יבמות צט ע"ב

יבמות צט ע"ב - Steinsaltz

And they may not become ritually impure with impurity imparted by a corpse, as each of them might be a priest. And they may not marry women, whether unflawed women, who may not marry a slave, or women unfit to marry into the priesthood, as with regard to each of them it is uncertain whether he is a priest or a slave. If the mixed sons matured and freed each other, they may marry women fit to marry into the priesthood, as a freed slave may marry such women. However, neither may marry a woman unfit for the priesthood, in case he is a priest.

And they may not become ritually impure with impurity imparted by a corpse, since they are uncertain priests. However, if they became impure, they do not receive the forty lashes, as each of them might not be priest. And they may not partake of teruma, as one of them is not a priest. However, if they ate teruma unwittingly they do not pay the principal and the additional fifth, as each of them might be a priest. And they do not receive a share of teruma in the granary, as neither can prove that he is a priest. However, they may sell the teruma that they remove from their own produce, and although they may not eat it, the money is theirs. Since it cannot be proven with regard to either of them that he is not a priest, teruma cannot be appropriated from them.

And they do not receive a share of the consecrated offerings of the Temple, as each of them might not be a priest. And one may not give them consecrated offerings to sacrifice for the same reason. However, the hides of their own offerings may not be appropriated from their possession, as it cannot be proven with regard to either of them that he is not a priest.

And they are exempt from giving a priest the foreleg, and from giving him the jaw, and from giving him the maw of their non-consecrated kosher animals. And with regard to either of them, the firstling of his kosher animal should graze until it becomes unfit to be sacrificed, i.e., until it gets a blemish. It is against his interest to sacrifice the animal before it gets a blemish, thereby letting it be eaten by the priests. Once it gets a blemish, it cannot be appropriated from him. Since he is possibly a priest, he may claim that the animal is the property of a priest. The animal then becomes his private property, and he may eat it if he wishes. And in general, we place upon him both the stringencies of priests and the stringencies of Israelites.

GEMARA: It is stated in the mishna that if the sons of certain, unflawed lineage were the ones who died, the mixed sons perform ḥalitza with the widows of the elder woman’s sons, but not levirate marriage. The Gemara asks: Does this indicate that because these sons were mixed up they are rendered unfit? The fact that their lineage is unclear should not render them unfit. Rava Pappa said: Say that the correct wording is: And if the certain sons were the ones who died.

It is stated in the mishna that with the widows of the certain sons of the daughter-in-law, one of the mixed sons performs ḥalitza and the other one performs levirate marriage. The Gemara comments that ḥalitza is specifically performed first, and afterward levirate marriage. However, levirate marriage is not performed first, because if she is not his own yevama but rather his brother’s daughter-in-law, doing so breaches the prohibition against a yevama engaging in intercourse with a member of the public.

§ It is stated in the mishna that in the case of a priestess whose offspring was mixed with her maidservant’s offspring, they receive one share of teruma in the granary. The Gemara asks: Isn’t it obvious that they receive one share and no more? Rather, say that they receive a share as one, i.e., they receive a share at the granary only if they come together.

The Gemara comments: According to this modification, we have learned in the mishna a ruling that is in accordance with the one who said that one may distribute teruma to a slave only if his master is with him, as it is taught in a baraita: One may distribute teruma to the slave of a priest who is possibly a priest himself only if his master is with him; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says that teruma is distributed to him alone, even without the accompaniment of his master, as he can say: If I am a priest, give me teruma due to my own priesthood, and if I am the slave of a priest, give me due to my master.

The Gemara explains the background behind this dispute: In Rabbi Yehuda’s place, they would elevate a person to the presumptive status of priesthood for the purpose of lineage on the basis of his having received teruma. If they saw a person receive teruma, they would assume that he is a priest and testify to that effect. Therefore, teruma was not distributed to someone who might be a slave, unless he was accompanied by his master, lest the slave be assumed to be a priest himself. Conversely, in Rabbi Yosei’s place they would not elevate a person to the presumptive status of priestly lineage on the basis of his having received teruma. Therefore, he was allowed to receive teruma independently.

It is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Tzadok said: In all my days I never had the opportunity to testify in court, besides one testimony, and they promoted a slave to the presumptive status of priesthood on the basis of my word. Although they presumably examined the matter carefully, an error occurred.

The Gemara asks: Can it enter your mind that they actually promoted him? Now consider: If, even through the animals of the righteous, the Holy One, Blessed be He, does not bring about a stumbling block, then through the righteous themselves, all the more so is it not so that He does not bring about stumbling blocks?

Rather, say that this is what Rabbi Elazar bar Tzadok meant: They sought to promote a slave to the presumptive status of priesthood on the basis of my word. How did this happen? Rabbi Elazar bar Tzadok saw a man receiving teruma in Rabbi Yosei’s locale and went and testified in Rabbi Yehuda’s locale about what he saw, not realizing that this testimony would be sufficient grounds to assume that the man is a priest. Since teruma is distributed there only to priests, the slave was almost promoted to the presumptive status of priesthood erroneously.

§ The Sages taught: There are ten types of priests to whom one may not distribute teruma in the granary, and they are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, a person whose sexual organs are concealed [tumtum], and a hermaphrodite, and a slave, and a woman, and an uncircumcised man, and a ritually impure man, and one who marries a woman who is unfit for him, i.e., who is unfit to marry a priest. And with regard to all of them, one may send teruma to them, to their homes, with the exception of a ritually impure man and one who marries a woman who is unfit for him.

The Gemara asks: Granted, teruma may not be distributed to a deaf-mute, an imbecile, and a minor, as they are not competent, and it is unbecoming to give them teruma in public. It is also inappropriate to distribute teruma to a tumtum and a hermaphrodite,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - ב

ושניהם אינן מטמאין למתים, שהרי כל אחד ספק כהן הוא. ^[1] ושניהם אינן נושאין נשים, בין נשים כשרות כלומר: ישראליות, בין פסולות כגון שפחות [המותרות לעבד], ^[2] שהכשרות אסורות לכל אחד שמא עבד הוא, והפסולות אסורות לכל אחד שמא אינו עבד אלא ישראל גמור, וישראל אסור בשפחה. ^[3]

ואם הגדילו התערובות שהאחד עבד והשני כהן ואדונו של העבד ושחררו זה את זה, ונמצאו אחד כהן ואחד ישראל:

הרי אלו נושאין נשים ראויות לכהונה בלבד, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.

ואינן מטמאין למתים, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.

ואולם אם נטמאו אינן סופגין את הארבעים, שהרי כל אחד אינו אלא ספק כהן.

ואינן אוכלין בתרומה, שהרי כל אחד ספק ישראל הוא.

זר האוכל תרומה בשוגג, הרי זה מפריש חולין מתוקנים כמו הקרן שאכל, ובתוספת חומש, והן נעשים תרומה.

אם אכל תרומה השייכת כהן, הרי הקרן ניתן לאותו כהן שאכל ממנו, והחומש לכל כהן שירצה.

ואם אכל תרומת עצמו [כגון ישראל שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם את הקרן לעצמו משום כפרה, ומוכרה לכהן, ואת החומש נותן לכהן, [על פי תוספות בכתובות ל ב].

ואולם אם אכלו תרומה, אינן משלמין קרן וחומש שמשלם זר שאכל תרומה, אלא מפרישין חולין מתוקנין, והן נעשין תרומה, ונוטלין אותן לעצמן, ואינן צריכים ליתנן לכהן כשאר זר שאוכל תרומה, כי בממון - המוציא מחבירו עליו הראיה. ^[4] ואינן חולקין על הגורן, אין נותנים להם תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם אינו כהן אלא עבד משוחרר. ^[5]

ומוכרין את התרומה והדמים שלהן.

תרומה שהפרישו הספקות מגורנם אינם צריכים ליתנה לכהן מספק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והיות שאין הם יכולים לאכול את התרומה, הרי הם מוכרים את התרומה לכהן, והדמים שלהם.

ואינן חולקין בקדשי המקדש, כגון עורות הקדשים הניתנים לכהנים. ^[6]

ואין נותנים להם קדשים.

אין נותנים להם בכורות בהמה וחרמים הניתנים לכהנים, שהרי ספק ישראל הם.

ואולם אין מוציאין את הבכורות והחרמים שלהם מידיהם, שהרי יכולים לטעון שהם כהנים, ודין חרמים שהחרימו הכהנים שהם שלהם, ובהמשך מפרשת המשנה מה יעשו בבכורותיהם.

ופטורין מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה - שכל ישראל חייב לתת לכהן מבהמותיו - כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

ובכורו של כל אחד מהם - שאם היה ישראל ודאי היה צריך ליתנו לכהן - יהא רועה עד שיסתאב [יפול בו מום], ואז יחזיקנו מספק ולא יתנו לכהנים, שהרי אין בו איסור זרות אלא איסור גזל, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

אבל אם לא ימתין עד שיפול בו מום אלא יקריבנו על גבי המזבח, שוב לא יוכל לאכול את בשרו השייך לו מספק, היות ואינו נאכל אלא לכהנים וזר אסור באכילתם, וזה שספק ישראל הוא, הרי הוא אסור באכילתו. ^[7] ונותנין עליו [על כל אחד ואחד] חומרי כהנים וחומרי ישראלים, מפרש בגמרא מה באה פיסקא זו לרבות.

גמרא:

שנינו במשנה: מתו הכשרים:

ותמהה הגמרא על לשון המשנה הקוראת לבנים הודאין "כשרים":

אלא הנך - אלו הספיקות המעורבין - וכי משום דאיערוב להו הוו להו פסולין [וכי התערובות פסולים הם]!? עד שאתה קורא את הודאין שאינן ספיקות "כשירין"!?

אמר תירץ רב פפא: אימא: מתו הודאין.

שנינו במשנה: [התערובות] לבני הכלה - אחד חולץ ואחד מייבם:

ומפרשת הגמרא: דוקא מיחלץ והדר יבומי [קודם יחלוץ האחד ואחר כך יוכל השני לייבם].

אבל יבומי ברישא - לא [לא ייבם קודם שיחלוץ השני], משום דאפשר קפגע ביבמה לשוק, אם המיבם אינו בן הכלה.

שנינו במשנה: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן: הבינה הגמרא בסלקא דעתין, דהיינו שחולקין לשניהם חלק אחד בגורן, ותמהה הגמרא על כך:

חלק אחד!? והרי פשיטא שאין נותנין להם שני חלקים, כי העבד אינו מקבל תרומה בשביל עצמו אלא בשביל רבו, והרי אחד מהם הוא העבד של רבו!?

ומשנינן: אימא: חלק כאחד, שאין נותנים לאף אחד מהם תרומה על הגורן בלא חבירו, שכל אחד ספק עבד הוא, ואין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, כדמפרש ואזיל. ^[8]

ואם כן, הרי תנן במשנתנו כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, שעל ידי זה יודעים כולם שמשום רבו חלקו לו.

דתניא: כהנת [אשת כהן שמת והניחה מעוברת] שנתערב ולדה בולד שפחתה, שניהן [העבד ורבו שאין ידוע מי הוא רבו של מי] יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד, שאין חולקין תרומה לעבד, אלא אם כן רבו עמו, דברי רבי יהודה

והטעם הוא משום שאם יחלקו לאחד בלא השני שמא יחזיקוהו על ידי כך בכהן, והרי יתכן שהוא עבד. ^[9]

רבי יוסי אומר: יכול - כל אחד שבא לחלוק - שיאמר: אם כהן אני, תנו לי בשביל עצמי. ואם עבד של כהן אני, תנו לי בשביל רבי.

וטעם מחלוקתם הוא:

כי במקומו של רבי יהודה, היו מעלין מחלוקת תרומה בגורן ליוחסין. ^[10]

כל מי שהיו רואים אותו חולק תרומה בגורן היו מחזיקים אותו בכהן, ולכן אמר רבי יהודה שלא לחלוק לעבד בלי רבו.

ואילו במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מחלוקת תרומה בגורן ליוחסין, ולכן אין לחוש אם יחלקו גם לעבדים. ^[11]

תניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק:

מימי לא העדתי אלא עדות אחת, והיא: שחלקו תרומה בגורן לפלוני, והעלו עבד לכהונה על פי, כי אותו פלוני עבד היה, והיה חולק בגורן בשביל רבו.

תמהה הגמרא: וכי "העלו" סלקא דעתך, היתכן שתיגרם תקלה על ידו שיעלו עבד לכהונה על פיו!?

והרי השתא אפילו לבהמתן של צדיקים - כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ^[12] - אין הקב"ה מביא תקלה על ידן -

צדיקים עצמן לא כל שכן שלא יביא הקב"ה תקלה על ידן!?

אלא אימא, תקן את הברייתא, שכך אמר: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי! אך לבסוף התברר הדבר, ולא העלו.

ומעשה שהיה כך היה: חזא, ראה רבי אלעזר בר צדוק בעבד שחולקים לו תרומה בגורן באתריה דרבי יוסי [במקומו של רבי יוסי] שחלקו לו תרומה בגורן, ואזל אסהיד על כך באתריה דרבי יהודה [הלך להעיד על מעשה זה במקומו של רבי יהודה] שם לא היו חולקין תרומה לעבדי כהנים. ^[13]

תנו רבנן: עשרה כהנים אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן:

א, ב, ג: חרש שוטה וקטן, ומפרשת הגמרא את הטעם של כולם בהמשך.

ד, ה: טומטום ואנדרוגינוס.

ו. והעבד שבא לחלוק בשביל רבו.

ז. והאשה שבאה לחלוק בשביל בעלה הכהן.

ח, ט: והערל אפילו אם מתו אחיו מחמת מילה ולכן לא מל, והטמא.

י. ולכהן הנושא אשה שאינה הוגנת לו, הפסולה לכהונה.

וכולן משגרין להם לבתיהם שיאכלו. ואף הערל, שאינו אוכל בעצמו, יאכילנו לנשיו ולעבדיו.

חוץ מטמא, ^[14] וכהן הנושא אשה שאינה הוגנת לו.

ומקשה הגמרא:

בשלמא חרש שוטה וקטן ניחא הטעם שאין חולקין להם תרומה, משום דלאו בני דיעה נינהו, ויש בזה משום זילות התרומה לחלוק להם בגורן לעין כל. ^[15]

הערות

^[1] היינו למתים שאינם קרובים, אבל לקרובים הרי הם מיטמאים ממה נפשך, שאם קרובים הם מה טוב, ואם אינם קרובים הרי הוא אינו כהן אלא עבד, ערוך לנר. ועל אף שאסורים שניהם ליטמאות למתים, מכל מקום אינן לוקין מספק, וכמו שמבואר בסיפא. ובתוספות תמהו: למה לא הזכיר זאת התנא ברישא כמו בסיפא, [וראה מה שכתבו בזה המהרש"א וקרני ראם]! ? והרש"ש כתב בזה לחומר הקושיא, שעבד אינו לוקה בשום מקום משום דבמלקות כתיב: ונקלה אחיך לעיניך, ועבד לא מיקרי אח, והיות ואין לוקה העבד בשום מקום, אין זה חידוש כל כך, ראה שם בכל דבריו.

^[2] והוא הדין שהיה יכול רש"י לפרש ד"פסולות" היינו ממזרת, שהעבד מותר בממזרת, ערוך לנר.

^[3] נתבאר על פי פירוש רש"י. אבל המאירי פירש: ואין נושאין נשים לא כשרות לכהונה ולא פסולות, לא כשרות שמא זה הוא העבד ואסור בכשרה, ולא בפסולות שמא זהו הכהן ואסור בפסולה, וכן משמע שמפרש הרע"ב במשניות. ורש"י מיאן בזה, אף על פי דבפשוטו הנדון הוא על פסולות לכהונה, משום דהלשון "בין כשרות בין פסולות" משמע שהכשרות מותרות לזה ואסורות לזה, והפסולות מותרות לזה ואסורות לזה, ואם תפרש "פסולות לכהונה" דהיינו ישראליות הפסולות לכהונה, הרי לא תמצא "מותרות לזה ואסורות לזה" שהן אסורות בין כך ובין כך, ולכן פירש רש"י דה"כשרות" הן ישראליות המותרות לכהן ואסורות לעבד, ו"פסולות" הן שפחות המותרות לעבד ואסורות לכהן. ועוד, שהרי התנא של משנתנו - בהמשך המשנה - קורא לכשרות לכהונה "ראויות לכהונה" ולא "כשרות". בירושלמי נסתפקו אם יכולין להעיד עדות כאחת, דהיינו שיבואו שניהם ויעידו אותה עדות ותיחשב עדותן כעדות של עד אחד, שהרי עבד אינו כשר לעדות. ואמרו בירושלמי שאין מקבלין אותן, הואיל והוי עדות שאי אתה יכול להזימה [שאינה עדות] היות ואין יודעים מי הוא העד; על פי הפני משה וקרבן העדה.

^[4] כתבו התוספות בכתובות ל ב ד"ה זר וז"ל: "אפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי, משלם [קרן] כפרה לעצמו, וחומש לכהן. ואם תאמר: הא דתנן "אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש", ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק! ? ויש לומר, דודאי צריכין להפריש, אבל אין נותנין לכהן, ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה", עכ"ל. פשטות ביאור דבריהם: משנתנו מדברת במי שאכל תרומה של אחרים ולא של עצמו, שהרי אם של עצמו אכל אין צריך להשמיענו שאינו נותן את הקרן, שהרי אפילו ודאי היה לא היה משלם קרן אלא לעצמו, אלא ודאי באכל תרומה של אחרים, ואם כן תיקשי לכאורה איך לא ישלם קרן, והרי גזלן הוא! ? אלא כוונת המשנה לומר, שאינו חייב ליתן תרומה זו דוקא לכהן, אף דבשאר תרומה חייב הוא ליתנו דוקא לכהן שאכל ממנו מדין תשלומי תרומה, אבל ודאי שצריך לשלם את התרומה או כל תשלום אחר מדין גזלן. או שהמשנה מדברת באכל תרומה שלא הגיעה ליד כהן שהיא ממון שאין לו תובעין, שמדין גזלן אינו חייב לשלם, וקמ"ל המשנה שאף מדין תשלומי תרומה אינו צריך ליתן את התשלומין לשבט כיון דספק כהן הוא. והמאירי כתב כאן: "ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש שכל אחד אומר כהן אני ואיני בדין זרות לשלם חומש אלא שמשלם קרן בלבד, בין שאכלה לכהן שניתנו לו בין שאכלה לישראל קודם שנתנה; ויש מפרשים דוקא שאכלו לכהן משניתנה לו, אבל אכלה לישראל קודם שנתנה, אע"פ שהיה בדעת הישראל ליתנה לכהן אחר אינו משלם כלום, ואין הישראל צריך להפריש אחרת, וכן דעת רבותי נוטה", עכ"ל.

^[5] ואפילו אם יבואו שניהם על הגורן ויאמרו: אם כהן אני תנו לי בשבילי, ואם חברי כהן תנו לי בשבילו, אפילו הכי אין חולקין, כי היות ואין הם רשאים לאכול אין חולקים להם שמא יבואו לאוכלו, תוספות.

^[6] כן פירש רש"י; והטעם שלא פירש רש"י על שאר קדשים הניתנים לכהנים, היינו משום שהוא בכלל מה שאמרו ואינן חולקין על הגורן משום שאין יכולים לאוכלו, והוא הדין קדשים, ולכן פירש רש"י בעורות קדשים שאינם עומדים לאכילה, וראה גם במאירי. ובטעם הדבר שאין נותנין להם אפילו עורות [כלומר: ואפילו יבואו שניהם בדרך ממה נפשך], כתב הרש"ש דהוא גזירה משום שאר קדשים. ואולם הרע"ב כתב: דלכל חד מינייהו אמרינן אייתי ראיה דכהן את ושקול.

^[7] יש להקשות: א. למה אמר "ובכורו" לשון יחיד, ובכל המשנה דיבר בלשון רבים! ? ב. איך ירעה עד שיסתאב והרי עובר בבל תאחר! ? ובערוך לנר יישב קושיא אחת בחברתה, שמשנתנו עוסקת בבכור שירשו שניהם כאחד מן הכהן דממה נפשך אחד מהם יורשו וחולקין אותו בין שניהם, ואמרינן בגמרא ראש השנה [ו ב] שיורש אינו עובר בבל תאחר, וזו היא ששנינו "ובכורו" לשון יחיד ולא "ובכורם" דבכור זה אינו אלא של אחד מהם רק שאין אנו יודעים מי הוא.

^[8] ואולם דוקא על הגורן אין נותנין לו, אבל משגרין לו לביתו, כמבואר בברייתא בהמשך הסוגיא.

^[9] נכתב ונתבאר על פי רש"י בכתובות כח ב.

^[10] סתם "יוחסין" שבש"ס הוא לענין כשרות ופסול חיתון של ישראל, אבל כאן בהכרח שהכוונה היא "כהונה", ובפרט לפי השיטות דאין סתירה בין כהונה לממזרות, שבודאי אין להעלות מתרומה ליוחסין שבכל הש"ס; וראה כתובות יג א "מעלה עשו ביוחסין" ופירש רש"י "בכהונה", אלא שהנידון שם הוא לענין נשים כשרות ופסולות לכהנים, ולא לענין כהונה עצמה.

^[11] את דברי הגמרא יש לבאר בשני אופנים: האחד: יסוד מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי אם יש לחוש שמא יחזיקוהו בכהן על ידי החלוקה, ומתוך שנחלקו בזה לפיכך היו נוהגים במקומו של זה להעלות ובמקומו של זה לא להעלות. השני: יסוד מחלוקתם הוא משום שבמקומו של זה נהגו לעלות ובמקומו של זה לא נהגו לעלות, ולכן נחלקו אם לחלוק לזה בלא זה או לא. ואף שבפשוטו היה נראה כפירוש ראשון, שהרי לפי פירוש שני אין כאן מחלוקת כלל, שאף רבי יהודה מודה שבמקומו של רבי יוסי אין בזה חשש, ורבי יוסי יודה במקומו של רבי יהודה, ולשון הגמרא הרי משמע שנחלקו בכל מקום. אבל ברש"י כתב כאן "היו מעלין מתרומה ליוחסין, וכו' הלכך אין חולקין לו דלא ליתי לאסוקי ליוחסין", וכן כתובות כח ב כתב "במקומו של רבי יהודה [היו מעלין מתרומה ליוחסין], משום הכי אמר אין חולקין", ועל פי דבריו נתבאר בפנים, [וראה מה שנחלקו תוספות ורש"י בסוכה נא א ד"ה מעלין.

^[12] בחולין ז' מבואר, שרבי פנחס בן יאיר הגיע לאכסניא עם חמורו, ושמו שעורים לפני חמורו לאכול ולא אכל, ואמר להם רבי פנחס בן יאיר: שמא אינם מעושרים, ואכן לאחר שעישרו את השעורים אכל החמור. והטעם שנמנע החמור מלאכול טבל הוא משום שאם יאכל החמור את הטבל נמצא שבעל הבהמה נהנה מן הטבל "הנאה של כילוי", ואין הנאה של כילוי מותרת בטבל, תוספות לעיל סז ב.

^[13] נתבאר על פי רש"י בכתובות כח ב ד"ה ואסהיד באתריה דרבי יהודה.

^[14] כתב רש"י: חוץ מטמא וכו' "לקמיה מפרש", ואולם לא מצינו בגמרא לקמן שתתיחס הגמרא בהדיא לפרש את הטעם בטמא ואף לא בנושא אשה שאינה הוגנת לו, וברש"י מבואר לקמן שהטעם בשניהם משום קנס, בטמא על שלא נזהר לשמור את עצמו בטהרה, ובנושא אשה שאינה הוגנת לו שהרי עבר על איסור.

^[15] כן פירש רש"י; ואולם בתוספות מבואר הטעם משום שאינם בני דעה לשומרם בטהרה, ראה עוד שם.

ואינן מטמאין למתים, שכל אחד מהם הוא ספק כהן. ואינן נושאין נשים, בין היו הנשים כשרות — שמא הוא עבד ואסור בכשרה, בין פסולות — שמא כהן הוא ואסורה לו. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה — נושאין נשים ראויות לכהונה, שאם עבד משוחרר הוא — מותר בה, שאמנם עבד משוחרר מותר אף בפסולה לכהונה, אבל אם הוא כהן — אסור באשה פסולה לכהונה.

ואינן מטמאין למתים, משום ספק כהן, ואם נטמאו למתים — אינן סופגין (מקבלים) את הארבעים מלקות שהרי אין להזהיר אף אחד מהם בוודאות, שמא אינו כהן. ואינן אוכלין בתרומה, שהרי אחד מהם הוא עבד משוחרר, ואם אכלו בשוגג — אינן משלמין קרן וחומש, שהרי לא ברור שהאוכל הוא זר. ואינן חולקין על הגורן לקבל תרומה, שאין אחד מהם יכול להוכיח שכהן הוא. ומוכרין את התרומה שהם מפרישים מתבואתם, ואף שאינם אוכלים אותה הדמים שלהן שאין דרך להוציא מידם.

ואינן חולקין בקדשי המקדש, שהרי לא ברור מי מהם כהן, ואין נותנים להם קדשים, קרבנות להקריב כמו שנותנים לכהנים. ואין מוציאין קדשים שלהם מידיהם — שעורות הקדשים שייכים להם, שהרי אי אפשר להוכיח כי אחד מהם אינו כהן.

ופטורין לתת לכהן מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה של בהמות חולין שלהם, ובכורו (בכור בהמה טהורה) של כל אחד מהם יהא רועה עד שיסתאב (עד שיפול בו מום) שבהיותו תמים אינו רוצה להקריבו ולתת את בשרו לכהן — שהרי בעל הבכור ספק כהן הוא. וכשנופל בו מום יכולים הם לאוכלו, שהרי הוא ממון של כהן בלבד, ואין מוציאים מידם. ובכלל: נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים.

א גמרא שנינו במשנה: "מתו הכשרים וכו'". ותוהים על הלשון: אלא הנך [הללו], וכי משום דאיערוב להו [שהתערבו להם] הוו להו [נהיו] פסולין? אמנם, ספק הוא בני מי הם, אבל אינם פסולים! אמר רב פפא: אימא [אמור] כך: ומתו הודאין.

ב עוד שנינו במשנה: לבני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם. ומעירים: דוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, מחשש דקפגע [שפוגע הוא] ביבמה לשוק, שהרי ייתכן שזו איננה יבמתו אלא כלת אחיו הזקוקה לייבום.

ג שנינו במשנה: כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה, שבין השאר גם חולקים להם חלק אחד בגורן. ותוהים: חלק אחד פשיטא [פשוט] שלא יתנו להם יותר מזה! אלא אימא [אמור] חלק כאחד, כלומר, חולקים להם רק כשהם באים יחד.

ומעירים: תנן כמאן דאמר [שנינו איפוא במשנתנו כדעת מי שאומר] אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חולקין תרומה למי שהוא ספק עבד כהן ספק בן כהן, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יכול זה שבא לחלוק שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי (אדוני).

ומסבירים את טעם המחלוקת: במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, שאם היו רואים שאדם קיבל חלק בתרומה, היו מניחים שהוא כהן, ומעידים עליו שהוא כהן לגבי קביעת ייחוסו, ולכן אין לתת תרומה לעבד כשרבו אינו עמו. במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן אפשר היה לתת תרומה גם אם הוא עבדו של כהן בלא חשש.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר צדוק: מימי לא העדתי, לא נזדמן לי להעיד בבית דין, אלא עדות אחד, והעלו עבד לכהונה על פי באותה עדות, אף שמן הסתם דקדק בדבר, מכל מקום קרה מכשול כזה.

ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך [עולה בדעתך]?! השתא [עכשיו הרי] מקובל עלינו ככלל שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן!

אלא אימא [אמור] בשינוי: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי. כיצד היה הדבר? חזא באתריה [ראה במקומו] של ר' יוסי שחלקו בתרומה לאדם אחד ושם לא דקדקו אם עבד כהן הוא — או שהוא עצמו כהן, ואזל ואסהיד באתריה [והלך והעיד במקומו] של ר' יהודה שראה שחלקו לו תרומה, וכיון ששם לא חילקו בתרומה אלא לכהן, ולכן כמעט שהעלו אותו עבד לכהונה על סמך עדות זו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו (כלומר, אשה פסולה לכהונה), וכולן משגרין (שולחים) להם תרומה לבתיהם, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו.

ומבררים את הברייתא: בשלמא [נניח] חרש שוטה וקטן אין חולקים להם — כי לאו בני דיעה נינהו [לא בני דעת הם] והרי זה פחיתות־כבוד לתרומה שיתנוה להם ברבים. טומטום ואנדרוגינוס נמי [גם כן] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. פירש ר"ח ז"ל דלמא מטמאו לה או יהבי לה לזרים. וקשיא לי אם כן למה משגרין להם לבתיהן. אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל (בד"ה דלאו) משום זילותא דתרומה והיינו נמי טעמא דטומטום ואנדרוגינוס.

ר' יוסי אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני וכו' ק"ל לר' יוסי היאך חולקים תרומה לעבד בלא רבו ניחוש שמא ימכרנו ושחררנו או שיצא בשן ועין וה"ל זר ושמא יתנו לו תרומה וכמ"ד לק' שאין נותנים תרומה לאשה משום גרוש' וי"א דההיא דלא כר' יוסי היא ורבי יוסי לא חייש להא והנכון דשאני שחרור דשבח הוא לעבדי ולא משוי נפשיה עבד כדי שיתנו לו תרומה ועוד דקלא אית ליה טפי מגרושי' וכ"ש אם הוא בשן ועין דאית ליה קלא טפי ואי משום מכירה כיון דרבו חייב במזונותיו משום הנאה להא לא מוקים נפשיה בהא ליטול תרומה למוכרה וליגזול לכהנים שאין אדם חוטא ולא לא וכ"ש לאכילה שיש בו עון מיתה בידי שמים ולא חיישינן שמא יאמר לו רבו צא מעש' ידיך במזונותיך דכולי' האי לא חייש' כ"כ ר"י בתו' וכו':

בשלמא חש"ק דלאו בני דעה נינהו פרש"י ז"ל דזילותא דתרומה היא לחלקה להם לעין כל וזה הטעם לטומטום ואנדרוגינוס ור"ח ז"ל פי' דלאו בני דעה נינהו ודילמא מטמא לה או יהבי לזרים ולדבריו כי קתני דמשגרי' להם לבתיהם היינו לשגר על בתיהם שהוא גדול ובן דעת דזהיר בה:

מתו הכשרים. אטו הנך משום דאיערבו הו"ל פסולים אר"ש אימא מתו הנושאי' לבני הכלה א' חולץ וא' מיבם ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבוום ברישא לא מ"ט דקא פגע ביבמה לשוק:

כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלים בתרומה וחולקין חלק א' על הגורן. ואין מטמאין למתים. ואין נושאין נשים בין כשרות בין פסולות. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה נושאים נשים הראוי' לכהונה. ואין מטמאים למתים ואם נטמאו אין סופגין את הארבעים. ואין אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמים קרן וחומש. ואינם חולקין על הגורן ומוכרים את התרומה והדמים שלהן. ואין חולקין בקדשי הקדש ואין נותנים להם קדשי ואין מוציאין את שלהן מידיהן. ופטורים מן הזרוע והלחיים והקבה. ובכורות יהי' רועי' עד שיסתאב. ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים. פי' הרי אלו אוכלי' בתרומה דעבד כהן נמי אוכל בתרומה וחולקין חלק א' על הגורן לקמן מפרש טעמא. ואין מטמאין למתים דכל חד הוי ס' כהן ואין נושאים נשים בין כשרות משום עבד בין פסולות משום כהן. שחררו זה את זה מפרש לקמן. אין סופגין את הארבעים דכל חד אמר אנא כהן אנא, ואין חולקין על הגרן שמא אינו כהן. ומוכרין את התרומה. תרומות תבואות כשהן מפרישין אותה א"צ לתת לכהן דכל חד א"ל לכהן אייתי ראי' דלא כהן אנא ושקיל ומ"מ לאוכלה א"א אלא מוכרים אותה לכהנים והדמים שלהם. ואין חולקין בקדשי הקדש כגון עורות קדשים ואין נותנים להם קדשים בכורות וחרמים ואין מוציאין שלהם מידיהן דכל חד אמר אנא כהן אנא וגבי חרמים תנן הכהנים אין מחרימין שהמחרימים שלהם. ובכורות ירעה עד שיסתאב אפילו בזמן הבית דלא כפי' להו למיתני' לכהן ולהקריבום דאמר אנא כהן ואיהו לא חזי למיקרבי ולמכלי' דלמא זר הוא ואין נאכל הבכור לזר הלכך ירעה עד שיפל בו מום ואכלי במומו דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל מתנות כהונה והממע"ה, ופטורים מן הזרוע וכו' פי' שאין בהן קדושה אלא משום מתנות כהונה והממע"ה, ונותנים עליהם חומרי וכו' מפרש לקמן:

וחולקין חלק א' חלק א' ס"ד פי' וכי הכהנים בחלק נוטלים על הגרן הכל לפי דעתו של בעה"ב אם רוצה להרבות לזה ולמעט לזה הרשות בידו אלא אימא חלק בא'. תנן כמ"ד אין חולקין לעבד תרומה אא"כ רבו עמו דתניא אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו דברי ר"י ר' יוסי אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי. במקומו של ר"י הי' מעלין מתרומה ליוחסין במקומו של ר' יוסי לא הי' מעלין מתרומה ליוחסין.

ת"ר עשרה אין חולקין להם תרומה בגורן ואלו הן חש"ו טומטום ולאנדרוגינוס והעבד והאשה והערל והטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. וכולן משגר להן בבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהי וזילותא הוי למיתן להו תרומה בפרהסיא. טומטום ואנדרוגינוס נמי בריה בפ"ע נינהוו משום דליתא.

תובד"ה ואינן מטמאין למתים תימה לר"י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין כו' עכ"ל ק"ק מאי קא קשיא ליה דהא כיון בשעדיין קטנים הם מיירי ברישא דבשהגדילו חייבין לשחרר זה את זה כדקתני בסיפא וא"כ אין שייך למתני ואין סופגין דהא קטנים הם אלא בסיפא דגדולים הם איצטריך למתני דאין סופגין משום דהוי התראת ספק (א) ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

גמ' חלק אחד פשיטא כו' כן הוא בכל נוסחאות גמרות שלנו אבל מפרש"י נראה דהוי גורס חלק אחד ס"ד וק"ל:

גמ' חלק אחד פשיטא וכו'. גירסא זו שלפנינו היא גירסת התוס' אבל רש"י גריס בנמ' חלק א' סלקא דעתך ופי' דחלק אחד משמע שלכל אחר נותנים חלק אחר ולכך פריך ס"ד שנותנים לכל אחד חלק בפני עצמו ודו"ק ברש"י:

תוס' ד"ה ס"ד השתא בהמתן של צדיקים וכו' עד שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור וכו'. והטעם הוא דדבר גנאי הוא להכם שיכנס דבר איסור לתוך פיו כן כתבו התוס' בשבת מההיא דר' ישמעאל קרא והטה ע"ש:

גמ' מן השתא בהמתן כו' עד לא כ"ש. נ"ב ל"ג לתוס' אלא לרש"י:

תוס' בד"ה וכולן כו' ומ"מ אין חולקין כו' כצ"ל:

תד"ה וא"מ למתים. תימה כו'. לחומר התימה הנלע"ד לומר דלר"י בב"ק (פח) דעבד לא מיקרי אח. אינו לוקה על שום עבירה דגבי מלקות כתיב ונקלה אחיך. והא דפריך בב"ק שם אלא מעתה זוממי עבד לא יהרגו לא כפרש"י שם. דההיא ע"כ אתיא דלא כר"י דקתני שם דעבד לוקה אלא כפי' התוס' שם ועמש"כ שם. ולכן לא תני הכא וא"ס את המ' דלא הוה רבותא כ"כ דהרי העבד לאו בר מלקות הוא בשום מקום. ואתיא מתניתין כר"י. ומה שהקשה המהרש"א לדעתי אין כאן קושיא כלל. דנ"ל דאין כופין עד שיהיו בני כ' כדאיתא בשו"ע אה"ע סי' א' בראשו. ובזה שוב אין אנו צריכין למאי דאוקי התוס' בגיטין (מב) להא דיום של רבו לרבו ביתומים קטנים כו' או בחצי' שפחה. ומיושב נמי קושיית הט"א בספ"ג דר"ה בהא דחציו עבד וחציו ב"ח ע"ש. אך לפ"ז יקשה לכאורה מאי פריך הגמרא שחררו אי בעי כו' ואמאי לישא שפחה אינו יכול כו'. דלמא מיירי בשלא הגיעו עדיין לבני כ'. וי"ל דהא קי"ל בב"ב (קנו) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'. ועבדים י"ל דהוו כקרקעות לענין זה. ואם לא הגיעו עדיין לבני כ' איך יכולין לשחרר. אבל שם מסקינן דמתנתו מתנה ואכמ"ל:

והתוי"ט הוסיף ע"ד התוס' אבל ואין חולקין בקדשי המקדש לא חשש למיתני ברישא כו'. לכאורה ברישא ודאי הדין שחולקין להם חלק אחד בחזה ושוק ודומיהן שנאכלים לעבדי כהנים עי' לקמן תד"ה ואין חולקין. אבל לפ"ז אפי' בשחררו זא"ז מדוע לא יחלקו בעורות אלא דגזרו אטו חזה ושוק. ה"נ איכא למגזר אטו קדשי קדשים:

רש"י ד"ה ואין מוציאין. או ישהו את קרבנם כו'. ולא הבנתי דזה אפי' ישראל ודאי רשאי ואי משום בל תאחר אפי' אינהו נמי ועי' לקמן בד"ה ובכורו ובתור"ע. והתוס' לא העתיקו האי או ישהו כו':

במשנה ובכורו כו' ונותנים עליו כו'. תימה מדוע שינה באלו למיתני בלשון יחיד. ובתמורה הובאה משנה זו (אך בשינוי לשון ממה שהיא לפנינו) ואיתא שם ובכורן כו' בל"ר ועמש"כ שם בס"ד. ואולי י"ל דאילו היה אומר בכורן ה"א דהיינו בכור של שניהם יחד ומטעם דשותפות כהן פוטר אפי' חלקו של ישראל מלתתו לכהן וכדאשכחן לענין מתנות בפ' הזרוע (קלב) במשנה. ובמשניות קטן ד"א הגי' ובכורו ונותנים עליהם וגי' זו ישרה לפמש"כ. ומה שהקשה בתור"ע על פרש"י שפירש אפי' בזמן הבית מש"ס דתמורה ע"ש. נ"ל דלק"מ דהתם איירינן אליבא דר"נ שם ורש"י פי' כאן אליבא דרבא. ולכן גם מה שהביא בשם הק"ע להקשות על רש"י משום לאו דבל תאחר. הנה לא עליו תלונתו כי על רב משרשיא שם דקאמר אלא בזמן שבהמ"ק קיים כו' ע"ש ותבין:

תוס' ד"ה ואין מוציאין וכו' ואומר ר"י דאין זו קושיא דאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה וכו' מכאן יש להוכיח הפך מ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בתוספת יה"ך דף ד' דאין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון שיאמר הוא בן פ' וכו' ע"ש באורך דדעתו ז"ל דלא מיבעיא בספיקא דדינא שאין לסמוך על נביא אלא אפי' שהדין פשוט אלא שאנו מסופקין במציאות אין לשמוע לדברי נביא. והרי התוס' קרו בחיל דאם יבא אליהו [ויאמר] שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה וכו' וכבר אני השפל הבאתי כמה ראיות נגדו וכמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב ע"ש באורך:

(צט סע"ב) וכולן משגרין להן לבתיהן וכו'.—פי' שמן התורה יכול ליתן תרומתו אף לבת כהן, דכהן אפי' כהנת, כמו שכתב הרמב"ם (הל' בכורים פ"א הי"א).

(צט רע"ב תוספות) ד"ה ואינן וכו' תימא לר"י וכו'.—עי' מהרש"א שמיישב תמיהתם, דלא מצי למיתני סופגין, משום דבקטנים איירינן כדתני סיפא הגדילו וכו', ואף שאין חולקין לקטן בין הגרנות כדתני למטה והכא תנן "וחולקין חלק אחד בגרן", י"ל דכאן מיירי בקטן היודע לישא את כפיו, דחולקין לו בגרן כמ"ש בתוס' ד"ה ואלו. אבל דעת רש"י בסוכה (מב סע"א), דאין חולקין בגרן לשום קטן כלל. ועל תמיהת התוס' כתב הרש"ש דין חדש, דעבד אינו לוקה לעולם.

בין כשרות. משום עבד: בין פסולות. כגון שפחה משום כהן: הראויות לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן: אין סופגין כו'. דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא (והתראת ספק היא): אין משלמין. דכל חד אמר אנא כהן: ואין חולקין על הגורן. אין נותנין להם תרומה על הגורן שהמשוחרר ישראל הוא: ומוכרין את התרומה. תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכין לתתה לכהן דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול ומ''מ לאוכלה א''א אלא מוכרין אותה לכהנים והדמים שלהן: ה''ג ואין חולקין בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים: ואין נותנין להם קדשים. להקריב: ואין מוציאין שלהן מידם. אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותניא (ב''ק דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה ואפילו במשמר שאין שלו ת''ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתם ועורם שלו ת''ל ואיש את קדשיו לו יהיו ותערובות הללו הואיל והאחד מהן כהן אין ב''ד יכולין להוציא מידן בעל כרחם ולתתם לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהן ויחזרו להן הבשר והעור ויתנום לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתן לאנשי משמר: לשון אחר ועיקר ואין נותנים להם קדשים בבכור וחרמים קאמר ואין מוציאין את שלהם מידם דאמר אנא כהן וגבי חרמים נמי תנן (ערכין דף כח.) הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהן והדר אורי מאי קעביד בבכור שלו ירעה עד שיסתאב ולא יקריבנו תם דא''כ לא יאכל את בשרו שהמקריב יעכבנו וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל (ב''ק דף קי.) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי: ובכורו ירעה עד שיסתאב. אפי' בזמן הבית דהא לא מצי למכפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצו למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה בבכורות פרק עד כמה (דף כח.) הילכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראייה: חומרי ישראלים וחומרי כהנים. מפרש בגמרא: גמ' (חלק א' ס''ד. חלק אחד משמע של כל אחד): חלק כאחד. אם באו שניהם על הגורן נותנים להם אבל זה בלא זה אין חולקין להם דקסבר אין חולקין תרומה לעבד אא''כ רבו עמו דלמא אתי לאסוקי ליוחסין דסברי כהן הוא: אם כהן אני כו'. אספק כהן וספק עבד קאי כי מתניתין: היו מעלין מתרומה ליוחסין. לאו מאכילתה אלא מחלוקה הלכך אין חולקין לו דלא ליתי לאסוקי ליוחסין: בהמתן של צדיקים. חמורו של רבי פנחס בן יאיר: עשרה אין חולקין. כולהו מפרש טעמא: והאשה. אשת כהן: והערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה: שאינה הוגנת. פסולה לכהונה: משגרין להן לבתיהן. ואוכלין וערל שאסור לאכול מאכיל לנשיו ועבדיו: חוץ מטמא כו'. לקמיה מפרש: דלאו בני דיעה נינהו. וזילותא דתרומה לחלק להן בגורן לעין כל:

ואינן מטמאין למתים. תימה לר''י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דתנן בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מטמאין למתים ואע''ג דתנא בסיפא: ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש. נהי דאין משלמין מ''מ צריכין להפריש משום כפרה: ואינן חולקין על הגורן. ואפי' יבאו שניהם על הגורן ויתנו אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חברי כהן תנו לי בשבילו אפ''ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דלמא אתי לידי תקלה: ואין מוציאין. פירש בקונטרס בל''א אם היו חייבין עולה או חטאת ואשם אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר להיות עבודתם ועורם שלהם דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן יקריב בכל שעה שירצה ואפי' במשמר שאין שלו אלא או יקריבו להם קרבנות ויחזרו להם הבשר ויתנו לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב בקרבן והקשה על זה בקונט' דהא אמרינן בהגוזל קמא (ב''ק דף קי. ושם) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי ואר''י דאין זה קושיא דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע''י הדחק ראוי לעבודה כדמפרש בהגוזל (שם) וכן מצא ה''ר אלחנן בהדיא בירושלמי דקאמר היה זקן או חולה נותנה לכל משמר שירצה היה טמא ובעל מום נותנה לאותו משמר ומסיק דהתערובו' עבדינן להו כחולה וזקן דתנינן אין מוציאין שלהן מידיהם ועל לשון שני שפי' ואין נותנין להם קדשים בבכור וחרמים קאמר קשה לר''י מדתני בערכין (דף כט.) חרמי כהנים עד שלא באו ליד כהן הרי הם כהקדש משבאו ליד כהן הרי הן חולין לכל דבריהם א''כ איך מניחין אותם בידם ואמר ר''י שיתנו זה לזה ויתנו ביניהם: חלק אחד פשיטא. פי' פשיטא שאין להם אלא חלק אחד: ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי. הק' ה''ר אלחנן למ''ד לקמן אין חולקין תרומה לאשה משום גרושה ה''נ גבי עבד ניחוש שמא ישאל לאחר שנשתחרר העבד ואמר ר''י דאין לחוש לכך שלא יחזיק עצמו בעבד והא נמי לא חיישינן שמא ימכרנו רבו לישראל וישאל דכיון דמזונותיו על רבו לא יהא חוטא ולא לו אך קשה דמסקינן בפ''ק דגיטין (דף יב. ושם) שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ואמאי לא חיישינן שמא ישאל אז כיון שאין רבו מפרנסו ושמא הא לא שכיח: ס''ד השתא בהמתן של צדיקים. נראה דל''ג ליה דלא שייך הך פירכא אלא במקום שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור ואין להאריך כאן: ואלו הן חש''ו. היינו דוקא בקטן שאינו יודע לישא כפיו דבסוף לולב הגזול (סוכה מב. ושם) תניא יודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה ואקטן קאי התם קטן היודע לישא את כפיו עולה עם הגדולים אבל בפני עצמו עד שיביא ב' שערות כדאמר בפ''ג דמגילה (דף כד. ושם) לישא בקביעות עד שיתמלא זקנו: וכולן משגרין לבתיהן. וא''ת ולמה משגרין לחרש ושוטה והלא לא ישמרוה בטהרה וי''ל שיש להן אפוטרופוס בבתיהן ומ''מ אין חולקין להם פן יבאו לחלק אפילו אין להם אפוטרופוס:

יבמות צט ע"ב