יבמות קח ע"א

יבמות קח ע"א - Steinsaltz

This document may come to be confused with a bill of divorce and perhaps a man will err and give a bill of divorce using the text of refusal. Therefore, they decreed that one should write as follows: On such and such a day, so-and-so, the daughter of so-and-so, performed refusal in our presence, and no more.

§ The Sages taught: What constitutes a refusal? If she said: I do not want so-and-so as my husband, or: I do not want the betrothal in which my mother and brothers had me betrothed, that is a refusal. Rabbi Yehuda said more than that: Even if she is sitting in a bridal chair [apiryon] going from her father’s house to her husband’s house and said along the way: I do not want so-and-so as my husband, this constitutes a refusal.

Rabbi Yehuda said even more than that: Even if guests are reclining at her husband’s house and she is standing and serving them drinks as hostess, and she said to them: I do not want so-and-so as my husband, this constitutes a refusal, even though it is possible that she is merely complaining about the effort she is expending. Rabbi Yosei bar Yehuda said more than that: Even if her husband sent her to a shopkeeper to bring him an article of his and she said: I do not want so-and-so as my husband, there is no greater refusal than this.

§ It was taught in the mishna: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Any girl who is so young that she cannot keep her betrothal safe does not need to refuse. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus. It was taught: In the case of a minor girl who did not refuse her husband, but who went and married someone else, it was said in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: Her new marriage constitutes her refusal, as she made her state of mind known, that she does not want him, and that is sufficient.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha if she was betrothed to another man without performing refusal of the first husband? Is her acceptance of the betrothal sufficient to indicate that she refuses the first husband? The Gemara suggests: Come and hear an answer from a baraita: If a minor girl did not refuse her husband but went and became betrothed to another man, then, as the Sages said in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: Her betrothal constitutes her refusal.

A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabbi Yehuda ben Beteira or not? And further, if you say that they do disagree with him, do they disagree with him with regard to betrothal alone, or do they also disagree with him with regard to marriage? And if you say that they disagree even with regard to marriage, is the halakha in accordance with his opinion or is the halakha not in accordance with his opinion? And if you say that the halakha is in accordance with his opinion, is this only with regard to marriage, or is it even with regard to betrothal?

The Gemara cites a tradition: Come and hear: Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira with regard to both marriage and betrothal. From the fact that he ruled the halakha, one may derive by inference that the Rabbis disagree.

But still, you should raise the dilemma: Does Rabbi Yehuda ben Beteira say that her betrothal to another counts as refusal even when she had initially been married or perhaps only if she was betrothed but not married beforehand? Come and hear: The daughters-in-law of Abdan rebelled against their husbands. Rabbi Yehuda HaNasi sent a pair of Sages to examine them and determine what could be done to rectify the matter. Some women said to the daughters-in-law: See, it is your husbands that are coming. They said back to them: Let them be your husbands.

Rabbi Yehuda HaNasi said: There is no greater refusal than this. What is the case? Is it not that they were already married? The Gemara rejects this: No, they were merely betrothed, but not married. This story cannot establish unequivocally what the halakha is in the case when the girl is married. The Gemara nevertheless concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira in all of these matters, even with regard to her marriage to the first husband: Even if she had actually been married to the first man, the marriage is invalidated by her betrothal to another.

§ It is taught in the mishna: Rabbi Elazar says: The act of a minor girl is nothing. Rather, her status is as though she were a seduced unmarried woman. Rav Yehuda said that Shmuel said: I reviewed all the opinions of the Sages concerning these matters, and I did not find any person who applied a consistent standard with regard to a minor like Rabbi Elazar did. For Rabbi Elazar portrayed her as a girl walking with her husband in a courtyard, who stands up from his bosom after he engaged in intercourse with her, and immerses herself to become ritually pure, and partakes of teruma by evening as if there were no marital bond between them and as if she, as the daughter of a priest, could continue to partake of teruma. The daughter of a priest is prohibited from eating teruma once she is married to a non-priest.

It is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The act of a minor girl is nothing, and therefore her marriage is not valid. And her husband has no rights to items she finds, nor to her earnings; nor does he have the right to annul her vows; he does not inherit her assets if she dies; and if she dies he may not become ritually impure on her account if he is a priest, i.e., through his presence in the same room as her corpse. The principle is: She is not his wife in any sense, except that she must perform refusal in order to marry someone else.

Rabbi Yehoshua says: In the case of a minor whose mother or brother married her off, her husband has rights to items she finds, and to her earnings; and he has the right to annul her vows; and he inherits her assets if she dies; and if she dies he must become ritually impure on her account even if he is a priest. The principle is: She is his wife in every sense, except that she can leave him by means of refusal and does not require a bill of divorce.

Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Eliezer appears to be more correct than the statement of Rabbi Yehoshua, as Rabbi Eliezer applied a consistent standard with regard to a minor, while Rabbi Yehoshua applied an inconsistent standard. The Gemara asks: In what way is his standard inconsistent? The Gemara answers: If she is his wife, she should require a bill of divorce from him.

According to Rabbi Eliezer too, there appears to be an inconsistency, as, if she is not his wife, she should not be required to perform refusal either. The Gemara answers: But shall she leave with no ritual at all? Some sort of act is required to indicate that their relationship is permanently severed. Rabbi Eliezer has a consistent standard, according to which the marriage of a minor has no substance and to dissolve it she need only indicate that she does not want her husband. Rabbi Yehoshua is inconsistent in treating the relationship as a marriage even though it can be dissolved easily.

§ The mishna stated: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If there is any obstruction in the matter due to the man, it is as if she were his wife. If there is any obstruction in the matter that is not due to the man, it is as if she were not his wife. The Gemara asks: What are the circumstances of an obstruction due to the man, and an obstruction that is not due to the man? Rav Yehuda said that Shmuel said: If someone proposed marriage to her and she said: I do not wish to marry on account of so-and-so, my husband, this is an obstruction that is due to the man. When she declined the proposal, she made it clear that she views herself as his wife. But if she says: I do not want to marry because the men suggested to me are not suitable for me, this is an obstruction that is not due to the man, and she is not considered to be his wife.

Abaye bar Avin and Rav Ḥanina bar Avin both say: If the minor’s husband gave her a bill of divorce, this is an obstruction that is due to the man, since in presenting the bill of divorce, the marriage is being treated as valid. Therefore, from then onward, he is prohibited from marrying her close relatives, and she is prohibited from marrying his close relatives; and, as a divorced woman, she is disqualified from marrying into the priesthood. However, if she refuses him, this is an obstruction that is not due to the man. Therefore, he is permitted to marry her close relatives, and she is permitted to marry his close relatives, and she is not disqualified from the priesthood, since her refusal annuls the marriage retroactively.

The Gemara challenges: But it is taught explicitly below, in the following mishna: If a minor girl refuses a man, he is permitted to marry her close relatives and she is permitted to marry his close relatives, and he has not disqualified her from marrying into the priesthood. If he gave her a bill of divorce, he is prohibited from marrying her close relatives, and she is prohibited from marrying his close relatives, and he has disqualified her from marrying into the priesthood. Since the difference between refusal and a bill of divorce is already addressed in the following mishna, why is the same ruling repeated here? The Gemara answers: The following mishna is explaining the latter part of this mishna.

MISHNA: If a minor girl refuses a man, he is permitted to marry her close relatives, such as her mother or her sister, and she is permitted to marry his close relatives, such as his father or brother, and he has not disqualified her from marrying into the priesthood, as she is not considered divorced. However, if he gave her a bill of divorce, then even though the marriage was valid according to rabbinic law and not Torah law, he is prohibited from marrying her close relatives, and she is prohibited from marrying his close relatives, and he has disqualified her from marrying into the priesthood.

If he gave her a bill of divorce but afterward remarried her, and she subsequently refused him and married another man, and then she was widowed or divorced from her second husband, she is permitted to return to him. Since she left him the last time by means of refusal, the refusal cancels the bill of divorce that he gave her previously, and her status is that of a minor girl who refused her husband, who is not forbidden to her first husband after a second marriage. However, if the order was different, and if she refused him and he subsequently remarried her, and this time he gave her a bill of divorce and she married another man, and she was widowed or divorced, she is forbidden to return to him, like any divorced woman who married another man.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - א

אתי לאיחלופי גט מיאון בגיטא של אשה.

דהיינו, חששו חכמים שיבוא סופר גיטין בור, ויכתוב את הנוסח של שטר מיאון כנוסח שטר של גט אשה. ולכן, קיצרו חכמים את הנוסח של שטר גט מיאון, כדי שיבחינו אפילו הסופרים הבורים שאין זה נוסח של גט אשה, לפי שנוסח הגט ארוך יותר.

ותקינו חכמים לכתוב בשטר גט מיאון הכי:

ביום פלוני, מיאנה פלונית בת פלוני - באנפנא, בפנינו.

תנו רבנן: אי זהו, באיזה אופן נעשה המיאון?

כשאמרה הקטנה: אי אפשי בפלוני בעלי!

או שאמרה: אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי!

יתר על כן, אמר רבי יהודה: אפילו היתה הקטנה שקידשוה אמה או אחיה, יושבת באפריון, מושב מקושט של כלה, והולכת, והיו נושאים אותה באפריון הזה מבית אביה לבית בעלה, כדי להכנס שם לחופה.

ואמרה תוך כדי נשיאתה באפריון לחופה: אי אפשי בפלוני בעלי! - זהו מיאון.

ויש חידוש בדבר זה. כי היה מקום לומר, שאם אינה רוצה בנישואיה, יש לה לרדת מאפריון, ולחזור לביתה. ואם אינה עושה כן, הרי זו ראיה שהיא חפיצה בנשואיה. ואמירתה תוך כדי נשיאתה באפריון לחופה, שהיא אינה רוצה בבעלה, אין בה ממש, שהרי מעשיה מוכיחים שהיא אכן רוצה להכנס לחופה עמו. וחידש רב יהודה, שבכל זאת האמירה הזאת היא מיאון.

יתר על כן, אמר רבי יהודה: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה, והיא עומדת ומשקה עליהם, ואמרה להם: אי אפשי בפלוני בעלי! - הרי הוא מיאון.

והחידוש בדבר, הוא בכך שמיאונה אינו בבית דין, ובכך שאורחי בעלה ישתקו, ולא יפרסמו את אמירתה הזאת, ובכל זאת נחשבת האמירה הזאת למיאון.

יתר על כן, אמר רבי יוסי בר יהודה: אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו, ואמרה: אי אפשי בפלוני בעלי! - אין לך מיאון גדול מזה.

וחידוש יש בדבר, בכך שהמיאון הוא בפני החנווני, שהוא אדם יחיד, ובכך שיש לומר שאין כונתה למאן בבעלה, אלא רק התבטאה בצורה כזאת כיון שהטריחה להביאה מהחנוני להביא לו חפץ משלו. ובכל זאת, אמירתה "אי אפשי בפלוני בעלה" - אין לך מיאון גדול מזה! כי זה הוא נוסח המיאון.

שנינו במשנה: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה - אינה צריכה למאן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס.

תנא בברייתא: קטנה שלא מיאנה, ועמדה ונשאת לאדם אחר -

משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: נישואיה לאחר - הן הן מיאוניה בבעלה.

והיינו, שדי ב"מיאון קל", שאינה אומרת במפורש שאינה רוצה בו, כדי להוציאה ממנו.

איבעיא להו: קטנה שלא מיאנה ונתקדשה לאחר, אך לא נישאה לו - מהו שייחשבו קידושיה לאחר כמיאון?

תא שמע מהא דתניא: קטנה שלא מיאנה, ועמדה ונתקדשה לאחר - משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: קידושיה - הן הן מיאוניה.

איבעיא להו ארבעה ספיקות:

א. האם פליגי רבנן עליה דרבי יהודה בן בתירה, וסוברים שאין קידושיה לאחר נחשבים למיאון, או לא נחלקו עליו חכמים?

ב. גם אם תימצי לומר שפליגי רבנן עליו - עדיין יש להסתפק:

האם רק בקידושין לאדם אחר נחלקו עליו חכמים, וסוברים שאין קידושיה לאחר נחשבים מיאון.

או אפילו בנישואין חולקים עליו חכמים, וסוברים שאפילו נישואין לאחר אינם נחשבים למיאון בבעלה? ג. ואם תימצי לומר פליגי חכמים אפילו בנישואין -

הלכה כמותו של רבי יהודה בן בתירה, או אין הלכה כמותו?

ד. ואם תימצי לומר הלכה כמותו -

הלכה כמותו בנישואין לאדם אחר, או אפילו בקידושין?

תא שמע ראיה לפשוט את כל ארבעת הספיקות:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה, בין בקידושין ובין בנישואין,

וכיון שאמר רב יהודה בשם שמואל, שהלכה כרבי יהודה בן בתירה בשניהם - הרי מכלל זה אתה למד:

א - ב. דפליגי רבנן עליו בין בקידושין ובין בנישואין!

ג - ד. הלכה כרבי יהודה בן בתירה בשניהם.

ומוסיפה הגמרא ספק נוסף:

ואכתי ועדיין תיבעי לך: האם "מיאון קל" שכזה, שאינה אומרת במפורש שאינה רוצה בו, נחשב למיאון גם במקום דהוה נסיבא מעיקרא, שהיתה נשואה לבעלה לפני שעמדה והתקדשה לאחר.

או דלמא נחשב המיאון הקל הזה למיאון רק במקום שרק מיקדשא, שהיתה רק מאורסת לו? כי יתכן שלצורך מיאון בנישואין, אין די ב"מיאון קל"?

תא שמע: דכלתיה דאבדן, כלותיו הקטנות [נשות בניו של] של התנא אבדן, שנישאו על ידי אמן או אחיהם - אימרוד, מרדו בבעליהן, וסירבו לשמש עמם.

שדר שלח רבי, זוגי דרבנן, זוגות של חכמים - למיבדקינהו, לראות אם יחזרו בהן ממרדן בבעליהן.

אמרי להו נשי, אמרו הנשים לכלותיו הקטנות של אבדן על זוגות החכמים שבאו לבדקן: חזו גברייכו, דקאתו! ראו את בעליכם המגיעים אליכם!

אמרי להו כלותיו של אבדן לנשים הללו: ניהוו, יהיו בעלים אלו גברייכו דידכו, בעלים שלכם!

אמר רבי: כיון שאמרו כלות אבדן שיהיו בעליהן - לבעלים של הנשים האחרות, הרי גם אם לא מיאנו במפורש בבעליהן -

אין לך מיאון גדול מזה!

והיינו, גם מיאון קל, שאינו לשון מיאון מפורשת, נחשב למיאון.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, הואיל המיאון הקל אפילו במקום דהוה נסיבא, שהיתה נשואה לבעלה, ומוכח שמועיל מיאון קל אפילו בנשואה!

ודחינן: לא מדובר שהיו כלות אבדן נשואות, אלא רק דהוה מיקדשא קידושי, מאורסות.

ומסקנת הגמרא היא: והלכה כרבי יהודה בן בתירה, שמועיל מיאון קל, שאינו מפורש, ואפילו כשמיאון זה הוא מיאון בנישואין דקמא, של הבעל הראשון.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, אלא כמפותה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: חוזרני על כל צדדי חכמים, ולא מצאתי אדם שהשוה מדותיו בקטנה - כרבי אליעזר!

שעשאה רבי אלעזר לקטנה הנישאת על ידי אמה או אחיה - כמטיילת עמו בחצר, שאינה אשתו כלל, ובא עליה, ועומדת מחיקו.

ואם בת כהן הנשואה לישראל היא, אין היא נפסלת מלאכול בתרומה, אלא טובלת לטהרתה, כדין כל אשה הנבעלת, שטמאה טומאת ערב, והיינו, שטובלת ונטהרת בהערב שמש, ואוכלת בתרומה לערב.

תניא, רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה הנישאת, כלום.

ואין בעלה זכאי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה

ואינו יורשה, ואין מיטמא לה אם הוא כהן.

כללו של דבר: אינה כאשתו - לכל דבר, אלא שצריכה מיאון כדי להנשא לאחר.

רבי יהושע אומר: בעלה זכאי -

במציאתה, ובמעשה ידיה

לפי שיש כח בידי חכמים להעמיד את ממונה בידו, מכח "הפקר בית דין הפקר".

ובהפרת נדריה.

בהגיעה לגיל י"א שנים ויום אחד נדריה נבדקים, ואם יודעת לשם מי היא נודרת, נדרה נדר. ויכול להפר את נדריה על אף שמהתורה הוא אינו בעלה, כיון שהיא נודרת על דעתו.

ויורשה.

מכח הפקר בית דין הפקר.

ומיטמא לה, אפילו אם הוא כהן.

שהיות והוא יורש את כל נכסיה, לא ימצא לה מי שיקברנה, חוץ ממנו, והרי היא כמת מצוה, שאין לו קוברים, שכהן מיטמא לו.

כללו של דבר: הרי היא כאשתו - לכל דבר.

אלא שיוצאה במיאון בלבד, ואינה צריכה גט כאשה.

אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע.

היות שרבי אליעזר השוה מדותיו בקטנה.

ואילו רבי יהושע חלק מידותיו, שמצד אחד החשיבה לנשואה ומצד שני החשיבה כאינה נשואה.

ולכן, עדיפים דבריו של רבי אליעזר, שהשווה את כל דיניה, ואינם נמצאים בניגוד האחד לשני כדברי רבי יהושע.

ומבארת הגמרא: מאי, מהו זה שאמר רבי על רבי יהושע, שהוא חלק מידותיו?

כי אי אשתו היא, כדברי רבי יהושע - תיבעי גט! תצטרך גט, כדי להוציאה, כמו כל אשת איש.

ופרכינן: אם כן, לרבי אליעזר נמי נאמר שחלק דבריו -

כי אי לאו אשתו היא - מיאון נמי לא תיבעי!

ומשנינן: לרבי אליעזר אין זו טענה, כי -

אלא, וכי בכדי תיפוק? וכי ניתן לאפשר לה לצאת בלא כלום, אחרי ששהתה אצלו. אבל לרבי יהושע זו היא טענה, מדוע לא תיקנו לה שצריכה גט כמו אשה.

שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר:

כל עכבה שהיא שהיא מן האיש - כאילו היא אשתו.

כל עכבה שאינה מן האיש - כאילו אינה אשתו.

ודנה הגמרא, באיזה אופן היא העכבה מן האיש או העכבה שאינה מן האיש, וכלפי איזה דין הדברים אמורים:

היכי דמי? איך היא עכבה שהיא מן האיש?

ואיך היא עכבה שאינה מן האיש?

ובאיזה ענין הדברים אמורים?

ומביאה הגמרא שני הסברים, כאשר כל הסבר מעמיד את המשנה בענין שונה לחלוטין.

ההסבר הראשון:

אמר רב יהודה אמר שמואל: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, ותבעוה, ביקשו ממנה לינשא לאדם אחר. וסירבה להנשא, ואמרה את הנימוק: מחמת פלוני בעלי איני נישאת לאדם אחר! -

זו היא עכבה שהיא מן [בגלל] האיש!

והיינו, אם היא מגלה דעתה שהיא מתעכבת אצלו מחמת היותה אשתו, הרי במקרה שכזה סבור רבי אליעזר בן יעקב שהיא אשתו ממש, והרי הוא נאסר בקרובותיה. ואם יתן לה גט, היא תיפסל בכך לכהונה כגרושה.

אך מאידך, אם כשתבעוה להינשא לאדם אחר, היתה תשובתה, שהיא מסרבת להנשא מחמת "בני אדם שאינם מהוגנין לי", ולא מחמת שיש לה בעל -

זו היא עכבה שאינה מן [בגלל] האיש.

וכיון שמגלה דעתה שאינה מתעכבת אצלו בגלל אישות שיש לו בה, אין היא אשתו כלל.

הסבר שני:

אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין, דאמרי תרוייהו:

אם לא מיאנה הקטנה, אלא,

נתן לה בעלה גט -

זו היא עכבה שהיא מן האיש. ואז -

א. הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו.

ב. ופסלה מן הכהונה.

אך אם לא נתן לה הבעל גט, אלא, מיאנה היא בו -

זו היא עכבה שאינה מן האיש. ואז -

א. הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו.

ב. ולא פסלה מן הכהונה.

ותמהינן: לא יתכן לומר שזהו הביאור בדברי רבי אליעזר בן יעקב, שהרי הא קתני במשנה הבאה, לקמן, דין זה, לדברי הכל.

ולא יתכן שתחזור המשנה ותשנה בסתם את מה ששנתה במשנה קודמת בשם תנא מסוים:

דתנן: הממאנת באיש -

הוא מותר בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה.

נתן לה גט -

הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה!

ומשנינן: המשנה הבאה אינה משנה בפני עצמה, המביאה בסתם את דבר רבי אליעזר בן יעקב.

אלא היא המשך לדבריו, ופרושי קמפרש למה שאמר רבי אליעזר בן יעקב.

מתניתין:

א. קטנה הממאנת באיש [בבעלה], נעקרים קידושיה מכאן ולהבא למפרע. ולכן -

הוא מותר בקרובותיה, והיא מותרת בק רוביו.

ולא פסלה [לא נפסלה במיאונה] מן הכהונה.

ב. נתן לה גט, הרי אפילו שאינה צריכה לגט, לפי שהיא קטנה היכולה לצאת במיאון בלבד, בכל זאת, כיון שגירשה בעלה בגט, אין הגירושין עוקרים את קידושיה למפרע כמו המיאון. ולכן -

הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, כמו בכל גרושה.

ופסלה מן הכהונה.

ג. האיסור להחזיר גרושתו משנישאת לאדם אחר, נוהג גם בקטנה, מדרבנן. ולכן, אם גירש הבעל את הקטנה, והלכה ונישאה לאדם אחר, וגירשה בעלה השני, או שמת - הרי היא אסורה לחזור לבעלה הראשון.

במה דברים אמורים בשגירשה בעלה, ונישאה לאחר הגירושין לאדם אחר.

אבל, אם נתן לה לקטנה גט, ולא הלכה מיד ונישאה לאחר, אלא, תחילה החזירה בעלה הראשון אליו.

ואחר כך, מיאנה בו.

ורק אחר כך הלכה ונשאת לאחר, ונתארמלה או נתגרשה -

אז מותרת לחזור לו, לבעלה הראשון.

וטעמו של דבר, היות והחזירה בעלה הראשון לאחר שגירשה, ומיאנה בו, מגלה המיאון לכל שהיא קטנה, ויש בכח המיאון לבטל את גיטה, ולכן אין הוא נחשב מעתה ל"מחזיר גרושתו".

הילכך, נישואיה לאדם אחר, אינם אוסרים אותה מדין "מחזיר גרושתו משנישאת לאחר".

ד. ואם מיאנה בו, והחזירה. ואחר כך נתן לה גט, ונשאת לאחר, ונתארמלה או נתגרשה - אסורה לחזור לו. כי כאן אי אפשר לומר שיבוא המיאון הקודם, ויבטל את הגט שניתן אחריו.

אתי לאיחלופי בגיטא [יבואו להחליף שטר זה בגט] ושמא יטעה אדם ויתן גט בנוסח של מיאון. ולכן, תקינו הכי [תיקנו לכתוב כך]: "ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא [בפנינו]", ולא יותר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אי זהו מיאון? אמרה: "אי אפשי [איני רוצה] בפלוני בעלי", או שאמרה: "אי אפשי [איני רוצה] בקידושין שקידשוני אמי ואחי". יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו היתה יושבת באפריון (כסא כלולות) והולכת מבית אביה לבית בעלה, ואמרה בדרך: "אי אפשי [איני רוצה] בפלוני בעלי" — זהו מיאון.

יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם כמארחת, ואמרה להם: "אי אפשי [איני רוצה] בפלוני בעלי" אף שייתכן שאומרת כך רק משום שהיא מתייגעת ברגע זה — בכל זאת ביטוי זה זהו המיאון. יתר על כן אמר ר' יוסי בר יהודה: אפילו שיגרה (שלח אותה) בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו, ואמרה: "אי אפשי [איני רוצה] בפלוני בעלי" — אין לך מיאון גדול מזה.

ב שנינו במשנה, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור קידושיה — אינה צריכה למאן. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. תנא [שנה החכם]: קטנה שלא מיאנה, ועמדה ונשאת לאדם אחר. משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: נישואיה הן הן מיאוניה, שהרי בעצם נישואיה לאחר, גילתה דעתה שאינה רוצה בו, ודי בכך.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: נתקדשה לאחר, מהו? האם צריכה גם מיאון, או די בקידושין לבד ואין עוד צורך במיאון? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכך מהברייתא: קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה — משום (בשם) ר' יהודה בן בתירה אמרו: קידושיה הן הן מיאוניה.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: פליגי רבנן עליה [האם חולקים חכמים עליו] על ר' יהודה בן בתירה או לא חולקים וכולם מסכימים לדבריו? ועוד: אם תימצי [תמצא, תרצה] לומר כי פליגי [חלוקים עליו], האם חלוקים עליו בקידושין בלבד, או אפילו בנישואין? ואם תימצי [תמצא, תרצה] לומר פליגי [שחלוקים] אפילו בנישואין, האם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו? ואם תימצי [תמצא, תרצה] לומר שהלכה כמותו, האם רק בנישואין או אפילו בקידושין?

ומביאים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה בנישואין ובקידושין. ומכאן גם נלמד שמכיון שאמר הלכה כמותו — מכלל הדברים אתה למד דפליגי [שהם חלוקים], שאם לא כן לא היה צריך לומר שהלכה כמותו.

פתרנו איפוא חלק מן השאלות, ואכתי תיבעי לך [ועדיין תישאל, תסתפק לך]: האם אומר ר' יהודה בן בתירה גם כאשר הוה נסיבא מעיקרא [שהיתה נשואה מתחילה] יוצאת בלא מיאון, ודי לה שנתקדשה לאחר, או דלמא מיקדשא [שמא שהיתה רק מקודשת בלבד] די לה בקידושיה לאחר, אבל אם היתה נשואה מתחילה צריכה מיאון ממש? תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכך ממעשה זה, דכלתיה [שכלותיו] של אבדן, אבא יודן, אימרוד [מרדו בבעליהן], שדר [שלח] רבי זוגי דרבנן למיבדקינהו [זוג חכמים לבדוק אותן], ולברר אם, ומה, יש לעשות לתיקון הדבר. אמרי להו נשי [אמרו להן נשים]: חזו גברייכו דקאתו [ראו את בעליכם שהם באים]. אמרי להו [אמרו, השיבו להן]: ניהוו גברייכו דידכו [שיהיו אלה בעלים שלכן].

אמר רבי: אין לך מיאון גדול מזה. מאי לאו דהוה נסיבא [האם לא שהיו נשואות] כבר? ודוחים: לא, דהוה מיקדשא קדושי [שהיו מקודשות בלבד] אבל לא נשואות, ומכאן אין, איפוא, להוכיח מה הדין אילו היו נשואות. ומסכמים: הלכה כר' יהודה בן בתירה בכל ענין, ואפילו בנישואין דקמא [של הראשון] שאפילו אם היתה נשואה ממש לראשון, הנישואין בטלים על ידי זה שמתקדשת לאחר ואין עוד צורך במיאון.

ג שנינו במשנה שר' אלעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, אלא דינה כמפותה. אמר רב יהודה אמר שמואל: חוזרני, חוזר ובודק אני על כל צדדי חכמים בעניינים אלה ולא מצאתי אדם שהשוה מדותיו ונקט בקו מחשבה עקבי כל כך בקטנה כר' אלעזר. שעשאה ר' אלעזר כמטיילת עמו בחצר, ועומדת מחיקו לאחר שבא עליה וטובלת להיטהר ואוכלת בתרומה לערב כשהיא בת כהן. כלומר, כאילו לא היה ביניהם כל קשר של נישואין.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום ולכן לנישואיה אין תוקף, ולכן קטנה שהשיאוה אימה ואחיה אין בעלה זכאי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה, ואינו יורשה אם מתה, ואם כהן הוא — אין מיטמא לה. כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון כדי לצאת ממנו.

ר' יהושע אומר: קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, בעלה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ויורשה אם מתה, ומיטמא לה אם כהן הוא. כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון ואינה צריכה גט.

אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר יותר מדברי ר' יהושע, שר' אליעזר השוה מדותיו ויש לו שיטה אחת בקטנה, ור' יהושע חלק. ושואלים: מאי [מה, במה] חלק? אם תאמר בענין זה, שאי [אם] אשתו היא — תיבעי [תצטרך] גט ממנו.

אולם לר' אליעזר נמי [גם כן] אי [אם] לאו אשתו היא — מיאון נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך]! ומשיבים: אלא בכדי תיפוק [לריק, בלי שום דבר, תצא]?! הרי ודאי צריך מעשה כלשהו שיהיה בזה משום קביעה שהיא יוצאת ממנו לא כפרידה לשעה, אלא לעולם, ומיאון זה הוא כהודעה שהיא יוצאת, ודי בכך, ונמצא שאכן ר' אליעזר הוא המחזיק בשיטה אחת, שלפיה ובעקביותה אין כל תוקף בנישואי הקטנה — מה שאין כן ר' יהושע ששיטתו ביחס לקטנה אינה אחידה.

ד שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר: כל עכבה שהיא מן האיש כאילו היא אשתו וכל עכבה שאינה מן האיש אינה אשתו. ושואלים על לשון סתומה זו: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] עכבה שהיא מן האיש וכיצד זה בדיוק עכבה שאינה מן האיש? אמר רב יהודה אמר שמואל: אם באו לקטנה זו בעודה נשואה ותבעוה (והציעו לה) לינשא לאחר, ואמרה שאינה רוצה להינשא "מחמת פלוני בעלי" — זו היא עכבה שהיא מן האיש, כי מסירובה משתמע שהיא רואה את עצמה עוד כאשתו. ואם אמרה שאיננה רוצה להינשא "מחמת שהאנשים שמציעים לי להינשא להם הם בני אדם שאינם מהוגנין לי" — זו היא עכבה שאינה מן האיש, ואינה קרויה אשתו.

אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אם האיש שהקטנה נישאה לו נתן לה גט — זו היא עכבה שהיא מן האיש, שעל ידי מתן הגט נראית היא כאשתו גמורה, ויש תוקף מסויים לנישואין אלה, ולכן הוא אסור מאז בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו לעולם, ופסלה מן הכהונה כגרושה. אולם אם מיאנה בו — זו היא עכבה שאינה מן האיש, ולכן הוא מותר בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה, והרי זה כעקירת הנישואין מלכתחילה.

ומקשים: הא קתני [הרי שנה] במפורש לקמן [לפנינו, הלאה, במשנה הבאה]: הממאנת באיש — הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה. נתן לה גט — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה, ומשמע איפוא שהלכה זו אינה מה שאמר ר' אליעזר בן יעקב! ומשיבים: לא, שני הדברים הם בעצם דבר אחד, אלא פרושי קמפרש [פירוש הוא שמפרש התנא של המשנה] את הכלל שאמר קודם ר' אליעזר בן יעקב בדרך סתומה.

ה משנה הממאנת באיש — הוא מותר בקרובותיה כגון באמה ובאחותה, והיא מותרת בקרוביו כגון באביו או באחיו, ולא פסלה מן הכהונה, שאינה נחשבת כגרושה. אולם אם נתן לה גט, למרות שהנישואין היו רק מדברי סופרים — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה.

נתן לה גט ואחר כן נמלך והחזירה להיות אשתו, ואחר שחזרה לביתו מיאנה בו ונשאת לאחר, ונתארמלה או נתגרשה מבעלה השני — מותרת לחזור לו. שכיון שיצאה ממנו באחרונה על ידי מיאון, הרי זה מבטל את הגט שנתן קודם לכן, ודינה כממאנת שאינה נאסרת על בעלה הראשון בנישואין לאחר. אולם אם היה הסדר אחר: שמיאנה בו ויצאה מביתו ואחר כך החזירה, ובפעם הזו נתן לה גט ולאחר מכן נשאת לאחר, ונתארמלה או נתגרשה מן השני — אסורה לחזור לו, ככל גרושה שנישאה לאחר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. איכא למידק דהא יודעת לשמור קדושיה משמע כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, וכדתניא בגטין פרק התקבל (גיטין סד, ב) קטנה היודעת לשמור גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת, ואיזו היא קטנה היודעת לשמור גיטה כל שמשמרת גיטה ודבר אחר, ופירשה רב כהנא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא כל שמבחנת בין גיטה ודבר אחר. והיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וכדאמר רבא התם (סה, א) אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. וקשיא לן דהא אמר רבא התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, כנגן בקטנה מתקדשת למיאונין, (כגי' הרי"ף גיטין שם סי' תקס) דאלמא כל שקדושה פחות מבת שית או בת שבע דהיינו זמן הפעוטות אינה צריכה מיאון. ומיהו לפי גירסת הרב בעל ההלכות ז"ל דגריס התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת לא תקשי לן, דלרבא יודעת לשמור את גיטה היינו כפעוטות. אלא דאכתי תיקשי לן דהכא משמע דמיאונין וגרושין חד זמן אית להו, וזה ביודעת לשמור גיטה וקדושיה, ואלו רבא חלקן שם בפרק התקבל. והרבה תירוצין נאמרו בזה בספר המאור (יבמות כאן ועיין גיטין שם). ול"נ דיודעת לשמור קדושיה דהכא ויודעת לשמור גיטה דהתם לאו חד שיעורא, ואף על פי שהלשון אחד הענין מתחלף, וכמוהו בתלמוד. ובמכלתין אמרו בריש פרק כיצד (יז, ב) יבום בנחלה תלה רחמנא, ובפרק החולץ (יבמות מב, א) אמרינן מידי יבום בנחלה תלה רחמנא, הנה שהלשון אחד והענין מתחלף. דהתם בפרק כיצד פירושו יבום באחין הראוין לירש תלה רחמנא ולא באחין שאינן ראוין לירש. ובפרק החולץ פירושו שאין הדבר תלוי ביורש ממש, כלומר שלא במקום אב שהוא יורש ממש אבל במקום אב שהאב קודם לנחלה שאין היבם יורש לא ייבם, קא משמע לן דאין הדבר תלוי ביורש ממש. והכא נמי יודעת לשמור קדושיה פירושו שיודעת לשמור כסף קדושיה במקחה וממכרה שלא תתאונה כפעוטות. והתם קאמר שיודעת לשמור גיטה, כלומר להבחין בינו ובין דבר אחר. וכן מוכח מן הירושלמי (ה"ב), וכבר הארכתי בה יותר בפרק התקבל (שם בד"ה אמר רבא) בס"ד. והרמב"ם ז"ל כתב כאן בפירושי המשנה שלו (מ"ב) שאינה יודעת לשמור קדושיה היא שתהיה משש שנים ולמטה, ויש לנו לבודקה לפי דעתה וסכלותה אחר השש שנים עד עשר שנים, אבל אחר עשר שנים היא צריכה למאן על כל פנים אפילו היתה סכלה ביותר, ופחות משש אינה צריכה למאן ואפילו יודעת ע"כ (ועיין ריטב"א).

ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה מאי לאו דהוו נסיבן מעיקרא. איכא למידק מאי קא דייק מהא, דשאני הכא דמיאונין גמורין הן מדקאמר אינהו הוו גוברייכו דידכו דהוה ליה כאלו אמרן בפירוש לא נהוו גוברין דידן אלא דידכו, ובהא ליכא מאן דפליג. ואם תאמר דהכי קאמרי אינהו ליהוו גוברייהו דידהו, כלומר דהני דקאתו לא הוו גוברייהו אלא דאני נשי טעו בהו ומשום הכי קאמרן אמן אני להוו גוברין. והוה ליה גלוי הדעת דגוברין אוחרנין בעו ומשום הכי קאמר רבי דאין לך מיאון גדול מזה, דלא בעינא דממאנה בהדיא אלא בגלויי דעתה בלחוד סגי. וכל שכן בשעמדו ונתקדשו ממש לאחריני דהוי מיאון טפי. הא ליתא חדא, דבכלהו נוסחאי דואקני גוברייכו דידכ גרסינן. וכן הוא בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. ובירושלמי (ה"א) נמי איכא כי האי עובדא דגרסינן התם ר' בא בשם ר' חייא בר אשי מעשה בתנוקת שירדה לכבס בנהר, אמרי לה הא אירוסיך איעבר, אמרה תלך אמה ותנשא לו. ובא המעשה לפני חכמים ואמרו אין מיאון גדול מזה. ועוד דבודאי באומרת רוצה הייתי לינשא לפלוני אין זה מיאון, דבעמדה ונתקדשה בלא שמיאנה בפירוש חדית ביה ר' יהודה בן בתירא דהן קדושיה והן מאוניה, ופליגי רבנן עליה, אבל גלויי דעתא דבעי לאינסובי לאחריני לא שמעינן.

והא דאמרינן לקמן היכי דמי עכבה שהיא מן האיש והיכי דמי עכבה שאינה מן האיש אמר רב יהודה אמר שמואל תבעוה לינשא ואמרה מחמת פלוני בעלי זו היא עכבה שהיא מן האיש מחמת בני אדם שאינם מהוגנין לה זו היא עכבה שאינה מן האיש. כלומר ואינה כאשתו. לאו למימרא דאי אמרה הכין לא בעיא מיאון, דבכדי לא נפקא, אלא דאינה כאשתו ליורשה וליטמא לה ולמציאתה ולהפרת נדריה קאמר, וכדאמרינן בסמוך, ולר' אלעזר נמי אי לאו אשתו היא מיאון נמי לא תיבעי ופרקינן אלא בכדי תיפוק. ור' אלעזר בן יעקב דקתני במתניתין כל עכבה שהיא מן האיש הרי היא כאשתו וכל עכבה שאינה מן האיש אינה כאשתו. מכריע הוא בין לר' אליעזר ור' יהושע. דתניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה כו'. כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון. ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום, בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'. כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון. ואתי ר' אליעזר בן יעקב ואמר דזמנין שהוא כאשתו לדברים אלו כר' יהושע אלא שיוצאה במיאון, והיכי דמי כגון שהעכבה מן האיש. ופעמים שאינה כאשתו לדברים אלו כר' אליעזר אלא שצריכה מיאון.
ועוד יש לי לפרש דהא דאמרינן מחמת פלוני בעלי ומחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי, בשתבעוה לינשא לאחר מיתת בעלה קאמר, ולומר שאם תבעוה לינשא ואמרה מתאבלת היא על בעלה כדרך הנשים הממתינות מפני האיבול, זו היא עכבה שהיא מן האיש, כלומר וצריכה להמתין שלשה חדשים ונוטלת כתובתה. ואם מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה כאלו אינה אשתו ואינה צריכה להמתין ואינה נוטלת כתובה. וכדגרסינן בירושלמי (ה"ג) תנא ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאלו היא אשתו בגט. כלומר כאלו היא אשתו ויוצאה בגט. וכל שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו במיאונין. כלומר, וכאלו יוצאה במיאונין. ותניא ממאנת אין לה כתובה יוצא בגט יש לה כתובה, ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כו'. ויש ספרים דגרסינן בהדיא תניא כותיה דשמואל ממאנת אין לה כתובה כו' יוצאה בגט יש לה כתובה כו'. ומה שפירש רש"י בההיא אינו מחוור. אלא מסתברא לי דהכא הכי קא מוכח, משום דלרבנן דרבי יהודה לא הויא ממאנת עד שתוציא מיאונין בפיה ותאמר אי אפשי בפלוני בעלי, וכל שלא אמרה כן אף על פי שדעתה ניכר מתוך מעשיה, כגון שנתקדשה או שנשאת אין זה מיאון. ואין צריך לומר גלוי הדעת או מיאון היוצא מכלל דבריה ולא שהוציאה אותו בפיה בפירוש בלא מעשה כלל, כזו שאמרו אינהו נהוו גובריכו דידכו, שלא הוציאו מיאונין בפיהן, אלא שמכלל דבריהן אתה שומע כן, דלדברי רבנן אין זה מיאון, אבל לר' יהודה כיון שאינו מקפיד בהוצאת מיאונין בפיה אלא בדברים המוכיחין כן, הוא הדין למי שאמרה דברים שמשמען שאינה חפצה בבעל זה שהוא כמיאון. דהא רבי בהני דקאמרן אינהו נהוו גוברייכו דידכו שמשמען של דברים אינהו נהוו גוברייכו ולא גוברין, קאמר דאין לך מיאון גדול מזה כנ"ל.

אתו לאיחלופי בגטא דעלמא פי' שסבורי' שהוא גט גמור ואין קדושי' תופסי' לאחי' בה ולא קדושי' תופסי' באחותה והא דתנן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ופרש"י ז"ל ורבי' ז"ל שאינה יכולה לשומרם שאינה מבחנת בין קדושי' לדבר אחר. ובההיא דתניא בגטי' קטנה היודעת לשמור את גטה מתגרשת לקדושי אביה פרש"י דהיינו כל שמבחנת בין גטה לדבר אחר דהיינו צרור וזורקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת לקדושי' אביה וקשי' להו ז"ל דא"כ משמע מהכא שכיון שיודעת להבחין בין גטה לדבר אחר צריכה למאן ואלו התם אמר רבא במדות שלשה פעוטו' מקחן מקח וממכר' ממכר במטלטלי' וכנגדו בקטנ' מתקד' למיאון וכן הנסחא שם בנסחי דוקני אלמא קודם לכן אינה מתקדשת למיאון ויש שפי' דהא דקתני הכא שיכולה לשמור קדושי היינו שיכולה לשמרם במקחן וממכרם שלא תתאונה והיינו שהגיע לעונת הפעוטות וי"ל לפי הפי' הראשון דהא דהכא קאי ארישא שנתקדשה ע"י אחר ולהכי סגי לה כשהגיע שיודעת להבחין בין קדושי' לד"א וההיא דהתם בשנתקדשה ע"י עצמה ובעי' שתהא כפעוטות כנ"ל ובפ' תתקבל הארכתי יותר בס"ד:

גרסת הספרי' אמרי להו נשי חזו גובריכו עד ודידכו וקשיא לי מה ראיה יש מזו לאידך שנתקדשה דשאני הכא דהוי מיאון גמור דלא בעו להו דכיון דאמרי להו גובריכו דידהו הרי הוא כאלו אמרן לא להוו גוברי דידן וי"ל דמאי דמספקא לן בקדושין אם יהיה במיאוניה לאו משום דליכא גלוי דעתא דהא בעי' ליה לקמן דהא ודאי אין לך גלוי דעת גדול מזה אלא שאנו סוברים דדילמא תקנתא דרבנן שאין מיאון כלום עד שתפרש בפה ולהכי מסתייעי' מהאי סברא שלא מיאנו בפי' אלא שאמרו להוו גובריכו דידכו ויש גלוי הדעת ליהוו גברי דידן:

וי"ג אמרי להו הני להוו גובריהו דידהו כלומר אי הנשים הראשונ' היו טועות לומר לאלו אתי גובריכו כסבורות שהיו אלו בעליהם והם הכירום שהיו תלמידי חכמים ואמרו מי יתן ויהיו אלו בעלים שלנו והיינו סייעתא דמייתי' הכא כי לפי שנתרצו להתקד' לאלו חשו' מיאון וכ"ש אם נתקדשו ממש וכדאמרי כל עכבה שאינה מן האיש כגון שאמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי דאלמא כל שאמרה כן הוי מיאון ואינה כאשתו ואין זה מחוור חדא דנסחי דוקני לא גרסי הכי ועוד דאפי' נתקדשה ממש מספקא לן בסוגיי' אי הוי מיאון כ"ש כשאין שם אלא רצוי או אמרה בלבד בפי' הייתי רוצה. וההיא דלקמן לא נאמרה אלא כשתבעוה לינשא לאחר מיתת בעלה שאם אמרה שאינה רוצה מפני איבול בעלה זו היא עכבא מן האיש וצריכה להמתין שלשה חדשים ויש לי הוכחא בירושלמי דגרסי' התם תני ר' אלעזר ב"י כל עכבא שהיא מן האיש כאלו היא אשתו ויוצאה בגט ושאינה מן האיש כאלו אינה אשתו ויוצאה במיאון ותני כן ממאנת אין לה כתובה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים ויוצא' בגט יש לה כתובה וצריכה להמתין ג' חדשים:

אלא בכדי תפוק וא"ה הלכתא כר' יהושוע כדמו' בפרק אלמנה ניזונית וכדכתב ר"א צ"ל:

ת"ר איזהו מיאון שאמרה א"א בפלוני א"א בקידושין שקידשוני. ר"ח ב"א אומר כל תינוקת וכו' פי' זמנה היא כפעוטות כמבואר בפ' התקבל בגיטין. אר"י א"ש הל' כר"ח ב"א. תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת משום ריב"ב אמרו קדושי' הן מיאוניה. ור"י א"ש הל' כריב"ב ומסיק תלמודא והל' כריב"ב אפילו בנשואין דקמא:

ר"א אומר וכו' תניא ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במע"י ואל בהפ"נ ואינו ירושה ואינו מטמא לה כללו ש"ד אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאו. פי' שאם לא תמאן בקטנותה ותגדיל תהי' צריכה ממנו גט. ר"י אומר אין מעשה קטנה כלום ובעלה זכאי במציאתה ומע"י והפ"נ כללו ש"ד ה"ה כאשתו לכל דבר. וקי"ל ר"א ור"י הל' כר"י ונתן בהניזיקין העיד ד"מ בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה. ואם מתה בעלה יורשה ותנאי לה נמי בבחירתה. ובפ' שמיני דעדיות נמי תנן העיד ר"י ב"א ור"י הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה.

דאב"י אומר כל עכבה וכו' ה"ל עכבה שהאי מן האיש. וה"ד עכבה שאינה מן האיש אביי ב"א ור"ח ב"א דאמרי תרוייהו כל שיוצאה ממנו בגט זו היא עכבה שהוא מן האיש וכל שיוצאה ממנו במיאון זו האו עכבה שיאנה מן האיש.

הוא מותר בקרובותי' והאי מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. הא לקמן קתני לה הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בחרוביו ולא פסלה תן הכהונה תנא והדור מפרשי:

מתניתין הממאנת באיש היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובתותי' ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט היא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו. מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו.

גמרא הלכה כר"ח בן אנטיגנוס תנא קטנה כו' משום ר"י בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה הרמב"ם בפירוש המשנה כתב הא דקאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס אינה צריכה למאן היינו דאינה צריכה מיאון בפני שנים אלא שתלך ותינשא כ"כ בנ"י והאריך בזה ע"ש ונראה שהרמב"ם דקדק לפרש כך הך דאינה צריכה למאן מדמייתי תלמודא הך מילתא דר"י בן בתירא דנישואיה הן הן מיאוניה הכא אמילתיה דרבי חנינא בן אנטיגנוס ולפי זה ר"י בן בתירא לאו בקטנה דצריכה מיאון גמור קמיירי אלא בההיא קטנה דקאיירי בה ר' חנינא בן אנטיגנוס דהיינו דאינה יודעת לשמור קידושיה ואי הוה מיירי רבי יהודה בן בתירא במיאון גמור ה"ל לאתויי הך מילתא דר"י בן בתירא לעיל דמפרש איזהו מיאון כו' אבל מדברי כל הפוסקים נראה דההיא דרבי יהודה בן בתירא במיאון גמור קמיירי גם בפי' המשנה שלפנינו לא כתוב בדברי הרמב"ם אמילתיה דרבי חנינא בן אנטיגנוס שתלך ותנשא אלא שתלך ותעשה רצונה וכן נראה מדבריו בפסקיו בפ' י"א מהלכות גירושין:

תוס' בד"ה מחמת בני אדם שאינם כו' ותימה דא"כ תיפשוט הא דבעי לעיל אי הלכה כר' יהודה בן בתירא בנשואין כו' עכ"ל לאו אפשטן תקשי להו דתיפשוט ליה מהכא דמהך דשמואל לא תפשוט אלא נשואין ומהך דשמואל דלעיל בעי ליפשוט אפילו בקידושין ועוד דהך דשמואל ניחא ליה לאתויי דקאמר בהדיא הלכה כר' יהודה בן בתירא ועוד דבעי לפשוט נמי הלכה מכלל דפליגי אלא דעל האיבעיין תקשי להו דמאי קמבעיא אי הלכה כרבי יהודה בן בתירא בנשואין תפשוט ליה מהכא דאע"ג דלא ידע האיבעיין הך דשמואל דקאמר הלכה כרבי יהודה בן בתירא מ"מ אינו דומה שלא ידע נמי הך דשמואל דהכא כיון דהוא פירושא דמתני' אע"ג דאיכא עוד פי' אחרינא אמתני' ודו"ק:

גמ' שדר ר' זוגי דרבנן כו':

שם אמר רבי נראה כו'. נ"ב ואע"פ כן הלכה כר' יהושע אלפסי ורמב"ם ואשר"י:

(קח א) שר"א השוה מדותיו וכו'.—כעין זה בשקלים פ"ד מ"ז: אר"ע רואה אני את דברי ר"א מדברי ר' יהושע, שר"א השוה את מדתו ור' יהושע חלק.

אתי לאיחלופי בגיטא. שיכתבנו סופר בור בגט גירושין לגרש בו אשה: אפי' כשהיא יושבת באפריון. ונושאין אותה מבית אביה לבית בעלה לחופה ואמרה אי אפשי בו דאיכא למימר אי לא בעיא ליה תיחות ותזיל אפי' הכי הוי מיאון: אפי' אורחים. דליכא בית דין ותו דהני מישתק שתקי ולא קא מודעי: אצל חנוני. דליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא להביא לו חפץ משלו: ל''ג והגדילה: נתקדשה. לאחר בלא מיאון: בקידושין. שנתקדשה לאחר פליגי דלא הוי מיאון אבל בנישואין מודו או דלמא אפי' בנישואין שנישאת לאחר בלא מיאון פליגי: הלכה כר' יהודה. אתרוייהו איתמר: דהוה נסיבא מעיקרא. לראשון ואפילו הכי נפקא במיאון קל: למיבדקינהו. אי הוו מיהדרין ממרדייהו: ועומדת מחיקו. אם בת כהן לישראל היא: וטובלת. מפני תשמיש ששמשה ואוכלת לערב בתרומה: ר' יהושע אומר זכאי במציאתה. דרבנן אפקרוה גביה והפקר בית דין היה הפקר: ומיטמא לה. אם כהן הוא ואע''ג דנישואין דידה דרבנן הא אוקימנא בהאשה כיון דירית לה הויא לה כמת מצוה: תבעוה לינשא. בעודה תחתיו ונתעכבה מלינשא בשבילו כאילו היא אשתו וצריכה מיאון: נתן לה גט זו היא עכבה מן האיש. דכיון שלא מיאנה בו גליא דעתה דבשבילו היתה מעכבת אצלו ואשתו היא ליאסר בקרובותיה ופסלה בגיטו מן הכהונה: עכבה שאינה מן האיש. לא נתעכבה אצלו בשביל אישות: מתני' נתן לה גט. ואפי' היא קטנה הרי היא כשאר גרושות ואסורה בקרוביו: מותרת לחזור לו. אף על גב דאם לא החזירה ונישאת לאחר מתוך הגירושין ונתארמלה אסורה לראשון אפי' הכי כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטלוה לגיטה ולא הוי בחזרה שניה כמחזיר גרושתו משניסת לאחר:

אתי לאיחלופי בגיטא. פירוש שיכתבנו סופר בור בגט ומשמע מכאן לשבש מה שכתב בתיקוני גט מיאון לא רעינא ביה כו' אלא כתבינן ליה כדמשמע הכא: קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה קידושיה הן הן מיאוניה. והא דתניא לעיל ונישאת הוא הדין נתקדשה אלא לא חש לדקדק כיון שאין יודע חילוק בין קידושין בין נשואין: תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירה. ואכולהו קאי בין אקדושין בין אנישואין מכלל דרבנן פליגי עליה אפילו בנישואין: כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר. לאתויי בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ובת כהן לישראל תאכל ולר' יהושע איפכא: מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי זו היא עכבה שאין מן האיש. פירוש והוי מיאון ותימה דאם כן תיפשוט הא דבעי לעיל אי הלכה כר' יהודה בן בתירה בנישואין דהכא משמע בשאינה רוצה להנשא מחמת שאינן מהוגנין לה דהויא מיאון כ''ש אם נשאת לו ומשנת רבי אלעזר בן יעקב קב ונקי וי''ל דהכא לא איירי במיאון אלא בקטנה שנישאת שלא לדעתה קאי וקאמר עלה ר''א בן יעקב דאי אמרה מחמת בני אדם שאינן מהוגנים הוי שלא לדעתה מחמת פלוני בעלי הוי לדעתה וצריכה מיאון והשתא לא שייך מידי לההיא דלעיל:

יבמות קח ע"א