יבמות צו ע"ב

יבמות צו ע"ב - Steinsaltz

MISHNA: If a boy aged nine years and one day had sexual relations with his yevama, and afterward his brother, who is also nine years and one day old, had relations with her, the second brother disqualifies her to the first one. Rabbi Shimon says he does not disqualify her. If a minor aged nine years and one day had relations with his yevama, and afterward that same boy had relations with her rival wife, he thereby disqualifies her to himself, and both women are now forbidden to him. Rabbi Shimon says he does not disqualify her.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon said to the Rabbis: If the first sexual act of a nine-year-old is considered a proper act of sexual relations, then the second act is not an act of consequence, just as the intercourse of one adult yavam after that of another adult yavam is of no effect. And if you say that the first sexual act is not considered a sexual act, the second act of himself or his brother is also not a sexual act. However, the Rabbis maintain that as the intercourse of a nine-year-old is like a levirate betrothal, one sexual act can take effect after another.

The Gemara comments that according to this explanation, the mishna is not in accordance with the opinion of ben Azzai. As it is taught in a baraita that ben Azzai says: There is levirate betrothal after levirate betrothal in a case of two yevamin and one yevama. In other words, if they both performed levirate betrothal with her, their actions are effective and she is forbidden to them both. The reason is that she has ties to each of the two men, which means that each levirate betrothal is effective in forbidding the other man.

But there is no levirate betrothal after a levirate betrothal in a case of two yevamot and one yavam, as the yavam did not have a full-fledged levirate bond with both of them. Therefore, if he performs a levirate betrothal with one of them, he has completed the bond. In contrast, the conclusion of the mishna is that the sexual relations of a nine-year-old with two yevamot is effective, and as the intercourse of a boy of this age is considered like a levirate betrothal the tanna of the mishna evidently maintains that there is levirate betrothal after levirate betrothal even in a case of one yavam.

MISHNA: If a boy aged nine years and one day had relations with his yevama and died, that yevama performs ḥalitza and may not enter into levirate marriage. If the minor married a woman in a regular manner and died, she is exempt from levirate marriage and ḥalitza, as by Torah law a minor cannot marry. If a boy aged nine years and one day had relations with his yevama, and after he matured he married a different woman and then died childless, if he did not carnally know the first woman after he matured, but only when he was a minor, the first one performs ḥalitza and may not enter into levirate marriage, as she is in essence a yevama who had relations with a minor, and the second woman either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, as she is his full-fledged wife.

Rabbi Shimon says: The brother consummates levirate marriage with whichever woman he chooses, and performs ḥalitza with the second one. The mishna comments: This is the halakha both for a boy who is nine years and one day old, and also for one who is twenty years old who has not developed two pubic hairs. He has the status of a nine-year-old boy in this regard, as his intercourse is not considered a proper act of intercourse.

GEMARA: If a brother performed levirate betrothal with a yevama and died, she has a levirate bond in relation to the remaining brothers from two deceased brothers. Rava said: With regard to that which the Rabbis said, that when the bond of two yevamin exists, she performs ḥalitza and she does not enter into levirate marriage, you should not say that this applies only when there is a rival wife, as there is reason to decree due to a rival wife. The suggestion is that as the rival wife can enter into levirate marriage by Torah law, if the woman who performed levirate betrothal with the second brother was also permitted to enter into levirate marriage, people might mistakenly permit levirate marriage to two rival wives from the same family.

The proof that this is not the case is that here, in the first clause of the mishna, there is no rival wife, as it is referring to one woman, which means that this yevama who had relations with the nine-year-old is tied by the bonds of both her first husband and the underage yavam, whose intercourse is like levirate betrothal, and even so she performs ḥalitza but she does not enter into levirate marriage.

§ The mishna teaches that if a nine-year-old boy married a woman and died, she is exempt from levirate marriage and ḥalitza. The Gemara comments: We already learned this, as the Sages taught in a baraita: With regard to an imbecile and a minor who married women and died, their wives are exempt from ḥalitza and from levirate marriage, as the marriage of a minor or an imbecile is of no account.

§ The mishna further teaches the case of a nine-year-old boy who had relations with his yevama and after he matured married another woman. The Gemara asks: And let the Sages at least establish the sexual relations of a nine-year-old to be like the levirate betrothal of an adult, and it would therefore override the requirement of the rival wife to enter into levirate marriage, in accordance with the halakha of the rival wife of a woman who has the bond of two yevamin. Rav said: They did not establish the intercourse of a nine-year-old to be like the levirate betrothal of an adult in all regards, and Shmuel said: They certainly did. And similarly, Rabbi Yoḥanan said: They certainly did.

If so, the question remains: And let them establish the sexual relations of a nine-year-old to be considered like levirate betrothal. Why is he able to perform levirate marriage with her rival wife? The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im. This tanna who discusses the case of four brothers, one of whom died, followed by the brother who performed levirate betrothal with the yevama (31b), he maintains that the yevama and her rival wife may not perform levirate marriage with one of the surviving brothers. The reason is that he maintains that the Sages decreed that a woman who has the bond of two deceased brothers may not perform levirate marriage due to a rival wife. They must both perform ḥalitza so that people will not say that two yevamot from one family can perform levirate marriage.

And that tanna taught us this halakha with regard to an adult brother who performed levirate marriage, and the same is true of a minor who had relations with her. And the reason that he stated the case of an adult in particular is because he was referring to an adult.

And conversely, this tanna, of the mishna here, holds that they established the sexual relations of a minor entirely like the levirate betrothal of an adult, and he maintains that the Sages did not decree that a woman who has the bond of two deceased brothers may not perform levirate marriage due to the case of a rival wife. And he taught us this halakha with regard to a minor, and the same is true of an adult. And the reason that he stated the case of a minor in particular is because he was referring to a minor.

§ Rabbi Elazar went and said this halakha in the study hall, but he did not state it in the name of Rabbi Yoḥanan. Instead, he issued the halakha without attribution. Rabbi Yoḥanan heard that Rabbi Elazar omitted mention of his name and became angry with him. Rabbi Ami and Rabbi Asi visited Rabbi Yoḥanan, to placate him so that he would not be annoyed with his beloved disciple. They said to him: Wasn’t there an incident in the synagogue of Tiberias involving a bolt that secures a door in place and that has a thick knob [gelustera] at its end? The question was whether it may be moved on Shabbat as a vessel, or whether it is considered muktze as raw material.

And it was stated that Rabbi Elazar and Rabbi Yosei argued over this case until they became so upset with each other that they tore a Torah scroll in their anger. The Gemara interrupts this account to clarify exactly what happened: Tore? Can it enter your mind that such great Sages would intentionally tear a Torah scroll? Rather, you must say that a Torah scroll was torn through their anger. In the heat of their debate they pulled the scroll from one side to another until it tore. And Rabbi Yosei ben Kisma, who was there at the time, said: I would be surprised if this synagogue does not become a place of idolatrous worship. This unfortunate event is a sign that this place is unsuitable for a synagogue. And indeed this eventually occurred.

Rabbi Ami and Rabbi Asi cited this baraita to hint to Rabbi Yoḥanan how careful one must be to avoid anger. However, Rabbi Yoḥanan grew even angrier, saying: You are even making us colleagues now? Those two Sages were peers, whereas Rabbi Elazar is merely my student.

Rabbi Ya’akov bar Idi visited Rabbi Yoḥanan and said to him: The verse states: “As God commanded His servant Moses, so did Moses command Joshua, and so did Joshua, he left nothing undone of all that the Lord commanded Moses” (Joshua 11:15). Now did Joshua, with regard to every matter that he said, say to the Jews: Thus Moses said to me? Rather, Joshua would sit and teach Torah without attributing his statements, and everyone would know that it was from the Torah of Moses. So too, your disciple Rabbi Elazar sits and teaches without attribution, and everyone knows that his teaching is from your instruction. Hearing this, Rabbi Yoḥanan was appeased.

Later, after calming down, he said to Rabbi Ami and Rabbi Asi: Why don’t you know how to appease me like our colleague ben Idi? The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what is the reason that he was so angry about this matter? The Gemara answers that this is as Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “I will dwell in Your tent in worlds” (Psalms 61:5), literally, forever? And is it possible for a person to live in two worlds simultaneously? Rather, David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, let it be Your will

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

מתניתין:

במשנה הקודמת התבאר, שביאתו של קטן נחשבת כמאמר ביבמה, לאסור את שאר האחים בה.

א. יבם קטן, בן ט' שנים ויום אחד, ומגיל זה ביאתו ביאה, שבא על יבמתו - קנאה.

אלא, כיון שאין קנינו של יבם קטן קנין גמור, אלא הוא רק בגדר קנין "מאמר", ואין היבמה קנויה לו לגמרי [שאין היא נחשבת כיבמה רגילה שבא עליה יבם גדול, אלא רק כיבמה שעשה בה אחד האחים מאמר], לכן -

אם אחר כך, אחר ביאתו, בא עליה אחיו הקטן, שגם הוא בן ט' שנים ויום אחד - פוסל על ידו.

נפסלה היבמה על האח הראשון שקנאה לו בביאה [הנחשבת ל"מאמר"], בגלל ביאתו של אחיו, כיון שגם ביאת אחיו נחשבת כקנין מאמר. וסובר התנא הזה כחכמים, ולא כרבן גמלאל, שיש "מאמר אחר מאמר".

והיינו, שיש אפשרות לכל אחד מהאחים היבמים לעשות מאמר ביבמתו, אפילו אם כבר קדם אח אחר ועשה בה מאמר.

ובמאמר של האח השני, נאסרה היבמה גם על האח הראשון, מכח מאמרו של האח השני.

וכמו כן, האח השני נאסר גם הוא בקרובותיה כמו האח הראשון.

והרי היא צריכה גט משניהם, וחליצה מאחד מהם.

ומכיון שקידושי המאמר של שניהם תפסו בה, ואין היא יכולה להתייבם אלא אם אחד מהם יגרשנה, הרי מעתה היא נאסרה על שניהם מחמת האיסור "כיון שלא בנה - שוב לא יבנה".

רבי שמעון אומר: האח השני לא פוסל את היבמה על האח הראשון.

כיון שלדעת רבי שמעון, ביאת בן תשע אינה בגדר מאמר שהוא קנין חלקי, אלא היא ספק קונה קנין גמור, כמו ביאת גדול, או שאינה קונה כלל.

על הצד שהיא קנין גמור - אין ביאתו של השני כלום.

ועל הצד שאינה קנין כלל - ביאת שני האחים לא הועילה כלום, והיא מותרת לשניהם.

ולכן, היא מותרת לראשון בודאי, כי לפי שני הצדדים היא מותרת לו, ואסורה לשני מספק, על הצד שקנה הראשון קנין גמור.

ב. יבם קטן בן ט' שנים ויום אחד, שבא על יבמתו, והרי ביאתו נחשבת כמאמר, ואחר כך בא, הוא עצמו, גם על צרתה -

כיון שאין ביאתו קנין גמור, אין ביאתו בראשונה פוטרת צרתה, אלא רק קונה את הראשונה כדין מאמר.

וכיון שאין קנינו בראשונה קנין גמור, הרי אם לאחר מכן הוא בא על צרתה, נקנית לו גם הצרה בקנין מאמר.

ונמצא שהוא מקים שני בתים, ואילו התורה אמרה "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".

וכיון שהוא צריך לגרש את השניה, נפסל ה"בית כולו".

דהיינו, כל היבמות הנופלות יחד עם המתגרשת, נפסלות משום "כיון שלא בנה - שוב לא יבנה".

ונמצא, שבביאתו על הצרה הוא פוסל את יבמתו שקנאה בביאתו [מאמרו] - על ידי עצמו!

רבי שמעון אומר: כיון שהדבר ספק אם ביאת קטן קונה לגמרי או שאינה קונה כלל, הוא לא פוסל את יבמתו שבא עליה ראשונה על ידי הביאה שבא על השניה.

לפי שאם לא קנתה ביאתו כלום, אין ביאתן של הראשונה והשניה כלום, ואין הן נאסרות.

ואם קנתה ביאתו הראשונה ביבמה הראשונה לגמרי, היא פטרה צרתה לגמרי. ואין ביאתו ביבמה השניה אוסרת את הראשונה מחמת "בניית שני בתים", ואין הוא צריך לגרש אחת מהן.

וכיון שלרבי שמעון הספק הוא אם קונה הביאה לגמרי, או לא קונה כלל, הרי הוא מותר בראשונה בודאי, שהרי היא מותרת לו בין אם קנאה לגמרי ובין אם לא קנאה כלל.

אך הוא אסור לקיים את השניה מספק, כי שמא קנתה ביאתה של הראשונה לגמרי, ואז, אם הוא מקיים את השניה, הוא עובר על השניה באיסור בניית שני בתים.

גמרא:

שנינו במשנה בחלקה הראשון, מחלוקת של חכמים ורבי שמעון ביבם קטן שבא על יבמתו, וחזר ובא עליה אחיו הקטן, אם היא נאסרת על הראשון:

תניא, אמר להם רבי שמעון לחכמים: אין קנינו של הקטן בביאה נחשב לקנין חלקי, אלא הוא ספק אם הוא קנין גמור או שאינו קנין כלל. ולכן, סבור אני, כי ממה נפשך, אין ביאתו של השני כלום, ואינה אוסרת על הראשון. כי: אם ביאה ראשונה שבא עליה האח הקטן הראשון נחשבת ביאה של קנין גמור -

ביאה שנייה שבא עליה האח הקטן השני

- אינה ביאה לפסול את קנינו של הראשון, לפי שקנה הראשון קנין גמור, וכבר שנינו בענין ביאת גדול [לעיל צו ב], ש"אין ביאה אחר ביאה", לפסול את הביאה הראשונה.

ואם ביאה ראשונה של הקטן הראשון אינה ביאה לקנות כלל -

ביאה שנייה של הקטן השני נמי אינה ביאה לקנות.

וממשיכה הגמרא ומבארת ענין נוסף:

מתניתין, משנתנו [לדברי חכמים], הסוברים שביאת קטן היא כמאמר, ו"יש מאמר אחר מאמר", והיינו, שהמאמר השני יש בכוחו לפסול את המאמר הראשון.

ואמרו זאת, בין אם היה זה ביבם אחד שעשה "מאמר אחר מאמר" בשתי יבמותיו, וכגון בסיפא, שבא על יבמה אחת, וחזר ובא על צרתה.

ובין בשני יבמים ביבמה אחת, כגון ברישא, שבא הראשון על היבמה, וחזר השני ובא עליה -

היא דלא כבן עזאי!

דתניא, בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר רק בשני יבמין ויבמה אחת.

ואולם אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד.

לפי שסבור בן עזאי, שאין קנין מאמר קנין גמור, אלא תיקנו חכמים, שיועיל המאמר כדי שלא יטעו אנשים לחשוב מכך שלא מהני מאמר ביבמה שגם לא מהני בה ביאה לקנותה.

ולכן, תיקנו חכמים לכל האחים שיקנו במאמר, בשוה, ומועיל בה מאמר אחר מאמר.

אבל לעומת זאת, יבם אחד שנפלו לפניו שתי יבמות, הרי כיון שעשה היבם היחיד מאמר באחת משתי היבמות, הוא קנה בה את כל כח המאמר, ושוב אין לו כח לעשות מאמר בשניה.

ולדברי בן עזאי, אם חזר היבם הקטן ובא גם על צרתה, אין הראשונה נאסרת עליו משום שהוא "בונה שני בתים". היות וביבם אחד ושתי יבמות סובר בן עזאי ש"אין מאמר אחר מאמר".

מתניתין:

ומבארת עתה המשנה את הדינים היוצאים מכך שביאתו של קטן בן תשע שנים נחשבת לקנין:

א. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומת -

הרי היא חולצת ולא מתייבמת.

כיון שקנינו אינו יבום גמור, הרי היא עדיין נופלת ליבום גם מהאח הראשון שהיה גדול, וגם מהאח הקטן שביאתו כמאמר, והרי היא אשת מתים, שהתמעטה [לעיל לא א] מהפסוק "ומת אחד מהם - יבמה יבוא עליה", מי עליה זיקת יבם אחד, מתייבמת, ולא מי שעליה זיקת שני יבמים!

ב. במה דברים אמורים שביאתו של קטן קונה, ביבמה, כי היות והיא זקוקה לו, החשיבו חכמים את ביאתו בה כמאמר.

אך אף על פי שביאתו ביבמה נחשבת כמאמר, קידושיו בסתם אשה, אינם קידושין, כי אין קנינו של קטן כלום עד שיגדיל.

ולכן, אם נשא הקטן אשה, ומת ויש לו אחים - הרי זו פטורה מן החליצה, לפי שלא הועילו קידושיו כלום.

ג. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת, ושתי נשותיו נופלות עתה ליבום לפני אחיו -

אם לא ידע את הראשונה [לא בא עליה] משהגדיל - הראשונה חולצת ולא מתייבמת, שהרי היא נופלת עתה גם מהאח הראשון [שעדיין לא התייבמה יבום מלא שהרי ביאת הקטן נחשבת רק כמאמר], וגם נופלת מהשני שבא עליה בקטנותו וקנאה במאמר, והיא נופלת ליבום גם ממאמרו, והרי היא אשת שני מתים, שזיקת שני יבמים עליה, שתקנת חכמים היא אינה מתייבמת אלא רק חולצת.

והשנייה - או חולצת או מתייבמת.

רבי שמעון אומר: אין איסור ב"זיקת שני יבמים" [והיינו, שחולק רבי שמעון וסובר שלא תיקנו חכמים תקנה זו].

ולכן, גם הראשונה היא בת ייבום - מכח נפילתה מהראשון, וגם השניה היא בת ייבום - מכח נפילתה מהשני.

ולכן הרי הוא מייבם לאחת מהן, לאי זו שירצה.

והשניה, אינה נפטרת בביאתה, שהרי יש כאן נפילה משני בתים, כאשר הראשונה נופלת מהראשון, והשניה מהשני.

אך אי אפשר לייבם גם את השניה, היות והיא הייתה צרתה של המתייבמת במקצת, במאמר דרבנן. ואם שתיהן תתייבמנה, יבואו להתיר שתי יבמות הבאות מבית אחד.

ולכן, הרי הוא חולץ לשנייה.

ד. אחד יבם שהוא בן ט' שנים ויום אחד, ואחד יבם שהוא בן עשרים אלא שלא הביא שתי שערות, הרי שוים בכל הדינים האמורים ביבם קטן, שהואיל ולא הביא שתי שערות הרי הוא קטן.

גמרא:

אמר רבא: הא דאמור רבנן במשנה לעיל, בפרק ארבעה אחים [לא ב] שבמקום שיש זיקת שני יבמין - מיחלץ חלצה, יבומי לא מיבמה.

לא תימא, אל תטעה לומר, כי זה שאמרו חכמים "מי שעליה זיקת שני יבמים אינה מתייבמת אלא חולצת" הוא מכח גזירה, ולכן רק במקום ששייכת בו הגזירה היא אסורה, ואין זה כלל מוחלט שכל מי שעליה זיקת שני יבמין אינה מתייבמת אלא חולצת -

והיינו, שלא נטעה נאמר לומר שחכמים אמרו זאת רק היכא דאיכא צרה.

וכגון לעיל, שמדובר בשתי נשים שהיו נשואות לשני אחים, ומת אחד מהם, ועשה בה השני מאמר, ומת גם הוא, ונפלו שתי נשיו ליבום לפני האח השלישי, כאשר האחת מהן היא אשתו הראשונה של האח השני ואילו השניה היא אשתו של אחיו הראשון, שהשני עשה בה מאמר, ויש עליה זיקת שני -

והיה מקום לומר, כי רק שם אין בעלת המאמר מתייבמת אלא רק אשתו הראשונה, ואילו בעלת המאמר חולצת, היות דאיכא למגזר משום צרה, שחששו חכמים שאם ייבם את שתיהן, יבואו אנשים לטעות, ולומר שכל שתי יבמות הבאות מבית אחד - הרי הן מתייבמות.

אלא, זו היא תקנת חכמים מוחלטת, שאין בעלת המאמר שמת בעלה מתייבמת אפילו במקום שאין לה צרה.

היות שסמכו חכמים תקנתם על הפסוק "ומת אחד מהם - יבמה יבוא עליה", לומר שכל מי שעליה זיקת שני יבמים אינה מתייבמת אלא חולצת. והראיה:

דהא הכא, במשנתנו, ליכא צרה, אלא היא עצמה בלבד נופלת מהאח הראשון וממאמרו של שני, ואין כאן חשש שמא יאמרו אנשים שתי יבמות מבית אחד מתייבמות.

ובכל זאת, היא רק מיחלץ חלצה, אבל יבומי

- לא מיבמה!

שנינו במשנה: נשא הקטן אשה ומת, הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום.

ומוסיפה הגמרא, ששנינו לדין זה גם בברייתא: תנינא להא, לדין זה של משנתנו, בברייתא, דתנו רבנן: שוטה וקטן שנשאו אשה ומתו - נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום.

שנינו במשנה: בן תשע שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת, אם לא ידע את הראשונה משהגדיל - הראשונה חולצת ולא מתייבמת, והשנייה או חולצת או מתייבמת.

והוינן בה: ויעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול, ומשמת, הרי יש עליה זיקת שני יבמים, ותדחה צרה [אשתו הגמורה של הקטן, שקידשה משהגדיל] מיבום, כדין אשתו הגמורה, כשהיא "צרת מי שיש עליה זיקת שני יבמים", ששנינו לעיל בפרק ארבעה אחים [לא ב] שאינה מתייבמת.

אמר רב: לא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול.

ושמואל אמר: עשו ועשו! כלומר, אכן כן עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול.

וכן אמר רבי יוחנן: עשו ועשו.

והוינן בה, לדברי רבי יוחנן ושמואל: אם כדבריהם -

ויעשו ביאת קטן כמאמר בגדול גם לענין איסור צרת "מי שעליה זיקת שני יבמים". ואם כן, כיצד שנינו במשנתנו שצרתה אפילו מתייבמת!?

ומשנינן: דין צרת מי שעליה זיקת שני יבמים, במחלוקת תנאי היא שנויה.

הך תנא דלעיל, בפרק ארבעה אחין, גזר שבעלת המאמר שמת בעלה אינה מתייבמת משום צרה, שמא יבואו לייבם גם את צרתה, ויאמרו אנשים ששתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות.

ואשמעינן תנא זה דין זה שם בגדול, והוא הדין בקטן, שאינה מתייבמת.

והאי דאמר שם בגדול? - משום דבגדול שעשה בה מאמר קאי שם.

והאי תנא דהכא, סבירא ליה שאמנם עשו ביאת קטן כמאמר בגדול, ואולם הוא לא גזר בה שלא תתיבמנה שתיהן משום צרה, שמא יבואו לייבם אותה וצרתה, אלא הוא סבור שאין היא עצמה מתייבמת אפילו במקום שאין צרה. אך מאידך הוא סבור, שאין היא אוסרת צרתה מדין צרת מי שיש עליה זיקת שני יבמים.

ואשמעינן דין זה בקטן שביאתו היא כמאמר בגדול, והוא הדין בגדול.

והאי דקאמר בקטן? - דבקטן קאי כאן.

אזל רבי אלעזר בן פדת, שהיה תלמידו של רבי יוחנן, ואמר לשמעתא זו, בי מדרשא, בבית המדרש, את מה ששמע מרבי יוחנן, ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן.

שמע רבי יוחנן, שלא אמר זאת בשמו, ואיקפד עליו.

עול לגביה רבי יוחנן, רבי אמי ורבי אסי, כדי לפייסו מקפידתו.

אמרו ליה, כדי שלא יכעס ויעשה כעסו רושם:

וכי לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר [יתד שראשו מעובה, שתוחבים אותו בחור שבכניסה לחדר, וכך סוגרים את הדלת], שיש בראשו גלוסטרא [עובי], שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי אם הוא נחשב כלי, לפי שראוי לשחוק בו שומים ופלפלים, ואין תקיעתו בחור שבריצפה מחשיבה אותו כבונה בשבת, או שתקיעתו נחשבת כבונה, מפני שבטל הוא לבית, ונהיה חלק ממנו -

עד שקרעו ספר תורה בחמתן!

ובמאמר מוסגר תמהה הגמרא: וכי קרעו ספר תורה בכוונה סלקא דעתך?

אלא אימא: שנקרע ספר תורה מבלי משים, בחמתן.

והיה שם רבי יוסי בן קיסמא. אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים!

וכן הוה.

אך הם לא הרגיעו בכך את רבי יוחנן, אלא אדרבה, הדר, חזר רבי יוחנן, ואיקפד טפי.

אמר: חברותא נמי! האם מדמים את רבי אלעזר תלמידי כאילו היה חברי, ולכן אין לי להקפיד עליו, כמו שלא היה ראוי לרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים להקפיד כל כך זה על זה!?

עול לגביה רבי יעקב בר אידי לפייסו.

אמר לו: כתיב בספר יהושע [פרק יא]: "כאשר צוה ה' את משה עבדו, כן צוה משה את יהושע, וכן עשה יהושע. לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה".

וכי על כל דבר שאמר יהושע, היה אומר להם: כך אמר לי משה? אלא, יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא.

אף רבי אלעזר תלמידך, הרי הוא יושב ודורש סתם, והכל יודעין כי כל דבריו - שלך היא.

אמר להם רבי יוחנן: מפני מה אי אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו!

ומביאה עתה הגמרא דרשת חכמים בענין אמירת דבר בשם אומרו, עד כמה היא מועילה למי שאמרו. דכתיב בספר תהלים [פרק סא]:

"אגורה באהלך עולמים".

וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים?

אלא, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:

א משנה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא עליה אחיו שהוא גם כן בן תשע שנים ויום אחד — פוסל האח השני על ידו (עבורו), כלומר, אוסר אותה על הראשון. ר' שמעון אומר: לא פוסל. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא אותו ילד גם על צרתה — פוסל אותה על ידי (לגבי, על) עצמו, ששתיהן נאסרות לו על ידי כך. ר' שמעון אומר: לא פוסל.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להם ר' שמעון לחכמים: אם הביאה הראשונה של בן תשע נחשבת לביאה גמורה — אם כן הביאה השנייה אינה ביאה, כמו בביאת יבם גדול אחר יבם גדול, שאין השני קונה ביבמה. ואם תאמר שהביאה הראשונה אינה נחשבת לביאה — אם כן הביאה השנייה נמי [גם כן] אינה ביאה. ואילו חכמים סבורים שכיון שמחשיבים ביאת בן תשע כמאמר — יש כח לביאה אחת לחול אחר השניה.

ומעירים, כי לפי פירוש זה, מתניתין [משנתנו] שלא כדעת בן עזאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר, שתופס ופועל המאמר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם עשו בה שניהם מאמר, תפסו המאמרים של שניהם, ונאסרה לשניהם, כי מאחר שיש לכל אחד מהם זיקה בה — מאמר שניהם תופס.

ואין תופס מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד, שהרי לא היתה ליבם זיקה גמורה בשתיהן, וכיון שעשה מאמר באחת — כל זיקת הייבום נגמרה על ידי כך. ואילו במשנתנו המסקנה שביאת בן תשע שנים בשתי יבמות נחשבת, וכיון שביאת בן תשע דינה כמאמר, משמע שסבור התנא שחל מאמר אחר מאמר אף ביבם אחר.

ג משנה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת — חולצת אותה יבמה, ולא מתייבמת. אם נשא הקטן אשה סתם ומת — הרי זו פטורה מייבום וחליצה, שהרי אין נישואין לקטן. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת בלא בנים, אם לא ידע (בעל) את הראשונה משהגדיל, אלא רק בזמן שהיה קטן — הראשונה חולצת ולא מתייבמת, שהרי היא כיבמה שבא עליה קטן, והשנייה — או חולצת או מתייבמת, משום שהיתה אשתו גמורה.

ר' שמעון אומר: מייבם לאי זו שירצה, וחולץ לשנייה. ומעירים: אחד דינו של מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ואחד מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות, שדינו לענין זה כקטן בן תשע, שביאתו ביאה שאינה גמורה.

ד גמרא אמר רבא: הא דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] שזיקת שני יבמין, כגון יבמה שעשה בה אחד מן האחים מאמר, ומת, שלגבי האח הנותר, או האחים הנותרים, יש עליה זיקת ייבום משום שני אחים שמתו, מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה [חולצת ואינה מתייבמת], לא תימא [תאמר] שזה רק היכא דאיכא [היכן שיש] צרה, דאיכא למגזר [שיש מקום לגזור] משום צרה, שהצרה הלא מעיקר הדין מתייבמת, ואם היתה גם זו שעשה בה האח השני מאמר מתייבמת, היו טועים ומייבמים שתי צרות מבית אחד.

וראיה לדבר — דהא הכא ליכא [שהרי כאן במשנה אין] צרה ומדובר באשה אחת בלבד, ויבמה זו שנבעלה לבן תשע שיש עליה איפוא גם זיקה מבעלה הראשון וגם זיקה מהיבם הקטן (שהרי ביאתו היא כמאמר), ובכל אופן מיחלץ חלצה, יבומי לא מיבמה [חולצת ואינה מתייבמת].

ה שנינו במשנה: קטן בן תשע שנשא אשה ומת — הרי זו פטורה מן הייבום ומן החליצה. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא]: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, שאין נישואי קטן נחשבים כלל.

ו שנינו במשנה על בן תשע שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת. ושואלים: ויעשו את ביאת בן תשע לפחות כמאמר בגדול, ולפי זה תדחה הצרה מיבום, שהרי היא צרת אשה שיש עליה זיקה משני יבמים! אמר רב: לא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול לכל דבר. ושמואל אמר: עשו ועשו. וכן אמר ר' יוחנן: עשו ועשו.

ושואלים, אם כן חוזרת השאלה למקומה, ויעשו ביאת בן תשע כמאמר לכל דבר ומדוע מייבם את צרתה? ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא; הך תנא [התנא הזה] של ארבעה אחין המדבר על אחד מהם שמת ועשה אחיו מאמר ומת גם הוא, שאין היבמה וצרתה מתייבמות לאחד האחים הנותרים, גזר משום צרה, שלא יאמרו שתי יבמות מבית אחד מתייבמות, ולכן שתיהן חולצות.

ואשמעינן [והשמיע לנו] דין זה באח גדול שעשה מאמר, והוא הדין גם בקטן שבא עליה. והאי [וזה] שאמר גדול דווקא — משום שבגדול קאי [הוא עומד, מדבר] שם.

והאי תנא דהכא [והתנא הזה של משנתנו כאן] סבירא ליה [סבור] שעשו את ביאת הקטן לגמרי כמאמר גדול, ולא גזר משום צרה, אלא שהיא אסורה מצד עצמה שהיא אשת שני מתים, וצרתה מתייבמת. ואשמעינן [והשמיע לנו] דין זה בקטן, והוא הדין בגדול. והאי דקאמר [וזה שאמר את הדברים] בקטן — משום שבקטן קאי [עומד, מדבר הוא].

ז מסופר: אזל [הלך] ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא [את ההלכה הזאת בבית המדרש] ולא אמרה משמיה [משמו] של ר' יוחנן אלא סתם. שמע ר' יוחנן שר' אלעזר לא אמר משמו איקפד [הקפיד, כעס עליו]. עול לגביה [נכנסו אליו] ר' אמי ור' אסי לפייסו, שלא יקפיד על תלמיד אהוב זה. אמרו ליה [לו]: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא (טבריה) בענין נגר (בריח) שיש בראשו גלוסטרא (קצה, עיגול בולט), שהיתה שאלה אם מותר לטלטל אותו בשבת כדין כלי, או שאינו נחשב ככלי אלא כחומר גלם בלבד, ומוקצה הוא,

שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי, וכל כך הקפידו זה על זה עד שקרעו ספר תורה בחמתן (בכעסם). ותחילה מבררים את הלשון, ותוהים: קרעו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי יעלה על הדעת שחכמים אלה יקרעו ספר תורה בכוונה?! אלא אימא [אמור] שנקרע ספר תורה בחמתן, שמחמת שהתווכחו כל כך ומשכו את הספר זה לצד זה וזה לצד זה, נקרע הספר. והיה שם ר' יוסי בן קיסמא באותו מעמד, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו מקום של עבודה זרה. שאם כך אירע בו — אין זה ראוי שיהיה זה מקום בית כנסת. וכן הוה [וכך היה] לבסוף. והביאו ר' אמי ור' אסי ברייתא זו לרמוז כמה ראוי להתרחק מן ההקפדה.

הדר איקפד טפי [חזר ר' יוחנן והקפיד יותר] אמר: חברותא נמי [חברות גם כן] אתם עושים ביני ובינו?! שהרי שם מדובר בשני חכמים שווים זה לזה, ואילו ר' אלעזר תלמיד הוא.

עול לגביה [נכנס אליו] ר' יעקב בר אידי. אמר ליה [לו], נאמר: "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טו), וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר לי משה? אלא יהושע היה יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא. אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי תורתו — משלך היא. ונתפייס ר' יוחנן.

אמר להם לר' אמי ור' אסי אחר כך, משנתפייס: מפני מה אי (אין) אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי [מה טעם הקפיד כל כך] על דבר זה? ומשיבים, שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה), וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים בבת אחת? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"א לא פוסל פי' לא פסל הראשונה עליו ממה נפשך אבל צרתה פוסל דדילמא ביאתו קונה בראשון וקם לה צרתה באשר לא יבנה כדפרש"י ז"ל:

בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומת חולצות ולא מתייבמת פי' דאיכ' עלה זיקת ב' יבמים מדרבנן דביאה בן ט' שנים כמאמר שויוה רבנן:

נשא אשה ומת פטורה פי' פטורה מן החליצה ומן היבום ואפילו מדרבנן שאינו בן קניין ואפי' מדרבנן אלא דביבמה קונה ביאתו במאמר מדרבנן משום דאגידא ביה וכדפרש"י ז"ל וכו' אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה פי' וכשבא הב' עליה בשוגגת שאם היתה מזידה הרי נאסרה על הראשון בזנות כיון דאמרת דביאת ראשון ביאה כדפרש"י ז"ל:

מתני' דלא כבן עזאי פי' בן ט' שנים לרבנן כמאמר ואשכחן להו במתני' שיש ביאה אחר ביאה ביבם א' ושני יבמות ובב' יבמין ויבמה א' וא"כ הוי דלא כבן עזאי והא דבן עזאי כבר פירשנוה בפר"ג:

לא תימא היכא דאיכא למגזר משום צרה פי שיהיו שתיהן מתיבמות ויבאו לו ב' יבמות הבאות מבית א' מתיבמות וכההיא דפ"ד אחים. דהא הכא דליכא צרה פי' דרישא דמתני' לא מיירי בשיש לבן ט' שנים זה אשה אחרת ואפי' יש לו כדקתני סיפא והא לא חשיבא אלא כמפותה בעלמא וכדקתני שפטורה מן החליצה ומן היבום וא"ה מחלץ חלצה יבומי לא מיבמה דכל היכא דאיכא זיקת ב' יבמין אסרו רבנן ואסמכוה אקרא דכתיב אשת המת ולא אשת ב' מתים או משום דס"ל דאשת ב' מתים דאוריתא וגזרי' אמטולתא זיקת ב' יבמי' דרבנן או משום גזירה להיכא דאיכא צרה דכולה חדא גזירה היא:

ושמואל אמר עשו ועשו פי' כפל לשון לאחזוקי א"נ כשם שעשו ביאתו כמאמ' לפסול על האחים כן עשו אותו כמאמר לאסור צרת'. וכן א"ר יוחנן עשו ועשו ופרכי' ויעשו כלומר א"כ למה שנינו השניי' חולצת או מתיבמת ופרקי' תנאי היא והכי קאמר לך דלמאן דאסר צרה משום מאמר ה"נ אסר לה משום ביאת בן ט' שנים ויום א':

הך תנא דפ"ד אחין גזר משום צרה והאי תנא דהכא לא גזר משום צרה פי' בתוס' בשם רי"בם ז"ל דפלוגתא דהני תנאי אליבא דר' יוחנן באשת ב' מתים דאוריית' דתנא דד' אחים סבר אשת ב' מתים לאו דאורייתא דלא משכחת לה הילכך כשאסרו חכמים זיקת ב' יבמי' דרבנן לא גזרו אלא משום צרה והיכא דאיכ' צרה שלא יבואו ליבמן שתיהן ויאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתיבמות אבל תנא דהכ' סבר דאשת שני מתים דאוריית' ואמטול הכי גזרו בזיקת ב' יבמין אפי' היכא דליכ' צרה והיינו דמחלפן סוגיין בתלמודא דזמנין דאמרי' אשת ב' מתים דאוריית' וזמנין דאמרי' לאו דאוריית' דפלוגת' דתנאי היא. ואחרי' מרבותי' פי' אשת ב' יבמין דאוריית' אלא דמפלגי תנאי איכא דסבר דאמטולת' גזרו ואע"ג דליכ' צרה והיינו תנא דהכ' ותנא דפ"ד אחי' סבר דאשת מתים לא שכיח ולא גזרו בשבילה בלבד אלא משום דאיכא חששא בצרה ומשום הכי לא גזרו היכא דליכ' צרה וזה יותר נכון והיא שיטת רבותי ז"ל ובתוס' האריכו בזה הרבה בכאן ובמ' גיטי':

בית הכנסת של טרסיים יש שפי' אומה ידועה כדאמרי' היו מדברים לשון טרסי ויש שפי' שהם צורפי נחושת ותרוייהו איתנהו אמרי' בפרק יוצא דופן דבן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ולא בעל משהגדיל ביאתו כמאמר בגדול ואם בא לגרשה משיגדיל צריך גט וחליצה אבל בעל משהגדיל נותן גט לבד ומיהו לכל שאר הדברים קנ' דעדיפ' ודאי מקטנה דקי"ל שהיא אשתו לכל דבר ואפי' מאן דפליג התם מודה בהא מר' הר"ם ז"ל. מאי דכתיב אגורה באהליך עולמים וכו' אמר דוד רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. ובהכי סליק לן פרקא ברחמי שמיא וארקא:

נושאין על האנוסה

נושאין על האנוסה ועל המפותה פרש"י בגמ' דמדאורית' נושאי' על האנוסה ועל המפותה אפי' בחייה וכי קתני נושאין לאחר מיתה וכו' תנינא להא דתנו רבנן אנס אשה מותר לישא בתה פי' ולגבי בתרייתא אין הפרש בין נשואי' לאנוסין אלא דליכא למתני מותר לאנוס בתה ולהכי נקט לישא בין ברישא ובין בסיפא וזה ברור:

מתניתין בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא על אחיו שהוא בן ט' שנים ויום א' פוסל בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה פסל ע"י עצמו, ור"ש אמר לא פסל, בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת נשא אשה ומת ה"ז פטורה בן ט' שני ויום א' פסל על ידו, פי' לא מפקא כל הזיקה דנימא אין אחרי' כלום אלא ה"ה כמאמר בגדול וקי"ל דיש מאמר אחר מאמר ושניהן צריכין גט למאמרם וכיון שנתן לה גט קיימו עלייהו בלא יבנה דומיא דחליצה, ור"ש אומר לא פסל, בן ט' ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה פסל ע"י עצמו דביאתו כמאמר בגדול דמיא. וקי"ל דיש מאמר אחר מאמר בב' יבמות. ר"ש אומר לא פסל:

תניא אר"ש לחכמים אם ביאת ראשונה ביאה ביאת השני' לא ביאה ואם ביאת ראשון לא ביאה גם ביאת שני לא ביאה. פי' קסבר ת"ו ביאת בן ט' ס' קנאי ספק לא קניא, הלכך אי קניא קנין גמור קניא ואין אחרי' כלום לא בשני יבמין ולא בשתי יבמות ואי לא קניא לא קניא כלל כאלו לא עשה כלום דמי בין ביבמה א' בין בב' יבמות, ורבנן סברי ביאת בן ט' קונה וחשיבה כמו מאמר והלכך פסולי' זה את זה וזו את זו.

בן ט' שנים שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת נשא אשה ומת ה"ז פטורה, פי' דביאת בן ט' לא אפקע מכוהל זיקה אלא ה"ה כמאמר ומצא שיש עליו זיקת שני יבמין ואמרן לעיל פ' ד' אחים ג' אחים שנשאו ג' שנים נכריות ומת א' מהן ועשה בה השני מאמר ומת ה"א חולצת ולא מתיבמות שנאמר ומת א' מהן יבמה בים עלי', מי שעליו זיקת יבם א' ולא שעלי' זיקת שום יבמין. ואמרי התם בגמ' אי זיקת שני יבמין דאורייתא אף חליצה נמי לא תבעי וכו' ומשנין מדדרבנן גזרינן שמא יאמר שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמין אבל אם נשא אשה שאינו יבמתו ומת ה"ז פטורה דקדושי קטן אינן כלום דדוקא ביבמתו שהיא זקוקה לו מכח אחין קניא ביאתו, אבל באשה דעלמא לא קנו כלל.

אמר רבא הא דאמרו רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חליצה יבומי לא יבמה לא תימא כר"מ היכא דליכא צרה דאית למגזר משום צרה כמן האי דפי' ד' אחין דהו"ל שתי יבמות הבאות מביתא א' אבל היכא דליכא צרה שריא, ולא היא דאפילו היכא דליכא צרה נמי' גזרי דהא הכא ליכא צרה ומיחלץ חילוצי יבומי לא מיבמה.

נשא אשת ומת ה"ז פטורה תנאי [תנינא] להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהן פטורות מן החליצה ומן היבום.

מתניתין בן ט' נשים ויום א' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת אם לא ידע הראשונה משהגדיל השני' או חולצת או מתיבמת והראשונה חולצת ולא מתיבמת ר"ש אומר מיבם לאיזה שירצה וחולץ לשני' א' בן ט' שנים ויום א' וא' בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות. פי' אם הי' בא על הראשונה אחר שהגדיל אז היתה נפקעת זיקת הראשונה לגמרי והי' שתי יבמות הבאות מבית א' וביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה אבל עכשיו שלא ידע את הראשונה משהגדיל אינן באות מבית א' הילכך השני' הוה אשתו גמורה ואין עליו אלא זיקת יבם א' או חולצת או מתיבמת והראשונה שיש עליה זיקת שני יבמין חולצת ולא מתיבמת. ר"ש אומר מיבם כו' ר"ש לטעמי' דקסבר באית בן ט' ס' אי קניא ק"ג או לא קניא כלל והלכך אם רוצה ליבמה לראשונה יכול ליבמה שאין עלי' אלא זיקת יבם א' וחולץ לשני' ולא מייפטרה בביאתה דדילמא לא קניא והו"ל שתי יבמות הבאות מבית א' ורחמנא אמר בית א' הוא בינה ואינו בונה ב' בתים.

א' בן ט' שנים ויום א' ואחד וכו'. פי' דין א' יש להן שאע"פ שהוא בן כ' שנה עד שאל יביא ב' שערות כקטן בן ט' חשוב לכל דבר שאין חליצתו חליצה ואין ביאתו חשיבא להפקיע הזיקה אלא ה"ה כמאמר הגדול.

ומקשה ויעשו ביאת בן ט' שנה כמאמר הגדול ופטרת צרתה מיבום. פי' כמאמר גדול תנן בפ' ד' אחין הא' חולצת ולא מתיבמת אלמא בעלת מאמר שיש עלי' זיקת שני יבמין דוחה צרתה לאוסרה מהתיבמה והכי תנן השני' אי חולצת או מתיבמת ואין הראשונה שיש עלי' זיקת שני יבמין אוסר זה.

ומהדר א"ר לא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. פי' לא אילימא ביאת בן ט' למיסר צרה כחלוצה מאמר דגדול שאוסר צרתה ולא מהני בית בן ט' אלא למיסר נפשה ולא למיסר צרתה ולא מהני ביאת בן ט' אלא למיסר נפשה ולא למיסר צרתה ושמואל אומר עשו ועשו. וכן אר"י עשו ועשו. ותנאי היא. הך תנא דד' אחים גזר משום צרה דאשעינן בגדול וה"ה בגטן והאי דקאמר גדול משום דבגדול קאי. והאי תנא לא גזר משום צרה ואשמיעינן קטן וה"ה גדול והא דאמר קטן משום דמקטן קאי. פי' הך גזר בשני' שלה תתיבם משוה צרתה שיש עלי' זיקת שני יבמין והיא תנא לא גזר ואל הי' אומר אלא הראשונה שהיא אשת שני מתים ולא השני'. ול"ל לר"י מאי דאמרן לעיל בפ' ד' אחין אי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמו דאי אית לי' האי טעמא כך יש לגזור אם יבם השני' כמו שיש לגזור אם יבם הראשונה ושתיהן אסורין משום האי טעמא אלא מדתלי טעמא משום דגזור שני' אטו ראשונה שמ"מ טעמא אחרינא אית לי'. וי"ל שזה טעם הדבר אם אתה אומר מי שעליו זיקת שני ימין מתיבמות יאמרו העולם מה לי יבמה שהיא אשת שני מתים מה לי שתי יבמות מבית א' וזה האיסור אינו אאל על הא' אבל לא על השניה. ואין לאוסרה אלא משום גזירת צרתה.

והתם בפ' ד' אחין גרסי' בירושלמי אלו ש"י שנפלה לפני יבמה שמא אינה מתיבמות. תני ר"ח אשת מת א' מתיבמת ולא אשת שני מתים מתיבמת ולא אשת שני מתים. שניה למה אינה מתיבמת אמר ר"א דר"מ היא דאר"מ כל שאין אתה מיבם לה אין אתה מיבם צרתה. אמר ר"י אם אמרה ר"א מפיו שמעה ואמרה. א"ר יוסי מתניתא אמרה כן בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל נשא אשה אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל השניה חולצת או מתיבמת והראונה חולצת ואל מתיבמת. הכא את אומרת חולצת והכא את אומרת מתיבמות. הכא זאת אומרת חולצת ר"מ והך זאת אומרת מתיבמת רבנן.

בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ולא ידע הראשונה משהגדיל השניה חולצת או מתייבמת הראשונה חולצת ולא מתייבמת ולית הלכתא הכי אלא אפי' השניה חולצת ולא מתייבמת דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול כשמואל ור' יוחנן דס"ל עשו ועשו וקי"ל כתנא דארבעה האחי' שאף צרת זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת:

בפרש"י בד"ה ור"ש אומר לא פסל כו' וכגון דבביאת שני שגגה דאי במזיד כו' ונהרגת עליו עכ"ל ובפ' ר"ג פרש"י דאיירי אפילו במזיד שאין נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה והתוספות כתבו שם שהוא ט"ס ולא פירשו רש"י מעולם ופירשו שם כפרש"י דהכא (ב) דמיירי בשוגג ויראה הא דקאמר דבמזיד נהרגת לאו דוקא דהא א"נ דקני ביאת קטן לגמרי כמאמר אינו אלא מדרבנן כפרש"י לקמן בשמעתין גבי וחולץ לשנייה וייבומי תרוייהו לא הואיל וצרתה במקצת כמאמר דרבנן כו' אלא דה"ק כיון דאשה אחרת אסורה במזיד דנהרגת עליו בהך נשואין דרבנן אי הוה איירי במזיד נמי הוו חשו לאוסרה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועיין בתוספות בפרק ר"ג בד"ה אם ביאה ראשונה ביאה כו':

גמ' הך תנא דד' אחין גזר משום צרה כו' והאי תנא דהכא ס"ל עשו ולא גזור משום צרה כו' פירושא דהך מלתא תמצא מבואר באורך בתוספות בפרק ד' אחין בד"ה מדרבנן וגזירה כו' ע"ש:

גמרא אגורה באהלך עולמים וכו' שפתותיו נעות בקבר וכו' ככומר של ענבים כו'. ונראה בזה היה כוונת יעקב במ"ש כי ארד אל בני אבל שאולה ע"פ מ"ש ר"ש שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר לו א"כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמר שמועה מפיו ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם א"כ לא יהיה מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב ועל שפם יעטה כך לא יהיו שפתותי מדברות ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה וזהו יעקב שאמר אמותה הפעם אחרי ראות וגו' עפ"ג שפתותיו נעות בקבר כאילו הוא חי ממילא אמר עכשיו שעודך חי א"כ יהיה מי שיאמר שמועה משמי ואמותה הפעם הזאת אבל אחר כך בקבר יהיה כאילו חי וזהו הכוונה מ"ש במגילה ששלח לו יין ישן ע"פ הירושלמי הובא בעין יעקב מסכת שקלים על גמרא זו מה הנאה יש לו בר נזירה אמר כהדין דשתי קונדיטין רבי יצחק אמר כהדין דשתי חמר עתיק אף על גב דשתי ליה טעמיה בפומיה ממילא אמר שהודיע לו שפירש ממנו בפ' עגלה ערופה להודיע כי עדיין לימודו בידו ושלא שכח כלום מלימודו עמו ממילא יהיו שפתותיו דובבות בקבר כאילו חי ורמז שיהיה לו אז הנאה כמי ששותה יין ישן וק"ל:

ובזה מיושב הנתינת טעם וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל וגו' דקשה מה נתינת טעם האמירה הזאת על וימאן להתנחם. ולפ"ז מיושב שאמר על יוסף עצמו אפשר שאקבל תנחומין אבל על זה שיהיה נקבר כאבל שפתותיו סגורים על זה אינו שייך תנחומין:

אם לא יהיה בית הכנסת זו בית ע"ז כו'. שהכעס דוחק השכינה מבהכ"נ כדאמרינן בנדרים כל הכועס כאילו אין שכינה כנגדו שנאמר רשע כגובה אפו גו' אין אלהים גו'. ואמר דאקפד טפי. אמר חברותה נמי כו'. דודאי חבירים כר"א ור"י לא היה להם להתרגז בדבר הלכה כדאמרי' בפ"ק בב"ש וב"ה שחבה וריעות נהגו זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו וכדאמרינן בעלמא שני ת"ח הנוחין זה לזה בהלכה כו' אבל זה ר"א תלמידו הוא עשה שלא כהוגן שלא אמרה בשמו כדמסיק. ואמר שנאמר כאשר צוה ה' גו' וכן עשה יהושע וכו'. וכי על כל דבר שאמר יהושע כו' יראה דלכאורה אין ראיה כ"כ מיהושע שלא היה לו ממי לקבל אלא ממשה וכמ"ש ומסרה ליהושע כו' ומסתמא כל דבריו מפי משה אבל בדורות שאחריהם שאפשר לקבל מרבים יש לו לומר שם אומרו וממי קבלו ולכך הביא מן המקרא שהעיד על יהושע שכל מה שאמר מפי משה הוא אע"ג דליכא לאסתפוקי ביה מפי אחרים אלא דע"כ משום דאיכא לאסתפוקי ביה דמדעת עצמו אמר כן וע"כ העיד עליו המקרא שכל דבריו מפי משה וע"ז אמר וכי על כל דבר כו' אלא ע"כ שלא נסתפק לנו אם מדעת עצמו אמרו דמסתמא מפי רבו משה אמרו ולא מדעתו וה"נ בר"א שהוא תלמידך מסתמא מפיך רבו מובהק אמרו ולא מדעת עצמו או מפי אחרים דא"כ ה"ל להזכיר שם אמרו דמסתמא מפי רבו הוא כי הכל שלך הוא. ושאמר מ"ט קפיד כולי האי כו'. דאי משום דאמרינן דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם אחרים נמי יש להם להקפיד בכך וע"כ אמר שהקפיד על דבר שהיה נהנה בו אילו אמרו בשמו כדאמר רב יהודה כו' אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לגור בפ"א בב' עולמות דאהליך לא שייך בעולם המיתה אלא שע"י אוהל של תורה שבעוה"ז אגורה בב' עולמות דהיינו גם בקבר ועיין בזה בדברי בעל עין יעקב ובעל יפה מראה שהאריכו בזה וכתבו שהוא רחוק מההקש כי שפתי המת איך יתנועעו כו' וכ"ש אחר עבור זמן וישוב אל העפר כו' ע"ש ואני אומר כי אין רחוק מן השכל כי הענין מבואר כי הדיבור הוא כח הנשמה ע"י כלי הגוף וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח ובאמרו בשם אומרו אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בב' עולמות שהם הנשמה בעה"ב וכלי הדיבור שהם השפתים בעוה"ז גם כי הם בקבר כבר ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור הוא רוחש ודובב ע"י כח האצבע המעוררו כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשים ע"י כח המעוררו ודו"ק:

סליק פרק האשה

רש"י בד"ה בן ט' כו' שבמאמר זה כו'. נ"ב פי' ביאת קטן שהוא כמאמר דגדול:

בד"ה ר"ש אומר כו' דלית ליה זיקת שני יבמין כו'. נ"ב פי' לא משכחת אליביה משום דמספקא ליה אי קני לגמרי או לא קני כלל ומה שאמר ובהא נמי פליג כו' כלומר ואף במאמר של גדול כו' נמי פליג ודו"ק:

במשנה (ב'). הראשונה חולצת ול"מ והשניה כו' או מתייבמת. ברא"ש הגי' בהיפך השניה חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ול"מ. וכ"נ גי' התוס' לעיל (לב) ד"ה מדרבנן. ובזה מיושב הצ"ע שבתור"ע על הרע"ב והוא מלשון רש"י:

בתוי"ט מ"ט ד"ה והשניה. וה"ה דתנא דהכא פליג על מתני' דלעיל בפירקין כו'. תמוה דא"כ מ"ט אמר הכא הראשונה כו' ולא מתייבמת. ובאמת נראה דאישתמיטתי' במחכ"ת דברי התוס' לעיל (ר"ד לב) ע"ש:

תד"ה נשא. כדאמר בהנשרפין דעליו כו'. נ"ב בהמוך לפרקן איירי. דהיינו בשנה הסמוכה לגדלות דהו"ל מופלא סמוך לאיש אבל מקמי הכי עליו הכתוב אומר לא יאבה ה׳ סלוח לו (וכן מפורש בגמ׳ שם):

גמ' שמע ר' יוחנן איקפד. עי' ירושלמי רפ"ב דברכות:

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכו' שפתותיו דובבות בקבר. בתחלת ההשקפה צריך להבין כי הנה ראיתי כתוב משם הרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל במ"ש רז"ל דבעבור שאמר אליהו הנביא זכור לטוב כי עזבו בריתך בני ישראל א"ל הקב"ה חייך שתמצא בכל ברית שיעשו בני וחקר הרב ז"ל דמה עונש הוא זה. ותירץ דהעונש הוא דבזמן שהוא למטה במילות מאבד החידושים שמתחדשים במתיבתא דרקיעא עכ"ד ואע"ג דבמילה הוא שולח ניצוץ אחד נראה דכונת הרב ז"ל דבמתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו מעין דוגמא למה שחקרו הראשונים ז"ל דמאחר דאליהו זכור לטוב הוה שכיח אצל התנאים והאמוראים אמאי לא פשיט כל בעיות שבתלמוד ונשארו בתיקו שהוא ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. והגם כי הרב יעב"ץ ז"ל בספר לחם שמים סוף עדיות הלעיג על זה לא ראה דבספר הקדוש קנה כתב כן גם הרמב"ם ז"ל בשני פרקים שלא נדפסו בהקדמתו לפירוש המשנה והמה בכתובי"ם כתב כך. וא"כ הדרן לחקירתנו אמאי אליהו זכור לטוב לא פשיט כל תיק"ו שבש"ס. ונראה דאליהו הנביא זכור לטוב אשר היה מתגלה לאמוראים לא היה בכל בחינותיו. ואשר יתרץ קושיות ואבעיות הוא אליהו הנביא זכור לטוב בכל בחינותיו ומצאתי סמך לזה מדברי רבינו האר"י ז"ל ומדברי מז"ה חסד לאברהם ואם כן במתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו:
שוב נזכרתי מה שכתבתי בהגהת הזהר דפוס ליוורנו בסוף האדרא רבא דף קד"ם ע"ב במ"ש אליהו זכור לטוב לרשב"י שלא היה יכול לבוא לאידרא שהיה עסוק עם רב המנונא סבא וז"ל ואע"ג דנמצא בכל ברית מילה של כל ישראל שם שולח ניצוץ אחד אבל לרב המנונא ובאידרא היה צריך להיות בכל בחינותיו. מהר"י צמח ז"ל עכ"ל. ואם כן זה כונת מהר"י צמח ז"ל דבמתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו וכששולח איזה ניצוצות בכל מילה שיש בישראל אינו יכול להיות במתיבתא דרקיעא. ואיברא דלבי מהסס בעיקר דברי הרב מהר"י צמח ז"ל הנזכר:
אמנם לפי דבריו ז"ל אתאן לדידן דזה שאומרים שמועה מפיו מה שכר הוא זה דשפתותיו דובבות והרי אם זכה להיות במתיבתא דרקיעא אצל הצדיקים בעוד דשפתותיו דובבות אית ליה פסידא מחידושי מתיבתא דרקיעא על דרך שכתב הרב מהר"י צמח ז"ל:
אכן הדבר פשוט מאד דהצדיק הזוכה לזה הנה נפשו רוחו ונשמתו קביע להו עידנא ושם ינוחו בצל החכמה במתיבתא דרבנן. ונוסף עוד דהגוף אשר בקבר כשאומרים שמועה מפיו יבא לו רוח חיוני ושפתותיו דובבות החידוש ההוא. והכי דייקי רבנן לומר שפתותיו דובבות בקבר דככה יעשה לגוף אשר בקבר. וכן כתבו התוספות בסוגיין וז"ל אגורה באהלך עולמים כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאלו מדברות נמצא דבשעה אחת דר בשני עולמים עכ"ל ודברינו בכלל דברי קדשם:

אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתא וכו' שמע ר' יוחנן ואיקפד וכו' וכלא שמעתין. בירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים איתא להאי עובדא בסגנון אחר. והארכנו בעניותין בענין זה ואביזריה בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת בס"ד:

(צו רע"ב רש"י) ד"ה ור"ש אומר וכו' ונהרגת עליו.—עי' מהרש"א. וכפי הנראה נעלמה ממנו סוגיא דקידושין (יט א) ופירש"י שם, דמבואר דביאת קטן קונה מן התורה, אלא שאם זינתה אשתו אינה נהרגת. ועי' בקרבן נתנאל על הרא"ש בפרק זה אות ל"ד.

מתני' פוסל על ידו. דהויא ליה כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני קם ביתא עליה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה: ור' שמעון אומר לא פוסל. כדתני טעמא בגמ' וכגון דבביאת שני שגגה דאי במזיד הא קי''ל (נדה דף מה.) ביאתו ביאה ונהרגת עליו: פסלה. לראשונה על עצמו וכ''ש לשנייה דבית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים וכיון דאין ביאתו בראשונה קנין גמור מהניא ביאת שנייה להצריכה גט וכיון דיהיב גט קם כוליה ביתא בלא יבנה: ור''ש אומר לא פוסל. דלרבי שמעון ביאת בן תשע לא קניא ומשיירא אלא ספק קניא ספק לא קניא אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לאו קניא הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה אבל שנייה לא מקיים דלמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שנייה עליה באיסור שני בתים: גמ' ביאת שני אינה ביאה. דקי''ל (לעיל דף נ.) אין ביאה אחר ביאה והוה ליה ביאת שני כביאת איניש דעלמא וכיון דשוגגת היא שריא: מתני' דלא כבן עזאי. מתני' דחשיב ביאה זו כמאמר וקתני דמהני מאמר אחר מאמר בין ביבם אחד ושתי יבמות כי סיפא בין שני יבמין ויבמה אחת כגון רישא דלא כבן עזאי: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. דתרוייהו מעיקרא לענין זיקה כי הדדי נינהו ומאמר דקמא לאו קנין גמור הוא דביאה הוא דכתב רחמנא ורבנן הוא דאמור דליהני משום גזירה כדמפרש בפ' רבן גמליאל (לעיל דף נ:) הילכך לא גרע בתרא מקמא דלכל חד וחד תקינו מאמר בה: ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. שכל כחו וקנינו שהיה לו לענין מאמר נתן בראשונה ודחה את השנייה. ואית דגרס לה איפכא ולשון ראשון נראה וכן שמעתי: מתני' בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת. שיש עליה זיקת שני יבמין שבמאמר זה לא יצתה מידי זיקת נפילה ראשונה וחלה עליה זיקת נפילה שנייה ותנן בפ' ארבעה אחין (לעיל דף לא:) מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין: נשא אשה. שאינה יבמתו ולו אחין: הרי זו פטורה. ואע''ג דביאתו ביאה קידושיו אינן קידושין ואין קנין קטן כלום עד שיביא ב' שערות אבל ביבמה הואיל וזקוקה ליה שויוה רבנן כמאמר: אם לא ידע את הראשונה משהגדיל ראשונה חולצת ולא מתייבמת. דזיקת שני יבמים עלה הואיל ולא ידעה משהגדיל ולא יצאה מידי נפילה ראשונה: ר' שמעון אומר מייבם לאי זו שירצה. דלית ליה זיקת שני יבמין ובהא נמי פליג רבי שמעון בארבעה אחין (שם): וחולץ לשנייה. דהא לאו צרות נינהו לאיפטורי חדא ביבום חברתה ויבומי תרוייהו לא הואיל והויא צרתה במקצת במאמר דרבנן אתו למימר שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות: אחד בן ט' ואחד בן עשרים. שניהם שוים לכל דין של מעלה דכל כמה דלא מייתי שערות קטן הוא: גמ' לא תימא היכא דאיכא צרה. כגון הך דארבעה אחין (שם) דתנן ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמרי' בגמ' אי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי ומשנינן מדרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות כו': ויעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. לדחות אשתו גמורה מייבום כי ההיא דד' אחין (שם) דקתני הרי אלו חולצות ואפי' אשתו גמורה נדחית מפני שהיא צרת בעלת זיקת שני יבמין ואמאי קתני מתני' שנייה או חולצת או מתייבמת: וכן אמר רבי יוחנן עשו ועשו: ויעשו. ואמאי מייבמה שנייה: בנגר שיש בראשו גלוסטרא. שראשו עב וראוי לשחיקת שומים ולשאר תשמיש ונחלקו בו לענין נעילת דלת רבי אלעזר אוסר לנעול בו ורבי יוסי מתיר לפי שיש תורת כלי עליו ומותר לטלטלו: חברותא נמי. את תלמידי אתם עושים חבירי שאתם מביאים לי ראיה מרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים: וכן עשה יהושע. העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפי' מה שאמר סתם שהרי א''א בכל דבר ודבר שאמר יהושע אמר כך אמר משה ואפילו הכי אסהיד קרא דמפי משה הוה:

נשא אשה ומת הרי זו פטורה. ואע''ג דלא תקינו רבנן נשואין לקטן. מ''מ אר''י דליכא איסור' דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמר בהנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'.: קרעו סלקא דעתך. קרעו משמע בכוונה: אגורה באהלך עולמים. כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות נמצא שבשעה אחת דר בשני עולמים:

יבמות צו ע"ב