יבמות צד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - א

דמיסנא הוא ^[13] דסניא ליה.

שמא שונאת היא את האמור להיות יבמה, ועל כן נישאת היא לשוק ללא בדיקה מספקת. ^[1]

אמר להו רב ששת: תניתוה במשנתנו שעד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק.

שהרי שנינו: אמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונשאת לשוק, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים -

תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר

והרי היכי דמי [מי הוא זה שהעיד להתיר את האשה, ומי היו המכחישים]?

אילמא תרי שני עדים העידו להתירה ותרי עדים העידו להכחישם?

מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני [מה ראית לסמוך על המכחישים ולאוסרה, יותר מאשר על השנים המתירים אותה לשוק]!?

ועוד תיקשי, האיך שנינו "והולד ממזר" שמשמעותו כי הוא ממזר ודאי, והרי ספק ממזר הוא, היות ולפי עדות המתירים אינו ממזר ולפי עדות האוסרים הרי הוא ממזר, ואם כן ספק ממזר הוא!?

וכי תימא, ואם תאמר שלא דק [דייק] התנא של משנתנו בלשונו.

והא מדקתני סיפא דמשנתנו: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דוקא קתני

אלא לאו, בהכרח, שמתחילה לא בא אלא חד להתירה לשוק, והיות ושני עדים הכחישו אותו הרי הם נאמנים והולד ממזר ודאי.

והרי אנו לומדים ממשנתנו, שטעמא דאתו בי תרי אכחשוהו, רק משום שבאו שני עדים להכחיש את העד האחד לכן אנו מאמינים להם ולא לעד האחד.

הא לאו הכי, אם לא היו באים שני עדים להכחיש את העד האחד, היה מהימן אפילו עד אחד שאמר "מת בעליך ואחר כך מת בנך" להתירה לשוק, הרי שעד אחד נאמן ביבמה להתירה לשוק. ^[2]

ודחינן: לעולם עוסקת משנתנו בתרי עדים שהעידו להתירה, ותרי עדים שהעידו להכחישם.

ודקשיא לך: מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, לא תיקשי -

וכדאמר רב אחא בר מניומי, בעדי הזמה -

הכא נמי בעדי הזמה, ששהזימו העדים המכחישים את העדים המתירים, וכגון שאמרו "עמנו הייתם", והרי האמינה להם תורה לבטל את עדות הראשונים, ושוב אמרו העדים המזימים שחילוף היו הדברים. ^[3]

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, ואמרי לה ^[4] רב אחא לרב אשי:

תא שמע לפשוט את ספקינו, אם עד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק:

דתנן: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי - שאנשא, ולא מתה אחותי - שאכנס במקומה לביתה, כלומר, אנשא לבעלה שהיה אסור בי עד שמתה אחותי.

ומוכח, היא ניהי, האשה עצמה בלבד הוא דלא מהימנא.

הא עד אחד - מהימן לומר מת יבמיך, ומותרת את לינשא לשוק.

ומקשה הגמרא על ראיה זו:

וליטעמיך, שאתה מדייק כן - אימא סיפא:

אין האיש נאמן לומר: מת אחי - שאייבם את אשתו, ולא מתה אשתי - שאשא את אחותה.

ולדבריך ועל פי דיוקך, יש לנו לדייק אף בסיפא:

הוא ניהו, הבעל עצמו הוא דלא מהימן.

הא עד אחד, מהימן לומר: מתה אשתך והרי אתה מותר לישא את אחותה.

והרי זה דבר שאי אפשר.

כי בשלמא גבי אשה, לומר לה: בעלך מת והרי את מותרת לכל אדם, ^[5] לכן הקילו חכמים להאמינו כי משום עיגונא אקילו בה רבנן.

אלא גבי איש, לומר לו: מתה אשתך לישא את אחותה - מאי איכא למימר!? ^[6] אלא, ^[7] בהכרח, שאין לדייק ממה ששנינו שהאשה אינה נאמנת לומר "מת יבמי" שרק היא אינה נאמנת, ואילו עד הרי הוא נאמן, וכדמוכח מן הסיפא -

ולעולם אף עד אחד אינו נאמן לומר מת יבמיך משום שהיא לא מדייקת בשנאתה את יבמה, וכי תאמר אם כן למה השמיענו התנא דין זה באשה, והרי יותר היה לו להשמיענו דין זה בעד זר שאף הוא לא נאמן, לא תיקשי:

כי אדרבה, יותר יש חידוש באשה עצמה שאינה נאמנת מאשר באדם זר.

וכי איצטריך - משנתנו להשמיענו חידוש זה באשה - לרבי עקיבא הוא דאיצטריך, שלפי שיטתו יש חידוש בדבר שאף היא לא נאמנת לומר "מת יבמי", כי:

סלקא דעתין אמינא: הואיל ואמר רבי עקיבא: יש ממזר מחייבי לאוין, ולפי שיטתו יבמה הנישאת לשוק ובא יבמה הרי זו תצא מזה ומזה וכל החומרות שבמשנה הראשונה עליה [וכמבואר לעיל צא ב וברש"י שם].

ואם כן אימא הייתי אומר: זאת ודאי לא תעשה האשה גם לשקר וגם להתקלקל, כי חיישא אקלקולא ^[8] ודייקא [חוששת היא לקלקול ומדייקת].

קא משמע לן, שאף היא אינה נאמנת משום דיש לחוש שהיא שונאת את יבמה. ^[9]

רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה לומר מת יבמיך להתירה לשוק, מקל וחומר:

אם לאיסור כרת התרת שהרי אתה מתיר לאשה להנשא על פי עד אחד האומר מת בעליך,

לאיסור לאו - דיבמה הנישאת לשוק, שעוברת בלאו ד"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" - לא כל שכן!? ^[10]

אמר תמה ליה ההוא מרבנן לרבא:

והרי היא האשה עצמה - שבאה להתיר את עצמה - תוכיח, דלאיסור כרת התרת שאם אומרת מת בעלי היא נאמנת להתירה מאיסור אשת איש.

ואילו לאיסור לאו - כשאומרת מת יבמי להתירה לשוק - לא התרת -

ואלא ודאי איהי [היא עצמה], מאי טעמא לא מהימנא [מדוע אין היא נאמנת] -

משום דכיון דזימנין דסניא ליה [פעמים ששונאת היא אותו] - לא דייקא ומינסבא [אין היא מדייקת קודם שתנשא].

אם כן, עד אחד נמי, דכיון דזימנין דסניא ליה - לא דייקא ומינסבא.

שנינו במשנה: זה מדרש דרש רבי אלעזר בן מתיא: ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה:

אמר רב יהודה אמר רב:

הוה ליה לרבי אלעזר למידרש ביה מרגניתא ודרש ביה חספא [היה לו לרבי אלעזר לדרוש בפסוק זה ולמצוא מרגנית, ואילו הוא דרשה, ולא העלה אלא חרס בידו]!

ומפרשינן: מאי מרגניתא, מה היא המרגנית שהיה לו לרבי אלעזר בן מתיא למצוא במקרא זה?

דתניא: כתיב: "ואשה גרושה מאישה", ללמדך: אפילו לא נתגרשה אלא מאישה [מבעלה] ולא הותרה לכל אדם, וכגון שכתב לה גט, ואמר לה "הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם", שלא נתגרשה זו לגמרי רק נפרדה מאישה -

הרי היא פסולה לכהונה לכשימות בעלה -

והיינו "ריח הגט" דפוסל בכהונה. ^[11]

מתניתין:

אחות אשתו של אדם אסורה עליו באיסור כרת כל עוד שאשתו חיה, ואפילו גירשה. אבל אם מתה אשתו הרי הוא מותר באחותה, שכך אמרה תורה: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה - בחייה", הרי שלא אסרה התורה את אחות אשתו רק בחיי אשתו.

מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו ^[12] לו: מתה אשתךוהותרה לך אחותה שאסורה היתה עליך באיסור כרת.

והלך הבעל ונשא את אחותה, על פי מה שאמרו לו שהיא מותרת להינשא לו. ואחר כך באה אשתו הראשונה -

הערות

^[13] צריך ביאור, מה שייך לומר כי מפני שהיא שונאת את יבמה הרי היא אומרת "מת יבמי", והרי אין היבם לפנינו שייבמה, עד שנאמר שהיא רוצה להישמט ממנו, ולכשיבוא, אם יבוא הרי לא יועיל לה מה שתינשא לאחר, כי יוציאוה ממנו שבאיסור היא עומדת אצלו, ונמצא שלא הרויחה כלום באומרה שמת יבמי?! ובמאירי נראה שהרגיש בקושיא זו. ולכן כתב: "זימנין דסניא ליה, ליבם, מתוך שסתמו קטרוג מצוי בינו לבינה, ומינסבא בלא דיוק, שאף כשתאסר לו אינה קפידה בכך".

^[1] ביארו התוספות את סברת הגמרא בלשון זו, שאין אנו חוששים שמא לא דייקא משום דמרחמא ליה ליבמה, אבל חוששים שמא לא דייקא משום ששונאת היא ליבמה. שהוא משום דאף על גב דמשום אהבתה אינה מזלזלת בבדיקתה, מכל מקום משום שנאתה יש לחוש שתקלקל ולא תבדוק "שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות". והוסיפו עוד "ושכיח טפי דסניא ליה מדמרחמא ליה, כדמשמע בסוף פרק האשה שלום".

^[2] ראה מה שנתבאר בזה בהערה בסוף העמוד הקודם.

^[3] בערוך לנר הקשה מכאן על שיטת הרמב"ם דבהזמה והכחשה כאחת אין זו הזמה אלא הכחשה, ודוחק לומר שהיו שני כתי עדים האחת מזמת ואחת אומרת חילוף היו הדברים, ראה שם.

^[4] כן צריך לומר, ולא "אמרי ליה".

^[5] ראה מה שנכתב בהערה הבאה.

^[6] הקשו התוספות והראשונים: עד שהוא מקשה מן הסיפא, יקשה לו מן הרישא עצמה, שהרי אף ברישא איתא: אין האשה נאמנת לומר [מת יבמי - שאנשא], ולא מתה אחותי - שאכנס לביתה, ולדבריך יש לך לדייק: הא עד אחד מהימן לומר לאשה: מתה אחותך שתכנסי לביתה, והרי אין עד אחד נאמן להתיר איסור אחות אשה במקום שאין בזה משום עיגונא! ? ובתוספות חילקו בין עד אחד הבא לאשה שרצונה להנשא לבעל אחותה, דבזה שייך לומר משום עיגונא אקילו בה רבנן, כיון דאפשר לא תמצא מי שישאנה, אבל כשלא ראינו את רצון האשה לינשא לו, אלא שבא העד כדי להעיד לאיש הרוצה לישא את אחות אשתו כדמשמע לשון הרישא, בזה הוא דאין שייך עיגונא כיון שלא ראינו את רצון האשה להנשא לו [ובריטב"א ושאר ראשונים יישבו באופן אחר; ובערוך לנר וישרש יעקב כתבו לדקדק מדברי רש"י כדברי התוספות]. ולפי דברי התוספות מתבאר היטב לשון הגמרא: "בשלמא גבי אשה משום עיגונא אקילו בה רבנן אלא גבי איש מאי איכא למימר". ובפשוטו הכוונה לחלק בין עדות להתיר אשת איש, לבין עדות להתיר אחות אשה [וכן נתבאר בפנים], ולפי זה לא היה לגמרא לחלק בין איש לבין אשה, אלא בין עדות של אשת איש לעדות של אחות אשה! ? אך לפי התוספות כוונת הגמרא היא: "בשלמא גבי אשה" כלומר: להעיד לאשה הרוצה להתירה מכבלי עיגונה ולהתירה לכל אדם או אפילו עדות לאשה פנויה כדי להתירה לבעל אחותה, "משום עיגונא אקילו בה רבנן", "אלא גבי איש" כלומר כאשר האיש הוא זה שמביא את העד ולא האשה הרוצה להנשא, "מאי איכא למימר". ומיהו מלשון התוספות נראה שאין סברא זו אלא דחייה בעלמא.

^[7] חלקו העיקרי של תירוץ הגמרא מתבאר כאן על פי הריטב"א [וברש"י לא נראה שפירש כן, וכוונתו צריכה ביאור], וחלק ממנו מתפרש על פי רש"י ולא כהריטב"א.

^[8] הב"ח מחק מילת אקלקולא "דזרעא", כי הבין דלפי שיטת רש"י אין הכוונה משום הקלקול של הממזרות, אלא משום ש"תצא מזה ומזה" ושאר החומרות במי שנישאת לאחר ובא בעלה, ראה היטב ברש"י, ועל פי דרכו מתבאר בפנים. חידוש יש בסוגיא זו, דאפילו באשה שאומרת מת יבמי יש בה את כל הקלקולים של המשנה, ואף שהיא משקרת ובמזיד היא נישאת באיסור, ועד כאן לא שמענו אלא במי שנישאת על פי אחר ומתוך טעות, וכאן משמע דאפילו כשהיא נישאת במזיד יש בה את כל החומרות אם בא בעלה.

^[9] כן פירש רש"י, אבל הריטב"א מפרש את סוגיית הגמרא כפי הגירסא הכתובה לפנינו "אקלקולא דזרעא", ללא מחיקת הב"ח למילת "דזרעא", וכגירסא שלפנינו [ללא הסוגריים המודפסים בגמרא] "קמ"ל דאקלקולה דידה חיישא אקלקולא דזרעא לא חיישא", ומשום דאף כי יש כאן כל החומרות האחרות אינה חוששת להם להישמט מיבמה שהיא שונאת, ראה שם.

^[10] כן פירש רש"י, אבל התוספות תמהו על פירוש זה, שהרי עיקר הבעיא היתה משום דאיכא למימר דסניא ליה ליבמה, ואין טעם זה שייך כשאומר העד "מת בעליך", ועל כן פירשו באופן אחר, דילפינן ממה שעד אחד נאמן לומר מת בעליך להתירה ליבם, ראה בדבריהם. ולשיטת התוספות ניחא יותר לשון "איסור כרת" דאשת אח היא בכרת, אבל לרש"י שהקל וחומר הוא מאיסור אשת איש שהיא בחנק מלבד הכרת, היה לו להזכיר חיוב מיתת בית דין. וראה בערוך לנר שכתב על קושיית התוספות על רש"י, דאכן זה הוא גופה דחיית הגמרא, ראה שם.

^[11] מדברי המאירי בביאור המשנה נראה שעיקר דבריו דרבי אלעזר בן מתיא היו לומר, שאם נתן האחרון גט אינו בכלל "ריח הגט" הפוסל לכהונה. וביאר בקובץ הערות, דלא משכחת לה ריח הגט שיפסול מן התורה, כי אם נתן לה גט על מנת שלא תהא מותרת לכל אדם אין היא גרושה אפילו מאישה ואינה נפסלת לכהונה, אלא מאחר שלימדתנו התורה שאם היתה גרושה רק מאישה היתה נפסלת לכהונה, לכן אמרו חכמים שהנותן גט כעין זה תיפסל האשה לכהונה, ולעולם פסולה אינו אלא מדרבנן, ראה שם שהביא דוגמא לזה.

^[12] "ואמרו לו" שני עדים, שאין עד אחד נאמן לומר מתה אשתך להתיר לו לישא את אחותה; ואולם ראה מה שנכתב בזה בהערות בעמוד הבא.

דסניא ליה [ששונאת היא אותו] את היבם, ולכן סומכת על עדות כל שהיא כדי להיפטר ממנו. אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו. ששנינו, אמרו לה: "מת בעליך ואחר כך מת בנך" ונשאת לחוץ לאדם זר, ואחר כך אמרו לה "חילוף היו הדברים" — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר.

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]: אילימא תרי ותרי [אם תאמר שניים ושניים], שבאו קודם שני עדים ואחר כך שני עדים אחרים שסיפרו את המעשה בדרך אחרת — מאי חזית דסמכת אהני, [מה ראית שסמכת על אלה] האחרונים, סמוך אהני [על אלה הראשונים] ולמה תצא? ועוד, מדוע הוולד ממזר? לכל היותר ספק ממזר הוא שהרי אין הוכחה גמורה לדברי האחרונים. וכי תימא [ואם תאמר] שלא דק [דייק] התנא בלשונו — הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה]: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דדוקא קתני [למד מכאן שבדיוק שנה]!

אלא לאו חד [האם לא מדובר בעד אחד], וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה [והטעם, דווקא, שבאו שניים והכחישו אותו], הא לאו הכי [הרי אם לא כן] — מהימן [היה נאמן]. את הראיה הזו מן המשנה דוחים: לעולם תאמר שבאו תרי [שני עדים] מתחילה ותרי [ושניים] אחר כך, וכפי שאמר רב אחא בר מניומי בענין אחר, שמדובר בעדי הזמה, שהעדים האחרונים לא סיפרו את המעשה באופן אחר, אלא הזימו את העדים הראשונים, שאמרו: "עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר" ולא יכולתם כלל לראות את הדבר שאתם מעידים עליו, ועל ידי כך נפסלים העדים הראשונים בגופם לגמרי, ובכגון זה אנו סומכים על העדים האחרונים.

הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעדי הזמה, ואם כן לא נפתרה שאלה זו מן המשנה.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא לרב אשי: תא שמע [בא ושמע] ראיה ממקור אחר: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי, שאנשא, כלומר, להתיר לה להינשא לחוץ, ולא נאמנת לומר מתה אחותי שאכנס לביתה, כלומר, שאנשא לבעלה. ונדייק: היא ניהי דלא מהימנא [היא עצמה היא שאינה נאמנת], הא [הרי] אם היה עד אחד — מהימן [נאמן]!

ודוחים: וליטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך, שכך אתה מדייק, אמור את סופה של המשנה]: אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו, ולא נאמן לומר מתה אשתי שאשא את אחותה, ואם תדייק באותה דרך עליך לומר הוא ניהו דלא מהימן [הוא עצמו הוא שאינו נאמן] הא [הרי] עד אחד מהימן [נאמן] אולם דבר זה מופרך, שהרי בשלמא [נניח] גבי (אצל) אשה משום עיגונא [עיגון] אקילו בה רבנן [הקילו בה חכמים] לסמוך על עד אחד, אלא גבי איש מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אי אפשר להתירו על פי עדות בלתי שלימה שכזו!

אלא, אין לדייק מהמשנה איך הדין בעד אחד, כי איצטריך [כאשר הוצרכה] להיאמר הלכה זו שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי — לדעת ר' עקיבא איצטריך [הוצרכה], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואמר ר' עקיבא כי יש ממזר מחייבי לאוין, ולכן אף היבמה הנישאת לחוץ שלא כדין יהיה וולדה ממזר, אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא [אמור שמא חוששת, דואגת, היא על קלקול זרעה ותדייק] ולא תינשא אלא בעדות ברורה, על כן קא משמע לן דאקלקולא דידה חיישא [השמיע לנו שעל קלקול שלה היא חוששת] כגון שיש ספק אם מת בעלה שאז היא יוצאת גם מבעלה השני, אבל אקלקולא דזרעא לא חיישא [על קילקול של זרעה אינה חוששת] עד כדי כך, ועשויה להינשא שלא כדין.

רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מקל וחומר. ומהו: אם לאיסור כרת של אשת איש התרת על ידי עדות של עד אחד, לאיסור לאו של יבמה לחוץ לא כל שכן?! אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד החכמים] לרבא: היא עצמה, כלומר, האשה המעידה לגבי עצמה תוכיח שאין הדבר כן, שהרי לאיסור כרת התרת שאם היא מעידה שמת בעלה — מתירים לה להינשא לכל אדם, ואין חוששים שמא אשת איש היא, לאיסור לאו לא התרת, שהרי אינה נאמנת לומר שמת יבמה על מנת שתינשא לחוץ!

ואלא איהי מאי טעמא לא מהימנא [היא עצמה מה טעם אינה נאמנת], שכיון דזימנין דסניא ליה, לא דייקא ומינסבא [שפעמים שהיא שונאת אותו, אינה מדייקת בבדיקת הדברים ונישאת], עד אחד נמי [גם כן] יש לומר אותו חשש: שכיון דזימנין דסניא ליה, לא דייקא ומינסבא [שפעמים שהיא שונאת אותו, אינה מדייקת ונישאת], שהרי אין עד אחד נאמן אלא בצירוף הסיבה שהיא גם מדייקת. ואם כן אין ביסוס לקל וחומר זה, ולא נמצא פתרון לשאלה שנשאלה.

א שנינו במשנה: זה המדרש דרש ר' אלעזר בן מתיא וכו'. שהכתוב "ואשה גרושה מאישה" בא ללמד שגט שניתן על ידי אדם שאינו בעלה, אינו פוסלה. אמר רב יהודה אמר רב: הוה ליה [היה לו] לר' אלעזר למדרש ביה מרגניתא [לדרוש בו בפסוק זה מרגלית] ודרש ביה חספא [בו חרס], כלומר, היה יכול לדרוש דרשה חשובה יותר, ודרש וחידש בו רק דבר קטן.

מאי מרגניתא [מה, איזו, מרגלית]! — דתניא [שכן שנינו בברייתא], מה שנאמר: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), בא ללמד שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה, שנפרדה ממנו ולא הותרה לאחרים, כגון שכתב לה בגט "הרי זה גיטך ואין את מותרת לכל אדם" שגט כזה ודאי אינו מתיר אותה להינשא לאחר, ואינו נחשב גט לכל דבר, מכל מקום פסולה לכהונה. שאם אחר כך מת בעלה — תיחשב כגרושה ולא כאלמנה ואסורה להינשא לכהן, שגט זה בכל זאת הועיל בה לפסול, והיינו [וזהו] "ריח הגט" שאינו גט ממש, ובכל זאת הוא שפוסל בכהונה.

ב משנה מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו לו "מתה אשתך", ונשא את אחותה, ואחר כך באת אשתו ממדינת הים — מותרת לחזור

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

hates the yavam, and she would therefore take advantage of any testimony to rid herself of him. Rav Sheshet said to them that you learned it in the mishna. If they said to her: Your husband died and afterward your child died, and she married another man, and afterward they said to her that the matters were reversed, she must leave the other man, and the first child and the last one are each a mamzer.

Again, Rav Sheshet analyzes the case: What are the circumstances? If we say that they are two and two, i.e., the account of two witnesses was contradicted by two other witnesses, what did you see to make you rely on these second witnesses when you can equally rely on those? Why should she have to leave this man? And furthermore, why should the child be a mamzer? At worst he is an individual whose status as a mamzer is uncertain, as there is no proof that the second witnesses are more reliable. And if you would say that the tanna of the mishna was not precise in his language, but from the fact that it teaches in the latter clause of the mishna: The first is a mamzer and the last is not a mamzer, one can learn from here that the mishna was taught specifically in this manner.

Rather, is it not the case that this is referring to one witness, and the reason is that two others came and contradicted him. It may be inferred from this that if it was not so, the sole witness is deemed credible. The Gemara refutes this proof: Actually, the mishna is speaking of a case when two witnesses came first, followed by another two witnesses, and the ruling is as Rav Aḥa bar Manyumi said, with regard to a different issue, that it is referring to witnesses of false, conspiring testimony. In other words, the second set of witnesses did not offer an alternative account of the same incident. Rather, they claimed that the first witnesses lied, as they were with them, elsewhere, during the time that they supposedly witnessed the husband’s death. In this case, the first witnesses are entirely disqualified, as the account of the second pair is accepted.

Here too, we are dealing with witnesses of false, conspiring testimony. Consequently, the question of whether the court believes one witness who testifies that a yavam is dead cannot be resolved from the mishna.

Rav Mordekhai said to Rav Ashi, and some say it was Rav Aḥa who said to Rav Ashi: Come and hear a proof from a different source (Yevamot 118b): A woman is not deemed credible if she says: My yavam is dead, so that I may marry, i.e., to permit herself to marry another man. And she is not deemed credible if she says: My sister is dead, so that I may enter her house, i.e., to marry her husband. The Gemara infers: It is she herself who is not deemed credible. It may be inferred from this that if one witness issues this report, he is deemed credible.

The Gemara refutes this argument. And according to your reasoning, say the latter clause of that same mishna: A man is not deemed credible if he says: My brother is dead, so that I may enter into levirate marriage with his wife. And he is not deemed credible when he says: My wife is dead, so that I may marry her sister. Following the above reasoning, it is he himself who is not deemed credible, which indicates that one witness is deemed credible. Yet this cannot be correct: Granted, with regard to a woman, due to the concern that she be left a deserted wife, the Sages were lenient in her case, by allowing her to rely on a single witness. However, with regard to a man, what can be said? There is no concern that he will be left deserted, as a man can marry more than one woman, so he certainly cannot marry a woman on the basis of such flimsy testimony.

Rather, the case of one witness cannot be decided from the mishna, as when is this halakha that a woman is not deemed credible when she says that her yavam is dead necessary to be stated? It is necessary for the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara explains: It might enter your mind to say: Since Rabbi Akiva said that the offspring born of intercourse for which one is liable for violating a prohibition is a mamzer, which indicates that even the offspring of a yevama who unlawfully wed another man is a mamzer, one might say that she is concerned for the ruin of her offspring and is consequently exacting in her investigation and would marry only if she received clear, unambiguous testimony. The tanna therefore teaches us that she is concerned for her own ruin, e.g., if there is uncertainty as to whether her husband died, which would force her to leave both him and her second husband, but she is not as concerned for the ruin of her offspring, and in this case she is likelier to marry unlawfully.

§ Rava said: One witness is deemed credible in the case of a yevama by means of an a fortiori inference: If for a prohibition involving karet, i.e., adultery of a married woman, you permitted the testimony of one witness, then for a regular prohibition, that of a yevama to another man, is it not all the more so? One of the Sages said to Rava: She herself, a woman who testifies with regard to herself, can prove otherwise: For a prohibition involving karet you permitted her, i.e., if she testifies that her husband is dead she may marry another man and there is no concern that she might still be a married woman, and yet for a regular prohibition you did not permit her, as she is not deemed credible when she claims that her yavam is dead.

But rather, she herself, what is the reason that she is not deemed credible? Since sometimes the woman may hate him, she is not exacting in her examination of the matter and marries. With regard to one witness, the same concern also applies: Since sometimes the woman may hate him, she is not exacting in her investigation before she marries again. The court believes one witness only because they assume that she herself is careful to examine the matter. The a fortiori inference is therefore groundless, and the question remains unresolved.

§ The mishna states that this was an exposition taught by Rabbi Elazar ben Matya: The verse states with regard to priests: “Neither shall they take a woman divorced from her husband” (Leviticus 21:7). This teaches that a woman is not disqualified from marrying into the priesthood by a bill of divorce she receives from a man other than her husband. Rav Yehuda said that Rav said: Rabbi Elazar should have taught this verse as a pearl but in fact he taught it as an earthenware shard. In other words, he could have arrived at a more significant conclusion.

The Gemara asks: What pearl does he mean? As it is taught in a baraita: “Neither shall they take a woman divorced from her husband,” even if she was divorced only from her husband. Even if the woman was separated from her husband and was not permitted to marry anyone else, e.g., if her husband wrote in the bill of divorce: This is your bill of divorce but you are not permitted to any other man, this document is certainly not considered a full-fledged bill of divorce, and yet she is disqualified from the priesthood. If her husband later passes away, she has the status of a divorcée, not a widow, which means that she is prohibited from marrying a priest. And this is the trace of a bill of divorce, which is not an actual bill of divorce and yet disqualifies from the priesthood.

MISHNA: In the case of one whose wife went overseas and people came and told him: Your wife is dead, and he married her sister, and afterward his wife came back from overseas, the original wife is permitted to return

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו וכו' אלא גבי איש מצי איכא למימר.קשיא לן, ומרישא נמי פירכא דקתני ולא מתה אחותו שאכנס לביתה. ואיכא למימר שמעתא הכי פירושא דייקינן מעיקרא הא עד א' מהימן דאי ס"ד עד א' לא מהימן משום דליכא למסמך עלה דדייקא לישמעי' עד א' דאית בה תרתי דידה העד וכ"ש היא עצמה וסיפא דרישא ודאי פשיטא אלא קס"ד דמשום רישא נקט נה ואקשי' ולטעמיך סיפא דסיפא גבי איש מאי איכא למימר דהא ליכא למימר משום רישא דידה קתני לה לאשמועינן הא עד א' מהימן במיתת אחיו דהא פשיטא דכיון דתנן מת בעלי תתיבם כ"ש עד א' ועוד בפרק האשה שלום תנן נמי הכי.

אלא לר' עקיבא איצטריך סד"א חיישא אקלקולא דזרעא ודייקה ומינסבה. ולא תידוק מינה דרישא הא עד א' מהימן אלא כ"ש עד א' דכיון דאיכא עד אחד דמסייעא לה משום דסניא ליה סמכא עלה אבל בהיא גופה סד"א משום איבה לא מקלקלא נפשה בודאי קמ"ל תמות נפשה הוא דקא עבדא משום דסניא ליה וכן נמי סיפא דמת אחי כי ה"נ רבותא קמ"ל דכיון דליכא עד כלל סד"א לא סמכא עליה דידעא דמשקר ולא מקללה נפשה קמ"ל ואע"ג דמרישא דרישא משעת מינה תרתי דדמיין להדדי קתני אי נמי משום דאיכא למימר כי אמרה היא טפי חיישינן לסניא דידה משאמר יבם דאיהו לא מקלקל נפשיה ולא סני לאחוה וליסמוך אתרוייהו, קמ"ל.
וכתוב בנוסחאות, קמ"ל אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעה לא חיישא ור"ש מחקו דהא לר"ע היא גופה מקלקלה בכל שלשה עשר דבר כדתנן בגיטין (דף פ') וזו אינה קושיא דהכי קאמר אקלקולא דידה חיישא וזה אינו קלקול בעיניה אם מפסדת היבם אלא ריוח הוא לה משום דסניא ליה אקלקולא דזרעה בלחוד לא חיישא ואלו במת בעלי איכא קלקול לעצמה מפני שהיא יוצאה מתחת בעלה הראשון שהוא עמה בהיתר ולא סניא ליה אבל מת יבמי ממי תצא מן היבם שמא זו היא מה שהיא מחזרת עליו מן הבעל שתנשא לו אף עכשיו אין לה בעל וכ"ש במתה אחותי דאינה מפסדת כלום משלה. וסיפא איצטריך משום דסד"א לסמוך אתרווייהו כדפרישי' דהאשה נותנת אצבע בין שני' תחלה, קמ"ל.

אמר להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בניך וכו'. איכא למידק דהא נמי איהי מהימנא דתנן לקמן בהאשה שלום (שם) מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת. ויש לומר דהתם בדלא יתברר לן דמית ליה בן, ואי בעיא אמרה מת בעלי ותשתוק. דהשתא שרינן ליה לשוק משום דבן בחזקת קיים לעולם עד שיתברר לנו שמת, ואפילו זקן ואפילו חולה כדאיתא בפרק השולח בגטין (כח, א) נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואפילו הניחו זקן. וכיון שכן בשאמרה נמי מת הבעל תחלה ואחר כך מת הבן נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומעמידין אותה בחזקת התר לשוק. אבל אלו באו עדים שמת הבן, או שאמרו שמתו שניהם, אינה נאמנת לומר שמת הבעל תחלה, והלכך כשבא עד אחד ואמר מתו שניהם ומת הבעל ואחר כך מת הבן, אי סלקא דעתך משום דדייקא ומנסבא הוא, הכא לא מהימן, משום דכיון שהחזיקה מיתתן אצלנו איכא למיחש דלא סניא ליה ליבם וסמכה אעד ולא דייקא אם מת הבעל או הבן ראשונה.

ודחינן למתניתין ואוקימנא בעדי הזמה. ומעתה סיפא נמי דקתני מת בנך ואחר כך מת בעליך בעדי הזמה היא, דאי לאו הכי מינה נמי איכא למידק משום דלא משקר הוא, מדסמכינן עליה במת הבן ואחר כך מת הבעל במאי דאיהי לא מהימנא, אלא ודאי אף היא מתוקמא בעדי הזמה. והא דלא דייק לה רב ששת מינה, משום דרישא עדיפא ליה דמוכח ממש דלא חיישינן למיסנא דידה הרמב"ן נר"ו.

ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו. איכא למידק אמאי לא פרכיה מסיפא דרישא עצמה, דקתני ולא מתה אחותי שאכנס לביתה. ויש לומר דאי מסיפא דרישא הוה אמינא דמשום רישא נקט לה והוא הדין לעד אחד, אלא סיפא דסיפא ודאי קשיא, דאי אמרת דמשום רישא דידה נקט לה, רישא עצמה למאי אצטריך, דאי לאשמועינן דאיהו לא מהימן לומר מת אחי שאיבם את אשתו, הא עד אחד מהימן, הא נמי פשיטא דכיון דתנן האשה שאמרה מת בעלי תתיבם כל שכן עד אחד.
ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו כרב ששת ורבא דנאמן. והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ב ה"ה) כתב דנאמן אפילו לומר ניתן לו בן במדינת הים, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. והראב"ד חלוק בדבר זה והביא ראיה דאפילו בעל עצמו אינו נאמן לומר יש לו בנים במוחזק באחין ואינו מוחזק בבנים וכמו שכתוב בהשגות. ול"נ כדברי הר"ם ז"ל והרב בעל המאור ואין ראיה מבעל, דשאני עד דאף היא דייקא ומנסבא, מה שאין כן בבעל דסמכא עליה לגמרי ואף על גב דלא דייקא מנסבא. ועוד יש לי ראיות אחרות כתבתיה בתשובות שאלות (ח"א סי' אלף רנ"ב ועיין תשב"ץ ח"א סי' פ"ב).

הגר"ח ז"ל וכן היא בנוסחאות הגאונים ז"ל לרבי עקיבא אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' עקיבא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין חיישא לקלקולא דזרעה ודייקא ומנסבה קא משמע לן אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעא לא חיישא. ורש"י ז"ל (ד"ה אלא) הקשה על גירסא זו דלר' עקיבא אף היא עצמה מיקלקלא בכולהו שלשה עשר דבר, כדתנן בגיטין (פ, א) ולעיל (יבמות צא, ב) נמי בשמעתין גבי מאי הוה לה למיעבד מייתינן לה בתיובתא הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואוקימנא כר' עקיבא (עיין לעיל (יבמות צב, א) ורש"י גיטין פ, א ד"ה כל) ותירץ הרמב"ן נר"ו (ד"ה אלא) דאין זה קלקול בעיניה, דאי משום שיוצא מיבם, אדרבה בהכי ניחא לה משום דסניא ליה, וקלקולא דזרעה בלחוד הוא דאיכא ולא חיישא. ואי משום שיוצאה מבעל זה שתנשא לו עכשיו, זה אינו קלקול שעכשיו נמי אין לה בעל, וכל שכן במתה אחותו דאינה מפסדת משלה כלום.

א"ל רב ששת תניתו' אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ק"ל האי נמי לא תיבעי לן דאפי' איהי מהימנ' דהא תנן מת בעלי ואח"כ מת בני תנשא וי"ל דהתם דסמכה מטעם מגו שאלו אמרה מת בעלי ושתקה נאמנת להנשא מתוך חומר שהחמרת בסופ' וממילא תנשא לשוק דבנה בחזקת קיים מוקמי' ליה ואפילו היה זקן או חולה וכדאיתא במסכת גיטי' הילכך השתא שאמרה שמת בנה ג"כ נאמנת לומר שמת אחריו כי הפה שאסר לומר שמת בנה הוא הפה שהתיר לומר שמת אחריו אבל כשיש שם שנים עדים או אפי' עד א' שמתו שניהם אינה נאמנת לומר שהבן מת תחלה דחיישי' דעל מיתת בעלה דייקא אבל על מי מהן מת תחלה לא דייקא כיון דלא חיישי' לקלקולא ולא י"ג דבר ודילמא סניא ליבם וכיון דכן היא הנותנת כשהעד מעיד שמת בנה ואח"כ מת בעלה דאי טעמא דעד א' משום דאתת' דייקא הכא לא מהימן על ההקדמה דאיהי לא דייקא בהא:

בעידי הזמה פי' ובהא לד"ה האחרוני' נאמנים והיינו דקתני תצא והולד ממזר וש"מ שאם בא הבעל תצא ואעפ"י שיש לה בנים שאין לה הזמה גדולה מזו. ת"ש אין האשה נאמנת וליטעמך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא אחותה הוא נהי דלא נאמן הא עד א' מהימן פי' והא ע"כ אין עד אחד נאמן לומר שמתה כדי שישא אחותה:

בשלמא גבי אשה משום עגונא ור"ת פי' לעולם לא האמינו עד א' בדבר שבערוה אלא משום עגונא והכא ליכא עגונא כלל כי אפי' בחיי אשתו הוא יכול לישא אשה אחרת ואחות אשתו יכולה להנשא לאחרי' וא"ת ואמאי לא פריך לי' מסיפא דרישא דקתני ולא מתה אחותה שתכנס לביתה דהכי נמי ליכא עגונא ועד נמי לא מהימן וי"ל דאי מהתם מצי למידחי דאיידי דקתני רישא אין נאמנת לומר מת יבמי שאנשא דדוקא היא לא מהימנא אבל עד א' מהימן נקט ולאו דוקא ולא מתה אחותה וכו' אבל סיפא קשיא דנקיט אין האיש דליכא למימר דנקטי' משום רישא דאין האיש נאמן לומ' מת אחי שאייב' את אשתו דהיא גופא נמי לא אשמועי' מידי דהיא גופא פשיטא שאין בע"ד נאמן ולא האמינו אלא לאשה מתוך חומר י"ג דבר ואי משום דייקותא דידה דאיהו הוא דלא מהימן הא עד א' מהימן הא שמעי' לה מרישא דקתני שנאמנת לומר שמת היבם דאלמא טעמ' דעד א' משום לא משקר ועוד דכיון דהאש' נאמנת לומ' מת בעלי ותתייב' כ"ש עד א'

אלא כי אצטריך לר"ע אצטריך פי' דלא תפשוט מרישא דאינה נאמנת לומר מת יבמה שאנשא הא עד א' נאמן דא"ל דעד נמי אינו נאמן והא דנקטה בדידה משום דסד"א הואיל ואמר ר"ע וכו פי' דאפילו תימא דעל עדות העד לא דייקא ומנסבא אבל היא גופא דייקא בגופא דלא תשקר כגון דאיכא קלקול קצת דתרתי לא עבדא דתסהיד שקרא ותחי נפשא לקצת קלקול:

גרסת הספרים הואיל ואר"ע יש ממזר מחייבי לאוין חיישת אקלקולא דידה חיישי' אקלקולא דזרעא לא חיישי' והק' רש"י ז"ל עליה דהא לר"ע נמי מקלקלא בי"ג דבר דאית בהו קלקולא דידה כדכתב במתני' דאייתי לעיל הכונס את הערוה וכו' דאוקמא כר"ע ולאו קושיא שאין קלקול לדידה בעינן אלא כיוצא מבעלה דחביב עלה אבל לצאת מיבמה לא חשיב קלקול לדידה דאדרב' דילמא סניא לי' וניחא לה בשאר קלקולי ממון משום הא ואי הוה חיישת לקלקולא דזרעא שאין לו תיקון הוה חיישת מעתה אין לנו למחוק גרסא זו:

רבא אמר עד א' נאמן ביבמ' מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש פרש"י ז"ל אסור כרת התרת לה מת בעליך ותנשאי וא"ת להתירא לשוק ג"כ משכחת לה דאיכא איסור כרת כשאומר מת בעניך ואח"כ מת בנך דהא נמי בעיין כדמוכח ממאי דפשט רב ששת וי"ל שאין עיקר השאלה אלא על עדות התרת היבמה לשוק מיד דהוא איסור לאו כגון שנודע ודאי שכבר מת הבעל אלא שא"צ עדו' על היב' אם מת ואף כשאומ' מת בנך ואח"כ מת בעלך אין עיקר העדות ואין הספק שאנו מספקים בנאמנות אלא אם נאמן על הקדמת מיתת הבעל למיתת הבן דאלו על מיתת הבן פשיטא לן דמהימן והיא נמי מהימנא. ור"ח ז"ל פי' לאיסור כרת התרת להתירא להחיבם ואעפ"י שיש כרת בביאת היבם בעצמו בלאו איסורא דאשת איש ואית והא אכתי לא איפש' לן שיהא עד א' נאמן בזה י"ל דהא פשיטא לן שהוא נאמן כשאין לה בנים והיא גופא מהימנא ולישנ' דאיסור כרת דייק טפי לה"פ דאלו לפרש"י ז"ל איסור מיתת ב"ד נמי איכא ובעיין לא איפשיטא הכא אבל תפשוט לן דעד א' נאמן ביבמה ממסקנא דמימרא דרב דאמר נשואין אין בה וכדכתיבנא לעיל וכן פסקו הגאונים ז"ל:

א) אבל השתא דמשמע לתלמודא דאיירי מתני' באזיל אשתו וגיסו דומיא דסיפא דר' יוסי אומר כל שפוסל וכו' כדפרישית לעיל אם כן לא אתיא כר"ע דהוה לה אחות גרושתו דלר"ע בעיא גט מיניה אע"ג דלא שייך גירש זה ונשא זה דבכל ענין מתסרא מ"מ משום דהיא אשת איש קנסינן ליה ובעא גט כמו באשת איש דרישא:

מאיסורא לא מעטה קרא. פ"ה דמ"מ יש בה לאו וכרת ולא נהירא דהא לאו וכרת לא ידענא אלא מאותה פרשה דכתיב בה שרפה וכיון דקאמר דלא מיירי בחמות לאחר מיתה מנלן איסורא ונראה דר"ל איסורא משום דכתיב ארור שוכב עם חותנתו:

א"ל ר"ש תניתוה א"ל מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ א"ל חילוף הי' הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזיא דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ס' ממזר הוא וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני אלא לאו בחד וטעמא דאתו בי תרי ואכחשוה הא לא"ה מהימן. רבא אומר ע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לכ"ש: ואמרי רבוותא דכיון דר"ש ורבא פשטי דע"א נאמן ביבמה ש"ע הכי' הל' ואע"ג דאייתי בגמ' הני דחיות לוא דסמכי נינהו והל' כוותייהו ולקמן בשלהי מס' בלל' שני יבמות הוכחתי שע"א נאמן ביבמה לומר מת יבמתך לשוק.

זה מדרש דרש ר"א וכו' אמר רב לר"א בן מתיא למדרש בהאי קרא מרגניתא ודרש בה תספא, מאי מרגניתא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה זה ריש הגט שפוסל בכהונה. פי' כיון שנתן לה גט וא"ל הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם אע"ג דהאי גיטא לא מהני לה להנשא בו מהני בה להפסל מן הכהונה אם תתאלמן דריח הגט מקרי כיון דהזכיר בו לשון גירושין:

מתניתין מי שהלך אשתו למדה"י ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באה אשתו מותרת לחזור לו הוא מותר בקרובות שניה והשניה מותרת בקרוביו ואם מתה הראשונה מותר בשניה.

תוס' בד"ה כי תיבעי כו' עד אחד (כי תיבעי) כו' לית ליה מיגו דסבר אי אסהידנא כו' כצ"ל:

דסניא ליה. ליבם: והולד ממזר. כר''ע: בעדי הזמה. שהאחרונים הזימו את הראשונים ואמרו עמנו הייתם דרחמנא הימנינהו כדכתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר (דברים יט) ומוקמינן ליה בעמנו הייתם במסכת מכות (דף ה.): שאכנס לביתה. ואינסבא לבעלה: סיפא דקתני כו'. הא עד אחד מהימן בתמיה מי מהימן עד אחד לומר מתה אשתך לישא אחותה: אלא. לא תידוק מיניה הא עד אחד מהימן דהיא גופה איצטריך לאשמועי' דלא מהימנא ואליבא דר''ע איצטריך דסד''א הואיל ואמר ר''ע יש ממזר מיבמה לשוק חיישא אקלקולא וכי אמרה מת יבמי תנשא קמ''ל דלא מהימנא משום דזימנין דסניא ליה וכדאמרן אבל גבי בעלה לא אמרי' סניא ליה ואית דגרס קמ''ל דאקלקולא דידה חיישא כגון מת בעלי דאי אתי בעלה אמרינן תצא מזה ומזה וכל קלקולי דמתניתין בה הלכך מהימנא אקלקולא דזרעה כגון מת יבמה דאי נמי משקרא לא מקלקלא אלא זרעה ואפילו לר''ע לא חיישא ולא נהירא לי דהא לר''ע היא גופה מקלקלא בכל קלקולי דמתני' כדתנן במסכת גיטין (דף פ.) ולעיל בשמעתין מייתינן לה בתיובתא הכונס את יבמתו והלכה צרתה וניסת כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואוקימנא כר''ע אלמא ביבמה לשוק נמי אית לן כל הני קלקולי ועוד אי איהי לא מיקלקלא למה לי למיתנייה כלל הא מסיפא שמעינן דאקלקולא דזרעה לא חיישא דקתני אינה נאמנת לומר מתה אחותי שאכנס לביתה והני ודאי לדברי הכל ממזרים נינהו וקתני דלא מהימנא וכ''ש מת יבמי דחייבי לאוין בעלמא נינהו אלא הא איצטריך לאשמועינן דאע''ג דאיהי מיקלקלא דתצא מבעלה ומיבם לא מהימנא משום דזימנין דסניא ליה: לאיסור כרת. לומר מת בעליך הנשאי: לא נתגרשה אלא מאישה. כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה: פסולה לכהונה. אם מת והותרה לינשא: ה''ג והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה: מתני' מותרת לחזור לו. דקדושי שניה אינן כלום והרי היא כזנות ואמר בגמ' (לקמן צה.) אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה:

דאפילו במת בנך ואח''כ מת בעליך קאמר דהא לא תיבעי לך דכיון דנאמנת לומר מת בעלי ואתייבם ולא חיישינן דלמא משקרא משום דמרחמא ליה דאי הוה לן למיחש דלמא לא דייקא שפיר משום דמרחמא ליה וסמכה אעד א''כ לא הוה לן להימנוה במת בעלי ותתייבם דדלמא משקרא משום דמרחמא ליה אלא ודאי משום דמרחמא ליה אינה מונעת מלדקדק שפיר ואע''ג דדייקא שפיר מ''מ היא גופה לא מהימנא לומר מת בנה ואחר כך מת בעלה שלא האמינוה רבנן אלא במיתת בעלה לאפוקה מחזקת איסור אשת איש על ידי דיוק שלה משום עגונא אבל לאפוקה מחזקת איסור ליבם לא רצו להאמינה ואע''ג דדייקא שפיר ויש להאמינה על ידי עד אחד: כי תיבעי לך יבמה לעלמא. דהתם איכא למימר טפי דלא דייקא שפיר משום דסניא ליה אע''ג דמשום דמרחמא ליה לא שבקה מלמידק משום דסניא שבקה טפי שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות ושכיח טפי דסניא ליה מדמרחמא ליה כדמשמע בסוף האשה שלום (לקמן דף קיז. ודף קיח:) ועוד שיותר קשה לה כשתפול לפניו כששונאה אותו ממה שנוח כשאוהבת אותו דכשאוהבת אותו אין לה כ''כ נוח כשתפול לפניו כי שמא יחלוץ ואפילו יכנוס אינה שמחה כל כך כי הרבה יש לה למצוא כיוצא בו או טובים ממנו אבל אם שונאתו אינה יכולה להנצל ממנו להנשא לאחר אם לא יחלוץ ועל כרחך צריכה לינשא לשנוי לה או תתעגן להכי מיבעיא ליה אי עיקר טעמא הוה משום דדייקא והכא לא דייקא שפיר ואי טעמא משום דעבידא לאיגלויי הוא איכא למסמך אדיוקא פורתא ה''נ דייקא קצת אע''ג דסניא ליה וא''ת ומאי קמיבעיא ליה והתנן בהאשה שהלכה (שם) שהיא נאמנת לומר מת בעלה ואח''כ מת בנה כיון דאיהי מהימנא כ''ש עד אחד וי''ל דאיהי מהימנא משום דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה מת בעלי ושתקה מבן אבל בעד איכא למיחש שמא שכרוהו או שונא אותה או היא עצמה חשודה לקלקלה היכא דמסמכה עליה ולא דייקא שפיר ולכך אין להאמינו כמותה דאיהי אית לה מיגו ואיהו לית ליה מיגו דסבר אי אסהידנא אבעל . לחודיה כי שמעה דמת הבן תחקור איזה מת ראשון ולא אוכל לקלקלה אבל אי אסהידנא אתרוייהו אבן ובעל כי שמעה נמי דמת בן סמכא עילואי ומיקלקלא ואפילו מהימן כאן עד בהנך תרתי בעיי אכתי איכא למיבעי לקמן עד אחד בקטטה ועד אחד במלחמה דאיכא למימר דהכא דייקא טפי מהתם והתם נמי הכי בעי אי עיקר טעמא משום דדייקא ובעינן דיוקא רבה או עיקר טעמא משום דעבידא לאיגלויי ולהכי סמכינן אדיוקא זוטא כי הנהו: וליטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן כו'. וא''ת ל''ל למידק מסיפא מגופה הוה ליה לאקשויי היאך עד אחד נאמן לומר מתה אחותה שתכנס לביתה דמאי עיגונא שייך התם דאי לא מינסבא להאי מינסבא לאחרינא ואמר ר''י דהוי מצי לדחויי גבי אשה שייך לומר עיגונא אפילו בכי האי גוונא דשמא לא תמצא אדם שישאנה אבל מתה אשתו שישא אחותה התם לא חזינא דבעיא לאינסובי ליה דהא משום גברא קאתי האי עד כדמשמע לישנא וא''ת מ''מ יכול לדקדק דע''כ לא מהימן עד אחד במתה אחותה שתכנס לביתה ואפילו שייך בה עיגונא דהא לא דייקא הכא כיון דליכא תומר בסופה ולפי מה שפירשתי לעיל (דף צג: ד''ה עד) דנשים מורגלות לדקדק ניחא: לרבי עקיבא איצטריך. לרבנן לא איצטריך אע''ג דהוי ממזר מדרבנן כדפי' לעיל (דף צב: ד''ה אבל): לאיסור כרת התרת. פר''י דעד אחד נאמן לומר מת בעלה שתתייבם ולא אמר דלא דייקא משום דמרחמא ליה לאיסור לאו לא כ''ש דלא אמרינן משום דסניא ליה לא דייקא אבל מה שפירש בקונטרס לאיסור כרת מת בעליך תנשא אין נראה לר''י דהתם ליכא טעמא למימר דלא תידוק כי הכא דסניא ליה: היא עצמה תוכיח. דנאמנת לומר דתתייבם אע''ג דמרחמא ליה ואינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא ליה:

דף צד - א

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד