יבמות קו ע"א

דף קו - א

תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה.

אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו ליבם: חלוץ ליבמתך ובכך אתה כונסה. והרי מטעים אותו בכך, שהרי על ידי החליצה נאסרת עליו ליבום.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, אני שונה כך: בין שנתכוון הוא [היבם] לחליצה, ולא נתכוונה היא [היבמה] לחליצה, בין שנתכוונה היא לחליצה, ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, ^[141] עד שיתכוונו שניהם כאחד לשם חליצה ^[142], שרק אז חליצתה כשרה.

ואת אמרת שבחליצה מוטעת, שלא רק שאינו מתכוין לשם חליצה, אלא שהוא מתכוין לשם יבום, תהא חליצתה כשירה!?

אלא, באמת חליצה כזו פסולה, שהרי לא נתכוין לחליצה.

וזוהי חליצה מוטעת: כל שאומרים לו: חלוץ לה ליבמתך, על מנת שהיא תתן לך מאתים זוז. שאף על פי שלא נתנה לו לבסוף חליצתה כשרה.

והטעם מפורש במסכת כתובות [דף ע"ד], שכל חוקי התנאים נלמדים מהתנאי שהתנה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן. ואחד הכללים הוא, שצריך שיהא תנאי שיכול להעשות על ידי שליח, כפי שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד. אבל תנאי שאינו יכול להעשות על ידי שליח, כגון חליצה, אין תנאי מועיל בה.

תניא נמי הכי: חליצה מוטעת כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת? כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.

ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ולא רצו שתתייבם לו, ולכן הטעו את היבם ואמרו לו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ובא מעשה לפני רבי חייא והכ שירה.

ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא כדי לכנוס את יבמתו. אמר לה רבי חייא בר אבא ליבמה: בתי, עמודי ^[143] והתייבמי לו!

אמרה ליה לרבי חייא אימא [אימה של היבמה]: ישיבתה של בתי מלהתייבם לו זו היא עמידתה ותקנתה.

אמר לה: ידעת ליה? האם את מכירה ביבם זה שום דבר גנאי?

אמרה ליה: אין! ממונא הוא דחזא לה, וקבעי למיכליה מינה. ראה היבם שיש לה ממון, והוא רוצה לאכלו ממנה, ולכן רוצה לייבמה כעת, ואחר כך יגרשנה ^[144].

אמר לה רבי חייא ליבמה: לא ניחא לך להתייבם?

אמרה ליה: לא!

אמר ליה רבי חייא ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.

לבתר דחלץ לה, אמר ליה ליבם: השתא, לאחר שחלצת לה, מינך אפסלא לה, ^[145] ואינך יכול עוד לייבמה. חלוץ לה עתה חליצה מעלייתא, כי היכי דתישתרי לעלמא [כדי שתהא מותרת לינשא לעולם].

בת חמוה [בת חמיו] דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה. אתא לקמיה דאביי. אמר ליה אביי ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.

אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן, שאינה חליצה עד שיתכוונו שניהם לשם חליצה?

אמר לו אביי: ואלא היכי אימא ליה ליבם להטעותו, כדי שיסכים לחלוץ לה?

אמר ליה: אמור לו כך: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.

לבתר דחלץ לה היבם, אמר לה אביי ליבמה: זיל הב ליה ליבם את המאתים זוז שהבטחת לו.

שאמנם החליצה אינה נפסלת בגלל התנאי, אבל סוף סוף הרי התחייבה לתת לו מאתים זוז, ומחוייבת לקיים את התנאי כשאר שכירות דעלמא ^[146].

אמר ליה רב פפא: כיון שהוא היה מחויב לחלוץ לה, ולא רצה, "משטה אני בך" עבדה ליה, ורק לשטות בו אמרה שתתן לו, כדי שיחלוץ לה. ולכן אינה מחוייבת בזה ^[147].

מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעברא לפניו כדי לעבור את הים, והיה נחוץ לו ביותר לעבור, כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורים. ואמר ליה לבעל המעבורת, טול דינר [שהוא סכום גדול בהרבה מהסכום המקובל להעברה במעבורת] והעבירני את הים ! אין לו לבעל המעבורת אלא שכרו הרגיל ^[148].

אלמא, מצי אמר ליה משטה אני בך, ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה גדול. הכא נמי, גבי חליצה, משטה אני בך עבדה ביה.

אמר ליה אביי לרב פפא: אבוך היכא?

אמר ליה: במתא [בעיר].

אימך היכא?

אמר ליה: במתא.

כלומר, כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך, לפיכך קא מחדדן שמעתיך.

יהיב בהו עיניה [נתן בהם עיניו] ושכיבן אביו ואמו של רב פפא.

תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה,

אבל גט מוטעה פסול.

והטעם, מפני שבגט מועיל תנאי, שהרי הוא יכול להעשות על ידי שליח, כתנאי בני גד ובני ראובן. שהאומר לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. ולכן אם לא התקיים התנאי, אין הגט חל.

חליצה מעושית, דהיינו, שנעשית בכפיה, פסולה.

ואילו גט מעושה כשר.

היכי דמי?

אי דאמר לבסוף רוצה אני, אפילו חליצה מעושה נמי תהא כשרה!

ואי לא אמר לבסוף רוצה אני, גט מעושה נמי לא יהא כשר! ומבארינן: הכי קאמר:

חליצה מוטעת לעולם כשר. וגט מוטעה לעולם פסול.

חליצה מעושית וגט מעושה, זימנין [לפעמים] כשר, וזימנין פסול.

הא דכשר, היינו היכא דאמר לבסוף רוצה אני ^[149].

ואילו הא דפסול, היינו היכא דלא אמר רוצה אני.

דתניא: כתיב בקרבן נדבה: "יקריב אותו", ולשון זה משמע בעל כרחו, מלמד שכופין אותו להביא את נדרו.

יכול שיביאנו בעל כרחו, כמשמעות הכתוב?

תלמוד לומר דכתיב התם: "לרצונו", שמשמע שדווקא מרצונו מביאו.

הא כיצד, היאך יתכן שיביאנו גם בעל כרחו וגם לרצונו?

אלא, כופין אותו, כפי שמשמע מהפסוק: "יקריב אותו", עד שיאמר: רוצה אני! ויתקיים מה שכתוב "לרצונו".

וכן אתה מוצא בגיטי נשים, באלו שכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס [כדאיתא במס' כתובות עז א], שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין ליבם ויבמה שבאו לפני בית דין לחלוץ, אף על פי שאין בית הדין מכירין בהם שהם יבם ויבמתו אלא על פי דבריהם.

וכן, ממאנין, בית דין נזקק למיאון, אף על פי שאין מכירין את האיש והאשה.

והואיל וכך, שנזקקין להם אף על פי שאין מכירין אותם, לפיכך עדים הרואים בחליצה ובמיאון, אין כותבין ונותנין לה גט חליצה להיות בידה לראיה, אלא אם כן מכירין שהן יבם ויבמה. וכן אין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין.

משום דחיישינן לבית דין טועין, שאינם יודעים שחולצין וממאנין אף על פי שאין מכירין, והם יראו את השטר, ויסמכו על מה שכתוב בו, שפלוני יבם את פלונית, ולא יבדקו אם היבם הכתוב בשטר הוא אכן היבם, וישיאוה על פי השטר. והרי באמת אי אפשר לסמוך על הכתוב בו, שהרי חולצין אף על פי שאין מכירין! אבל עכשיו, שאין כותבין אלא אם כן מכירין, אף אם זה שחלץ לה אינו יבמה האמיתי, מכל מקום לא יצא מזה נזק, שהרי כל זמן שאין לה גט חליצה לא ישאוה.

ורבא דידיה אומר: אין חולצין ^[150] אלא אם כן בית הדין מכירין ^[151] את היבם שהוא יבמה של האשה ^[152], וכן אין ממאנין אלא אם כן מכירין.

לפיכך, כיון שעל כרחך בית הדין צריכין להכיר את היבם והיבמה, לכן העדים שראו את החליצה כותבין גט חליצה, אף על פי שאין מכירין את היבם והיבמה.

וכן כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין.

ולא חיישינן לבית דין טועין, ^[153] שיחלצו אף על פי שאין מכירין, ויחלצו לה ממי שאינו יבמה.

הא דאמר לי' אביי לההיא דחלצה זיל הב ליה מאתים זוז דאתנית בהדיה.ומסקנא משטה אני בו עבדי לי' נראה לי שאין דינן אלא בזה משום דכיון דאין החליצה תלוי' בנתינת המעות לפי שאין תנאי בחליצה הוה לי' כשכירות בעלמא ומחייבה לשלומי בכדי הראוי לו ממנה אלא שאומרת לו משטה אני בך אבל בשאר תנאין בעלמא כגון הילך גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אם בא לתבעה בב"ד ליתן לו אינה מתחייבת בכלום ואין לו עלי' אלא תנאה אם נתנה מתגרשה ואם לאו אינה מתגרשה דבמה נתחייבה היא הרי לא נגמר מעשה ביניהם שתתחייב בו לשלם ואפילו חזרה אחריו ואמרה לו תן לי גט ואתן לך מאתים זוז ואע"פ שאם נתן סתם חייבת ליתן כיון שהתנה עלי' בע"מ אינה חייבת לשלם שהרי פירש כפיה שלה אם לא תתן יבטל מעשה.

ודאמרינן משטה אני בך עבדי ליה. קשיא לי, והא אמרינן התם (בב"ק דף קט"ז) ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני חייב ליתן לו דאמר לי' אפסדתן מיהא ה"נ הא אית לי' זכות בנכסים ובגופה של אשה ואמר לה אפסדתן מיהא ויש לומר דוקא ביבם שאינו הגון לה קאמרינן דכיון דמצוה מן התורה בחליצה דכתיב ודברו אליו ורמיא עלי' למיחלץ לא מפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי' הילכך כשהתנית עליו כיותר מן הראוי לו דמי ופטורה וכן נראה מפיר"ש.
ושמעי' מינה דמי שהוא חולה וסמני' ביד חבירו שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו אין לו אלא דמיהן אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמי' הרבה.
ויש מפרשי' דטעמא דמתניתין משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו ולא מסתברא דמדמי' לה לחליצה בשמעתי' דהא מ"מ ליכא עלי' חיובא ממש למיחלץ ולישנא דמשטה אני בך נמי דיקא הכי כדפרישית.

גרסת הנוסחאות: אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין לפי' אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואין חוששין לב"ד טועין. כלומר אין חוששין שמא יטעו ב"ד של אחריהם לומר הואיל וחלצו ראשונים מכירין היו ויבאו להתירה והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום אלא לפי' לא הזכיר עדים משום דעדים אי לא כתבי ואישתמודענוה אלא סתם לאו כלום עבדי ולמכתב הכי ליכא למיחש אלא א"כ קים להו במילתא דקמאי דכתבי ואישתמודענוהו ורבא דידי' אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין וכו' חיישינן לב"ד טועין כדאמרן שמא יטעו ב"ד של אחריהם לסמוך על הראשונים ומתרץ לה התם ביש נוחלין (דף קל"ח) משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומשו"ה לא אמר חוששין לעדים טועין משום דעדים א"נ כתבי גיטא אי לא כתבי ואישתמודענוהו לא איהנו ולא מידי דבי דינא בתר עדים דייקי ולמכתב הכי ליכא למיחש כדפרשינ'.
ורש"י ז"ל גורס בדרב הונא חוששין לב"ד טועין ופי' אם יכתבו לה עדים ראינו שחלצה בבית דין פלוני ואפילו לא כתבו בי' ואישתמודענוהו חיישינן שמא יסמכו ב"ד של אחריהם על גט זה להתירה, פי' לפי' אבל בשלא כתבו אין לחוש שמא תביא עדים לפני ב"ד שכיון שלא כתבו לה ראשונים כלום חוששין שמא לא נגמר להם עדות ואישתמודענוהו ולפי' לא התירוה בגט. ורבא דידי' אמר אין חולצין וכו' ולא חיישינן לב"ד טועין. פירש"י ז"ל לא חיישינן שמא טעו ראשונים לומר חולצין ואעפ"י שאין מכירין ואינו מחוור שאפילו בעדים אין חוששין בראשונים שמא כתבו כלום שלא כדין כדתני' התם בב"ב (דף קל"ח) גבי שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא א"כ מכירין לפי' גובה ואין צריך להביא ראיה [וא"כ מאי רבותא דלא חיישינן וב"ד טועין שעשו שלא כדין].
ויש לפר' האי אין חוששין לב"ד טועין כמו אין לחוש לב"ד טועין ולפי שאמר רב הונא חוששין אמר איהו אין חוששין ורבא ורב הונא בהא פליגי רב הונא סבר חולצין ואם אין כותבין אין לחוש שאין ב"ד טועין בכך [ולכן אין כותבין אפילו בלא אישתמודענוהו דחוששין לב"ד טועין שיסמכו להתירה] ורבא סבר אע"פ שלא כתבו לו כלום יש לחוש שמא יסמכו על ב"ד ראשון ולפי' אין חולצין אלא אם כן מכירין [ולכן כותבין אף שאין מכירין ואין חוששין פי' דאין מה לחוש דהא ודאי עשו כדין] והיינו דמקשי' בב"ב (שם) מינה לומר שחוששין לב"ד טועין סבירא ליה לרבא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בהלכותיו [והיינו מהא דסבר אין חולצין אלמא דחוששין שב"ד יטעו להתירה].
ואיכא דדאיק אשמעתין למה אין חולצין וכותבין ומתירין אע"פ שאין מכירין והלא שנינו בפרק האומר שבקדושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן ואמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו.
ומסתברא דלאו קושיא היא כלל, שאם לא היו מכירין שזה שם האיש ודאי הרי אמרו צריך להכיר שם האיש בגט וה"ה לשם האשה חוששין שמא אסיק אנפשיה שמא דפלוני בעלה כדי להוציאה מתחתיו ואף כאן שמא העלה שמו כשם יבמה להוציאה ממנו ולקחתה לעצמו במדינה אחרת וכן נמי אפילו במכירין והוחזקו בשמו מכיון שחלץ לה בכאן בב"ד הרי פסלה על יבמה והוציאה ממנו אומרין את אחד היה למת שבא וחלץ לה בב"ד פלוני ונמצאת פטורה מן היבמין הודאין לכשיבאו הילכך חוששין להם שמא זה רוצה להוציאה מידם ולנשאה לעצמו כמו שאמרו בגיטין אבל התם אלו אתי אחרינא ואייתי עדים שהוא קדשה אחרון נאמן מש"ה סמכינן עלי' דהאי השתא עד דאתי סהדי וליכא למיחש למידי שמא ישאנ' במקום אחר שאם שניהן רוצין עכשיו נמי יכולין לילך ולינשא בכל מקום בלא גט ותאמר פנוי' אני ואם חוששין לחומר שבסופה אם יבא המקדש ועדיו עמו מה הועיל בגיטו עכשיו נמי יש להם לחוש וא"ת שמא יהא שמו כשם אותו שקדש כבר אמרו שני יוסף ב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (דף קס"ז).
גמרו של דבר, כל שאלו יבא בעל ודאי והיא פטורה ממנו אין נאמן וחוששין להן, וכל שאלו יבא ומקלקלה נאמן ליתן גט.
ובירושלמי במסכת קדושין (ג,ז), רב הונא בשם רב נאמן לכנוס מתניתין פליגא על רב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו זהו שקדש ופירושו כענין שאמרנו דהתם הוחזק אשת איש ודאי ואפילו באה עכשיו ממדינת הים יש לחוש שמא זה שמוציאה מתחת בעלה שיבא אחרי' אבל הכא כיון שאין כאן גט אלא מזה או שכונס אין לחוש שהרי אם יבאו עדים ויעידו שאחר קדש יוצאה היא מידו של זה ובנתים יחושו לעצמן.

בתי עמודי. מה שפירש רש"י ז"ל משום דכתיב ועמדו שני האנשים בעמידה אינו מחוור בעיני, וכבר הארכתי בה למעלה (קג, א) גבי בין יושב בין עומד בין מוטה בס"ד.

אמר ליה השתא מינך איפסילא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר אני רוצה ואפילו בשוטים. דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) אתא עובדא קומי ר' מנא ועבד כר"ל, [כד] משמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה זמן [תניינות]. וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן מיהא לא מעגנין לה. והכי משמע לי דתנן לקמן בפרק בית שמאי (יבמות קיא, ב) יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואמרינן עלה בגמרא (קיב, א) עד שכופין אותו לחלוץ נכופהו ליבם, ופרקה רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. וכיון דאסירא ליה כופין אותו לחלוץ, ואפילו לא באה מחמת טענה. דעד כאן לא בעינן באה מחמת טענה אלא כדי לכתוב עליו אגרת מרד כדאיתא בכתובות פרק אע"פ (כתובות סד, א) אי נמי ליתן כתובה למי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה מחמתו, דאי באה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה ואם לא לא יתן כתובה כדאיתא לעיל בשלהי פרק הבא על יבמתו (יבמות סד, א) אבל כל שיושבת עגונה אפילו בלא טענה כופין אותו לחלוץ. והא דאמר ליה רב פפא לאביי לא סבר לה מר להא דר' יוחנן, ואמר ליה אביי אלא היכי נעביד ואמר ליה חליץ לך על מנת שתתן לה מאתים זוז, ולא שבקיה דיחלוץ בהשטאה זו ובתר הכי יכפוהו. משום דלא ניחא ליה בכפיה, דלמא לא מיתרצה אי נמי דגברא אלמא הוא ולא מצו כפו ליה. אי נמי כיון דאפשר ליה בלא כפיה, לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך.

אלא היכי נעביד אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן כו'. והוא הדין לכל שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה, אלא שטועה שיועיל לו בזה מצד אחר, וכאותה שאמרו בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם אתא עובדא קומי ר' חייא בר ווא א"ל בני האשה הזאת אינו רוצה לך דרך יבום אלא חליץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין, מן דחלץ לה אמר ליה אין אתו משה ושמואל לא שרו לה.

בתר דחלוץ אמר לה זיל הב ליה אמר ליה רב פפא משטה אני בך עבדה ליה. איכא למידק היכי הוה מחייב ליה אביי למיתן לי, ורב פפא למאי אצטריך לאתויי ראיה מן הבורח מבית האסורין דאינו פטור אלא בדאתני ליה טפי מאגריה, והא הכא כיון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה, ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן תתקיים ואם לאו תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט. ותדע לך דהא איבעיא לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא. ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בעל כחרה, הרי אלו עליה כחוב ועל כרחיה מקבל, כדמוכח במציעא (עז, ב) גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון אלא על כרחין אין מחייבין אותה, אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה ואינה מגורשת. וכיון שכן הכא נמי ימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא, והרי החליצה ממילא קיימת והיא פטורה. ויש לומר דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא, ולא דמיא לבורח מבית האסורין. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה"ו) אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ב ליה) דמדין שכירות הוה בעי חיובי. אלא מכיון דלאו הגון לה הוא, ומצוה עליה מן התורה בחליצה ורמיא עליה למיחלץ, האי כעין אנוסה היא. ואיהו נמי לא פסיד מידי, דהא לא חזי ליה מינה מידי, והלכך לא יהבה ליה מידי, דכל מאי דאתני בהדה יותר מן הראוי לו התנתה לו ופטורה. וכן דעת מורי הרמב"ן נר"ו. וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן בלבד. אבל רפאהו יש לו שכרו משלם, שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה. ויש מי שפירש דטעמא דמתניתין דמי שהיה בורח מבית האסורין, היינו משום דחייב הוא להצילו, ומשום הכי אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין, דהא מכל מקום ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. (ועיין ריטב"א ומאירי).

הגרש"י ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובהל' גדולות וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכירין וממאנין אף על פי שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין וכו' לפיכך כתובין אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לבית דין טועין. ופירש רש"י ז"ל אין עדים כותבין לה דחוששין לבית דין טועין, דאם כותבין לה העדים ראינה שחלצה בבית דין פלוני ואף על פי שלא יכתבו לו ואשתמודענוהו חיישינן שמא יטעו הב"ד הבאים אחריהם ולא ידקדקו אחר העדים ויתירוהו על פי גט זה, דקסבר רב הונא דבי דינא בתר עדים לא דייקי. אבל כשלא יכתבו לה אף על פי שתביא עדים לבית דין שבפניהם חלצה ליכא למיחש למידי, דכיון שהעדים בעצמן מעידים בפני בית דין, לעולם אין הבית דין מתירין אותה לינשא עד שיחקרו וידקדקו עם העדים אם הכירוהו אם לאו. אי נמי דכיון שהיא באה ואין גיטה בידה, חוששין שמא לא נגמרה להם עדות ולא הכירוהו ולפיכך לא התירוה בגט. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולפיכך העדים יכולים לכתוב אף על פי שאין מכירין, ואין חוששין שמא טעו בית דין וחלצו אף על פי שלא הכירו, שאין חוששין לבית דין טועין. וקשה קצת דכיון דאין חולצין אלא אם כן מכירין, מאי רבותא דלא חיישינן לבית דין טועין, אפילו בעדים נמי בכי הא לא חיישינן, דלעולם בראשונים אין חוששין שמא טעו, כדתניא התם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלא, ב) גבי מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך גובה ואין צריך להביא ראיה. ושמא מתוך שאמר רב הונא חוששין לבית דין טועין, אמר נמי רבא אין חוששין. ואף על גב דהכא אמרינן בדרבא אין חוששין לבית דין טועין, ובפרק יש נוחלין ילפינן מינה דחוששין לבית דין טועין, לא תיקשי לך, דהכא קאי אלפיכך כותבין, כלומר כיון שאין בית דין חולצין עד שיכירו לפיכך העדים יכולין לסמוך על זה מן הסתם ולכתוב אף על פי שלא נתברר להם אם נגמרה עדות לדיינין אם לא, לפי שאין חוששין לבית דין טועין. והתם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין אלמא חוששין לבית דין טועין, כלומר, מפני מה אסר רבא לחלוץ עד שיכירו ופליג אדרב הונא דשרי. משום דקא סבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא. ואם בית דין ראשון נזקקין להם אף על פי שלא הכירום, יבואו בית דין אחרון לטעות אחר הראשון ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו ויסמכו עליהם ויתירום, וזה הוא שכתב הרב אלפסי ז"ל כאן בדרבא אין חוששין וכתב שם חוששין. ורב הונא דפליג עליה דרבא סבר דאין חוששין שמא יטעו האחרונים בכך, דכיון שחולצין אף על פי שאין מכירין הכל יודעין ולא טעו בכך לומר שהכירו. אבל אלו כתבו לה העדים בכי הא חיישינן דלמא יטעו, משום דקסבר דלא דייקי אפילו בתר עדים כדכתבינן לעיל.
ויש ספרים דגרסי איפכא וגרסי בדרב הונא אין חוששין לבית דין טועין ובדרבא חוששין לבית דין ובדרבא חוששין לבית דין טועין (עיין תוס' ד"ה ורבא בשם ספרים ישנים), וה"פ חולצין אף על פי שאין מכירין ואין חוששין שמא יטעו בית דין שלאחריהם לומר הואיל וחלצו הכירו, והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום, לפיכך לא הזכירו עדים משום דעדים דאי לא כתבי ואשתמודענוהו אלא סתם לאו כלום הוא. ולמי שכתב ואשתמודענוהו ליכא למיחש, דלשקרא ממש לא חיישינן דאינהו לא כתבו הכי אלא אם כן קים להו במלתא דקמאי אשתמודעוהו. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. כלומר, שאם יטעו הבית דין הבאים אחריהם ויסמכו על הראשונים משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לעדים טועין ליכא למיחש כדאמרן, דאי לא כתבי ואשתמודענוהו לא סמכי בית דין עלייהו, דבתר בי דינא לא דייקא אבל בתר עדים דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (שם). ואם תאמר למה אין חולצין וכותבין ומתירין אף על פי שאין מכירין. ומאי שמנא מהא דתנן בקדושין פרק האומר (סג, ב) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמרינן עלה בגמרא (שם) נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. זו אינה קושיא, משום דהכא איכא למיחש שמא לא זהו יבמה אלא אחר, וזה מערים כדי לפוטרה מן היבם ולישאה במקום אחר, ואינן מתיראין שמא יבא יבם ויוציאנה, דמימר אמרינן זה בעצמו הוא שנחלץ או אחר אחר היה לו שחלץ ופטרה, וכיון שאין היבם יכול לקלקלה חוששין להם. אבל התם ליכא למיחש למידי, דהא אימת דאתי אחרינא ומערער ואתו עדים שהוא קדשה אחרון נאמן, וכיון שכן אף הן אין מקלקלין את עצמן וחוששין שמא יבא בעל ומערער. ואם תאמר ניחוש שמא יהא שמו כשם אותו שקדש. כבר אמרו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחרת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (בבא בתרא קסז, ב). ואם תאמר ניחוש דלמא מסיק שמיה כשם אותו שקדש. כבר אמרו (שם) צריך להכיר שם האיש בגט והוא הדין נמי לשם האשה, ואם תאמר עוד אף על פי שהוחזקו שמותיהן בעיר, ניחוש דלמא אחרינא יש דשמו כשמו כך לתרי יוסף בן שמעון בעיר אחת לא חיישינן, כדאיתא בגט פשוט (ב"ב קסז, ב ותוס' שם ד"ה וליחוש והוכיחו כן מב"מ יח, ב) ואיתא נמי לקמן במכלתין (יבמות קטו, ב). ותדע לך דלא דמו דהא התם (קדושין שם) נאמן אף לכנוס כדאמר רב אסי התם וקיימא לן כותיה.

הא דאמר רבא אין ממאנין אלא אם כן מכירין. פירוש אלא אם כן מכירין האשה, אבל בשמכירין האשה אף על פי שאין מכירין הבעל ממאנין, דמאי איכפת לן בבעל, דהא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום, שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא. אלא ההקדפה בהכרת האשה במיאון, דלמא מסקה שמה כשם אותה קטנה שנתקדשה. ואם תאמר היא גופה מאי איכפת לן והלא אלו רוצה למאן תמאן, ואם היא אינה רוצה למאן בבעל מאי קא מהנה להו האי דממאנה עכשיו בפנינו. ויש לומר דלמא מייתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מאנה לה וקרובים ירתי לה.

חלוץ לה ובכך אתה כונסה פי' וה"ה בשאר הטעם וכעין שאמ' בירוש' אמרו לו בני האשה הזאת אינה רוצה כך דרך ייבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך כדרך נשואין מאן דחלץ לה ואמר לה אין אתי משה ושמואל לא שרו לה אלא כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך ר' זוזי פירוש וקרי לה חליצה מוטעת מפני שאינה נותנת לו כלום כדלקמן דק"ל שאין תנאי בחליצ' כיון שא"א לקיים החליצה על ידי שליח וכדאיתא בפרק המדיר:

אמר לה בתי עמודי פירוש רש"י זכרונו לברכה עמודי להתייבם אמר לו ישיבתה זו היא עמידתה כלומר ישיבתה מלהתייבם זו היא עמידתה דיבום קלקול הוא לה אמר להו ידעא לי' כלומר כבר יודעת ומכרת בו שאינו הגון לה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה. ועוד פי' בו ל"א עמודי לחליצה ואמ' כן להכיר בה אם היא ראויה לו כי אמרו לו שהיא קטעת ועכ"ז היה הוא רוצה לייבם ולא לחלוץ ולברר הדברים אמר לה עמדי לחליצה ואמרה ליה ישיבתה זו היא עמידתה כלומר כי איני יכולה לעמוד דקטע' אני ועל זה אמר ידע לה כלומר הייבם הזה מכיר הוא בה מום זה אמרה לו אין וממונא הוא דידע לה ואז הכיר בו שהיה יבם שאינו הגון לה והתחיל לטעותו והפי' הראשון נכון יותר:

מינך איפסלא לך חלוץ לה חליצה מעליא ודעת רבותי ז"ל דכל שנפסלה לו כופי' אותו לחלוץ שלא תהא עגונה וכדאמרי' בפ' היבמה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה שכופי' אותו לחלוץ וכדאמרי' ב"ש כשהיה גטה יוצא מתחת ידה וכ"ע. והא דאמרי' בסמוך בעובדא דבת חמות דרב פפא דא"ל אביי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן לא תקשי לך שיחלוץ בהטעאה ע"מ לכנסה ותפסול עליו ואח"כ יכופו אותו לחלוץ דהא לא קשיא דדילמא גברא אלמא הוא שלא היו יכולים לכופו ועוד דכל היכא שאפשר בלא כפייה טפי עדיף ועוד דכל היכא שאפשר בחליצה א' לא מטרחי' ב"ד תרי זמני:

בתר דחלץ לה אמר לה אביי הב ליה פרש"י ז"ל הב ליה דהא קבילא עלה דאע"ג דחליצה לא מפסלא בהכי שאין תנאי בחליצה מ"מ מחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא ע"כ פי' שאין זה כתנאי דעלמא שהמעשה תלוי בהם דהתם אם לא רצה לקיים תנאו הרשות בידו ויהא המעש' בטל אבל הכא שאין המעשה תלוי בתנאי כי המעשה הוא קיים לגמרי אין התנאי אלא כמתנה בשכירות:

אמר ליה רב פפא יכלה למימר לי' משטה אני בך עבדה לה פרש"י ז"ל כיון דחליצה כשרה היא מדינא נמי לית ליה כיון דעליה רמיא מילתא למעבד ולא בעי' משטה אני בך עבדי לך ודומ' לו ההיא דמעבורת כי חייב היה להצילו ומשום הכי אין לו אלא שכרו ויפה פי' ז"ל מ"מ עדין צריך להוסיף בזו ובההיא דמעבורת כי אע"פ שקצץ עמו שכירות ועשה פועל מלאכתו על פי השכירות ההוא ובעלמא כי האי גוונא אינו יכול לחזור בו וחייב לתת מה שפסק עמו משלם שאני הכא כי מתוך האונס פסק ובהא דהכא דייבם שאינו הגון לה היה וכדי שלא תתעגן עמו וכן במעבורת אנוס היה ומחמת האונס פסק וקציצה באונס כמאן דליתא דמיא ואין לו אלא שכרו וכ"כ בתו' כי הצרי' סממני' וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחק ואינו נותן אלא דמיהן וכן הפוסק עם הרופא הרבה אבל הר"ה ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרות בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו:

היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפי' בחליצה נמי פי' דמסתמא כשהיא מעושי' בדין מיירי ודומי דגט מעושה כשר דמיירי כשהיא מעושה כדין:

ה"ק חלוצה מעושה כשר וכו' מנין פסול וכו' פי' ונקט רבותא דאפי' בגט החמור שהוא אסור כרת אם אמ' רוצה אני כשר כיון שמעושה כדין ואפי' בחליצה שהוא אסור קל ויבם שאינו הגון אם לא אמר רוצה אני פסולה וחליצה מעושה כדין כבר פרש"י ז"ל דהיינו כל שאין היבם הגון ונותנת אמתלאה לדבריה דאי לא יכלינן לאטעיי כופין לחלוץ אבל לדעתנו אין כופי' לעולם אלא כשהוא פסולה לו והכי ריהטא פשטא דמכילתי' כבר כתבנוה בפ' החולץ:

גרש"י ז"ל וכן הוא בפר"ת ז"ל ור"ה ז"ל כן הוא גורס א"ר הונא אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבי' גט חליצה וגט מיאון אלא א"כ מכירין דחוששי' לב"ד טועים ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירין לפי' כותבי' גט חליצה אע"פ שאין מכירין ואין חוששי' לב"ד טועי' ופרש"י ז"ל חולצי' ב"ד אע"פ שאין מכירין כי זו היבמה או הקטנה נשאת לזה לפי' אין לעדים שראו חליצה או מיאון בב"ד לכתוב לאשה גט חליצה או גט מיאון עד שיהו מכירין בהם ושיוכלו לכתוב בו שהכירו' שאין כותבי' בלא הכרה אבל אם יכתבו סתם דלא קבלו ואשתמודעינהו חוששי' שמא יבא הגט לפני ב"ד אחר ויתירוהו בטעות כסבורים שלא היו העדי' גומרי' הדבר לכתוב לה גט אא"כ היו מכירי' דבשלמא בעדות שיעידו ע"פ שראו אותה שחלצה או שמיאנה לא יטעו ב"ד האחרון דמידע ידעי דב"ד הראשון חולצי' או ממאני' בלא היכר אבל כשרואים בידה גט חליצה מימ' אמרינן שלא היו העדים גומרים הדבר אלמלא שהכירו ורבא דידי' אמר אין חולצי' אא"כ מכירין ואין ממאני' אא"כ מכירין לפיכך העדים שראו חליצה או מיאון יכולין לכתוב לה גט חליצה וגט מיאון אע"פ שהם לא הכירו ואין חוששי' שמא טעו ב"ד הראשון לחלוץ לה וא"ת והא בפ' יש נוחלי' (דף קל"ח) ילפי' מדרבא דחוששי' לב"ד טועי' ואלו איהו אמ' הכא דאין חוששי' לפי גרסא זו וי"ל דתרוייהו איתנהו דהכא קאמר שאין חוששי' העדי' שטעו ב"ד הראשון והתם דייקי' מינה כי מפני כן לא התירו לב"ד הראשון לחלוץ בלא הכיר' מפני שאנו חוששי' לב"ד טועי' שיבא ב"ד אחרון ויתירוה עפ"י העדים שיעידו לפניה' שחלצה בב"ד הראשון ולא ידקדקו בדבר לחוש שמא חלצ' בב"ד ראשון בלא הכירא:

ורב הונא שאמ' חולצ' אע"פ שאין מכירין שאין חוששי' לב"ד טועי' בדבר זה ודקא' הכא חוששי' לב"ד טועי' כשיראו גט חליצה כדפרש"י וא"ת ולדברי רבא מאי אירייא דקאמר שאין חוששי' לב"ד שטעו לחלוץ שלא כמצו' חכמים דהא בעדים נמי לא חיישי' לעולם שעשו בדבר שלא כשורה כדאית' בכמה דוכתי וכדאמרי' בפ' יש נוחלי' מנה יש לי ביד פלוני אין כותבים אא"כ מכירין לפי אם כתבו גובה ואינו צריך ראיה וי"ל דאה"נ ואיידי דנקט בדרב הונא חוששי' לב"ד טועי' נקט איהו ואין חוששי' לב"ד טועים ומ"מ עדין קשה לפי גרסא זו דחוששין לרב הונא ואין חוששי' דרבא לא מיירי בחדא מילתא דאלו רב הונא איירי שחוששי' שיטעו ב"ד אחרון בגט שיכתבו העדים ואלו רבא איירי אין חוששי העדים שיטעו ב"ד הראשון במה שעשו ואין זו שיטת התלמוד אלא בההיא מילתא דאמר חד חוששי' אמ' אידך אין חוששי'. ויש גרסא בספרים בדרב הונא אין לחוש לב"ד טועי' וגר' בדרבא חוש שי' וכההיא דפ' יש נוחלין וה"פ דרב הונא אמר חולצי' אע"פ שאין מכירין ואין כותבין גט חליצה להתירה להנשא אא"כ מכירין ואין חוששי' שיטעו ב"ד האחרון להתירה בעדות חלוצת ב"ד הראשון ורבא אמר אין חולצי' בלא הכרה וחוששי' לב"ד טועי' שיטעו ב"ד האחרון לסמוך על חליצת ב"ד הראשון בבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולעדים טועים ליכא למיחש דבי דינא בתר עדים דייקי וכדאיתא בפ' יש נוחלים והגרסא הזאת היא נכונה יותר. ק"ל לרבנן ז"ל לכולהו נסחי למה אין חולצין אא"כ מכירין מ"ש מהא דאמרי' התם הפ' האומ' דקדושי' (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואינו יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר קדשתי' אני נאמן ואמרי' עלה בגמ' נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו וי"ל דהכא איכא למיחש שמא אין זה יבמה וחולץ אותה כדי לעשות לה גט חליצה ושילך ושישאנה במקום אחר שהרי אינו חושש שיבא היבם ויוציאנה דמימ' אמרי' אולי זהו היבם שנחלץ ממנו או אח אחר היה לו שחלץ ופטרה ורחוק הוא שיביא היבם עדים שהוא יבמה וכי לא הי' שם יבם אחר אבל התם ליכא למיחש שילך וישאנה הוא במקום אחר שהרי חושש הוא שיבא מי שקדשה ויברר שהוא קדשה ותצא מזה לגמרי כיון שאין לה גט ממנו וא"ת ניחוש שמא זה המגרש יהא שמו כשם המקדש ממש ותאמר שנתגרשה ממנו בגט זה הא ליתא דקי"ל שאין חוששי' לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו ואם הוחזקו אין מגרשי' אלא זה בפני זה וא"ת וניחוש שמא יעלה שמו המגרש כשם המקדש כדי לפטרה ממנו הא ליתא כי כל שלא הוחזק שמו בעיר ל' יום אין כותבי' לו וכל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא חייש' לרמאות והא דאמר שאין ממאני' אא"כ מכירין היינו שיהיו מכירין את האשה ואין צריך שיכירו את הבעל דהא אפי' אין זה בעלה אין בכך כלום שהרי היא יכולה למאן בבעל שלא בפניו ומה לה לשקר לומר שזה בעלה תמאן בבעל בכל מקום שהוא אבל אם לא יכירו האיש והאשה אפשר דמקלקלי' בקטנה זו קטנה אחרת לומר שמיאנה תחת בעלה ואם מתה בעודה קטנה יוציאו הקרובים גט מיאון זה כדי שירשוה הם:

א) תימה למ"ד חליצה אינה אא"כ מכירין מ"ש מהא דתנן פרק התקבל האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה ונתן לה גט מותרת אלמא לא בעינן היכירא. וכן האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיך ונתן לה גט מותרת אלמא לא בעינן היכירא. והכא אמאי אין חולצין אא"כ מכירין ויש לחלק דהתם חייש שמא יסתרו דבריו ויכחישוהו האיש או האשה אבל הכא ליכא דמכחיש ליה שהרי גם הוא רוצה כמוה מיהו צ"ע דתנן לקמן בפרק בתרא משיאין על פי בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאוה ושוב מעשה באחד בצלמון שאמר אני פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי הוא מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו דאלמא לא בעינן היכירא. ושמא הכא מיירי שגם היבם אינו מכיר בה שהיא יבמתו. כגון שהיה הוא במד"ה וכן גבי מיאון באומרת אי אפשי בפלוני בעלי והבעל אינו יודע וצ"ע:

ת"ר חליצה מוטעת כשרה איזה הוא חליצה מוטעת. אמר כל אומרים לו חלץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא ובין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונהו שניהן כאחד ואת האמת חליצה מועטת כשרה אלא איזה היא חליצה מועטת כל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. תנ"ה חליצה מועטת כשירה ואיזו היא חליצה מועטת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ומעשה באשה א' שנפלה לפני יבם שאינו הגון חלץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז ובא מעשה לפני ר"ח והכשיר, פי' כדמפרש בפ' המדיר דכל תנאי. מב"ג ומב"ר גמרי' תנאה. דאפשר לאתנוי' ע"י שליח שעשה משה ליהושע תליא לתת להם את ארץ גלעד הוי תנאה וכל תנאי דאל אפשר ע"י שליח כגון החליצה אין תנאי מועיל בה:

ההיא דאתאי לקמי דרחב"א א"ל בתי עמודי א"ל אימא ישיבתה זו היא עמידתה ותקנתא דממונא הוא דחזי לה ובעי' למיכלי' מינה א"ל ולא ניחא לך א"ל לא, א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא, פי' מפני שלא הי' בידו לכופו לחלוץ כדא"ר בהחולץ דאין כופין עשה לו תחבולה לאוסרה עלי' ואח"כ כפאו לחלוץ:

בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי א"ל חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לאחר מיפסלה מיהו נחייבו לקיומו תנאה מן דינא כשאר שכירות דעלמא, א"ל משטה אני בך עבדה לי' מי לא תניא הרי שהי' בורח מב"ה והיתה מעברת לפני' וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרי אלמא מצי א"ל משטה אני בך ה"נ מצי א"ל משטה אני בך.

ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול. פי' אם לא תקיים תנאו והטעתו פסול דגט אפשר ליתן ע"פ שליח הלכך מהני בי' תנאה, חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר. ה"ד אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי כשירה אי דל"א רוצה אני אפילו גט נמי לא, ה"ק חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. ולא ק' הא דאמר רוצה אני הא דל"א רוצה אני. דתנאי יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו האא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכך אתה אומר בגיטי שנים כפין אותו עד שיאמר רוצה אני.

א"ר אר"ה חולצין אע"פ שאין מכירים וממאנים אע"פ שאין מכירים, פי' יבמה שבאה לב"ד והביאה לפניהם אדם אחד ואומרת זה יבמי אע"פ שאין ב"ד מתירים אותו חולצין לה ממנו ואין כותבין לה גט חליצה. וא"ת מה לה לזה הדוחק. כגון שהי' צריך איש זה לילך למדה"י ואומרת היבמה אם לא יחלוץ לי עכשיו צריכה אני ללכת אחריו שם, בעבור זה תחליצי לי וילך לו, אביא לכם ראי' שאחיו מן האב הי' בעלי' וכן האשה שבאה למאן ממאנים לה ומקבלין מיאונה אע"פ שאין מכירים. ואין כותבין לה גט מיאון. וא"ת מה דוחק יש להן למאן באל הכרה כיון שאין כותבין לה גט מיאון להיות מותרת להנשא עד שתביא ראי' ויכירו. לכשיכירו אז תמאן. י"ל שהיא היתה דוחקת שעבור שטוענת אני קרובה להיות בת י"ב שנה ויום א' אם לא אמאן עכשיו בפניכם שאני קטנה אגדיל ושוב לא אוכל למאן קבלי מיאוני עכשו אח"כ אביא לכם ראי' שאפילו אם אגדיל ואהי' בת י"ב שנה ויו"א תעשו לי עדות שבזמן פ' מיאנתי בפניכם כשאביא לכם ראי'. ומה היא הכרת המיאון בשלמא הכרת החליצה צריך שיכירו היבם אם אחי בעלה הוא מן האב אבל ממאנת מה צריכין ב"ד להכיר אע"פ שאין מכירין בעלה ה"ה יכולה למאן שאל בפניו ולמה לא מקבל מיאנוה, ואע"פ שאין מכירין אם היתה אשת ראובן כיון שהיא אומרת אני אשתו ואני ממאנת בו שרצוני להתקדש לאסר למה לא יקבל מיאונה ונכתוב לה כי בפנינו מיאנה בבעלה אין לחוש לכל דבר. י"ל דזו היא הכרת הממנאנת שיש לחוש אע"פ שיודעים ב"ד שעכשיו היא ממאנת שמא אביה קיבל קידושין בחייו שהן קדושי תורה ואין לה כח לעקרן במיאונה ואם יכתבו גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט. הלכך אין כותבי לה גט מיאון עד שיכירו שאחר מיתת אביה נתקדשה. לפיכך וכו' אלא אם מכירים אותו ואין חוששים לב"ד טוען, פי' לפיכך אם לא הספיקו ב"ד ראשון לחקור אחריהן ולכתוב לה ושיהא ראי' בעדים להנשא ועמדו עדים לפני ב"ד אחר והעעידו שפלונית זו ראינוה שחלצה בב"ד פלוני אין כותבין לה גט חליצה ואין מתירין אותה להנשא אלא אם מכירים שאותו שחלצה ממנו הי' יבמה ואין סומכין בחליצה שנעשית לפני ב"ד הראשון דאמי איכפת לוה אם חלצה לה בלא הכרה אין העיקר תלוי אלא כשמתירים אותה להנשא הלכך השתא הוא דבעי' שיכירו אם הי' יבמה ולמה התירו לב"ד ראשון לחלוץ בלא הכרה לפני שאין חוששין לב"ד שני שמא יטעו ויאמרו מדחלצה בב"ד פ' ש"מ הם הכירו שהי' יבמה ויפה נוכל להתירה. לא חיישינן להא מילתא דודאי בלא הכרה לא יתירוה דיאן ב"ד טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירים שזה הוא יבמה לפיכך אם לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה ועמדו עדים והעידו לפני ב"ד אחר בודאי כי פ' שחלצה בב"ד פ'. כותבים לה גט חליצה ומתירים אותה לינשא מיד בלא הכרתה שבטוב יכולים לסמוך על ב"ד הראשון שחלצו בפניהם שלא היו חולצים לה בלא הכרה. ולמה אין רשאין ב"ד הראשון לחלוץ בלא הכרה דחיישינן לב"ד טועים שמא יסמכו ב"ד עליהם ויתירוה בלא הכרה כי יאמרו ב"ד הראשון הכירו כשחלצוהו. דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי. והל' כרבא. וההכרה הוא כדאמרן לעיל בפ' החולץ גבגי אשתמודעינהו והלכך גלוי מילתא בעלמא היא ואפילו קרוב ואפילו אשה. זו הגירסא שכתבתי היאהעיקר וה"ג בפ' י"ג, אבל יש ספרים שמהפכים הגירסא ובדר"ה גרסי' חוששים לב"ד טועים ובדרבא גרסי' אין חוששין וכך כתב בזה ר' יצחק ז"ל, וביש נוחלין כתב אפיכא. וקשי' דידי' אדיד' ומה שכתבתי כאן הוא העיקר.

חליצה מוטעת איזה היא חליצה מוטעת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז כשירה ואי בעיא מינה שתתן לו המאתים אמר' ליה משטה אני בך ולא יהבה ליה מידי ואם א"ל חלוץ ובכך אתה כונס פסולה ופוסלת מן האחים וטעמיה דמילתא דחליצה מוטעת כשרה אית בה תרי טעמי בפ' המדיר חד טעמא הוא מכיון דחלץ מסתמא אחולי אחליה לתנאיה ולהאי טעמא אי בשעת חליצה אדכר לה תנאה החליצה פסולה וחד טעמא משום דא"א לקיים המעשה ע"י שליח ולא הוי דומיא דבני גד ובני ראובן ואין צריך לקיים התנאי ואפי' אדכריה בשעת מעשה ובתוך המעשה החליצה כשירה. והכי מסקנא דשמעתא. הכי גרסי' בספרים שלנו. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אעפ"י שאין מכירין וממאנין אעפ"י שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אא"כ מכירין אין חוששין לב"ד טועין ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה וגט מיאון אעפ"י שאין מכירין חיישינן לב"ד טועין ובהלכות (ס') [הרי"ף] ז"ל מוחלפת הגירסא:

גמ' אמרה ליה אימא ישיבתה כו'. נ"ב פי' כך תאמר עלי כו' ובס"א גרסי אמה כלומר שהאם שלה הלכה עמה לב"ד והיא השיבה בעבורה והיא גירסת רש"י ודו"ק:

רש"י בד"ה ישיבתה מהתייבם לו הס"ד:

בד"ה אמר לה ידע לה מכיר הוא בה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' יודע היבם ממום זה:

בד"ה אמר ליה אביוי לרב פפא הס"ד:

בד"ה לפיכך כו' אין כותבין גט חליצה כו' הד"א:

תוס' בד"ה אין לו כו' שלוקחים דבר גדול כו'. נ"ב פי' במרדכי כגון שדכנות ורפואה וכה"ג ע"ש:

גמרא השתא מינך איפסלא לה. עי' לעיל (קב ב) רש"י ד"ה וא"ד ועי' בב"ש סי' קס"ט סקמ"ה:

תד"ה לפיכך. וי"ל דעדים א"מ לחצאין כו'. עיין נ"י:

גמ׳ עמודי. נ"ב לשון חכמים כך הוא. כמוהו עמדו יקרים עמודו (מגילה כג: ב"ב ק:) וכן דרך הכתוב לפעמים ואכולו (ישעיה נה) והוא דרך הארמית אכולי בשר אלא שזה בשור"ק ובלשון מקרא וחז"ל הוא בחול"׳ם:

שם יהב בהו עיניה. נ"ב כלומר ע"י שאמר לו כך והיה הדבר גדול בעינו שזכה ר"פ לכך. שלטה בהם עינו עד"ש (חגיגה ה: וש״מ) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם כו'. לא שהוא נתכוין להמיתם ח"ו:

רש"י ד"ה ישיבתה זו. מכיר הוא כו'. נ"ב שהיא חולנית. א"ל אין כלומר ודאי ולבו אין עמה אלא על ממונה:

תוס' ד"ה אין לו וכו' וכן ההיא דהגוזל בתרא וכו'. ע' תשובת לחם רב סימן רכז ובספר כתנות אור על התורה להגאון בעל פנים מאירות בפרשה תולדות:

תוס' ד"ה רבא אמר רב סחורה והא דאמר באלו מציאות וכו' עמ"ש התוס' בשבת דף ק"ה ובס' יראים מצוה ל"ו ועמ"ש בס' הקטן שער יוסף דף קי"ד על תלונת הרב באר שבע על המרדכי דמ"ק ובס' הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ב מ"ש בזה על מה שהשיג בס' סדר הדורות על הרב ס' יוחסין ע"ש: