יבמות צג ע"ב

דף צג - ב

אלא, לאו, הלא כי האי גוונא בא הכתוב ללמדך, שמותר לעשר על מה שלא בא לעולם, אלא עתיד לבוא - משום עונג שבת. ^[1]

אמר ליה רבי ינאי לרבי חייא: והא אקריון בחלמא קנה רצוץ [הרי הקרוני בחלום בליל שבת זה, מקרא אחד אודות "קנה רצוץ"] -

מאי לאו, האם לא הכי קאמרי לי משמים בחלום, שיש לקרוא עלי את המקרא [מלכים ב יח]:

"הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה" - ללמדני כי לא עשיתי דבר נכון.

אמר ליה רבי חייא לרבי ינאי: לא. אלא הכי את המקרא הזה [ישעיה מב] קאמרי לך:

"קנה רצוץ - לא ישבור. ופשתה כהה - לא יכבנה. לאמת יוציא משפט", ולימדוך שמשפטך אשר שפטת - אמת הוא.

רבי - מאי היא?

דתניא: כתיב "לא תסגיר עבד אל אדוניו". ובמה הכתוב מדבר:

רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, להזהירך שאם עשית כן, לא תשתעבד בו.

ומבארת הגמרא: היכי דמי?

אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דכתב ליה האדון בשטר לעבדו, בשעה שקנאו מאדון אחר:

לכשאקחך - הרי עצמך קנוי לך, מעכשיו! ^[2]

ולימדך הכתוב שהוא משוחרר בשעה שקנאו האדון הזה מהאדון הקודם, ואם ברח עבד שכזה מאדונו השני - אל תסגירנו אל אדוניו שקנהו.

רבי מאיר - מאי היא?

דתנן: האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, או לאחר שתתגיירי, או לאחר שאשתחרר, או לאחר שתשתחררי, או לאחר שימות בעליך, או לאחר שתמות אחותיך, או לאחר שיחלוץ לך יבמיך - אינה מקודשת.

רבי מאיר אומר: מקודשת, כי המקנה דבר שלא בא לעולם הרי זה קנה.

רבי אליעזר בן יעקב - מאי היא?

דתניא: יתר על כן, אמר רבי אליעזר בן יעקב:

א. תבואה המחוברת לקרקע, אינה חייבת בתרומה, הואיל ואמרה תורה גבי תרומה "ראשית דגנך", ומשמע דבר שאפשר ל"דגנו", שהוא נאסף בכרי, ולא דבר שהוא מחובר לקרקע.

הילכך אם הפריש תרומה מן התלוש על המחובר, הרי זה מפריש מן החיוב על הפטור, ולא חל שם תרומה על התלוש.

ואם נתנו לכהן - טבל הוא ביד כהן, ויכול לתרום עליה ממקום אחר, וכולו חולין.

וכמו כן לא נתקן המחובר, אלא לכשייתלש צריך לתרום עליו [רש"י קדושין סב א].

ב. אין הפירות מתחייבים בתרומות ומעשרות אלא רק כשיביאו "שליש" גידולם, [ויתלשו], שהרי כתוב "ועשת את התבואה לשלש השנים", ודרשו חכמים: אל תיקרי "לשלש" השנים, אלא "לשליש" גידולם, ללמדך שאין התבואה עשויה ולא נגמרה מלאכתה, עד שתגיע לשליש גידולה.

אפילו אם אמר: פירות ערוגה זו תלושים, יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים [לכשיביאו שליש, וייתלשו, כדמפרש].

או שאמר: פירות ערוגה זו מחוברים, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין, לכשיביאו - הפירות שעליהן הוא עושה את התרומה, או הפירות שהוא עושה אותן תרומה - שליש גידולם, וייתלשו -

והביאו שליש, ונתלשו - דבריו קיימין

ומוכח שעל אף שעדיין לא נתלשה התרומה או הפירות שאותם הוא מתקן, ונמצא שאינו יכול להחיל עליהם תרומה או לתקנם עכשיו, והוי כדבר שלא בא לעולם, מכל מקום סבר רבי אליעזר בן יעקב שדבריו קיימין. ^[3]

רבי עקיבא - מאי היא?

דתנן: האשה שאמרה לבעלה: באיסור קונם יהיו מעשה ידי שאני עושה, לפיך - אינו צריך להפר.

רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו במעשי ידיה יותר מן הראוי לו לעשות עבורו.

בעו מיניה מרב ששת: עד אחד המעיד ביבמה שמת בעלה ^[4] - מהו להתירה ליבום על פיו?

האם טעמא דעד אחד נאמן באשת איש להתירה, הוא משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי [דבר העתיד להיגלות אין בני אדם משקרים].

ואם כן, אף לענין יבום נאמן הוא, הואיל והדבר עתיד להיגלות אם יחזור בעלה. ^[5]

או דילמא, טעמא דעד אחד הוא, משום דאיהי דייקא ומינסבא [האשה מדקדקת לברר קודם שתינשא לאיש]. ^[6] ואם כן, הכא גבי יבום, כיון דזימנין דרחמא ליה [פעמים שאוהבת היא את אחי בעלה האמור להיות יבמה], לא דייקא, ומינסבא לו בלי לבדוק, ואינה נאמנת.

אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו דבר זה במשנתנו, ועד אחד אכן נאמן:

דתנן: אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים, תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר.

והרי היכי דמי [מי העיד עליה בתחילה להתירה ליבום, ומי היו המכחישים]?

אילימא אם תאמר כי תרי עדים באו מתחילה, ואמרו שמת בנה ואחר כך מת בעלה, ושוב באו תרי עדים אחרים, ואמרו שחילוף היו הדברים?

אי אפשר לומר כן.

שהרי אם כן, למה תצא ממנו, והרי מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני [מה ראית לסמוך על השנים האחרונים המעידים שבעלה חי יותר מאשר לשנים הראשונים המעידים שבעלה מת].

והואיל וספק הוא, היה לנו לומר לא תצא!? ^[7]

ועוד: האיך שנינו שהולד "ממזר", שמשמעותו הוא כי הולד מן היבם הוא ממזר ודאי, והרי ספק ממזר הוא בלבד!

כי לעומת שני עדים המעידים שמת הבן לאחר אביו, ואין האשה זקוקה ליבום, והולד ממנה הוא ממזר, הרי יש שני עדים שאומרים שמת הבן לפני הבעל, ואשתו זקוקה היתה ליבום, והולד ממנה כשר הוא!?

וכי תימא, שמא תאמר כי לא דק [דייק] התנא בלשונו, ולעולם ספק ממזר הוא.

והא מדקתני סיפא: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, הרי שדייק התנא בכך, ושמע מינה כי אף ברישא דוקא קתני שהולד ממזר ודאי.

אלא לאו, שמע מינה שמשנתנו מדברת בבא עד אחד תחילה, ואחר כך באו שנים והכחישוהו, ואמרו חילוף היו הדברים.

ונמצינו למדים, כי טעמא דאתו בי תרי אכחשוהו. ^[8]

הא לאו הכי, אם לא היו באים שני עדים להכחיש את העד האחד, היינו אומרים שמהימן העד הראשון להתירה ליבמה.

ומוכח ממשנתנו כי עד אחד נאמן ביבמה להתירה להתיבם.

ואיכא דאמר:

א. שנינו במשנה לקמן קיד ב: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה:

מת בעלי [והיא אינה זקוקה ליבום, כגון שאין לו אח או שיש לו בנים] - תנשא.

מת בעלי [והיא זקוקה ליבום] - תתייבם.

ב. עוד שנינו במשנה לקמן קיח ב: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה:

מת בעלי ואחר כך מת בני [והריני מותרת לשוק, כי היה לי בן בשעה שמת בעלי], נאמנת.

שהרי בחזקת היתר לשוק יצאה, כי היה לה בן הפוטרה מיבום, ואף שהיא עצמה אומרת שמת בנה, ואם כן שמא מת קודם לבעלה והיא זקוקה ליבום, מכל מקום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". והואיל והיא זו שסיפרה על מיתת בנה, הרי היא נאמנת לומר שמת אחר בעלה. רש"י.

מת בני ואחר כך מת בעלי [והריני זקוקה ליבום, הואיל ומת בן בעלי קודם למיתתו שלו] אינה נאמנת [להתייבם].

ג. עוד שנינו לקמן קיח ב: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא.

ד. שיטת הגמרא בלשון הקודמת היא, כי אף שהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי, והריני זקוקה ליבום, וכמבואר במשנה שבאות ב'.

ובכל זאת מסתפקת הגמרא, שמא עד אחד אינו נאמן בה, כי עד אחד גרוע מהאשה עצמה, משום שאין סברא לומר שתשקר במזיד משום אהבתה ליבמה.

אבל במקום שיש לה לסמוך על עד האומר שאכן מת בעלה ומותרת היא להתייבם לו, שוב לא תדייק בעצמה כל כך לחקור אחר כנות דבריו של העד.

אבל לשון זו סוברת, כי יותר יש להאמין לעד זר מאשר להאמין לאשה עצמה. ^[9]

הא - עד אחד ביבמה המעיד שמת בעלה כדי שתתייבם ^[10] - לא תיבעי לך, אין לך להסתפק שהוא נאמן.

דהרי אפילו איהי - האשה עצמה - נמי מהימנא [גם כן נאמנת] וכל שכן עד זר, וכדתנן:

האשה שאמרה מת בעלי - והיא אינה זקוקה ליבום, שאין לו אח או שיש לו בנים - הרי זו תנשא.

האשה שאמרה מת בעלי - והיא זקוקה ליבום - הרי זו תתייבם.

כי תיבעי לך: האם עד אחד נאמן למישרי יבמה לעלמא, וכגון שאמר העד מת יבמיך, שבזו היא עצמה אינה נאמנת ^[11] [כמבואר במשנה לקמן], ומכל מקום יש להסתפק אם עד זר הרי הוא נאמן. ^[12]

מאי טעמא דעד אחד נאמן באשת איש להתירה?

האם משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר, והכא נמי לא משקר.

או דילמא טעמא דעד אחד, משום דאיהי דייקא ומינסבא, והא לא דייקא ומינסבא,

ואיכא דאמרי הא לא תבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא.איכא למידק והא לא תבעי ליה והא פשיטותא דמתניתין דפשיטא לה רב ששת איתתא לא מהימנא בה דתנן בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח) מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת ואיכא למימר דמאן דבעא מיני' מרב ששת עד אחד ביבמה לאו במתו לה בן ובעל בעא מיניה אלא במת הבעל שתתיבם ומשום הכי קאמרי להתיר יבמה ליבם ודאי לא מיבעי' להו דאפי' היא מהימנא אלא ביבמה לעלמא קא מיבעיא להו וכי תימא אמאי לא מיבעיא בבן ובעל כיון דבחד משכחי לה בתרי למה להו למיבעי אי נמי רבותא קאמרי דאפי' בחד דעביד לאיגלויי טפי שמא יבא הרוג ברגליו [דילמא] לא מהימן ואיהו פשט להו דאפילו בתרי נמי מהימן ואף על גב דלאו מילתא דעבידא לאיגלויי כולי האי מי משניהם מת ראשון, ובדין הוא דלימא הא לא תבעי לך בחד דאפילו היא מהימנא כי תבעי לך בבן ובעל אלא רבותא בעי למשרא לעלמא דאפילו באיסור לאו ועביד לאיגלויי [דילמא] נא להימני'.
והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל מפרש דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתיבם ולא חיישינן לרחומי עד א' מהימן אפי' במקום בנים. ובעיני אינו נכון דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשר דבר שבה ומש"ה תנן תחיבם אבל לא דייקא אלא במיתת בעל ומכי ידעה דמת לא איכפת [לה] במת בנה ראשון משום דרחמה ליה ליבם טפי מעלמא וליכא עלה נמי קלקול כולי האי ומשום הכי אינה נאמנת במת בני ואחר כך בעלי להתייבם וכשתמצא לומר משום דדייקא ומינסבה הוא דמהימן עד כל היכי דאיהי לא מהימנא עד לא מהימן.

והא דפשט להו רב ששת ממתני' דמת בעליך ואח"כ מת בנך וכו'. איכא למידק והא התם היא נמי מהימנא התם כדתנן בפ' האשה שלום (יבמות דף קי"ח) מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת ולא מצאתי בה למפרש תירוץ שהוא נכון.
אבל נראה לי דהתם מהימנא משום דאי בעי' אמרה מת בעלי ובני קיים או שתאמר מת בעלי ותשתוק מן הבן לפי שהבן בחזקת קיים הוא כדאמרינן בשולח גט במס' גיטין (דף כ"ח) וכיון שאמרה מת בני אלא שהבעל מת תחילה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומעמידין אותה בחזקת השוק הא אילו באו עדים ואמרו מתו שניהם ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת. וכיון שכן כשבא עד אחד ואמר מתו שניהם ומת בעליך ואחר כך בנך הוה אי סלקא דעתך משום דדייקא ומינסבא הכא כיון דהוחזקה מיתתן אצלנו ויש לנו לחוש למיתה של שניהם חוששין שמא מאחר דידעא שמתו שניהם לא דייקא במת בעלה קודם בנה משום דסניא ליה הילכך אף העד [אינו] נאמן שכל עיקר לא האמינו אותו לומר מת אלא מפני שסמכו עלי' ולהוציאה מיד יבם אין לסמוך עלי' משום דסניא ליה ומשום הכי צריכים לדחוי' בעידן הזמה.
ולהאי טעמא דדחי' רישא בעידי הזמה סיפא נמי בהזמה מיתוקמא דאי לאו הכי מסיפא אכתי שמעי' דמשום דלא משקר עד הוא מדסמכינן עליה במת הבן ואח"כ הבעל במילתא דהיא לא מהימנא והאי דלא אייתי רב ששת מינה משום דרישא עדיפא ליה דהיא היא דלמיסנא שלה לא חיישינן.

והכא דזמנין דרחמא ליה. פירש ליבם לפי שיש קצת יבמות אוהבות את היבמין דגייסי בהו, ויש קצתן שונאות אותן, והיינו דאמרינן בלישנא בתרא דזמנין דסניא ליה.

איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאיהי נמי מהימנא וכו'. איכא למידק דהא משמע דהאי בעיא במקום בנים היא, כלומר שמתו בנה ובעלה, מדפשטיה רב ששת ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך. וכיון שכן מאי קאמר איהי נמי מהימנא, והא תנן בפרק האשה שלום (יבמות קיח, ב) האשה שאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת. ותירץ הראב"ד ז"ל דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתייבם ולא חיישינן לרחומי, עד אחד מהימן אפילו במקום בנים. והרמב"ן הקשה עליו דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן. ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשרה דבר שבה ומשום הכי תנן תתיבם, אבל מכי ידעה דמית ליה בעל לא איכפת לה אי מת בנה אחרון משום דרחמא ליה ליבם וליכא עלה נמי קלקול כולי היא. והלכך לכשתמצא לומר דעד אחד דהימנוהו משום דדייקא ומינסבא הוא, הכא לא מהימן, דזימנין דלא דייקה. אלא איכא למימר דהא דבעו מיניה מרב ששת לא במקום בנים הוא, אלא במת הבעל בלחוד ולהתירה ליבם. והא דפשיט ליה ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, מכל שכן קא פשיט, דאפילו במקום בנים מהימן. ואי קשיא אם כן כי אמרינן אלא כי קא מיבעיא ליה למישרא יבמה בעלמא, לימא כי קא מיבעיא לי בבן ובעל. יש לומר רבותא קא מבעיא אי מהימן אפילו למישרא יבמה דליכא אלא איסור לאו ומלתא דעבידא לאגלויי.

ור' דתניא וכו' פ' בפ' השולח. ודר' אליעזר בן יעקב בפ"ק דקדושי' בס"ד. והני כלהו שיט' נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו ומיהו אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ותנאו קיים כדמוכח בכוליה תלמודא:

דכתב לה לכשאקחך נ"ל פי' דכתב לה מעכשיו לכשאקחך ודוק. בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו פי' להעיד על האשה שמת בעלה ותתיבם כגון שלא היו לבעלה בנים כלל היינו כעין לפום מאי דמשמע לקמן בסמוך ומיהו משכחת לה נמי כגון שהיה לבעלה בן וזה מעיד שמת בנה ואחר כך מת בעלה וכעין מתניתין דפשיט מינה רב ששת בסמוך טעמא בעד א' ותו אמ' להו רב ששת תניתוה אמ' לו וכו' ה"ד אלימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ק"ל דהא אשה זו בחזקת אשת איש קיימא כדקתני רישא האשה שהלך בעלה למ"ה והכי נמי דייק לישנ' דאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך וכיון שכן למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן בחזקת אשת קיימא וכ"ת כשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי מנא לן דמתני' מיירי בהכי עד דליפרוך הכי בהדיא וי"ל דקושי לאו משום תצא אלא משום שאר דברים דקנסי' לה ומפקינן ממונא מחזקתן שאפי' נטלה מזה ומזה תחזיר דהא מתני' דלעיל קאי וי"ג דבר בהן:

וכ"ת לאו דוק' כלומר דלא דייק לישנא ולספק ממזר קרי ממזר והא מדקתני סיפא וכו' דהא בסיפא שפיר דייק לישנ' בענין מותרת:

איכא דאמר הא לא תבעי לך דאפי' היא נמי מהימנא דתניא האשה שאמרה מת בעלה תתייבם ומיהו בלישנא קמא סברי דכי ליכא עד מכיון דידעה בבעלה איהי בלחוד סמכי דדייק איהי ומינסב' ולהכי מהימנ' אבל כי איכא עד איהו סמכה על העד ולא דייק' משום דמרחמ' ליבם ואת"ל דטעמיה בעד א' משום דאיתת' דייק' הכא לא דייק' ולא מהימן וללישנ' בתרא דא"ה כיון דבחיוב כרת בעלת דבר מהימנ' עד א' מהימן וק"ל דהא ניחא כשאין לו בנים דכיון דהי' מהימנ' איהי נמי מהימן אבל הכא שיש לבעלה בנים והיא אומרת מת בני ואח"כ מת בעלי היא אינה נאמנת כדכתב לק' במכילתיה וא"כ תיבעי לן אם העד נאמן וי"ל דאנן בעיין לא הוה אלא בסתם יבמה דהיינו שאין לה בנים ואע"ג דרב ששת פשיט ממתני' דמת בנך ואח"כ מת בעלך בכל דכן פשיט' דאפי' בהא מהימן ואע"ג דאיהי לא מהימנ' ומי' ק"ל דקאמר דהא לא תבעי לן אלא למשרי יבמה לשוק דהא איכ' למבעי ליבם במקום שיש לה בנים ויש שהיו מפרשי' דהכי קאמרי' הא לא תבעי לן דכיון דאיהו מהימנ' במקום שאין לה בנים דהא ליכ' חשש' דרחומי' וכו' כמ"ש התוס' ואין הפי' הזה נכון כלל דא"כ היא גופא אמאי לא מהימנ' במקום בנים ועוד דכל היכ' דהיא לא מהימנה אכתי איכא למיחש דדילמא מהאי טעמא דעד א' לא מהימנ' ואי משום דייק' ומנסבה והכא הא לא דייק' ומנסבה מדלא מהימן אלא ע"פ האי היינו טעמא דמילתא דמהימנה כשאין לה בנים ולא מהימנה כשיש לה בנים משום דכשאין לה בנים עיקר דייקותה וסהדותה אינו אלא במיתת בעלה ובהא ודאי דייקה ומנסב' כדי שלא תלקה בי"ג דבר:

ועוד דלרחומי דיבם טפי מבעל לא חיישי' אבל כשיש לה בנים נהי דדייקא במיתת בעלה אפשר דלא דייק' במיתת הבן אם היה הבן קודם או לא דכיון דתו לא מקלקל' בי"ג דבר וגם דמשום רחומי דיבם טפי מאינש דעלמ' לא דייקא וכיון דכן מזה הטעם בעצמו לא יהא העד נאמן כיון דטעמ' דהימנות' דידיה תלי' עלה דדייקא ומנסב וא"כ הא נמי תבעי לן ואמאי נייד למבעי כלום ביבמה לשוק תו ק"ל אשמעתי' דכיון דאפשיט ממתני' דרב ששת דגבי יבמה ליבם אע"ג דאיהי לא מהימנ' עד א' נאמן א"כ ע"כ טעמא דעד א' משום דלא משקר דכיון דכן תו לא תבעי לן מידי אפילו ביבמה לשוק דהא ממתני' דרב ששת תפשוט לן והנכון כשמועתנו דאנן עיקר בעיין בסת' יבמה שאין לה בנים כדפרי' ועלה מהדרי' דהא לא תבעי לן כלל ולא אתמ' בבי מדרש' ואלו איתא דבעיין הוה בעי' לן ביבמה שיש לה בנים ומיהו קושט' דמילת' דלא איבעי' לן אלא ביבמה לשוק דאפי' בההיא דליכא אלא איסור לאו הוה חיישי דילמ' לא מהימן עד א' ורב ששת נמי פשט ממתני' דיבמה לשוק ואע"ג דלמאי דקס"ד דמתני' אינ' בעדי הזמ' הוה מצינן למפשט בתרייתא ממתני' קמייתא דע"כ טעמא משום דעד א' לא משקר עדיפא ליה לרב ששת למפשטא ממתני' בתרייתא דמיירי ביבמה לשוק כעין בעיין ממש וכי אידחייה ליה דמיירי בעדי הזמה ממילא אידחיי' קמייתא בהכי וזה ברור וכ"פ הרמב"ן ז"ל. טעמא דעד א' משום דמילתא דעבידא וכו' פי' הא ודאי תרוייהו טעמא איתנהו בעד א' אלא דמספקא לן הי מינייהו עיקר דעלה סמכי:

זמנין דסנייא ולא דייקא ומנסבא פי' דאע"ג דלעיל הוה אמרי' זמנין דרחמא ליה הא והא איתי' וכדאמרי' זמנין דרחמא זמנין דסני':

כי תיבעי לך יבמה לעלמא שהעד אומר מת בעליך ואח"כ מת בנך וא"ת הא נמי תפשוט דלקמן אמרינן פ' האשה אשה שהלך בעלה למדה"י ובאת ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת וכיון דאיהי מהימנא כ"ש עד אחד דהכי משמע ליה להאי לישנא וי"ל דהיינו דווקא היכא שהיתה בחזקת היתר לשוק כגון שהיו לו בנים ומש"ה מהימנא אבל הכא מיירי שהיא בחזקת איסור לשוק דכשהלך בעלה למדה"י לא היו לו בנים ומזה קא בעי אי נאמן העד לומר שהיו לו בנים במדה"י ומת ואח"כ מת בנו. וא"ת א"כ מאי קאמר הא לא תיבעי לך דאפילו איהי מהימנא אפילו להתיר אשה ליבם יכול למצוא בעיא שלו היכא דאיהי לא מהימנא כגון שהיתה בחזקת איסור ליבם שהיו לו בנים וליבעי אם עד אחד נאמן לומר מת בנך ואח"כ מת בעליך וא"ל דה"ה דהוה מצי למיבעי יבמה ליבם והא דקבעי מיבמה לעלמא הכי הוה עובדא שבא לפניו דאין הלשון משמע כן דקאמר כי תיבעי לך יבמה לעלמא משמע דבענין אחר לא מצי למצוא בעיא שלו וי"ל דמ"מ הוה פשטינן ביבמה ליבם דעד אחד מהימן אפילו היכא שיש לה חזקת איסור דכיון דאין חזקת איסור אפילו איהי מהימנא א"כ סברא שיש להאמין עד אחד אפילו היכא דיש לה חזקת איסור דמהך מעלה יש לנו שפיר לומר דעדיף עד אחד מבעל דבר ולא נהירא דא"כ הדרא קושיא לדוכתין דלפשוט יבמה לעלמא מדאמרי' לקמן דאיהי מהימנא לומר מת בעלה ואח"כ מת בני לכל הפחות היכא דלית חזקת איסור וא"כ יש להאמין עד אחד אפילו בחזקת איסור כדפי' דיותר יש לנו להאמין עד אחד מבעל דבר לכן נראה לפרש דמיירי שפיר הכא בחזקת היתר ומ"מ לא מצינו למפשט יבמה מדלקמן דמהימנא לומר מת בעלה ואח"כ מת בנה די"ל דאיהי מהימנא דיש דיש לה מגו [וכמש"כ בתוס']:

לאיסור כרת התרת לאיסור וכו' פ"ה לאיסור אשת איש ול"נ דא"כ הול"ל לאיסור מיתה ועוד דעל זה אנו דנין לומר אע"ג דנאמן באיסור אשת איש לא מהימנא הכא משום דמסניא ליה ונ"ל דלאיסור כרת היינו להתירה ליבם [וכמש"כ בתוס' ד"ה לאיסור]:

בעי' מיני' מר"ש ע"א ביבמה מהו. פי' לומר מת בעלך כדי להתיבם שאל הי' לה בנים. טעמא דע"א משום דמילתא דעבידי לגלוי לא משקרי ה"נ לא משקרי א"ד טעמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומנסבי והכא כיון דזימנין דרחמי לי' לא דייקא ומינסבא. ואי קשיא בכל אשה שאמרו לה מת בעלך נמי נימא זימנין דרחמי לחד אינש דעלמא ואתי לאנסובי לי' ולא תנשא. ולא היא דדוקא גבי יבם אמרי' הכי משום דידיע מילתא דליבם בעי לאנסובי אבל אשה לשוק כיון דלא ידיע מילתא למאן בעי לאנסובי לא מספקינן בהאי חומרא. א"ל ר"ש תניתוה א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה ואח"כ א"ל חילוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזרים. ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דמסכת אהני סמוך אהני ותו ממזר ס' הוא. וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון והאחרון אינו ממזר דוקא קתני אלא לאו בחד וטעמא דאתי בי תרי ואככחשוה הא לא"ה מהימן. א"ד הא לא תיבעי לך דאפילו היא נמי מהימנה דתינא האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בני תתיבם. כי תבעי לך יבמה לעלמא פי' לומר לה מת בעלך ואח"כ מת בנך טעמא דע"א משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקר ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א משום היא גופה דייקא ומינסבבא והכא כיון דזמנין דסניא לי' לאו דייקא ומינסבא.

איבעיא להו עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר ואע"ג דאין עד אחד מהימן לומר מתה אשתו שישא את אחותה ואע"ג דמילתא דעבידא לאיגלויי או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דדייקא ומנסבא והכא כיון דזמנין דרחמא ליה ליבם לא דייקא ומינסבא אמר רב ששת תניתוה א"ל מת בנה ואח"כ מת בעלה ונתיבמה ואח"כ אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני פי' אמאי תצא אם נשאת לאחד מעדיה כיון דאיכא תרי סהדי ויבם עצמו יודע שמת בברי דנמצא שהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי דתצא דסיפא דומיא דתצא דרישא שבא בעלה כשם שתצא דרישא אפילו נשאת לאחד מעדיה באומרת ברי לי ה"נ תצא דסיפא אפילו נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי תצא ואמאי תרי ותרי נינהו והיכא דקיימא תיקום אבל אם לא נשאת לאחד מעדיה או שאינה אומרת ברי לי דין הוא שתצא דהבא עליה באשם תלוי קאי אבל בכתב ידי אבא מארי מצאתי מוגה בספרו בזה הלשון אמאי תצא תרי ותרי נינהו והבא עליה אינו באשם תלוי משום דאלו ואלו מודים שהבן והבעל מת אבל מכחישין זא"ז איזה מהם מת ראשון ומשום הכי אמרינן היכא דקיימא תיקום ועוד ממזר (ספק) [ודאי] הוא ממזר (ודאי) [ספק] הוא וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני אלא לאו בעד אחד. איכא דאמרי הא לא תבעי לך דאפילו איהי מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם ואע"ג דאיכא למיפרך שאני התם דקיימא בחזקת יבום אבל היכי דקיימא בחזקת לשוק לא דתנן בפ' שלום בינו לבינה האשה שהלכה היא ובעלה למ"ה ובאת היא ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בנה ואח"כ מת בעלה אינה נאמנת דא"כ גבי עד אחד שאמר מת בנה ואח"כ בעלה אמאי תתיבם איכא למימר דהכי קאמר כיון דחזינן גבי אשה דמהימנא היכא דקיימא בחזקת יבום אלמא לא אמרינן זימנין דרחמא ליה אלא דייקא ומינסבא הלכך גבי עד אחד אפי' קיימא בחזקת יבמה לשוק כגון שהלכה היא ובנה ובעלה למ"ה ואמר עד א' מת בנה ואח"כ בעלה תתיבם. כי תיבעי לך למישרא יבמה לעלמא מ"ט דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דדייקא ומנסבא והכא כיון דזמנין דסנייא ליה לא דייקא ומנסבא ואע"ג דעד אחד אינו נאמן לומר מתה אשתו שישא את אחותה ואע"ג דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ה"ק טעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא דלא משקר ומשום עיגונא הקילו בה בה רבנן הכא נמי לא משקר. א"ל רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעלה ואח"כ מת בנה ונשאת ואחר כך א"ל חלוף הדברים תצא והולד ממזר מראשון ומאחרון ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ממזר (ספק) [ודאי] ממזר (ודאי) [ספק] הוא וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר מכלל ש"מ דדוקא קתני אלא א)לאו כחושי וטעמא דאתו בתרי ובתרי ואכחשינהו הא לאו הכי מהימן לא לעולם תרי ותרי ובעדי הזמה:וקשי' לן לרב ששת דמוקי למתני' בעידי הכחשה למה לי למפשטא ממתני' והא בפ' שלום בינו לבינה אמרינן דאפילו איהי מהימנא דתנן התם האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למ"ה ובאת ואמרה מת בעלה ואחר כך בנה נאמנת וי"ל דלמא מתני' כגון שהעידו עדים שמת הבעל והבן ולא ידעי' הי מינייהו מת ראשון ובכה"ג כשאמרה האשה מת בעלה ואח"כ בנה נאמנת אבל היכא דלא שמעו במיתת הבן והבעל לעולם אימא לך דלא מהימנא להכי פשטה רב ששת ממתני' וקתני סיפא דומיא דרישא דא"ל מת בעליך מה התם אפילו בדלא שמעו במיתת הבעל כלל עד אחד נאמן דסיפא נמי עד אחד נאמן ועוד דבהאי בבא נמי קתני רישא דא"ל מת בעלה ואח"כ בנה ונשאת דומיא דסיפא דא"ל מת בנה ואח"כ בעלה וכי היכי דסיפא דנתיבמה מהימנא בכל ענין אפי' לא שמעו במיתת הבעל והבן אלא ע"פ אשה [ה"נ ברישא מהימנא בכל ענין] זה התירוץ קבלתי מאבא מורי ע"ה והוא כתוב בס' המאור. א"ל רב [מרדכי] לרב אשי ת"ש אין אשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא [ולא] מתה אחותי שאכנס לביתה הי ניהי דלא מהימנא הא עד אחד מהימן פי' ואיידי דתנא גבי מת יבמה שאנשא באשה תנא נמי במיתת אחותה באשה אע"ג דמילתא דפשיטא היא דעד אחד לא מהימן שאכנס לביתה ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו ולא נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה איהו דלא מהימן הא עד אחד מהימן בשלמא גבי אשה משום עגונא הקילו בה רבנן אלא איש מאי איכא למימר והכא לא מצית למימר דמשום רישא דאייבם אשתו הוא דנקט אין האיש נאמן אבל עד אחד נאמן ואיידי דתנא רישא תנא סיפא הא לא מצית למימר דמלתא פשיטא היא בכל ההיא פרקא שאין היבם נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו אלא כי איצטריך לר"ע אצטריך סד"א הואיל ואמר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין חיישינן אקלקולא דזרעה דדייקא ומנסבא קמ"ל אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעה לא חיישא פי' פי' משום דסניא ליה חיישא לקלקולא דידה (דסניא ליה) אבל לא איכפת לה בקלקולא דזרעה ופסק רב אלפס דעד אחד ביבמה לעולם נאמן יש לתמוה על הרב מאחר דפסיק כר' יוסי דאמר כל הפוסל על ידי אחרים פוסל ע"י עצמו אם כן לא משכחת לה דאשת גיסו אסורה ואשתו שריא אלא כיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה וא"כ למה כתב בריש שמעתא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למ"ה דאהני הני נשואין דקא מתסרה אשת גיסו אגיסו אשת גיסו אסורה ואשתו שריא ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו נאסרה עליו אשתו וכיון שפסק הרב אלפס כרבי יוסי לא משכחת לה שתהיה אשתו מותרת ואילו לא פסק הרב ז"ל ברישא בנשאת ע"פ עדים דלא עבדינן עובדא כמינס אניסה היינו יכולין להעמיד דבריו בנשאת ע"פ עדים שהעידו שמת גיסו שאשת גיסו שריא בגיסו והשתא דפסק הרב ז"ל בנשאת ע"פ עדים אסורה לחזור לו וצריכה הימנו גט א"כ לא משכחת לה דאשת גיסו שריא וכיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה אליבא דר' יוסי דאמר כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו. ומיהו צריך לפרש מ"ט אתסרא אשת גיסו אגיסו דהא לא אסרי' על הבעל ברישא אשה שהלך בעלה למ"ה ובאו וא"ל מת בעלה ואח"כ בא בעלה אלא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר גרושתו והכא באשת גיסו ליכא למימר הכי שהרי באת אשתו והכל יודעים שאין קדושין תופסים באחותה ויש לי לומר דהיינו טעמא דאשת גיסו אגיסו משום דמחלפה באשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ע"פ עדים שאסורה לו לחזור משום שלא יאמרו גרש זה ונשא זה והשתא דאתית להכי איכא למימר דבאשת גיסו דליכא למימר שמא יאמר גירש זה ונשא זה שהרי אשתו קיימת ולא מיתסרא אלא משום משום דמחלפא והיינו דאמרי' בגמ' גבי מלתא דרבי יוסי א"ר אמי ארישא נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן שלא על פי ב"ד תצא וחייבת בקרבן וקאמר ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ (עדים) [ב"ד] דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וא"ל ר' יוסי ע"פ ב"ד דפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו על פי עדים שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו אלמא בין ת"ק בין ר' יוסי מודו דבנשאת ע"פ עדים אשת גיסו שריא ואמאי הא לא עבדינן עובדא במינס אנוסה לפסק הרב ז"ל אלא לאו כדפרי' דאע"ג דלא עבדינן עובדא בעלמא דאיכא למיגזר שמא יאמרו גירש זה ונשא זה אבל באשה דליכא למיגזר שמא גירש זה ונשא זה עבדינן עובדא כמינס אנוסה ואשת גיסו שריא בנשאת ע"פ עדים אליבא דר' אמי לדברי הכל בין לת"ק בין לר"י ואע"ג דרבי אמי ס"ל הכי לא עבדי' בה עובדא למשרא אשת גיסו אגיסו בנשאת ע"פ עדים דדלמא הלכה כר"י נפחא דאמר ר' יוסי אסיפא קאי אבל בנשאת ע"פ עדים לא איירי בה לא ת"ק ולא ר"י ואפשר דבנשאת ע"פ עדים נמי אליבא דרב יצחק אשת גיסו אסירא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה ורש"י פי' וכתב דלת"ק אליבא דר"י נפחא כשאסורה לחזור להבעל באשה שהלך בעלה למ"ה לאו משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דהא באשת גיסו ליכא למימר הכי אלא משום קנסא הוא אבל לר"י אליבא דר"י נפחא היינו טעמא שאסורה לחזור לבעל אשה שהלך בעלה משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ובאשת גיסו דליכא למימר הכי אשת גיסו שריא וכיון [דלא] איפסיק הלכתא אי כר"י נפחא אי כר' אמי לעולם אשת גיסו אסורה אי משום לפרש"י אי משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה לפי' דידן וכיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה דהלכתא כרבי יוסי דאמר כל הפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו הלכך מה שכתב הרב אלפס בריש שמעתין אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למ"ה וכו' אשת גיסו אסירה ואשתו שריא לא ירדנו לסוף דעתו דהא דאמרי' בגמ' לימא מתני' דלא כר"ע לאו אמילתא דאזיל אשתו וגיסו למ"ה וכו' דההיא כבר פסקה וכי קאמר לימא מתני' דלא כר"ע מילתא באנפי נפשה היא וכפירוש רש"י ז"ל ומצאתי כתוב בכתב יד הראב"ד בזה הלשון גבי מילתא דרבי אמי ור"י נפחא (לקמן צה ע"ב) ואי קשיא לך כי קאי אדר' אמי נמי קשי' דשמואל אדשמואל דהא אמר ר' יוסי ע"פ ב"ד אשת גיסו אסורה אגיסו ואשתו נמי אסורה ליה ואע"ג דליכא למימר גירש זה ונשא זה וכ"ש היכא דאיכא למתלי בתנאה לא קשיא דהתם אסורה משום אחות אשתו היא ודכ"ע לא ידעי שהיא אחות אשתו גזרינן משום אשה אחרת שהלך בעלה למ"ה אבל הכא אשת אחיו היא ידועה וליכא למטעי בה גירש זה ונשא זה ומשום הכי לא גזרינן ולתנאה נמי לא חיישי' והרב הצרפתי פי' דלגבי אחות אשתו איכא צד היתר כגון שבא גיסו תחלה דאתי למימר גירש זה ונשא זה לאחר מיתת אשתו הלכך אשת גיסו בעיא גט וכי הכי אשתו נמי אסירא ליה דהו"ל אחות גרושתו אבל אשת אח ליכא צד היתר וקשיא ליה אי הכי אי דאתא גיסו תחלה מ"ט דת"ק דשרי אשתו לדידיה הא ודאי אחות גרושתו היא ואי דאתו בהדי הדדי הא ליכא צד היתר כלל. ועוד כתב גבי אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למ"ה וכו' ולא אמרינן מתוך שנאסר אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו. וכתב הראב"ד בזה הלשון משום דמחלפא באשה שהלך בעלה בעלה למ"ה ואע"ג דליכא למימר הכא גירש זה ונשא זה מעתה תהא צריכה גט ממנו ותאסר עליו כעין אשה שהלך בעלה למ"ה אשמעי' מתני' דלא אמר הכא אלא היא אסורה על בעלה ואשתו מותרת לו דלא מצרכי' לה מיניה גט לומר דלא כר"ע דלדידיה בעיא גט הואיל ויש להם שעת היתר עכ"ל הראב"ד ולפי [זה] מה שלא כתבה הרב אלפס ללמוד ממנה אשת גיסו מותרת ואשתו אסורה ולא ללמוד ממנה דאפילו לר"ע אתיא מתני' ומפני שפסק הרב אלפס כר"ע הוצרך לכתוב זה אבל לעולם לפי הפסק כיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה כר' יוסי דאמר כל הפוסל ע"י אחרים פוסל על ידי עצמו:

תובד"ה לאחר שאתגייר כו' ואר"י דלא חשיב לאחר שאתגייר לא בא לעולם כו' וא"ת א"כ בפ' אע"פ כו' עכ"ל אההיא דגיטין שהביאו ה"מ לדקדק הכי דהיכי אמר אפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שהוא בעולם כו' דמשמע דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל דומיא דאין אדם מקנה לדבר שאינו בעולם דהיינו אינו בעולם כלל דבאיכא הגוף בעולם בלדבר שאינו בעולם נמי איכא כמו לאחר שאתגייר והא מנא ליה דהא מהיכא דשמעינן לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו לאחר שתתגיירי דהגוף הוא בעולם כמו לאחר שאתגייר דלא שמעינן מיניה בלדבר אלא בדאיכא הגוף בעולם וכן דקדקו התוס' שם בפ"ק דגיטין מההיא דגיטין גופיה:

בא"ד ולר' חנינא הוי איפכא כו' דקסבר לאחר שאתגייר אינה מקודשת ואפ"ה א"ר חנינא כו' אם ילדה אשתך נקבה כו' עכ"ל לא דקאמר ר' חנינא התם בהדיא הכי דלאחר שאתגייר אינה מקודשת אלא דאמתני' דהתם דקתני בלאחר שאתגייר דאינה מקודשת קא"ר חנינא בילדה אשתך נקבה דמקודשת באשתו מעוברת אך מה שהוכיחו מלאחר שאתגייר דאינה מקודשת דר' חנינא סובר איפכא מר"מ אינו מדוקדק דמהא ליכא לאוכוחי מידי דלמא אה"נ דגרע עובר מגר כדסבר ר"מ ור' חנינא טעמא אחרינא אית ליה דגרע ליה לדבר שאינו בעולם מדבר שלא בא לעולם לדבר שהוא בעולם ולכך ילדה אשתך נקבה דהוי דבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם קונה שפיר ומקודשת ולאחר שאתגייר דהוה לדבר שאינו בעולם אינה מקודשת דה"נ גרע לר"מ לדבר שאינו בעולם מדבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם כדאמרינן בפ"ק דגיטין ונ"ל דהתוס' סמכו עצמם אבבא אחריתא דתנן בתר הכי דקתני לאחר שתתגיירי אינה מקודשת דהוי נמי דבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם דמהא שפיר מוכח דגרע גר מעובר לר' חנינא בדבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם ולר"מ גרע עובר מגר בלדבר שאינו בעולם והוי סברת ר' חנינא איפכא מסברת ר' מאיר:

בד"ה מאי חזית דסמכת כו' אע"ג דתרי ותרי כו' ואר"י היכא דיבם אומר ברי לי כו' מידי דהוה אניסת לאחד מעידיה דריש פרקין עכ"ל (א) מה שיש לדקדק מדבריהם אלו אדבריהם דלעיל תמצא בר"פ שם בד"ה והבא עליה באשם תלוי כו' ע"ש:

תוד"ה אלא לאו כה"ג וכו' עד ויש לומר דהכא בתרומת פירות דרבנן התירו שלא מן המוקף משום עונג שבת. נ"ל דר"ל עונג שבת כל דהו שלא לטרוח בשבת אע"ג דאינו עונג שבת גדול כ"כ כההוא דיש לו פירות בעיר אחרת ואין לו בידו אלא כדי סעודות שבת מ"מ בתרומות פירות דרבנן הקילו בעונג שבת כל דהו:

ועי"ל דשרי לתרום וכו'. ר"ל דכדי שלא יצטרך לטרוח בשבת שחשיב עונג שבת גמור ואפי' בתרומה דאורייתא שרי לתרום שלא מן המוקף משום עונג כזה וק"ל:

ד"ה לאחר שאתגייר וכו' עד וי"ל כיון דחזינן דבמקצת סבר כראב"י וכו'. ר"ל אבל במקנה לדבר שלא בא לעולם לא אשכחן הכי דראב"י לא מיירי אלא במקנה דבר שלא בא לעולם ולא במקנה לדבר שלא בא לעולם:

בא"ד ולרבי חנינא הוי אפכא. פי' רבי חנינא מיירי במקנה דבר שב"ל ולא במקנה לדבר שלא בא לעולם רק שהתוס' מקשין דלר"מ לענין מקנה לדבר כגון לאחר שאתגייר דהוי לדבר דהאשה נקנית לו סבר דגר עדיף מעובר במקנה לעובר דהיינו לדבר ולרבי חנינא לענין מקנה דבר שלב"ל הוי איפכא והא דכתבו התוס' דקסבר לאחר שאתגייר אינה מקודשת אסיפא דמלתא סמוך דהיינו לאחר שתתגיירי:

בא"ד ועי"ל דרבי חנינא למ"ד אדם מקנה כו' דוקא מסיק הכי. פי' דשם איתא במתניתין וכן בסתמא בברייתא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אינה מקודשת ומוקי לה רבי חנינא ואמר לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת מקודשת ומפרשים התוס' דרבי חנינא אינו ר"ל דכשהיא מעוברת מקודשת אפילו לרבנן אלא אתא לאשמועינן דאפילו לר"מ לא ס"ל דמקודשת אלא כשהיא מעוברת אבל כשאינה מעוברת אפילו ר"מ מודה והא דקתני אם ילדה אשתך נקבה וכו' אינה מקודשת אתיא נמי כר"מ משום דחשיב התם בברייתא כל מילי דפליג בה ר"מ כגון לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' ולא השיב ג"כ אם ילדה אשתך נקבה וכו' משמע דאפי' ר"מ מודה בזה דאינו מקודשת והיינו כשאינה מעוברת:

ד"ה עד אחד ביבמה וכו' והא ליכא חומר בסיפא וכו'. פי' דשמעה שמת בעלה ונתייבמה ואח"כ בא בעלה אם היתה מתחלה נשואה לבעלה מותרת לחזור לו ועיין לקמן (יבמות דף צ"ה ע"ב) דפליגי רב ושמואל:

תוס' בד"ה לאחר שאתגייר כו' אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי כו'. נ"ב פי' דר' חנינא מפרש למתני' דקתני אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי דאינה מקודשת איירי כשלא היתה מעוברת אבל מעוברת קנה:

בא"ד מקודשת לי אינה מקודשת לדברי הכל כצ"ל. ונ"ב כלומר שאינה מעוברת דאפי' ר"מ מודה בה ומש"ה לא פליג ר"מ בברייתא על האי דילדה אשתך כו' אלא אלאחר שאתגייר כו' וכל שאר בבות דמתני' חוץ מאותה בבא דילדה וק"ל:

גמרא והא מדקתני סיפא כו' והאחרון אינו ממזר כו'. עי' לעיל (צב ב) בתד"ה אבל:

תד"ה עד. דבין לרב ובין לשמואל דפליגי כו'. הוא לקמן (צה ב):