יבמות ק ע"א

as they are each an unusual creature of their own kind. With regard to a slave it is also clear, since if he is given teruma, perhaps the court will come to elevate him to the presumptive status of priestly lineage. Teruma may not be distributed to an uncircumcised man and a ritually impure man, because these situations are repulsive and it is unseemly to give them teruma in public. One may not distribute teruma to one who marries a woman unfit for him, due to a penalty that expropriates his priestly rights as long as he persists in his transgression. But for what reason is teruma not distributed to a woman?

Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, disagree on this issue. One said that it is due to the case of an Israelite woman who was married to a priest and got divorced, thereby losing her permission to partake of teruma. Teruma is not distributed to women in public at all, lest this divorcée continue to receive teruma. And the other one said that it is due to the concern that the owner and the woman might be alone together in the granary.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: The practical difference between them is in the case of a granary that is close to town but is not frequented by people. Because it is close to town, the owner of the granary would know if she was divorced. However, since there are not many people there, the concern about their being alone together remains. Alternatively, there is a practical difference in the case of a granary that is distant but is frequented by people. There, there is concern that the owner of the granary might not know if she was divorced, but the concern that they might be alone together does not exist.

It is stated in the baraita under discussion: And with regard to all of them, one may send teruma to them, to their homes, with the exception of a ritually impure man and one who marries a woman unfit for him. The Gemara infers: However, to an uncircumcised man one may send it. What is the reason? How does he differ from an impure man?

The Gemara answers: One may send him teruma. It is because of circumstances beyond his control, i.e., the death of his brothers from their circumcision, that he was not circumcised. The Gemara asks: Isn’t an impure man also in his state due to circumstances beyond his control? Why is teruma not sent to him? The Gemara answers: This man is uncircumcised because of circumstances entirely beyond his control, as circumcision is considered life-threatening for him, whereas that impure man is not under circumstances entirely beyond his control, as one can protect himself from ritual impurity.

§ The Sages taught: One may not distribute teruma to a slave or a woman if they are in the granary. And in a place where people do distribute it to them, the woman is given first and released immediately. The Gemara asks: What is this saying? If one may not distribute teruma to them, how can there be a place where it is distributed?

The Gemara explains that this statement is not referring to teruma. This is what it is saying: In a case where the poor man’s tithe is distributed to the poor from the owner’s house, the woman is given teruma first. What is the reason? She is given the tithe first because it is demeaning for a woman to have to wait in the company of men for a lengthy period of time.

Rava said: Initially, when a man and a woman would come for judgment before me, each for a different case, I would resolve the man’s quarrel first. I would say that since he is obligated in many positive mitzvot I should not waste his time by causing him to wait. However, since I heard this baraita, I resolve the woman’s quarrel first. What is the reason? I resolve her quarrel first because it is demeaning for her to be waiting in the company of men.

§ It is stated in the mishna: If the mixed sons matured and freed each other, they may marry women fit for the priesthood. The use of the past tense indicates that this halakha applies after the fact. If one of the sons desires to free the other, he may, but if he does not desire to do so, he is not obligated. And why not? Neither of them can marry a maidservant in case he is a priest, nor can either of them marry a free woman, as he might be a slave. They are therefore unable to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply in their current state and should be obligated to free each other. Rava said: Say that the mishna means that we coerce them and they free each other.

It is stated in the mishna that we place upon them both the stringencies of priests and the stringencies of Israelites. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated, beyond those cited specifically in the mishna? Rav Pappa said: It is stated with regard to their meal-offering: The handful is taken from it like the meal-offering of an Israelite, unlike that of a priest, which is burned in its entirety. However, the offering does not get eaten, like the meal-offering of priests. How so? How is the practice performed so that both stringencies are kept? The handful is sacrificed and burned by itself, and the remainder of the offering is offered by itself.

The Gemara asks: How can it be performed in this manner? There is a principle that should apply here, that whatever is partly burned in the fire on the altar is subject to the prohibition of “you may not make…as an offering” (Leviticus 2:11). This principle states that if part of an item, e.g., the blood of an animal offering or the handful of a meal-offering, is burned on the altar, then burning any of its other parts, which are not designated for burning, is prohibited. How, then, can the remainder of the meal-offering be sacrificed?

Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said that the remainder is brought up to the altar only for the purpose of wood, i.e., as fuel for the altar, not as an offering. In this manner, it is permitted. This answer is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar said: “But they shall not come up for a sweet savor on the altar” (Leviticus 2:12). This verse indicates that you may not bring up leaven and honey as a “sweet savor,” i.e., an offering. However, you may bring up leaven, and honey, and other materials for the purpose of wood.

The Gemara asks: This works out well according to Rabbi Elazar. However, according to the Rabbis, who disagree with Rabbi Elazar and hold that it may not be burned for the purpose of fuel, what can be said? What is to be done with the remainder? The Gemara answers that the offering is treated in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The handful is sacrificed by itself, and the remainder is scattered over the place of the ashes. And even the Rabbis disagree with Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, only with regard to a sinner’s meal-offering that belongs to priests, as it is fit to be sacrificed in its entirety. However, here, in the case of an uncertain priest, even the Rabbis agree that the remainder is scattered over the ashes, as it cannot be offered in case he is a non-priest.

MISHNA: With regard to a woman who did not wait three months after separating from her husband, and remarried and gave birth to a son, and it is not known if he was born after nine months of pregnancy to the former husband or if he was born after seven months to the latter husband, if she had sons of certain patrilineage from the first husband and sons of certain patrilineage from the second one, and the son of uncertain patrilineage married and died childless, then the brothers from both husbands must perform ḥalitza with his wife, as they might be his paternal brothers. But they may not perform levirate marriage with her, in case he is only their maternal half brother, and his wife is forbidden to them. And similarly, with regard to him and their wives, if one of them dies childless, he performs ḥalitza and not levirate marriage.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - א

ובשלמא טומטום ואנדרוגינוס נמי ניחא הטעם שאין חולקין להם, משום דבריה בפני עצמה נינהו, כלומר: בריות משונות הן, ויש בחלוקת תרומה להם לעין כל, משום זילות התרומה.

ובשלמא עבד נמי ניחא הטעם שאין חולקין לו, משום דדילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין, שמא יבואו להעלותו ליוחסין על סמך שראוהו חולק בגורן.

ובשלמא ערל וטמא ניחא הטעם שאין חולקים להם תרומה, משום דמאיסי [מאוסים הם] ויש בזה משום זילות התרומה.

ובשלמא נושא אשה שאינה הוגנת לו שאין חולקין לו, משום קנסא על שעבר ונשא נשים שאינן כשרות לכהונה.

אלא אשה מאי טעמא לא חולקין לה תרומה בבית הגורן?

פליגי בה - בטעם הדבר שאין חולקין לאשה - רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע:

חד אמר: משום גרושה, שמא תבוא לחלוק אף לאחר שגרשוה ואסורה בתרומה, כי פעמים שאין יודעים האנשים בגירושיה. אבל לביתה, משגרין לה, שבמקומה יודעים הכל שהיא מגורשת.

וחד אמר: משום יחוד, כי בית הגרנות הוא מקום שאין מצויים שם אנשים, ומתיחד בעל הגורן עם האשה.

מאי בינייהו בין טעמו של זה לטעמו של זה?

ומפרשינן: איכא בינייהו: אם מותר לחלוק לאשה בבי דרי דמקרב למתא [בית הגרנות הקרוב לעיר], שיש להניח כי אם נתגרשה ידעו בדבר באותו מקום, ואולם לא שכיחי ביה אינשי [אין מצויין אנשים באותו מקום]. ונמצא שיש לחוש ליחוד ואין לחוש לגרושה.

אי נמי, איכא בינייהו: חלוקת תרומה לאשה בבית הגרנות דמרחק ויש לחוש לגרושה, ואולם שכיחי ביה אינשי, ואין לחוש ליחוד.

שנינו בברייתא:

וכולן משגרין להם לבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו: ומדייקת הגמרא: אבל לערל - משגרינן ליה.

ומאי טעמא משגרין לו, משום דאניס ואין לקונסו -

ואם כן תיקשי: טמא נמי - שאין משגרין לו לביתו משום קנס על שלא שמר את עצמו בטהרה - הא אניס, ולמה אין משגרין לו!?

ומפרשינן: האי - ערל - נפיש אונסיה [אונסו מרובה] שהרי מתו אחיו מחמת מילה ומה היה לו לעשות!? ^[1]

והאי - טמא - לא נפיש אונסיה, שהרי היה יכול להזהר יותר.

תנו רבנן:

העבד והאשה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות.

ובמקום שחולקין, נותנין לאשה תחלה, ופוטרין אותה מיד.

ותמהה הגמרא על הברייתא: מאי קאמר?! מתחילה קאמר "אין חולקין", ושוב אמר "ובמקום שחולקין"!?

ומפרשת הגמרא: זה שאמרה הברייתא "ובמקום שחולקין", אין זה ענין של תרומה המתחלקת בבית הגרנות, שהיא אינה מתחלקת לעבד ואשה.

אלא, הכי קאמר: מעשר עני אינו מתחלק בבית הגרנות אלא בתוך הבית, דכתיב גבי מעשר עני "ואכלו בשעריך".

ועוד, כדי שלא ייכלמו העניים הנזקקים למעשר עני.

ודבר שחולקין אותו אף לעבד ולאשה, כגון מעשר עני המתחלק בתוך הבית, ואין בו משום יחוד לאסור חלוקתו לנשים, ^[2] ובאו עבד ואשה לחלוק - נותנין לאשה תחילה.

ומאי טעמא נותנין לאשה תחלה?

משום זילותא דאשה לעמוד ולחכות.

אמר רבא: מריש, ^[3] כי הוו אתא גברא ואיתתא לדינא קמאי [בתחילה הייתי נוהג כאשר באו לפני שני דיני תורה של גבר ואשה], הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא [הייתי נזקק להתיר תחילה את דינו של הגבר, כלומר: לדונו].

כי אמינא, דמיחייב במצוות [שהייתי אומר הגבר קודם, היות והוא חייב במצוות], וכדי שלא להשהותו לדבר מצוה - עלי להקדימו. ^[4]

אולם עתה, כיון דשמענא להא [ואחר ששמעתי את הברייתא הנזכרת ופירושה], שרינא תיגרא דאיתתא ברישא [נזקק אני תחילה להתיר את דינה של האשה].

מאי טעמא? - משום זילותא דאשה, וכשם שבמעשר עני חולקין לאשה תחילה.

שנינו במשנה: הגדילו התערובות ושחררו זה את זה:

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה: "שיחררו [אם החליטו הם מעצמם לשחרר זה את זה] אין, אכן יש בהם את דין המשנה.

אבל לא שיחררו מעצמם, לא, ואין אנו כופין אותם לשחרר. ^[5]

ואמאי לא יהיו חייבים לשחרר זה את זה!?

והרי שנינו: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי: [אכן] תקנתם את רבו, ואת עצמו [שיוכל לפרות ולרבות] לא תקנתם. [כי] לישא שפחה אינו יכול [שהרי חציו בן חורין ואסור בשפחה. ואף לישא] בת חורין אינו יכול.

[שמא תאמר] ליבטיל [מפריה ורביה], והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה".

אלא, מפני תיקון העולם [שיתיישב] כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

ואף כאן, הרי כל אחד ואחד מביניהם:

לישא שפחה כדי לפרות ולרבות אינו יכול, שמא ישראל הוא.

ואף לישא בת חורין כדי לפרות ולרבות אינו יכול, כי שמא עבד הוא.

ואם כן, יש לנו לכפותם לשחרר זה את זה כדי שיוכל כל אחד לפרות ולרבות. ואמאי קתני "שחררו", ותלה התנא את הדבר ברצונם ודעתם!?

אמר רבא: אימא: אכן כופין אותן ומשחררין זה את זה, כדי שיוכלו לפרות ולרבות.

שנינו במשנה: ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים:

ומפרשת הגמרא: למאי הלכתא לאיזה ענין הדברים אמורים?

א. מנחת ישראל נקמצת, ומקטירים את הקומץ על גבי המזבח, ושיירי המנחה נאכלים לכהנים.

ואילו מנחת כהן אינה נקמצת, אלא מקטירים אותה כולה כליל לה'. שנאמר: וכל מנחת כהן כליל תהיה - לא תאכל.

ב. כתיב: " [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לה'".

ודרשו חכמים מהריבוי "כל" והמילה "ממנו": כל דבר אשר חלק ממנו אתה מצווה שיהיה "קרב לאישים", להקטירו על המזבח - הרי מה שנותר "ממנו", שלא ציוה הכתוב להקריבו, אסור לך להקריבו על המזבח, אלא הרי הוא ב"בל תקטירו".

אמר מפרש רב פפא: נפקא מינה בדבר, למנחתם של הספיקות!

לומר לך, שמצד אחד, מנחתם נקמצת כמנחת ישראל, ואינה מוקטרת כולה כאחת, כי שמא ישראל הוא.

ומצד שני, אינה נאכלת [אין שייריה נאכלים] כדין מנחת כהנים שאינה נאכלת.

הא כיצד נוהגים בהקטרתה?

הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קריבין בעצמן.

ותמהה הגמרא: הרי מנחה זו, ספק מנחת ישראל היא, ואם אכן מנחת ישראל היא איקרי כאן [קורא אני על מנחה זו] "כל שממנו לאישים, [כל דבר שיש להקטיר חלק ממנו למזבח] - הרי הוא, המשתייר ממה שהוקטר, באיסור "בל תקטירו ממנו [למזבח] "!?

אמר פירש רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי:

דמסיק להו שמעלה את השיריים של המנחה על המזבח, ומקטירם לשום "עצים", שישמשו כעצים להדלקה על המזבח, ולא לשם הקטרת קרבן. והכהן המקטיר אותן מתנה, ואומר:

אם ראויין הן להקטיר, ולא היתה מנחה זו ראויה להיקמץ, אלא היה דינה כמנחת כהן, הרי זו הקטרה לשמה, וקמיצתה לא מעלה ולא מורדת.

ואם ראויה היתה מנחה זו להיקמץ, ואלו הן שייריה, הרי הן כשאר עצי המערכה. ^[6]

וכרבי אלעזר, שאמר לעשות כן באברי חטאת שנתערבו באברי עולה, שצריך הוא להקטירם משום ספק אברי עולה, ומאידך אסור הוא להקטיר אברי חטאת, שהרי כבר הקטיר מן החטאת את האימורין על המזבח, ונמצאו אברי החטאת ב"בל תקטירו".

ולפיכך מקטיר את כולן בתנאי, שאם הם אברי עולה הן, תהיה הקטרתן לשם הקטרה, ואם לאו - יהיו כשאר עצי המערכה!

דתניא: רבי אלעזר אומר: כתיב: " [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' [את השאור והדבש], ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

ודורש רבי אלעזר את הפסוק "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" שזה עולה על "לא תקטירו ממנו אשה לה'", שמשם למדו על איסור הקטרת שיריים מדבר שכבר הוקטר ממנו לאישים. כדי ללמד:

לריח ניחוח אי אתה מעלה את השיריים שנתת ממנו לאישים.

אבל אתה מעלה את השיריים לשום עצים.

ואף באברי חטאת שנתערבו באברי עולה יעשה כן, משום תקנת אברי העולה שיוקטרו כדינם.

ועדיין תמהה הגמרא: הניחא לרבי אלעזר.

אלא לרבנן - החולקים עליו באברי חטאת שנתערבו באברי עולה, וסוברים ש"תעובר צורתן" [שיעבור עליהם הלילה] ויצאו לבית השריפה, ולא יקטירם לשום עצים - מאי איכא למימר!?

ומפרשת הגמרא: דעביד לה כרבי אלעזר ברבי שמעון.

דתניא:

כתיב גבי מנחת חוטא שמביאים על שבועת העדות, או על טומאת מקדש וקדשיו, או על ביטוי שפתים:

"ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן, וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו, והיתה לכהן כמנחה".

וביאור מה שאמרה תורה: "והיתה לכהן כמנחה" נחלקו התנאים:

לדעת רבנן כך הוא פירוש הכתוב: מנחת חובתו של כהן הרי היא כליל כמנחת נדבתו, ואינה נקמצת.

לדעת רבי שמעון, כך הוא פירושו: אם חוטא זה כהן הוא, הרי מנחתו כמנחת ישראל. מה מנחת ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זה שיריה נאכלין, תלמוד לומר: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. הא כיצד? - הקומץ קרב לעצמו, והשירים קרבין לעצמן.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרין לאיבוד על בית הדשן [הוא המקום שנותנים שם תרומת הדשן שתורמין מן המזבח בכל יום, ונאמר בו "ושמו אצל המזבח]. ^[7]

ואף כאן, במנחה שהיא ספק של כהן ספק של ישראל, יעשה כן, כי אפילו רבנן, היינו רבי שמעון, ^[8] לא פליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון, ואמרו גבי מנחת חוטא של כהן שיקריב את השיריים ולא יפזרם על בית הדשן -

אלא במנחת חוטא של כהנים. כיון דלפי דעתם, כל המנחה בת הקרבה היא, ולפיכך יכול להקריבה כולה על גבי המזבח, ואף על פי שנקמצה.

אבל הכא במנחה ספק של כהן ספק של ישראל, שאם אכן מנחת ישראל היא - שהשיריים אינם בני הקרבה - עובר על השיריים ב"בל תקטירו", הרי אפילו רבנן מודו שיפזר את השיריים על בית הדשן. ^[9]

מתניתין:

מי שלא שהתה אחר בעלה - לאחר שיצאה ממנו ^[10] - שלשה חדשים כדי שיעור הבחנה בין ולד של ראשון לולד של שני. ונשאת לאחר, וילדה, ואין ידוע אם הולד הוא בן תשעה חדשים לבעל הראשון, אם בן שבעה חדשים הוא לבעל האחרון -.

אם היו לה לזו שנישאת בשנית בנים ודאין מן הבעל הראשון, ובנים ודאין מן הבעל השני, ונשא הבן שהוא ספק, אשה, ומת בלי בנים, הרי אלו הודאין - אחד ממשפחה זו ואחד ממשפחה זו - חולצין לאשת הספק, שהרי זקוקה היא לאחת המשפחות, אלא שאין ידוע מי היא.

ואולם לא מייבמין, שהרי הספק הזה ביחס אליהם הוא ספק אח מן האב ומן האם, וספק אח מן האם לבדו, שאשתו אסורה עליהם באיסור באיסור כרת.

וכן הוא הספק להם - אם מתו הודאין בלא בנים - חולץ מספק.

ואולם לא מייבם, שהרי ספק אשת אחיו מן האם בלבד היא, ואסורה עליו באיסור כרת.

הערות

^[1] שיטת רש"י ותוספות בריש פרק הערל שאף ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בתרומה, ושלא כדעת רבינו תם [חגיגה ד] המתיר לו לאכול בתרומה, ומסוגיא זו הוכיחו אחרונים כאן כשיטת רש"י ותוספות.

^[2] וכל שכן שמחלקים אותו לעבדים, שהרי אין שייך כלל לאסור במעשר עני אלא בתרומה משום העלאתם ליוחסין.

^[3] כנדפס צריך להיות.

^[4] מאירי.

^[5] נכתב על פי גירסת רש"י, ולגירסתו משמע שאין גורסין "אי בעי אין, אי לא בעי לא" שהוא כפל לשון ולא נזכר ברש"י.

^[6] על פי רש"י בסוטה כג א.

^[7] כן היא שיטת רש"י; אבל התוספות מפרשים שהיו שורפין את השיריים במקום שהיה במזרחו של כבש, שהיו שורפין שם פסולי קדשי קדשים, ואף כאן השיריים נשרפין, ודלא כרש"י שמפזרן לאיבוד ובמקום אחר.

^[8] כן נראה מלשון רש"י "ועד כאן לא פליגי רבנן עליה ואמרו דשירים קרבים" ולשון זה אינו שייך אלא לרבי שמעון, כי לפי רבנן אין כאן שיריים כלל, שכולה עולה כליל; וראה בהערה הבאה.

^[9] נתבאר על פי רש"י, ולפי זה מבואר דרבי שמעון מודה לדין "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", אלא שאין דין זה אמור אלא כאשר הוא מקריב על גבי המזבח מה שאינו ראוי להקריב, והואיל וראוי הוא להקריב את כולו לגעת רבי שמעון אין זה בכלל בל תקטירו. אבל ברש"י בסוטה כג א מבואר, דרבי שמעון לא סבירא ליה כלל "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו".

^[10] ובגמרא יתבאר באיזה אופן יצאה ממנו, אם מת או שגירשה או שהיו קידושיה קידושי טעות.

בריה בפני עצמה נינהו [הם] וזילזול הוא בקדשים שיינתנו לאנשים מוזרים שכאלה. עבד נמי [גם כן] — דלמא אתי לאסוקי [שמא יבואו להעלותו] מתרומה ליוחסין. ערל וטמא — משום דמאיסי [שהם מאוסים] שיש משום מאיסות בפסולים אלה, ואין זה נאה לתת להם קדשים בפרהסיא. נושא אשה שאינה הוגנת לו הטעם הוא — משום קנסא [קנס] שקנסוהו שלא ייהנה מזכויות כהונה כל עוד הוא עובר עבירה. אלא אשה מאי טעמא [מה טעם] לא יחלקו לה?

פליגי בה [נחלקו בכך] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע. חד [אחד מהם] אמר: משום גרושה שאם היתה בת ישראל הנשואה לכהן, שמא תתגרש אותה אשה וימשיכו לתת לה, אף כשהיא זרה עכשיו, ולכן אין נותנים לאשה בעצמה. וחד [ואחד מהם] אמר: משום חשש יחוד, שאם תבוא אשה לגורן, עלולה היא להימצא ביחידות עם גבר.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי בי דרי דמקרב למתא ולא שכיחי בהו אינשי [בית הגרנות שקרוב לעיר אבל אין מצויים בו אנשים], שכיון שהוא קרוב לעיר, יודעים אם גרושה היא, אבל כיון שאין אנשים מצויים שם יש חשש ייחוד. אי נמי דמרחק ושכיחי בה אינשי [או גם כן בגורן שהיא מרוחקת ומצויים בה אנשים] שבמקום כזה יש חשש גרושה, ואין חשש ייחוד.

שנינו בברייתא: וכולן משגרין (שולחים) להם תרומה לבתיהן, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו. ומעירים: אבל ערל משגרינן ליה [שולחים לו], מאי טעמא [מה טעם] הדבר, במה הוא שונה מטמא?

— משום דאניס [שהוא אנוס]. ותוהים: טמא נמי [גם כן] הא אניס [הרי אנוס הוא] ומדוע אין משגרים לו? ומשיבים: האי [זה] הערל נפיש אונסיה [אונסו מרובה], שהרי הוא נשאר ערל בגלל הסכנה שיש לחייו אם נמול, והאי [וזה] הטמא לא נפיש אונסיה [אין אונסו מרובה], שיכול אדם להיזהר מן הטומאה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: העבד והאשה אין חולקים להם תרומה בבית הגרנות. ובמקום שחולקין להם — נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מיד. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר]? שכיון שאמר תחילה שאין חולקים להם, איך זה אמר אחר כך "במקום שחולקים"!

ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: לא לענין תרומה אלא במקום שחולקין מעשר עני בזמנים שמחלקים אותו לעניים בבית הנותן — נותנין לאשה תחלה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] — משום זילותא [זילזול], שלא תזדלזל האשה אם תימצא שוהה זמן מרובה בין הבריות.

אמר רבא: מרישא, כי הוו אתו גברא ואתתא לדינא קמאי [מתחילה, כאשר היו באים איש ואשה לדין לפני], בשני דינים נפרדים, הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא [הייתי מתיר, פותר, את הסכסוך של הגבר בתחילה], והטעם — אמינא [אמרתי]: דמיחייב [שהוא מחויב] במצות, ולא אשהה אותו לבטל זמנו בהמתנה. כיון דשמענא להא [ששמעתי את הברייתא הזו], שרינא תיגרא דאתתא ברישא [הייתי מתיר, פותר, הסכסוך של האשה בתחילה]. ומאי טעמא [ומה טעם]? משום זילותא [זלזול], שלא תזדלזל בהמתנה.

ב שנינו במשנה שאם הגדילו התערובות ושיחררו זה את זה וכו'. ומדייקים: שיחררו, משמע בדיעבד אם שיחררו — כך הוא הדין. ומשמע: אי בעי [אם רוצים] — אין [כן] משחררים, אי [אם] לא בעי [רוצים] — לא, ואמאי [ומדוע] לא יכריחו אותם לשחרר? והלא כל אחד מהם לישא שפחה אינו יכול שמא כהן הוא, ולישא בת חורין אינו יכול שמא עבד הוא, ונמצא בטל ממצות פריה ורביה! אמר רבא: אימא [אמור] שכוונת המשנה לומר: כופין אותן, ומשחררין זה את זה.

ג שנינו במשנה כי נותנין עליהן חומרי כהנים וחומרי ישראל. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה נוספת נאמר כלל זה] שהרי לכאורה מנינו את כל פרטי הדינים! ומשיבים: אמר רב פפא: למנחתם, לענין קרבן מנחה שהם מביאים, שהיא נקמצת כמנחת ישראל שכן מחמירים שמנחתם תיקמץ, שלא כמנחת כהנים שאינה נקמצת וכולה נשרפת, ומצד שני מנחתם אינה נאכלת — כמנחת כהנים. הא [הרי] כיצד עושים? הקומץ קרב ונשרף בעצמו, והשירים קריבין בעצמן.

ומקשים: איך אפשר לעשות כך? איקרי [קרא] כאן את ההלכה הנובעת מן המקרא: כל דבר שחלק ממנו קרב לאישים (שעולה למזבח, כגון קומץ המנחה) הרי הוא ב"בל תקטירו". שכל קרבן שמקריבים חלק ממנו כגון דם או קומץ למזבח — אסור להקטיר את השאר, ואיך, בענייננו, מקטירים את שיירי המנחה!

אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: דמסיק להו [שמעלה אותם] את השיירים לשום (לשם) עצים, כלומר, לא בתורת קרבן אלא כחומר דלק סתם, וכשיטת ר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: "לריח ניחוח" אי אתה מעלה שיירי מנחה, אבל אתה מעלה לשום עצים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' אלעזר. אלא לרבנן מאי איכא למימר [לדעת חכמים מה יש לומר] כיצד עושים? ומשיבים: דעביד לה [שעושה בזה] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בר' שמעון אומר: הקומץ קרב לעצמו, והשירים אינם נקטרים אלא מתפזרין על בית הדשן עם האפר. ומעירים: אפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [חלקו עליו] על ר' אלעזר בר' שמעון ואמרו שהשיריים קרבים אלא במנחת חוטא של כהנים, שבת הקרבה היא, שהיא עשויה שיקריבו אותה, והשאלה היתה אם יש להקטיר את הנשאר או לא, אבל הכא [כאן] במקרה שלנו, אין ספק בדבר, שאין דרך אחרת לעשות, שאי אפשר להקטיר שמא הוא ישראל, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהשיריים מתפזרים.

ד משנה מי שלא שהתה אחר פרידתה מבעלה שלשה חדשים, ונשאת, וילדה ילד, ואין ידוע אם הוא בן תשעה חודשים מהריונה לבעלה הראשון, אם בן שבעה לאחרון, והיו לה בנים ודאיים מן הראשון, ובנים ודאיים מן השני. אם נשא אותו ספק אשה ומת בלא בנים, האחים, בין מן הבעל הראשון ובין מן השני, חולצין לה, שהרי הוא ספק אחיהם מן האב, ולא מייבמין שמא הוא רק אחיהם מן האם, ואשתו אסורה משום ערוה. וכן הוא להם, אם מת אחד מהם — חולץ ולא מייבם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן מעשר עני המתחלק בתוך הבית. מפורש בספרי (ראה פ' ק"ט), דתניא כתוב א' אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת לומר שמניחו בגורן ועניים נוטלין אותו וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ פי' שעד הפסח זמן גשמים הוא והוא נפסד בגורן לפי' מתחלק בתוך הבית וטובת הנאה לבטנים ומחלקים אותו לאשה דליכא בבית משום יחוד דשכיחי בה רבים מכאן ואילך ימות הקיץ הם ומניחו בגורן ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא עניים נוטלין אותו מעצמם ומשום הכי לא מיתני בי' נותנין לאשה תחלה, ועוד דאיכא משום יחוד.

עבד נמי דלמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין. קשיא לי אמאי לא יהיב טעמא לעבד משום גזרה דמשוחרר דומיא דאשה כדעתיה דרב פפא, וההוא טעמא עדיף טפי, משום דסליק בין לר' יהודה בין לר' יוסי. ויש לומר דהא מתניתין ודאי דלא כר' יוסי, דאי לר' יוסי הא קתני שחולקין לעבד בלא רבו. ועוד דמשום שחרור ליכא דכיון דאלו משחררו עובר בעשה, לא חיישינן דלמא עבר ומשחרר. ועוד דלרב הונא בר תחליפא אפילו באשה לא חיישינן לגרושה, וכל שכן בעבד דקאי בעשה דלא חיישינן.

הא דאמרינן מעשר עני המתחלק בתוך הבית. מפורש בספרי (פרשת ראה פי' קט) כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, לומר שמניחו בגורן ועניים נוטלין אותן, וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ. כלומר שעד הפסח זמן גשמים הוא והוא נפסד בגורן, לפיכך מתחלק בתוך הבית, וטובת הנאה לבעלים. ומחלקים אותו לאשה בבית, משום דבבית ליכא משום יחוד דשכיחי בה רבים. מכאן ואילך ימות הקיץ הם ומניחו בגורן, ואין טובת הנאה לבעלים אלא עניים נוטלין אותן מעצמן, משום הכי לא תני ביה נותנין לאשה תחלה. ועוד דאיכא משום יחוד.

מאי קאמר ק"ל דילמא ה"ק ובמקום שחולקי' להם כגון בי דרי דמקרב' למתא א"נ דמרחק ממת' למר כדאית ליה ויש מתרצי' דלא שייך בה לישנא דתני ובמקום שחולקי' דמשמע דאיכא מקום שנהגו באותן גרנות עצמן דתני רישא ואין זה נכון דלישנא דבמקום בדוכת' אחרינא משמע אבל י"ל דהכי ק"ל דכיון דקתני רישא מילתא פסיקתא אין חולקי' להם תרומה משמע דבשום מקום אין ראוי לחלוק להם תרומה וא"כ היכי קתני אין חולקי' והדר תני ובמקום שחולקין מעשר עני המתחלקת בתוך הבית ה"ק נותני' לאשה תחלה. פרש"י ז"ל סיפא לאו אתרומה קאי וה"ק ודבר שחולקים נמי לנשים כגון מעשר עני שהוא מתחלק בתוך הבית ואין כאן משום יחוד נותני' לאשה תחלה דזילה בה מילתא למיקם דמעשר עני אין מתחלק בגורן אלא בתוך הבית כדכתיב ואכלו בשעריך ועוד משום דלא נכספו עניים עכ"ל ונראה מדבריו ז"ל דכל מעשר עני מתחלק בתוך הבית לעולם וליתא מדתניא בספרי כתוב א' אומר מקצה ג' שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת כלומ' שמניח שם בגורן ועניים נוטלים אותו וכתו' א' אומר כי תכלה לעשר את כל ממשר תבואתך ונתת הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ ע"כ:

והטעם מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא והיה נפסד בגורן לפי' מתחלק בבית ויש בו טובת הנאה לבעלים והיינו דקאמר הכא דמעשר עני המתחלק בבית דהיינו בימות הגשמים ונותני' ממנו לאשה דהא ליכא משום יחוד נותני' לאשה תחלה ולאפוקי מה שהוא בגורן בימות החמה דלא שייך למימר ונותנו לאשה תחלה דהא לית ביה טובת הנאה לבעלים ואפי' בבי דרי דשכיחי בה אינשי דליכא משום יחוד כפר"י ז"ל. אמר רבא מריש כי הוו אתו גברא ואתת' לקמאי לדינא שרינא תגר' דגברא בריש' פרש"י ז"ל גברא ואתת' שיש לכל א' לעצמו דין עם בעל דינו פי' דאלו הי' להם דין זה על זה נזקקים לתובע תחלה כדאיתא בפ' שור שנגח וליכ' בהא משום זילות' דסוף סוף יש לה להתעכב שם עד שתשיב על תביעתו ג"כ. השת' דשמענא להא שרינא תגרא דאתת' ברישא משו' זילותא פי' מהר"ם ז"ל והוא דלא הוי גברא צורבא מרבנן דאי לא זילותא דילי' עדיף ואפי' בעם הארץ מיירי בדלא פתחו בי' בדינא אלא שבא ראשון לב"ד וכן הלכתא:

גרש"י ז"ל במשנתינו ומוכרי' את תרומת' והדמים שלהם ויש מקשים כיון דספקא דאוריתא הוא היכי שרינן לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצות נתינה ומתרצי' שלא חייב הכתוב מצות נתינה לישראל אלא בודאי ואין כאן משום גזל עד שיודע בודאי שהוא חייב בנתינת תרומה וי"ג אין מוכרים את התרומה ואם מכרו הדמי' שלהם ובנסחאות ישנות גרסי' כדגרש"י ז"ל והא דתניא ואין נותני' להם את הקדשים ואין מוציאים שלהם מידם הנכון כדפרש"י ז"ל בלישנא בתרא שאין נותני' להם בכור וחרמים ואין מוציאי' שלהם מידיהם על הספק אבל חטאתם ועולתם על כרחם נותנים אותם לאנשי המשמר והעור והבשר לאנשי המשמר דהא דקי"ל שהכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה או נותן לכל כהן שירצה ולא לאנשי משמר הכא ליכא למימר הכי דאיהו גופיה לא בר הקרבה ואמרי' בפ' הגוזל אי לא חזו להקרי' כגון טמא ובעל מום לא מצי עביד שליח אלא נותנו לאנשי משמר וכדפרש"י ז"ל והא דתני ובכור ירעה עד שיסתאב מותר לשחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ וכן ביררתי במ' י"ט ודוכתי אחריני דבכור בעל מום מותר לזרים באכילה:

כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו פי' כל שמקצת ראוי להקטיר באש השירים ישנן בבל יקטירו ונפקא לן במ' מנחות מדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה':

דתניא ר' אליעזר אומר לריח ניחוח פי' בזבחים נחלקו ר' אלעזר ורבנן באברי חטאות הנאכלים שנתערבו באברי עולה דרבנן סברי תעובר צורתן ויצאו לבית השריפ' שא"א לאכלם משו' ספק אברי עולה וא"א להעלותם למערכה משום ספק אברי חטאות דאית בהו כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו ור' אליעזר סובר שמעלי' אותם למערכה ובתורת עצים בעלמא שלא אסר אותם הכתוב אלא לשם הקטר' והא דר' אלעזר בר"ש איתיה במנחות גבי מנחת כהן חוטא דכתיב בה והיתה לכהן כמנחה לימד הכתוב דמנחת כהן נקמצת כמנחת ישראל משא"כ במנחת נדבה שלו שאינה נקמצת אלא נקטרת כולה דרבנן סברי שהקומץ שלה קרב בפני עצמו לקיים המקרא הזה. והשיריי' קרבים בפני עצמן משום דכתי' וכל מנחת כהן כליל תהיה ור' אליעזר סבר שהשיריים מתפזרים על בית הדשן סמוך לכבש מקום שנותנים שם תרומת הדשן וע"כ ל"פ רבנן עליה אלא התם דאליב' דידהו השיריי' חזו להקרבה אבל הכא דשיריים לאו בני הקרבה דשמא זר הוא אפי' רבנן מודו שמתפזרים השיריים על בית הדשן:

עבד נמי דילמא תתי לאסוקי ליוחסין. ערל שמתו אחיו מ"מ וטמא נמי משום דאניסי והן אסורין לאכולה. ונושא אשה שאניה הוגנת לו משום קנסא. אלא אשה בת ישראל שנשאת לכהן מ"ט לא. ר"פ אמר משום גרושה שמא יגרשנה בעלה והוי זרה ולא יכירו בה ויתנו לה. ר"ה ב"ת אמר משום ייחוד.

וכולן משגרין להן בבתיהו וכו' אבל ערל משדרינן ליה ולא שיאכל אלא מוכרה לכהנים מ"ט משדרינן לי' משום דאניסי. טמא נמי אנוס האי נפיש אונסי' דמסוכן והאי לא נפיש אנוסי' ואיבעי' לי' לאזדהורי שלא יטמא.

מ"ה העבד ואשה אין חולקין להם תרומה בבה"ג. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנים לאשה תחילה ופוטרים אותה. אמר רבא מריש כי הוי אתא גברי ואיתתא לקמאי לדינא שרינא תגרא דגברי ברישא אמינא דמחייב במצות כיון דשמעת להאי שמעתתא שריא תיגרא דאיתתא מ"ט משום זילותא.

הגדילו התערובית ושחררו זה את זה ומתמה אי בעי ואי לא לא. א"כ לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול. א"ר אימא משחררים זה את זה:

ונותנים עלי' חומרי כהני וחומרי ישראל למאי הל' למנחתם נקמצת כדת ישראל ואינה נאכלת כמנחת כהנים הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על בית הדשן. פי' מנחת ישראל נקמצת ושירי' נאכלים ומנחת כהנים כוהל כליל וזו נקמצת דילמא ישראל הוא. ואין שיריה נאכלין דילמא כהן הוא ולא קרבים דלמא ישראל האו ושירי מנחת ישראל אסורין להקריבן דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו הלכך מתפזרין על בית הדשן.

מתניתין מי שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הי' לה בנים מן הראשון ובנים מן השני הן חולצין ולא מיבמין שמא בן האחרון הוא וכן הוא להן חולץ ולא מיבם. פי' בני הראשון חולצין לאשת הספק שמא בן אביה הי' ולא מיבעיא שמא בן האחרון הוא וה"ה אחיהן מן האם ולא מן האב וקיימיי עליהן בכרת. וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהן.

גמרא הניחא לר"א אלא לרבנן מא"ל כו' הא ודאי דאיכא למימר לרבנן נמי דעביד הכא כדעביד התם גבי תערובת אברי עולה באברי חטאת דקאמרי רבנן תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא דקושטא דמלתא קאמר דהכא מודו רבנן דמתפזרין על בית הדשן דניחא טפי בהכי:

גמרא דמסיק להו לש"ע כר' אליעזר. כצ"ל בי' וכן בסמוך:

רש"י ד"ה ראב"ש. ת"ל וכל מ"כ כליל תהי'. שם איתא ת"ל והיתה לכהן כמנחה לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה:

גמ' כופין אותן ומשחררין כו'. עי' בטורי אבן חגיגה דף ב בד"ה ולישא שפחה בסה"ד:

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע חך אמר משום גרושה וחד אמר משום יחוד וכו' ראיתי בפסקי רבינו ישעיה הראשון כ"י דגריס רב פפא אמר משום גרושה רב הונא בר תחליפא אמר משום יחוד. ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א דמוכח דגריס כגירסת רבינו ישעיה ע"ש:

איכא בינייהו בי דרי דמקרב למתא ולא שכיחי אינשי וכו' עמ"ש אני בעניי בס' הקטן שער יוסף בקונט' הסימנים דף ח' ע"ב ושם דקדקתי להבין דברי הרמב"ם פי"ב דתרומות שכתב והאשה שמא תתגרש ומפני היחוד וכתבתי דאפ' דהרמ' קשיא ליה מאי דאמרינן בסמוך על הבריתא דקתני ובמקום שחולקין מאי קאמר ואוקמה במעשר עני ואמאי לא אוקמה בתרומה וכגון דליכא חששא דגרושה למ"ד או דליכא חששא דיחוד למ"ד אלא סבר הרמב"ם דחיישינן לתרוייהו ע"ש באורך. ועתה שבאו לידי תוספי הרא"ש למכילתין שנדפסו מקרוב ראיתי דהרא"ש ז"ל הקשה קושיא זו בש"ס ותירץ דלשון ובמקום לא משמע ליה שיהיה הדבר בגורן ותו דמשמע דובמקום לא קאי אגרנות ע"ש והרואה יראה דיש פנים למה שכתבנו לדעת הרמב"ם מהטעמים שכתבנו שם דנראה דיש מקום לומר דאי הוה מוקי לה בתרומה ולמר כי ליכא למיחש לגרושה ולמר כי ליכא למיחש ליחוד הוה שינויא רויחא ממאי דאוקמה במעשר עני ודוק:

שרינא תגרא דאתתא ברישא משום זלותא. הרב כנה"ג בח"מ סי' ט"ו הגה"ט אות ו' נסתפק אם ת"ח קודם לאשה או נימא דתלוי בדעת הדיין למי שירצה יקדים והביא דהרב ב"ח מסיק דת"ח קודם וכתב דהגם דאין בו לחלוק על הדין גמגם בראיה ע"ש באורך. ודברי הרב ב"ח נכונים ואין להאריך רק זה אומר דדינו של הרב"ח הדבר יצא מפי אשלי רברבי שכ"כ מהרש"ל בים של שלמה בפשיטות דת"ח קודם. וכ"כ הריטב"א בחידושיו משם מהר"ם דאתתא קדמה לגברא והוא דלא הוי גברא צורבא מרבנן דאי לא זילותא דידיה עדיף ואפי' בעם הארץ מיירי בדלא פתחו בדינא אלא שבא ראשון לב"ד וכן הלכתא עכ"ל:

(ק ע"א תוספות) ד"ה והשיריים וכו'.—יש להגיה בתוס' כמו שהוא בספרא, שהעתיק בהגהות הגרי"ב כאן.

בריה בפני עצמה נינהו. והויא זילותא דקדשים: משום גרושה. שמא יגרשנה בעלה והיא זרה ולא ידעי אינשי ופלגי לה: דמקרב למתא. משום גרושה ליכא דהא סמוך למתא הוא וידעי לה אי גרושה היא ומשום יחוד איכא הואיל דלא שכיחי ביה אינשי: אי נמי דמרחק. משום גרושה איכא משום יחוד ליכא: חוץ מטמא. קנסא הוא דלא איזדהר: נפיש אונסיה. שמתו אחיו: מאי קאמר. קתני אין חולקין והדר קתני במקום שחולקין: ה''ק. האי במקום שחולקין לאו אתרומה קאי והכי קאמר ודבר שחולקין נמי לנשים כגון מעשר עני שהוא מתחלק בתוך הבית בעיר ואין כאן משום יחוד דשכיחי אינשי נותנין לאשה תחלה משום דזילא בה מילתא למיקם: מעשר עני. אין מתחלק בגורן אלא בתוך הבית כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה וגו' (דברים כו) ועוד משום דלא ליכספו עניים: גברא ואתתא. זה תובע בעל דינו וזו תובעת בעל דינה ואין הדין בין שניהם: שרינא תיגרא דגברא ברישא. הייתי נזקק לאיש תחלה לגמור את דינו ואח''כ הייתי נזקק לדון בין אשה ובין בעל דינה: לא שיחררו לא. כלומר לא כפינן להו לשחרר זה את זה בתמיה והא לישא שפחה אינו יכול ותנן גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין משום האי טעמא: מנחת ישראל נקמצת ושיריה נאכלים כדכתיב (ויקרא ב) וקמץ (הכהן) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו (שם ו) ומנחת כהן אין נקמצת לפי שכולה כליל שנא' (שם) כל מנחת כהן כליל תהיה ואחד מתערובות הללו שמתנדב מנחה צריכה קמיצה שמא ישראל הוא ומנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט ושיריה אין נאכלין דלמא כהן הוא: איקרי כאן כו'. היכי מצי מקטיר להו לשירים ודלמא מנחת ישראל היא ושירים גמורים הן והרי הן בבל תקטירו דכתיב (שם ב) לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים שנקטר הימנו דבר הראוי להקטיר הרי השירים בבל תקטירו (דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה'): ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח בתריה דהאי קרא דלא תקטירו כתיב ומילתיה דר' אלעזר בזבחים בפ' התערובות (דף עז.) גבי אברי חטאת שנתערבו באברי עולה רבי אלעזר אומר ינתנו כולם למעלה ורואה אני את בשר החטאת שהן שירים ובבל תקטירו כאילו הן עצים דכיון דלא מכוין לאקטורי לאו הקטרה היא ומותר לעשות כן מפני תקנת עולה וחכמים אומרים תעובר צורתם ויצאו לבית השרפה: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר. גבי כהן המטמא הקדש בדלי דלות שמביא מנחת חוטא (מנחות דף עד.) וכתב בה במנחת חוטא והיתה לכהן כמנחה כלומר אם חוטא זה כהן הוא הרי היא כמנחת ישראל מה מנחת ישראל נקמצת אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זה שיריה נאכלין ת''ל וכל מנחת כהן כליל תהיה הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבות לעצמן דברי ר' שמעון ר' אלעזר ב''ר שמעון אומר הקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין אבית הדשן למטה מקום שנותנים שם תרומת הדשן והנוצה והיינו אצל המזבח ועד כאן לא פליגי רבנן עליה ואמרו דשירים קריבים אלא במנחת חוטא כהן דסבירא להו כולה בת הקרבה היא כמנחת נדבתו אבל הכא דלא מצי לאקרובה משום שמא זר הוא ושירים גמורים הם ובבל תקטירו אפילו רבנן מודו דמתפזרין: מתני' חולצין ולא מייבמין. לאשתו של ספק זה בני הראשון חולצין שמא בן אביהם היה ולא מייבמין שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב וזו עליהם בכרת וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהם:

שר עני. המתחלק בתוך הבית ואר''ת דתרי גווני מעשר עני הוא כדאמר בפרק בתרא דנדרים (דף פד:) כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות ומעשר עני המתחלק בתוך הבית היינו ערב פסח כדתניא בסיפרי כתוב אחד אומר (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא וגו' והנחת בשעריך דמשמע שצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר (שם כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת וגו' דמשמע שבעה''ב מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלק בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ומפסח שהוא זמן ביעור היה מניחו בגורן והיה הפקר ולא היה בו דין חלוקה: והשירים מתפזרין. פי' בקונט' מקום שמניחין שם תרומת הדשן ואין נראה לר''י דתניא . פרק טבול יום (זבחים קד) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר ב' בתים היו שם אחד במזרחו של מזבח ואחד במזרחו של כבש ואותו שהיה במזרחו של מזבח היו נותנין שם מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה וזהו אותה של תרומת הדשן כדמוכח התם וזהו שהיה במזרחו של כבש היו שורפין פסולי קדשי הקדשים ובמזרחו של כבש ששורפין קדשי קדשים היו מתפזרים שירים. דהכא דהא מתפזרין היינו נשרפין דהא פסולו בבעלים ואמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פב: ושם) כל שפסולו בדם ובבעלים תעובר צורתו ויוצא לבית השרפה וכה''ג תנן בסוטה (דף כ.) עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על בית הדשן וע''כ היינו לשריפה דקחשיב לה בהדי אותן שמנחותיהן נשרפות: