יבמות קג ע"א

דף קג - א

בין כשהוא עומד, בין כשהוא יושב, ובין כשהוא מוטה, ^[57]

והחולצת מן הסומא, ^[58]

חליצתה כשרה ^[59].

אבל אם חלצה במנעל הנפרם שאין חופה עתה את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל,

והחולצת בסמיכת הידים, דהיינו, מי שאינו יכול לילך ברגליו, הולך בידיו, ועושה להן בתים של עור, מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהם, וגורר את רגליו ^[60],

והחולצת באנפיליא של בגד,

וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.

רואים מכאן את חילוקו של רבא, שבאנפיליא של עור חליצתה כשרה, ובאנפיליא של בגד חליצתה כשרה.

והוינן בה: האי דאמרינן דחולצין בקב הקיטע, ואם כן, סבירא לן שקב הקיטע מנעל הוא, מני? רבי מאיר היא!

דתנן: הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אוסר.

ומוכח שרבי מאיר סובר שקב הקיטע מנעל הוא, ולכן מותר לו לצאת בו בשבת, ככל בגד אחר, שמותר לצאת בו. אבל רבי יוסי שאוסר, סובר שקב הקיטע אינו נחשב מנעל.

ואילו זה ששנינו בברייתא שאין חולצין באנפיליא של בגד אתאן רק לשיטת רבנן! ^[61]

שהרי רבי מאיר שסובר שיוצאין בקב הקיטע בשבת, אינו מדייק מהכתוב "ואנעלך תחש" שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל. ואם כן, הוא הדין שמותר לצאת בשבת באנפיליא של בגד, והוא הדין שחולצין באנפיליא של בגד.

ורק לשיטת רבנן החולקים על רבי מאיר, וסוברים שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל, אנפיליא העשויה מבגד פסולה לחליצה.

ודבר זה תמוה, שהרישא של המשנה הולכת לשיטת תנא אחד, והסיפא לשיטת תנא אחר!

אמר אביי: מדסיפא דברייתא, שאנפיליא של בגד פסולה לחליצה, על כרחך אליבא דרבנן היא, רישא נמי, דתנן שחולצין בקב הקיטע, אליבא דרבנן היא. ורישא מדובר בקב שמחופה עור, ^[62] ולכן הוא נחשב מנעל אף לשיטת רבנן.

אמר ליה רבא: אבל קב שאין מחופה עור, מאי? פסול!?

אי הכי, אדתני סיפא שאין חולצין באנפיליא של בגד, ליפלוג בדידה, שיחלק התנא בקב הקיטע עצמו: במה דברים אמורים שחולצין בו, במחופה עור, אבל אין מחופה עור פסול!

וזה חידוש גדול יותר, כי אנפיליא של בגד אינה מגינה על הרגל, ופשוט יותר שפסולה. אבל קב הקיטע מגן, ואף על פי כן פסול, משום שאינו של עור!

אלא אמר רבא: מדרישא רבי מאיר, סיפא נמי רבי מאיר. וסובר רבי מאיר שלמרות שאין צריך שיהא המנעל דווקא של עור, שהרי אינו מדייק כך מהפסוק "ואנעלך תחש", מכל מקום צריך שיהא המנעל מגן על הרגל.

ולכן, האי, קב הקיטע, שמגין, כשר לחליצה. ואילו האי, אנפיליא של בגד, שלא מגין על הרגל, פסול ^[63].

אמר אמימר: האי מאן דחליץ, צריך למדחסיה לכרעיה ^[64]. דהיינו, צריך היבם לדחוף את רגלו בקרקע בזמן החליצה ^[65].

אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: בין עומד בין יושב בין מוטה, ומוטה אין דרכו לדחוף רגלו בקרקע!

אמר ליה: אימא הכי: מה שמותר לחלוץ כשהוא מוטה ולעולם דדחיס לכרעיה דווקא, רק אז יכול לחלוץ מוטה.

ואמר אמימר: האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה, דהיינו, שרגלו הפוכה, וכשהוא הולך, דורך הוא על צדה העליון של כף הרגל לא חליץ, אינו יכול לחלוץ ^[66]. משום שכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו", וליחתא דכרעא אינה נחשבת רגל ^[67].

אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: סמוכות הרגלים חולץ בהן, לאו [האם לא מדובר שם] דחליץ בה איהו, אותו אדם שלובשן? והרי רגליו עקומות, שהרי הוא גורר את רגליו!

ואמרינן: לא. מדובר דיהיב ליה את אותן סמוכות הרגלים, לאדם אחר וחליץ בהן אותו אדם.

אמר רב אשי: למאי דקאמר אמימר שמי שרגלו הפוכה אינו יכול לחלוץ, לאו בר אבין חליץ, ולאו בר קיפוף חליץ ^[68]. ששניהם היו ספדנים, ומתוך שהספידו את רבינא שלא כראוי, נתהפכו רגליהם.

שנינו במשנתינו: מן הארכובה ולמטה כו'.

ורמינהי: "שלש רגלים תחוג וגו'" פרט לבעלי קבין, שאינם חייבים בעליה לרגל. רואים מכאן ששוק אינו רגל, ולכן אין בעלי קבין חייבין בעליה לרגל!

ומתרצינן: שאני הכא לענין חליצה, דכתיב: "מעל רגלו", ולא כתיב "וחלצה נעלו מרגלו", משמע שאף מדבר שהוא מעל רגלו חולצת ^[69], דהיינו השוק.

ומקשינן: אי הכי, למעלה מן הארכובה נמי תוכל לחלוץ, שהרי גם זה "מעל רגלו"!?

ומבארינן: מדכתיב "מעל", משמע דווקא מה שהוא ממש מעל רגלו, דהיינו השוק, ולא מה שהוא מעל דמעל רגלו, דהיינו למעלה מן הארכובה.

אמר רב פפא: שמע מינה ממשנתינו, דהאי איסתוירא, דהיינו, מקום חיבור השוק והרגל [הקרסול], עד ארעא נחית, מגיע עד הקרקע, ואין עוד פרק אחר למטה ממנו בעקב.

דאי סלקא דעתך שמיפסק פסיק בפרק אחר, הוה ליה איהו, אותו פרק, מעל הרגל, ושוקא [השוק] מעל דמעל, ואם כן, לא תוכל לחלוץ בשוק!

אמר רב אשי: אין ראיה לכך ממשנתינו, דאפילו תימא מיפסק פסיק איסתוירא בפרק אחר, מכל מקום כל מה דבהדי כרעא, דהיינו, שעומד בשוה לכף הרגל, אינו נחשב מעל הרגל, וככרעא עצמה דמי. ולכן, למרות שיש דבר המפסיק בין הרגל לשוק, אין השוק נחשב "מעל דמעל", אלא רק "מעל" הרגל, ולכן אפשר לחלוץ בשוק ^[70].

שנינו במשנתינו: מן הארכובה ולמעלה.

מתיב רב כהנא: הא כתיב "ובשליתה היוצאת מבין רגליה", חזינן שגם הירכים נחשבים רגל!

אמר אביי: בשעה שאשה כורעת לילד, נועצת עקביה בירכותיה ויולדת. ואם כן, הולד יוצא מבין רגליה ממש.

תא שמע: דכתיב: "לא עשה רגליו ולא עשה שפמו". וזה שכתוב "לא עשה רגליו" היינו שלא הסיר זקן התחתון, ומוכח שאף ירכותיו נחשבים רגל!

ומתרצינן: זה שכינה הכתוב את מקום זקן התחתון "רגליו", משום לישנא מעליא הוא ^[71].

תא שמע: "ויבא שאול להסך את רגליו". והכוונה שהטיל מי רגליו ^[72], ומוכח שירכים נקראים רגל!

ומתרצינן: גם שם נקט כך הכתוב משום שרצה לדבר בלישנא מעליא.

תא שמע מדכתיב: "אך מסיך הוא רגליו בחדר המקירה",

ודחינן: התם נמי לישנא מעליא הוא.

תא שמע ממה שכתוב ביעל, אשת חבר הקיני, כשסיסרא ברח אל אהלה מפני ברק שרדף אחריו, ושידלה אותו שיבא עליה, ונתכוונה לשם שמים ^[73], כדי שיתייגע ותוכל להרגו: "בין רגליה כרע כו'". חזינן שירכות נחשבים רגלים!

ודחינן: התם נמי לישנא מעליא הוא.

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע, סיסרא, את יעל באותו היום. שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד". מזה שנקט הכתוב שבע פעמים לשונות "כרע", "נפל", "שכב", מוכח שבעל את יעל שבע בעילות.

ותמהינן: אמנם נתכוונה יעל לשם שמים, אבל סוף סוף, והא קא מתהניא מעבירה [הרי היא נהנתה מהעבירה] ^[74]!

והא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במסכת יומא בפרק בתרא (דף ע"ח) אלא לאפוקי מהא דתנן סנדל של סיארין טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו ואמר רבא גופי' בפרק במה אשה (שבת דף ס"ה) לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לו וכבר פרשתי' שם במסכת שבת בארוכה.

אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה. מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן.
והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן (יבמות קו, ב) ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה . וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים).
והא דאמרינן לקמן (יבמות קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו-ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד.
אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא.
ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת. (ועיין ריטב"א כאן ומ"מ שם).

הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.

מתניתין. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.

מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ ק"ל דמשמע הכא דסבר רבא דר"מ הוא דחשיב מנעל של עץ מנעל אבל ר' יוסי אוסר מפני שאינו מנעל ואלו במ' יומא ובמסכת שבת אתי' למימר דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי ואמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובגזירה דילמא משתליף ואתי לאתויי בר"ה קמיפלגי דר' יוסי סבר גזרי' ור"מ סבר לא גזרי' ודייקינן נמי דקתני ר' יוסי אוסר ולא קתני ר' יוסי מחייב תו ק"ל דהתם אמר רבא דלכ"ע מנעל הוא ואלו איהו גופיה הוה נפיק בסנדל של גמי כדאית' בפ' י"ה וליכא למימ' דהתם רבה גרסי' דהא בתר אביי מייתי לה תלמוד' התם והנכון דהא דאמר התם דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל הא איכא ר' יוחנן בן נורי דפליג כדאי' בפ' במה אשה יוצאה וסבירא לן כוותיה וכדאמרי' התם דר"ע מתיר בסנדל של סיידי' ולא הודו לו ר' יוחנן בן נור' ורבנן דאמרי כשמעתיה היינו ר' יוחנן בן נורי דסבירא לן כוותיה ומאי דתלי' בשמעתיה עץ דשל מנעל הוא בדר"מ ולא כדר' יוסי איכא למימר שאוסר מן התורה מפני שאינו מנעל ואיידי דקתני ר"מ יוצא אדם נקט ר' יוסי אוסר ולא נקט מחייב וזה ברור ובתוס' תירצו בענין אחר. ולר"מ דשרי לחלוץ בסנדל של עץ י"ל דאיהו לא דריש ואנעלך תחש א"נ דדריש ליה וסבר דנעל נעל ריבה כל שהוא כעין מנעל:

אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לרגליה בארעא אמר ליה רב אשי לאמימ' והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה ק"ל דהתם תניא חליצתה כשרה בדיעבד ואמימר אמר צריך לכתחלה וי"ל דרב אשי קים ליה דאמימר צריך לעכב קאמר והיינו דלא שני לי' אמימר הכי ואחרים פירשו דברייתא אפילו לכתחלה קא שרי ודומיא דעומד קתני יושב ונקט חליצתה כשרה בדיעבד משום דבעי למתני סיפא חליצתה פסולה בדיעבד וא"ת והא תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ויש לומר דההיא לענין הקריאה בלבד כדכתי' ועמד ואמר וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה שהקריאות בעמידה ובחליצה יושבת וחולצות וכן כתב שהרקיקה מעומד ואפשר דהתם טעמא משום דבעי רוק הנר' לדייני' ושתרוק כנגד פניו וכדאיתא בשלהי פרקי' וק"ל דהא דאמרינן בפרק ואלו מגלחי' קריעה מעומד מנ"ל אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה גבי חליצה דכתיב ועמד ואמר ה"נ והתניא בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה ואם איתא דהאי ועמד לא קאי אלא אאמר בלחוד מאי מקשי לה מחליצה דלא כתיב בה ועמד ויש לומר דקים ליה דהא דקתני ברייתא בין עומד בין יושב על כל ענייני חליצה קאמר ושמע מינה דמדאוריתא לא בעי עמידה דאם כן אפילו בדיעבד נמי אלא מדרבנן בעלמא הוא ואין זה מחוור והנכון בכל ענייני חליצה בעי מעומד לכתחלה ולאו משום דכתיב ועמד ואמר דההיא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כענין דין דכתיב ביה ועמדו שני האנשים וכן פירש רש"י זכרונו לברכה בעי עמיד' לחליצה משום ועמדו שני אנשים והיינו שאינו מעכב בדיעבד ופרכינן מינה בפרק ואלו מגלחין משום דבעי התם קריעה מעומד ואפילו בדיעבד כדאמרינן התם אדכר דקרע מיושב וקרע מעומד ומהדרינן דהכא ועמד ואמ' כלו' שאין לומר דבעי עמידה אלא לישנא דקרא הוא וכן כתב הרב בעל ספר המצות ז"ל כל עמידה שאין אחריה שום מעשה אינה אלא כלשון בני אדם שאו' עומד ועשה ואוכל והולך והא דפריך הכא רב אשי מהאי ברייתא י"ל כתירוץ הראשון שכתבו א"נ דכיון דטעמא דבעי עמידה לכתחלה אינו אלא משום ועמדו שני האנשים מהיכא תיתי לן דצריך למדחס רגליה ופרקי' לעולם דדחי' פי' דהכי גמירי לה דאפי' כשחולץ מיושב צריך למדחסי רגלי' דתהוי חליצה מעליא:

והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פרש"י ז"ל כגון שנחתכו רגליו וכ"ת והא אמר אמימ' דמאן דמסגי על לוח' דכרעי' לא חלץ משום דלא הוי רגל וכ"ש האי שאין לו כלל תירץ רש"י ז"ל דהכא כיון שאין לו שום רגל שוקיו עומדי' במקום רגליו ובודאי שכן נר' מדפרכי' בגמ' על מתני' מהא דתני גבי עלייה לרגל פרט לבעלי קבין כלו' דלא חשיב רגל א"ד מתני' כבעלי קבין היא ופרקי' דשאני הכא דכתיב מעל רגלו ופרש"י ז"ל מדלא כתיב מרגלו משמע שחולץ מדבר שהו' על רגלו ואשמועי' דחליצת שוק שמה חליצה ואין זה מחוור בעיני ר"ת ז"ל דמעל רגלו לא בא אלא לומר שאם קשר' הרצועות בשוקו דהוי חליצה ולעולם כשיש לו רגל דאי לא היכי קרינן ביה מעל רגלו עוד ק"ל דהא גמרינן לקמן רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בוהן רגלו אלמא רגל ממש ולא שוק יש שפי' דקרא אשמועי' דכל שהוא מן הארכובה ולמטה רגל הוא וקרוי עליונה של רגל והיינו דאמרי' מעל רגלו אמר קרא ואחרי' פי' דתלמוד' הוא דהוי ס"ד דכי קתני מן הארכו' ולמטה חליצתה כשרה כשאין לו רגל ד"ה דשוק במקום רגל דאי כשיש לו רגל אין החליצה ברגל כלל ולהכי פריך מדתניא רגלים פרט לבעלי קבין דשוק לא מיקרי רגל ופרקי' כשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואעפ"י שהחליצה אין ברגל משום דאמר קרא מעל רגלו וכן דעת ר"ת ז"ל דקטע אינו חולץ ובירושלמי מצאתי ביני מתני' בקושר למעלה ולמטה:

קב הקיטע דאמר חליצתו כשרה אלמא חשיב ליה מנעל מני ר' מאיר דלא בעינן דומיא דתחש שהוא של עור דתנן הקיטע יוצא בשבת באנפליא של בגד [חליצתה פסולה] אלמא בעינן דומיא דתחש של עור וא"כ קשה רישא לסיפא וא"ת אמאי לא פריך ה"נ עלה דמתניתין דקתני באנפליא חליצתה פסולה אלמא בעינן דומיא דתחש והדר תני סנדל של עץ חליצתו כשרה אלמא לא בעי דומיא דתחש וי"ל ממתני' ליכא לאותובה דעלה ודאי מצי לשנויי כי תנן סנדל של עץ חליצתה כשרה במחופה עור ולא שייך למפרך עלה פלוג ולתי בדידה [ועוד קשיא] דהכא אמר של שעם חליצתה כשרה אלמא מנעל הוא ואמרינן במסכת יומא דכמה אמוראי נפקי ביוה"כ במנעל של שעם אלמא לאו מנעל הוא וצ"ל דשני מיני שעם הם א) פרש"י במס' שבת פרק במה אשה דפליג ר' מאיר ור' יוסי בקב הקיטע ר' מאיר חשיב כמנעל ומלבוש הוא ור' יוסי לא חשיב ליה כמנעל ומשאוי הוא. ותירץ במס' יומא קאמר לטייל בו ביוה"כ אלמא לכ"ע מנעל הוא ומוקים התם פלוגתא דר' מאיר לא גזר דלמא נפיל ואתי לאתויי ור' יוסי גזר דלמא נפיל ואתי לאתויי. וא"כ הכא מאי קאמר קב הקיטע מני ר' מאיר היא כר' יוסי נמי מצי לאוקמי כיון דלכ"ע מנעל הוא. וי"ל כיון דר' יוסי חייש דלמא נפיל ואתי לאתויי הוי מנעל גדול שאינו יכול להלוך בו ופסול לחליצה:

רגלים פרט לבעלי קבין דפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא לפרש"י דפי' במתניתין נחתכו רגליו מן הארכובה ולמטה כשרה פריך שפיר להדיא ולפר"י נמי פריך הכי כיון דשוק לאו רגל הוא מה לי אם נקשרו מן הארכובה ולמטה או למעלה:

ת"ש לא עשה רגליו. כאן פרש"י יפה לא הסיר שער זקן התחתון ולעיל בפרק החולץ לא פירש כן:

אמר אמימר אהי מאן דמחליץ צריך למדחסו' לצרעי' פי' לדחוק רגליו בקרקע בחזוק א"ל ר"א לאמימר והתני רבי בין עומד בין יושב פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגליו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.

ואמר אמימר האי מאן דמחליץ צריך למדחס' לכרעי' פי' לדחוק רגלייו בקרקע בחוזק א"ל ר"ה לאמימר והתנאי רבא בין עומד בין יושב פי' מוטה פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגלו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.

ואמר אמימר האי מאן דמסגי אליחתא דכרעי' לא יחלוץ. פי' מי שרגלו הפוכה אינו דורס במקום מדרך רגליו אלא הוא דורס בגב הרגל לא יחלץ שאין זו רגל כיון שאינו דורס במקום הראוי לדרוס, אר"א למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חלוץ. בפ' אלו מגלחין אמרי' דאיחלשי' דעתי' דרב אשי ואיתהפך כרעייהו. ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם לי' שוק במקום רגל דרחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוק אבל לאו הא רגל היא. עיין במעריך ע"ז בספק המכריע.

מן הארכובה ולמטה כו' ורמינהו רגלו פרט לבעלי קבין פי' מי שנקטעה רגלו ומשיב קב בראש שוקו ומהלך בו פטור מן הראיה כיון שאין לו רגל אע"פ ששוקו קיימת אלמא שוק לאו רגל האו והכא אמאי הוי חליצתו כשרה בשוק. שאני הכא דכתיב מעל רגלו והכשיר השוק שהוא מעל רגלו. א"ה מארכובה ולמעלה נמי נעל אמר רחמנא ולא נעל דנעל:

מתניתין חלצה בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירא חלצה בגדול שהוא יכול לחלוק בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה, חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל. בשמאל פסולה ור"א מכשיר:

גמרא קב הקיטע מני ר"מ כו' באנפיליא של בגד אתאן לרבנן אמר אביי כו' יש לדקדק לסברת המקשה ולאביי דלא מפלגי בין דבר המגין ללא מגין ואנפיליא של בגד נמי מנעל הוא א"כ מאי קא קשיא להו לעיל אמתניתין דחליצה ודתרומת הלשכה מההיא דיה"כ דהא איכא לאוקמא ההיא דלא יטייל באנפיליא כו' כר"מ דחשיב ליה מנעל בההיא דקב הקיטע וצ"ע:

תוס' בד"ה באנפיליא של בגד כו' וע"ק דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא כו' עכ"ל לכאורה מאי קא קשיא להו דהא ע"כ ההיא דשרי סנדל של שעם לחלוץ כר"מ אתיא דלא דייק ליה דומיא דתחש ואם כן הוא איכא למימר דריב"ל שיצא בסנדל של שעם כרבי יוסי עביד דלא חשיב ליה מנעל כיון דלא הוה דומיא דתחש ונראה דר"ל לפי מאי דמסיק התם בפרק בתרא דיומא דלרבי יוסי נמי קב הקיטע מנעל אלא דגזר בשבת משום דאתי לאתויי קשה עוד קושיא מהא דריב"ל דיצא בסנדל של שעם ביה"כ מהא דשרינן הכא לחלוץ בו ודו"ק:

גמ' מתיב רב כהנא ובשליתה היוצאת מבין רגליה כו' הא ודאי דרגלו דהכא ליכא לפרושי ירך דאם כן מאי מעל דלמעלה מן הירך לא שייך חליצת מנעל אלא דפריך מלישנא דרגלו דהכא ע"כ לאו משמעו ירך ובשליתה היוצאת מבין רגליה משמעו ירך וק"ל:

טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים בשלמא כו' מפורש בהוריות ע"ש:

תוס' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' עד א"נ משום דכתיב וירקה וכו' כצ"ל:

ד"ה פרט לבעלי קבין וכו' עד נפקא לן פעמים וכו'. ומרגלים יליף התם דחינר ברגל אחד פטור מראייה מ"מ פריך מדאסמכיה תנא ארגלים ש"מ דבעלי קבין לא מקרי רגלים מדאסמכיה תנא דרוש זה ארגלים:

גמ' איסתוירא עד ארעא נחית כו' נ"ב ונ"מ לענין גובה המנעל כאשר פירשתי בספרי ע"ש:

רש"י בד"ה מוטה לאו אורחיה למדחסי על לוחתא דכרעיה כו' והד"א:

תוס' בד"ה מאן דמסגי כו' שהופכו ושוק דידיה נמי כו' הפוכה ומן הארכובה כו' כצ"ל:

גמרא קב הקטע מני ר"מ כו' באנפילי' ש"ב אתאן לרבנן כו'. ק"ל מדוע לא פריך כן אמתניתין דבאנפילי' תנן חליצתה פסולה ובסנדל של עץ תני כשרה. ועוד ק"ל לאבוה דשמואל דמשני לקמן (ע"ב) דהא דתני במתניתין בש"ע דכשרה במחופה עור ישאר קושיית רבא הכא דליפלוג באנפליא גופה. וכן קשה על הרמב"ם והרע"ב דמפרשי במחופה עור כאבוה דשמואל ולא חיישי לקושיית רבא. ה"ל לאוקמה כר"מ וכתירוצא דרבא. ועל הרע"ב יותר קשה דפי' בד"ה באנפילאות דמידי דמגין בעינן והוא דעת ר"מ (דלרבנן עור דוקא) וכרבא וא"כ לדידי' בשל עץ אפילו אינו מחופה עור נמי. שוב ראיתי במהרש"א לקמן שהרגיש במקצת דברינו אלה ואין דבריו מחוורין ע"ש:

שם אמר אביי מדסיפא רבנן כו'. כעין זה עירובין (טז ב) ב"ק (מ ב) זבחים (קג ב):

תד"ה בין. ועמדה ונשאת. הגרי"פ ציין לב"ב ולחנם הרחיק אה"מ כי כן איתא גם לקמן (קט ב):

שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ יוֹם. מקשים דאיתא במדרש (ויקרא רבה כג, יא) וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה (שופטים ד, יח) אמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! ונראין מאמרים אלו סותרין זה את זה!
ונראה לי בס"ד דאין סותרין והוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ל"ו דף מ"ג) וזה לשונו: ראוי לתת טעם מה כוחו גדול של סיסרא עד שהכוכבים ממסילותם הוצרכו לירד מן השמים להלחם עמו? אבל הענין הוא דסיסרא הוא קליפת הרע היונקת מן הדעת של ז"א [זעיר אנפין] והוא יונק מכל בחינותיו שהם עשר הויו־ת חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם ר"ס [26×10=260] מן סיסרא וזהו הכח העצום שהיה לסיסרא. והנה החסדים הם מצד הרקת הימני שבראש והגבורות מצד הרקת השמאלית לכן כתיב (שופטים ה, כו) וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ, כי הכניעה אותה הממשלה שהיתה לסיסרא בהיותו יונק מן המקום ההוא הנזכר ולכן הנקמה היתה על ידי יעל אשת חבר הקני שהוא משורש קין וכו' עיין שם.
ולפי זה שהיה סיסרא יונק ממקום קדוש והיה בקליפתו ניצוצין טובים וגדולים לכן בעת ששכב עם יעל עשה הקדוש ברוך הוא נס דחלק הרע שבו נעשה אבר מת ובטל לגמרי ונשאר בו חלק הטוב שהוא מצד בחינת עשר הויו־ת הנזכר ומן חלק הטוב שבו נמשך הזרע שהזריע ביעל בשכבו אותה. ולזה אמר הקדוש ברוך הוא: שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! שמי שם יו־ד רמז לעשר הויו־ת הנזכר שמשם היה חלק הטוב שבסיסרא וכנרמז באותיות ר"ס מן סיסרא וכמו שאמר רבינו ז"ל, ומעיד שלא נגע בה אותו רשע רוצה לומר לא יצא הזרע מחלק הרע שבגופו אלא מחלק הטוב שבו כי עשה השם יתברך את חלק הרע שבגופו כאבר מת ובטל שאינו עושה פועל כלל ולזה לחלק הרע קוראו בשם רשע.
ומה שאמרו בגמרא דקא שָׁדִי בָּהּ זוֹהֲמָא היינו לפי דעתה שהיתה חושבת כן שלא ידעה הנס הזה שעשה לה הקדוש ברוך הוא שהמית וביטל חלק הרע שבסיסרא בעודו מהלך ברגליו. ונראה לכן כינה הבעילות בשלשה לשונות שהם כָּרַע נָפַל שָׁכָב (שופטים ה, כז) שהם ראשי תיבות נשך כי היא חשבה שהוא נשך אותה כנחש ולא כן היה שלא נגע בה חלק הרע שבו כלל ולא היה בה נשיכה.
ובזה יובן בס"ד מה שאמרה יעל לסיסרא סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי (שופטים ד, יח) והיינו סורה נא אדוני כנגד חלק הטוב שבו ולזה החלק קראתו אדוני אך סורה אלי אמרה כנגד חלק הרע שבו וכשתחבר אות א' של אֵלַי עם סוּרָה יהיה צירוף אסורה ואז אותיות 'סוּרָה אֵלַי' הם אותיות 'אסורה לי' כי ביאה של חלק הרע אסורה לי.
ומה שהיה 'שֶׁבַע בְּעִילוֹת' נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הקרנים ודן ידין בפסוק 'וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה' שיש שם קדוש נקרא כהשי־ם שמספרו שע"ה [375] והוא ממונה להכניע של"א [331] קליפות הטומאה ובו פגם קין בסוד וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָ־ה (בראשית ד, ה) ואלו השל"א קליפות נקראים בתי־ב והם בסוד בַּבַּיִ־ת כַּמָּוֶת (איכה א, כ) אותיות בתי־ב [414] ונרמזו בשם סיסרא [331] שהוא מספר של"א וזהו סוד וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (שופטים ה, כח) תיבב אותיות בתי־ב והוא גימטריא ית"ד [414] ונרמז בפסוק יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה, כו) וזהו סוד וַתְּכַסֵּהוּ 'בַּשְּׂמִיכָ־ה' אותיות 'כהשי־ם' הוא שם הנזכר ששמר אותה מן של"א קליפות הנרמזים בשם סיסרא עיין שם. ובזה יובן כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִ־ת (ויקרא יד, לה) אותיות בתי־ב.
ובזה פרשתי בס"ד סוד הכתוב מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום ללבן שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ (בראשית לא, לז) והיינו שִׂי־ם כֹּ־ה הוא אותיות שם הקדוש הנזכר הנקרא כהשי־ם הממונה להכניע של"א קליפות וזה יהיה נֶגֶד אַחַי כוחות הקדושה ואחיך כוחות הקליפה.
ונראה לי לכך היו שבע בעילות כי שם הקדוש כהשי־ם שמספרו שע"ה שמר אותה מן שבע בעילות כי שבע עם האותיות הוא שע־ה כמנין שם הנזכר.

רש"י ד"ה האי אסתוירא קבילא וכו'. עי' מנחות לג ע"א רש"י ד"ה אסתוירא ושם דף לז ע"א בתוס' ד"ה קיבורת בסוף הדבור:

אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'. קדמונים אחזו צער משום יתובי דעתא בהני בי תרי דהכי אמרינן ז' בעילות וכו' ורז"ל במדרש אמרו ותכסהו בשמיכה שמ"י כה שלא נגע בה ונראין הדברים סתראי נינהו ומ"ש מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בסוף קונטרס מלחמת מצוה דף ל"ה והמגיה שם כתב שכ"כ מהר"ר יהודה עוזיאל ז"ל הרואה יראה כי אין בדבריהם כדי שביעה. וראיתי להרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל דבא לכלל ישוב כמ"ש גורי האר"י ז"ל דנזדמנה שם שידה בין רגלי יעל ושכב עם השידה דוקא וז"ש באשר כרע שם נפל שדוד מלשון שידה שהיה באותו מעשה שדוד מחובר עם השידה, א"נ שדוד לשון ביזה שנשלל סיסרא מניצוצי הקדושה שהיו בראשו ויעל מחצה וחלפה רקתו והוציאה ניצוצות הקדושה אשר בראשו ומאלו הניצוצות שבראשו יצא רבי עקיבא כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל זהו תורף דברי הרב מהר"י דוד ז"ל ע"ש באורך:
ולפי הדרך הראשון שפירש דשדוד פירושו מחובר עם השידה אפשר כי רע לעומת טוב כי שדי הוא ביסוד בקדושה ובסט"א הוא שדוד כמו מספר שדי ור"ת באשר כרע שם הוא שכב. וס"ת הוא מרע כלומר ששכב עם הרע כי הוא חלקו. ודרך צחות אפשר כי רמז שכבר הוא נוטה למות וזהו שכב מרע ע"ד שאומרים רז"ל שכיב מרע שציוה וכו':
ואולם הדרך השני נוחה הימנו והוא קלורית לעין אשר בזה תנוח דעתנו בקושיא עצומה שהקשה הגאון הרב מגן אברהם ז"ל בספרו זית רענן על הילקוט ביהושע משם הגאון מהר"ר ישראל לפי שאמרו בגמרא דרבי עקיבא יצא מסיסרא וכתב הרמ"ע ז"ל ממה שבא על יעל דהא רבי עקיבא סבר דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ומה שתירץ שם יש להשיב עליו. אך בהא שכתבו ז"ל דניצוצי הקדושה אשר בסיסרא היו בראשו על דרך שאמרו דניצוצי הקדושה אשר בעשו היו בראשו וכשהרגו חושים ראש עשו נקבר אצל האבות. ויעל מחצה ראש סיסרא ויצאו ניצוצי הקדושה ועלו למעלה ואח"כ באו דרך גבר. בזה נחה שקטה הארש דנשמת רבי עקיבא באה מניצוצות הקדושה שהיו בסיסרא על ידי יעל דמחצה ראשו ונתבררו ניצוצות הקדושה ועלו למעלה לבאר מים חיים ואח"כ באו כדרכם וסיסרא לא בא אל יעל כאמור:
ומאי דפריך בשמעתין והא מתהניא מעבירה היינו על קרוב בשר כמ"ש בקדושין דף כ"ג דשלא כדרכה אית לה הנאה וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו. ומה שאמרו רז"ל שמיכה שמי מעיד שלא נגע בה היינו על עיקרו של דבר ואין להאריך:
וכד הוינא טליא הן כל יקר ראתה עיני כתוב לאמר דאחד קדוש פירש כונת מזמור צ"ז אוהבי ה' שנאו רע וכו' הכונה אוהבי ה' כיעל שנאו רע כמ"ש בש"ס דטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים שומר נפשות חסידיו רבי עקיבא מיד רשעים יצילם אור זרוע ס"ת הפסוק הוא רבי עקיבא עד כאן דברי אחד קדוש הנזכר ז"ל:
ועל פי האמור אפשר לפרש ולרמוז באופן זה. אוהבי ה' שנאו רע דיעל לא מתהניא וכו' ולא תסבור שבא עליה ח"ו לכך כתיב אוהבי ה' ע"ד שמי כ"ה אלא השידה נזדמנה. וכי תימא אם כן מהיכן יצא רבי עקיבא לזה רמז אוהבי שנאו רע ר"ת ראש מהניצוצות שבראשו. ותיבת ה' נכתב להעיד שה' שמרה ולא בא עליה ע"ד שמי כ"ה. שומר נפשות חסידיו ר"ת נחש נפשות דייקא שהצילם מהנחש בין ליעל שלא טמאה ונזדמנה שידה ורמז בר"ת נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם גימטריא שדה עם הכולל. בין על נשמת רבי עקיבא שלא יצאה דרך ביאה אלא מניצוצי קדושה שבראשו כמו שרמוז בר"ת. מיד רשעים סיסרא והנחש יצילם. אור זרוע וכו' ס"ת רבי עקיבא אור זרוע ולא בא מביאת גוי על ישראלית ח"ו ומ"מ רמז דהוא בן גרים שקבלו תר"ו מצות כס"ת שומר נפשות חסידיו ועוד יש לרמוז אוהבי ה' שנאו רע. ומאי דכתיב בין רגליה וכו' שנאו ר"ת שידה נזדמנה אצלו ושכב. גם בין רגליה כרע נפל שכ"כ גימטריא בשידה עם הכולל ודו"ק:
ודע שאני כתבתי במקום אחר דאפשר דמ"ש הרמ"ע ז"ל לאו דוקא והיינו דבו בפרק לא היו אצלי מאמרות הרמ"ע ז"ל אך עתה ראיתי דברי הרמ"ע ז"ל וכתוב שם בכת' מפרש דבביאה ג' יצא רבי עקיבא ע"ש ועיין מ"ש לקמן בגיטין על דף נ"ז בס"ד ודוק:
ואפשר לרמוז בזה במאמר במדבר רבה פרשה יו"ד וז"ל וכשוכב בראש חבל וכשוכב זה סיסרא שכתוב בין רגליה כרע נפל שכב בראש חבל שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל עכ"ל רמזו רז"ל וכשוכב שלא שכב אלא נראה בעיניו כשוכב וז"ש בין רגליה שנזדמנה שידה וכי תימא א"כ מהיכן יצא ר"ע לז"א בראש חבל שבראשו היו ניצוצות הקדושות וחבלתו יעל ונתבררו משם ואמרו במדרש משלי בסופו דלא הרגה יעל לסיסרא בכלי זיין משום לא יהיה כלי גבר על אשה וז"ש שחבלתו יעל ביתד דרך חבלה לרוב קדושתה ודוק היטב:

א"ר יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו' ראיתי להרב באר שבע בתוספותיו על הוריות על דף יו"ד הביא מ"ש רד"ק דמ"ש בויקרא רבה פ' כ"ג שמיכה שמי כה שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע הוא מכחיש זה וכתב עליו שרי ליה מריה שריחק דברי ר' יוחנן וכו' ואפי' ר"ל דאמר שמי כאן היינו שמעיד על כונתה שהיתה לש"ש להתיש כחו עכ"ד והאמת דלשון שלא נגע בה אותו רשע הוא קשה אלא שהרב באר שבע לא הביא לשון זה ע"ש וכן כתב הרב יפ"ת שם דר"ל פליג על ר"י ואין טעם לפרש לא נגע דקאמר הכא להנאתה שלא נתכוונה אלא לש"ש עכ"ד גם מ"ש הרב כלי יקר דמ"ש ר' יוחנן הוא דנראה בעיניו בשכרותו ושחת ארצה ע"ש באורך הוא דבר קשה וכלא סוגיא מוכחת להפך דהטיל בה זוהמא ומס' הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל משמע דבא עליה ז' פעמים כפשטן של דברים. והרמ"ע במאמרות מאמר חקור דין חלק ה' סי' יו"ד וי"א כתב דנתעברה ומשם יצא ר' עקיבא עש"ב. ור' יוחנן נמי סבר דרשת שמי כה מעיד רק יאמר שמי כה מעיד שלא נהנית:

והא קא מתהניא וכו' טובתן של רשעים וכו'. על פי האמור יש מי שפירש כונת הכתוב מז' צ"ז אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הכונה אוהבי ה' כמו יעל שנאו רע שונאים לרשע דטובתן רעה היא לצדיקים. וכי תימא איך באה יעל לעשות כדבר הזה לז"א שומר נפשות חסידיו כלומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם דהנשמות עשוקות בסט"א יצילם כמו הכא ביעל שהיו בסיסרא נשמות עליונות ולזה הוצרכה יעל להיות עמו להוציא לאור הנשמות הקדושות אשר בו וזהו שאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ס"ת רבי עקיבה שמשם יצא ר' עקיבה. [ואפשר לרמוז כי ר"ת שומר נפשות חסידיו הוא נחש רמז שהנחש עשק נפשות חסידיו ועיין בקונטריס זה בגטין פ' הנזיקין מ"ש בעניותי על דברי הרב מהר"ם שיף שפקפק בזה שרבי עקיבא יצא מסיסרא ע"ש]:

טובתן של רשעים וכו' פירש"י ששונאין את הרשעים וקצה נפש הצדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא וראיתי להרב עיון יעקב שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל ונראה דרש"י מוכרח לזה דאל"כ איך כולל וקאמר כל טובתן אלא ודאי כפרש"י אך לפ"ז קשה מה מקשה הש"ס בשלמא התם דילמא מדכר שם ע"א וכו' הא הטעם פשוט כפרש"י וצ"ע עכ"ל:
ואיברא דהדבר קשה מאי פריד בש"ס לפי פירש"י ולא עוד אלא דבנזיר דף כ"ג ע"ב מייתי הא דטובתן של רשעים ולא פריך בשלמא וכו' ומשני כי הכא ורש"י מפרשה כדאמרו בסוגיין דהתם מדכר ע"א והכא דשדי בה זוהמא וכ"כ התוס' שם. ואפשר לישב דהש"ס מקשה שפיר בשלמא התם ולא ניחא לש"ס לפרושיה כמו שפירש רש"י ששונאין הרשעים וקצה נפש הצדיק בהנאתן. דמדה זו הוא לאנשים דעלמא ששונאים איזה אדם ומתוך השנאה אם עושה טוב נפשם קצה בו כמ"ש אמנם ליעקב אע"ה לא יכולנו לומר זה כי קדוש הוא לאלהיו ואם השונא יעשה טוב לא יקוץ בהנאתו כי לא כאנשים דעלמא הוא כי מדה זו היא ממדות החומר ויצר לב האדם וצ"ל גבי יעקב אע"ה דהטעם דילמא מדכר ע"א דאיכא משום לא ישמע על פיך. ומדר' יוחנן משני לקושית והא מתהניא מעבירה דטובתן וכו' ויליף מקרא מטוב עד רע משמע דגבי יעל נמי לאו משום דמתוך שנאה קצה בטובה דאינה מדה מצד הקדושה שהטובה תהיה רעה ומוכרח דאיכא טעמא ומשני דשדי ביה זוהמא:
אמנם עדיין צריכין אנו למודעי דעין רואה דלבן קיים אזהרת השמר לך ולא הזיק ליעקב ואם לבן הבין במאמר מטוב עד רע דהיינו משום דלא מדכר ליה ע"ז איך עשה ההפך וא"ל למה גנבת את אלהי ואח"ך אלהי נחור שכיוין לע"ז כמשאז"ל. אלא מוכרח שלבן הבין דמתוך שנאה ששונאים קצה נפשם בהנאתן וזהו כונת רש"י שפירש כל טובתן וכו' ששונאים וכו' וקצה נפש הצדיק וכו' להודיענו פשט הכתוב [מה שהבין לבן במה שא"ל מטוב ועד רע] ולישב דלא יקשה איך הזכיר שם ע"ז וז"ש רש"י תכף שמא דע"ז למה גנבת את אלהי והוא היה שומר האזהרה וכמ"ש יש לאל ידי וכו' אמר אלי השמר לך וכו' וא"כ אמאי מדכר ע"א אלא מוכרח דהבין פירוש אחר והוא מה שפירש"י ששונאים וכו' שיורד על פי מדותי"ו של לבן מהסט"א ודוק הטב:

קב הקיטע. דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא: יוצא. בשבת: אנפיליא של בגד. דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל: מדסיפא רבנן. רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור: אדתני סיפא אנפיליא של בגד. פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע''ג דמגין לאו נעל וכ''ש האי: סיפא נמי ר' מאיר. ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר: למדחסיה. לדחוף רגלו בקרקע: מוטה. לאו אורחיה למדחסיה: על ליחתא דכרעיה. שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז.) פלנקא כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו ואע''ג דתנן (לעיל דף קא.) מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא: והתניא בסמיכות הרגלים. כשרה: מאי לאו דחליץ בהו איהו. הגורר את רגליו והם עקומים: לאחר. שרגלו ישרה: בר אובא ובר קיפוף. בפ' אלו מגלחין (מ''ק כה:) דאחלשו לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו: רגלים. שלש רגלים תחוג (שמות כג): פרט לבעלי קבין. שפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא: מעל רגלו. משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו: שמע מינה. ממתני' דקא מכשר מן הארכובה ולמטה: האי אסתוירא. קביל''א המפסקת בין שוק לרגל: עד ארעא נחית. ואין עוד פרק אחר למטה הימנה בעקב: דלהדי כרעא. השוה ועומד למול כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי: בשליתה היוצאת מבין רגליה. אלמא ירכים נמי מיקרו רגל: נועצת עקביה בירכותיה. והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה: לא עשה רגליו. לא הסיר שער זקן התחתון: להסך את רגליו. מי רגלים אלמא ירכים רגל מיקרו: אך מסיך הוא את רגליו. בעגלון מלך מואב כתיב: בין רגליה. בין ירכותיה שבא עליה סיסרא ונתכוונה כדי לייגעו: כרע נפל שכב. שבעה כתיבי בקרא:

בין עומד בין יושב. וא''ת ומהיכא ס''ד לפסול יושב וי''ל משום דאמר לקמן (דף קד.) דהויא כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) בשעת גמר דין ד''ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן (דף קו.) עמידה לכתחלה דא''ל רבי חייא בתי עמודי לל''א שפי' בקונט' ועוד דכתיב ועמד ואמר ומיהו עיכובא ליכא מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר אינו אלא סיפור דברים בעלמא והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן (דף כא. ושם) גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני האנשים אע''ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתיב שם מעשה אחר כך אבל הכא אחר ועמד כתיב המעשה ואין כאן אלא סיפור דברים בעלמא כמו . עמדו וקדשו ועמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודה דשמא לכתחלה בעי הכי כדפרישית: והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. וא''ת מהיכא ס''ד למעוטי סומא וי''ל מדכתיב לעיני הזקנים וה''א דה''ה לפני יבם א''נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ''ל דלא: הקיטע מני רבי מאיר היא. דחשיב מנעל ממה שאין רגילים לעשות: באנפיליא של בגד אתאן לרבנן. דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה''ה אנפיליא הקשה ר''ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) ואילו בפרק בתרא דיומא (דף עח: ושם) אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה''ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא (שם) אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה''כ ובשמעתין מדמי יה''כ לחליצה: מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ. פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו אבל היכא שנקטעה רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו ובענין זה פי' גאון אחד ור''ח פי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא לפי זה נמי אתי שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא מתוך פירושם משמע דפשיטא להו דקיטע חולץ אבל אין נראה לר''י דהא בירושלמי מפרש הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מארכובה ולמטה אבל בקיטע לא איירי מידי והא דקתני בברייתא קב הקיטע איכא לפרושי נמי דיהיב לאחר וחליץ כדאמר אסמיכות רגלים וה''מ למימר וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ אלא דיהיב לאחר וכן דרך בכמה מקומות דיכול לומר וליטעמיך ואין אומר ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה שייכא חליצה ה''ה דקיטע נמי חליץ אבל לפי המסקנא לא והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי פריך כיון דשוק לא מיקרי רגל א''כ למטה מהארכובה אמאי כשרה הא לא הויא קשירה במקום רגל ורבינו נסים נמי פירש במגלת סתרים דקיטע לא חליץ מכ''ש דרגלו הפוכה ומן הארכובה ולמטה דמכשיר במתני' לאו באיפסקא לכרעיה אלא בקשירת רצועות איירי כדאמר בירושלמי: פרט לבעלי קבין. ואף על פי דעיקר דרשא נפקא לן מפעמים בפרק קמא דחגיגה (דף ג. ושם) מכל מקום פריך שפיר מדאסמכיה תנא ארגלים: והא קא מתהניא מעבירה. ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב תבורך מנשים וגו' ואמרינן בנזיר (דף כג: ושם) ובהוריות (דף י:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פירוש מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה ויעל לא היתה נהנית מן הביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו' ואההיא מילתא קיימא הך פירכא בנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:):