יבמות צח ע"א

דף צח - א

הא איסורא משום דלא ליתי לאחלופי בישראל איכא.

ומוכח, כי שני אחים מן האב ומן האם [כתאומים שהם אחים מן האב ומן האם] אין בהם איסור, וכל שכן כשהיו אחים מן האם בלבד, וקשיא לרב אחא בר יעקב לפי שתי הלשונות דלעיל.

ודחינן: הוא הדין דאפילו איסורא נמי ליכא.

ואיידי [אגב] דבעי התנא למיתני בסיפא - בשני אחים שהורתן שלא בקדושה ולידתם בקדושה - "חייבין" עליהם משום אשת אח, ולהשמיענו שיש בהם איסור אשת אח דאורייתא וחייבים עליו כרת.

תנא נמי רישא אין "חייבין", לפיכך שנה התנא גם ברישא לשון חיוב, ולעולם אף איסור דרבנן אין בהם, וכרב אחא בר יעקב.

אמר רבא: הא דאמור רבנן: אין אב למצרי [לגוי]. ^[1]

לא תימא לפרש הטעם משום דשטופי בזימה הם הגויים, ומשום דלא ידיע [אין ידוע] מי הוא אביו, כי שמא זינתה אמו עם אחר.

אבל אם ידיע מי הוא אביו וכגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים וודאי לא בא עליה אחר, אז חיישינן לקורבת אב אף בגוי.

לא תאמר כן, אלא אפילו דידיע מי הוא אביו נמי לא חיישינן לקורבת אב.

והראיה מהברייתא שנזכרה לעיל, דהא שני אחין תאומים - בהם עוסקת הברייתא - דטפה אחת היתה ונחלקה לשתים, וידיע לנו בודאי שאחים הם אף מאב אחד, ומכל מקום קתני סיפא: היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין, הואיל ואין אב למצרי. ^[2]

שמע מינה מברייתא זו:

דאפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה דגוי [הפקירה התורה את זרעו של הגוי] ואינו חשוב כקרובו ושארו של אביו.

דכתיב: "ותרבה את זנותיה לזכור את ימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים. ותעגבה על פלגשיהם [חשקה נפשה להיות מפלגשותיהם של המצרים] אשר בשר חמורים בשרם [אבר התשמיש של המצרים], וזרמת סוסים זרמתם [קלוח הזרע של המצרים, מלשון "זרם"]"

ולפיכך. אין הזרעת האב מקרבתו לבנו, כזרמת הסוס שאין הולד שנולד ממנו קרוב לאביו הסוס.

תא שמע, דאמר רבי יוסי:

מעשה בגיפטיים [שם אדם] הגר, שנשא את אשת אחיו מאמו שהתגייר אף הוא, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אין אישות לגר.

והוינן בה: ואלא גר דקדיש, הכי נמי דלא תפסי בה קידושין, וכי אם גר מקדש אשה לא יתפסו בה קידושין, והרי כישראל גמור הוא לכל דיניו?!

אלא אימא כך אמרו חכמים: אין איסור אשת אח לגר, וכדמפרש ואזיל.

מאי לאו, האם אין הכוונה על האשה דנסבא אח כשהוא גר [שנישאת לאח אחר גירותו] ואשתו גמורה היא, ומכל מקום מותרת היא לאחיו משום שאין אחוה לגר דכקטן שנולד דמי, ואף לאיחלופי בישראל אין חוששים.

וכיון שסתמה הברייתא הרי משמע שהיא עוסקת גם באחין מן האם לבד, ומכל מקום מותרת האשה, ותיקשי לרב ששת ללישנא בתרא, וללישנא קמא תיקשי אפילו לרב אחא?! ^[3]

ומשנינן: לא כאשר הבנת שנישאה אשת האח לאח אחר גירותו, ואשתו היא -

אלא דנסבא כשהוא גוי [נישאת האשה לאח בגויותו] ומשנתגייר פקעו קידושיו, ולא בא עליה אחר שנתגיירו, ונמצא שמעולם לא היה לה אישות של ישראל, ואין בה דין אשת אח. ^[4]

ותמהה הגמרא: וכי יעלה על דעתך שנשאה כשהוא גוי!?

והרי אם כן מאי למימרא [מה חידוש יש בדבר] שהיא מותרת!?

ומשנינן: אכן חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא: לגזור על אשה שנישאת לאח כשהוא גוי, אטו אשה שנישאת לאח כשהוא גר, שאחיו אסור בה מדרבנן.

לפיכך קא משמע לן שאין גוזרים.

תא שמע קושיא על רב ששת ללשון שני האוסר אשת אח מן האם, ואף על רב אחא ללשון ראשון המודה לרב ששת באשת אח מן האם בלבד:

דאמר בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו הגר מאמו.

אמרתי לו: בני, מי הרשך לישא את אשת אחיך מאמך!?

אמר לי אותו גר: הרי לפניך אשה גיורת ושבעת בניה, שהתיר להם רבי עקיבא לישא איש את אשת אחיו, ^[5] ומהן למדתי -

על ספסל זה - שלפניך - הוא שישב רבי עקיבא, ואמר שני דברים, האחד בהלכה והשני באגדה:

א. גר נושא את אשת אחיו מאמו, ועל פי הוראתו עשו שבעת בניה של האשה.

ב. ועוד אמר רבי עקיבא: כתיב: ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני. וגו'. ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה את הקריאה.

ולכך אמר הכתוב "שנית" כדי ללמד: פעם שנית בלבד דברה עמו שכינה, אבל פעם שלישית לא דברה עמו שכינה, לפי שתבע כבוד הבן [כלומר: את כבוד עצמו] ולא תבע כבוד האב [היינו כבוד הקב"ה]. ^[6] קתני מיהת בברייתא: גר נושא את אשת אחיו מאמו.

מאי לאו דנסבא אחיו כשהוא גר [נישאת לאח אחר גירותו] ומכל מקום התיר רבי עקיבא לישא את אשת אחיו אפילו מאמו לבד, והיינו כרב אחא דלישנא בתרא, ותיקשי לרב ששת לשתי הלשונות, ולרב אחא ללישנא קמא!?

ומשנינן: לא מיירי רבי עקיבא באשת האח שנשא בגירות, אלא באשת האח דנסבא כשהוא גוי וכדלעיל.

ותמהינן: כשהוא גוי!? והרי אם כן מאי למימרא!?

ומשנינן: מהו דתימא: נגזור כשהוא גוי אטו כשהוא גר.

קא משמע לן.

ואגב שהביאה הגמרא את הברייתא הרי היא מפרשת אותו, ואחר כן שבה הגמרא לנידון מחלוקתם של רב אחא ורב ששת:

ומקשה הגמרא על קבלת דבריו של אותר גר שאמר משם רבי עקיבא: ומי מהימן, וכי נאמן הוא אותו גר על דבריו!?

והאמר רבי אבא, אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם שבא מעשה לידו אמרה [היה רגיל לשנותה לתלמידים], הרי שומעין לו.

ואם לאו, אלא שאמרה אחר שבא מעשה לידו אין שומעין לו, כי הואיל ודבר חידוש הוא שמא בשביל מעשה שבא לידו הוא שאמרה.

ומשנינן: איבעית אימא לתרץ: אכן אותו גר מורה ובא היה כן עוד לפני שנשא את אשת אחיו מאמו, ולכן האמינוהו.

ואיבעית אימא: משום דקאמר אותו גר: "הרי אשה ושבעת בניה". ^[7]

ואיבעית אימא: שאני הכא דקאמר מעשה אחרינא בהדה, כאן האמינוהו משום שאמר עוד מעשה משמו של רבי עקיבא [ביאור הפסוק בספר יונה], ומתוך שנאמן על הענין השני, כך נאמן על ההלכה שאמר משמו של רבי עקיבא, כי ניכרין דברי אמת שקיבלן לשתי המימרות ביחד. ^[8] אמר מר בברייתא משמו של רבי עקיבא:

כתיב: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר", שנית דיברה עמו שכינה, שלישית לא דיברה עמו שכינה.

ומקשינן: והא כתיב: [בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה, מלך ירבעם בן יואש. ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאת ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל].

"הוא השיב [החזיר מיד מלכי ארם] את גבול ישראל מלבא חמת [מן המקום שבאים בה לחמת] עד ים הערבה [כלפי ים הערבה, והוא ים המלח], כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא".

הרי שהיתה נבואה נוספת ליונה!?

אמר יישב רבינא: שלישית לא דיבר עמו דוקא על עסקי נינוה הוא דקאמר, ^[9] אבל נבואות אחרות בענינים אחרים אכן היה לו ליונה מאת ה'.

רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר הכתוב: כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו הנביא, כשם שנהפך לנינוה מגזירה רעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה. ^[10]

כאן שבה הגמרא למחלוקת רב אחא ורב ששת, וחוזרת ומקשה על רב ששת ללישנא בתרא ואף על רב אחא ללישנא קמא:

תא שמע:

כבר נתבאר לעיל, כי אף על פי שהגר כקטן שנולד דמי, מכל מקום גר שהורתו שלא בקדושה והורתו בקדושה, כל שאר אם שיש לאמו אחריו, שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, הרי הוא שאר אם גמור.

אבל שאר אם מאמו שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, אינו אסור מן התורה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

גר שהיתה הורתו שלא בקדושה, ולידתו בקדושה -

יש לו מדרבנן שאר האם שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, [ואילו שאר אם שהיה הורתו ולידתו בקדושה הרי הוא אסור מן התורה].

ואין לו שאר האב אפילו מדרבנן.

כיצד:

נשא את אחותו מן האם, אף שהיתה הורתה ולידתה שלא בקדושה וזה שנתגייר כקטן שנולד דמי, הרי זה יוציא, גזירה שמא ישא את אחותו מן האם שהיתה הורתה ולידתה בקדושה שהיא אסורה מן התורה. ^[11]

ואם נשא את אחותו מן האב ^[12] הרי זה יקיים, כי אין אב למצרי, וכולם יודעים את ההלכה הזאת ואין לחוש לאיחלופי.

ואם נשא את אחות האב מן האם הרי זה יוציא, ואף שאין זה אלא שאר אב, וגזירה משום אחותו מן האם.

גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. פי' והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה שיש לו שאר האם כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה והאי דנקיט הכי למעוטי הורתו ולידתו בקדושה דכיון דדמי לישראל גזר בי' ר' מאיר דילמא אתי לאחלופי בישראל אפילו בשאר האב ואפילו נולדו אותם קרובות עכו"ם כך פירש"י ז"ל במסכת סנהדרין (דף כ"ח) ולא מחוור דכ"ש התם משום דכשתי אמהות דמיין.
וחכמי הצרפתים ז"ל נחלקו בדבר, יש שפירשו דה"ה להורתו ולידתו בקדושה וה"ה להורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הכי ולא קתני סתם משום דהורתו ולידתו בקדושה לא פסיקא לי' דהא באותן שנולדו בגירותן אפילו בשאר האב אסורין מן התורה וקמ"ל נמי שאפילו לידתו בקדושה אין לו שאר האב ואין צריך לומר הורתו ולידתו שלא בקדושה.
ואחרים פירשו שאם היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר אפילו בשאר האם דישראל גמור הוא ולא אמרינן בי' שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה.
ואחרים פירשו, שאם היתה הורתו ולידתו שלא בקדושה בשאר האב יוציא דכיון שהי' עכו"ם גזרינן שמא יאמרו, אבל לידתו בקדושה משום דמחליף בישראל הוא אסור בשל אם ולא בשל אב ולשון הזה אינו עולה במסכת סנהדרין (שם) דהתם משמע בטעמא לר' מאיר משום דהני אסירי לי' בעודן עכו"ם וגזרה שמא יאמרו ושיטה דסיפא נמי משמע, דאפילו בשתיהן שלא בקדושה הכי דיני' כמו שאפרש.
והדברים מראין כדברי האומר שה"ה לכולם ופי' הברייתא נשא אחותו מן האם יוציא משום שבעודו עכו"ם נמי היתה אסורה עליו, שכל שאר האם אסור לבני נח כדדריש בסנהדרין לאמר זה גלוי עריות אבל בשאר האב לא מרבינן משום דרחמנא אפקרי' לזרעי' ואפילו בעודן עכו"ם, דכי כחב רחמנא וזרמת סוסים זרמתם בעודן עכו"ם.כתיב אחות האב מן האם אע"פ שהיא שאר האב בפי' ריבה אותם הכתוב ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו זו אחות אביו פי' מן האם שאלו מן האב מותרת היא דכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו אחות האם מן האב לר' מאיר גזירה משום לתא דהנך.
ורש"י ז"ל פי' כאן טעמא דברייתא כולה משום גזירה דילמא אתי למינסב שאר דאם שנולדה בגירות ולדבריו דוקא בלידתו בקדושה אבל במסכת סנהדרין פי' כדאמרן ובגמרא מוכח דתניא התם כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עלי' אין ב"ד ישראל ממיתין עלי' אין בן נח מוזהר עלי' דברי ר' מאיר וחכ"א הרבה עריית יש שאין ב"ד ישראל ממיתין עליו ובן נח מוזהר עלי' והוינן בה ואמר ר' מאיר כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עליה, אבל חייבי כריתות לא והא תניא נר שהיתה הורתו וכו' פי' וכיון דאית להו בגירות אחוה מדרבנן ש"מ בעודן עכו"ם אית להו מדאורייתא דמשום שמא יאמרו באנו מחמורה לקלה גזרו בהו, ומפרקינן הא ר' מאיר אליבא דר' אליעזר הא ר' מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא ע"כ יעזב איש את אביו אתות אביו ואת אמו אחות אמו דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש פי' ר' מאיר אליבא דר' אליעזר מרבי כל העריות מלאמר או מאיש איש אבל ר' מאיר לר' עקיבא לא מרבי מלאמר אלא כעין אותן שפרט בהן הכתוב דהיינו חייבי מיתות ורבנן פליגי עלי' דר' מאיר ואמרי הרבה עריות יש שאין ב"ד ישראל ממיתין וכני נח מוזהרין עלי' וטעמייהו דרבנן משום דאית להו איש איש לרבות כל העריות בישראל ואפילו שלא כעין אותן שפרטן בהן הכתוב ודכולי עלמא בשאר האם נתרבו בהן כל העריות אבל בשל אב אין להם שאר כלל אלא משום גזירת הכתוב לר' אליעזר באחות האב מן האם דאלו מן האב שריא אלמא חדוש הוא בזו ולא באחרת ולר' עקיבא באשתו.
והיינו דגרסינן התם (שם) אמר רב הונא עכו"ם מותר בבתו פי' משום שאין חוששין בהן לזרע האב ואף על גב דאית להו חיים ולענין ירושה נמי אמרינן (קדושין דף י"ח) עכו"ם יורש את אביו דבר תורה התם שאני דגלי בי' רחמנא אבל לענין עריות לית ליה דרחמנא אפקרי' לזרעי' בין בעודן עכו"ם בין בגירות והיינו נמי דאיצטריך לרבוייבירושה.
וה"ה נמי בעריות דאישות כגון אשת קרובים דמותרות בעודן עכו"ם דגבי עריות קיחה כתיב בהו ואינהו קיחה לית להו ולא גמרינן מדאשכחן להו אישות באב דחדוש בהו דהא אפקרינהו רחמנא לזרעייהו כדפי' והרי יעקב נשא שתי אחיות ואלמלא היו אסורות היו חכמים צריכין לפרש שלא היו אחיות מן האם ולא פירשו כן בשום מקום והרי יהודה אמר על תמר כלתו צדקה ממני ואלו היתה אסורה משום כלה אכתי חייבת היא מיתה דעריות והא דכתיב ולא יסף עוד לדעתה מפני שהיתה זקוקה לשלה לפי מה שהיו נוהגין ביבומין ודקתני כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עלי' אעריות דשאר קאי ולאו אעריות דאישות תדע דקא מקשי אבל חייבי כריתות לא והתניא וכו' ולא מקשין נמי מגופה דהא איכא חייבי מיתות דאישות כגון אשת אב וכלתו דישראל ממיתין עליהן ולבני נח שריא [אשת אב] לאידך ברייתא [וכלתו לכו"ע מתמר] אלא ש"מ לכולי עלמא אישות לית להו אלא אשת אב שנבעלה שנתרבתה בהן לדברי ר' עקיבא.
והא דקתני מותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו פי' מן האם ואף על פי שבנקבה ערוה אפילו ר"ע נמי מודה בה אבל הא דתני ושאר כל העריות דהיינו אשת אב מותרות לו דלא כר' עקיבא דלר"ע באשת אב הא איכא למגזר משום שמא יאמרו ולא הזכיר כלתו משום דבגר שהיתה לידתו בקדושה עסקינן וכלתו אסורה לו.

הרי אשה ושבעה בניה על ספסל זה ישב ר"ע כו'. כתב ר"ח ז"ל יש מי שפירש הרי אשה ושבעה בניה מעידין שעל ספסל זה ישב ר"ע ואמר שני דברים אלו. והוא ז"ל כתב דלא מסתבר האי טעמא ע"כ. ובודאי שאין פירוש זה מחוור מדאקשינן בסמוך ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו וכו', ופרקינן שאני הכא דהא איכא אשה ושבעה בניה. ואם איתא מאי קא מהדר ליה, היינו פרכין אשה ושבעה בניה מי מהימני, אלא העיקר כלשון השני שפירש ר"ח ז"ל הרי אשה זו שהתיר ר"ע לאחר ואלו שבעה בניה וכן פירש רש"י ז"ל (להלן ד"ה הרי).

גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. יש מי שפירש (תוס' ד"ה נשא בשם ריב"א) דהוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה שיש לו שאר האם כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. והא דנקט הכי למעוטי הורתו ולידתו בקדושה, שאלו היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר אפילו בשאר האם משום דישראל גמור הוא ולא אמרינן ביה באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ויש מי שפירש (תוס' שם בא"ד א"נ) דהוא הדין להורתו ולידתו בקדושה ואי נמי הורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הכי משום דהורתו ולידתו בקדושה לא פסיקא ליה דבאותן שנולדו בגרותן אפילו בשאר האב אסורין מן התורה. ולא נקט נמי הורתו ולידתו שלא בקדושה דקא משמע לן דאפילו לידתו בקדושה אין לו שאר האב, ואין צריך לומר הורתו ולידתו שלא בקדושה. וסיפא נמי הכי מוכח דלאו דוקא הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אלא הוא הדין בהורתו ולידתו שלא בקדושה, מדקא תני סיפא (להלן ע"ב) נשא אשה ובתה (כו') כונס אחת ומוציא אחת. וההיא ודאי אגר דעלמא קאי ובשנשאן בגיותן ונתגיירו עמו קאמר וכמו שפירש רש"י ז"ל (בד"ה נשא). והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה"ב). אלמא הני דיני דברייתא לאו דוקא בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.
ופירוש דברייתא הכי, נשא אחותו מאמו יוצא, משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה, דהא אינהו בגיותן אחוה מן האם אית להו. מן האב יקיים, משום דבגיותן לית להו שאר האב, דרחמנא אפקריה לזרעיה. אחות האב מן האם, משום דלדידהו נמי בגיותן אסירא, דבפירוש רבתה אותה הכתוב, דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודרשינן ליה בפרק ארבעה מיתות (סנהדרין נח, א) את אביו, זו אחות אביו, כלומר אחות האב מן האם, דאלו אחות האב מישרא שריא, דכתיב ויקח עמם את יוכבד דודתו לו לאשה. אחות האם מן האם יוציא מן האב ר' מאיר אומר יוציא, דקסבר ר' מאיר דגזרינן הא משום לתא דהנך אף על גב דלדידהו לית להו.
ורש"י ז"ל (מד"ה אחות ואילך) לא פירש כן אלא כולהו משום גזרה דלמא אתי למנסב שאר האם שנולדה בגיורת, ובשאר האב לא גזרינן משום דהכל יודעין דאין אב לעכו"ם. ואי נמי אתי למינסב בת אביו שהוליד מאשה אחרת משנתגייר, לא איכפת לן דהאי לאו בנו הוא. ואחות האב מן האם, גזרה משום אחותו מן האם. ואף על גב דאחותו מן האם עצמה גזרה היא, כולה חדה גזרה היא, דאי לא הא לא קיימא הא. אבל אחותו מן האב לא גזרינן משום אחותו מן האם, דכיון דליכא צד אם לא דמיא לה ולא גזרינן. ומותר באשת אחיו אפילו מאמו, דבקרובה גזור רבנן, במידי דלא אתי ליה אלא על ידי קדושין לא גזור רבנן. ולדבריו דוקא נקט לידתו בקדושה, דבדידיה איכא למיגזר אטו אחותו שנולדה לאחר גירות. והוא ז"ל לא פירש כן במסכת סנהדרין (שם ד"ה שהורתו). והתם ודאי מוכח דלאו משום גזרה היא, אלא משום דבגיותן אסירי, דתניא התם (נז, ב) כל ערוה שבית דין ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אין בית דין ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הרבה עריות שאין בית דין ישראל ממיתין עליה, פירוש כגון חייבי כריתות אין בן נח מוזהר עליה, והתניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו שלא בקדושה וכו'. כלומר, וכיון דבגירותן אסירי מדרבנן, שמע מינה בגיותן אסירי מדאורייתא, דלא גזרו בה אלא משום גזרה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופרקינן הא ר' מאיר אליבא דר"א הא ר' מאיר אליבא דרבי יעקב, דתניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, את אביו אחות אביו, ואת אמו אחות אמו דברי ר"א, ר' עקיבא אומר את אביו אשת אשת אביו. כלומר אחר מיתת אביו, וחידוש הוא דלדידהו קורבא דאשות לית להו אלא בעולת בעל בלבד הוא דאית להו.
ותדע לך שהרי יהודה אמר על כלתו צדקה ממני, ואלו היתה אסורה לו משום כלה, אכתי חייבת מיתה היא משום ערוה לכולי עלמא, דהא בית דין של ישראל ממיתין עליה, אלא ודאי עריות דאישות דקרובים לית להו. ומיהו אין תמר ראיה דמותרת היתה לו ליהודה דבר תורה משום יבמה, דקודם התורה היה יבום מותר בקרובין, אלא שרצה יהודה לנהוג בה כדרך שצותה התורה באחים, לא כאב שהאח עיקר, ובקי היה בענינו. ויורה על זה בועז כנ"ל. והא דתניא כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה לאו בעריות דאישות קא מיירי אלא בעריות דשאר ואיסור אשת אב חדוש הוא לר"ע כדאמרן. ואחות האב מן האב לר"א נמי הוי חדוש, דהא לית להו שאר האב כלל, ואב מותר בבתו כדאמר רב הונא התם. וכן נמי אחות האב מן האב שריא אלא דאחות האב מן האם דאסירא לר"א, גזרת הכתוב היא.

מאי לאו דנסבא כשהוא גר פי' וש"מ שאפי' אשה שנשא אחיו בגיירות דקדושיו קדושי' כיון שמת מותרת לאחיו ואעפ"י שיש לו בנים והא ודאי לא נצרכה אלא כשלדתן בקדושה דאי כשלדתן שלא בקדושה פשיט' וק' לרב ששת דאסר וה"ה דק' לרב אחא ללישנא קמא דהכ' מילתא פסיקתא קתני ואפילו באחים מן האם ולא מן האב:

לא דנסבא כשהוא עכומ"ז פי' ומשנתגייר לא ידעה דהשתא לכ"ע שריא לאחים אחר מיתה מיהת וכדפי' ואפילו מחיים אפשר היה להתיר אע"ג דאסירי בעכומ"תן משום בעולת בעל אותו אישות אין לו עיקר וכשנתגיירו פקע וליכא שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה ודלא כי"א דא"ה אסירי מחיים שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדוש' קלה וא"כ אפי' בגט לא משתריי' ואפי' לעלמא דאינהו לאו בני גטה נינהו בעכומ"תן ויאמר' באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ותהיה בת עכומ"ז בעולה שנתגיירה אסורה לישראל עולמית אלא ודאי דהא ליתא דכולי עלמא ידעי דאישותם פקע בגיירות וליכא למיחש לאותו אישות כלל ובת עובדי כוכבים ומזלות שנתגיירה מותרת ועכומ"ז שנתגייר הוא ואשתו אם רצה מקיימ' ואם רצה פוטרה בלא גט וכן דעת גדולי רבותינו ומר' הר"ם ז"ל:

אמר הרי אשה וז' בניה על ספסל זה ישב ר"ע פר"ח ז"ל בשם אחרים הרי אשה וז' בניה מעידים כי על ספסל זה ישב ר"ע ואמר ב' דברים אלו ואינו נכון דא"כ כי פרכי' לקמן בהא דת"ח שמורה הוראה וכו' מאי מפרקי' שאני הכא דקאמ' הרי אשה וז' בניה ערביך צריך ערבא דאינהו לא מהימני מהא פירכא גופי וגם ר"ח ז"ל כתב דלא מסתבר הפי' והוא ז"ל פירש כפרש"י ז"ל הרי אשה זו שהתיר ר"ע לאח ואלו ז' בנים שלה:

ואיבעית אימ' שאני הכא דקאמר מילת' דיונה בן אמיתי בהדה פרש"י ז"ל ומגו דמהימן אהא מהימן אהא דנכרין דברי אמת ע"כ ומסתבר דהאי טעמ' דמלת' כי מי שאמר הלכה משבא מעשה לידו אין שומעין לו לא מפני שנחוש לשקר חס ושלום אלא שאומ' כן בדדמי מתוך שסובר שהדין כן וכדפי' במכילתי' דלעיל ולפי' כל שמסיי' לומר לן ד"א עם ההלכה ההיא באותו מעמד ראיה הי' והוכחה שנזכר ההלכה יפה ולא אמ' בדדמי כלל שאלו היינו חוששי' לו לשקר כי אמר מילת' אחרינ' בהדה דילמא איערומי מערים:

כך הגרסא בספרים ישיני' וכ"ג רש"י ז"ל וכן מצאנוה בתוספתא גר עכומ"ז שהיתה הורתו שלא בקדושה ולדתו בקדוש' יש לו שאר האם ואין לו שאר האב ורש"י ז"ל פי' כל הברית' דאיסור' משום דאתי לאיחלופי ולמטעי באיסור' דאורית'. נשא אחותה מן האם שנולד' בשעת עכו"מז יוצי' ואע"ג דלאו אחותו היא דכקטן שנולד דמי' דילמ' אתו למנסב אחותו שנולדה לאחר גיירות שהיא אסור' לו מן התורה דאחותו גמורה היא. מן האב יקיים דליכ' למגזר מידי דאפי יבא לישא אחותו שיוליד אביו אחרי הגירו' לית לן בה דלאו אחותו הי' כיון דהורתו שלו שלא בקדוש' אין זה אביו ואינה אחותו:

אחות אביו מן האם יוציא גזירה משום אחותו מן האם כדאמרן מן האב יקיים דליכ' למגזר:

אחות אמו מן האב רמ"א יוציא הואיל ואיכ' צד אם גזרי' וחכמי' אומ' יקיים דליכ' למגזר דלא דמיא לאחותו מן האם ומותר באשת אחיו שנולד בשעת עכו"מז אפי' מאמו דלא גזור אטו אשת אחיו מאמו דבגירותו דקורב' גזור רבנן אבל במידי דלא אתי ליה אלא ע"י קדושי לא גזור רבנן ע"כ פי' רבי' ז"ל ולפי שיטה זו י"ל דדוק' נקט תנא לדתו בקדוש' דבדידי' איכ' למגזר משום אחותו מן האם שתולד בגירות הואיל וגם הוא נולד בגיירות שאם הוא נולד בשעת עכו"מז ליכא למגזר בי' כלום ובתוס' הקשו על פי' זה מדאמרי' בפ"ד מיתות תניא כל ערוה שב"ד ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה דברי ר"מ וחכמי' אומרי' הרבה עריות יש שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן ובן נח מוזהר עליה והוינן בה ומי אר"מ הכי כל ערוה שאין ב"ד ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה פי' כגון חייבי כריתות והתניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו הא כל הני דמתני קאמר ר"מ יוצי' אלמא בן נח אסו' בהם בשעת עכו"מז ולפי פי' רש"י ז"ל שפי' בכאן מאי קושיא דהא טעמא דמתני' לאו משום שאסור בהם בשעת עכו"מז גזרו בגירות אלא שמא יטע' לישא אחותו שתולד בגיירו' האסורה לו מן התורה. ועוד שפי' הוא ז"ל בכאן דאחות האב מן האם יוציא גזירה משום אחותו מאמו והתם משמע בהדיא דמוקי האי ברייתא אליבא דר' אליעזר דדריש אביו זו אחות אביו אלמא טעמא דאסרי באחות אביו מן האם אינו מפני הגזירה שאומ' רש"י ז"ל אלא מפני שאסור' לו בשעת עכו"מז אליבא דר' אלעזר וגם רש"י ז"ל כן פי' שם במ' סנהדרין וכן עיקר והכי פי' גר שהיתה הורתו שלא בקדוש' ולידתו בקדושה יש לו שאר האם לאסור עליו אפי' שאר האם שנולד בשעת עכו"מז גמורה מפני שהיה לו אסור בעכומ"תן דבני נח יש להם שאר האם דמחמת קורבה הילכך גזרינן בהם כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואין לו שאר האב פירוש אינו אסור בשאר האב ואפי מה שנולד לאביו בגירות אחריו דכיון דאין לו בשעת עכומ"ז שאר האב אין לחוש לומר באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וגזירה דטעותא נמי ליכא דכ"ע ידעי דלא חשיב אביו כלל והיינו דפי' כיצד נשא אחותו מן האב יקיים כי מותרת היתה לו בשעת עכומ"ז דלית להו שאר האב ולפי' אפי' נולדה בגירות יקיים. אחות אביו מן האם יוציא כדאוקימנא התם אליבא דר' אליעזר דאסר אותה לבני נח דדריש את אביו זו אחות אביו הילכך אסורה לו כדי שלא יאמ' באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ודוקא באחות אביו מן האם דאית לה שאר אם עם אביו אבל אחות אביו מן האב יקיים דהא אפילו לרבי אלעזר מותרת לבני נח מקרא מלא דבר הכתוב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה והיינו אחות אביו ומוקים לה ר אלעזר באחות אביו מן האב וטעמו של רבי אלעזר כי האיסור הזה חדוש הוא לבני נח שהרי אחותו מן האב מותרת לו והרי בן נח מותר בבתו כדאמר רב הונא בפרק ד' מיתות והיאך יאסר באחות אביו אלא ודאי חדוש הוא וגזי' הכתוב ואין לנו אלא אחות שאר דהיינו אחות אביו מן האם אבל אחות אביו מן האב דליכ' שום שאר אם מותר לבני נח. ואף לר"ע שפי' את אביו גם הוא חדוש לבני נח וגזרת הכתוב דהא לית לבני נח שום ערוה דמחמת אישות כלל כדפרישנא לעיל. והא דקתני אחות אמו מן האם אסורה היא לו בשעת עכו"מז לר"א מפני שהוא שאר האם גמור וכדדריש התם את אמו זו אחות אמו אבל לר"ע אחותו ממש ואחותו מאמו הוא דאסר הכתוב לבני נח אבל לא אחות אמו כלל:

אחות אמו מן האב ר"מ אומ' יוציא פי' יוציא אליבא דר' אלעזר גזירה אטו אחות אמו מן האם ואטו אחות אביו מן האם כיון דאיכא צד אם ואע"ג דאינהו גופייהו אינן אסורות אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' קסבר ר"מ דכלה חדא גזירא היא וחכמי' אומרים יקיים גזירה לגזירה היא והשתא דפרישנא דטעמי' דקתני יוציא היינו כדי שלא יאמרו באנו מקדו' וכו' וה"ה גר שהורתו ולדתו שלא בקדוש' יש לאסו' בכל מה שאמ' בברית' שיוצי' דבדידיה נמי איתי' לה"ט והא דקתני הורתו שלא בקדושה ולדתו בקדושה משום דכח דהתיר' נקטי' שאין לו שאר מן האב ואעפ"י שהיתה לדתו בקדושה ולא גזרו בו כלום מדבריהם אטו הורתו ולידתו בקדושה והרי הוא אסור מן התורה משום שאר האם במה שהיתה הורתו בקדושה ואסור מדבריהם במה שנולד בשעת עכו"מז בכל מה שאסרו בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וזה ברור. ודעת הגאון ז"ל שהלכה כר"ע וא"כ ליתה למתניתין דאסר אחות אביו מן האם וכ"ש אידך דהא כרבי אליעזר אוקימנא וכן פסק הרמב"ם דגר שהורתו שלא בקדושה ולדתו בקדושה מותר באחות אביו אפי' מן האם והיינו כר"ע אבל יש פוסקי' כר' אליעזר דמתני' דהכא דר"מ ורבנן כוותיה ובמתני' דהתם דקאי ר"מ בשיטתיה דר"ע רבנן פליג עליה ויחיד ורבים הלכה כרבים וכנ"ע וכן דעת הר"ם ז"ל:

אמר אביי הא דאמר רבנן אין אבהות לגוי משום דשטופי זמה הם ולא ידעי אבל היכי דידעי חיישינן אלא אפי' היכי דידעי נמי לא חיישינן דהא שני אחים תאומים דטפה א' הי' ונחלקה לשתים וקאמר אין חייבים ש"מ אפקירי אפקרי' רחמנא לזרעי' כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם:

תניא גר שהיתה הורתו של"ב ול"ב י"ל שאר האם ואין לו שאר האב כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים.

גמרא ואבעית אימא משום דקאמר הרי אשה וז' בניה כו' מתוך שמעתין מוכח דההיא אשה וז' בניה לא היו של אותו הגר אלא שהביא ראיה על שנשא אשתו מההיא אשה וז' בניה דקודם לכן ודברי התוס' בפרק הערל בד"ה אם קודם מעשה אמרה כו' אינם מדוקדקים בזה שכתבו שם וכן בפרק נושאין גבי גר שהעיד על אשתו וז' בניו כו' עכ"ל שם:

תוס' בד"ה נשא אחותו מן האם כו' והא דנקט הכא לידתו בקדושה לרבותא נקטיה ואע"ג דלידתו בקדושה דכשתי אמהות כו' עכ"ל ויש להקשות לפי זה דמאי קא פריך מהא דמותר באשת אחיו מאמו ארב ששת דאסר דלמא רב ששת לא אסר אלא בשגם לידתו היה שלא בקדושה אבל הכא בלידתו בקדושה כיון דכשתי אמהות דמיין יש להקל באשת אחיו מאמו כיון שלא בא האיסור אלא ע"י קידושין וי"ל דאית ליה לתלמודא כיון דברישא גבי אחותו לא מפלגינן בין לידתו שלא בקדושה ובין שהיה בקדושה דבכל גוונא אסור לית לן לפלוגי נמי באשת אחיו מאמו דבכל גוונא מותר ודו"ק:

בא"ד וריב"א פירש דלהכי נקט הורתו שלא בקדושה כו' ולא שייך ביה שמא יאמרו א"נ מש"ה נקט הורתו שלא בקדושה כו' עכ"ל מתוך פרש"י ותוספות בפ"ד מיתות תבא בביאור דברי ריב"א דהכא שפרש"י שם אהך ברייתא והא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא בא למעט הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה כיון דדמי ליה לישראל גזר ביה ר"מ כו' עכ"ל וכתבו שם התוספות די"ל איפכא דאדרבה כיון דהורתו ולידתו בקדושה הרי הוא כישראל ומותר אפילו באחותו מן האם כו' דליכא למגזר שמא יאמרו באנו מקדושה כו' עכ"ל דמשמע מדבריהם שם הא דלא נקט בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה ונקט בכה"ג שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה משום דיוקא למעט הורתו ולידתו בקדושה דההוא שרי והם בעצמם דברי ריב"א הכא אך מה שכתבו שם והכא בדברי ריב"א דלא שייך ביה שמא יאמרו באנו כו' אינו מדוקדק לפי מה שפר"י לקמן דפליגא ברייתא דהכא אירושלמי ואב"ר ולא אסר קרא הכא בגיותם אלא אחות אב ואחות אם אבל אחותו בין מן האב בין מן האם שרי אף בגיותם ולא שייך כלל באחותו שמא יאמרו אלא משום דאתי לאחלופי שייך באחותו מן האם כמו שפירשו התוספות בעצמם ומה שכתבו התוספות עוד א"נ מש"ה נקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דפסיקא ליה מילתא שאז אסור כו' עכ"ל הגיה מהרש"ל שאז איירי בין נולדה כו' ופירש כוונת דברי התוספות כפי מה שראה בתוספות בפ"ד מיתות שכתבו שם ועי"ל דהורתו ולידתו בקדושה נמי כן דינו והא דלא נקטיה לרבותא משום דלא פסיקא כו' עכ"ל ואין צריך להגיה הכא כל ספרים הישנים בדחוקים דהכא לא נחיתו לכך אלא לתרץ קושייתם דאמאי נקט בכה"ג הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואהא קאמרי דנקט הכי משום דפסיקא ליה מלתא שאז אסור בין נולדה לפניו כו' אבל בהורתו ולידתו שלא בקדושה שרי בנולדה אחריו בקדושה וכן בהורתו ולידתו בקדושה שרי בנולדה לפניו שלא בקדושה כמו שפירשו לפריב"א וק"ל:

פרק נושאין על האנוסה

שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה כו'. והא דכתיב בתר הכי ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה גו' ויאמר ה' אתה חסת גו' אין זה דבור שלישי אלא הוכחה בעלמא על שחרה לו וק"ל:

ה"ק כדבר ה' גו' כשם שנהפך כו' כך נהפך בימי ירבעם בן יואש מרעה לטובה כו'. כמפורש בתר הכי כי ראה ה' את עני ישראל גו' ולא דבר ה' למחות גו' ויושיעם ביד גו' וק"ל:

תוס' ד"ה נשא אחותו וכו' עד וריב"א פי' וכו' עד ולא שייך בה שמא יאמרו. ר"ל שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה דבגיותו היה אסור באחותו ור"ל דהא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא למעט הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעט הורתו ולידתו בקדושה דאי שניהם בקדושה הוי כישראל גמור והיה מותר באחותו שנולדה בהיותם עובדי כוכבים וכו'. אי נמי משום הכי נקט הורתו שלא בקדושה וכו' כצ"ל:

דפסיקא ליה מלתא וכו'. ר"ל אבל אי הוה הורתו ולידתו שלא בקדושה לא היה אסור אלא אחותו שנולדה מקודם אבל לא נולדה אחריו וכשהורתו ולידתו הוא בקדושה הוא בהפוך משום דכתרי אמהות דמי וק"ל כן משמע כוונת התוס' ובספר ח"ש פירש בע"א אבל אין משמעות התוס' דהכא כן ואף שהביא ראיה מתוס' דפ' ד' מיתות כשיעוין שם היטב נראה שאין הנידון דומה לראיה ע"ש נ"ל:

תוס' בד"ה נשא אחותו כו' בין נולדה אחריו בקדושה. נ"ב פירוש לאפוקי הורתו ולידתו בקדושה לא פסיקא ליה דלא משכחת הא דאסור מן האם ומן האב יקיים אלא שנולדה לפניו בגיותו אבל לאחריו אז אית ליה אף שאר אב וכאן משמע דלעולם לית ליה שאר אב אם כן לא פסיקא ליה עי' בפ' ד' מיתות ב"ד דף נ"ז בד"ה הורתו כו':

בא"ד דאחלופי ליתיה הכא כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

גמרא דהא שני אחין תאומים כו' וקתני סיפא ל"ח ול"מ. ועי' פרש"י. ודברי התוס' בבכורות (מו) בד"ה נתגיירה צע"ג ע"ש:

תד"ה על. וא"ת והא כו' דכתיב ויאמר אלהים אל יונה כו' על הקיקיון וגו' ואני כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל שזה היה אותו יום כו'. ל"ד דהא כתיב שם אחר דבור השני ויחל יונה גו' מהלך יום אחד. וכתיב וימן גו' למחרת גו' ויהי כזרוח השמש גו' והדר כתיב ויאמר אלהים גו'. וקושייתם מתורצת במש"כ לקמן בדבור הסמוך או שמא כו'. וכה"ג תירץ הרש"א בח"א. ולפלא שלא העלה על דל שפתיו דבריהם ז"ל:

תוס' ד"ה רב נחמן בר יצחק וכו' על אותו מדרש שהביא וכו'. והוא בסדר עולם:

גמרא נשא אחותו מן האם יוציא, פירש"י דגזרינן דלמא אתי למינסב אחותו שנולדה לו אח"כ:
אבל בקורבה דאב ל"ש כן, והא דאסור באשת אחי אביו מהאם, היינו כיון דיש בזה צד אם גזרינן דיתירו ג"כ אחותו מאם, והאי דמותר באשת אחיו, דלא גזרו רק בקורבם, אבל לא בבא מחמת אישות, והאי דמתה אשתו מותר באמה אף דלא ע"י קידושי אחרים, היינו משום דקלישא איסורא לא גזרינן.
ותימא דלפ"ז מאי פרכינן בסנהדרין וסבר ר' מאיר כל ערוה שהב"ד ממיתין עלה וכו' פירש"י שם קתני מיהו עותר באשת אביו אף דב"ד ישראל ממיתין עליה, וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ואחות אביו, אע"ג דאין ב"ד ישראל ממיתין עלה, ולשיטת רש"י הא משניהם ליכא קושיא דמה דאסור באחותו ואחות אביו אין ראיה דב"נ מוזהר בזה, דהא הטעם דאתי לאנסובי אחותו שנולדה אח"כ, וגם מהא דמותר באשת אביו אין ראיה דב"נ לא מוזהר בזה, דהא באשת אביו לא שייך למגזר משום נולד אח"כ, והרי אפילו באשת אחיו דמשכחת ביה איסור בנולד לו אח אח"כ ונשא אשה, אלא כיון דבא ע"י אישות דאחרים לא גזרו, מכ"ש באשת אביו דתרווייהו איתנייהו דלא משכחת ביה ערוה בנולד אח"כ, וגם בא ע"י אישות דאחרים, ואי באמת הקושיא רק מהא דמתה אשתו מותר באמה הא הך תנא רע"ק דמתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתין על חמותו, ומה דנקטו רש"י ותוס' דפרכא מאשת אב וחמותו ע"כ חמותו אשגירת לישנא בעלמא, דהא במתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתין, וא"כ לרש"י כאן ליכא פירכא כלל ולא מצאנו ידינו ורגלינו בפרכת הש"ס בסנהדרין. וד' יאר עיני.