עירובין לז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

אומר: שני לוגין - לפי חשבון אחד מחמשים כעין בינונית - שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה גדולה.

עשרה לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר ראשון ^[111].

תשעה לוגין [היינו עשירית מהנותר אחר תרומה גדולה ומעשר ראשון] שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר שני [אם היתה שנת מעשר שני].

ומיחל [ומחלל] את המעשר שני בכל מקום שהוא על כסף, כיון שלזה אין צריך הפרשה ^[112].

ושותה מיד, ומשאיר כדי התרומה והמעשר - שקרא עליהן שם - שאין שותה אותה, ולאחר זמן יפריש התרומה והמעשר, ואמרינן: הוברר הדבר למפרע שזהו תרומה וזהו המעשר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, אוסרין לשתות קודם שיפריש, וטעמא דהני תנאי

- לפי מה דסלקא דעתין - משום דסברי "אין ברירה" ^[113].

הרי חזינן דלרבי יהודה אין ברירה.

עולא אמר אמשנתנו ואברייתא דתני איו, בהיפוך:

ליתא להא דתני איו משמיה דרבי יהודה דאין ברירה, מכח מתניתין דידן, דסבר רבי יהודה יש ברירה.

ומפרשינן לה: ואלא הא דקתני - בברייתא דהלוקח יין - רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין, ומוכח דסבר רבי יהודה אין ברירה, היכי מפרש לה עולא?

ומפרשינן: עולא לא תני בברייתא דהלוקח יין כדתניא לה לעיל: דחד תנא [רבי מאיר] הוא דסבר "יש ברירה", ותלת תנאי - ורבי יהודה מכללם - סברי אין ברירה. אלא זוזי זוזי [זוגות זוגות של תנאים] קתני דפליגי בהא!

והכי תני לה: ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר ורבי יהודה, דזוג זה סבר "יש ברירה". רבי יוסי ורבי שמעון, אוסרין, דסבר זוג זה "אין ברירה".

והשתא מפרשינן ברייתא דהלוקח יין, דקתני התם דרבי יוסי אוסר, וקא סלקא דעתין - וכדאמרן - דטעמיה משום דסבר אין ברירה.

ותמהינן עלה: וכי סבר רבי יוסי אין ברירה?!

והתנן: רבי יוסי אומר: שתי נשים - יולדות או זבות, המביאות לכפרתן "קן" של שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה - שלקחו את קיניהן בעירוב [בשותפות, שלקחו ארבע עופות ולא פירשו בשעת לקיחה איזו מהן לזו ואיזו לזו, איזו לחטאת ואיזה לעולה], או שנתנו [דמי, הגירסא משניות] קיניהן לכהן, ולקח הוא עבורן ארבע עופות בשותפות.

דין הקינין הוא: איזהו מן הקינין שירצה כהן, יקריב עולה, אחת לשם זו ואחת לשם זו. ולאיזה מן הקינין שירצה כהן, יקריב חטאת, אחת לשם זו ואחת לשם זו.

והשתא תיקשי, הא עולה שהוקרבה לשם בעלים אחר [ב"שינוי בעלים"] לא עלתה לבעלים לשם חובה, וחטאת שהוקרבה שלא לשם בעליה, פסולה.

ומדקא אמר רבי יוסי שמותר ליקח קיניהן בעירוב, על כרחך דסבר "יש ברירה", דאמרינן הוברר הדבר שזה העוף שהקריב לשמה של זו, שלה היא, ואין כאן שינוי בעלים. והיכי אמרת דסבר רבי יוסי אין ברירה? ^[114]!

אמר ומשני רבה: התם - במשנה דשתי נשים - מיירי כשהתנו הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה, יהא שלה ^[115].

ומקשינן אשינויין: אי הכי, פשיטא - ומאי למימ רא?!

ומשנינן: הכא מיירי שאחר שלקחו הנשים הקינין כאחד, הפרידו הנשים כל קן בפני עצמה על דעת שתהא אחת מהקן לעולה ואחת לחטאת [רש"ש], וסלקא דעתך אמינא שיהא חייב הכהן לעשות כל קן אחת לחטאת ואחת לעולה, כפי שקבעו הבעלים.

קא משמע לן דכיון דלא אקבעינהו בהדיא בשעת לקיחה לאמר: פרידה זו חטאת ופרידה זו עולה, אפילו קבעום אחר לקיחה יכול הכהן לעשות כמו שירצה, וכדרב חסדא!

דאמר רב חסדא: אין הקינין של כל מחוסר כפרה מתפרשות איזו עולה ואיזו חטאת,

הערות

^[111] ולאו דוקא עשרה, שאין צריך להפריש אלא עשירית מהנותר אחר הפרשת תרומה גדולה, תוספות.

^[112] כן פירש רש"י. ובתוספות הקשו עליו, ופירשו, ד"מיחל" הוא כמו "ומתחיל", או לפירוש רבינו תם, כמו "מיהל", והיינו שמוזגו במים ושותה מיד.

^[113] ונחלקו הראשונים: יש אומרים שאסור לשתות שמא תרומה הוא שותה, כיון שאי אפשר לברר איזו היא התרומה. וכמו שכתב רש"י בחולין דף יד א; אמנם בתוספות כאן בעמוד ב' כתבו: דכיון דאין ברירה, הרי זה שותה טבל, דאין כאן תרומה, [ובשם מהר"י הביאו שחולק]. ואמנם מרש"י כאן בעמוד ב' ד"ה רבי יוסי אומר חילל, נראה שלא חל כלל, שלא כדעת רש"י בחולין, וכן הוא פשטות לשון הברייתא לקמן, וצריך תלמוד.

^[114] וכתב הריטב"א: אף ש"קן סתומה" היינו שלא נתפרש איזו מן הפרידות לחטאת ואיזו לעולה, יכול הכהן לפרש בשעת עשייתו איזו לחטאת ואיזו לעולה ואפילו בלי "ברירה", [וכדאמרינן בסמוך], "אבל אין לו רשות לפרש בשני קנין סתומין לשני בעלים, איזה קן יהא לרחל, ואיזה מהם יהא ללאה, אלא אם כן נתנו לו רשות, ובדין ברירה".

^[115] כן פירש רש"י. ותמהו התוספות: דמכל מקום היינו ברירה גמורה שתולה בדעת הכהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלה, דכיון דנתערבו הקינין אי אפשר כלל בלא ברירה?! וראה היטב לשון רש"י בסוף ד"ה לאיזה, וצריך תלמוד. והוסיפו הראשונים [רבינו פרץ, רשב"א ריטב"א ור"ן]: שאין לומר "שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה, כי חברתה נותנת לה זכות שהיה לה בקן ההוא, בשעת הקרבה; דאם כן הוה ליה כאילו נשתתפה עמה באותו קרבן, וקיימא לן שאין אדם מוכר עולתו ולא חטאתו, לשון ריטב"א. וראה מה שכתב הרש"ש בביאור דברי רש"י. וראה מה שביארו התוספות והראשונים דברי הגמרא.

אומר: שני לוגין מן המאה המצויים כאן, שאני עתיד להפריש בסוף שתייתי, הרי הן תרומה גדולה הניתנת לכהן, עשרה לוגין יהיו מעשר ראשון, תשעה לוגין שהם עשירית מתשעים הלוגים הנותרים מעשר שני, ומיחל [מחלל] בכסף את המעשר השני, שהרי אין לשתותו בקדושתו אלא בירושלים, ושותה מיד את היין, ולבסוף הלוגין האחרונים שישארו הם יהיו תרומה ומעשר. שאנו סומכים על ההנחה שיש ברירה ואותם הלוגים שנשארו אומרים אנו שהוברר למפרע שהם הם שהופרשו מתחילה, אלה דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. משמע שאינם מקבלים את ההנחה שיש ברירה. ואם כן נמצא שאף ר' יהודה, בניגוד למשנה, וכדברי איו, סבור שאין ברירה.

עולא התייחס אף הוא לסתירה זו אלא שהוא אמר להיפך: ליתא לאיו ממתניתין [אין לקבל דברי החכם איו משום שהם סותרים את משנתנו]. ומקשים: ואלא הא דקתני [זו ששנינו]: ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין ומשמע מכאן כפי שהוכחנו שאין ר' יהודה מקבל את עקרון הברירה,

הרי עולא זוזי זוזי קתני [זוגות זוגות של חכמים שנה] את המשנה בענין היין, וכך שנה: ההיתר בענין זה הוא דברי ר' מאיר ור' יהודה, ואילו ר' יוסי ור' שמעון אוסרין, נמצא שאף ר' יהודה סבר כר' מאיר שיש ברירה וכדברי המשנה.

א מכל מקום ברורה לנו כאן דעתו של ר' יוסי שהוא אוסר. ושואלים: וסבר ר' יוסי אין ברירה? והתנן [והרי שנינו במשנה] ר' יוסי אומר: שתי נשים שלקחו (קנו) את קיניהן כל אחת שני תורים או שני בני יונה כדי שינתנו לכהן כקרבן לטהרת לידתן בעירוב (במעורב) ולא פירשו לשם מי מהן כל אחד מהקינים, או שנתנו קיניהן לכהן ולא פירשו לכהן אלו עופות הקדישו לחטאת ואלו הקדישו לעולה — איזהו שירצה כהן יקריב עולה, ולאיזה שירצה יקריב חטאת! הרי שסבור ר' יוסי שיש ברירה, ושלאחר שמחליט הכהן בדבר הרי זה כאילו התגלה למפרע מה התכוונה בתחילה כל אחת להקריב לעולה ומה לחטאת!

אמר רבה שאין משם הוכחה לענין ברירה: התם [שם] מדובר במקרה מיוחד — כשהתנו הנשים ואמרו שהן תולות את פרטי ההקדש בדעת הכהן.

ומקשים: אי הכי מאי למימרא [אם כך, מה לומר], כלומר, מה החידוש שבדבר? כיון שהתנו במפורש ודאי יפה כוחו של הכהן לקיים תנאן! ומשיבים כי בכל זאת קא משמע לן [השמיע לנו] בכך חידוש כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: אין הקינין מתפרשות, שאין מפרשים למעשה איזה מזוג התורים הוא חטאת ואיזהו עולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

may say: Two log of the hundred log present here, which I will separate in the future, when I have finished drinking, shall be the great teruma given to a priest; ten log shall be first tithe; and nine log, which are a tenth of the remaining ninety log, shall be second tithe. He then redeems the second-tithe with money because in its sanctified state second tithe may only be consumed in Jerusalem, and he may then immediately drink the wine, and the wine remaining at the end will be teruma and tithes. One may rely on the principle of retroactive designation and say that when he is finished drinking, the wine that is left becomes retroactively designated as teruma and tithes, such that the wine he drank was permitted for consumption. This is the statement of Rabbi Meir. However, Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, and Rabbi Shimon prohibit drinking the wine in this manner. Therefore, it would appear that Rabbi Yehuda rejects the principle of retroactive designation, contrary to the ruling of the mishna and in accordance with the opinion of Ayo.

Ulla also took note of this contradiction between the statements of Rabbi Yehuda, but he said the opposite: The statement of Ayo should not be accepted because it contradicts what is stated in the mishna. The Gemara raises a difficulty: But that which was taught in the Tosefta: Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, and Rabbi Shimon prohibit drinking the wine in this manner, indicates, as was demonstrated above, that Rabbi Yehuda rejects the principle of retroactive designation.

Ulla taught the names of the authorities mentioned in the Tosefta dealing with wine in pairs, as follows: The allowance mentioned in the Tosefta is according to the statement of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, whereas Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit drinking the wine in this manner. Therefore, Rabbi Yehuda agrees with Rabbi Meir and accepts the principle of retroactive designation, in accordance with the mishna.

To this point, it has been accepted that Rabbi Yosei clearly prohibits the procedure described in the Tosefta. Therefore, he apparently rejects the principle of retroactive designation. With regard to this point, the Gemara asks: Does Rabbi Yosei really hold that there is no retroactive designation? Didn’t we learn in a mishna elsewhere that Rabbi Yosei says: If two women took their birds’ nests, pairs of turtledoves or pigeons as purification offerings following childbirth, jointly and without specifying which pair of birds was for which woman, or if they gave their birds’ nests to a priest but did not inform him which birds were consecrated as sin-offerings and which as burnt-offerings, whichever the priest wishes he may offer as a burnt-offering, and whichever he wishes he may offer as a sin-offering. Therefore, Rabbi Yosei must accept the principle of retroactive designation, such that when the priest offers any of the birds as a sacrifice, it is retroactively clarified that the bird had been selected for that woman and as that sacrifice.

Rabba said: There is no proof from there, with regard to retroactive designation, as the mishna there deals with a special case, where the women stipulated from the outset that the priest would decide which bird would be offered for which woman and as what sacrifice.

The Gemara asks: If so, what need was there for the mishna to say anything? If they made an explicit stipulation to that effect, then the priest certainly has the power to fulfill their condition. The Gemara answers: The mishna nonetheless teaches us that the law is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: Birds’ nests become designated as burnt-offerings or sin-offerings only

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומיחל ושותה דברי ר' מאיר. ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין ואקשינן וסבר ר' יוסי אין ברירה והא תנן ר' יוסי אומר ב' נשים [שלקחו את קיניהן] בעירוב או שנתנו דמי קיניהן בעירוב איזה מהן שירצה מקריב עולה. פי' כיון שהקריבה לחטאת נתברר כי זו שלקחה מתחלה לחטאת וכן העולה אלמא אית ליה לר' יוסי ברירה. ופריק רבה (כשהיתה) [כשהתנו] ביניהן בכך. ועל כן א"ר יוסי איזה שירצה מקריב חטאת.

הכא במאי עסקינן כשהתנו ביניהן. פירש רש"י ז"ל שהתנו הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה. והקשו בתוספות דא"כ היינו ברירה גמורה, ואפילו התנו שכל מה שיקריב הכהן לשם לאה רחל חברתה נותנת לה חלקה בו, הא נמי לא אפשר, דאין אדם נותן ולא מוכר עולתו וחטאתו (פסחים פט, ב). אלא הכי פירושו, בשנתערבו המעות ולא הקינין, וכל אחת לוקחת קן לעצמה ואומרת מעות שלי כל מקום שהן יהיו מחוללין על קן זה, ולולי שהתנו הן שכל מעות שתטול יהיו שלה, היה זה מדין ברירה, אבל עכשיו אינו אלא מדין תנאי שהתנו על המעות. וכן כשנתנו מעותיהן מעורבין לכהן והכהן התנה כן ולקח קן מפורשת לזו, שהקינין מתפרשות בין ע"י בעלים בלקיחה בין ע"י כהן. ואקשיה אי בשהתנו מאי קמ"ל פשיטא. ופריק קמ"ל דלא גזרינן התנו אטו לא התנו. וקמ"ל נמי כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או [על] ידי כהן, ותרי מילי קמ"ל מדקתני שנתנו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן, ואי נמי בדנקט לה בשתי נשים, דאי לא הוי ליה לאשמועינן באשה אחת ולימא אשה שנתנה קן שלה לכהן איזה שירצה יקריב עולה ואיזה שירצה יקריב חטאת, דבעשיית כהן מתפרשות כדרב חסדא. ומדנקט שתי נשים משמע דאתא לאשמעינן נמי אידך, דלא גזרינן התנו אטו לא התנו.

זווי זוזי קתני. פי׳ אבל אין ס״ל דלאו זוגי זוגי נינהו: שתי נשים שלקחו קיניהם בעירוב וכו׳ פי׳ וקי״ל ודאי דקן סתמא כהן רשאי איזו פרידה תהא עולה אי חטאת אבל אין לו רשות לפ׳ בשני קנין סתומי׳ לשני בעלים אי זה קן מהם יהא לרחל ואיז׳ מהם יהא ללאה אלא א״כ נתנו לו רשות וכדין ברירה כיון דקתני הכא דסבר רבי יוסי היו קנ ה׳ של רחל ושל לאה מעורבין שלא נתפרשו מעול׳ איזה של לאה ואיזה של רחל שהכהן יכול לברר איזה מהם ללאה ואיזה מהם לרחל א״כ ס״ל לר׳ יוסף שיש ברירה דאמר׳ כי כשבררם הכהן הוברר הדבר למפרע שעל מנת כן לקחום מתחלה שיהא קן זה של לאה וקן זה של רחל דאי לא דילמא איפכא הוה מעקרא ונמצא הכהן מקריב קרבן של זו לזו ואיכא שינוי בעלים וכל הזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים אם חטאת היא פסולה ואם עולה כשרה ולא עלתה לשם חובה כדאי׳ בפ״ק דזבחים ופרקי׳ הב״ע כשהתנו פירש״י ז״ל שהתנו הנשים ביניהם שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה. והקשו בתוספות דכי התנו ומאי הוי אם רוצה לומר שהתנו שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה מתחלתו הלקיחה ולא יחול בו זכות לחברתה א״כ היינו ברירה ואם ר״ל שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה כי חברתה נותנת לה זכות שהיה לה בקן ההוא בשעת הקרבה א״כ הוה ליה כאלו נשתתפה עמה באותו קרבן וקי״ל שאין אדם מוכר עולתו ולא חטאתו לפי׳ פר״י ז״ל דהא דקתני שנתערבו קניהם לא שנתערבו גופן של קנים שלקחום בעירוב אלא שנתערבו המעות ובשעת המקח לקחו כל אחת מהם שלה והתנו הנשים ואמרה כל אח׳ מהן קדושת מעותי בכל מקום שהן תהא חלה על שתי פרוטות אלו ושוב לא נתערבו או שנתנו מעותיהן לכהן מעורבין והתנה הכהן כן בשעת מקח על כן קל וקן בפני עצמו על זה יתחללו מעותיה של לאה ועל זה יתחלנו מעותיה של רחל ובהא לא שייך דין ברירה כלל והא דקתני לאיזה שירצה כהן יקריב עולה לפי שבשע׳ המקח אע״פ שנתבררו הקינים לא נתפרש וכ״א מהן איזה יהא עולה ואיזה יהא חטאת וקמ״ל שהכהן מפרישה בשעת הקרבה וכי תימא כיון שהתנו פשיטא דה״ק תלמודא דקמ״ל דלא גזרי׳ התנו אטו לא התנו וקמ״ל כדרב חסדיא כדקא מפרש ואזיל:

ויש שפי׳ שהב׳ שהתנו שהן לקחו קניהן בעירוב ממש אבל התנו ביניהם מתחלה שלא תזכה אחת מהן בשום קן בעולם עד שיברר אותם הכהן ומשעה שיברר אותם הכהן ואילך תחול זכותם באותו קן שבררם הכהן קודם הקרבה תברר קנה של כל אחת ומאות׳ שעה ואילך זכתה בקן שלה וכן כשנתנו דמי קניהם מעורבין לכהן התנו שאותן הקן שיברר הכהן לאחת מהם בשעת המקח יהא שלה ויהא שלוחם לברר חלק כל אחת מהן דהשתא מתחלה זכייתן בקניהן הנברר קן כל אחת מהן ואין כאן ברירה וקמ״ל דלא גזרי׳ התנו אטו לא התנו וזה יותר נכן בלישנא דמתני׳ דקתני שלקחו קניהן בעירוב ואתי שפיר טפי לישנא דהתנו. וקרוב לזה פי׳ הר״א ז״ל וקמ״ל כדרב חסדא והקשו בתוספו׳ מנא לן דאשמועינן הני תרתי דלא גזרינן התנו ואידך דרב חסדא דהא ודאי כחדא מיניהו אשמועי׳ טובא: ותירצו דאי לא אשמעי׳ דלא גזרי׳ התנו אטו לא התנו בלחוד אתי לתני הכי שתי נשי׳ שלקחו קניהן בעירוב או שנתנו דמ׳ קניהן לכהן פטירו׳ למה לי למתני לאיזה מהם שירצה כהן יקריב עולה אלא ודאי לאשמועי׳ כדרב חסדא ואי לאשמעי׳ דרב חסדא בלחוד אתא אמאי נקטה בשתי נשים לתני אשה אחת שנתנה קן סתומה שלה לכהן איזה מהן שירצה כהן וכו׳ ולהכי נקט שתי נשים לאשמעי׳ דאע״ג דאיכא עירוב לא גזרי׳ התנו אטו לא התנו: וק״ל הכי אשמעי׳ כדרב חסדא דהא אין עיקר חדושו של רב חסדא שהכהן רשאי קן סתומה אלא שאין בעלים יכולים לפרש אותה אחר שעת לקיחה שהכתוב תלה הדבר בלקיחת בעלים כדכתיב ולקחת שתי תורים וגומר או בעשיית כהן כדכתיב ועשה הכהן אחד עולה ואחד חטאת ולישנא דרב חסדא הכי דייק דקאמר אין הקנים מתפרשו׳ אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן וי״ל דמתני׳ נמי הא קמ״ל דכיון שלא נתפרש הקן בשעת המקח אזה יהא עולה ואיזה יהא חטאת שוב אין לו פי׳ ע״י בעלים ואע״פ שפירשו אותו אחרי כן הרשו׳ ביד כהן לשנות ולהקריב איזה שירצה עולה או חטאת:

בזמן שהכותיי׳ לא נעשו עדיין עכו״ם גמורים היתה תבואה שלהם חשודה מכל מקום להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומות ומעשרות מפני שאינם נזהרים מלפני עור ומי שלקח מהם באותו זמן חבית של יין והיה ערב שבת ולא היה לו פנאי להפריש המתנות או שלא היו לו כלים מוכנים והיה רוצה לשתות על דרך זה שיאמר שיעור הראוי להפריש תרומה יהא תרומה בשולי החבית ושיעור הראוי למעשר יהא מעשר באיזה מקום שבחבית עד שישתה כל השבת ויפריש אחר השבת ויסמוך על מה שאמרו הוברר הדבר שזהו תרומה וזהו מעשר אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה ואעפ״י שעכשו אין לנו אצל הכותיים דין ודברי׳ שהרי נעשו כעכו״ם גמורים אתה למד ממנה לחבית של טבל גמור שאינו שותה ממנה על סמך ברירה עד שיפריש.

ולענין ביאור שני לוגין שאני עתיד להפריש פירושו שהחבית מחזקת מאה לוגין והוא ענין עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתירה מצד שני לוגין של תרומה שחסר מן החשבון וכן בתשעה של מעשר שני. ומה שאמר מיחל ושותה מיד פירושו מתחיל ושותה. ויש גורסין מוהל ושותה מלשון מהול במים אבל מה שפרשו גדולי הרבנים מחלל ושותה כלומ׳ שהמעשר שני שיכול לתקנו בכל מקום שהוא על המעות צריך לפרש שלא בכל מקום שהוא דוקא אלא שיסיים מקום המעשר ויאמר מעשר שני שבו בצפונו או בדרומו ויהא מחלל על מעות אלו. ויש בשמועות אלו דברים ארוכים לגדולי המפרשי׳ אלא שאין לנו צורך בהם לענין פסק וכבר הארכנו במקצת דינין אלו בשלישי של גיטין.

שתי נשים יולדות או זבות שלקחו ביחד תורים ובני יונה לקניהן ולא פירשו זה שלי וזה שלך או שנתנו דמי קניהן לכהן בעירוב ר״ל ביחד הרי הכהן מקריב איזה מן הקנין שירצה עולות לשתיהן ואיזה שירצה חטאות לשתיהן ואין אומרין קן זה שהוקרב אחד מן הזיג חטאת לשם רחל היא של לאה שמן הסתם עשאוהו שליח לחלקם כרצונו וקבלו עליהם את חלוקתו. שאין הקנים מתפרשי׳ אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן שאם פרשו בעלים בשעת לקיחתם זה חטאת וזה עולה הרי זה קן מפורשת אבל אם לא פירשו בשעת לקיחה אינן מפורשות עוד באמירת הבעלי׳ לומר זו חטאת וזו עולה אלא קן סתומה היא. ומכל מקום אם פירש הכהן במליקתו זו [חטאת] וזו עולה נעשית קן מפורשת על פיו. וקן סתומה אם מתו בעלים יפלו בנדבה והמפורשת אם מתו בעלים חטאת תמות ועולה תקרב עולה והטעם שאין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן מפני שבכל קרבנות בהמה האמורים בתורה אין כתו׳ בהם לקיחה בבעלים ועשייה בכהן ובמחוייבי קנים כתו׳ לקיחה בבעלים ולקחה שתי תורים וכו׳ ועשייה בכהן דכתי׳ ועשה אותם הכהן את האחת עולה ואת האחת חטאת וכן הדין באשה אחת שלא פרשה בקנה זו לעולה וזו לחטאת ואעפ״י שהעמידוה כאן כשהתנו. לקבל עליהן חלוקת הכהן אין הלכה כן אלא סתם הדברים כך הוא אין צריכות תנאי ואף זו יש מפרשי׳ כן ואין גורסין כשהתנו אלא שהתנו כלומר טעם הדבר שמן הסתם כך התנו בעצמן והוא שהביא עליהם דברי רב חסדא ר״ל אין הקנים מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן:

עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא קתני ר' יהודא ור' שמעון ור' יוסי אוסרין עולא זוזא זוזא קתני ומיחל ושותה דברי ר"מ ור' יהודא ור' יוסי ור' שמעון אוסרין פי' לעולא אתיא מתנ י' דעירובין דהכא ומתני' דבפ' כל גט וברייתא דכל מה שלקטו עניים היום בחדא דאית לי' לר' יהודא ברירה וההיא דיומא דאמר ר' יהודא לא יהו שופרות לקיני חובה מפני התערובת ואמרי' התם דלית לי' לר' יהודא ברירה אמר לך עולא ההיא איו תאני לה דקסבר ר' יהודא לית לי' ברירה אבל חכמים פליגי עלי' ואמרי דר' יהודא אית לי' ברירה בין בתולה בדעת עצמו דהיינו עירובין ולוקח יין מבין הכותים ובין בתולה בדעת אחרים דהיינו ההיא דפ' כל גט וההיא דפיאה ור"ש הכא בלוקח יין לית לי' ברירה משום דהוא תולה בדעת עצמו וברצה האב אית לי' ברירה מושם דהוא תולה בדעת אחרים ושני לי' בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ובעירוב דהוי מדרבנן ס"ל דעירובו עירוב אע"ג דהוא תולה בדעת עצמו ור' יוסי בין בתולה בדעת עצמו בלוקח יין ובין בתולה בדעת אחרים דהיינו ממה היא באותן הימים וחילול מעשר שני על סלע שתעל הבידי מן הכיס ס"ל דאין ברירה ושלש מחלוקת בדבר ורבא ס"ל דבין ר' יהודא ובין ר' שמעון ל"ש בתולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים אית להו ברירה והכא בלוקח יין כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד כדאמר בפ' כל גט והכי לקמן בשמעתין ומאי דאמרי ' הכא דר' יוסי לית לי' ברירה בין בתולה בדעת עצמו דהיינו בלוקח יין ובין בתולה בדעת אחרים דהיינו גבי מהה היא באותן הימים דאמר ר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת משום דלית לי' ברירה כדפרישית בפ' כל הגט עיין מה שהקשתי במה"ק דר' יוסי אדר' יוסי וביו"ט בפ' המביא אשכחן דפליגי ני ר' אליעזר ורבנן בברירה דתנן התם ועוד אמר ר' אלעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשון ויאמר מיכן ועד כאן אלמא ר' אליעזר אית לי' ברירה ורבנן לית להו ברירה וכי היכי דאשכחן דפליגי תנאי בברירה ה"נ פליגי בה אמוראי דאמרי' בפ' משילין פירות בה' הבהמה והכלים איתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה מאי קסבר רב אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי תתסר לעולם קסבר יש ברירה ושאני תחומים מושם דקא ינקי תחומין מהדדי ואמרי' נמי התם איתמר רבן הושעי' אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה דאמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ומסקי' התם דאפילו ברבנן לית לי' לר' יוחנן ברירה דתני איו ר' יהודא אומר אין אדם מתנ ה על שני דברים כאחת אלא אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אבל לכאן ולכאן לא ואמרי' ע"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם וקשיא לי דמאי מוכח מהכא דר' יוחנן לית לי' ברירה אפיי בדברבנן אטו מושם דפריש מילתי' דאיו ס"ל כוותי' והא רב משמע טפי דס"ל כאיו מדקאמר ליתא למתני' מדתני איו והכא אמר דיש ברירה אלא בע"כ בעינן למימר דרב מילתי' דרב יהודא אתא לפרושי ולמימר דלית לי' לר' יהודא ברירה אבל רב לא ס"ל כרב יהודא אלא אית לי' ברירה וה"ה נימא נמי לר' יוחנן דמילתי' דאיו אתא לפרושי ולי' לא ס"ל ונ"ל לתרץ מושם דלא בעי תלמודא לאפוכי פלוגתייהו ולמימר דרב הושעי' לית לי' ברירה ור' יוחנן אית לי' צרירה דטפי ניחא לי' לאוקמי דר' יוחנן לית לי' ברירה אפילו בדברבנן מרב הושעי' דרב יוחנן שמעי' לי' דצ"ל ברירה גבי האחין שחלקו ורב הושעי' שמעי' לי' דאית לי' ברירה דמוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה למפרע כדאמרי' בפ' הדר ואע"ג דהתם מקשינן ואמרי' דרב הושעי' אמר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. ומרתץ כי לית לי' לרב הושעי' ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' נ"ל דלפי שיטתו השיבו דאפילו אם איתא דאמר רב הושעיא הכי אית למימר דבדאורייתא לית לי האבל בדרבנן אית לי' אבל העיקר הוא דהדר בי' הושעי' כדכתבית לעיל דא"כ קשיא דרב הושעי' אדרב הושעי' וקשיא נמי הלכתא אהלכת' דהכ' פסק מר זוטרא הלכה כרב הושעי' ובנדרים בפ' השותפין פססקו רב הונא ור' אלעזר הלכה כראב"י דאית לי' ברירה אפי' כדאוריית' ובפ' מרוב' אמרי' ני דר' יוחנן לית לי' ברירה מהא דהאחין שחלקו כי' ובריש פ' כל גט נמי אמרי ור' יוחנן אמר אפי' האחרון נמי דהיינו אמר ללבלר כתוב גט לאיזו שארצה אגרש פסול ואינו פוסל בכהונה מושם דלית לי' ברירה ובפ' בתרא דבכורות נמי בה' האחין השותפין אמרי' ור' יוחנן אמר אפי' חלקו תשעה כנגד תשע' ועשרה כנגד עשרה אין אומרים זהו חלקו המגיעי משעה ראשונ' דלית לי' ברירה וקשיא לי דהיכי אמר ר' יוחנן אין בריר' והאמר ר' יוחנן כסתם משנה וכל הנך סתמי דכתבית לעי אמרי דיש בריר' ושי לתרץ דכל הנך סתמי אמר לך ר' יוחנן ר' מאיר תאני להו וכסתם יחיאה לא קאמר ר' יוחנן ודכוותה מתרץ ר' יוחנן בפ' מרובה אבל ר' יוחנן ס"ל כרבנן דפליגי על ר' אליעזר אואמרי עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ורכרבנן נמי דפליגי על ר"ש גבי האומר הריני מערב לכל שבתות השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך מבע"י עירובו עירוב. משחשיכ' ר"ש אומר עירובי עירוב וחכ"א אין עירובו עירוב אלמא אפ' בדרבנן ס"ל לחכמים דאין בריר' ורב דאמר יש בריר' ושמואל דאמר אין ברירה אזדו לטעמייהו דהכי אמרי בפ"ק דב"ק בה' במיטב הארץ ובב"ב בה' בית כור עפר שלשה אחין שחלקי ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר. ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקי כיורשין דמי ומואל אמר ויתר האחין שלחלקי כלקוחות דמי וכלוקח שלא באחריות דמי ורב אסי מספק' לי' אי כיורשין דמי אי כלקוחית דמי הלכך ניטל רבעי בקרקע ורביע במעות הנה שמואל דאמר כלקיחות דמי ס"ל דאין בריר' כ' יוחנן ורב דאמר כיורשין דמי ס"ל דיש בריר' ורב אסי דמספקא לי' אע"ג דאמר משמי דר' יוחנן לקוחות הן לא קשיא הא דיד' והא דרבי' ובפרק כל גט נמי פליג רב אסי על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר אפילו אחרון אינו פוסל משום דקסבר אין ברירה ורב אסי אמר כולן אין פוסלין בכהונ' חוץ מן האחרון פי' דמספק' לי' אי יש בריר' אי אין בריר' ורב אמר התם כולן פוסלין בכהונ' חוץ מן הראשון ושמואל אמר אפילו ראשון נמי פסול ואי קשיא כיון דשמואל ס"ל כר' יוחנן דאמר אין בריר' אפילו נמי לא ליפסול וכ"ש ראשון.

תשובה אע"ג דאיחן בריר' ולא נכתב לשמה כלל ס"ל דפוסל משום חומרא דכהונ' דהא בכל שארא דמתני' אין שם לשמה כלל ואפ"ה אמרי רב ושמואל דפסלי מושם חומר' דכהונ' ובפ' בתרא דבכורות תנן האחין השותפין שחייבין בקילבין פטורין ממעשר בהמה כו' עד חלקו ואח"כ נשתתפי חייבין בבקולבין ופטורין ממעשר בהמה ואמרי' בגמר' אמר רב ענן לא שני אלא שחלקו גדיים כנגד טלאים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים אומר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה ורב נחמן אמר אפילו חלקי תיישים כנ גד תיישים וגדיים כנגד גדיים אין אומרים זהו חלקו המגיע משעה ראונ' ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו' הנה רב ענן ור' אליעזר ס"ל דיש ברירה ורב נחמן ור' יוחנן ס"ל דאין ברירה ואע"ג דקי"ל כל היכי דפליג רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש הכא דקאי שמואל כר' יוחנן הא אמרינן בגדיים בריש פ' השותפין אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן אמר ר' אליעזר הלכה כראב"י דאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו מושם דיש בריר' ובפ' בית כור עפר נמי פסיק תלמוד' והלכת' בטלה מחלוקת כרב דאמר יורשין היו אלמא לית הלכת' כר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחית הן ובפ' משילין נמי אמרי דרש מר זוטרא הלכה כרב הושעי' דאמר יש בריר' שמעת מהני כולהו דיש ברירה ואפי' בדאורייתא:

בד"ה דברי ר' מאיר משמע כו' דהא רבי יוחנן לית ליה ברירה אפי' היכא דמברר בריש כל הגט עכ"ל וה"ה דה"מ לאוכוחי הכי ממה שכתבו לעיל דבסיף ביצה מדקדק דר"י ל"ל מדמפרש מלתיה דאיו והיינו אפי' במברר ודו"ק:

בד"ה ר"י ור"ש כו' וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל כו' עכ"ל ק"ק לפי זה איכא למימר נמי לעיל דרב לא מחלק [א] בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שמחלק התם בריש כל הגט אלא אימא דס"ל כרבא התם דלא מחלק וההיא דמי שאחזו עומד להתברר או יחיה או ימות והתם אית ליה ברירה אבל ההיא דאיו יכול להיות שלא יבא חכם לא למזרח ולא למערב ולא יתברר לעולם דומיא דלוקח דמייתי עלה ולר' יוחנן נמי שכתבו לעיל כיון דלא מחלק ע"כ דליתא לדאיו דקאמר לר' יהודה דלית ליה ברירה מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אית ליה ברירה דעומד הדבר להתברר ודו"ק:

בד"ה והתניא ר"י אומר ה"מ לשנויי דהתם בתולה בדעת אחרים עכ"ל ק"ק דהא לר' יוחנן לעיל ולרבא בריש כל הגט דלא מפלגי לא ה"מ לשנויי הכי ולדידהו פריך שפיר וק"ל:

בד"ה כשהתנו פ"ה כו' שכל מה שיקריב לשמה יהא שלה וקשה לפירושו דהיינו ברירה כו' עכ"ל וה"מ להקשות לפירושו כמו שהקשו לעיל דלהא לא איצטריכו להתנות דבסתם נמי הוי לשמה אלא משום דיש לקיים פירושו בשהתנו כך שיהא א' מקן רחל למטה וא' למעלה וכן מקן לאה ואהא קשיא להו כיון דנתערבו הקינין הויא ברירה גמורה ומה מועיל תנאי ולפר"י נמי דבלא התנו שיקחו קיניהן בעירוב אי אפשר בלא ברירה היינו נמי משום עולה למטה וחטאת למעלה בעי ברירה אבל משום לשם בעלים לא איצטריך ברירה כמ"ש לעיל וצ"ל שהגירסא בגמרא שלפניהם היה כן מהו דתימא נגזר הא אטו הא קמ"ל והוא חסר מגמרות שלפנינו וא"כ גם רש"י צריך לפרש דתרתי אשמועינן ולא משמע כן מפירושו ודו"ק:

תוס' בד"ה מיחל פ"ה כו' כדקתני בתוספתא וקדש כו'. נ"ב זה אינו בתוספתא רק איתא בתוס' דבערב שבת ושכח להפריש איירי והיינו בע"ש בין השמשות ורש"י פי' במרובה דאיירי בקדש עליו היום אבל מה שפירשו התוס' הכא דאיירי בקדש עליו היום וכן פירשו בפ' כל הגט ובפ' הוציאו לו ע"כ ט"ס הוא דהא מוכח הכא לפירושו דדוקא בלא קדש היום איירי דהוא עדיין בין השמשות ולכך שרי בדמאי אפי' בהפרשה והכא גבי טבל ודאי מותר בקריאת שם בעלמא אבל בקדש היום אסור להפריש אפילו בדמאי והכא אפילו קריאת שם אסור בשבת על כן נ"ל להגיה ועדיין לא קדש עליו היום וכן פירשו התוס' להדיא בפ' הישן ור"ש בסוף דמאי ע"ש ואפשר הטעות נפל בספרים מפרש"י וכן מצאתי בתוס' שנ"ז שכותבין בזה הלשון ורש"י פירש במרובה דבע"ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא וקדש עליו היום עכ"ל והיינו שרש"י פי' הכי במרובה והוסיף וקדש עליו היום מעצמו אבל התוס' לא סבירא להו לפירושו כאשר פירשתי ובתוס' מדוייקים בפרק כל הגט מצאתי ג"כ שאינו נ"ל:

בד"ה ר' יוסי כו' כל הגט לר' יהודה ופי' הקו' כו' כצ"ל:

גמרא או שנתנו דמי קיניהן לכהן. כצ"ל וכ"ה בקינין:

רש"י ד"ה קמ"ל כדר"ח. שאע"פ שהיה כל קן וקן ב"ע. נראה דר"ל שאחר לקיחתן הפרידו כל קן וקן בפ"ע. אבל בעת הלקיחה היו מעורבין כולן ביחד וזהו כוונתו באמרו אלא שלקחום ביחד:

תוס' ד"ה לאיזו. וא"נ להשר כו'. ובזבחים (עא ב) ד"ה לשם הקשו עוד דהא אמרי' בריש זבחים אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר של"ל ע"ש. והרב ב"א ז"ל כתב דחששא זו לא שייך אליבא דמ"ד עקירה בטעות לה"ע ורבה הוא דס"ל כן במנחות. וכאן רבה בעצמו דמשני התנו. הוא ג"כ פריך דר' יוסי אדר"י ולדידיה שפיר פרש"י. ול"ד כלל. דא"כ מדוע לא מקשה הגמרא למ"ד דל"ה עקירה מהא דזבחים דרבי יוסי הוא דקאמר לה במשנה שתנאי ב"ד הוא והגמרא מפרשה דבריו אתנו ב"ד כו'. וכש"כ פרש"י דהכא על דברי ר' יוסי לא א"ש כלל. דהא איהו ס"ל מפורש אתנו ב"ד כו':

תוס' ד"ה כשהתנו. וקשה לפי' דהיינו ברירה גמורה כו'. וי"ל דכוונת רש"י שהתנו דאז כשיקריב הכהן לשמה יהא שלה וכה"ג לא שייך ברירה עמש"כ ברפ"ה דמע"ש [ואולי ס"ל להתוס' דתנאי כזה לא מהני כאן דהוה כמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה ולא כלום פסחים (פט ב) וכש"כ חטאת (עי' כריתות כ"ז רע"ב) במשנה ובגמרא] :

שתי נשים שלקחו קיניהם. עיין סוטה י״ח ד״ה חזר וחלקן:

או שנתנו קיניהן. צ״ל דמי קיניהן וכן הוא במשניות דמסכת קינין. וכן מוכח מהסוגיא דהכא ומהתוס׳:

תוס׳ ד״ה שתי לוגין כו׳ תדע דעם הארץ לא נחשדו על הגזל. עיין מכות דף י״ז ומה שכתבתי שם:

תוס׳ ד"ה מיחל כו׳. בע״ש בין השמשות איירי כו׳. כלומר דילמא הכי נמי מיירי בקבע מקום אף על גב דלא תני במתניתן. ולפיכך כתבו דאי אפשר לומר כן דהא כאן בע״ש בין השמשות מיירי ואז אסור לקבוע מקום אבל קריאת שם שרי אלא דקריאת שם לא מהני לענין שיוכל לחלל ובוודאי צ״ל דלפיכך לא תני במתניתן קביעות מקום דכיון דע״ש הוא אסור לקבוע מקום:

בא״ד ואחר השבת מפריש כלומר דאפילו לאחר השבת אינו יכול לחלל עד שיפריש והוכיחו זה מהתוספתא ונתנו טעם לדבר דאפילו לאחר השבת צריך להפריש {לוח הטעות: דזה שאמר שאני כו'} דוקא ולא סגי בקביעות מקום כיון שעכשיו אין יכול לקבוע מקום משום שבת והיה צריך לומר שאני עתיד להפריש דזה אסור שאני עתיד להפריש אמעשר שני נמי קאי ואם כן אם לא יפריש שותה טבלים למפרע כמו אם יבקע הנוד דשותה טבלים למפרע כיון דלא הגיע כלל לכלל הפרשה הכי נמי באם יחלל בלא הפרשה נמי לא מהני דהפרשה דוקא בעינן וכמו שכתבתי מבואר בפירוש הר״ש בדמאי:

תוספות ד״ה דברי ר״מ וכו' ועוד דרבי יוחנן לא מצי לחלק בהכי. בבבא קמא דף ס״ט נקטו לעיקר תירוצם הראשון דגם ר׳ יוחנן מחלק בהכי וההיא דכל הגט הטעם משום דוכתב לה מיהו בחגיגה דף כ״ה סתרו תירוצם שבמסכת ב״ק ד״ה סתם מתניתן דגר ועכו״ם אף על פי שאינו מפרש אף על פי כן יש ברירה איברא מה שכתבו שם בחגיגה דבפרק בכל מערבין איכא מאן דאית ליה הך סברא (לחלק בין מפרש דבריו או ממילא לא ידעתי כוונתם דהא לא מנינו בסוגיין להגמרא שמחלק בכך ואם כוונתם דבע״כ מכח הכרח קושיא זו דקשיא דר״מ אדר״מ לדעת רבא מוכרחין לומר חילוק זה הא וודאי דוחק טובא לומר שנתכוונו לזה. ותו קשה לי מה שכתבו שם ומיהו כמה סתמי משניות דמצינו דאין ברירה ובוודאי כוונתם דאפילו מדרבנן אין ברירה דהא מסתם זו מוכח דיש ברירה בדרבנן (ותו דכמה סתמי דאפילו בדאורייתא יש ברירה) ואני לא מצאתי לשום סתם דבדרבנן אין ברירה ואדרבה הרבה סתמי במסכת דמאי דיש ברירה לבד בפ״ו דדמאי שנינו שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאין מעשר דמוכח דאין ברירה אמנם לפירש הרמב״ם שם אינו ענין כלל לברירה. וגם לפי מה שכתבו בסמוך מוכח מדבריהם דדמאי לא מקרי מדרבנן. ומה שכתבו התוספות עוד שם בחגיגה ובפ' בכל מערבין דדחיק לאתוי {אולי צ"ל לאתויי} תנא דבדרבנן אין ברירה ולא מייתי הך אין כוונתם במה שכתבו הך להאי סתמא דגר ועכו״ם דהא אדרבה הך סתמא ס״ל יש ברירה אלא כוונתם כלפי מה שכתבו דכמה סתמי משניות מצינו דאין ברירה אם כן הוה ליה לאתויי כאן מהך סתמי שכתבו דכמה מהם דס״ל דאין ברירה זה פשוט בכוונתם אלא שראיתי להרב המופלג בעל שער המלך שהבין דעל האי סתמא דגר ועכו"ם כוונתם ונתקשה בזה והניח בצ״ע ואחר המחילה הדברים פשוטים כאשר כתבתי:

תוספות ד״ה רבי יוסי ורבי שמעון כו׳ והא דאמרי׳ בשמעתין כו׳ היינו למאן דאית ליה ברירה וביומא כתבו דאפילו למאן דלית ליה ברירה כיון דמתנה בין ירדו בין לא ירדו חשיב טפי. ונראה שכוונתם למה שכתבו בסמוך בד״ה אלא מעתה בתירץ מהר״י כיון דעל כל פנים אחד תרומה ומותר הכהן לאכול שניהם אמנם בסוכה דף כ״ג כתבו התם חשיב טפי כיון דמתנה בין ירדו ללא ירדו ונ״ל דכוונתם כיון דמפרש כל צדדי התנאים לא הוי בכלל ברירה והוקשה להם מההיא דאם בא חכם דמפרש נמי לצדדי התנאי ואפ״ה חשיב ברירה ועיין בר״ן בגיטין ובחידושי הרמב״ן שם ובחידושי הריטב״א שם:

בא״ד וי״ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בוודאי כו׳. עיין מה שהקשה מהרש״א דאם כן לרב נמי נחלק בהכי ולא צריכין לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. ועיין בגיטין מה שכתב מהרש״ל שם ומה שהקשה עליו מהרש״א ולדעתי הקלושה ל״ק מידי דהא בוודאי איו על סיפא דידן קאי דקאמר אם בא חכם למזרח אם בא למערב בא לכאן ולכאן לא בא לא לכאן ולא לכאן ועל זה תני איו דאינו יוכל להתנות והרי הדבר ~הדבר~ {מיותר, וכנראה ט"ס} עתיד להתברר בוודאי אם זה העירוב יהיה עירוב או לא דבשלמא גבי שני לוגין דילמא לעולם לא יפריש וכן גבי סלע מן הכיס דילמא לעולם לא יכניס ידו לכיס לחלל אבל כאן בוודאי אנו רואין אם זה העירוב הוה עירוב או לאו דהא בע״כ צריך להיות ביאתו באחד מן האופנים שאמר או לא יבא כלל. ואין להקשות דא״כ מה קאמר הגמרא מההיא דלוקח דילמא התם כיון דאין עתיד להתברר לית ליה ברירה. אבל במתניתין דעתיד להתברר יש ברירה זה אינו דהא אליבא דרב קיימינן ורב אינו מחלק בין יכול להתברר לאינו יכול להתברר רק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרי׳ וכמ"ש מהרש״ל. ותו דניהי דמוכח מאיו דאפילו ביוכל להתברר לית ליה ברירה מ״מ ממתני׳ מוכח דאפילו באינו יכול להתברר אית ליה ברירה דהא וודאי במתניתן לאו דוקא קתני לא בא לא לכאן ולא לכאן אלא רבותא אשמעי׳ דאף על זה יכול להתנות (ואיו חולק על זה). מיהו אם לא מתנה רק אם בא לכאן ואם בא לכאן דאז לא יכול להתברר דהא אפשר דלא יבא כלל ואפ"ה סבירא ליה למתניתן דהוי עירוב ורבי יהודא אינו חולק על זה במתניתין וש״מ דאית ליה ברירה אפילו בדבר שאינו עתיד להתברר ושפיר מקשה מההיא דלוקח יין. כללא דמילתא מתניתן מיירי בין בדבר שיכול להתברר בין בדבר שאין יכול להתברר ומדלא פליג ר׳ יהודא במתני׳ ש"מ דאפילו בדבר שאינו יכול להתברר אמרינן ברירה ומדאיו דחולק על מתניתין וסובר דבכל ענין אינו יכול להתנות רק אם כבר בא חכם מוכח דס״ל דאפילו בדבר שיכול להתברר לא אמרינן ברירה. ושוב מצאתי בשער המלך שגם הוא כתב דעירוב הוה דבר שיכול להתברר. וע״ש מה שהשיג על מהרש״ל ומהרש״א בגיטין ששני המלכים האלה סוברים דהריני בועליך ע״מ שירצה אבא לא חשיב עומד להתברר והר״ן כתב דהוי עומד להתברר. ומיהו התוספות ישנים ביומא כתבו כמהרש״ל דהוי אין עומד להתברר. ובאמת תמוה לי איך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דהא הך דע״מ שירצה אבא הלכה היא סתם מתני' בקדושין דף ס״ג ופסקה בש״ע א״ע סימן ל״ח והא קי"ל דאין ברירה בדאורייחא ובשלמא אי הוי יכול להתברר ניחא כמ״ש מהרש״ל דביכול להתברר גם הרמב״ם ס״ל דיש ברירה אבל אם נאמר דאין יכול להתברר קשה. מיהו לדעת הסוברים ע״מ שלא ימחה אבא כתב הרמב"ן בחדושיו לגיטין דהא ניחא. ואפשר דמשום הכי רב יוסף קאמר לה כיון דהוא אינו מחלק בין יכול להתברר או לאו כיון דהוא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמ״ש התוס' בסמוך. וראיתי להרב שאגת אריה דף פ״ח דכתב דהך דע״מ שירצה אבא מיירי בקדושי כסף ושטר דוקא ולא חלין הקדושין למפרע לדעת הרמב״ם וליתא דהא הש״ע אבן העזר פסק דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו היא והרי הכ' בעל מנת הוא ובע"כ צ״ל כמ"ש מהרש״ל לדעת הרמב״ם משום דהוי יכול להתברר. ועוד כתב שם בשאגת ארי׳ כמה דברים שיש להשיג עליהם ואין כאן מקום להאריך בזה:

תוס' ד״ה והתני' רבי יוסי אומר כו׳. עיין מה שכתב מהרש״א קצת קשה דילמא אליבא דר׳ יוחנן ורבא קפריך דלא מחלקי בהכי ולדעתי הקלושה אפילו קצת קושי׳ אין כאן דהא בע״כ קושיות הגמרא דוקא לרב הוא דאית ליה החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והך לא ס״ד דתניא אליבא דרב דוקא הוא דאלו לרבי יוחנן דליתא לדאיו וכן לרבא בגיטין. (וכן אם הנוסחא לקמן רבא) בע"כ הם סבירא להו טעמא דרבי יוסי משום בקיעת הנוד וכדאמר רבא בגיטין להדי׳ וא״כ שפיר הקשו התוס׳ דהא בע״כ הך וסבר אליבא דרב הוא והוא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש תרומה. מן המאה: הרי הן. בתוכו: ומיחל. מעשר שני שהוא יכול לתקן מיד בלא הפרשה לאחר שקרא עליו שם יחללנו בכל מקום שהוא על המעות ושותה מיד ולאחר זמן יפריש התרומה והמעשר ואמרינן הוברר הדבר שזהו תרומה: אוסרין. קס''ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה: [זוזי. זוגי]: בעירוב. בשותפות: לאיזה. מן הקינין שירצה ב' הפרידות יקריב עולות לשתי הנשים ואת קן הא' יקריב שתיהן חטאות לשתי הנשים וכ''ש אם בא לחלק כל קן וקן פרידה לעולה ופרידה לחטאת דשפיר דמי אלמא מדקא אמר שמותר ליקח קיניהן בעירוב מכלל דיש ברירה דאמרינן הוברר הדבר שזו הפרידה שהקריב לשמה של זו שלה היא דשם בעלים בעינן דאי אין ברירה איכא למימר חטאת ועולה שהקריב לה לא שלה היו אלא של חברתה וקרבן הקרב בשנוי בעלים קי''ל בפסחים (דף ס:) ובזבחים (דף ב.) דאינו עולה לבעלים וכ''ש בחטאת שלא לשמה או שלא לשם בעליה. לגמרי מיפסלא וקביעות שם בעלים אינו תלוי בכהן: כשהתנו. הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה: אי הכי מאי למימרא. כיון דמדעת כהן תלוי: קמ''ל כדרב חסדא. שאע''פ שהיה כל קן וקן בפני עצמו אלא שלקחום ביחד וסד''א על כרחו מכל קן צריך לעשות חטאת ועולה ולא יוכל לעשות מן הקן הא' שתי עולות לשתי הנשים ומקן השני ב' חטאות דלאו אדעתא דהכי יהבינהו קא משמע לן כיון דלא אקבעינהו בהדיא בשעת לקיחה לאמר פרידה זו חטאת ופרידה זו עולה אפילו קבעום לאחר לקיחה יכול הכהן לעשות כמה שירצה: אין הקינין. של כל מחוסרי כפרה מתפרשות איזו עולה ואיזו חטאת:

שני לוגין שאני עתיד להפריש. ואע''ג דע''ה לא נחשדו על תרומה גדולה כדאמרינן בסוטה (דף מח.) כותים אפילו תרומה גדולה אין מפרישין ואע''ג דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אמרינן דכותאי עשורי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב מזהר זהירי ה''מ לאכול לעצמן אבל למכור לאחרים לא מעשרי דלא דרשי לפני עור לא תתן מכשול אלא כפשטיה ואע''ג דאינן חשודין על הגזל הכא לא חשיב ליה גזל דהוי ממון שאין לו תובעין ועוד דכל זמן שלא הופרש אינו דומה שיהא גזל שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן או ללוי ותדע דע''ה לא נחשדו על הגזל וחשידי על המעשרות ועוד דסמכי אהא דדרשינן בבבא מציעא (דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר: עשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני. לאו דוקא עשרה ותשעה דאחר שהסיר שני לוגין לתרומה גדולה פשו להו מאה נכי ב': מיחל. פ''ה מחלל על מעות ושותה מיד בלא הפרשה ואינו נראה דאינו יכול לחלל דדוקא בסיפא דהך מתני' גבי דמאי קתני ומחלל על מעות משום דקבע לו מקום דהוי כמו הפרשה דקתני התם מעשר שני בצפונו או בדרומו ובע''ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא וקדש עליו היום ולכך בדמאי יכול לקבוע עליו מקום דספק חשיכה מעשרין את הדמאי אבל בכותים דודאי לא מעשרי הוי ודאי ולהכי לא קתני גבי כותים מעשר שני בצפונו או בדרומו כדקתני על דמאי ולא קתני נמי הכא ומחלל על מעות כדקתני גבי דמאי אלא ומיחל פירוש מתחיל או כמו שפי' רבינו תם דמיחל כמו מיהל בה''א פירוש מזוג כמו סבאך מהול במים (ישעיה א) ואחר השבת מפריש מעשר ראשון ושני כדקתני בתוספתא עשרה הבאין אחריהן תשעה הבאין אחריהן דכיון שאין יכול לקבוע לו מקום אם היה שותה בלא הפרשה היה שותה טבלים למפרע: דברי ר''מ. משמע דאית ליה לר''מ ברירה ולר' יהודה נמי קאמר רבה במסקנא דאית ליה ברירה והכא אסר משום דחייש לבקיעת נוד ואילו בפ' יש בכור (בכורות דף מח.) גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר''מ ור' יהודה כרב אסי דאמר האחין מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו ויש לחלק בין הכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש לההיא דאחין שחלקו דאינו מברר דבריו כלום ובמרובה (ב''ק דף סט:) דפריך דר' יוחנן אדר' יוחנן דבההיא דכל המתלקט אית ליה ברירה ובההיא דאחין שחלקו שמעינן דלית ליה ברירה וחוזר בו הש''ס מדבריו מתוך קושיא זו הוה מצי לחלק כדפרי' אלא דניחא ליה למימר לעולם כל הנלקט כדקתני במתניתין וניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כדפי' לעיל ועוד דלא מצי לחלק הכי דהא ר' יוחנן לית ליה ברירה אפילו היכא דמברר בריש כל הגט: רבי יוסי ור''ש אוסרין. משמע דר' יוסי לית ליה ברירה וכן בסמוך גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס וקשה דשמעינן לר' יוסי דאית ליה ברירה במי שאחזו (גיטין דף עג:) דתנן ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה דהכי דייקינן בריש כל הגט (שם דף כה:) לר''י ופ''ה התם אע''ג דתנאי הוא צריך ברירה כיון דאין בידו ובשעת התנאי ספק הוא והתנאי מתקיים מאליו ואי לאו משום ברירה לא הוי גט והכי נמי בשמעתא חשיב ברירה אם בא חכם למזרח כו' ואע''ג דמתנה וכן בריש כל הגט הריני בועליך ע''מ שירצה אבא כו' והא דאמרי בשמעתין הרי זה תרומה על זה אם ירדו גשמים כו' ה''נ לא הוי תרומה דפשיטא ליה דהויא תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה קאמר ולמאן דמחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת אחרים ניחא אבל למאן דלא מחלק קשה וי''ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה או לא יעלה סלע מן הכיס תימה למאי דסלקא דעתך דלר' יהודה לית ליה ברירה א''כ סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כר' יוחנן וא''כ לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דאין להן אלא קנין פירות ור' יהודה אית ליה בהחובל (ב''ק דף צ.) דלאו כקנין הגוף דמי גבי דין יום או יומים ולר' יוסי נמי לא משכחת לה דס''ל דאין ברירה וגבי דין יום או יומים מספקא ליה אם קנין פירות כקנין הגוף דמי אם לאו וכה''ג דייק הש''ס בסוף השולח (גיטין דף מח.) ותירץ ר''י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא דהתם כתב קרא כספו ותחתיו ולהכי לא מייתי בהשולח כי מייתי ההיא דשדה אחוזה: אוסרין. הקשה השר מקוצי דהכא משמע אי טעמא דר''י משום בקיעת הנוד ליתא לדאיו מקמי מתני' ואילו בפ''ק דחולין (דף יד:) בשמעתין דנסבין חברייא למימר דר''י היא מייתי דאיו בתר דמוקי טעמא דר''י משום בקיעת הנוד ושם פירשתי מה שנ''ל: והתניא ר' יוסי אומר. הוה מצי לשנויי דהתם בתולה בדעת אחרים: לאיזו שירצה כהן. פי' בקונטרס אלמא אית ליה ברירה דאי לית ליה ברירה איכא למימר חטאת שהקריב לא שלה היה אלא לחבירתה וקרבן הקרב בשנוי בעלים פסול ואין נראה להשר דהא מוכח בריש זבחים (דף ב:) דסתמא לשמה קאי א''כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם ונראה דמוכח דאי אין ברירה איכא למימר כל קן רחל הקריב למעלה וכל קן לאה הקריב למטה והקריב עולה למטה וחטאת למעלה: כשהתנו. פי' הקונטרס שהתנו הנשים שכל שיקריב לשמה יהא שלה וקשה לפירושו דהיינו ברירה גמורה שתולה בדעת הכהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלה דכיון שנתערבו הקינין אי אפשר כלל בלא ברירה ונראה לר''י לפרש כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהיה שלי וזה יהיה שלך וכן בנתנו דמי קיניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקינין אלא המעות ופריך אי הכי מאי למימרא דכיון שלא נתערבו הקינין פשיטא דשריא ומשני מהו דתימא דנגזור התנו אטו לא התנו דכיון שנותנין הדמים בעירוב יקחו גם כן הקינין בעירוב ואז אי אפשר בלא ברירה קמשמע לן דלא גזרינן וכדרב חסדא גרסינן פירוש וקמ''ל נמי כדרב חסדא ותרתי קמ''ל מדנקט שתי נשים ולא נקט באשה אחת משמע דאתא לאשמעינן דלא גזרינן התנו אטו לא התנו ואי לא אתא לאשמעינן נמי כדרב חסדא לא הוה ליה למתני לאיזה שירצה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת דלא הוה צריך להזכיר עולה וחטאת אלא יקריב של לאה ללאה ושל רחל לרחל:

דף לז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד