יבמות צח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - ב

ואם נשא את אחות האב מן האב הרי זה יקיים.

ואם נשא את אחות האם מן האם, הרי זה יוציא.

ואם נשא את אחות האם מן האב:

רבי מאיר אומר: יוציא, הואיל ויש כאן צד אם. ^[1]

וחכמים אומרים: יקיים. ^[2]

שהיה רבי מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר האם, הרי זה יוציא, וכל ערוה שהיא משום שאר האב הרי זה יקיים.

ומותר באשת אחיו אפילו מן האם. ^[3]

ובאשת אחי אביו ואפילו מן האם.

ושאר כל העריות מותרות לו, לאיתויי: אשת האב.

ואם נשא גוי ^[4] אשה ובתה ^[5] ונתגיירו הוא ונשותיו, הרי זה כונס אחת ומוציא אחת. ואף שאין הן קרובות, היות וגר שהתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום אסור משום גזירה שמא יבואו להתיר בישראל אשה ובתה.

לכתחילה לא יכנוס, מפרש לה בגמרא.

אבל אם מתה אשתו מותר בחמותו, היינו שאם נשא אשה ונתגיירו הוא ואשתו וגם חמותו, ושוב מתה אשתו, אף שחמותו לאחר מיתה אסורה, והיה לנו לאסור כדי שלא יבואו להתיר כזאת בישראל - כולי האי לא גזרו חכמים.

ואיכא דתני: אסור בחמותו, ובהמשך תתבאר מחלוקתם.

קתני מיהת: מותר באשת אחיו, ומאי לאו דנסבה אחיו כשהוא גר, ותיקשי למי שאוסר אשת אחיו מאמו לבד!?

ומשנינן: לא, דנסבה כשהוא גוי.

מאי למימרא!? מהו דתימא: ליגזור כשהוא גוי אטו כשהוא גר.

קא משמע לן שאין גוזרים.

אמר מר: נשא אשה ובתה, הרי זה כונס אחת ומוציא אחת. לכתחילה, לא יכנוס ...

וקא סלקא דעתין דהכי קאמר: אם היתה אחת נשואה לו ובא עליה אחר שנתגייר, והיא אשתו הגמורה, שוב לא יכנוס את השניה, ולפיכך תמהה הגמרא:

הרי הדברים קל וחומר: השתא אפוקי מפיק [אם חייבוהו חכמים להוציא].

לכתחילה - מיבעיא!? [הרי פשיטא שלא יכנוס] ולמה הוצרך התנא לאמר זאת!?

ומשנינן: זה שאמרו: לכתחילה לא יכנוס, לא קאי על אשה ובתה.

אלא התם - על תחילת הברייתא - קאי.

והכי קאמר:

הך דאמור רבנן יקיים, כגון אחותו מן האב - מכל מקום, לכתחילה לא יכנוס.

למדנו לעיל: מתה אשתו מותר בחמותו, ואיכא דתני אסור בחמותו.

ומפרשת הגמרא:

חדא ברייתא כרבי ישמעאל.

וחדא ברייתא כרבי עקיבא, כדמפרש ואזיל.

מאן דאסר [האוסר] סבר כרבי ישמעאל, דאמר: חמותו לאחר מיתה באיסורא קיימא [עומדת היא באיסורה הקודם], כשם שמחיים הרי היא בשריפה כך לאחר מיתה, וכיון שכן אף גבי גר גזרו ביה רבנן.

ומאן דשרי [המתיר] סבר כרבי עקיבא, דאמר: חמותו לאחר מיתה קלש ליה איסורא [נחלש איסורה] שאינה בשריפה, ולפיכך גבי גר לא גזרו ביה רבנן.

מתניתין:

חמש נשים שהיו זרות זו לזו, שנתערבו ולדותיהן הזכרים, ועוד היתה לכל אחת מהן בן ודאי מאותו בעל -

והגדילו הבנים התערובות, ונשאו נשים, ומתו.

ונמצאו חמשת הנשים זקוקות ליבום לחמש הבנים הודאין, אלא שאין כל אחת יודעת מי הוא אחי בעלה שייבמנה או יחלוץ לה, כיון שנתערבו.

כיצד הוא היתירן:

ארבעה בנים ודאין חולצין לאחת [לראשונה הבאה להתיר את עצמה]. ואחד מהם אם ירצו [הוא והיא] הרי הוא מייבם אותה.

שהרי ממה נפשך מותרת היא לו, כי אם אכן יבם שלה הוא מה טוב, ואם לאו בהכרח שאחד מהארבעה שכבר חלצו הוא היבם שלה, והרי נפטרה מן היבום ומותרת לינשא לכל אדם.

ובכך הותרה הראשונה.

ושוב: הוא [זה שייבם את הראשונה] ושלשה בנים ודאין אחרים חולצין לאחת [לשניה הבאה להתיר את עצמה], ואחד מייבם; וכן השלישית מקבלת חליצה מארבע בנים ודאין - ובתוכם השנים שייבמו את האחרות - ואחד מייבם אותה, וכן הרביעית והחמישית. ^[6]

נמצאו ארבע חליצות, ויבום לכל אחת ואחת.

גמרא:

שנינו במשנה: ארבעה חולצין לאחת ואחד מייבם אותה:

מפרשת הגמרא: ודוקא מיחלץ והדר יבומי, יש לעשות דוקא כסדר המשנה, שמתחילה יחלצו לה הארבעה ואחר כך ייבם החמישי, שעל ידי זה נמצא שבשעת יבומו של החמישי הותרה לו אשה זו ממה נפשך, שהרי או שהותרה זיקתה על ידי החליצות ושוב אינה יבמה לשוק, או שהיא יבמתו.

אבל יבומי ברישא לא, אסור לאחד מהם לייבם לפני שיחלצו לה הארבעה האחרים, ומשום שיש לחוש דקפגע ביבמה לשוק, כי הרי אפשר שאין היא יבמתו ועדיין לא חלצה מן היבם שלה, והיבמה הרי אסורה לשוק.

עוד מפרשת הגמרא:

מאי "הוא ושלשה חולצין לאחת", כלומר: למה שנינו שהמייבם את הראשונה חולץ לשניה, ואין מייבם את השניה זה שייבם את הראשונה [וכן בכולן]?

דלא תימא: ליבמינהו חד לכולהו, כלומר: לכן לא מייבם אחד מהם שתים או את כולן אלא כל חד וחד מייבם חדא, כל אחד ואחד מן הודאין מייבם רק אחת -

משום דילמא מיתרמיא ליה דידיה, שמא על ידי כך תגיע כל יבמה ליבם שלה ותתקיים מצות יבום, אבל אם האחד מייבם שתים, הרי ודאי שאחת מהן לא התיבמה ליבם שלה. ^[7] תנו רבנן: ^[8] היו מקצתן של הודאין אחין, ומקצתן של הודאין שאין הן אחין, האחין הרי הן חולצין, ושאין אחין הן שמייבמין, ומפרש לה ואזיל.

מאי קאמר?

אמר רב ספרא: הכי קאמר:

אין דין משנתנו - שכל אחד מהבנים הודאין יכול לייבם - אמור, אלא אם כן כל אחד מאותם ודאים הוא אח מן האב [או מן האב ומן האם] של אחד מבני התערובות, ואילו לשאר בני התערובות הוא זר, ולפיכך יכול הוא לייבם, שהרי אין אנו מסתפקים בו אלא שמא יבם הוא [אם זו יבמתו] ויכול לייבמה, או שהוא זר [אם אינה יבמתו] ויכול לשאתה לאחר שחלצו כל האחרים ונפטרה מזיקתה.

אבל אם היו רק מקצתן של הודאין - כל אחד מהם לאחד מבני התערובות - אחין מן האב שאין להם עם שאר בני התערובות שום קורבה.

ואילו מקצתן האחר של הודאין - מלבד היותם כמקצת האחר אחין מן האב - היו לאחד מבני התערובות גם אחין מן האם בלבד -

דהיינו, שלאותן מקצת ודאין היה בין בני התערובות, אחד שהוא אחיו מן האב, ואחד שהוא אחיו מן האם, ^[9] ונמצא שאסור הוא לייבם אף אחד שמא אחיו הוא מן האם, וחייב הוא לחלוץ לכל אחד שמא אחיו הוא מן האב.

כך הוא דינם: אחים מן האם, כלומר: אותן מקצת ודאין שיש להם בין בני התערובות גם אח מן האם בלבד, הרי אלו חולצין כדי להתירן לשוק כי שמא אשת אחיהם מן האב היא, ולא מייבמין כי שמא אשת אחיו מן האם היא.

ואחין מן האב, כלומר: אותן מקצת ודאין שאין להם בין בני התערובות אלא אח מן האב, הרי אלו בלבד הן שמייבמין, היות שאם לא אשת אחיו היא, הרי אינה אלא זרה לו, ומותרת לו אחר שחלצה משאר הודאין.

אם היו מקצתן של הודאין ^[10] כהנים האסורים בחלוצה, ומקצתן של הודאין שאינם כהנים.

הרי הכהנים חולצין ואסורין לייבם, כי היות ואי אפשר להם לייבם אלא אם חלצו הנשים משאר הודאין, הרי נמצאת כל אשה שהיא ספק חלוצה ספק יבמתו, וחלוצה אסורה לכהן.

ואלו שאינן כהנים הם אלו שמייבמין.

היו מקצתן של הודאין כהנים, ומקצתן של הודאין היו לבני התערובות גם אחין מן האם בלבד, ועל דרך שנתבאר לעיל שהיו להם בין בני התערובות אח נוסף מן האם בלבד, שכבר נתבאר שאף אלו אינם יכולים לייבם שמא היא אשת אחיהן מן האם -

אלו ואלו חולצין ולא מייבמין, כהנים אינם מייבמין שמא חלוצה היא, והשאר אינם מייבמין שמא היא אשת אח מן האם בלבד.

הערות

^[1] לשון רש"י הוא: הואיל ואיכא צד אם, ובפשוטו משמע כוונתו שזה דומה לאחות האב מן האם; ואולם בלשון הברייתא איתא "כל ערוה שהיא משום שאר אם, יוציא", ומשמע דהגדר הוא שאסרו חכמים כל שאר אם גם אינו שאר לאם אלא דרך אב.

^[2] ביאר רש"י שאין זה דומה לאחות האב מן האם שאף לדעת חכמים הרי זה יוציא, כי אחות האב מן האם הרי זו דומה לאחותו מן האם, אבל אחות האם מן האב אינה דומה לאחות האם.

^[3] ואין גוזרים אטו אשת אחיו שנולד בקדושה מאמו שהוא אסור מן התורה, כי כל דרך אישות לא גזרו חכמים, רש"י.

^[4] ואי אפשר לפרש דאף פיסקא זו עוסקת בגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, שהרי גר זה ודאי לא ישא אשה ובתה; שמא תאמר לפרש שנשא אשה ובתה שנתגיירו ואין להם קורבה דכקטן שנולד דמי, אף זה אי אפשר, שאם כן היה יכול התנא להשמיענו דין זה אפילו בישראל, רש"י. ביאור דבריו: דבשלמא אם אנו מפרשים בגר הרי משכחת לה שנשא תחילה אמה ובתה בהיותו בגויותו וקא משמע לן שצריך לגרש, אבל אי מיירי בגר שנשא אחר כך, אם כן מה לי גר מה לי ישראל.

^[5] והוא הדין אשה ואחותה מן האם, תוספות, וראה עוד שם.

^[6] בפשוטו, תמצא כל דין המשנה גם בשתי נשים, ואין תוספת חידוש בחמש יותר מבשתים, וכתב התוספות יום טוב, כי אגב ששנינו בקדושין [פרק ב משנה ז]: "מעשה בחמש נשים", מסרך תנא דהכא נמי למיתני חמש נשים; ובכוס ישועות כתב באופן אחר יתבאר בגמרא בהערות.

^[7] א. כתב רש"י בסוף המשנה: "אמרינן בגמרא דהכי שפיר טפי, דילמא לכל חד מתרמיא דידיה ומיקיימא מצות יבום"; ומיהו בפשוטו דין גמור הוא, שהרי קיימא לן מצות יבום קודמת למצות חליצה, וראה בתוספות יום טוב. ב. כתב בים של שלמה, שאם היו רק שתי נשים, אדרבה עדיף שייבם אחד את שתיהן כדי שתתקיים מצות יבום בודאי או בזו או בחברתה, מאשר שייבמו שנים את שתיהן ואפשר שלא תתקיים מצות יבום אף באחת מהן. וב"כוס ישועות" תמה, דאם כן מה בין שתי נשים לחמש נשים, דהכי נמי יש לומר בחמש נשים שעדיף אחד מייבם את החמש כדי שתתקיים מצות יבום בודאי באחת מן החמש, וראה מה שביאר שם. ולפי דברי ה"ים של שלמה" כתב ליישב בכוס ישועות, למה נקטה המשנה "חמש נשים" אף שבפשוטו אין הפרש בין חמש לשתים, וכמו שנתבאר לעיל בהערה. וב"נהור שרגא" פקפק בעיקר דברי ה"ים של שלמה", כי מה לו לאחד בקיום מצוה של חבירו, והרי עדיף לכל אחד לייבם, שמא ייבם את יבמתו, ואין לו להניח ספק קיום מצוה דידיה מפני קיום מצוה ודאית של חבירו, ועיין באורח חיים סימן תפ"ב בשערי תשובה [לענין חיוב מצה ומרור], עכת"ד. וסברת הים של שלמה היא, שהרי ביבום אין מצות התורה חובה על הגברא, אלא שמצות התורה היא שתתקיים יבום באשה, והטילה התורה את החובה על הגברא, וכיון שכן סובר ה"ים של שלמה", שאם יש לפניו שתי אפשרויות, או שתתיבם רחל לראובן יבמה או לאה לשמעון יבמה, אין אחד מהם מחוייב לעשות טצדקי שתתייבם לו יבמתו, כיון שאם תתייבם יבמתו של זה לא תתייבם יבמתו של זה, ולענין מצות יבום מה לי זאת מה לי אחרת, וחידוש הוא.

^[8] כן היא גירסת הר"ח בתוספות, וכן גרס הב"ח.

^[9] ומשכחת לה כגון ראובן שנשא את רחל וילדה לו את יוסף [והוא בן ודאי], הלך ראובן וגירשה לרחל ונשאה בועז שהיה לו כבר בן ודאי מאשה אחרת ושמו עובד ונתעברה רחל הימנו, והלך ראובן ונשא אשה אחרת ושמה חנה ונתעברה הימנו, וילדו הן עם עוד שלש נשים - שהיה לבעליהן בן אחר - במחבוא, ונתערבו הולדות. נמצא שעובד עם שלשת הבנים של שלושת הנשים האחרות יש להם בין בני התערובות אחד שהוא אחיו מן האב, ואילו ליוסף - שהוא בן ראובן - יש לו בין בני התערובות את בנה של חנה מראובן שהוא אחיו מן האב, ויש לו - שהוא בן רחל - ביניהם גם את בנה של רחל מבועז שהוא אחיו מן האם בלבד. וזה הוא שאמרו: "מקצתן אחין מן האב", היינו עובד ושלשת האחרים, "ומקצתן אחין מן האם" היינו יוסף.

^[10] כתב רש"י: מקצתן של הודאין "ותערובתן" כהנים; ולכאורה אין נפקא מינה אם התערובות היו כהנים, ואפילו אם היו התערובות חללים [וכגון שנתגרשה אמם והחזירה אביהם הכהן ונמצאו בניו חללים], אין יכולים הודאין הכהנים לייבם. וביאר ב"ערוך לנר", שאם היו התערובות - שממשפחת הכהנים - חללים, הרי פשיטא שאין הכהנים יכולים לייבם ממה נפשך, כי אם אשת אחיהם הוא הרי היא אסורה ביבום משום אשת חלל, ואם אינה אשת אחיהם הרי חלוצה היא ואסורה להם.

מן האב — יקיים. אחות האם מן האם — יוציא, אחות האם מן האב — ר' מאיר אומר: יוציא, וחכמים אומרים: יקיים. שהיה ר' מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר האם — בין בקירבה של צד האב (כגון אחות האב) או מצד האם — יוציא, משום שאר האב — יקיים.

ומותר באשת אחיו מאמו, ובאשת אחי אביו, ושאר כל העריות מותרות לו כאשר נתגיירו. ובא משפט זה לאיתויי [להביא, להוסיף] אשת האב.

אם נשא אשה ובתה בגויותן ולאחר מכן נתגיירו עמו — כונס אחת, ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס. מתה אשתו — מותר בחמותו אם נתגיירו שתיהן. ואיכא דתני [ויש ששנה]: אסור בחמותו.

קתני מיהת [שנה על כל פנים]: מותר באשת אחיו, מאי לאו [האם לא] דנסבה [שנשאה] אחיו כשהוא גר? ודוחים: לא, אפשר לומר דנסבה [שנשאה] כשהוא גוי. ותוהים: אם כן מאי למימרא [מה בא לומר, לחדש] בכך? שודאי אין זה נחשב לערוה מכיון שאף לנישואין אין תוקף לאחר שנתגיירה. ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור [שיש לגזור] בנשא כשהוא גוי אטו [משום] הנושא כשהוא גר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

כיון שהבאנו ברייתא זו לענייננו, מבררים אותה לעצמה: אמר מר [החכם] נשא אשה ובתה — כונס אחת ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס. ותוהים: השתא אפוקי מפיק [הרי, עכשיו למדנו שמוציא את זו שנשא] — שלא ישאנה לכתחלה מיבעיא [נצרכה לומר]?! ומשיבים: התם קאי [שם, התנא עומד, מתייחס], כלומר, מילים אלה מתייחסות למה שקדם להן, והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין: הך דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] יקיים, שהם קרובים מן האב, בכל זאת לכתחלה לא יכנוס.

שנינו בברייתא: מתה אשתו — מותר בחמותו. ואיכא דתני [ויש ששנה]: אסור בחמותו. ומעירים: חדא [ברייתא אחת] כשיטת ר' ישמעאל, וחדא [ואחת] כשיטת ר' עקיבא.

מאן דאסר [מי שאסר] סבור כדעת ר' ישמעאל, שכיון שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו באיסורא קיימא [באיסור תורה היא עומדת] ולכן גם לגבי גר גזרו ביה רבנן [בו חכמים], ומאן דשרי [ומי שהתיר] סבור כדעת ר' עקיבא, שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו קלש (פחת) ליה איסורא [לו האיסור], ואין חייב עליה מיתה, ולכן לגבי גר לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים], משום איסור שאף בישראל איננו חמור כל כך.

א משנה חמש נשים שנתערבו ולדותיהן ואין יודעים מי הוא בנו של מי והיו לנשים אלה גם בנים אחרים, ידועים, והגדילו (גדלו) אותם ילדי התערובות ונשאו נשים, ומתו — ארבעה מן האחים הוודאיים חולצין לאחת מן הנשים הללו, שהרי ייתכן שהיא אשת אחיו של כל אחד מהם, ואחד מן האחים הוודאיים מייבם אותה אם רוצה, שאפילו אינה אשת אחיו, הרי חלצו לה האחרים ומותרת לו, שודאי הותרה לכול על ידי החליצה.

הוא, זה שייבם ושלשה אחרים חולצין לאחת הנשים האחרות ואחד מייבם אותה. וכך עושים לגבי כל הנשים הללו. נמצאו בסך הכל ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת.

ב גמרא מדייקים: ודוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, שהרי יש ספק שמא קפגע [פוגע הוא] ביבמה לשוק. שהרי ייתכן שזו שייבם תחילה לא אשת אחיו היתה, ושמא היא יבמתו של אחר, ועדיין לא נחלצה.

ועוד מסבירים: מאי [מה טעם נאמר במשנה] הוא ושלשה חולצין לאחת, ומדוע שלא יחלצו אחרים והוא מייבם עוד אחת? — שלא תימא [תאמר] ליבמינהו חד לכולהו [שייבם אחד את כולן], שכיון שכל האחרים חלצו, רשאי הוא לייבם את כולן, אלא כל חד וחד [אחד ואחד] מייבם חדא [אחת], דלמא מתרמיא ליה דידיה [שמא תזדמן לו שלו], שהרי ייתכן מקרה שכל אחד (או חלק מהם) ייבם את אשת אחיו, ואם ייבם אחד את כולם תתבטל ודאי מצות ייבום מחלק מהן.

ג שנינו בתוספתא בהמשך למקרה המתואר במשנה: מקצתן אחין ומקצתן שאין (אינם) אחין — האחין חולצין, ושאין אחין מייבמין. ושואלים: מאי קאמר [מה אמרה] ברייתא זו? אמר רב ספרא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבינה: מקצתן אחין מן האב בלבד לאותם ולדות שנתערבו ומקצתן מלבד היותם אחים מן האב הם גם אחין מן האם. לחלק מן התערובות, אחין מן האם — חולצין, שהרי אפילו אם אחת הנשים אינה אשת אח מן האב, מכל מקום שמא היא רק אשת אחיו מאמו, ואסור בה לעולם (שהרי אין מצות ייבום חלה עליה), ואחין מן האב מייבמין.

היו מקצתן כהנים ומקצתן שאינן כהנים — כהנים חולצין, ושאינן כהנים — מייבמין, שהרי חלוצה אסורה לכהן, ושמא היתה אחת החליצות חליצה ראויה ונאסרה לכהנים, ואין האח הכהן יכול לייבמה מפני הספק. מקצתן כהנים ומקצתן אחין מן האם — אלו ואלו חולצין ולא מייבמין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If she is his father’s paternal half sister, he may maintain her as his wife. If she is his mother’s maternal half sister, he must divorce her. If she is his mother’s paternal half sister, Rabbi Meir says he must divorce her, and the Rabbis say he may maintain her. This is as Rabbi Meir would say: Any relative forbidden due to kinship with the mother, whether the woman is his paternal relative, e.g., his father’s maternal half sister, or his maternal relative, he must divorce her. However, if she is forbidden due to the father, he may maintain her.

And he is permitted to marry his maternal brother’s wife and his father’s brother’s wife, and all other forbidden relatives are also permitted to him. The expression: And all other relatives are also permitted to him, is added to include the father’s wife.

With regard to one who married a woman and her daughter and they converted, he may remarry one but must divorce the other one. He should not marry her ab initio. If his wife, the daughter, died, he is permitted to maintain his mother-in-law as his wife. And some teach that he is prohibited from maintaining his mother-in-law.

In any event, this baraita teaches that he is permitted to marry his brother’s wife. The Gemara asks: What, is it not referring to a case where his brother married her when he was already a convert? The Gemara answers: No, it is referring to a case where he married her while he was a gentile. The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this obvious halakha? The Gemara answers: Lest you say that the Sages should decree that the marriage is prohibited if the brother married her while he was a gentile, due to the prohibition against their marriage if the brother married her when he was already a convert. The baraita therefore teaches us that there is no such decree.

The Master said: If one married a woman and her daughter and they converted, he may remarry one but must divorce the other one. He should not marry her ab initio. The Gemara asks: Now that he must divorce her, is it necessary to state that he should not marry her ab initio? The Gemara answers: That statement is standing there, i.e., it is referring to the previous sentence, and this is what it is saying: Those wives that the Sages said that he may maintain, e.g., his paternal half sister, he should not marry them ab initio.

The baraita taught: If his wife, the daughter, died, he is permitted to maintain his mother-in-law as his wife. And some teach that he is prohibited to maintain his mother-in-law. The Gemara comments: One of the teachings is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and the other one is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The one who prohibits the convert from maintaining his mother-in-law is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who said that one’s mother-in-law after his wife’s death remains forbidden to him to the same degree as during her lifetime. And therefore, with regard to a convert, the Sages decreed that she is forbidden to him, lest one marry his mother-in-law who is a Jew from birth after his wife’s death. And the one who permits him to maintain her is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that the prohibition against engaging in intercourse with one’s mother-in-law is weakened after his wife’s death, as they are not liable to receive the death penalty. And therefore, with regard to a convert, the Sages did not decree that she is forbidden to him.

MISHNA: With regard to five women whose offspring were mixed, i.e., their lineage became indeterminate, and they had other sons as well who were not mixed, and the mixed sons matured and married women and subsequently died, then four sons who were not mixed, each one from a different mother, must perform ḥalitza with one of the widows, as she might be the sister-in-law of any of them. And one son of the mother whose sons did not perform ḥalitza may perform levirate marriage with her instead of ḥalitza; even if she is not his sister-in-law, once she has received ḥalitza from the others she may marry any man.

Subsequently, he and three of the four other sons must perform ḥalitza with one of the remaining widows, and the other one may perform levirate marriage. When this process has been completed for all the widows, four ḥalitzot and a levirate marriage are found altogether for each and every widow.

GEMARA: The Gemara infers from the mishna that ḥalitza specifically is performed first, and afterward levirate marriage. However, levirate marriage may not be performed first, as that would breach the prohibition against a yevama engaging in intercourse with a member of the public, if she is not his sister-in-law.

The Gemara asks: What is the reason for the mishna’s ruling that the son who performed levirate marriage and three of the four others must perform ḥalitza with one of the remaining widows, and the remaining son may perform levirate marriage? Why can’t the same son who performed levirate marriage with the first widow be the one to perform levirate marriage with the other widows, too, after the other four sons perform ḥalitza? The Gemara answers: Do not say that one of the brothers may perform levirate marriage with all of them. Rather, each one of them should perform levirate marriage with one, as perhaps one will happen upon his own sister-in-law, whereas if one performs levirate marriage with all of them, the others will not have a chance to perform the mitzva.

§ A continuation of a case in the mishna is stated in a baraita: If some of them are brothers, and some of them are not brothers, the brothers perform ḥalitza and those who are not brothers perform levirate marriage. The Gemara asks: What is the baraita saying? Rav Safra said that this is what it is saying: If some of the sons who were not mixed are only paternal brothers of the mixed sons, and some of them, in addition to being paternal half brothers, are also maternal half brothers of other members of the mixed group, then the maternal half brothers must perform ḥalitza with all of the women, since each of them might be his maternal sister-in-law, who is forbidden to him, as levirate marriage applies only to a paternal sister-in-law. And those who are only paternal brothers perform levirate marriage.

The baraita continues: If some of them are priests and some of them are not priests, the priests perform ḥalitza, and those who are not priests perform levirate marriage, as it is prohibited for a priest to marry a woman who underwent ḥalitza. If some of them are priests and some of them are maternal half brothers, both these and those perform ḥalitza and not levirate marriage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דקתני נשא אשה ובתה מוציא אחת וכו'. אגר דעלמא קאי שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה וכן בירושי וש"מ דרישא לאו דוקא הני דיני בלידתו בקדושה.
ומדקתניהכי משמע דבעודן עכו"ם אשה ובתה מותרת לו כדין בני נח וזו שגזרו בגירותן טעמא משום דכיון שיש להן שאר בעודן עכו"ם יאמרו מותר לישא אשה ובתה בישראל וכן נראה בשתי אחיות מן האם והא דקתני אשה ובתה משום דבעי למיתני עלה מתה אשתו מותר בחמותו כך נראו לי פירושי שמועות הללו.
ונמצא עכשיו לפי מה שאמרנו שכל שלשה דורות של מטה דידי' דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו וכן בת בנה של נקבה מותרי' בגרי' וכן איסורי אישות של מטה כגון כלתו וכן אחות האב בין מן האב בין מן האם בדברי ר"ע ואחות האם מן האב ואם חמיו נמי מותרות אבל בזרעה של אשה כגון אחותו מן האם או מן האב ומן האם ואחות האם מן האם ושני דורות למעלה אמו ואם אמו ובן אשה ובתה ובת בתה חמותו ואם חמותו כולן אסורות לו וכן שתי אחיות מן האם אסורות עליו וכן דעת הרב ר' משה הספרדי ז"ל דבתו שנתגיירה מותרת לגר.
ובפלוגתא דרב אחא ורב ששת (דלעיל יבמות דף כ"ז) פסק רבינו הגדול ז"ל לחומרא הילכך אף אשת אחיו מאמו או מאביו ומאמו שנשאה כשהוא גר אסורה עליו וכיון דקתני ברייתא ומותרת באשת אחיו ובאשת אחי אביו ובאשת אביו ומוקמי' לרב ששת אשת אחיו דנסבא כשהוא עכו"ם אף אשת אחי אביו ואשת אביו בהכי מתוקמין כך כתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל.
ודוקא באשת אחי אביו מאמו שאלו בנקיבה ערוה וגזרו על אשתו בגירות, אבל מאביו מותרת דלא עדיף מאשת אחיו כדאמרינן לעיל מן האב ולא מן האם דכולי עלמא לא פליגי דשרי, ולאו דוקא במשוחררים, אלא ה"ה לגרים כדמוכחא שמעתא והכי קתני בהני מתניאתא דלעיל בגר אשת אחיו מאמו. וא"ת קשיא אשת אביו דהא בעודן עכו"ם לר' מאיר אליבא דר' אליעזר לית לי' והיכי קתני לה בהך ברייתא דוקא דנסבינהו כשהן עכו"ם אפילו נסבה אביו כשהוא גר נמי לישתרי שאני התם דגזרו בה משום אמו בגירותו.
ואשת אחי אביו לא נתחוור לי דאיסורא דידה משום גזרה [דאחות אביו] לר' אליעזר היא כדמוכת בשמעתא דבמסכת סנהדרין כדאמרן, אבל לר"ע שאר האב הוא ולא גזרו בגרים.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בחבורו דאשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת בנו ואע"פ שנשאו אותן משנתגיירו מותרות וכן נראין הדברים דאע"ג דברייתא כולה רישא וסיפא ודאי בשנשאו בעודן עכו"ם מיהו בגירותן לא קתני בה הכא מידי אלא הני אסירא והני שרו ועוד דלפום מאי דקיימא לן [כר"ע] הכי הוא דאשת אחי אביו ודאי אליבא דהלכתא שריא בלא ספק ואפילו לכולי עלמא נמי משמע דשריא בין נשאה כשהיא עכו"ם בין נשאה בגירות כדכתיבנא ומיהו באשת אב נשאה בעודה עכו"ם ודאי שריא ומאן דמוקי הך מתניתא בנשאן בעודן עכו"ם אפילו כר"ע אתיא לי' היתירא דאשת אב דנשואין דבעודן עכו"ם מידע ידיע דליתנהו אלא כזנות בעלמא לגבי ישראל ילא אמרי בהו באנו מקדושה חמורה לקלה תדע דאמרינן בגמרא כשהוא עכו"ם מאי למימרא וכו' אבל בנשאה אביו כשהוא גר יש לומר דאסירא משום שמא יאמרו וי"ל שלא יאמרו כלום בצד האב שהדבר פשוט אצלם שאנו מחזיקים אותם בהפקר הזרע אי משום דשטיפו בזמה אי משום דאין להם קורבא באב אלא זו בלבד וחדוש הוא להם, וזהו טעם הרב הנזכר ז"ל כדכתבי'.
וכן עולה משמועה זו דאחות האם מן האב לא יכנוס לכתחלה ואם כנס יקיים. והרב ר' משה הספרדי ז"ל מתיר לכתחלה ורואה אני דבריו שלא אמרו נכתחלה לא יכנוסאלא לדברי האומר אחות האב מן האם יוציא דכיון דמצינו להם אחוה בצד האב איכא למיגזר בהא משום הנך אבל לדידן כיון שלא מצינו להם שאר האב כלל לא באב ולא באם אפילו לכתחילה נמי כונס אבל בירושלמי מצאתי לשון אחר ושאר כל העריות כנס אין מוציאין מידו לא אמר אלא כנס הא בתחלה אסור.
אבל רש"י ז"ל סובר שם במסכת סנהדרין דההיא דקתני כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח נהרג עלי' כללא הוא אפילו לאישות ואוקמוה לר' עקיבא דאמר חייבי מיתות כתיבי בהו דאישות ולאו אישות ומינייהו גמרי' לכולהו חייבי מיתות והא דקתני אידך ומותר כאשת אחיו ר' אליעזר היא דאמר קורבא דאחוה כתיבא בהו דאישות לא כתיבא ונראה שהוא גורם שם בתחלת השמועה ואמר ר' מאיר כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עלי' אין ב"ד ישראל ממיתין עלי' אין בן נח מוזהר עלי' והתניא וכו' ואין הגירסא בנוסחאות ישנות אלא כמו שכתבתי למעלה ועוד דלדבריו אף דרבנן אדרבנן הוה קשיא ועוד דאם כן לרבנן דפליגי עלי' דר' מאיר אליבא דר' עקיבא איתרבו להו חייבי כריתות מאיש איש ואפילו אישות דבין לרבנן בין לר' מאיר אית להו קורבה דאישות ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת אביו והכלה כלן אסורות הן דגזרינן בהו אפילו נסבינהו כשהן עכו"ם ואפיקתה לכולה שמעתין מדר' עקיבא והלכתא ואוקימתא לר' אליעזר.
ועוד פירש"י ז"ל שם בסנהדרין דכי אמר רב הונא עכו"ם מותר בבתו בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא דקסבר לא ילפינן אינך עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני ש"מ דוקא כתבינהו ואם כן לרב הונא אליבא דר' עקיבא ליכא למימר בגירות משום שמא יאמרו אלא אמו ואם אמו דמיהו סוגיין לא אזלא הכי אלא כל שאר אחוה מן האם אית להו מדפליגי באיסורי אישות דאחוה מן האם הא באחוה גופה אסירן ובזה אין פירושו נכון כלל דאם כן הני מתניאתא הוו תיובתי' דרב הונא ועוד מאי שנא בתו דנקט.

ומאן דשרי כר' עקיבא דאמר חמות לאחר מיתה קליש לה איסורה. מהא משמע דחמות לאחר מיתה לר' עקיבא לאו חייבי כריתות היא דאי חייבי כריתות היא מאי קונשא כולהו נמי דאחוה נמי חייבי כריתות היא ובריש פרק הנשרפין בסנהדרין (דף ע"ו) אמרינן רבא אמר חמות לאחר מיתה איכא בינייהו ר' ישמעאל סבר חמות לאחר מיתה בשריפה ור' עקיבא סבר איסורא בעלמא ואי חייבי כריתות היא לא אמרינן איסורא בעלמא ומיהו מדאורייתא היא דאי מדרבנו הוה לי' למימר ור' עקיבא סבר מדרבנן בעלמא ועוד דא"כ ליתני גבי שניות אלא איסורא דאורייתא דכתיב ארור שוכב עם חותנתו וכן פירש"י שם וה"ה לאם חמותו וחמיו והכי משמע לעיל בפרק האשה (יבמות דף צ"ד) וכולן בכלל חותנתו אבל שריפה וכרת ליכא הילכך קדושין תופסין בהן אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב שהיא בכרת והרב ר' משה הספרדי ז"ל שהסכים על ידו, ואינו נכון.
וכן הרב ז"ל שכתב בבתה ובת בנה ובת בתה, שלאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן משום מיתת ב"ד כחמות ואינו מחויר שלא הוזכר דבר זה בשום מקום והרי כאן אמרו נשא אשה ובתה מוציא אחת ותני מותר בחמותו לאחר מיתה משום דקלשה איסורה ואלו בבתה אסור לעולם וכן בפרק האשה רבה (שם) אקשי' אי ר' עקיבא ליתני נמי חמותו ולא עלה על דעת למיקשי ליתני נמי בתה [ואף דבתה] ובת בנה ובת בתה מחמות בפרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ה) [נפקא לן] לא לכל הוקשו אלא מה נהלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר ומיהו מיניה ובי' בעינן עונש כאזהרה ועוד דהלכה דון מינה ואוקי באתרה בשבועת העדות (דף ל"א) ובאזהרה וכרח עשה הכתוב בתה ובת בנה לאחר מיתה כמחיים וכן לא למדו כרת לחמות לאחר מיתה מביתה אלא אזהרה שמענו ממנו וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה ולאחר מיתה לאיסורא נתרבית מדוכתא אחריתי, וצ"ע.

הא דקתני מותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו. פירוש אפילו אחיו מן האם כדאמרן. ואף על פי שבנקבה ערוה, לפי שאין להם עריות דאישות אלא באשת אב אליבא דר' עקיבא מגזרת הכתוב. והא דקתני ושאר כל העריות מותרות דמרבינן מינה אפילו אשת אב, הא דלא כר' עקיבא, דלר' עקיבא אשת אב אסירא להו מגזרת הכתוב כדאמרן. וכיון דבגיותן אסירא בגירות איכא משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומיהו למאן דמוקי מתניתא בשנשאה בגיותן, אף אשת אב שריא אפילו לר"ע משום דבנשואין דגיות מידע ידיעי דליתנהו אלא בזנות בעלמא לגבי ישראל, ולא אמרינן בהו באנו מקדושה חמורה לקלה. והיינו דאמרינן בגמרא כשהוא גוי מאי למימרא כו', דאלמא מלתא דפשיטותא היא דכשנשאה כשהוא גוי ליכא שום חשש בעולם. ויש אומרין דאפילו כשנשאה כשהוא גר נמי שריא ליה אשת אב, שלא יאמרו כלום בצד האב, שהדבר פשוט אצלם שאנו מחזיקין זרעם בהפקרא ומשום דשטיפי בזמה, או משום דאין להם קורבא באב אלא זו בלבד משום גזרת הכתוב וחדוש הוא להם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ד הי"ג) והרמב"ן נר"ו (בד"ה והא) והא דלא הזכיר כלתו אפילו לר' עקיבא, משום דבגר שהיתה לידתו בקדושה עסקינן וכלתו אסורה לו, והא דתניא נמי אחות האב מן האם יוציא דלא כר' עקיבא אלא כר"א כדאיתא התם אבל לר"ע שריא.

ומדתניא נשא אשה ובתה. כלומר, גר דעלמא שנשאן בגיותו ונתגיירו עמו, כונס אחת ומוציא אחת, שמעינן מינה דאשה ובתה בגיותן מותרות לו כדין בן נח, דעריות דאישות לית כלל כדאמרן, וזו שגזרו עליהן בגירותן היינו טעמא משום דכיון דלית להו שאר האם בגיותן, אמרו מותר לישא אשה ובתה בישראל. והוא הדין לשתי אחיות מן האם ולכל קרובות שיש להן שאר בגיותן, אבל באותן שאין להן שאר בגיותן כגון אחוה דמצד האב מותרות לו בגירותן הרמב"ן נר"ו. ולפיכך כל שלשה דורות שלמטה דידיה, דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו, וכן בת בנה של נקבה, דאף היא אין לה שאר עם אב אביה מותרים בגרים. וכן איסורי אישות שלמטה כגון כלתו וכן אחות האב בין מן האב בין מן האם כדברי ר' עקיבא, ואחות האם מן האב ואם חמיו נמי מותרות. אבל בזרעה דידה, כגון אחותו מן האם או מן האם ומן האב, ואחות האם מן האם, ושני דורות שלמעלה, כגון אמו ואם אמו וכן אשה ובתה ובת בתה חמותו ואם חמותו, כולן אסורות לו. וכן שתי אחיות מן האם כולן אסורות לו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) דבתו שנתגיירה מותרת לגר. ולפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל (לעיל יבמות צז, ב) בפלוגתא דרב אחא ורב ששת דהלכתא כרב ששת לחומרא, אף אשת אביו בן מאמו שלא מאביו בין מאביו ומאמו אסורה עליו, והוא שנשאה כשהוא גר.

הך דאמור רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס. פירוש כגון אחותו מן האב שלא מאמו ואחות האב מן האב ואחות האם מן האב. והרמב"ם ז"ל (שם) התיר אף אחות האם מן האב לכתחלה, והסכים על דעתו הרמב"ן נר"ו, דלא אמרו כאן לא יכנוס אלא לדברי האומר אחות האב מן האם יוציא, דכיון דמצינו להם אחוה מצד האב, איכא למיגזר בהו משום הנך, אבל לדידן כיון שלא מצינו להם שאר האב כלל, כדברי ר"ע דדריש על כן יעזב איש את אביו ואת אמו את אביו לאשת אביו ולא לאחות אביו, אם כן אחות האם מן האב שריא אפילו לכתחלה.

ומאן דשרי כר"ע דאמר חמותו לאחר מיתה ליכא שריפה וקליש ליה איסורה וגבי גר לא גזרו רבנן. איכא למידק דחמותו לאחר מיתה לית לה כרת, דאי חייבי כריתות האי מאי קולשא כולהו הני דאחוה נמי חייב כריתות בלחוד נינהו. ועוד דאמרינן בריש פרק הנשרפין בסנהדרין (עו, ב) גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, ר' ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה, ור"ע סבר איסורא בעלמא, ואי חייבי כריתות היא לא אמרינן איסורא בעלמא. ומיהו ודאי משמע דמדאורייתא אסורה, דאי מדרבנן הוה ליה למימר ור"ע סבר מדרבנן בעלמא ועוד דאמרינן לעיל בשלהי האשה רבה (יבמות צד, ב) לר' עקיבא ניתני נמי חמותו, דהא שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתה אינה בשריפה ושריא דתניא כו', ופרקינן נהי דמעטיה קרא משריפה מאיסורא מי מעטיה קרא. אלמא מדאורייתא אסירא. ותדע לך דאם לא כן ליתני גבי שניות, אלא דאורייתא היא דכתיב ארור שוכב עם חותנתו. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סנהדרין בפרק הנשרפין (שם ד"ה ר"ע סבר). והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו, וכולן בכלל חותנתו הן. ובכולהו שריפה וכרת ליכא הלכך קדושין תופסין בהן. אבל הרב בעל ההלכות (גדולות הל' עריות) והרמב"ם (הלכות אסורי ביאה פ"ב ה"ח) אמרו שהיא בכרת. וכן כתב הר"מ ז"ל (שם) שבתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתת אשתו אינן בשריפה אלא בכרת דומיא דחמותו. והביאו לרב ז"ל לכך לפי שלא למדו עונש הבת ובת בתה ובת בנה אלא מחמותו בפרק אלו הן הנשרפין, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל הרמב"ן נר"ו חלוק בדבר, לפי שאמרו כאן נשא אשה ובתה מוציא אחת, ובחמותו תני היתרא דלאחר מיתה משום דקלישא איסורא, ואלו בבתה כן הוה להו למיתני הכי באשה ובתה. ובפרק האשה רבה (שם) נמי אקשינן אי ר' עקיבא ליתני נמי חמותו, ולא אמרו ליתני נמי בתה ובת בתה ובת בנה. אף על פי שאין זו ראיה כל כך, דאפשר דמשום דחמותו אבא דכולהו, ומינה ילפינן היתרא לכולהו, לא שביק חמותו ונקיט אינך דאתו מינה. אלא ודאי הדברים נראין כן לפי שלא הוזכר זה בשום מקום. ואף על פי שלמדו עונש לבתה ובת בתה ובת בנה מחמותו, לא לכל דבר למדו, אלא מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. אלא מיהו בחמותו דמיעטה קרא משריפה אימתעטא, הנך דלא מיעטינהו, בעונשין קיימן לאחר מיתת אשתו כמחיים. ועוד דקיימא לן כמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות לא, א) ובאזהרה וכרת עשה הכתוב בתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתה כמחיים. וכן לא למדו כרת לחמותו לאחר מיתה מבתה אלא אזהרה שמענו ממנה, וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה, אבל לאחר מיתה נתרבית לאיסורא מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו כדאמרן.

ומותר באשת אביו ובאשת אחי אביו פי' דתרוייהו ליה שריין בשעת עכו"מז כדפרישית הילכך אפילו למי שהורתו ולידתו בקדושה שרייא אם היתה הורת אחיו או אחי אביו שלא בקדושה:

ושאר כל העריות מותרות לו לאתויי אשת אביו פי' שהיא מותרת לו בין מחיים בין לאחר מיתה והיינו כדר' אליעזר כדאוקימנא אליב' דידיה בפ"ד מיתו' דלדידי' אשת אב מותר לבני נח לאחר מיתה דלא דריש את אביו זו אשת אביו אלא זו אחות אביו ומחיי' הוא דהות אסיר' ליה בשעת עכו"מז משום אשת חבירו כדין כל בעול' בעל וכיון שנתגיי' פקע לגמרי הילכך אשת אביו שלא ידעה אביו לאחר שנתגיירה מותרת היא לו ואפי' מחיים ואפי' ידעה לאחר שנתגייר אסורה עליו מחיים משום אשת איש ומותרת לו לאחר מיתה כשם שהיתה מותרת לו בשעת עכו"מז. אבל לר"ע דאמ' את אביו זו אשת אביו הרי היא אסורה לו בין מחיים בין לאחר מיתה ואעפ"י שלא ידעה אביו לאחר גיירות כדי שלא יאמרו באנו מקדושה וכו' דכי אמ' קרא את אביו זו אשת אביו סתמא אמ' ואפי' לאוסרה עליו לאח' מיתה ולא עוד אלא דאלו בחייו הרי היא בעולת בעל ולא מצי תלמודא למימר לאתויי כלתו דכיון שהיתה לדתו בקדושה כ"ש שהיו בניו בקדושה והרי הוא אסור בבתו ובכלתו מן התורה אבל למאן דגריס במתני' גר שהיתה הורתו ולדתו שלא בקדושה הא מצי לאתויי כלתו דקודם גירות דבן נח מותר בכלתו ובתו וליכא למגז' בה כדי שלא יאמרו וכו'. ואצ"ל שאין בו איסו' לאשת בנו ולא בבתו שהרי הורתו שלא בקדושה שאינם בנו ובתו דרחמנא אפקרי' לזרעי' וזה ברור. ויש שפי' דהא דקתני אשת אביו שהוא מותר בה אפי' לר"ע היא ואפי' נשא אביו בגירות מותר בה לאחר מיתת אביו דמדינא אינו אביו כיון שהורתו שלא בקדושה ומשום גזיר' נמי ליכא שלא יאמרו כלום בשאר האב שהדבר פשוט אצלם שהם מחזיקים זרעם בהפקר או משום דשטופי' בזמ' או דאין להם קורבה באב אלא אשת אב בלבד מגזירת הכתוב ואפי' באחותו מאביו ובתו שריא להו וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואינו מחוור:

נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' פרש"י ז"ל אגר דעלמא קאי שנשא כשהי' עכו"מז אשה ובת' ונתגיירו עמו דאלו האי שנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה דישראל גמור הוא וכ"ת דנסיב אשה ובתה שהיו גיורות דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי למיתני גר אף בישראל נמי מצי למימר עכ"ל ז"ל וכ"ע. וכן הוא בירושלמי בפי' וזה הצריך לקצת חכמים ז"ל לגרוס ברישא ולידתו שלא בקדושה כיון דבסיפא מיירי בהא נקיט לה תנא הכי בסתם מכלל דרישא בהכי מיירי דאי לא ה"ל לפרושי בהדיא והא ל"ק כולי האי דמשום דפשיט' ליה לתנ' שאי אפשר להעמידה דומי' דריש' לא חשש לפרשה וטוב' דמתני' עבדי הכי ולא עוד אלא דהא פרש"י דריש' נמי כל מה דאסר בשאר האם אפי' בהורתו ולדתו שלא בקדושה הי"א ולא נקיט לידתו בקדושה אלא משום שארתה דשאר האב הילכך קיימא הך סיפא על הגר דאיירי ביה לענין איסורה דשאר האם. והא דכונס א' ומוצי' א' פרש"י ז"ל דגזירה היא דלא ליתיה למשרי בישראל אשה ובתה וכ"ע. דליכא משום שלא יאמרו באנו וכו' דהא בשעת עכו"מז מותר בן נח באשה ובתה דלית להו שום ערוה מחמת אישות אלא אשת אב לר"ע וכדפרישית לעיל ודעת ר"ה ז"ל שלא אסרו משום גזירה שלא יטעו בישראל אלא באשה ובתה וכיוצא בה שיש בהם שאר האם בעכו"מתן וכגון שני אחים מן האם אבל באותם שאין להם שאר בשעת עכו"מז כגון אחוה דמן האב מותרת לו בגיירותו וכן כתב הרמב"ן ז"ל דבתו שנתגייר' מותר' לגר וזה עול' עם הטעם שכתבנו וכן דעת מהר"ם ז"ל ודברים של טעם הם:

התם קאי וה"ק הא דאמר רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס פי' דכל מאי דקתני' מתני' יקיי' לכתחלה לא יכנוס וכדפרש"י ז"ל בסנהדרין. ויש שפי' דלא קאי אלא אחות האם מן האב דקתני ר"מ אומר יוציא משום איכא צד אם דמסתב' טעמיה לרבנן לכתחל' אבל באידך דקתני יקיים ליכ' טעמ' למיסר אפי' לכתחלה וטעמ' דמסתבר הוא אלא שהלשון כלשון הראשון הוא ומ"מ אין האיסור הזה לתרוייהו פירושי אלא לר"א דאוקימנ' כוותי' אלו לר"ע כלהו שריין ואפי' לכתחל' כדפי' הרמב"ן ז"ל וכן התירם הרמב"ם ז"ל מפני שסובר דהלכת' כר"ע:

מתה אשתו מותר בחמותו איכא דתני אסור בחמותו חדא כר' ישמעאל וחד' כר"ע פירוש הא נמי על נשא אשה ובתה קאי דמיירי כשהיתה לידתו שלא בקדושה דאלו בגר דריש' שהיתה לידתו בקדוש' הרי הוא גר גמור ואסור בחמותו אלא ע"כ גר שנולד שלא בקדוש' מיירי וכגון נשא אשה בשעת עכו"מז ונתגיירו שניהם וגם חמותו ושורת הדין דשרי' ליה דפקע אישות לגמרי ואף כשהיה עכו"מז מותר היה בחמותו כדכתיבנ' לעיל דלית להו ערוה מחמת אישות הילכ' ליכא למיס' מטע' שלא יאמרו וכו' וע"כ ליכ' למיסר אלא מן הטעם שלא יבואו לטעות כן בישראל לישא חמות ואלו בחיי אשתו הא ודאי אסור בחמותו לד"ה כיון שבישראל יש איסור חמות מחיים במית' ובכרת לד"ה ולכן נחלקו כשמתה אשתו דה"ל חמות לאחר מיתה ולר' ישמעאל דאמר דבדידן חמותו לאחר מיתה בשריפ' וכרת גזרו בה בגרים ולר"ע כיון דקלישא איסורא לא גזרו בה בגרי' וכ' מפר' ואזיל וכבר פירשנו לעיל בפ' האשה דהא דאמרי' לר"ע דקלישא ליה איסור' היינו משום דאקליש' אפי' מכרת דאי לאו משום מיעוט שריפה לא חשיב קולש' לענין שלא נגזור בו כיון שיש בו כרת דהא כלהו הני דאחוה חייבי כריתות נינהו ושמעי' מהכא נמי להדי' דאיסור' דאורית' הוא לר"ע דאי לא הוה לן למימר ומאן דשרי כר"ע דאמ' חמות לאחר מיתה שריא מדאורית' וגבי גר לא גזרו ביה רבנן אלא ודאי כדאמרן תו ש"מ דבת אשתו ובת בתו אפי' לאחר מיתה איכ' שריפה וכרת לר"ע נמי כיון דמיירי ריש' בשכנס אשה ובתה אלא ודאי דבבתה אסור הוא לד"ה ומיהו יש לדחו' לעול' אין שריפה בבת אשתו לאחר מיתה לר"ע דומי' דחמותו דילפי' מיניה ומיהו כרת איכ' אפי' לאחר מיתה דכרת בגופ' כתיב' וכיון דכן לא איקליש איסורה וחמותו לאחר מיתה לר"ע היינו מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו וכדפרש"י ז"ל במסכ' סנהדרין בפ' הנשרפין:

משנה חמש נשים שנתערבו וכו' כולה מפורש' יפה כפרש"י ז"ל. מאי הוא ושלשה חולצין לאחת כלו' למה לא ייבם א' מהם לכלן אם ירצה אחר חליצת כל האחים לכלם. ה"ק מקצת אחין מן האב ומקצתם אחים מן האם חולצי' ולא מייבמין. ואחי' מן האב מייבמי' פירוש מקצת הודאי יש שיש להם מתערובות הללו אחים מן האם ולא מן האב וא"כ יש להם בהם אחי מן האב ולפי' צריכי' לחלוץ לכולם מפני ספק אשת אחיו מן האב ואינו מייבם מפני ספק אשת אחיו מן האם אלא אותו הודאי שאין לו בהם אלא אח מן האב הוא יהיה מייבם ופשוט הוא והא דקתני מקצת אחים הראויי' לייבם דהיינו אחים מן האב כהני' חולצי' דלא אפשר לייבומ' הכא אלא אחר חליצת האחים וכהני' אסורי' בחליצה מדרבנן:

אחות האם מן האב ר"מ אומר יוצא וח"א יקיים שהי' ר"מ אומר כל ערוה שהיא משום שאר אם יוציא. מן האב יקיים ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו ושאר כל העריות מותרת לו לאתויי אשת אביו נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' ולכתחילה לא יכנוס. מתה אשתו מותר בחמותו. וא"ד אסור בחמותו. פי' שאר האם שנולד בגיות ואע"פ דמה"ת שרי דכיון שנתגייר כקטן שנולד דמי אסור בו מד"ס שמא יאמרו באים מק"ח לק"ק. והאי דנקט הורתו שלב"ק ולב"ק רבותא נקט ל"מ הו"ל שלב"ק דהוה אסור מתחילה בקרובי האם מדאורייתא דהכא נמי דאגייר גזרי' שמא יאמרו. אלא אפי' הי' לידתו בקדושה כיון שהי' הושלב"ק אכתי גזרי'. אבל אם הי' הו"ל בקדושה מותר באחותו מן האם שנולדה בגיות ונתגיירה דכיון דהוא ישראל גמור מידע ידעי דאין קורבה לישראל עם הגויים כלל וליכא למיחוש למידי.

כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים דכאלו אינה אחותו דמיא כיון שאין אבהות לגוי. אחות האם מן האב ר"מ אומר יוציא שאע"פ שאינה אחות אמה כיון דאיכא שאר האם דהיינו אחות אמו אסירא. וח"א יקיים דכיון דמצד הוא כאלו אינה אחות אמו מפני שהיא מן האב. ומותר באשת אחיו אפי' מן האם דלא נאסרה אשת האח לבני נח. וכן אשת אחי אביו ואשת אביו. נשא אשה ובתה אגר בעלמא קאי שנשא בגיותו אשה ובתה אגר בעלמא קאי שנשא בגיותו אשה ובתה ונתגיירו עמו דאלו הא' דנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה. וא"ת שנשא גיורת דל"ל קורבה דכקטן שנולד דמי למ"ל גר אפי' בישראל נמי מצי למימר הכי.

נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' דאסורא לבני נח שמא יאמרו באים מק"ח לק"ק ולכתחילה לא יכלום. השתא אפוקי מפיק לכתחלה מבעי'. התם קאי הך דאמר רבנן יקיים לכתחילה לא יכנוס.

מתה אשתו מותר בחמותו אליבא דר"ע דאמר חמותו לאחר מיתה לאו בשריפה וכיון דקליש לי' איסורא גבי גר לא גזרו. ואיכא דתני אסור בחמותו כר"י דאמר חמותו לאחר מיתה בשריפה וכיון דבאיסורא קיימי גזרי בה גבי גר שאל יאמרו וכו'.

מתניתין חמש נשים שנתערבו ולדתיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים ומותו ד' חולצים לא' וא' מיבם הוא וג' חולצים לא' וא' מיבם נמצאו ד' חליצות ויבום לכאו"א. פי' נתערבו ולדותיהן יש לכל או"א בן ודאי שאל נתערב ג' חולצין לא' בן ודאי שלכל א' מהן מן הד' חולץ לא' מהן דכל חד מספק לי' באשת אחיו ובן החמישית ממ"נ אם אשת אחיו הרי טוב ואם לאו הרי חלץ לה יבמה. וזה שיבמה חולץ לאחרת וג' עמו וחמישי מייבם ממ"נ וחוזרים השנים הללו וחולצים לג' ושנים עמהן וחמשי מיבם וכן כולן נמצאו ד' חליצות תחלה לכ"א לפי שאין א' מהם רשאי ליבם עד שיחלצו לה הד' שלא לפגוע ביבמה לשוק. וה"ה נמי דמצי ד' ליחליץ לכולהו והחמישי ישא את כולן אלא אמרי' כל חד וחד ליבם חדא דילמא מתרמי' לי' דידי' ומקיימא מצות יבום דכולהו. וה"ה נמי דמצי למימר אם נשאו הודאין נשים ומתו ד' מן התערובות חולצים לא' וא' מייבם:

מתה אשתו מותר בחמותו ואיכא דתני אסור בחמותו. הא כר' ישמעאל. הא כר' עקיבא. לר' ישמעאל דאמר חמות לאחר מיתה קלישה לה איסורה וגבי גר לא גזרו בה רבנן. הא דתניא מותר באשת אחיו אוקימנא דנסב' כשהוא עובד כוכבים אבל נסבה כשהוא ישראל דהיינו לבתר דאגייור אסור והא דקתני [מותר באשת אחיו] נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' לאו אגר שלידתו בקדושה קאי דההוא ודאי ישראל גמור הוא ומתחייב עלה כרת אלא אגר שהורתו ולידתו שלא בקדושה קאי. א"נ אגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה קאי ונשא אשה [ובתה] שהורתן ולידתן שלא בקדושה. וה"ה לישראל גמור. והא דקתני לכתחלה לא יכנוס אקשי' לה השתא אפוקי מפיק לכתחל' מיבעיא. ופרקינן התם קאי הך דאמור רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס ת"ר יש מוכר את אביו להגבות [אמו] כתובתה כיצד ישראל שלקח [עבד] ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה נמצא זה מוכר אביו לגבות כתובתה. וכולה ר"מ היא והא קמ"ל מטלטלין משתעבדי לכתובה איבעית אימא הא קמ"ל דעבדים כמקרקעי דמי. הא מתני' דלא כהלכתא היא דקי"ל הלכה אין גובין מן העבדים. מיהו גמרי' מינה דמתנת שכ"מ במטלטלין כירוש' שויוה רבנן וב"ח גובה מהן לפי תקנת הגאונים שתקנו לגבות לב"ח ממטלטלין דיתמי ולא במתנת ש"מ דין מתנת בריא לו שלא יהא ב"ח גובה ממנה כדקי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו. דהא ודאי (גובה) [כתב] כל נכסיו לבנה ודאי מתנת ש"מ הוא דאי הויא מתנת בריא לר"מ דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה היכי גבינן כתובה ממטלטלין לבתר דיהבינהו [במתנה] דהא אפי' באפותיקי קי"ל עשה שורו אפותיקי אין בעל חוב יכול לגבות הימנו אלא לאו ש"מ מתנת שכ"מ היא וש"מ דכירושה שויוה רבנן למיגבה מינה לב"ח וכשעשה לה אפותיקי נמי לא מצית מוקמת לה דא"כ אפי' לרבנן נמי דאמ' מטלטלין לא משתעבדי לכתובה מוכר את אביו לגבות כתובתה. ואיכא לדחוקי לר"מ דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה אפי' מיתמי כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה נכסים הני נמי משתעבדי מן הלקוחות:

בפרש"י בד"ה ה"ג מקצתן אחין כו' ונשאה בועז ולו בן מאשה אחרת כו' עכ"ל דקדק לפרש שאותו בן הודאי של בועז הוא מאשה אחרת ואינו מרחל משום דאל"כ ההוא בן ודאי של בועז הוה נמי אסור לייבם משום דשמא יפגע בחלוצת אחיו מאמו דיוסף החולץ לכולן הוא אחיו מאמו בן רחל ותנן החולץ ליבמתו כו' היא אסורה בקרוביו וק"ל:

תוד"ה נשא אשה ובתה וכו' מדקתני כונס וכו'. דכשנשאן בגיותן דלא הוה בהן קדושין בשום אחת שייך לומר דלאחר שנתגייר כונס א' מהן אבל אם איתא דנשאן לאחר שנתגייר דשייך לכל הפחות קדושין באחת הוה ליה למימר יקיים אחת וכו':

רש"י בד"ה ומותר באשת כו' דלא אתי אלא ע"י קדושין כו' כצ"ל:

בד"ה ואחין כו' אלא מן האב אותן שהן אחין כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה אשת אביו כו' וה"ג נמחק:

(צח ב) השתא אפוקי מפיק לכתחילה מיבעיא וכו'.—עי' ירושלמי פרק זה ה"ב [יב רע"א] דאיתא: "גר שנתגייר והיה נשוי אשה ובתה או אשה ואחותה כונס אחת ומוציא אחת. בד"א שלא הכיר אחת מהן משנתגייר, אבל הכיר אחת מהן משנתגייר אותה שהכיר אשתו. ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר". ולפ"ז יש לפרש הברייתא שהביאו כאן, שאם הכיר אחת מהן לא יכנוס לכתחילה את השניה, אף שהוא רוצה להוציא את הראשונה; אבל אם עבר וכנס גם את השניה והכירה שוב לא יוציאה ומקיים את שתיהן.

מן האב ר' מאיר אומר יוציא. הואיל ואיכא צד אם: וחכמים אומרים יקיים. דלא דמיא לאחות האב מן האם דבההיא איכא למגזר משום אחותו מן האם דדמיא לה אבל אחות האם מן האב לא דמיא לאחותו מן האם: ומותר באשת אחיו. ואפי' מאמו שנולד בהיותו עובד כוכבים ולא גזור רבנן משום אשת אחיו הנולד אחריו דבקורבה גזור רבנן אבל במידי דלא אתי אלא ע''י קידושין לא גזור: נשא אשה ובתה. אגר דעלמא קאי שנשא בהיותו עובד כוכבים אשה ובתה ונתגיירו עמו דאילו האי דנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה וא''ת שנשא גיורות שנתגיירו האם והבת דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי גר אפי' בישראל נמי מצי למימר הכי: כונס אחת ומוציא אחת. דלא ליתי למישרי בישראל אשה ובתה: לכתחילה לא יכנוס. לקמן מפרש: מותר בחמותו. דכולי האי לא גזור רבנן: ואיכא דתני אסור בחמותו. פלוגתייהו מפרש לקמן: הנך דאמור רבנן יקיים. כגון אחותו מן האב וחברותיה: קלש ליה איסורא. דלגבי ישראל אינה בשריפה: פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא מפרש [לעיל] בהאשה רבה (דף צד:): מתני' שנתערבו ולדותיהן. זכרים ויש לכל אחת בן ודאי שלא נתערב: ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבע חולץ לאחת מהן דכל חד ספק ליה באשת אחיו ובן החמישית ישאנה ממה נפשך אם אשת אחיו היא הרי טוב ואם לאו הרי חלץ לה יבמה: הוא ושלשה. זה שייבם חולץ לאחרת ושלשה עמו והחמישי מייבם ממה נפשך וחוזרים השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהן והחמישי מייבם וכן כולם ארבעה חולצין תחלה לפי שאין אחד רשאי לייבם עד שיחלצו לה הארבעה דלא ליפגע ביבמה לשוק וה''ה נמי דמצו ארבעה למיחלץ לכולהו והחמישי ישא את כולן אלא אמרינן בגמ' דהכי שפיר טפי דלמא לכל חד מתרמיא דידיה ומיקיימא מצות ייבום: גמ' דוקא מיחלץ. מכל ארבעה הודאין והדר יבומי לחמישי: מאי הוא ושלשה. מאי איכפת לן אי חלצי לה הנך ארבעה גופייהו והאי דייבם לקמייתא לייבם נמי הך ומשני לא ליבמה חד כו': הכי גרסינן מקצתן אחין ומקצתן שאין אחין אחין חולצין שאינן אחין מייבמין מאי קאמר מקצתן אחין מן האב ומקצתן אחין מן האם. מקצתן של ודאין אחין לבני התערובות מן האב ומקצתן יש להן בהני תערובות אחין מן האם שלא מן האב לבד אחים שיש להן בתוכן מן האב כגון ראובן שנשא רחל וחנה וילדה לו רחל את יוסף גירשה לרחל ונשאה בועז ולו בן מאשה אחרת ונתעברה רחל וילדה היא וחנה אשתו של ראובן וג' נשים אחרות ה' זכרים במחבא ונתערבו נמצא שיש לו ליוסף בתערובות הללו ב' אחין אחד מן האב וא' מן האם בנה של חנה אחיו מן האב ובנה של רחל מבועז אחיו מן האם: אחין מן האם חולצין. יוסף זה שיש לו בתערובות אח מן האם חולץ לכולן לפטור את אשת אחיו מן האב ואינו רשאי לייבם אחת מהן אפי' לאחר חליצתה מארבעה חבריו שמא יפגע באשת אחיו מאמו שהיא בכרת: ואחין מן האב. ארבעה האחרים שאין להם בתערובות אלא אחין מן האב מייבמין כל אחת ואחת אחר שחלצה מן הארבעה ישאנה החמישי נמצא אחד מייבם שתים או יהיו לאחת ה' חליצות והכי מיתוקמא לישנא קמייתא דשמעתא מקצתן אחין של ודאין אחין מן האם לאחד מן התערובות ומקצתן שאינן להם אחין מן האם אלא מן האב (אחין חולצין) אותן שהן אחין מן האם חולצין לכולם ושאינן אחין להן מן האם אלא מן האב מייבמין: מקצתן. של ודאין ותערובתן כהנים ומקצתן שאין כהנים כהנים חולצין לכולן ואי אפשר להם לייבם הואיל וחלצה ארבע חליצות שמא האחד החולץ לה היה יבמה וחליצתו חליצה וכהן אסור בה:

אשת אביו. הך ברייתא כרבי אליעזר אבל רבי עקיבא פליג עליה ואסר אשת אביו ושרי אחות אביו וה''ג פוסקין כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ומיהו יש ליזהר כרבי אליעזר: נשא אשה ובתה. בנשאן כשהוא והן בנכריות איירי כמו שמדקדק בקונטרס ועוד יש לדקדק מדתני כונס אחת ואי בישראל איירי הוה ליה למימר יקיים אחת: אשה ובתה. וה''ה אשה ואחותה מן האם או אשה ובת בתה אבל אשה ובת בנה או אשה ואחותה מן האב דהיינו שאר האב פשיטא שאין מוציא ושמא לכתחלה לא יכנוס או שמא כיון שאין האיסור בא אלא ע''י קידושין אף לכתחלה יכנוס כדאמרינן שמותר באשת אחיו מאמו ולא גזרינן משום אחיו הנולד אחריו לפי' הקונט': מותר באשת אחיו מאי לאו דנסבה כשהוא גר. תימה לר''י דאמאי שרינן כשהוא גר הא לעיל גזרינן באחותו מאמו משום דאתי לאחלופי הכא נמי וכ''ת כיון שהוא ע''י קידושין לא גזרינן והא חמותו דע''י קידושין וקתני דאסור וי''ל דשאני חמותו דע''י קידושי עצמו אבל אשת אחיו דע''י קידושי אחיו הוא ועוד דאשת אחיו בי אחיו לא שכיחא אבל אמה ובתה שכיחי אהדדי אי נמי חמותו נקראת על שמו דקרו לה חמתיה דפלניא אבל אשת אחיו לא מיקריא אשת אחי פלוני: קלש לה איסורא. תימה דמ''מ מאי משני אכתי איכא כרת דלא מיעטה הכתוב אלא משריפה כדאמרינן לעיל (דף צד:) וי''ל דמ''מ כיון דקליש איסורא לא רצו חכמים לגזור בגרים לאחר מיתה כיון דאף מחיים שריא מן הדין וא''ת לאביי דאמר בהאשה רבה (שם) דלא שרי רבי עקיבא חמותו לאחר מיתה מאי איכא למימר וי''ל דלאביי ודאי ליכא מאן דתני מותר בחמותו: מקצתן אחין ברייתא היא ור''ח גריס ת''ר:

דף צח - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד