אַרְבַּע נָשִׂים יְפֵיפִיּוֹת הָיוּ בָּעוֹלָם: שָׂרָה רָחָב וַאֲבִיגַיִל וְאֶסְתֵּר. נראה כונתו לשבחם לענין הצדקות דאף על פי שהיו יפיפיות גדולות היו צדקניות. ולמאן דמעייל וַשְׁתִּי בא להגיד עוצם הנזכר דאף על גב דושתי היתה מן יפיפיות שבעולם, עם כל זה נתן הקב"ה חן לאסתר יותר ממנה.
אך קשה הוה ליה למימר יָפוֹת ולמאי אמר יְפֵיפִיּוֹת? ונראה לי שבא לרמוז יופי כפול בתואר ובמראה, וכמו שנאמר (בראשית כט, יז) 'יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה', ושוב ראיתי ביאור זה במפרשים ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד נקיט 'יְפֵיפִיּוֹת' יופי כפול בבחרותם ובזקנותם, שלא הכחישו יופיין מתחלה ועד סוף.
ובזה נתרצה קושיא אחרת דמקשין העולם, אמאי לא חשיב יעל ומיכל? ובזה ניחא, דכאן חשיב אותם שהיה להם יופי כפול שוה בזקנה ובבחרות, אך יעל ומיכל אף על גב דהיו יפות הרבה, קים להו לרבנן דבזקנותם נשתנה יופיים כדרך כל הארץ, ולא הוה בהו הפלאת הטבע הזה, שגם בזקנותם יופיים שוה כבבחרותם.
והנה התוספות הקשו אמאי לא חשיב חוה, דאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא נח.) 'שרה בפני חוה כקוף בפני אדם'? ותרצו דלא חשיב אלא הנולדות. והגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל בפסוק (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים', הביא תירוץ אחר דאף על גב דחוה היתה יפה מאד, מכל מקום אדם הראשון בעלה היה יותר יפה ממנה ולא נחשב יופיה לגבי דידיה כלום יעוין שם. ונראה דאשתמיט מנייהו דברי רבותינו ז"ל דאמרו חוה היה יופיה יותר מאדם הראשון, עד שלא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו. ורבינו האר"י ז"ל נתן טעם לדברי רבותינו ז"ל אלו על פי הסוד בשער הכונות דרוש וא"ו דראש השנה דף צ"ו יעוין שם. ויש להדחק ולומר דהיה זה קודם החטא, אבל אחר החטא נתמעט יופיה מן יופי אדם הראשון, והיה הוא יפה יותר ממנה.
ולקושית התוספות נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בגיטין (גיטין נט.) מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והא הוה יהושע? הוה אלעזר! והא הוה אלעזר? הוה פנחס! והא הוה פנחס? הוה זקנים! והא הוה שאול? הוה שמואל, והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן! והא הוה דוד? הוה עירה היאירי והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן! עיין שם. ולכן גם הכא יש לומר קים להו לרבנן דאותם ארבע יפיפיות לא היה בדורם דומה להם, והיו יחידות בעוצם היופי, אך יעל ומיכל היו בדורם נשים יפות במותם, וכן בזמן רבקה הות רחל, ואף על גב דרבקה קודם כמה שנים כולהו שני בעינן ובסוף ימיה של רבקה הות רחל ובזמן שהיתה רחל היתה גם כן רבקה, ולכך לא חשיב להו אף על גב דנזכר בתורה בעוצם יופיין להדייא.
רָחָב - בִּשְׁמָהּ זִנְּתָה; יָעֵל בְּקוֹלָהּ; אֲבִיגַיִל בִּזְכִירָתָהּ; מִיכַל בַּת שָׁאוּל בִּרְאִיָּתָהּ. נראה הכונה כשמזכיר שמה בדרך חיבה שידעה ומכירה ולבו נוטה אליה. ויעל היה לה קול נעים מאד ובעת שהיא מדברת יהיה לה חן יותר ביופיה מחמת קולה. ואביגיל היה לה יופי גדול אשר היודעה ולבו נוטה אליה כל עת שהוא זוכר אותה שהוא מצייר אותה בלבבו תתעורר בו תאות הזנות, וכל זה רק לאותם שלבם נוטה לנאוף. ומיכל לא היה לה יופי כאביגיל שתתעורר תאות הניאוף בלב המנאפים אפילו אם זוכרים אותה בלבבם אלא בראייתה ממש כי רק אם יראו אותה בחוש הראות אז פועלת הראיה תאות הניאוף ובודאי נשים צדקניות אלו היו מסתירות עצמן מעמא דארעא הנוטה לבבם לניאוף כדי שלא יבואו לידי מכשול ואם בהכרח יהיו נראין לפני אנשים כשרים לא יבואו אלו לידי מכשול.
(אסתר ד, א) 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה' מַאי אָמַר?. יש להקשות בשלמא לגרסא דגרסי 'מַאי נַעֲשֶׂה' לכך הביא זה על פסוק 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה' אבל לגרסא זו ד'מַאי אָמַר' הוה ליה למימר שאלה זו על פסוק 'וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה'?
ונראה לי בס"ד דשאלה אין לה מקום דהא כתוב בעשו (בראשית כז, לד) 'וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה' האם שאול ישאלון מַאי אָמַר? וכן בישראל כתוב (שמות ב, כג) 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ' לא שאל מַאי אָמְרוּ? דזה מובן מעצמו דודאי אמרו קובלנא על צרתם ורק כאן דקאמר 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה' שמע מינה דהוא ידע דבר חדש שלא ידעו אחרים דהגזרה כבר נודעה לכל, וכן אמרו רבותינו ז"ל (תרגום שני והובא בפרש"י שם) בעל החלום הגיד לו.
ולכך שאל על זה החידוש שנודע לו דוקא ולא לאחר 'מַאי אָמַר' האם גילה ופרסם מה שנודע לו בדברי צעקתו, או אם אמר דבר סתום? והשיב רַב אָמַר: גָּבַהּ לִבּוֹ שֶׁל הָמָן מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ פירוש נודע לו דאחשורוש לא מכר אלא הזכרים הגדולים לפי חשבון עשרת אלפים ככר כסף, והוא זייף וכתב להשמיד את הכל גם טף ונשים ונמצא שזייף וצעק מר על הזיוף והעול אשר עשה המן, שבזה יש פתחון פה לטעון כנגדו ולסתור כל מעשיו מאחר שעשה בזיוף וכל דבטל מקצתו בטל כולו, וזהו שאמר גבה לב המן שהוסיף מלבו יותר ממה שעלה בלב המלך! וּשְׁמוּאֵל אָמַר: גָּבַר מַלְכָּא עִילָאָה מִמַּלְכָּא תַּתָּאָה פירוש ידע את כל אשר נעשה למעלה שקטרגו המקטרגים ונכתב גזר דין אך טען ואמר דמוכרח לבטל הגזרה אף על פי שהם חייבין יען כי עתה יאמרו הגוים גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה ויהיה חלול השם בדבר, וכמו ענין טענה של משה רבינו ע"ה שטען (שמות לב, יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם וכו', וכן אמר יהושע (יהושע ז, ט) וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד 'גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה' פירוש לא השפיע התפארת שהוא מלכא עילאה במלכות שהיא מלכא תתאה, ולכן היתה עת צרה לישראל.
(אסתר ד, ד) 'וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד', וַתִּתְחַלְחַל, רַב אָמַר שֶׁפֵּרְסָהּ נִדָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהֻצְרְכָה לִנְקָבֶיהָ. קשה בין לרב בין לשמואל למאי הוצרך ללמדינו דבר זה במקראי המגילה שנאמרו ברוח הקודש?
ונראה לי בס"ד להגדיל הנס, יען כיון דפרסה נדה שראתה דם הרבה כמו שנאמר 'מְאֹד' אז כפי הטבע תכחיש יופיה באותו היום, כי אדמימות היופי יבלע בתוך גופה ולא יתראה בה אדמימות ועם כל זה היה לה חן גדול ביופיה לפני המלך שהושיט לה שרביט הזהב, וכן למאן דאמר הוצרכה לנקביה נמצא נעשה לה שלשול הרבה מדכתיב 'מְאֹד' וגם זה הרבוי מכחיש היופי, ועם כל זה נשאה חן רב ביופיה.
ועוד נראה לי בא להגיד שנעשה לה דבר זה בהשגחה מן השמים, שבזה לקחה הקליפה חלקה כעין חלק מים אחרונים, הן בפריסת דם נדה, הן בצואה של ניקוי הגוף, ובזה נשתתק כלב הנובח ולא עשה קטרוגים.
(אסתר ד, ה) 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' אָמַר רַב: הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲתָךְ? שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁכָּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו. נראה לי בס"ד דלא פליגי אלא שמואל בא לפרש דברי רב כי יש פקיד על עניני חוץ בדבר המלכות הנוגע לבני המדינה, ויש פקיד על עניני המלך בביתו שקורין מאבי"ן ודניאל ע"ה היה תחלה בימי כורש ודריוש פקיד בשתי שררות אלו של פנימית הנקרא מאבי"ן ושל חוץ הנוגעין לבני מדינת המלך ושאר מדינותיו, ואמר רב שאחר כך חתכוהו מגדולתו, שלא הסירוהו מן השררה לגמרי אלא חתכו שררתו, מה שהיה שר בפנים ובחוץ. ובא שמואל לפרש שלא הוסר אלא משררה של לפנים הנקרא מאבי"ן, אבל עדיין דברי מלכות שהוא עניני חוץ נחתכין על פיו.
ועדיין צריך להבין מנא ליה לפרש זה על דניאל? ונראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' דקשה למה ליה למימר 'וַתִּקְרָא' והוה ליה למימר 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' כיון דאמר 'אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' נמצא הוא מצוי אצלה ואין צריך לקראו מבחוץ? אלא ודאי דאף על גב שהעמידו לפניה אותה שעה לא היה עומד לפניה, אלא היה במקום אחר וקראה אותו. וקשה כיון דהדבר נחוץ לה מאד, למה לא שלחה הדברים למרדכי עם סריסים המצוים לפניה אותה שעה, עד שהוצרכה לקרוא להתך מבחוץ? אלא ודאי הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל ודבר סתר זה לא רצתה שיתגלה לפני סריסים שאינם ישראל, ולא האמינה אלא רק בדניאל קדוש אלקים, והוכרחה לקראו מבחוץ ולשלחו למרדכי שיגיד לה הנסתר הזה כי הבינה מדעתה דענין זה שעשה מרדכי הוא נוגע ליהודים ואיך תאמין באחר זולת דניאל.
מִכָּאן שֶׁאֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה. עיין מהרש"א ז"ל, ולא היה צריך לזה דאפילו אם יחושו ליכא בהו האי מלתא דהם לא היו שלוחי מרדכי ואין דבריהם נקראים תשובה אלא הם שלוחי אסתר מחדש ובודאי דניאל עשה התנצלות לעצמו ובקש מאסתר שתשלח אחרים מטעם זה.
(אסתר ד, טז) 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' כְּשֵׁם שֶׁאָבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא כָּךְ אוֹבֵד מִמְּךָ. אף על גב דכתבנו לעיל שהיה משמש עם השידה ולכן גם עתה תעשה ענין השידה, עם כל זה כיון דבגלוי היא הולכת מרצונה אליו היא נאסרת על מרדכי אף על גב דאינו משמש עמה. אי נמי היא חושבת שתבקש ממנו על דבר זה בעת שתראה ממנו מציאות חן ביותר מאד וחשבה שמא כשיראנה יבקש לשמש עמה ובעת תשמיש יגבר החן ביותר שאז תבקש ממנו על ההצלה ולא ישיב פניה, לכך חשבה שאם יבא לשמש עמה עתה לא תניח השידה במקומה שאם ישכב עם השידה מי יבקש ממנו בעת התשמיש שגובר החן מחמת גבר תאותו בה?!
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם שׁוֹפֵת קְדֵרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מַיִם. עיין רש"י ורד"ק בירמיהו. ונראה תלמודא הכא סמך על סוף הכתוב (תהלים קלה, ז) 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ' והעבים הם המקבלים המים כקדרה.
כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב, כב): 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי'. יש להקשות היכא משמע מהאי קרא? ונראה לי בס"ד דיש להקשות למה לא הלך מרדכי הצדיק ע"ה הוא בעצמו להגיד למלך? אך הענין כי ראה ברוח הקודש שדבר זה נעשה עתה כדי לאכול פירותיו בזמן אחר לעת הצורך ואם היה הוא בעצמו מגיד למלך ודאי היה משלם לו גמול טוב תכף ומיד ונמצא פרי הדבר הזה היה נאכל עתה ובאמת הוא ידע ברוח הקודש שצריך להיות שמור לעת רחוק, לכך התחכם שאסתר תגיד למלך ובודאי שיכתב בספר על שמו, אך המלך כיון שראה דבר זה יצא מפי אסתר תולה הצלתו בה ולא ישום לבו לדעת ולהבין מי הוא זה המגיד לאסתר כדי לשלם לו גמול טוב כי יטרד בשמחת הצלתו ולא יעלה בלבו אלא רק אסתר שהגידה לו דבר זה והצילתו מן הטוב אך מאחר שבספר נכתב על שם מרדכי כאשר הגידה אסתר בשמו, אז הוציא הדבר זה פריו לעת הצורך ונסתבב ממנו מפלת המן והצלת כל ישראל שנגאלו מצרתם ואיך יצא הפרי הזה שעשה גאולה לישראל אם לא היתה אסתר מגדת הדבר בשם מרדכי שעל ידי כך נכתב בספר בשם מרדכי ונמצא האומר דבר בשם אומרו יסובב מזה גאולה לעולם. ונראה שאותיות השם שמזכיר בפיו יהיו צינורות לקבלת השפע של גאולה.
נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה? ונראה לי בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהיה מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפי זה המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למ"ד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות 'גַּאֲוָה' אשר מאס זה האדם, ויהיה כאן צירוף 'גְּאוּלָּה' ולזה אמר מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם.
או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו דברי תורה משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר (בכורות לא:), ונמצא זה הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל הרי זה בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ שנמצא מאמין בדברי קבלה הנזכר מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם.
(אסתר ד, יז) 'וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר' אָמַר רַב: שֶׁהֶעֱבִיר יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּתַעֲנִית. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּעָבַר עֲרקוּמָא דְּמַיָּא. הא דלא ניחא ליה לשמואל לפרש הכתוב כדברי רב שהוא מרווח טפי, כי באמת לכולי עלמא התענו ביום טוב. ונראה לי בס"ד דקשיא ליה למה מייחס זה למרדכי, והלא לא הוא לבדו התענה אלא אסתר וכל ישראל התענו, ואם קאי על הגזרה שגזר תענית לא ממנו יצאה גזירה זו תחלה אלא מאסתר יצאה שגזרה וצומו עלי וכו'? לכך ניחא ליה לפרש עורקמא דמייא עבר שדבר זה קאי עליה בלחודיה.
(אסתר ה, יג) 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי' מְלַמֵּד שֶׁכָּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע חַקּוּקִין עַל לִבּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בִּשְׂעַר הַמֶּלֶךְ - אָמַר וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי!. נראה לי בס"ד הכונה שהיה לו כח הזכירה שיודע באוצר זה כך וכך תיבות יש בו ובכל תיבה כך וכך מיני כספים וזהובים יש פה וכן באוצר שני ושלישי ויותר וכן כך וכך אבנים טובות ומרגליות יש לו בבית גנזיו וזוכר משקל כל אחד ואחד מהם באופן שלא היה צריך לרשום כל זה בפנקס למשמרת, ואמר להם שזה כח הזכירה החרות על לבו איננו שוה לו כי בעת שרואה את מרדכי היהודי יתבלבל ויסתלק ממנו כח הזכירה שלא יוכל לזכור חשבון בית גנזיו כאמור ונרמז בתיבת 'זֶה' ראשי תיבות זכרון הנכסים או זכרון המנין.
זֶה בָּא בִּפְרוֹזְבּוֹלִי, וְזֶה בָּא בִּפְרוּזְבּוֹטִי. נראה לי בס"ד זֶה מָרְדֳּכַי בָּא בְּטַעֲנָה שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹלִי, שאם יוכיחו את מרדכי ויאמרו לו למה נתגרית בהמן וגרמת צרה לישראל? שאם היית קם מפניו ומשתחוה לו כשאר שרי המלך ועבדי המלך לא היה מתמלא חמה להצר את ישראל! הנה אז מרדכי יבא בטענה ותשובה להשיב על תרעומת זה שמתרעמים עליו דלאו משום כבודי מנעתי עצמי מלקום מפניו והשתחות לו אלא בעבור הפסד ממון עצום ורב שהייתי מפסיד בדבר זה יען כי אני אדון לו שנמכר לי וכל עושר שלו הוא שלי, ואם הייתי קם מפניו ומשתחוה לו הייתי מאבד זכות זה בידים! שאם אחר כך אבא לתבעו בממון מדין כל מה שקנה עבד קנה רבו יאמר אם אני עבדך איך תקום מפני ואיך תשתחוה לי? הרי אתה עשית דברים מוכיחין שאינני עבדך אלא אדון עליך! ועל כן הוכרחתי להזהר שלא אשתחוה לו וגם לא אקום מפניו. וְזֶה הָמָן בָּא בַּטַּעֲנָה שֶׁל פְּרוּזְבּוֹטִי, שאם יאמרו להמן למה עשית עול זה לכתוב לאבד נשים וטף, שאם האנשים חטאו כדבריך אלה הצאן מה עשו? אין זה אלא מרוע לב שכונתך להזיק בחינם כשור נגח וכנחש ועקרב הנושכין בלתי הנאה! אז המן יבא להשיב להם תשובה בטענה זו של פרוזבוטי לומר היה מוכרח להשמיד את הכל להנאתו יען שיש למרדכי עליו טענה של מכירתו לעבד, וכל מה שקנה עבד קנה רבו ואם כן יבא יום ויתבע ממנו כל ממון שבידו ויעשהו עני! לכך רדף אותם לכלות הכל שלא די לו לכלות האנשים בלבד כי היהודים יורשים זה את זה ואם היה נשאר אשה אחת או טף אחד היו תובעין אותו ומענים אותו מכח ירושה, לכך הוכרח לגלגל כליה על הכל כדי שישאר קיים בממון שלו!
ובזה ניחא שהביא על זה דברי רב פפא דאמר דהוו קרו ליה 'עבדא דמזדבן בטלמי' והיינו אל תתמה למה חרד המן על ממונו כל כך מכח תביעה זו של מרדכי והלא עברו ימים הרבה אחר שובם מן המלחמה שהיתה בה המכירה ומרדכי לא תבע אותו כלל ונעשה משנה למלך וגם כן מרדכי שתק לו נמצא לא היה בדעתו לתבעו בדבר זה ומחל לו הדבר הזה וכאלו לא היה כלל, לכך הביא הא דרב פפא דאמר הוו כולהו אינשי קרו ליה הכי גם בזמן היותו משנה למלך אם כן דבר זה מפורסם בלשון כולי עלמא ונודע לכל וקלונו לא נשכח, ולכך חרד על זאת.
ונראה לי בס"ד הא דקרו עליה האי לישנא דטולמי, כי 'המן' מספרו 'טולמי' [95] ולכן היו מגנים אותו בטולמי הרמוזה בשמו, ונמצא נתחזק דבר זה בקולן של בני אדם ביותר עד שאין צריך להוציא מרדכי את השטר לתבוע בו, אלא קלא דאינשי בלבד מספיק לו וגבר ישראל!
