יבמות קז ע"ב

יבמות קז ע"ב - Steinsaltz

and she can nullify it, as she can subsequently refuse the yavam with whom she entered into levirate marriage. Rather, the reasoning is: With regard to consummation of the levirate marriage and to levirate betrothal, both of which he performs, she can nullify them. But with regard to the levirate bond, which the Merciful One imposes upon her at the death of her first husband, she cannot nullify it. Whereas Ulla said: She may direct her refusal even to his levirate bond. What is the reason? By refusing, she nullifies the original marriage, rather than the levirate bond that resulted from the death of her husband.

Rava raised an objection to the statement made by Ulla. It is taught in a baraita: In any case of levirate marriage in which a minor girl is forbidden to the yavam and she could perform refusal but does not perform refusal, her rival wife performs ḥalitza and may not enter into levirate marriage. Rava continues: Why? Let her perform refusal now and nullify the first marriage retroactively, so that the so-called rival wife was never really a rival wife of a forbidden relative at all, and let her rival wife enter into levirate marriage. The Gemara answers: A rival wife of a forbidden relative is different, due to a rabbinic decree, as Rami bar Yeḥezkel taught in a baraita: A minor girl who refuses her husband is permitted to his father, because the marriage was annulled and she is no longer his daughter-in-law. But one who refuses a yavam is forbidden to his father.

Evidently, at the time when she happens before her yavam for levirate marriage she appears to be his father’s daughter-in-law. Since people would not understand that her refusal later on would annul her first marriage, the Sages decreed that the father-in-law may no longer marry her. Here, too, in a case, for example, of the rival wife of a girl who was married to her uncle, since at the time she happened before the girl’s father for levirate marriage she appears to be his daughter’s rival wife, the Sages decreed that even if the girl refuses her original marriage, the rival wife is forbidden to the girl’s father.

§ Rav said: A minor girl who refuses this yavam who married her in levirate marriage is forbidden to that yavam, his brother, just as it is in a case concerning a yevama who has received a bill of divorce from one of her yevamin. Is it not so that since the yevama who has received a bill of divorce is forbidden to one of them, i.e., the one who gave her the divorce, she is forbidden to all of them? Here too, it is no different.

And Shmuel said: If she refused this yavam, she is permitted to that one, and it is not comparable to a yevama who has received a bill of divorce. For in the case of the yevama who has received a bill of divorce, it is he who performed the act of giving the bill of divorce to her, and he thereby renders her forbidden to his brothers as well. Here, she is performing an act on him, as she says: I do not desire you and I do not want you, indicating: It is you whom I do not desire, but I may desire your fellow.

Rav Asi said: If she refuses this yavam she is permitted even to him if she changes her mind. The Gemara asks: Shall we say that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya, who said: She cannot refuse his levirate bond, and since the bond still exists and is not dissolved by her refusal, she is consequently permitted to engage in sexual relations with him to consummate it. The Gemara rejects this: Rav Asi’s opinion is consistent with that of Ulla, that refusal of a levirate bond is effective. In the case of one yavam who had no additional brothers, she can indeed nullify the levirate bond. However, here, we are dealing with two yevamin, and there cannot be refusal of half a levirate bond. Since she refuses only one yavam, her status as a yevama remains intact, the levirate bond remains intact, and she is permitted to consummate the levirate bond even with the one she initially refused.

The Gemara relates: When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: A minor girl who refuses this yavam is permitted to the brothers, and they did not agree with him. The Gemara asks: Who did not agree with him? Abaye said: It was Rav, as Rav claims that she is forbidden to the brothers. Rava said: It was Rabbi Oshaya, who claims that refusal cannot nullify the levirate bond. And some say: It was Rav Asi who did not agree with him, since according to Rav Asi she is permitted to marry even the brother she refused.

§ It is taught in the mishna: Beit Shammai say: The refusal must take place specifically in the presence of the husband, but Beit Hillel say: Either in his presence or in his absence. It is taught in a baraita: Beit Hillel said to Beit Shammai: But didn’t the wife of Pishon the camel driver refuse him in his absence? Beit Shammai said to Beit Hillel: Pishon the camel driver measured using a defective standard, as he did not properly take care of the property she brought into the marriage, and therefore the Sages measured him with a defective standard [midda kefusha]. The marriage in that case was annulled by the Sages and the refusal was not treated as a standard refusal.

The Gemara asks: Since he was consuming the profits from her property, it is obvious that it is speaking of a case where she was married, as a man is not entitled to the profits of the property of his betrothed. But didn’t Beit Shammai say that a married minor girl cannot perform refusal? The Gemara answers in accordance with Beit Shammai’s opinion: They tied him in two knots, i.e., the Sages punished Pishon in two ways: They permitted the refusal against him to take place in his absence, and they permitted it even though she was already married to him.

§ It was taught: Beit Shammai say: The refusal must take place specifically before a court, but Beit Hillel say: It may take place either before a court, or not before a court. We learned in a mishna elsewhere (Sanhedrin 2a): Ḥalitza and refusals take place in the presence of three judges. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this? Rabba said: It is Beit Shammai who say that refusal must take place specifically before a court. Abaye said: You can even say that it is Beit Hillel. Beit Hillel state only that we do not require expert judges for a refusal, but we do require three upright people, who constitute a court of laymen.

As it is taught in a baraita: Beit Shammai say: Before a court, and Beit Hillel say: Either before a court or not before a court, but both this school and that school concede that three people are required. Rabbi Yosei bar Yehuda and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, validate a refusal in the presence of two. Rav Yosef bar Manyumi said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with that pair.

§ The mishna states that Beit Shammai say: She refuses once. And then she must wait until she reaches majority, and refuse, and marry. The Gemara asks: Didn’t she already refuse once? Why must she refuse again? Shmuel said: Beit Shammai’s statement means: The refusal does not take effect until she reaches majority and says: I wish to uphold my initial refusal, in case she changed her mind in the interim.

Ulla said: Two different possibilities are taught in Beit Shammai’s statement: Either she should refuse, and then once she has matured she should become betrothed; or she should refuse and marry immediately. She should not refuse and then only become betrothed again. According to Beit Shammai, as a minor, she may not refuse again.

The Gemara challenges this: Granted, the explanation of Ulla is consistent with that which is taught: Until she reaches majority and marries. That is: Until she reaches majority, or until she marries. But according to the explanation of Shmuel, the mishna should have said: Until she reaches majority and says that she wishes to uphold the refusal. The Gemara comments: This phrase is difficult according to his explanation.

MISHNA: Who is a minor girl who needs to perform refusal in order to annul her marriage? Any minor whose mother or brother married her off with her consent. If they married her off without her consent, she need not refuse her husband at all and may leave her husband without a declaration of refusal. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Any girl who is so young that she cannot keep her betrothal, i.e., the money or document of betrothal, safe does not need to refuse, as the Sages instituted marriage only for a girl old enough to understand what she is doing.

Rabbi Elazar says: The act of a minor girl is nothing, so that if a minor girl’s mother or brothers marry her off, the marriage is essentially invalid. Rather, her status is as though she were a seduced unmarried woman. Therefore, a minor daughter of a non-priest married to a priest may not eat teruma, and the minor daughter of a priest married to an Israelite may eat teruma.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov says otherwise: If there is any obstruction in the matter due to the man, it is as if she were his wife. If there is any obstruction in the matter that is not due to the man, it is as if she were not his wife. This statement will be explained in the Gemara.

GEMARA: Rav Yehuda said, and some say it was taught in a baraita: At first, they would write a bill of refusal in this manner: I do not desire him, I do not want him, and I do not wish to be married to him. Once they saw that the text was too long, the Sages said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

ומציא עקרא!

שהרי אמרו בית הלל שיכולה למאן ביבם, כמו שממאנת בבעל.

ואם לאחר ביאה של היבם, הנעשית בעל כרחה, וכבר קנאה היבם, היא יכולה למאן בו, ויוצאת מביאתו ללא גט, הרי כל שכן שתוכל למאן לזיקתו, על אף שהיא זקוקה לו בעל כרחו, ולצאת ממנו ללא חליצה!

אלא, בהכרח, כך הוא טעמו של רבי אושעיא - בין ביאה של היבם ובין מאמר שלו, דהוא, היבם עצמו קעביד - מציא עקרא, יכולה היא לעקור על ידי מיאונה ביבם, את מעשיו שעשה בה.

אבל זיקה, דרחמנא רמא עלה, שבקידושי גדולה מן התורה, חלה הזיקה של היבמה ליבם ללא מעשה היבם, אלא התורה הטילה עליה את הזיקה, ובדומה לזה בקידושי קטנה מדרבנן, חלה הזיקה מאליה, בלי מעשה מצד היבם -

לא מציא עקרא במיאונה את הזיקה, שחלה מאליה.

עולא חולק על רבי אושעיא, ^[1] ואמר: ממאנת אף לזיקתו, ואינה צריכה חליצה מהיבם.

ומבאר עולא את דבריו:

מאי טעמא יכולה היא למאן בזיקתה ליבם שחלה מאליה, בלי מעשה של היבם? -

היות ואינה ממאנת בזיקה [שאכן אי אפשר למאן בה, לפי שהיא חלה מאליה], אלא ממאנת היא עתה בנישואי בעלה שמת, ונישואי קמאי, את נישואיה הראשונים לבעלה, שעשה בה בעלה, קא עקרא, עוקרת היא עתה, במיאונה בהם.

וכיון שנעקרו נשואיה מכאן ולהבא למפרע, אין בה זיקה ליבם.

איתיביה רבא לעולא מדברי המשנה הראשונה במסכת יבמות: כל קטנה שמת בעלה, והיא ערוה על אחיו היבם, שיכולה היתה למאן בבעלה בחייו [והיינו, שנישאת לו על ידי אמה או אחיה כשהיא קטנה, והיתה נשואה לבעלה רק מדרבנן], ולא מיאנה בבעלה בחייו, ומת בעלה, ועתה היא נופלת עם עוד אשה, צרתה, שהיתה נשואה לבעלה המת [אפילו] מן התורה. הרי -

צרתה, שהיא צרת ערוה מדרבנן - חולצת מן התורה, ולא מתייבמת, היות והיא צרת ערוה מדרבנן.

ומקשה רבא לעולא: ואמאי אין צרתה יכולה להתייבם!?

תמאן הערוה הקטנה השתא בנישואי הבעל המת, ותעקרינהו מכאן ולהבא למפרע לנישואי קמאי, ושוב לא תהא צרתה צרת ערוה, ותתייבם צרתה!?

והיות ומשמע מדברי המשנה שאין תקנה לצרתה להתייבם, מוכח שאין היבמה יכולה לעקור במיאונה את נישואי בעלה שמת, ולא כפי שאמרת, שעוקרת את נישואי המת, ולכן לא חלה הזיקה אל היבם.

אמר ליה עולא לרבא: לעולם היא יכולה לעקור במיאונה גם את נישואי בעלה המת, ואז תתבטל הזיקה אל היבם.

אלא שצרת ערוה - שאני! דינה שונה - ומטעם אחר.

משום דתני רמי בר יחזקאל: אם מיאנה הקטנה בבעל שלה בחייו, הרי נעקרו נשואיה מכאן ולהבא למפרע, והרי זו מעתה כמי שלא התקדשה לו כלל, והיא מותרת לאביו, כאילו מעולם היא לא היתה כלתו, וכן היא מותרת לשאר קרוביו.

אבל אם בחיי בעלה לא מיאנה בו, ורק לאחר מותו היא מיאנה ביבם - הרי היא אסורה לאביו.

אלמא, מוכח מכאן, שבמקום יבום אסרו חכמים את הממאנת על אביו של בעלה, שלא יחשב הדבר כאילו נעקרו קידושיה למפרע, היות ובשעת נפילה ליבום היא נראית בעיני האנשים ככלתו.

והיינו, כל עוד בעלה חי, ורואים אנשים שהוא נשוי לאשה קטנה, אין נישואיה נראים בעיני האנשים כנשואין גמורים, ואם היא ממאנת ויוצאת בלא גט, ואביו לוקח אותה - אין זה נראה בעיני האנשים כמי שלוקח את כלתו.

אבל משעה שמת הבעל, ולא מיאנה בו, והרי היא נופלת ליבום מכח נשואיו, ואסורה לשוק ללא חליצה, נראה לאנשים שהועילו נישואיו באשה זו כאילו הם נשואין גמורים, כיון שלא יצאה ממנו במיאון בחייו.

ולכן, בשעת נפילה רואים אותה האנשים ככלתו של אביו.

וגם אם עתה, לאחר נפילתה ליבום, תמאן בנשואי בעלה, ואכן ייעקרו קידושיה למפרע, אין הדבר נראה כן בעיני האנשים.

ולכן אסרו על אבי בעלה לקחתה, כיון שעתה היא נראית ככלתו.

הכא נמי, כשנופלת ליבום קטנה, שהיא ערוה ליבם, יחד עם צרתה - הרי גם אם עתה תמאן הקטנה, ותעקור בכך את נישואיה לבעל למפרע, ואליבא דאמת אכן לא היתה צרתה צרת ערוה בשעת נפילה -

בכל זאת, אסורה הצרה להתייבם, כדין צרת ערוה שאינה מתייבמת.

כי היות ולא מיאנה מחיים, ונפלה יחד עם צרתה ליבום, ומיאנה רק לאחר מיתת בעלה ונפילתה ליבום -

בשעת נפילה היא נראית כלפי האנשים כצרת בתו, ושוב אין לה היתר [וכמו שהיא נראית אז כלפי האנשים ככלתו של אביו, ששוב אין לה היתר].

ועתה מביאה הגמרא מחלוקת בין רב ושמואל, אם היו שני יבמים, ומיאנה היבמה הקטנה רק באחד מהם -

אמר רב: מיאנה ביבם זה - אסורה גם ליבם זה. דהיינו, מיאון באחד היבמים אוסרת אותה על כולם. וטעמו של דבר -

מידי, כמו דהוה איבמה בעלת הגט.

יבמה שקיבלה גט מאחד האחים, הרי היא נפסלת ליבום, מדרבנן, על כל האחים, וכמותה נפסלת הממאנת באחד היבמים - על כל האחים.

יבמה "בעלת הגט", שקיבלה גט מאחד האחים, לאו, הלא כיון דאיתסרא לה לחד מיבמיה, לזה שנתן לה את הגט - איתסרא להו לכולהו היבמים.

הכא נמי, מיאונה באחד היבמים, הרי הוא מנתקה ממנו כמו נתינת גט על ידו, ולכן לא שנא, אין המיאון שונה מגט, ומיאונה באחד אוסרה על כל האחים, כמו שגט מאחד - אוסרה על כולם.

ואילו שמואל אמר: מיאנה ביבם זה - מותרת ליבם זה, השני, היות ולא דמיא יבמה שמיאנה, ליבמה בעלת הגט -

לפי שבעלת הגט - היבם הוא דקא עביד בה מעשה גירושין, כשנתן לה את הגט.

ואילו הכא, במיאון - היא זאת שקעבדא ביה מעשה, בכך דאמרה: לא רעינא בך ולא צבינא בך! איני רוצה בך, ואיני חפצה בך.

ולשון זה משמעותו היא: רק בך, היבם הזה - הוא דלא רעינא. אותך איני רוצה.

הא בחברך - רעינא, חפצה אני!

וכיון שרק בו מיאנה, הרי היא אסורה רק בו.

אבל גט שנותן לה אחד האחים, פוסל אותה מדרבנן על כל האחים.

כי גט של אחד האחים, פוגע בזיקתה מדרבנן, כמו שחליצה של אחד האחים, מפקיעה מן התורה את הזיקה מכל האחים.

ואילו רב אסי, חולק בין על רב ובין על שמואל, ואמר:

מיאנה בזה - מותרת אפילו לו, לממאן עצמו.

ודנה הגמרא בדברי רב אסי: לימא, האם רב אסי - כרבי אושעיא סבירא ליה, דאמר אינה ממאנת לזיקתו, ולכן היא מותרת אפילו ליבם שמיאנה בו.

ודוחה הגמרא: לעולם במקום שיש רק חד יבם, הכי נמי גם לפי רב אסי אפשר דמציא עקרא את הזיקה במיאונה ביבם, כיון שכל הזיקה היא רק ליבם היחיד.

ואילו הכא, מה שאמר רב אסי, מיאנה בזה מותרת אפילו לו עצמו - בשני יבמין עסקינן.

והסיבה שלא מועיל מיאונה, היא משום דאין מיאון לחצי זיקה.

ויבמה זאת, שמיאנה רק ביבם אחד, הרי היא ממאנת לחצי זיקה, ואין אפשרות להפקיע מחצית הזיקה, דהיינו, מיבם אחד מתוך שניים.

כי אתא רבין אמר בשם רבי יוחנן: מיאנה בזה - מותרת לאחין.

ולא הודו לו לרבי יוחנן.

ומבארת הגמרא:

מאן, מיהו זה ש"לא הודו לו"?

אמר אביי: רב, הוא החולק על רבי יוחנן, ולא הודה לדבריו.

וכמו ששנינו לעיל, שאמר רב: מיאנה בזה - אסורה לזה.

רבא אמר: רבי אושעיא הוא החולק על רבי יוחנן, וכמו ששנינו לעיל, שאמר רבי אושעיא: ממאנת למאמרו, ואינה ממאנת לזיקתו. ^[2] ואמרי לה, ויש אומרים: רב אסי גם הוא חולק על רבי יוחנן, וכמו ששנינו לעיל, שלפי רב אסי הממאנת בזה - מותרת אף לו עצמו, ואילו רבי יוחנן סבור [לפי הבנת היש אומרים!] שלו עצמו היא אסורה.

וכל שכן שרבי אושעיא חולק עליו.

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: ממאנת בפניו ושלא בפניו.

תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא פישון הגמל [מנהיג גמלים], מיאנה אשתו שלא בפניו! והחשיבו חכמים את מיאונה כמיאון.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: פישון הגמל - במדה כפושה מדד! ^[3]

היה מפסיד את נכסי המלוג של אשתו הקטנה בעת אכילתם, והיה בכך כפוי טובה, שמצד אחד אכל את פירות נכסיה, ומצד שני הוא קלקל לה את הנכסים.

לפיכך, מדדו לו, הענישוהו חכמים, מידה כנגד מידה, במדה כפושה. והיינו, שקיבלו חכמים את מיאונה של אשתו הקטנה גם שלא בפניו, והתירוה, על אף שמעיקר הדין צריך להיות המיאון דוקא בפניו.

ומקשינן: כיצד אמרו בית שמאי את הסיבה הזאת לעונשו, לקבל את מיאון אשתו שלא בפניו?

והרי מדקא אכיל פישון הגמל פירי - פשיטא שאשתו הממאנת נשואה היא, כי אם היתה ארוסה, לא היה זכאי פישון הגמל באכילת הפירות של נכסיה.

ואם כן, תיקשי, האמרי בית שמאי שנשואה - לא ממאנה!

ומשנינן: תרי קיטרי - עבדו ביה.

"קשרו" חכמים שני "קשרים" לרעתו, כדי לקונסו -

האחד, קבלו את מיאון אשתו אפילו בהיותה נשואה. ^[4]

והשני, שקיבלו את המיאון שלא בפניו. ^[5] שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: ממאנת בפני בית דין.

תנן התם בפרק מצות חליצה [קא ב]:

החליצה והמיאונין - בשלשה.

והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא, ששנה את המשנה לעיל, שמיאון צריך להיות בפני בית דין של שלשה?

אמר רבה: בית שמאי היא, המצריכים שיהיה המיאון בפני בית דין, וסתם בית דין של שלשה דיינים הוא.

אביי אמר: אפילו תימא שמשנה זו לדברי בית הלל היא, שאינם מצריכים שיהיה המיאון בפני בית דין.

כי עד כאן לא קאמרי בית הלל במשנתנו שאין צריך בית דין, אלא דלא בעינן שיהיו בו דיינים מומחין.

אבל שלשה דיינים - בעינן, צריך שיהיו בשעת המיאון, גם לבית הלל.

וכדתניא במפורש: בית שמאי אומרים: מיאון - בפני בית דין.

ובית הלל אומרים: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ואלו ואלו מודים שצריך שיהיה המיאון בפני שלשה דיינים.

רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון מכשירין בשנים דיינים.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג.

שנינו בסוף המשנה שתי מילים, שאין להם מובן כשלעצמן:

בית שמאי אומרים: אין בנות ישראל הפקר [ולכן אינה יכולה למאן ולהנשא כמה פעמים].

אלא ממאנת [פעם אחת בלבד, ואחר כך תהא] ממתנת עד שתגדיל.

ותמאן ותנשא!

ושתי מילים אלו אינן מובנות, לכאורה!

והא כבר מיאנה בבעלה חדא זימנא! ועתה היא ממתנת רק לכשתגדל, ותוכל להנשא בעצמה מן התורה, ומה צורך יש לה במיאון נוסף!?

אמר שמואל: כך אמרו בית שמאי: יש לה להמתין עד שתגדיל, ותאמר: רוצה אני במיאונים הראשונים!

כי יש לנו לחוש שמא חזרה בה ממיאונה הראשון. ^[6] עולא אמר, אין כוונתם של בית שמאי לומר שצריכה לחזור ולמאן כשתגדיל, אלא תרתי, שתי אפשרויות שונות קתני:

או שתמאן - ותמתין ולא תתארס לשני, כי שמא תמאן גם בו, ונמצא שבנות ישראל הפקר, אלא תמתין עד שתגדיל, ורק אז תיארס באירוסין מן התורה.

או שתמאן - ולא תחזור ותתארס לשני, כי אז תוכל למאן גם בשני, אלא - ותנשא לאלתר, מיד לאחר קידושיה, ולא תמתין בין קידושיה לנשואיה. ואחר שנישאת, שוב אינה יכולה למאן לפי בית שמאי.

ומקשה הגמרא: בשלמא עולא, האומר שתרתי קאמר, שפיר היינו דקתני "עד שתגדיל. ותמאן ותנשא".

אלא לשמואל, האומר שדבר אחד קאמר, "עד שתגדיל, ותאמר רוצה אני במיאונים הראשונים" - מיבעי ליה למימר!?

ומסקינן: אכן קשיא!

מתניתין:

אי זו היא קטנה שצריכה למאן?

כל קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה.

אבל, אם השיאוה אמה או אחיה שלא לדעתה - אינה צריכה למאן.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה [וכפי שיבואר בגמרא אם הכונה לשמירת כסף הקידושין או לשמירת הקידושין עצמן, להתנהג כארוסה] - אינה צריכה למאן. רבי אליעזר אומר: אין מעשה קידושיה של קטנה כלום!

שסובר רבי אליעזר שלא הועיל התיקון של קטנה להשיאה על ידי אמה או אחיה לעשותה כנשואה לו מדרבנן, אלא רק כמפותה גרידא, כעומדת לביאה.

אך אם היא רוצה להפרד ממנו, היא צריכה למאן בו.

ולכן, אם היא קטנה בת ישראל הנישאת לכהן - לא תאכל בתרומה, ואפילו לא בתרומה מדרבנן, היות והיא אינה נשואה לו כלל.

וכמו כן, אם היא קטנה בת כהן הנישאת לישראל - תאכל תחתיו בתרומה, לפי שאינה נחשבת כמי שנישאה לאיש זר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

כל עכבה שהיא מן האיש, שמעוכבת אצלו בשבילו, נחשבת היא כאילו היא אשתו.

וכל עכבה שאינה מן האיש - כאילו אינה אשתו.

ונחלקו אמוראים בביאור דבריו, בגמרא:

גמרא:

אמר רב יהודה, ואמרי לה, ויש אומרים שבמתניתא [בברייתא] תנא לה:

בראשונה, היו כותבין בגט מיאון, שכותבים בית דין לממאנת כדי שיהיה בידה שטר של בית דין, המאשר את מיאונה כהלכה: בפנינו אמרה האשה, לא רעינא ביה, אין רצוני בו, ולא צבינא ביה, ואין חפצי בו, ולית אנא בעיא להתנסבא ליה, ואין אני רוצה להנשא לו.

כיון דחזו דנפיש דיבורא. היות וראו שגט המיאון רבים הדברים הנכתבים בו -

אמרי, חששו חכמים, ואמרו:

הערות

^[1] כתב החזון איש שרבי אושעיא כאן אינו רבי אושעיא מסדר הברייתות, שלא מצינו שיחלקו עליו אמוראי בתראי, אלא הוא חבירו של רבי יוחנן. כן מבואר במלחמות לרמב"ן, והגירסא במאור ובמלחמות היא רבי הושעיא.

^[2] ומבאר רש"י שסובר רבא, כי מדברי רבי יוחנן, האומר מיאנה בזה מותרת לאחין, משמע שגם לו עצמו היא מותרת, שגם הוא נכלל ב"אחים". אבל במה דברים אמורים שיש כמה אחים, ואין מיאון לחצי זיקה, אבל אם יש רק אח אחד, והמיאון בו הוא מיאון בכל הזיקה, סבור רבי יוחנן שמועיל המיאון. ואילו רבי אושעיא סובר שאין כלל מיאון לזיקה.

^[3] רש"י מבאר ש"במידה כפויה מדד", והוא ביטוי למעשה אונאה.

^[4] התוס' הביאו את הירושלמי המקשה, וכי מי שעושה דבר שלא כהוגן מתירים את איסור ערוה שלו? ומתרץ הירושלמי, שסוברים בית שמאי שרק לכתחילה צריכה למאן בפניו ובעודה ארוסה, אבל בדיעבד הועיל מיאונה גם לאחר שנישאת, וגם שלא בפניו. והתוס' עצמם תירצו שאפשר לומר, היות וקידושי קטנה הם מדרבנן, הפקיעו חכמים את קידושיו [במקום שראו צורך].

^[5] כתב החזון איש, יש לעיין: כיון שאפילו בפני שנים בשוק הוי מיאון [וכדאמר לקמן], אם כן על מי הזהירו חכמים שלא תמאן לכתחילה אלא בפני בית דין? ודוחק לומר שהזהירו את הקטנה שלא תמאן אלא בבית דין! ותירץ, שגם אם ממאנת בפני שנים, צריכים הם לבוא לבית דין ולהעיד על מיאונה. ולעולם צריכה היא קבלת אישור מבית דין שהיה מיאונה כדין, ושהיתה קטנה בשעת המיאון. ועיין שם בדבריו.

^[6] מדברי רש"י משמע, שסוברים בית שמאי שאם תחזור בה ממיאונה לפני שתנשא לשני, בטל מיאונה. וכתב החזון איש שאפשר לומר שגם אם תחזור בה לא יתבטל המיאון, אלא כונתם לומר שיש להדר להחזירה לבעלה הראשון, ורק אם מיאנה גם לאחר מכן, משיאים אותה לבעל שני.

ומציא עקרא [ויכולה לעקור]! שהרי יכולה היא למאן ביבם כפי שממאנת בבעל. אלא כך צריך לומר: ביאה ומאמר שהוא היבם קעביד [עושה] בה — מציא עקרא [יכולה היא לעקור], ואילו זיקה, דרחמנא רמא עלה [שהתורה הטילה עליה] ואינה תלויה ברצונו של אדם — לא מציא עקרא [אינה יכולה לעקור]. ואילו עולא אמר: הקטנה ממאנת אף לזיקתו של היבם. מאי טעמא [מה הטעם], כלומר, כיצד היא עושה זאת — לא על ידי ביטול הזיקה, שהרי דבר שציוותה התורה אין לה כוח לעקור, אלא במיאון זה נישואי קמאי קא עקרא [את הנישואין הראשונים היא עוקרת], שמגלה דעתה שאינה רוצה בנישואיה עם הבעל, וכיון שנעקרים נישואין אלה, ממילא אינה זקוקה לאחיו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא ממה ששנינו: כל קטנה שהיא עבור היבם איסור ערוה, שיכולה למאן ולא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? תמאן השתא [עכשיו] ותעקרינהו לנישואי קמאי [ותעקור בכך את הנישואין הראשונים] מעיקרם, ונמצא שלא היתה הצרה כלל צרת ערוה, ותתייבם צרתה! ומשיבים: צרת ערוה שאני [שונה], שלא יועיל הדבר מפני גזירת חכמים. דתני [ששנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו: מיאנה בבעל — מותרת לאביו, שהנישואין בטלו ואין היא יותר כלתו. מיאנה ביבם — אסורה לאביו.

אלמא [מכאן] שהוא סבור שמכיון שבשעת נפילה שלה לייבום הריהי נראית ככלתו ולא היה מובן לאנשים שהמיאון שלה שלאחר מכן יעקור את הנישואין הראשונים שלה, גזרו שלא ישאנה עוד, הכא נמי [כאן גם כן] צריך לומר כיון שבשעת נפילה נראית כצרת בתו, ואף שמעיקר הדין ביטל המיאון את האיסור מעיקרו, גזרו משום מראית העין.

א אמר רב: מיאנה ביבם זה — אסורה לזה לאחיו. מידי דהוה [כמו שהדין הוא] ביחס לבעלת הגט, כלומר, יבמה שנתן לה אחד מן היבמים גט, ובעלת הגט, לאו [האם לא] כיון דאיתסרא [שנאסרה] לה לחד [לאחד], לזה שנתן לה גט, איתסרא להו לכולהו [נאסרה להם לכולם], הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה].

ושמואל אמר: מיאנה בזה — מותרת לזה, ולא דמיא [ואינה דומה] לבעלת הגט. כי בעלת הגט, הוא דקא עביד [זה שהוא שעושה] בה מעשה זה של גט, ובזה הוא אוסר אותה גם על אחיו, ואילו הכא [כאן], כשממאנת ביבם, היא קעבדא ביה [שעושה בו] מעשה, דאמרה [שאומרת]: "לא רעינא בך ולא צבינא בך [איני חפצה בך ואיני רוצה בך]", ומלשון זו של מיאון משמע: בך הוא דלא רעינא [שאין אני חפצה], הא בחברך רעינא [הרי, אבל, בחברך חפצה אני].

רב אסי אמר: מיאנה ביבם זה — מותרת אפילו לו, אם תתחרט. ושואלים: לימא [האם לומר] שכשיטת ר' אושעיא סבירא ליה [סבור הוא], שאמר ר' אושעיא: אינה ממאנת לזיקתו, וכיון שכך, הזיקה עדיין קיימת ולא התבטלה על ידי המיאון, ולכן הוא מותר בה. ודוחים: בחד יבם [ביבם אחד] שלא היו לו אחים, הכי נמי [כך גם כן] דמציא עקרא [שהיא יכולה לעקור את הזיקה] וכעולא, ואולם הכא [כאן], בשני יבמין עסקינן [עוסקים אנו] שאין מיאון לחצי זיקה, וכיון שהיא ממאנת ביבם אחד בלבד, אין המיאון הזה מבטל את הזיקה, ומאחר שהזיקה קיימת היא מותרת אף לזה שמיאנה בו.

מספרים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מיאנה בזה מותרת לאחין, ולא הודו לו. ושואלים: מאן [מי] הם אלה שלא הודו לו? אמר אביי: רב הוא זה שלא הודה לו. רבא אמר: ר' אושעיא הוא זה שלא הודה לו, שהרי סבור הוא שאין מיאון עוקר את הזיקה. ואמרי לה [ויש אומרים] שרב אסי הוא זה שלא הודה לו, שהרי לרב אסי היא מותרת אף לזה שמיאנה בו.

ב שנינו במשנה, שבית שמאי אומרים: בפניו, בפני הבעל בלבד, היא ממאנת. ובית הלל אומרים אפילו שלא בפניו. תניא [שנויה ברייתא], אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא מעשה היה בפישון הגמל (נוהג הגמלים) שמיאנה אשתו שלא בפניו, משמע שאפשר לעשות כן! אמרו להן בית שמאי לבית הלל: פישון הגמל במדה כפושה (גרועה) מדד, שהיה אוכל מפירות נכסי אשתו יתר על המידה ולא נהג בה כראוי, ולפיכך מדדו לו חכמים במדה כפושה (שאינה הגונה). והיתה זו עקירת הנישואין על ידי חכמים, ולא מיאון רגיל.

ושואלים: הלא מדקא אכיל פירי [מכיוון שהוא היה אוכל פירות], פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר במקרה שנשואה היא, שהלא אין אכילת פירות בנכסי ארוסה, ואם כן, האמרי [הרי שאומרים] בית שמאי שהנשואה לא ממאנה [אינה ממאנת]! ומשיבים לדעת בית שמאי: תרי קיטרי עבדו ביה [שני קשרים עשו בו], כלומר, עשו בו שני דברים לרעתו שלא כרגיל: בזה שמיאנה שלא בפניו, ובזה שמיאנה כשהיא נשואה.

ג עוד שנינו במשנה, שבית שמאי אומרים: המיאון נעשה רק בפני בית דין, ובית הלל אומרים: גם שלא בפני בית דין. תנן התם [שנינו שם במשנה]: החליצה והמיאונין — בשלשה. ונברר: מאן [מי הוא] התנא הסבור כך? אמר רבה: כדעת בית שמאי היא, שהם אומרים שמיאון הוא בבית דין דווקא. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שזו שיטת בית הלל. וכיצד? עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל אלא דלא בעינן [שאיננו צריכים] דווקא דיינים מומחין במיאון, אבל מכל מקום שיהיו במיאון שלשה אנשים כשרים, שהם "בית דין של הדיוטות" בעינן [צריכים אנו].

וכדתניא [כפי ששנינו בברייתא], בית שמאי אומרים: מיאון נעשה בפני בית דין, ובית הלל אומרים: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ואלו ואלו מודים שצריך מכל מקום שיהיו שלשה. ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' שמעון מכשירין בשנים. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג.

ד שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: תמאן, ותמתין עד שתגדיל, ותמאן ותינשא לאחר. ושואלים: למה לה למאן פעם נוספת? והא [והרי] כבר מיאנה חדא זימנא [פעם אחת]! אמר שמואל: הכוונה היא עד שתגדיל ותאמר: "רוצה אני במיאונים הראשונים", שמא התחרטה בינתיים.

עולא אמר: תרתי קתני [שני דברים שנה כאן]: או שתמאן ותגדיל ותיארס, ולא תתארס כשהיא קטנה כדי שלא תמאן שוב, או שתמאן ותנשא לאלתר (מיד), ואז לא תוכל למאן — לבית שמאי שסוברים שנשואה לא ממאנת.

ומקשים: בשלמא [נניח לשיטת] עולא, היינו דקתני [זהו ששנה] "עד שתגדיל ותנשא", כלומר, עד שתגדיל או עד שתינשא. אלא לדברי שמואל — הלא "עד שתגדיל ותאמר" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] סגנון זה לשיטתו.

ה משנה אי זו היא קטנה שצריכה למאן — כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, כלומר, מרצונה. אבל אם השיאוה שלא לדעתה — אינה צריכה למאן כלל, ויוצאת אפילו בלא מיאון. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור קידושיה — אינה צריכה למאן, שלא תיקנו מיאון אלא לבת דעת במקצת.

ר' אלעזר אומר כלל בדבר: אין מעשה קטנה כלום, ונישואי קטנה בעצם אינם תופסים, אלא דינה כאילו היתה מפותה על ידי הבעל. ולכן, בת ישראל קטנה שהשיאוה אימה ואחיה לכהן — לא תאכל בתרומה בשל נישואין אלו, כדרך שאוכלת כל בת ישראל גדולה הנשואה לכהן, ובת כהן קטנה הנשואה לישראל — תאכל בתרומה, שהרי זה כאילו לא נישאה כלל.

ר' אליעזר בן יעקב אומר כלל אחר: כל עכבה (עיכוב) שיש בדבר זה שהיא נגרמת מן האיש — כאילו היא אשתו, כל עכבה שאינה מן האיש — כאילו אינה אשתו. וכאשר יבואר בגמרא.

ו גמרא אמר רב יהודה, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: בראשונה היו כותבין גט מיאון בסגנון זה: "לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה [אין אני חפצה בו ואין אני רוצה בו ואין אני רוצה להינשא לו] ". כיון דחזו דנפיש דיבורא [שראו שהורחב הדיבור] בזה, אמרי [אמרו] חכמים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מציא עקרא, זיקה דרחמנא רמא עליה לא מציא עקרא. פי' לפי שלא תקנו חכמים מיאון אלא בחיים אבל מכיון שלא מיאנה בו גלתה דעתה שהיתה רוצה בו וכיון שרצתה בו והיו קדושי' כקדושין גמורין האיך איפשר לה עכשיו למאן ביבם כל שקדושי אחיו קדושין זקוקה היא ליבם על כרחה.
ועולא אמר ממאנת אף לזיקתו דנשואים קמאי עקרא שאע"פ שהיתה רוצה בו בחייו עכשיו מפני שזקוקה מחמתו לזה אינה רוצה באותן קדושין ול"ש פירשה איני רוצה לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך שמת ול"ש אמרה סתם איני רוצה בך מיאונה גמור ולר' הושעיא לעולם אינה ממאנת בזיקה בשום לשון מדרמינן מתני' לעולא ולא לר' הושעיא ותרצינא למתני' אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מיאנה ביבם אסורה לאביו וה"ה לשאר כל הקרובים של מת מאי טעמא משעת נפילה נראית ככלתו דלא מחזיא השתא אלא כממאנת בזה ועוקרת זיקתו ולא כממאנת בראשון ועוקרת נשואין שלו הכא נמי משעת נפילה [נראית] כצרת בתו וכן בשאר חמש עשרה נשים ומפני זה אם מיאנה ביבם אסורה לו ומיאנה בכל האחין אסורה להם מפני שנראית כבעלת גט שלהם בזיקה אבל מיאנה ביבם אחד מתיבמת לאחין משום דלא דחיא נפשה מכולה זיקה אלא מיני' דידי' כענין שאמרו (לעיל יבמות דף ל"ב) נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא הילכך עדיין זקוקה היא לאחין ומתיבמת להן ומיהו מיני' איפטרה לה לגמרי שאם מתו אחין מותרת לעלמא ולא דומיא דבעלת גט עבדינן בה אלא יש מיאון לחצי זיקה כשם שיש מיאון לזיקה שלימה בממאנת לכולן.
ותמהני על הרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו אבל שאר קרוביו מותרת להם לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו וכבר פירשתי שהיא מותרת לאחין ומפני שהיא זקוקה להם אבל [לשאר קרובים] מכיון [שקודם] שיצאת מביתם [נאסרה להם] אסורה להם ודאי שהרי כל חמש עשרה נשים שמיאנו ביבם צרות של כולן אסורות ואם היו [הממאנות]מותרות לשאר קרובים צרת ערוה אחרת [חוץ מבתו] ממאנת תהא מותרת ליבם כשם שהממאנת מותרת לאחין ושאר קרובים משום דלא עבדא בהו מעשה.
ורבינו הגדול ובעל הלכות ז"ל פירשו לקמן שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שהיא נראית כאשתו גמורה משמת ולא מיאנה כ"ש שאסורה לקרוביו שהיא מן התורה ערוה להם ואין צריך לומר. אבל לא נאסרו אלא לקרובי הבעל הא לקרובי יבם כגון אחיו מאמו מותרת להם מן הטעם שפירשתי דלא מיתחזיא אלא כאשת המת.

עד כאן לא פליגי ב"ה אלא דלא בעינן מומחין וכו'. קשיא לי, ולב"ש מאי שנא מכל דיני ממונות וגטין וקדושין שאינן צריכין מומחין כדאמרינן בפרק המגר' (דף פ"ח) דשליחותייהו עבדינן וי"ל מפני שב"ש מתרחקין מן המיאונין תקנו כן א"נ מומחין לאו דוקא אלא תלתא דאיכא בינייהו דגמיר כשאר דיני ממונות וב"ה סברי כל שלשה ואפילו רועי בקר ומצינו לשון מומחין שאינן מומחין גמורין במציעא גבי מוכרת שלא בב"ד אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות וכאן אינו מחוור לפרש כן.

ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מצי עקרה. כלומר לא פלוג רבנן בין ביאה ומאמר של זו משאר קדושין דעלמא.

זיקה דרחמנא רמיא עליה לא מצי עקרה. כלומר אבל זיקה כיון דהיא לא מיאנה בו בבעל בחייו לא תקינו לה רבנן מיאון, משום דכיון דלא מיאנה בו בחייו כבר גלתה דעתה דניחא ליה בנישואיו, והלכך הוו להו כקדושין גמורין, וכל שקדושי אחיו קדושין גמורין זקוקה היא ליבם בעל כרחה. ולר' הושעיא לא שנא אמרה איני רוצה בנשואך ולא שנא אמרה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך, לעולם לא כל כמיניה למאן אחר מיתתו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך לעולא ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא מיאנה ולא אקשינן לר' אושעיא מינה.

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מאי טעמא דנשואין קמאי קא עקרה. לפי שעד עכשיו היתה חפצה בנשואין, ועכשיו שמת והוזקקה מחמתה לאחיו אינה חפצה בנשואין הראשונים. ולא שנא פרשה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך המת, ולא שנא מאנה סתם, לעולם מיאונה מיאון, ומיהו אסורה לאביו ולשאר קרובי המת משום דנראית בשעת נפילה כאשת המת. וכדמתרצי מתניתין אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מאנה ביבם אסורה לאביו, מאי טעמא דבשעת נפילה נראית ככלתו. והוא הדין לכל שאר הקרובים האסורים באשתו של מת, אבל ודאי אם מאנה בזה מותרת לשאר האחין, משום דלא עקרה זיקת כל הבית אלא זיקתו של זה ועדיין זיקת שאר הבית קיים, והרי היא כאשת המת לגבי שאר האחין, ומניה דידיה דהאי דמאנה בו אפטרה לגמרי, שאם מתו שאר האחין מותרת לעלמא ולקרוביו של זה שמיאנה בו מותרת לגמרי. וקסבר עולא שיש מיאון לחצי זיקה, כשם שיש מיאון לזיקה של מת בממאנת בכולן. ואי קשיא לך לעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו והא אסיקנא לקמן (יבמות קח, ב) דאין מיאון לאחר מיתה ואפילו במקום מצוה, דאמרינן התם ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנשואין הראשונים יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או אין מיאון. ואסיקנא דר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא אסרי. כבר תירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות דהתם נמי טעמא כדרמי בר יחזקאל משום שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו. ויש מפרשים דהתם היינו טעמא משום דאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עליה ביבם או בבעל, אבל כשמת בלא יבום והיא מותרת לשוק במה תמאן ולמה תמאן הרי רצתה בו כל ימי חייו.
והממאנת ביבם כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"א הי"ז) שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו, אבל מותרת היא לשאר הקרובים, כשם שהיא מותרת לשאר האחין בשמיאנה באחד מן היבמין, ושלא כמו שכתבנו למעלה. ואינו מחוור דטעמא דשריא לשאר האחין, היינו משום דלא דחיא נפשה מכולה ביתא אלא מזיקתו של זה בלבד, ועדיין נראית כאשת המת, והלכך שריא לאחין משום יבום. אבל לשאר קרובים ודאי אסורה כשם היא אסורה להאב. וגדולה מזו כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל לקמן (יבמות קח, ב סי' קלא) שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שנראית בשעת מיתה כשאת אחי אמו, וכמ"ש למעלה, ואפילו הכי שאינה לזה אל שניה דדבריהם, וכל שכן לשאר הקרובים שהיא ערוה להם דבר תורה.וכן כתב בעל ההלכות (גדולות הלכות מיאון) כדברי רבינו אלפסי ז"ל אף על פי שאין ראיה מאשת אחי אמו לפי הפירוש השני שכתבנו.

בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. פירוש בבית דין כלומר מומחין והכי איתא בגמרא. ואם תאמר לבית שמאי מאי שנא מיאון מגט דעבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פח, ב), יש לומר לבית שמאי כיון שהן מתרחקין מן המיאונין תקינן כן הרמב"ן ז"ל.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג. כתב ר"ח ז"ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. ודייקינן מדקתני מכשירין שמע מינה דיעבד אמרו עד כאן. ומדבריו נראה דאפילו בדיעבד דוקא בשנים אבל בפני אחד ואפילו בדיעבד לא. ואין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קח, א ד"ה אצל חנוני) אפילו שגרה בעלה אצל חנוני דליכא אלא חנוני אין לך מיאון גדול מזה, דאלמא דאפילו בפני אחד מיאונה מיאון. ואם תאמר מנא ידעינן בעדים שומעין מבחוץ, כדאמר לעיל בשלהי מצות חליצה (יבמות קה, ב) בינו לבינה מנא ידעינן, אמר ר' יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ.

מתניתין. השיאה שלא לדעתה. ירושלמי (ה"ב) איזהו דעתה עבדין לה גנון (פירוש, חופה) ומלבשין לא קוזמרין ומדכרין לה גבר. איזהו שלא לדעתה עבדין לה גטן ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר.

השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (מ"ב) שלנו אינה צריכה למאן, כלומר אינה צריכה מיאון בפני שנים, אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה. ואין פירושו מחוור דנשואין הן הן מיאונין כדאמרינן בגמרא (קח, א). ור"ח ז"ל פירש מדקאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן, שמע מינה דכפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שרי לעלמא ואפילו גדלה, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לדברי ר' יהודה בן בתירא דקאמר רב יהודה אמר שמואל בתרייהו הלכה כמותו ע"כ. הנה שהוקשה לו ז"ל נמי מה שהוקשה לנו לומר דאלו לינשא לכתחלה נשואין הן הן מיאונין כדר' יהודה בן בתירא. ומיהו מה שדקדק ממנה רבינו לומר דכפנויה היא ואפילו גדלה תחתיו ולא בעל, אין אני רואה הכרח בדבר זה. לפי שיש לפרש דאינה צריכה למאן דקאמר, לומר שאם מתה אינה יורשה ואינו מטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה וכענין שאמר ר' אליעזר בכל קטנה, וזה פירוש נכון. ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון, דאינה צריכה מיאון דקאמר אינו אלא לדברים אלו בלבד כמו שכתבתי והויא לדידיה קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה כקטנה דעלמא אף על פי שיודעת לשמור קדושיה לר' אליעזר, דאף על גב דקאמר אין מעשה קטנה כלום, אפילו הכי אמרינן בגמרא (להלן יבמות קח, א) דאפילו לדידיה בכדי לא תיפוק, אלא שאין מעשיה כלום לדברים אלו. ומשום דקאמר ר' חנינא בשאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון, אבל היודעת צריכה מיאון. אמר ליה ר' אליעזר דכל קטנה יודעת [הרי היא] כשאינה יודעת לא עשו ולא כלום, וזו כזו לדברים אלו, ומינה דזו כזו מיהא וכלהו לא נפקי בכדי כנ"ל (עיין נמוק"י).

זיקה דרחמנא רמא עלה לא מצא עקרא פי' דסבר ר' הושעיא דכיון שלא מיאנה בראשון בחייו כבר קיימה נשואין ואינה יכולה לעקרה לאחר מיתתו כלל וכיון שכן זיקת יבם בע"כ רמיא עלה כמו ביבמה דעלמא ולר' הושעיא אפי' מיאנה בבעל בפי' ורוצה לעקור נשואין אין לה רשות לאחר מותו וטעמא כדאמרן וראיה לדבר מדפרכי' לעולא בסמוך ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא פרכי' מינה לר' הושעיא נימא דתמאן השתא בבעל גופיה בפי':

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו פי' דקסבר יש מיאון לאחר מיתה ויכולה לומר רציתי בבעלי הראשון להיות נשאת לו אבל לא נתרציתי לו שיזקיקני ליבם וסובר עולא דאפי כשממאנת ביבם סתם הוי מיאון מהאי טעמא והיינו דאמרי' דמסתמא נשואין קמא עקרה:

אמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי פי' דכי האי גוונא שהיא יוצאה לשוק לנפשא כולי עלמא מודו שיש לנו ללמדה למאן כדי לקיים מצות ייבום ואפילו למאן דסבר לקמן שאין מלמדין את הקטנה למאן וקשה לי ומאי קושיא לימא ליה דהא מתניתין אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת דבפרק קמא אוקימנא לרישא דהא מתניתין כאבא שאול ונראה לי דלישנא דקתני התם ולא מתיבמת משמע דלא אפשר דאתיא לידי יבום וכדאית' בפ' החולץ לא מתיבמת קתני דליכא דין יבום כלל:

בשעת נפילה נראי' כצרת בתו פי' שהעולם סוברי שאין מיאונה דלאחר מיתה כלום וה"ה לכל ט"ו עריות דמיאנו שצרותיהן אסורות מפני שבשעת נפילה נראות כזקוקות ומיהו כיון דמהאי טעמא הוא דנראות בשעת נפילה כאשתו של ראשון דוקא לקרובי המת היא נאסרת אבל לקרובי היבם לא דהא פקעה מיניה בלא כלום והרמב"ם ז"ל שכתב שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעת שמת בנו אבל מותרת היא לשאר הקרובים אין זה מחוור ואין זה דעת ר"י אלפסי ז"ל ושאר המפרשים ז"ל אלא כמו שכתבנו:

אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת הגט וכו' פי' דסבר רב כל שמיאנה ביבם לדידי' ודאי אסורה מפני שכיון שלא מיאנה בבעל נראית כאלו נשואי הבעל קיימי' אלא שעוקרת זיקתו של יבם דהויא לה גביה כאשת אח שלא במקום מלוה וכיון שאסורה לו מפני טעם זה הרי המיאון כגט שאסורה לכל היבמין:

ושמואל אמר מיאנה לזה מותרת לזה ולא דמיא לבעל הגט פי' דסבר שמואל דכיון שאף הוא אינו נאסר אלא מפני מראית העין אין לנו לדון לזה אלא כיבמה שאומרת בזה היבם אני רוצה:

דאין מיאון לחצי זיקה פי' דמיאון דחצי זיקה אינו עקירת קדושי' כלל אלא במי שמתרצה בא' מן היבמי' יותר מן האחרים אבל כשמיאנה בכולם אז אסורה בכולם:

מאן לא הודו לו אמר אביי רב פי' לא הודו במאי דקאמ' מותרת לאחי'

רבא אמר לא הודו לו ר' הושעיא פי' ולא הודו לו במאי דקאמר והיא אסורה לו אלא אפי' לעצמו מותרת או כר' הושעיא ואפי' ביבם א' שאין מיאון לאחר מיתה או כרב ובשני יבמין לפי שאין מיאון לחצי זיקה:

תרי קטרי עבדן בה ושמעי' מהכא דמודו ב"ש דבדיעבד מיאון של נשואה מיאון דאי לא מפני שעשה שלא כהוגן להפסיד פירות נכסיה לא היה להם להתיר אשת איש של דבריהם לשוק וכ"א בירושלמי על זה המעשה אלו העושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו אמר רב חסדא הדה אמרת עברה ומיאנה על דעת ב"ש מיאונה מיאון:

אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג ובתו' מפרשי' דאפילו לכתחלה מכשירין בשנים דאלו בדיעבד הא אמרי' לק' שאפי' שגר' אצל חנוני ואמרה אי איפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה ופרש"י אע"פ שלא הי' אלא בפני החנוני לבדו הוי מיאון וא"ת והא בפני החנוני לבדו מנא ידעי' י"ל כגון ששמעו עדים מבחוץ א"נ בכי הא כיון שבידה למאן בפנינו נאמנת להבא מיהא ול"ל למיחש בהא כדחיישי' גבי בעל שאמ' גרשתי את אשתי ור"ח ז"ל פירש שמכשירי' בדיעבד אבל לכתחלה צריך ג' והא דאמרי' אפי' שגרה אצל חנוני היינו רבות' דאע"ג דמחזי דמשום דמטרח לה בעלמ' הוא דקאמ' הכי הוי מיאון גדול:

ה"ג אלא לשמואל עד שתגדיל ותאמר מבעי ליה וכן הוא בנסחי דוקני:

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מ"ט נישואי קמאי עקרה. וקי"ל כעולא. איתיביה רבא לעולא כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי ותתייבם צרתה. ופריק. צרת ערוה שאני דתני רמי ב"י מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית כללתו. ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו.

א"ר מיאנה בזה אסורה לאחים מידי דהוה בעלת גט, עלת גט לאו כיון דאיתסרי לה לחוד איתסרי לכולהו ה"נ ל"ש. ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לאחים ול"ד לבעה"ג בעה"ג. הוא דקא דחי לה. הכא איהי קא דחיא נפשה. דקאמרה לא ידענא בך ולא צריכנא בך הוא דלא רעינא אבל באחוך רעינא. וקיי"ל כשמואל דר"י קאי כוותיה דכי אתא רבנן אר"י מיאנה בזה מותרת לאחים אבל לא אסורה לכ"ע משום דמיחלפא בבעה"ג.

בש"א בב"ד וכו' תנן החליצה והמיאון בג'. מאן תנא אמר רבא ר"מ. ואביי אמר אפי' תימא ב"ה ע"כ לא פליגי ב"ה אלא דלא בעי' מומחים אבל ג' בעי דתנוא מיאון בש" אבב"ד. ובה"א בב"ד ושלא בב"ד. ואלו ואלו מודים שצריך ג'. ר"י ב"ר יהודה ור"א בר"ש מכשירים בשנים. אר"י ב"מ אר"נ ה"ל כאותו זוג:

בה"א ממאנת אפי' ד' וכו' והא מיאנה לה חדא זמנא. פי' ומה צורך עוד למאן אמר עולא תרתי קתני או תמאן ותמתין ותארס, או תמאן ותנשא לאלתר. וכיון שנשאת א"ר למאן לב"ש.

מתניתין איזה היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה א"ל למאן. ר"א אומר אין מעשה קטנה [כלום] אלא כמפותה. בת יששרלא לכהן לא תאכל בתרומה. בת כהן לישראל תאכל ראב"י אומר כל עכבא שהוא מן האיש כאלו היא אשתו. וכל עכבא שאינה מן האיש כאלו אניה אשתו. פי' אם השיאוה שלא לדעתה א"צ מיאון דדוקא האב יכול לקדשה בלא דעתה אבל אחיו ומה לא ואע"ג דחיקון רבנן שיקדשוהו אמה ואחיה דוקא לדעתה אבל אם קדשוה שלא לדעתה אין קדושי' כלל וא"צ למאן ואע"פ שהגדילה לבסוף לא בעי גט כדין קטנה שלא מיאנה אלא נפקא בלא כלום כיון שהי' קדושיה שלא לדעתה.

אמר ר"י וא"ל במתניתא תנא בראשונה הי' כותבין גט מיאנת לא רעינא ביה לית אנא בעי להנסבא לי' כיון דחזי דנפיש דבורא אמרי אתי לחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פ' מיאנה פ' בת פ' באנפנא, פי' מפני רוב דברים יסברו שהוא כגט גירושין וכשיראו שנושא קרובתי' יאמרו גם מגרש נמי מותר בקרובותי' ונפיק מיני' חורבא.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר איזו היא קטנה שצריכ' למאן כל שיודעת לשמור קדושיה אינה יודעת אינה צריכה למאן כבר כתבתי בזה כל הצורך בגיטין בפ' התקבל:

רש"י בד"ה דתני רמי כו' ומפותה אבל מת בעלה ולא מיאנה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה רוצה אני שמא חזרה כצ"ל:

במשנה ר' אליעזר אומר אמ"ק כלום. כצ"ל בי' וכן הגי' ברי"ף ורא"ש וכ"נ מהברייתא בגמ':

במשנה ר׳ אליעזר אומר כצ״ל ונ"ב הא ודאי ר״א בר פלוגתא דר' יהושע הוא כדאיתא בגמרא:

ומציא עקרא. שלא תהא צריכה גט לביאתו דהא אמרי ב''ה ממאנת ביבם דומיא דבעל: נישואין קמאי עקרא. ושוב אין כאן זיקה: כל שיכולה למאן. בפרק קמא (לעיל ב:) בתו קטנה הנשואה לאחיו ולא קיבל אביה קידושין כגון שהשיאה אביה תחלה לאחר ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב ויכולה למאן ולא מיאנה בו ומת צרתה חולצת שאינה צרת הבת להפטר משום צרת ערוה הואיל והבת יכולה למאן אינן נישואין גמורין ולא מתייבמת הואיל ולא מיאנה הבת הויא לה הך צרת ערוה במקצת: צרת ערוה שאני. דאע''ג דמהני מיאון לקטנה יבמה בעלמא למיפק בלא חליצה לא מהני לגבי ערוה אם מיאנה באביה שהוא יבמה למיהוי צרתה מותרת ליבם: דתני רמי בר יחזקאל. קטנה שמיאנה בבעל מותרת לינשא לאביו דעקרתינהי לנשואין והויא כאנוסה ומפותה אבל מת בעלה ולא מיאנה בו ומיאנה ביבם אע''ג דנפקא בלא חליצה אלמא נישואי קמאי עקרא אפ''ה אסורה לאביו מפני מראית העין דמשעת נפילה דאהני נישואי קמאי למיפל קמי יבם ולהצריכה מיאון לגבי יבם נראית כלתו של חמיה: ה''נ. אע''ג דעקרא לנישואי קמאי נראית צרתה כצרת בתו הואיל ואהנו נישואי אחיו בבתו למרמי קמיה: מיאנה. יבמה באחד מן האחין יבמין אסורה לכולן: אבעלת הגט. אם נתן לה האחד גט פסלה על כולן: אמר אביי רב. לא הודה לו דאיהו אמר לעיל מיאנה בזה אסורה לזה: רבי אושעיא לא הודה לו. מדקאמר ר' יוחנן מותרת לאחין אע''ג דאיהו גופיה נמי במשמע ומיהו אי איכא אחין אין דהוה ליה מיאון לחצי זיקה כרב אסי אבל בחד יבם דמיאנה בזיקה שלימה אסורה ולרבי אושעיא אפי' בחד יבם נמי שריא דאין מיאון לזיקה: ואמרי לה רב אסי. נמי לא הודה לו וכל שכן רבי אושעיא דרבי יוחנן דוקא לאחין אמר ולא לו: במדה כפושה מדד. במדה כפויה מדד לשון אונאה כמודד בשולי המדה וחברו מצאתי בתוספתא דאהלות קדירה שהיא נתונה כו' היתה כפושה לשון הכפישני באפר (איכה ג) שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה: תרי קיטרי עבדו ביה. שני קשרים עשו עליו לרעתו: והרי מיאנה חדא זימנא. בבעלה ואמאי קתני ותמאן ותנשא: רוצה אני. שמא חזרה: תרתי קתני. לאו למיהדר למאן זימנא אחריתי אלא תרתי מילי נינהו ממאנת וממתנת מליארס לאחר עד שתגדיל כדי שלא תחזור ותמאן בשני או אם רצתה להנשא ממאנת בבעל ותנשא לאלתר דתו לא ממאנת לבית שמאי דנשואה היא: מתני' אין מעשה קטנה אלא כמפותה. כדקתני בת ישראל לכהן לא תאכל כו' דכמי שלא נשאת דמי: כל עכבה כו'. כל מה שהיא מעוכבת אצלו בשבילו כאילו היא אשתו ובגמרא מפרש מה היא: גמ'

מידי דהוה אבעלת הגט. הקשה רבינו יהודה א''כ מיאנה בבעל אמאי מותרת לאביו ניחוש מידי דהוה אבעלת הגט שאסורה לאביו ואומר דשמא הכא שייך למיחש טפי כיון שאינה אשתו ואינה אסורה במיאון ה''ה דגט לא אסר לה כיון שאינה אשתו: מאן לא הודו לו אמר אביי רב. משמע אבל ר' אושעיא הודה לו ומיאנה בזה מותרת לאחין דקאמר היינו לכל האחין ה''ל כרבי אושעיא דאמר אינה ממאנת לזיקתו מאן לא הודה לו רבי אושעיא דיש לו דאין מיאון לכולה זיקה אבל רב אסי הודה לו דאית ליה אין מיאון לחצי זיקה הא לכולה זיקה יש מיאון והא דקאמר מותרת לאחין היינו אף לו כיון דאין מיאון לחצי זיקה איכא דאמרי אמרו רב אסי וכל שכן ר' אושעיא וכן פירש בקונטרס: תרי קיטרי עבדו ביה. בירושלמי פריך אילו העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו ומשני רב חסדא (היא) הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנשואין ושלא בפניו על דעתייהו דבית שמאי מיאונה מיאון ואין זו קושיא כ''כ דאיכא למימר דקידושי קטנה דרבנן נינהו ואפקעינהו רבנן לקידושין מינייהו: מכשירין בשנים הוא הדין בחד אלא שצריך לעדות שמיאנה: הלכה כאותו הזוג. פר''ח דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא דמכשירים דיעבד משמע:

יבמות קז ע"ב