יבמות קא ע"א

הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים וְכוּ' תָּנוּ רַבָּנַן הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה קִלֵּל זֶה וְחָזַר וְקִלֵּל זֶה קִלֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת חַיָּיב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּבַת אַחַת חַיָּיב בָּזֶה אַחַר זֶה פָּטוּר
וְהָתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר פָּטוּר בְּבַת אַחַת תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה
מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא נֶאֶמְרָ[ה] בְּרָכָה לְמַטָּה וְנֶאֶמְרָ[ה] בְּרָכָה לְמַעְלָה מָה לְמַעְלָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת אַף לְמַטָּה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת וְאִיתַּקַּשׁ הַכָּאָה לִקְלָלָה
וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ וְכוּ' וְכִי מֵאַחַר דְּאֵינוֹ חוֹלֵק לָמָּה עוֹלֶה לָמָּה עוֹלֶה הָאָמַר בָּעֵינָא דְּנֶיעְבֵּיד מִצְוָה אֶלָּא עָלָה לָא קָתָנֵי אֶלָּא עוֹלֶה בְּעַל כׇּרְחוֹ
אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה
וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר כּוּ' מַאי שְׁנָא שְׁנֵי מִשְׁמָרוֹת דְּלָא דְּאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ וְאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ מִשְׁמָר אֶחָד נָמֵי אָזֵיל לְהַאי בֵּית אָב וּמְדַחוּ לֵיהּ
אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי קָאָמַר אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד
הֲדַרַן עֲלָךְ נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה
מַתְנִי' מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת חָלְצָה בְּמִנְעָל חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב כָּשֵׁר וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב פְּסוּל
מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה חֲלִיצָה פְּסוּלָה חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ אוֹ בְּשֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ אוֹ בְּקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה
גְּמָ' וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת דַּיָּינִין לְמָה לִי הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִים לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּתַנְיָא זְקֵנִים שְׁנַיִם וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה וְרַבִּי יְהוּדָה זִקְנֵי שְׁנַיִם זְקֵנִים שְׁנַיִם וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה
וְתַנָּא קַמָּא הַאי זִקְנֵי מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת
וְרַבִּי יְהוּדָה הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִלְּעֵינֵי דְּאָמַר מָר לְעֵינֵי פְּרָט לְסוֹמִים
וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ לְעֵינֵי לְמַעוֹטֵי סוֹמִים שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ הֶדְיוֹטוֹת דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סַנְהֶדְרִין בָּעֵינַן לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי סוֹמִין מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף נָפְקָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּים בְּצֶדֶק כָּךְ בֵּית דִּין מְנוּקִּים מִכׇּל מוּם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - א

שנינו במשנה: היו שניהם כהנים וכו' ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה:

תנו רבנן:

הכה את זה [את הבעל הראשון] לאחר שהתרו בו אל תכה, וחזר והכה את זה [את הבעל השני] בהתראה, ונמצא שהיכה ממה נפשך את אביו, אלא שאין כל התראה "התראת ודאי".

או שקילל את זה וחזר וקילל את זה, ונמצא שקילל ממה נפשך את אביו.

וכל שכן אם קילל את שניהם בבת אחת, או שהכה את שניהם בבת אחת, שחבטן במקל בהכאה אחת. ^[1]

הרי זה הספק חייב מיתה כדין מכה אביו ומקלל אביו.

רבי יהודה אומר: אם קילל או היכה את שניהם בבת אחת הרי זה חייב.

אבל אם קילל או הכה את שניהם בזה אחר זה, הרי זה פטור, כי היות ואי אפשר להתרות בו על כל הכאה בתורת ודאי אלא בתורת ספק - התראת ספק לא שמה התראה, לדעתו של רבי יהודה.

והתניא: רבי יהודה אומר: הרי זה פטור אפילו אם קילל או הכה את שניהם בבת אחת!?

ומשנינן: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, תנאים הם שנחלקו בדעתו של רבי יהודה אם חייב או פטור.

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא דמאן דפטר [מה טעמו של הפוטר לדעת רבי יהודה]?

אמר רבי חנינא:

כי נאמר ברכה [קללה] למטה אצל אביו ואמו שנאמר: ומקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר ברכה [קללה] למעלה שנאמר: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו.

מה ברכה שלמעלה שאין בה שותפות עם אחר.

אף ברכה שלמטה שאין בה שותפות, אבל יש בה שותפות אינו חייב. ^[2] ואיתקש הכאה לקללה, שנאמר: בפרשת ואלה המשפטים [כא, טו - יז]: ומכה אביו ואמו מות יומת. [וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת]. ומקלל אביו ואמו מות יומת, ^[3] ללמד: מה קללה אינה חייב עליה אלא אם כן אין בה שותפות, אף הכאה איטנו חייב עליה אלא אם כן אין בה שותפות.

שנינו במשנה: עולה במשמרו של זה ושל זה:

תמהה הגמרא: וכי מאחר דאינו חולק בקדשים, למה עולה!?

תמהה הגמרא על התמיהה: והרי ודאי שהספק עולה לעבוד דהאמר אותו ספק: בעינא דניעביד מצוה, רצוני בעשיית מצות העבודה!?

אלא כך תיקשי: "עלה" - דמשמע אם רצה עולה - לא קתני, אלא "עולה" בעל כרחו לעבוד במשמר של כל אחד ואע"ג שאינו חולק בקדשים. ^[4]

אמר רב אחא בר חנינא, אמר אביי, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אכן משום פגם כל משפחה כופין אותו בני כל משפחה לעבוד במשמרתם, שלא יאמרו פסול הוא.

שנינו במשנה: אם היו שניהם במשמר אחד נוטל חלק אחד:

ותמהה הגמרא: מאי שנא שאם היו שני הבעלים משני משמרות דלא נוטל הספק ולו חלק אחד, הרי בודאי דהוא משום דאזיל הולך הספק להא משמרה של בעל הראשון ומדחו ליה אצל משמרתו של הבעל השני, ואזיל להא משמרה דבעל שני, ואף הם מדחו ליה אצל משמרתו של הבעל הראשון.

ואם כן: משמר אחד נמי, יש לנו לומר, שהיות ומחולק היה המשמר לכמה בתי אבות, שכל בית אב עובד ביומו: ^[5]

אזיל הספק להאי בית אב של הבעל הראשון ומדחו ליה לבית אב של הבעל השני, ואזיל להאי בית אב ומדחו ליה!?

אמר רב פפא: הכי קאמר: אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד, הרי זה הספק נוטל חלק אחד.

הדרן עלך פרק נושאין על האנוסה

הערות

^[1] כן פירש רש"י כאן, אבל במכות טז א כתב רש"י: בבת אחת, בהתראה אחת תוך כדי דבור, דהויא לה התראת ודאי דממה נפשך חד מינייהו אביו הוא. וביאר בערוך לנר דרש"י סבירא ליה כאן, דאם היכה את שניהם בתוך כדי דיבור אינו חייב לדעת רבי יהודה הסובר: התראת ספק לא שמה התראה, כמבואר בהמשך הברייתץא, "כיון דאיכא אכתי ספק על איזה משניהן חייב אף שהיה בתוך כדי דיבור, ולכן לא מתחייב אלא בכי האי גוונא שמתרין בו לא תכה הכאה זו דאתה מתחייב על הכאה זו", ולכן נדחק רש"י כאן. [ואולם ראה ברש"י בחולין פב ב שכתב: הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת, ובכי האי גוונא יש לו ליפטר לפי סברת הערוך לנר]. וכתב שם בערוך לנר, דלפי שיטת רש"י כאן תיקשי האיך משכחת לה שקילל את שניהם בבת אחת ויתייב לדעת רבי יהודה, והרי אפילו אם קילל את שמות שניהם, סאכתי הוי התראת ספק על איזה שם בא לו החיוב, ועל כרחך לא משכחת לה אלא בשקילל את אביו סתם, ומזה הוכיח שאין צריך להזכיר את שם אביו כשהוא מקללו כדי להתחייב. ואולם דחה הוא שם את הפירוש הזה, כי אם כן תיקשי למה פטור לדעת הסובר שאפילו בבת אחת פטור משום שהיא קללה שיש בה שותפות, שהרי בכי האי גוונא אין זו שותפות, [וגם בלאו הכי לא משמע כן הלשון "בבת אחת" שאין כאן שתי קללות בבת אחת אלא קללה אחת במתיחסת לזה או לזה].

^[2] כתב בקרן אורה, שלכאורה נראה שאין ממעטים אלא בכי האי גוונא שאין ידוע מי הוא אביו, ואי אפשר לחייבו אלא אם כן קילל או היכה את שניהם בבת אחת, אבל אם היכה את אביו הודאי יחד עם אחר פשיטא דחייב דזה לא מיקרי שותפות; אלא שפקפק בזה מדברי התוספתא, וראה מה שכתב בזה. ולפי מה שכתב, שאין המיעוט אלא באופן שאין ידוע מי הוא אביו, ניחא דברי הגמרא "מה למעלה שאין בו שותפות", שהרי לא תמצא כלפי מעלה ספק כמו כלפי מטה, אבל אם המיעוט הוא על קללת שנים כאחת כל שעל האחד הוא חייב ועל השני הוא פטור, אם כן משכחת לה כלפי מעלה שתהיה ברכה בשותפות.

^[3] כתב רש"י: סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן, ואיכא למאן דאמר היקש הוא באלו הן הנחנקין.

^[4] ראה מה שתמהו התוספות, וראה מה שכתב בתוספות יום טוב.

^[5] בסוגייתנו כתב רש"י שהמשמר היה מתחלק לששה בתי אבות, וכן כתב במנחות קז ב, והוסיף שבשבת היו כל בתי האבות שוין; אך בתענית טו ב כתב רש"י שהיו חלוקים לשבעה בתי אבות, רש"ש. ולכאורה לפי שיטת רש"י כאן ובמנחות היתה יכולה הגמרא לפרש את משנתנו בשבת שבו היו כל בתי האבות שוין. ובערוך לנר ד"ה להאי הקשה: דילמא חלק אחד בלחם הפנים קאמר, דנתחלק בשבת לכל בני המשמר בשוה, וראה מה שיישב בזה בסוף פירקין.

פרק שנים עשרה - מצות חליצה

כתוב בתורה בפרשת ייבום [דברים פרק כ"ה]: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי: וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה: ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

והיינו, שאם היבם אינו רוצה לשאת את יבמתו, הרי שהיא צריכה לקיים מצות חליצה, כדי להפקיע את זיקתו של היבם ולהתירה להנשא לאחרים.

הפרק שלפנינו עוסק במצות חליצה, היאך היא נעשית בפועל. ואלו הם חלקי החליצה המתבארים בפרק שלפנינו:

א. קריאה. דהיינו, קריאת היבמה לפני הזקנים: "מאן יבמי להקים לאחיו שם וכו'", קריאת היבם לאחר מכן: "לא חפצתי לקחתה", וקריאת היבמה לאחר שנעשית החליצה: "ככה יעשה לאיש וכו'".

ב. חליצה. דהיינו, חליצת נעלו של היבם מעל רגלו הימנית. ובפרק זה מתבאר באיזו נעל נעשית החליצה, היאך היא צריכה לישב על רגלו, והיאך נעשית החליצה על ידי היבמה.

ג. רקיקה. דהיינו, שצריכה היבמה לירוק לפני היבם. ובפרקין מתבאר כיצד נעשית הרקיקה.

ד. קריאת שמו בישראל "בית חלוץ הנעל".

כמו כן מתבאר בפרק זה מתי נעשית החליצה, בפני מי היא נעשית, ואיזה יבם ויבמה כשרים לחליצה.

מתניתין:

מצות חליצה נעשית בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות, שאינם מהסנהדרין.

[והגמרא מקשה, אם כן, שנעשית אף בהדיוטות, מדוע תנן בתחילת המשנה: "בשלשה דיינין"?]

חלצה במנעל העשוי מעור רך, כעין מנעל שלנו חליצתה כשרה.

ולהלן יתבאר, שדין זה, שחליצה במנעל כשרה, הוא דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין חולצין במנעל. אלא, עיקר חליצה נעשית בסנדל, שעשוי מעור קשה ^[1].

אבל אם חלצה באנפיליא, ^[2] דהיינו מין מנעל העשוי מבגד חליצתה פסולה ^[3].

והטעם, משום שצריך שיהא המנעל דבר המגן, דכתיב "וחלצה נעלו", ונעל הוא דבר המגן, כדכתיב בספר יחזקאל [טז י], שאמר הקב"ה לירושלים: "ואנעלך תחש". כלומר, אנעיל אותך מנעל העשוי מעור של תחש, שהוא מין חיה ^[4]. ומוכח מכאן שמנעל הוא של עור.

חלצה בסנדל שיש לו עקב ^[5] כשר. ואילו אם חלצה בסנדל שאין לו עקב פסול.

נחתכה רגלו של היבם מן הארכובה [הברך] ולמטה, דהיינו, שנשתייר קצת מן הרגל מהארכובה ולמטה, וחלצה לו שם את המנעל ^[6] חליצה כשרה.

אבל אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה, וחלצה לו כך חליצה פסולה. וטעם דין זה יתבאר להלן בגמרא.

חלצה בסנדל שאין שלו [שאין הסנדל של היבם],

או שחלצה בסנדל של עץ, ^[7]

או שחלצה בסנדל של רגל שמאל הנעול ברגל ימין, שנעל מנעל של רגל שמאל על רגל ימין, וחלצה לו כך,

בכל אלו חליצה כשרה.

אבל אם חלצה לו ברגל שמאל, נחלקו בזה במתניתין להלן [קד א].

וכן אם חלצה בסנדל גדול ממידת רגלו, שהוא יכול עדיין להלוך בו, למרות שהוא גדול ממידתו,

או שחלצה בסנדל קטן ממידת רגלו של היבם, שהוא עדיין חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה.

גמרא:

ותמהינן: ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות כשרים לחליצה, דיינין למה לי?

ומבארינן: באמת אין צריכין דווקא דיינים, והא דקתני "בשלשה דיינין", קא משמע לן, דבעינן לחלוץ דווקא בשלשה שיודעים להקרות ^[8] ליבם וליבמה את הפרשה שהם צריכין לקרות ^[9].

דהיינו, שהיבמה צריכה לומר: "מאן יבמי", ו"ככה יעשה לאיש", והיבם צריך לומר: "לא חפצתי לקחתה", ולבסוף צריכים כולם לענות ולומר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". וכל קריאות אלו צריכות להיות בלשון הקודש ^[10]. והיינו שצריכים השלשה להיות כעין דיינים, שיודעין להקרות בלשון הקודש.

ואמרינן: תנינא להא דאמרן לעיל בברייתא.

דתנו רבנן: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים. והיינו כפי שתירצנו לעיל.

רבי יהודה אומר: מצות חליצה בחמשה נעשית.

מאי טעמא דתנא קמא?

דתניא: כתיב בפרשת חליצה: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". ומיעוט זקנים שנים. וכיון שאין עושין בית דין שקול שיכול להחלק בשווה, כדי שתוכל להיות הכרעה על פי הרוב, לכן מוסיפין עליהן, על אותם השנים, עוד אדם אחד. הרי כאן שלשה.

ורבי יהודה, מנליה דבעינן חמשה? הכי יליף לה: מדכתיב התם "וקראו לו זקני עירו", למדים שצריך שנים. ומדכתיב עוד "זקנים" באותו מקרא שמממנו למד תנא קמא, ילפינן דבעינן עוד שנים ^[11] . וכיון דאין עושין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד. הרי כאן חמשה!

ותנא קמא, האי דכתיב "זקני", מאי עביד ליה, מה הוא לומד ממקרא זה?

ומבארינן: מיבעי ליה לרבויי דאפילו שלשה הדיוטות כשרין לחליצה.

ורבי יהודה, הא דהדיוטות כשרין לחליצה, מנא ליה?

ומבארינן: נפקא ליה מדכתיב: "ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים".

דאמר מר: מדכתיב "לעיני הזקנים", ממעטים פרט לסומים, ^[12] שאינם כשרים לח ליצה.

ומדאיצטריך למכתב "לעיני" למעוטי סומים מחליצה, שמע מינה דאפילו הדיוטות כשרים.

דאי סלקא דעתך דווקא סנהדרין בעינן למצות חליצה, אם כן, למה לי מקרא מיוחד למעוטי סומין? הלא מדתני רב יוסף נפקא שסומין אינם כשרים לחליצה!

דתני רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקים בצדק, שנאמר: "בצדק תשפט", כך בית דין צריכים להיות מנוקים מכל מום.

הערות

^[1] כך ביאר רש"י את החילוק בין מנעל לסנדל. ובנמו"י לקמן הביא, שיש מפרשים שמנעל הוא מב' או מג' חתיכות כעין שלנו, ויש לו פנתא [גב המנעל] ועקב. ואילו סנדל כולו מחתיכה אחת. וכתב הריטב"א, דלכתחילה ראוי לחוש לשתי השיטות.

^[2] כתב הב"ש [סי' קכ"ב], דה"ה בשל עץ או שעם, שחליצתה פסולה. וצריך שיהיו אף התפירות של עור, ותכופות זה לזה. עיי"ש.

^[3] נחלקו בזה אמוראים במס' גיטין [כ"ד ע"ב], שמואל סובר שחליצתה פסולה ופוסלתה על האחין. אבל ר' אלעזר סובר שאינה חליצה אף לפסלה על האחין, לפי ש"נעל" כתוב בפרשה, ואין בגד בכלל נעל.

^[4] עיי' במפרשים על התורה [שמות כ"ה, ה'], שכתבו שהוא מין חיה שהיתה בימיהם. ובפירוש האבן עזרא הקצר על התורה [שמות כ"ה, ה'] כתב, שהוא שור. ועיי' בתוס' לקמן [ק"ב ע"ב], שהביאו שאמר ר"ת, שצריך המנעל להיות מעור בהמה כשרה, שהרי ילפינן מתחש, שהיא בהמה כשרה. אבל כתבו התוס' שאין זה נראה.

^[5] כתב הנמו"י, דעקב היינו כל דבר המעכב את הרגל מלצאת מהמנעל. ומה שפירש רש"י על עקב: "שולא", דהיינו סוליא, לרבותא נקט. דדווקא אם יש עקב החליצה כשרה. אבל אם חסרה הסוליא אפילו מעט במקום העקב, אף שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב החליצה פסולה. והקשה התוי"ט על רש"י, דמדתנן "כשר", משמע דבדיעבד הוא. ואם כן, איזהו סנדל הכשר לכתחילה? וכתב בתוס' רעק"א, דאשתמיטתיה דברי התוס' שהקשו כן, ותירצו דנקט לשון כשר איידי סיפא. עיי"ש. אבל הר"ב במס' כלים [פכ"ו מ"ד] פירש, דעקב היינו עור של סנדל המכסה את גובה הרגל מכנגד שוקיו מאחוריו. וכתב התוי"ט דלפ"ז אתי שפיר האי דנקט לשון דיעבד, דבאמת מיירי שאין לו שולא, ואפ"ה כשר בדיעבד הואיל ויש לו עקב, שזה מעכב את הרגל שלא תצא החוצה.

^[6] כך פירש רש"י. וכתב [לקמן ק"ג ע"א], דלא קשה מהך דאמרינן התם, האי מאן דמסגי על לחותא דכרעיה, דהיינו שרגלו הפוכה, ודורך על צדה העליון של הרגל, לא חליץ. וכי זה שנחתכה רגלו למטה מן הארכובה לגמרי, טוב יותר מההוא שדורך על צדה השני של הרגל? דבאמת זה טוב יותר, שכשנחתכה רגלו, נשאר השוק, והרי התורה אמרה: "וחלצה נעלו מעל רגלו", והיינו השוק. אבל זה, לאו רגל הוא כלל. ועיי' בראשונים שהקשו עליו מסוגיא דהתם [עיי' בתוס' שם, ובתוס' ישנים ובתוס' חד מקמאי הכא]. עוד הקשו עליו מהך דאמרינן התם, שהחולץ צריך לדחוק רגלו בקרקע, והיאך זה שנחתכה רגלו עושה כן? וכתבו התוס', דאף הקיטע דוחק את שוקו בקרקע. עוד תירצו הראשונים, דאף שאין יכול עתה לדחוק רגלו בקרקע, כיון שמתחילה כשהיתה שלמה היה יכול לדחוק, הוי בכלל כל הראוי לבילה וכו'. אמנם יש ראשונים שפירשו להך דהכא בענין אחר. שבאמת מיירי שרגלו שלמה, אלא שקשרה הרצועות מעל הרגל. ובזה אמרינן שאם הרצועות היו קשורות מעל הארכובה, חליצתה פסולה, דלא חשיב מעל רגלו. אבל אם היו קשורות מן הארכובה ולמטה, כשרה. והביא הנמו"י, דלשיטה זו כתב ר"ת, דקיטע אינו חולץ. וכן דעת הר"מ מקוצי בספר המצות שלו. עיי"ש עוד. ועיי' ברי"ף ובתוס' ישנים.

^[7] בירושלמי יש בזה מחלוקת אמוראים. רב סובר דהיינו דווקא כשאין כולו של עץ. ונחלקו שם בדעתו מה צריך שיהא של עור, אם חבטו, דהיינו המקום שהרגל חובטת בו, או תרסיותיו, דהיינו רצועותיו. ור' יוחנן אומר, שאף אם כולו של עץ כשר.

^[8] כתב הרמב"ם, שאם חלצה בפני עמי הארץ שאין יודעין להקרות, חליצתה כשרה. שלא אמרו שצריך יודעין להקרות, אלא למצוה [הגר"א].

^[9] כתבו התוס', דהיינו דווקא בענין הקריאה. אבל בשאר ענייני החליצה אין צריכים להיות בקיאין בדווקא, כי יכולים לשאול אחר כך את הבקיאים אם עשו כהוגן. אבל בענין הקריאה לא ידעו לשאול לבקיאים אם הקרו יפה. אבל הריטב"א והנמו"י כתבו, שאמנם אין צריך שיהיו סמוכין, אבל צריך שידעו הלכות חליצה כעין דיינים, שלא יהו יושבי קרנות. לפי שדין חליצה כדיני ממונות, שיושבי קרנות פסולין.

^[10] וטעמא, משום שנאמר בחליצה "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו", מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. ור' יהודה לומד מדכתיב "וענתה ואמרה ככה", עד שתאמר בלשון הזה [סוטה ל"ב ע"ב]. ואם אינם יכולים לקרות בלשון הקודש, כתב בקרן אורה שדינם כמי שאינם יכולים לקרות וחליצתם פסולה. אבל באור שמח [פ"ד ה"ח] כתב שחליצתם כשרה. עיי"ש הטעם.

^[11] כתב רש"י, דממה שכתוב "ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים" אין למדים, דכיון דכתיב "הזקנים", אהנך דלעיל קאי. אבל תוס' כתבו, דמה שאין למדים מהתם, היינו משום דאצטריך. דאי הוה כתיב "ונגשה יבמתו לעיניהם", הוה אמינא דאין חולצין ליבם סומא. להכי אצטריך "לעיניהם", לאשמועינן שדווקא הם צריכין לראות, אבל היבם לא.

^[12] במאירי איתא, דדווקא סומין פסולין. אבל שאר בעלי מומין, אף שפסולין לדין, כשרים לחליצה. ועיי' ברמ"א [סדר חליצה א'], שכתב שיש להחמיר שלא יהא בהם שום מום. שאף שלדיני ממונות בעלי מומין כשרים, שמא חליצה שהיא דבר של איסור חמירא.

א שנינו במשנה: היו שניהם כהנים וכו' ובהמשך המשנה נאמר שאם הבן־הספק הכה או קילל את כל אחד משני הבעלים אינו חייב כמקלל ומכה אביו, משום הספק. תנו רבנן [שנו חכמים]: הכה את זה שהוא ספק אביו ראשון וחזר והכה את זה; קלל את זה וחזר וקלל את זה; קלל את שניהם בבת אחת או הכה את שניהם בבת אחת — בכל אחד מאלה חייב, שהרי בודאי אחד מהם הוא אביו. ר' יהודה אומר: אם היכה או קילל את שניהם בבת אחת — חייב, בזה אחר זה — פטור.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר פטור אפילו בבת אחת! ומשיבים: תרי תנאי אליבא [שני תנאים נחלקו בכך על פי שיטתו] של ר' יהודה.

ושואלים: מאי טעמא דמאן [מה הטעם של מי] שפטר? אמר ר' חנינא: נאמר ברכה (כלומר, קללה, בלשון סגי נהור, שלא לדבר בלשון בלתי נקיה) למטה (כלומר, ביחס ליושבי מטה — בני אדם), בקללת אביו ואמו ("כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קילל דמיו בו". ויקרא כ, ט), ונאמר ברכה למעלה (כלומר, כלפי מעלה — הקדוש ברוך הוא) לגבי מקלל את ה' ("איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". שם כד, טו). מה למעלה לגבי קללת ה' הרי זו קללה שאין בה שותפות שהוא אחד ויחיד — אף למטה הכוונה דווקא לקללת אבהות שאין בה שותפות. וכאן, כיון שיש שותפות, כלומר, ספק בדבר, אינו מתחייב אפילו כאשר ודאי שאחד מהם הוא אביו. ואיתקש [והוקשה, הושוותה] הכאה לקללה, וכיון שבקללה אינו נידון כשלא ברור מי הוא אביו — גם בהכאה כך.

ב שנינו במשנה: ועולה לעבודה ככהן במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק בשני המשמרות. ושואלים: וכי מאחר שאינו חולק, למה עולה? ותוהים: למה עולה?! מה השאלה, האמר [הרי אומר] הוא: בעינא דניעביד [רוצה אני לעשות] מצוה ולשמש ככהן! ומסבירים: אלא כך היתה משמעות ההערה על לשון המשנה: "עלה" לא קתני [שנה] אלא שנה בלשון הווה: "עולה", והכוונה — שעולה בעל כרחו,

ועל כך שואלים: מפני מה מחייבים אותו לעלות. אמר רב אחא בר חנינא אמר אביי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: משום פגם משפחה. שאם לא יעבוד עם משמרו, יאמרו לבני המשפחה: אחד מבניכם פסול הוא, ונמצאת המשפחה נפגעת בשל ילד זה שלפי האמת אינו פסול, אף שהוא ספק.

ג עוד שנינו במשנה: ואם היו שניהם במשמר אחד — נוטל חלק אחד. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] אם היו שני משמרות שהוא לא מקבל כלל — דאזיל להא משמרה ומדחו ליה [שהולך למשמרת זו ודוחים אותו] מלקבל, שאומרים לו: אתה שייך למשמרת אחרת, ואזיל להא משמרה ומדחו ליה [והולך למשמרת זו ודוחים אותו] באותה דרך, אם כן במשמר אחד נמי [גם כן]: אזיל להאי בית אב [הולך לבית אב זה] המשמש ביום אחד בשבוע ומדחו ליה [ודוחים אותו] וכן הולך הוא לבית אב אחר ודוחים אותו, שהרי אין יודעים לאיזה בית אב הוא שייך!

אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר]: אם היו שניהם בני משמר אחד ובית אב אחד, שאז אי אפשר לדחותו — נוטל חלק אחד.

א משנה מצות חליצה נעשית בשלשה דיינין, ולאו דווקא דיינים מומחים להוראה אלא אפילו שלשתן הדיוטות. אם חלצה במנעל (נעל, המכסה את הרגל) — חליצתה כשרה, באנפיליא של בגד — חליצתה פסולה, שאינה קרויה נעל. בסנדל שיש לו עקב — כשר, ושאין לו עקב — פסול.

אם היתה רגלו של היבם חתוכה מן הארכובה (הברך) ולמטה והיה מנעל על הגדם, וחלצה — החליצה כשרה. אם היתה הרגל חתוכה מן הארכובה ולמעלה — החליצה פסולה. חלצה בסנדל שאין שלו, או בסנדל של עץ, או שחלצה בסנדל של רגל שמאל שהיה נעול על רגל ימין — החליצה כשרה. חלצה בסנדל גדול שהוא יכול עדיין להלוך בו או בסנדל קטן שהוא חופה (מכסה) את רוב רגלו — חליצתה כשרה.

ב גמרא ושואלים: ומאחר שאמרנו במשנה שאפילו שלשה הדיוטות כשרים לחליצה, דיינין למה לי לומר במשנה? די היה לומר שמצוותה בשלושה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דבעינן [שצריכים אנו] בשלשה שיודעים לפחות להקרות ליבם וליבמה את מה שהם צריכים לומר כעין דינים, ולא הדיוטות גמורים. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנתנו את זו ששנו חכמים בברייתא]: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דינים. ר' יהודה אומר: בחמשה עושים חליצה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שצריך שלושה — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בענין חליצה: "... ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים..."(דברים כה, ז) — הרי מיעוט רבים שנים. ומאחר שאין עושים בית דין שיהיה מנין חבריו שקול (זוגי), כדי שאם ייחלקו בדעותיהם יהיה מי שמכריע, לכן מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן שלשה. ור' יהודה דורש, נאמר בפסוק אחד: "וקראו לו זקני עירו..." (שם שם ח) — הרי שנים, ונאמר בפסוק שלאחריו "זקנים" — הרי שנים נוספים, וכיון שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן חמשה.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] האי [מלה זו] "זקני" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בה] כיצד הוא דורש אותה? ומסבירים: מיבעי ליה לרבויי [נצרכת לו לרבות] אפילו שלשה הדיוטות, ש"זקנים" בא לצמצם ולהדגיש דווקא זקנים, כלומר, חכמים, אבל כיון שכתוב מיעוט אחר מיעוט, "זקנים" ו"זקני", אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבים אפילו הדיוטות.

ושואלים: ור' יהודה, שחליצה כשרה בהדיוטות, מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שכתוב "לעיני הזקנים" (שם שם ט) ובדרך זו, שאמר מר [החכם]: "לעיני" — פרט לסומים (עיוורים) שאינם יכולים לראות,

ומדאיצטריך [ומכיון שהוצרך] "לעיני" למעוטי [למעט] דיינים סומים, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו הדיוטות כשרים בחליצה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שסנהדרין, דיינים מומחים, דווקא בעינן [צריכים אנו], אם כן למה לי למעוטי [למעט] סומין? הרי מדתני [מברייתא ששנה] רב יוסף נפקא [יוצא, נלמד הדבר], דתני [ששנה] רב יוסף: כשם שבית דין מנוקים בצדק, שצריכים להיות נקיים מכל אשמה ומכל חשד, כך בית דין צריכים להיות מנוקים מכל מום גופני,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ It is stated in the mishna that if both uncertain fathers were priests, the son is exempt from punishment for striking and for cursing them. The Sages taught: If he struck this uncertain father, and then struck that one, or if he cursed this one and then cursed that one, or if he cursed both of them simultaneously or struck both of them simultaneously, in all these cases he is liable to receive capital punishment, as one of them is certainly his father. Rabbi Yehuda says: Although if he struck or cursed both of them simultaneously he is liable, if he struck or cursed them one after the other, he is exempt.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: He is exempt even if he struck or cursed them simultaneously? The Gemara answers: These are the opinions of two tanna’im, and they each expressed their opinion in accordance with that of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: What is the reasoning of the one who exempts the son from punishment? Rabbi Ḥanina said: Blessing is stated below (Leviticus 20:9), with regard to cursing parents, and blessing is stated above (Exodus 22:27), with regard to cursing God. The Sages used the word blessing as a euphemism for cursing, as it was their custom to avoid uncouth language. Just as the statement above, in Exodus, is referring to a curse that does not involve partnership, as God is One, so too the statement below, in Leviticus, is referring exclusively to a curse of a parent that does not involve partnership, i.e., when there is no doubt with regard to his identity. And striking is juxtaposed with cursing. Just as one is not liable for cursing when it is unclear who his father is, the same applies to striking.

§ It is stated in the mishna: And he ascends to the Temple service with the priestly watch of both uncertain fathers. However, he does not receive a share of the offerings of either watch. The Gemara asks: Since he does not receive a share, why does he ascend? The Gemara is puzzled by this question: Why does he ascend? Doesn’t he naturally say: I wish to perform a mitzva by serving as a priest? The Gemara explains: However, note that the mishna does not state: If he ascended, but rather: He ascends, in the present tense. Apparently he is obligated to ascend, even against his will.

Why is he under obligation to serve in the Temple? Rav Aḥa bar Ḥanina said that Abaye said that Rabbi Yoḥanan said: He is obligated due to the potential family flaw, i.e., harm to the family name. If he does not serve with these watches, people will infer that both families are unfit for the priesthood, which is not the case.

It is stated in the mishna: And if both uncertain fathers were in one priestly watch, he receives one share. The Gemara asks: What is different about the case in which the uncertain fathers belonged to two priestly watches, with regard to which the mishna states that the son does not receive a share, and the case in which they belonged to the same watch? Just as in the case where they belonged to two watches, he goes to this watch to receive a share and they reject him, claiming that he belongs to the other watch, and he goes to that watch and they reject him in the same manner, so too, where they belonged to one watch, he goes to this patrilineal family to receive a share on their day, and they reject him, and the other patrilineal family rejects him too, as his true patrilineal family is unknown.

Rav Pappa said that this is what the mishna is saying: If they were both in one priestly watch and one patrilineal family, he receives one share, as he cannot be rejected.

MISHNA: The mitzva of ḥalitza, the ritual through which the yavam frees the yevama of her levirate bonds, must be performed before three judges, and the ritual does not require the judges to be experts fit to adjudicate other matters, as even if all three are laymen, it is acceptable. If she performed ḥalitza while he was wearing a shoe made of soft leather that covers the whole foot, her ḥalitza is valid, but if she performed ḥalitza while he was wearing a soft shoe [anpileya] made of cloth, her ḥalitza is invalid, as it is not considered a real shoe. If ḥalitza was performed while he was wearing a sandal, i.e., footwear made of hard leather, that has a heel, it is valid; but if performed with a sandal without a heel, it is invalid ḥalitza.

If the leg of the yavam was amputated anywhere from the knee down and she performed ḥalitza as he wore a shoe on the stump of his leg, it is valid ḥalitza. If, however, the leg was amputated anywhere from the knee and above, and she performed ḥalitza as he wore a shoe on the stump of his leg, it is invalid ḥalitza. If she performed ḥalitza while the man was wearing a sandal that did not belong to him, or a sandal made of wood, or on the left shoe, which was being worn on his right foot, it is valid ḥalitza. If she performed ḥalitza as the man was wearing a shoe that was too large for him but which he can still walk in, or a shoe that was too small but that covered most of his foot, her ḥalitza is valid.

GEMARA: The Gemara asks: Now that the mishna says that even three laymen are qualified for ḥalitza, why do I need it to mention judges? It would be sufficient to say that the mitzva requires three people. The Gemara answers: This teaches us that we require three people who can at least dictate the verses read during the ḥalitza ritual to the participants like judges, as they are not complete laymen in that they are literate. The Gemara comments: We already learned this halakha in a baraita, as the Sages taught: The mitzva of ḥalitza is performed before three individuals who know how to dictate the verses like judges. Rabbi Yehuda says: Ḥalitza must be performed before five individuals acting as judges.

The Gemara discusses the dispute as to how many individuals must conduct the ḥalitza: What is the reason of the first tanna, who requires three? As it is taught in a baraita concerning ḥalitza: “His yevama shall ascend to the gate to the Elders” (Deuteronomy 25:7). Since the minimum number of the plural term “Elders” is two, and since, in order to prevent a paralyzing disagreement between an even number of judges, a court may not be composed of an even number of judges, one more is added to them. Therefore, there are three judges. And Rabbi Yehuda interprets the verse otherwise, for one verse states: “And the Elders of his city shall call him” (Deuteronomy 25:8), indicating a minimum of two judges, and it says in the following verse “Elders” another time, indicating an additional two people, and since a court may not be composed of an even number of judges, one more is added to them. Therefore, there are five judges.

The Gemara asks: And what does the first tanna do with this second appearance of the word “Elders”? The Gemara explains: He requires it for allowing the inclusion of even three laymen as presiding judges for ḥalitza. The word “Elders” would seem to limit ḥalitza to recognized judges, but since it is mentioned twice, it becomes an instance of the hermeneutic principle that one restrictive expression appearing after another restrictive expression comes to include some additional halakha. Therefore, repeating the restrictive term “Elders” twice actually comes to include laymen rather than exclude them.

The Gemara asks: From where does Rabbi Yehuda derive the halakha that ḥalitza can be done in the presence of laymen? The Gemara answers: He derives it from what is written: “Before the eyes of the Elders” (Deuteronomy 25:9), for the Master said: “Before the eyes of” excludes blind individuals from being the judges conducting the ḥalitza.

And since it was necessary to say “before the eyes of” to exclude blind individuals from being judges for ḥalitza, learn from here that even laymen are qualified to be judges for ḥalitza. For if it enters your mind to say that we require expert judges who are fit to sit on the high court of the Sanhedrin, then why do I need to exclude blind individuals? For that matter can be derived from a baraita that Rav Yosef taught, as Rav Yosef taught: Just as a court must be clean in righteousness, as they are careful to judge others justly, and are free of guilt and suspicion, likewise a court must be clean of any physical blemish, with judges who are physically complete.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי קאמר אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד נוטל חלק אחד. ואם תאמר חלק אחד פשיטא כדאמרינן לעיל. יש לומר דסיפא משום סירכא דרישא נקט לה, משום דקאמר גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה חולקין חלק אחד בגרן, תנא סיפא נמי כי האי לישנא.
פרק מצות חליצה

למה עולה הא אמ' בעינא למעבד מצוה פי' דקס"ד דה"ק תנא אם רצה לעלות עולה ומתמה תלמודה למה ירצה לעלות ולהכי פריך כי מה תמיה' כי רוצה הוא לעלות ולעשות מצוה ומהדרי' עלה לא קתני אלא עולה בע"כ פי' דמתני' עולה בע"כ מדלא קתני ואם עלה אינו חולץ ולהכי מתמיהי' היאך כופי' אותו לעלות משום מצוה הואיל ואינו חולק ואין ידוע משמרו ופרקי משום פגם משפחה פי' דבני משפחה יכולים לכוף לא' מבני משפחה לעשות דבר שלא יפגום אותם וזה עיקר גדול:

אמר רב פפא אם היו שניהם משמר א' ובית אב א' נוטל חלק א' פי' והא ודאי פשיטא אלא דתני ליה אגב רישא דמי שנתערב ולדה בולד שפחה דאשמועינן התם שאין חולקים תרומה לעבד בלא רבו וקתני כי האי לישנא. ובהכי סליק לן פרקא:

מצות חליצה

גמרא ומאחר דאפי' ג' הדיוטות דיינין למה לי ופרקינן הקמ"ל דבעי' ג' שיודעים להקרות כעין דיינין פרש"י ז"ל שיודעים לקרות ליבם לא חפצתי לקחתה וליבמה מאן יבמי וכו' וכלם בלשון הקדש וק"ל כיון דקתני הדיוטות ממילא משמע שיודעי' לקרות דהא לא מעיט הדיוטות אלא דלא בעי' סמוכי' וכדפרש"י ז"ל במשנתינו הדיוטות שאינם מסנהדרי עירן וכל היכא דלא ידעי לקרות יושבי קרנו' נינהו וי"ל כיון דחליצה דבר שבערוה ואקיל בה רחמנא טפי מגיטין ודיני ממונות דמדאורית' בעי' סמוכי' הוה ס"ד דבזקנים כל דהו סגי ואפי' זקני השוק דגריעי טפי מהדיוטו' קמ"ל דקרי להו הדיוטות משום דלא בעי' סמוכי' ולעולם צריך שידעו הלכו' חליצ' עד שידעו להקרות בסדר כעין דייני' והיינו דקאמר שיודעי' להקרות כעין דייני' ובכלל זה קריאת חליצה:

מיבעי ליה לרבויי אפי' להדיוטות מסתבר' דלאו משום לישנא דזקנים משמע אפי' הדיוטות וזקני השוק דא"כ למה לי למכתב תו זקנים אחריני ומאי האי דפרכי' לי' לר' יהודה הדיוטות מ"ל אלא ודאי דזקני העיר גדולי' וחכמי' שבהם משמע לשון זקנה שקנה חכמ' וכדאמרינן בסנהדרי' גבי סמיכת זקנים יכול זקני השוק ת"ל זקני העדה ומיהו לישנ' דעדה חשיבות' טפי דמשמע שהם ראוי' לסנהדר' ומשום הכי כתב רחמנא זקני העיר והזקני' תרי זימני דה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות הדיוטות:

מדאצטריך קרא למעוטי סומין מכלל דאפילו הדיוטות דאס"ד וכו' ק"ל ולימא דסמוכי' בעי' בדיני ממונות וכתב רחמנא הכא לעיני למעוטי סומין באחת מעיניהם וי"ל דלעיני הזקני' אפי' עין א' לכל א' וא' מן הזקנים משמע דסומא בא' מעיניו כשר ולא ממעט קרא אלא סומא גמור ומיהו הק"ל הא דאמ' מדתני רב יוסף למה לי הא דר' יוסף דאתמ' גבי סנהדרי' דדיני נפשות תיפוק לי' דנפקא לן מדיני ממונות דעלמא דכ"ע סומא משתי עיניו פסול לדון דיני ממונות דכל הפסול להעיד פסול לדון כדתנן התם דאע"ג דסיפא דההיא מתני' נפקא מהלכתא דליכא כשר להעיד שאינו כשר לדון אבל כשאינו כשר להעיד אינו כשר לדון לא אדחייא כלל וסומא בשתי עיניו פסול הוא לעדות כדתניא בפ' גט פשוט היה ידוע לו עדו' ונסתמ' פסול וי"ל דלרוח' דמילת' נקט הא דרב יוסף שהיא כולל' בסנהדרי' גדולי' למעוטי' כל מום ואפי' סומא בא' מעיניו פסול לדיני ממונות א"נ משום דאיכא מ"ד דסומא בא' מעיניו פסול לדיני ממונות ואתא הא קרא דלעיני למעוטי ולמימ' דבעינן פקח גמור בדיני נפשות מ"ה נקט הא דרב יוסף וא"ת והא ההיא דרב יוסף נפקא לן מדכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך כדאית' במ' סנהדרי' וא"כ היאך נאמר בכאן דלסמוך רחמנא על ההוא קרא דשלמה ולא ליכתוב לעיני וי"ל דהא ודאי עד שלא בא שלמה גמר' גמירי לה או יש להם שום סמך במקרא וא"כ מהיכא דגמירי לה או דנפקא להו לשאר דיני' דעלמא נפקא להו לענין חליצה דקרא דשלמה אסמכתא בעלמא היא:

א"ה מיאון נמי וא"ת וכי משום דהלכה כחדא סתמא להוי הלכה בכלהו סתמי' י"ל דשאני הכא דסתמינהו בהדדי חליצה והמיאוני' וכו'. מפני שהוא ב"ד ק"ל ודילמא ב"ד של שנים כדמפרש רב נחמן בפ' השולח גבי ב"ד של פרוזבול ושל בטול הגט ויש לומר דהתם הוא דאיכא הוכח' דקתני דייני' דומיא דעדים גבי פרוזבול ובטול הגט הודעת דברים בעלמא הוא " אבל מסתמא סתם ב"ד היינו ב"ד של ג' ותו דהא קתני ליה בהדי חליצה מיאנה או שחלצה. לפירסומי מילתא פי' הרמב"ן ז"ל ואפי' הם עמי הארץ ונראים דבריו דדוקא עמי הארץ אבל סומין ופסולים לא וראיה לדבר מעובד' דרב שמואל בר יהודה דפסלי ליה משום גר ואע"ג דלא קרו ליה אלא למלויי בי חמשה ומיהו נר' שאם הזמנו והקצו ג' לב"ד בפי' וקראו לאחרים למלוי בעלמא דאפי' גרים ואפי' פסולי' ולא היה כבודו של רב שמואל בר יהודה להקצותו מן הדבר ומכל החמשה היו עושים חבור א' מפני כבודו:

חלצה במנעל של עור רך כעין שלנו חליצתה כשרה דיעבד אבל לכתחלה לא כדמפרש בגמ' גזירה משום מנעל המרופט שניטל גבו אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומשנפסק אין לו תקנה ואין דרך לנועלו לפיכך טוב לחזר אחר מנעל שעורו עב:

מן הארכובה ולמעלה. פירש"י נחתך רגלו מן הארכובה ולמעלה וחלץ למעלה מן הארכובה ול"נ דא"כ היכי קאמר אם נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה הא אמרי' לקמן בפירוש אמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דרגליה לא חלץ. פירוש שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל לוחתא לשון לווחין פלנק"א בלע"ז כלומר שאינו דורס ממקום מדרס רגלו ואמר נמי לקמן אמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ שני ספדנים היו דאחלשוה לדעתיה דרב אשי ואתהפוך כרעייהו וכי גרע היכא דאתהפוך כרעייהו מנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה דאמר הכא דכשר א) וכפר"י וכן נמצא בירושלמי מן הארכובה ולמעלה פסולה מן הארכובה ולמטה כשרה ולעולם מיירי שרגלו שלם ולעיל פרשתי:

הוי יודע שסנדל ומנעל לאו בדפוס א' הם ומיהו שניה' כשרים אלא שהמנעל עשוי מעור רך ואיכא למיגזר ביה משום מנעל מרופט או משום חצי מנעל מפני שאפשר לתקנו אע"פ שנתקרע אבל סנדל הוא מעור קשה ואין ראוי לתקנו אחר שנתקרע וליכא למגזר ביה משום מנעל מרופט ומשום חצי מנעל לפיכך המנעל אסור לחלוץ לכתחלה ובסנדל מותר. וכל היכא דתני חליצה פסולה פוסלת מן האחים וכל היכא דתני אינה חליצה אינה פוסלת. והא דתנן סנדל שיש בו עקב כשר האי עקב הוא כף הרגל שקורין שולא. והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה פירש"י אם נקטעו רגליו מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה אע"פ שאינו קרוי רגל דהא תנן גבי עולת ראיה רגלים פרט לבעלי קבין שפטורים מן הראיה מיהו מעל רגליו הוא אבל מן הארכובה ולמעלה מעל דמעל הוא ואע"ג דאמר אמימר האי מאן דחליץ [צריך] למדחסיה לכרעיה לתרוצי לכרעיה ואמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתי דכרעיה לא חליץ פי' שרגליו הפוכות שכף הרגל שהוא השולא הולכת למעלה וגב הרגל למטה. ואם כן הוא מן הארכובה ולמטה אמאי חליצתה כשרה. לא דמי דהתם כשנחתך רגלו הוא קרי ליה לשוק [רגל] והוא מעל רגליו אבל הכא הוא הנקרא רגל ושולא בלעז היא הנקראת כף הרגל נמצא שאין השוק על הרגל אלא על כף הרגל. והרב אלפס פי' מן הארכובה ולמטה דקתני מתני' שקשר רצועות הסנדל מן הארכובה ולמטה והו"ל מעל רגלו והביא ראיה מהירושל' שכתוב במתני' בקטום מן הארכובה ולמטה וכו' כמ"ש הרב ז"ל והא דתנן חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה אמר עלה בגמ' מאן תנא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל. וכתב הרב אלפס אבל כשאינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא ואין דבריו נראין בזה דקי"ל בפ' בתרא דיומא דאפילו לר' יוסי קב דקיטע מנעל הוא טעמא דרבי יוסי משום דלמא מפסיק ואתי לאתוייה והכי מסקנא דשמעתא התם הא דאמר רבה בפירקי' דהכא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ האי מנין והאי לא מנין אלמא לרבה נמי לר"מ הוא דהוי מנעל אבל לר' יוסי לא הוי מנעל וא"כ קשיא דרבה אדרבה איכא למימר דרבה הכא לדבריו דאביי קאמר דאמר אביי מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור משמע דלאביי טעמא דר' יוסי משום דלאו מנעל הוא ובפ' יום הכפורים אית ליה לאביי נמי האי סברא דלר"י לאו מנעל הוא ורבה אותביה התם ואסקה דלר"י נמי מנעל הוא. והיינו טעמא דר' יוסי משום דלמא מפסיק הלכך הא דאמר רבה מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ לדבריו דאביי קאמר ובשלהי פ' במה אשה נמי גרסי' אמר רב יוסף מאן הודה לו ר"מ מאן לא הודה לו ר' יוסי ורבא אמר מאן לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי הוא כלומר אבל ר"י ור"מ הודו לו דלתרווייהו ס"ל דמנעל הוא ויש לפרש דלעולם אליבא דרבה היכא דאין מחופה עור לר"מ הוה מנעל ולר"י לאו מנעל הוא. והא דאמר רבה במס' יומא דלר"י נמי מנעל הוא במחופה [עור] כשתמצא לומר לדברי ר"י בין במחופה עור בין כשאינו מחופה עור לאו מנעל הוא ובמחופה עור דלמא מפסיק וכשאינו מחופה עור נמי איכא למיגזר הכי ולר"מ אפי' כשאינו מחופה עור מותר לצאת בו לכתחילה דמנעל הוא ולא גזרינן דלמא מפסיק והיינו דאמר רבה מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ דמשמע דלר"י לאו מנעל הוא. והא דאמר רבה בפ' במה אשה מאן לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי לאו למימר דלדעת ר' יוסי מנעל אלא סתם סתם סנדלי ציידין של קש ושל קנים הוא לר"י בן נורי ובזה עמדו דברי הרב אלפס:

תוס' בד"ה זקני שנים זקנים כו' ואור"י דהזקנים דלעיני כו' עכ"ל צ"ל דהזקנים דלעיני איצטריך כו':

בפרש"י בד"ה כך ב"ד מנוקים כו' יליף מהאי קרא כולך כו' בסנהדרין עכ"ל ר"ל הא דקאמר שנאמר כולך יפה גו' אינו מלשון הברייתא אבל תלמודא מייתי ליה הכא דמהאי קרא יליף לה במסכת סנהדרין והכי איתא התם בפ' א' דיני ממונות תני רב יוסף כשם שב"ד מנוקים כו' אמר אמימר מאי קרא כולך יפה כו' ומהרש"ל הגיה בפרש"י דאיירי בסנהדרין ואין צורך:

תוס' ד"ה הכה זה וכו' עד ולא חש למיתני בע"א. פי' לא חש למיתני בדרך לא זו אף זו כנהוג:

רש"י בד"ה ראשון כו' אשת אחיו בתוך ג' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תייב כו' וקסבר התראת כו' וממ"נ עובר כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה והכא שניהן בבת אחת כו':

בד"ה האמר בעינא דניעבד כו' למיעבד עבודה כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה הכה זה כו' ולא חש למיתני כו'. נ"ב פי' למתני בלשון לא זו אף זו דהא בודאי שמעינן דבת אחת עדיף מזה אחר זה מדרבי יהודה דמחייב בבת אחת ופוטר בזה אחר זה ודו"ק:

סליק פרק נושאין

תוס' בד"ה ואין בית דין כו' דבכל דוכתין דבעינן כו'. נ"ב פי' כגון היכא דילפינן מקרא דבעינן שנים א"כ ש"מ דבעי ב"ד דתרי נמי ב"ד הוי כדאיתא בסנהדרין אלא שאינו שקול ודו"ק:

רש"י ד"ה משום פגם. כל משמר חלוק לששה ב"א. וכ"כ במנחות (קז ב). אבל בתענית (טו ב) במשנה כתב לשבעה:

רש"י ד"ה פסולה. דכתיב נעלו כו'. המרשים לרות טעה וצ"ל (דברים כה ט):

רש"י ד"ה כל משמר חלוק לששה כו'. נ״ב עלח"ש פ"ק דתמיד:

תוס' ד"ה ואין ב"ד כו' דהתם נמי איכא פלוגתא. עי' פסחים ד' פט ע"א תד"ה דאילו פסח:

דאמר מר לעיני פרט לסומין ומדאצטריך וכו'. התוס' כתבו משם ר"ת בדף זה ע"ב ד"ה שמע מינה הדר ביה דפסק ר"ת דסומא באחד מעיניו כשר לחליצה ועמ"ש בזה הרב פרח מטה אהרן בראשון סי' מ"א ומאי דמשני התם לקושיתו לרבנן לדעת ר"ת לשון הרב ז"ל אינו מכוון מקוצ"ר שכתבו. ודברי הרב עשירים בחלק שני סימן כ"ה ע"ש:
והרב שבות יעקב בראשון סי' כ"ט הביא ראיה מסוגיין לתשובת הרשב"א דאם אחד מסנהדרין הפליג בזקנה מסלקינן ליה עיין בדבריו. ולכי תידוק פורתא רק בעיניך תביט שאינה ראיה ודוק הטב:

חייב. שהרי אחד מהם אביו (קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ''נ עובר) והכהו: בבת אחת. שחבטן במקל בהכאה אחת: חייב. דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב: בזה אחר זה פטור. דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת''ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר: מ''ט דמאן דפטר. בבת אחת הא ודאי התראה היא: למטה. באביו ואמו: למעלה. כלפי מעלה כי יקלל אלהיו (ויקרא כד): איתקש הכאה לקללה. בפרשת ואלה המשפטים סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן ואיכא למ''ד היקש הוא באלו הן הנחנקין (סנהדרין פה.): האמר בעינן דאיעביד מצוה. בתמיה גרסינן לה דקא אמרת למה עולה הא ודאי בלא חלוקה ניחא ליה למיעבד עבוד' אלא בעי הכי עלה לא קתני דניתני עלה במשמרו אינו חולק: בעל כרחו. דאע''ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד: משום פגם. שתי משפחות שבושין עליו שיאמרו בני אדם פסול הוא לעבודה (ובני משמרות יכולין לכופו ולומר לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד במשמר אחר פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר): כל משמר חלוק לששה בתי אבות וכל אחד עובד את יומו ונוטל עורות קדשים הבאים ביומו: מתני' ואפילו שלשתן הדיוטות. שאינן (מסנהדרי עירן) ובגמרא פריך מאי דיינין: מנעל. של עור רך הוא כעין שלנו: חליצה כשרה. אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמן משום מנעל המרופט שניטל גבו אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנועלו: באנפיליא. של בגד קלצו''ן בלע''ז: פסולה. דמידי דמגין בעינן דכתיב (דברים כה) נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב (יחזקאל טז) ואנעלך תחש והוא עור: עקב. שול''א בלע''ז: מן הארכובה ולמעלה. שנחתך רגלו מן הארכובה וחלץ מן הארכובה ולמעלה: או בשל שמאל בימין כשרה. אבל חליצה של שמאל קתני בפירקין (לקמן קד.) פלוגתא: חלצה בגדול. סנדל שלא היה למדת רגלו אבל הוא יכול ללכת בו: הכי גרסינן או בקטן החופה את רוב רגלו חליצתה כשרה: גמ' להקרות. ליבם לא חפצתי לקחתה (דברים כה) מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקדש: זקנים. ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים (שם): זקני. וקראו לו זקני עירו (שם) אבל ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים (שם) לא קא חשיב דכיון דכתיב הזקנים אהנך דלעיל קאי: כך ב''ד מנוקים מכל מום. יליף מהאי קרא כולך יפה רעיתי דאיירי בסנהדרין:

הכה זה כו' קלל את זה כו' או הכה שניהם בבת אחת חייב. זו ואין צריך לומר זו קתני ולא חש למיתני בע''א כיון דרבי יהודה פליג עלה ומחלק בין זה אחר זה לבת אחת ור''ח גריס הכה שניהם או קלל שניהם בין בזה אחר זה בין בבת אחת חייב ואין להקשות הא דאמר ריש לקיש בהתערובות (זבחים דף עח.) הפגול והנותר שבללן זה בזה פטור א''א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק התם דהתראת ספק לא שמה התראה ומאי שנא מהכה שניהם בבת אחת לא דמי דהכא יודע הוא דעובר על לאו ומיתה דמכה אביו בבירור אבל התם אינו יודע אי זו מין הרבה על חבירו אם עובר משום פגול או משום נותר ואין להאריך כאן: עולה בעל כרחו. תימה קצת היכי משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחם דבני משמרה קאי: ואם היו שניהם כו'. תימה אמאי לא פריך חלק אחד פשיטא ושמא משום דתנא ליה לעיל (דף צט:) תנא ליה נמי הכא: מתני' מצות חליצה. הא קמ''ל דבעינן שלשה שיודעין להקרות כעין דיינים. אבל בשאר דברים אין צריך שיהיו בקיאין בהן וכי לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאין אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאין אם הקרו יפה: ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. הכא גבי חליצה אתי שפיר דאין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד דהא איכא כמה פלוגתי במתני' אבל לענין סמיכת פר דבעינן נמי שלשה קשה וי''ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו (חגיגה טז:) ועי''ל דבכל דוכתין דבעינן ראוי לב''ד אין ב''ד שקול: זקני שנים זקנים שנים. פירש בקונט' ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים אהנך דלעיל קאי ואין נראה לר''י דבריש סנהדרין (דף ג:) מפיק הא דבעינן שלשה מומחין מדכתיב ג' האלהים ולא אמרינן האלהים בתרא אדלעיל קאי ואמר ר''י דהזקנים דלעיני אצטריך למכתב דאי הוה כתב ונגשה יבמתו לעיניהם ה''א אי יבם סומא לא יחלוץ ולהכי כתיב לעיני הזקנים אבל חלצה מן הסומא חליצתה כשרה: מיבעי ליה לרבות הדיוטות. וא''ת ומזקנים אמאי לא משמע ליה זקני השוק כדאמר בפרק בתרא דסוטה (דף מד.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף יד.) אי לא ושופטיך הוה אמינא זקניך אפילו זקני השוק גבי עגלה ערופה וי''ל דשאני הכא דכתיב השערה דמשמע סנהדרין: