יבמות קט ע"א

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת הַיְּתוֹמָה וְהֶחְזִירָהּ מוּתֶּרֶת לַיָּבָם וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וְהֶחְזִירָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרָה לַיָּבָם
גְּמָ' אָמַר עֵיפָה מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוֹאִיל וְעָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּרָא אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְעֵיפָה אִי הָכִי חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהָתַנְיָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ חוֹלֶצֶת אֶלָּא אָמַר עֵיפָה רַבִּי אֶלְעָזָר לָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא
אָמַר אַבָּיֵי הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מִיתָה מַפֶּלֶת אִי נִשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִים אִי מִיתָה מַפֶּלֶת הָא רַמְיָא קַמֵּיהּ לְיִיבּוּם אִי נִשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִים הָא עָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּר
רָבָא אָמַר לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִיתָה מַפֶּלֶת וּמִיהוּ הַכֹּל בְּקִיאִין בְּגֵירוּשִׁין וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בַּחֲזָרָה
אַדְּרַבָּה חֲזָרָה כֵּיוָן דְּיָתְבָא תּוּתֵיהּ אִית לֵיהּ קָלָא מִי לָא עָסְקִינַן דְּאַהְדְּרַהּ בְּאוּרְתָּא וּשְׁכֵיב בְּצַפְרָא
רַב אָשֵׁי אָמַר הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּגָזַר הָנֵי מִשּׁוּם יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וְהֶחְזִירָהּ הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וְהֶחְזִירָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל שֶׁאֲסוּרָה לַיָּבָם
הַאי מַאי לְמֵימְרָא פְּשִׁיטָא אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּגָזַר הָנָךְ מִשּׁוּם הַאי שְׁמַע מִינַּהּ
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּקְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה הֲרֵי הִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וְהֶחְזִירָהּ שֶׁאֲסוּרָה לַיָּבָם מִפְּנֵי שֶׁגֵּירוּשֶׁיהָ גֵּירוּשִׁין גְּמוּרִין וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גְּמוּרָה
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁגֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אֲבָל גֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה אִי נָמֵי הֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְגָדְלָה אֶצְלוֹ וָמֵת אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן צָרָתָהּ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ הִיא גּוּפַהּ גְּזֵירָה וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה
וְהָא תַּנְיָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא לָאו אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת לָאו תָּרוֹצֵי קָמְתָרְצַתְּ תָּרֵיץ הָכִי הִיא חוֹלֶצֶת צָרָתָהּ אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת
מַתְנִי' שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת קְטַנּוֹת וּמֵת בַּעְלָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן הַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל קְטַנָּה תֵּצֵא הַקְּטַנָּה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה
מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם מֵיאֲנָה מֵיאֲנָה וְאִם לָאו תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵצֵא הַלֵּזוּ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ אִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה
גְּמָ' וּמִי שְׁרֵי וְהָתָנֵי בַּר קַפָּרָא לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים יִדְבַּק בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בַּחֲלִיצָה וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם וּבַהֲפָרַת נְדָרִים וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִן הַמֵּיאוּן וּמִן הַפִּקְדוֹנוֹת וּמִן הָעֵרְבוֹנוֹת מֵיאוּן דְּמִצְוָה שָׁאנֵי
גּוּפָא תָּנֵי בַּר קַפָּרָא לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בַּחֲלִיצָה כְּאַבָּא שָׁאוּל דְּתַנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי לְשֵׁם אִישׁוּת לְשֵׁם דָּבָר אַחֵר כְּאִילּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה וְקָרוֹב בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר
בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם דִּכְתִיב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - א

ורבי אלעזר אוסר, וטעמו מבואר בגמרא, האם הוא סובר שנישואין הראשונים מפילים, או מטעם אחר.

ב. וכן המגרש את היתומה, שהיא קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, והחזירה. בין שהחזירה בקטנותה, ובין שהחזירה בגדלותה, הרי היא מותרת ליבם, ואין היא נאסרת בשעה שהיא גרושה מדין אשת אח שלא במקום מצוה, כי מיתה מפלת ולא נישואין מפילים.

ורבי אלעזר אוסר. וטעמו יבואר בגמרא.

ג. קטנה שהשיאה אביה, שקידושיה מן התורה, על ידי האב, ונתגרשה, שקיבל אביה את גיטה - אין היא חוזרת לרשות אביה, ואינו יכול אביה לקדשה שנית.

אלא, הרי היא כיתומה בחיי האב, שאין אביה יכול לקדשה, ואין היא יכולה לקדש עצמה מן התורה, והרי היא נשארת גרושתו מן התורה.

ולכן, אם החזירה בעלה על ידי שהתקדשה בעצמה אליו, אין קידושיו קידושין מן התורה, והרי היא אסורה על אחיו מן התורה כדין ערות אשת אח. ואם מת בעלה לאחר שהחזירה, אין היא נופלת ממנו ליבום מן התורה, אלא היא אסורה עליו כדין ערות אשת אח, הילכך -

דברי הכל היא אסורה ליבם.

גמרא:

אמר עיפה [שם חכם]: מאי טעמא דרבי אלעזר האומר במשנתנו, שאם גירש האח המת את אשתו, והחזירה - הרי היא אסורה ליבם?

הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסורא של אשת אח שלא במקום מצוה, בזמן גירושיה.

אמרו ליה רבנן לעיפה: אי הכי, שאיסורה איסור ערוה של אשת אח - חליצה נמי לא תיבעי!?

וכי תימא, שמא תאמר, הכי נמי, שלפי רבי אלעזר אכן היא אינה צריכה אפילו חליצה.

אי אפשר לתרץ כך. כי -

והתניא: משום רבי אלעזר אמרו - חולצת!

אלא אמר עיפה: רבי אלעזר - לא ידענא מאי טעמא, מהו טעמו.

אמר אביי: היינו טעמא דרבי אלעזר -

מספקא ליה אי מיתה מפלת את היבמה לייבום, אי כח הנשואין הראשונים הם המפילים ליבום, ולכן -

אי מיתה מפלת - הא רמיא קמיה נופלת לפניו לייבום, שלא נאסרה עליו בשעת נפילה.

אי נשואין הראשונים מפילים - הא עמדה עליו שעה אחת באיסור בזמן נפילה, כשגירשה אחיו.

רבא אמר: לעולם פשיטא לרבי אלעזר כחכמים דמיתה מפלת ולא הסתפק בדבר.

ומיהו, הכל בקיאין, יודעים, בגירושין,, שומעים על כך שהתגרשה, ואולם אין הכל בקיאין בחזרה, שלא הכל שומעים על כך שהחזירה אליו. ואם מת, וייבם אותה אחיו, יבואו לומר שייבם את גרושת אחיו, שאסורה עליו בכרת! ופרכינן: אדרבה, אם חזרה אליו, לא יבואו לטעות, שהרי כיון דיתבא תותיה, היות ורואים אנשים שהיא יושבת תחתיו - אית ליה קלא! שהרי יש קול בדבר לכך שהחזירה אליו!

ומשנינן: מי, האם לא עסקינן במשנתנו גם במקרה דאהדרה באורתא, שהחזירה אליו בלילה, ושכיב בצפרא, ומת בבוקר, ולא ראו אותה חושבת בחזרה תחתיו, ולא התפרסם ברבים דבר חזרתה אליו.

ובמקרה שכזה, אם ייבם אותה אחיו, יבואו לומר שייבם את גרושת אחיו.

רב אשי אמר: היינו טעמא דרבי אלעזר -

דגזר הני, על כל המתגרשות בחיי הבעל והחזירן, שלא יתייבמו - משום יתומה בחיי האב, שקידשה אביה וקיבל את גיטה, שלדברי הכל אם שב בעלה והחזירה בקטנותה, ומת, אין היא מתייבמת, שהרי אסורה היא על אחיו באיסור אשת אח מן התורה, אך אין היא יבמתו מן התורה.

ומוכיחה הגמרא כדברי רב אשי.

הכי נמי מסתברא, כרב אשי.

מדקתני סיפא: קטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה, וקיבל אביה את גיטה, הרי היא כיתומה בחיי האב. ואם החזירה בעלה - דברי הכל שאסורה ליבם.

האי הלכה שכתבה המשנה כחלק ממשנתנו - מאי למימרא? מה חידוש בה יש בה, ולמה בחר התנא להשמיעה כאן, הא פשיטא היא, שהיות ולאחר שקידשה אביה וקיבל גרושיה, ויוצאת מרשותו לקידושין, שוב אין החזרתה מפילה אותה ליבום [באם ימות לאחר מכן הבעל שהחזירה], שהרי מן התורה היא אשת אח גרושה שאין לה היתר יבום, כיון שאינה חוזרת ונופלת מנשואין דאורייתא!

אלא לאו, הא קא משמע לן התנא בהשמיעו להלכה זו כאן, דטעמא דרבי אלעזר הוא, משום דגזר על הנך, על אותן הנשים שגירשן בעליהן, והחזירן, שלא יתייבמו במותו, משום האי, שלא יבואו לטעות ולייבם גם יתומה בחיי האב, שקידשה אביה וקיבל גירושיה והחזירה בעלה בקטנותה, ומת - שהיא אסורה ביבום בכרת של אשת אח על אחיו.

ומסקינן: אכן שמע מינה ממשנתנו כרב אשי, שזה הוא טעמו של רבי אלעזר.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שאכן זהו טעמו של רבי אלעזר:

תניא בברייתא כוותיה דרב אשי:

מודים חכמים לרבי אלעזר, בקטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה, שמעתה הרי היא כיתומה בחיי האב. ואם החזירה בעלה - שאסורה ליבם, מפני שגירושיה גירושין גמורין, מן התורה, ואין חזרתה חזרה גמורה, שהרי היא קטנה המתקדשת מדעת עצמה, שאין בה תפיסת קידושין מן התורה, ואין היא נופלת ליבום מן התורה, אלא היא גרושת אחיו.

במה דברים אמורים שמודים חכמים לרבי אלעזר -

שגירשה כשהיא קטנה, והחזירה אליו כשהיא קטנה.

אבל אם גירשה כשהיא קטנה, והחזירה כשהיא גדולה, שבהחזרתו אז הוא מקדש אותה מן התורה.

אי נמי, אם החזירה כשהיא קטנה, וגדלה אצלו, ומת, שחלו קידושיו מן התורה, כיון שאנו אומרים שסתם ביאה ראשונה שבא עליה כשגדלה הרי היא קידושין מן התורה, ואחר כך מת בעלה שהחזירה בקידושין מן התורה, והרי היא נופלת לפני אחיו -

או חולצת או מתייבמת.

משום רבי אלעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת.

ומוכח מכך שהביאה המשנה תחילה את הודאת חכמים לרבי אלעזר ביתומה בחיי האב, שרבי אלעזר גזר בכל הגרושות שהחזירון בעליהן שלא תתייבמנה משום יתומה בחיי האב. ועל כך אמרו חכמים, שאף על גב שביתומה בחיי האב הם מודים לו, אך בגזירתו על כל הנשים הגרושות שהחזירון בעליהן, הם חולקים עליו.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: אשה שגירשה בעלה והחזירה, שלפי רבי אלעזר אם מת בעלה היא אינה מתייבמת משום גזירה שלא יבואו לייבם יתומה בחיי האב שהחזירה בעלה -

צרתה של אותה אשה, שלא גירשה הבעל אלא היתה תחתיו כל הזמן - מהו דינה?

אמר ליה רב נחמן: היא גופה, זו שהתגרשה והחזירה, הרי רק מכח גזירה מדרבנן אינה מתייבמת. וכי אנן ניקום וניגזור על צרתה שגם היא לא תתייבם, ויהיה הדבר הזה גזירה לגזירה? ופרכינן על רב נחמן: והא תניא, משום רבי אלעזר אמרו במחזיר גרושתו, ומת: היא וצרתה חולצת!

והוינן בה: וכי היא וצרתה סלקא דעתך ששתיהן חולצות, והרי די בחליצה לאחת מהן כדי לפטור צרתה?

אלא לאו, כך יש לתקן את הברייתא: או היא או צרתה חולצת!

אבל מוכח, שגזרו על צרת מחזיר גרושתו שלא תתייבם, וכנגד דברי רב נחמן!

ומשנינן: וכי לאו תרוצי קמתרצת לברייתא, שאין לשונה מתוקן, אלא צריך תיקון!

אם כן תריץ נמי, ותתקן את לשון הברייתא, שהכי קתני בה, לפי רב נחמן:

היא, הגרושה עצמה שהחזירה בעלה, חולצת ולא מתייבמת משום גזירה של יתומה בחיי אביה.

ואילו צרתה - או חולצת או מתייבמת. לפי שאין גוזרים גזירה לגזירה.

מתניתין:

א. שני אחין שהיו נשואין לשתי אחיות יתומות קטנות בקידושי דרבנן.

ומת בעלה של אחת מהן, ונופלת לפני אחיו ליבום [מדרבנן], אחות אשתו [מדרבנן] -

הרי זו תצא משום "אחות אשה", מדרבנן, ואינה צריכה לא חליצה ולא יבום.

וכן הוא הדין בשני אחים שהיו נשואים שתי חרשות, שדינן כקטנות.

ב. אך אם היו שני האחים נשואים לשתי אחיות, האחת גדולה, שנישואיה מן התורה, והשניה קטנה, שנישואיה הם רק מדרבנן. הרי -

אם מת בעלה של קטנה - תצא הקטנה משום ערות אחות אשה מן התורה, והרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום.

ואולם, אם מת בעלה של גדולה -

ונמצא שנופלת עתה לפני בעלה של האחות הקטנה, יבמה מן התורה, שהיא אחותה של אשתו מדרבנן.

הרי מעתה יש לנו לדון מה דינן של שתי האחיות -

האחות הגדולה, היבמה, הנופלת מהאח שמת אל האח החי, אינה פטורה מן החליצה והיבום כדין ערות אחות אשתו מן התורה, שהרי היא רק אחות אשה מדרבנן.

אלא היא רק אסורה עליו ביבום מדרבנן, מחמת היותה אחות אשתו מדרבנן.

ואילו אשתו הקטנה של האח החי, היא אחותה של אשה הזקוקה ליבום מן התורה, והדין שלה תלוי בשאלה אם קרובות היבמה נאסרות על היבם בשעה שהיבמה זקוקה ועומדת ליבם.

למאן דאמר "יש זיקה", נחשבת הזיקה שבין היבם ליבמתו כקשר של אישות [מן התורה], עד שבאו חכמים ואסרו את קרובותיה של היבמה על היבם [וכן את קרובות היבם על היבמה.

ולפיו תאסר האחות הקטנה, אשתו של האח החי, עליו, כדין "אחות זקוקתו".

ואילו למאן דאמר "אין זיקה", שמן התורה אין נחשבת זיקת היבמה ליבם כקשר של אישות, לא אסרו חכמים את קרובותיה של היבמה על היבם, ואין אשתו הקטנה של היבם נאסרת עליו משום אחות זקוקתו.

ונאמרו בדין זה שלש דעות:

הדעה הראשונה:

רבי אליעזר אומר: אין אשתו הקטנה יכולה להשאר תחתיו היות והיא אסורה עליו משום "אחות זקוקתו".

ולכן, מלמדין את הקטנה שתמאן בו, בבעלה, וייעקרו בכך נישואיה מכאן ולהבא למפרע. ואז יוכל היבם ליבם את אחותה שנופלת לפניו ליבום מן התורה.

לפי שלאחר המיאון, אין עליה כל איסור של אחות אשה, אפילו לא מדרבנן, וכמו ששנינו, שאחר המיאון פוקעים כל איסורי הקירבה של הבעל והאשה היות והמיאון עוקר למפרע את קידושיה, והרי היא כמי שלא נישאה לו כלל.

הדעה השניה:

רבן גמליאל אומר: אין מלמדים אותה למאן, לפי שמותר לה להשאר תחתיו. כי לדעתו, אין כלל איסור של "אחות זקוקה", היות וסבר רבן גמליאל ש"אין זיקה".

אלא, אם מיאנה מעצמה - מיאנה, ואז, תתייבם אחותה הגדולה.

ואם לאו, אם לא מיאנה מעצמה, תמתין אשתו הקטנה תחתיו עד שתגדיל.

ומשתגדיל, ויהיו נישואיה מן התורה - תצא הלזו, אחותה היבמה, משום ערות אחות אשה, שיוצאת בלי חליצה.

אבל לא יחלוץ לאחות היבמה לפני שתגדיל אשתו, כי אז תאסר עליו אשתו משום "אחות חלוצתו".

הדעה השלישית:

רבי יהושע אומר: אין לשתי האחיות תקנה לגביו.

היות וסובר רבי יהושע ש"יש זיקה", ונאסרת עליו אשתו מדין אחות זקוקתו. והוא צריך לגרשה בגט, ואז נאסרת עליו אחותה הגדולה מדין "אחות גרושתו" [מדרבנן].

ואי [אוי] לו על אשתו, ואי [אוי] לו על אשת אחיו.

מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו בח ליצה.

ולרבי יהושע אין מלמדים אותה למאן, כי הוא סובר שיש להתרחק מן המיאונים.

גמרא:

שנינו במשנה את דעת רבי אליעזר שמלמדים את אשתו הקטנה שתמאן בבעלה.

ופרכינן: ומי שרי ללמד את הקטנה שתמאן בבעלה!?

והתני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים:

ידבק בשלשה דברים: בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, וכפי שיבואר להלן.

ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות [שלא יהא ערב], וכפי שיבואר להלן!

ומשנינן: כאן שהוא מיאון דמצוה, לצורך קיום מצות יבום מן התורה - שאני!

גופא, תני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים:

בחליצה ולא ביבום - כאבא שאול.

דתניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, או לשם אישות, או לשם דבר אחר, חוץ מאשר קיום מצות יבום - הרי זה כאילו הוא פוגע בערוה של אשת אח. וקרוב בעיני להיות הולד הנולד מהיבום, ממזר.

בהבאת שלום - דכתיב בספר תהלים [פרק לד] "בקש שלום, ורדפהו!"

ור' אלעזר אוסר. וכן המגרש את היתומה הקטנה שהשיאו אותה אימה או אחיה והחזירה ומת — מותרת ליבם. ור' אלעזר אוסר. קטנה שהשיאה אביה, שנישואין אלה יש להם תוקף מן התורה ונתגרשה עוד בהיותה קטנה — הרי דינה כיתומה בחיי האב, ששוב אין זכות לאביה להשיא אותה, וכיון שקטנה היא, אינה יכולה להינשא נישואין גמורים. ואם החזירה בעלה בעודה קטנה ומת — דברי הכל אסורה ליבם.

א גמרא אמר החכם עיפה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר שאוסר לייבם אשה שגירשה בעלה והחזירה — הואיל ועמדה עליו, על היבם, שעה אחת באיסורא [באיסור]. כי בשעה שגירש אחיו את האשה נאסרה זו ליבם משום גרושת אחיו (שכן אשת אח אסורה גם לאחר שבטל קשר הנישואין), וכיון שאז היתה אסורה עליו — שוב אין נישואי אחיו השניים יכולים להתירה. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לעיפה: אי הכי [אם כך] מטעם זה, חליצה נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך], שהרי חל עליה איסור ערוה (אשת אח) ונעקרה חובת ייבום ממנה!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], שר' אלעזר פוטרה אף מן החליצה, והתניא [והרי שנינו בברייתא], משום ר' אלעזר אמרו: חולצת! אלא אמר עיפה: ר' אלעזר לא ידענא מאי טעמא [איני יודע מה טעם דבריו].

אמר אביי: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אלעזר: מספקא ליה [מסופק לו] אי [אם] מיתה מפלת, כלומר, האם חיוב הייבום חל עם מיתת הבעל, והמצב בזמן המיתה הוא הקובע, אי [או] נשואין הראשונים מפילים, ולפיהם נקבעת חובת הייבום. ולענייננו: אי [אם] מיתה מפלת — הא רמיא קמיה [הרי היא מוטלת לפניו] לייבום, שהיא אשת אחיו שמת בלא בנים, אי [אם] נשואין הראשונים מפילים — הא [הרי] עמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אחיו, ואז היתה צריכה להיות פטורה לגמרי. ומחמת ספק זה הריהו מצריכה חליצה בלא ייבום.

רבא אמר: לעולם פשיטא [פשוט] לו לר' אלעזר שמיתה מפלת, ומיהו [ואולם] הכל בקיאין בגירושין, כלומר, הכל יודעים שאשה זו נתגרשה בזמנו, ואין הכל בקיאין בחזרה שלה לבעלה לאחר מכן, ולכן יש חשש שאנשים יטעו ויחשבו שמותר לייבם את אשת אחיו שנתגרשה.

ותוהים: אדרבה (להיפך), חזרה, כיון דיתבא תותיה [שיושבת תחתיו], אית ליה קלא [יש לה קול], והכל יודעים שהיא אשתו! ומשיבים: מי [האם] לא עסקינן [עוסקים אנו] אפילו במקרה דאהדרה באורתא ושכיב בצפרא [שהחזירה בערב ומת בבוקר], ובמקרה זה וכיוצא בו אין הכל יודעים שהחזירה וסבורים שייבם את גרושת אחיו, ולכן גזר ר' אלעזר שאסורה.

רב אשי אמר: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אלעזר, שגזר על הני [אלה] שהתגרשו ואחר כך חזרו, משום זו שהיא "יתומה בחיי האב" שהתגרשה מבעלה והחזירה כשהיא קטנה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה] של משנה זו: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב, והחזירה — דברי הכל שאסורה ליבם.

ואם לצורך הלכה זו גופה — האי מאי למימרא [זו מה בא לומר בה]? הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא זה השמיע לנו] כי טעמא [הטעם] של ר' אלעזר שגזר על הנך [אלה] משום האי [זה]. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הטעם.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה — הרי היא כיתומה בחיי האב, ואם החזירה — שאסורה ליבם, מפני שגירושיה היו גירושין גמורין מן התורה ואין חזרתה חזרה גמורה, שכן היא עדיין קטנה, ואין בה נישואין מן התורה. משמע שגם ר' אלעזר מתייחס ליתומה בחיי האב וזו היתה סיבת גזירתו.

ומעירים: במה דברים אמורים — שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה עדיין, אבל אם גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה, אי נמי [או גם כן] במקרה שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו והתבגרה בעודה נשואה לו ומת, הרי אז או חולצת או מתייבמת. משום ר' אלעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת, שגזר בכל אשה משום יתומה בחיי האב שהחזירה כשהיא קטנה ומת לפני שגדלה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: צרתה של יתומה שהחזירה, לדעת ר' אלעזר, מהו דינה? האם נאמר כי מאחר שהיא נאסרת עליו משום ערוה (אשת אח שאין לה היתר), אף צרתה תיאסר כצרת ערוה? אמר ליה [לו]: היא גופה [עצמה] מפני גזירה בלבד היא אסורה, כפי שהסברנו, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזירה לגזירה? וצרתה מותרת איפוא לייבום.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] בנושא זה, משום ר' אלעזר אמרו: היא וצרתה חולצת. ותחילה יש לתקן את הלשון היא וצרתה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]?! מדוע צריכות שתי נשים מבית אחד לחלוץ? הרי חליצה של אחת פוטרת את השניה! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא: או היא או צרתה חולצת? ודוחים: לאו תרוצי קמתרצת [וכי אין אתה מתרץ ומיישב את המשנה] ומשנה בתוך כך את לשונה כדי ליישבה, אם כן תריץ הכי [תרץ, תקן אותה כך]: היא לעולם חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת, ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

ב משנה שני אחין הנשואין לשתי אחיות קטנות, ומת בעלה של אחת מהן ונפלה השניה לפניו לייבום — הלזו היבמה תצא ותיפטר מייבום משום אחות אשה. שכן חובת הייבום במקרה זה היא רק מדברי סופרים וכן נישואיו של היבם עם אשתו הם מדברי סופרים. ומדברי סופרים היא אחות אשתו, ופטורה מייבום וחליצה. וכן שתי חרשות דינן מבחינה זו כשתי קטנות, שכן נישואיהן הם מדברי סופרים כנישואי קטנות. אבל אם היו שני אחים נישואין לשתי אחיות, אחת גדולה ואחת קטנה, אם מת בעלה של קטנה — תצא הקטנה משום אחות אשה.

מת בעלה של גדולה מה עושים אז? ר' אליעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו ויתבטלו נישואיה לגמרי, ויוכל איפוא לייבם את הגדולה, שהיא יבמתו הגמורה מן התורה.

רבן גמליאל אומר: אם מיאנה הקטנה מעצמה — מיאנה, ואם לאו [לא] — תמתין הקטנה עד שתגדיל אצלו, ויהיו נשואיה מן התורה, ותצא הלזו (היבמה) משום אחות אשה.

ר' יהושע אומר: לא כן, ואם יארע כך, אז אי (אוי) לו על אשתו, אי לו על אשת אחיו. שכן במקרה כזה מוציא את אשתו בגט, שמאחר שנישואיה הם רק מדברי סופרים — נעשית כצרה ליבמתו המוטלת לפניו לייבום מן התורה, ואת אשת אחיו מוציא בחליצה, ואינו יכול ליבמה, שכן היא אחות גרושתו מדברי סופרים.

ג גמרא על העצה שייעץ ר' אליעזר שילמדו אותה למאן שואלים: ומי שרי [והאם מותר] ללמד אותה למאן? והתני [והרי שנה] בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ומפרטים: ידבק בשלשה דברים: בחליצה ולא בייבום, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים. ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, שרצוי שלא יקבל, ומן הערבונות, שלא יהיה ערב לחובות של אחרים! ומשיבים: אין זה קשה, מיאון שיש בו משום מצוה מטעם כלשהו, שאני [שונה] שהרי מיאון זה נעשה לשם קיום מצות ייבום באחותה.

ד גופא [לגופו של דבר] שהבאנו, מבארים אותו לפרטיו. תני [שנה] בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים: בחליצה — דבר זה הוא כדעת אבא שאול, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי משום שהיא יפה, או לשם אישות שרוצה להיות נשוי לאשה זו, או לשם דבר אחר, כגון ממון שיש לה — כאילו פוגע באיסור ערוה, וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ולכן מוטב שיחלוץ ולא יבוא לחטא זה.

וידבק בהבאת שלום — דכתיב [שנאמר]: "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but Rabbi Elazar prohibits this. Likewise, with regard to one who divorces an orphaned minor girl whose mother and brothers married her off and remarries her and subsequently dies, she is permitted to the yavam in levirate marriage, and Rabbi Elazar prohibits it. A minor girl whose father married her off, in which case the marriage is valid by Torah law, and who was subsequently divorced while she was still a minor is like an orphan during the lifetime of her father, as he no longer has the right to marry her off, and she cannot become fully married because she is a minor. And if the husband remarries her while she is still a minor and then dies childless, everyone agrees that she is forbidden to the yavam and may not enter into levirate marriage.

GEMARA: The Sage Eifa said: What is the reasoning of Rabbi Elazar, who prohibits a man from entering into levirate marriage with a woman whom his brother had divorced and remarried? It is because she was forbidden to him at one time; when the first brother divorced her, she became forbidden to the second brother due to her status as the first brother’s ex-wife. A husband’s relatives are forbidden to the wife even after death or divorce. However, the mitzva of levirate marriage grants a special exemption from the prohibition against marrying one’s brother’s wife. In this case, if the first brother had died while they were still divorced, the mitzva of levirate marriage would not have applied, and she would have been forbidden to him. The Sages said to Eifa: If that is so, she should also not require ḥalitza, since she is a forbidden relative.

And if you would say: Indeed, Rabbi Elazar also exempts her from ḥalitza, isn’t it taught in a baraita: It was said in the name of Rabbi Elazar that she performs ḥalitza? Rather, Eifa said: I do not know the reason for the opinion of Rabbi Elazar.

Abaye said: This is the reasoning of Rabbi Elazar: He is uncertain whether the death of the husband determines that she is a candidate for levirate marriage, or whether the original marriage determines it. In other words, he is uncertain as to whether the obligation to perform levirate marriage is established only at the death of one’s brother or already from the beginning of the brother’s marriage. If death determines that she is a candidate for levirate marriage, then she has happened before him for levirate marriage, as she is the wife of his childless brother who died. If the original marriage determines that she is a candidate for levirate marriage, then she was forbidden to him for a time as his brother’s ex-wife and is consequently exempt from levirate marriage. According to Rabbi Elazar, it is due to this uncertainty that the brother may not enter into levirate marriage yet must perform ḥalitza.

Rava said: Actually, it is obvious to Rabbi Elazar that death determines that she is a candidate for levirate marriage. However, everyone is well informed with regard to divorces. Everyone knows that the woman was divorced, while not everyone is well informed with regard to remarriage, and they do not necessarily know that she remarried him. Therefore, there is concern that people will mistakenly think that one entered into levirate marriage with his brother’s ex-wife.

The Gemara argues against this point: On the contrary, her return to her former husband, since she is living with him, generates publicity, so that it is known that they are remarried. The Gemara answers: Are we not dealing even with a case in which he remarried her in the evening and died in the morning? In this instance and others like it, not everyone would know that he remarried her, and they will think that the brother took his deceased brother’s ex-wife in levirate marriage. In order to avoid such situations, Rabbi Elazar decreed that she is always forbidden.

Rav Ashi said: This is the reasoning of Rabbi Elazar: He decreed to prohibit levirate marriage with these, i.e., women who were divorced and remarried, due to the case of a girl who is considered an orphan in the lifetime of her father, who was divorced by her husband and he subsequently remarried her. If a minor girl was married off by her father and was subsequently divorced, she is no longer subject to her father with regard to marriage and divorce, but because she is a minor, any marriage she enters into is by rabbinic rather than by Torah law. The Gemara comments: So too, this is reasonable based on what was taught in the latter clause of the mishna: A minor girl whose father married her off and who was subsequently divorced while she was still a minor, is like an orphan during her father’s lifetime. And if the husband remarries her while she is still a minor and then dies, everyone agrees that she is forbidden to the yavam and may not enter into levirate marriage.

What is the purpose of stating this halakha? It is obvious. Rather, is it not teaching us Rabbi Elazar’s reason for decreeing that these women who were divorced and remarried are forbidden due to that woman, the girl who is considered an orphan in the lifetime of her father? The Gemara concludes: Learn from here that this is his reason.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ashi: The Rabbis concede to Rabbi Elazar concerning a minor girl whose father married her off and who was divorced, that she is like an orphan in the lifetime of her father, and that if her husband remarried her, she is forbidden to the yavam, because her divorce was a full-fledged divorce by Torah law while her remarriage was not a full-fledged remarriage, as she was still a minor. This implies that Rabbi Elazar’s ruling is prompted by the case of a girl who is like an orphan in her father’s lifetime and that this was the reason for his decree.

The baraita continues: In what case is this statement said? In a case where he divorced her while she was a minor and he remarried her while she was still a minor. But if he divorced her while she was a minor and remarried her when she was already an adult, or if he remarried her while she was a minor and she matured to legal adulthood while with him, and he subsequently died, she may either perform ḥalitza or enter into levirate marriage. It was said in the name of Rabbi Elazar: She must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage, since he decreed that all remarried women may not enter into levirate marriage due to the case of one who is like an orphan in her father’s lifetime.

Rava asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to the rival wife of a girl whose husband remarried her, according to Rabbi Elazar? Is the girl regarded as a forbidden relative to the extent that even her rival wife may not enter into levirate marriage? He said to him: She herself is forbidden due to a rabbinic decree, as explained already. And will we then proceed to issue a decree to prevent violation of a decree? Accordingly, her rival wife is permitted to enter into levirate marriage.

The Gemara challenges: Isn’t it taught in a baraita: It was said in the name of Rabbi Elazar: Both she and her rival wife must perform ḥalitza? The Gemara asks: Would it enter your mind to say: She and her rival wife? Why should two women from the same household perform ḥalitza? Ḥalitza performed by one of them exempts the other. Rather, should it not say: Either she or her rival wife must perform ḥalitza, but even the rival wife may not enter into levirate marriage. The Gemara responds: Are you not emending the mishna? If so, emend it as follows: She can only perform ḥalitza; her rival wife may either perform ḥalitza or enter into levirate marriage.

MISHNA: If two brothers are married to two minor sisters, and the husband of one of them dies childless, this widowed girl shall be exempt from levirate marriage due to her status as a forbidden relative, as one is prohibited from marrying the sister of his wife. The same halakha applies to two deaf-mute women, whose status is like that of two minors in this matter, as their marriages are valid by rabbinic law. And if two brothers were married to two sisters, one of them an adult and the other a minor, and the husband of the minor dies, the minor shall leave due to her status as the sister of a wife, as in the first case in the mishna.

But if the husband of the adult dies, it generates a Torah obligation of levirate marriage, which is not abrogated by the rabbinic prohibition proscribing the yevama as his wife’s sister. This prohibition is by rabbinic law, because marriage to a minor is rabbinic in origin. What does one do under such circumstances? Rabbi Eliezer says: We instruct the minor, i.e., his wife, to refuse him, so that her marriage is dissolved and he may then enter into levirate marriage with her adult sister, the widow of his childless brother.

Rabban Gamliel says: If the minor refuses of her own accord, her refusal is valid. And if not, she should wait until she reaches majority, whereupon her marriage is valid by Torah law, and that widowed adult sister shall be exempt from levirate marriage due to her status as the sister of a wife.

Rabbi Yehoshua says: When the brother married to the adult sister dies, leaving the brother married to the minor, woe [ee] to him for his wife, woe to him for his brother’s wife. Under these circumstances, he loses both women: He must release his own wife with a bill of divorce and his brother’s wife by performing ḥalitza. He cannot stay married to his wife because she is the sister of his yevama, and he cannot enter into levirate marriage with the yevama even after divorcing his wife, because the yevama is his wife’s sister. The principle that one is completely absolved from levirate marriage when the potential yevama is a forbidden relative does not apply because Torah law does not recognize his marriage to his minor wife. That marriage’s rabbinic sanction does not suffice to render the yevama, his wife’s sister, a forbidden relative who is not a candidate for levirate marriage.

GEMARA: The Gemara inquires about Rabbi Eliezer’s suggestion to instruct the minor to refuse: Is it permitted to instruct her to refuse? Doesn’t bar Kappara teach: A person should always cling to three things and distance himself from three things. He should cling to three things: To ḥalitza rather than levirate marriage, to bringing about peace, and to the nullification of vows. And he should distance himself from three things: From refusal; and from accepting deposits, as he is then responsible for them; and from serving as a guarantor. The Gemara answers: A refusal for a mitzva is different, as this refusal is performed to allow the mitzva of levirate marriage to be fulfilled with the other sister.

§ The Gemara explains the details of the matter itself. Bar Kappara taught: A person should always cling to three things: To ḥalitza; this is in accordance with the opinion of Abba Shaul, as it is taught in a baraita: Abba Shaul said: One who marries his yevama for her beauty, or for the sake of matrimony because he wants to be married to her, or for some other reason, such as her money, it is as if he is having intercourse with a woman forbidden to him, and in my eyes it is almost as if his offspring were a mamzer. Therefore, it is preferable that one performs ḥalitza and avoids sin.

One should cling to bringing about peace, as it is written “Seek peace and pursue it” (Psalms 34:15).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב אשי אמר היינו טעמא דר' אלעזר דגזר הנך אטו יתומה בחיי האב. כלומר, שהשיאה אביה בעודה קטנה ונתגרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלה, דקסבר ר' אלעזר דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ומדינא אינה מתיבמת, דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. והלכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא, דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו, וגדולה אטו גדולה מיחלפא. אבל ודאי משום יתומה בחיי האב והחזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא לא גזר, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא. אף על פי שרש"י ז"ל לא פירש כן בכתובות פרק המדיר (כתובות עד, א ד"ה משום) גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם ושם (בד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד.

בעא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מהו. ומסקנא היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. כלומר, לר' אלעזר ומינה לרבנן ליתומה בחיי האב ועדיין קטנה היא, דהיא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת. וכן כתב הרב אלפסי בהלכות. אבל הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות להרמב"ן) כתב דצרתה נמי חולצת ולא מתיבמת, דעד כאן לא אמר ר' אלעזר בצרה שמתיבמת אלא משום דגרושה עצמה אינה תורה אלא גזרה ולא גזרינן גזרה לגזרה, אבל יתומה בחיי האב דלכולי עלמא ערוה היא, ודאי גזרינן צרתה אטו היא והלכך שתיהן חולצות ולא מתיבמות. ויש לומר דלר' אלעזר ודאי איכא למגזר צרת קטנה אטו היא, משום דקסבר דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, והלכך אי שרית ליה בצרה אתי ליבומי היא גופא. אבל לרבנן ליכא למיחש למידי, דהא לדידהו אין אדם טועה בקדושי קטנה, והלכך אי גדלה אצלו ובעל אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואפילו היא גופה שריא לאחין דסמכינן בהא, וכל שכן דלא גזרינן צרתה אטו היא ואי עדיין קטנה היא דהא כולי עלמא ידעי שאין קדושי קטנה כלום וגירושה גרושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה והלכך צרתה מתיבמת כדברי רבינו אלפסי ז"ל ושפיר דמי. ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קדושיה וגירושה תורה חזרתה אינה תורה, צרתה מהו, רב אמר אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ר"ל אמר צרתה מותרת, אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן ולא אשכחית בר נש דכותי אלא ר"ל דאמר צרתה מותרת. רב המנונא הוה יתיב קמיה דרב אחא בר אחוה אמר ליה צרתה מהו אמר ליה מותרת, אמר ר' אבא בר ממל מסתברא כמאן דאמר צרתה מותרת ברם כמאן דאמר צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה בה כנגדו מותר בצרה צד שלא קנה בה קנה כנגדה היתר בצרה. אמר רב שימי וכי יש מה נפשך בעריות. מאי כדון כל יבמה שאינה כולה לחוץ צד הקנוי שבה ידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה. הנה שרבו שם המתירין ועוד שאפילו האוסרין, לא אסרוה משום גזרה, אלא משום צד קנוי וצד שאינו קנוי ועשאוה קנויה ומשויירת. ואנן הא אסיקנא לקמן (יבמות קי, ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה, הלכך אפילו לטעמיה דר' שימי יש מה נפשך בעריות. כ"כ הרמב"ן ז"ל (בספר הזכות).

רב אשי אמ' היינו טעמא דר' אליעזר דגזר אטו יתומה בחיי האב פירוש שהיא אסורה לאחיו מן התורה דגרושה גמורה היא מן התורה דאין קדושי' חזרתה שלמים וכדפרי' לעיל ומיהו אין גזרה זו אטו כשהחזי' כשהי' קטנה ומת בעודה קטנה דהיכי שייך למגזר זו שהיא גדולה אטו שהיא קטנה אלא גזירה דר' אליעזר היינו אטו יתומה בחיי האב שהחזיר' כשהי' קטנ' וגדלה אצלו ומת דסבר ר' אליעזר דעל קדושין הראשוני' הוא בועל ואין חזרתה גמורה כ"פ בתוס' אבל מדברי רש"י ז"ל בפ' המדיר נר' שמפרש גזירה אטו יתומה בחיי האב שהחזירה כשהיא קטנה ומת והראשון יותר נכון בעיני רבותי' ז"ל:

בעא מינ' ר"א מרב נחמן צרתה מהו פרש"י ז"ל הנוש' את הגדול' וגרשה והחזירה ר אליעזר אוסר ליבם צרתה מהו שתתיבם מי גזר ר' אלעזר בצרתה נמי שתחלוץ או לא א"ל היא גופה גזיר' ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ואסיקנא הכי שהיא עצמה חולצת ולא מתיבמ' אבל צרתה או חולצת או מתייבמת הילכך אם חולץ לה נפטרה אף צרתה או אם רצה חולץ או מייבם לצרתה ותפטר היא ונראי' דברים שאין זה אלא בגדולה לר' אליעזר דהי' גופא גזירה אבל הנושא את הקטנה שהשיאה אביה וגרשה והחזיר' שהי' אסורה ליבם מן התורה מפני שגירושיה גמורי' ואין חזרתה גמורה צרת' נמי אסורה וחולצת ולא מתייבמת דחדא גזירה היא וכן דעת התוס' והראב"ד ז"ל ומהר"ם אבל רא"ם ז"ל כתב דה"ה במחזיר את הקטנה צרתה חולצת או מתיבמת לרבנן:

ויש נותנים טעם לדבריהם ז"ל דר' אליעזר דגזר לעיל גדולה אטו קטנה היינו משום דסבר דחזרת קטנה שהגדילה אינה חזרה דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וכשבועל על דעת קדושי' הראשונ' בועל ומ"ה גזר בגדולה דעלמא והוה ס"ד לגזור צרתה אמטולת' אי לאו דהוי גזירה לגזירה אבל כרבנן לית' להאי חששא דאינהו סברי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ולדידי' ליכא למיגזר כלום לא בדידה ולא בצרתה וה"ה בגדול' ליכא לגזור בצרתה כלום כדברי רב אלפ"ס ז"ל וזו מחלוקת בירושלמי ורבו שם המתירי' ואפי' האוסרי' שם לא אסרו משום גזירה כלום אלא מפני שעשו קטנה קנוייה ומשויירת ואנן הא אסיקנ' לקמן דקטנה קנויי' ואינה קנוייה הילכך לד"ה מותרת אפי' בקטנה וכ"ש צרתה וכ"ש צרת גדולה:

וכן המגרשה את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א וסר. קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב. החזירה אסורה ליבם פי' אם החזירוה מותרת ליבם ול"א נשואין הראשונים מפילים יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נשואים משעה שגירשה אחיו וה"ל גרושת אחיו אלא מיתה מפלת ומשעת המיתה הויא אשת אח ומתיבמת, ור"א אוסר כדפרשי' טעמא לקמן, וכן המגרשה את היתומה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת ליבם דמיתה מפלת ור"א ואסר כדבעי למימר טעמא, טעמא שהשיאוה אבי' בקטנותה ונתגרשה בקטנותה ה"ה כיתומה בחיי האב. שאעפ"י שאביה חי הויא כיתומה לען קדושין דשוב אין לה כח לקבל קדושי' כדאמרינן בפ' נערה כיון שהשיאה אין לאביה רשות בה אם החזירה בקטנותה אסורה ליבם אם מת בקטנותה ואפילו לרבנן דגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה דקדושי חזרה אין כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד מפני שהיא קטנה והו"ל כגרושה עומדת וקיים עלי' בכרת, ואע"ד דהיא בכתר גמור אפ"ה לא מצי למיפק בלא חליצה דכיון דחל עלי' קדושין מדרבנן היכי תיפוק יבמה לשוק באל חליצה. ואע"ג דתנן בפ' כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאסורה איסור ערוה לא חולצת לא מתיבמת. דוקא בערוה המיוחדת לכל כגון ט"ו שנים השנויות בפ"ק אבל זאת יסברו העולם שהחזרתה התירה גרושי' וזאת הוא ערוה שהוא בכרת וחולצת:

מ"ט דר"א ומסיק ר"א ה"ט דר"א דגזור הנך אטו יתומה בחיי האב הנ"מ מדקתני סיפא קטנה שהשיאוה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב. החזירה אסורה ליבם. האי מאי למימרא פשיטא. אלא לאו הא קמ"ל טעמא דר"א דגזור הנך אטו יתומה בחיי האב ש"מ. ואין הל' כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים. תנאי אמור חכמים לר"א בקטנה שהשיאוה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי אב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושי' גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה. בד"א כשגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהאי קטנה והחזירה כשהיא גדו' או שגירשה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת חולצת וא מתיבמ' משום ר"א אמרו חולצת ולא מתיבמת:

מתניתין שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של א' מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה מלמדים את הקטנה שתמאן בו. רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשתו ר"י אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' תצא משום אחות אשה ופטורה מחליצה ומיבום דאף קדושי גדולה מדחי לזיקה דקטנה. מת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה זיקה של גדולה שהאי מה"ת אוסרת הקנטה עליו דנשואי' מדרבנן ולא אלימי לאפקועי זיקא מדאורייתא והו"ל אחות זקוקתו. ולייבם את הגדולה א"א דהו"ל אחות אשתו דקטנה האי אשתו מדרבנן ומה יעשו. ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותיעקר נשואי' והוא מיבם את הגדולה. רג"א אין זיקתה אוסרת את זו דר"ג בבר אי זיקתה אוסתר כלומר לא אלימא זיקה למיסרי' הלכך אם מיאנה מיאנה ותתיבם הגדולה ואם לא תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל והי' נשואיה גמורים ותצא הגדולה משום אחות אשה אבל מיחלץ לגדולה לא דפוסל הקטנה עליו מושם אחות חלוצתו ומוציא את אשתו בגט ואין מלמדין אותה למאן דקסבר יתרחק אדם מן המיאנוין ומיתב נמי לא יתבה תותי'. דקסבר יש זיקה. אלא תצא בגט וזו לא תתיבם משום אחות גרושתו אלא תצא בחליצה:

ר"א אומר מלמדים וכו'. ומי שרי למאן והא תני ב"ק לעולם ידבק אדם בג' דברים ויתרחק מג' דברים. בחליצה והבאת שלום והפ"נ. ויתרחק מן ג' מן המיאונים ומן הפקדונות ומן הערבנות. ומהדר מיאון דמצוה שאני. אר"י א"ש הל' כר"א וכן אמר ר' אלעזר הל' כר"א:

תניא מודים [חכמים] לר"א (ביבמה) [בקטנה] שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא יתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושים גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה לכאורה משמע שמותרת לעלמא בלא חליצה מפני שהיא ערוה מן התורה אלא דבירושלמי משמע שיתומה בחיי האב צריכה חליצה וטעמא דמילתא אע"פ שהיא ערוה מן התורה אין הכל בקיאים בחזרתה שאין חזרתה חזרה גמורה ולפיכך צריכה חליצה:

בעא מניה רבא מרב נחמן צרתה מהו א"ל היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הלכך צרתה או חולצת או מתיבמת אליבא דר"א הוא דדייק וקמבעיא ליה הכי דאילו לרבנן אם אינה יתומה בחיי האב אפי' היא מותרת ליבם. ואם היא יתומה בחיי האב כיון דהיא ערוה מן התורה פשיטא שצרתה [צרת] ערוה היא ואינה מתיבמת אלא ודאי אליבא דר"א קא מבעיא ליה וה"ר אלפס שכתב לא ירדנו לסוף דעתו וכתב והא זיקת ב' יבמין דרבנן היא משום גזרת ב' יבמות הבאות מבית אחד ומ"ש התם דצרתה אינה מתיבמת אע"ג דאיהי גופה גזירה (גזרי') [ואנן ניקום ונגזור] גזירה לגזירה והכא צרתה מותרת דלא גזרי' גזירה לגזירה. איכא למימר האי דגזרי' גזירה לגזירה דגזר ר"א משום יתומה בחיי האב קלישה ליה דהא כולה לרבנן לא גזרי' [ולכן] אפי' לר"א לא גזר בצרתה:

תניא ב' אחים נשואים ב' אחיות קטנה וחרשת מת בעלה דקטנה חרשת יוצא' בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ מת בעלה של חרשת קטנה יוצאה בגט וחרשת אסורה לעולם ואם בא על חרשת נותן לה גט והותרה אלמא חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה וה"ל ביאת קטנה ביאה פסולה ולא (פנויה) [פטרה]:

גמרא מודים חכמים לר"א כו' הרי היא כיתומה כו' והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה כו' עכ"ל בפ' המדיר מייתי תלמודא הך ברייתא וגרסינן בה והרי היא יתומה בחיי אב והחזירה שחולצת ולא מתייבמת מפני שגירושיה כו' והרא"ש כתב בשמעתין דהכי איתא הגירסא בתוספתא וכן כתב הראב"ד דבעיא חליצה ואע"ג דאסורה ליה מן התורה מ"מ בעיא חליצה משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למשרי יבמה לשוק וסברא גדולה הוא כו' עכ"ל ויש לתמוה לפ"ז אמאי דחי תלמודא הא דקאמר עיפא טעמא דר"א הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור מדתני ר"א אומר חולצת דהא איכא למימר לר"א נמי דחולצת משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למשרי יבמה לשוק (א) דמהאי טעמא חולצת נמי יתומה בחיי אב לרבנן אע"ג דהויא ערוה דאורייתא וצ"ע:

שם ומי שרי והתני בר קפרא לעולם כו' מהא דירחיק אדם מן המיאון פריך אבל מהא דידבק בחליצה לא פריך דאל"כ מאי קא משני מיאון דמצוה שאני והיינו משום דאיכא מאן דפליג אאבא שאול בפרק החולץ וסבר דמצות יבום קודמת למצות חליצה:

לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק כו' בהבאת שלום דכתיב בקש שלום ורדפהו וא"ר אבהו אתיא רדיפה כו'. עיין פרש"י ואהכי מייתי ליה הך ג"ש בספ"ק דקידושין לענין תשלום שכר כפרש"י אבל לא ידעתי אמאי הוצרך לכך הכא דאי נמי לא הוה ביה בהבאת שלום שכר כ"כ יש לידבק בו מהאי קרא דבקש שלום גו' דמזהיר על כך כמו שיש לידבק בחליצה ובהפרת נדרים דלא אשכחן בהו שכר כ"כ ועוד דאי משום דיש בו שכר כ"כ יש לידבק בו בשלום אמאי שביק ג"ח גופיה ולימא ביה נמי דיש לידבק בו מה"ט ונראה דכל הני ג' דחשיב לידבק בהן היינו אע"פ דפעמים יש לצדד גם בהיפך דהיינו בחליצה כגון בידוע לנו שמייבם לשם מצוה דאפילו לאבא שאול מצות יבום קודמת ביה דדוקא קאמר הכונס את יבמתו לשום נוי כו' וכן בהפרת נדרים הנודר לשם מצוה ונודר בעת צרה כמו שמצינו ביעקב וידר יעקב נדר גו' וכן בהבאת שלום שאסור לעשות שלום באויבי ה' כמ"ש הלא משנאיך ה' אשנא ומתקוממיך /ובתקוממיך/ אתקוטט ואעפ"כ אמר לידבק על הרוב בג' אלו שזכר דהמיעוט הוא שמייבמין לשם מצוה וכן בנדרים המיעוט הוא למצוה וכן בשלום שיש לידבק עם רובא דעלמא בהבאת שלום ויליף ליה מלשון ורדפהו דמשמע שיש לידבק בו ולזה הוצרך הכא לג"ש דהאי כינוי דורדפהו קאי על השלום כמו רודף צדקה וחסד גו' דהרדיפה קאי על הצדקה וחסד ואי לאו ג"ש לא הוה מפרשינן כינוי דורדפהו על השלום אלא על השונא וה"ק קרא בקש שלום משונאיך ואם לא ירצה בו ורדפהו דהיינו רדוף אותו שלא תהא אתה נרדף ממנו כמ"ש אם בא להורגך השכם להורגו. ואמר בהפרת נדרים הנודר כאילו בנה כו'. עיין הדמיון בזה בר"ן פרק ד' נדרים ועי"ל דכמו בבונה במה גופה ליכא איסורא אלא שמביא לידי גוף איסור ההקרבה כן בנודר ליכא גוף האיסור אלא שמביא את המקיימו לידי איסור ובספר יפה מראה הקשה בזה דבשבועה אמרו היפך זה דטוב לקיימה כדאמר בעובדא דריב"ל אי איתשיל אשבועתיה נהדר ואי לא לא נהדר ואיך יתכן שיתחלפו מן הקצה אל הקצה דבנדרים תיחשב השאלה לצדקה ובשבועות לעבירה ושמא י"ל משום דנדר חל על דבר מצוה ועוד דרוב נדרים לאסור על נפשו חיי נפש כו' אבל שבועות לא עבידי אלא במשא ומתן או לקיים המצוה טוב שלא להתיר כו' עכ"ל והאריך ע"ש ועי"ל דשבועה מצינו בתורה לעשות כן כגון שבועת הפקדון ושבועת העדות וקבלת כל התורה ע"י שבועה היה והיינו טעמא דשבועה היא לאסור עצמו על הדבר משא"כ נדרים שהדבר נאסר עליו ולא מצינו בשום מקום בתורה לעשות כן. ואמר שיתרחק מג' דברים כו' הוא ג"כ בדרך הזה שאמרנו הגם שיש לצדד בהיפך לפעמים במיאונין כהך דתנן דמלמדין אותה למאן וכן בפקדון דודאי הוא ג"ח לשמור פקדון חבירו ולהתערב בעדו במקום שלא יבא נזק לו אבל אמר להתרחק מהן על הרוב. ואמר מן הפקדונות בבר מתא דבייתא כו'. עיין בפרש"י והוא דחוק ונראה לפרש דודאי יש לאדם לשמור פקדון חבירו אורח או בשאינו שמור בבית המפקיד כמו בבית הנפקד אבל בבר מתא דבייתא כי בייתיה שהוא שמור בבית המפקיד כמו בבית הנפקד אין לקבל ממנו. ואמר בערבי שלציון כו' פרש"י שם מקום כו'. ואולי שהוא שני תיבות של ציון ולא מדינא קאמר אלא שכן היה מנהגם בציון להיות ערב קבלן או לוה לו ואני פורע דמדינא הוה שלוף ודו"ק. ואמר רע ירוע כי ערב זר כו' למקבלי גרים פרש"י המערב זרים בגרים והנכנס בערבון כו' עכ"ל ולולי פירושו לענין גרים נמי מתפרש בלשון ערבות כמ"ש כל ישראל ערבים זה בזה והמקבל הגר להיות מכלל ישראל הרי הוא נעשה ערב גם בעדו והיינו כספחת שהוא נספח להיות ערב גם בעדו:

רש"י בד"ה קטנה כו' ומשקבל את גיטה כו' כצ"ל:

ד"ה וגדלה אצלו דאמרי' סתם כו' כצ"ל:

בד"ה מת בעלה כו' הקטנה וזיקתה כו' כצ"ל:

בד"ה כאבא שאול בפ' החולץ הס"ד:

תוס' בד"ה ויתרחק כו' ראיה שהיא בוגרת כו'. נ"ב לאו דוקא אלא גדולה קאמר וכן בפסקי תוס' כתוב גדולה. :

גמרא הנ"מ מדקתני סיפא כו'. כה"ג במנחות (יד ב):

במשנה וכן שתי חרשות. ק"ל מדוע לא באר כאן דין דאחת קטנה ואחת חרשת כמו להלן במשניות דמי שהיה נשוי (קי קיא). אולם מצינו הרבה דינים דשייר במשנה ותני בברייתא וכן נידון זה תני בברייתא לקמן (קיא) ע"ש. ואני מסתפק אם נפלה קטנה או חרשת והן מהשניות ליבום אי נימא דאתי איסור ערוה דרבנן ומפקע זיקה דרבנן דומיא דאמרינן בנדה (מז) אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן. וממתניתין דלפנינו אין ראיה דאתי איסור אח"א דרבנן ומפקע זיקה דרבנן דשם תרוייהו חד שמא נינהו ואיכא למימר ממ"נ. וכן ליכא למיפשט להיפך מרפ"ג איסור מצוה ואיסור ק' חולצת ולא מתייבמת. אלמא דל"א דלידחי א"מ דדבריהם את איסור אחות זקוקה דג"כ אינו אלא מדבריהם דהתם ע"כ זקוקה היא גם עתה מה"ת וא"נ לשוק בלא חליצה ועמש"כ לעיל (קח ב):

שם ר' אליעזר א' מלמדין כו'. והוגה בגליון צ"ל אלעזר ושבוש הוא עי' לקמן (קיא ב) ברש"י במשנה ד"ה ר"א ובפירושו בגמרא דשם:

שם רג"א כו' תמתין עד שתגדיל. ופרש"י תמתין הקטנה אצלו כו'. ור"ל תמתין מלהבעל לו עי' תוספות לעיל (יח) ומש"כ התוי"ט ומיהו בגמרא איפלגו אי בעינן שבעל אי לא כו' עבדי בה לחומרא כו'. לכאורה קשה לפ"ז מש"כ הרע"ב במ"ב דבלא בעל ל"ח שמא נשרו הא הוה ספיקא דאורייתא דלמא גדלו קידושין בהדה וי"ל משום דהוה ס"ס שמא לא גדלו בהדה ואת"ל גדלו דלמא לא הביאה עדיין שערות ועי' בב"ש סי' קנ"ה סקל"ב:

רש"י ד"ה אי לו. אוי לו. וכתב התוי"ט בשם הנ"י כדכתיב אי לך ארץ. וכ"ע ועדיפא הל"ל כדכתיב ואילו האחד שיפול כו' פשוט דהתם איכא לפרושי שהוא לשון אם כמו ואלו חיה אלף שנים ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו. וכן פירש שם רש"י והתרגום:

לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּן עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו (שיר השירים ג, ז). נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בֵּין יַרְכוֹתָיו כי הדיין שמטה את הדין הוא משום חמוד ממון וידוע דהממון מתייחס לרגלים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו ולכן הדיין אשר לבו נוטה להטות הדין לחזק רגליו בממון יראה כאלו החרב מונחת שם.
או יובן סוף אותיות דיין הם 'ה־כ־כ־ס' שמספרם עם הכולל האותיות ק"ט כמנין גיהנם עם הכולל [109] או אותיות יו־ד נו־ן הם ירכותיו של דיין כי חצי השני של שם דיין הוא י־ן ויש באלפא ביתא בין אות יו־ד ובין אות נו־ן אותיות 'כלם' ולהפך 'מלך' שאם זכה הדיין לדון דין אמת אז נאמר בו מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כט, ד) ואם הטה משפט ועוות הדין יהיה בדינו צירוף 'כלם' כי חרב בא לעולם בעבור עוות הדין והכליה היא בחרב ולזה אמר יראה כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, רוצה לומר יראה החרב הרמוז בין ירכותיו שהוא בין אות יו־ד ובין אות נו־ן שהם ירכותיו סוף שמו של הדיין.
ואמר עוד גיהנם גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו רוצה לומר יראה עצמו כאלו הוא קרוב לגיהנם שהיא פתוחה מתחתיו ולא רחוקה ממנו ובאמת כן הוא שהאדם בחיי חיותו אם ירשיע יורדים חלקים מנפשו לגיהנם וזהו הנקרא גיהנם בחיים!

רש"י ד"ה קטנה שהשיאה וכו' וקבל אביה גיטה וכו'. ע' קדושין מג ע"ב ברש"י ד"ה היא ואביה ובסנהדרין סט ע"א ברש"י ד"ה קנאה. וע' קידושין דף י ע"א תוד"ה ומקבל ושם מג ע"ב תוד"ה תנן התם:

גמרא ומי שרי והתני בר קפרא כו' ויתרחק משלשה דברים מן המיאון וכו'.
ברש"י במתני' נקט בדר"י, טעמא דמתרחק ממיאונין כדאמרינן בגמרא.
וק"ל הא טעמא דריחוק מיאונין, דשמא לכי גדלה מתחרטא, והכא לר"י דליכא תקנה לה לא שייך דמתחרטא, דהא בלאו המיאון אסורה לו לעולם, ולמה תתחרט:

בהבאת ש' דכתיב בקש ש' ורדפהו. מקשים מאי ס"ד איכא דיתרחק מהבאת שלום שהוצרך בר קפרא לומר שידבק בו האדם ואפשר דזמנין דאיכא טרחא יתירה לעשות ש' וגם שלא יהיה במקומו ממש ומזה יתרחק האדם ומה גם שיאמר שנינו ות"ת כנגד כלם וימנע אף כי על ידו קרוב שיעשה ש' שנושאים לו פנים לז"א שידבק בהבאת ש' ומייתי מדכתיב בקשו ש' ורדפהו ופירשו ז"ל בקש ש' במקומך ורדפהו במקום אחר. וכבר רז"ל הפליאו עצה במעלת השלום במדרשים כידוע:
ודרך חיי"ם תוכחות מוסר למי שמחזיק במחלקת בתוך ביתו ובדק כעוקצי תואנה הוא מבקש כי הוא עון פלילי ראו עתה כי הוא מזמין לסט"א לשרות בביתו ונרגן מפריד אלוף וגורם פירוד ח"ו ואמרו באבות דר' נתן רשב"ג אומר כל המשים ש' בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו משים ש' בישראל על כל א' ואחד וכן להפך ע"ש פ' כ"ח. ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם עלוב בתוך ביתו. ואני בעניי רמזתי בפ' אין ש' בעצמי מפני חטאתי דהכונה אם האשה שהיא בעצ"ם אדם עצם מעצמיו אין ש' שהיא מקניטתו. שמע נא כי זה מפני חטאתי והעון גורם לזה דכתיב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו רז"ל אלו בני ביתו ואם היה רצוי לפניו יתברך היה משלים אתו בני ביתו. וימהר לשוב ויעביר על מדותיו לקרוא לש' והסט"א ברוח תברח מביתו וכמ"ש בגיטין דר"מ עכבינהו תלת בי שמשי ושמע דקאמר ויי דאפיקיה לההוא גברא מביתיה. וזה רמזתי אגב אורחאי רמז הרומז על האר"ש ובמ"א ארחיב הדיבור בהזכר' מאמרי רז"ל בש"ס ומדרשים ובזהר הקדוש בעה"י:

ורבי אלעזר אוסר. מפרש טעמא בגמ': וכן המגרש היתומה. קטנה שהשיאוה אמה ואחיה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת ליבם כדאמר דמיתה מפלת ובשעת מיתה היתה אשתו: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה. בקטנותה וקבל אביה גיטה כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) ומקבל את גיטה הרי היא כיתומה בחיי האב אע''פ שאביה חי הוא היא כיתומה לענין קידושין דשוב אין לו כח לקבל קידושיה כדאמר התם אם משהשיאה אין לאביה רשות בה: והחזירה בקטנותה אסורה ליבם. אם מת בקטנותה ואפי' לרבנן דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה דקידושי קטנה אינן כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד והויא לה כגרושה ועומדת: גמ' עיפה. שם חכם: שעה אחת. באיסור גרושת אחיו שהיא בכרת: אי מיתת בעל מפלת. לייבום או כח נישואין הראשונים: בקיאים בגירושין. הכל רואין שגרשה דגירושין קלא אית להו אבל חזרה לית ליה קלא דזימנין דקא מהדר לה באורתא ושכיב בצפרא דלא חזו אינשי בחזרתה ואמרי זה מייבם גרושת אחיו: מי לא עסקינן. מי ליכא לאוקומי נמי מתני' בהכי דזימנין דהוי הכי: דגזר הנך. כל מוחזרת גזר משום יתומה בחיי האב דאמרי' במתני' דלאחר חזרתה הרי היא כגרושה: פשיטא. דהואיל ואין לאביה רשות בה והיא קטנה אין חזרתה חזרה והרי היא כגרושה אלא להכי תנייה במתני' לאשמועינן דטעמא דקמייתא משום הא: בד''א. דחכמים מודים כשגירשה כשהיא קטנה וקבל אביה גיטה והחזירה כשהיא קטנה דאין כח לא לאביה ולא לה לקדשה ומת כשהיא קטנה דלא בעלה משגדלה דתהוי ביאה משגדלה קידושין: וגדלה אצלו. אמרי' סתם ביאה ראשונה משגדלה קידושין הן: משום ר' אלעזר אמרו כו'. ומדקתני לעיל ומודים חכמים לרבי אלעזר ביתומה בחיי האב אלמא איירי בה רבי אלעזר דטעמא דבאחרנייתא משום הא: צרתה. דמוחזרת גדולה לר''א מהו: היא גופא גזירה. משום יתומה בחיי האב: גזירה לגזירה. צרתה אטו היא: היא חולצת. אם בא יבם להזקק לה חולצת ופוטרת צרתה ולא מתייבמת אבל אם נזקק לצרתה או חולצת או מתייבמת והיא נפטרת: מתני' תצא משום אחות אשה. ופטורה מחליצה ומייבום: מת בעלה של גדולה. ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת הקטנה עליו דנישואיה מדרבנן ולא אלימא לאפקועי זיקה דאורייתא והויא לה אחות זקוקתו ומה יעשו: רבי אליעזר אומר מלמדין הקטנה שתמאן בו. ותעקור נישואיה ויהא מייבם את הגדולה: ר''ג אומר. אין זיקתה אוסרת את זו דר''ג סובר אין זיקה כלומר לא אלימא זיקה כדפי' בפ' ר''ג (לעיל נא.) הלכך אם מיאנה מיאנה ותתייבם גדולה ואם לאו תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נישואיה גמורין ותצא הלזו משום אחות אשה אבל מיחלץ לגדולה לא דפסל את הקטנה עליו משום אחות חלוצה: אי לו. אוי לו: מוציא את אשתו בגט. ואין מלמדין אותה למאן כדאמר בגמ' יתרחק אדם מן המיאונין ומיתב נמי לא יתבה תותיה דקסבר יש זיקה אלא תצא בגט וזו לא תתייבם משום אחות גרושה אלא תצא בחליצה: גמ' ומי שרי. ללמד קטנה שתמאן: ידבק אדם כו'. מפרש טעמא דכולהו לקמן: מן ערבון. שלא יהא ערב: כאבא שאול. פרק החולץ הכונס יבמתו לשם נוי וכו':

היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. פי' בקונטרס היא גופה גזירה משום יתומה בחיי האב ואין נראה לר''י דהא רב אשי הוא דאמר להאי טעמא ולא רבא אלא יש לפרש היא גופה גזירה שמא יאמרו העולם ייבם גרושת אחיו לפי שהכל בקיאין בגירושין ואין הכל בקיאין בחזרה כדאמר רבא לעיל ולאו דוקא קאמר גזירה לגזירה דלא שייך הכא אלא כלומר אינה אלא איסורא דרבנן: ויתרחק מן המיאונים. פר''ח בריש פירקין (לעיל קז:) בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונים והא דתקינו לה רבנן נישואין כדאמר לקמן (דף קיב:) צריך לומר לדברי הגאון דהיינו דוקא היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומיהו מהכא אין לו ראיה אלא שלא ילמדוה למאן: