קדשה בתוך שלשה וברח. פירש"י ז"ל ערוקי' מסתייה ולא בעי למכפיה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו ומשמע מהאי פירושא דאם כנס אף על פי שברח משמתינן ליה עד שיגרש וכן דעת הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ועוד החמיר שמפרישין אותו אחר תשעים כימי שעמד עמה בתוך תשעים דאם כן מה הפסיד כשבעל באיסור ומתניתין דקתני בא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו וזו חומרא יתירה ואם איתא לא שתיק גמרא מיניה ואיפשר לפרש לקולא דה"ה לכנס דכיון שברח בשביל שלא יכופו אותו לגרש ערוקיא מסתיי' וה"ה למעוברת ומינקת כל כ"ד חדש שלהם דכל דכן הוא שבתוך תשעים איכא תקנת ולד.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש שהכונס בתוך תשעים יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ואין צריך להוציא בגט והטעם שהוא קל מן המעוברת מפני שזה ספק וזמנן קצר ויכולין להשתמר ואם כן לדבריו ארס למה מנדין אותו הרי הוא כפרוש ממנה ובלבד שלא יכנוס ואיפשר שהמארס והכונס מנדין אותו שלשים הואיל ועבר על מצות חכמים ולאחר שלשים מתירין לו ובלבד שיפרוש הימינה וכשקדש וברח ערוקיא מסתיי' ובמארס מעוברת לא חייב נדוי כלל, ולא דייק.

מעוברת חברו ומינקת חברו דאינסבא לכהן מי עבדו רבנן תקנתא לכהן או לא. ואסיק דאף הוא יוציא בגט, ואף על פי דמתסרא עליה ממילא, ומכל מקום מסתברא דביבמה לא כייפינן ליה להוציא כדי שלא תאסר עליו עולמית, ולא דמי למעוברת שנשאת לכהן, משום דזקוקה היתה לו וטעה בדבר מצוה, ואף על פי שאין זמנו בהול, מכל מקום כיון דעיקרא דמלתא בעלמא לרבנן ליתא אלא משום תקנת ולד ולא קנסו לאסרה עליו עולמית, הכא כיון דטעה בדבר מצוה ואי מפיק לה תאסר עליו עולמית לא מפקינן לה מיניה. אי נמי בעלמא דליכא אלא איסור דרבנן אף על גב דמפרשי ליה מיניה, אי לא מפיק בגט חיישינן דלמא יבא עליה, אבל הכא דאיכא איסורא דאורייתא אי מודעת ליה ומפרשת ליה מפריש פריש מיניה כדאמרינן לעיל. ותדע לך דהא מעיקרא נהי דזקוקתו היא ולא חיישת לה. אי נמי משום דאיכא מצות יבמין וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדאיתא לעיל בפרק כיצד (יבמות כא, א) לא מפקינן לה.

קדש בתוך שלשה וברח עירוקיה מסתייה. פרש"י ז"ל עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי ליכנס עד זמנו, ומשמע מהא דדוקא קדש הא כנס וברח משמתינן ליה עד שיגרש. וכן כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות הלכות גרושין פי"א הכ"ד). ועוד כתב הרב ז"ל שמפרישין אותן אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים, דאם לא מה הפסיד כשבעל באיסור. ומתניתין (לעיל יבמות לה, ב) דקתני בא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו, אבל הרמב"ן נר"ו (בד"ה קידשה) כתב שזו חומרא יתירה דאם איתא לא שתיק גמרא מיניה. ואני אומר כי מדברי הרב ר"א ז"ל דאמר אם לא כן מה הפסיד כשבעל באיסור, משמע דסבירא ליה דמקנס קנסינן ליה. וסעד לדבריו יש דמכיון דמפקינן לה בגט ולא סגיא בהפרשה ואפילו באשת כהן, שמע מינה קנסא הוא דבעו למקנסיה, ואם איתא כי שהה עמה תשעים יום אי אמרת יקיים נמצא שאין אתה קונסו, ונמצא רשע מאריך ברשעו נשכר. ואי אמרת יוציא בגט וחוזר וכונס מיד אתה עושה מילי דרבנן כחוכא. וליתא דהא דמצרכינן ליה רבנן להוציא בגט ואפילו באשת כהן לאו משום קנסא הוא אלא משום תקנת ולד ובמקום סכנת ולד לא חששו לכהן, ולעולם רבנן לית להו בהא קנסא, דאם לא כן קשיא ליה דהא במעוברת חברו אם לא הספיק לגרש עד שילדה דתו ליכא משום תקנת ולד משמע לעיל דיקיים ואינו צריך לגרש, מדבעי רבא (לעיל יבמות לו, ב) לאוקמי ר' אלעזר דאמר דאם אין הולד של קיימא ור' מאיר בחדא שטתה, דאלו לרבנן דר' מאיר יקיים כיון שכבר ילדה וליכא משום תקנת ולד, ואם איתא דקנסינן אפילו בשילדה, כלהו אמרו דבר אחד, דאפילו לרבנן דר' מאיר מודו בה דמוציא ואף על פי שתאסר עליו ממילא כמעוברת שנשאת לכהן דמאי שנא. ויש לומר כיון דעיקר טעמא דרבנן אינה לאוסרה עליו עולמית וביבמה איכא משום מצות יבום כדכתבינן לעיל, אם איתא דר' אלעזר כרבנן סבירא ליה לא הוה מפיק לה מיניה. אבל לר' מאיר דעיקר טעמיה משום קנס הוא ובעלמא אסרינן לה עולמית אף ביבמה כן כנ"ל לדעת הרב ז"ל. וכדברי הרמב"ן ז"ל נ"ל עיקר. ויש מפרשים (רמב"ן) דהוא הדין לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקיה מסתייה. והוא הדין למינקת חברו ומעוברת חברו. והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) כתב דהמקדש תוך שלשה חדשים אין כופין אותו להוציא בגט. ולא דמי לכונס את המעוברת שיוצא בגט מפני שזה ספק וזמנם קצר ויכולין להשתמר. ולדבריו משמתינן ליה הואיל ועבר אדרבנן ולאחר (תשעים) [שלשים, עפ"י הרמב"ן] יום מתירין אותו. והוא הדין לכונס וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו משמתיה (עיין מ"מ שם).

גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן פי' דבדיעבד מיהת שלא תחלוץ כדי שלא תצא מבעלה הכהן וכיון דמשו' דרבא הוא דעבדינן ליה אם הוא בן ח' ודאי שלא גמרו סימניו לרבנן נפל הוא ותצא מבעלה כהן וחולצת ואם הוא בן ט' ודאי אפילו לכתחיל' תנשא בלא חליצה דולד מעליא הוא וכן הדין שהוא כספק בן ט' ספק בן ח' אם נגמרו סימניו ולד מעליא הוא ותנשא לכתחילה לא אתיא הא אלא כשהוא ודאי בן ח' אלא שנגמרו סימניו ושערו וצפרניו. א"נ בספק בן ט' ספק בן ח' אלא שלא נגמרו סימניו דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא והכא משום אשת כהן סמכינן על דרבנן דרבים נינהו דשורת הדין דתהוי הלכתא כוותיהו אלא דמחמרינן כרשב"ג ואסיקנא דמעוברת חברו ומדנקט חבירו דאמור רבנן להוציא בגט עד שיעברו ימי הנקה אפילו כשנשאת לכהן יוציא בגט אעפ"י שאוסר' עליו עולמי' וא"ת דמתני' בשכנס יבימתו ונמצאת מעובר' לא קנסו עליו חכמים שיהא מוציא בגט או בחליצה ואע"ג דמתסר עליו וי"ל דכיון דלא הוכר עוברה וסבר היה לעשות מצוה לא רצו לקונסו לאוסר' עליו ולבטל מצות יבמין ותו דכיון דאיכא חששא איסור אשת אח בהפרש' סגי' ליה ומופרש בדיל מיניה ובשל דבריהם הוא דהוצרכו לעשות חיזוק וכדפרישנ' לעיל אליבא דר"מ ומיהו אם הוכר עוברה בהא קנסינן ליה להוציא בחליצ' ואע"פ שאין הולד של קיימא וכן דעת מה' הר"ם ז"ל:

קדשה בתוך ג' חדשים וברח פליגי וכו' פרש"י דכיון דברח גלי דעתי' דלא בעי לכנוס עד שיגיע זמנו ולא צריך למכפייה ליתן גט ונראה מדבריו שאלו כנס ממש כייפינן ליה בשמתא עד שיגרש או יהיה בנדוי עד שיגיע זמנו לכנוס וכן כתב הראב"ד ז"ל והוסיף עוד לומר שקונסים אותו לאחר זמנו שלא יכנוס עד שיעברו עליו כמנין הימים שעמד עמה בתוך תשעים שאם לא כן מה הועילו כשבעל באיסור ואין זה דעת ר"ה ז"ל וגם בתוס' ודיינו שנכוף אותה לגרש עד זמנו לבד ואילו איתא להא לא סגיא דלא מפרש לה תלמודא. ויש מי שפי' דאפי' כשכנס נמי עירוקיא מסתייה וקדשה לאו דוקא ודכ"ע אם קדש ולא ברח משתמתי' אותו עד שיגרש או יעמוד בנדוניו כל ל' יום אבל הרמב"ם ז"ל נר' שהוא סובר שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא אפילו בכנוס אלא שמפרישין אותו כשברח עירוקיה מסתיי' להצילו מן השמתא דעבר אדרבנן ואינו מחוור דכונס את המעוברת נראה ודאי דמשמתי' לי' ואפילו ברח עד שיוצי' מפני שהוא ודאי וזמנו ארוך אבל כנוס תון ג' חדשים הוא ספק וזמנו קצוב שאפי' בעיר יכולים להשתמר מ"מ מודה הוא בזה שכופין אותו בגט מפני שזמנו ארוך והכא דמשמתין למקדש או כונס תוך ג' חדשים כיון שעברו ד' חדשי' ונמצאת שאינה מעוברת שרינן ליה וכניס לה אבל אם נשאת מעוברת עומד בנדויו עד שתלד ותניק כ"ד חדשים או עד שיגרש וימתין עד שתפיל או עד שתלד ותניק כ"ד חדשים ודעת קצת רבותי ז"ל דכל שהיא קטנה ואינ' ראוי' לילד שאין המתנה אלא משום גזירה דר"מ אם עבר וקדש וכנס לא כייפי' ליה לגרש ולא משמתינן ליה אאיסורה דעבר כדי שלא יוציא אלא כופים אותו להפרישה ג' חדשי' כיון שזמנו קצוב ובתו' מגמגמים בזה:

ולימא הלך אחר רוב נשי' ורוב נשי לט' ילדו ויהא חייב חטאת שמנה ולמה נפטר באשם תלוי וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה פרש"י ז"ל דקים לן דמתני' בהכי מיירי פי' מלישנא דמתני' לא דייק לן מדקתני ונמצא מעוברת דההיא תוך ג' חדשים הוה ועדיין לא הגיע לשליש ימיה דא"כ אנוס הוא כדפרשי' לעיל. ושמעי' מדרבא שאם הוכר אח"כ עובר' לשליש ימיה חייבים בחטאת שמנה וא"ת וכיון דמהאי טעמא הוא דאתי עלה רב משום דאיתרע לה רובה מאי האי דאמר ליה דידן לז' ילדו והיכי הדר ואמר הכי קאמינא י"ל דה"ק דידן כשאירע להו כעין משנתי' כשלא הוכר עוברה לשליש ימיה לז' ילדו ודידן דקתני לאו דוקא:

מאי קאמר כלו' היאך אפשר להשיאו שלא יהא ספק ממזר דלא תיקשי הלכת' אהלכת' פי' דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כדפר"שי ז"ל ושמעי' מהכא דההוא כללא איתיה אפי' במתניתין כדכתיבנא בכמה דוכתי':

א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי ולצפרא הדר בי' א"ל שריתוה יהא רעע דביומיכון תשתרון אף תרבא, גבי מעוברת סברו ומניקת חברו דאינסבה לכהן מי עבדין לי' רבנן תקנתא אי לא, פי' תקנתא שלא יתן לה גט שאח"כ לא יוכל לכונסה אלא סגי לי' בהפרשה או לא, א"ל בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא מאפשר עבדי כרבנן אבל הכא במאן נעביד אי כר"מ האמר יוציא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן האמרי' יוציא בגט, וכבר איפסקא הל' בפ' ר"א דמילה בסופו שאם אחת כהן היא אינה חולצת וסמכי' ארבנן דאמרי' רוב נשים יולדות בן קיימא:

איתמר קדשה בתוך ג"ח וברח פליגי בה ר"א ורפורס ח"א משמתינן לי' וח"א עירוקי' מסתייא, הוה עובדא וא"ל רפרס עירוקי' מסתיי' פי' ודוקא במקדש אלמנת חבירו או גרושת חברו תוך ג"ח אמרי' דעירוקי' מסתיי' וגליא דעתי' שלא יכנוס עד שיגיע הזמן ולא משמתינן לי' ליתן גט, אבל אם קידש מעוברת חברו ומניקת חברו וברח משמתינן לי' עד שיוציא מהכא, ס' אם היא מעוברת הלכך מקילין בהו ותו שהזמן מועט.

ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני יוציא והולד כשר ת"ר ראשון ראוי להיות כ"ג והשני ממזר מס' פי' ואע"ג דאמרי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כ"ה בעי' זרעו מיוחס אחריו וליכא, הא מוקמי' לקמן בפ' נושאין, זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור:

וקמפלגי בדר"א דתנן ר"א אומר ודאן בודאן מותר וודאן בספיקן וס' בוודאן וספקו בספקן אסור ואלו הן הספיקן שתוקי ואסופי וכותי אר"י א"ר אין הל' כר"א כי אמרית קמי' דשמואל א"ל הלל שנה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי, נתיני שתוקי ואסופי וכולן מותרים לבוא זה בזה ואת אמרת הל' כר"א אביי סבר לה כשמואל דאמר הל' כהלל ומוקי לה להא דראב"י כהלל כי היכי דאל תקשי הל' אהלכתא, וקיי"ל בכ"מ אביי ורבא הל' כרבא:

בתוס' בד"ה רוב היולדת כו' ואין לומר כיון דהמתינה כו' א"כ אפילו תוך ג' חדשים כו' עכ"ל דאע"ג דבשמעתין קאמרינן בהדיא דלא סמכינן ארובא דלט' ילדן היינו משום דאיתרע האי רובא כיון דזו לא הוכר עוברה לשליש ימיה דמי הוכר כו' כפרש"י אבל הכא אם נישאת ביומא דמשלם ג' חדשים אכתי לא איתרע רובא נימא דאם דתלד לסוף ו' חדשים וג' ימים נימא נמי דהוכר עוברה אחר שליש ימיה דאז הוי שליש ימיה דרוב הנשים שהוכר עוברה לשליש ימיה ומיהו לא הוה צריכי למימר דלכך תינשא משום דרובא לט' ילדן אלא משום דרוב שליש ימיה מן השני הוכר עוברה לשליש ימיה ונימא דזו נמי הוכר לשליש ימיה אחר ג' ימים ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכ"כ לא היה משתהה הכרת עובר של ראשון עכ"ל ואם הוכר בתוך הזמן זה ע"כ מן הראשון הוא ואם לאו ע"כ מן השני הוא וקשה מהיכא פסיקא להו שכ"כ נשתהה הכרת עובר מן הראשון שלשה חדשים ועוד שליש ימיה מן השני ולא פחות ודברי מהרש"ל דחוקים בזה ולולי שיראתי להגיה בדבריהם היה נראה וכצ"ל עד שלש ימים מן השני ור"ל כיון דביום דמשלם שלשה חדשים ממיתתו לא הוכר העובר תינשא לשני ואין לנו לחוש שמשתהה הכרת עובר עוד שלשה ימים מן השני משום קליטת הזרע של ראשון דאפשר דשליש ימים דקאמר עם קליטת הזרע הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה כל היולדות כה"ג דייק בריש פ"ב דכתובות אבל בפ' אלו טריפות וכו' לא דייק וכו'. נ"ל דרצו התוס' לתרץ מאי הוה ס"ד דרב נחמן שאמר בתשובתו וכל היולדות לט' עוברה ניכר כו' ואי לא אסיק אדעתיה שיקשה לו אי כל היולדות לתשעה וכו' הא ודאי בר ז' לבתראה לכך כתבו התוס' דאיכא דוכתא דדייק הכי ואיכא דוכתא דלא דייק ולכך לא אסיק רב נחמן אדעתיה שידקדק כן:

ד"ה רוב היולדות וכו' עד וזהו תימה לומר שתהא האשה צריכה להמתין ג' חדשים וג' ימים. ר"ל דהשתא אם תלד לו' חדשים ובג' ימים משנשאת א"כ ע"כ מן השני הוא דאי מן הראשון הוא הוי ליה טפי מט' חדשים אפי' לא נקלט הזרע עד יום ג' ואם תלד לו' חדשים מצומצמים או פחות מזה אז ודאי בן ט' לראשון הוא:

בא"ד ואין לומר כוון דהמתינה וכו'. פי' כיון דהמתינה ג' חדשים ולא הוכר עוברה אמרינן ודאי אינה מעוברת מן הראשון ולא חיישינן ג"כ שתלד גבי שני לסוף ו' חדשים ובג' ימים דסמכינן ארובא ואמרינן דלא תלד גבי שני כ"א בט' חדשים משנשאת ולא לו' ובג' ימים דרוב נשים לא יולדות כ"א לט' א"כ אפילו תוך ג' חדשים תנשא וכו':

בא"ד וי"ל דכ"כ לא היה משתהה. ר"ל דהשתא כיון דהמתינה ג' חדשים אם תשהה גבי שני ב' חדשים ולא היה הוכר עוברה ודאי מן הב' הוי דאי מן הא' לא היה משתהה הכרת העובר של הא' עד שליש ימים מן הב' דהיינו ב' שלישית ואם יהא ניכר קודם שליש ימים של ב' אז ודאי מן הא' הוא:

ד"ה וזו הואיל ולא הוכר וכו' עד ולקמן הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה. פי' דהתם אין שום אדם רואה שום רעותא דשמא צרתה מעוברת אע"ג דכשהלכה מכאן לא היתה מעוברת שמא אחר מכן נפקדה ומתעברת ממנו אבל הכא דאנן רואין דלא הוכר בה שום עובר אין סברא כלל לומר וכו':

ד"ה סבר לה כרב וכו' הוא ט"ס וכצ"ל והא דפריך בי' יוחסין גבי הא דאמר רבא שתוקי מותר ומ"ט אמרו אסור וכו' אלא מעתה שתוקי שתוקי לא ישא ור"ל מדפריך אלא מעתה וכו' משמע דס"ל לגמ' דשתוקי בשתוקי שרי לרבא ולכך פריך לרבא דאם איתא דמטעם זה אתה אוסר שתוקי א"כ שתוקי שתוקי' נמי לא ישא ותירצו דאותו טעם שאמר רבא על איסור שתוקי אמר ג"כ לרבנן ולכך פריך גמ' דלרבנן ליכא למימר טעם זה דא"כ אלא מעתה שתוקי שתוקי לא ישא ורבנן ס"ל דשרי אבל אין ה"נ דרבא עצמו כר"א ס"ל דאסר:

גמ' רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו ספק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ר"א אומר אין ספק ממזר אלא כו' כצ"ל:

בד"ה עובד כוכבים כו' ממזרים הם שמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רוב היולדות כו' הכרת עובר של ראשון כו'. נ"ב ואין להקשות א"כ למה לא תנשא בסוף ג' חדשים יום או יומים משום דחכמים לא הפליגו בדבריהם להתיר בתוך ג' ולאסור בתוך ג' ולית להו מלתא דפסיקא לחלק ע"כ אסרו עד ג' שדרך הוא להכיר העובר ודו"ק:

רש"י ד"ה וזו הואיל. דאי הוכר לא הוה מספקא לן. בתור"ע הקשה דמשכחת לה דהוכר ואפ"ה יהא ספק כגון דיבמה לסוף כ' יום והוכר אחר ב' חדשים ועשרה ימים וילדה אח"ז (ר"ל שהוכר) לששה חדשים דספק בן ט' לראשון והוכר לשליש ימיה דהיינו לג' חדשים או בן ז' לאחרון והוכר לשליש ז' דהיינו ב"ח ועשרה ימים. ותמוה דאם היה בן ז' לאחרון ונתעברה תיכף (דאל"כ לא היה ניכר בב"ח ועש"י) ה"ל ללדת אחר ההכרה לד"ח וכ' יום ואין לומר דכוונתו דדלמא אישתהי וכרבה תוספאה לקמן (פ ב) ז"א חדא דהתוס' בנדה (לח א) ד"ה שיפורא כתבו דא"ה כוותיה ועי' לקמן שם בדבריהם ובשבת (קלה) שנית כיון דפלוגתא דתנאי בזה תו ליכא לאקשויי אמתניתין דדלמא סברה כאידך ועמש"כ לקמן (מב א) בד"ה ותמתין משהו בס"ד:

רש"י ד"ה וקמפליגי. פליגי בדר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן בתד"ה סבר:

תד"ה רוב. ותלד לו' חדשים ויום א'. אינו מדויק דהא היולדת לז' דיולדת למקוטעין אין פחות מב' ימים בחודש הז' כדילפינן מן ויהי לתקופות הימים מיעוט כו' ימים שנים וכן לקמן בסמוך כתבו ב' ימים או ג':

גמרא הכא גבי מעוברת חבירו וכו' הנשואה לכהן מאי (מי עביד רבנן תקנתא כמו דעשו במת הולד תוך ל' יום דאם נתחדשה לכהן אינה חולצת. כיון דלא יהיה יוכל להחזירה).
קשה לי לשיטת הר"י מאורליינש (לעיל בתוס' ד"ה ולא קתני יפריש) דבקידש מינקת חבירו ולא נשאה א"צ גט כיון דכלה בלא ברכה אסורה עליו ולא חיישינן שיבא עליה, א"כ ממילא מהני ג"כ בנודר ע"ד רבים שלא יבא עליה, וכ"מ בהרא"ש להדיא, דכתב תחילה לדחות דברי הר"י מאורליינש, דמה לי חד דרבנן מה לי תרי דרבנן, ואח"כ כתב ועוד דאם נשא מעוברת חבירו אף וכו' דהוי איסורא דאורייתא אפ"ה צריך להוציאה, משמע להדיא דלהר"י מאורליינש בנדר א"צ להוציאה, וא"כ איך בא ללמוד מן מת תוך ל' שאני התם דליכא תקנתא, אבל הכא הא יש תקנה להדירו מנ"ל דמקילין:

גמרא וזו (דכנסה היבם וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון, מש"ה חייבין רק באשם תלוי ולא מחייבין אותם בחטאת דהא רוב נשים יולדות לתשעה, משום דרוב היולדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו) הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא.
בתוס' הקשו נימא סמוך מיעוט יולדות לשבעה אחזקה חזקת היתר ליבום ואיתרע ליה רובא, ונסמוך ארובא דעובר ניכר לשליש ימיה וגם באשם תלוי לא יתחייבו.
וי"ל דלא קשה ולא מידי, דהא אף למ"ד סמוך מיעוטא לחזקה הוי רק לחומרא ומדרבנן, אבל מה"ת לא הוי כפלגא רק לר"מ (כמבואר בתוס' בכמה דוכתין) וכמבואר מההיא דתינוק שנמצא בצד עיסה.
ואולי כוונת קושייתם דמשמע דליכא שום פלוגתא בדינא דמתני' דהכא, דגם לר"מ חייבין באשם תלוי, והיינו אף דלר"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא, מ"מ זהו רק מדרבנן, כמ"ש התוס' בחולין (דף פו) ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא לר"מ, ולזה קושייתם דלר"מ דמכח סמוך מיעוטא דיולדת לשבעה לחזקה איתרע ליה רובא דלתשעה ילדן, והוי פלגא ופלגא ונשוב ניזל בתר רובא, דניכר עובר לשליש והוי ודאי בן שבעה.
והיה מיושב בזה אמאי לא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר הרוב נשים הא הוי ליה מיעוט וחזקה נגד הרוב, והיינו די"ל דפרכת הש"ס לרבנן דר"מ דמדאורייתא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וליתי חטאת ודחוק:
וביותר קשה לי למה נקטו קושייתם בכה"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דהוכר עוברה לשליש ימיה והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע"ג: