יבמות קה ע"א

יבמות קה ע"א - Steinsaltz

spit and did not recite the verses, her ḥalitza is valid. If she spat but did not remove the shoe and did not recite the text, her ḥalitza is disqualified. If she recited the verses but did not spit or did not remove the shoe, there is no doubt that she has done nothing, and her action has no halakhic significance.

The Gemara clarifies: Who is the author of the baraita? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, could it be that he would hold that if she removed the shoe but did not spit or did not recite the verses, her ḥalitza is valid, as stated in the baraita? But didn’t Rabbi Eliezer say: The phrase “so shall it be done” (Deuteronomy 25:9) indicates that any element of the ḥalitza process that constitutes an action is indispensable; therefore spitting is necessary. Rather, it is obvious that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and he teaches at the end of the baraita that if she spat but did not remove the shoe or did not recite the text, her ḥalitza is disqualified. The Gemara clarifies: To whom is the yevama disqualified from marrying after such a ḥalitza?

If we say that Rabbi Akiva means to teach us that she is disqualified from marriage to everyone in the world, this is unnecessary, as it is clear that spitting alone will not permit her to marry any stranger. It is obvious that her ḥalitza is invalid, as did any ḥalitza take place in order for her to be permitted to a stranger? Rather, is it not clear that Rabbi Akiva is ruling that she is disqualified from marriage to the brothers? Learn from here that Rabbi Akiva also thinks that spitting alone disqualifies her from marriage to the brothers, which is not in accordance with the previous assumption with regard to his opinion.

The Gemara asks: But according to Rabbi Akiva’s understanding that only an action performed on the body of the yavam is indispensable for ḥalitza, what is different about spitting and what is different about recitation? Both are not indispensable, so why is it that if she spat but did not remove the shoe she is disqualified from marriage to the brothers, yet if she recited the text but did not remove the shoe her action has no halakhic significance?

The Gemara answers: Rabbi Akiva finds a reason to rabbinically prohibit the woman after spitting, yet holds that the reason is not valid after the recitation alone. The recitation of the verses, which takes place both at the beginning of the process, before the removal of the shoe, and at the end, will not cause him to be confused about a proper ḥalitza, as one who witnesses her recitation knows that she may have only recited the text but has not yet removed the shoe, and therefore it will cause no harm to invalidate her ḥalitza and permit her in levirate marriage to the yevamin. But with regard to spitting, which does not take place at the beginning but takes place at the end, after the removal of the shoe, one who witnesses her spitting might assume that she had already removed the shoe, and he might confuse this woman with a woman who removed the shoe, and if we would allow her to perform levirate marriage after the spitting, they will come to permit a yevama who performed ḥalitza to marry the brothers of the yavam after the ḥalitza. Therefore, Rabbi Akiva finds reason to rabbinically prohibit a woman after spitting, although he doesn’t do so if they merely recited the verses of ḥalitza.

And there are those who say that this is what they sent to Shmuel’s father: A yevama who spat before removing the shoe shall remove the shoe, and she is not required to spit another time. This is like the incident where a certain woman came before Rabbi Ami for ḥalitza, and Rabbi Abba bar Memel sat before him at the time. She spat before she removed the shoe. Rabbi Ami said to him: Rabbi Abba, tell her to remove the shoe of the yavam, so one may dismiss her case from the court, as she does not require another act of spitting.

Rabbi Abba said to him: But for ḥalitza we need her to spit. He answered: She already spat. Rabbi Abba said to him: That spitting was done before the removal, so let her spit again, and what would be the problem with that? He answered him: A disaster could be brought out from it, as, if you say she should spit again there will be others who say: The first spitting has no halakhic significance and she is still permitted to the brothers if no spitting was performed subsequently, and they will come to permit a bona fide ḥalutza, i.e., a yevama who has performed ḥalitza, to the brothers, because when they see her spitting the first time they will say that she certainly already removed the shoe beforehand.

He challenged again: But we require that ḥalitza be performed in the proper order, as recorded in the Torah. He answered him: Their proper order is not indispensable. Rabbi Abba bar Memel thought: He is merely pushing off my legitimate questions with far-fetched attempts to justify his statements that are not well founded. Afterward, he went out from the house of study and examined the matter and discovered that it was as Rabbi Ami said. As it is taught in a baraita: Whether the removal of the shoe preceded the spitting, as the proper order requires, or whether the spitting preceded the removal of the shoe, what he did is done, i.e., is effective, as the woman is therefore permitted to remarry.

Apropos adherence to instructions given in the Torah, the Gemara relates a story. Levi went out to the villages to teach people Torah. They asked him several questions: Firstly, what is the halakha for an armless woman, may she perform ḥalitza with her teeth? Secondly, what is the halakha if a yevama spat blood instead of saliva, is the ḥalitza valid? Furthermore, they asked with regard to the verse: “But I will declare to you that which is inscribed in the writing of truth” (Daniel 10:21), if by inference, there is writing in Heaven that is not truth.

He did not have an answer at hand to these questions, so he came and asked at the house of study. They said to him in response to the first question: Does it say in the Torah: And she shall remove the shoe by hand? Clearly, she may remove the shoe in any manner and there is no reason to disqualify an armless woman. With regard to the second question, they said: And does it say in the verse: And she shall spit saliva? It merely states: “And she shall spit,” indicating that even if she spits blood the ḥalitza is valid.

With regard to the verse cited in the third question: “But I will declare to you that which is inscribed in the writing of truth,” about which you ask: But is there writing in Heaven that is not truth?

This is not difficult. Here, i.e., a writing of truth, refers to a sentence of judgment accompanied by an oath; this is called “writing of truth” as it cannot ever be canceled. There, i.e., the inferred untruthful writing, refers to a sentence of judgment that is not accompanied by an oath, as it could be canceled if conditions change.

This is in accordance with the words of Rav Shmuel bar Ami, as Rav Shmuel bar Ami said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that a sentence of judgment accompanied by an oath cannot be torn up? It is as it is stated: “Therefore I have sworn unto the house of Eli, that the iniquity of Eli’s house shall not be atoned for with sacrifice nor offering forever” (I Samuel 3:14), which indicates that due to the accompanying oath, the sentence of judgment cannot ever be rescinded, even if offerings of atonement are brought.

Apropos this verse, the Gemara mentions what Rabba said with regard to it: With sacrifice and offering, one from the house of Eli will not be atoned for, but he may gain atonement through words of Torah study. Abaye said: Through sacrifice and offering he may not achieve atonement, but he may gain atonement through acts of kindness. The Gemara relates that Rabba and Abaye themselves descended from the house of Eli. Rabba, who immersed himself primarily in Torah study, lived forty years, while Abaye, who immersed himself both in Torah and acts of kindness, lived sixty years. They both lived longer lives than usual for descendants of the house of Eli, due to their actions.

The Gemara relates a similar story from a baraita: The Sages taught: There was a certain family in Jerusalem whose children were dying at around age eighteen. The members of the family came and told Rabban Yoḥanan ben Zakkai about these tragic deaths. He said to them: Perhaps you are from the house of Eli, as it is stated: “All the increase of your house shall die young men” (I Samuel 2:33), which teaches that as soon as they reach full maturity, old enough to be called “men,” they die. Therefore, you must go out and immerse yourselves in Torah, and you will live. They went and immersed themselves in Torah and lived longer lives, and people would call them: The family of Yoḥanan, after his name, as the advice he gave them enabled them to live.

With regard to a decree of judgment that cannot be torn up, Rav Shmuel bar Unya said that Rav said: From where is it derived that a sentence of judgment upon a community is never sealed? The Gemara expresses surprise: Is it truly not sealed? But isn’t it written: “For although you wash yourself with niter, and take much soap for yourself, yet your iniquity is marked before Me” (Jeremiah 2:22), indicating that there is no longer any atonement for iniquity of a community.

Rather, one must say as follows: From where is it derived that even when a community’s sentence is sealed, it may be torn up as a result of repentance, as it is stated: “For what great nation is there, that has God so close unto them, as the Lord our God is whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7). The Gemara objects: But isn’t it written in another verse: “Seek the Lord while He may be found, call upon Him when He is near” (Isaiah 55:6), implying that God is not always near and may not always answer whenever we call upon Him? The Gemara answers: This contradiction is not difficult. This verse is concerning an individual who must seek God where He is found, as He is not always equally accessible to answer those who call out to Him. That first verse is concerning a community, for whom He is accessible “whenever we call upon Him.”

The Gemara asks: For an individual, when is the time that God is close to him? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: These are the ten days that are between Rosh HaShana and Yom Kippur.

The Gemara returns to the questions the villagers asked Levi: The Sages in Eretz Yisrael sent this halakha to Shmuel’s father: A yevama who spat blood shall remove the shoe, because it is not possible that blood came out of her mouth without any trace of saliva, and she fulfills her obligation through this saliva.

The Gemara raises an objection from a baraita that states with regard to a zav: One might have thought that blood that issues from his mouth or from the opening of his genital organ should be ritually impure, like any of the secretions that issue from a zav e.g., saliva and urine; therefore, the verse states: “His discharge is impure” (Leviticus 15:2), to teach: Only his white, pus-like discharge and other secretions similar to it are ritually impure, but blood that issues from his mouth or from his genital organ is not impure, but it is pure. And from here one may learn that blood can issue from the mouth without saliva, for if it was as they said, that all spittle necessarily contains saliva, the blood in the spittle would be ritually impure due to the saliva.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, where it said that blood cannot issue from the mouth without saliva, it is referring to a woman who sucks up the blood in her mouth before spitting it out, in which case there will certainly be some saliva in the mouth. There, it is referring to blood that was flowing by itself from an oral wound of the zav, in which case the spittle of blood might contain no saliva in it at all.

It was taught in the mishna: if a deaf-mute man underwent ḥalitza or a deaf-mute woman performed ḥalitza, or if an adult woman performs ḥalitza with a male minor, her ḥalitza is invalid.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

והתניא: חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה.

רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה. ומכל מקום, נפסלה על האחין על ידי הרקיקה.

קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש כלל, ואף מייבום לא נפסלה.

והשתא, האי ברייתא מני?

אילימא רבי אליעזר של משנתינו, האם אפשר לומר שלשיטתו חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה? והא אמר רבי אליעזר, שמזה שכתוב: "ככה יעשה", למדים אנו, שדבר שהוא מעשה מעכב! והרי רקיקה מעשה היא!

אלא פשיטא שלשיטת רבי עקיבא היא, שאמר במשנה, שאם לא רקקה חליצתה כשרה. וקתני בברייתא: רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה!

והשתא, למאן, על מי נפסלה?

אילימא שהכוונה שלא הותרה לעלמא, פשיטא! מי הויא חליצה, דאישתריא לעלמא? הרי לא היתה כאן חליצה כלל!

אלא לאו, ודאי משמיעתנו הברייתא, שנפסלה לאחין. שמע מינה שלשיטת רבי עקיבא, רקיקה פוסלתה על האחין, ואינה יכולה שוב להתייבם.

והוינן בה: ולרבי עקיבא, מאי שנא רקיקה, שפוסלתה על האחין, ומאי שנא קרייה, שאינה פוסלתה על האחין, כפי ששנינו בברייתא "אין כאן בית מיחוש", והלא שני דברים אלו אינם מעכבים את החליצה?

ומבארינן: קרייה, דאיתא בין בתחלה של החליצה, שאומרת היבמה לזקנים: "מאן יבמי", ובין בסוף החליצה, שאומרת: "ככה יעשה וגו'" לכן לא מיחלפא ליה, לא יטעו האנשים ויבואו לומר שזו התייבמה אחר החליצה, משום שיחשבו שהקריאה ששמעו עתה היא הקריאה שקודם החליצה, ועדיין לא נעשה מעשה חליצה, ולכן מותרת עדיין להתייבם לאחים.

מה שאין כן רקיקה, דבתחלה ליתא, ורק לבסוף, אחר החליצה איתא מיחלפא ליה. שויטעו ויאמרו שיבמה זו מתייבמת אחר חליצה, שהרי נתייבמה אחרי הרקיקה, שנעשית תמיד אחר חליצה, אם כן, ודאי גם חלצה כבר, ויטעו ויאמרו שכך תמיד מותר להתייבם אחר חליצה, ואתו למישרי חלוצה לאחין.

ואיכא דאמרי, הכי שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה בבית דין שלא בשעת מעשה החליצה תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת ^[117] בשעת החליצה.

כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה. רקקה אותה אשה לפניו מקמי דתחלוץ [לפני החליצה].

אמר ליה רבי אמי לרבי אבא: חלוץ לה, ושרי לה תיגרא [כלומר, פטור ושלחנה מבית הדין], ואינה צריכה עוד רקיקה.

אמר ליה רבי אבא: והא בעינן מירק [והלא היא צריכה לירוק]!

אמר לו רבי אמי: הא רקקה לה כבר מקודם.

אמר לו רבי אבא: ותירוק שוב, ומה בכך!?

אמר לו רבי אמי: נפיק מיניה חורבא [עלול לצאת מזה קלקול], דאי אמרת תיהדר ותירוק, אמרי האנשים שראו שרקקה שוב: רקיקה קמייתא לבדה לית בה מששא, ולא פסלה אותה מהאחין, שהרי הצריכוה בית דין לירוק שוב לאחר חליצה, ואתי למישרי חלוצה שרקקה להתייבם ^[118] לאחין ^[119].

אמר ליה רבי אבא: והא בעינן שיהא מעשה החליצה כסדרן! דהיינו, קודם חליצת הנעל, ורק אחר כך רקיקה!

אמר ליה רבי אמי: זה שצריך להיות כסדרן לא מעכבא ^[120]. ואף אם עשה שלא כסדרן, החליצה כשרה ^[121].

הוא, רבי אבא, סבר, שרבי אמי דחויי קא מדחי ליה בקש, ואומר לו שאין הסדר מעכב, אבל באמת אין הדין כן.

נפק דק ואשכח [יצא, דקדק ומצא] שכך מפורש בברייתא. דתניא: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי. ומוכח מכאן שאין הסדר מעכב.

לוי נפק לקרייתא [יצא לכפרים]. בעו מניה בני המקום: גידמת, שאינה יכולה לחלוץ בידיה, מהו שתחלוץ בשיניה?

עוד שאלו ממנו, יבמה שרקקה דם, מהו. האם נחשבת רקיקה, או לא?

עוד שאלו ממנו, כתיב שאמר המלאך לדניאל: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת". כלומר, אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב, והוא אמת. מכלל [משמע], דאיכא כתב שאינו אמת?!

לא הוה בידיה תשובות לשאלות ששאלוהו ^[122].

אתא שאיל בבי מדרשא את אותן שאלות.

על השאלה הראשונה אמרו ליה: מי כתיב "וחלצה ביד"? ^[123] הרי לא כתוב כך. ואם כן, ודאי שאפשר לחלוץ גם בפה.

על השאלה השניה השיבוהו: ומי כתיב "וירקה רוק", שיהא משמע שצריך שתירוק דווקא רוק בלבד, שלא תהא בו תערובת כלשהי? הרי "וירקה" סתם כתוב. משמע, אף רוק שדבר אחר מעורב בו. ואף כשיורקת דם, אי אפשר שלא יהא מעורב בו צחצוחי רוק, ולכן חליצתה כשרה.

ועל השאלה האחרונה ששאלוהו: "אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת", וכי יש כתב שאינו אמת? השיבוהו:

לא קשיא: כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, שנשבע עליו הקדוש ברוך הוא לקיימו, שגזר דין כזה אינו מתבטל. וזהו מה שכתוב "בכתב אמת", שהקדוש ברוך הוא מאמתו ומקיימו, ואינו מבטלו.

ואילו כאן, מה שמשמע שיש כביכול כתב שאינו אמת, היינו בגזר דין שאין עמו שבועה, שיכול להתבטל ^[124].

וכהא דאמר רב שמואל בר אמי.

דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע?

שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם". אמר רבה: אמנם בזבח ובמנחה אינו מתכפר עוון בית עלי. אבל מתכפר הוא בדברי תורה.

אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים ^[125].

רבה ואביי מדבית עלי קאתו [מבית עלי היו].

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין.

אביי דעסק בתורה וגם בגמילות חסדים חיה שיתין שנין ^[126].

תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים, שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה.

באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי על כך.

אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר עליהם: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" ^[127] [כשהם עדיין אנשים ^[128]], ולכן בני משפחתכם מתים בצעירותם! אבל, עצה יש לכם:

לכו ועסקו בתורה ותחיו.

הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותן משפחת יוחנן על שמו של רבן יוחנן בן זכאי.

אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם?

ולא מניחה הגמרא לרב שמואל בר אוניא לסיים את דבריו, ומקשה:

וכי גזר דין של ציבור אינו נחתם? והא כתיב: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני"! ^[129] והרי פסוק זה נאמר על כלל ישראל!

אלא כך אמר רב שמואל: מנין שאפילו אם נחתם גזר דינם של ציבור מתקרע אחר כך?

שנאמר: "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו". והיינו, שבכל עת שנקרא אליו, ישמע אלינו, אף אם נחתם גזר הדין.

ותמהינן: והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו", משמע שאינו מצוי בכל עת!

ומתרצינן: לא קשיא. הא דמשמע שאינו מצוי בכל עת, היינו ביחיד [כלומר, ליחיד]. ואילו הא דמשמע שמצוי הוא בכל עת, היינו בציבור.

יחיד, אימת? מתי הוא הזמן שהקדוש ברוך הוא מצוי ליחיד?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ^[130].

שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלוץ, ולא תתייבם עוד, שנפסלה כבר על האחים. וטעמא, לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק, ועל כרחך רקקה גם רוק, והויא רקיקה כשרה.

מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו של הזב, ודם היוצא מפי האמה של זב, טמא, כרוקו וזובו וקריו ומימי רגליו, שהם מעינותיו של זב, וטמאים טומאה חמורה?

תלמוד לומר, דכתיב: "זובו טמא". משמע, דווקא זובו טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור!

ואם אתה אומר שאי אפשר לדם היוצא מפיו בלא צחצוחי רוק, אם כן, למה דם היוצא מפי הזב טהור, הרי ודאי שיש שם גם רוק, ורוקו ודאי טמא!?

ומתרצינן: לא קשיא. כאן, מה שאמרנו ביבמה שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, היינו במוצצת, שמתאמצת להוציא רוק, שאז ודאי שיש צחצוחי רוק.

אבל כאן, בזב, מדובר בדם ששותת מפיו, ואז יתכן שיצא רק דם.

שנינו במשנתינו: חרש שנחלץ וכו' חליצתה פסולה.

הערות

^[117] כ' היש"ש [סי' כ"ג], דהיינו דווקא אם רקקה לשם חליצה. אבל אם רקקה לצורך עצמה, חוזרת ורוקקת לאחר החליצה.

^[118] כ' מהר"י ברונא, דהך גזירה היינו דווקא למאן דס"ל שמצות יבום קודמת. אבל למ"ד דמצות חליצה קודמת, ואין רגילין לייבם, אין לגזור שמא יבוא ליבמה אחר חליצה. ולכן, אם רקקה קודם החליצה, תחזור ותירוק אחר החליצה, לקיים מצוה מן המובחר.

^[119] וכתבו הראשונים, שאף אם רצתה לירוק שוב, אין מניחין אותה. אבל המאירי כתב, שאם רצתה, יכולה לירוק שוב.

^[120] ובירושלמי [הלכה א'] איתא, דגבי התרת רצועות וחליצת המנעל הסדר מעכב. שצריך דווקא להתיר קודם. עיי"ש.

^[121] כתבו תוס' רבינו פרץ במס' סנהדרין [מ"ט ע"ב], שאם שינו את סדר החליצה, אף לכתחילה אין צריכין לחזור ולחלוץ על הסדר. לפי שעיקר המצוה להתירה לשוק, וכבר הותרה. ומ"מ כתב ביד אליהו [כללים אות ס'], דאם הקדימה קריאה אחרונה לפני החליצה, חוזרת וקוראתה לאחר החליצה מדאו', ולא יצאה בקריאה שקראה לפני החליצה.

^[122] בתוס' ישנים הביא מב"ר, שזה שלא ידע להשיב, היינו משום שהיה מתגאה על שהיו מכבדין אותו מאוד, והיו מושיבין אותו במטה של זהב, לפיכך לא ידע להשיב, שהגאוה משכחת לאדם תלמודו.

^[123] כתבו התוס', דהא דאיתא בירושלמי שחולצת ביד ימין, למצוה בעלמא הוא. אבל עכובא ליכא.

^[124] ובירושלמי איתא הכי: אם רשום למה אמת, ואם אמת למה רשום וכו', כאן ביש עמו שבועה וכו'. והיינו, דביש עמו שבועה, אינו מתקרע לעולם ונעשה אמת. אבל באין עמו שבועה, כיון דפעמים מתקרע, אינו אלא כרושם בעלמא, ולאו אמת היא. עיי"ש.

^[125] הרש"ש כתב דהגירסה הנכונה: "אבל מתכפר בתורה וגמ"ח". וביאר המהרש"א, דהרי ג' עמודי עולם איכא, תורה ועבודה וגמילות חסדים, כדתנן "על שלשה דברים העולם עומד וכו"'. ולפי שבני עלי חטאו בעבודה, כדכתיב "למה תבעטו בזבחי ומנחתי וגו"', אין קטגור נעשה סניגור, ולכן אינם מתכפרים בעבודה, אלא בב' עמודי עולם האחרים, דהיינו תורה וגמ"ח.

^[126] ביאר המהרש"א, דהיינו לפי שאדם מתחייב בדיני שמים בגיל עשרים. ולכן, רבה שעסק בתורה, נמחלו לו עוונותיו, והוסיפו לו עוד עשרים כימים הראשונים. ואביי שעסק גם בגמ"ח, הוסיפו לו עוד עשרים שנה עבור זה. ודאמרינן במס' ברכות, כל העוסק בתורה ובגמ"ח, מוחלין לו כל עוונותיו וכו'.

^[127] כתב רש"י בספר שמואל א' [פרק ב' פסוק ל"ב], שהוא מידה כנגד מידה. אתם אכלתם קדשים לפני זמנם בטרם יקטירון את החלב, אף אתם תמותון בלא זמן. ועיי' במהרש"א.

^[128] והיינו בן י"ח לחופה לישא אשה, שאז הוא בכלל אנשים. דמקודם לכן נקרא ילדות ובחרות. מהרש"א.

^[129] והיינו, שאף אם תכבסי בנתר, דהיינו גמ"ח, ותכבסי בבורית, שנכתב בלא ו', "ברית", דהיינו שתעסקי בתורה, עדיין נכתם עוונך לפני, מלשון כתם! מהרש"א.

^[130] כתב בחכמת מנוח, דנרמז דבר זה מלשון "בהמצאו", דהיינו, ב' ה', ב' פעמים ה' מצאו.

רקקה ולא קראה — חליצתה כשירה, ואם רקקה ולא חלצה ולא קראה — חליצתה פסולה. קראה ולא רקקה ולא חלצה — אין כאן בית מיחוש. כלומר, אין בכך כלום ואין בכך משום חליצה.

ונברר, מני [כדעת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שהיא כדעת ר' אליעזר, וכי חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה? והא [והרי] אמר ר' אליעזר: הכתוב "ככה יעשה" מלמד, שכ לדבר שהוא מעשה מעכב, וכיון שלא רקקה, הרי זה מעכב! אלא פשיטא [פשוט] שהוא כדעת ר' עקיבא, וקתני [ושנה] שם בסוף הברייתא רקקה ולא חלצה ולא קראה — חליצתה פסולה. ונברר, למאן [למי] היא פסולה?

אילימא לעלמא [אם תאמר לכל] להתירה לכל אדם, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שחליצתה פסולה! שהלא מי הויא [האם היתה] בכלל חליצה, דאישתריא לעלמא [שתותר לכול]? אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שפסולה גם לאחין, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שגם ר' עקיבא סבור שרקיקה זו פוסלת.

ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא שהדבר המעכב בחליצה הוא רק מה שנעשה באיש עצמו, מאי שנא [במה שונה] רקיקה ומאי שנא [ובמה שונה] קרייה (קריאה), שאם שתיהן אינן מעכבות, מדוע אם רקקה ולא חלצה הרי זו פסולה לאחים, ואם קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש?

ומשיבים: קרייה, דאיתא [קריאה, שישנה] במהלך הייבום בין בתחלה לפני החליצה בין בסוף — לא מיחלפא ליה [אינה מתחלפת לו] לאדם בחלוצה ממש, שיודע שאולי קראה ולא הגיעה לידי חליצה. אבל רקיקה, שבתחלה ליתא [איננה] ולבסוף איתא [ישנה], שכן כך הוא הסדר, שקודם חולצת ואחר כך רוקקת — מיחלפא ליה [מתחלפת לו] לאדם באשה שחלצו לה כדין, ואם יתירו אותה להתייבם לאחים אתו למישרי [יבואו להתיר] גם חלוצה גמורה לאחין.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כי הכי [כך] שלחו ליה [לו] לאביו של שמואל: יבמה שרקקה לפני החליצה — תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת. כי ההיא דאתיא לקמיה [כמו אותה אשה שבאה לפני] ר' אמי לחליצה, כאשר הוה יתיב [היה יושב] ר' אבא בר ממל קמיה [לפניו] באותו מעמד. רקקה אותה אשה מקמי דתחלוץ [לפני שחלצה]. אמר ליה [לו] ר' אמי: חלוץ לה, כלומר, אמור לה שתחלוץ, ושרי לה תיגרא [והתר את עסקיה] ופטור אותה מבית הדין, שאינה צריכה עוד דבר.

אמר ליה [לו] ר' אבא: והא בעינן מירק [הרי אנו צריכים בחליצה לירוק]! ענה לו: הא [הרי] רקקה לה כבר. אמר לו ר' אבא: ותירוק פעם נוספת, ומה בכך? ענה לו: נפיק מיניה חורבא [יכול שיצא מזה חורבן, נזק], דאי אמרת תיהדר [שאם אומר אתה שתחזור] ותירוק, אמרי [יהיו אנשים אומרים] כי רקיקה קמייתא [ראשונה] לית [אין] בה מששא [ממש] ומותרת לאחים, ואתי למישרי [ויבואו להתיר] גם חלוצה שרקקה אחרי החליצה לאחין. שכשיראו אותה יורקת בפעם הראשונה יאמרו שוודאי חלצה קודם לכן.

וחזר והקשה: והא בעינן [והרי צריכים אנו] לעשות המעשים כסדרן, שקודם תהיה חליצה ואחר כך רקיקה! ענה לו: כסדרן לא מעכבא [מעכב]. הוא ר' אבא בר ממל סבר: דחויי קא מדחי ליה [מדחה הוא אותו] בתירוצים דחוקים כדי להצדיק את דבריו, אבל אינם מבוססים כל כך. נפק, דק ואשכח [יצא מבית המדרש ודקדק בדברים ומצא] כדברי ר' אמי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי.

א אגב כך מביאים סיפור הקשור לנושא זה: לוי נפק לקרייתא [יצא לכפרים] ללמד תורה לאנשים. בעו מיניה [שאלו ממנו] כמה שאלות: גידמת, שנקטעו ידיה מהו הדין, האם יכולה היא שתחלוץ? וכן יבמה שרקקה לא רוק אלא דם, מהו הדין, האם החליצה כשירה? וכן שאלו את פירוש הכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י, כא) — מכלל הדברים אפשר להסיק לכאורה דאיכא [שיש] כתב בשמים שאינו אמת?

לא הוה בידיה [היתה בידו] כל תשובה לשאלות הללו. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], אמרו ליה [לו] בתשובה לשאלה הראשונה: מי כתיב [האם נאמר] "וחלצה ביד"? מכאן, שיכולה לחלוץ בכל דרך. ומי כתיב [והאם נאמר] "וירקה רוק"? — הלא נאמר רק "וירקה". ולכן גם ביריקת דם, החליצה כשירה.

ובענין הפסוק: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת", שאתה שואל, וכי יש כתב שאינו אמת?

לא קשיא [אין זה קשה]: כאן — בגזר דין שיש עמו שבועה, דבר כזה קרוי "כתב אמת", שאינו בטל לעולם. כאן — בגזר דין שאין עמו שבועה, שייתכן שיתבטל כאשר ישתנו התנאים.

וכדברי רב שמואל בר אמי. שאמר רב שמואל בר אמי אמר ר' יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע — שנאמר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א' ג, יד), ללמד, שכיון שהיתה שבועה בדבר — אין גזר הדין בטל אפילו יביאו קרבנות כפרה.

אגב הזכרת אותו פסוק מביאים מה שאמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים. מספרים: רבה ואביי עצמם מדבית עלי קאתו [באו], רבה שעסק בעיקר בתורה — חיה ארבעין שנין [חי ארבעים שנה], אביי שעסק, לשיטתו, גם בתורה וגם בגמילות חסדים — חיה שיתין שנין [חי שישים שנה], שהאריכו ימים יותר מן הרגיל בבית עלי.

וכיוצא בו מסופר בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו בניה מתים כבן שמנה עשרה שנה. באו בני המשפחה והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי שכך קורה להם. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שם ב, לג), כלומר, מיד בהגיעם לבגרות שלימה, להיקרא "אנשים", ואם כן, יש לכם רק עצה אחת — לכו ועסקו בתורה ותחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, שהיו מאריכים ימים יותר, והיו קורין אותן "משפחת יוחנן" על שמו, על שם העצה שנתן להם.

ולענין גזר דין שאינו נקרע אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? ותוהים: אינו נחתם?! והא כתיב [והרי נאמר]: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (ירמיהו ב, כב), משמע שאין עוד תקנה לעוון הזה!

אלא כך צריך לומר: מנין שאפילו אם נחתם מתקרע על ידי תשובה — שנאמר: "כי מי... כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), ולכאורה הכתיב [והרי נאמר] בפסוק אחר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו), משמע שלא בכל זמן הוא קרוב ונענה! ויש לתרץ: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] — ביחיד צריך לדרוש את ה' בהימצאו, שלא בכל זמן הוא נמצא ונענה לקוראיו, הא [זה] — בציבור, שהוא נמצא בכל עת שהציבור קוראים אליו ("בכל קראנו אליו").

ושואלים: יחיד, אימת [מתי] הוא הזמן שה' קרוב אליו? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ובהמשך לשאלות ששאלו את לוי, שלחו ליה [לו] מארץ ישראל לאבוה [לאביו] של שמואל פסק הלכה: יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי אפשר לדם שייצא מן הפה בלא צחצוח (משהו) רוק, ויוצא ידי חובה ברוק זה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: יכול, יהא דם היוצא מפיו וכן מפי האמה (אבר המין) של זב טמא, ככל דבר שנובע מן הזב ("מעינותיו") כגון: רוקו ומי רגליו וכיוצא בהם — תלמוד לומר: "זובו טמא" (ויקרא טו, ב), ללמד, שרק זובו וכיוצא בו טמא, ואין דם היוצא מפיו או מפי האמה טמא, אלא טהור. ומכאן שיכול לצאת דם מן הפה בלי רוק. שהרי אילו כדבריהם, שבהכרח יש בכל דם רוק, הלא היה צריך להיות טמא מחמת הרוק!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, בענין חליצה, שאמרנו שלא יכול לצאת דם בלי רוק הרי זה במוצצת, שהיא מנסה למצוץ את הרוק הנמצא בפיה ולירקו, ואז יש משהו רוק בפה, ואילו כאן, בזב, מדובר בדם שהיה שותת ממנו מעצמו, ואז ייתכן שלא יהיה בו רוק כלל.

ב שנינו במשנה שחרש שנחלץ או חלץ — החליצה פסולה, וכן שהחולצת לקטן חליצתה פסולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת. מסתברא דלישנא דאינה צריכה לאו דוקא, אלא הכי קאמר אינה צריכה, ומכיון שאינה צריכה אף היא לא תרוק משום דאתו למישרי חלוצה לאחין. ותדע לך דהא אמרינן כי הא דאתת לקמיה דר' אמי וההיא הא אמר ליה ר' אמי לר' אבא חליץ לה ושרי לה תגרא. ואפילו בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה, משום דאמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתי למישרי חליצה לאחין.

כאן במוצצת כאן בשותתת. ואם רקקה ואינה שותתת ולא מוצצת, איכא למימר דאף היא אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הכ"ג, ועיין מגיד משנה שם).

מי הויא חליצה וה"ה דמצי לאכרוחי מדקתני סיפא ולאו כלום אלא דניחא ליה טפי מגופא מסברא:

מ"ש קריא' ומ"ש רקיקה פי' דכיון דשום דחד מינייהו לא מעכב מדאורית' אמאי גזר בהאי טפי מהאי:

תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת פי' לאו דוקא אינה צריכה ואם רצתה תרוק אלא ודאי לא שבקינן לה לחזור ולרוק משום גזירה וכדמוכח מעובדא דמייתי' לסייעתא אלא ה"ק תחלוץ בלבד בלא רקיק' כיון שאינה צריכה מן התורה לרוק פעם אחרת:

כסדרן לא מעכב פי' ואע"ג דכל היכא דכתי' בה ככה עיכובא הכי גמירי לה שאין עכוב כסדר אלא במעש' לר' אלעזר או במעשה כאיש לר"ע:

ה"ג רבה ואביי מדבית עלי אתו ול"ג רבא דהא רבא לאו כהן הוה וכדתיבנא בפ"ק דר"ה וכו' :

אביי עסק בגמילות חסדי' פי' וה"ה לרבה כדאית' בפ' חלק אלא דאביי עסק טפי מיני' שהיה ספק בידו לעשות:

הא דתנן החרש שנחלץ לא נאמר הלשון בדקדוק בכלה מכילתי' אלא בכאן דבכל דוכתא אמרי' החולץ גבי יבם ואעפ"י שהוא נחלץ. ונר' טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצ' כיון שצריך שיתכוין לחלוץ וגבי חרש דלאו בר כונה נקט נחלץ וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו זו דברי ר"מ דאמ' בפ' האשה רבה חליצת קטן בן ט' שנים ויום אחד כגט בגדול אבל ח"א אין חליצת קטן כלום ודוקא בקטן אבל בחרש וחרש' מוכח דחליצתה פסולה מדלא אמ' וחכמים אומ' אין חליצתה כלום ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:

לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא. ובב"ר א) אמר כי (הא) אתא לקמיה דרבי וא"ל כך וכך שאלו ממני ולא ידעתי להשיב להם עד שפשטו מעצמו והאי דלא פשט להו מעיקרא מפני שהיה מתגאה על שהיו מכבדין אותו מאד והיו מושיבין אותו במטה של זהב לפיכך לא ידע להשיב להם שהגאוה משכחת לאדם תלמודו:

ה"ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו. ול"ג רבא דהא רבא לא היה כהן כדאיתא בפ' הזרוע דא"ל לשמעיה שהיה כהן זיל זכי במתנות אבל הוא לא רצה לזכות שלא היה כהן ועוד דאמר דרבה חיה מ' שנה ואביי חיה ס' שנין. ובפ' אע"פ שנינו שחיה רבא אחר אביי דאתיא חומה דביתהו דאביי לקמיה דרבא דלפסיק לה מזוני ואין לומר דאביי נולד קודם יותר מכ' שנה שהרי מצינו בפ' שלשה שאכלו דאביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמר להו למי מברכין אביי אחוי לטללא ורבא נפק לשוקא ואחוי כלפי שמיא אלמא קטנים היו שניהם באותה שעה:

תניא בן שהקדים רקיקה לחליצה בין שהקדים חליצה לרקיקה מה שעשוי עשוי דסדרן לא מעכבא:

לוי נפק לקרייתא בעי מיני' דידמת במה תחלוץ. יבמה שרקקה דם מהו. לא הוה בידי' אתא שאיל בבי מדרשא א"ל מי כתיב וחלצה ביד מי כתיב וירקה רוק:

שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דה תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוחי הרוק וכיון דרקקה נפסלה על האחים ואסורה ליבם. מיתיבי יכול יהא הדם מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא הוא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור, ל"ק כאן במוצצת כאן בשותת. פי' במה דאמרינן שא"א לדם בלא צרחצוחי רוק בפי' ורוקקת אותו אע"פ שיצא דם באותו המציצה א"א באל רוק. וזה דתניא התם דם היוצא מפיו טהור. בנוטף מאליו. דבההיא דם ודאי לית בי' רוק. ואי קשיא אע"פ שא"א לדם בלא צחצוחי הורק לבטיל האי רוק ברובה דדם. י"ל אין ראוי לומר כאן ליבטל ברובה שהרי קים לן שרוק יוצא מפי היבמה ונפטרה בו מה יעשה לי אם נתערב דבר אחר בו דאי [דלא] יטמא אחרים שי"ל שבטל ברוב ולא יטמא אחרים. א"נ גם לטמא אחרים י"ל דמטמא כגון זב שרקק דם בטהור טמא שכיון שיש בו צחצוחי רוק הרי נטמא ואינו בטל ברוב דכל מיד ידמטמא בכ"ש אין לומר בו בטל ברוב שהרי כל היכא דאיתי' נטמו. אבל אם היתה דבר שצריך שיעור ונתערב בדבר אחר שם י"ל דבטל ברוב ואיך יכול ללקט בו שיעורו שיצטרף:

מתניתין החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן פסולה. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה. פי' לאו דוקא חרש וחרשת דלא בני דעה נינהו אל אאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו. ואמר' חליצתן פולסה. ה"ג בירולשמי תנינן חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר ואם יש לחרש אחים חולצים לה הם. ואם אין לו אחים אחרים כונס ואניו מוציא לעולם כדאמרינן לקמן בפ' החרש. וחרשת נמי לא שרייתה דוקא בחליצה אלא כונסה ואניו מוציא לעולם:

לוי נפק לקרייתא בעו מניה יבמה גדמת מהו שתחלוץ. רקקה דם מהו לא הוה בידיה אתי שאיל בי מדרשא א"ל מי כתיב וירקה רוק שלחוה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בדם בלא צחצוחי רוק מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה שלו טמא [ת"ל] זובו הוא מטמא ואין דם היוצא מפיו (מטמא) ומפי האמה (אינו) טמא אלא טהור ואי א"א בלא צחצוחי הרוק אמאי [ומשנינן] ל"ק כאן במוצצת כאן בשותת. פי' (מוצצת) [שותת] אפשר בלא צחצוחי הרוק וצריכה לרוק לכתחילה ומי' דיעבד חליצתה כשירה כדא' גבי מדרשא דלוי מי כתיב וירקה רוק. ומתני' נמי הכי משמע מדאצטריך קרא למעוטי דם היוצא מפיו אלמא אי לא מעטיה קרא ה"א בכלל כי ירוק הזב בטהור הוא. ואוקימנא להאי מתניתין בשותת והראב"ד כתב דשמעתא קמייתא מיירי שרקקה במקום חליצה דסגי בהכי אפלו בשותת והא שמעתא בתרייתא דבעי צחצוחי הרוק שרקקה שלא במקום חליצה ולפוסלה מן האחים דאי איכא צחצוחי הרוק הוא דמפסל ביה דגזרינן ביה משום רקיקה דבתר חליצה. אבל לית בה צחצוחי הרוק לא מפסלה ולא גזרינן בה מידי דגר' בפ' כל הגט אמר שמואל כל [מקום] ששנו חכמים גט פסול [פסול] ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחים במערבא אמרי אמרי משמיה דר"א [שמאל] ולילה פסולים ופוסלים קטן ואנפלייא פסולות ואינו פוסלות:

תוס' בד"ה לאחין פסולה משמע כו' ודלא כפי' הקונטרס דפי' דאתיא כמ"ד כו' דא"כ בלא שום דיוק ה"מ לאוקמי כוותיה עכ"ל אבל אי דייק מדלא קתני אין כאן בית מיחוש הוצרך לדייק למאן אי לעלמא פשיטא כו' דאי לא הוה פשיטא בהא דמשתריא לעלמא לא הוה דייקא לן כלל הא דלא קתני אין כאן בית מיחוש ברישא משום דהיכא דאיכא חידושא בהא דמשתריא לעלמא לא קתני אלא לישנא דפסולה תדע דהא בכל מקום ששנינו חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין למאן דאית ליה הכי ולא דייקא לן שם הא דלא קתני אין כאן בית מיחוש והיינו משום דבכל הנהו מקומות איכא חידושא בהא דמשתריא לעלמא והכא בסיפא דקתני אין כאן בית מיחוש היינו נמי משום דליכא חידושא בהא דמשתריא לעלמא והשתא קמדקדק הכא ברישא דקתני פסולה ע"כ לאו משום חידושא דמשתריא לעלמא דהא פשיטא אלא ע"כ משום פסול אחין נקט לישנא דפסולה דאי הוה משתריא לאחין ה"ל למתני אין כאן בית מיחוש כדקתני בסיפא ודו"ק:

גמ' ולרבי עקיבא מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה כו' השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דרקיקה משום דאיתא לבסוף ומיחלפי ליה ה"ה דה"מ למפרך פירכא דלעיל השתא ומה במקום מצוה דא"ל מידי דהוה אאימורים כו' אלא משום דהשתא דמייתי ברייתא דאית ליה לר"ע הכי ניחא ליה למפרך אברייתא גופה מ"ש רקיקה מקריאה וק"ל:

אבל אגיד לך אם הרשום בכתב אמת כו' ל"ק כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כו'. ובירושלמי אם רשום למה אמת ואם אמת למה רשום כו' דביש עמו שבועה אינו מתקרע ונעשה אמת אבל באין עמו שבועה כיון דפעמים נתקרע אינו רק כרושם בעלמא ולאו אמת היא ומייתי ליה מדכתיב אשר נשבעתי גו' ומסיים בזה עד עולם דהיינו שיתאמת ולא יבטל לעולם:

בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בד"ת כו' אבל מתכפר בג"ח. אלו הן ג' עמודי עולם כדתנן העולם עומד על ג' דברים על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ולפי שהם חטאו בעבודה כמ"ש למה תבעטו בזבחי ומנחתי גו' ואין קטיגור נעשה סניגור אבל בב' עמודים השניים שהם התורה וג"ח מתכפר ולפי שבדיני שמים הוא בן עשרים נתוסף לרבה בשביל עמוד התורה עוד כ' שנים כימים הראשונים עד מ' שנים ולאביי נתוסף עוד כ' בשביל עמוד ג"ח כימים הראשונים כ' שנים עד ס' שנין וכדאמרינן פ"ק דברכות כל העוסק בתורה ובג"ח מוחלין לו כל עונותיו שנאמר בחסד ואמת יכופר עון כו' ע"ש. ואמר שהיו מתים כבן י"ח שנה כו' שנאמר וכל מרבית ביתך ימותו אנשים כו'. דהיינו בן י"ח לחופה לישא אשה שיבואו לכלל אנשים דמקודם זה נקראים ילדות ובחרות ופרש"י בספר שמואל שהוא מדה כנגד מדה אתם אכלתם קדשים לפני זמנן בטרם יקטירון כו' עכ"ל ע"ש ולפי דרכינו לפי שהם בעטו בא' מעמודי עולם שהיא העבודה שנאמר בה בכמה עבודות ולא תמותו ומכלל לאו אתה שומע הן:

ואמר מנין לגזר דין של צבור כו'. אינו נחתם והכתיב כי אם תכבסי בנתר גו'. עם כלל ישראל משתעי קרא אם תכבסי בנתר דהיינו בג"ח ותרבי לך ברית חסר וי"ו כתיב דהיינו שתרבי ללמוד בתורה שנקראת ברית עדיין נחתם עונך לפני גו' מלשון כתם כת"י הא כרושם כתמא דלא דכי כו' ומסיק שאפילו נחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו גו' מפורש בפ' החולץ ע"ש:

תוד"ה לאחין פסולה וכו' מדקתני פסולה וכו' עד דא"כ בלא שום דיוק וכו'. מקשין העולם הא ע"כ הא דכתבו התוס' דא"כ בלא שום דיוק ר"ל הא דפריך בגמ' פסולה למאן אילימא לעלמא פשיטא וכו' וא"כ קשה לפי' התוס' נמי דפירשו דדייק לה מדלא קתני אין כאן בית מיחוש נמי יקשה ל"ל לגמרא לדיוקא פסולה למה לך וכו' בלא דיוק זה הוה מצי לאוקמי כוותיה מכח דיוקא מדלא קתני אין כאן בית מיחוש ונ"ל ליישב דאי אתי כמ"ד כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פוסלת לא נצטרך לשום דיוק בעולם דהא בעלמא בלא שום דיוק ס"ל דכ"מ ששנו חכמים פסולה פוסלת אבל לפי' התוס' דאתיא אפי' למ"ד דכ"מ דקתני פסולה אינה פוסלת אצטריך דיוק והוכחה גמורה דהכא פסולה לאחין ולכך צריך גמרא למידק ולהוכיח מכח אילימא וכו' אבל האי דיוקא דלא קתני אין כאן בית מיחוש לא הוי הוכחה גמורה ולא כתבוה התוס' לאוקמא כמשמעות לישנא דברייתא דהא אע"ג דדייק גמרא מכח פשיטא דהאי דקתני פסולה היינו לאחין מ"מ צריך להעמיד ולאוקמא כמשמעות לישנא דברייתא מאחר דבעלמא כל מקום דתני פסולה אין פוסלת על האחין דו"ק נ"ל:

ד"ה יבמה שרקקה דם וכו' מעיקרא שלחו ליה וכו'. משום דאם מתחלה שלחו ליה דאפילו רקקה דם וכו' לא הוו צריכין תו למשלח יבמה שרקקה וכו' דכל שכן הוא:

גמ' לוי נפק לקרייתא. נ"ב בירושלמי הגדה זו מבוארת וקצת בענין אחר ע"ש:

רש"י בד"ה למאן כלו' כו' פסולה הס"ד:

גמרא אביי אמר כו' אבל מתכפר בתורה וגמ"ח. כצ"ל וכן הגרסא בר"ה (יח):

תד"ה ככה. וא"ת כו' וי"ל דמ"מ מעשה גרוע הוא כו'. ור"ל כיון דיעשה מיותר וע"כ אתי למעוטי מעשה גרוע דקריאה. ולפמש"כ בב"מ (צ ב) בד"ה ר"י דל"א ר"י עקימת פיו הוה מעשה אלא דוקא היכא דבדיבורו עביד מעשה ל"ק הכא מידי ואולי כוונו לזה בתירוצא דא"נ דכאן:

גמ׳ כאן בשותת נ"ב הדס מעצמו:

רָבָא [רַבָּה] דְּעָסַק בַּתּוֹרָה, חָיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין. אַבַּיֵּי דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, חָיָה שִׁתִּין שְׁנִין. נראה לי בס"ד הם מבית עלי שיש להם רק ח"י שנים ולכן כיון דעסק בתורה שהוא סוד וי־ו דשמא קדישא אשר במלואו עולה כ"ב כמנין כ"ב אותיות הוסיפו לו כ"ב שנים ובזה חי ארבעים שנה. ואביי דעסק בגמילות חסדים גם כן שתיקן בזה שתי ההי־ן דשמא קדישא בסוד וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם (רות א, יט) שכל אחת במלואה כזה 'ה־ה ה־ה' עולים מספר עשרים הוסיפו לו עוד עשרים שנים וחי ס' שנה.
ונראה לי האי גְמִילוּת חֲסָדִים דנקיט גבי אביי הוא מה שהיה בורא נפשות לגרים על ידי עסק התורה כבן עזאי דלכך היה דרכו לומר הריני כבן עזאי בשוקי טבריה וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים דף ל"ז וזה יהיה מסטרא דחסד והיה עושה פועל זה מצד כל הנר"ן [נפש רוח נשמה] שבו וכמו שכתוב שם ולכן אמר גמילות חסדים לשון רבים.

גמ' לוי נפק לקרייתא. כעין זה עירובין דף כח ע"ב:

אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. כצ"ל וכן הוא בר"ה דף י"ח ע"ש ועיין מ"ש הרב עיון יעקב ואני עני כתבתי על דברי קדשו בר"ה דף י"ח בס"ד ע"ש:

באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי וכו' לכו ועסקו בתורה ותחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו וכו' יש להרגיש דאביי כיון דראה דרבן יוחנן בן זכאי א"ל לכו ועסקו בתורה וחיו וכו'. ש"מ דהעיקר כדדריש רבה אבל מתכפר הוא בתורה. ואמאי הוא דריש בתורה ובג"ח נגד ריב"ז. ותו דממ"ש הלכו ועסקו בתורה וחיו סתם משמע דחיו טפי ממ' שנין ואיך רבה לא חיה אלא מ' שנין. ונראה דאהניא להו זכות רבן יוחנן בן זכאי ובזכותו חיו מסתמא טפי ממ' שנין. אבל לפירושא דקרא סבר אביי דבעינן תרתי תורה וג"ח ושאני ריב"ז דאלים זכותיה דכתיב בהו בצדיקי ותגזור אומר ויקם לך ומשו"ה היו קורין אותם משפחת יוחנן דקים להו דבזכותו חיו:

לוי נפק לקרייתא וכו' אתא ושאיל וכו' בב"ר פרשה פ"א ובירוש' מיית' הך עובדא בשינוי ע"ש:

רבה ואביי מדבית עלי קאתו וכו' עמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בהא דאביי מדבית עלי קאתי ובעניני אביי אינהו ואביזרייהו ותראה מפלאות תמים דעים עיין שם בס' הגלגולים:

אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים. עמ"ש הרב עיון יעקב ועיין מ"ש הרב מהרש"ל בים של שלמה קמא סוף פ' מרובה ע"ש ודוק:

רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה. ופוסלתה על האחין כדמפרש ואזיל: אין כאן בית מיחוש. ואפי' מייבום לא פסלה: למאן. כלומר למאי הלכתא תני פסולה: אילימא. דלא משתריא בה לעלמא פשיטא: אלא לאו לאשמועינן דאיפסלה מאחין. דקי''ל במסכת גיטין (דף כד:) כל מקום ששנינו חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין גט פסול פסול ופוסל מן הכהונה: מאי שנא רקיקה. דפסלה: ומאי שנא קריאה. דלא פסלה דקתני אין כאן בית מיחוש הואיל ותרוייהו לדידיה לא קא מעכבי: קרייה. בין קודם חליצה מאן יבמי בין לאחר חליצה ככה יעשה אי נמי אמרינן תתייבם לא מיחלפא לאינשי בחלוצה דליתי למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קרייה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ויאמרו הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפילו הכי הדרה ומתייבמת ואתי למישרי חלוצה לאחין: ושרי לה תיגרא. כלומר פטור ושלחנה מבית דין: אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא. ולא פסלה מאחין ומאן דחזי דמתייבמה סבר רקיקה בתר חליצה הואי כי אורחיה ושרינן חלוצה לאחין: מהו שתחלוץ. בשיניה: יבמה שרקקה דם מהו. מי הואי חליצה מעלייתא: אבל אגיד לך כו'. מקרא הוא בדניאל שהמלאך אמר לו אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב והוא אמת מכלל דאיכא בשמים כתב דאינו אמת בתמיה: מי כתיב וירקה רוק. דליהוי משמע דלא יהא שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב ואפילו רוק וד''א והכא נמי אי אפשר בלא צחצוחי רוק: בכתב אמת. שהקב''ה מאמתו ומקיימו ואינו חוזר ומבטלו: אמר רבא. גרסינן ול''ג ואמר רבא: בהמצאו. משמע שאין מצוי בכל עת: תחלוץ. ולא תתייבם עוד דאיפסלה עלייהו: יכול יהא דם היוצא מפיו. טמא כרוק ודם היוצא מפי אמתו טמא כזובו וקריו ומימי רגליו שהן מעיינותיו של זב וטמאין טומאה חמורה: מוצצת. אי אפשר בלא צחצוחי רוק:

ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב. וא''ת ולמ''ד (סנהדרין דף סה:) דעקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטינן קריאה וי''ל דמ''מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה אי נמי לא דמי למנהיג בקול שהוא מעשה גדול: לאחין פסולה. משמע שפוסלה לאחין מדקתני פסולה ואפי'. למ''ד בכל הגט (גיטין דף כד:) כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין הכא דייק מדלא קתני אין כאן בית מיחוש ודלא כפי' הקונטרס דפירש דאתיא כמ''ד כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פוסלת דא''כ בלא שום דיוק הוה מצי לאוקומי כוותיה: מי כתיב וחלצה ביד. והא דקאמר בירושלמי שחולצתו בימין למצוה בעלמא אבל עיכובא ליכא.: רבא ואביי מדבית עלי קאתו. רבה גרס דרבא לא הוה כהן כדאמר בפ' הזרוע (חולין קלג. ושם) דאמר ליה לשמעיה זכי לי מתנתא אבל רבה היה כהן דאמר בפרק עד כמה (בכורות כז.) רבה בטיל לה ברוב ואמרינן במס' מועד קטן (דף כח. ושם) אמר רבא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא כו' עד רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא תשעים שנין כדאמר נמי הכא רבה חיה ארבעין שנין הקשה הר''ר אלחנן דבגמילות חסדים נמי עסיק דאמר בחלק (סנהדרין דף צח:) אמר רבה ייתי ולא אחמיניה אמר ליה אביי מאי טעמא אמר מר הכי כו' מר תורה איכא גמילות חסדים איכא ואמר ר''י דלא עסיק כל כך בגמילות חסדים שינצל מגזירת בית עלי אבל כדי שינצל מחבלו של משיח היה בידו שגם שאר זכיות עומדות לו וא''ת ומאי הא דקאמר במס' מועד קטן (דף כח.) דלא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא מדרבה לא חיה אלא ארבעין שנין ודלמא היינו טעם לפי שהיה מבני עלי וי''ל דסבירא ליה לרבא דבתורה בלבד הוא מתכפר כמו לרבה ועוד שגם רבה עסק בגמילות חסדים כדאמר בחלק (סנהדרין דף צח:): יבמה שרקקה דם תחלוץ. מעיקרא שלחו ליה ההוא דלעיל היבמה שרקקה ואח''כ שלחו ליה דאפילו רקקה דם תחלוץ:

יבמות קה ע"א