יבמות קט ע"ב

דף קט - ב

ואמר רבי אבהו: אתיא, בא הלימוד על כך בגזירה שוה - "רדיפה רדיפה", המלמדת על גודל תשלום השכר הצפוי למי שעוסק בהבאת שלום, שהוא כמו השכר למי שגומל חסד, שהקרן קיימת לו לעולם הבא, והפירות בעולם הזה.

כתיב הכא בהבאת שלום [תהלים לד] "בקש שלום, ורדפהו".

וכתיב התם בגמילות חסד [משלי כא] "רודף צדקה וחסד - ימצא חיים, צדקה [בעולם הבא] וכבוד [בעולם הזה]"

בהפרת. נדרים - כרבי נתן.

דתניא, רבי נתן אומר: הנודר נדר הרי הוא חוטא - כאילו בנה במה להקריב עליה קרבן, בשעת איסור הבמות.

והיינו, כשם שהבונה במה כונתו אמנם טובה, שרוצה להקריב עליה קרבן, אך מעשיו אינם רצויים, לפי שאסור להקריב קרבן מחוץ למקום המקדש, בזמן שיש איסור להקריב בבמה - כך הוא במי שנודר נדר, שמתכוון אמנם לטובה, אבל אין הנדר רצוי, לפי שהוא מביא לידי חטא, שלעתים הוא נכשל ואינו מקיימו, ועובר על "לא יחל דברו".

ולכן העוסק בהפרת נדרים, שלא יהיו קיימים - הרי הוא משובח.

והמקיימו לנדר, והיינו, שאינו דואג להפר אותו, אלא עומד על קיומו - כאילו הקריב עליה [על הבמה, בזמן איסור הבמות] קרבן.

ויתרחק משלשה דברים.

מן המיאונין - דלמא גדלה, ואז, מיחרטא בה מן המיאון.

מן הפקדונות - בבר מתא, שלא יקבל פקדון מבן עירו, כיון שהוא רגיל להיות אצלו, דבייתיה, ביתו של מקבל הפקדון, כי בייתיה דמי, דומה הוא למפקיד כאילו הוא ביתו.

דהיינו, שיכול המפקיד ליטול בקלות את פקדונו מבית הנפקד מבלי שהנפקד ישים לב לכך. ולאחר מכן, יחזור המפקיד ויתבע ממנו את פקדונו, או את תשלום דמיו.

מן הערבון - בערבי שלציון.

דאמר רבי יצחק, מאי, מהו ביאור הכתוב דכתיב בספר משלי [פרק יא] "רע ירוע, כי ערב זר. ושונא תוקעים - יוכיח"!?

"רע ירוע" - רעה אחר רעה תבא,

"כי ערב זר" - למקבלי גרים, לפי שמערבים גרים, שהם "זרים", בתוך עם ישראל, וכפי שיבואר.

ולערבי שלציון.

על שם מקום הנקרא "שלציון", שמנהג המקום הזה שגובים המלוים את החוב מהערב, ומניחים את הלוה לנפשו.

או שהוא לשון נוטריקון "שלוף דוץ", שהמלוה "שולף" את עצמו מלהתעסק בגביה עם הלוה, ו"תוקע" [שהוא לשון "דוץ"] את עצמו לגבות את חובו ישר מהערב.

ולשון הכתוב "ערב" מכוון גם עליהם.

ולתוקע עצמו לדבר הלכה, שאומר דייני שאלמד תורה, אך לא אקיימנה, ואקבל שכר על לימודי. וכמו שנאמר בסופו של הפסוק "ושונא תוקעים יוכיח".

ומבארת הגמרא את שלשת הדברים:

מקבלי גרים - כרבי חלבו.

דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל, כספחת בעור. וכדברי הכתוב בישעיה [פרק יד] "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב".

וקשים הגרים לישראל, לפי שאינם בקיאים בדקדוקי המצוות, ואינם נוהגים כהלכה, ולמדים ישראל מהם לעשות כמותם.

ערבי שלציון - דעבדי "שלוף דוץ". כמבואר לעיל.

תוקע עצמו לדבר הלכה -

דתניא, רבי יוסי אומר: כל האומר על עצמו "אין לו תורה", דהיינו, איני עוסק בתורה - אין לו שכר על לימוד תורה!

והוינן בה: פשיטא שאין לו שכר על תורה שלא למד!

ומשנינן: אלא, כך יש לומר: כל האומר אין לו אלא תורה, שדי לו בלימוד תורה, מבלי לקיים מצוותיה - אין לו שכר אלא על לימוד תורה.

ופרכינן: הא נמי - פשיטא הוא, שהרי לא קיים מצוות אחרות מלבד תלמוד תורה!?

ומסבירה הגמרא הסבר אחר:

אלא, כך השמיענו רבי יוסי, דאפילו שכר על לימוד תורה, אין לו.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא הפסיד את שכרו על לימוד תורה שלמד?

אמר רב פפא, אמר קרא [דברים ה] "ולמדתם - ועשיתם".

כל שישנו בעשיה של מצות התורה - ישנו בשכר של למידה.

כל שאינו בעשיה - אינו בשכר של למידה.

וחוזרת הגמרא ומעמידה את ההסבר הקודם:

ואיבעית אימא, לעולם כדאמריתו מעיקרא, שכל האומר "אין לו אלא תורה" - אין לו אלא שכר על תורה.

ומה שהקשינו שדבר פשוט הוא, יש לתרץ: לא צריכא, דקא מגמר לאחריני, שהוא מלמד תורה לאנשים אחרים, והם אזלי ועבדי, הולכים ומקיימים את המצוות על פי לימודו.

מהו דתימא אית ליה אגרא לדידיה, שיש לו שכר על קיום מצוות שעשו האחרים על פי מה שלמדם, אף על פי שהוא אינו מקיים מצוות אלא רק לומד תורה ומלמדה.

קא משמע לן שקיום המצוות על ידי אחרים שלימדם תורה אינו מזכה אותו בשכר המצוות, לפי שהוא עצמו אינו מקיים מצוות.

ומביאה הגמרא הסבר שלישי:

ואיבעית אימא, "תוקע עצמו לדבר הלכה" - מדובר בדיינא, דאתי דינא לקמיה, בדיין שבא דין לפניו, וגמר הלכה, ואין הוא יודע את ההלכה בדין שלפניו אלא הוא יודע מה היא ההלכה במקרה דומה, ומדמי מילתא למילתא, ומדמה את המקרה שבא לפניו להלכה במקרה האחר.

ואית ליה רבה, ויש לו רב במקומו, שיכול הוא לשאול את ההלכה ולדעת אותה על בוריה מבלי לדמות מילתא למילתא, ולא אזיל משאיל, ואין הוא הולך לשאול את הרב מה היא ההלכה, אלא "תוקע" את עצמו להשען ולסמוך על עצמו, לפסוק לבדו את ההלכה על ידי דימוי של מילתא למילתא.

כמו שמצינו דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שאין לו לדיין לבטוח בעצמו אלא לירא מהכרעת הדין:

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו

שנאמר [שיר השירים ג] "הנה מטתו שלשלמה, ששים גבורים סביב לה, מגבורי ישראל - מפחד בלילות".

"מטתו שלשלמה" - הכונה היא לבית המקדש, ששם הוא מקומו של הקב"ה, שהוא מלך שהשלום שלו. וסמוך לבית המקדש נמצאת לשכת הגזית, ובה מושב הסהנדרין.

וה"גבורים" - הם הדיינים, שצריכים גבורה לדון, מפחד של גיהנם, שדומה ללילה, כי שמא לא ידונו נכון, וייענשו על טעותם.

רבן גמליאל אומר: אם מיאנה מיאנה, ואם לאו, תמתין עד שתגדיל, ותצא הלזו משום אחות אשה.

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: מאי טעמא דרבן גמליאל שאמר, כשתגדיל אשתו, תצא אז היבמה אפילו בלי חליצה, כדין ערות אחות אשה?

האם משום דקסבר שקידושי קטנה "מיתלא תלו", שתלויים ועומדים הם, לפי שמעשה הקידושין של קטנה אינו יכול לחול מן התורה בהיותה קטנה, אבל, וכי גדלה הקטנה - גדלי קידושיה בהדה, יחד עמה! ^[1] והיינו, שלא חלו קידושיה מן התורה אלא כל זמן שהיא קטנה. אבל משהגדילה - חלו עתה קידושיה שקיבלה בהיותה קטנה, מאליהם, ואע"ג דלא בעל אותה בעלה לאחר שגדלה, ולא עשה בה עתה כל מעשה קידושין, או מעשה אישות היכול להחשב כקידושין, בכל זאת היא מקודשת לו מן התורה.

ולכן תצא אחותה בלי חליצה. כי מתברר עתה, משגדלה, למפרע, שלא היתה כל זיקה בין אחותה ליבם, היות והועילו קידושיו באחותה [שעשה בה עוד לפני נפילתה של האחות ליבום, אם כי חלותם היא רק בזמן שהגדילה].

וכמו בכל נפילה ליבום של ערות אחות אשה מן התורה, שלא נוצרת כלל זיקה בין היבמה ליבם, ולכן אין היא צריכה חליצה כדי להיות מותרת לשוק!

או דלמא, אכן חלה הזיקה בין היבמה ליבם, כי לא הועילו קידושיו באחותה בהיותה קטנה מן התורה כלל. ואם לא יבוא עליה משהגדילה, ולא יקנה אותה לאחר שהגדילה, לא יחולו הקידושין שעשה בה בקטנותה, ולא תצא אחותה היבמה משום אחות אשה.

ומה ששנינו בדעת רבן גמליאל, שלאחר שהגדילה תצא אחותה היבמה ללא חליצה - הוא מפני שבא עליה וקנאה, לאחר שהגדילה.

וקידושיה עתה יש בכוחם להפקיע את הזיקה של אחותה שהיתה בה עד עתה מן התורה, משום דקסבר רבן גמליאל שיבם המקדש אחות יבמה שנפלה לפניו ליבום - נפטרה בכך היבמה והלכה לה.

וחולק רבן גמליאל על רבי יהודה בן בתירא, הסובר לעיל [בדף מא א] שהמקדש אחות יבמה, אין קידושיו מפקיעים את הזיקה [לפחות מדרבנן], ורק נישואין מפקיעים אותה.

ולפי הצד הזה, רק אי בעל את אשתו לאחר שהגדילה, שקנאה בכך לאשה מן התורה, אין. אז תצא אחותה משום אחות אשה בלי חליצה.

אבל אי לא בעל את אשתו משהגדילה - לא תצא אחותה משום אחות אשה בלי חליצה, שהרי עדיין היא זקוקה לו מן התורה.

אמר ליה רב: היינו טעמא דרבן גמליאל, משום דקסבר רב שהמקדש אחות יבמה - נפטרה יבמה, והלכה לה

ולכן, רק אי בעל את אשתו משהגדילה, אין, אז תצא אחותה בלי חליצה. אבל אי לא בעל - לא תצא אחותה, אלא בחליצה.

אמר רב ששת: אמינא, סברתי, כי ניים ושכיב רב, בשעה ששכב רב כשהוא מנומנם, אמר להא שמעתא, ענה כך רב לרבי אלעזר, על שאלתו.

דהרי תניא: המקדש את הקטנה - קידושיה תלויין.

ומוכיח רב ששת: מאי, מה היא משמעות דברי הברייתא ש"קידושיה תלויין", לאו, הלא כך היא משמעותם, שהם תלויים ועומדים עד שתגדיל, כי, כאשר גדלה, כשתגדל הקטנה - גדלי קידושיה בהדה, יחד עמה, והרי היא נהיית אשתו מן התורה, אף על גב דלא בעל אותה, אלא חלים עתה מן התורה קידושיה שעשה בה בשעת קטנותה.

אמר ליה רבין בריה דרב נחמן לרב ששת: לא לכך התכוונה הברייתא באומרה ש"קידושיה תלויים", אלא להיפך, שלדעת הברייתא, אין נעשים קידושיה מן התורה כשהיא גודלת, אלא הם תלויים בכך שיבעול אותה, ובביאתו הוא יקדשנה וישאנה לו לאשה, מן התורה.

וכך אמרה הברייתא: הא מילתא דקטנה, אותם קידושין שתיקנו חכמים לקטנה, שיוכלו אמה או אחיה לקדשה ולהשיאה - אין הקטנה סומכת עליהם, אלא היא חושבת למאן בו.

כי הרי עתיד נישואיה עמו כשתגדל אינו בטוח, כי כל זמן שהיא קטנה קידושיה הם "מיתלא תליא וקיימא" - תלויים ועומדים הם בספק מה יעשה בה בעלה כשתגדל.

כי רק אי בעל אותה בעלה כשתגדל, אין, אז היא תהיה לאשתו מן התורה.

אך אי לא בעל אותה בעלה לאחר שתגדל, לא תהיה אשתו מן התורה.

ודבר זה, שכל עתיד נישואיה עמו הוא בספק מה יעשה עמה בעלה כשתגדל, גורם לה שלא תסמוך דעתה על קידושין אלו עתה, אלא חושבת כל הזמן למאן בקידושיו.

משום דאמרה: הוא, מצבו של בעלי, עדיף מינאי, מהמצב שלי.

כי כשאגדל אהיה תלויה ברצונו, שאם יבעל אותי אהיה אשתו מן התורה, ואם לא יבעלני יכול הוא להוציאני בגט בעל כרחי. אך אני לא אוכל אז למאן, כי לא מועיל המיאון אלא בקטנות.

ואנא, ואני, מצבי עתה, כאשר אני קטנה - עדיפנא מיניה, עדיפה אני עתה ממנו, כי ביכולתי למאן ולצאת בלא גט.

ומקשה הגמרא: וכי סבר רב שרק אי בעיל בעלה כשתגדל, אין, אז היא נהיית לאשתו מן התורה, אבל אי לא בעיל אותה בעלה כשתגדל, לא תהיה אשתו מן התורה!?

והא איתמר: קטנה שלא מיאנה בבעלה בעת היותה קטנה, והגדילה, ועמדה ונשאת לאדם אחר, בלי שקיבלה גט מבעלה -

רב אמר אינה צריכה גט משני, שאין נישואיה אליו כלום, לפי שהיא אשתו של הראשון.

ושמואל אמר צריכה גט משני, כיון שנישואיה לראשון אינם אלא מדרבנן.

ומוכח שלפי רב היא נחשבת נשואה לראשון מן התורה, משתגדל.

טעמי' דרבן גמליאל משום דקסבר קדושי קטנה מיתלא תלי וכי גדלה גדלי קדושי בהדה. פי' וחלו עלי' קדושין גמורין מדאורייתא והלזו יוצאה משום אחות אשה מעתה ואע"פ שלא בעל.
או דילמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה אע"פ שקדשה באיסור שהוא מפקיע זיקת יבמין נפטרה יבמה והלכה לה ולפיכך תמתין עד שתגדיל ויבעול ולהאי לישנא הוא הא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ"ו) דר' גמליאל סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין ואיפשר דאפילו להאי לישנא לא שתהא ממאנה משגדלה בשלא בעל אלא שאין קדושי' קדושין גמורי' להוציא הלזו משום אחות אשה עד שיבעל והא דלא מתרצא הא דתניא קדושי' תלוין לומר דכי גדלה לא ממאנה משום דקדושי תלוין להיותן קדושין גמורין משמע דאילו למיאון לאו תלוין הוו דהא אינן אלא כמו שהיו מתחלה ומיאון הוא דלא תקינו אלא בקטנות.
ואיפשר דלהאי לישנא כל זמן שלא בעל משהגדילה ממאנת ובפרק בא סימן (נדה דף נ"ב) דאיכא דסבר לה הכי דתנן התם תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן ואיתמר עלה בגמרא אמר רבי אבוהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה משהביאה שתי שערות אינה ממאנת חברוהי דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה ואף על גב דנבעלה א"ל רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לב"ה למאן ובנה על כתפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר"י בב"ה ורבתה בכי' בב"ה אמרו דבר שאמרו אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר ר' יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל וכו' זו שקדושי' קדושי טעות פירש"י על תנאי או קטנה שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ואמרינן נמי התם ר' יצחק ותלמידי ר' חנינא עבוד עובדא כר"י ואע"ג דנבעלה.
ואפשר דלמ"ד מודה ר' יהודה שאם נבעלה משהביאה שתי שערות אינה ממאנת [וע"כ] לתנא קמא משהביאה ש"ש אינה ממאנת [אפילו] לא נבעלה [ואפילו לר"י אינה] ממאנת לעולם.
מ"מ לר' ישמעאל ממאנת לעולם שעל מנת קדושין הראשונים בעל ושמואל סבר לה כוותי' במקדש על תנאי ואמרה משמי' אפילו במיאון ומשמע דסבירא לי' הכי אלא אנן לא קיימא לן כשמואל בשבעל אבל בשלא בעל לא אמרינן כי גדלה גדלי בהדה למיהוי קדושי דאורייתא אבל למיהוי קדושי דרבנן לא פשיטא לן.
ובזה ראינו לרבינו הגדול ז"ל שהביא ראיה ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו) והני מילי דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא [דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו אבל אי אייתא ב"ש אינה ממאנת] אבל הלשון שכתב אינו מחוור דהוא אמר ופריק לה מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא ולא איפסיקא הכא הלכתא בהדיא וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא הוא ועבדינן בה לחומרא [דהא תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין] ואשנויי לא סמכינן דהא האי שנוי' לחומרא הוא דרב ששת הוה סבר דאע"ג דלא בעל גדלי קדושי בהדה למיהוי קדושין גמורין ודחי' דלא הוו קדושין גמורין הילכך ליכא למידחי הך מסקנא, דאדרבה סוגיין בפרק יוצא דופן משמע דפשיטא לן דלאו קדושי דאורייתא הוו כלל.
והא דתנן בפרק הכל שוחטין (חולין דף כ"ו) כל מקום שיש מיאון אין חליצה ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל לר' יהודה יש מיאון במקום חליצה עד שירבה השחור על הלבן [לשמואל] התם הכי קתני כל מקום שאם קדשו עכשיו ממאנת אין בו חליצה אבל בשקדשה קודם לכן לא שמענו וכ"ש לר' יהודה.
וזה הפירוש משובש שנאמר דלר' יהודה מקדש משהביאה שתי שערות תהא ממאנת דודאי גדולה היא לכל הדינין שבתורה והכי מוכח בפ' בא סימן (דף כ"ב) אלא יצטרך בעל הפירוש הזה לידחק ולומר דהא דאיתמר בפרק הכל שוחטין זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה דרב לטעמי', אבל לשמואל מתניתין במקדש בזמן חליצה קאמר ודברי הכל וגם זה אינו נכון.
ואיכא לפרושי דבין לשמואל בין לר' ישמעאל בקדושי תנאי הוא דאית להו ממאנת לעולם אבל במיאון רבנן תקינו להו נשואין ומכי הביאה שתי שערות אינה ממאנת דברי כל אדם אלא לר' יהודה עד שירבה שחור והא דאיתמר התם בנדה מעשה בבתו של ר' ישמעאל סבורין היו לדמיוה לקדושי תנאי ונמנו וגמרו שאפילו לר' ישמעאל אין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות והכי נמי משמע בשילהי פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק') דקאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כר' ישמעאל ולא משכחת לה בממאנת ובהכי סלקן שמעתתא שפיר.
וההיא דאמר רב נחמן אמר שמואל בפרק מי שמת (דף קכ"ו) בודקין לקדושין ולגיטין ולחליצה ולמיאונין ואמרינן עלה למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור הכי נמי משמע ואתיא דשמואל כר' ישמעאל דבמיאון מודה ר' ישמעאל דאינה ממאנת משהגדילה.

אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה. פירש"י ז"ל הוא עדיף מינאי שמגרשני בגט כל זמן שירצה ואנא עדיפנא מיניה שאמאן בו כל זמן שארצה ואיני יודע טעם לפי' הזה אבל בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל דרב ששת הוא דאמר אע"ג דעדיפנא מיניה במתניתא הוא עדיפא מינאי בפלפולא דהא מלתא דתרצה שפיר וכך כתב הגאון בתשובה זו אע"פ שמאחר שתביא שתי שערות אינה יכולה למאן אינה תשובה אשת איש גמורה עד שתבעל אחר שתגדיל אליבא דרב, עד כאן.

הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה אף על גב דלא בעל. פירוש, ומקודשת דאורייתא היא ולפיכך דוחה אחותה הגדולה הזקוקה דאורייתא. קשיא לי כיון דמתחלתן לא היו אלא מדרבנן, לאחר גדלות במה היא מתקדשת דאורייתא, ויש לומר דעשאום כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות, וכאותה ששנינו (קדושין נח, ב) הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, דאם בא אחר וקדשה תוך שלשים מקודשת לשני לעולם, ואם לא קדשה אחר בתוך ל' יום ולא חזרה בה מקודשת היא לו דאורייתא לאחר שלשים יום, ואף על פי שנתאכלו המעות והכא נמי דכותה. וטעמא דמלתא משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקדושיה, ואף על פי שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת דבר תורה מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן (שבועות מב, א). אפילו הכי כיון דתקינו לה רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קדושיה, ולפיכך כשגדלה גדלו קדושין בהדה דבר תורה, והוא שקדשה בכסף כדהתם ואף על פי שלא בעל. כנ"ל (עיין תוס' הרא"ש מאירי וריטב"א).

דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין לאו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה אמר ליה רבין לא מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא. איכא למידק למה דחיק ומוקי לה בהכי, לימא קדושיה תלוין דאי ממאנה לא הוו קדושין, ולכי גדלה אף על גב דממאנה אין מיאונה מיאון וכדתנן בפרק בא סימן (נדה נב, א) תינוקת שהביא שתי שערות אינה יכולה למאן. יש לומר דלא משמע ליה הכי לישנא דקדושיה תלוין דהא דממאנה בעודה קטנה ומכי הגדילה אינה יכולה למאן. לאו משום תליה דקדושין היא, דהא בין בתחלה בין בסוף קדושיה דרבנן נינהו כל זמן שלא נבעלה אליבא דרב, אלא דמכי גדלה לא תקינה לה רבנן מיאון, הלכך מוקי ליה בקדושין עצמן דעד שגדל ובעל קדושיה תלוין, אי בעל הוו קדושין ואי לא בעל לא. ולעולם משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, ולא נחלק אדם בדבר אלא ר' יהודה דאמר (נדה שם) עד שירבה שחור על הלבן. והיינו דתנן בשחיטת חולין בפרק קמא (כו, ב) כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום שיש חליצה אין מיאון. ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל לר' יהודה יש מיאון במקום חליצה עד שירבה שחור על הלבן. ורבי ישמעאל דאמר (נדה שם) יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה, דאלמא אפילו לאחר גדלות ממאנת. התם דוקא בקדושי תנאי, אבל במיאון דעלמא לא תקינו רבנן אלא בקטנות או עד שירבה שחור על הלבן לר' יהודה. ומכי גדלה תקינו לה רבנן נשואין גמורין ואינה ממאנת. והכי משמע בשלהי פרק נושאין על האנוסה (לעיל יבמות ק, ב) דקאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כר' ישמעאל ולא קאמר בממאנת. והא דאתמר בפרק בא סימן (שם) מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ובנה מורכב לה על כתפה וכו', ואסיקנא נמנו וגמרו דאין הבת ממאנת משתביא שתי שערות. לאו למימרא דלר' ישמעאל ממאנת, אלא הם רצו לרמותן, ואסקוה דאפילו לר' ישמעאל אינה ממאנת משהביאה שתי שערות.
וכתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דכתב (ר"ח מובא באו"ז ח"א סי' תרפ"ה ולהלן ד"ה ולדבריהם) דהא מלתא כיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא ספיקא הוא ועבדינן לחומרא, דאף על גב דלא בעל ראשון משגדלה אינה יוצאה במיאון מראשון אלא צריכה גט מזה ומזה, דהא תניא קדושיה תלוין. ואף על גב דפרקינן מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואיכא למידק מאי קאמר דאשנויא לא סמכינן אלא עבדינן לחומרא, דאדרבה שנויא דשניא חומרא הוא, דעד כאן פליגי רב ושמואל אלא בקדושי שני אי תפסי וצריכה גט מיניה או לא, דרב ששת סבר דאף על גב דלא בעל הראשון כי גדלה גדלי קדושין בהדה ומקודשת לראשון דבר תורה ואינה צריכה גט משני. ודייק לה מדתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין, דמשמע ליה בשקדשה בלבד ולא בעל, דאפילו הכי כי גדלה גדלי קדושין בהדה והויא לה מקודשת דבר תורה. ושנינן אלא מלתא דקטנה מיתלא תליא אי בעל אין אי לא בעל לא. דלא מפקינן לה משני בלא גט. אלמא שנויין לחומרא הוא ולאצרוכה גט אפילו משני, דאי מראשון לא נחלק אדם מעולם בגמרין דלכי גדלה אפילו לא בעל שאינה יוצאה במיאון וכדכתבינן לעיל. ושמא מפני שמצא הרב ז"ל לבעל מתיבות ז"ל שכתב בשמעתין (מובא בספר הזכות להרמב"ן) מהא שמעינן דהיכא דלא בעל אע"ג דאתיאת שתי שערות והגדילה כמה ממאנת. וכן מקצת מן הראשונים סבורים כן והם מסתייעים מדאותבינן עליה דרב מדתניא קדושיה תלוין, ודחקינן לפרוקה מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא, ולא פרקינן קדושיה תלוין עד שתגדיל דאם מאנה יוצאה במיאון עד שתגדיל ולכי גדלה לא נפקא במיאון. ולרב ששת גופיה אי ס"ד דמשגדלה לא ממאנה אף על גב דלא בעל מאי קא קשיא ליה קדושיה תלוין לימא תלוין למיאונין.
ולדבריהם הא דפרק קמא דחולין (כו, ב) כל מקום שיש חליצה אין מיאון הכי פירושו כל המתקדשת בזמן חליצה אינה יכולה למאן הא נתקדשה קודם לכן אף על פי שהגדילה והגיעה לעונת חליצה ממאנת עד שתבעל. ואנן כבר פרישנא לה לההיא לעיל דליכא ראיה מינה כלל. ואף ר"ח ז"ל נראה שסובר כן דשמעתין משמע דעד שבעל יכולה למאן, שכן כתב מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא. אי בעל נתקיים הזווג ביניהם ואי לא בעל אחר שגדלה לא נתקיים הזווג ביניהם, ולא היא בשתי שערות נסתלק ממנה תורת מיאון לעולם בין בעל בין לא בעל ע"כ. ולפיכך הוצרכו הראשונים ורבינו אלפסי ז"ל לומר דלא סמכינן אשנויי דרב דמשמע מינה דבעל לא ממאנה, הא לא בעל ממאנה, ואף ר"ח ז"ל כ"כ מפורש וזה לשונו, ומסקנא דקטנה שנתקדשה אי בעל אחר שגדלה קנייה קנין גמור ואי לא בעל (קנאה) [ספיקא הוי] דהא תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין ואף על גב דשניא ליה אשנויי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה אבל בתורת מיאון אחר שהביאה ב' שערות אין בה ע"כ לשון ר"ח ז"ל. ודברי רבינו אלפסי ז"ל ודבריו אחדים. ולעולם בעל אינה צריכה גט משני, לא בעל צריכה גט משניהם, מראשון מדבריהם ומשני דבר תורה דלא גדלי קדושין בהדה. וטעמיה דר"נ משום דהמקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה דקסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרק כיצד. והא דאמרינן דבעל אינה צריכה גט משני, דוקא בשלא נתקדשה בפני הראשון, הא נתקדשה בפניו צריכה הימנו גט כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה כאלו אמרה לו גרשתני דמי כדאיתא בשלהי פרק המגרש בגיטין (פט, ב). ואפשר נמי דבכהאי גוונא אפילו מראשון אינה צריכה גט, דכמגורשת מראשון גמורה חשבינן לה, ואפילו להתירה לכתחלה לעלמא וכמו שכתבתי בגיטין פרק התקבל (גיטין סג, ב ד"ה ולהימנה). וכן מוכח לקמן בפרק האשה שלום (יבמות קטז, א) גמ' קטטה בינו לבינה כמו שאני עתיד לכתוב שם (בד"ה אלא) בס"ד.

אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה. פירש רב האיי גאון ז"ל בתשובה (מובא בתוס' הרא"ש וברמב"ן) דרב ששת הוא דקאמר לה, והכי קאמר אף על גב דאנא עדיפנא מיניה בברייתא הוא עדיף מינאי בפלפולא. דהא מלתא דתרצה שפיר. ואף הראב"ד ז"ל כן פירש דרב ששת אמר לה והכי קאמר אנא אמרי דאנא עדיף מיניה, כלומר הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו כן אלא הוא חכם יותר ממני שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב. ורש"י לא פירש כן וזה יותר נכון.

רבי נתן אומר הנודר כאלו בנה במה פי' בתוס' דילפי' בחדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא ודרשי' התם אל תקרי במה אלא במה ובמ' נדרים כתבתי פי' אחר:

מ"ט דר"ג משום דקסבר קדושי קטנה מתלא תלי וכי גדלה גדלי קדושי בהדה ואע"ג דלא בעל פרש"י ז"ל דהשתא משגדלה תפסי קדושין דמעיקרא ואגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום הוא או דילמא קדושי קמאי לאו כלום נינהו ומשום קדושי דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה ואע"ג דזיקה קודמת לקדושי' קסבר המקדש אחות יבמ' נפטרה יבמה והלכה לה דאתו קדושי ומבטלי זיקא עכ"ל ז"ל ונר' מדבריו דאי אמרי' דכי גדלה גדלי קדושי בהדה מקודשת היא למפר' משעת קדושי' וקדמי קדושין לזיקא וזה תימ' האיך אפשר לה להיות מקודשת בקטנותה כלל ורבותי' ז"ל פי' דהכי קאמרי דלכי גדלה גדלי קדושי בהדה וחיילי השתא לאחר גדלות דהוה ליה כאומר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם לא חזרה בה מקודשת לאחר ל' יום ואעפ"י שנתאכלו המעות כדאית' במ' קדושין והתם פריש טעמא דבההוא שעבוד שיש עליה מן הנותן מתקדשת לאחר ל' יום ואינו דומה למקדש במלוה שאינה מקודשת כיון שהכסף קבלתו בתורת קדושי' מש"כ במקדש במלוה שלה והכא הרי קבלה הכסף ואעפ"י שאינה משתעבדת מן התורה חכמי' שעבדו אותה כשתקני לה נשואין והפקר ב"ד הפקר ולפיכך כשל' חזרה בו בקטנותה הרי היא מתקדשת בו דבר תורה וכי תימא מ"מ קדושין אלו לאחר זיקה הם כשמקדש בביאה ואמאי לא נקטי' הכא מקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אלא כשמקדש בביאה וי"ל משום דכי מקדשה השתא בכסף קטנותה נהי דלא חיילי קדושין למפרע מ"מ כיון שכבר קבלה הכסף וקיימא דבורה אין זה כמקדש לכתחלה אחות יבמה ובטל מצות יבמי' וכי אמר לעיל בפ' כיצד דלר"ג מותר לבטל מצות יבמי' ה"א היינו להאי לישנא דאמרי דאי בעל אין ואי לא בעל לא מ"ר:

מאי תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה א"ל רבין בר נחמן הא מילתא דקטנה תלייא וקיימא אי בעל אין אי לא לא ואם תאמר ולישני לי' דהכי קאמר דקדושין תלויין לענין מיאון שאם לא מיאנה עד שתגדיל שוב אינ' יכולה למאן וצריכה גט מדבריהם ויש שהיו סבורים לומר דלהאי סברא אף על גב דאי בעל אין אי לא לא לעולם היא יכולה למאן אפילו לאחר שתגדיל עד שיבעול לשם קדושי' או שיבעול אותה למאן דאמר כל הבועל לדעת קדושין בועל וכן כתב הרב בעל מתיבות זכרונו לברכה (א"ה זה ספר קדמון מזכירי' אותו הראשוני' הרמב"ן והה"מ וכיוצא ועיין בס' הבהיר שם הגדולי' לאדמ"ו הי"ו מערכת מ' אות ט"ו יע"ש). וזה תימא גדולה שהרי הלכה רווחת היא בישראל עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות אלא שרבי יהודה מפריז במדותיו עד שירבה שחור על הלבן ומשנ' שלימה שנינו כ"מ שיש מיאון יש חליצה ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל יש מיאון במקום חליצה לר' יהודה עד שירבה שחור על הלבן והא דתניא רבי ישמעאל יש לך אחרת שאף על פי שנתפשה מותרת ואיזו זו שקדושי' קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לאו מממנת ממש היא דההיא לענין קדושי' על תנאי איתמרה דסובר שהבועל על דעת קדושי' הראשוני' בועל וקדשה על תנאי וכנסה סתם על דעת תנאו בועל וכדאייתי' לה בפ' המדי' ע"ז והיינו קדושי טעו' דקתני והכי מוכח לעיל בשלהי פרק נושאין דאוקימנא מתני' בממאנת ופרכינן ומי ילד' ופרקי' משכחת לה בקדושי טעות ואליב דר' ישמעאל ולא אמרי' משכחת לה בממאנת אליב' דר' ישמעאל וזה ברור והא דאמרי' פ' בא סימן במס' נידה חבריא סביר למעבד עובד' כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב יהוד' אמר רב שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפש' אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאעפ"י שבנה מורכב על כתיפה ממאנ' והולכ' לה פי' ולא עבוד עובדא נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנ' עד שתביא שתי שערו' וכו' לאו מימרא דההיא דר' ישמעל איתמרא לענין מיאון ממש אלא שסמכו הענין לה משום דלר' יהודה שאמ' שממאנת עד שירבה שחור על הלבן אם בעל לאחר שהגדילה קודם רבוי שחור על הלבן הרי היא ממאנת לשמואל דאמ' כל הבועל על דעת קדושי' הוא בועל וקסבר דר' ישמעאל בקדושי טעות ולמאן דלית ליה בנים עדיפי מסימני' מצינו חמות ממאנת הרי היא ממאנת ובנה מורכב על כתפה ועל דרך זה באת בתו של ר' ישמעאל למאן ובנה מורכב על כתפה לפי שלא רבתה עדין שחור על הלבן וכדר' יהודה ואעפ"י שנבעלה על דעת קדושי' דקטנות נבעלה ועל זה הוזכרו דברי ר' ישמעאל שאמר בקדושי טעות ג"כ שהבועל על דעת קדושי הראשוני' הוא בועל ואפי' בנה מורכב על כתפה יעקרו הקדושי' הראשוני' ונמנו וגמרו שאין הבת ממאנת משתביא שתי שערות ולאפוקי מדר' יהודה ועל זה פי' ולא עביד עובדא לענין מיאון ממש אבל כר' ישמעל לענין קדושי' על תנאי וכנסה סתם לא פסקו ולא נמנו כלום:

מעתה אין לנו מי שאמ' שתהיה הבת ממאנת לאחר שתגדיל לר"מ ורבנן או לאחר שתרבה שחור על הלבן לר' יהודה בין בעל בין לא בעל והא דלא פרקי' הכא דקדושי קטנה תליין לענין מיאון י"ל דה"ק דקדושיה תלויי' לא משמע הכי דהא דקא ממאנה בעודה קטנה ואינה ממאנת לאחר שתגדיל אינו משום תלויי' בקדושי' דהא סוף סוף קדושיה דרבנן נינהו כל זמן שלא בעל אליבא דרב אלא שתקנת חכמים הית' שלא תצא במיאון משתגדי' ותהא צריכה גט מדבריה' וזה ברור ויש בזה בדברי ר"ה ז"ל דברים שאינ' מחוורין מעצמן כל הצורך וכבר הארכתי בבירור' בחדושי' הארוכי' וכו' :

איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני יש שפי' דדוק' שנתקדש' שלא בפני הראשון אבל אם נתקדש' בפניו צריכ' גט מן השני מדר' המנונא דאמ' האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנ' וה"ה לכל שפשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר בפני בעלה כדאית' בשלהי פ' המגרש ואחרי' פי' דהכא אעפ"י שנתקדשה בפני הראשון דכי תלייא קבלת קדושין בפני בעלה והוי כאומ' גרשתני ה"מ כשהיו נשואי הראשון גמורי' אבל זו שהיו קדושיו ספק מתחלתם אין קבלת קדושי שני ראיה לטעות גרושה הראשון אלא שהיא סבורה שאין קדושי הראשון כלום והיא ממאנת כנ"ל:

רג"א אם מיאנה בו כו'. בעא מיני' ר"א מרב טעמא דר"ג משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלי דכי גדלה גדלה בהדייהו ואע"ג דלא בעל. פי' והן קדושי תורה לדחות את אחותה. או טעמא דר"ג משום דקסבר המקדש אחות יתומה נפטרה יבמה והלכה לה. אי בעל אין ואי לא לא. פי' דלא גדלו קדושי' בהדייהו למיהוי קדושי יתומה. אר"ש כי ניס ושכיב א"ל להא שמעתתא דתנאי המקדש את הקטנה קידושיה תלוי מאי תלוי לאו דכי גדלה גדלה בהדה ואע"ג דלא בעל, א"ל רבאה בדר"נ לא, מילתא דקטנה מיתלי תלוי קאי אי בעיל אין ואי לא לא. פי' לא תימא קידושי קטנה דמשמע הקדושין שקבלה סעודה קטנה שאותן הקדושין לא יתקיימו לעולם ואע"פ שתגדיל עד שיבעול ויקדשנה פעם אחתר אלא ה"ק מילתא דקטנה כלומר קדושי' העיקרים שלה שתהא מקודשת בהן מה"ת תלוין הן עד שתגדיל ויבעול. ואם לא יבעול לא. אכל כ"ז שהאי קטנה לא יתקיימו אפי' אם יבעול אבל כשתגדיל ויבעל אז הם קיימם. וסבר רב חי בעל אין ואי לא לא. והאתמר קטנה לא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת ר"א א"צ גט משני וש"א צריכה גט משני. מאי לאו דלא בעל אלמא גדלה קדושי' בהדה למיהוי קדושין דאורייתא דתו לא תפסי קדושיו בה, לא. דבעל. אם בלע הוי קדושי תורה וקדושי השני אינן כלום. אבל אם לא בעל אחר שהגדילה אינן אלא מדרבנן דבעי' מיני' גט אבל מיהו הפסי בה קידושי שני וצריכה גט מזה ומזה. א"ה מ"ט דשמולא קסבר שמולא כל הבעול דעתו ע"ד קדושי הראשונים הוא ביועל. והא איפלוגי בה חדא זימנא דאתמר קדשה ע"ת וכנסה סתם א"ד צריכה הימנו גט. פי' שאי אדם עושה בעילתו בע"ז ואתולי אחלה לתנאי'. ושמואל אמר א"צ ממנו גט דכל הבעול ע"ד קדושי הראשונים הוא בועל. צריכא דאי אתמא בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל התם דאיכא תנאה אימא מודה לי' לשמולא שעל תנאי הוא בעול צריכה. ואי אתמר בהך בהך קאמר שמולא אבל בהיא מודי לי' לרב צריכה. וקיי"ל רב ושמולא הל' כרב באיסורי.

אתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט ושמואל אמר צריכה גט משני אוקימנא כשבעל אבל כשלא בעל אפי' לרב צריכה גט משני והוי יודע דבין לרב בין לשמואל דאם לא בעל צריכה גט משניהם. מראשון צריכה גט מרבנן אע"ג דלא בעל כיון שהיא גדולה אינה יוצאה במיאון ומשנה שלימה שנינו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ותנן נמי כל מקום שיש חליצה אין מיאון וכ"ש משני דצריכה גט דקדושי ראשון אינם קדושין אלא מדרבנן דלא סבירא לן קדושי קטנה מתלה תלו וקיימי וכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעלה הלכך היכא דלא בעל אין בזה מחלוקת דרב ושמואל מודו שצריכה גט מראשון ומשני לא נחלקו רב ושמואל אלא כשבעל אי הוו קדושי ראשון קדושי תורה או לא אליבא דרב קידושי ראשון קדושי תורה הם אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין וקדושי תורה הם ואם בא אחר וקדשה אינה צריכה גט משני ושמואל ס"ל כל הבועל ע"ד קידושי הראשונים הוא בועל וקדושי הראשונים אינם קדושי' של תורה אלא מדרבנן וצריכה גט משניהם. ובודאי איכא לאקשויי לשמואל מהא דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין ואיכא לאקשויי לה מהא דתניא לעיל אבל אם גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת חולצת או מתייבמת משום ר"א אמרו חולצת ולא מתייבמת ולשמואל אמאי מתיבמת לרבנן האי אין חזרתה חזרה גמורה אלא אמר לך שמואל טעמא דרבנן דמתני' משום דקדושי קטנה כי גדלה גדלו בהדה ואע"ג דלא בעל והני תנאי דמקשת לי מינייהו ס"ל כר"ג ופליגי רבנן עליה ורב נמי ס"ל דלית ליה לר"ג האי סברה דגדלה בהדה אע"ג דלא בעל ואנא דאמרי כרבנן וכרב כשלא בעל. ולדידי כי בעל ולא בעל כי הדדי נינהו דכל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל ועי"ל דההיא דתניא לעיל וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת משום ר"א אמרו חולצת ולא מתייבמת ס"ל לשמואל דכי גזר ר"א משום יתומה בחיי האב ולא גזר גדולה אטו קטנה דלא מחלפה אלא כי גזר ר"א גדולה דעלמא אטו גדולה גזר וס"ל לר"א גדלה אצלו אע"ג דבעל אין חזרה חזרתה גמורה דכל הבועל ע"ד קידושי' הראשונים הוא בועל ואנא דאמרי כר"א ולפי הפי' הזה יש להעמיד הגירסא הכתובה בספרים בפ' המדיר גבי האי פלוגתא דר"א ורבנן והכי איתא התם בהא פליגי דרבנן סברי אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ור"א סבר אין אדם יודע ומחקו מן הספרים דר"א סבר אין אדם יודע וגרסי הכי ור"א סבר אע"ג דאדם יודע גזרה משום יתומה בחיי האב. ולפי מה שפירשתי א"צ למחוק מן הספרים דוודאי דר"א לא גזר גדולה אטו קטנה דלא מחלפא אלא גדולה אטו גדולה גזר דמחלפי ומאי גדולה גדולה אצלו. וס"ל לר"א דכשגדלה אצלו אע"ג דבעל אין חזרתו חזרה גמורה דכל הבועל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל ושמואל דאמר כר"א וההיא דקתני קידושין תלויין אמר לך שמואל רבנן היא ואנא דאמרי' כר"ג וליכא לתרוצי לשמואל דה"ק קדושין תלויין עד שיבעול בפירוש לשם קידושין לאחר שהגדילה דא"כ קידושין קמאי לא מהני ולא מידי והאי קידושין תלויין כדפרשי' ריש שמעתי' איפריק' ליה אבל דברי ה"ר אלפס שכתב בזה לא מפרקי הוא (איפריקא ליה) ואין כאן ספק לא לרב ולא לשמואל כדפרישית והוא פי' נכון וברור. והלכתא כרב הלכך כשבעל אחר שגדלה אצלו קידושי ראשון קידושין [מה"ת] וא"צ גט משני וכשלא בעל לאחר שגדלה אצלו קידושי ראשון אינם קידושין מדאורייתא אלא הן קידושין מדרבנן הלכך צריכה גט משני ומראשון נמי צריכה גט דאינה יוצאה במיאון אחר שהביאה ב' שערות וזהו דבר ברור:

כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה כו'. הכא מרישא לסיפא דריש וגבי וקשרתם וכתבתם גו' דריש ליה מסיפא לרישא כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ויש לפרש דהכא א"א למדרש מסיפא לרישא כל שישנו בלמידה ישנו בעשייה וכל שאינו כו' לענין שכר דודאי מי שאינו בלמידה אינו כלל בעשייה כמ"ש שהתלמוד מביא לידי מעשה ואמרו אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד וקרוב לזה כתבו התוס' ספ"ק דקידושין ע"ש ודו"ק:

ששים גבורים כו' כתבו התוספות פירש בקונטרס בסנהדרין דאלשכת הגזית קאי וקשה דהל"ל ע' כו' עכ"ל ובחידושינו פ"ק דסנהדרין כתבנו דכפירוש הקונטרס איתא בב"ר וע"ש פי' דברי המאמר:

עוד כתבו התוספות אחוזי חרב משמע ליה מזויינין בדין כדדרשינן כו' עכ"ל ונראה דלענין הדין נקט יש ליזהר ביותר לשאל מרבו ולא יסמוך על שכלו כמ"ש ספ"ב דב"ב הרוצה שיחכים יעסוק בד"מ כו' והרוצה שיעסוק בד"מ ישמש שמעון בן ננס גם בד"מ אפשר שהמתחייב ילך וישאל את רבו אם טעה זה וע"כ ישאל הוא מקודם לזה ודו"ק:

סליק פרק בית שמאי

גמ' שלוף דוץ. נ"ב עיין בערוך בערך שלוף דוץ:

שם ואית לי רבה ולא אזיל כו' א"ל רבין בריה דרב נחמן כו' כצ"ל:

שם הוא עדיף מינאי כו'. נ"ב לפי גירסת הראב"ד משמע דלא גרסינן אלא אמר הוא עדיף מינאי והכי פירושו רב ששת היה מקלס לרבין דעדיפא מיניה מתרץ הברייתא ע"ש ברא"ש:

רש"י בד"ה וא"ר אבהו במס' קדושין הס"ד:

בד"ה שלציון שם מקום שמניחים הלוה כו' כצ"ל:

בא"ד ל"א כו' שלוף דוץ הס"ד ואח"כ מ"ה שלוף דוץ שלוף כו':

בד"ה ולתקוע עצמו אסיפא דקרא כו' כצ"ל:

ד"ה אלא תורה צ"ל אין לו אלא תורה שאינו מקיים כצ"ל:

בד"ה אפי' תורה אין לו אפי' כו' כצ"ל:

בד"ה וגמר הלכה יודע הלכה אלא שאין דומה כצ"ל והד"א:

בד"ה גבורים דיינים הס"ד:

בד"ה מ"ט דר"ג כו' תצא יבמתו בולא כלום כו' כצ"ל:

בד"ה גדלי בהדה כו' והשתא מ"מ משגדלה כו' כצ"ל:

בד"ה ספק לא כו' בגט בע"כ ואלא כו' במיאון בע"כ כצ"ל:

תוס' בד"ה אתיא רדיפה כו' אי נמי התם כתיב כו' דלא הוה כתיב הכא ונפקא לן כו' כצ"ל:

בד"ה רעה אחר כו' ונעמה ורות המואביה כו' כצ"ל:

בד"ה אחוזי חרב כו' ואע"ג דבתורה כתיב חגור כו'. נ"ב פי' אפ"ה לא דרשינן ויחגור דוד אתורה כ"ש היכא דלא כתיב לשון חגורה דלא דרשינן אתורה אלא אדין ודו"ק:

תד"ה אתיא. גירסת רש"ל שבגליון איננה בשלימות ועי' בפנים:

גמרא מהו דתימא א"ל אגרא לדידיה קמ"ל. נ"כ ודב"ע דאמר (לעיל סג:) מה אעשה ונפשי חשקה בתורה ואפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. לא קשיא דהוא ל״א כך אלא לענין פ״ו בלבד שריחיים בצוארו ולא יוכל לעסוק בתורה (קדושין כט:) אבל משאר מצות ודאי לא בטיל:

אמר רבי אבהו אתיא רדיפה רדיפה כתיב הכא בקש שלום ורדפהו וכתיב התם רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. אפשר לרמוז כי שלום נקרא יסוד וצדקה נקראת מלכות ובין שמכוין לעשות שלום ליחד היסוד עם מ' בין מי שעושה צדקה ומכוין ליחד המ' עם היסוד דמכוין תמיד ליחד קב"ה ושכינתיה בא בשכרו בעה"ז ובעה"ב כי זה כל האדם וכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים:

כל האומר אין לו תורה וכו' פשיטא וכו' אלא דאפילו תורה וכו' עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן דברים אחדים דף קט"ו ע"ב במאמר זה לישב הדברים כפי קיצורי ע"ש:

ואבע"א תוקע עצמו לדבר הלכה בדיינא דאתי דינא קמיה וכו' הרשב"א סי' תצ"א כתב דהיינו מ"ש בתוספתא דכלאים אין משיבין מתקוע והכונה כדאמרינן בסוגיין ע"ש והך תשובת הרשב"א נעלמה מהאחרונים וכמו שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' יוד אות ג'. ושם הבאתי דברי ראב"ן בסוגיין ודברי הרב חקות הדיינים ודברתי על הנביאים לפי קצורי ע"ש באורך: