יבמות קד ע"א

וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְשֶׁל זָקֵן הֶעָשׂוּי לִכְבוֹדוֹ לֹא תַּחְלוֹץ וְאִם חָלְצָה חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא זָקֵן הֶעָשׂוּי לִכְבוֹדוֹ דְּלָאו לְהִילּוּכָא עֲבִיד דְּבֵי דִּינָא נָמֵי לָאו לְהִילּוּכָא עֲבִיד
אֲמַר לֵיהּ אִילּוּ מְסַגֵּי בֵּיהּ שְׁלוּחָא דְּבֵי דִּינָא מִי קָפֵיד עֲלֵיהּ דַּיָּינָא
מַתְנִי' חָלְצָה בַּלַּיְלָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹסֵל בִּשְׂמֹאל חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר
גְּמָ' לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר מַקְּשִׁינַן רִיבִים לִנְגָעִים וּמָר סָבַר לָא מַקְּשִׁינַן רִיבִים לִנְגָעִים
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַקְּשִׁינַן רִיבִים לִנְגָעִים דְּאִי מַקְּשִׁינַן אֲפִילּוּ גְּמַר דִּין בַּלַּיְלָה נָמֵי לָא וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר חֲלִיצָה כִּתְחִלַּת דִּין דָּמְיָא וּמָר סָבַר חֲלִיצָה כִּגְמַר דִּין דָּמְיָא
רַבָּה בַּר חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה עֲבַד עוֹבָדָא בְּמוּק וּבִיחִידִי וּבַלַּיְלָה אָמַר שְׁמוּאֵל כְּמָה רַב גּוּבְרֵיהּ דְּעָבֵיד כִּיחִידָאָה
מַאי קַשְׁיָא אִי מוּק סְתָמָא תַּנְיָא אִי לַיְלָה סְתָמָא תַּנְיָא
אֶלָּא יְחִידִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ הֵיכִי עָבֵיד בִּיחִידִי דִּיחִידָאָה קָתָנֵי לַהּ דִּתְנַן חָלְצָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִים וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר
וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי [אָמַר רַב נַחְמָן] אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג וְאִיבָּעֵית אֵימָא כּוּלְּהוּ נָמֵי יְחִידָאָה קָתָנֵי לְהוּ דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁחָלַץ בְּמוּק בִּיחִידִי וּבַלַּיְלָה
בִּשְׂמֹאל חֲלִיצָתָהּ כּוּ' מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן אָמַר עוּלָּא יָלְפִינַן רֶגֶל רֶגֶל מִמְּצוֹרָע מָה לְהַלָּן דְּיָמִין אַף כָּאן דְּיָמִין
וְרַבִּי אֶלְעָזָר לָא יָלֵיף רֶגֶל רֶגֶל מִמְּצוֹרָע וְהָתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִנַּיִן לִרְצִיעָה שֶׁהִיא בְּאֹזֶן הַיְמָנִית נֶאֱמַר כָּאן אֹזֶן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אֹזֶן מָה לְהַלָּן יָמִין אַף כָּאן יָמִין
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה
רָבָא אָמַר לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ אֹזֶן אֹזֶן מוּפְנֵי רֶגֶל רֶגֶל לָא מוּפְנֵי
וְכִי לָא מוּפְנֵי מַאי פִּירְכָא אִיכָּא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לִמְצוֹרָע שֶׁכֵּן טָעוּן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת
מַתְנִי' חָלְצָה וְרָקְקָה אֲבָל לֹא קָרְאָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה קָרְאָה וְרָקְקָה אֲבָל לֹא חָלְצָה חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה חָלְצָה וְקָרְאָה אֲבָל לֹא רָקְקָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - א

וכן סנדל של עיר הנדחת, וכן סנדל של זקן העשוי לכבודו, דהיינו לצורך תכריכי מיתה ^[94] לא תחלוץ בהם.

ואם חלצה, אף בדיעבד חליצתה פסולה ^[95].

והטעם, בתקרובת עבודת כוכבים, משום שאין לה ביטול לעולם, ועומדת לשריפה, ולכן נחשב כבר כאילו נכתת שעורו.

וסנדל של עיר הנדחת, גם כן עומד לשריפה, שהרי הדין הוא שכל שלל העיר ישרף.

וסנדל של תכריכין פסול לחליצה, משום שאינו עשוי להילוך.

אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא סנדל של זקן העשוי לכבודו שפסול לחליצה? משום דלאו להילוכא עביד! אם כן, סנדל דבי דינא, סנדל של בית הדין, שמיוחד לחליצה, גם כן יהא פסול, שהרי הוא נמי לאו להילוכא עביד, אלא רק לצורך חליצה בבית דין!

אמר לו רב אשי: אילו מסגי ביה שלוחא דבי דינא, אם ילך בסנדל זה שליח בית הדין לצורך כל שהוא, מי קפיד עליה דיינא? נמצא שסנדל זה מיועד אף להילוך, ולכן כשר לחליצה.

מתניתין:

חלצה בלילה חליצתה כשרה.

ורבי אלעזר פוסל. ולהלן בגמרא יתבאר טעם מחלוקתם.

חלצה ברגל שמאל של היבם חליצתה פסולה ^[96].

ורבי אלעזר מכשיר.

גמרא:

לימא בהא קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר:

דמר, תנא קמא, סבר: מקשינן [מקישים] ריבים [דינים] לנגעים, דכתיב: "כל ריב וכל נגע", ונגעים נראים לכהן דווקא ביום, דכתיב: "וביום הראות בו", וכיון שהוקשו דינין לנגעים, אמרינן שאף דינים נעשים דווקא ביום. וחליצה דין הוא, שהרי גובה כתובתה על ידי החליצה ^[97], ולכן נעשית דווקא ביום.

ומר, רבי אלעזר, סבר: לא מקשינן ריבים לנגעים, ולכן חליצה נעשית בין ביום ובין בלילה!

ודחינן: לא. דעל כרחך כולי עלמא סוברים שלא מקשינן ריבים לנגעים. משום דאי מקשינן, הרי צריך לומר שאפילו גמר דין בלילה נמי לא ייעשה. והרי שנינו במשנה במסכת סנהדרין: "דיני ממונות דנין ביום וגומרים [את הדין] בלילה"!

אלא ודאי שלא בזה נחלקו.

והכא בהא קמיפלגי: מר, תנא קמא, סבר: חליצה כתחלת דין דמיא. וכשם שתחילת דין נעשית דווקא ביום, כפי ששנינו במשנה שהבאנו לעיל, אף חליצה נעשית דווקא ביום ^[98].

ומר, רבי אלעזר, סבר: חליצה כגמר דין דמיא ^[99]. וכשם שגמר דין בין ביום ובין בלילה, אף חליצה כן.

רבה בר חייא קטוספאה עבד עובדא [עשה מעשה של חליצה] במוק העשוי מלבד, אף שאינו של עור,

וביחידי, דהיינו, שלא בפני שלשה,

וב לילה.

אמר שמואל: כמה רב גובריה [כמה רב כחו של רבה בר חייא] דעביד כיחידאה, שעשה את החליצה כשיטת יחיד! ובלשון גנאי אמר כך.

והוינן בה: מאי קשיא ליה לשמואל על מעשהו של רבה בר חייא?

אי זה שעשה חליצה במוק הוקשה לו, הא סתמא תניא לעיל: "בקב הקיטע, במוק, בסמיכת הרגלים", ולא שיטת יחיד היא!

ואי זה שרבה עשה חליצה בלילה הוקשה לו לשמואל, הא גם זה סתמא תניא במשנתינו, שחליצה כשרה בלילה!

אלא, זה שעשה רבה חליצה ביחידי קא קשיא ליה לשמואל. היכי עביד ביחידי, דהא יחידאה קתני לה!

דתנן: חלצה בשנים כשרים, או שחלצה בשלשה בני אדם, ואחר כך נמצא אחד מהן, מאותן שלשה, קרוב או פסול, כך שבסופו של דבר נמצא שחלצה בשנים, חליצתה פסולה.

ורבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים ^[100].

ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה [שהיו שם רק הוא ויבמתו] בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר את החליצה.

ואמר רב יוסף בר מניומי [אמר רב נחמן]: אין הלכה כאותו הזוג, דהיינו, כרבי שמעון ורבי יוחנן.

על כל פנים, רואים שמי שמכשיר חליצה ביחידי, רבי עקיבא הוא, וזו שיטת יחיד!

ואי בעית אימא: כולהו נמי, כל אותם דברים שעשה רבה יחידאה קתני להו.

דתניא: אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה.

שנינו במשנתינו: בשמאל חליצתה כו'.

מאי טעמא דרבנן, שסוברים שחליצה בשמאל פסולה?

אמר עולא: ילפינן בגזירה שוה "רגל" "רגל" ממצורע. שבחליצה כתוב: "וחלצה נעלו מעל רגלו", ובמצורע כתוב: "על בהן רגלו הימנית". מה להלן, במצורע דימין דווקא, שהרי כתוב: "רגלו הימנית", אף כאן, בחליצה דימין דווקא.

ותמהינן: ורבי אלעזר לא יליף את הגזירה שוה "רגל" "רגל" ממצורע?!

והתניא, רבי אלעזר אומר: מנין לרציעה [שרוצעים את אזנו של עבד עברי שאינו רוצה לצאת לאחר שש שנים] שהיא נעשית באזן הימנית?

נאמר כאן, ברציעה, "אזן", שכתוב: "ורצע אדניו את אזנו במרצע", ונאמר להלן, בצרעת, "אזן". מה להלן, במצורע, בימין דווקא, אף כאן, ברציעה, אזן ימין דווקא!

רואים שרבי אלעזר לומד את הגזירה שוה "אזן אזן" ממצורע לעניין רציעה, ואם כן, הרי הוא יכול ללמוד מאותה גזירה שוה של "רגל רגל" ממצורע לענין חליצה!

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רב יוחנן: מוחלפת השיטה במשנתינו. שבאמת רבי אליעזר, שראינו במקום אחר שהוא לומד גזירה שוה של "אזן אזן" ממצורע, על כרחך יסבור אף כאן שלמדים את הגזירה שוה, ולכן הוא סובר שצריך חליצה דווקא ברגל ימין. ואילו תנא קמא סובר שאין למדים את הגזירה שוה, ולכן אין צריך דווקא ברגל ימין.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך את השיטה. שדווקא לענין רציעה סובר רבי אלעזר שאפשר ללמוד את הגזירה שוה, משום ששתי המילים "אזן" "אזן", שמהם למדים את הגזירה שוה מופני, מופנים הם, מיותרים. שהרי כל פרשת מצורע עני שכתובה שם המלה "אזן", מיותרת, ולדרשה באה, כדאמרינן במסכת מנחות. וגבי רציעה כתוב פעמיים אזן: "ורצע אדניו את אזנו", "ונתת באזנו ובדלת". ועל כרחך אחד מהם מיותר לדרשה.

אבל המילים "רגל" "רגל", שמהם למדים גזירה שוה לענין חליצה לא מופני משני הצדדים. שאמנם המילה "רגל" הכתובה במצורע מיותרת, כפי שאמרנו, שכל אותה פרשה נאמרה לדרשה. אבל המילה "רגל" הכתובה בחליצה אינה מיותרת.

וסובר רבי אלעזר, שכאשר המילים שלמדים מהם גזירה שוה מופנות משני הצדדים, כלומר, כאשר שתי מילות הגזירה שוה מופנות הן, אזי אי אפשר לפרוך את הדרשה. אבל אם אינן מופנות משני הצדדים, אף שצד אחד מופנה הוא, אזי אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל אפשר לפרכה.

ולכן שואלת הגמרא: וכי לא מופני המלים "רגל רגל", עדיין מדוע אי אפשר ללמוד מאותה גזירה שוה? מאי פירכא איכא, איזו פירכא יש לגזירה שוה?

ומבארינן: הכי איכא למיפרך את הגזירה שוה: מה למצורע, שיש בו חומרא יתירא שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת לטהרתו. ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לחליצה.

מתניתין:

חלצה נעלו, ורקקה בפניו, אבל לא קראה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" חליצתה כשרה ^[101].

והטעם, משום שכתוב בענין החליצה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ולשון "ככה" לשון עכובא הוא, ומשמע מלשון "ככה יעשה" שדווקא דבר שהוא מעשה מעכב את החליצה. לאפוקי קריאה, שאינה מעשה, אלא דיבור בעלמא ^[102]. וכדלהלן.

קראה את הקריאה, ורקקה בפניו, אבל לא חלצה חליצתה פסולה.

חלצה וקראה אבל לא רקקה, רבי אלעזר אומר: חליצתה פסולה. רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.

הערות

^[94] כך פירש רש"י. והכי איתא ברמב"ם ובשו"ע. אבל בטור כתב, דהיינו סנדל שנקבר בו. וכתב שם בדרישה, שאף על פי שאיסור הנאה הוא, אין זה פוסלו, כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

^[95] אבל בירושלמי [ה"ב] איתא: "הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר, דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום". עיי"ש.

^[96] עיי' בנמו"י שהביא שנחלקו הראשונים בענין יבם איטר, אם חולץ בשמאלו שהוא ימין כל אדם, או שחולץ בימינו שהוא שמאל כל אדם, או שחולץ בשתיהן, או שאינו חולץ כל עיקר. עיי"ש.

^[97] בנודע ביהודה [תניינא אהע"ז סוס"י קי"ד] כתב, דלפי זה, אם היתה היבמה ארוסה לבעלה, שאין לה כתובה, חליצתה בלילה כשרה. אבל בישועות ישראל [סי' ה' ס"ק ב'] כתב דלא פלוג רבנן, ואף בכה"ג חליצתה פסולה.

^[98] כתב הט"ז [סי' קנ"ד סדר הגט ס"ק א'], דחליצה בלילה פסולה מהתורה. אבל בישועות יעקב [סי קס"ט סק"ג] כתב שמדאו' כשרה לדברי הכל, ואינה פסולה אלא מדרבנן. שהרי זה שחליצה חשובה דין הוא משום שגובה כתובה על ידה, וכתובה אינה אלא מדרבנן. עיי"ש. ועיי' בקרית ספר [הל' יבום פ"ד] שכתב כך בדעת הרמב"ם.

^[99] בביאור מחלוקתם כתב הגהות מרדכי, דר"א סבר שהחליצה כתחילת דין, לפי שעל ידה מתחילה היבמה לתבוע את כתובתה. ולדעת ת"ק הרי היא כגמר דין, לפי שעל ידי החליצה נעשית הכתובה כגבויה. ובאור זרוע כתב, דטעמו של ר"א, לפי שיבמה לשוק בלאו, ועל ידי החליצה הוא מתחיל להתירה. ולת"ק החליצה כגמר דין, לפי שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה על כל העולם, וכשמת פקע איסור מיתה, ועדיין יש עליה איסור לאו. והחליצה שמפקעת את איסור הלאו כגמר דין דמיא.

^[100] באו"ז כתב בשם רש"י, דדווקא בשנים מכשירין. אבל אם חלץ בפני אחד חליצתו פסולה. אבל הביא בשם ר"ח, דאף בפני אחד או בינו לבינה, ס"ל דחליצה כשרה. וכן כתבו התוס' ותוס' הרא"ש להלן [ק"ה ע"ב].

^[101] כתבו התוס' במס' סוטה [ל"ג ע"א, ד"ה ור' יהודה], דלשיטת ר' יהודה דס"ל בריש שמעתין שלמדין שהקריאה צריכה להיות בלה"ק מדכתיב "ככה", קריאה מעכבא. עיי"ש.

^[102] הקשו התוס' לקמן [ק"ה ע"א, ד"ה ככה], למ"ד דעקימת פיו הוי מעשה, היכי ממעטינן קריאה? ותירצו, דמ"מ דיבור מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה. א"נ, לא דמי למנהיג בקול, שהוא מעשה גדול. וכתב הרש"ש, דאולי נתכוונו למה שכתבו במס' ב"מ [צ' ע"ב], דהך דעקימת פיו הוי מעשה, היינו דווקא היכא דעל ידי דיבורו אתעביד מעשה. משא"כ הכא.

ושל עיר הנדחת שעומד לשריפה עם כל רכוש העיר, וכן סנדל של זקן העשוי לכבודו, כלומר, שהוא מיועד להלביש אותו במותו ואינו עשוי להילוך — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה פסולה שאינו נחשב לנעל.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה] סנדל של זקן העשוי לכבודו שאנחנו אומרים שאף על פי שזה סנדל ההולם את מידת הרגל אינו כשר לחליצה משום דלאו להילוכא עביד [שאיננו עשוי לשם הילוך] בו, אלא רק להנעלה לאחר מיתה, אם כן סנדל דבי דינא [של בית דין], שהיה שמור בבית הדין סנדל מיוחד לחליצות, נמי [גם כן] לאו להילוכא עביד [לא להילוך הוא עשוי] אלא רק לחליצה!

אמר ליה [לו]: יש להבדיל: אילו בכל זאת מסגי ביה שלוחא דבי דינא [היה הולך בו שליח בית הדין], מי קפיד עליה דיינא [האם היה מקפיד עליו הדיין]? משמע שסנדל זה של בית הדין, שנועד לחליצה, אפשר להשתמש בו להליכה, מה שאין כן דבר הנועד למת שאסור להשתמש בו לכל שימוש אחר.

א משנה חלצה בלילה — חליצתה כשרה, ור' אלעזר פוסל. חלצה ברגל שמאל — חליצתה פסולה, ור' אלעזר מכשיר.

ב גמרא על אף האמור במשנה מציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבבעיה זו נחלקו]: דמר [שחכם זה, ר' אלעזר] סבר כי מקשינן [מקישים, משווים אנו] דיני ריבים, כלומר, דיני ממונות (וחליצה בכלל זה, שהרי יש בה צד ממון של תשלום כתובה לאלמנה) לדיני נגעים, וכפי שדיני נגעים אינם נידונים אלא ביום (כפי שנאמר בכתוב: "וביום הראות בו בשר חי יטמא". ויקרא יג, יד ועוד) — אף ריבים, כלומר, דינים אחרים, אינם נערכים אלא ביום. ומר [וחכם זה, תנא קמא] סבר שלא מקשינן [מקישים אנו] ריבים לנגעים?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] לא מקשינן [מקישים, משווים אנו] ריבים לנגעים, דאי מקשינן [שאם היינו באמת מקישים לגמרי], הרי אז, אפילו גמר דין בלילה נמי [גם כן] לא היו עושים, ואנחנו יודעים שגומרים דיני ממונות בלילה, אף שיש להתחיל ביום דווקא, ואולם הכא [כאן] לענין חליצה בלילה בהא קמיפלגי [בבעיה זו נחלקו]: מר [חכם זה, ר' אלעזר] סבר שחליצה כתחלת דין דמיא [נחשבת] ותחילת דין עושים רק ביום, ומר [וחכם זה, תנא קמא] סבר שחליצה כגמר דין דמיא [נחשבת] ולכן אפשר לעשותה גם בלילה.

מסופר: רבה בר חייא קטוספאה (מאקטיספון) עבד עובדא [עשה מעשה] של חליצה במוק (נעל־בית שאינה של עור), וביחידי, שהוא היה הדיין היחידי, ובלילה. אמר שמואל בליגלוג: כמה רב גובריה [גדול כוחו] של חכם זה דעביד כיחידאה [שעשה כדעת יחיד], שבמעשה שעשה סמך על דברי יחידים, הדחויים מן ההלכה.

ושואלים: מאי קשיא [מה היה קשה לו] לשמואל במעשה זה? אי [אם] מה שחלץ במוק, הלא סתמא תניא [סתם ברייתא שנויה] שכשר, ואין זו, איפוא, דעת יחיד. אי [אם] מה שחלץ בלילה — סתמא תניא [סתם ברייתא שנויה] שכשר.

אלא מה שעשה כן כדיין יחידי קא קשיא ליה [היה קשה לו]: היכי עביד [כיצד עשה] ביחידי, שהרי זו הלכה דיחידאה קתני לה [שיחיד שנה אותה]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול — חליצתה פסולה. ור' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים, שהם סבורים שאף שלא נותרו אלא שנים כשרים, מכל מקום, לדעתם, חליצה בפני שניים כשרה. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ולא היה שם דיין, ובא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר.

ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג, כר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר, ואילו רבה בר חייא סמך דווקא על דעת היחיד של ר' עקיבא, המתיר לחלוץ ביחידי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לא רק פרט זה הוא כדעת יחיד אלא כולהו נמי יחידאה קתני להו [כולם גם כן יחיד שנה אותם]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה. משמע שדברים אלה הם דעתו בלבד, שלא כשאר החכמים.

ג שנינו במשנה שאם חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה, ור' אליעזר מכשיר. ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם לשיטתם של חכמים]? אמר עולא: ילפינן [לומדים אנו] בגזירה שווה של המילים "רגל" (האמורה כאן) ו"רגל" האמורה במצורע, מה להלן, במצורע, "רגל" זו האמורה, היא של ימין כמפורש שם (ויקרא יד, יד), אף כאן, בחליצה, הכוונה לרגל ימין.

ושואלים: וכי ר' אלעזר לא יליף [לומד] גזירה שווה זו של "רגל" "רגל" ממצורע? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: מנין לרציעה של עבד נרצע שהיא נעשית באזן הימנית דווקא? נאמר כאן בדיני נרצע "אזן", ונאמר להלן בדיני צרעת "אזן", מה להלן בצרעת, הכוונה לאוזן ימין, כמפורש (שם), אף כאן ברציעה הכוונה ודאי לאוזן ימין, משמע שהוא לומד גזירה שווה ממצורע!

אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, צריך להחליף את הדעות במשנתנו, ולומר שר' אלעזר הוא הפוסל בשמאל.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך], כי המילים "אזן" "אזן" מופני [מופנות, מיותרות] בפסוק, ללמדנו גזירה שווה זו, ואילו המלים "רגל" "רגל" — לא מופני [מופנות], שהרי בענין יבמה נצרכת המלה לעניינה, ולכן אין זו גזירה שווה גמורה.

ושואלים: וכי [וכאשר] המילים לא מופני [מופנות] מאי פירכא איכא [מה פירכה, קושיה, יש בדבר], שהרי גזירה שווה המופנה רק מצד אחד, אם יש מקום לפירכה, להראות שאין הדינים דומים דוחים אותה, אך אם אין כל פירכה, גם גזירה שווה המופנה רק מצד אחד — גזירה שווה היא, ומה הפירכה כאן? ומסבירים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות]: מה למצורע שדינו ברגל ימין, משום שיש בו עוד דינים מיוחדים בטהרתו, שכן טעון (הוא חייב, לשם טהרתו, שייזרק עליו מדם הקרבן), בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, ולכן אפשר לומר שהקפידה תורה גם על רגל ימין, מה שאין כן בחליצה — שמא גם צד שמאל כשר.

ד משנה חלצה ורקקה כדין, אבל לא קראה את מה שהיתה צריכה לומר — חליצתה כשרה. קראה ורקקה אבל לא חלצה — חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה — ר' אלעזר אומר: חליצתה פסולה, ר' עקיבא אומר: חליצתה כשרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or a sandal belonging to an inhabitant of an idolatrous city, a city the majority of whose inhabitants committed idolatry, which stands to be destroyed with all of the city’s property; and likewise, the sandal of an Elder made in accordance with his dignity to be worn upon his death as part of his shroud, i.e., it is not meant for walking as a normal shoe, the yevama may not perform ḥalitza using any of these shoes. And if she did perform ḥalitza, her ḥalitza is invalid even after the fact, as these are not halakhically considered shoes.

Ravina said to Rav Ashi: What is different about the sandal of an Elder that is made in accordance with his dignity that one should say that even though it is the proper size for his foot, it is not valid because it was not made for walking, but merely for him to wear after his death. But the court’s sandal also was not made for walking, as the court kept a sandal that met all the other necessary qualifications for a sandal for ḥalitza and gave it to the yavam to be worn during the ḥalitza procedure. Since the yavam would return the ḥalitza sandal after the conclusion of the ḥalitza, therefore, the sandal was never used for walking and should be invalidated for ḥalitza just as the sandal made for the dignity of an Elder?

He said to him: If a messenger of the court had walked in the ḥalitza shoe used by the court, would the judge reprimand him? Although the court’s sandal was designed for the express purpose of ḥalitza, it may also be used for walking. A shoe designed for a dead person, on the other hand, is forbidden for any other use and is not made for walking at all, and it is consequently disqualified.

MISHNA: If a woman performed ḥalitza at night, her ḥalitza is valid, but Rabbi Elazar invalidates it. If she performed ḥalitza on the left foot, her ḥalitza is invalid, but Rabbi Elazar validates it.

GEMARA: Let us say that they disagree about this issue: One Sage, Rabbi Elazar, holds that we compare the halakhot governing monetary disputes, which category includes ḥalitza, as ḥalitza carries with it monetary ramifications and requires payment of the marriage contract to the yevama, with the halakhot of leprosy. Just as leprosy cases are judged only during the day (see Leviticus 13:14), likewise, monetary cases may take place only during the day. And one Sage, the first tanna, holds that we do not compare monetary disputes with leprosy.

The Gemara responds: No, everyone holds that we do not compare monetary disputes with leprosy, for if we would compare them fully, then even delivering the verdict of the court case could not be done at night, but it is permitted to complete monetary judgments and deliver the verdict at night, provided the proceedings began during the day. And here, with respect to performing ḥalitza at night they disagree about this issue: One Sage, Rabbi Elazar, holds that ḥalitza is considered like the commencement of judgment of monetary cases, and one Sage, the first tanna, holds that ḥalitza is considered like the verdict of a monetary judgment, and therefore it may also be conducted at night.

It is told: Rabba bar Ḥiyya Ketosfa’a, from Ctesiphon, conducted ḥalitza using a slipper that was not made of leather, and he did so in private, as he was the only judge, and by night. Shmuel said disparagingly: How great is the power of this master who follows an individual opinion, as in his practice he relied on individual opinions that are not accepted as halakha.

The Gemara asks: What is difficult for Shmuel about Rabba bar Ḥiyya’s actions? If it was the fact that he conducted ḥalitza using a slipper, an unattributed opinion is taught in a baraita stating that this is valid. As the opinion is unattributed, this indicates that it is not the view of one individual, but rather the opinion of the majority. If it was the fact that he performed ḥalitza at night, an unattributed opinion is taught in the mishna stating that it is valid as well.

Rather, it was difficult for him that Rabba bar Ḥiyya conducted ḥalitza in private, as the sole judge: How could he do so in private, as that is taught only in accordance with an individual opinion, as we learned in a mishna: If she performed ḥalitza before two or three judges and one of them is found to be a relative or disqualified, her ḥalitza is invalid. And Rabbi Shimon and Rabbi Yoḥanan the Cobbler validate the judge who is not a relative or disqualified. If there are two judges who are not relatives, then they hold that the ḥalitza is valid, as they validate a ḥalitza performed before two judges. And an incident occurred involving one who performed ḥalitza between him and her alone in prison, as there was no judge present at all, and the incident came before Rabbi Akiva and he validated it.

And Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: The halakha does not follow that pair, i.e., Rabbi Shimon and Rabbi Yoḥanan the Cobbler. Evidently, Rabba bar Ḥiyya relied on the individual opinion of Rabbi Akiva, who permitted ḥalitza in private, and therefore Shmuel commented regarding Rabba bar Ḥiyya’s power to rule based on an individual’s opinion. And if you wish, say that not only does this detail follow an individual opinion, but rather all of these details are taught by an individual opinion. As it is taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said: I saw that Rabbi Yishmael ben Elisha performed a ḥalitza using a slipper, in private, and at night. This statement implies that these details are all according to his individual opinion, contrary to the opinion of the rest of the Sages.

It was taught in the mishna that if ḥalitza was performed using his left foot, her ḥalitza is invalid, while Rabbi Elazar validates it. The Gemara asks: What is the reason of the Rabbis’ opinion? Ulla said: We derive a verbal analogy from the word “foot” stated here, and the word “foot” stated regarding the leper. Just as there, with respect to the leper, it is the right foot (Leviticus 14:14), so too here, with respect to ḥalitza, it is the right foot that must be used.

The Gemara notes: And this would seem to indicate that Rabbi Elazar does not derive “foot” with regard to ḥalitza from the word “foot” from the leper. But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Elazar says: From where is it derived that piercing a Hebrew slave’s ear with an awl when the slave chooses to remain in servitude is done specifically on the right ear? “Ear” is stated here in the halakhot pertaining to a pierced slave, and “ear” is stated there in the halakhot of the leper. Just as there, with regard to leprosy, it is the right ear, as it is stated explicitly there, so too here, with regard to piercing the ear, it is the right ear. This statement of Rabbi Elazar implies that he does learn a verbal analogy about the word “right.”

Rav Yitzḥak bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed, meaning that it is Rabbi Elazar who invalidates ḥalitza on the left foot, as he learns an analogy from the halakha with regard to piercing the ear that the right must be used.

Rava said: Actually, do not reverse the opinions. The words “ear” and “ear” are free terms, i.e., they are superfluous in their context and therefore it is clear that the Torah included those terms for the express purpose of establishing the verbal analogy. A verbal analogy that is based on otherwise extraneous terms cannot be logically refuted. Therefore, the superfluous “ear” teaches that piercing is done on the right ear. However, the words “foot” and “foot” are not free, because the word “foot,” written with regard to the yavam, is necessary in its context and is not superfluous. Therefore, the verbal analogy of the word “foot” is incomplete.

The Gemara asks: And even if they are not both free to be used for exposition, what refutation is there? A verbal analogy that is free to be used for exposition in only one place is still valid, provided there is no reason to refute the comparison. The Gemara explains: It can be refuted, as the leper is unique in that there is a very specific process necessary for his purification: He requires that the blood of the offering be sprinkled upon him, and he requires cedarwood, hyssop, and scarlet thread. Therefore, it is possible to say that the Torah also specified the use of the right foot in the case of the leper. However, this would not necessarily be required with respect to ḥalitza, which lacks such specific halakhot. Consequently, ḥalitza performed using the left foot could be valid.

MISHNA: If she, i.e., the yevama, removed the shoe and spat in accordance with the halakha but did not recite the necessary text, her ḥalitza is valid. If she recited the text and spat but did not remove the shoe, her ḥalitza is disqualified. If she removed the shoe and recited the text but did not spit, Rabbi Elazar says: Her ḥalitza is disqualified, while Rabbi Akiva says: Her ḥalitza is valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה להלן בימין אף כאן בימין. צריך לעיין איטר במה חולץ אי בשמאלו שהיא ימין כל אדם או בימינו שהיא שמאל כל אדם או אינו חולץ כלל מצינו לענין תפילין שהן בשמאל שהאטר מניח בשמאלו שהיא ימין כל אדם ושולט בשתי ידיו מניח בשמאל שהיא שמאל כל אדם אלא יש לומר התם ידכה כתיב יד כהה ואטר יד כהה שלו זו היא ימינו של כל אדם.
וגבי כהן תנן בבכורות (דף מ"ה) השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין ותנו רבנן אטר בין ביד בין ברגל פסול.
ויש מפרשין דהתם לאו משום דבעיא עבודה בימין והא לית ליה ימין אלא משום דכחישותא איתחילה ליה בימין ואע"ג דשולט בשתי ידיו כשר התם משום דבריותא אתחילה לה בשמאל אבל אטר כחישותא היא ודאי.
ורש"י ז"ל פירש שם משום דבעיא עבודה בימין מדאמרינן בפרק ב' דזבחים (דף כ"ד) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה וזה שהוא אטר אין לו ימין ומסתייע החי פי' מדתנן במתניתין דאלו מומין (דף מ"ה) שולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין ולא תנן אטר פסול לדברי הכל אלמא אינו פוסל משום מום דלאו כחישותא ולאו בריותא אית להו טפי משאר אינשי אלא משום שאין לו ימין הוא פסול [פי' ומשו"ה לא תנן במתני' דאטר לד"ה פסול כיון דלחכמים לאו משום מום פסול] וכאן דאין לו ימין אף לחליצה פסול שהרי עבודה וחליצה ממצורע למדנו יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה ובמסכת חולין נמי בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ב) בעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן ולא איפשיטה אלא דאי מהתם חולץ בזו ואח"כ בזו ומסתלק מן הספק ואם אין לו ימין כמו שפירשנו אינו חולץ כלל וכיון שאין גמרא בדבר לא יחלוץ.

הא דאמרינן הכא דכולי עלמא לא מקשינן ריבין לנגעים. כלהו תנאי דמתניתין קאמר, אבל ודאי איכא ר' מאיר דסבירא ליה דמקשינן כדתניא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד, ב) ומשום דקיימא לן כסתם מתניתין דהתם (לב, א) דקתני דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, קא דחינן הכא ואמרינן דכולי עלמא לא מקשינן. אלא דלישנא דגמרא קשיא לי, דאמר דאי מקשינן אפילו גמר דין נמי לא, דאי משום הא מאי קושיא אין הכי נמי דלר' אליעזר דפוסל אפילו גמר דין נמי לא וכר' מאיר וצריך עיון.

מדאקשינן מאי קושיא ליה אי מוק סתמא תניא אי לילה סתמא תניא. משמע לכאורה דלמאן דמכשר במוק ובלילה אפילו לכתחלה מכשר, דאי לא לימא לכתחלה קא קשיא ליה. והא דקתני בלילה חליצתה כשרה, משום דקא בעי למתני רבי אלעזר פסול, דאפילו דיעבד פסיל תנא נמי חליצתה כשרה, ומוק נמי משום דקא בעי למיתנא סיפא בסמיכת הידים חליצת הפסול תנא רישא חליצתה כשרה, וקב הקטע נמי למאן דמוקי מתניתין וברייתא כר' מאיר אפילו לכתחלה היא, דהא מנעל הוא לדידיה, וכיון דלא דריש ואנעלך תחש אפילו לכתחלה היא, דהא מנעל הוא לדידיה, וכיון דלא דריש ואנעלך תחש אפילו לכתחלה מכשר. ולמאן דמוקי לה כרבנן ובמחופה עור, לכתחלה נמי כשר דהא קרינא ביה תחש.

מאי טעמייהו דרבנן אמר עולא ילפי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין. ונסתפקו רבותינו הצרפתים (לעיל במאירי הביא בשם תוס', ולפנינו ליתא) הרבה באטר אם חולץ בשמאלו שהוא ימין כל אדם או בימינו שהוא שמאל כל אדם או בשתיהן או שאינו חולץ כלל שאין לו ימין וכבר הארכתי בה בריש פרק גיד הנשה (חולין צב, ב) גבי אית לבהמה ולא עגיל ואית לעוף ועגיל.

דכ"ע לא מקשי' ריבי' לנגעי' פי' אליבא דהני תנאי דהא איכא ר"מ דמקיש ריבי' לנגעי' כדאי' בסנהדרין דאין מקישי'

גמר דין נמי לא וא"ת ומאי קאמר דאה"נ דיכולי' למי' דגמר דין נמי לא כדק' ר"מ התם י"ל דלא ניחא לן לאוקמי דלא כהלכ' דק"ל דיני ממונו' מתחילי' ביום וגומרי' בלילה מדכתיב ושפטו את העם בכל עת:

אי מוק' סתמא תניא אי לילה סתמא תניא וא"ת נהי דתניא דכשרה בדיעבד לכתחילה לא מכשירים יש לומר דלגבי מותר ודאי בין לר"מ בלא עור בין לדידן במחופה עור אפי' לכתחלה שריא כדאית' לעיל ולילה נמי כיון דגמר אפי' לכתחלה כדתניא דנין ביום וגומרי' בלילה מ"ט ילפי' רגל מרגל ממצורע וכן הלכתא ודיקא ברגל בעי' ימין אבל חליצה אפי' בשמאל היא ואפי' לכתחלה דהא לא כתיב אלא וחלצה ואפילו גדמת חולצת בשנים כדאיתא לקמן גבי יבם:

מ"ט לאו משום דלאו בני קריאה נינהו ק"ל מ"ל למתלי בהא ולא תליא משום דלאו בני דעה וכן לרבא ולרבי ינאי דאמרי' לקמן טעמא משום דליתנהו בואמר ואמר' נימא משום דלאו בני דעה ובעינן כונה בחליצה וליכא וי"מ דכיון דב"ד עומדין שם ומזכירי' ומזרזים אותו להתכוון כוונה איכא וכדאמרי' גבי גט שכתבו חרש שוטה וקטן דכשר בישראל עומד על גביו והנכון כמו שמפרש בירושלמי דמ' תרומה גבי הא דאמרינן כל חרש ששנו חכמים במשנה אינו שומע ואינו מדבר ליתיה האי כללא לר' דהא תנן חרש שנחלץ וחרשת שנחלצה פי' דמשמע להו דמתני' בחרש וחרשת דאורייתא שמדברים ואינם שומעים מדלא קתני נמי שוטה והיינו דקאמר לאו משום דלא בני קריא נינהו דמאי מהני קריאה כיון שאינם שומעי' זה לזה דאי לא הא ק"ל חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ומהדרי' משום דלאו בני דעה נינהו פי' דלגבי הא מילתא דחליצה דעתא צילתא בעא דאפילו פקחים טעו בה כדאמרי' לקמן חלוץ לה ובכך אתה כונסה:

א"ר הי"ל סנדל של זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה א"ל רבינא לר"א מ"ש של זקן העשוי לכבודו דלא דלאו להילוכא עבידי דבי דינא נמי לאו להילוכא עבידי, פי' אותו של זקן הוא מיוחד לתכריכיו וזה של ב"ד נמי מיוחד לחלוץ בו וכיון דאלו להילוכא עבדי יהא פסול כאותו של זקן א"ל אילו מסגי בי' שלוחא דב"ד מי קפיד עלי' דיינא הלכך כיון דלא קפיד עלייהו כאלו להילוכא עביד אבל של זקן קפיד עליהו והלכך לא הוי נעל.

חלצה בלילה כו'. אסיקנא דבהא קמפלגי דמ"ס חליצה כגמר דין דמי ומ"ס כתחלת דין דמי. פי' בפ' א' ידיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה ואמרי' אתם מנה"מ אר"א אר"פ דכתיב ושפטו את העם בכל עת משמע אפילו בלילה. והא מדכתיב ביום הנחליו את בניו דרשו מיני' ביום אתה דן דיני גזילות ולא בלילה הא כיצד יום לתחלה דין לילה לגמר דין. ובחליצה פליגי ת"ק ור"א דר"א סבר חלצה כתחלה דין דמיא שמעכשיו היא רשאית לגבות כתובתה. שכ"ז שהיא ש"י אינה רשאי לגבות כתובתה שכמו שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל. כך לא ניתנה לגבות מחיים דיבם כיון שהיא זקוקה לו. ואם מתה קודם שתחלוץ יבמה יורש כתובת' כדאמרי' לעיל בפ' החולץ נמצא שמשעת חליצה היא רשאית לגבות כתובתה. והלכך תחלת דין הוי ובעי' יום. ואם חלצה בלילה פסולה. ות"ק סבר חליצה גמר דין הוי שמיד מורים לה ב"ד להנשא ולמאן. רב ב"ח עבדי עובדא במוק וביחידי ובלילה. פי' מוק הוא מנעל העשוי מלבד קשה ואניו עור. אמר שמואל כמה רב גוברי' דהא גברא דעבדי עובדא כיחידאי דתניא אריב"י אני ראיתי את ר"י בן אלישע שחלץ במוק וביחידי ובלילה וא"כ סתם מתניתין דמכשיר בלילה כר"י ב"א הוא ולית הלכתא כוותי'.

בשמאל חליצתה פסול ור"א מכשר. מ"ט דרבנן אמר עולא ילפי' רגל רגל ממצורע מה להלן בימין דכתיב בי' על בוהן רגלו הימנית אף כאן דימין ומקשה ור"א לא יליף. והתנאי אר"א ענין לרצועה שהאי באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן מה להלן בימין אף כאן בימין. ופריק רבא אוזן אוזן מופנה רגל רגל לאו מופנה. פי' אוזן אוזן מופנה משני צדדין בין במצורע בין בנרצע דמצוע עני מיורת לגמרי כדאמרי' בפ"ק דמנחות יד יד לקמיצה. רגל רגל לחליצה. אוזן אוזן לרציעה. וגבי רציעה נמי תרי אוזן כתיב ורצע אדוניו את אזנו ונתת באזנו ובדלת. רגל רגל לא מופנה משני צדדי' אלא מצד א' דמצורע מיור שכל מה דכתוב במצורע עני כתוב בפ' מצורע עשיר, אבל בחליצה ליכא אלא חד ואיצטריך לגופי' וסבר ר"א דמופנה מצד א' למדין אם אין תשובה ואם יש תשובה משיבין ואין למדין ומהכא נפקא לן בכל דוכתי. ואמרי' השתא למ"ד מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אל אלמ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר. ר"א היא שאמר מופנה מצד א' למדין ואין משיבין. וכי לא מופנה מאי פרכת דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ואין הל' כר"א דיחדי ורבים הלכה כרבים.

ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. ומבעי' לי איטר באיזה רגל חולץ מי אמרי דומיא דתפילין ואמרי' במנחות אטר מניח בימינו שהוא שמאלו. וה"נ אע"ג דילפי' רגל רגל ממצורע אטר חולץ בשמאלו שהוא ימינו. א"ד אין דין אטרות נוהג אלא ביד דחזיא למלאכה אבל רגל דלא חזיא למלאכא לא. ורגל האטר שוה הוא לרגל כל האדם. ויש לפשוט שדין אטרות נוהגים ברגל ממאי דאמרינן בבכורות פ' מומין אלו ת"ר אטר בין בדי בין ברגל פסול. ואכתי קמבעי' לי' מן אמרי' דוקא בתפילין אמרי' הכי משים דבעי' ידכה והימין של איטר הוא כהה שלו והלכך מניח בימינו שהיה שמאל אבל בחליצה דבעי ימין י"ל דל"ש אטר מכל אדם. תדע דלא תנאי במצורע דילפי' חליצה מיני' אטר במה הוא מזה כדתניא גבי תפלין ולא בחליצה ולא ברציעה ואל בכל אותם שצריכים ימין למימרא דאטר שהו לכל אדם. א"ו ל"ש דגלי לך בתפילין וה"ה נמי לחליצה ולכולהו:

מתניתין חליצה רקקה ולא קראת חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה. חלצה קראה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ורע"א חליצתה כשרה אר"א ככה יעשה לאיש כתיב כל דבר שמעשה מעכב.

גמרא אי מוק סתמא תניא כו' אף על גב דהך סתמא כיחידאה אתיא כרבי מאיר דלא דייק ליה תחש כדמוקי לה רבא לעיל מכל מקום כיון דסתמא תניא בברייתא לא ה"ל לשמואל למימר דעביד כיחידאה ולהך אוקמתא דעביד כיחידאה ביחידי ניחא דמאן דמכשיר אפילו בדיעבד אינו אלא יחידאה דהיינו רבי עקיבא ולאוקמתא דכולהו נמי כיחידאה כו' נמי אף על גב דמאן דמכשיר בדיעבד סתמא הוא במוק ובלילה מכל מקום מה שהוא עשה כן לכתחלה היינו כיחידאה כדמסיק כרבי ישמעאל בן אלישע כמו שכתבו התוס' ודו"ק:

תוד"ה סנדל של ע"ז עד ותימה דאמרינן בסוף כיסוי הדם וכו' וי"ל דהתם באשרה של ישראל. פירוש דהתם איתא נמי לולב של אשרה לא יטול ומפרש אם נטל לא יצא לכך נקטו התוס' דהתם באשרה של ישראל:

בא"ד ומשני התם באשרה של משה. כלומר אותן האשרות שמצאו ישראל בא"י דהוו ע"ז של ישראל דלית להו בטול כדכתיב ואשריהם תשרפו באש וכתותי מכתת שיעוריה כן פירש הר"ן שם והשתא אתי שפיר שכתבו התוס' הכא דכי האי גוונא משני בפ' לולב הגזול וכו' אבל רש"י פי' שם קצת בע"א:

רש"י בד"ה כמה רב גובריא בלשון גנאי הס"ד. תוס' בד"ה סנדל של כו' באשרה של משה כו'. נ"ב פי' אשרות של אותו הזמן בשעת כיבוש א"י שהצריכן הכתוב שריפה. רש"י:

במשנה בשמאל כו' ור"א מכשיר. צ"ל אליעזר בי' וכן לקמן בגמרא ופרש"י:

בתוס' (ד׳׳ה בעמוד הקודם) דלענין כסוי לא חיישינן למיאוס. נ"ב צ"ע הא חזינן דקפיד תנא (שבת כ"ב חולין פ"ז) שלא יכסה ברגל משום שלא תהא המצוה בזויה. והיינו בזויה היינו מאוסה חדא מילתא היא:

בסה"ד מ"מ בדרבא כו'. נ"ב רבא בתר ר"ל הוה טובא ודאי דלא פשיט מיניה:

שס סד"ה אמר כו' דתרי ריב"א כו'. נ"ב זהו האמת כי האחד היה כ"ג משמש בבהמ״ק כמ״ש פ"ק דברכות (ז׳ א') והוא היה מעשרה ה"מ. שנהרג עם רשב"ג הזקן והאחר היה אחר החורנן הוא שפדאו ריב"ח מבה״א (גיטין נ"ח א'). והוא שכתב על פנקסו לכשיבנה בהמ״ק אביא חטאת שמנה כדאי' פ"ק דשבת (יב:). ומ"ש עוד שהנהרג היה זקנו של שני אינו מוכרח. כי אותו כ״ג היה. והשני לא נזכר שהיה כהן:

רש"י ד"ה אזן אזן וכו' דמצורע עני מיותר. עיין לעיל דף ע ע"ב ברש"י ד"ה ושמעינן ליה לר' אליעזר וש"נ:

רש"י ד"ה וכי לא מופנה וכו' למדין ומשיבין. שבת קלא ע"א ולעיל ע ע"ב:

ושל עיר הנדחת. נמי לשריפה קיימא: ושל זקן העשוי לכבודו. לתכריכי מיתה הואיל ולאו להילוכא עביד לאו נעל הוא: דבי דינא נמי. סנדל שהיה לב''ד ומיוחד לחליצה: לנגעים. כל ריב וכל נגע (דברים כא) מה נגעים ראייתם ביום דכתיב (ויקרא יג) וביום הראות בו אף ריבים ביום וחליצה דין הוא דגובה כתובתה: אפי' גמר דין נמי לא. ואנן תנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה (סנהדרין ד' לב.): כתחלת דין דמיא. דנפקא לן בסנהדרין באחד דיני ממונות (דף לד:) דתחלת דין ביום: במוק. אע''פ שאינו של עור: כמה רב גובריה. בלשון גנאי אמרה: אי מוק סתמא תניא. בברייתא דלעיל (דף קב:) בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים: לילה סתמא תנינא. במתניתין חליצתה כשרה: ביחידי יחידאה תני לה. במתני' דתנן ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר: רגל רגל ממצורע. דכתיב על בהן רגלו הימנית (ויקרא יד): ונאמר להלן אזן. במצורע: אזן אזן מופנה. משני צדדין בין במצורע בין בנרצע דקרא דמצורע עני מיותר לגמרי כדאמרן במנחות בפ''ק (דף י:) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אזן אזן לרציעה וגבי רציעה תרי אזנו כתיבי ורצע אדניו את אזנו (שמות כא) ונתת באזנו ובדלת (דברים טו): לא מופני. משני צדדין אלא מצד אחד דמצורע מיותר אבל בחליצה לא וליכא אלא חד וקסבר ר' אלעזר מופנה מצד אחד למדים אם אין תשובה ואם יש להשיב משיבין: וכי לא מופני מאי פירכא איכא. מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא מאי פירכא איכא. ומהכא נפקא לן בכל דוכתא לר' אלעזר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין (שבת דף קלא.): מתני' חליצתה כשרה. דקריאה לא מעכבא דכתיב ככה יעשה

נתבטל עדיין וכן פי' בפ' ראוהו ב''ד (ר''ה כח.) גבי שופר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא ותימה דאמרי' בסוף פרק כסוי הדם (חולין פט. ושם) שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע לא יצא ומפרש התם משום דעבודת כוכבים כתותי מכתת שיעוריה וי''ל דהתם בעבודת כוכבים של ישראל דלא סגי לה בבטול דכי האי גוונא משני בפרק לולב הגזול (סוכה לא: ושם) אהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא ופריך ממתני' דלולב של אשרה פסול ומשני באשרה של משה וא''ת אי בעבודת כוכבים של ישראל מאי קאמר דמכתת שיעוריה והא טעונה גניזה דמפיק לה בפ' רבי ישמעאל (ע''ז דף נב:) מושם בסתר וי''ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א''נ בעבודת כוכבים של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל שטעונה שריפה וא''ת ובעבודת כוכבים דעובד כוכבים מכי אגבה הויא דישראל כדאמר בפרק כל הצלמים (שם דף מב.) גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וי''ל כגון שהגביה השופר והסנדל על מנת שלא לקנותו דהא תנן (לעיל דף קא.) במנעל שאינו שלו . חליצתה כשירה ולולב איירי ביו''ט שני ובסוכה הוה מצי לשנויי דאיירי ביו''ט ראשון ולא הוה צריך לאוקומי באשרה דמשה אלא משום דקתני אשרה דומיא דעיר הנדחת דאפילו ביו''ט שני והא דנקט בסנדל של תקרובת עבודת כוכבים חליצתה פסולה הוה מצי למנקט סנדל עבודת כוכבים של ישראל אלא ניחא ליה למנקט כוליה מילתא בעבודת כוכבים של עובד כוכבים ור''ת מפרש דכולהו בעבודת כוכבים דעובד כוכבים והכא לאחר ביטול והתם קודם ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יתקע ולא יחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם עבודת כוכבים אפילו אם תמצא לומר דשרי לכסות בעפר של עבודת כוכבים לכתחילה כמו בשל עיר הנדחת לא דמיא כסוי לחליצה דלענין כסוי לא חיישי' למיאוס והא דמשני בסוכה מתני' באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם בטול משום דאפילו נקצץ לולב מן הדקל נתבטל והא דקתני בסוף פ' כסוי הדם (חולין דף פט. ושם) דלולב של עבודת כוכבים אם נטל לא יצא איירי שהלולב בעצמו (של) עבודת כוכבים אבל לולב של אשרה משמע שנלקט מן האשרה והכי הוי מצי למנקט בסמוך דאם חלצה קודם בטול פסול וליפלוגי בשל עבודת כוכבים עצמה אלא אגב אורחיה אתא לאשמועינן דתקרובת עבודת כוכבים אינה בטילה עולמית ואם תאמר כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא ליה לר''ל בפרק כל הצלמים (ע''ז מז.) דקל של עבודת כוכבים שבטלו לולבו מהו למצוה תפשוט מדרבא דסוכה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא וי''ל דלרבא פשיטא ליה ולריש לקיש מיבעיא ליה אע''ג דפשיטא ליה התם מר' יוחנן רביה מכל מקום מדרבא לא בעי למפשט: מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא. לכך פסולה ובירושלמי בפרק אחד דיני ממונות גרסינן מנין שדנין ביום וגומרים בלילה שנאמר ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר אלא מנין שאם טעו ודנו בלילה שדינם דין ת''ל ושפטו את העם בכל עת וגו' דומה שהוא טעות ועוד דלא פריך שפיר אגומרין בלילה ואית קרא לשעבר אלא גרסינן איפכא מנין שטעו ודנו בלילה שדינן דין שנאמר ושפטו את העם בכל עת ואית קרא לשעבר אלא מנין שגומרין בלילה וכו' וגמרא שלנו (סנהדרין דף לד:) מוקי נמי האי קרא לגומרין בלילה והרבה דברים יש בירושלמי שצריך להפכם: אי מוק סתמא תניא. הוה מצי למיפרך אימור דאמרי רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור אלא פריך אדשמואל שלא הקפיד אלא על מה שעשה כיחידאה ומסיק כרבי ישמעאל בן אלישע והוא עשה כן לכתחלה: אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע. כך כתוב בספרים וקשיא לר''י איך יתכן שראה רבי ישמעאל בן רבי יוסי את רבי ישמעאל בן אלישע שנהרג קודם רבי עקיבא ורבי ישמעאל כפוף ויושב לפני רבי ויום שמת ר''ע נולד רבי ומיהו אין למחוק הספרים בשביל כך כי מה בכך שרבי ישמעאל ברבי יוסי היה כפוף ויושב לפני רבי כי גם רבי יוסי אביו אילו היה קיים היה כפוף ויושב לפני רבי ולמאי דפירש ר''י דתרי רבי ישמעאל בן אלישע הוו אתי שפיר דאותו שנהרג היה זקנו של אותו רבי ישמעאל בן אלישע שראוהו רבי ישמעאל בן רבי יוסי דאפשר שחיה הרבה אחר רבי עקיבא: