עירובין סז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

והא דאמר רבא בנתנו עירובן בפנימית: שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת [על ידי ביטול] וחיצונה אסורה:

ודאי פנימית מותרת על ידי ביטול שביטלו בני חיצונה הרגל שהרגילתם עירובם לפנימית. דאחדא דשא ומשתמשא [תסתלק הפנימית מן העירוב המשותף "ותסגור דלת" בפני החיצונה, ותשתמש].

ואף שביטול זה הוא מבן חצר חיצונה לבן חצר פנימית, ואין ביטול מחצר לחצר, מכל מקום הכא מודה שמואל שמבטלין מחצר לחצר. כיון שאומרת הפנימית לחיצונה: לתקוני שתפתיך ולא לעוותי [כשם דמועיל הך סברא לרבנן אפילו בלא ביטול, וכדאמרן]. ואין יכולה החיצונה, הגורמת לבטל העירוב מפני ששכח אחד ממנה, לעוות לפנימית מפני הרגל עירובה.

וחיצונה אסורה מפני שאין יכולה לעמוד בעירובה עם הפנימית, שהרי השוכח שבחיצונה אין יכול לבטל לבני פנימית, שאין ביטול רשות מחצר לחצר. והרי צריך לבטל לכל אחד ואחד.

ולהסתלק מן הפנימית אין יכולה, שהרי אין עירובה אצלה אלא בפנימית [ריטב"א].

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא:

וכי שכח אחד מן הפנימית ולא עירב [ונתנו עירובן בין בפנימית ובין בחיצונה] אמאי שתיהן אסורות על ידי ביטול?

לבטיל בר פנימית לבני פנימית לבדם, ולא יבטל לכל אחד ואחד מבני החצרות המשותפים, ותיתי חיצונה ותשתרי בהדייהו.

והוקשה לו כן, מפני שלא הוזכר בגמרא מפורש רק שאינו יכול לבטל לפנימית לבדה מפני שאין עירובה אצלה, אבל לא הוזכר בהדיא למה לא ישארו בערובם המשותף. ^[34]

ומשני ליה רבא: כמאן קאמרת למילתיך, כרבי אליעזר, דאמר: אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד.

כי קאמינא אנא - לרבנן, דאמרי: צריך לבטל לכל אחד ואחד, וכפי שנתבאר לעיל, שכל עיקר דברי רבא משום שצריך לבטל לבני שתי החצרות. ^[35]

רב חסדא ורב ששת, כי פגעי בהדי הדדי [כשהיו נפגשים]:

רב חסדא מרתען שיפוותיה [שפתיו היו מרטטות] ממתנייתא דרב ששת. כיון שהיו משניות סדורות לו לרב ששת, היה ירא רב חסדא שמא יקשה לו רב ששת ממשנה על משנה ויאמר לרב חסדא לתרצן.

ואילו רב ששת מרתע [מרתת - ערוך] כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא, שהיה חריף ובעל סברא ועמוק בשאלותיו.

בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: שני בתים משני צדי רשות הרבים, זה כנגד זה, ובאו נכרים והקיפום מסביב במחיצה, בשבת [ואף שנעשית המחיצה בשבת, קיימא לן דמחיצה היא].

ונמצא, שאותו חלק רשות הרבים שבין שני הבתים, נעשה עתה בשבת כעין חצר שלפני הבתים הפתוחים לה, ואם כן, אוסרים דיירי הבתים זה על זה מלהוציא ל"חצר", לפי שלא עירבו ביניהם. [ראה ציור בעמוד הבא]

מהו שיבטלו אלו לאלו את רשותם ב"חצר" בשבת, כדי שיותר להוציא מבית אחד לשם, וכדמפרש הגמרא לאיבעיא ואזיל.

אליבא דמאן דאמר [שמואל אליבא דאביי, לעיל] שאין ביטול רשות מחצר לחצר הפתוחה זו לזו, כיון שאין אוסרות זו על זו - לא תיבעי לך, דהכא נמי אין יכולים לבטל, כיון שבערב שבת לא היו הדיירים משני הצדדים אוסרים זה את זה.

וקל וחומר הוא:

השתא, בשתי חצרות, דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי, בכל זאת אמרת שאין ביטול רשות מחצר לחצר, ומשום דבעינן: א. שיהיו אוסרות זו על זו ב. יוכלו לערב זו עם זו.

הכא, דליכא אפילו חדא, שהרי אין אוסרות זו על זו מערב שבת, וגם אי בעו לערובי מאתמול לא מצו מערבי, שהרי לא היתה מחיצה מאתמול - לא כל שכן שאין מבטלין.

כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר [רבי יוחנן]: יש ביטול רשות מחצר לחצר אף על גב שאין אוסרות זו על זו. דאיכא למימר: התם - מחצר לחצר - להכי מבטלין רשות, משום דאף על גב דאין אוסרות זו על זו, חדא מיהא איכא: דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי. ולפיכך: בטולי נמי מצי מבטל.

אבל הכא, דליכא אפילו חדא, דהא לא מצו מערבי מאתמול - בטולי נמי לא מצי מבטל.

או דילמא לא שנא. כי כשם שלא קפיד רבי יוחנן שיהיו אוסרות זו על זו, לא קפיד נמי שיהו מערבות זו עם זו?

אמר ליה רב ששת: אין מבטלין!

דלכולי עלמא חדא מיהא בעינן, או שיהו אוסרות זו על זו מערב שבת, או שהיו יכולות לערב זו עם זו. אבל הכא, דאין אוסרין וגם אין מערבין, לא!

הדר בעא מיניה רב חסדא מרב ששת:

שני ישראלים שהיו דרים עם נכרי בחצר אחת, ולא שכרו ממנו, ולא עירבו בערב שבת, ואירע שמת נכרי בשבת - מהו שיבטל האחד את רשותו בשבת כלפי השני?

אליבא דמאן דאמר לעיל, שאם בא נכרי בעל הפונדק בשבת לפונדק, ואוסר על הישראלים השוהים בו לטלטל [על אף שעירבו ביניהם בערב שבת, והועיל עירובם כל עוד לא הגיע בעל הפונדק], שוכרין ממנו את רשותו, ואחר כך מבטל האחד לחבירו - לא תיבעי לך כאן, כשמת הנכרי בשבת, שאין עתה צורך לעשות שני דברים, אלא די בכך שהאחד מבטל רשותו לחבירו, שיכולים לעשות זאת.

כי השתא תרתי, שכירות וביטול עבדינן בשבת כדי להתיר את הטילטול - חדא, לבטל בלבד, מיבעיא למימר שמבטלים?!

הרי פשיטא שמבטלים!

אלא כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר במקום שבא בעל הפונדק אין שוכרין ממנו.

האם משום שתרתי הוא, שצריכים גם לשכור ממנו וגם לבטל האחד לשני, ולכן דלא עבדינן.

הא חדא לבטל בלבד עבדינן.

או דילמא - לא שנא, ובין חדא ובין תרתי לא עבדינן.

אמר ליה רב ששת לרב חסדא: אני אומר: מבט לין.

ואילו המנונא אומר: אין מבטלין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: נכרי שיש לו פתח [מחצירו - חזון איש פ"ו סקי"ט] למבוי שיש בו ישראלים. ומלבד זה יש לו גם פתח [חלון] בחצירו ארבעה על ארבעה, או יותר, שהוא פתוח לבקעה - הרי אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך פתחו הפתוח למבוי - אין הוא אוסר על בני מבוי. [ראה ציור בעמוד הבא]

מאי טעמא? בפיתחא דמיחד ליה [בפתחו המיוחד לו שאינו דרך מבוי] - בההוא ניחא ליה! כיון דאיכא התם אוירא טפי ממבוי, ומסלק עצמו מפתחו למבוי [ריטב"א]. ^[36]

איבעיא להו: היה פתוח אותו חלון לקרפף, שאינו מקום פתוח כמו בקעה, אלא מוקף הוא במחיצות - מהו? [ראה ציור בעמוד הבא]

מי אמרינן נמי הכא שאינו אוסר דרך פתחו למבוי?

אמר רב נחמן בר אמי משמיה דאולפנא [ששמע מרבו ורבו מרבו]:

הערות

^[34] וכתב הריטב"א: הוא הדין דבשכח אחד מן החיצונה איכא לאקשויי הכי, כיון דלא סבירא ליה לרב הונא שצריך לבטל לכל אחד ואחד. אלא שחדא מינייהו נקט. וראה מה שכתבו התוספות בזה.

^[35] וראה בתוספות רבינו פרץ, שתמה: מה בין רבי אליעזר לרבנן, והרי אף לרבי אליעזר צריך לבטל לכולם, ורק סבירא ליה דאין צריך לומר כן בפירוש, דמסתמא לכך נתכוין, וכמבואר לעיל דף כו ב. וראה שם, שהאריך לבאר הסוגיא.

^[36] ונעשה פתחו למבוי, כמי שיש לו שני פתחים ורגיל באחד ואינו רגיל בשני, שאינו אוסר דרך פתחו שאינו רגיל בו [שולחן ערוך ומשנה ברורה].

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — ודאי חצר פנימית מותרת, דאחדא דשא [שמחזיקה וסוגרת את הדלת] ואינה נותנת לבני החיצונה להיכנס, ומשתמשא [ומשתמשת] רק היא בחצרה, וחיצונה אסורה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: וכי [וכאשר] שכח אחד מהפנימית ולא עירב אמאי [מדוע] שתיהן אסורות, לבטיל בר [שיבטל בן] הפנימית את רשותו לבני החצר הפנימית, והחצר החיצונה הרי עירבה עם הפנימית ותיתי חיצונה ותשתרי בהדייהו [תבוא החצר החיצונה ותהיה מותרת יחד עמם]!

אמר לו רבא, כמאן [כמי] אומר אתה פתרון זה — כשיטת ר' אליעזר דאמר: אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ודיו שמבטל רשותו לאחד ושוב אין לו רשות לעצמו ואינו אוסר, ולשיטה זו יכול בן החצר הפנימית לבטל רשותו לבני חצרו שלו בלבד אף על פי שהשתתפו עמם בני החיצונה, אולם כי קאמינא לרבנן דאמרי [כאשר אמרתי אני היה זה לשיטת חכמים שאומרים]: צריך לבטל לכל אחד ואחד! וכיון שצריך לבטל גם לבני החיצונה, ואינו יכול, לפי שאין מבטלים מחצר לחצר, שוב אין תקנה לחצירות אלה.

א מסופר: רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי [כאשר היו פוגשים זה את זה] רב חסדא מרתען שפוותיה ממתנייתא [היו שפתיו מרתתות ממשניות] רב ששת, שהיה רב ששת בקי גדול ורב חסדא היה מלא יראת כבוד מפניו בשל כך. וכן רב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה [היה מזדעזע כל גופו מחריפותו] של רב חסדא שהיה מעמיק וחריף ביותר.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב ששת אם היו שני בתים משני צידי רשות הרבים שמתוך שרשות הרבים מפסיקה אין כל קשר בין הבתים ובאו גוים והקיפום מחיצה בשבת מהו? שהרי על ידי המחיצה בטלו הגוים את רשות הרבים שבאמצע ועשאוה כחצר לבתים. והשאלה היא: אם ביטל האחד את רשותו לאחר, האם מותר להתיר לטלטל מבית לבית?

ומפרטים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאמר] אין ביטול רשות מחצר לחצר, לא תיבעי [תשאל] לך שאלה זו כלל וודאי שהטלטול אסור. השתא דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי [עכשיו אילו היו רוצים לערב מאתמול היו יכולים לערב] כגון שתי חצירות שיש פתח ביניהן אמרת [אומר אתה] "אין ביטול רשות מחצר לחצר" הכא [כאן] בענין בתים משני עברי רשות הרבים דאי בעו לערובי מאתמול לא מצו מערבי [שאם היו רוצים לערב מאתמול לא היו יכולים לערב] לא כל שכן שאין מבטלים?!

כי תיבעי [כאשר תשאל] לך השאלה הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאמר] "יש ביטול רשות מחצר לחצר" וצדדי השאלה: התם דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי — בטולי נמי מצי מבטל [שם שאם היו רוצים לערב מאתמול היו יכולים לערב — לבטל גם כן יכולים לבטל] אבל הכא דלא מצו מערבי [כאן שאין יכולים לערב] מאתמול בטולי נמי לא מצי מבטל [ביטול גם כן אינו יכול לבטל]

או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] שמאחר שלפי המצב עתה אפשר לבטל אין דנים במה שהיה קודם לכן. אמר ליה [לו] רב ששת: אין מבטלין.

ב ועוד שאלו שאלה דומה: אם היו שני ישראלים וגוי בחצר, ולא עשו כל תיקון, והיתה החצר אסורה עליהם, ומת גוי בשבת מהו? שכיון שמת הסתלקה רשותו, ויש לעיין האם יכול עתה אחד מהם לבטל רשותו לגבי חבירו ויוכלו לטלטל בחצר.

ומפרטים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] שוכרין מן הגוי הבא בשבת עצמה לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו כי השתא תרתי עבדינן [עכשיו, הרי שתיים עושים] לשכור וגם לבטל, שהרי גם שוכרים מן הגוי וגם מבטלים. חדא מיבעיא [אחת נצרכה לומר] וודאי מותר לבטל בתוך השבת.

אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] אין שוכרין. וצדדי השאלה: תרתי הוא דלא עבדינן [שתים הוא שאין אנו עושים] לשכור וגם לבטל, הא חדא [אבל אחת] — עבדינן [עושין אנו], או דילמא לא שנא [שמא, אינו שונה]. אמר ליה [לו] רב ששת אני אומר: מבטלין, ורב המנונא אמר: אין מבטלין.

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: גוי שדר בחצר הפתוחה למבוי שגרים בו ישראלים רבים, שיש לו לגוי עוד פתח אפילו הוא ארבעה על ארבעה טפחים בלבד, פתוח מן הצד האחר של החצר לבקעה (לשדה). אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי, והכל רואים שעיקר שימושו במבוי זה, מכל מקום אין אוסר על בני המבוי. שאינו נקרא כשותף להם במבוי זה, אלא שפתחו האמיתי לצד הבקעה הוא.

מאי טעמא [מה טעם] אומרים אנו כך שפתחו הקטן לבקעה נחשב פתח עיקרי עבורו בפיתחא דמיחד ליה, בההיא ניחא ליה [בפתח המיוחד לו, בו נוח לו]. ואף שהפתח המיוחד קטן הוא, מכל מקום רואה בעל הבית פתח זה כפתחו העיקרי, ובמבוי משתמש רק לנוחיות בלבד.

על סמך הנחה זו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם היה פתח הגוי פתוח לקרפף (בקעה מגודרת) ולא במישרין לבקעה, מהו? האם נאמר שמשמש פתח זה כפתח ראשי או לא? אמר רב נחמן בר אמי משמיה דאולפנא [בשם המסורת] שנמסרה לו מרבותיו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if a resident of the outer courtyard forgot and did not establish an eiruv, it is certainly permitted to carry in the inner courtyard, as its residents can close the door between the two courtyards, thereby preventing the residents of the outer courtyard from entering, and they can then use their courtyard on their own. However, it is still prohibited to carry in the outer courtyard.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: And if a resident of the inner courtyard forgot and did not establish an eiruv, why is it prohibited to carry in both courtyards? Let the resident of the inner courtyard who forgot to establish an eiruv renounce his rights in favor of the other residents of the inner courtyard, and then let the residents of the outer courtyard, who had established an eiruv with the inner one, come and be permitted to carry together with them.

Rava replied: In accordance with whose opinion do you make this suggestion? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: It is not necessary to renounce one’s rights in favor of each and every resident. Rather, it is enough for a person to renounce his rights in favor of a single person, as once he no longer has any rights in the courtyard, he can no longer render it prohibited to carry there. According to this approach, a resident of the inner courtyard may indeed renounce his rights in favor of the other residents of his courtyard. The outer courtyard would then be rendered permitted together with the inner courtyard. However, when I spoke, it was in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: It is necessary to renounce one’s rights in favor of each and every resident. Therefore, in order to render the outer courtyard permitted, it would be necessary for the person who forgot to establish the eiruv to renounce his rights in favor of the residents of the outer courtyard as well. However, he may not do so, as one may not renounce rights from one courtyard to another. Therefore, the outer courtyard may not be rendered permitted in this manner.

The Gemara relates that when Rav Ḥisda and Rav Sheshet would meet each other, Rav Ḥisda’s lips would tremble from the teachings of Rav Sheshet. Rav Sheshet’s fluency and expertise were such that Rav Ḥisda would be filled with awe in his presence. For his part, Rav Sheshet’s entire body would shake from Rav Ḥisda’s sharpness, i.e., from his brilliant, analytical mind.

Rav Ḥisda raised a dilemma before Rav Sheshet: If there were two unconnected houses on two sides of a public domain, and gentiles came and enclosed them in a partition on Shabbat, what is the halakha? By erecting the fence, the gentiles nullified the public domain between the two houses, turning it into a private domain. Consequently, carrying from one house to the other is permitted by Torah law. The question is: Is it possible to render it permitted to carry even by rabbinic law? Can one resident renounce his rights to the area between the houses and thereby allow the other to carry there?

The Gemara clarifies the question: In accordance with the opinion of the one who said that there is no renouncing of rights from one courtyard to another, you have no dilemma, as carrying is certainly prohibited. Now, if in a case where had they wanted to establish an eiruv yesterday they could have established an eiruv, e.g., in a case of two adjacent courtyards with an entranceway between them, you say that there is no renouncing of rights from one courtyard to another, then here, in a case of two houses situated on opposite sides of a public domain, where had they wanted to establish an eiruv yesterday they could not have established an eiruv, because of the public domain between the houses, all the more so is it not clear that there is no renouncing of rights?

Where you have a dilemma is in accordance with the opinion of the one who said that there is renouncing of rights from one courtyard to another, and the two sides of the question are as follows: Perhaps there, where had they wanted to establish an eiruv yesterday they could have established an eiruv then, they can also renounce rights now. But here, where they could not have established an eiruv yesterday even had they wanted to, one may not renounce rights now either.

Or perhaps there is no difference between the two cases. Since renunciation of rights is possible under the current circumstances, yesterday’s situation is not taken into account. Rav Sheshet said to Rav Ḥisda: In such a case, one may not renounce his rights.

Rav Ḥisda posed a similar question: If two Jews and a gentile shared a courtyard, and no steps had been taken prior to Shabbat to render it permitted to carry in the courtyard, and the gentile died on Shabbat, what is the halakha? Since the gentile died, he no longer imposes restrictions on carrying in the courtyard. May one Jew now renounce his rights in favor of the other and thereby render it permitted for him to carry in the courtyard?

The Gemara clarifies the question: In accordance with the opinion of the one who said that one may rent from a gentile who arrives on Shabbat, you have no dilemma. Now that we may perform two actions, both rent and renounce rights, as the Jewish neighbors may rent from the gentile and subsequently each could renounce his rights in favor of the other, is it necessary to state that we may perform one action? Each Jew may certainly renounce his rights in favor of the other.

Rather, there is a dilemma in accordance with the opinion of the one who said that they may not rent from the gentile in such a case. The two sides of the question are as follows: Perhaps it is two actions that we may not perform, rent and renounce; however, one action alone we may perform; or perhaps there is no difference between one action and two. Rav Sheshet said to Rav Ḥisda: I say that in such a case one may renounce his rights, while Rav Hamnuna said that one may not renounce his rights.

Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a gentile who lives in a courtyard that opens into an alleyway in which many Jews reside, and he has another entrance on the other side of the courtyard, even one that is only four by four handbreadths in size, that opens into a valley, then in such a case, even if all day long he brings camels and wagons in and out of his courtyard by way of the alleyway, so that it is evident that he uses the alleyway, he nonetheless does not render it prohibited for the residents of the alleyway to carry. He is not considered a resident of the alleyway alongside them, as the entrance from the field is viewed as the true entrance to his courtyard.

What is the reason that his small entrance from the field is considered his main entrance? Because the entrance that is exclusively his is preferable to him. Despite its small size, the gentile views the entrance from the field as his main entrance, while he uses the one that opens into the alleyway only when it is convenient.

Based on this assumption, a dilemma was raised before the Sages: If the gentile’s courtyard opens into an alleyway in which Jews reside, and it also has an entrance that opens into an enclosure rather than into a valley, what is the halakha? Which entrance is considered his primary entrance? Rav Naḥman bar Ami said, citing a tradition [mishmei de’ulpana] he received from his teachers:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמאן כר' אליעזר דאמ' אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד אנא כי קא אמינא כרבנן עיקר דבריו של ר' אליעזר בסוף פרק עושין פסין דתנן אמ' ר' אילעאי שמעתי מר' אליעזר שאפי' היא כבית כור וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם ופרקינן לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן כשתמצא לומ' לדברי ר' אליעזר המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל לרבנן המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל:

רב חסדא כי הוה פגע ברב ששת הוה (מתרען) [מרתען] שפוותיה. כלומר הוה מתיירא ממנו שמא ישאלנו ממתנייתא דהוו בידיה. ורב ששת הוה (מיתרע) [מרתע] כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא שמא ישאלהו.

בעא מיניה רב חסדא מרב ששת ב' חצירות בב' צידי רה"ר והקיפום נכרים מחיצה בשבת. אליבא דר' יוחנן דאמר יש ביטול מחצר לחצר מהו מחדא לחברתה הוא דאמר דכיון דאיבעי לעירובי מאתמול הוה מצי מערב בטולי השתא מצי בטיל אבל הכא בהקיפום נכרים מחיצות בשבת דאיבעי לעירובי מאתמול לא מצי מערבי בטולי השתא נמי לא מצי מבטלי או דלמא לא שנא א"ל אין מבטלין. תוב בעא מיניה מת נכרי בשבת מהו אליבא דר' יוחנן לא תיבעי לך השתא שוכרין ומבטלין עבדי להו בשבת להני תרתי חדא אי מבטלין אי לא מיבעיא.

כי תבעי לך אליבא דשמואל דאמר אין שוכרין מאי תרתי הוא דלא עבדי אבל הכא בחצר דהוו בה דיורין ישראלים הרבה ונכרי ואסר עלייהו נכרי ולא עירבו דהא אין עירוב מועיל במקום נכרי בשבת ונסתלקה רשותו ונשתיירו ישראל מהו שיבטל אחד רשותו ויהא האחד מותר לטלטל. א"ל (אביי) [רב ששת] אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין:

אמר רב יהודה אמר שמואל נכרי שיש לו אפי' פתח ד' טפחים על ד' טפחים פתוח מחצירו לבקעה כבר סילק רשותו מכל המבוי ואפילו הוא מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום דרך מבוי אינו אוסר על בני המבוי. אלא כעובר דרך הוא חשוב במבוי מ"ט בההוא פתחא דמיחד לו טפי ניחא ליה ולא תימא לבקעה ממש אלא אפי' לקרפף אם פתח וסילק רשותו מכל המבוי.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב ודאי פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא. דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, ומיהו בני החיצונה צריכין לבטל רשותן לבני הפנימית, הא בלא ביטול דחיצונה לא, דכיון דשתיפו לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואינן מותרין עד שיבטלו בני החיצונה לגבייהו. וזהו שאמר שמואל שמבטלין מחצר לחצר זהו כדעת ר' עקיבא, אבל לדעת רבנן פנימית מותרת בלא ביטול דחיצונה וכדתניא בשלהי פירקין (עה, ב) נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא, וחכ"א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה. ומפרש התם טעמא דרבנן משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, דאמרה לה [לחיצונה] לתקוני שתפתיך, ולר' עקיבא אף פנימית אסורה משום דעירובא מרגילה, ובהאי דאמרה לה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי דאמרה לה מבטלינא לך רשותא, ומיהו עד דמבטלא לה לא משתמשא, וכיון שאין לה לחיצונה בפנימית מדינא כלום אלא משום דפנימית הרגילה אצלה בעירובה, רשות מועט כזה יכול לבטל לחצר אחרת. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ומיהו תימא מי הכריחו לרבא דמוקי ליה לשמואל כר' עקיבא, וכי תימא כיון דסבירא ליה דאין ביטול מחצר לחצר, ואפילו הכי קאמר אוסרין ומערבין מבטלין ולא משכחת לה אלא בהכין. אכתי קשה דמנא ליה לרבא דשמואל פליג כולי האי עליה דר' יוחנן ולימא דאין מבטלין מחצר לחצר אלא בכי הא, דילמא לעולם כל שאוסרין מבטלין וכסבריה דאביי וכדמשמע ליה מרב יוסף. ועוד קשיא לי דאם איתא דרבא כר' עקיבא נסיב לה, היכי קאמר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת, דהאי לישנא דרבנן הוא דאילו לר' עקיבא שתיהן אסורות הוה ליה למימר וכדקתני לה בברייתא. וכפי פירושו של רש"י ז"ל ליתא להא דרבא כלל, דאליבא דשמואל הוא דאמר לה ואנן כר' יוחנן סבירא לן, ורבא גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין סח, א) אנא כר' יוחנן סבירא לי. וכן דעת הגאונים ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דרבא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל אתא, ואליבא דהלכתא קאמר ליה דבשתי חצרות זו לפנים מזו אין הפרש בין שמואל לר' יוחנן דלכ"ע מבטלין מזו לזו, ומיהא דוקא בשלא עירבו זו עם זו, שאם בטלו בני פנימית רשותן לבני חיצונה בני חיצונה מותרין בין בחיצונה בין בפנימית, ובני הפנימית אסורין. וטעמא דמילתא דכיון דבני הפנימית מצי לבטולי לבני חד מבני החצר או לשנים מהם שערבו מצי לבטולי נמי לבני חיצונה, דמיגו דמבטלי לבני נפשייהו מבטלי נמי לבני חיצונה, אבל כל היכא דלא מצי מבטלי לגבי נפשייהו אף לבני חברתה לא מצי מבטלי. נמצא שפעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, ועכשיו יפרשו פעמים שאין מבטלין, אבל פעמים שמבטלין אין צריך לפרש, דמכיון שפירש הדרכים שאין מבטלין, ממילא שמעינן שבכל שאר הדרכים מבטלין. והיכי דמי שאין מבטלין כגון שעירבו פנימית וחיצונה זו עם זו והניחו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ואין ביטול מועיל להן, דהיכי ליעביד האי בר פנימית דלא עירב, לבטיל לבני פנימית, הא לא משתרו בני פנימית בביטול זה דהא ליתיה לעירוב גביהו ואין יכולין לנעול דלת ולהשתמש לעצמן, שהרי אין להם עירוב אלא על ידי החיצונה וכולן כבני חצר אחת הן והלכך כשביטל אצל הפנימית ולא ביטל אצל החיצונה הרי זה כמי שביטל לחצאין, וצריך לבטל לכל אחד ואחד כרבנן דר' אליעזר דכדידהו ס"ל לרבא וכדאמר בסמוך, נבטיל נמי לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר בכענין זה, דכיון דלבני נפשה לא מיבטלא אף לבני חיצונה לא מיבטלא. וכן הטעם לכל הנך אחריני. אבל אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת לעצמה ובלא ביטול כלל כרבנן, דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, וכיון דמעוותת לי אנא איחוד דשא ואשתמש לעצמי ולביטוליך לא צריכנא. וחיצונה אסורה לגמרי, דביטול דפנימית וביטול דההוא שלא עירב לא מהני לה, דהא ליתיה לעירוב לגביהו וקיימא לן (לקמן עירובין פה, ב) עירובי חצרות בבית שבחצר.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא כי נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב אמאי שתיהן אסורות נבטיל לבני פנימית ותיתי חיצונה ותשתרי. כלומר: דכיון דעירובן בפנימית הוו להו כולהו כבני אותה חצר ולשתרו כולהו בההיא ביטול, כמי ששכח ולא עירב וביטל לאחד מבני החצר שאין צריך לכל אחד ואחד. ולאו דוקא שכח אחד מן הפנימית אלא כל דדמי להא דהני דרבא, כי מבטיל להו לבני החצר דידיה ליתו הנך ולישתרו. ואמר ליה רבא אנא לאו כר' אליעזר סבירא לי דאמר אין צריך לבטל לכל אחד ואחד, אלא כרבנן סבירא לי דאמרי דצריך לבטל לכל אחד ואחד, וזה כיון שאין יכול לבטל לכל אחד ואחד כדאמרן שתיהן אסורות. והשתא דאמרינן דרבא לפרש דברי עצמו בא ורבא כר' יוחנן סבירא ליה דאפילו שתי חצרות ופתח אחד ביניהן מבטלין מזה לזה, הלכך בכל ענין מבטלין חוץ מאלו שפרט לך רבא שאין מבטלין ומן הטעם שאמרנו. והא דרבא הלכתא היא. וא"ת א"כ אמאי נקט לה רבא אדשמואל דלית הלכתא כוותיה לינקיט לה אדר' יוחנן דקיי"ל כוותיה. תירץ הרב ז"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בשתי חצרות זו לפנים מזו דתרווייהו מודו בהו משכחת לה דאין מבטלין.
וכתב הרב ז"ל דהא דאמרינן דאין מבטלין מחצר לחצר בהנך גווני דאמרן, הני מילי למישרינהו כולהו בביטולא דהאי, אבל אם נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, יכולין בני הפנימית כולן לבטל רשותן לבני חיצונה ויהיו חיצונה מותרין בפנימית ופנימין עצמן יהו אסורין, דלא גרע עירבו שתיהן כאחת ושכח אחד מן הפנימית מהיכא דלא עירבו בני הפנימית כלל, דהא לגבי נפשייהו נמי מהני ביטול כי האי גוונא אף על גב דליתיה לעירוב גבייהו דמבטלי כולהו רשותייהו לגבי חד בלא שום עירוב נמי הוא מותר והן אסורין, והכא נמי הנך דבטילו להו מותרין ואינהו גופייהו אסורין, ע"כ דברי הרב ז"ל.
ואני תמה א"כ היאך פסיק ואמר שתיהן אסורות כיון דאפשר דתשתרי חיצונה בביטולא דכולהו בני הפנימית. ואי משום ביטול דההוא יחידי דלא עירוב לא מהני להו, אטו רבא מי קאמר פעמים דמי ששכח ולא עירב מבטל פעמים שאינו מבטל, הא לא קאמר אלא פעמים מבטלין פעמים שאין מבטלין [כלומר:] בני חצר זו לבני חצר זו. וזו נראית לי קושיא לסתור פירושו של הרב ז"ל. ועוד נראה כי מה שאמר רבא בשנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ואי נמי בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב דאמר רבא שתיהן אסורות, ליתא אליבא דשמואל, דרבא כרבנן אמרה דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד וכדאמר ליה לרב הונא בריה דרב יהושע, ורב אשי אסיק לקמן (עירובין סח, ב) דשמואל כר' אליעזר סבירא ליה כדאיתא לקמן גבי פלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין.

אני אומר מבטלין. פירש רש"י ז"ל: ולא דמיא לההוא דלעיל דהכא אי בעי למיגר וערובי מאתמול, מצי עבדי. והמנונא אמר אין מבטלין. כיון דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי עירובי בלא שכירות, אין ביטול אלא במקום עירוב, ע"כ. ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרשה בדאיתיה לגוי מאתמול. וזה תימא דהא אמרינן לעיל (עירובין סו, א) דכל היכא דאתא גוי מאתמול אוסרין ומערבין ומבטלין קרינן ביה אפילו לשמואל. ע"כ נראה לפרש בדאתי גוי בשבת ומת קא מיבעיא ליה כך פירשו בתוס'. והביאו ראיה מן הלשון דקאמר כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן, ובאתא גוי בשבת נחלקו למעלה, ועל זה מיבעי ליה אי עבדינן חדא אי לא. וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו תרתי עבדינן בהא נמי מבטלין. והא דתניא לקמן (עירובין ע, ב) נאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת, ואמרינן עלה זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. ההיא למאי דסבירא ליה דזה הכלל דרישא קאי נמי אסיפא, קא מפרש דאתא לאיתויי מת גוי בשבת, ואע"ג דמפרש לה כשמואל דלית הלכתא כוותיה, הכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלא כהלכתא, דקאמר הותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר' יהודה, וליתא אלא כר' יוסי קיימא לן דאסר. ומיהו ר' יוחנן מפרש לה דזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת היינו כגון שני בתים לשני צידי רשות הרבים דבההיא כולהו מודו בה דאין מבטלין וכדאמרינן הכא, אבל מת עכו"ם בשבת מבטלין, וכן הלכה וכדאמר ליה אביי לרבא לקמן (עירובין עא, א) גבי מאימתי נותנין רשות מת עכו"ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא, אלמא מת גוי בשבת פשיט להו דמבטלין.
והראב"ד ז"ל כתב: דההיא בעיא דלקמן (עירובין ע, א) דיורש מהו שיבטל, אליבא דשמואל דאמר [אין] שוכרין בשבת הוא דבעי לה, ואליבא דרב המנונא דאמר הכא מת גוי בשבת אין מבטלין, והלכך לטעמייהו דהני דבי שמואל הוא דמפרש לה ומינה קא מקשה לו. אבל לר' יוחנן זה הכלל לא קאי אלא ארישא אבל לא אסיפא.

אנן כרבנן ס״ל. פי׳ דס״ל שצריך לבטל לכ״א ואחד מבני חצר ולכאורה נראה דהא פליגא אדרב אשי דאמר לקמן בפרקין גבי הא דאפלייגו רב ושמואל במבטלין וחוזרין ומבטלין דרב אמ׳ כרבנן ושמואל אמר כר׳ אליעזר ואלו הכא דמפרש רבא מילתא דשמואל מפרש לה אליבא דרבנן אלא ודאי דרבא לית ליה דרב אשי ואיהו סבר דרב ושמואל במילתא אתריתי פליגי וכדבעי׳ לפרושי לקמן. וי״ל עוד דמאי דמפ׳ רבא בהא אליבא דרבנן לאו דשמואל הוא אלא במאי דשייך לענין בטול מחצר לחצר דהא נקט לה אליבא דשמואל דאילו איהו גופיה כר׳ יוחנן ס״ל כדאמר לקמן אלא כר׳ יוחנן סבי׳ לי. אבל לגבי הא דלא שייך בענין ביטול מחצר לחצר אלא בענין אם צריך לבטל לכ״א ואחד אליבא דנפשיה מפרש לה. עי״ל דלא אמר רבא הא אלא לגבי כי הא דהכא דבני חיצונה ובני פנימית אינם בני חצר אחת ממש ודיורין חלוקין הם ואין לאלו עם אלו אלא או דריסת רגל או הרגל עירוב דכיון דישתתפו שתיהן וזה שכח ולא עירב הא ודאי צריך לבטל לכ״א ואחד כנ״ל.

בעא מיניה כו׳. פי׳ דהא קי״ל דכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה ואפילו לרב נחמן דאמר דבמזיד לא הוי׳ מחיצ׳ לטלטל הכא בשוגג ואונס הוה כיון דע״י עכו״מז הוה והוה להו שני בתים אלו לגבי רחבה זו כבני חצר מהו שיבטל כו׳. ואסיקנא דאין מבטלין כיון דמבעוד יום לא היו אוסרין ולא מערבין:

ואמרינן מת עכומ״ז בשבת מהו אליבא דמ״ד לעיל כו׳. פי׳ השתא תרתי עבדי בשבת שכירו׳ וביטול ביטול לחודיה מבעי׳ ומכאן ראיה לפר״י ז״ל שפי׳ לעיל גבי ההוא פונדק דאתא עכומ״ז בשבתא כי אע״פ שערבו מבעוד יום כי ליתיה לעכו״מז וכסברא דר׳ יהודה כי אתא עכו״מז בשבתא צריכין שכירות וביטול ולא סגיא בשכירות לחודיה דא״כ מ״ל דעבדי׳ תרתי לעיל וליכא למימר דמיירי בשלא עירבו דכיון דאמרה דהלכתא כר׳ יהודה דאמר דאע״ג דליתיה לעכו״מז יכולין לערב כל היכא דליתיה מנא תיתי לן דלא עירבו או דילמא ל״ש פי׳ דכיון דלא אפשר למעבד שכירות בשבת ביטול נמי לא עבדי׳ בשבת דכי הא דהוה ביה מאתמול רשות עכו״מז:

א״ל אני אומר מבטלין ולא דמיא לההי׳ דלעיל דהכא אי בעי׳ למיגר ולערובי מאתמול מצי ערבי רב המנונ׳ אמ׳ אין מבטלין דכיון דמאתמול לא מצו לערובי בלא שכירו׳ אין זה חשוב מקום עירוב ואין בטול אלא במקום עירוב עכ״ל ז״ל. והקשו בתוס׳ כי נראה מדבריו דמיירי כדאיתיה עכו״מז בעיר מאתמול וא״כ היכי אפש׳ דלימ׳ רב המנונא שאין מבטלין דהא שמואל שהוא מחמיר בבטול יותר מכל האמוראין אמרי׳ לעיל אליבא דידיה דהיכא דאתא עכו״מז מאתמול מבטלין דהא אבעי להו למיגר מיניה וכדפרש״י ז״ל לעיל ולפי׳ פירש בתוספו׳ דהכא מיירי בדאתא עכו״מז בשבתא ומית בשבתא ורב המנונא ס״ל דכיון דאתמול ליתיה לעכו״מז ולא היו יכולין לערב עירוב שלם אפי׳ לר׳ יהודה ה״ל מקום שאין אוסרין ואין מערבין שאין מבטלין וכסברא דשמואל דלעיל וכן מוכיח מן הלשון שאמר בש״ס כי תבעי לך אליבא דמ״ד שוכרין וגבי אתא עכו״מז בשבתא הוא דאפליגו לעיל ועל זה איבעיא לן אי עבדי׳ תרתי או חדא וזה באמת הוכח׳ לפירוש התו׳ דאלו מההיא דלעיל לא קש׳ כלום לפי מה שפירשנו אנו לעיל בהא דאמרי׳ איבעי להו למיגר מיניה. ולענין פסק ודאי קי״ל כמ״ד מבטלין דהא קי״ל כמ״ד לעיל שוכרין ואנן אמרינן הכא דלמ״ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מבטלין והא דתניא לקמן זה הכלל כל שנאסר לאות׳ שבת נאסר לכל השבת ואמרינן עלה זה הכלל לאתויי מאי לאתויי מת עכו״מז בשבת ההיא למאי דסב׳ ליה דרישא קאי אסיפא נמי קא מפרש הכי אליבא דשמואל וכרב המנונא דלית הלכתא כוותייהו דהכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלאו כהלכתא דקאמר הותר למקצת שב׳ הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר׳ יהודה ואנן קי״ל כר׳ יוסי דאסר אבל לרבי יוחנן דהלכתא כוותיה מפרשינן דמת עכו״מז בשבת מבטלין וזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כגון שני בתים בשני צדי רשות הרבי׳ דבההיא כ״ע מודו דאין מבטלין דהכי נמי א״ל אביי לרבא לקמן בש״ס מאימתי נותנין רשות מת עכומ״ז בשבת מאי נלך אצל יפות׳ איכא דאלמא מת עכומ״ז בשבת פשיט׳ להו דמבטלין וכן הלכה:

אמר רב יהודה כו׳. עד בההוא ניחא ליה טפי. פי׳ וכיון שכן ה״ל כאלו נסתלק מזרות שיש לו במבוי וכאלו אסתלק אינו שם אלא כאורח בעלמא. איבעיא להו פתוח לקרפף. פי׳ וקרפף ההוא פתוח לבקעה מהו ת״ש כו׳ משמא דאולפנא פי׳ משמע דש״ס אפילו פתוח לקרפף אם הקרפף עד בית סאתים כיון דאוירא דקרפף לא נפיש טובא לא מיתר ליה ואוסר על בני המבוי לפי שמרבה במשואות ואינו מסלק עצמו אלא א״כ יש לו מקום רחב אבל חשיב ליה כבקעה דרויחא ונפישא אוירא ואינו אוסר על המבוי.

שני בתים בשני צדי רשות הרבי׳ ר״ל שבית לזה מכאן ובית לזה מכאן ורשות הרבים באמצע שנמצא שמערב שבת לא היה בתורת עירוב שהעירוב והשתוף אינו מועיל להוציא דרך רשות הרבים אלא לבתים וחצרות ומבואות ואפי׳ לכרמלית ולקרפף כגון שהיה לאדם אחד בית וקרפף או כרמלית אינו מותר לו להכנס מזה לזה ואין העירוב מערב ומשתף הרשויות לעשות מהם כאחד יתר ממה שהוא מיוחד לאדם אחד ואין העירוב מועיל אלא לרשויות של יחיד שזה מיוחד לאחד וזה מיוחד לאחד או שיש לאחד שתוף בו עמו ונמצא ששני בתים בשני צדי רשות הרבים אינן ראויות בלא הכשר לערב מזו לזו ובאו עכו״ם בשבת והקיפו בראשי רשות הרבים מכאן ומכאן עד שנעשה סתום משני צדדיו ונשאר לבני הבתים כעין חצר שבתים פתוחים לו כגון זו#. וכבר ביארנו שמחיצה שנעשית בשבת אף במזיד שמה מחיצה וכל שכן בזו שעכו״ם עשאוה אעפ״י כן אין בטול רשות מזו לזו ר״ל שאין האחד יכול לבטל רשותו לשני עד שיהא מותר להוציא מביתו לכאן ולא מפני שאין אוסרין זה על זה מאתמול אחר שאסור זה ממילא בא הואיל ואין כאן תורת רשות שהרי פסקנו יש בטול אף במקום שאין אוסרין אלא שלא נאמר יש בטול אלא במקום שאם רצו לערב אתמול היו מערבין כגון שתי חצרות זו לפנים מזו או שתי חצרות ופתח אחד ביניהם אבל זו שאם רצו לערב אין מערבין ולא היתה להם שעה הראויה להכשיר אין מבטלין זה על זה אלא שעומדים באסורם ומכל מקום דוקא להוציא לכתחלה אבל אם עבר והוציא פטור:

חצר שהיה העכו״ם דר שם ולא שכרו ממנו ואף הם לא עירבו ומת העכו״ם בשבת ולא היה שם יורש שידור שם הרי הם מבטלים זה לזה ודבר זה לא הוצרך לאמרו שהרי שוכרין מן העכו״ם בשבת ואם לא עירבו מאתמול ושכרו מן העכו״ם בשבת מבטלין רשותם לאחד כל שכן במקום שאין צריכין לשכירות כגון מת עכו״ם בשבת שמבטלין ואעפ״י שלא היו יכולין לערב יכולים הם לשכור ולבטל בשבת ואינו דומה להקיפום מחיצה בשדה שאין עירובם מאתמול כלום שהרי אין שם מחיצות ומה שאמרו בפרק זה כל הנאסר למקצת שבת כגון שני בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום עכו״ם ואמרו עוד שם זה הכלל לאתויי מת עכו״ם בשבת שמשמעו שמת עכו״ם בשבת אין מבטלין אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לדעת האומר אין שוכרין מן העכו״ם בשבת ולרב המנונא שאמר בכאן אין מבטלין אבל לענין פסק הואיל ושוכרין ממנו בשבת אף כשמת העכו״ם מבטלין שהרי מאתמול היו יכולים להשכיר. ויראה שאם עירבו מאתמול והעכו״ם בא ואסר עליהם ומת אין צריכין בטול על הדרך שהתבאר למעלה:

עכו״ם הדר במבוי של ישראל שביארנו למעלה שהוא אוסר עליהם אם יש בחצרו פתח פתוח מצד אחר לבקעה לצאת ולבא ממנה לבקעה אינו אוסר על מבוי זה שמן הסתם נוח לו לצאת ולבא דרך הפתח הפתוח לבקעה מצד רוב האויר ורוחב המקום והרי הוא כאלו נסתלק רשותו ממבוי זה והרי הוא כשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאין אוסרות זו על זו הואיל ויש להן דרך אחרת ואפי׳ ראינוהו משתמש ביציאה מפתח ומבוי אפי׳ תשמישים גדולים כגון גמלים וקרונות וכן אפי׳ לא היה הפתח הפתוח לבקעה פתח גמור הואיל ומכל מקום יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בודאי סתם הדברים שנוח לו לצאת באותו פתח המיוחד לו לבדו אעפ״י שיש ביציאה דרך בה קצת עמל יותר מפתח שיש לו בה שותפים. ולא סוף דבר בבקעה שרחבה הרבה אלא אפי׳ בפתוח לקרפף כן והוא הדין בפתוח לרשות הרבים. ודוקא בקרפף יתר מבית סאתים שהוא כבקעה ברוחב מקום אבל בית סאתים או פחות אין תשמישו נוח לו כל כך שיסלק רשותו מן המבוי ויצא דרך חלונות והרי הוא כחצר ואינו מסלק עצמו מן המבוי. והפך הדברים בישראל ששכח ולא עירב עם האחרים שאם יש לו בחצרו פתח פתוח לקרפף אם הקרפף בית סאתים שהוא מותר לטלטל בכלו ולהכניס מחצרו לתוכו סתם הדברים שנוח לו ביציאה דרך בו שאין תשמישו מרובה כל כך בשבת כבחול שלא יספיק לו אותו קרפף וסלק רשותו מן המבוי ואינו אוסר ואם הוא יתר מבית סאתים שהוא אסור לטלטל בכלו ומחצרו לתוכו ודאי לא סלק רשותו מהם והרי הוא אוסר עליהם:

בד"ה שכח א' כו' אבל הכא הפנימית פשעה כו' עכ"ל ואין להקשות דאכתי בסיפא דשכח א' מן החיצונה ולא עירב דלא פשעה הפנימית תשתרי בלא ביטול כיון שאין אומרים דיורין להחמיר ד'"ל דר"ע סבר דאפ"ה בעי ביטול כדאמרינן לקמן אהא דתיחוד דשא דאמרה לה מבטילנא לך רשותי ועי"ל דר"ע סבר דיש דיורין להחמיר לכך בעי ביטול בסיפא אבל מהרישא דשתיהן אסורות דאתיא ככ"ע קשיא להו שפיר מהא דקי"ל אין דיורין להחמיר ודו"ק:

בד"ה כמאן כר"א כו' לעיל בשמעתין כשנתנו עירובן בחיצונה כו' ותיתי פנימית ותשתרי בהדייהו כו' עכ"ל ק"ק [ב] עוד לעיל מיניה בנתנו עירובן בחיצונה דקאמר ליבטל לבני פנימית ליתא לעירובא גבייהו ה"ל למפרך דתשתרי חיצונה בהדייהו וה"ל ביטול א' לכולן וה"ל עירובא גבייהו כדפריך בתר הכי ליבטל לבני חיצונה כו' דהיינו כיון דביטול א' לכולן מקרי עירובא גבייהו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אני אומר כו' ולעיל פשיטא לן בדאתא מאתמול דבשבת שוכרין ומבטלין כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם ומאי קושיא דאימא דרש"י אית ליה כתירוצם שני דלעיל ולקמן בדבור זה דלשמואל דסבר כראב"י סגי בביטול לחוד דהו"ל יחיד במקום נכרי ולא שייך לומר ביה דא"כ בטלת תורת עירוב כיון שהנכרי רוצה להשכיר והשתא ניחא הא דפשיטא לן לעיל באתא מאתמול דבשבת מבטלין דלא הוה נמי רק חדא אבל תרתי לא עבדינן ובאתא בשבת אפי' חדא לא עבדינן וכמ"ש התוס' לקמן לפי תירוץ שני ובהכי נמי ניחא דהוצרך רש"י לפרש ולחלק דההיא דאתא בשבת לא מצי מיגר מאתמול משא"כ הכא דאי בעי מיגר מאחמול ולא ניחא להו בפשיטות דלעיל תרתי לא עבדינן אבל הכא חדא עבדינן דלפי תירוץ שני של התוס' לעיל נמי לא הוה רק חדא דהיינו ביטול לחוד לשמואל דס"ל כראב"י ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד אליבא דמ"ד אין שוכרין דקאמר אני אומר מבטלין היינו שמואל כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מדברי התוס' אני אומר מבטלין ולא ידענא למה דהוא עיקר הקושיא דהיאך אפשר לומר מבטלין אליבא דשמואל דחדא עבדי' כיון דממ"נ בין חי ובין מת הנכרי לא הוה רק חדא כראב"י וקאמר שמואל דאין מבטלין אבל לרב אסי דמצי סבר כר"מ שפיר קאמר אני אומר מבטלין במת הנכרי דלא הוה רק חדא משא"כ לעיל בדרב אסי דהוה תרתי שכירות וביטול ובדפוסים חדשים הגיהו שם דיבור חדש וא"צ דזה הוא עיקר קושייתן לשמואל ותירוצם לרב אסי גם מה שכתבו אח"כ אע"ג דבב' בתים אין מבטלין כו' הוא לפירושם דאיירי הכא באתא נכרי בשבת אבל לפרש"י דאיירי באתא מאתמול ניחא טפי דהכא אוסרין ומערבין מקרי ודו"ק:

רש"י בד"ה שכח אחד כו' לבטולי וכי שכח כו':

גמ' כי קאמינא לרבנן דאמרי צריך לבטל. עי' לקמן סח ע"ב תוס' ד"ה רב אשי:

מת נכרי בשבת. ע״ל ע׳ ד״ה אבל האי וד"ה לאתויי מת נכרי:

תוס׳ ד״ה אני אומר. עיין מהרש״א שכתב לתרץ ~קשיות~ {קושיות} התוספות ובמה שכתב לרש״י דלהכי כתב רש״י בד"ה אני אומר מבטלין ולא דמי לההיא דלעיל דהכא אי בעי למיגר עירובו מאתמול מצי עבדי ולמה לא ~חילוק~ {חילק} דהתם תרתי והכא חדא אלא בע״כ לעיל נמי לא הוי אלא חדא דהיינו ביטול לשמואל דסבר כראב״י וקשה טובא דהא להך סברא דלשמואל מועיל ביטול הא כתבו התוספות דבע״כ למ״ד אין שוכרין דקאמר לא הוי שמואל דהא לשמואל לא הוי תרתי רק חדא ואפילו חדא סבירא ליה לשמואל דלא עבדינן ובע״כ היינו רב אסי ומדקאמר תרתי לא עבדינן ש״מ דסבירא ליה כר״מ וא״כ הי' יכול רש״י לחלק דהתם תרתי דהא בע״כ ס״ל דתרתי בעינן כדאמר הגמרא תרתי הוא דלא עבדינן וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא ~חילוק~ {חילק} רש"י בכך ואין לומר דרב חסדא בעל האיבעי׳ הוא שסובר כר״מ ולפיכך קאמר תרתי לא עבדי אבל רב ששת שאמר מבטלין לא ס״ל כר״מ חדא דמנל״ן למהרש"א לומר כן דילמא באמת גם רב ששת סבר כר״מ ועוד דהא התוספות גופיה כתבו לעיל ~דהנה~ {צ"ל: דהנהו, דהנך} אמוראי סברי כר״מ להך תירוצא שכתבו לעיל וכאן בתירוץ ובכלל הנך אמוראים רב אסי וכמו שהוכיחו תוספות לעיל דהי' צריכים לבטל אחר השכירות וא״כ למה הי׳ שוכרים אלא ש״מ דכר״מ ס"ל והנ״ל כי רש״י סובר כי לעיל ג׳ מחלוקו׳ בדב׳ דמ״ד שוכרין סב׳ דשוכרין ומבטלין דאפי' אתא בשבת ומ״ד אין שוכרין ס״ל דלהכי אין שוכרין דתרתי לא עבדינן כי יצטרך אחר שכירו' ביטול אמנ' שמואל ס״ל דוודאי תרתי נמי עבדינן ולהכי אי אתי גוי בערב שבת ולא שכרו שוכרין ומבטלין בשבת מיהו דוקא כי אתי מערב שבת כיון דאי בעי מצי לשכור לערב הוי אוסרין ומערבין אבל בדאתא בשבת דאי בעי לאגורי ולשכור לא מצי עבדי הוה אוסרין ואין מערבין ולא מצי לבטל כל זה לשיטת רב חסדא כאן דהוא מפרש הכי כמ״ש בעי אליבא דרב אסי דאמר כי אתו גוי בשבת אין שוכרין משום דתרתי לא עבדי (ואפילו אתא בע״ש נמי אין שוכרין) מת עכו"ם בשבת דאלו לא מת פשיטא דאין מבטלין דהוא תרתי אלא מת דלא הוי תרתי מהו ומיבעי' ליה אם יש חילוק בין חדא לתרתי והשיב לו רב ששת אני אומר מבטלין לא כמו שחשבת לרב אסי ושמואל חולקין בטעמא ובדינא אלא גם רב אסי כשמואל ס״ל דאפילו תרתי עבדינן אם בא גוי מע"ש שוכרין ומבטלין רק אם בא בשבת אוסר כיון דלא מצי לאגורי ולערב מערב שבת ולכן אפי׳ לא מת עכו"ם בשבת שרי לבטל כמו שסובר שמואל מעתה הוצרך רש״י לחלק בין מצי לאגורי ולערב מאתמול ובין לא מצי לאגורי לערב מאתמול ולא הוה יכול לחלק בין תרתי לחדא כיון דרב ששת נאיד מהך סברא וגם קושיות התוספות מתורצת ומה שהכריחו לרש״י לפרש כך דרב ששת נאיד מסברת רב חסדא מכל וכל חדא כיון דעיקר האיבעי׳ הי׳ אי חדא עבדינן או לא הל״ל אני אומר חדא עבדינן והמנונא אמר לא ~עבדינין~ {עבדינן} ותו דמ״ט דרב המנונא דהיכן מצינו אמורא דאמר דחדא לא עבדינן ולפיכך פירש״י דבאמת לא נחלקו כלל אי חדא או תרתי עבדינן רק דנחלקו בפירוש דברי שמואל דאמר אוסרין ואין מערבין אין מבטלין דרב ששת מפרש דבאתא מע״ש מערבין קרינן ביה וכמו דמוקי הגמרא לעיל ורב המנונא סבר דאפילו אתא מערב שבת נמי מקרי לא מערבין דכל מקום שצריך שכירות ולא שכרו מע״ש לא מהני ביטול בשבת כיון דלא מצי מערבי בלתי שכירות ועוד דהא רב ששת גופיה קמפרש לעיל דברי שמואל וקאמר אי אתי מע״ש לוגר מאתמול ובוודאי מדמפרש רב ששת דברי שמואל ש"מ דהכי ס״ל וא״כ איך יפסוק כאן כרב אסי ובאמת יש לתמוה

על התוספות איך כתבו דרב ששת לשיטתו דלעיל וה״ל להקשות לרש"י איך יסתור דברי עצמו ואולי לא היתה בגירסתם אבל רש״י בוודאי גריס רב ששת לעיל:

ומה שרצה מהרש״א לתרץ קושיות התוספות לא הבנתי דהא עיקר קושיות התוספות לרש״י דמשמע דלרב ששת בלא מת אין מבטלין אפילו באתא מע"ש ולעיל משמע דלכ״ע מבטלין (ולפמ״ש רב ששת גופיה קאמר לעיל הכי) ועל זה תירץ מהרש״א דלעיל אליבא דשמואל דסבר כראב"י והוה רק חדא ולפ״ז צ״ל דרב ששת סבר כר״מ ולפיכך לא מת הוה תרתי וא״כ מאי מתרץ מהרש״א לרשי' דלהכי לא כתב טעמא דאין שוכרין לעיל משום דהוי תרתי משום דבאמת לא הוי חדא הא השתא קיימינן דרב ששת סבר כר"מ ואם נאמר דבאמת רב ששת סבר כשמואל וכראב״י א״כ למה אין מבטלין בלא מת ואי באמת כוונת רב ששת לומר דאפילו בלא מת מבטלין הי' לו לתרץ בקצרה כן ולא הי' צריך לתלות בפלוגתא דראב"י ור״מ:

באותו הדיבור אליבא דמ״ד אין שוכרין דקאמר אני אומר מבטלין מהרש״ל מחק דקאמר אני אומר מבטלין דגם מרב חסדא מוכח דקאמר כי תיבעי׳ לך אליבא דמ״ד אין שוכרין כו׳ ומאי תיבעי' ליה הא שמואל בפירוש סבר דאפילו חדא לא עבדינן באתא בשבתא וא״כ מאי צריך התוס' להוכיח מרב ששת דקאמר מבטלין אמנם זה פשיטא דגם מהרש״ל מודה דמוכח גם מרב ששת:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב. בהא מודי שמואל דמבטלי בני חיצונה לבני פנימית אותו רשות שבא להן לתוכן ע''י הרגל עירובן משום דאמר לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי והכי מפרש לה בסוף פירקין והא דבעינן ביטול אליבא דרבי עקיבא אמרה רבא למילתיה דאי לרבנן בלאו ביטול נמי אמרה לה פנימית הכי ועקרה לה לעירוב משום דמעוותי בה אבל ר''ע אמר דבעיא לבטולי בשילהי פירקין וכי שכח בן פנימית ליכא למימר הכי דליבטל לבני פנימית ותיחוד דשא ותשמש דלא מצי למימר לתקוני שתפתיך ולא לעוותי שהרי תחילת העיוות ע''י בן פנימי בא: כמאן כר' אליעזר. רבא קא מהדר ליה לרב הונא כמאן קאמרת למילתך כר''א דאמר אינו צריך כו' בשילהי עושין פסין אוקימנא הכי: ממתנייתא דרב ששת. שהיו משניות סדורות לו וירא רב חסדא שלא יקשה ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן: מפלפוליה. חריף וסבר היה ביותר ועמוק בשאילותיו: והקיפום. סתמו רה''ר מכאן ומכאן ונשאר לפני ב' הבתים כעין חצר שהבתים פתוחות לה: מהו. שיבטל זה רשותו לזה ויהא מותר להוציא מביתו לכאן דהא קיי''ל בפירקא תניינא (דף כ.) כל מחיצות הנעשות בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וכ''ש הכא דנכרים עבדוה: אליבא דמאן דאמר אין ביטול רשות מחצר לחצר. ואוקימנא טעמא משום דאין אוסרין ואין מבטלין ואע''ג דאי בעו לעירובי הוו מערבי אלמא תרתי בעינן אוסרין ומערבין: לא תיבעי לך. דכ''ש דהכא לא הא ולא הא דלא הוו אוסרין זה על זה אתמול ולא תורת עירוב היתה לכאן: כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר יש ביטול. ואע''ג דאין אוסרין מאי מי אמרינן התם הוא דאי בעו לערובי הוו מערבי ואע''ג דתרתי ליכא חדא מיהא איכא אבל הכא דאפילו חדא ליכא לא או דילמא מדאהא לא קפיד אהא נמי לא קפיד: אין מבטלין. דחדא מיהא בעינן: מת נכרי בשבת. הא נמי בעא מיניה שני ישראלים ונכרי הדרים בחצר ולא שכרו ולא עירבו ומת נכרי בשבת מהו לבטל זה לזה: אליבא דמ''ד. לעיל בפירקין (דף סה:) היכא דאתי נכרי בשבת שוכרין הימנו ואח''כ מבטלין לא תיבעי לך: השתא תרתי עבדינן. שכירות וביטול חדא מיבעיא: אני אומר מבטלין. ולא דמיא לההיא דלעיל דהכא אי בעי מיגר וערובי מאתמול מצי עבדי: והמנונא אמר אין מבטלין. כיון דאי בעו ערובי מאתמול לא מצי עבדי בלא שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב: בההוא ניחא ליה. משום דאיכא אוירא טפי ממבוי: דאולפנא. ששמע מרבו ורבו מרבו:

שכח אחד מבני חיצונה ולא עירב עמהן. בהא מודה שמואל דמבטלין בני חיצונה לבני הפנימית אותו רשות שיש להן בתוכן על ידי הרגל עירובן משום דאמרה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי והכי מפרש בשילהי פירקין והא דבעיא ביטול אליבא דר''ע אמר רבא למילתיה דאי לרבנן בלא ביטול נמי אמרי לה לפנימית הכי ועקרה לעירוב' משום דמעוותי לה אבל ר' עקיבא דבעי לבטולי בשילהי פירקין וכי שכח אחד מן הפנימית ליכא למימר הכי לבטל לבני פנימית ותיחוד דשא ותשמש דלא מצי למימר לתקוני שתפתיך ולא לעוותי דבעיא ביטול שהרי תחילת [העיוות] ע''י בן הפנימית הוא בא כל זה לשון הקונט' וא''ת ורבא מנא ליה דשמואל מוקי לה כר''ע דבעי' ביטול דלמא כרבנן דשרו לקמן בלא ביטול וי''ל משום דשמעינן ליה לשמואל דאמר אוסרין ומערבין ומבטלין ב' חצירות זו לפנים מזו ולא מתוקם אלא בהכי וא''ת וכי שכח אחד מבני פנימית ולא עירב ומבטל לבני פנימית אמאי אתיא חיצונה ואסרה עלייהו משום עירוב המרגילה לתוכה הא אמר לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מח:) דלא אמרו דיורין להחמיר י''ל דההיא דלעיל ליכא שום פשיעותה אבל הכא הפנימית פשעה ועותה את עצמה: כמאן כר' אליעזר כו'. לעיל בשמעתין כשנתנו עירובן בחיצונה ושכח א' מן החיצונה ולא עירב לא מצי למיפרך הכי דלימא דמצי מבטל בן חיצונה לבני החיצונה ותיתי פנימית ותשתרי בהדייהו דהכא ליכא דיורי חיצונה בפנימית אלא ע''י עירוב המרגילה לא חשיב ביטולי רשות מחצר לחצר כיון דמאיליהן משתרו בני חיצונה ע''י שמבטל בן פנימי לבני פנימית כראב''י דאמר אין צריך לבטל רשות לכל אחד וא' אבל לעיל דפנימית אוסרת החיצונה ע''י דריסת הרגל שלה אע''ג דא''צ לבטל לכל אחד ואחד חשיב ליה ביטול רשות מחצר לחצר: אני אומר מבטלין. פי' בקונטרס דלא דמיא לההיא דלעיל היכא דאתא נכרי בשבתא דהכא אי בעו מיגר וערובי מאתמול מצו עבדי ורב המנונא אמר אין מבטלין כיון דאי בעו לערובי מאתמול לא מצו מערבי בלא שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב עד כאן לשון הקונט' ותימה דלעיל (דף סו.) פשיטא לן היכא דאתא נכרי מאתמול דמבטלין ואוסרין ומערבין קרינן ביה דאמר לעיל ואי דאתא נכרי מאתמול לוגר מאתמול י''ל דסוגיא דלעיל כרב ששת דאמר הכא דמבטלין ומיהו קשה דמשמע הכא דפשיטא לן אפי' לרב ששת דתרתי לא עבדינן ודוקא מת הוא דמבטלין אבל לא מת דבעי תרתי שכירות וביטול לא עבדינן ולעיל פשיטא לן בדאתא מאתמול דבשבת שוכרין ומבטלין ודוקא באתא בשבת קאמר שמואל דאין מבטלין ונראה לפרש דהכא באתא בשבת ומת בשבת איירי וכן משמע הלשון דקאמר כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן ובאתא נכרי בשבת נחלקו ועל זה מיבעיא ליה כשמת אי עבדינן חדא אי לא וא''ת כי לא מת נמי תסגי בחדא בביטול לחודיה דהוה יחיד במקום נכרי וי''ל כדפי' לעיל דלא משתרי בביטול לחודיה כשמתרצה הנכרי לשכור כיון דאם לא היה מתרצה לא היה מותר משום דאם כן בטלת תורת עירוב אי נמי רב חסדא כר' מאיר סבירא ליה דאסר יחיד במקום נכרי ומיהו לפי טעם זה אחרון לא יתכן לומר אליבא דמאן דאמר אין שוכרין דקאמר. (אני אומר מבטלין) היינו שמואל דממה נפשך לשמואל סגי בביטול דאיהו קאמר הלכה כראב''י וקאמר שמואל לעיל דאין מבטלין ש''מ דאפי' חדא לא עבדינן לשמואל אלא היינו ר' אסי דאמר לעיל לא נשכור: אני אומר מבטלין. אף על גב דבשני בתים אין מבטלין התם ליכא לא אוסרין ולא מערבין שהיא רה''ר מבעוד יום אבל הכא אוסרין איכא וגם מערבין עד שיבא הנכרי א''נ גבי שני בתים לא היה לו כח מבעוד יום לעשות אותו ביטול שעושה עכשיו אבל הכא מבעוד יום היה בו כח לבטל:

דף סז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד