יבמות קה ע"ב

יבמות קה ע"ב - Steinsaltz

Rav Yehuda said that Rav said: This teaching of the mishna with regard to a minor is the statement of Rabbi Meir, who maintains that such a ḥalitza has significance in that it disqualifies a subsequent levirate marriage, but it is insufficient to permit the woman to marry a stranger. But the Rabbis say: The ḥalitza of a male minor isn’t significant of anything, as she is permitted to one of the brothers in levirate marriage as one who performed no ḥalitza at all.

§ It was taught in the mishna: If a female minor performed ḥalitza, she must perform ḥalitza a second time once she becomes an adult, and if she does not, her first ḥalitza is invalid. Rav Yehuda said that Rav said: This is the statement of Rabbi Meir, who said: “Man” is written in the Torah portion about ḥalitza: “And if the man does not wish” (Deuteronomy 25:7), implying an adult must perform ḥalitza, and we juxtapose and compare a woman with a man, indicating that the woman must also be an adult at the time of ḥalitza.

But the Rabbis say: “Man” is written in this Torah portion, which indicates that an adult male must perform ḥalitza, but with respect to the woman who removes the shoe, since the term woman is not used to describe her, but rather the more general term yevama is written, as the continuation of the above-mentioned verse says: “To take his yevama” (Deuteronomy 25:9), she may be either an adult or a female minor.

The Gemara asks: Who are these Rabbis who disagree with Rabbi Meir? The Gemara answers: It is Rabbi Yosei, as it seems from this incident: As, Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi were sitting outside the house of study, immersed in Torah learning. One of them began and said: One who prays must direct his gaze downward while praying, as it is stated by God with regard to the Holy Temple: “And My eyes and My heart shall be there perpetually” (I Kings 9:3), meaning: The Divine Presence rests in the Eretz Yisrael, and one must direct his gaze to the sacred land when praying.

And one of them said he must direct his eyes upward, because it is stated: “Let us lift our hearts with our hands toward God in Heaven” (Lamentations 3:41). In the meantime, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, came beside them. He said to them: What are you dealing with? They said to him: With prayer, as we are debating the proper posture for prayer. He said to them: My father, Rabbi Yosei, said as follows: One who prays must direct his eyes downward and his heart upward, in order to fulfill both of these verses.

In the meantime, while they were talking, Rabbi Yehuda HaNasi came to the house of study and everyone quickly went to sit in their assigned places. Those who were light-footed hurried and sat in their places. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, due to his being very heavy, was stepping and walking slowly, as everyone was already sitting in his place on the ground, requiring him to pass over their heads in order to get to his place.

Abdon, the shortened form of the name of Rabbi Yehuda HaNasi’s student and attendant, Abba Yudan, said to him: Who is that individual stepping over the heads of a sacred people, for it appeared to him as an act of disrespect to those sitting that Rabbi Yishmael stepped over their heads. He said to him: I am Yishmael, son of Rabbi Yosei, who came to learn Torah from Rabbi Yehuda HaNasi. Abdon said to him: But are you fit to learn Torah from Rabbi Yehuda HaNasi, for it seems that you are showing disrespect to others in order to accomplish it?

He said to him: Was Moses fit to learn Torah from the mouth of the Almighty? Rather, it is not necessary that the student be as dignified as his teacher. He said to him: And are you Moses? Rabbi Yishmael said to him: And is your teacher God? Rav Yosef said about this part of the story: Here Rabbi Yehuda HaNasi received his retribution [mittarpesei] for remaining silent during this discussion and not reprimanding his student for humiliating Rabbi Yishmael. And what is his retribution? When Rabbi Yishmael spoke to Abdon, he said your teacher, and not my teacher, implying that he did not accept Rabbi Yehuda HaNasi’s authority upon himself.

In the meantime, a yevama came before Rabbi, and she was a minor close to the age of maturity who had performed ḥalitza, but it was not clear whether she had already reached the age of maturity necessary to validate her ḥalitza. Rabbi Yehuda HaNasi said to Abdon: Go and check to see if she has already reached maturity. After Abdon left, Rabbi Yishmael said to Rabbi Yehuda HaNasi: My father, Rabbi Yosei, said as follows: “Man” is written in the Torah portion of ḥalitza, but the woman may be either an adult woman or a female minor.

Rabbi Yehuda HaNasi said to Abdon: Come back. You do not need to check, as the Elder, Rabbi Yosei, has already ruled that a minor can perform ḥalitza, and therefore no further examination is required. Abdon was stepping and coming over the heads of the others in order to return to his place. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said to him: One upon whom a holy people depends may step over the heads of a holy people. But one upon whom a holy people does not depend, as there is no longer a need for Abdon to examine the woman, how can he step over the heads of a holy people?

Rabbi Yehuda HaNasi said to Abdon: Stand in your place and do not go any further. It was taught: At that moment Abdon was afflicted with leprosy as a punishment for insulting Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, and two of his sons who were recently married drowned, and his two daughters-in-law, who were minors married to those sons, made declarations of refusal and annulled their marriages. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Blessed is the Merciful One, Who shames Abdon in this world, for this prevents him from being punished further in the World-to-Come, as all his iniquities have been forgiven through this suffering.

Rabbi Ami said: From the words of the great man, Rabbi Yosei, let us learn: A female minor performs ḥalitza even as a young child, at age six or seven. Rava said: She may not perform ḥalitza until she reaches the age of vows as an eleven-year-old, when she has enough intellectual capacity to understand the meaning of a vow. However, the Gemara concludes: And the halakha is: She may not perform ḥalitza until she has two pubic hairs.

It was taught in the mishna: If she performed ḥalitza before two or three people, and one of them is found to be disqualified to serve as a judge, Rabbi Shimon and Rabbi Yoḥanan the Cobbler validate it. Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: The halakha does not follow this pair who validate such a case. The Gemara asks: But didn’t Rav Naḥman already say this same ruling one time before? As Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: Ḥalitza must be conducted before three people, indicating that there must be no fewer than three valid judges.

The Gemara answers: Both are necessary, for if only the first one, stating that ḥalitza must be before three judges, were stated, I would say: This applies ab initio, but after the fact even two is acceptable. Therefore, he teaches us that the halakha does not follow this pair of Sages, and her ḥalitza before two people is invalid even after the fact. And vice versa: If he would have told us only that the halakha does not follow this pair, but rather the first tanna, I would say that it is valid if performed before three people only after the fact, but they must require five people ab initio, in accordance with Rabbi Yehuda’s opinion. Therefore it is necessary to say both of these statements.

§ A story is told in the mishna about an incident in which a couple once performed ḥalitza between themselves in private while alone in prison, and the case later came before Rabbi Akiva and he validated it. The Gemara asks: How can we know what happened between him and her? There was no testimony to confirm it, and how can we be certain that the ḥalitza was done properly to validate it? Rav Yehuda said that Shmuel said: And the ḥalitza was validated because there were witnesses who saw them from outside the prison, who testified that the ḥalitza was performed properly.

A dilemma was raised before the students in the house of study with regard to the incident recorded in the mishna in which a private ḥalitza performed in a prison was validated: Did the incident in which they performed ḥalitza between him and her privately actually take place outside in a different locale, and the reference to prison is that the case came before Rabbi Akiva when he was confined in prison? Or, perhaps the incident when they performed ḥalitza between him and her took place in prison, and then this case came before Rabbi Akiva? Rav Yehuda said that Rav said: The ḥalitza incident took place in prison, and also the case came to Rabbi Akiva when he was in prison.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - ב

אמר רב יהודה אמר רב: זו, דברי משנתינו, שחליצת קטן פסולה, ופוסלתה מיבום דברי רבי מאיר, שאמר לעיל [צ"ו ע"א], עשו חליצת בן תשע, כגט שניתן על ידי אח גדול ליבמה, שפוסלה על ידי כן על יתר האחים. כך חליצת בן תשע, אינה פוטרת מן החליצה, אלא פוסלתה על האחין מיבום.

אבל חכמים אומרים [שם]: אין חליצת קטן כלום, ואף אינה פוסלתה מיבום.

שנינו במשנתינו: קטנה שחלצה וכו' חליצתה פסולה.

אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר, שאומר שקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, ודורש כך מזה ש"ואם לא יחפוץ האיש" כתוב בפרשה של חליצה, שמשמע שצריך היבם להיות דווקא גדול.

ומקשינן [ומקישים] אשה לאיש, שהרי אף ענין יבמה כתוב באותה פרשה: "ועלתה יבמתו השערה", ולמדים מזה שאף היבמה צריכה להיות גדולה.

אבל חכמים אומרים: דווקא "איש" כתיב בפרשה, שמשמע שצריך להיות גדול. אבל אשה, בין גדולה בין קטנה חליצתה כשרה.

מאן נינהו אותם חכמים? רבי יוסי היא.

דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי הוו יתבי. פתח חד מינייהו ואמר: אף לאחר שנחרב בית המקדש, עדיין המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כלפי ארץ ישראל, משום ששכינה נשארה שם. שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים".

וחד אמר: צריך שיתן עיניו למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים" ^[131].

אדהכי [בינתיים] אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו.

אמר להו: במאי עסקיתו [במה אתם עוסקים]?

אמרו ליה: בענין תפלה.

אמר להו, כך אמר אבא [רבי יוסי]: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כפי שכתוב: "והיו עיני ולבי שם כל הימים", ואילו את לבו, יתן [יכוון] למעלה, כדכתיב: "נשא לבבנו אל כפים", כדי שיתקיימו שני מקראות הללו כאחד ^[132].

אדהכי [בינתים] אתא רבי למתיבתא, לבית המדרש, והיה צריך כך אחד לילך למקומו.

אינהו, רבי חייא ורבי שמעון, דהוו קלילי, שלא היו בעלי בשר, הלכו ויתיבו מיד בד וכתייהו.

רבי ישמעאל ברבי יוסי, שהיה בעל בשר, אגב יוקריה [מחמת כובדו] לא היה יכול לילך במהרה ^[133], והוה מפסע ואזיל למקומו באיטיות כשהכל היו כבר במקומותיהם.

אמר ליה אבדן שהיה תלמידו של רבי, לרבי ישמעאל: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש?! [שכאשר אדם הולך וכולם ישובים, נראה כאילו מפסע על ראשיהם].

אמר ליה: אני ישמעאל ברבי יוסי, שבאתי ללמוד תורה מרבי.

אמר ליה אבדן: וכי אתה שמפסע על ראשי עם קודש, ומתגאה ומקל בכבודן של היושבים, הגון ללמוד תורה מרבי הידוע בענוותנותו?

אמר ליה רבי ישמעאל: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה? והרי אף הוא עשה דברים הנראים כמתגאה על הציבור, כדכתיב "וישב משה לשפוט וגו' ויעמד העם על משה מן הבוקר וגו'"! אלא, שלפי הענין יש היתר לעשות דבר הנראה כמשתרר.

אמר ליה אבדן: וכי כמשה אתה? והרי משה היו צריכין לו כל ישראל, מה שאין כן אתה!

אמר ליה רבי ישמעאל: וכי רבך אלהים הוא שהכל צריכין לו? ^[134]

אמר רב יוסף: שקליה רבי למטרפסיה [קיבל רבי גמולו על ששמע בזיונו של רבי ישמעאל ולא מיחה], דקאמר ליה רבי ישמעאל "רבך", ולא קאמר "רבי" ^[135].

אדהכי אתיא יבמה לקמיה דרבי. אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה [צא ובדוק] אם הביאה שתי שערות.

לבתר דנפק אבדן לבדקה, אמר ליה רבי ישמעאל לרבי: כך אמר אבא: "איש" כתוב בפרשה, ולכן צריך שיהא היבם גדול. אבל אשה אין כתוב בפרשה, ולכן החליצה כשרה בין אם היבמה גדולה, ובין אם היא קטנה.

אמר ליה רבי לאבדן: תא [בוא] ! לא צריכת לבדקה! כי כבר הורה זקן, דהיינו רבי יוסי, שאין היבמה צריכה להיות גדולה.

רואים מכאן, שהשיטה שיבמה חולצת בין גדולה ובין קטנה שיטת רבי יוסי היא.

כשחזר אבדן, הוה קמפסע אבדן ואתי לתוך בית המדרש.

אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש אכן יפסע על ראשי עם קדוש ^[136].

אבל מי שאין צריך לו עם קדוש, כלומר, אתה, אבדן, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?!

אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך [עמוד במקומך]! ואל תכנס אל תוך בית המדרש.

תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, על שדיבר לשון הרע, שעונשו בנגעים, וטבעו שני בניו, ומאנו שתי כלותיו [כדאיתא להלן בדף קח א. עיי"ש].

אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה [שביישו] לאבדן בהאי עלמא [בעולם הזה].

אמר רב אמי, מדבריו של ברבי [רבי יוסי. "ברבי" לשון אדם גדול הוא] נלמוד, שקטנה חולצת אף בגיל פעוטות, דהיינו בת שש או בת שבע. דתנן במסכת גיטין [דף נ"ט], הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולכן לענין חליצה, הואיל ולא כתיב מיעוט לקטנה, כשרה משהגיעה לפרק הזה, שיודעת מעט להבחין.

רבא אמר: אין חליצתה חליצה עד שתגיע לעונת נדרים, ^[137] דהיינו, שנה אחת קודם לזמן שתי שערות. כדתנן במסכת נדה [מה ב], בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים. ובשנה זו אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין.

והלכתא: אינה חולצת עד שתביא שתי שערות.

שנינו במשנתינו: חלצה בשנים וכו' רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג [רבי שמעון ורבי יוחנן], אלא כתנא קמא, שפוסל חליצה בשנים.

ותמהינן: והא כבר אמר רב נחמן דבר זה חדא זימנא!

דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן [לעיל בדף קא ב]: חליצה בשלשה!

ומבארינן: צריכי שתי הפעמים שאמר רב נחמן. דאי איתמר הך קמייתא, שחליצה בשלשה, הוה אמינא שהני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו תרי גם כן כשרים לח ליצה.

קא משמע לן מה שאמר רב נחמן שאין הלכה כאותו הזוג, שאף בדיעבד צריך דווקא שלשה. שהרי משנתינו נקטה לשון דיעבד: "חלצה בשנים", ובכל זאת אין הלכה כאותו הזוג.

ואי אשמועינן אין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא, הוה אמינא שזה שמספיק שלשה, היינו בדיעבד, שהרי נקטה המשנה לשון דיעבד. אבל לכתחילה ליבעי חמשה, כשיטת רבי יהודה בריש פירקין!

לכן צריכא גם מה שאמר רב נחמן שחליצה בשלשה, להשמיענו שאף לכתחילה מספיק שלשה.

שנינו במשנתינו: מעשה שחלצו וכו' בינו לבינה בבית האסורים וכו'.

ותמהינן: כשחלץ בינו לבינה מי ידענא? מנין אנו יודעים שאכן חלץ לה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: אמנם חלץ לה בינו לבינה, ולא בפני אף אדם. אבל, ועדים היו רואין אותו מבחוץ ^[138].

איבעיא להו: היאך היה מעשה, האם שחלצו בינו לבינה אבראי [בחוץ], ובא מעשה לפני רבי עקיבא שהיה בבית האסורין, ^[139]

או דלמא, מעשה היה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין?

אמר רב יהודה אמר רב: בבית האסורין היה אותו מעשה, ולפני רבי עקיבא שהיה בבית האסורים בא מעשה ^[140].

הערות

^[131] והיינו דווקא לאחר חורבן ביהמ"ק, דס"ל שלאחר חורבן סילק הקב"ה שכינתו לשמים. אבל קודם לכן, לכו"ע עיניו למטה, כדכתיב במקראות. עיי' במהרש"א.

^[132] והיינו, שבאמת הקב"ה סילק את עיקר שכינתו לשמים, ולכן יכוין ליבו לשמים. ומ"מ יכוין עיניו למטה, כי לא סילק ממש שכינתו משם, כי דעתו לבוא עוד שם בבית המקדש בבנינו.

^[133] כך ביאר רש"י. והיעב"ץ כתב, דאגב יוקריה היה צר לו המקום, והלך לבקש לו מקום פנוי שיוכל לשבת שם בריוח.

^[134] כך ביאר המהרש"א את חילופי הדברים ביניהם.

^[135] והיינו כדלעיל, שאינו צריך לו בכל דבר. וכך אירע שהוצרך רבי לרבי ישמעאל על ידי היבמה שבאה לפניו, וכדלהלן. מהרש"א.

^[136] הקשו התוס', הא אמרינן במס' סנהדרין [ז' ע"ב]: אזהרה לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש, וכתבו דהיינו היכא שלא יצא לצורך עם קדוש. א"נ, אפילו יצא לצורך, יש לו לקצר דרכו כל מה שיכול. עיי"ש. וע"ע בהגהות הגר"א וברש"ש.

^[137] עיי' בנמו"י שכתב דאיכא תרי גווני עונת נדרים. בשנת י"ב עצמה נדריה נבדקין, ומגיל י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין. אבל על כרחך דהך דהכא היינו בשנת י"ב עצמה.

^[138] כתב הרשב"א, דה"ט דבעינן עדים, ואין היבם נאמן לומר שחלץ לה אף שבידו לחלוץ, כדרך שהבעל שאמר גירשתי את אשתי, אינו נאמן להתירה. והנמו"י והריטב"א כתבו, דה"ט, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ולכן, אם לא חלצה בפני עדים, אף ששניהם מודים שחלצה, אין זה כלום. וכתב הגרעק"א בתשובותיו [קכ"ה], דמספקא להו אם חליצה הוי בכלל "דבר שבערוה", ולכן מסיק הגרעק"א שבכל חליצה ראוי לייחד שיהיו נוכחים בה גם שני עדים לקיומה, מלבד הדיינים. כיון שאין הדיינים יכולים להיות עדי הקיום של החליצה בהיותם יושבים בדין, והרי אין עדות אלא בעמידה! וכתב הגר"ש בשערי יושר [שער ז' פ"ה], דאף שבכל מקום שצריך עדים לקיום הדבר, כגון בקידושין וגיטין, אין מועיל אם העדים עומדים בחוץ ואין נראים לבעלי המעשה, כיון שצריך שיתכוונו לעדים, מכל מקום יש לחלק בין גיטין וקדושין לחליצה, דחליצה שאני, שהרי אין היבם והיבמה מתירים אותה לשוק, אלא רק צריך שיתכוונו לשם היתר, ומכח מעשה החליצה שעשו מפקיעה התורה את איסורה של היבמה לשוק, ולכן אין צריך שיתכוונו לעדים הרואים אותם. מה שאין כן בגיטין וקידושין, ששם הבעל הוא המקדש והמגרש, ואם אינו יודע מקיומם של העדים, הרי אינו מקדש ומגרש! ועיי' בהגר"ח [פרק ד' מהל' יבום הל' י"ד] שכתב את החילוק הזה, שאין החולץ מתיר אותה, אלא רק עושה את מעשה החליצה, וההיתר הוא מאליו. ובכך ביאר הגר"ח את שיטת הרמב"ם הסובר שלא צריכים כלל עדי קיום בחליצה, לפי שלא הוצרכו עדי קיום אלא במקום שהמקדש או המגרש הם הפועלים את הקידושין והגירושין, ולא בחליצה, שההיתר הוא תוצאה בלבד מהחליצה.

^[139] הקשו התוס', איך אפשר לומר כך, הרי במתניתין תנן: "שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא מעשה לפני ר"ע וכו"', הרי מוכח שהמעשה היה בבית האסורים! ותירצו, שבהרבה ספרים הגירסא "בא מעשה" בלא וי"ו, וקאי "בבית האסורים" גם על רבי עקיבא.

^[140] עיי' בירושלמי היאך שאלוהו את השאלה כשהיה בתוך בית האסורים בדרך רמז. ועיי' ביעב"ץ.

אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, שחליצה זו יש בה ממש, אלא שהיא פסולה ואין בה כדי להתירה לשוק, אבל חכמים אומרים: אין חליצת קטן כלום.

א שנינו במשנה: קטנה שחלצה — תחלוץ משתגדיל, ואם לא עשתה כן — חליצתה פסולה. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, שאמר: "איש" כתוב בפרשה ("ואם לא יחפוץ האיש". דברים כה, ז), משמע — מבוגר, ומקשינן [ומקישים, משווים אנו] אשה לאיש, שגם האשה צריכה להיות בוגרת בזמן החליצה.

אבל חכמים אומרים: אמנם "איש" כתיב [נאמר] בפרשה, ומשמע גדול דווקא, אבל אשה החולצת, כיון שלא נאמר שם "אשה" אלא "יבמה" סתם הרי זה בין גדולה בין קטנה.

ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה החולקים על ר' מאיר? ומשיבים: שיטת ר' יוסי היא. ומביאים מעשה שממנו למדים שדבר זה הוא דעת ר' יוסי. שר' חייא ור' שמעון בר (בנו של) רבי הוו יתבי [היו יושבים] מחוץ לבית המדרש ועסקו בתורה. פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: המתפלל, צריך בזמן התפילה, שיתן עיניו למטה, לכיוון ארץ ישראל, משום שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א', ט, ג), כלומר, שהשכינה היא בארץ ישראל, וצריך לכוון עיניו לארץ הקודש.

וחד [ואחד מהם] אמר, שצריך שיתן עיניו למעלה, לכיוון השמים, משום שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). אדהכי אתא [בינתיים בא] ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו [אצלם]. אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עוסקים אתם]? אמרו ליה [לו]: בתפלה, שאנחנו מתווכחים איך לעמוד בתפילה. אמר להו [להם]: כך אמר אבא, ר' יוסי: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו יכוון למעלה, כדי שיתקיימו שני המקראות הללו.

אדהכי [בינתיים], עד שהם משוחחים, אתא [בא, נכנס] רבי למתיבתא [לישיבה] והיו צריכים הכל להתיישב במקומותיהם הקבועים להם. אינהו דהוו קלילי, יתיבו בדוכתייהו [הם שהיו קלים בהליכתם, מיהרו וישבו במקומותיהם], ואילו ר' ישמעאל בר' יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל [מתוך כובדו, שהיה שמן מאוד, היה פוסע והולך לאט], כאשר כבר ישבו הכל במקומותיהם על הארץ, והיה צריך לעבור מעל ראשיהם של היושבים.

אמר ליה [לו] אבדן (אבא יודן) שהיה תלמידו ושמשו של רבי: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש! שהדבר נראה כזלזול בישראל שהוא פוסע מעל ראשיהם. אמר ליה [לו]: אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר ליה [לו] אבדן: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי שבגלל זה אתה מזלזל באחרים?

אמר ליה [לו]: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה (הקדוש ברוך הוא)? אלא ודאי שאין הכרח שיהא התלמיד חשוב כמו רבו. אמר ליה [לו]: וכי משה אתה? אמר ליה ר' ישמעאל: וכי רבך אלהים הוא? על קטע זה במעשה אמר רב יוסף: שקליה [קיבל] רבי כאן למטרפסיה [את גמולו] על ששתק כל אותו זמן ולא מיחה בתלמידו על שביזה את ר' ישמעאל, ומהו הגמול — דקאמר ליה [שאמר לו] ר' ישמעאל לאבדן: "רבך" ולא אמר "רבי" שנראה הדבר כאילו אינו מקבל עליו את מרותו.

אדהכי אתיא [בינתיים באה] יבמה לקמיה [לפני] רבי, שהיתה קטנה סמוך לבגרותה, וחלצו לה, ולא היה ברור אם החליצה כשירה. אמר ליה [לו] רבי לאבדן: פוק בדקה [צא ובדוק אותה] אם כבר הגיעה לבגרות. לבתר דנפק [לאחר שיצא] אבדן, אמר ליה [לו] ר' ישמעאל לרבי: כך אמר אבא בענין חליצת קטנה: "איש" כתוב בפרשה, אבל אשה — בין גדולה בין קטנה, חליצתה כשרה.

אמר ליה [לו] רבי לאבדן: תא, לא צריכת [בוא, אין אתה צריך] לבדוק, כבר הורה זקן (ר' יוסי) בענין זה, ויש לנו כבר הלכה פסוקה שאין צורך בבדיקה. קמפסע אבדן ואתי [היה אבדן פוסע ובא] מעל ראשי האנשים כדי לחזור למקומו. אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר' יוסי: מי שצריך לו עם קדוש — יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, שהרי אין כבר צורך בבדיקה, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?

אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך [עמוד במקומך] ואל תלך יותר! תאנא [שנה החכם]: באותה שעה נצטרע אבדן כעונש על שהעליב את ר' ישמעאל בר' יוסי, וטבעו שני בניו שהיו נשואים זה לא מכבר, ומאנו שתי כלותיו שהיו נשואות לאותם בנים וביטלו את הנישואין. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה [ברוך ה' שבייש אותו] את אבדן בהאי עלמא [בעולם הזה], ולא ייענש עוד לעולם הבא, שנמחלו כל עוונותיו על ידי יסורים אלה.

אמר ר' אמי: מדבריו של ברבי (האיש הגדול, ר' יוסי), נלמוד: קטנה חולצת אפילו כשהיא בגיל הפעוטות, כבת שש ושבע. רבא אמר: אינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים, כבת אחת עשרה, שיש בה דעת עד שמסוגלת להבין משמעות של נדר. אולם מסכמים: והלכתא [והלכה פסוקה]: אינה חולצת עד שתביא שתי שערות.

ב שנינו במשנה: אם חלצה בשנים, או בשלושה, ונמצא אחד מהם פסול — ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג שהכשיר. ושואלים: והא [והרי כבר] אמר רב נחמן אותה הלכה חדא זימנא [פעם אחת]. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: חליצה בשלשה, ומכאן נלמד שאי אפשר בפחות מכך!

ומשיבים: צריכי [צריכים] שני הדברים להיאמר, דאי איתמר הך קמייתא [שאילו נאמרה רק זו הראשונה], "חליצה בשלושה", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד יספיקו אפילו תרי [שניים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הלכה כאותו הזוג ובשניים חליצתה פסולה אפילו בדיעבד. ולהיפך: אי אשמועינן [אילו היה משמיע לנו] רק שאין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא, הוה אמינא [הייתי אומר] שרק בדיעבד נאמרו הדברים שכשרה בשלושה, אבל לכתחילה ליבעי [שיצטרכו] חמשה, כדעת ר' יהודה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ג מסופר במשנה שמעשה שחלצו בינו לבינה. ושואלים: בינו לבינה מי ידענא [האם אנו יודעים]? הרי לא היתה עדות בדבר, ומה מועילה חליצה כזאת? אמר רב יהודה אמר שמואל: וצריך להוסיף שעדים היו רואין אותו מבחוץ, אבל לא השתתפו במעשה עצמו.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים בבית המדרש שאלה בהבנת לשונה של משנתנו: האם המעשה היה שחלצו בינו לבינה אבראי [בחוץ] במקום אחר, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא כאשר היה הוא אסור בבית האסורין, או דלמא [שמא] מעשה שחלצו בינו לבינה כשהיו היבם והאשה בבית האסורין, ואותו מעשה בא לפני ר' עקיבא? אמר רב יהודה אמר רב: בבית האסורין היה מעשה החליצה, וגם לבית האסורין בא מעשה כשהיה ר' עקיבא במאסר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין. חרש שנחלץ כו'. פירש הרמב"ם ז"ל (מ"ה) דלהכי קתני הכא שנחלץ ולא קתני שחלץ לפי שהוא חרש ואינו מתכוין לחליצה אלא שהיא חולצת לו כן מצאתי לו בפירוש המשנה שלו (ועיין הלכות יבום שם הי"ג).

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. ומסתברא דרבנן בקטן בלבד הוא דפליגי, אבל חליצת חרש וחרשת לכולי עלמא חליצה פסולה היא. דאי לא, למה לי דפרט רב יהודה חליצת קטן ואמר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, לימא זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצתן כלום, כלומר בין דקטן בין דחרש וחרשת. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (שם הט"ז) שכתב בחליצת חרש וחרשת דאינה חליצה כלל. (עיין מגיד משנה שם הי"ג וריטב"א כאן).

קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה. כך היא הגירסא ברוב הספרים. גם בדקתי ברוב הנוסחאות הישנות ובספרים מדוקדקים בישיבת הגאונים ז"ל ונמצאת בכלן כן גם בפירושי המשנה להרמב"ם ז"ל. (שם. ועיין בתוס' ד"ה קטנה שכן הוא בירושלמי).

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר מקשינן אשה לאיש. מסתברא דקטנה דלא חלצה לאו דאורייתא היא לר' מאיר אלא מדרבנן גזרה קטנה אטו קטן, דאי מדאוריתא ומשום דמקשינן אשה לאיש, אם לא חלצה משהגדילה אמאי חליצתה כשרה, והא חליצת קטן אפילו בדיעבד פסולה, אלא מדרבנן הוא לר' מאיר. והא דקאמר ומקשינן אשה לאיש מדרבנן קאמר. כלומר גזרה אשה קטנה אטו קטן. והיינו דאוקימנא לה למתניתין כר' מאיר ולא אוקמוה כר' אליעזר דמקיש נמי אשה לאיש, כדתניא בשלהי הבא על יבמתו (לעיל יבמות סא, ב) קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר' אליעזר, ותניא נמי התם קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דבר ר' מאיר, אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אלא להכי לא אוקמיה למתניתין כר' אליעזר, משום דלר' אליעזר מקשינן לגמרי אשה לאיש ואפילו בדיעבד חליצתה פסולה, וכדתניא בתוספתא דמכלתין פי"ב (ה"ט) קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל אם לא חלצה חליצתה פסולה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה. ואפשר נמי דלהכי אוקמוה כר' מאיר משום דסתם מתניתין ר' מאיר, ואסיקנא לקמן בסמוך דלית הלכתא כר' יוסי אלא קטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות. ומיהו בדיעבד אפשר לומר דחליצתה כשרה כר' מאיר. ואף על גב דפליג עליה ר' אליעזר בתוספתא. כיון דלא חשו לשנותה כאן ולומר נמי בסיפא דמתניתין זו דברי ר' מאיר אבל ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה שמע מינה דלא חיישינן לדר' אליעזר וצ"ת.

רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים. פירש רש"י דהיינו שנת י"ב עצמה, דתנן בפ' יוצא דופן (נדה מה, ב) כל שתים עשרה נדריה נבדקין. וכן פירש כאן ר"ח, ועוד הוסיף בה רש"י בגטין פרק המקבל (סה, א ד"ה חולצת) בשהביאה שתי שערות. ואינו מחוור דאם כן תקשי לן דרבא אדרבא, דאיהו הוא דפסק בפרק יוצא דופן (נדה מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק. ויש מי שפירש דהכא רבא אליבא דר' יוסי קאמר וליה לא סבירא ליה, והוא ניהו הוא דקאמר והלכתא עד שתביא שתי שערות. כלומר לדברי ברבי (עיין רש"י ד"ה מדבריו של ברבי) עד שתגיע לעונת הנדרים מיהא לא תחלוץ, אבל הלכתא שאינה חולצת עד שתביא ב' שערות. כלומר, ובשנים דקודם הזמן הזה אינן נקראין שערות אלא שומא בעלמא. ולא תיקשי לך דלמה קאמר רבא עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות, דיש לנו כיוצא בה בפסחים (ל, ב) לדידי חדתא עבדין לי והלכתא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין. וההוא דבפרק התקבל (גיטין שם) דאמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ההיא רבא אליבא דנפשיה קאמר, וכנגדן בקטנה דקאמר לומר בשקטנה מגעת לעונת נדרים דקטן היינו מי"ב שנה ויום אחד עד י"ג שנה ויום אחד הרי זו חולצת דגדולה היא ובשהביאה שתי שערות. ואין נראה כן מדברי ר' אלפסי ז"ל, אלא מדבריו שכתב כאן נראה דרבא לטעמיה דנפשיה קאמר הכא, דאיהו ז"ל לא אייתי הכא הא (דרב) [דברבי] ואפילו הכי כתב הא דרבא, דאלמא רבא לטעמא דנפשיה קאמר. ונראה שהוא ז"ל מפרש הגיע לעונת הנדרים דהיינו עונה שנדריה קיימין, דהיינו מי"ב שנה ויום אחד ולמעלה ובשהביאה שתי שערות, והתם (גיטין שם) נמי הכי מפרשינן לה. והא דקאמר התם וכנגדן בקטנה, לאו שתגיע לעונת הנדרים של קטן, דעונת הנדרים לקטן היינו מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה, ואשה משהגיעה לי"ב ויום אחד הרי זו גדולה, אלא כנגדן דקאמר היינו עונת הנדרים, כלומר קטן שהגיע לעונת הנדרים נדרו נדר והקדשו הקדש, בין יודע למי נדר בין אינו יודע, וקטנה בשהגיעה לעונת הנדרים שלה חולצת והוא שהביאה שתי שערות דהויא גדולה גמורה כדאיפסיקא הלכתא הכא. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק התקבל (שם ד"ה הגיעו. ועיין רשב"א נדה שם ד"ה הא) בס"ד.

בינו לבינה מנא ידעינן. כלומר, שאף על פי ששניהם מודים וחוששין לה, ואפילו מכאן ולהבא, ואף על פי שיש בידן עכשיו לחלוץ וכדאמרינן בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דאסיקנא התם זיל חוש לה, ואפילו מכאן ולהבא כדאיתא התם (עיין נמוקי יוסף ונתפ"מ סי' לו סק"י).

זו דברי ר"מ ק"ל נימא נמי ר' אליעזר דאמר בשלהי הבא על יבמתו קטנה מתיבמת ואין חולצת י"ל דניחא ליה לאוקומי סתם מתני' כר"מ דרובא סתמי כוותיה וי"א דלר' אלעזר אם לא חלצה משתגדיל חליצתה פסולה כדאית' בתוס' דמכילתי' דף י"ב ואלו במתני' קתני חליצת' כשרה לפום נסח דסיפרי דיוקני עתיקי ולפום הא ר"מ סבר דמדאוריית' לא מקשי' אשה לאיש אלא דרבנן גזרו בקטן אטו קטנה אבל לר' מדאורית' מקשי' להו והכין קי"ל דקטנה אינה חולצת עד שתביא שערות ואפשר דאפי' בדיעבד נמי פסלינן כר' אלעזר ומיהו הא לא אתברר לן שפיר ונקטינן לחומרא:

רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים פרש"י ז"ל דהיינו שנת י"א עצמה שנדריה נדרים ונבדקין ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ה) פי' דמיירי כשהביאה ב' שערות וגדולה היא דתוך זמן כלאחר זמן. והקשו בתוס' דהא אפי' רבא בפ' יוצא דופן דתוך זמן כלפני זמן ועדיין קטנה היא לכפר"ת ז"ל דרבא דהכא והתם אליבא דרי יוסי קאמר דסבר קטנה חולצות ומי' צריך שתהא לה דעת לכוין לחליצה ולא סגי כשהגיע לפעוטו' כדברי ר' אמי אלא עד שתגיע לעונת הנדרים ואפי' שלא הביאה שערות ובא התלמוד לפסק והלכתא עד שתביא ב' שערות פי' שתי שערות חשובי' דהיינו לאחר י"ב שנה ויום א' דמקמי הכי שומא בעלמא נינהו והיינו דאמרי התם אמר רבא ג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרי' נדריהם נדר וכנגדן בקטנה חולצת בקטנה שהגיע לעונת הנדרים שלה דהיינו שנת י"ב חולצה והיינו כסברי' דרבא דהכא דסבר כר' יוסי ולית הלכתא כוותיה ויש שפי' דהא דאמר רבא הכא עד שתגיע לעונת נדרים שנדרים קיימי דהיינו מבת י"ב שנה ויום א' וכשהביאה ב' שערו' דהוי' גדולה וכדרבנן והא דאמר רבא התם וכנגדו בקטנה חולצות היינו בזמן עונת נדרים של זכר שהוא שנת י"ג והא דקרי לה קטנה לאו דוקא וכן נר' דעת הגאוני' ז"ל שפסקו הלכה כההיא דרבא וכבר כתבתיה במקומה בס"ד:

בינו לבינ' מי ידענ' פי' דבהודאתן לא סגי ואעפ"י שבידו לחלוץ וכדאמרי' התם בבעל שאמ' גרשתי את אשתי שאפי' להבא אינו נאמן לגמרי וכדאמרי' התם זול חוש לה ויש שפירוש דה"ק מנא ידעי דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכי אמרי' לעיל שמא חלצה סנדל של א' מהם בפני עדים קאמ' ומאי דפרכי' הכא מנא ידענא לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעי דמהניא שאפי' הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כיון שהיה בינו לבינו ובלא עדים והרי זה כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים או קדשתי' בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא:

זו דברי ר' מאיר דקתני סתמא במתני' חליצת קטן פסולה אלמא מעשה מיהא הוי לאיפסולי מאחין אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום אפילו לפוסלה על האחין וא"ת בר"פ כל הגט דפליגי אמוראי גבי קטן ואנפילא חליצה פסולה איכא מ"ד פסולה ופוסלת ואיכא מ"ד פסולה ואינה פוסלת. וכי פליגי אמוראי בפלוגתא דר"מ וחכמים דהכא. וי"ל דפליגי בסתמא דמתני' קטן ואנפליא דקתני חליצה פסולה אי פוסלת ממש ואתיא כר"מ ואי אינה פוסלת ואתיא כרבנן כדפי':

והלכתא עד שתביא שתי שערות תלמודא הוא דפסיק הכי וכן הלכה:

הלכה חליצה בג' ונהגו העם בחמשה:

ובא לפני ר"ע בבית האסורים והכשיר. תניא בתוספתא ר' יוחנן הסנדלר היה הולך לפני בית האסורין שרבי עקיבא אסור שם ונשא מנעלים על כתפו והיה צועק מנעלים למי מנעלים למי חלצה בינו לבינה מהו וכל זה היה עושה כדי שלא יבינו אומות העולם דללמוד תורה הוא צריך היה רבי עקיבא תפוס אודיק ר"ע בבזעא דדשא [א"ל] יש לך כושר יש לך כושר. והבין ר"י הסנדלר דכשרה היא והיינו האי דקתני הכא ובא רבי עקיבא והכשיר:

והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל ח"א אין חליצת קטן כלום. פי' מתני' דתני חליצת קטן כלום. פי' מתני' דתני חליצת הגטן פוסלה. וקי"ל דכל היכא דקתני פסולה פוסלה על האחין וגם פוסל בכהונה. ר"מ היא דאמר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול דכי היכי דביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול ה"נ חליצת בן ט' פוסלת על האחים כגט בגדול אבל חכמים סברי דוקא ביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול משום דאשכחן דביאתו חשיבא שהערוות ממאנת ע"י ביאתו אבל חליצתו אינה כלום ולא פסלה על האחים.

קטנה שחלצה כו' אר"י א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאשי אבל ח"א איש כתיב בפ' אבל אשה בין גדולה בין קטנה. פי' ר"מ סבר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין פי' משום דכתיב גבי חליצה ואם לא יחפץ האיש איש ראוי חלוץ ולא קטן והוה מקיש אשה לאיא דכתיב ועלתה יבמתו השערה וכי היכי דחליצת קטן פסול ה"נ דחליצת הקטנה פסולה. אבל חכמים סברי איש כתיב בפ' ולא קטן אבל אשה בין גדולה בין קטנה חזי' לחליצה ואמרנין מאן חכמים ר' יוסי. א"ר אמי מדבריו של ר' קטנה חולצת בפעוטות. רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, פי' שנה אחת קודם לנערותי' דהוא כל שנת י"ב קודם השנה שתשלים שתכנוס יום א' בשנת הי"ג. ומסיק תלמודא והל' עד שתביא שתי שערות:

מתניתין חלצה בשנים או בג' נמצא א' מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה. אר"י אר"נ אין הל' כאותו הזוג. והארש"נ חדא זימנא דאר"י אר"נ הל' מצות חליצה בג'. צריכא דאי איתמר הך קמייתא ה"א ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בתרי נמי כשירה קמ"ל אין הל' כאותו הזוג. ואי אשמעינן בהא ה"א ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לבעיי ה' קמ"ל.

א"ר ישמעאל בר"י המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי לקיים ב' מקראות הללו והיו עיני ולבי שם כל הימים וכתיב נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. הא דפסקי הלכתא עד שתביא ב' שערות ה"מ לכתחלה דלא חלצה עד שתביא ב' שערות אבל דיעבד הא תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדל ואם לא חלצה חליצתה כשירה:

הא דתנן מעשה שחלצה בינו לבינה מנא ידעינן א"ר יהודה אמר שמואל בעדים רואין אותם מבחוץ. אפ"ה לית הלכתא כר"ע אלא חליצה פסולה:

גמרא אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום כו' מדברי התוס' דס"פ האשה ופ' כל הגט נראה דהוו גרסי אמר שמואל זו דברי ר"מ כו':

תוס' בד"ה ובא מעשה לפני כו' וא"ת היכי פשיט שהמעשה בא לפני ר"ע בבית האסורין כו' עכ"ל מדלא קאמר או דלמא ובא מעשה לפני רבי עקיבא אבראי היה ומעשה שחלצו בבית האסורין היה משמע להו דלא קמבעיא ליה אלא אמעשה שחלצו אם היה בבית האסורין אם לאו אבל הא פשיטא ליה אמעשה שבא לפני רבי עקיבא דבבית האסורין היה ואהא הקשו וא"ת והיכי פשיט לו לאבעיין טפי אמעשה שבא לפני רבי עקיבא ממעשה שחלצו אם היה בבית האסורין אם לאו דכמו דאיכא למימר דקאי בבית האסורין ארבי עקיבא לחוד ה"נ איכא למימר דקאי בית האסורין אמעשה שחלצו לחוד וק"ל:

המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי גו'. משחרב בהמ"ק פליגי ודריש מכל הימים דאף בזמן הזה עיני ולבי גו' שהיא השכינה שם והכי מפורש בירושלמי ארשב"ן כו' משחרב בהמ"ק ה' בשמים כסאו סלק שכינתו בשמים ר"א בן פדת אומר בין חרב ובין לא חרב אינו זז ממקומו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ומאן דפליג נמי הכא ואמר שיתן עיניו למעלה שנאמר נשא לבבינו גו' אל אל בשמים ירמיה אמרו לאחר החורבן אבל בזמן שבהמ"ק קיים לכ"ע עיניו למטה כמ"ש ושמעת אל תחנת עבדך גו' אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך גו' ונאמר שם והתפללו אליך דרך ארצם גו' ובא ר"י בר' יוסי ואמר פשרה ביניהם עיניו למטה ולבו למעלה רמז שעיקר שכינתו סילק לשמים אבל עיניו למטה כי לא סילק ממש שכינתו משם כי דעתו לבא עוד שם בבהמ"ק בבנינו לקיים מה שנאמר כל הימים ועיין פי' המאמר הזה בדברי רבינו יונה בפרק אין עומדין באורך וק"ק דהכא מסיק לבו למעלה ובפרק תפלת השחר שנינו במתפלל שיכוין לבו כנגד בית קדשי קדשים ואפשר לפרש כנגד בית קדשי קדשים למעלה כמ"ש בהמ"ק שלמעלה מכוון כנגד בהמ"ק שלמטה ולא משמע כן שם בגמרא שאמרו היה עומד בח"ל יכוין לבו כנגד א"י כו' היה עומד בא"י יכוין לבו כו' ודו"ק:

מי הוא שמפסיע על ראשי עם קודש כו'. דבר זה מפורש בפ"ק דסנהדרין דיליף ליה מדכתיב לא תעלה במעלות גו' וכמ"ש שם שלא יעלה בדעתו שיש לו מעלות עליהם בגדולה ושראוי לפסוע על ראשם וע"כ א"ל אבדן לפי שאתה מתגאה ומשתרר ומיקל בכבודן כ"כ אין אתה ראוי להיות מתלמידיו של רבי שהיה מפורסם במדת ענוה כדאמרינן בסוף מסכת סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא והשיב לו וכי משה הגון ללמוד תורה כו' שעשה מעשים כאלו שנראים כמתגאה על הצבור כמ"ש וישב משה לשפוט גו' ויעמד העם על משה מן הבוקר גו' אלא דלפי צורך הענין יש היתר בדבר לעשות דבר הנראה כמשתרר או שיש לפרש ממש שפסע משה על ראשי עם קודש דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר גו' שכפה עליהם הר כגיגית וכתיב ויעל משה אל הר האלהים גו' וא"ל אבדן דאינו דומה וכי משה אתה דודאי כל ישראל היו צריכין לו משא"כ אתה דאין צריכין לך והשיב לו ר"י ב"ר יוסי לפי ערך זה וכי רבך אלהים שהכל צריכין לו וז"ש דשקליה למטרפסיה דקא"ל רבך כו' דהיינו שגם אני איני צריך לו בכל דבר וכן אירע לו ע"י יבמה שבאה לפניהם בבית המדרש שהיה רבי צריך לדברי ר"י בר' יוסי שראויה להתיבם גם קטנה היא ולא תמאן ואמר שטבעו ב' בניו וב' כלותיו מיאנו נראה לפרש במדה כנגד מדה דאותן ב' כלותיו נשי בניו שטבעו הם מיאנו או בקידושין הראשונים או ביבם ולא נתקיים בהם יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו גו' א"נ שנטבעו בים שאין לו סוף ולא היה אפשר להם לייבם ואי לאו שמאנו היו נשארות עגונות לעולם ודו"ק:

סליק פרק מצות חליצה

ד"ה קטנה שחלצה וכו' ובירושלמי נמי מוקי לה כרבי מאיר. דלא תימא דלעולם דלר"מ פסולה מדאורייתא אפילו לפי סברת הירושלמי אלא שהירושלמי ס"ל דמתניתין אתיא כרבי יוסי ולכך גריס בסדר המשנה חליצתה כשרה לכך כתבו דבירושלמי נמי מוקי לה כרבי מאיר ואפ"ה גריס במשנה חליצתה כשרה:

גמ' חדא זימנא דאמר רב יוסף כו' כצ"ל. תוס' בד"ה ובא מעשה כו' אית לך כשר. ונ"ב גם בירושלמי אינו ואית לך כשר וגם מדברי רבי עקיבא הוא נראה לי:

גמרא תאנא כו' ומאנו שתי כלותיו. עי' לקמן (קח) עובדא דידהו:

תד"ה מי. ובהוריות כו' פי' לצורך העם. בהגהת הגר"א ז"ל כתב ע"ז וצע"ג. כוונתו נראה דשם אר"פ על הא דיצא לצורך ל"א אלא לקטנים כו'. אלמא דלצורך היינו לצורך נקביו. ואולי י"ל דהתוס' ר"ל דזהו ג"כ לצורך העם דאם לא יפנה א"ע לא יוכל לעשות צורך העם. או דר"ל דהכניסה היא לצורך העם. ומש"כ ובתוספתא כו' יצא לצורך העם ר"ל דחזינן דבעינן עכ"פ צורך העם יהיה ביציאה או בכניסה ולפנינו בתוספ' פ"ז דסנהדרין הגירסא כבגמרא:

תד"ה לכתחלה. ומיהו לפרסומי כו' בחמשה. כדלעיל (קא ב):

אגב יוקריה כו' נ"ב היה צר לו המקום לא היה יכול לישב דחוק והלך לבקש לו מקום פנוי שיוכל לשבת שם בריוח:

שס א"ל וכי אתה הגון כו'. נ"נ קנטרו כל כך. לפי שחשדו שעשה כך מגאוה שאינו חושש לכבוד היושבים שפוסע עליהם וקעבר אזקן ויראת. הלכך לא היה בעיניו הגון ללמוד תורה מרבי מאחר שאינו מקיים ד״ח וכל השונה לתלמיד שאינו הגון (חולין קל״ג א׳). ורבי דשתק דילמא נמי לא שפר בעיניה דעבד הכי:

שם ברבי. נ״ב נוטריקון אב רבי ודרכם להשמיט האל"ף ממלת אב לקצר כמו שנהגו לומר רב שהוא רב אבא. רבין ר׳ אבין. ובירושלמי אומרים בא במקום אבא בון במקום אבון:

תד"ה ובא. אודיק לי׳ רישיה מן כוותיה. נ״ב הביט אליו מן חלונו שבבית האסורים:

שם כושין. נ"ב פירוש כלי כוש שהוא ג"כ מכלי הטויה ואריגה כמו כוש וכרכר שהוא פלך שנשים טוות בו. וכלפי שעשה ריה"ס בדרך חכמה להראות עצמו כמוכר כלי מלאכת אריגה שהם צינוריות ומחטים כדי שלא ירגישו בו שומרי בה"א ששואל על ד"ת (כי גזרת שמ' היתה ונתפס ר"ע על שעסק בתורה כדאיתא בפ' הרואה (סא:)) ובאופן זה העלים שאלתו בתוך דברי הכרזתו אם ימצא קונים. ור"ע הרגיש וידע שלשאול דין חלצה בינו לבינה הוא צריך. אף ענהו בחכמה ע"פ דרכו אית לך כושין. כלומר אין אנו צריכים אלא לכושין ובאופן זה אית לך כשר. ולא הבינו השומרים ולא שמו לבם לזאת:

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה. נראה לי בס"ד למטה מן אותיות עין יש אותיות כסף שהוא מלשון נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת הֳ' (תהלים פד, ג) כלומר יתפלל בחשק ותאוה להתלהבות כדי לעורר הכונה ולמעלה מאותיות לב יש אך שהוא לשון מיעוט שילבש ענוה גדולה ויאמר מי אנכי שאבא להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא וכנודע ובזה תהיה תפילתו מרוצית דכתיב (תהלים קב, א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי הֳ' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. וזהו שאמרו עֵינָיו לְמַטָּה מן אותיות עי־ן וְלִבּוֹ לְמַעְלָה מן אותיות ל־ב וכאמור.
ועוד נראה לי בס"ד העין רואה ענייני עולם הזה והלב רואה ברוחניות למעלה כן התפלה פשוטה על צרכי עולם הזה ופנימיותה בצרכי שמים בספירות העליונות ועולמות העליונים והאדם יכוין על זה ועל זה בתפילתו.

אָמַר לֵיהּ אַבְדָּן: מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? וכו'.. קשא למה אמר כן 'מִי הוּא' והלא הוא רואהו מי הוא זה! והוה ליה למימר לא תפסיע על ראשי עם קודש? ועוד אומרו 'וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי' מה היום מיומים שדבר בכך והלא כל יום בא ללמוד תורה מרבי ומה ראה אבידן לקנתר את רבי ישמעאל אותו היום בקנתורים אלו מתחילה ועד סופו?
ונראה לי בס"ד דאיתא במציעא (בבא מציעא פג:) שהמלך מינה את רבי אלעזר ברבי שמעון לתפוס גנבים ולסטים וכן מינה גם כן בזה את רבי ישמעאל ברבי יוסי ואיתא התם שפגע אליהו זכור לטוב ברבי ישמעאל ואמר לו עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה? ואמר לו רבי ישמעאל מאי אעביד? הורמנא דמלכא הוא! ואמר לו: אבוך ערק לאסיא את ערק ללודקיא! ועוד איתא התם קודם שנפטר רבי אלעזר ברבי שמעון אמר לה לדביתהו ידענא ברבנן דרתיחי עלי ולא מעסקי בי שפיר, ופירש רש"י על שהיו נלקחים גנבים על ידי והיו קרובים שלהם עיין שם.
ולכן גם אבידן היה בלבו כעס על רבי ישמעאל ברבי יוסי מחמת שהיה תופס קודם זה גנבים ואפשר שהיו אנשים מקרוביו וכמו שאמרו בגמרא על רבי אלעזר ברבי שמעון והוא ושאר רבנן היו מרננים אחריו דפגע בטעות באנשים צדיקים ומסרן. והנה התם בגמרא טען רבי אלעזר ברבי שמעון: קוצים אני מכלה מן הכרם! ואמר לו רבי יהושע בן קרחה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ואתה מה יש לך בדבר זה? וזו הטענה של רבי אלעזר היא גם כן אצל רבי ישמעאל ברבי יוסי דאהא סמיך לתפוס גנבי לכלות הקוצים מן הכרם אלו ישראל דכתיב בהו (ישעיה ה, ז) כֶרֶם הֳ' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל.
והנה דרך הבא ליטול קוצים מן הכרם לפסוע על הגפנים כדי ליטול קוצים שיש ביניהם ולכן עתה כשראה אבידן את רבי ישמעאל פוסע על ראשי עם קודש מצא לו מקום לקנתרו על אותה מעשה של תפיסת גנבי שהיה רבי ישמעאל עושה אותה בטענה זו שהוא מכלה קוצים מן הכרם.
ולזה אמר מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ שדרכו להיות מפסיע על ראשי עם קודש כדי לכלות הקוצים שביניהם?! ורבי ישמעאל הבין כונתו על מה הוא רומז בזה והשיב לו תשובה נצחת על אותו קנטור ואמר אֲנִי שֶׁבָּאתִי לִלְמֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי רמז בזה אפילו לפי דעתך שאני שגיתי ומסרתי נקיים אין אני חייב בכך על פי תורתו של רבי דאיתא בגמרא דשבת (שבת יח.) תניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי, ועוד איתא התם אחד נותן את העפר ואחד את המים האחרון חייב דברי רבי עיין שם. נמצא אף על פי דבלתי מים ובלתי עפר לא הוה מתעביד איסורא בנתינת המים עם כל זה הראשון פטור והאחרון חייב. ולפי זה גם בענין זה דרבי ישמעאל מוסר האדם למלכות שאומר יש לי חשש בזה הוא אינו הורגו בידו אלא הממשלה גומרת דינו והורגתו והכא נמי האחרון הוא דחייב והראשון שהוא רבי ישמעאל פטור והלכה זו יוצאה מתורתו של רבי ועל זה נתכוון רבי ישמעאל באומרו שבאתי ללמוד תורה מפי רבי.
והשיב לו אבידן גם כן בדרך רמז וְכִי הָגוּן אַתָּה לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי? דהיינו שתוכל לדמות מילתא למילתא שאתה לומד דין הנזכר מדין הקמח והעפר דאמר רבי האחרון חייב שמצאת לעצמך פיטור מכח דין זה שהורה בו רבי? דשמא לא ירדת לסוף דעתו של רבי בהלכה ההיא ואתה טועה בדמיונך ולא דמי הא להא!
ואמר לו רבי ישמעאל וְכִי מֹשֶׁה הָיָה רָאוּי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה?! והיינו כי מצינו שלשה דברים שלא נצטווה עליהם משה רבינו ע"ה בפירוש אלא למד אותם מדבריו יתברך על פי הדמיון נמצא חידש הלכה מדעתו מכח לימוד שלמד מדבריו יתברך ולא חשש לומר הלא בודאי אין אדם יורד לסוף דעתו של הקדוש ברוך הוא ואיך אלמוד מדבריו לחדש דבר בענין אחר וכל שכן בענין זה שאני למדתי דבר מדבריו של רבי שאין לי לחוש אולי לא ירדתי לסוף דעתו של רבי!
ואמר לו אבידן וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה?! דשאני משה דנפיש חיליה לכוין האמת להשיג מה שראוי ללמוד מדבריו יתברך. והשיב לו רבי ישמעאל וְכִי רַבְּךָ אֱלֹקִים הוּא?! אדרבה זה ידוע כי האלקים מי יוכל לירד לסוף דעתו אך רבך אדם הוא ויוכל אדם לירד לסוף דעתו!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבְדָּן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָּנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַּלּוֹתָיו. הא דלקה בשלשה עונשים כי חטא לרבי ישמעאל ברבי יוסי בשלשה שנגע בכבוד תורתו וכבוד צדקתו וכבוד אביו ובודאי היה דעתו של רבי להוכיח לאבידן על הדבר הזה בינו לבינו ולא רצה להוכיחו ברבים שלא לביישו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש משום דלשון הרע חמור ששקול כשלשה עבירות לכך לקה בשלשה עונשים עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' רבי יוסי היא. עי' לעיל דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין:

תוס' ד"ה קטנה שחלצה. ומיהו בירושל' גרסי' וכו'. עי' בכורות דף כב ע"ב תוס' ד"ה תירום ותירקב:

וחד אמר עיניו למעלה וכו' כך אמר אבא וכו' עמ"ש הגאון מהר"ש בס' ווי העמודים פ"ט ומה שרמזתי על דבריו אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' צ"ה ע"ש:

תוס' ד"ה מי שצריך לו עם קדש וכו' יצא לצורך פירוש לצורך העם וכו' הרב באר שבע בתוספותיו להוריות תמה על דבריהם מסוגיא דהתם ואני השפל באתי לכלל ישוב בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ה ע"ש:

זו דברי ר' מאיר. דאמר בהאשה רבה (לעיל צו.) עשו חליצת בן תשע כגט בגדול: אבל חכמים אומרים. דפליגי עליה התם ואמרי עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל בחליצה לא ס''ל כותיה: אין חליצת קטן כלום. אפי' לפוסלה עליו: זו דברי ר' מאיר. דשמעינן ליה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין: אשה ואיש. דכתיב (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אע''ג דלא כתיב מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש לה דכתיב בההוא קרא ועלתה יבמתו השערה: עיניו למטה. כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא כדכתיב והיו עיני ולבי שם: אתא רבי למתיבתא. למדרש ואיבעי כל חד למיתב אדוכתיה: ר' ישמעאל בר' יוסי בעל בשר הוה כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ פד.): מפסע ואזיל. הולך לאט: אבדן. תלמידו של רבי היה: שקליה רבי למטרפסיה. לגמולו על ששמע ולא מיחה: פוק בדקה. אם הביאה שתי שערות: לא צריכת. למיבדקה: כבר הורה זקן. רבי יוסי: נצטרע אבדן. עונשו של לשון הרע נגעים: מדבריו של ברבי. ר' יוסי כל ברבי לשון אדם גדול: קטנה חולצת. משהיא כפעוטות כבר שית כבר שבע דתנן במס' גיטין (דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך לענין חליצה הואיל ולא כתיב מיעוט כשירה משהיא בפרק הזה שיודעת מעט להבחין: לעונת נדרים. שנה אחת קודם לזמן שתי שערות כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין: אין הלכה כאותו הזוג. אלא כתנא קמא דבעי ג': והאמר רב נחמן כו'. בריש פירקא (דף קא:): קמ''ל אין הלכה כאותו הזוג. דאע''ג דאי עבד הוא כדקתני חלצה בשנים וקתני מכשירין: הני מילי דסגי בתלתא דיעבד. כדקתני חלצה בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול פסולה הא כולם כשרים חליצה כשירה אבל לכתחלה ליבעי חמשה כרבי יהודה קמ''ל גבי פלוגתא דרבי יהודה הלכתא כת''ק:

קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצה פסולה. וא''ת אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי''ל (כדמוכח) משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמ' ואם תאמר מ''מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי''ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה''א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסי' בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש היינו מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחלה כדאשכחן בעובדא דלקמן ובירושלמי נמי מוקי לה כר''מ.: אבא יודן בירושלמי ואבדן לישנא קלילא: מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש. והא דאמר בפ' קמא דסנהדרין (דף ז:) אזהרה לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש היינו היכא שלא יצא לצורך עם קדוש אי נמי אפילו יצא לצורך יש לו לקצר דרכו כל מה שיכול כדאמרינן (קידושין דף לב:) אזהרה לזקן שלא יטריח מויראת ובהוריות (דף יג:) תניא בני חכמים ות''ח בזמן שהצבור צריכין להם מפסיעין על ראשי העם כו' יצא לצורך נכנס ויושב במקומו פירוש לצורך העם ובתוספתא גרסינן בהדיא יצא לצורך העם: רבא אמר משתגיע לעונת נדרים. ואם תאמר דבפרק יוצא דופן (נדה מו. ושם) קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסיק כי קאמר רבא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אלמא קטנה לא חלצה ואר''ת דרבא איירי הכא אליבא דרבי יוסי אבל איהו גופיה סבר עד שתביא שתי שערות והא דמסיק הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות סיומא דמילתא הוא ובפרק התקבל (גיטין סה. ושם) דקאמר רבא גבי שלש מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר והקדשו הקדש וכנגדן בקטנה חולצת מדה זו עושה אליבא דרבי יוסי ועוד דר''י הוכיח שם מכח ההיא דמי שמת (ב''ב קנה.) דרבה גרס ולא רבא: לכתחלה בעי חמשה. מכאן יש ללמוד דאין צריך חמשה אפי' לכתחלה ומיהו לפרסומי מילתא עבדינן בחמשה: רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים בשנים. ולאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ובקונטרס ל''ג שנים: ובא מעשה לפני ר' עקיבא בבית האסורין. וא''ת והא במתני' משמע בהדיא שחלצה בבית האסורין דקתני מעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני רבי עקיבא ויש לומר דבהרבה ספרים גרסי' בא מעשה לפני ר' עקיבא בלא וי''ו וקאי נמי בבית האסורין ארבי עקיבא ואם תאמר והיכי פשיט שהמעשה בא לפני רבי עקיבא בבית האסורין ולא בא אבראי ויש לומר דיודע הגמרא שבא לפניו בבית האסורין כדאמר בירושלמי רבי יוחנן הסנדלר עבר קומי חבושין דרבי עקיבא היה מכריז ואמר מאן בעי מחטין ומאן בעי צנורין חלצה בינו לבינה מהו אדיק ליה רישיה מן כוותיה אמר ליה אית לך כושין אית לך כשר:

יבמות קה ע"ב