דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

יבמות קב ע"ב - Steinsaltz

The Gemara asks: Is there really a case like this where people wear one shoe on top of another? The Gemara answers: Yes, for the Sages saw Rav Yehuda, who went out once to the market wearing five pairs of shoes, which were similar to slippers, one on top of another.

Rav Yehuda said another halakha that Rav said: An underage yevama who grew up among her husband’s brothers before any ḥalitza was performed is permitted to marry one of the brothers through levirate marriage, and we are not concerned about the possibility that during the time she was in the company of her yevamin she removed a sandal from one of them, and thereby she would have already performed ḥalitza. The Gemara infers from this statement: The reason it is permitted to perform levirate marriage now is specifically that we did not see her remove one of their shoes, but if in fact we did see her do so, we are concerned and treat her as a yevama who already performed ḥalitza and is thereby forbidden to all the brothers.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita: Whether he intended to perform ḥalitza and she did not intend to, or whether she intended to perform ḥalitza and he did not intend to, the ḥalitza is invalid, unless they both intended it as one to perform a proper act of ḥalitza? The Gemara answers: This is what Rav said: Even if we did see that she removed a shoe from one of them, we are not concerned that perhaps they intended to perform ḥalitza.

And there are those who say the inference from Rav’s statement should be made in the opposite manner: The reason it is permitted for her to perform levirate marriage now is specifically that we did not see her remove a shoe from one of the brothers. But if we did see, we would be concerned and would treat her as a yevama who already performed ḥalitza, despite our knowledge that she did not intend to perform ḥalitza. And with regard to that which was taught in the baraita, that intention is required, this applies only as far as validating the act of ḥalitza in order to permit her to marry a stranger. But performing an act of ḥalitza even without intention is sufficient to disqualify her for the brothers, rendering prohibited an act of levirate marriage afterward.

Rav Yehuda also said that Rav said: One may not perform ḥalitza using a sandal that was sewn together with threads made of flax, as it is stated: “And I made you shoes of taḥash skin” (Ezekiel 16:10), which is the skin of an animal, implying that a shoe is something made entirely of leather. The Gemara challenges: If the source is “taḥash,” let us say: A shoe made of taḥash skin, yes, it is valid; but if made of anything else, no. The Gemara rejects this: Because “shoe” and “shoe” are written in the Torah multiple times, this amplifies and includes all types of shoes crafted from leather skins as valid for performing ḥalitza.

The Gemara asks: If the inclusion of the words “shoe” and “shoe” amplifies, then should one include as valid for performing ḥalitza shoes crafted from even any other materials as well, including those not produced from leather at all? The Gemara answers: If so, what purpose does “taḥash” serve, as nothing is learned from it? Rather, from the word taḥash it is derived that the shoe must be crafted entirely of leather, but all types of leather are included because the word “shoe” is repeated in the Torah numerous times.

Rabbi Elazar asked Rav: What is the status of the following type of sandal used for performing ḥalitza? In a case where it, the shoe itself, is made of leather, and the sections that hold its straps [tereisiyyot] are made of hair, as they were woven together with goat’s hair, what is the halakha? He said to him: Do we not refer to such a sandal as: “And I made you shoes of taḥash”? Since it is crafted from material that comes from an animal it is valid. The Gemara asks: If that is so, i.e., that anything derived from an animal is valid, then even if it is fashioned entirely of hair it should also be valid. The Gemara answers: That would be called a slipper, not a shoe.

Rav Kahana said to Shmuel: From where is it known that this phrase: “And she shall remove [ḥaltza] his shoe from on his foot” (Deuteronomy 25:9), means to remove? As it is written: “Then the priest shall command, and they shall take out [ḥiltzu] the stones in which the plague is” (Leviticus 14:40), indicating that the word ḥaltza means that they shall remove the stones from their place.

The Gemara asks whether the word ḥaltza can be interpreted differently based upon its apparent meaning in other contexts: But could you say it is a term for strengthening, as it is written: “Arm [heḥaletzu] men from among you for the army” (Numbers 31:3), meaning that men among you will be strengthened and take up arms to prepare for battle? The Gemara answers: There too, the meaning of the word is referring to taking something from its place, as it means removing people from their houses in order to go out to war.

The Gemara challenges: But isn’t it written: “He delivers [yeḥaletz] the afflicted by His affliction [be’onyo]” (Job 36:15)? This indicates that the afflicted one becomes stronger due to his affliction, as, if the intention was to deliver him from his affliction, it should have said: From His affliction, rather than “by His affliction.” The Gemara answers that the verse should be interpreted as follows: Be’onyo, in other words, as reward for his suffering from affliction, He shall deliver him from the judgment of Gehenna, as is understood from the term be’onyo, through the reward due to his affliction.

The Gemara challenges further: But with regard to that it is written: “The angel of the Lord encamps around those who fear Him and delivers them [vayeḥaltzem]” (Psalms 34:8), doesn’t vayeḥaltzem rather mean: He shall strengthen them? The Gemara answers: The verse means: As a reward for those that fear Him, He shall deliver them from the judgment of Gehenna. Therefore, the Gemara interprets vayeḥaltzem as “delivers them,” not as: Strengthens them.

The Gemara challenges further: But with regard to that which is written: “And the Lord will guide you, and satisfy your soul in drought, and make your bones strong [yaḥalitz]” (Isaiah 58:11), and Rabbi Elazar said regarding that verse: This is the greatest of blessings, and Rava said it means: Strengthening of bones. This seems to indicate that the root of the word ḥalitza is referring to strengthening. The Gemara answers: Yes, it has this connotation, and it has this connotation, i.e., the root ḥ-l-tz sometimes connotes removal and sometimes connotes strengthening. But here, only one meaning is possible, as, if it enters your mind that ḥalitza here connotes strengthening, then let the Merciful One write in the Torah: She shall strengthen [ḥaletza] his shoe on his foot [beraglo], indicating that she should tighten the shoe on his foot, rather than stating: “From on his foot [me’al raglo],” which indicates that she is removing something from his foot.

The Gemara responds: If the Merciful One had written in the Torah: On his foot [beraglo], I would have said she must strengthen and tighten the shoe on his foot, yes, but on his calf, no; and if his foot were amputated she may no longer perform ḥalitza. Therefore, the Merciful One writes in the Torah: “From on his foot [me’al raglo],” to teach that she may strengthen the shoe even on his calf, which is part of the leg, or regel, above the foot. The Gemara answers: If so, and ḥalitza really means strengthening, let the Merciful One write in the Torah: She shall strengthen his shoe on the upper part of his foot [beme’al raglo], indicating that the shoe can also be tightened on the area of the calf. What then is the meaning of “from on his foot [me’al raglo],” which is written in the verse? Learn from here that in this context the word ḥalitza clearly indicates removal, meaning that the mitzva of ḥalitza is for the yevama to remove the shoe of the yavam and not to tighten it on his foot.

Parenthetical to this discussion, the Gemara relates: A certain heretic said to Rabban Gamliel: You, the children of Israel, are a nation whose Master removed [ḥalatz] Himself from them, for God has left you in much the same way in which a yavam would perform ḥalitza with his yevama, as it is written: “With their flocks and with their herds they shall go to seek the Lord, but they shall not find Him. He has removed [ḥalatz] Himself from them [meihem]” (Hoshea 5:6). The heretic tried to use this verse as scriptural support that God has performed ḥalitza with the Jewish people.

He, Rabban Gamliel, said to him: Imbecile, does it say: He performed ḥalitza to them [lahem]? Rather, it says “ḥalatz from them [meihem],” meaning it is as if they, the Jewish people, performed ḥalitza on Him. But if a yevama had her shoe removed by her yevamin, does this have any significance? Here too, the meaning of the verse is that the nation of Israel abandoned God by removing themselves from Him, and this abandonment has no significance.

The Gemara analyzes the phrase used in the mishna that discusses the types of shoes that can be used for ḥalitza. It was taught in the mishna that if he was wearing a soft shoe [anpileya] made of cloth for ḥalitza, her ḥalitza is invalid. The Gemara explains: That is to say that an anpileya is not considered a shoe.

And we also learned similarly in a mishna (Shekalim 3:2): The one who collects the funds of shekels donated to the Temple from the chamber and puts them into baskets in order to be used may not enter to collect the funds wearing a garment [pargod] that is cuffed [ḥafut], nor wearing an anpileya, and needless to say that he may not enter wearing a shoe or a sandal, because one may not enter the Temple courtyard wearing a shoe or a sandal. It is prohibited for the one collecting funds from the chamber to enter the chamber wearing a garment or footwear in which money could be hidden, lest people come to suspect that he hid in them funds collected from the chamber. In any case, the wording of the mishna indicates that an anpileya is not considered a type of shoe, since it is permitted to enter the Temple wearing an anpileya when there is no reason for suspicion, unlike a shoe or sandal, which can never be worn in the Temple.

And the Gemara raises a contradiction from a baraita concerning what footwear is permitted on Yom Kippur, which seems to indicate otherwise: The halakha is the same for a soft leather shoe, and a hard leather sandal, and an anpileya, as one may not walk in them from one house to another, nor from one bed to another on Yom Kippur, due to the prohibition against wearing shoes, indicating that at least as far as Yom Kippur is concerned, an anpileya is considered a shoe.

Abaye said: There, with regard to Yom Kippur, it is referring to an anpileya that has cushioning, and this is forbidden due to the pleasure that one derives from cushioned footwear on a day when people are commanded to afflict themselves. Rava said to him: But is footwear that is not considered to be shoes forbidden on Yom Kippur due to the pleasure one derives from wearing them? But Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out on Yom Kippur so his feet would not be injured, implying that there is no prohibition against wearing something comfortable on one’s foot, as long as it is not defined as a shoe. Rather, Rava said: This is not difficult. Here, when they said that an anpileya has the status of a shoe, it is referring to an anpileya made of leather. There, when they do not consider it a shoe, it is referring to an anpileya made of cloth.

The Gemara adds: And so too, it is reasonable to distinguish in this manner, as, if you do not say so, it is difficult to reconcile the seeming contradiction between one statement about Yom Kippur and another statement about Yom Kippur. As it is taught in a baraita: A person shall not walk while wearing slippers [kordakisin] within his house on Yom Kippur, but he may walk while wearing an anpileya within his house. This would imply that wearing an anpileya is permitted, but the baraita quoted above taught that it is prohibited. Rather, must one not conclude from here that here, where it indicates that an anpileya is forbidden, it is referring to an anpileya made of leather, as they are considered like a shoe, and there, where an anpileya is permitted, it is referring to an anpileya made of cloth? The Gemara concludes: Indeed, learn from here that it is so.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If she performed ḥalitza using a shoe whose seams were opened up, which still covered most of the foot; or if she performed ḥalitza with a sandal whose sole was partially opened that still held most of the foot; or if she performed ḥalitza with a sandal made of cork [sha’am], or of fibers from a tree; or with a prosthetic foot of an amputee; or with a felt shoe [muk]; or with a leg blanket that an amputee makes for his feet as a covering in which to put the stumps of his legs, which is not an actual shoe; or with a leather anpileya; and likewise, a woman who performs ḥalitza with her yavam when he is an adult man,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - ב

ותמהינן: ומי איכא כי האי גוונא, [41] האם שכיחה [42] מציאות כזו, שילך אדם עם שני זוגות מנעלים על רגליו?

ואמרינן: אין, אכן. דחזיוה [שראוהו] רבנן לרב יהודה, דנפק בחמשא זוזי מוקי [בחמשה זוגות מנעלים] [43] לשוקא.

אמר רב יהודה אמר רב: יבמה שהגדילה [שגדלה] בין האחין של בעלה שמת, שמוטל עליהם ליבמה או לחלוץ לה מותרת לינשא, דהיינו להתייבם, לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא חלצה פעם סנדל לאחד מהן, ונתקיימה בכך חליצה, ועל ידי כך נפסלה ליבום.

ותמהינן: משמע דטעמא דמותרת לאחים, משום דלא חזינן [שלא ראינו] שחלצה לאחד מהם. ואין חוששין שמא חלצה פעם, ואנחנו לא יודעים על כך.

הא אם חזינן שחלצה, חיישינן, ואסורה עליהם, אף על פי שלא נתכוונו היבמה והיבם למצות חליצה!

והא תניא: בין שנתכוון הוא לחליצה ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא לחליצה ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד למצות חליצה!?

ומבארינן: הכי קאמר רב: אף על גב דחזינן שחלצה לאחד מהם, אין חוששין שמא כוונו למצות חליצה, ולכן מותרים ביבום.

ואיכא דאמרי כך: טעמא דלא חזינן שחלצה. הא חזינן חוששין, ואסורה להתייבם.

ודקא תנא בברייתא דבעי כוונה, שמשמע שצריך שאנו נדע שהם מתכוונים לחליצה [44], הני מילי לאישתרויי לעלמא, כדי שתהא מותרת לינשא לאחרים, צריך שנדע שנתכוונו לחליצה.

אבל לאחין מיפסלא אף אם איננו יודעים שנתכוונו, משום דחיישינן שנתכוונו.

אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בתוכו בגד פשתן [45] אין חולצין בו [46] שנאמר: "ואנעלך תחש" [47]. משמע שאינו נקרא מנעל אלא אם עשוי כולו מעור [48].

ומקשינן: אם כן, אימא: עור תחש אין, דווקא עור של תחש נקרא מנעל, אבל מידי אחרינא לא, ויתמעט ממקרא זה מנעל מעור בהמה אחרת!

ואמרינן: מדכתיב נעל נעל שתי פעמים ריבה אף עור בהמה אחרת.

ומקשינן: אי נעל נעל ריבה, אם כן נאמר דאפילו כל מילי נמי כשרים לחליצה, ואף סנדל התפור בפשתן!

ואמרינן: אם כן, דכל מילי אתרבו, האי דכתיב בקרא תחש מאי אהני ליה [למה זה מועיל], הרי לא נתמעט כלום.

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: אם הוא, הסנדל, של עור, ותריסיותיו [רצועותיו [49]] של שער [נוצה של עזים], מהו, האם כשר לחליצה או לא?

אמר ליה: מי לא קרינן ביה "ואנעלך תחש"? הרי גם זה קרוי מנעל! [50]

אמר ליה: אי הכי, אפילו כולו של שער נמי יהא כשר לחליצה!

אמר ליה: ההוא העשוי כולו משער, קרקא [51] מקרי, ואינו בכלל "נעל" האמורה בפרשה.

אמר ליה רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי דכתיב ביבמה "וחלצה נעלו מעל רגלו" מישלף הוא, לשלוף את הנעל מעל רגלו, מדכתיב: "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע", דהיינו, שצריך לשלוף אותן מהקיר.

ואימא ש"חליצה" לשון זרוזי הוא, דכתיב: "החלצו מאתכם אנשים לצבא", ואם כן, אף כאן נאמר שהכוונה שתיטול את המנעל מעל גבי הקרקע, ותנעילו ברגלו!

ומבארינן: התם נמי, בעניין חלוצי צבא, לשון "החלצו" לשון שליפה הוא, דהיינו, שלופי מביתא לקרבא [שיצאו מביתם לקרב].

והכתיב: "יחלץ עני בעניו", דהיינו, יזרזנו ויתן לו כח?

ומתרצינן: התם נמי "יחלץ" לשון שליפה הוא, והכי פירושו, בשכר עניו [52] של העני, שכיפר עליו בחייו יחלצו ויצילנו מדינה של גיהנם.

אלא הא דכתיב: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", האם אין הפירוש לשון זרוזי, שיראי ה' יחליפו כח!? ואמרינן: לא. הכי פירושו, בשכר מעשיהם הטובים של יראיו יחלצם [יחלץ אנשים אחרים] מדינה של גיהנם [53].

אלא הא דכתיב: "ועצמותיך יחליץ", ואמר רבי אלעזר: זו מעולה שבברכות. ואמר רבא: זרוזי גרמי [נתינת כח בעצמות]! [54]

ואמרינן: אין, אכן כך. משמע הכי, לשון שליפה, ומשמע גם הכי, לשון זרוזי.

ומכל מקום לשון חליצה שנכתב ביבמה ודאי לשון שליפה הוא, דהכא אי סלקא דעתך שלשון זרוזי הוא, דהיינו שתנעילו מנעל, אם כן לכתוב רחמנא "וחלצה נעלו ברג לו"!

ודחינן: מכאן אין ראיה. דאי כתב רחמנא "ברגלו", הוה אמינא ברגלו אין, אבל בשוקו, דהיינו, שנחתכה רגלו ונותר רק שוקו לא! לכן כתב רחמנא "מעל רגלו", דמשמע אפילו בשוקו, שהוא מעל רגלו חולצין.

ואמרינן, עדיין יש מכאן ראיה. שאם בא הכתוב רק לומר שחליצה בשוקו כשרה, אם כן לכתוב רחמנא "וחלצה נעלו במעל רגל ו". מאי האי דכתיב "מעל רגלו"? שמע מינה דחליצה דיבמה מישלף הוא.

אמר ליה ההוא מינא [אותו מין] לרבן גמליאל: עמא דחלץ ליה מריה מיניה! כלומר, אתם עם שאלוקיכם חלץ לכם [55]. דכתיב: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם"!

אמר ליה רבן גמליאל: שוטה! מי כתיב "חלץ להם"? הרי "חלץ מהם" כתיב! דהיינו, שהם חלצו לו.

ואילו יבמה דחלצו לה אחין, מידי מששא אית ביה? האם יש בזה ממש?!

שנינו במשנתינו: ובאנפיליא חליצתה פסולה כו'.

ואמרינן: למימרא, מוכח ממשנתינו, דאנפיליא [מנעל של בגד] לאו מנעל הוא.

ותנן נמי כך: אין התורם [שבא להוציא את הכסף שנאסף בקופות שבלשכה] נכנס ללשכה לא בפרגוד חפות, דהיינו חלוק שיש לו אימרא [שולים], כדי שלא יחשדוהו לומר שהחביא כספים בתוך האימרא.

וכן לא יכנס באנפיליא, שמא יחשדוהו שהחביא בה כספים.

ואין צריך לומר שלא יכנס לשם במנעל וסנדל, שזה אסור אף ללא חשש חשד, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה, דכתיב: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".

ומזה ששנינו באותה משנה "ואין צריך לומר במנעל", משמע שאנפיליא שהוזכרה קודם לכן באותה משנה אינה בכלל מנעל!

ורמינהו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא, לא יטייל בהן ביום הכפורים, לא מבית לבית ולא ממטה למטה, משום שאסור בנעילת הסנדל.

מוכח מכאן שאף אנפיליא נחשבת סנדל!

אמר אביי: באמת אנפיליא אינה נחשבת מנעל, ומותר ללכת בה ביום הכפורים.

וכאן בברייתא מדובר, דאית ביה באנפיליא כתיתי, שהניח בה חתיכות דקות של מוכין ועור רך, ואסור ללכת בה משום תענוג, ולא משום איסור נעילה.

אמר ליה רבא: ומשום תענוג בלא מנעל ביום הכפורים מי אסירי? האם יש איסור בתענוג, אם אינו נחשב מנעל?

והא רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה [כרך סודר על רגלו] ונפיק [ויצא כך] ביום הכפורים!? אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן, מה ששנינו שאנפיליא אסורה ביום הכפורים, מדובר באנפיליא של עור, שבאמת נחשבת מנעל.

ואילו כאן, במשנתינו, ובמשנה של תרומת הלשכה, מדובר באנפיליא של בגד.

שלענין חליצה אינה נחשבת מנעל, לפי שאינה מגינה על הרגל.

וגם לענין תרומת הלשכה אינה נחשבת מנעל שאסור ליכנס בו לעזרה, שהרי אין בזיון כשנכנס בה לעזרה, לפי שאין דרך להכניסה כשהיא מלוכלכת בטיט, שהרי אין הולכין בה בטיט. ולכן אסורה שם רק מפני החשד.

ואמרינן: הכי נמי מסתברא. דאי לא תימא הכי, קשיא מברייתא אחרת שמדברת בענין יום הכפורים אברייתא שהבאנו לעיל בענין יום הכפורים!

דתניא: לא יטייל אדם ביום הכפורים בקורדקיסין, דהיינו מנעלים דקים שנועלים תחת המנעלים העבים, להגן מפני המים, בתוך ביתו. אבל מטייל הוא באנפילין, דהיינו אנפיליא, בתוך ביתו! [56]

והרי בברייתא דלעיל שנינו שלא יטייל באנפיליא ביום הכפורים!?

אלא לאו שמע מינה כפי שחילקנו: כאן, בברייתא ששנינו שאסור לטייל באנפיליא ביום הכפורים, מדובר באנפיליא של עור. ואילו כאן, בברייתא ששנינו שמותר לילך באנפיליא ביום הכפורים, מדובר באנפיליא של בגד.

ומסקינן: שמע מינה.

תניא כוותיה דרבא:

חלצה במנעל הנפרם, שחופה עדיין את רוב הרגל,

או שחלצה בסנדל הנפחת, שמקבל עדיין את רוב הרגל,

או שחלצה בסנדל של שעם ושל סיב, שקשה הוא, ומגן,

וכן בקב של הקיטע, דהיינו, שמי שנקטעה רגלו, עושין לו כמין דפוס רגל, ויש בו בית קיבול קטן, ומכניס שם את ראש שוקו. [ואינו נסמך על קב זה, אלא יש לו קב קשור לשוקיו, ועליו הוא נשען].

או שחלצה במוק [מין מנעל של לבד קשה], שמגן על הרגל,

או שחלצה בסנדל של סמיכת רגלים, דהיינו, שיש אדם שאינו יכול להלך על רגליו, ומהלך בידיו, וגורר את רגליו אחריהן. ועושה לרגליו סמיכה של עץ או של עור, ומכניסן לתוכו, כדי שלא יטנפו בטיט,

וכן באנפיליא של עור, והחולצת מן הגדול,

הערות

[41] המהרש"ם מביא, דאיתא בפענח רזא [שמות, גבי של נעלך], שמשה רבינו ע"ה היה לבוש שני מנעלים.

[42] כך פירשו התוס' את דברי הגמ'. שהשאלה היא האם כך היא דרך בני אדם, דאלא"ה, לא תהא חליצתה כשרה.

[43] הביא היעב"ץ, דהיינו משום שמצונן היה, כדאיתא במס' שבת [ל"ז ע"ב].

[44] בגליון הש"ס ציין לתשובת מהר"י בן לב [ח"ב סי' י"א]. עיי"ש שהאריך בזה.

[45] כך פירש רש"י. והקשו עליו, הא לא גרע בכה"ג מסנדל של עץ דקתני במתניתין דכשר, ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור ודברי הכל, וכן בקב הקיטע מוקמינן במחופה עור. עוד פירש רש"י, דהיינו שתפור בחוט פשתן, כעין שלנו. וכתב בנמו"י שכן עיקר. וכן פירש רבינו חננאל. ושיטת תוספות ישנים במס' יומא [ע"ח ע"ב], דהיינו שאין בסנדל עור אלא תחת הרגל, וחוטים של פשתן מתוחים עליו וחופים את גב הרגל. וכיון שאינו מגין, פסול אף בדיעבד.

[46] נחלקו בזה הראשונים. שיטת הריטב"א והמאירי, שחליצתו פסולה מן התורה. לדעה אחת בתוס' ישנים במס' יומא חליצתו פסולה מדרבנן. ולדעה אחרת שם, חליצתו כשרה, והלימוד מ"ואנעלך תחש" אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולא אמרו אלא שאין חולצין בו לכתחילה.

[47] עיי' בתוס' שהביאו שמכאן למד רבינו תם, שצריך הסנדל להיות דווקא מעור בהמה טהורה, דומיא דתחש. אבל התוס' כתבו דאין זה נראה. ובספר התרומה כתב, דמ"מ לכתחילה יש לעשותו מעור בהמה טהורה, הואיל ונפק מפומיה דר"ת. ואף הרצועות והקרסים והלולאות ורצועות התפירה יהיו מעור בהמה טהורה [ב"י ורמ"א סי' קס"ט]. ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ת אה"ע סי' קנ"ב מה שהקשה על דברי ר"ת מסוגיא דמס' שבת [כ"ח ע"ב]. ועיי' בנמוקי הגרי"ב.

[48] כך פירש רש"י. אבל יש שפירשו, דפסולו משום שכשהמנעל תפור בפשתן, הרי חוטי הפשתן מעמידים את המנעל, והרי הוא כאילו כולו פשתן, שהכל הולך אחר המעמיד [פסקי ריא"ז פי"ב ה"ב].

[49] כך פירשו רש"י והנמו"י ועוד ראשונים. אבל הרמב"ם מפרש דמיירי שתחתיתו של הסנדל מעור, ולחייו משער. וכתב הלח"מ שלשיטתו חליצתה כשרה בכה"ג דווקא בדיעבד.

[50] כתב היש"ש בדעת הרמב"ם, דהיינו דווקא בשל שער, שסוף סוף בא מן הבהמה. אבל ממין אחר חליצתה פסולה. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א שמפרשים שתרסיותיו היינו רצועותיו, שצריכות הן להיות דווקא משיער, שהוא דבר הבא מן הבהמה. אבל סנדל שרצועותיו של גמי פסול לחליצה. אבל הב"י כתב, דאף אם אין הרצועות מדבר הבא מן הבהמה, חולצין בו. שכיון שחוץ מהרצועות כולו של עור, קרינן ביה "ואנעלך תחש".

[51] כתב הנמו"י, דקורקא הוא כעין מנעל, והוא עב, שעשוי מעור מדובק עם עור אחר עב. וכן העושה מנעל שכולו משער, הוא בהכרח עב, לפי שמדבקם יחד, וזה אינו קרוי מנעל כלל, דשם בפני עצמו יש לו.

[52] דהאי דכתיב "בעניו" היינו בשביל עניו. דהיינו, בשביל עניו ויסורין שהיו לו בעולם הזה, ממרקין אותו לחלצו מדינה של גהנם. מהרש"א.

[53] צריך להבין היאך דבר זה משתמע מלשון הפסוק. וביאר המהרש"א, דלצורך יראיו לא היה צריך לכתוב "ויחלצם" מדינה של גהנם. דכיון דכתיב כבר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו", היאך יבואו לדינה של גהנם?! אלא, בשכר יראיו וזכותם, יצילו גם אחרים מדינה של גהנם. עיי"ש.

[54] עיי' במהרש"א מה שביאר בזה.

[55] כך פירש רש"י. ובמהרש"א ביאר, כי על ישראל בגלותם נקראו אלמנה, כדכתיב "היתה כאלמנה", וכשומרת יבם הזקוקה ליבום. והמין הזה דימה את ישראל לשאר שומרת יבם שהיא זקוקה לו, ואחר שלא רצה בה ליבם חלץ לה היבם ואינה זקוקה לו עוד, ואדרבה שהיא אסורה לו, דכיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכבר החליף אתכם באומה אחרת, ולא יבנה ירושלים ובית המקדש. והשיב לו רבן גמליאל, מי כתב "חלץ להם", דהוה משמע כן? אבל הם כשומרת יבם ש"חלץ מהם", שהיא, כנסת ישראל, לא היתה חפצה בו, ומרדה ביבם, דודאי עדיין זקוקה לו. וכשתשוב לבנות הימנו, גם הוא ישוב אליה, ולא יחלוץ לה, שכבר נשבע להיות לה לאלקים, שלא להחליף אותנו באומה אחרת. ועיי' מה שכתב בזה ביעב"ץ.

[56] וכתב הריטב"א בשם הרא"ה, דהאי דנקט דמטייל בתוך ביתו, אתא למעוטי חצר שאינה מעורבת, דהא קיי"ל עירוב והוצאה ליוהכ"פ, ואסור לצאת בכל דבר שאינו מנעל משום משוי. ועיי' בנמו"י. ובגליון מהרש"א כתב, דבאמת ה"ה דאף ברה"ר מותר לטייל באנפיליא ביוהכ"פ. והאי דנקט ביתו, משום דבקורדיסין קתני לא יטייל בתוך ביתו.

ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש דבר כגון זה] שנועלים מנעל על גבי מנעל? ומשיבים: אין [כן], דחזיוה רבנן [שראו חכמים] את רב יהודה דנפק בחמשא זוזי מוקי לשוקא [שיצא פעם בחמישה זוגות נעליים, כגון נעלי בית, זה על גבי זה לשוק].

א ועוד הלכה אמר רב יהודה אמר רב: יבמה קטנה שהגדילה (שגדלה) בין האחין של בעלה — מותרת לינשא לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא בזמן היותה שם חלצה סנדל לאחד מהן, ונמצא שהיתה חלוצה מאז. ומדייקים: טעמא, דלא חזינן [הטעם, דווקא, שאין אנו רואים] שחלצה, הא חזינן [הרי אם אנו רואים] — חיישינן [חוששים אנו] שדינה כחלוצה.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בין שנתכוון הוא לשם חליצה ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא — חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] רב יהודה: אף על גב דחזינן [אף על פי שרואים אנו] שחלצה סנדל לאחד מהם — אין חוששין שמא כוונו לשם חליצה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את הענין באופן אחר: טעמא, דלא חזינן [הטעם, דווקא, שאין אנו רואים] שחלצה, הא חזינן [הרי אם אנו רואים] — חוששין שדינה כחלוצה אפילו אם לא היתה כוונה מיוחדת לחליצה. ודקא תנא בעי [ומה ששנה שצריך] כוונה בחליצה — הני מילי לאישתרויי לעלמא [דברים אלה אמורים כדי שתהא חליצה גמורה להתירה לכול], אבל לאחין מיפסלא [היא נפסלת] אפילו בלא כוונה.

ב ועוד אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בפשתן, שתפרו את חלקיו זה לזה בחוט פשתן — אין חולצין בו, שנאמר "ואנעלך תחש" (יחזקאל טז, י) שהוא עור של חיה, משמע שנעל הוא דבר שעשוי כולו מעור. ומקשים: אם מ"תחש" אנו למדים, ואימא [ואמור]: נעל עשוי מעור של תחש — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא! ודוחים: "נעל" "נעל" הכתובה בתורה כמה פעמים ריבה שכל סוגי נעליים במשמע, ומכל עור שהוא.

ושואלים: אי [אם] "נעל" "נעל" ריבה — אפילו כל מילי נמי [כל דבר גם כן] ייחשב לנעל, אפילו אינו עשוי כלל מעור! ומשיבים: אם כן מה שנאמר "תחש" מאי אהני ליה [מה הועיל לו], אם לא נלמד מכאן דבר? אלא ודאי למדים מכאן שצריך שיהא כולו של עור.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מרב: סנדל שעשאו כך: הוא של עור, ותריסיותיו (החלקים המחזיקים את רצועותיו) של שער כגון שנארגו משיער עזים, מהו דינו לחליצה? אמר ליה [לו]: מי לא קרינן ביה [האם אין אנו קוראים בו] בסנדל כגון זה: "ואנעלך תחש", שכיון שהוא עשוי מדבר הבא מן החי, הרי הוא כשר. ושואלים: אי הכי [אם כך] שכל הבא מן החי כשר, אפילו כולו של שער נמי [גם כן] יהיה כשר! ומשיבים: ההוא קרקא מקרי [נעל בית נקרא] ואינו קרוי "נעל".

ג אמר ליה [לו] רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי [מניין שזה] הכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט) מישלף [לשלוף] הוא — דכתיב [שנאמר]: "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע" (ויקרא יד, מ), שפירושו — יוציאו אותן ממקומן.

ואימא זרוזי [ואמור לשון חיזוק] הוא, דכתיב [שנאמר]: "החלצו מאתכם אנשים לצבא" (במדבר לא, ב), כלומר, יתחזקו מאתכם אנשים ויבואו לצבא! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] המשמעות העיקרית היא — הוצאת דבר ממקומו, כלומר, שלופי מביתא לקרבא [יציאה מן הבית אל הקרב].

ומקשים, והכתיב [והרי נאמר]: "יחלץ עני בעניו" (איוב לו, טו), שלכאורה מובנו שהעני יתחזק בעניו. שאם היתה הכוונה להוציאו מהעוני שלו — היה צריך לומר "מ עניו "! ומשיבים: כך צריך לפרש — בשכר עניו ("בעניו") יחלצו ויוציאנו מדינה של גיהנם.

ועוד הקשה: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים לד, ח), שלכאורה הכוונה היא: יחזקם! ומשיבים: כך יש לפרש — בשכר שהם יראיו — יחלצם מדינה של גיהנם.

והקשה עוד: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] "ועצמתיך יחליץ" (ישעיהו נח, יא), ואמר ר' אלעזר: זו מעולה שבברכות, ואמר רבא שכוונתו: זרוזי גרמי [חיזוק עצמות], ומשתמע מכאן שלחליצה יש משמעות של חיזוק! ומשיבים: אין [כן], משמע הכי ומשמע הכי [משתמע, שזה כך, ומשתמע שזה כך]. אלא, דהכא, אי סלקא דעתך [שכאן, אם עולה בדעתך] לומר שזרוזי [חיזוק] הוא, אם כן, לכתוב רחמנא [שתאמר התורה] "וחלצה נעלו ברגלו", כלומר, תחזק את הנעל ברגלו.

ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו אמרה התורה] "ברגלו", הוה אמינא [הייתי אומר] "ברגלו" — אין [כן], בשוקו — לא, שאם נקטעה כף רגלו שוב אינה יכולה לחלוץ, לכן כתב רחמנא [אמרה התורה] "מעל רגלו" ללמד שאפילו בשוקו שהיא על רגלו חולצת. ומשיבים: אם כן לכתוב רחמנא [שתאמר התורה] "במעל רגלו". אלא מאי [מה פירוש] "מעל רגלו" — שמע מינה מישלף [למד מכאן כי שליפה] הוא.

אגב כך מספרים: אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לרבן גמליאל: אתם, בני ישראל, הנכם עמא דחלץ ליה מריה מיניה [עם שחלץ לו אדוניו ממנו], שה' עזב אותו כיבם שחלץ ליבמתו, דכתיב [שנאמר]: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם" (הושע ה, ו).

אמר ליה [לו]: שוטה, מי כתיב [האם נאמר] "חלץ להם", שהיתה כאן חליצה? "חלץ מהם" כתיב [נאמר], כביכול שהם חלצו לו, ואילו ביבמה שחלצו לה אחין — מידי מששא אית ביה [וכי ממש יש בו]? אף כאן הכוונה שישראל עזבו את ה' ואין בעזיבה זו ממש.

ד שנינו שאם חלץ באנפיליא — חליצתה פסולה. ושואלים: למימרא [האם לומר] שהאנפיליא לאו [לא] כמנעל הוא?

ותנן נמי [ושנינו גם כן]: אין התורם, המוציא חלק מן השקלים שנדבו ישראל מן הלשכה ונותן לתוך סלים כדי שישתמשו בהם, נכנס לא בפרגוד חפות (מעיל שיש בו תפר כפול) ולא באנפיליא, ואין צריך לומר שאינו נכנס במנעל וסנדל, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. ותיקנו כן, כדי שלא יבואו לחשוד בתורם שמא הכניס מן הכסף לתוך התפר או לתוך האנפיליא. ומכל מקום משמע מלשון המשנה שאנפיליה איננה בכלל מנעל, שהרי מותר להיכנס בה למקדש כשאין חשד.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ששנו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה ביום הכיפורים, משום איסור נעילת הסנדל, הרי שאנפיליה נחשבת לנעל!

אמר אביי: שם בהלכות יום הכיפורים מדובר באנפיליה דאית ביה כתיתי [שיש בה סמרטוטים] ואסור הדבר משום תענוג, ביום שמצווים בו על העינוי. אמר ליה [לו] רבא: ומשום תענוג בלא נעילת מנעל ביום הכפורים מי אסירי [האם אסורים דברים]? והא [והרי] רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא] ביום הכיפורים כדי שלא ינזקו רגליו, משמע שאין איסור בלבישת דבר על הרגל, כל שאיננו מנעל! אלא אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרו שאנפיליה דינה כנעל — הרי זה באנפיליא של עור, כאן שאין חושבים אותה למנעל — באנפיליא של בגד.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שיש לחלק, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], אם כן קשיא [קשה] ממה ששנינו ביום הכפורים על מה ששנינו ביום הכפורים עצמו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יטייל אדם בקורדקיסין (נעלי בית) בתוך ביתו ביום הכיפורים, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו — משמע שאנפיליה מותרת, והרי שנינו שאסורה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כאן באנפיליא של עור — אסורה משום נעל, כאן — באנפיליא של בגד — מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: חלצה במנעל הנפרם שנפתחו תפריו אלא שחופה עדיין את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת שנפתח חלק מסולייתו, שמקבל עדיין את רוב הרגל, או בסנדל של שעם (פקק) וכן של סיב מן העץ, או חלצה בקב הקיטע (רגל עץ של קטוע רגל), במוק (נעל לבד), בסמיכת הרגלים שעושה הקיטע לרגליו כעין כיסוי, שאיננו נעל ממש לשים אליו את גדמי רגליו, או באנפיליא של עור, וכן החולצת מן הגדול, כלומר, שהיה היבם גדול,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Is there really a case like this where people wear one shoe on top of another? The Gemara answers: Yes, for the Sages saw Rav Yehuda, who went out once to the market wearing five pairs of shoes, which were similar to slippers, one on top of another.

Rav Yehuda said another halakha that Rav said: An underage yevama who grew up among her husband’s brothers before any ḥalitza was performed is permitted to marry one of the brothers through levirate marriage, and we are not concerned about the possibility that during the time she was in the company of her yevamin she removed a sandal from one of them, and thereby she would have already performed ḥalitza. The Gemara infers from this statement: The reason it is permitted to perform levirate marriage now is specifically that we did not see her remove one of their shoes, but if in fact we did see her do so, we are concerned and treat her as a yevama who already performed ḥalitza and is thereby forbidden to all the brothers.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita: Whether he intended to perform ḥalitza and she did not intend to, or whether she intended to perform ḥalitza and he did not intend to, the ḥalitza is invalid, unless they both intended it as one to perform a proper act of ḥalitza? The Gemara answers: This is what Rav said: Even if we did see that she removed a shoe from one of them, we are not concerned that perhaps they intended to perform ḥalitza.

And there are those who say the inference from Rav’s statement should be made in the opposite manner: The reason it is permitted for her to perform levirate marriage now is specifically that we did not see her remove a shoe from one of the brothers. But if we did see, we would be concerned and would treat her as a yevama who already performed ḥalitza, despite our knowledge that she did not intend to perform ḥalitza. And with regard to that which was taught in the baraita, that intention is required, this applies only as far as validating the act of ḥalitza in order to permit her to marry a stranger. But performing an act of ḥalitza even without intention is sufficient to disqualify her for the brothers, rendering prohibited an act of levirate marriage afterward.

Rav Yehuda also said that Rav said: One may not perform ḥalitza using a sandal that was sewn together with threads made of flax, as it is stated: “And I made you shoes of taḥash skin” (Ezekiel 16:10), which is the skin of an animal, implying that a shoe is something made entirely of leather. The Gemara challenges: If the source is “taḥash,” let us say: A shoe made of taḥash skin, yes, it is valid; but if made of anything else, no. The Gemara rejects this: Because “shoe” and “shoe” are written in the Torah multiple times, this amplifies and includes all types of shoes crafted from leather skins as valid for performing ḥalitza.

The Gemara asks: If the inclusion of the words “shoe” and “shoe” amplifies, then should one include as valid for performing ḥalitza shoes crafted from even any other materials as well, including those not produced from leather at all? The Gemara answers: If so, what purpose does “taḥash” serve, as nothing is learned from it? Rather, from the word taḥash it is derived that the shoe must be crafted entirely of leather, but all types of leather are included because the word “shoe” is repeated in the Torah numerous times.

Rabbi Elazar asked Rav: What is the status of the following type of sandal used for performing ḥalitza? In a case where it, the shoe itself, is made of leather, and the sections that hold its straps [tereisiyyot] are made of hair, as they were woven together with goat’s hair, what is the halakha? He said to him: Do we not refer to such a sandal as: “And I made you shoes of taḥash”? Since it is crafted from material that comes from an animal it is valid. The Gemara asks: If that is so, i.e., that anything derived from an animal is valid, then even if it is fashioned entirely of hair it should also be valid. The Gemara answers: That would be called a slipper, not a shoe.

Rav Kahana said to Shmuel: From where is it known that this phrase: “And she shall remove [ḥaltza] his shoe from on his foot” (Deuteronomy 25:9), means to remove? As it is written: “Then the priest shall command, and they shall take out [ḥiltzu] the stones in which the plague is” (Leviticus 14:40), indicating that the word ḥaltza means that they shall remove the stones from their place.

The Gemara asks whether the word ḥaltza can be interpreted differently based upon its apparent meaning in other contexts: But could you say it is a term for strengthening, as it is written: “Arm [heḥaletzu] men from among you for the army” (Numbers 31:3), meaning that men among you will be strengthened and take up arms to prepare for battle? The Gemara answers: There too, the meaning of the word is referring to taking something from its place, as it means removing people from their houses in order to go out to war.

The Gemara challenges: But isn’t it written: “He delivers [yeḥaletz] the afflicted by His affliction [be’onyo]” (Job 36:15)? This indicates that the afflicted one becomes stronger due to his affliction, as, if the intention was to deliver him from his affliction, it should have said: From His affliction, rather than “by His affliction.” The Gemara answers that the verse should be interpreted as follows: Be’onyo, in other words, as reward for his suffering from affliction, He shall deliver him from the judgment of Gehenna, as is understood from the term be’onyo, through the reward due to his affliction.

The Gemara challenges further: But with regard to that it is written: “The angel of the Lord encamps around those who fear Him and delivers them [vayeḥaltzem]” (Psalms 34:8), doesn’t vayeḥaltzem rather mean: He shall strengthen them? The Gemara answers: The verse means: As a reward for those that fear Him, He shall deliver them from the judgment of Gehenna. Therefore, the Gemara interprets vayeḥaltzem as “delivers them,” not as: Strengthens them.

The Gemara challenges further: But with regard to that which is written: “And the Lord will guide you, and satisfy your soul in drought, and make your bones strong [yaḥalitz]” (Isaiah 58:11), and Rabbi Elazar said regarding that verse: This is the greatest of blessings, and Rava said it means: Strengthening of bones. This seems to indicate that the root of the word ḥalitza is referring to strengthening. The Gemara answers: Yes, it has this connotation, and it has this connotation, i.e., the root ḥ-l-tz sometimes connotes removal and sometimes connotes strengthening. But here, only one meaning is possible, as, if it enters your mind that ḥalitza here connotes strengthening, then let the Merciful One write in the Torah: She shall strengthen [ḥaletza] his shoe on his foot [beraglo], indicating that she should tighten the shoe on his foot, rather than stating: “From on his foot [me’al raglo],” which indicates that she is removing something from his foot.

The Gemara responds: If the Merciful One had written in the Torah: On his foot [beraglo], I would have said she must strengthen and tighten the shoe on his foot, yes, but on his calf, no; and if his foot were amputated she may no longer perform ḥalitza. Therefore, the Merciful One writes in the Torah: “From on his foot [me’al raglo],” to teach that she may strengthen the shoe even on his calf, which is part of the leg, or regel, above the foot. The Gemara answers: If so, and ḥalitza really means strengthening, let the Merciful One write in the Torah: She shall strengthen his shoe on the upper part of his foot [beme’al raglo], indicating that the shoe can also be tightened on the area of the calf. What then is the meaning of “from on his foot [me’al raglo],” which is written in the verse? Learn from here that in this context the word ḥalitza clearly indicates removal, meaning that the mitzva of ḥalitza is for the yevama to remove the shoe of the yavam and not to tighten it on his foot.

Parenthetical to this discussion, the Gemara relates: A certain heretic said to Rabban Gamliel: You, the children of Israel, are a nation whose Master removed [ḥalatz] Himself from them, for God has left you in much the same way in which a yavam would perform ḥalitza with his yevama, as it is written: “With their flocks and with their herds they shall go to seek the Lord, but they shall not find Him. He has removed [ḥalatz] Himself from them [meihem]” (Hoshea 5:6). The heretic tried to use this verse as scriptural support that God has performed ḥalitza with the Jewish people.

He, Rabban Gamliel, said to him: Imbecile, does it say: He performed ḥalitza to them [lahem]? Rather, it says “ḥalatz from them [meihem],” meaning it is as if they, the Jewish people, performed ḥalitza on Him. But if a yevama had her shoe removed by her yevamin, does this have any significance? Here too, the meaning of the verse is that the nation of Israel abandoned God by removing themselves from Him, and this abandonment has no significance.

The Gemara analyzes the phrase used in the mishna that discusses the types of shoes that can be used for ḥalitza. It was taught in the mishna that if he was wearing a soft shoe [anpileya] made of cloth for ḥalitza, her ḥalitza is invalid. The Gemara explains: That is to say that an anpileya is not considered a shoe.

And we also learned similarly in a mishna (Shekalim 3:2): The one who collects the funds of shekels donated to the Temple from the chamber and puts them into baskets in order to be used may not enter to collect the funds wearing a garment [pargod] that is cuffed [ḥafut], nor wearing an anpileya, and needless to say that he may not enter wearing a shoe or a sandal, because one may not enter the Temple courtyard wearing a shoe or a sandal. It is prohibited for the one collecting funds from the chamber to enter the chamber wearing a garment or footwear in which money could be hidden, lest people come to suspect that he hid in them funds collected from the chamber. In any case, the wording of the mishna indicates that an anpileya is not considered a type of shoe, since it is permitted to enter the Temple wearing an anpileya when there is no reason for suspicion, unlike a shoe or sandal, which can never be worn in the Temple.

And the Gemara raises a contradiction from a baraita concerning what footwear is permitted on Yom Kippur, which seems to indicate otherwise: The halakha is the same for a soft leather shoe, and a hard leather sandal, and an anpileya, as one may not walk in them from one house to another, nor from one bed to another on Yom Kippur, due to the prohibition against wearing shoes, indicating that at least as far as Yom Kippur is concerned, an anpileya is considered a shoe.

Abaye said: There, with regard to Yom Kippur, it is referring to an anpileya that has cushioning, and this is forbidden due to the pleasure that one derives from cushioned footwear on a day when people are commanded to afflict themselves. Rava said to him: But is footwear that is not considered to be shoes forbidden on Yom Kippur due to the pleasure one derives from wearing them? But Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out on Yom Kippur so his feet would not be injured, implying that there is no prohibition against wearing something comfortable on one’s foot, as long as it is not defined as a shoe. Rather, Rava said: This is not difficult. Here, when they said that an anpileya has the status of a shoe, it is referring to an anpileya made of leather. There, when they do not consider it a shoe, it is referring to an anpileya made of cloth.

The Gemara adds: And so too, it is reasonable to distinguish in this manner, as, if you do not say so, it is difficult to reconcile the seeming contradiction between one statement about Yom Kippur and another statement about Yom Kippur. As it is taught in a baraita: A person shall not walk while wearing slippers [kordakisin] within his house on Yom Kippur, but he may walk while wearing an anpileya within his house. This would imply that wearing an anpileya is permitted, but the baraita quoted above taught that it is prohibited. Rather, must one not conclude from here that here, where it indicates that an anpileya is forbidden, it is referring to an anpileya made of leather, as they are considered like a shoe, and there, where an anpileya is permitted, it is referring to an anpileya made of cloth? The Gemara concludes: Indeed, learn from here that it is so.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If she performed ḥalitza using a shoe whose seams were opened up, which still covered most of the foot; or if she performed ḥalitza with a sandal whose sole was partially opened that still held most of the foot; or if she performed ḥalitza with a sandal made of cork [sha’am], or of fibers from a tree; or with a prosthetic foot of an amputee; or with a felt shoe [muk]; or with a leg blanket that an amputee makes for his feet as a covering in which to put the stumps of his legs, which is not an actual shoe; or with a leather anpileya; and likewise, a woman who performs ḥalitza with her yavam when he is an adult man,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם כאחד הכי קאמר אף על גב דחזינא אין חוששין שמא כונו ואיבעית אימא טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין שמא כונו. ה"ג בכולהו נוסחי וקשיא לן אדרבא ברייתא דקתני חליצתה פסולה משמע שפוסלת מן האחין ואע"פ שלא נתכונו כדאמרינן לקמן (יבמות דף ק"ה) אלא לאחין כלומר פסולה ופוסלת לאחין ותנן נמי (לקמן יבמות דף ק"ד) החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה (בדף ק"ה) זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין והכי אמרינן במסכת גיטין בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ד) כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין ולקמן אמרי בהדיא מינך איפסילא לה וכו' אלמא אע"ג דקים לן דלא נתכונו פוסלת.
ובתשובה לרב יוסף הלוי בן מיגש ז"ל תירץ דהא דאמרינן לקמן (יבמות דף ק"ו) מינך איפסילא לה אטעויי הוא דמטעי ליה כי היכי דליחלוץ לה חליצה מעליא א"נ התם איפסילא לה משום קריאה ורקיקה ולאו מילתא היא [דהא] דקאמר אטעויי מטעי ליה הא ברירנא מהני ראיות דודאי פסולה ופוסלת היא והא דקאמר משום רקיקה האיך אפשר רקיקה פוסלת חליצה גופה לא תפסול מאחין.
ולשון אחר תירץ, דהכי קא מקשין: טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ומיפסלא מינייהו והא תניא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה טעמא דאיכוון חד מינייהו הוא דחליצתה פסולה ומיפסלא מיניה אבל לא איכוין חד מינייהו כלל אפילו מיניה לא מיפסלא ומהדרי הכי קאמר אע"ג דחזינא אין חוששין שמא כיונו כלומר אין חוששין שמא כיוון אחד מהן והאי פירוקא נמי לא נהירא דבין שלא נתכוונו שניהם בין שלא נתכוון אלא אחד דינן שוה והא דקתני לה ברייתא כשנתכוון אחד מהן קמ"ל דאפ"ה אינה כשרה עד שיתכוונו שניהם.
אלא הכי נהירא לי טפי דהכי קא מקשין כיון דחליצה בעיא כוונה נהי נמי דכי חלץ בב"ד ולא מכוון פסולה מפני מראית עין ואפילו בחליצה לחודה בלא רקיקה וקריאה אבל הכא כיון דלא מיחזו כחולצין אפילו לפסול אינה חליצה דהא ליכא למיחש לשמא יתירו חלוצה לאחין והרי רקיקה בלבד פוסלת בב"ד כדלקמן ואלו רקיקה שלא בב"ד אין חוששין לה לכלום שהרי אי איפשר שלא רקקה בפני אחד מהם ומפרקינן חוששין שמא כוונו ואע"פ שלא נעשה בב"ד בינו לבינה נמי פוסלת היא מן האחין שהרי ר' עקיבא מכשיר נמי הוא.

לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. פירש"י ז"ל דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא דאיק דקרא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כתיב ואפילו בלא מנעל וסנדל קאמר ובמסכת ברכות בפרק הרואה (ברכות דף ס"ב) מפיק לי' מדכתיב של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.

טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם. איכא למידק מאי קא מקשה ואזיל מברייתא (קה, ב) דחליצתה פסולה נמי הכי משמע דחיישינן לומר דפסולה מן האחין ולעלמא לא משתריא עד שיתכוונו שניהם, דכל מקום שאמרו חכמים חליצה פסולה היינו שפסולה ופוסלת מן האחין, כדאמרינן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) ותנן נמי (להלן יבמות קד, ב) החולצת מן הקטן חליצה פסולה, ואמרינן עלה (קד, ב) דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין. ולקמן (יבמות קו, א) נמי אמרינן בהדיה גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה בתר דחלץ אמר ליה מינך אפסילא לה וכו'. אלמא אף על גב דקים לן ודאי דלא נתכוון הוא, אפילו הכי איפסילא מיניה, והרא"ם (הרב אבן מיגאש) ז"ל תירץ בתשובה דהני מילי בשנתכוון אחד מהן וכדקתני בברייתא נתכוון הוא ולא נתכוונה היא, אבל בשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתה לאו כלום. והכי קא מקשה והתניא בין שנתכוון הוא וכו', טעמא דנתכוון חד מינייהו הוא דאיפסילא לה הא לא נתכוונו כלל לא חיישינן. ואינו מחוור דכיון שאפילו נתכוין אחד מהן חליצתה פסולה אלמא כונת חד מינייהו לאו כלום היא עד שיתכוונו שניהם והלכך בשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתה פסולה). אלא הכי קא מקשה דכיון דבעינן כונה בחליצה נהי דכי חליץ בבית דין ולא מיכוין חליצתה פוסלת משום מראית העין וכדי שלא יבואו להתיר חליצה לאחין, אבל שלא בבית דין כיון דמדינא לא מיפסלא משום מראית העין נמי ליכא לפי שאינן נראין כחולצין והלכך אינה פוסלת. וראיה לדבר רקיקה דבבית דין פוסלת כדלקמן (יבמות קד, א) ואלו רקיקה שלא בבית דין ודאי משמע דאין חוששין לה לכלום, שהרי אי אפשר לה שלא רקקה בפני אחד מהם. ואסיקנא דאפילו שלא בבית דין חוששין שמא כוונו ופסולה הרמב"ן נר"ו. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא ברוב הספרים גרסינן איכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונו, והא דקתני תנא דבעי כונה הכי משמע לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא. ואף בהלכות הרב אלפסי ז"ל היא כן. אלמא עד השתא לא הוה משמע להו דפסולה דקתני פסולה לאחין קאמר, אלא פסולה לעלמא דאינה כלום והיינו דקא קשיא ליה ואף על גב דאמרינן התם בפרק כל הגט כל היכא דקתני חליצה פסולה פסולה ופוסלת. איברא קושטא דמילתא הכין הוא, וכדאסיקנא נמי הכא בלישנא בתרא, אלא מיהו האי מקשה לא הוה סבירא ליה הכין מעיקרא. ותדע לך דהא אמרינן לקמן בסוף האי פרק (יבמות קה, א)) רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה, וקא דייק עלה פסולה למאן אילימא פסולא לעלמא פשיטא מי הויא חליצה כלל אלא לאחין, אלמא אי לאו דאתו לה מצד אחר, כלומר דכל שלא חלצה לא הויא כלל לעלמא, הוה אפשר למימר דמאי פסולה פסולה לעלמא, כלומר דלא עבד ולא כלום ואף לאחין לא מיפסלא והלכך הכא נמי אפשר דהא מקשה הכין הוה סבירא ליה מאי פסולה פסולה לעלמא, ולעולם לאחין שריא כל שלא כוונו שניהם כנ"ל.
פי' הרא"ם ז"ל תירץ וחילק בין כיון אחד מהן ללא נתכוונו כלל, דכשכיון אחד מהן פסולה, ובשלא נתכוונו כלל אינה חליצה כלל אפילו לפוסלה על האחין, וזה אינו מחוור דכיון דכוונת אחד מהן לא משוי לה חליצה גמורה אם כן אינה כלום ואפילו הכי היא פסולה על האחין, אם כן כשלא נתכוין אחד מהן אף על גב דאינה חליצה, ראוי לפוסלה על האחין. ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.

סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו. פירש רש"י ז"ל בלשון ראשון התפור פולטראש כעין מנעלים שנותנים בתוכן בגד. וקשיא לי דהא משמע דכשר לכתחלה דלא גרע מסנדל של עץ דקתני במתניתין (לעיל יבמות קא, א) שחליצתה כשרה. ומשמע נמי דלכתחלה חוצצין בו ואוקמא אבוה דשמואל לקמן (יבמות קג, ב) במחופה עור ודברי הכל. ואביי נמי אוקי הא דקתני בברייתא בקב הקטע חליצתה כשרה כרבנן ובמחופה עור (להלן יבמות קג, א). ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"א) חלצה במנעל באנפליא אית תנאי דתנו חליצתה פסולה אית תנאי תנו חליצתה כשרה מאן דאמר חליצתה כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור, מאן דאמר חליצתה פסולה כשהיתה אמפליא של עור במנעל של עור. ונראה טעמא דירושלמי דבאנפליא של בגד כיון דאינה ראויה לחליצה, בטלה לגבי מנעל, וקרינא ביה מעל רגלו. אבל באנפליא של עור אינה בטלה, והוה ליה כמנעל דמנעל. ואף על פי שאין נראין כן מגמרין (לעיל בעמוד א) מדבעה מיניה רבי נחמיה בר ברוך מרבה שני מנעלים זה על גב זה מהו, ופרישנא דקרעתיה לעלאי ושלפתיה לתתאי וקאי עלה, ומשמע דבכי האי גוונא הוא דמבעיא ליה. הא שלפתינהו לתרווייהו כאחת חליצה מעליא היא. דחליצה איכא וגלויי כרעא איכא. מכל מקום שמעינן מינה באנפליא של בגד בשל עור חליצתה כשרה. ולשון שני שפירש רש"י ז"ל התפור שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה דעור וכן פר"ח ז"ל.

הא דאמרינן לפי שאין נכנסין לעזרה במנעל וסנדל. פירש רש"י ז"ל משום דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ואינו מחוור דההוא בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום מיירי, ואפילו בלא מנעל וסנדל. אלא עיקרא מדכתיב של נעליך מעל רגליך. ומינה ילפינן לה בברכות פרק הרואה (ברכות סב, ב).
ירושלמי (שם) זעירא מחוי (ליה) לר' בא חולץ כיצד הוא עושה קושרו כדי שיהא יכול להלך בו מאליו. כיצד הוא עושה אמר ר' חנינא בריה דר' הלל עונבו כדי שיהא יכול להתירו באחת מידיו. כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין. ור"ח כתבו בפירושיו, ורבינו אלפסי ז"ל בהלכות בפרק החולץ, אבל בגמרין לא הוזכרה חליצה ביד ימין כלל. ואדרבה אמרינן (להלן יבמות קה, א) גבי גדמת מי כתיב וחלצה ביד וחלצה כתיב. כלומר ואפילו בשיניה (בתוס' לעיל (יבמות קד, א) ד"ה ואע"ג גורסים כן בגמ' חולצת בשיניה) וכל שכן ביד שמאל, ורגל ימין אי לאו דגמרינן ליה ממצורע הוו מכשרי בין בשל שמאל בין בשל ימין. ויד דלא כתיב מנא לן ואפילו לכתחלה.

אלא לאו שמע מינה כאן באנפליא של עור כו'. מיהו באנפליא של בגד חליצה פסולה הויא כדתנן במתניתין ובמתניתא באנפליא של בגד חליצתה פסולה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הי"ח) שכתב דאינה חליצה כלל ובשל סיב כתב דהויא חליצה פסולה. ואם כתב כן הרב ז"ל מדמפליג בהו רבא (להלן יבמות קג, א) ואמר האי מגין והאי לא מגין, ההוא טעמא לר"מ בלחוד אבל לרבנן דדרשי תחש, כלהו חד דינא אית להו, ואי בשל בגד אינה חליצה אף בשל סיב אינה חליצה, ואי בשל בגד פסולה לא שנא אנפליא של בגד ולא שנא של סבי בשניהם חליצתה פסולה ובשל בגד פסולה היא כדאיתא במתניתין ובמתניתא.
מדקתני בברייתא אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ואוקימנא באנפליא של בגד, משמע דאפילו באנפליא של בגד אסור לצאת ביום הכפורים בחוץ, ולא התירו לו אלא טיול בתוך ביתו. והכי נמי משמע בתוספתא יומא פ"ד (ה"א) דתניא התם יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפילו באנפליא של בגד. וכן ראיתי משמו של הרמב"ן נר"ו במסכת יומא (עיין אורחות חיים הל' יוהכ"פ סי' כ"ב בשמו) ותמיהא לי דהא במתניתין של מסכת יומא (עג, ב) סנדל תנן, ואפילו הכי סנדל של שעם מותר לצאת בו, ור' יהושה בן לוי נפיק ביה (שם עח, ב) וקיימא לן כותיה וכדפסק ר' אלפסי ז"ל (יומא שם) ועיקר. ואם כן מאי שנא אנפליא של בגד, אי משום צורתו אף סנדל של שעם נאסור משום צורתו, שלא נאסר יותר צורת המנעל מצורת הסנדל שנאסר במשנתינו. וגרסינן נמי בירושלמי (יבמות כאן ויומא פ"ח ה"א) בהדיא יוצאין באנפליא של בגד, ומדקאמר יוצאין ולא קאמר מטיילין אלמא אפילו לצאת בחוץ שרי והא דקתני בברייתא מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו לאו דוקא, אלא אגב רישא נקט ליה, דקתני לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, ואיידי דתנא רישא בתוך ביתו תנא סיפא נמי בתוך ביתו, ולאו דוקא אלא אפילו בחוץ. אי נמי עצה הוא דקא משמע לן, והכי קאמר מי שרוצה לטייל בתוך ביתו במקום שחושש שלא יטנפו רגליו, כגון לבית המים או לאשפה שבבית, ולישנא מעליא נקט אף על פי שזה עראי בעלמא, ועוד שעושה לשמור רגליו שלא יטנפם, אפילו הכי לא יטייל בקורדקיסין, אלא עם צריך הוא לטייל בתוך ביתו יטייל באנפליא של בגד.
וכענין זה בעצמו תניא בתוספתא יומא בפרק ד (ה"ו) דתניא התם לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפילו ממטה למטה רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו רגליו את בגדיו ע"כ לשון התוספתא. והגע עצמך מה ענין זה אצל זה לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית, אלא ודאי דתנא קמא סבר דאפילו לשמור רגליו שלא יטנפם לא ינעול את הסנדל. ורשב"ג סבר דלשמור רגליו ובגדיו מלכלוך שרי דכל לשמור מלכלוך שרי, וטעמא הוא דיהיב למלתיה אמאי דקא שרי לנעול ולטייל, משום דאלו נתלכלכו שרינן ליה להדיחן במים אם כן נתיר לו בתחלתו לנעול את הסנדל כדי שלא יצטרך להדיח רגליו בסופו.
גם הרמב"ן נר"ו מודה דאי להקביל פני רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או שהוא איסטניס מותר לצאת בו, ויליף לה מדגרסינן בירושלמי (יומא פ"א ה"א) ר' שמואל בר נחמן סליק לגביה דר' יהושע בן לוי בלילי תעניתא נפיק לגבי לבוש סוליסיה אמר ליה מהו כן אמר ליה איסטניס אני. חד תלמוד דר' מונא הורי לחד מן קרבוי דנשיא למלבש סולסיה אמר ליה הדא מאי כן מן הדא דריב"ל אסטניס הוה ע"כ. ולי לא נ"ל מכאן ראי' לא לאסור אנפליא של בגד למי שאינו איסטניס, ולא להתיר מי שרוצה לילך להקביל בפני רבו, דאי להקביל פני רבו ל"ש אנפליא של בגד ולא שנא מנעל וסנדל, בכלהו שרי בשאינו יכול לילך זולת כן, כדשרינן לעבור במים עד צאורו ואינו חושד וכאן לא ר' שמואל בר נחמן הוא דנפיק לגביה בסוליסיה, אלא ר' יהושע בן לוי הוא דנפק לאנפיה דר' שמואל בר נחמן כשראהו בא אצלו, והיינו דאמר ליה ר' מונא לההוא תלמודא אלימא מדר' יהושע ולא אמר דר' שמואל. וסוליסא לאו היינו אנפלי אלא נעל בלא עקב, וכדאמרינן לקמן (יבמות קג, ב) על פרט לסוליס שאין לו עקב, אלמא נעל הוא של עור אלא שאין לו עקב. והיינו דקא מתמה ר' שמואל בר נחמן עליה דריב"ל וא"ל איסטניס אנא כלומר מצונן וצריך אני לכך מחמת הסכנה. וכמו שהתיר ר' אליעזר נעילת הסנדל לחיה דטעמא משום סכנת צנה כדאיתא התם (יומא עג, ב), והיינו דקא אקשי ליה ר' מונא לההוא תלמיד דאורי לקרבי' דנשיא למיפק בסוליסא, שהיה סבור דכיון דאין לו עקב שאין לו תורת מנעל ויהא מותר. והיה סבור כן מההוא מעשה דריב"ל, ואמר ליה ר' מונא דלא כמו שהוא סבור, דכיון שהוא של עור אסור בנעל, אלא טעמיה דריב"ל משום דאיסטניס הוה ולעולם באנפליא של בגד שריא ואפילו לצאת בו בשוק. ותוספתא יומא (רפ"ד) דקתני דאפילו באנפליא של בגד, דלמא לא גרסינן של בגד אלא באנפליא סתם, והיינו ברייתא דאייתינן בשמעתין. והכי נמי משמע בירושלמי (שם) דגרסינן התם תני חדא יוצאין באנפליא ותניא אידך אין יוצאין באנפליא, ומשני לא קשיא כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד. ואי באנפליא של בגד אסור לצאת בו ליפלוג וליתני בדידה ולימא הא לצאת בו בתוך ביתו, הא לצאת בו בחוץ, וא"ת משום דבתרוייהו קתני יוצאין, מכל מקום יוצאין טפי משמע יוצאין לחוץ מטיול בבית. ואפילו תאמר דגרסינן ליה, כיון דלא רמינן לה ביבמות ומשנינן לה, וכן נמי לא הוזכרה בגמרין ביומא, שמע מינה לא נשנית בבית המדרש ולא קיימא לן כותה. ולא שבקינן מאי דאיתא בירושלמי בהדיא ומשמע נמי דגמרין (יומא עח, ב) מדריב"ל דנפיק בסנדל של שעם ולא חייש לצורת נעל אלא לנעל דוקא, ותפסינן ברייתא דלא ידעינן אי איתניא בבי מדרשא או לא. כן נראה לי.

טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישי' פי' חיישי' לפסלה על האחי' וכדפרש"י ז"ל והא תניא בין שנתכוון הוא וכו' בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם וא"ת ומאי קושיא דהא אעפ"י שלא נתכוונו שניהם חליצה פסולה היא לפסלה על האחים וכדאמרי' בריש פ' כל הגט במ' ששנינו חליצה פסולה פוסלת על האחים ולקמן נמי תנן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרי' עלה זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרי' אין חליצת קטן כלום הוא אלמא לר"מ יש להם כלום לפסלה על האחים מיהת ולקמן אמרי' בהדיא דא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחלץ לה א"ל איפסילא לה אלמא אע"פ שלא נתכוון הוא לחלוץ לפטרה נפסלה עליו ויש שתירצו דהתם הוא דאיכא כוונת א' מהם שפסלה עליו מדרבנן אבל כשלא נתכוין א' מהם אפי' פסולה דרבנן ליכא ואחרים תירצו דהתם הוא בב"ד ומפני מראית העין שלא יבואו להתיר חליצה לאחיו אבל שלא בב"ד כיון דמדינא לא נפסלה בלא כוונת שניהם מפני מראית העין נמי ליכא שהרי אינם כראין כחולצי' וראיה לדבר רקיק' שהיא פוסלת בב"ד כדאיתא התם ואלו שלא בב"י אין חוששי' לה כלום שהרי א"א שלא רקקה בפני א' מהם כן תירץ הרמב"ן ז"ל ואסיקנא שאפי' שלא בב"ד חוששין שמא כוונו שניהם ופסולה על האחים כל היכא דחזינא דחלצה לאחד מהם:

סנדל התפור בפשתן אין חולצים בו פרש"י ז"ל בלשון א' שיש בתוכו בגד תפור כעין מנעל פלט' וליתא דהא אמרי' לקמן אנפליא של בגד מחופה עור חליצתה כשרה וכן בקב הקטע שהוא מחופה עור ולא תימא דדוקא התם בדיעבד והכא אפסי' לכתחלה דהכא מדאוריתא פסליה ואפי' בדיעבד משו' דלא קרינן ביה ואנעלך תחש ועוד דלקמן מוכח דאנפליא של בגד מחופה עור אפי' לכתחלה חולצו' בו ומשום דקתני סיפא פסולה תנא רישא כשרה הילכך לדעתי הנכון כלשון שני שפירש"י ז"ל מנעל שתפר אותו כעין שלנו דבעי כוליה תפור וכפירוש ר"ח ז"ל:

א"כ תחש מאי אהני ליה פי' אלא ודאי למעט כל שאינו עור דומיא דתחש ונראה דכל שהוא עור אפי' של בהמה טמאה חולצי' בו אבל ר"ת ז"ל מצריך שיהא הסנדל של בהמה או חיה טהורה דומיא דתחש:

לפי שאין נכנסים לא במנעל ולא בסנדל לעזרה פרש"י ז"ל דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא דק בה דההיא שלא בשעת רצון הוא ואפי' בלא מנעל וסנדל הוא אלא נפקא לן מדכתי' של נעליך מעל רגליך וכדאיתא בפ' הרואה בברכות:

ורמינהו א' מנעל וסנדל וא' אנפליא לא יטייל בו ביה"כ אפי' ממטה למטה אלמא אנפליא מנעל הוא ולקמן נמי פרכי' מההיא דשבת לענין חליצה ושמעי' מי' די"הכ לענין איסור מנעל וסנדל ולשבת משום משוי וענין חליצה כלם שוים בהלכותם בדיני מנעל וסנדל וזה ברור:

ותענוג בלא מנעל בי"ה מי אסור והא רבא וכו' ושמעינן מינה דכל שאינו קרוי מנעל כגון בתי שוקי' של בגד או קלסונים מותרים הם לגמרי ביום הכיפורים ואין בהם משום מיחוש ורבנן נמי חזינן דנפקי בהו הילכך מי שחש קצת בגופו וצריך לנעול דבר מוטב שינעול בתי שוקים אע"פ שיש בהם תענוג ולא מצי לנעול מנעל של עור ואפי' בלא עקב דההוא איסור גמור והא שרי לגמרי וזה ברור:

הכי נמי מסתברא דאלת"ה קיה"כ איוה"כ והיינו אלימא דהא בתרייתא מקמייתא משום דבקמייתא יכול למדחק ולמדחי שאני י"ה מחליצה ומעזרה. דתניא לא יטייל אדם בקורדיקסין בתוך ביתו פי' אפי' לשמור רגליו מלכלוך בית הכסא וכיוצא בו כדי שלא יצטרך להדיחם לבסוף ומוטב שיתלכלך ויבא לידי דיחוי שירחוץ רגליו משנתי' לו מנעל ואע"ג דנעילת הסנדל ורחיצ' תרוייהו מדרבנן וכן משמע בתוספת' דיומא לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפי ממטה למטה רשב"ג אומר מותר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט מדיחם במים ע"כ והשתא מה ענין זו לזו וכתב דה"ק דכשם שרשב"ג מיקל בזו כך מיקל בזו והא בתריתא קילא טפי ואפי' רבנן מודו בה אלא ודאי טעמא קא יהיב כי לפי שאנו מתירים לרחוץ רגליו כשהם מלוכלכות מפני זה מתיר רשב"ג לנעול מנעל בביתו כשנכנס לבית הכסא כדי שלא יצטרך לבא לידי דיחוי לרחוץ בי"ה כ"כ הרשב"א ז"ל:

אבל מטייל הוא באנפליא של בגד בתוך ביתו פירש דכיון דשל בגד הוא אין כאן מנעל וסנדל כלל ואין כאן איסור יום הכפורים והא דקתני בתוך לאו משום איסור ענוי י"ה אלא משום איסור שבת דק"ל עירוב הוצאה ליום הכפורים ואסור לצאת בדבר שאינו של מנעל משום משוי ומי' ק"ל דהא אמרי' לעיל דרבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק וכמה מרבנן התם דנפקי בסנדל של שעם ובדיהטני ואמרי בירושלמי יוצאי' באנפליא של בגד וליכא למימר דהתם כשיצא להקביל לפני רבו חדא דסתמא נקטי להו ועוד דא"כ במנעל יוצא אם הוא צריך לכך כגון שהוא מצו' וכיוצ' בו ואין טעם לחלק בין אנפליא לשל שעם לשל גמי כיון דהא והא אינם של עור ויש להם צורת מנעל וסנדל אבל הנכון דכי קתני שיוצאי' באנפליא של שעם ושל גמי היינו לחצר המעורבת או מבוי המעורב ונקט האי לישנ' אגב דקתני רישא בתוך ביתו וא"ת והא אמרי' במ' שבת כל שאסרו חכמי' לצא' בו לר"ה אסור לצא' בו לחצר וי"ל דהת' לחצר שאינ' מעורב' ולד"ה מותר לנעול בתי שוקים בי"ה חפי לצאת בהם לר"ה דמשום ענוי י"ה ליכא דהא קי"ל כרבנן דכל שאינו של עור או מחופה עור לאו מנעל הוא ומשום איסור שבת ליכא כי אלו אינם נעל אלא מלבוש ואינם משוי כלל שאל"כ אפי' בשבת דעלמא יהו אסורים וקורדקיסין מנעל הם לענין י"ה ולענין שבת כדאית' הכא בהדיא אלא שלענין חליצה פסולי' בסנדל שאין לו עקב מהר"ם ז"ל וכן אומ' מ"ה בשם רבותיו ז"ל כי אותם שואיקוש שעושים בקשטיליא אסור לצאת בהם למבוי שאינו מעורב כיון שאינם מחופה עור כי ההוא עור שנותנים בראשו שנכנס בו ראש הרגל אינו חפוי:

אר"י א"ר יבמה שגדלה בין האחין מותרת להנשא בא' מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדלו של א' מהם עעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ואע"פ שאל נעשית חליצה זו להתיר אלא לשמוט בעלמא, חיישינן, והתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא, בין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם, ואסיקנא הא דבעי כיונה ה"מ לאשתורי לעלמא אבל לאחרים פסולה.

אר"י א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, פי' המורה שתפר בתוכי בגד כעין שתופרין בתוכו לבדין. לשון אח רשתפרו במשיחה כעין שלנו אין חולצין בו דבעי' כולה דעור, ואינו נ"ל הראשון דהא מכשירין בסנדל של עץ המחופה עור לקמן ומ"ש עץ בתוכו או לבד בתוכו ולא אזילנן אלא בתר החיצון שהוא המנעל. והשני כיון שמנהגל כל העולם האו לתפרן בחוטי פשתן למה יפסל דבדבר זה החוים לבדו אין מגינים את העור והחוטים מחברין אותן ולמה יהי' פסול. ור"ח ז"ל פי' סנדל הוא שתחת הרגל ועושים עליו חוטי פשתן תפורים בו שחופין את הרגל. וזה הפתרון נ"ל:

ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, פי' לא יהא כשר עור אחר, נעל נעל ריבה, אי ריבה אפילו כל מילי נמי. א"כ תחש מאי אהנו לי:

בעא מיני ר"א מרבא האו של עור ותריסותיו של שער מהו, א"ל מי לא קריינא בי' ואנעלך תחש, פי' רצועותיו של שער, א"ה כולו של שער נמי ההוא קרקא מיקרי ואין שמו נעל:

באינפלא חליצתו פסולה למימרא דאינפלא לאו מנעל הוא ורמינהו א' מנעל וסנדל ואינפלא לא יטייל בהן מבית לבית ולא ממטה למטה, פי' ביום הכפורים, א"ר לא קשאי כאן באנפלא של עור כאן באינפלא של בגד, הנ"מ דאלת"ה קשה יוה"כ איוה"כ דתניא לא יטייל אדם בתוך ביתו בקורדיקסון ביוה"כ אבל מטיל באנפלא בתוך ביתו אל אלאו ש"מ כאן באנפלא של עור כאן באנפלא של בגד:

תניא חלצה במנעל הנפחת החופה רוב הרגל בסנדל הנפרם שמקבל רוב הרגל בסנדל של שעם בסנדל של סיב בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים באנפליא של עור והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה החולצת מן הסומא חליצתה כשרה. אבל אם חלצה במנעל הנפחת שאינו חופה את רוב הרגל בסנדל הנפרם שאינו מקבל את רוב הרגל ובסמיכת הידים ובאנפליא של בגד החולצת לקטן חליצתה פסולה והא דקתני הכא החולצת לקטן חליצה פסולה דמשמע פוסלת מן האחים דלא כהלכתא הוא דקי"ל כרבנן דאמרי אין חליצת קטן כלום ובאנפליא של בגד פלוגתא דשמואל ור"א בפ' כל הגט לר"א אינה פוסלת מן האחים ולשמואל פוסלת. ופסק הרמב"ם כר"א דאינו פוסל אבל בסנדל של עץ ובסנדל הנפרם ובמנעל הנפחת שאינו חופה את רוב הרגל פסק הרב ז"ל חליצה פסולה ופוסלת מן האחים אע"ג דקתני להו בברייתא כי הדדי. והא דקתני בקב הקיטע חליצתה כשירה לאו הלכה היא אא"כ מחופה עור ובמוק דקתני חליצה כשרה אסור לחלוץ בו דיחידאה הוא מאן דמכשיר לכתחלה כדאיתא לקמן ובסנדל של שעם ושל סיב דקתני חליצתה כשירה הא אמר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו משום דכתיב ואנעלך תחש:

שם הכי נמי מסתברא דאלת"ה קשיא יוה"כ איוה"כ כו' ליכא לפרש דקאמר הנ"מ כשנוייא דרבא ולא כאביי דהא לאביי נמי איכא לאוקמא ההיא דאבל מטייל אדם באנפיליא בדלית בהו כתיתין דלית בהו משום תענוג אלא משום דהוה מקשה מיוה"כ אחליצה ואתרומת הלשכה דהוה לבעל דין לחלוק ולמימר דאיכא לפלוגי בין חליצה ובין יה"כ ואהא קאמר דהנ"מ למימר שנויא דהא ע"כ תקשי יה"כ גופיה איה"כ וק"ל:

תוס' בד"ה אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור ה"מ לפלוגי בדידה ולמתני לא יטייל כו' עכ"ל וצ"ע אמתניתין דהכא אמאי לא תקשי להו לפלוגי בדידיה ולמתני במקום מנעל אנפיליא של עור חליצתה כשירה וכן בההיא דתרומת הלשכה:

יחלץ עני בעניו בשכר עניו כו' בשכר יראיו יחלצם כו'. גבי בשכר עניו ניחא דב' בעניו כמו בשביל עניו דהיינו עניו ויסוריו שהיה לו בעוה"ז ממרקין אותו לחלצו מדינה של גיהנם אבל בשכר יראיו הוא מגומגם דלכאורה משמע שהקב"ה חולץ אחרים בשכר יראיו וצדיקיו ומהיכא משתמע כן ויש ליישב דליראיו לא הוה איצטריך למכתב ויחלצם מדינה של גיהנם כיון דכבר כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו היאך יבואו לדינה של גיהנם אבל בשכר יראיו וזכותם יצילו גם אחרים מדינה של גיהנם כמ"ש במסכת סוטה בדוד בני אבשלום גו' הני תמניא בני למה דאסקיה מז' מדורי גיהנם ואידך כו' וכמ"ש בבני קרח דמקום נתבצר להם בגיהנם להצילם מדינה של גיהנם ודו"ק:

ועצמותיו יחליץ אר"א זו מעולה שבברכות ואמר רבא זרוזי כו'. ר"ל ע"פ מ"ש בפ"ק דב"ב המפייס לעני בדברים מתברך בי"א ברכות שנאמר ותפק לרעב נפשך גו' וזו הברכה ועצמותיך יחליץ דכתיב גביה הוא מעולה באותן י"א ברכות שיהיה מזורז בעצמיו שהם עיקר ועוצם הגוף שע"כ נקרא עצם ולכך היא מעולה שבכל י"א הברכות שזו הברכה לעצמית הגוף משא"כ כל ברכות האחרים וזרח בחושך אורך גו' הם מקריים שמחוץ לגוף ואי לאו דר"א שאמר זו מעולה כו' היה אפשר נמי לפרש ועצמותיך יחליץ גם כן מדינה של גיהנם אבל א"כ אמאי היא מעולה אלא זרוזי גרמי שהיא ברכה לעצמית הגוף ודאי מעולה היא ודו"ק:

עמא דחלץ ליה מריה מיניה דכתיב גו' ולא ימצאו חלץ מהם כו'. הוא מבואר כי ישראל בגלותם אמר שהיתה כאלמנה ושומרת יבם ליזקק והמין הזה דימה את ישראל לשאר שומרת יבם שהיא זקוקה לו ואחר שלא רצה בם ליבם חלץ לה היבם ואינה זקוקה לו עוד ואדרבה שהיא אסורה לו דכיון שלא בנה שוב לא יבנה וכבר החליף אתכם באומה אחרת ולא יבנה ירושלים ובהמ"ק והשיב ר"ג מי כתיב חלץ להם דהוה משמע כן אבל הם כשומרת יבם שחלץ מהם שהיא כ"י לא היתה חפצה בו ומרדה ביבם דודאי עדיין זקוקה לו וכשתשוב לבנות הימנו גם הוא ישוב אליה ולא יחלוץ לה שכבר נשבע להיות לך לאלהים גו' שלא להחליף אותנו באומה אחרת וק"ל:

ד"ה מאי מעל כו' וא"ת והא אצטריך וכו' עד וי"ל דא"כ ה"מ למכתב מרגלו מאי מעל וכו' כצ"ל ורצונם לומר דהתוס' הקשו דבגמ' שפיר תירץ דלאו לישני דזרוזי הוא והאי דכתב מעל לאשמועינן דאפילו בשוקו דא"כ לכתוב רחמנא במעל אלא ש"מ דלישנא דשלופי הוא אבל אכתי תקשה אימא דילמא להאי לחודיה אתא דלישנא דשלופי הוא ומנלן ללמוד הימנו דחליצה כשרה בשוק ותירצו דא"כ דלשלופי לחוד אתי לכתוב וחלצה נעלו מרגלו דהוה שמעינן נמי דלישנא דשלופי הוא דאל"כ לכתוב ברגלו אלא ודאי מדכתיב מעל רגלו ש"מ תרתי:

גמ' בה' זוזי כו'. נ"ב לשון זוגי כו' וכן בסוף אע"פ וכן פרש"י פ"ק דשבת דף י"ט:

שם האי קרקא מיקרי. נ"ב קורקא היא כעין מנעול והוא עב מעט מדובק בקולן עם עור אחר עב וכן העושה מנעל כלו של שיער הוא עב לפי שמדבקו יחד וזה אינו קרוי מנעל כלל דשם בפני עצמו יש לו שקורין קורקא ונעל אמר רחמנא נימוקי יוסף. תוס' בד"ה מאי מעל כו' הוה מצי למיכתב מרגלו מאי מעל כו' כצ"ל:

גמרא ואילו יבמה דחלצו לה אחין. גי' רש"י מינה:

רש"י ד"ה ולא באנפילי'. דכתיב מי בקש כו'. עי' חגיגה (ד ב) תד"ה כי. אבל קשה מאי דאמר בברייתא בעזרה דהא אפילו בהר הבית אסור כדתנן בפ' הרואה. ואולי מש"ה דק רש"י להביא מקרא דמי בקש גו' ולא משל נעלך דמייתא הגמרא שם. דהכא כתיב חצרי דהיינו העזרות ובם איסור נוסף על איסורא דהר הבית. וא"ש גם גמרא דחגיגה ולא נצטרך לדברי התוס' דשם. אך לפ"ז לא א"ש מה שהזכיר רש"י שם הר הבית אקרא דמי בקש. שוב נזכרתי דמצינו ג"כ במשנה פ"ו דשבת מ"ח וא"נ בהם בעזרה וע"ש בתוי"ט:

רש"י ד"ה ה"ג אלא א"ר. מתניתין ודתרומת הלשכה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ומי. הלא אין דרך ב"א כו'. כצ"ל:

גמ׳ דנפק בחמשה זוזי מוקי. נ"ב משום דמצונן היה כדאמרינן בפרק כירה (לו:) דמסוכן הוה:

שם עמא דחלץ לי' כו'. נ"ב ר"ל ששמט עמו ממנו כמו חלצני ה' (תהלים קמ) ודומיו. והשיב לו ר"ג אי איתא דלשון השמטה הוא. ויוצא לאחר. הול"ל חלץ להם דהוה משמע שחלץ אותם ממנו ואי איהו דחליץ מנייהו. נחלץ מהם מיבעי ליה. אלא ה"פ חלץ מהם. שנתן לה חליצה ע״כ לפי שהיא כ"י חשובה כאלמנה כאשה עזובה. אמר חלץ מהם דרך התול. כי לא גרשה ככתוב (ישעיה נ) איזה ספר כריתות וגו'. ובעלה חי וקיים. אלא שיחק בה דרך חליצה שחלץ לה. ואין היבם חולץ עצמו ממנה. אלא היא חולצת לו (אע"ג דמצינו בלשון משנה גם האחין שחלצו דרך העברה) ואוא הנחלץ ממנה בעצם. אלא בענין חליצה קאמר ודרך שחוק שחלץ לעצמו מהם. ולית ביה מששא. ודקאמר ואילו יבמה דחלצו לה אחין. ר"ל שעשו לה חליצה. והיינו הך שכמו שאינו יכול לחלוץ עצמו להתירה לשוק. ה״נ כי חליץ לה מנעל אין בו ממש ולא נפטרה ממנו בכך. כך נ״ל. ופרש"י אינו מובן לי:

אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: (ישעיה נח, יא) "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ", וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ, מְעֻלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת, וְאָמַר רָבָא: זְרוּזֵי גַּרְמֵי!. נראה לי בס"ד הטעם דזרוזי גרמי מעולה שבברכות, דאיתא בעץ חיים שער פרקי הצלה דאדם התחתון יש בו עור כנגד עשיה ובשר כנגד יצירה וגידין כנגד בריאה ועצמות כנגד אצילות ובזה יובן בס"ד הטעם דהרשעים עונותיהם רשומים על עצמותם והצדיקים זכיותיהם חקוקים על עצמותם דכתיב (תהלים לה, י) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש פרשת משפטים עיין שם, מפני שהעצמות שהם כנגד אצילות הם העיקר שבגוף. ולכן יוסף הצדיק ע"ה נקרא בשם עצמותיו דכתיב (שמות יג, יט) וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם, וכן וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט) אף על גב דהנחנט כל חלקי גופו קיימים.
ובזה יובן הטעם דרבינו סעדיא גאון ז"ל בדק להבחין על הבן שהוא בן אביו בקליטת העצם של האב בדם של הבן.
ובזה יובן הטעם מה שכתוב בילקוט ראובני פרשת ויחי בשם ציוני על פסוק (ירמיהו ח, א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם הֳ' יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם מִקִּבְרֵיהֶם, דכאשר יוציאו העצמות ויעשו מהם כלים להשתמש בהם יצטערו הנפשות שלהם ולא ימצאו מנוחה ולכן מלכתא אחת תיקנה משיני אוייביה בעודם בחיים קובייאות שקורין בערבי זא"ר וכו' עיין שם. ולכן הנקבה שנבראת מן העצם יהיה בם פעולת האדם יותר מן הזכר כי בקרבה יהיה ההריון וציור הולד ומקרבה יצא ויולד ולכן זו הברכה של זרוזי גרמי היא המעולה שבברכות!

תוס' ד"ה ודקתני וכו' ודקתני עד שיתכוונו. עי' בתשובת מהריב"ל ח"ב סימן יא באריכות:

ד"ה ואנעלך וכו' מכאן אר"ת וכו'. עי' רא"ם תרומה בפ"ה ד"ה תחשים:

בשכר עניו יחלצהו מדינה של גהנם. אפשר דנקט בכינוי עניו דאפי' יש עניים אחרים למטה ממנו כיון שהוא מרגיש הרבה בענייו אף שאינו כל כך יחלצהו בשכר עניו שהוא מצטער בו. א"נ אפשר להפך דאפי' שנולד עני וגם אבותיו לא ראו בטובה וזהו ענייו המתיחס לו מאבותיו ואינו מרגיש כל כך אפ"ה יחלצהו מדינה של גהנם:

בשכר יראיו יחלצם מדינה של גהנם אפשר במשז"ל דיש צדיקים שעוברים דרך גהנם ומתעטפים איזה רשעים בהם ונצולים מגהינם וז"ש בשכר יראיו ויחלצם לרשעים מדינה של גהנם. ודריש הכי משום דק"ל דהול"ל חונה מלאך ה' סביב ליראיו לחלצם אלא דריש חונה מלאך וכו' ויחלצם לרשעים מגהנם בזכות הצדיקים:

מוקי. קלשונ''ש קשים הם וכן בלשון ערבי קורין למנעלים אלמוק: הא חזינן דחלצה חיישינן. דלמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע''ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה: ואיכא דאמרי. אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו: התפור בפשתן. שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין פלטרא''ש. ל''א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו: אין חולצין בו. דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור: מידי אחרינא. עור בהמה אחרת או סנדל: תריסיותיו. רצועותיו: של שער. מנוצה של עזים: קורקא: זרוזי היא. שנוטלתו מע''ג קרקע ומנעילתו ברגלו: והכתיב יחלץ עני בעניו. כלומר יזרזנו ויתן לו כח ומשני הכא נמי שלופי הוא וה''ק בשכר עניו שכפר עליו בחייו יחלצנו ויצילנו מדינה של גיהנם: ויחלצם. קס''ד זרוזי הוא שיחליפו כח: אפי' בשוקו. אם נחתך רגלו: ה''ג א''כ נכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו ש''מ שלופי הוא: ה''ג שוטה מי כתיב חלץ להם חלץ מהם כתיב. הוא קיבל חליצה מהם ואילו יבמה דחלצי מינה אחין שהיבם קיבל הימנה מידי מששא אית ביה: אין התורם. את הלשכה נכנס לתרום: לא בפרגוד חפות. חלוק שיש בו אימרא שלא יחשדוהו לומר בתוך האימרא החביא כספים וחברו במס' יומא (דף עז:) שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו: ולא באנפיליא. נמי משום חשד: ואין צריך לומר מנעל וסנדל. דבלאו חשד נמי אסור דכתיב (ישעיה א) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ומדקתני אין צריך לומר כו' מכלל דאנפיליא לאו בכלל מנעל: לא יטייל בהן. ביום הכפורים דהויא נעילת סנדל: כתיתין. חתיכות דקות של מוכין ועור רך ומשום תענוג ולאו משום דתיהוי נעילה: הכי גרסינן אלא אמר רבא לא קשיא כו'. מתני' דתרומת הלשכה באנפיליא של בגד דלאו מגין הוי ולא הוי נעל ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון דאין דרך להכניסה בטיט והא דיום הכפורים בשל עור: בקורדקיסין. מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו''ך בלשון אשכנז: הנפרם. לשון לא תפרומו (ויקרא י) ושייך פרימה במנעל ופחיתה וקיבול שייך בסנדל: שעם וגמי. קשה הוא ומגין הוא: בקב הקיטע. שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואין נסמך עליו והוא קרוי קב ולמשענת הליכה יש לו אשקינ''א קשורה בשוקיו ומשענת ידיו שקורין קרוק''א: במוק. קילצו''ן של לבד קשה ומגין: בסמיכת הרגלים. מי שמהלך בידו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור ומכניס לתוכו: סמיכות הידים. שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו:

ומי איכא כה''ג. וא''ת דבפ' בהמה המקשה (חולין ע. שם) שואל הש''ס בלעתו חולדה בבת אחת וכן הדביק ב' רחמים זה בזה וא''כ מאי קאמר הכא ומי איכא כה''ג ואר''י דודאי פשיטא ליה שיכול להיות אלא מיבעיא ליה ומי הויא חליצה כה''ג הלא אין דרך בני אדם לנעול בו ומשני דדרך הוא דחזיוה רבנן לרב יהודה כו': ודקתני תנא בעי כוונה כו'. ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה: סנדל התפור בפשתן. רב סבירא ליה כרבנן דפליגי אר' מאיר דפליג אקב הקיטע וטעמייהו משום דבעינן תחש אבל ר''מ לא מצריך אלא מידי דמגין: ואנעלך תחש. מכאן אר''ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה: מאי מעל רגלו שמע מינה שלופי הוא. וא''ת והא איצטריך מעל להכשיר שוק לחליצה כדאמרינן לקמן (דף קג.) וי''ל דא''כ ה''מ למכתב (בעל) מרגלו מאי מעל ש''מ תרתי: אלא ש''מ כאן באנפיליא של עור. הוה מצי לפלוגי בדידה ולמיתני לא יטייל אדם באנפיליא של עור אלא נקט תנא דבר ההווה דרגילות הוא לטייל בקורדקיסין: בקב הקיטע. תימה כיון דכשר לחליצה אם כן עביד להילוכא ואם כן אמאי לא טמא מדרס בלא כתיתין ויש לומר דאין עשוי כל כך להילוכא שיהא טמא מדרס ומ''מ ראוי לחלוץ דלא גרע מסנדל דעבודת כוכבים וסנדל דבי דינא כדאמר לקמן (דף קג: וקד.):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד