עירובין לו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

דהתם הוה אזלינן בתר חזקה, משום, דהתם איכא תרי חזקי לקולא, האחת חזקת חי של המת, והשניה חזקת הנוגע שלא נטמא.

ואילו הכא - משום הכי לא אזלינן בתר חזקה בדאיכא שתי עדים - משום דאיכא חדא חזקה לקולא בלבד, דהיינו חזקה דמעיקרא, שכשהניחה שם טהורה היתה. [רש"י] ^[99].

והשתא הדרינן למתניתין דטמא שירד לטבול, ולדברי רבי יוסי דאמר התם דטמא אפילו בטומאה קלה דרבנן, ותמהינן:

קשיא דרבי יוסי - דטמא שירד לטבול, דמחמיר בדרבנן - אדרבי יוסי דמשנתנו דמיקל בספק עירוב.

דכיון שאף בדרבנן מחמיר, אפילו אם תאמר שסובר רבי יוסי תחומין דרבנן הן ומשום הכי מיקל בספק עירוב, נמי תיקשי: מאי שנא דמחמיר אף בדרבנן, בטמא שירד לטבול [רש"י].

אמר משני רב הונא בר חיננא: שאני טומאה, שיש להחמיר בספק טבילתה אף בטומאה דרבנן, הואיל ויש לה עיקר מן התורה.

כלומר: מתוך שבטומאה דאורייתא יש להחמיר, כדי דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא, החמירו אף בספק טבילת טומאה דרבנן, מה שאין כן בעירוב ^[100].

ומשנינן: קסבר רבי יוסי: תחומין דרבנן. והכא לא שייך למיגזר דלא ליתי לזלזולי בשאר מלאכות שבת דאורייתא, כיון דלא דמו מלאכות לתחומין [רש"י] ^[101].

ואיבעית אימא אית לך לשנויי הא דפרכינן דרבי יוסי אדרבי יוסי, דלא כרב הונא בר חיננא.

אלא לעולם, הא דמחמיר רבי יוסי בטומאה קלה דרבנן, הוא הדין בשאר דרבנן.

ודקשיא לן מהך דטומאה אמשנתנו דמיקל רבי יוסי, שאף אם תאמר דלהכי מיקל משום דתחומין דרבנן הן, מאי שנא מהא דמחמיר בטומאה דרבנן, לא תיקשי:

הא דמחמיר רבי יוסי בדרבנן, דידיה הוא,

והא דמיקל הכא רבי יוסי בספק עירוב ומשום דתחומין דרבנן הן, דרביה של רבי יוסי הוא, דסבירא ליה להקל בכל דרבנן, והוא הדין בטומאה.

[והא דמקשי הגמרא לעיל: "שבת נמי דאורייתא היא", ומשני "תחומין דרבנן הן", קיימא אף להך "ואיבעית אימא". ולא אתי הך "ואיבעית אימא" אלא לאפוקי סברת רב הונא בר חיננא].

דיקא נמי כדשנינן, דהא דמשנתנו דרביה היא: דקתני במשנתנו: אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים, שספק עירוב כשר. ומוכח שרבי יוסי משמיה דרביה אמר זאת.

ומסקינן: שמע מינה! רבא אמר לשנויי דרבי יוסי אדרבי יוסי:

התם - גבי ספק טבל - היינו טעמא דרבי יוסי דמחמיר אפילו בטומאה קלה דרבנן: דאמרינן, העמד טמא על חזקתו, ואימא לא טבל.

ופרכינן: אדרבה, העמד מקוה על חזקתו, ואימא לא חסר המקוה בשעת הטבילה?!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, במקוה שלא נמדדה מתחלתה, ולא עמדה בחזקת כשרות [רש"י, וראה מה שכתב הריטב"א].

אבל במשנתנו, דמחד גיסא, איכא חזקה להחמיר, ולהעמידו על חזקת תחום ביתו שהיה לו קודם שעירב, ולומר שלא עירב, ומאידך גיסא איכא חזקה להקל ולומר העמד תרומה על חזקתה, ועירב, אזלינן לקולא, כיון דרבנן היא [רש"י].

תניא: כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר?

עירב בתרומה, ספק מבעוד יום נטמאת, ספק משחשיכה נטמאת דאיכא לאוקמי אחזקתיה שהיתה טהורה.

וכן אם עירב בפירות ספק מבעוד יום נתקנו, ספק משחשיכה נתקנו.

זה הוא "ספק עירוב, שכשר", [ומפרש לה לקמן].

אבל עירב בתרומה, ספק טהורה ספק טמאה, "דקודם שהיתה שם נולד לה ספק, ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם" [רש"י],

וכן אם עירב בפירות, ספק נתקנו ספק לא נתקנו.

אין זה "ספק עירוב שכשר" ^[102].

ומפרשינן לרישא דברייתא - היכא שלא נולד הספק בפירות קודם שהניחם שם - דמכל מקום אמאי כשר העירוב, והא אדרבא יש לנו להחמיר מאותו טעם שמקילים בתרומה שספק אם נטמאת.

מאי שנא תרומה, דאמר: העמד תרומה על חזקתה, ואימא טהורה היא, ולפיכך הוי עירוב.

פירות נמי, מהאי טעמא גופא נימא איפכא, שאינו עירוב: העמד טבל על חזקתו שלא נתקן, ואימא: לא נתקנו הפירות?!

ומפרשינן: לא תימא, דמיירי בספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה.

אלא אימא דמיירי בחולין שנדמעו בהם תרומה, וספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה נדמעו.

ולפיכך, אם לא נולד הספק קודם שהניחו, מוקמינן ליה אחזקת הכשר עירוב, וכשר ^[103].

בעא רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא: היו לפניו שתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואסורה באכילה לכולי עלמא, ואחת טהורה.

ואמר: עירבו לי בטהורה, בכל מקום שהיא!

כלומר: שהטהורה היא זו שתקנה לו השביתה, ואף שאין ידוע איזו היא - מהו?

ומפרשינן לאיבעיא: תיבעי לרבי מאיר, תיבעי לרבי יוסי!

תיבעי לרבי מאיר דסבר במשנתנו בספק נטמאת להחמיר:

עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם דמספק מחמרינן, אלא משום דליכא טהורה ודאית; אבל הכא, הא איכא טהורה הראויה לעירוב, רק שאין אנו יודעים איזו היא, ולא איכפת לן מי היא.

או דילמא, אפילו לרבי יוסי דמכשיר בספק עירוב במשנתנו, לא קאמר אלא התם, דאם איתא דהיא טהורה - הא ידע לה היכא היא, ואיזו סעודתו, ומשום ספק טומאה לא מיפסלא, דאמר אוקמא אחזקה [לשון רש"י].

אבל הכא, הא לא ידע לה הי ניהו סעודתו ^[104].

אמר ליה רב הונא לרב שמואל בר רב יצחק: בין לרבי יוסי בין לרבי מאיר לא הוי עירוב. ומשום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא ^[105].

השמועה הבאה מתבארת על פי חידושי רבינו חיים הלוי בהלכות עירובין, ועל דרך זה גם בחזון איש עירובין סימן קי"ב סק"ח. ודברי רש"י בכל השמועה, צריכין תלמוד.

בעא מיניה רבא מרב נחמן:

זמן קנית העירוב הוא בין השמשות, שבתוך זמן זה נגמר היום ומתחיל יום המחר, אלא שאין אנו יודעים מתי. ומשהתחיל יום המחר לפי האמת, קנה עירוב, תוספות בשיטת רבא.

האומר על ככר בערב שבת: ככר זו היום חול ולמחר קדש [כלומר: ככר זו תישאר היום חול, ולמחר תהא קודש], ונמצא, שבערב שבת ראויה היא לעירוב, ובתחלת שבת אינה ראויה לעירוב. ואמר לשלוחיו: "עירבו לי בזה" עבור שבת - מהו שיהא עירובו עירוב?

אמר ליה: עירובו עירוב!

הדר בעא מיניה: האומר ככר זו היום קדש ולמחר חול - שתתחלל למחר על מעות שיש לי בביתי - ואמר: עירבו לי בזה, מהו?

אמר ליה אין עירובו עירוב!

תמה ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא?!

וביאור הדברים: כיון שאמר רב נחמן בבעיא ראשונה, שאף שבשעת קנית העירוב - דהיינו בתחלת יום מחר - הרי היא קודש ואינה ראויה לעירוב, מכל מקום עירובו עירוב. על כרחך, שהוא סובר, שכיון שתחלת היום האמיתי אינו ידוע לנו, ובאותו זמן אנו מסופקים שמא עדיין לא החל יום המחר, אין ההקדש חל בזמן הספק, אפילו אם האמת שכבר הגיע יום המחר.

ומשום, שאין דעת המקדיש להקדיש בזמן שהוא ספק, ונמצא, שלגבי העירוב הגיע יום המחר, ואילו לגבי ההקדש כאילו לא הגיע יום המחר.

וכיון שכן, אף אם אמר "היום קודש ולמחר חול", נאמר שלא נתכוין להשאירו בקדושתו אלא כשהוא ודאי "היום", אבל כשספק יום המחר הוא, נתכוין שכבר יחול החילול בודאי, [דלא ניחא ליה בספיקא, חזון איש], ואם כן שפיר ליחול העירוב בתחלת יום השבת?!

אמר ליה רב נחמן לרבא: לכי תיכול עליה כורא דמילחא [לכשתמדוד לי עבור התשובה כור מלח] אז אענה לך!

וזו היא תשובתך: כשאמר היום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה, כלומר: אין דעתו להחיל הקדושה בזמן שהוא ספק לנו, ולפיכך חייל העירוב.

אבל כשאמר: היום קדש ולמחר חול אמדינן דעתיה בהיפוך, דמספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה, כלומר: שלא נתכוין להסיר הקדושה אלא כשהוא ודאי יום מחר. [כן פירש החזון איש שם, וראה עוד שם].

תנן התם: לגין [כדים] שהן טבול יום [שנטבלו לטהרן, אך לא העריב שמשן ליטהר לגמרי], שמלאו בהן מן החבית של מעשר טבל [שלא הורם ממנו תרומת מעשר], ואמר: הרי זה שבלגין תרומת מעשר לכשתחשך, ועשה כן כדי שלא תיטמא התרומה, שהרי טבול יום פוסל את התרומה [אבל אינו פוסל טבל אף דפתיך [שמעורבת] ביה תרומה, רש"י], הרי כיון שלא חל עלה שם תרומה עד שתחשך, דבריו קיימין ולא נפסלה התרומה.

ואם אמר: עירבו לי בזה, לא אמר כלום, דהוי מערב בטבל וכדמפרש ואזיל.

אמר רבא: זאת אומרת [ממשנה זו יש ללמוד] ש"סוף היום של ערב שבת קונה עיר וב"!

הערות

^[99] וראה בריטב"א שביאר, מי הזקיקו לרש"י לפרש דאף לרבא מיירי דוקא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, ראה שם.

^[100] וסלקא דעתין השתא, דרבי יוסי סבר תחומין דאורייתא [וכרבי עקיבא דסבר הכי במסכת סוטה, רש"י. והוסיף הריטב"א: לעיל הא אמרינן דרבי מאיר במשנתנו סבר תחומין דאורייתא, ולא משמע ליה למקשה דרבי יוסי פליג עליה בהא והיינו טעם פלוגתייהו], ולהכי מקשינן: שבת נמי דאורייתא היא, ונחמיר בה?!

^[101] ולמאי דמשנינן השתא, פליגי באמת רבי מאיר ורבי יוסי דמתניתין, אם תחומין דאורייתא או תחומין דרבנן, ריטב"א.

^[102] וכתב בתורת חיים: הברייתא מיירי בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, ומשום הכי רק לרבי יוסי כשר ולא לרבי מאיר, אבל בספק סתם גם לרבי מאיר, ספק עירוב כשר, כדאמרן לעיל.

^[103] ופירש רש"י: הך תנא סבר דאין מערבין בתרומה לישראל, כסומכוס דריש פירקין ולפיכך אם נדמע בו תרומה אינו עירוב. ועוד פירש רש"י באופן אחר: דמיירי שנדמע בהם טבל. וראה ברש"י במשנה, דנראה דמבאר משנתנו כמאן דאמר מערבין בתרומה. וראה בשב שמעתתא שמעתתא ב סוף פרק ז, שנסתפק לרבי יוסי דמכשיר משום חזקה בספק מדומע, אם הוא משום חזקת היתר, או חזקת הכשר עירוב, ראה שם. ומרש"י משמע דהוי חזקת הכשר עירוב, וראה גם בחזון איש אבן העזר סימן פ.

^[104] רש"י. וכתב הריטב"א: "אף על פי שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי [דבמשנה פליגי בספק דשייך בו חזקה אם לאוקמי אחזקתיה או לא, ואינו ענין לכאן שאין אנו דנים משום חזקה, ולא שייכא כאן חזקה], מכל מקום כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב, ומר מיקל בעירוב, ומר מחמיר בעירוב, תלי בעייה בדידהו".

^[105] פירוש: דכיון דטהורה לא ידיעא ואפילו למי שמערבין לו, הא לא מצי אכיל עירובו. והא דנקט "מבעוד יום", קושטא דמילתא נקט, ולמפסל אפילו כשנתברר ספיקא בבין השמשות, ריטב"א.

רבא אמר: לא כך יש להבין את ההבדל בשיטות, שכן יש הבדל מבחינת הטומאה עצמה: התם תרי חזקי לקולא [שם בנגע באדם ולאחר מכן נמצא מת יש שתי חזקות להקל ולטהר], והכא חדא חזקה לקולא [וכאן בתרומה יש רק חזקה אחת להקל]. כיצד: שבדיני מציאת טומאה היו שתי חזקות טהרה כנגד הטומאה הנמצאה, שהרי אותו אדם חי היה קודם לכן וחזקתו שנשאר חי עד שיוכח שמת, וחזקה אחרת — שהאיש שנגעה בו הטומאה טהור היה ויש לו חזקת טהרה עד שיוכח שנטמא. ולכן ראה ר' מאיר סיבה להקל. ואילו לגבי התרומה יש רק חזקה אחת — שהתרומה היתה טהורה. וכיון שאין חזקה נוספת, הרי הוא מחמיר על בסיס אותם שיקולים.

הקושיות הללו ששאלנו היו כולן מדברי ר' מאיר על דבריו, ואולם לכאורה גם קשיא [קשה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי, שהרי בספיקות שבמקוואות החמיר ובספק עירובין הקל!

אמר רב הונא בר חיננא: שאני [שונה] טומאה, הואיל ויש לה עיקר לדינה מן התורה, לפיכך החמיר ר' יוסי אף בטבילה לטומאה שמדברי חכמים. ומקשים: הרי תחומי שבת נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] היא ומדוע לא יחמיר ר' יוסי אף בהם? ומשיבים: קסבר [סבר] ר' יוסי: תחומין אינם מן התורה אלא דרבנן [מדברי חכמים] ואין להחמיר בהם יותר ממה שהחמירו הם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] למען יישוב הסתירה, בדרך זו: הא — דידיה, הא — דרביה [זו שהחמיר היא שיטת עצמו, זו שהקל בעירוב היא שיטתו של רבו] ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן], מלשון הדברים שכך יש להבין, דקתני [שכן שנינו במשנה]: אמר ר' יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר — שמע מיניה [למד מכאן] שר' יוסי אמנם מסר דברי רבו אבל אין זו דעת עצמו.

רבא אמר הסבר אחר לסתירה: התם [שם בענין מקוואות] היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוסי לפי הכלל: העמד טמא על חזקתו, ואימא [ואמור] לא טבל כראוי,

ודוחים: אדרבה אמור העמד מקוה על חזקתו שכשר הוא, ואימא [אמור] לא חסר המקוה! ומתרצים ששם מדובר במקוה שלא נמדד מתחילתו אם יש בו ארבעים סאה, ולכן לא היתה לו חזקת כשרות מתחילה.

תניא [שנינו בתוספתא]: כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר? כגון שעירב בתרומה טהורה, ספק מבעוד יום נטמאת התרומה ולא היתה ראויה כלל לעירוב אפילו לרגע אחד, ספק משחשיכה נטמאת ובשעת עשייתה ראויה היתה לעירוב, וכן בפירות שהיו טבל, ספק מבעוד יום בזמן שמותר להפריש מהם מעשר נתקנו, ספק משחשיכה נתקנו — זה הוא ספק עירוב, שאמר ר' יוסי שכשר הוא.

אבל עירב בתרומה אשר מתחילה היתה ספק טהורה, ספק טמאה. וכן עירב בפירות, ספק נתקנו ספק לא נתקנו כל עיקר מדין טבל — אין זה ספק עירוב כשר, ואין לסמוך עליו.

מתחילה שואלים בבירור הדברים: מאי שנא [במה שונה] תרומה שספק מתי נטמאה — דאמר [שאומרים אנו בה] בהיתרה את הנימוק העמד תרומה על חזקתה, ואימא [ואמור] טהורה היא, כיון שהיתה לה חזקת טהרה, ואולם לפי שיקול זה פירות נמי [גם כן] שספק אם נתקנו — נאמר גם כן: העמד טבל על חזקתו שהרי ודאי שהיו הפירות מקודם טבל, ואימא [אמור] לא נתקנו!

אלא יש לתקן את לשון הברייתא, ולא תימא [אל תאמר] שהיה ספק שמא מבעוד יום נתקנו, אלא אימא [אמור] שספק זה היה ספק מבעוד יום נדמעו. כלומר, חולין גמורים שכבר נתקנו ואחר כך נתערבו בטבל, והיתה להם תקנה על ידי הפרשת מעשר מאותו טבל, ספק משחשיכה נדמעו שנתערבו אחר כך בטבל, ולא היתה לאותו טבל תקנה. ומכל מקום היתה לפירות העירוב חזקה שנתקנו אלא שאין זה ברור אם חזקה זו עדיין נשארה במקומה.

א בעא [שאל] רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא: היו לפניו שתי ככרות תרומה, אחת טמאה ואחת טהורה ואינו יודע איזו מהן הטהורה, ואמר: עירבו לי עירוב תחומים בטהורה בכל מקום שהיא כלומר אף שאיני יודע איזו היא אבל במקום שתהא הככר הטהורה שם רוצה אני לקנות שביתה בשבת זו. והניחו השומעים את שתי הככרות במקום אחד, מהו, הנחשב הדבר כעירוב או לא?

ומפרטים: כי תיבעי [תישאל השאלה] הן לדעת ר' מאיר המחמיר, תיבעי [תישאל השאלה] הן לדעת ר' יוסי המקל. ובאופן זה: תיבעי [תישאל השאלה] לשיטת ר' מאיר: עד כאן לא שמענו שאמר ר' מאיר להחמיר בספק עירוב, התם [שם] דליכא [שאין שם] תרומה טהורה באופן ודאי אלא ספק תרומה טמאה בלבד. אולם הכא — הא איכא [כאן, הרי יש] טהורה אחת. או דילמא [שמא]: אפילו לשיטת ר' יוסי לא אמר אלא התם [שם] להקל, שאם איתא [אכן] היא טהורה התרומה — ידע לה [יודע הוא אותה]. אבל הכא, הא לא ידע לה [כאן, הרי לא ידע ולא הכיר אותה]?

אמר ליה [לו]: בין לשיטת ר' יוסי בין לשיטת ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] בעירוב סעודה הראויה מבעוד יום — וליכא [ואין כאן], שהרי אינו יכול לאכול אף אחת משתי הככרות משום הספק, וספק זה הרי תחילתו קודם לשעת בין השמשות שהרי אף מבעוד יום לא יכול לאכול ממנה — וסעודה שאינה ראויה לאכילה אין לערב בה.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן שאלה אחרת: אמר אדם ככר זו היום חול ולמחר תהיה קדש, ואמר: עירבו לי בכיכר זה מהו, האם נאמר ששעת בין השמשות שבה נקנה העירוב היא ספק שני ימים, ושמא כבר חלה עליה הקדושה והרי אין מערבים בהקדש? אמר ליה [לו]: במקרה זה עירובו עירוב.

שאל: ואם אמר להיפך, שככר זו היום קדש ולמחר חול, ואמר: עירבו לי בזה, מהו? אמר ליה [לו]: אין עירובו עירוב. ושאלו רבא: מאי שנא [במה שונה הדבר]? הרי אם ספק בין השמשות להקל, יש להקל בין במקרה ראשון בין במקרה שני!

אמר ליה [לו] בבדיחות הדעת: לכי תיכול עליה כורא דמלחא [כאשר תאכל עליו כור מלח] ותעיין בדבר זה זמן רב תוכל לדעת את ההבדל (רש"י שבת ד, א), והרי ההבדל פשוט הוא: כשאמר היום חול ולמחר קדש — מספיקא לא נחתא ליה [מתוך ספק אין אנו אומרים שירדה עליו] קדושה. שבאותה שעה של ספק, שעת בין השמשות, עדיין לא חלה הקדושה, ולכן נקנה העירוב. ואילו להיפך, כשאמר שהיום קדש ולמחר חול, מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה [מתוך ספק אין הקדושה פוקעת ממנו] ולפחות כל שעת בין השמשות ודאי קדושה עדיין ככר זו, ואסור לו לערב בה.

ג תנן התם [שנינו במשנה שם]: לגין (כעין כד קטן) שהיה טמא טומאת טבול יום, שמלאו מן החבית של מעשר טבל. כלומר, מעשר ראשון שעדיין לא הופרשה ממנו תרומת המעשר, ואמר: הרי זו מה ששאב בלגין תרומת מעשר לכשתחשך. כי אם יקדיש מיד את החלק המופרש לתרומת מעשר, הרי כיון שהכלי עדיין טמא טומאת טבול יום, תיטמא תרומת המעשר משום הכלי. אולם משחשך היום נטהר הכלי לגמרי, ואם חלה אז קדושת התרומה על המצוי בכלי, הריהי תרומה טהורה וראויה. ואמרו חכמים: דבריו קיימין, ויכול אדם להפריש ולהתנות כעין זה.

ואם אמר: עירבו לי בזה — במה שמצוי בלגין זה — לא אמר כלום שבשעת בין השמשות המצוי בלגין עדיין טבל הוא. אמר רבא זאת אומרת: סוף היום קונה עירוב כלומר; שהרגע הקובע לתחילת העירוב הוא הרגע האחרון של ערב שבת, ולא הרגע הראשון של השבת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: That is not the way to resolve the apparent contradiction between the two rulings; rather, there is a difference between the cases with regard to the ritual impurity itself: There, with regard to touching a person who was later found dead, there are two presumptions supporting leniency, whereas here, with respect to the teruma being used for an eiruv, there is only one presumption supporting leniency. How so? With regard to one who touched another person who was later found to be dead, there are two presumptions of purity: Firstly, the person who was found dead was previously alive, and the presumption is that he remained in that state until we know with certainty that he was dead. Secondly, the one who touched that person was previously pure, and he remains in that presumptive state until we know with certainty that he became impure. Therefore, Rabbi Meir had adequate reason to be lenient. However, with regard to teruma, only one presumption exists, that the teruma was previously pure and presumably remained in that state until proven otherwise. Since there is no additional presumption, Rabbi Meir ruled stringently.

All the difficulties raised above are based on the seemingly conflicting statements of Rabbi Meir. Yet it would appear that there is also a contradiction between one statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei, for he was stringent with regard to the doubts involving ritual baths but lenient with regard to doubts involving eiruv.

Rav Huna bar Ḥinnana said: The law with regard to ritual impurity is different, since it has a basis in the Torah. Therefore, Rabbi Yosei was stringent even with respect to immersion performed in order to remove impurity that is only of rabbinic origin. The Gemara asks: The prohibitions of Shabbat limits are also prohibited by Torah law; why isn’t Rabbi Yosei stringent about them as well? The Gemara answers: Rabbi Yosei holds: The laws of Shabbat limits are by rabbinic law, not by Torah law.

And if you wish, say instead: This stringent ruling is his; that lenient ruling with regard to an eiruv is his teacher’s. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this explanation, as we learned in the mishna that Rabbi Yosei said: The Sage Avtolemos testified in the name of five Elders that an eiruv whose validity is in doubt is valid. This formulation indicates that Rabbi Yosei was merely reporting a ruling that he had heard from his teacher, although he may not have accepted it. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that this resolution of the contradiction is correct.

Rava said that a different resolution of the contradiction may be suggested: There, with regard to ritual baths, this is the reason for Rabbi Yosei’s opinion: Keep the impure person in his presumptive state of ritual impurity, and say that he did not properly immerse himself.

The Gemara responds: On the contrary, keep the ritual bath in its presumptive state of validity and say that the ritual bath was not lacking the requisite measure of water. The Gemara answers: We are dealing here with a ritual bath that had not been previously measured to determine whether it contained forty se’a, and therefore it had no prior presumption of validity.

It was taught in the Tosefta: In what case did Rabbi Yosei say that an eiruv whose validity is in doubt is nevertheless valid? For example, if one established an eiruv with teruma that had been ritually pure but later became impure, and there is doubt whether it became impure while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it became impure only after nightfall, and similarly, if one made an eiruv with untithed produce that was later tithed and thereby became permissible for eating, and there is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it was rendered fit only after nightfall, this is an eiruv whose validity is in doubt which Rabbi Yosei said is valid.

However, if one established an eiruv with teruma about which there was doubt whether it was ritually pure or ritually impure from the outset; and similarly, if one established an eiruv with produce about which there was doubt from the outset whether it had been tithed and thereby rendered fit or whether it had not been tithed and thereby rendered fit, this is not a case of an eiruv whose validity is in doubt that Rabbi Yosei said is valid.

The Gemara raises a question in order to clarify the Tosefta: What is different about teruma, with regard to which we say: Keep the teruma in its presumptive state of ritual purity, and say that it was still pure at the onset of Shabbat, since it had been previously pure and it is not known when it became impure? According to that reasoning, with regard to untithed produce [tevel] it should also be said: Keep the untithed produce in its presumptive state, as the produce had certainly been untithed originally, and say that it was not tithed and thereby rendered fit prior to the onset of Shabbat.

Rather, emend the wording of the Tosefta: Do not say: There is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat. Rather, say: There is doubt whether regular produce became mixed with untithed produce while it was still day, or whether it became mixed only after nightfall. In other words, one used regular food to establish his eiruv, but then tevel was mixed with that food, prohibiting the entire mixture from being consumed until tithes are separated for the tevel. However, there is doubt whether the produce became mixed with the tevel while it was still day, in which case the eiruv is invalid, or whether it became mixed only after nightfall, in which case the eiruv is valid. In that case, we say: Keep the produce in its presumptive state and say that it was not mixed with tevel during the day, and therefore the eiruv is valid.

Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak raised a dilemma to Rav Huna: If there were two loaves of teruma before someone, one that was ritually impure and one that was ritually pure, and he did not know which one was pure; and he said: Establish an eiruv teḥumin for me with the pure loaf, wherever it is, i.e., even though I do not know which it is, I wish to establish my Shabbat residence at the location of the pure loaf, and those present placed both loaves in the same place, what is the halakha? Is this a valid eiruv or not?

The Gemara clarifies: The question may be asked according to the stringent opinion of Rabbi Meir, and it may be asked according to the lenient opinion of Rabbi Yosei. The question may be asked according to the opinion of Rabbi Meir in the following manner: Perhaps Rabbi Meir only stated his stringent opinion with regard to a questionable eiruv there, where there is no teruma that is definitely pure present, but only teruma whose purity is in doubt. Here, however, there definitely is a pure loaf, and therefore even Rabbi Meir may agree to rule leniently. Or perhaps it may be argued that even according to the opinion of Rabbi Yosei, he only said that we are lenient with regard to an eiruv whose validity is in doubt in the case dealt with there, where, if indeed the teruma is pure, he knows where it is; but here, he does not know how to identify it.

Rav Huna said to Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak: According to both the opinion of Rabbi Yosei and the opinion of Rabbi Meir, we require that an eiruv consist of a meal that is fit to be eaten while it is still day, prior to the onset of Shabbat, and in this case there is none. Due to the uncertainty as to which loaf is pure and which is impure, neither of the two loaves may be eaten, and an eiruv made with food that may not be eaten while it is still day is not a valid eiruv.

Rava raised another dilemma to Rav Naḥman: If one said: This loaf shall remain unconsecrated today, and tomorrow it shall be consecrated, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha? Do we say that since the twilight period’s status as part of the previous day or part of the day that follows is questionable, the consecration of the loaf may take effect before the eiruv establishes one’s Shabbat residence, and since an eiruv cannot be made with a consecrated object, the eiruv is not valid? Rav Naḥman said to Rava: In that case, his eiruv is a valid eiruv.

Rava then asked about one who made the opposite statement: This loaf shall be consecrated today, and tomorrow it shall be unconsecrated, i.e., it shall be redeemed with money that I have in my house, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: His eiruv is not a valid eiruv. Rava asked him: What is different between the two cases? If we are lenient with regard to the twilight period, we should be lenient in both cases.

Rav Naḥman said to Rava in jest: After you eat a kor of salt over it, and analyze the matter at length, you will be able to understand the difference. The difference is obvious: When one says that today the loaf shall remain unconsecrated, and tomorrow it shall be consecrated, we do not assume out of doubt that sanctity has descended upon the loaf. Therefore, the loaf remains in its presumptive state of being unconsecrated during the twilight period, and the eiruv is valid. With regard to the opposite case, however, when one says that today the loaf shall be consecrated, and tomorrow it shall be unconsecrated, we do not assume out of doubt that the loaf’s sanctity has departed from it. The loaf remains in its presumptive state of consecration for the duration of the twilight period, and therefore the eiruv is invalid.

We learned in a mishna there: If one filled a flask that was immersed during the day [tevul yom] but does not become fully ritually pure until night from a barrel of tithe that was still tevel, meaning that the produce inside was first tithe from which teruma of the tithe had not yet been separated, and he said: Let the contents of this flask be teruma of the tithe for the contents of the barrel when night falls, his statement takes effect. If he were to say that the designated portion should immediately become teruma of the tithe, the teruma of the tithe would be defiled by the flask that is still a tevul yom. Once night falls, however, the flask is absolutely pure, and if the designation of the flask’s contents as teruma of the tithe takes effect at that time, the produce remains pure. The mishna teaches that teruma of the tithe can be separated in this manner.

The mishna continues: And if he said: Establish an eiruv for me with the contents of this flask, he has not said anything, as the contents of the flask are still tevel. Rava said: That is to say that the end of the day is when the eiruv acquires one’s Shabbat residence. The critical time with respect to an eiruv is the last moment of Shabbat eve, rather than the first moment of Shabbat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופריק רבה ורב יוסף משנתינו בב' כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת התרומה ואחת אומרת משחשיכ'. ופירק רבא פירוק אחר.

התם תרי חזקה לקולא חדא העמד חי על חזקתו ואימור לא היה מת באותה שעה שנגע בו. שניה העמד טהור על חזקתו ואימור לא נטמא [והכא] אמרינן ספיקו טמא דאדרבה העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב בסעודה הראויה.

קשיא דר' יוסי אדר' יוסי הכא במתני' קתני ספק עירב [כשר] והתם בברייתא קתני ספק טומאה (כשר) [טמא] ופרקינן שאני טומאה דאפילו טומאה קלה יש לה עיקר מן התורה.

לפיכך א"ר יוסי אפילו ספיקו טמא. אבל בעירוב תחומין דרבנן נינהו. אי [בעית] תימא הא דידיה ומתני' דרביה ופשוטה היא. רבא א' בשלמא התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל שלא נתבררה טבילתו כהוגן. אבל הכא מאי אית לך למימר העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב הרי עירב. מאי איכא שמא משחשכה לא אתי שמא ודאי. מקוה נמי א"ת העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר. איכא למימר הכי במקוה (שלא נמדדה) [שנמדדה] אבל במקוה (שנמדדה) [שלא נמדדה] ונמצאת חסרה היכי יכלת למימר הכי לפיכך קתני טמא:

ת"ר כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר. עירב בתרומה ספק נטמאת ספק לא נטמאת וכן בפירות ספק נדמעו וספק לא נדמעו אבל עירב בתרומה ספק נטמאת מבעו"י ספק משחשכה נטמא. וכן בפירות ספק מבעו"י כו'.

אין זה ספק עירוב כשר:

היו לפניו ב' ככרות אחת טמאה ואחת טהורה. ואמ' עירובי בטהורה כ"מ שהיא אסיקנא בין לר"מ בין לר' יוסי אינו עירוב בעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא.

בעא מיניה [רבא] מר"נ ככר זה היום חול ולמחר קודש וא' עירובי בהן מהו. ופשט ליה קנה עירוב מ"ט בתר יומא (שרירן) [שדינן] ליה. פי' הולכין אחר עת העירוב [היום קדש ולמחר חול לא קנה עירוב] מ"ט בעת שעירב קודש היתה ואמרינן מ"ט כל חדא וחדא בתר יומיא שרינן ליה. היום חול ולמחר קודש מספקא שמא ישאר למחר ותתקדש לא נחתא לה קדושה.

היום קודש ולמחר חול מספיקא [לא] נפקא קדושתה.

תנן התם לגין שהוא טבול יום שמילאו מחבית של מעשר טבל. פי' שלא הורם ממנו תרומת מעשר ואמר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירובי בה לא אמר כלום. פי' טבול יום פוסלת התרומה וזה הלגין אע"פ שהוא טבול יום פוסל התרומה כיון שבעת שמילאו מן הטבל הטבול תרומת מעשר לא הזכיר עליו שם תרומה מעכשיו אלא לכשתחשך. משתחשך וערב השמש נטהר הלגין ותרומת מעשר שבו טהורה.

א"ר אבא זאת אומרת סוף היום הוא ע"ש שקנה עירוב דייק מדקתני אם אמר עירובי בה לא אמר כלום ש"מ סוף היום הוא דקונה עירוב והנה סוף היום טבל טבול לתרומת מעשר היה ואין מערבין בטבל לפיכך לא אמר כלום.

שבת נמי יש לה עיקר מן התורה. כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא.
והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.
ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.

אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה.

ספק נדמעו ספק לא נדמעו. יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי' זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (לעיל עירובין כו, ב) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (לעיל עירובין לא, א).

אמר ליה מאי שנא. איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר' נחמן סוף היום קונה עירוב ס"ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס"ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב.
ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס"ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ד, ב) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (עירובין לח, ב). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר' נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע"ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס"ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר"נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון.

היום קודש ולמחר חול. פירש רש"י ז"ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ"ג דנדרים (כט, א) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה.

זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר' נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר"נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא.

רבא אמר התם תרי חזקי לקונא הכא חזק לקולא. פי׳ דגבי נגע. באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא חזקת נגע וחזק׳ מת דקאי מעיקרא בחזקת חי דהא ודאי חי הוה אבל במשנתינו ליכא אלא חדא חזקה לקולא דקאי עירוב בחזקת טהור פרש״י ז״ל וכיון דכן התם גבי מת אפי׳ בשתי כתי עדים אלימי תרי חזקי לאפוקי מידי כת האומרת שהיה מת ולא אמרינן בהא תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל כמשנתינו דליכא אלא חדא חזקה לקולא לא אלימא ההיא חזקה לאפוקי מידי כת האומרת שנטמאת וכל. תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ותימא מי הזקיקו לרש״י ז״ל לפ׳ דברי רבא בדאיכא הכא׳ והתם שתי כתי עדים: תירצו בתוס׳ דס״ל לרש״י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוה קאי בחזקת ביתיה וכדהוה ס״ד בסבר׳ דמקשה מעיקרא וכדפרש״י ז״ל לעיל אבל כשיש כת שמעידה כנגד׳ לא משגחי׳ בתר חדא חזקה דלקולא. והר״ם בר שניאור ז״ל נתן. טעם לדבר למה אלימא חזקת העירוב שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי׳ העמד אדם על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרו׳ על חזקתן ואני פירשנו במס׳ נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות משום דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכדאמרי׳ גבי שליא בבית:

שבת נמי יש לה עיקר דאורייתא. פרש״י ז״ל כרבו עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וק״ל מנא ליה דרבי יוסי כרבי עקיבא ס״ל ודלא כרבנן. וי״ל דס״ד דכיון דאוקימנא לרבי מאיר כרבי עקיבא ה״ה נמי לרבי יוסי דאי בתחומין פליגי לפלוגי בעלמא. ופרקי׳ דודאי רבי יוסי תחומין דרבנן ס״ל ויש ללמוד מכאן דמ״ד תחומין דרבנן אין להם שום עיקר מן התורה ואפי׳ ביותר משנים עשר מיל כדברי הירוש׳ דאי יש להם עיקר מן התורה הדרא קושיין דר׳ יוסי אדר׳ יוסי אבל הראב״ד ז״ל תירץ דלא דמי שבת לטומאה דהני טמאו׳ דוקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכל ראשון והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין משום טומאה דאורייתא גזרו עליהם כדאי׳ בפ״ק דשבת דדילמא אכיל אוכלין טמאין אלו ושדי׳ משקין דתרומה לתוך פיו וכן בכלם לפי׳ עשאם רבי יוסי כשל תורה ממש אבל תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום תחומין די״ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלויים ואסמכינהו אג״ש כדאי׳ לקמן בפרק מי שהוציאו והילכך גזרה דרבנן גרידא חשיבא לקולא. ול״נ דכי פרכינן שבת נמי יש לה עיקר מן התורה בתחומי שנים עשר מיל ופרקי׳ דקסבר רבי יוסי תחומין דרבנן לגמרי ואפילו של שנים עשר מיל התם היינו טעמא דרבי יוסי קסבר העמד טמא על חזקתו פי׳ אבל במשנתינו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור ובתר חזק׳ העירוב אית לן למיזל דעלה אתיא למידן ולא בתר חזק׳ גברא והיינו דפרכי׳ דא״כ התם נמי אדרבה העמד מקוה על חזקתו בחזקת שלם כי עכשיו עליו נולד לנו הספק והוא האחרון ופרקינן דמתני׳ במקוה שלא נמדד. פרש״י ז״ל שלא נמדדה. מתחלה ולא עמדה בחזקת כשרות ולי נראה פי׳ במקוה שלא נמדד מזמן מרובה דחסר ואתאי כדאמרי׳ בפ״ק דנדה.

אימא ספק נדמעו. פי׳ דקאי עירוב מעיקרא בחזקת חולין ואיכא חזקת דכשרו׳ וא״ת וכי נדמעו ודאי מאי הוי דהא קי״ל דמערבין לישראל בתחומא. תירץ רש״י ז״ל דהא הא מתנייתא סומכוס היא דסבי׳ ליה שאין מערבין אי נמי דהכא שנדמעו בטבל קאמר וקי״ל שאין מערבין בטבל ואע״ג דלא אמרי׳ לשון דמוע אלא בטומאה הכא לא דייקי׳ בלישנא ובתוס׳ פירשו שנדמעו בתרומ׳ טמאה דאפי׳ לכהן לא חזי׳:

אחת טמאה ואחת טהורה. פי׳ ואינו ניכר איזו היא טמאה ואיזו היא טהורה. אמר עירבו לי בה פי׳ שיערבו בטהורה שבהן בכל מקום שיהיה ויניחו שתיהן לעירוב ונקט האי לישנא מפני שרוב המערבין בפת עושין ע״י שליח שאלו ע״י עצמן ברגליהם מערבין ומחשיכין שם תיבעי לרבי מאיר תבעי לר׳ יוסי פי׳ אע״פ שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי מ״מ כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב ומר מקל בעירוב ומר מחמיר דבעירוב תלי בעייה בדידהו:

בעי׳ סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. פי׳ דכיון דטהורה לא יביאה ואפי׳ למי שמערבין לו הא לא מצי אכיל עירובו והא דנקט מבעוד יום קושטא דמלתא נקט ולמפלג אפי׳ כשנתברר ספיקא בבין השמשות. ומ״ש פי׳ דהא בין בהא בין בהא לא הויא חולין כל בין השמשות הוא מן היום וסיפא הוא משל מחר. והקשו בתוספת היכי קאמר מ״ש דהא ודאי שנא דאשכחן ליה לרבא בסמוך דקאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב וא״כ היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב דהא בסוף היום הקדש היה ואין מערבין בהקדשות. ותרצו דמ״ד סוף היום קונה עירוב אינו אלא להחמיר דבעי׳ נמי סוף היום אבל ה״ה שלא יהא עירוב דכשאומר היום חול אין לנו תחלת היום בחולין וכשאומר היום קדש אין לנו סוף היום בחולין. ור״י ז״ל תירץ דהא דאמר רבא בסמוך זאת אומר׳ סוף היום קנה עירוב אליבא דההוא תנא קאמר אבל לדידיה ס״ל תחלת היום קונה עירוב דהא אשכחן ליה דפסק במסכת י״ט הלכה כרב דאמר נולדה בזה אסור׳ וטעמיה דרב משום הכנה דהא ס״ל דשתי קדושות הם פסק לקמן הלכה כד׳ זקנים דאמרי שתי קדושות הם:

וכל מאן דאית ליה הכנה דרבה אית ליה תחלת היום קונה עירוב כדאי׳ לקמן בפרקין. וא״ת מ״מ לא הוה ליה למימר. ומ״ש אלא דלימא דאדרבא איפכא מסתברא. י״ל דה״ק בשלמא היום קדש ולמחר חול לאקשיא לי למה אין עירובו עירוב. דאע״ג דסבי׳ לן דתחלת היום קונה עירוב אפשר דסבירא לן דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום אבל היום חול ולמחר קדש למה עירובו עירוב דהא תחלת היום קונה עירוב וא״כ בין בזו ובין בזו היה לך לומר שאין עירובו ערוב. ומ״ש וא״ת כיון דרבא הוה סבר דתחלת היום קונה עירוב ובעינן סעודה הראויה מבעוד יום מה הוצרך לזה כלום מרב נחמן רבו דהא מסתמא להכי אמר ליה ומ״ש משום דאיהו מרביה קבלה דתחלת היום קונה עירוב וי״ל דבעי למילף מרב נחמן רביה אי אית ליה בהני בעיי׳ שום טעמא אחרינא שיהא כדברי הכל ולהוציא זה מלבו בעה מיניה וא״ל נמי ומאי שנא. ורב נחמן א״ל דודאי שנא ושנא דהיום חול ולמחר קדש מספקא לא נחתה לה קדושה ולפי׳ אפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול קדושה מספקא לא פקעה ולפיכך אין עירובו עירוב ואפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירובו וס״ל נמי דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כנ״ל:

והא דאמרי׳ ולמחר חול. פרש״י ז״ל למחר יהיה מחולל על מעות שיש לי בביתי ולא דק דהא קי״ל במסכת נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי. הילכך בלא שום חלול יהא למחר חול כיון שהתנה. לגין טבול יום פי׳ לגין שהיה טמא והוא טבול יום ואינו פוסל במעשר אלא בתרומה שמלאהו מן החבית מעשר טבל. פי׳ שמלאהו מן החבית שהיה לו ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ואמר הרי לגין זה תרומת מעשר על שאר החבית לכשתחשך דבריו קיימין. ולכשתחשך יהא מה שבלגין תרומת מעשר והשאר חולין ואם אמר ערבו לי בו לא אמר כלום:

אמר רבא זאת אומר׳ סוף היום קונה עירוב דאי ס״ד תחלת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום. פירש דבשלמא א״א סוף היום ק״ע לפי׳ לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחלת בין השמשות ועד תחלת היום שהוא סוף בן השמשות לא הוה חשכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא ואין מערבין במעשר הטבול לתרומה ולא עוד אלא דאפי׳ תימא דבתחלת בין השמשות נעשה תרומה מ״מ לא נטהר הלגין עד סוף בין השמשות והויא לה תרומה טמאה אבל אי אמרת דבתחלת היום קונה עירוב למה לא אמר כלום דהא בסוף בין השמשות כבר הוכנה וכבר נטהר הלגין ג״כ ותרומה טהורה היא שמערבין בה לכהן אפי׳ לסומכוס ולרבנן אפילו לישראל. והקשו בתוס׳ ודילמא לעולם אימא לך תחלת היום ק״ע. וא״ה לא אמר כלום דמספקא לא נחתא ליה ללגין קדושה תרומה ועד שיעבור כל בין השמשות עומדת בטבילה ואין מערבין בטבל. כדאמר רב נחמן לעיל ותירצו דשאני הכא דטבל איסורו מעצמו ואיהו בעי לתקוניה ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תקוניה ממהר ומתקן מה שאין כן בהקדש דמדעתיה מקדיש לה ולא ניח׳ ליה דתיחות ליה קדושה מספק וכי אמר היום קדש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק. ואי נמי דהתם כיון דמצי למימר מעתה קדש אי נמי מכשתחשך קדש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור אבל מכאן מפני שקודם לא היה יכול להקדישו כדי שלא תטמא התרומה ע״י הלגין לפי׳ אמר כשתחשך ודעתו לומ׳ כי מיד שיטהר הלגין ולא יפסול בתרומה שיהא נעשה תרומה דהיינו בסוף בה״ש:

כבר ביארנו שהרבה מפרשי׳ נחלקו בתחומין אם הם מן התורה או מדברי סופרי׳ ונחלקו בה לשלש כתות מהם שאמרו שתחום אלפים אמה עד שנים עשר מיל מדרבנן ומשנים עשר למעלה דאורייתא. וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ בסוף פרק ראשון. וכן נראית בתלמוד המערב שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ומה שאמרו בכל התלמוד בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא שמשמע שכל האחרים סוברים מדרבנן פירושו על אלפים אמה אבל שנים עשר מיל מדאורייתא. ומה ששאלו בפרק מי שהוציאוהו [נא.] הני אלפים אמה היכא כתיבן. אסמכתא בעלמא הוא והראיה שהרי בתחבולות הם באים עליה גמרינן מקום ממקום וניסה מניסה וגבול מגבול וחוץ מחוץ (וכו׳ עד) [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר [וכו׳] ר״ל אל יצא איש ממקימו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה ואחר כך מניסה וגבול והיא מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואחר כך מגבול וחוץ שבפסוק ומדותם וכן דעת גדולי המחברים אלא שבתשובת שאלה כתבו שאף שנים עשר מיל אינה מן התורה אלא במהלך ברשות הרבים כמחנה ישראל. וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רשות הרבים או דרך כרמלית או רשות היחיד כל שיצא חוץ מעבורה של עיר ואדרבה מחנה ישראל רשות [היחיד] היה קרוי ומחנה לויה רשות הרבי׳ כמו שהתבאר במסכת שבת. ויש חולקין לומר שאף תחום אלפים אמה דאורייתא כר׳ עקיבא וממה ששאלו היכא כתיבן ואין זה כלום. והדעת השלישי הוא שאף תחומי שלש פרסאות דרבנן וראיה גדולה להם מה שאמרו כאן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה והקשה שבת נמי (יש לה עיקר מן התורה) [דאורייתא היא] ותירץ קסבר תחומין דרבנן. אלמא שתחומין אין להם עיקר מן התורה כלל שאילו היה מהם עיקר מן התורה היינו גוזרין בו אף במה שאינו מן התורה כענין טומאה. ומכל מקום נראה לי לתרץ בה שכך הוא אומ׳ שאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה והדבר קרוב לטעות בו מה שאין כן בתחומין שאעפ״י שיש להן עיקר מן התורה אין הטעות מצויה בין אלפים אמה לשלש פרסאות וכן מה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כלל גדול [סט.] דידע בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא. ואם שלש פרסאות מן התורה היה לו לומר בהן ולדברי הכל ובאחרון של שבת [קנג:] שאמרו לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר. לא תחומין ואליבא דר׳ עקיבא. הבערה ואליבא דר׳ יוסי. וכן באחרון של יום טוב [לו:] ואין רוכבין (וכל) [וכו׳] שמא יצא חוץ לתחום שמעת מינה תחומין דאורייתא וחזרו ופרשו שמא יחתוך זמורה. ומכל מקום כבר תירצנוה לדעתנו בראשון של יום טוב שלא היה לו לחוש ליציאת שלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה לעסקים ביום טוב ליכא. ואף באחרות אני מפרש שלא חשש בהזכרתן מפני שאין השגגה מצויה בהן ומכל מקום לדעתם אתה צריך לשאול אל יצא איש ממקומו היאך יפרשוהו אלא שהם מפרשים אל יצא איש עם משאו ולעיקר הוצאה ואף הם שואלים לעצמם בסוף פרק ראשון שאמרו במחנה פטורים מלערב ואמרו ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין כלומר אף לאלפים אמה ומדתני ר׳ חייא לוקין על תחומין דבר תורה אף באלפים אמה היאך פרשו משנתנו לדעת יחיד שלדעתנו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פירושו על שלש פרסאות ואמר שמאחר שתחום שלש פרסאות מן התורה בני מחנה חייבין בעירובי תחומין של אלפים אמה אלא לדעתם שתחום יתר מאלפים אמה ותחום שלש פרסאות הכל אחד ולוקין על עירובי תחומין פירושו כל שמאלפים ולמעלה ועל כרחך אליבא דר׳ עקיבא היאך העמידו משנתנו לדעת יחיד. תירצו בה מפני שאף הם סוברים כמוהו. ובפרק מי שהוציאוהו אמרו שר׳ עקיבא ור׳ חייא ור׳ אלעזר בר׳ יוסי ור׳ מאיר כלם סוברים תחומין דאורייתא ואף [ר׳] ינאי כדעתם ואעפ״י שנתיחסה בכל התלמוד לר׳ עקיבא מפני שהוא אמרה תחלה והביאה מן המקרא במסכת סוטה [ל.] ואף בסברא לחוד דרך התלמוד הוא כמו שתראה בדין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שנתייחס בכל התלמוד לר׳ מאיר והרבה סוברים בו כמותו ואף ר׳ עקיבא כדאיתא ביבמות [צג:] וכן מצינו בהרבה מקומות ואחת מהן בקדושין [סב:] באם תלד אשתך נקבה הרי היא מקדשת לי לא אמ׳ כלום ופירשה ר׳ חנינא בשאין אשתו מעוברת הא במעוברת דבריו קיימין וכר׳ אליעזר בן יעקב ואין הלכה כן. וכן כמה בתלמוד. וזה שאמ׳ דתני ר׳ חייא לוקין וכו׳ ולא אמ׳ דהא אמ׳ ר׳ עקיבא תחומין דאורייתא מפני שר׳ חייא פרסמה יותר שאמ׳ לוקין עליה ומדברי ר׳ עקיבא היינו יכולין לדחות ולפרש דאורייתא דרך סמך עד שבא הוא ופרשן למלקות. ודעתם שמאחר שאין הלכה כר׳ חייא וכר׳ עקיבא אף בני מחנה פטורין בעירובי תחומין. וקצת חכמי הדור ראיתי מפרשי׳ אף לשטתם שר׳ ינאי לדברי הכל אמרה ומשום דעירובי חצרות ענינם קל ביותר ואינו אלא היכר בעלמא שאלו היה טלטול מחצר לחצר אסור לגמרי לא היה ניתר בעירובי חצרות אבל עירובי תחומין שהם קנין בית לגמרי ושביתה גמורה ואף לדברי האומר דאורייתא עירוב מועיל בו לא פטרם וזהו שהביאו זו של ר׳ חייא שתחומין דאורייתא אף ללקות עליהן ואעפ״י כן עירוב מועיל בהן ואחר שהעירוב מועיל כל כך אין להקל בהם וסוף הדברי׳ דעת ראשון עיקר וכבר פסקנוה כן בראשון של יום טוב:

כבר ביארנו במשנה שלא בכל ספק עירוב אמרו כשר וכיצד הוא הדין עירב בתרומה ובשעה שהניח את העירוב ודאי טהורה היתה ונטמאת אחר כן ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות המתוקנים ואחר כך נדמעו בעירוב טבל שאם בתרומה הרי ראוי לכהנים ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה הרי זה עירוב העמד תרומה על חזקתה העמד פירות על חזקתן אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אינו עירוב שלא היתה הסעודה ראויה בשעה שהניחה. וכן הדין בשתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה שנתערבו ולא הוכר איזו טהורה ואיזו טמאה ואמ׳ יתערב לי בטהורה איזו שהיא והניח את שתיהן אינו עירוב שמכל מקום אין הסעודה ראויה מבעוד יום בשעת הנחה. ומכאן למדו גדולי הדור שאם עירב בין השמשות אינו עירוב כמו שכתבנו למעלה:

מי שאמר ערב יום טוב או ערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב לו בה עירובו עירוב שאעפ״י שבין השמשות ספק לילה ושמא תאמר בשעת קניית העירוב קדש הוא הרי מכל מקום ספק יום הוא ומספק אין מורידין לה קדושה [ואעפ״י] שאמרו שתחלת היום קונה עירוב ובתחלת היום כבר היה קדש פירושו סוף בין השמשות [מ״מ כיון] ועדיין אין זה עצומו של יום שתהא קדש. ואעפ״י שמכל מקום אינה סעודה ראויה מכל מקום העמידוה על חזקתה אבל אם אמ׳ היום קדש ולמחר חול ר״ל שתתחלל על מעות שיש לי בביתי אינו עירוב שאעפ״י שבין השמשות ספק לילה אף הוא ספק יום והעמידוה על חזקת היום שהוא קדש ואין רואין אותה יוצאת מקדושתה עד שיקדש היום בודאי והרי לסעודה הראויה מבעוד יום אנו צריכי׳:

לגין שנטמא והטבילוהו והוא צריך עדיין הערב השמש עד שלא יניחו תרומה בתוכו שהרי כל טבול יום פסול לתרומה והיה ללוי מעשר טבל ר״ל מעשר ראשון שלא נטלה תרומת מעשר שבו והיה ערב שבת ורוצה לשתות ממעשרו בשבת ומלא לגין זה מיין החבית ומצד שהיה הלגין טבול יום לא רצה לקרות לו שם תרומה עד שתחשך ולהמתין בהפרשה עד שתחשך אי אפשר שאין מתקנין טבל בשבת ומתוך כך מלאהו ערב שבת ואמר לגין זה יהא תרומת מעשר על החבית לכשתחשך דבריו קיימין שמאחר שהופרש מערב שבת אעפ״י שלא נתקן עד השבת תקון מאליו הוא ומסתפק מאותה חבית בשבת ומכל מקום אם עירב הלוי באותה חבית אינו עירוב ולא מפני שסוף היום קונה עירוב ועדיין אינו מתוקן אלא אעפ״י שתחלת היום קונה עירוב וכבר נתקנה מכל מקום סעודה הראויה בסוף היום אנו צריכים כמו שביארנו:

בפרש"י בד"ה רבא אמר גבי נגע בא' נמי אפי' יש שני כיתי עדים חלוקות כו' עכ"ל לכאורה לא הוי צריך לפרש לרבא בב' כיתי עדים אלא לרבא בין מתני' דהכא בספק עירוב ובין מתני' דנגע בא' לא איירי כלל בב' כיתי עדים אלא דהכא בעירוב ליכא רק חדא חזקה לקולא ובנגע בא' כו' איכא תרי חזקה לקולא ויש ליישב לפי מה שכתבו התוספות לעיל דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ תחומין דרבנן דאל"כ ודאי דלא קשיא דר"מ אדר"מ דהכא איכא חזקה אחרת כנגדה חזקה שלא עירב וניזיל לחומרא בדאורייתא וא"כ רבא נמי ע"כ בא לתרץ אפי' סבר ר"מ תחומין דרבנן וא"כ בחדא חזקה דהעמד תרומה על חזקתה נמי אית לן למיזל לקולא אע"ג דאיכא חזקה אחרת כנגדה אי לאו דעדים מרעי ליה לחזקה ודו"ק:

תוס' בד"ה במקוה שלא כו' דא"ל זיל טבול אפי' ר"מ מודה כדאמרי' גבי ספק טומאה ברה"ר כו' עכ"ל [ג] וקשה לעיל גבי נגע בא' דמטהר ר"מ משום שספק טומאה ברה"ר טהור כמ"ש התוס' וא"כ ר"מ מודה דא"ל זיל טבול ומאי קשיא ליה דר"מ אדר"מ הא איכא בנגע בא' חזקה דאוקי טהרות על חזקתן ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה מ"ש וא"ת כו' [ד] וי"ל דרבא ע"כ אית ליה דתחילת היום קונה עירוב כו' עכ"ל יש לדקדק מה תקנו בזה תקשי להו להיפך מאי קמבעיא ליה לרבא כיון דתחילת היום קונה עירוב בהיום חול ולמחר קודש אין עירובו עירוב ובהיום קודש ולמחר חול עירובו עירוב ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בתוס' ד"ה הכא בשני כתי עדים וכו' הכא שאני דהשתא ודאי ממאה היא פי' אבל בכתובות איירי דתרי אמרי זינתה ותרי אמרי לא זנתה ולכך אמרינן אוקי תרי וכו' ואימא לא זינתה אבל הכא השתא ודאי טמאה היא אלא דהעדים מעידים אי נטמאה מבעוד יום או משחשיכה:

ד"ה אדרבה וכו' הרי חסר לפניך וכי' פירוש דהא המקוה חסר ואתאי ולא יחסר בבת אחת אלא בהמשך זמן ולכך אתרע חזקתה ולא נוכל לומר דהשתא הוא דחסר דהא ע"כ מקמי השתא התחילה להתחסר ולא דמי לטומאה דלעיל דהטומאה נעשית בנגיעה כהרף עין ונוכל לומר דהשתא הוא דאיטמאה ועד השתא טהורה הואי וק"ל ועיין בנדה פ"ק:

ד"ה אבל עירב בתרומה וכו' כגון שהיו שני ציבורים וכו' הוכרחו התוס' לפרש כן משום דאל"כ אלא מיירי שהתרומה בעצמה הוי ספק נטמאה ספק לא נטמאה א"כ תקשה אמאי לא אמרינן אוקמא אחזקת כשרות כמו גבי ספק מבע"י נטמאו דאוקמינן אחזקתה ולמה לא אמרינן כאן ספק עירוב כשר ולכך הוכרחו התוס' לפרש דמיירי בשני ציבורין דלא שייך לומר אוקמינן אחזקתן וק"ל:

ד"ה מאי שנא וכו' עד ויש לומר דרבא ס"ל דתחלת היום קונה עירוב צ"ע מאי קמבעיא ליה לרבא ממ"נ אי ס"ל סוף היום קונה עירוב הוי הדין הכי היום חול ולמחר קודש הוי עירוב היום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב ואי ס"ל דתחלת היום קונה עירוב הוי איפכא דהיום חול ולמחר קודש לא הוי עירוב והיום קודש ולמחר חול הוי עירוב וא"כ מאי קמבעיא ליה וכבר תירצתי זאת בישיבה באריכות אבל אין עת עתה להאריך ואין להקשות מאי פריך ומאי שנא דלמא מש"ה היום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום די"ל דרבא לא ס"ל סברא זו דהא אמר לקמן אברייתא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ולא קאמר כרב פפא דאמר דטעמא דברייתא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ש"מ דלא ס"ל לרבא סברא זו:

גמ' דקתני א"ר יוסי כו':

רש"י בד"ה קשיא דר' יוסי דברייתא. נ"ב ותימה הלא מתני' היא:

תוס' בד"ה מאי שנא כו' אליבא דברייתא קאמר. נ"ב ותימה הלא מתני' היא:

רש"י ד"ה [קשיא דר"י. דברייתא כו'. מה שתמה מהרש"ל עליו וכן על התוס' בד"ה מ"ש. כתבתי ישוב בס"ד בנדרים (כו) ע"ש] :

רש"י ד"ה היום תהא קדש ולמחר תהא חול. על מעות שיש לי בבית. עי' נדרים (כח ב) פלוגתת בר פדא ועולא:

תוס' ד"ה הכא. ע' בגה"ש מה שהעלה דבריהם בצע"ג. ול"נ דאזלי הכא לפירושם לעיל דניחא להו לשנויי אפי' אי סבר ר"מ תחומין דרבנן. ובדרבנן לא מחמרינן כמ"ש בכתובות (כו). וקושייתו הב' י"ל שכתב כן אליבא דרבא דגם הוא מוקי לה בתרי ותרי כמו שפרש"י וכפי שבאר המהרש"א כוונתו:

תד"ה ספק. הריטב"א מביא בשם תוס' דנדמעו פי' בתרומה טמאה. ובזבחים (פח) פי' התוס' מדומע דשם בערלה וכה"כ. וכן יש לפרש כאן:

גמ' קסבר ר"י תחומין דרבנן. עיין הגהת אשר"י ספ"ק דעירובין:

תוס' ד"ה הכא. אפי' בדאורייתא. ק"ל התם אמרינן כן לענין ממון דמדאורייתא באמת תרי ותרי אוקי אחזקה אבל באיסורי הא אמרינן תרי ותרי ספיקא דרבנן היינו דרבנן החמירו דלא ליזל בזה בתר חזקה. ועי' כתובות דף כו:

בתוס' שם דהכא בתרומה דרבנן גם בתרי ותרי אוקמי אחזקה כדהוכיחו מסוגיא דשם ותירצו דמ"מ תחומין דאורייתא. ודבריהם דהכא דאפי' בדאורייתא אוקי אחזקה צ"ע גם הא מרא דשמעתא הכא רבה ור"י דס"ל ביבמות דף לא. תרי ותרי ספק דאורייתא דמדאורייתא לא אמרינן אוקי אחזקה וצ"ע:

תוס' במקוה וכו' כדאמרינן גבי ספק טומאה ברה"ר. עי' ע"ז דף לז ע"ב:

בא"ד דקתני ור"י מטמא שספק ליטמא טמא לטמא וכו'. שר"י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בחזקתו עד שיודע שהוא טהור אבל ספק ליטמא ולטמא טהור כצ"ל:

גמרא דרבה ור"י דאמרי תרויהון הכא [פלוגתא דר"מ ור"י גבי ספק עירוב] בשני כתי עדים.
כתבו בתוס' בזה"ל דר"מ לית ליה אוקי תרי להדי תרי אע"ג דבפ"ב דכתובות (דף כ') אמרינן אוקי תרי להדי תרי בדאורייתא, הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא.
קשה לי הא התם אמרינן כן גבי ממון דאוקי בחזקת בר שטיא, אבל באיסור באמת אמרינן דלכל הפחות הוי ספיקא דרבנן, היינו דחז"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי, ועי' כתובות (דף כו ע"ב בתוס' שם) דנקטו הקושיא דהא תרומת פירות דרבנן ולא החמירו כדאמרינן התם גבי כהן, ותירצו או משום דמ"מ תחומין דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע, ודבריהם כאן צ"ע.
וביותר קשה הא ביבמות (דף לא) אמרי רבה ור"י דתרי ותרי ס' דאורייתא, ובגמרא דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא, הרי דרבה ור"י ס"ל דאפילו מה"ת לא אוקמי אחזקה והכא הא מרא דשמעתא רבה ור"י א"כ מה הקשו בתוס' וצ"ע:

גמרא, מ"ש תרומה דאמרינן לר' יוסי בספק נטמאה מבעוד יום ספק משחשיכה העמד תרומה על חזקתה, וכשר העירוב, פירות נמי שהונחו לעירוב ונתקנו אח"כ, ספק מבעוד יום ספק משחשיכה נימא העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו [ואמאי כשר העירוב].
לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירו' ספק נתקנו דנוקמי בחזק' טבל, והיינו דאפשר דמ"מ כיון דתחומין דרבנן מקילין כמו דס"ל לר"מ במקוה בספק טבל, וכן לר"י לשינויי דר"ה בר חיננא דדוקא בטומאה מחמיר דיש לו עיקר בדאורייתא, יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זו קושיא מ"ש תרומה כו' דלמא באמת לא צריך לחזקת טהרה דתרומה, אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפילו דאיתחזק איסורא, וא"כ עיקר הפירכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר"י במקוה משום דהעמד טמא על חזקתו וה"נ בפירות טבל, והו"ל לאקשויי לרבא מ"ש טבל ממקוה, אבל לא למנקט הקושיא מ"ש תרומה.
גם אף לרבא ליכא קושיא לדמות טבל למקוה, דהתם לא איתרע חזקת טומאה אבל הכא איתרע חזקת טבל, דהרי תרומה לפניך, ולשיטת רש"י דיש ג"כ חזקה דבעמד על תחום ביתו שפיר פרכינן, ומ"מ לישנא דהעמד טבל על חזקתו קשה דהוי ליה למנקט ה"נ האיכא חזקת תחום ביתו, וגם ק"ל לפ"מ דצדדו תוס' דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה, א"כ למה לא משנינן על רומיא דר"י אדר' יוסי דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת היתר דתרומה, וגם מה פרכינן אדרבא העמד מקוה על חזקתה דילמא מכח זה דאוקי חזקה להדי חזקה, והוי ספק השקול מחמירין, אבל הכא איכא חזקת תרומה ובהכרח לומר דבנפל גל ל"ש כ"כ חזקה, דהא התרומה בעצמותה היא כמו שהיתה אלא דיש גל עליה, א"כ איך אמרינן מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה, הא בלא"ה מקילין בספק השקול כמו בנפל גל, והראשון צע"ג:

שאני טומאה הואיל ויש לו עיקר מן התורה. שער המלך ח״ג ע״ב. דברי אמת קונטריסים פ״ט ע״ד. באר יעקב י״ז ע״א:

במקוה שלא נמדד. מרכבת המשנה ח״ג פ"י דמקואוח ה״ו:

אבל אם עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה עירוב לפי דעת הסוברים דמוקמינן לגברא בחזקת ביתו א״נ יש לומר כיון דהוה הך חזקה ואין שום דבר מנגד להך חזקה אמרינן וודאי לא עירוב והוה כבני עירו ולא הוי חמר גמל וכן נראה דעת הרשב״א בספר עבודת הקודש דף ל״ג וכך הבין הרב שער המלך אלא שתמה עליו דלמה לא יהי׳ חמר גמל ולא ידעגא מאי קושיא דהא חזינן לרבי יוסי גבי ספק טבל לתירוצו דרבא כיון דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו משוינן ליה לוודאי טמא אפילו בדרבנן הכי נמי כיון דמעמידין ליה בחזקת ביתו כוודאי משווינן ליה. מיהו לפי זה לדעת הסוברים לר״מ אפילו בדאתחזק איסורא בדרבנן אזלינן להקל א״כ אם נאמר תחומין דרבנן הוה עירוב לגמרי ואפשר לומר לדעת התוספות דמיירי בשני צבורים ואם כן מקרי איתחזק איסורא לדעת הפר״ח ואם כן הוה שני חזקות לפי זה מוכח לדעת רבא דצריך לומר חזקת ביתו הוה חזקה דהא משמע דגם רבי שמעון מודה לרבי יוסי ור׳ שמעון וודאי ס״ל גבי ספק טבל כרבי מאיר דהא אפילו במקוה שנמדד ונמצא חסר מטהר ברשות הרבים וברשות היחיד חולין בטומאה דאורייתא אמנם לרב הונא בר חיננא דסבירא ליה דגם לר"מ באיתחזק איסורא טמא י״ל דבהך חזקה לבד סגי דהוה שני צבורים ולא צריכין לחזקת ביתו. ועיין בארוכה בשער המלך:

ודע דמהר"ם כתב דלהכי מוקי התוספות בשני צבורין דאי לאו הכי נעמידנה על חזקתה. ולעניות דעתי דרש״י אינו מפרש כפירוש התוספות אלא שאנו מסופקים אם טהורה היא או טמאה ואפילו הכי לא מהני לה חזקה דעיקר החזקה בשעת הנחת העירוב הוא ואם באותה שעה טהור הוא יש לו חזקת עירוב שהרי באותו שעה וודאי ראוי' הוא לעירוב אבל אם בשעת הנחה אנו מסופקין הרי אין לו חזקת עירוב כלל דילמא אינו ראוי׳ כלל לעירוב ונראה לי דגם הרשב״א בעבודת הקודש ס״ל כרשי׳ שהרי כתב סתמא עירוב בתרומה ואינו יודע כו' ואי הוה ס״ל כדעת התוס׳ דדוקא בשני צבורים מיירי וודאי הוה מפרש ליה ובזה מיושב מה שהקשה בספר שער המלך על הרשב״א דמאי הקשה לרש"י בשבת ל״ה גבי אמר לשנים צא ועירב עלינו מספק טמאה דהרי ע״כ מוכח דהטעם משום סעודה הראוי הוא וכמו שכתב הרב המגיד דהא לקמן קאמר כן בהדיא גבי שתי ככרות ואמר עירבו לי בטהורה ולפמ"ש ל״ק מידי דוודאי התם הוצרך לטעמא משום סעודה הראוי דהא בשעת הנחה וגם לבסוף האחד וודאי טהור והאחד וודאי טמא וכיון שהאחד ראוי אמרינן טעמא משום סעודה אבל כאן דליכא רק אחד ועליו אנו מסופקין ויש לו גם כן חזקת טהרה שפיר מקרי סעודה הראוי אלא כיון דאין לו חזקה בשעת הנחה אנו פוסלין אותו ואם כן ה"ה לבין השמשות. אמנם רש״י ז״ל אפשר יסבור בזה דוודאי על העירוב גופיה אנחנו מקפידין שיהיה לו חזקת כשרות אבל כשהעירוב יש לו חזקת כשרות על הזמן אין אנו מקפידין אם יש לו חזקה או לאו וכל שהונח כראוי והספק על הזמן וודאי כשר. ועיין מה שכתבתי בזה במסכת שבת דף ל"ה:

בעי מיניה רבי שמואל בר יצחק מרב הונא. שער המלך ח״ג דף ע״ד:

ככר זו היום חול ולמחר קודש. הך בעיא השמיטה הרא״ש ובוודאי הטעם משום דמילתא דלא שכיח הוא אבל לא שיהיה חולק על דין זה שהרי הטור בסי׳ שפ״ו פסקה לסתמא ולא הביא שאביו הרא״ש חולק בזה והטור הוא בקי בדברי אביו טפי מינן:

לגין של טבול יום כו׳. עיין סוכה יוד ד"ה עד מוצאי:

אמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. עיין במהר״ם לובלין דהוכיח דרבא בע"כ לא ס"ל דבעינן סעודה הראוי׳ ובעיני הוא דוחק לומר כן דהא כל הפוסקים פסקו הך דב׳ ככרות דלעיל והוא מטעם סעודה הראוי׳ ואם הי' מקים לדברי מהר״ם הי׳ אפשר ליישב הא דנקט רשי' לעיל בדברי ר״י אליבא דרבא טעם דחזקת ביתו משום דלולי דברי רבא יש מקום לומר הטעם הא דעירוב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה דאינו עירוב משום דבעינן סעודה ראוי׳ וכמו שכתב הרב המגיד אבל רבא גופיה דלא סבירא ליה דבעינן סעודה ראוי׳ מדקאמר סוף היום קונה עירוב ובע״כ צריך לומר טעמא דר׳ יוסי גבי תרומה ספק טמאה כו׳ הוא משום דהעמידנו בחזקת ביתו. אמנם רבה דסבר לקמן כסוגיא דהכנה דתחלת היום קונה עירוב וא״כ גבי לגין יש לומר שפיר טעמא משום דבעינן סעודה ראוי' וא״כ טעמא דר׳ יוסי דאמר עירוב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אינו עירוב הוי נמי טעמא משום דבעינן סעודה הראוי' ומיושב בזה מה שהקשו התוס׳ במסכת שבת דף ל״ד גבי אמר לשנים צא ועירב עלינו דמפרש רשי׳ בעירובי תחומין. והקשה התוס' דהא רבי יוסי גופיה אוסר בתרומה ספק טהור׳ ולפמ״ש לא קשה מידי דהא התם בשבת רבה הוא מרי דשמעתא כפי נוסחותינו רבה ולדידיה טעמא דרבי יוסי משום דבעינן סעודה הראוי׳ ולא משום דנעמידנו בחזקת ביתו וזה לא שייך גבי אמר לשנים וכמו שכתב גם הרב המגיד. אמנם לקמן בדף ע״ז הגירסא רבא ולדידי׳ בע״כ צ״ל דנעמידנו בחזקת ביתו וא״כ לא אפשר לאוקמי בעירובי תחומין ובע״כ מיירי בעירובי חצירות ושפיר מקשה הגמרא לקמן ומתורץ בזה קושיות התוס' ג"כ לקמן. אמנם כבר כתבתי דדברי מהר״ם דחוקים. ויותר נראה דגם רבא בעי סעודה הראוי מבעוד יום מיהו דוקא בדבר שאינו ראוי גם אחר כך כמו גבי שתי ככרות שגם אח״כ אין ראוין אבל כל שיהי׳ ראוין בשעת קניית העירוב אעפ״י שבשעת הנחה של העירוב אינו ראוי׳ שפיר מקרי סעודה הראוי׳ ורב פפא חולק בזה וסבר דגם בזה בעי סעודה הראוי' ואפי׳ לפי מה שפירש הריטב״א גבי שתי ככרות דאפילו נודע אח״כ שעירב כהוגן אינו עירוב היינו משום שאינו ידוע לנו בוודאי שיהי׳ סעודה הראוי׳ בשעת קנין הא כל שידוע לנו בשעת הנחה שיהי׳ בוודאי סעודה הראוי׳ בשעת קנין כמו לגין שפיר דמי לרבא:

רשי' ד״ה רבא אמר. עיין מה שכתבתי לעיל בתוס׳ ד״ה אמר ר׳ ירמי׳ ליישב דברי רשי׳ בתרי אנפי:

רשי׳ ד״ה דידיה. קהלת יעקב ל״ח ע״ג:

רשי׳ ד״ה היום הקדש. שער המלך ח״א דף צ״ט ע״ב. מחנה אפרים הלכות צדקה דף כ״ב ע״ב:

תוס׳ ד״ה הכא בשני כתי עדים דהשתא וודאי טמאה היא. אזלא לשיטתם במה שכתבו בדיבור הקודם דהכי רוצה לתרץ אפילו אם נאמר לר״מ תחומין דרבנן דהא בכתובות דף כ״ו כתבו לשיטת ר"י דתרי ותרי באיסור דרבנן שפיר מוקמינן אחזקה ותרומה בזמן הזה דרבנן צריך לומר הטעם משום דהשתא וודאי טמאה היא. אמנם אם נאמר דתחומין דאורייתא לא צריכין לומר הטעם משום דהשתא וודאי טמאה היא. אמנם אם נאמר דתחומין דאורייתא לא צריכין לומר הטעם משום דהשתא טמאה היא דהא באיסור דאורייתא רבנן החמירו בתרי ותרי וכן מבואר שם בכתובות בדבריהם יע״ש. ועיין כהונת עולם ס״ו ע"ב:

תוס׳ ד״ה במקוה שלא נמדד. הריטב״א כתב דאף הטהרות מטמא ר״י דכיון דוודאי נגעו לית לי׳ חזקת טהרה ויליף לה משיליא בבית ודבריו מבוארין בחידושיו לקדושין דכל מקום שיש וודאי מגע כמו גבי נדה וגבי מקוה חזרו הטהרות להיות כהוא עצמו ודנין עליהם כמו עליו ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ולכאורה יש להקשות דמ״ש מנגע באחד בלילה דהוה וודאי מגע ואפילו הכי מקרי חזקת טהרה. ואפשר לומר דזה באמת טעמא דרבנן דמטמאין ועיין בתוס׳ רי״ד שם שנראה שחולק על הריטב״א ומחלק בין ההיא דנגע בא׳ בלילה להך דנדה ועיין בשער המלך ח״ג כ״ו ע״א ודף ע״ה ע״ד ודף ע"ח. קרבן אליצור דף כ״ב:

תוס׳ ד"ה אבל אם עירב. שער המלך ח״ג דף ע״ג:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רבא אמר. גבי נגע באחד נמי אפילו יש שני כיתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר''מ מטהר ואפילו הכי לא תיקשי: התם תרי חזקי נינהו. לטהר ומשום הכי אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה: הכא. במתניתין חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא: קשיא דר' יוסי. דברייתא דקתני בספק טבל ובספק לא טבל ובטומאה דרבנן אכל אוכלין כו' ורבי יוסי מטמא ומתני' קתני ספק עירוב כשר ואפילו תחומין דרבנן תיקשי: הואיל ויש לה עיקר מן התורה. דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא: שבת נמי דאורייתא היא. אתחומין פריך למימר דתחומין דאורייתא וכר' עקיבא במס' סוטה (דף ל:): ומשני קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן. ומשום דלא ליתו לזלזולי בשאר ספיקות דמלאכת שבת ליכא למיגזר דלא דמו מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי: דידיה. מחמיר אפילו בספק דרבנן ומתניתין דרביה אבטולמוס היא: העמד טמא על חזקתו. כוליה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן: שלא נמדדה. מתחילתה ולא עמדה בחזקת כשרות: עירב בתרומה. טהורה ונטמאת משהניחה שם: ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת. אמרינן אוקמיה בין השמשות אחזקת' קמייתא וטהורה הואי והשתא משחשיכה הוא דאיטמי: וכן בפירות. של טבל: ספק מבעוד יום נתקנו. לאחר שהניחן שם: ספק משחשיכה נתקנו. ולא קנה עירוב כדתנן במתני' אבל לא בטבל ולקמן פריך בהאי מה חזקת כשרות איכא דמכשר רבי יוסי דהא איכא למימר העמד טבל על חזקתו: ספק טמאה ספק טהורה. דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם: מאי שנא תרומה. דרישא ספק מבעוד יום ניטמא ספק משחשיכה דמכשר ר' יוסי משום חזקה קמייתא: פירות. ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נוקמינהו נמי אחזקה קמייתא דטבל הוו וליפסול: נדמעו. חולין הוו מעיקרא מתוקנין ונפלה בהן תרומה ונדמעו והאי תנא סבר לה כסומכוס דאמר (לעיל דף כו:) אין מערבין לישראל בתרומה הלכך אם מבע''י נדמעו אע''ג דחזי לכהנים אין עירובו עירוב ל''א נדמעו שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפילו לכהן: עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא. והניחום שתיהן יחד בסוף התחום ובככרות של תרומה עסקינן דאי בחולין חולין טמאין מותרין הן דלאו כל אדם אוכל חוליו בטהרה: דליכא טהורה. ודאית דשמא מבעוד יום נטמאת: או דילמא אפילו ר' יוסי. לא מכשר במתני' אלא משום דאי טהורה היא הא ידע לה היכא היא ואיזו היא סעודתו ומשום ספק טומאה לא מיפסלא דאמר אוקמא אחזקה: אבל הכא לא ידע. הי ניהו סעודתו: בעינן סעודה הראויה מבע''י וליכא. ואין עירובו כלום דאפילו חמר גמל לא הוי דבשלמא מתני' סעודה הראויה הואי והשתא הוא דאיתיליד בה ספק: ככר זו כו'. אמר על ככר אחת בע''ש היום יהא חול ולמחר יהא קדש ועירב שלוחו בה: מהו. הואיל ובין השמשות ספק הוא חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש ואין מערבין בהקדש או לא אמרינן הכי: היום תהא קודש ולמחר תהא חול. על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטא בין השמשות נפק ליה מקדושתיה וקנה עירוב או לא: ומאי שנא. הא בין השמשות ספיקא הוא מאי שנא הכא לקולא והכא לחומרא: לכי תיכול עלה כורא דמילחא. לכשתמדוד כור של מלח על דבר זה ותתנהו לי אומר לך טעמו: היום חול ולמחר קודש. ובין השמשות דקניית עירוב ספיקא הוא ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא וכן סיפא: של מעשר. ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנה תרומת מעשר והרי הוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים ולא חזי לעירוב ולגבי לגין טבול יום בעודו טבל לא פסיל דטבול יום מותר בנגיעה לחולין ולמעשר ואע''ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה ואמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו שתהא כשרה לתרומה: דבריו קיימין. והתרומה טהורה: ואם אמר עירבו לי בלגין זה לא אמר כלום. הואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה: סוף היום. תחילת בין השמשות שהוא סוף היום של ע''ש: קונה עירוב. וסוף היום אכתי טבל הוא:

הכא בשתי כיתי עדים. דר' מאיר לית ליה אוקי תרי בהדי תרי כו' אע''ג דבפרק שני דכתובות (דף כ.) אמרינן אוקי תרי בהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא: אדרבה העמד מקוה על חזקתו. הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך כדאמר פר' קמא דנדה (דף ב.) אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר: במקוה שלא נמדד. וא''ת והא רבי יוסי מטמא אפילו טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן ליה זיל טבול אפילו ר''מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא''כ אדרבה נימא אוקי טהרות על חזקתן וי''ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרינן זיל טבול לרבי מאיר ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל טהרות מודה רבי יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ''ב משנה ב) דקתני ורבי יוסי מטמא שספק ליטמא טמא לטמא אחרים טהור: אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה. כגון שהיו ב' ציבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל: ספק נדמעו. נראה כפ''ה בלשון שני נדמעו טבל בחולין ולא כסתם דימוע שבהש''ס אבל לשון ראשון שפירש נדמעו תרומה בחולין ואתיא כסומכוס אין נראה דהא קתני בברייתא דמערבין בתרומה ודוחק לומר דמיירי בתרומה לכהן: מאי שנא. ואם תאמר והא רבא גופיה קאמר בסמוך זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ואם סוף היום קונה עירוב אתיא דרב נחמן שפיר ואמאי קמיבעיא ליה מאי שנא ויש לומר דע''כ דרבא אית ליה דתחלת היום קונה עירוב דהא פסיק בריש ביצה (דף ד:) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה וטעמא דרב משום הכנה ומאן דאית ליה הכנה סבר תחילת היום קונה עירוב כדמוכח בפירקין (דף לח:) ורבא דאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב אליבא דברייתא קאמר וליה לא ס''ל:

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד