יבמות קב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - א

אמר רבא: גר דן את חבירו, דהיינו גר אחר, בדיני נפשות ^[26], דבר תורה [מדאורייתא].

שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך". ודיין בכלל מלך הוא, דכתיב: "מלך במשפט יעמיד ארץ", אם דומה דיין למלך, שאין צריך כלום יעמיד ארץ. ודרשינן: עליך, כלומר, לדון אותך, את ישראל, הוא דבעינן שיהא הדיין מקרב אחיך. אבל, גר דן את חבירו הגר.

ואם היתה אמו מישראל, ורק אביו נכרי דן אפילו את ישראל.

ולענין חליצה אינו דן עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל. שנאמר: "ונקרא שמו בישראל". משמע שצריך שיהא ישראל מכל צדדין ^[27].

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא, ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו, ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו מנעל, אם חולצין בו לכתחלה או לא. שרבה סובר שלכתחילה אין חולצין במנעל. אלא שאם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל, נשמע לו.

ואילו רב יוסף סובר שלכתחילה חולצין במנעל. ורק אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל, נשמע לו.

ומקשינן: ולמאן דאמר שאפילו לכתחלה חולצין במנעל, והתנן במשנתינו: חלצה במנעל חליצתה כשרה. משמע שדווקא בדיעבד אין, חליצתה כשרה, אבל לכתחלה לא!

ומתרצינן: הוא הדין דאפילו לכתחלה חולצין במנעל. ואיידי דבעי למיתני בסיפא דמתניתין שבאנפיליא חליצתה פסולה, שבזה אפילו בדיעבד פסולה, תנא נמי רישא לגבי מנעל בלשון דיעבד.

ומנעל, אם חולצין בו לכתחלה פלוגתא דתנאי היא.

דתניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין. מצאתי זקן אחד.

אמרתי לו: כלום אתה בקי ברבי יהודה בן בתירא [כלומר, האם אתה מכירו]?

אמר לי: הן, ועל שולחני הוא תדיר ^[28].

אמר לו רבי יוסי: כלום ראית שחלץ ביבמה?

אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים.

אמר לו רבי יוסי: האם במנעל עשה את החליצה, או בסנדל?

אמר לי אותו זקן: וכי חולצין במנעל? אמרתי לו: אם כן, מה ראה רבי מאיר לומר: חלצה במנעל חליצתה כשירה!? ^[29]

רבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר: חולצין במנעל לכתחלה.

רואים שנחלקו תנאים בדעת רבי מאיר, אם חולצין במנעל לכתחילה או לא.

ומאן דאמר לכתחלה לא חולצין במנעל, מאי טעמא דידיה?

אילימא משום דהויא הפנתא, דהיינו גב המנעל, מעל הרגל, וארקתא, דהיינו שרוך הנעל, שכופלין אותו על אזניו של המנעל מעל דמעל הרגל, דהיינו, מעל גב המנעל, הפנתא, הנמצאת על הרגל. נמצא שכשהיא חולצת על ידי פתיחת השרוך, אינה חולצת מעל רגלו, אלא מעל הפנתא. [ראה ציור בסוף הספר].

והתורה אמרה "וחלצה נעלו מעל רגלו" דווקא, ולא מעל דמעל רגלו.

אי הכי, אפילו בדיעבד נמי לא תועיל חליצה במנעל, שהרי לא קיים את המצוה כראוי!

אלא, על כרחך צריך לומר, שעיקר מצות חליצה היא לגלות את רגלו, ולכן, אף שאינה חולצת מעל רגלו מהני. ואפילו שני מנעלים זה על גב זה, אם חולצת את שניהם כאחת, שפיר דמי, למרות שלא חלצה בידה את המנעל שמעל רגלו ממש.

אלא, היינו טעמא דאין חולצין במנעל, גזירה משום שמא תחלוץ במנעל מרופט, דהיינו, מבוקע וקרוע מלמעלה ^[30]. שכיון שמנעל רך הוא, יכול הוא לישב על רגלו למרות שהוא קרוע, ועלולה היא לחלוץ בו. ובאמת הוא פסול לחליצה, משום שאינו מגין על הרגל ^[31].

אבל בסנדל, אין מקום לגזור שמא תחלוץ בסנדל המרופט. שכיון שהוא קשה, אם יקרע, לא יוכל לישב על רגלו, ואין מקום לגזירה.

אי נמי, גזירה משום שמא תחלוץ בחצי מנעל. דהיינו, שהמנעל חופה רק את חצי הרגל ^[32]. שאף בזה, דווקא במנעל יש מקום לגזירה, משום שמתוך שהוא רך, יכול לנעול חצי מנעל, ובאמת פסול הוא לחליצה. אבל בסנדל אין מקום לגזירה זו, משום שאינו יכול לנעול חצי סנדל, כיון שהוא קשה, ואינו עומד ברגל.

אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי [אם לא שראיתי את רבי חייא] דחלץ בסנדל דאית לה שינצין [שיש לו שרוכים ^[33]], שנוח לחלצו, ואינו מהודק כל כך על הרגל, אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא [אני לא הייתי חולץ אלא בסנדל של ישמעאלים], שרצועותיו גדולות ורחבות ונכפלות על הרגל ^[34], דמיהדק טפי ^[35] [שמהודק הוא יותר על הרגל, וקשה יותר לחלצו].

והאי סנדל דידן [שלנו, שאנו רגילין לנעול], אף על גב דאית ביה חומרתא, שיש בו קשר על שפתיו, שמעמידו שלא יצא מהרגל ^[36], בכל זאת קטרינן ביה עוד מיתנא, ^[37] קושרין בו חבל אחר ^[38], כי היכי דתפתח היא את הקשר של החבל, ואחר כך תחלוץ, וכך תהוי חליצתה מעלייתא ^[39]

[סימן: התרת יבמה סנדל]

אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב היא. שכיון ששמטה את רוב העקב מעל רגלו, הותרה כבר לשוק, אף על פי שלא חלצה את הנעל מעל רגלו לג מרי.

מיתיבי: אם הותרו רצועות מנעל וסנדל מעצמן, שלא על ידי היבמה, או ששמט היבם את רוב הרגל מתוך הנעל, ואחר כך חלצה היא את הנעל מעל רגלו חליצתה פסולה.

משמע, טעמא דחליצתה פסולה, משום דשמט הוא את רוב הרגל. הא אם שמטה היא את רוב רגלו מהסנדל חליצתה כשרה.

ומשמע שדווקא אם חלצה את הנעל מעל רוב הרגל, אזי אין, אכן, חליצתה כשרה. אבל אם חלצה רק מעל רוב העקב לא!

ומתרצינן: לא. היינו הך. באמת רוב הרגל היינו רוב העקב.

ואמאי קרו ליה לרוב העקב רוב הרגל? משום דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס, שכל כח הרגל נסמך עליו, על העקב.

ואמרינן, מה ששנינו לעיל, שאם הותרו הרצועות שלא על ידי היבמה חליצתה פסולה, מסייע ליה לרב ינאי.

דאמר רב ינאי: בין שהתיר הוא, היבם, את הקשר, ואחר כך שמטה היא, היבמה, את הסנדל מעל רגלו, ובין שהתירה היא את הקשר, ואחר כך שמט הוא את הסנדל חליצתה פסולה, עד שתתיר היא את הקשר, וגם תשמיט היא מעל רגלו.

בעי רב ינאי: קרעתהו היבמה, את הסנדל, ועל ידי כך הוסר מעל רגל היבם, מהו? שרפתהו את הסנדל כשהוא כרוך על רגלו, ועל ידי כך הוסר מרגלו, מהו?

האם גלויי כרעא [לגלות את הרגל] בעינן והאיכא, שהרי סוף סוף נתגלתה רגלו, או דלמא, חליצה בעינן דווקא, שתחלוץ את המנעל מעל רגלו וליכא?

ומסקינן: תיקו.

בעא מיניה רבי נחמיה מרבה: היה היבם נעול שני מנעלים זה על גב זה, וחלצה לו, מהו? האם הוי חליצה כשרה או לא.

היכי דמי?

אילימא דשלפתיה לעילאי [שחלצה את המנעל העליון], ועדיין קאי תתאי במקומו, הרי "ושלפה נעלו מעל רגלו" אמר רחמנא ולא מעל דמעל, ^[40] והרי כאן שלפה את הנעל מעל המנעל שעל הרגל, ולא מעל הרגל עצמה! ואם כן, ודאי שאין החליצה כשרה!

אלא, לא צריכא, דקרעתיה לעילאי [שקרעה את המנעל העליון], ועל ידי כך גילתה את התחתון, ואז שלפתיה לתתאי, שלפה את המנעל התחתון שהיה על הרגל, ועדיין קאי עילאי במקומו.

ואלו הם צדדי הספק:

מאי, האם חליצה מעל רגלו בעינן, והא איכא [והרי נתקיים], שהרי חלצה נעלו מעל רגלו! או דלמא, גלויי כרעא [לגלות את הרגל] בעינן וליכא, שהרי סוף סוף נשארה רגלו מכוסה במנעל העליון?

הערות

^[26] כך כתב רש"י, דהיינו דווקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות אף את ישראל הוא דן, כדאיתא במס' סנהדרין [דף ל"ב]. אבל התוס' [לעיל מ"ה ע"ב] כתבו דה"ה לענין ממונות. עיי"ש.

^[27] כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו שצריך שיהו אביו ואמו מישראל. אבל התוס' כתבו, דדי שאביו יהיה מישראל. עיי"ש.

^[28] תוס' מביאים שבירושלמי הגירסא: "שולחני הייתי בעירי, ועל שולחני הוא תדיר". וביאר היעב"ץ, דהוה קשיא להו שיהא סמוך תדיר על שולחן אחרים, דאיתא במס' ביצה [ל"ב ע"ב] שמי שסמוך על שלחן אחרים, העולם חשוך בעדו.

^[29] כך היא הגירסא בבבלי. אבל בירושלמי גרסינן: אמר לי [אותו זקן], וכי יש סנדל במקומנו? אמרתי לו, מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל?! והביאו בעלי התוס' ובעל העיטור ראיה מהתם, דבמקום שאין סנדל מצוי, אף לכתחילה חולצין במנעל, כפי שאמר לו אותו זקן. אבל הרמב"ן כתב שמשם ראיה להיפך, שאעפ"י שאמר לו אותו זקן שאין סנדל מצוי שם, בכל זאת השיבו מר' מאיר שאמר שאין חולצין במנעל לכתחילה. וכן כתבו הראשונים: והאידנא אין סנדל מצוי בינינו, לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה, והכי איתא בירושלמי.

^[30] ובערוך בערך מרפט [וכן במאירי] כתב: "פי' רפוי שמשתרבב ונופל ממנו". ולפירושו הטעם שאין חולצין בו, לפי שאין זה "מעל רגלו" לגמרי.

^[31] הקשו התוס', הא תני במס' שבת: "לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה!" ותירצו, דהתם אינו מרופט כל כך שלא יהא ראוי לנעול בו.

^[32] כך כתב לבאר בפסקי רי"ד. והמאירי כתב, דהיינו שהמנעל עשוי חתיכות חתיכות של עור, וניטלה אחת מהן. עוד יש מפרשים שאין המנעל מגיע עד חצי הרגל למעלה.

^[33] כך ביאר רש"י. ולכאו' היינו מה שכתב בנמו"י, שהם שתי רצועות דקות שעושין בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק, ונוח לחלצו. ובערוך ובעוד ראשונים פירשו, דהם לולאות שמכניסים בהם רצועה ומותחין אותה בלא קשירה, ולכן סנדל זה נוח לחלצו, ואינה חליצה מעולה כל כך. והריטב"א והנמו"י בשם י"א כתבו, שהם הקרסים שאנו עושין במנעלים.

^[34] כך כתבו הריטב"א והנמו"י. ובמאירי הוסיף שיש לו בשפתותיו מצידי הסוליה אזניים, ובתוכן נכנסות רצועות ארוכות, וקושרין אותן פעמים על השוק ופעמים על גב הרגל, וקשרים אלו מעמידין את הסנדל ברגל בהידוק.

^[35] כתב בנמו"י, שרצועותיו גדולות ורחבות לכפלן על הרגל.

^[36] כך פירש רש"י. ובמאירי כתב, דהוא כעין טבעת, ומושכין דרכה את הרצועה.

^[37] ואיתא בתוס' ישנים, שכן אנו נוהגים היום, לעשות בסנדל של חליצה רצועות, ולקשרן סביב השוק. ועיי' בתוס', מה שהביאו בשם הירושלמי.

^[38] ודווקא של עור או של שער, ולא של דבר אחר. נמו"י.

^[39] כתב הריטב"א: כיון דקי"ל שאין חולצין במנעל לכתחלה, ואפילו במקום שאין סנדל מצוי, וכדכתבינן לעיל, ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק קשה, ולעשותו חתיכה אחת, ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויים שם, ועוד שתי רצועות ארוכות, אחת מכאן ואחת מכאן תחת הקרסים או עליהן, כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק, שתוכל כל אחת להכפל ב' פעמים. עיי"ש עוד.

^[40] איתא בתוס' חד מקמאי, שמכאן יש לנו ללמוד, שאין לחלוץ הנעל ע"ג בתי שוקיים שעל הרגל, שהרי "מעל דמעל" הוא. עיי"ש.

גר דן את חבירו מדבר תורה, שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו). ומדייקים: עליך, על בן ישראל הוא דבעינן [שאנו צריכים] שיהא השר והדיין (ולאו דווקא מלך) מקרב אחיך ישראלי כמותך, אבל גר דן את חבירו גר, שלגביו לא נאמרה הגבלה זו.

ואם היתה אמו של הגר מישראל — דן אפילו ישראל. ולענין חליצה עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל, שנאמר בסדר החליצה: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דברים כה, י), משמע שצריך שיהא בתוך ישראל, מכל צד.

א אמר רבה, אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא ויאמר: "חולצין במנעל" — שומעין לו, אבל אם יאמר: "אין חולצין בסנדל" — אין שומעין לו, שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

ורב יוסף אמר בשם רב כהנא, אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר: אין חולצין במנעל — שומעין לו, אם יאמר: אין חולצין בסנדל — אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה, שלכאורה אמרו שניהם אותו דבר? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין חליצה במנעל לכתחלה. שלדעת רבה אין חולצים במנעל לכתחילה, שהרי אמר שאם יבוא אליהו ויתיר — נשמע לו, משמע שעד שיבוא אין חולצים לכתחילה, ולדעת רב יוסף חולצים לכתחילה במנעל, עד שיבוא אליהו ויאמר להיפך.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי אפילו לכתחלה חולצים במנעל, והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלצה במנעל — חליצתה כשרה. ומן הלשון המנוסחת בלשון עבר נדקדק: דיעבד — אין [כן], לכתחלה — לא!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה חולצים במנעל, ואיידי דבעי למיתני סיפא [ומתוך שרצה לשנות בסוף] שאם חלצה באנפיליא חליצתה פסולה, שאפילו דיעבד פסול, תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילתה] של המשנה בלשון דיעבד.

ומעירים: וחליצה במנעל לכתחלה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין שבבבל, ומצאתי זקן אחד. אמרתי לו: כלום אתה בקי (מכיר) בר' יהודה בן בתירא, שהיה מנציבין? אמר לי: הן (כן), ועל שולחני הוא תדיר. שאלתי את הזקן: כלום ראית שחלץ ביבמה, כדיין?

אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים. שאלתיו: במנעל או בסנדל? אמר לי: וכי חולצין במנעל? והתורה הרי אמרה "וחלצה נעלו" (שם ט) ומשמע — בכל דבר שהוא נעול, בין בסנדל, בין במנעל, ולא אמרה "וחלצה מנעלו". אמרתי לו: אם כן, מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשירה?!

ר' יעקב אומר משמו של ר' מאיר: חולצין במנעל לכתחלה. ומסבירים: ומאן דאמר [ומי שאומר] כי לכתחלה לא חולצים במנעל, מאי טעמא [מה טעם] הדבר?

אילימא [אם תאמר] משום דהויא פנתא [שהצד העליון של הנעל] הוא מעל רגלו ומכסהו וארקתא [והשרוכים] הם מעל למעל, והתורה אמרה "מעל" ודיוקו — לא מעל למעל, אי הכי [אם כך] אנו מפרשים, אפילו דיעבד נמי [גם כן] לא יחלצו בו!

אלא ודאי לא מצד זה החשש, כי אם גזירה משום מנעל מרופט (קרוע) שאיננו מכסה את רגלו, ואילו סנדל מרופט כזה אינו ראוי לנעלו כלל, ולכן בחליצה בסנדל אין מקום לחשש.

אי נמי [או גם כן] גזירה משום חצי מנעל שבסנדל אי אפשר לנעול מחציתו, אבל בנעל אפשר לנעול בדוחק.

אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי [אם לא שראיתי את דודי, ר' חייא] שחלץ בסנדל דאית לה שינצין [שיש לו שרוכים], אנא [אני] לא הואי חליצנא [הייתי חולץ] אלא בסנדלא דטייעא דמיהדק טפי [בסנדל של ערבים שהוא מהודק יותר]. ומסבירים: והאי דידן [וזה הסנדל שלנו], אף על גב דאית ביה חומרתא [אף על פי שיש בו קשר] בראשו שלא יישמט מן הרגל, קטרינן ביה מיתנא [קושרים בו חבל] מעליו בשעת החליצה כדי להדקו, כי היכי דתהוי חליצתה מעלייתא [כדי שתהא חליצתה מעולה], שאם יוכלו לחולצו בקלות, אין זה נקרא חליצה.

ב סימן להלכות הבאות שאמר רב יהודה בשם רב: התרת יבמה סנדל. אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק — בשמיטת הסנדל מרוב העקב של הרגל, שאף על פי שלא נחלץ כולו, מותרת להינשא.

מיתיבי [מקשים] על כך: הותרו רצועות המנעל או הסנדל מעצמם, או ששמט הוא את הסנדל מרוב הרגל — חליצתה פסולה,

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום ששמט הוא את רוב הרגל והיא רק גמרה את החליצה, הא [הרי] אם שמטה היא — חליצתה כשרה. ונדייק עוד: רוב הרגל — אין [כן], רוב העקב — לא!

ודוחים: לא, יש לומר כי היינו [זהו] רוב הרגל, היינו [זהו] רוב העקב. ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לו] רוב הרגל — דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס [שכל כוחה של הרגל על העקב הוא לוחץ].

ומעירים: מסייע ליה [מסייעת לו] ברייתא זו לר' ינאי. שאמר ר' ינאי: בין שהתיר הוא את סנדלו ושמטה היא ממנו, בין שהתירה היא ושמט הוא — חליצתה פסולה, עד שתתיר היא ותשמיט (ותשמוט) היא. ובאותו ענין בעי [שאל] ר' ינאי: אם לא חלצה את הסנדל אלא קרעתהו, מהו? וכן אם שרפתהו על ידי גחלת, מהו? וצדדי השאלה: האם גלויי כרעא בעינן [גילוי הרגל אנחנו צריכים], שזוהי מהות החליצה, והאיכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] חליצה מעל הרגל בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' נחמיה מרבה: אם היה נעול שני מנעלים זה על גב זה מהו? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר], אילימא דשלפתיה לעילאי [אם תאמר ששלפה את המנעל העליון] וקאי תתאי [ועומד המנעל התחתון] במקומו — הלא "מעל רגלו "אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא מעל למעל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דקרעתיה לעילאי [שקרעה את המנעל העליון] ושלפתיה לתתאי [ושלפה את התחתון] וקאי עילאי [והעליון עומד] עדיין ברגלו אף שהוא קרוע. והשאלה היא: מאי [מה הדין] : האם חליצה בעינן [צריכים אנו], והא איכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] גלויי כרעא בעינן, וליכא [גילוי הרגל אנו צריכים, ואין כאן], שהרי עדיין הרגל מכוסה במנעל העליון הקרוע.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

By Torah law a convert may judge his fellow convert, as it is stated: “You shall set a king over you, whom the Lord your God shall choose; one from among your brothers you shall set king over you” (Deuteronomy 17:15). The Gemara deduces from the terminology of the phrase “over you,” i.e., when presiding over Jews by birth either as a king, a judge, or any other official, that from here it is where we require that the official must be: “From among your brothers,” meaning a Jew by birth. However, a convert may judge his fellow convert, as the requirement of “one from among your brothers” doesn’t apply when presiding over fellow converts.

And if the convert’s mother was from Israel, he may even preside as a judge in a court to adjudicate legal matters involving a native-born Jew. But with regard to ḥalitza, he may not act as a judge unless both his father and his mother were from Israel from birth, as it is stated with regard to ḥalitza: “And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10), implying that he must be born as a member of the Jewish people from both of his parents.

§ Rabba said that Rav Kahana said that Rav said: If Elijah the Prophet should come and say: One may perform ḥalitza using a soft leather shoe, the Rabbis would listen to him. But if he says: One may not perform ḥalitza using a hard leather sandal, they would not listen to him, for the people already have established the practice of performing ḥalitza using a sandal.

And Rav Yosef said that Rav Kahana said that Rav said: If Elijah the Prophet should come and say: One may not perform ḥalitza using a soft leather shoe, they would listen to him. But if he says: One may not perform ḥalitza using a hard leather sandal, they would not listen to him, for the people already have established the practice of performing ḥalitza using a sandal.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? Seemingly, they both say the same thing. The Gemara answers: The practical difference between them is with respect to performing ḥalitza with a soft leather shoe ab initio. According to Rabba’s opinion, one may not perform ḥalitza this way ab initio, as Rabba said that only if Elijah comes and permits it would he be heeded, implying that until Elijah does so one may not perform ḥalitza this way. According to Rav Yosef’s opinion, one may perform ḥalitza with a soft leather shoe until Elijah comes and teaches us otherwise.

The Gemara asks: And according to the one who says that one may even perform ḥalitza with a soft leather shoe ab initio, didn’t we learn in the mishna (101a): If she performed ḥalitza with a soft leather shoe, her ḥalitza is valid, and the past tense wording indicates after the fact, yes, but it is not valid ab initio?

The Gemara answers: The same is true that one may perform ḥalitza with a soft leather shoe even ab initio, but since the tanna wished to teach in the latter clause of that mishna: If an anpileya, a soft shoe made of cloth, was used for ḥalitza, her ḥalitza is disqualified even after the fact, he also taught the first clause of the mishna using wording that indicates validity after the fact, even though it is in fact permitted even ab initio.

The Gemara comments: And performing ḥalitza with a soft leather shoe ab initio is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita, Rabbi Yosei said: One time I went to the city of Netzivin in Babylonia, and I found there a certain Elder. I said to him: Do you know Rabbi Yehuda ben Beteira, who was from Netzivin? He said to me: Yes, and he is a frequent visitor at my table. I asked the Elder: Have you ever seen if he conducted the ḥalitza of a yevama?

He said to me: I saw that he conducted ḥalitza many times. I asked him: Using a soft leather shoe or a hard leather sandal? He said to me: Does anyone allow performing ḥalitza with a soft leather shoe? But the Torah said: “His shoe [na’alo]” (Deuteronomy 25:9) and not: His shoe [minalo]. I said to him: If so, what did Rabbi Meir see that made him say that if a woman performed ḥalitza using a soft leather shoe her ḥalitza is valid?

Rabbi Ya’akov says in the name of Rabbi Meir: One may perform ḥalitza using a soft leather shoe ab initio. The Gemara explains: And for the one who said one may not perform ḥalitza with a soft leather shoe ab initio, what is the reason for this?

If we say that a soft leather shoe is disqualified because the upper side of the soft leather shoe [panta] is on his foot directly, and the straps [arketa] tied around the upper portion of the shoe are like a second shoe on top of the shoe that is directly on top of his foot, and the Torah says: “Remove the shoe from on his foot,” indicating that the entire shoe must be “on his foot” but not from on something else that is on his foot, if so, then even after the fact as well, it should not be fit for use. If a soft leather shoe is unfit for ḥalitza by Torah law, it should be prohibited under all circumstances.

Rather, it is a rabbinic decree due to the concern that one might use a torn soft leather shoe, which may nevertheless be worn if torn due to its softness but is prohibited as it does not cover his foot. No similar concern exists with regard to a torn sandal, as due to its hard exterior it would never be worn if torn, and therefore there is no concern that it will be used for ḥalitza.

Alternatively, it is a rabbinic decree due to concern that one might perform ḥalitza with a half shoe, as the ḥalitza shoe must cover most of the foot, yet there are some who wear soft leather shoes that cover only half of the foot. Therefore, there is a prohibition against using a soft leather shoe for ḥalitza ab initio for fear that a half shoe might also accidentally be used. No similar fear exists with a hard leather sandal as a half sandal is never worn.

Rav said: If I had not seen my beloved uncle, Rabbi Ḥiyya, conduct a ḥalitza using a sandal with laces, I would not have conducted ḥalitza with anything other than a sandal of Arabs, which is more tight fitting and snug. The Gemara explains: And with regard to this sandal of ours, i.e., the customary sandal of that day, although it does have a ring [ḥumrata] on top to ensure that it will not fall off the foot easily, we tie a strap to it during ḥalitza in order to make it tighter, so that her ḥalitza will be of the highest standard. The strap is tied on so that the sandal will not come off by itself, to ensure that the yevama will have to untie the strap in order to remove the sandal.

§ The Gemara presents a mnemonic device for the following three halakhot that Rav Yehuda taught in the name of Rav: Hatarat, meaning release of; yevama; sandal. This mnemonic serves as a reminder that the release of a yevama is done through removing a sandal. Rav Yehuda said that Rav said: The release of a yevama to enable her marriage to a member of the public occurs when most of the heel is removed from the shoe. Even though the shoe has not been entirely removed, or even removed from most of the yavam’s foot; it is still permitted for her to remarry.

The Gemara raises an objection from the following baraita: If the straps of a soft leather shoe or a hard leather sandal were untied, but not through the actions of the yevama, or if the yavam removed most of his foot from the shoe himself before the yevama completed the removal, her ḥalitza is disqualified.

The Gemara infers: The reason her ḥalitza is disqualified is specifically that he removed most of his foot and she only completed the removal, but had she removed most of the foot from the shoe, then her ḥalitza would be valid. The Gemara continues: If so, yes, only when the yevama removes most of the foot is the ḥalitza valid, but if she removed only most of the heel, it would not be sufficient.

The Gemara rejects this question: No, most of the foot is the same as most of the heel, and therefore the inference should be that even if she removed most of the heel from the shoe the ḥalitza is valid. And why do they call it: Most of the foot? Because the whole weight of the leg puts pressure on the heel.

The Gemara comments: This baraita supports Rabbi Yannai, as Rabbi Yannai said: Whether he unties the shoe and she removes it, or whether she unties it and he removes it, her ḥalitza is disqualified unless she both unties it and takes it off. And on the same topic, Rabbi Yannai asked: If she did not remove the sandal, but instead ripped it off him, what is the halakha? If she burned it using coals, what is the halakha? The Gemara presents the real issue in question: Is exposure of the foot the essential act of ḥalitza that we require, through any act of removing that which covers the foot, which exists here? Or perhaps it is removal of the shoe from over the foot that we require, which is lacking here? No answer was found to this question, so the Gemara concludes: The question shall stand unresolved.

Rabbi Neḥemya asked Rabba the following question: If the man was wearing two shoes, one on top of the other, what is the halakha? The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If we say that she removed the outer shoe and the inner shoe remains in place, but the Merciful One states in the Torah: “From on his foot” and not: From on that which is on his foot. The Gemara answers: No, this question wasn’t asked in a case where the inner shoe remained on his foot. Rather, it is necessary in a case where she tore the outer shoe and took off the inner shoe, and the outer one still remains on his foot although it is torn. The question centers around the previous one with regard to the nature of ḥalitza: What is the halakha for valid ḥalitza? Is it removal of the shoe that we require, which we have brought about in this example? Or perhaps it is exposing the foot that we require, which is lacking here, as the foot is still covered by the torn outer shoe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג: ולענין חליצה עד שיהו אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. וכך בכל הנוסחאות ובהלכות וה"פ תרי בישראל כתיבי בפרשה חד בישראל ישראל כל דהו ואפילו הדיוטות וחד ולא גרים וכי איצטריך לאמו מישראל איצטריך דבן גר וגיורת מקרב אחיך נפקא דהא אפילו בדיני ממונות פסול.
ורש"י ז"ל נראה שגורס מאי טעמא בישראל כתיב ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו, וכבר כתבתי בפרק החולץ דעתו ודעת רבינו יצחק ז"ל בזו שאמר רבא גר דן את חבירו גר וכו' (לעיל יבמות דף מ"ה).

ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא וכו'. ה"ג רש"י ז"ל אמר לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו וכי מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ולא גרים התורה אמרה נעלו ולא מנעלו והכי כתיב בנוסחי עתיקי מלישנא דאמר רב יהודאי גאון ז"ל דנעל היינו מנעל דמנעל בדאורייתא לא כתיב ומאן תנאי ר' מאיר אליבא דמתניתין דאמר חליצתו כשירה ומשמע אבל לכתחלה לא ור' יעקב אמר משמיה דר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה ור' יוסי לא חשיב בתנאי משום דר' יוסי אתמוה מתמה דכי מאחר שלא ראינו לעולם לר' יהודא ב"ב שחלץ במנעל מפני דוחק שום שעה ושמענו שאין חולצין בו מניין לנו להכשיר בדיעבד אבל לא חלק בדבר דדלמא ר' מאיר שמע ממנו או מאחרים שבדיעבד חליצתה כשרה ואין ללמוד מלכתחלה דיעבד אי נמי תלתא תנאי נינהו ור' יוסי פסול אפילו דיעבד ומיהו אנן לא אמרינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דהיינו מנעל לכתחלה.
ובתוספתא (יב,ח) גרסינן לה הכי: נמתי לו במה ראיתי במנעל או בסנדל נם לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו א"כ מה ראה ר' מאיר לומר שחולצין במנעל ר' יעקב אומר משמו מודה הי' ר' מאיר שאין חולצין במנעל וזה הלשון יפה אלא שאין נוסחאות בגמרא כן.
ובירושלמי (יב,א) לשון אחר, בקי לך ר' יהודא ב"ב מימך, נומי לי ר' שולחני הייתי בעירי תדיר נומיתי לו ראיתו חולץ מימיך במה הי' חולץ במנעל או בסנדל אמר לי ר' וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל.
וראיתי מי שכתב בחבורו מדקאמר וכי יש סנדל במקומנו ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחלה וכן הלכתא והדבר בהפוך שכיון שאין שם סנדל ואע"פ כן השיבו ממנה לדברי ר' מאיר שאמר אין חולצין בו לכתחלה משמע שאף במקום שאין סנדל לא תחלוץ לכתחלה.

קטרינן בי' מיתנא. אע"ג דמיתנא חבל של גמי הוא בכל מקום נראה בכאן דדוקא של שער ושל עור דהא לקמן בתרסיות דהיינו רצועות לא מכשר אלא בשל שער משום דהוא תחש.

אמר רבא גר דן את גר חברו דבר תורה. פירש רש"י ז"ל דן את חברו אפילו דיני נפשות, דאלו דיני ממונות אפילו ישראל הוא דן, כדתנן בסנהדרין (לב, א) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן עלה בגמרא (שם לו, ב) הכל כשרין לאתויי מאי לאתויי גר. ואפילו אין אמו מישראל. ולדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל, דכיון שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. והוא הדין למנותו על שררות העיר כדאיתא בפרק החולץ (לעיל יבמות מה, ב) בדרב אשי דמנייה לרבי מרי בר רחל בפרסי דבבל, ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וכן נמי בקדושין פרק עשרה יוחסין (קידושין עו, ב) והא דאמרינן בסוטה (מא, א) גבי אגריפס כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו אגריפס המלך אחינו אתה, ופירש רש"י ז"ל שם שהיתה אמו מישראל. ואף על פי כן נתחייבו שונאיהן של ישראל באותה שעה כליה מפני שהחניפו לו. ולפי דברי רש"י ז"ל שאני מלך מדיני נפשות ושאר משימות, דמלך בעינן שיהא מיוחס לגמרי שיהיו אביו ואמו מישראל, דתרי אחיך כתיבי בקרא, מקרב אחיך תשים עליך מלך, מקרב אחיך משמע מן המיוחסין שבקרבך, כלומר עד שיהא כלו מישראל ומלך כמשמעו. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, כלומר אשר לא אחיך כלל לא תוכל לתת עליך אפילו לכל שאר המשימות. והא דאמרינן כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא, אלא רישא דקרא נקט אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך. והיינו נמי דאמרינן בקדושין (שם) בההוא גיורא דאמר אנא עבידנא שררותא דמתא, ואמרינן עלה כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. משום דמילי דשררותא עדיפי מדיני ממונות, משום דדמי קצת למלך. ולפיכך בעינן שתהא אמו מישראל. וגריעא ממלך דהתם סגי לן באמו מישראל, ומלך עד שיהיו אביו ואמו מישראל. ומיהו תקשי לן דאם כן חליצה אמאי לא סגי לן באמו מישראל, אטו מי עדיפא חליצה מדיני נפשות. אלא מחוורתא דשמעתא כדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם במסכת סנהדרין (סופ"ד) דאין גר דן את חברו אלא בדיני ממונות, אבל ישראל אפילו בדיני ממונות אינו דן עד שתהא אמו מישראל. והא דתנן התם הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי גר בשאמו מישראל קאמר, ושררותא דמתא היינו דיני ממונות, ולפיכך בעינן מקרב אחיך. וההיא דאגריפס משום דמלך כסנהדרין ועד שיהא ישראל מכל צדדיו. ומיהו איכא למידק דתנן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואמרינן עלה בסנהדרין (לד, ב) ובנדה פרק בא סימן (לעיל שם) לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון. ואם איתא לימא לאתויי נמי גר שאין אמו מישראל, דאילו גר עצמו שנתגייר לאחר גדלות כשר להעיד כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פח, א). ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דאיכא גר דאפילו לדון כשר וכשאמו מישראל. ואף רב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתו בבראשית (שאילתא ב) כדברי הרב אלפסי ז"ל. ולדידי קשיא לי מדאמרינן התם בסנהדרין (לו, ב) ובנדה פרק בא סימן (שם) חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר, וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא. אלמא בגר שהורתו שלא בקדושה הוא, דאי באמו מישראל היא לאו גר הוא אלא ישראל. ואפילו בא עליה גוי, דבן בתך הבא מן עכו"ם קרוי בנך (קדושין סח, ב) ואי בגר שבא על בת ישראל האי לאו מטפה פסולה אתי, דהא הורתו ולידתו בקדושה. אלא על כרחין בגר גמור קאמר. על כן אני אומר דמתניתין בגר גמור קא מיירי והכי קאמר, הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו גר גמור, ודוקא לחברו גר ולאפוקי דיני נפשות דאפילו לחברו גר אינו דן. ואם היתה אמו מישראל דן דיני ממונות אפילו לישראל, ולדיני נפשות עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמלך, והוא הדין לחליצה כנ"ל. ואף על פי ששנינו סתם הכל כשרין לדון דיני ממונות, לא לכל קאמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה (עיין רמב"ן לעיל יבמות מה, ב).
הכי גרסינן בכולהו ספרים מדוקדקים וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. והכי פירושא תרי בישראל חד לרבות הדיוטות כדאיתא לעיל, וחד ישראל ולא גרים. וכי אצטריך לאמו מישראל אצטריך, דאלו בן גר וגיורת ממקרב אחיך נפקא, דהא אפילו בדיני ממונות פסול עד שתהא אמו מישראל. ולפי דברי רש"י ז"ל שפירש דגר גמור כשר בדיני ממונות, אי אפשר לפרש משום יתורא דישראל דאיכא למימר דאצטריך למעט גר גמור דאף על גב דבדיני נפשות כשר לחליצה פסול, אבל בשאמו מישראל כשר אפילו לחליצה. ולפיכך נראה שאינו גורס תרי בישראל כתיבי, אלא הכי גרסינן מאי טעמא בישראל כתיב, ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו.

ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא אמר ר' יוסי כו' אמרתי לו וכי מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ור' יעקב משמו אמר חולצין במנעל. והיינו תנאי דר' מאיר סבר דיעבד אין לכתחלה לא, וכתנא דמתניתין דקתני חליצתה כשרה. ור' יעקב שאמר משמו של ר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה. אבל ר' יוסי לא חשיב כתנאי, משום דאיהו אתמוהי קא מתמה מנין לו לר' מאיר, מאחר שלא מצינו לר' יהודה בן בבא שחלץ במנעל מחמת שום דוחק שעה. אבל לא חלק ר' יוסי בדבר דדלמא ר' מאיר שמע מר' יהודה, אי נמי מזקנים אחרים שחליצתה כשרה בדיעבד. ואי נמי פסיל ר' יוסי אפילו בדיעבד מכל מקום אנן לא מייתינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דלא פליגי אלא בלכתחלה. ובירושלמי (ה"א) יש לשון אחר דגרסינן התם בקי לך ר' יהודה בן בתירא מימיך נומי לו ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני שהיה תדיר, נומיתי לו ראיתי חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל, אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומנו, אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל. ויש מי שכתב (ר"ת בספר הישר סי' י"ח וספר העיטור גט חליצה) דמדקאמר יש סנדל במקומנו שמע מינה במקום שאין סנדל חולצת לכתחלה במנעל. אבל הרמב"ן נר"ו כתב משום שהדברים בהפך, דכיון שאין שם סנדל אין חולצין, ואף על פי כן השיבו ממנה לר' מאיר שאמר [אין חולצין בו לכתחילה] שמע מינה מדר' מאיר שאפילו [במקום] שאין שם סנדל אין חולצין לכתחלה במנעל.

קטרינן ביה מיתנא. פירוש, של עור או של שער, אבל של גמי ושל פשתן לא. דהא לקמן (בע"ב) איבעיא לן אפילו בתרסיות של שער מאי ואסיקנא דכשר דעור ושער קרינא בהו תחש, הא מידי אחרינא דלאו תחש לא (וכן כתב הרמב"ן).

אמר רבא גר דן את חבירו פרש"י ז"ל דן את חבירו בדיני נפשות דאלו ד"מ אפי' לישראל הוא דן כדתנן בסנהדרין הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרי' בגמ' הכל כשרים לאתויי גר ומשמע ליה לרבי ז"ל דההיא לאתויי גר גמור אמרי' שאין אביו ואמו מישראל שכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל והיינו דפרש"י זכרונו לברכה הכא כולה מימרא בדיני נפשות שאם הוא גר גמור דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' לישראל דיני נפשות ואין פי' מחוור דהא חזינן בקדושי' דאפי' ריש כורי דמתא לא מנינן גר שתהא אמו מישראל והיאך יכשרנו הכתוב לדיני ממנות מי גריעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא משאר מנויין ושררותא דמתא ועוד הא על כרחך אין ממנין מלך עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדרבינן בקרב אחיך מן המיוחסים שבקרב אחיך וכדמוכח בסוטה בעובדא דאגריפס וכדפי' רש"י זכרונו לברכה התם והיאך יהא מנוי מלך חמור מסנהדרי' גדולה החמורה ועוד היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות וכי תעלה זו על דעתך שתהא סנהדרין פסולה לחליצה ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי' בג' ואין גר גמור דן אותו אפי' לדעת רש"י ז"ל כדאי' בסנהדרין דהנכון דהכא בדיני ממון איירי וגר דן את חבירו ד"מ מש"כ לישראל עד שיהא אמו מישראל דלא גרע משאר משימות והא דאמרי' התם הכל כשרים לאתויי גר שאמו מישראל לאתויי שדן את חבירו מיהת בדיני ממונות ואינו דן בדיני נפשות עד שיהא אביו ואמו מישראל וא"ת והא דתנן בסנהדרי' ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרי' בגמ' לאתויי סומא בא' מעיניו ואימא לאתויי גר גמור שכשר להעיד ואינו כשר לדון וי"ל דלא פסיקא ליה כיון שכשר לדון את חבירו מיהת:

שנאמר ונקרא שמו בישראל וא"ת ואכתי נימא דאתא למעוטי גר גמור שהיא כשר לדיני ממונות לדעת רש"י ז"ל וי"ל דבישראל לא משמע אלא ישראל גמור מכל צד וכדפרש"י ז"ל ואיכא נסחי דגרסי תרי בישראל כתיבי וה"פ חד לרבות הדיוטות כדאי' לעיל וחד לאתויי גרים:

איכא בנייהו מנעל לכתחלה פי' אליבא דרבא אין חולצי' בו עד שיבא אליהו ויאמר שחולצים בו וכדפרש"י זכרונו לברכה:

גירסת רש"י והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכתב רש"י ז"ל דלא גרסי' לה שאין מנעל בכל התורה ובלשון חכמים שחלקו בין מנעל לסנדל ובתו' פי' לקיים גירסת הקו' דה"ק דנעלו משמע כדרך שהיה דרכם לנעול ורוב מנעליהם היו סנדלי':

אמרתי לו א"כ מה ראה ר"מ לומר חליצה כשרה וכו' ותנאי דנקטינן היינו ת"ק דבריתא ור' יעקב אליבא דר"מ דת"ק אמר חליצה כשרה בדיעבד ור' יעקב משמו של ר"מ אומר חולצים בו לכתחלה אבל ר"י לא משני ליה בתנאי דאיהו אתמוהי אתמה כיון דר' יהודה לא חליץ במנעל לעולם מחמת שום דוחק היאך מתיר זה ר"מ כלל וא"נ פסיל ר' יוסי אפי' בדיעבד מ"מ אנן לא מייתי' תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דפליגי שמנעל לכתחלה בלחוד. ובירושלמי הביאו המעשה הזה בלשון אחר וכך אמר לו במנעל או בסנדל אמר לו וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו ומה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' במנעל ויש שהיו למדין מכאן דכל היכא דאין סנדל מצוי חולצי' במנעל אפי' לכתחלה לד"ה מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו וכן כתב ר"ה ז"ל והרב בעל העיטו' אבל ה"ה הרמב"ן ז"ל היה אומר דאדרבה כיון דאמר ליה יש סנדל במקומנו ואפי' הכי מתמה עליו רבי יוסי לומר מה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' בו מכלל דלר"מ אין חולצי' במנעל אפי' במקום שאין סנדל וכן עיקר ובענין מנעל וסנדל פרש"י דמנעל הוא של עור רך כעין שלנו וסנדל של עור שלוק קשה וכו' ומז"ל מפרש בשם רבותיו ז"ל וכן כתבו קצת המפרשים דמנעל הוא מב' חתיכות או ג' כעין שלנו ויש לו פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה א' וראוי לחוש לשתיהן:

מ"ט משום דה"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל פרש"י ז"ל כי המנעל כופלי רצועותיו על אזניו והם כשני נעלים זה על גבי זה אבל סנדל אין כופלי' וקושרין רצועותיו על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אלא בשפת פיו יש כמין קשר וקושרו על שוקיו כדי לקצר את פיו ואין מחוור והנכון כי המנעל הוא משתי חתיכות כי הפנתא הוא מנעל וארקתא מעל דמעל מה שאין כן בסנדל כי הוא כלו חתיכה א':

א"ה אפי' דיעבד נמי אלא גזירה משום מנעל מרופט פי' מנעל הקרוע קצת ועומד פיו פתוח ופרש"י ז"ל כי המנעל מתוך שהוא דבר רך אע"פ שהוא מרופט מתיישב עלהרגל ויבא לחלוץ בו והוא פסול לחליצ' שאין תורת נעל עליו אבל סנדל שהוא קשה ואינו מתיישב על הרגל ליכא למגזר ולאידך פי המנעל מתוך שהוא של שני חתיכות אע"פ שהוא מרופט ראוי לנעלו מש"כ בסנדל:

א"נ משום חצי מנעל פי' דחצי מנעל יבא לנעול אותו כי אע"פ שלא יהא לו פנתא הרי יש לו שולים מש"כ בסנדל שאין ראוי לנעלו וליכא למגזר ביה וגם לפרש"י ז"ל מתוך שהוא קש' ואינו חשוב אין נועלי' חצי סנדל ואינו עומד ברגל כלל:

לאו דחמיתי' וכו' פי' שנצי ב' הרצועות או דקות וקצרות שעושי' בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק וי"א שהם קרסי' שאנו עושי' במנעלים וסנדלא דטייעי הוא שרצועותיו גדולו' ורחבות לכופלן על הרגל והא דקאמר והאי דידן קטרי ביה מתנא פי' רצועה של עור או של שער דשל גמי ודאי לא כדאיתא לקמן והיה מנהגם לעשות בו קרסי' בפיו כדי לחבר שתי שפתות הנעל ועל כל זה אינו מתהדק ברגל ולכן היה צריך מלבד הקרסים רצועה אחת או שתים לכפל עליו להדקו. וכיון דקיימא לן שאין חולצים במנעל לכתחלה ואפילו במקום שאין סנדל מצוי כדכתיבנא לעיל ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק וקשה ולעשותו חתיכה אחת ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויין שם ועוד ב' רצועו' ארוכות א' מכאן וא' מכאן תחת הקרסי' או עליהם כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל א' ליכפל ב' פעמי' ושמעתי מה' הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגי' חכמי נרבונא הובא לפני רבי' רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפירות שם וגם רצועות שתפרום שם כי היה מקשה ממנו כדי להיות הסנדל עור א' ונרא' שזו חומר' יתיר' דע"כ לא איסתפק' לן לקמן אלא בתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכותא של עור כשרים בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן ולעיל נמי אמרי' דקס"ד דארקת' מעל דמעל אלמא אינה מעצמו של מנעל ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו של מנעל שרי ואריך ואין בזה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מה שאפשר:

הא שמטה היא חליצתה כשרה. רוב הרגל אין רוב העקב לא פי' דמסתמא לא פסלו במה ששומט' הוא אלא כשעש' דבר חשוב ש"ד דגבי דידה חשוב מעשה:

אלימא דלשפתי' לעלאי וקאי תתאי מעל אמ' רחמנא ולא מעל דמעל ושמעי' מינה שאם חלץ במנעל שעל בתי שוקי' לא יצא דמעל דמעל הוא:

או דילמא גלויי כרעא בעיא וליכא פי' וש"מ שאם חלצה ב' בין בבת א' בין בזה אחר זה כשרה חליצתה כיון ששניה' של עור דהא איכא חליצה וגלויי כרעא ואפי' בזה אחר זה ושחלץ התחתון באחרונה נהי דלא הויא חליצת העליון חליצה חליצת תחתון חליצ' והוא שיהא מהודק יפה וכמ"ש שאם היו ב' סנדלים כפולי' תפורים כא' שיוצא בו וכשם שיצאה באנפליא של בגד מחופה עור כדאית' לקמן אבל בירושלמי אמרו חלצה באנפליא אית תנא תני חליצת' כשרה ואית תנא תני חליצתה פסולה. מ"ד כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור פי' שנעשה הבגד טפל לעור והם מנעל א' ומ"ד פסולה כשהיתה אנפליא של עור פירוש שאין הפנימי טפל לעליון וה"ל מעל דמעל וזה חולק עם התלמוד שלנו ואגמ' דילן סמכי':

א) וספק ביד מורי אי פסילנא דורות כדפסילנא לכהן בת גר:

אע"ג דאית ביה חומרתא נוייל"ש בלע"ז קטרינן ביה מיתנא רצועות וכן אנו נוהגים האידנא לעשות בסנדל של חליצה נאייל"ש ורצועות לקשור סביב השוק וטוב ליזהר שלא יהו אזני המנעל רחבות יותר מדאי שלא יכרכו זו על זו אלא כדי לכרוך סביב השוק בלבד כדי שתגיע אזן זו לחברתה ולא יותר:

וכן הלכה שצריך שיהא תפור מעור ולא ממשיחה:

א"ר גר דן את חבירו גר ד"ת שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחחיך ומשום תשים ילפי' כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר דיני ממונות אבל לא דיני נפשות שאין ראוי לישב בסנהדרין, ואם הי' אמו מישראל אפילו ישראל דן. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, מ"ט תרי בישראל כתיב.

חלצה במנעל חליצתה כשירה א"ר אר"ב א"ר אם יבא אליהו ויאמו חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ור' יוסי אר"ב א"ר אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעיל לו שכבר נהגו העם בסנדל. מ"ב. א"ב מנעל לכתחיהל דלרבה אין חולצין בו וה"ק אם יבא אלי' ויאמר כו' דוקא אם יבא אלי' ואיאמר הא מסתמא אין חולצין לכתחלה ולר"י חולצין בו דה"ק ר"י דוקא אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו הא מסתמא חולצין במנעל לכתחלה. ואקשי' ולמ"ד מנעל אפי' לכתחלה והתנן חלצה במנעל כשרה דיעבד אין לכתחלה לא ה"ה דאפי' לכתחלה ואיידי דקבעי למיתני סיפא באנפולה חליצתה פסוהל דאפי' דיעדב תנא רישא נמי דיעבד, ומ"ד מנעל לכתחלה לא מ"ט גזירה משום מנעל מרופט א"נ משום חצי מנעל, פי' דנקרע גבו ואינו מכסה רגלו ומפני שהוא רך מתישב על הרגל ואדם נועלו לפי הדחק, וכיון שנפתח שאינו חופה את רוב הרגל פסול לחליצה אבל סנדל שהוא קשה משנפחת ואניו חופה את רוב הרגל אינו מועיל ואין נועלין אותו, וגם פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אל אחצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל סנדל אין דרכן לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל הלכך במנעל איכא למיגזר ובסנדל ליכא למגזר, ואע"ג דרבה ור"י [פליגי] בהא מילתא וקי"ל הל' כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה ורבה הוא דאמר מנעל לכתחילה לא, אפ"ה כיון דנהגו העם במנעל חולצין בו לכתחילה דהכי אמרי' דמנהגא מילתא הוי. ובירושלמי גרסי' מנהג מבטל הלכה, ובבבל נהגו לנעול סנדלים ולא נעלים מ"ה נהגו בסנדל כדרך נעליהן:

אר"י א"ר התרת יבמה לשוק כשמיטת רוב העקב, פי' שכיון שחלצה רוב העקב חליצה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב העקב חליצה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה, פי' אם היבם התיר הרצועות אע"פ שהיבמה חלצה המנעל ושמטתו מעל רגלו חליצתה פסולה, א"נ אם היבמה התירה הרצועות והיבם שמט רוב הרגל מן המנעל ואח"כ חלצתו היבמה חליצתה פסולה דבעי' שהיבמה תתיר הרצועות ותשמיט המנעל מעל הרגל טעמא דשמט הוא אבל שמט היא חליצתה כשרה אם התירה היא ושמטה היא רוב הרגל אין רוב העקב לא, פי' רוב הרגל תניא אלמא אין חליצתו כשרה אלא ברוב הרגל, ומתרץ היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי לי' רוב הרגל משם דחילי' דכרעא, ומסייע לי' לר"י דאמר ר"י בין שהתיר הוא ושמטה היא בן שמט הוא הותירה היא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא. פי' ובברייתא הכא תנאי שאם התיר היבם הרצועות או שממט את רוב הרגל חליצתה פסולה אלמא אין החליצה כשרה עד שתתיר היא את הרצועות ותשמיט רוב העקב, ירושלמי כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא התרה וחליצה בימין.

מאן דאמר מנעל לכתחלה [לא] מ"ט אילימא משום דהו"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל אי הכי אפילו דיעבד נמי לא אלא גזרה משום מנעל מרופט כלומר פשיטא דבכה"ג כשר ולא מעל דמעל הוא ומהכא משמע שאין מנעל וסנדל מדפוס א' דהא אמר מעיקרא שהמנעל מיפסיל משום מעל דמעל והסנדל כשר אלמא אין לסנדל פנתא שקורי' אנפיירי בלעז:

א"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא בעי ר' ינאי קרעתהו מהו שרפתהו מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דלמא חליצה בעינן וליכא תיקו. בעא מניה נחמיה בן ברוך מרבה שני מנעלים זה על גב זה מהו. ה"ד אילימא דשלפתיה לעילאי לעילאי וקאי תתאי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל [לא צריכא] דקרעתיה לעילאי ושליפתיה לתתאי וקאי עילאה חליצה בעינן והא איכא או דלמא גלוי כרעא בעינן והא ליכא ומי איכא כה"ג אין דחזיוה רבנן לאמימר דנפק בחמשה זוזי מוקי בשוקא מכאן למדנו שאין לחלוץ הנעל ע"ג בתי שוקיים דמעל דמעל הוא דהא אמר הכא דשני מנעלים זה על גב זה ה"ל עילאה מעל דמעל ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ולומר שאני הכא דשניהם מנעלים והלכך הו"ל עילאה מעל דמעל אבל בתי שוקים דלאו מנעל נינהו דאנפילא של בגד הוא ולאו מנעל איקרי לא מקרי המנעל (שלהן) שעליהן מעל דמעל [מ"מ] מה לי אם התחתון מנעל מה לי אינו מנעל מ"מ מעל דמעל הוא. ונראה דצריך להחמיר משום דמספקא לן אי גלויי כרעא בעינן לכן טוב להחמיר בדבר שלא לחלוץ על בתי שוקיים. ואע"ג דאמר גבי קב הקיטע דמחופה עור כשר ולא מקרי מעל דמעל התם חד מנעל הוא דחד מנא הוא אבל הכא תרי מני נינהו ויש סיוע בהא ממה שפרש"י סנדל התפור בפשתן שתפר בתוכו בגד פשתן כעין שתופרים בתוכו לבדין אלמא כה"ג לאו מעל דמעל הוא עוד פרש"י סנדל התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו. תניא בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד פי' חליצה פסולה לעלמא ופוסלת מן האחים הא אם לא נתכוון [הוא] ולא נתכוונה היא אינה פוסלת מן האחים:

תוס' בד"ה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו כו' הקשה ר"י דבפ' נערה כו' דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל דפריך דלמא קרא אתא לחליצת גרים דלא סגי בהורתו ולידתו בקדושה כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ולא דק אלא דהא נמי קשיא ליה דלמא קרא דבישראל לא אתא אלא למעוטי הורתו שלא בקדושה לחליצת גרים ומיהו בהורתו ולידתו בקדושה סגי בלאו אמו מישראל כמו גבי נערה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא הויא וכן הוא בהדיא בתוס' בפרק נערה בד"ה ואימא לרבות הורתה כו' ואכתי איכא לאקשויי אימא דבישראל אתא למעוטי הורתו שלא בקדושה אפיצו לחליצת בני גרים דמקרב גו' כו' עכ"ל ע"ש:

גמ' או ששמט רוב הרגל כו' טעמא דשמט הוא כו' אבל לא מצי לדקדק מדשמט הוא רוב הרגל דחליצתה פסולה אע"ג דשמטה היא המיעוט שהוא רוב העקב דבשמיטת רוב הרגל ודאי נשמט העקב שבדרך שמיטת מנעל נשמט העקב תחלה מן הרגל מש"ה הוצרך לדקדק טעמא דשמט הוא כו' דמסברא כהכשר החליצה כך הוא פסולו ומדנקט פסולו ברוב הרגל הכשרו נמי ברוב הרגל רוב הרגל אין כו' וק"ל:

ד"ה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל כו' עד ישראלית מעליתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראל מעליא הוא א"כ לחליצת גרים נמי כיון שהורתן ולידתן בקדושה הוה נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וכו'. פירוש הא דקאמר בגמרא אבל לחליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל היינו אפילו לחליצת גרים וחליצת גרים לא משכחת דנקראים אחים לענין יבום וחליצה אלא כשהיה הורתן ולידתן בקדושה ואם כן היא הנותנת מאחר דקי"ל דהורתן ולידתן בקדושה הוי ישראל מעליא א"כ בלאו האי קרא דבישראל שמעינן דאפילו לחליצת גרים בעינן מקרב אחיך דקרינן בהו שום תשים עליך וגו' אלא ודאי האי קרא אתא לאשמועינן דבעינן שיהיו הדיינים אביו ואמו מישראל אפילו לחליצת גרים:

ה"ה אפילו לכתחלה דבור בפני עצמו הוא:

ד"ה ואע"ג דאית ביה חומרתא וכו' עד כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בשמאל וכו' כצ"ל כנ"ל:

גמ' אין חולצין בסנדל אין שומעין לו כל זה נמחק:

שם דיעבד ומנעל לכתחלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מרענא כו' בסה"ד מיירי הכא. נ"ב שיכול להשביע ונאמנות אינו מועיל נגדו וק"ל:

בד"ה לענין חליצה כו' ולידתו בקדושה ישראלית מעלייתא היא כצ"ל. ונ"ב אינו פריך על חליצת ישראל דפשיטא הוא דבעינן מקרב אחיך דהיינו שתהא אמו מישראל ולא סגי בהורתו ולידתו בקדושה כ"ש גבי חליצה דלא גרע מדיני ממונות ואם כן בישראל ל"ל אי לאו דבא לאשמועינן דבעינן גבי חליצה אביו ואמו מישראל אלא דפריך דלמא קרא אתא לחליצת גרים דלא סגי בהורתו ולידתו בקדושה וא"כ מנין דבעינן אביו ואמו מישראל ומשני דאפי' לחליצת גרים בעינן מקרב אחיך בלא קרא דבישראל ואם כן אתא קרא דבישראל לאביו ואמו כו' ודו"ק:

בא"ד עליך וא"כ כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג אמר לי וכי כו'. כצ"ל:

תד"ה ועל שולחני הוא תדיר בירושלמי כו'. נ״ב קשיא להו שיהא תדיר סומך על שולחן אחרים שעולם חשוך בעדי (ביצה לב:) ורפב"י לא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעהו (חולין ז:). מכאן שריב"ב האריך שנים רבות כי היה בזמן בהמ"ק כדאיתא ריש פסחים ועדיין היה חי בימי ר' יוסי שהיה עם רבי בדור אחד בסוף התנאים (ועי' תוס׳ מנחות ס"ה ב' ד"ה ריב"ב):

עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". נראה לי דייק לה מדכתיב בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה, י) דקרינן בה ב' ישראל דהיינו משני צדדים יהיה ישראל. אך מקשים והלא כתיב (בראשית כא, יב) בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע ודרשו רבותינו ז"ל (נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק, ואם כן הכא נמי נימא בישראל ולא כל ישראל?
ונראה לי בס"ד התם הוה מצי למנקט כי 'יִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' ולכן כיון דאמר בְיִצְחָק אמרינן דאתא למדרש 'ביצחק ולא כל יצחק' אך כאן לא הוה מצי למימר ויקרא שמו יִשְׂרָאֵל ובעל כרחו נקיט למדרש שהיה ישראל משני צדדין אביו ואמו.

רש"י ד"ה מרופט מבוקע. וכן האי תיבותא דאירפט מגילה דף כו ע"ב:

תוס' ד"ה ואע"ג וכו' דלא מפסלא אם לא חלצה בידה הימנית. עי' חולין כ ע"א תד"ה לא למעוטי:

עד שיהא אביו ואמו מישראל שנא' ונקרא שמו בישראל. פירש"י בישראל משמע שיהיה ישראל מכל צדדיו. הרב חידושי הלכות בסנהדרין דף נ"ט הקשה משם ס' פענח רזא אמאי לא דרשו בישראל ולא כל ישראל כדדרשו ביצחק ולא כל יצחק והרבה תירוצים נאמרו וכי יתן המעיין את רוחו יראה חולשת התירוץ ועמ"ש מורינו הרב בתי כהונה ח"ב בחלק בית אבות דף ל"ד ובס' לשון למודים י"ד סי' קכ"א וס' מנחת בכורים ורמזתים בקונט' זה לקמן בסנהדרין על דף נ"ט ע"ש ואין ס' הנז' אצלי כעת. והן עתה רחש לבי דאפשר לומר דגם הכא דאמרינן עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל הכונה דדרשינן בישראל ולא כל ישראל כי היכי דאמרינן התם ביצחק ולא כל יצחק והיינו דלא כל ישראל אפי' אמו לבד מישראל אלא דוקא אביו ואמו מישראל וממעטינן מי שאמו מישראל לבד וכי היכי דהתם ממעט עשו דדרשינן ולא כל יצחק ה"נ הכא ממעט מי שאמו מישראל דהוא ישראל מעליא אלא צריך שיהיה אביו ואמו מישראל ולאוסופי אתא על ישראל דבעלמא למעט אמו מישראל. דאין סברא לדרוש ולא כל ישראל דלא בעינן אביו ואמו אלא סגי באמו מישראל דא"כ אינו מיעוט דכי מכשר אמו מישראל כ"ש אביו אלא דרשינן ולא כל ישראל למעט אמו מישראל כי היכי דמעיט התם עשו זה אפשר לומר לישב הסוגיות אמנם רש"י דכתב בשמעתין בישראל משמע שיהיה ישראל מכל צדדיו מוכח דממשמעות תיבת בישראל דריש ע"ז ק' דהול"ל דדריש כי התם בישראל ולא כל ישראל ואע"ג דלא קאמר הש"ס בהדיא הכא הכי הא עדיף לן להשוות השתי דרשות. ואפשר לישב דרש"י סבר מכח דהש"ס סתם ולא קאמר בישראל ולא כל ישראל אלא מייתי מקרא לחוד דמשמע לש"ס דמשמעות בישראל הוא מכל צדדיו. משא"כ ביצחק אין לדרוש שיהיה יצחק מכל צדדיו דעשו נמי מיצחק ורבקה קאתי ולא איירינן כי אם בעצם לא בתורה ומעשים להכי דריש ביצחק ולא כל יצחק. וסמך רש"י דאי נמי בעית למדרש הכא כהתם בישראל ולא כל ישראל כך הוא ותצא דינ"א דממעט אמו מישראל ובעי אביו ואמו מישראל ודוק הטב כי קצרתי ועמ"ש הרא"ש בתוספותיו:

גר דן את חברו. דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב.) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר: עליך הוא דבעינן מקרב אחיך. אבל על הגר אפי' חבירו אתה מקים עליו. דיין בכלל מלך דכתיב (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאין צריך כלום יעמיד ארץ ועוד שימות הרבה כתובים כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך: בישראל. משמע שיהא ישראל מכל צדדין: במילתה דרבה גרסינן חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין. ומדקאמר אם יבא אליהו כו' דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא ובדרב יוסף גרסי' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו וכל כמה דלא אמר לן אליהו אין חולצין במנעל חלצינן לכתחלה: ה''ג אמר לו וכי חולצין במנעל. ול''ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן והאי דכתיב באורייתא (דברים לג) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא: משמו. דר''מ: פנתא. גב המנעל: וארקתא. שרוך נעל (בראשית יד) מתרגם ארקתא דמסאנא שכופלין רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין וכופלין רצועות של אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו: א''ה אפילו דיעבד נמי. אלא מדאמרינן חליצתו כשרה ש''מ גלויי כרעא בעינא ואפילו שני מנעלים זה על גב זה כי שולפת לתרוייהו שפיר דמי כדאמר לקמן ב' מנעלים כו' מהו ועד כאן לא מיבעיא ליה אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרוייהו שפיר דמי: מרופט. מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע''ג דקרוע מייתב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי: שינצי. אשטר''ל ונוח לחולצו: אע''ג דאית ביה חומרתא. קשר קשור על שפתיו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ''ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותישרי והדר תחלוץ ותהוי חליצה מעליא: בשמיטת רוב העקב. כגון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אע''פ שלא חלצתו כולו הותרה: הותרו רצועות מנעל. שלא התירתן היא: או ששמט. הוא רוב הרגל והיא חלצתו לגמרי: דחיס. נסמך לשון דחיס בריימב''ר בלע''ז: עקב. שלו''ן: מסייע ליה כו'. הא דקתני הותרו רצועות כו': שרפתהו. השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו:

או של נתבע ובכתובות פר''ח מרענא שטרא אפומיה אפילו כתוב נאמנות בשטר נשבע וגובה ונראה לר''י שרוצה לומר שכתב לו לוה למלוה בתוך השטר דמהימן ליה בלא שבועה כל אימת דאמר לא פרענא אפילו פרעו בעד אחד ופוגם ונפרע שלא בפניו דהוה צריך שבועה אי לא דכתב ליה הכי וכה''ג מיירי הכא: גר דן את חבירו דבר תורה. פירש בקונט' היינו לדיני נפשות ואין נראה כדכתבתי בהחולץ (לעיל דף מה:): לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל. פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפי' לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בעשרה יוחסין (קידושין עז.) הקשה ר''י דבפרק נערה בכתובות (דף מד:) אמר גבי נערה המאורסה כי עשתה נבלה בישראל דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא א''כ לחליצת גרים נמי כיון שהורת' ולידת' בקדושה הוו נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וא''כ בלאו מונקרא שמו בישראל נפקא פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל דבעינן מקרב אחיך ולהכי אית לן למידרש מונקרא שמו בישראל עד שיהא אביו מישראל ולפי זה צריך לומר דרב שמואל היתה אמו מישראל דהא לא איצטריך ברייתא למיפסל אלא אותו שאמו מישראל.: ה''ה דאפילו לכתחלה ואיידי דתנא סיפא כו'. תימה תקשה ליה סיפא דקתני בסנדל שיש בו עקב כשר משמע הא לכתחלה לא אלא ע''כ משום דקתני סיפא אם אין בו עקב פסול נקט רישא כשר וי''ל דה''מ למימר וליטעמיך: ועל שולחני הוא תדיר. בירושלמי גרס שולחני הייתי בעירי ועל שולחני כו': וכי חולצין במנעל. ול''ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו כמו שפירש בקונטרס וגם רב יהודאי גאון מחקו מן הספרים ובתוספתא אינו: גזירה משום מנעל המרופט. ואם תאמר דתני בסוף פרק תולין (שבת דף קמא: ושם) לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה וי''ל דהתם אינו מרופט כ''כ שלא יהא ראוי לנעול בו: ואע''ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא. בירושלמי בפרקין גרסינן כיצד הוא עושה קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאליו רבי חנינא בריה דרבי הלל אומר עונבו כדי שתוכל להתירו באחת מידיו כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין עד כאן ירושלמי ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור וגם צריך שתתירנו בידה הימנית לפי הירושלמי ואע''פ שלא מצינו שפוסל בשמאל אלא ברגל אבל ביד כשר לחלוץ אפילו בשמאל ואמרינן נמי לקמן בסוף פירקין (דף קה.) גידמת חולצת בשיניה משמע דלא מיפסלא אם לא חלצה בידה הימנית:

דף קב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד