מהותה של מצות יבום

נאמר בתורה, בסוף פרשת כי תצא, בענין היבום:

"כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם, ובן אין לו.

לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר.

יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה.

והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת,

ולא ימחה שמו מישראל".

ובהמשך הענין נאמר, שאם ממאן היבם לקחת את אשת המת, אלא מעדיף לחלוץ לה, עולה היבמה השערה, אל מקום בית הדין, ואומרת:

"מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל".

ומצאנו בדברי הראשונים כמה משמעויות למצות היבום, וכיצד היא נועדה להקים לאח המת "שם בישראל".

א. יבום אשת המת על ידי משפחת המת, נהג עוד לפני מתן תורה, ומצינו לפרשת יבום אצל תמר כלתו של יהודה.

רש"י בביאור החומש [בראשית לח ח], מסביר את הדברים שאמר יהודה לאונן בנו, לאחר מיתת ער [בנו הבכור של יהודה, ואחיו של ער]:

"בא אל אשת אחיך, ויבם אותה, והקם זרע לאחיך" - שהבן הנולד מן היבם והיבמה יקרא על שם המת.

והרמב"ן תמה על דבריו, שהרי אין מצוה לקרוא לבן שנולד מן היבום כשם האח המת, וכפי שיבואר לקמן בגמרא בפרק שני [כד א],

ויתכן שכונת רש"י אינה לקריאת שמו של הבן כשם האח המת, אלא שהזרע שיוולד מן היבום יחשב כהקמת שם לאח המת.

וביאר הרמב"ן, שענין היבום הוא סוד גדול, ולכן, סירב אונן [שידע סוד זה], ליבם את תמר, משום שידע כי "לא לו יהיה הזרע".

וכתב עוד, שהיו החכמים הקדמונים, קודם מתן תורה, יודעים את התועלת הגדולה שיש ביבום אשת המת על ידי בני משפחתו, ואת הענין המיוחד שיש ביבומה על ידי אחיו של המת. ולכן, האח של המת קודם ליבום, לפני כל שאר הקרובים.

ומוסיף הרמב"ן, ש"ענין היבום" שייך גם בשאר הקרובים הראויים לרשת את המת, כמו האב [אלא משניתנה תורה נאסרה כלתו ליבום], אלא שיבומו של האח עדיף יותר מיבום הקרובים האחרים.

וכאשר באה תורה ואסרה את נשות הקרובים, רצה הקב"ה להתיר איסור אשת אח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב, ואיסור אשת הבן.

ומחדש הרמב"ן, כי ענין ה"גאולה" שמצינו במגילת רות, ומחמתו לקח בועז את רות לאשה, הוא עניין היבום.

כי חכמי ישראל הקדמונים, שידעו את הענין הנכבד הזה, הנהיגו זאת לפנים בישראל, לעשות המעשה הזה [של יבום על ידי בני משפחת המת] בכל יורשי הנחלה של המת, באותם קרובים שאין בהם איסור של "שאר".

ב. מכמה לשונות של הראשונים משמע שעיקר המצוה היא להקים לאחיו זרע, ובכך יקום שמו בישראל [עיין ריטב"א יבמות כ ב, ועיין ברמב"ן שם, שלכן אינו מקיים מצות יבום אלא בביאה הראויה להקמת זרע!].

ואילו מדברי ראשונים אחרים משמע, שעיקר המצוה היא בכך שהיבם לוקח את היבמה לאשה, ובכך הוא מקים לו שם, ולא בהולדת זרע שיתייחס על שמו [עיין ספר המצוות לרמב"ם מצוה רט"ז, ובחינוך מצוה תקצ"ח].

ולפי זה עיקר המצוה הוא בקנין שקונה היבם את יבמתו, לאשה [עיין בדברי האחרונים, הברכת שמואל סימן ב', ובאפיקי ים ח"א - ז, ח"ב - לה].

וצדדו האחרונים, שאם יבוא עליה היבם בלי לקנותה לאשה [כגון בלא עדים], הוא לא יקיים מצות יבום, והיא צריכה חליצה כדי להיות מותרת לשוק [חזון איש קל ו].

חליצה

האחרונים דנו בשאלה האם מצות חליצה היא מצוה חיובית או קיומית, ונפקא מינה במקום שהיבם והיבמה אינם מעוניינים בחליצה [בית שמואל סימן קס"ח ס"ק ט', ונחלת שבעה כב ב, ושו"ת חת"ס אהע"ז ב סימן פה ועין יצחק ב סב, שדימה זאת לשחיטה, שאינה מצוה חיובית].

אלא, שכתבו האחרונים, שעל פי הזוהר, פרשת חקת, אין מנוח לנשמת המת אלא בחליצה, ולכן מצוה לחלוץ.

והוסיף החתם סופר, שגם לפי הזוהר אין מצות החליצה מצוה חיובית, אלא שיש לקיימה מצד מצות חסד עם המת, אך אין לכפות על קיומה כמו שכופים על מצוות חיוביות.

אך הים של שלמה [פרק ז סוף סימן י"ח] כתב שכופים את היבם והיבמה לקיים את מצות החליצה.

האם החליצה היא קנין או פטור?

בירושלמי יש מחלוקת אמוראים, האם החליצה היא מעשה פטור בעלמא, או שהחליצה נחשבת כקנין, כאילו קנאה היבם תחילה, ופטר אותה בחליצה [ירושלמי פרק ג הלכה א', והובא ברשב"א יבמות כז א].

והוכיח הירושלמי שאין החליצה נחשבת קנין, מזה שכהן גדול חולץ לאלמנה.

ואם נאמר שהחליצה היא גם קנין, כיצד מותר לכהן גדול לקנות לו אלמנה!?

אך לשון הרשב"א בביאור הסוגיה בדף י ב [בקונטרס אחרון], מורה, שהאשה הנחלצת נחשבת כאשה העולה להתייבם.

ולכן, משחלץ לה פקע איסור אשת אח כלפי החולץ, ומעתה היא נחשבת כלפיו כ"אשת אח במקום מצוה", והיא מותרת לו [מצד ערוה של אשת אח] כמו שהיה מייבם אותה, אלא שאסורה לו באיסור "כיון שלא בנה שוב לא יבנה"! האם מצות יבום דוחה את הלאו של אשת אח, או שלא נאמר איסור אשת אח כשמת האח בלי בנים?

ב"חידושי רבי נחום" למסכת יבמות אות ב', הוכיח שנחלקו רש"י ותוס' בגדר יסוד ההיתר של יבום.

לפי תוס' [בכמה מקומות], בכל מקום דוחה מצות היבום את איסור הלא תעשה של אשת אח שיש בו כרת.

אך דעת רש"י חלוקה על כך לחלוטין, והוא סובר שאין כאן דחיה של העשה לאיסור הכרת, אלא שחידשה תורה שני סוגים של אשת אח:

האחד, אשת אח שיש לה בנים, והשני, אשת אח שאין לה בנים.

והסוג השני, של אשת אח שאין לה בנים, אם מת האח, אין היא אסורה כלל וכלל, ואין כאן דחייה של מצוה ללאו.

אך מצינו בכמה מקומות, לפי כמה ראשונים, שאיסור אשת אח הותר במקום נפילה ליבום, אפילו אם אין מקיימים מצות יבום בביאה.

כגון, לפי הרשב"א [בדף מא א], זה ששנינו, יבמה שהותרה להתייבם, והלך היבם ולקח לאשה את אחותה, ונעשתה עליו היבמה אסורה באיסור ערוה של אחות אשה, ואחר כך מתה אשתו של היבם, הרי היא חוזרת להיתרה הראשון - אין הכונה שהיא חוזרת למצות יבום, אלא שהיא מותרת, היות והותר לה איסור אשת אח בשעה שנפלה ליבום.

פטור ערוה מהיבום ומהחליצה

מצוות יבום אינה נוהגת בנשים האסורות על היבם באיסור ערוה.

ומצינו בגמרא שלשה מקורות לדין זה [לפי חכמים, בעוד שרבי לומד זאת באופן אחר].

האחד, ברייתא בדף ג ב, הלומדת מהפסוק בפרשת עריות "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה", שאפילו במקום מצות יבום, שנאמר בה "יבמה יבוא עליה", לא תקח אחות אשתך.

ומערוות אחות אשה למדנו לכל העריות, שלא נוהגת בהן מצות יבום.

השני, דרשתו של רב גידל בשם רב [בדף כ א], מהפסוק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה נעלו".

ולמד מכאן רב גידל בשם רב, שכל יבמה שאין אני קורא בה "לקחת", משום שאין בה תפיסת קידושין [עקב היותה ערוה], אינה עולה ליבום, וכל שאין עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

השלישי, לפי רבא, ערוה עצמה אינה צריכה פסוק לומר שאינה מתייבמת, לפי שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

ומבחינה זאת אין צורך ללימוד של "עליה".

והקשה הברכת שמואל [בסימן ב] לדברי רבא: הרי עדיין צריך ללמוד מהפסוק הזה שהערוה אסורה גם משום ערות אשת אח?

כי מבלעדי הפסוק "עליה", היה מקום לומר שאכן גילתה התורה שיבמה ערוה אינה מתייבמת מחמת איסור הערוה הרובץ עליה, אך מנין לנו שנשאר עליה איסור "אשת אח" גם כאשר אין לאח בנים, והרי מבחינה זו יתכן שאין לאוסרה משום אשת אח?

ותירץ, כיון שגילתה תורה שערוה פוטרת צרתה [וכפי שיבואר להלן], ואיסור הצרה אינו אלא איסור אשת אח, הרי גם הערוה עצמה אסורה באיסור אשת אח הנלמד מ"עליה", כמו צרתה.

והערוה פטורה מהיבום לא רק מחמת היותה ערוה, אלא גם מתוקף היותה ערות אשת אח.

כמו כן, יש לחייב הערוה עצמה משום אשת אח, היות ולקמן [דף כ עמוד ב] למדנו מ"לקחת" שערוה מפקיעה את הזיקה, היות שלא קרינן בה "לקחת".

וכל יבמה שאינה ליבום מחמת שלא קרינו בה "לקחת", הרי היא כאשת אח שלא במקום יבום, וכמו אשת אח שיש לה בנים, שחייבים עליה משום אשת אח.

ועיין בספר "חידושי רבי נחום" בתחילת המסכת, בביאור דבריו.

צרת ערוה

גדרה של צרת ערוה, מבואר בפתיחה למשנה הראשונה, ועיין שם בהרחבה ביישוב קושיית רבי עקיבא איגר על הצורך בלימוד לצרת צרה של ערוה.

הקושיה הזאת ותירוצה, הם הציר שעליו נסבו כל דברי האחרונים בהבנת הגדר של צרת ערוה.

בדברי הראשונים מצאנו מחלוקת עקרונית, האם יתכן דין "צרת ערוה" גם לגבי איסור ליבום, במקום שיש חיוב חליצה.

לפי רוב הראשונים, נאמר הדין של צרת ערוה רק במקום שבו פטורה הערוה עצמה מן החליצה ומן היבום.

אך יש ראשונים [הראב"ד, ועוד] הסוברים שהדין שצרת ערוה היא כמו הערוה עצמה נוהג גם במקום שהערוה עצמה זקוקה לחליצה, וצרתה אינה מתייבמת אלא צריכה חליצה כמו הערוה עצמה.

סוגיה בפני עצמה היא מצב שבו הערוה עצמה יש בה כרת [לפי כמה ראשונים] ובכל אופן היא צריכה חליצה.

כגון יבמה שאסורה ליבם באיסור לאו ועשה, שהיא התרבתה לחליצה [בדף כ ב], אך לא הותר בה איסור הכרת של אשת אח, האם צרתה נחשבת כצרת ערוה, וגם היא אינה מתייבמת, או שהיא מתייבמת למרות שהערוה עצמה עומדת באיסור כרת של אשת אח.

כללים בנפילה ליבום

כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה

כלל זה נאמר בגמרא ביבמה שאסורה על היבם באיסור כרת, שכיון שאינה עולה ליבום היא אינה עולה לחליצה.

אך מאידך, יש ריבוי מהפסוק "ועלתה יבמתו השערה", ש"חייבי לאוין ועשה", כמו אלמנה הנופלת לפני כהן גדול, חולצת ואינה מתייבמת.

ונחלקו הראשונים [בסוגיה בדף כ ב] האם חייבים עליה כרת משום אשת אח.

והמחלוקת היא עקרונית, האם יתכן שתהיה זיקה לחליצה בשעה שיש עליה כרת.

כי הרי אין תפיסת קידושין בחייבי כריתות, ואם כן, האם תיתכן זיקה לחליצה כאשר יש בה איסור כרת.

לפי המאירי והמהרש"א בביאור שיטת רש"י, אין היא אסורה באיסור כרת, ולכן יכול היבם לקדשה, ותצטרך גט לקידושיו [מן התורה].

זיקה

בפרק שני נחלקו אמוראים בשאלה האם "יש זיקה" או "אין זיקה".

הנידון בשאלה הזאת, הוא:

האם קרובותיה של היבמה נאסרות על היבם, מדרבנן, כאילו היא היתה אשתו, לפי שהזיקה של היבמה ליבם, נחשבת כאילו יש מצב של אישות ביניהם, ומכח המצב הזה של אישות גזרו חכמים לאסור את קרובותיה של היבמה, כדין קרובות אשה.

או שאין זיקתה של היבמה אל היבם נחשבת כמצב של אישות, ולכן לא גזרו חכמים איסור על קרובות היבמה.

ובחידושי רבי נחום [אות שי"א] הוכיח, שהמחלוקת אם יש זיקה או אין זיקה, היא מחלוקת בגדרי תורה: האם יש מצב של אישות בין היבם ליבמתו מן התורה, או לאו.

אלא, שאין קרובותיה של היבמה נאסרות מן התורה בגלל מצב זה, ורק חכמים הם שגזרו, למאן דאמר "יש זיקה", לאסור את קרובות היבמה כתוצאה ממצב האישות שביניהם.

והראיה לכך, ממה שהגמרא תולה את השאלה אם יש זיקה או אין זיקה במחלוקת רבי עקיבא וחכמים, האם יכול היבם להפר את נדרי יבמתו, כמו שיכול הבעל להפר את נדרי אשתו.

והרי המחלוקת אם יש בכוחו של היבם להפר את נדרי יבמתו, היא מחלוקת בדין תורה, ואילו הגמרא תולה את המחלוקת באיסור הקרובות של היבמה שהוא מדרבנן במחלוקת זו.

ומוכח, שיסוד המחלוקת אם יש זיקה או אין זיקה הוא מחלוקת בהגדרת מצב הזיקה מן התורה, וכתוצאה מהמחלוקת בהגדרה זו, נחלקו גם האמוראים האם יש מקום לגזור איסור על קרובות היבמה.

כי רק אם נאמר שמשמעות הזיקה היא מצב של אישות בין היבם ליבמה [ולכן מיפר היבם את נדרי היבמה], יכולים חכמים לגזור על אישות שכזאת איסור "קרובות", ולא אם נאמר שאין מצב של אישות ביניהם, שאז לא יתכן לגזור איסור קרובות על קרובות היבמה, כי אם אישות ביניהם, אי אפשר לאסור "קרובות".

זיקה ככנוסה

נחלקו אמוראים בדעתו של רבי שמעון:

האם אומרים "זיקה ככנוסה", שמכח היותה זקוקה ליבם, הרי זה נחשב כאילו כבר הכניסה לביתו, וכאילו כבר לא קיימת אישות אחיו המת, אלא רק אישותו של היבם,

או לא אומרים "זיקה ככנוסה".

מחלוקת זו היא בדין תורה, ואינה שייכת למחלוקת אם יש זיקה או אין זיקה.

כי גם אם נאמר "יש זיקה", עדיין אין זה אומר שמכח הזיקה היא נחשבת כ"כנוסה" ליבם.

כמו כן, הכל מודים שאין לחייב אדם זר הבא על היבמה כדין אשת איש מכח הדין של "זיקה ככנוסה", כל עוד לא ייבמה היבם!

אלא שיש כמה וכמה משמעויות להגדרת הזיקה כ"כנוסה", כאילו כבר כנסה היבם, למרות שאין היא אשתו עדיין.

דוגמא אחת: אם היו לאח המת שני אחים, והיתה זקוקה היבמה לשניהם. ואחר כך מת האח השני.

ואז, שתי היבמות, אשת הראשון ואשת השני, נופלות לפני האח השלישי.

אם נאמר "זיקה ככנוסה", נחשב הדבר כאילו אשת הראשון, שהיתה זקוקה לאח השני, כאילו כבר כנס אותה האח השני.

ועתה, משמת האח השני, נופלות לפני האח השלישי שתי הנשים מ"בית אחד", מביתו של האח השני!

ולכן, רק אחת מהן מתייבמת, ואילו השניה מותרת להנשא לשוק ללא יבום וללא חליצה.

זאת, לפי הכלל "בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים", האומר, שאם נפלו שתי יבמות שהיו נשואות לאח אחד, הרי אחת מהן חולצת או מתייבמת, והשניה יוצאת בלי חליצה.

וגם כאן, אם נאמר "זיקה ככנוסה", נחשב הדבר כאילו כנס האח השני את אשת הראשון, וכשמת האח השני היא נופלת ליבום ממנו, ולא מן האח הראשון!

אלא, שנחלקו בדבר האם "זיקה ככנוסה" היא במקום שהיבמה זקוקה ליבם אחד, או אפילו במקום שזקוקה לשני יבמים, וכמו בדוגמא שהבאנו.

אך גם אם נאמר ש"זיקה ככנוסה" היא רק כשיש רק יבם אחד, שאליו היא יכולה להחשב כאילו כבר כנסה, ולא בשני אחים, לפי שאין אפשרות שתהיה כנוסה לשני אחים, בכל זאת, בשתי יבמות ליבם אחד, אומרים זיקה ככנוסה.

וטעמו של דבר, מבואר בחזון איש, לקמן בפרק שני בדף יט א, לפי ששייכת אישות של שתי נשים לבעל אחד [למרות שכאן רק אחת מתייבמת], אבל לא תיתכן אישות של אשה אחת לשני בעלים.

דוגמא נוספת היא בענין "אשת אחיו שלא היה בעולמו".

מצות היבום נוהגת רק באחים שהיתה להם "ישיבה אחת בעולם", ואין אח שנולד אחר מיתת אחיו מייבם את אשת אחיו שהיה בעולם לפני שהוא נולד.

ונחלקו חכמים ורבי שמעון אם לפני שנולד האח, ייבם אח אחר את אשת הראשון, וכשנולד האח החדש הוא מצאה כאשת השני, האם גם כאן אסורה עליו אשת הראשון כ"אשת אחיו שלא היה בעולמו", והיא תהיה אסורה עליו, או שהיות ומצאה כאשת השני הוא מותרת לו, ואם ימות השני הוא יכול לייבמה.

ונחלקו בגמרא אמוראים, האם נאמר "זיקה ככנוסה", ואפילו אם לא ייבם השני את אשת הראשון בטרם נולד האח החדש, אלא רק לאחר מכן, מותרת אשת האח הראשון לאח שנולד עתה, הואיל ומצאה כאילו היא כבר "כנוסה" לאח השני, או שאין אומרים "זיקה ככנוסה", והיא אסורה לאח שנולד מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.

"נאסרה"

כלל אמר רב [בדף ל ב]:

כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עליו עולמית.

דין זה הוא הן בנפילה הראשונה, והן בנפילה נוספת.

והיינו, בין אם יווצר לאחר הנפילה ליבום מצב שבו תותר הערוה, כגון אם היתה הערוה הנופלת ליבום אחות אשתו, ולאחר הנפילה ליבום מתה אשתו, הרי היא ממשיכה להיות אסורה עליו, מדין אשת אח שלא הותר ליבום בשעת נפילה.

והוא הדין ביחס לנפילה שניה, שאם בשעה שהתייבמה לאח אחר מתה אשתו, אין הוא יכול לייבמה כיון שהיא נאסרה עליו עולמית כאשת אח שאין לו היתר.

לכלל הזה אין לימוד מן הכתוב, והוא נלמד מסברא.

וביארו האחרונים, שאמרה תורה את איסור אשת אח בשני אופנים:

האחד שאם מת אחיו בלא בנים, והיא מותרת לו ליבום, מותר האיסור של אשת אח.

והשני, שאם מת אחיו עם בנים, היא אסורה עולמית משום אשת אח, או שמת בלי בנים, אלא שלא היתה מותרת לו ליבום, שאז היא אסורה עולמית, כגדר אשת אח שיש לו בנים.

ודנו האחרונים בהרחבה, בצרת ערוה שהתייבמה לאח אחר, והיא אסורה עליו עולמית, האם גדר איסורה הוא משום שנאסרה עליו בנפילה הראשונה כצרת ערוה הרי היא אסורה עליו עולמית כדין אשת אח שלא היה לו היתר בשעת הנפילה, או שהוא איסור חדש של צרת ערוה הפוטר אותה עולמית.

ערות אשת אח מאותה נפילה - אינה פוטרת צרתה.

בשם הגר"ח מבריסק [הובא בברכת שמואל בכמה מקומות, ובאמרי משה] נאמר הכלל, שערוות אשת אח שהתחדשה בנפילה הזאת ליבום, ולא היתה בנפילה קודמת, אין בכוחה לפטור צרה.

ויש לכך מספר דוגמאות:

א. יבמה שהיא אסורה ליבם מכח איסור לאו ואיסור עשה, שאין עשה של יבום דוחה איסור לאו ואיסור עשה, והרי היא אסורה על היבם באיסור כרת של אשת אח [לדעת תוס' הרא"ש בדף כ ב], אין היותה ערוה של אשת אח פוטר את צרתה מהחליצה ומהיבום.

ב. אשה שהתגרשה מבעלה, בתנאי שלא תנשא לאדם פלוני, והלכה האשה ונשאה לאחיו של אותו פלוני, ומת האח, ומעתה היא נופלת ליבום לפני פלוני, אחי המת.

אם תתייבם לו, יפקעו גירושיה למפרע, ולכן היא אינה יכולה להתייבם. והיא עתה אסורה על היבם באיסור אשת אח שיש בו כרת, שלא הותר ליבום.

ובכל זאת, אין היא פוטרת צרתה כדין צרת ערוה רגילה.

וטעמו של דבר, כי במקום שערות אשת אח אינה מונעת את היבום, אלא מניעת היבום היא מחמת סיבה אחרת, לא נאמר הדין שערוה פוטרת צרתה.

כי זהו הכלל בכל מקום, שאם היותה של היבמה ערוה אינה מונעת את היבום של הערוה עצמה - אין בכוחה של הערוה לפטור צרתה!

אך לעומת זאת, בספר חידושי הגרי"ז, כתב [בהלכות יבום וחליצה], בביאור דעת התוס'

בדף לב א, שיש בכח ערות אשת אח מאותה הנפילה לפטור צרה, גם אם הערוה של אשת אח אינו הדבר המונע את היבום.

וכגון, אם נשא האח המת אשה, ולאחר מכן נשא האח החי את אחותה.

במקרה שכזה, אין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח, אלא הוא "תלוי ועומד", שאם יותר איסור האשת אח, יחול עליה איסור אחות אשה.

וכאשר מת האח, הרי אם יותר איסור האשת אח לצורך היבום, יחול עליה מיד איסור אחות אשה, התלוי ועומד, ולכן היא אסורה להתייבם, ונשאר עליה איסור אשת אח, ולא חל עליה איסור אחות אשה.

וצרתה גם היא פטורה.

וביארו התוס' מדוע לא מונה המשנה הראשונה במסכת יבמות בכלל העריות, גם את ערות אשת אח הפוטרת צרתה, במקרה שכזה, כי היות ומכח האיסור של אחות האשה התלוי ועומד היא אינה מתייבמת, ואחות אשה הוזכרה במשנה, לכן לא מנה התנא את המקרה הזה במשנה.

וכתב על כך הגרי"ז, שצרתה נפטרת היות והיא צרת ערות אשת אח. שהרי אין ערות אחות אשה יכול לפטור את צרתה, כי הוא לא חל, אלא רק תלוי ועומד.

וכאן, הרי ערות אשת אח אינה הסיבה למניעת היבום, אלא היא ערות אשת אח מאותה נפילה, שאינה מונעת את היבום, ובכל זאת, לדברי הגרי"ז היא פוטרת צרתה!

פתיחה

בפרק זה מתבארים דיני היבמות שאינן מתייבמות משום היותן ערוה על היבם. לא רק היבמות האסורות על היבם באיסור ערוה אינן מתייבמות, אלא גם "צרותיהן", הנשואות יחד עמהן לאח שמת, אינן מתייבמות.

ואף ה"צרות" של צרות ערוה פטורות מן היבום.

והיינו, אם נתיבמה צרת הערוה לאח אחר, שאינה אסורה עליו, ומת גם האח האחר, ונפלה עתה צרת הערוה ליבום יחד עם צרתה מהאח השני - שתיהן אינן מתייבמות לאח שכבר נפטרה מיבומו.

זו משום שהיא צרת ערוה מהנפילה הראשונה, וזו משום שהיא צרת צרת ערוה מהנפילה השניה.

דין זה, ש"צרת ערוה" אינה מתייבמת, הוא רק לדברי בית הלל. אך לפי בית שמאי לא נאמרה כלל ההלכה של "צרת ערוה", אלא, לדבריהם, צרת ערוה מתייבמת.

במקור הדין שערוה וצרתה [לדעת בית הלל], ואף צרת צרת ערוה, אינן מתייבמות, נחלקו חכמים ורבי.

לדעת חכמים, יש ללמוד זאת מהפסוק האמור בערות אחות אשה "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה". ודרשו חכמים מהמילה "עליה", שהיא באה ללמד על מצות יבום, שנאמר בה "יבמה יבוא עליה", שישאר איסור ערוה של אחות אשה אפילו במקום מצות יבום.

ואילו דין "צרת ערוה" נלמד מהמילה "לצרור". ^[1]

ומהאמור באחות אשה, נלמד לשאר העריות, שגם הן אינן מתייבמות, לא הן ולא צרותיהן. ^[2]

אך לדעת רבי יש ללמוד זאת מהאמור בפרשת יבום עצמה "ולקחה לו לאשה, ויבמה". שיכול היה הכתוב לומר "ולקח ויבם" בלבד, ומכאן למד רבי שרק יבמה שהיא בת ליקוחין מתייבמת, ולא אחת שאינה בת ליקוחין, ולא צרתה הנופלת עמה מאותו הבית.