יבמות קי ע"א

מאי לאו דלא בעל לא דבעל אי דבעל מאי טעמא דשמואל קסבר כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל והא פליגי בה חדא זימנא דאיתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט רב אמר צריכה הימנו גט כיון דנסבה אחולי אחליה לתנאיה ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל צריכא דאי איתמר ההיא בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה וכיון דבעל אחליה לתנאיה אבל בהא אימא מודה ליה לשמואל ואי איתמר בהא בהך קאמר שמואל אבל בהך אימא מודה ליה לרב צריכא ומי אמר רב כי בעל אין אי לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדישה כשהיא קטנה וגדלה ואותביה אבי כורסייא ואתא אחרינא וחטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא הצריכוה גיטא מבתרא אמר רב פפא בנרש מינסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסייא רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר וכן אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אליעזר:
מתני' מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה:
גמ' וחרשת בת חליצה היא והתנן חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רב גידל אמר רב אביאה רבא אמר אפילו תימא אחליצה כאן בחרשת מעיקרא כאן בפקחת ואח''כ נתחרשה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק פקחת ואחר כך נתחרשה לא דמעכבא בה קרייה איתיביה אביי וחרשת מעיקרא בת חליצה היא והתנן שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם מאי לאו בחרשת מעיקרא וקתני כונס אין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - א

ומניחה הגמרא: מאי לאו, האם לא מדובר, בכגון דלא בעל אותה בעלה כשגדלה, ובכל זאת היא מקודשת לו מן התורה לפי רב, היות וחלו עתה הקידושין שנעשו בה בקטנותה!

ודוחה הגמרא: לא מדובר בשלא בעל. אלא בכגון דבעל אותה משהגדילה, וסתם ביאתו בה כשהגדילה היא לשם קידושין מן התורה, שהרי יודע הוא שקידושי קטנה אינם כלום.

ותמהה הגמרא: אי מדובר דבעל אותה בעלה, והרי היא קנויה לו מן התורה, אם כן, מאי טעמא דשמואל, שהצריכה גט מהשני, והרי אין תפיסת קידושין באשת איש?

ומשנינן: קסבר שמואל שכל הבועל - על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. שאינו מכוון בשעה שבא עליה בגדלותה, לקנותה עתה מן התורה, אלא הוא ממשיך את האישות הקודמת, שאינה אלא מדרבנן, ולכן היא צריכה גט מהשני.

ונמצא שמחלוקתם של רב ושמואל, היא בשאלה אם אדם בועל על דעת קדושין הראשונים, שאינו חושב שמא הוא צריך לחדש דבר מה בבעילתו, או שאינו בועל על דעת הקידושין הראשונים, אלא מחשב מהי מהות הבעילה שהוא עושה עתה, אם יש לו לחדש בה דבר מה.

ומקשה הגמרא על הסבר זה:

והא כבר פליגי בה רב ושמואל חדא זימנא בשאלה אם אדם בועל על דעת קידושין הראשונים. ואם כן, לא יתכן שזהו הסבר מחלוקתם כאן.

דאיתמר: קדשה לאשה על תנאי, שלא יהיה בה מומים או שלא יהיו עליה נדריה -

ואחר כך כנסה לחופה סתם, בלי שיזכיר את תנאו -

ואחר כך נמצאו בה מומים, או שהיו עליה נדרים -

רב אמר: צריכה הימנו גט.

ושמואל אמר: אינה צריכה הימנו גט.

וביאור מחלוקתם, הוא:

רב אמר צריכה הימנו גט, כיון דנסבה, שנשאה ובא עליה - אחולי אחליה, מחל לה בשעת ביאה, לתנאיה שהתנה עמה בשעת קידושיה.

כיון שיודע הוא בשעת ביאה, שהתנאי שעשה בקידושיו יכול לבטל את הקידושין, אם אכן יהיו בה מומים, או ימצאו עליה נדרים, ויתכן שעתה הוא בא על אשה שאינה מקודשת לו - הרי הוא מחשב בשעת ביאה למחול על תנאו, ולקנות אותה לאשה בביאה זו, ולכן היא צריכה ממנו גט.

ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. זאת, על אף שהוא יודע בשעת ביאה שהיה תנאי בקידושיו שמכוחו יכולים להתבטל הקידושין, היות וכל הבועל - על דעת קדושין הראשונים הוא בועל! שאינו מחשב בשעת ביאה מה הוא צריך לעשות עתה שתהיה ביאתו כהלכה, אלא מתנהג הוא כבעל באשה על סמך הקידושין שעשה בעבר.

ומשנינן: צריכא להשמיע את מחלוקתם של רב ושמואל בשני המקרים!

[לפי גירסת רש"י]

דאי איתמר מחלוקתם רק בהא, בקטנה שלא מיאנה, והגדילה, ונישאת לאחר -

הייתי אומר, שרק בהא קאמר רב, שכיון שגדלה, הוא מעלה זאת בדעתו שאין היא אשתו מן התורה כלל, ולכן הוא מכוין בביאתו לקנותה, משום דליכא תנאה שיבטל את הקידושין, אלא הם אינם קיימים בודאות מן התורה.

אבל בההיא, במקדש על תנאי, דאיכא תנאה בקידושיו, ורק משום כך הם יכולים להבטל, אך אם לא יהיו בה מומים, או לא ימצאו עליה נדרים, הם לא יתבטלו -

אימא מודה ליה רב לשמואל, שאינו מחשב בביאתו עתה שמא אינה מקודשת לו, ואינו מכוין למחול לה על התנאי ולקדשה בביאה זו, אלא הוא בועל על דעת הקידושין הראשונים, תוך שהוא סומך בדעתו שהתנאי מתקיים, ואין בה מומים או אין עליה נדרים.

ואי איתמר מחלוקתם של רב ושמואל בההיא, במקדש על תנאי וכונס סתם, הייתי אומר שרק בההיא קאמר שמואל שהוא בועל על דעת הקידושין הראשונים, משום שהוא סומך בדעתו שהתנאי מתקיים.

אבל בהא, בקטנה שהגדילה, אימא מודה ליה לרב שהוא בועל כדי לקנותה עתה.

לכן צריכא להשמיע את מחלוקתם בשני המקרים.

ומקשה הגמרא: ומי, האם אמר רב כי רק אם בעל, אין, הרי היא מקודשת לו בבעילתו, ואי לא בעל, היא לא מקודשת לו, ואין אנו אומרים בשעה שגדלה, חלו קידושיה שעשה בה בקטנותה למפרע?

והא ההיא עובדא דהוה במקום הנקרא נרש, ואיקדישה כשהיא קטנה, וגדלה, ואז אותביה הושיבוה אבי כורסייא, באפריון, כדרך שמושיבים כלה בחופתה.

ואתא איניש אחרינא, וחטפה לכלה מיניה, מבעלה, וקידשה לו לאשה.

ורב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו התם, היו שם, ולא הצריכוה גיטא מבתרא, מהאיש השני, שחטפה וקידשה!

והניחה הגמרא, שהושיבוה באפריון כשגדלה, כמו בחופה רגילה, שעדיין לא נבעלה, ובכל זאת לא הצריכוה גט משני, ומוכח שחלו קידושיה בקטנות משגדלה, גם בלי בעילה, מן התורה!

אמר רב פפא: בנרש מינסב נסיבי, היו מקדשים אותה בבעילה, שבא עליה אחר שגדלה, ונושאים אותה בכך לאשה, ורק הדר, לאחר שנבעלה בגדלותה, מותבי מושיבים אותה אבי כורסייא, באפריון.

רב אשי אמר טעם אחר, להסביר מדוע לא הצריכוה גט מהשני, שחטפה וקידשה לעצמו -

הוא, החוטף שקידשה לעצמו, עשה שלא כהוגן בחטיפתו ובקידושיה מתחת בעלה [מדרבנן], לפיכך עשו בו חכמים שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, יכולים חכמים להפקיע את ממונו, ולומר שאין הם מעות קידושין אלא מעות מתנה. אלא אם -

קדיש בביאה, שאין לחכמים את מה להפקיע בכח הפקר בית דין שלהם - מאי?

ומשנינן: שויוה רבנן לבעילתו שתהא בעילת זנות.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר שבמשנתנו, שאמר, מלמדים את הקטנה למאן בבעלה, כדי שיוכל לייבם את אחותה הנופלת לפניו ליבום, מן התורה.

וכן אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר.

מתניתין:

מי שמת בלי בנים והניח אחריו שתי נשים, אחת מהן מתייבמת או חולצת, והשניה מותרת לשוק אחרי ביאתה או חליצתה של הראשונה.

דין זה נוהג גם במקום שהיבום והחליצה הם מדרבנן, כגון בנישואי קטנה או חרשת.

במה דברים אמורים, בשתי נשים שהיו נשואיהן לבעלן בשוה.

אך אם היו נשואיהן שונים, כגון נישואי קטנה ונישואי חרשת -

לפי שנישואי קטנה הגדרתם הם "נישואי ספק", שהרי כל נישואיה תלויים ועומדים אם תמאן בהם אם לאו, ולכן הם בגדר ספק, אם הם קנין גמור, או אינם קנין כלל.

ואילו נישואי חרשת מוגדרים כנשואין "במקצת", שאינם גמורים, וכלשון הגמרא "קנויה, ומשויירת" ^[1] -

ולכן אין ביאתה של הקטנה פוטרת את צרתה החרשת, כי יתכן והקטנה אינה קנויה כלל, ואין ביאתה ביאת יבום, ולא נפטרה בכך צרתה החרשת.

וכמו כן אין ביאתה של החרשת פוטרת את צרתה הקטנה, לפי שהחרשת קנויה רק במקצת, והקטנה יתכן והיא קנויה קנין גמור, ואין ביאה במי שיש בה מקצת קנין פוטרת את מי שיש בה קנין גמור.

א. מי שהיה נשוי בנישואין דרבנן לשתי יתומות קטנות, שאינן אחיות, ומת -

ונפלו לפני אחיו ליבום, מדרבנן.

כיון שנישואיהן ויבומיהן שוים, לכן -

ביאתה או חליצתה של אחת מהם - פוטרת צרתה.

"ביאתה" של קטנה שנישאת - יכולה לפטור את צרתה גם בקטנותה, והיא כמו יבום מן התורה, הפוטר את הצרה.

ואילו "חליצתה" של קטנה שנישאת - יכולה לפטור את צרתה רק לאחר שגדלה הקטנה, לפי שאין קטנה חולצת.

וכן הוא הדין במי שהיה נשוי שתי חרשות, שקידושיהן ויבומיהן שוים, מדרבנן, שביאתה של אחת מהן פוטרת צרתה [וענין החליצה בחרשת יתבאר בגמרא].

ב. אבל מי שהיה נשוי קטנה וחרשת -

אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.

כיון שאין אנו יודעים במי ניחא לו יותר, ומי נחשבת יותר לאשתו. ^[2] ג. ואם היה נשוי פקחת [גדולה] וחרשת -

ביאת הפקחת שהיא מן התורה, פוטרת החרשת.

ואין ביאת החרשת, שהיא בת יבום מדרבנן, פוטרת את הפקחת, שזקוקה ליבום או לחליצה מן התורה.

ד. וכמו כן, אם היה נשוי גדולה וקטנה -

ביאת הגדולה שהיא מן התורה פוטרת את הקטנה.

ואין ביאת הקטנה שהיא מדרבנן פוטרת הגדולה, שצריכה יבום או חליצה מן התורה.

גמרא:

שנינו במשנה: וכן מי שהיה נשוי שתי חרשות, דינן הוא כמי שהיה נשוי שתי קטנות, והיינו, שביאתה או חליצתה של אחת מהן, פוטרת צרתה.

והוינן בה: וכי חרשת - בת חליצה היא?

והתנן [לעיל קד ב]: חרש שנחלץ, וחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן - חליצתה פסולה!

ומשנינן: אמר רב גידל אמר רב: מה שאמרה המשנה שדין הנשוי שתי חרשות הוא כדין הנשוי שתי קטנות, מדובר רק אביאה, על כך שביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ולא על חליצה.

כי רק במי שהיה נשוי שתי קטנות תיתכן חליצה, שחולצת הקטנה שנישאת, לכשתגדל. ולא בחרשת, שלעולם לא תיתכן בה חליצה.

רבה אמר: אפילו תימא, אפשר אפילו לומר, כי "וכן שתי חרשות" אמור גם אחליצה.

ולא יקשה לך מהמשנה האומרת שאין חליצה בחרשת. היות ויש לחלק -

כאן, במשנתנו, האומרת שתיתכן חליצה בחרשת, מדובר בה בחרשת מעיקרא, שמעולם לא היתה פיקחת.

כאן, במשנה לעיל, האומרת שאין חליצה בחרשת, מדובר בה במי שהיתה פקחת, ואחר כך נתחרשה.

וטעם החילוק ביניהן:

חרשת מעיקרא, שבה מדברת משנתנו, כי היכי דעל, כמו שתיקנו לה חכמים שתיכנס לבעלה על ידי רמיזה -

הכי נפק, כך יוצאת היא מהיבם בחליצה ברמיזה בלבד, מדרבנן.

אבל מי שהיתה פקחת בשעת נישואיה לבעלה, ואחר כך נתחרשה, והרי היא נופלת לפני היבם מן התורה - היא לא יכולה לחלוץ ברמיזה בלבד, היות דמעכבא בה קרייה.

שהקריאה "מאן יבמה", שצריכה היבמה לומר בעת חליצתה, היא לעיכובא מן התורה. והרי חרשת [שגם אינה מדברת], אינה יכולה לקרוא, ולכן לא תיתכן בה חליצה מן התורה.

איתיביה אביי לרבה: וכי חרשת מעיקרא - בת חליצה היא מדרבנן!?

והתנן לקמן [קיב ב]: שני אחין - אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין לשתי נכריות - אחת פקחת, לפקח, ואחת חרשת, לחרש.

מת חרש בעל חרשת, ונפלה לפני אחיו הפקח, ליבום מדרבנן -

מה יעשה היבם שהוא פקח בעל פקחת?

הרי לחלוץ לה אינו יכול, לפי שהחלוצה צריכה קריאה, והיא אינה יכולה לקרות.

אלא הרי הוא כונס את יבמתו החרשת, מדרבנן.

ואם רצה אחר כך להוציא אותה בגט על ידי רמיזה - יוציא, בלי צורך לחלוץ לה.

ואם מת פקח בעל פקחת, ונופלת לפני האח החרש ליבום, מן התורה! -

מה יעשה חרש בעל חרשת?

הרי לחלוץ לה אינו יכול, לפי שהוא אינו יכול לקרות, והקריאה מעכבת את החליצה.

אלא, הרי הוא כונס אותה, ואינו מוציא אותה מתחתיו לעולם!

לפי שאין החרש יכול לתת לה גט ולהפקיע בכך את קידושי אחיו הפיקח, שמכוחו היא נפלה לפניו ליבום.

ומוכיח אביי נגד רבה:

מאי לאו, האם לא מדברת המשנה הזאת במי שהיא חרשת מעיקרא, שנופלת לפני פיקח.

ובכל זאת, קתני בה רק שהפיקח כונס אותה.

ומשמע שרק לכנוס אותה, אין - לכנוס הוא יכול.

הערות

^[1] בפסקי ריא"ז כתב שהיא נחשבת כחציה קנויה וחציה אינה קנויה. ודנו האחרונים במהות השיור, האם יכולים לתפוס בה קידושין של אחר, עיין בשו"ע אבן העזר סימן קעא, בפרישה אות ג, ובבית שמואל סימן מד ס"ק א. והאבני נזר אבן העזר סימן רלו אות ז תלה זאת במחלוקת רש"י והריטב"א לקמן בעמוד ב אם השיור הוא באשה או השיור בקנין.

^[2] כך מבאר רש"י לפי המהלך הראשון בגמרא בעמוד הבא. אך לאחר מכן מביאה הגמרא את הסברו של רב חסדא בשיטת רב, ולפי הסבר זה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה הוא מהטעם שהתבאר בהקדמתנו למשנה. ולפי טעמו של רש"י עתה, ביאור הדברים הוא, שבקידושי דרבנן יש לנו לדון באיזה אשה ניחא לו יותר, לפי שיש אשה שקידושיה מעולים [מדרבנן!] מקידושי חברתה, וממילא גם זיקתה ליבם מעולה מזיקת חברתה, ואם יבוא או יחלוץ לזאת שקידושיה פחותים במעלה, לא תפקע זיקת זו שנישואיה מעולים יותר!

מאי לאו [האם לא] מדובר שלא בעל אותה אחרי שגדלה? ואם כן סבור רב שאפילו כשלא בעל נישואיה קיימים! ודוחים: לא, מדובר שכן בעל. ושואלים: אי [אם] מדובר כשבעל — מאי טעמא [מה הטעם] של שמואל? שהרי אם בא עליה בהיותה גדולה, הרי עשה בה מעשה נישואין גמור בהיותה כבר גדולה! ומשיבים: קסבר [סבור] שמואל: כל הבועל — על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואינו מתכוון בבעילה זו לעשות קנין קידושין חדש.

ושואלים: אם זה הוא בסיס המחלוקת, והא פליגי בה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכך פעם אחת], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: אשה שקדשה בעלה על תנאי, וכנסה סתם בלא לחזור ולפרש את התנאי, ולא נתקיים תנאי זה — רב אמר: צריכה הימנו גט, ושמואל אמר: אינה צריכה הימנו גט.

ומסבירים: רב אמר צריכה הימנו גט — כיון דנסבה [שנשא אותה] אנו מניחים כי אחולי אחליה לתנאיה [מחל על תנאו] וכנסה כאשתו גמורה, למרות שהתנאי לא התקיים. ושמואל אמר: אינה צריכה הימנו גט, כי כל הבועל — על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, והתנאי שהתנה בשעת קידושין עומד בעינו, ומאחר שלא נתקיים — בטלו הנישואין. ואם כן, נמצא שכבר נחלקו רב ושמואל באותה בעיה עצמה!

ומשיבים: צריכא [צריכים] שני הדברים להיאמר, דאי איתמר [שאילו נאמרה] רק ההלכה ההיא, בקידושין על תנאי, הייתי אומר: דווקא בהלכה ההיא קאמר [אמר] רב שצריכה ממנו גט, משום דאיכא תנאה [שיש תנאי] שלא התקיים, וכיון שבעל אותה, ודאי אחליה לתנאיה [מחל על תנאו], אבל בהא, אימא מודה ליה [בזו, בקידושי קטנה, אמור שמודה לו], לשמואל, שלא עלה בדעתו לחזור ולבעול לשם קידושין חדשים, ולכן על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. ולהיפך: ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] הייתי אומר: בהך קאמר [בזו, בנישואי קטנה, אמר] שמואל שאינה צריכה גט מן השני, אבל בהך [בזו] של קידושין על תנאי, אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב, על כן צריכא [נצרכה] המחלוקת להתפרש בשני המקרים.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב כי [שכאשר] בעל אותה לאחר שגדלה — אין [כן] חלו נישואין ראשונים, אי [אם] לא בעל — לא חלו? והא ההיא עובדא דהוה [והרי מעשה שהיה] בעיר נרש ואיקדישה [והתקדשה אשה] כשהיא קטנה, וגדלה, ואותביה אבי כורסייא [והושיבה הבעל באפריון, בחופה] ועדיין לא בא עליה, ואתא אחרינא [ובא אליו] וחטפה מיניה [ממנו] מן הבעל, ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם [היו שם] ולא הצריכוה לקבל גיטא מבתרא [גט מן האחרון], שראו זאת כאונס בלבד ולא נעשה בה כל קנין, ולא חששו לומר שקידושיה הראשונים בהיותה קטנה לא תפסו!

אמר רב פפא: יש להבדיל, כי בעיר נרש בתחילה מינסב נסיבי [נושאים] אשה ובועלים אותה, והדר מותבי אבי כורסייא [ואחר כך מושיבים אותה באפריון], ואם כן, במקרה זה כבר בא עליה הבעל משגדלה, והנישואין תופסים אפילו לשיטת רב. רב אשי אמר: טעם אחר היה בדבר, שמכיון שהוא, החוטף, עשה שלא כהוגן — לפיכך עשו בו שלא כהוגן, שביטלו את תוקף מעשיו של החוטף ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה [והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו] מן השני.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא [נניח שקידש השני בכסף] ואז הפקירו חכמים את הכסף הזה, ובטלו הקידושין, אולם אם קדיש [קידש] בביאה מאי [מה] יכולים חכמים לעשות! ואיך יכולים חכמים לבטל ביאה שנעשתה? ומשיבים: שויוה רבנן [עשו חכמים] את בעילתו בעילת זנות, שאינה יוצרת קשר קידושין. ולענין המחלוקת במשנה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר ומלמדים את הקטנה למאן. וכן אמר ר' אלעזר: הלכה כר' אליעזר בענין זה.

א משנה מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות הזרות זו לזו, ומת — ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת את צרתה, מאחר שתוקף הנישואין של שתיהן שווה, בה במידה שהנישואין תופסים, הייבום פוטר את הצרה. וכן שתי חרשות שהיו נשואות לאחד, ומת — ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את צרתה. אם היתה לאדם אשה אחת קטנה ואשה נוספת חרשת, ומת — אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שאף שנישואי שתיהן מדברי סופרים, אין תפיסת הנישואין בהן מאותו סוג, ואין להכריע לאיזו מהן תוקף גדול יותר כדי לדחות את השניה.

היתה אחת מהן פקחת ואחת חרשת — ביאת היבם על הפקחת פוטרת את החרשת, שהרי נישואיה וייבומה הם מן התורה, ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת. וכן אם היתה אחת גדולה ואחת קטנה — ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה.

ב גמרא מן האמור במשנה בשתי חרשות נובע, שחליצת חרשת יש לה תוקף. ותוהים: וכי חרשת בת חליצה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: חרש שנחלץ, וחרשת שחלצה, וכן חולצת מן הקטן — חליצתה פסולה!

אמר רב גידל אמר רב: במשנה מדובר לא על חליצה בחרשת אלא על ביאה באחת החרשות, שודאי קונה. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כאן בחליצה — כאן במשנתנו מדובר בחרשת מעיקרא [מתחילתה] שבזמן שנישאה היתה חרשת, וכאן במשנה הפוסלת חליצת חרשת, מדובר בזו שהיתה פקחת בשעת הנישואין ואחר כך נתחרשה.

ומהו ההבדל: חרשת מעיקרא [מתחילתה], כי היכי דעל [כפי שנכנס] תוקף הנישואין הקלושים עם הבעל הראשון — הכי נפק [כך יצא] החוצה על ידי היבם, אפילו בחליצה גרועה, ואולם פקחת ואחר כך נתחרשה — לא, דמעכבא [שמעכבת] בה קרייה [הקריאה], שהרי אינה יכולה לקרוא מה שהיבמה צריכה לקרוא.

איתיביה [הקשה לו] אביי: וכי חרשת מעיקרא [מתחילתה] בת חליצה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: היו שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין לשתי נשים נכריות (זרות זו לזו), אחת פקחת ואחת חרשת, מת החרש בעל החרשת, מה יעשה הפקח בעל הפקחת? — כונס את היבמה אם רוצה, אבל אין בה אפשרות של חליצה. ואם רצה אחר כך להוציא אותה — יוציא בגט.

מת הפקח בעל הפקחת, מה יעשה החרש בעל החרשת? — כונס, ואינו מוציא לעולם אף לא על ידי גט, משמע שאין אפשרות לחלוץ לחרשת. מאי לאו [האם לא] מדובר שם בחרשת מעיקרא [מתחילתה], וקתני [ושנה] כונס — אין [כן],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What, is it not a case where he did not have intercourse with her after she reached majority? If so, Rav thinks that even when he did not have intercourse with her, her marriage is fully realized once she reaches majority. The Gemara rejects this: No, this is referring to a case where he did have intercourse with her. The Gemara asks: If it is referring to a case where he had intercourse with her, what is Shmuel’s reasoning? If the first one engaged in intercourse with her after she reached majority, then the marriage was fully realized. Under such circumstances, the second betrothal would not take effect. The Gemara answers: Shmuel holds that when anyone has sexual intercourse with a woman he married as a minor, his intention is that the intercourse is within the framework established by the initial betrothal and is not a new act of acquisition.

The Gemara asks: But if this is the basis of the dispute, they already disagreed about this once, as it was stated with regard to the following case: A man betrothed a woman on some condition, and married her without mentioning the condition, and the condition was not fulfilled. Rav says: She requires a bill of divorce from him, and Shmuel says: She does not require a bill of divorce from him.

The Gemara explains: Rav says she requires a bill of divorce from him, for since he married her, he apparently retracted his condition, and is therefore married to her even though the condition was not met. And Shmuel says: She does not require a bill of divorce from him, because anyone who has sexual intercourse with his wife, his intention is that the intercourse is within the framework established by the initial betrothal and the condition he set at the time of betrothal still stands. Since it was not fulfilled, the marriage is annulled. If so, Rav and Shmuel already disagreed about this same issue.

The Gemara answers: It is necessary to state the dispute in both contexts, for if only that halakha about conditional betrothal was stated, one might think: In this case Rav says she needs a divorce since there is a condition with regard to the betrothal, but when he had intercourse with her, he retracted the condition. But in this case of betrothal to a minor, say that Rav would concede to Shmuel that the intercourse was not performed with the intention of it constituting a full betrothal. And if only this case of betrothal to a minor was stated, one might think: Shmuel said that the marriage is effective in this case of betrothal to a minor, but in that case of a conditional betrothal, say that he would concede to Rav. Therefore, it was necessary to state the dispute explicitly in both instances.

The Gemara asks: And did Rav actually say that when he engaged in sexual intercourse with her, yes, the original marriage is valid, and if he did not have intercourse with her, no, it is not valid? Wasn’t there an incident in the city of Neresh where a woman was betrothed when she was a minor, and she reached majority, and the husband seated her in a bridal chair under the marriage canopy and had not yet had intercourse with her, and another man came and seized her from him and married her? And Rav Bruna and Rav Ḥananel, the students of Rav, were there and they did not require her to receive a bill of divorce from the latter husband. Presumably, they regarded her as fully married to the first husband, so the marriage to the second marriage never took effect, despite the fact that the first marriage had not yet been consummated.

Rav Pappa said: There is a difference, because in Neresh their practice is to first marry a woman and have intercourse with her, and afterward they seat her in the bridal chair. In this incident, the husband had already had intercourse with her once she was an adult, and that is why Rav’s students did not require a bill of divorce from the second man. Rav Ashi says: There was a different reason, even if the practice was not as Rav Pappa describes. This bride snatcher acted improperly. Consequently, they treated him improperly by annulling the legal validity of his actions, and the Sages abrogated his betrothal.

Ravina said to Rav Ashi: This works out well if the second man betrothed her with money, as then the Sages could declare that money to be ownerless property and void the betrothal. If he betrothed her by means of intercourse, what is the halakha? How can the Sages dissolve the betrothal when the sexual act took place? The Gemara answers: The Sages rendered his sexual act a licentious sexual act, which does not create a bond of betrothal. With regard to the dispute in the mishna, Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, and the minor is instructed to make a declaration of refusal. Likewise, Rabbi Elazar said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

MISHNA: If a man was married to two orphaned minors and died, consummation of levirate marriage or ḥalitza with one of them exempts her rival wife from either levirate marriage or ḥalitza, rendering her free to remarry. Likewise, if two deaf-mutes were married to one man who died, consummation of levirate marriage or ḥalitza with one of them exempts her rival wife. In both of these cases, both women are married by rabbinic law and consequently become yevamot by rabbinic law. Since their statuses are equal, one can exempt the other. If one wife is a minor and the other is a deaf-mute, consummation of levirate marriage or ḥalitza with one of them does not exempt her rival wife. Although both women are married by rabbinic law, their statuses are not the same and one cannot exempt the other.

If one of them was halakhically competent and one was a deaf-mute, consummation of levirate marriage with the halakhically competent wife exempts the deaf-mute, as the halakhically competent women’s marriage and levirate marriage are by Torah law. But consummation of levirate marriage with the deaf-mute does not exempt the halakhically competent wife. Likewise, if one was an adult woman and one a minor girl, consummation of levirate marriage with the adult exempts the minor but consummation of levirate marriage with the minor does not exempt the adult.

GEMARA: The mishna states that ḥalitza by one deaf-mute exempts the other. The Gemara asks: Can a deaf-mute perform ḥalitza? Didn’t we learn in a mishna (104b): If a male deaf-mute performs ḥalitza, and if a female deaf-mute performs ḥalitza, and if a woman performs ḥalitza on a minor boy, her ḥalitza is disqualified?

Rav Giddel said that Rav said: The mishna is not referring to a deaf-mute’s ḥalitza, but rather to consummation of levirate marriage with one of the deaf-mutes. Rava said: You can even say it is referring to ḥalitza. Here, the mishna is referring to a woman who was a deaf-mute from the outset, when he married her, and there the mishna that disqualifies the ḥalitza is referring to someone who was halakhically competent when she was married and afterward became a deaf-mute.

The difference is that a deaf-mute from the outset, just as she entered into marriage with her first husband so she leaves the levirate bond by means of ḥalitza. Both her marriage and her status as a yevama are by rabbinic law. However, one who was halakhically competent, so that she was married by Torah law, and later became a deaf-mute, no, she cannot be released by ḥalitza, since recitation is indispensable for her ḥalitza, and she cannot recite the text that a yevama must recite.

Abaye raised an objection to this: And is one who is a deaf-mute from the outset a candidate for ḥalitza? Didn’t we learn in a mishna (Yevamot 112b): Two brothers, one who is halakhically competent and one who is a deaf-mute, are married to two unrelated women, one who is halakhically competent and one deaf-mute. If the male deaf-mute, who is the husband of the female deaf-mute, dies, what should the halakhically competent man, who is the husband of the halakhically competent woman, do? He may consummate the levirate marriage, but there is no option of performing ḥalitza. And if he wants to divorce her later, he may divorce her.

If the halakhically competent man, husband of the halakhically competent woman, dies, what should the male deaf-mute, who is the husband of the female deaf-mute, do? He may consummate the levirate marriage, but he may never divorce her, as a deaf-mute is not halakhically competent to divorce a woman to whom he is married by Torah law. What, is it not referring to a deaf-mute from the outset? And it is taught: Yes, he may consummate the levirate marriage,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו בו שלא כהוגן. פירש"י ז"ל דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא ליהוו קדושין ותמהני בדין זה שאם הדין הזה בכל הנשים הוא צריך לפרש מאימתי נקרא חוטף דהא בקדושין (דף מ"ה ע"ב) אמרינן באתא קריבי' וקדשה [דאי היינו אומרים דנתרצה האב] דמקודשת ובקדושין דף י' אמרי' סוף ביאה קונה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני ועוד לא מצאתי לאחד מן הגאונים הדין הזה בחבורו אבל י"ל דהאי גברא על כרחה חטפה וכגון תלוה וקדיש הוה ורב אשי לטעמי' דאמר עלה בב"ב (דף מ"ח) אפקעינהו רבנן לקדושי' ואין לשון הגמרא מרווח.
עוד י"ל שאין הדין הזה אלא בנושא את הקטנה וגדלה עמו והוא רוצה לחזור ולישא משגדלה והיא נשמעת לכך שאין חכמים רוצין שיהו קדושין אלא לזה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא מ"מ אסורה היא לשני משום קדושי קטנות שגדלה בהן ולא מיאנה אבל במתקדשת לאחר [אף] אם פשטה ידה לאחר אין זה מוציא אשה מביתו של חבירו אלא הוא קדם וזכה במקחו.

רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. פירש רש"י ז"ל (בד"ה וקא אפקעינן וכו') דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוו קדושין. ואיכא למידק הא אמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) בעובדא דהוא אמר לקריביה והיא אמרה לקריבה, אדאכלי ושתו אתה קריביה וקדשה, ואי לאו דאמרינן התם דשלא לדעת האב נתקדשה היתה מקודשת. ובפרק קמא דקדושין (י, א) איבעיא לן סוף ביאה קונה או תחלת ביאה קונה, ואמרינן למאי נפקא מינה אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ביני ביני, ומסתברא דלא דמי דהתם באתא קריביה אי לדעת אביה קדשה ודאי הדין נותן שתהא מקודשת, דאטו מי שנתרצה לקדש את בתו לראובן אינו יכול לחזור ולקדשה לשמעון. וכן היא שנתרצית להתקדש לראובן אם חזרה אין שומעין לה, הא ודאי הרשות בידה. והלכך אם פשטה ידה וקבלה קדושין קודם גמר ביאה מקודשת, אי סוף ביאה קונה. אבל הכא שהיתה אשתו, דרבנן תקינו לה נשואין, וגדלה אצלו ולא מיחת שהיא כאשתו גמורה שאינה יכולה לצאת מביתו אלא בגט, אם בא זה ושבשה וקדשה לעצמו אחר שנתרצית לזה לחזור ולינשא לו נשואין גמורים, הרי זה כחוטף אשה מבעלה. וזהו שכתב ז"ל החוטף אשה מבעלה, דאלו קודם שנכנסה לביתו ולא נתקדשה לו, ודאי מקודשת לשני זה, כההיא דאתי קריביה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אין זו אשתו.
ואין הדין הזה אלא בנשואי יתומה בלבד, והוא שחטפה ואף על פי שלבסוף נתרצית ונתקדשה לו מדעת, וכדאמרינן אתא חבריה וחטפה מיניה, ולאו למימרא שכפאה עד שנתרצית לו, דהא משמע הכא דמום דחטפה מחבריה הוא דאפקוה מיניה בלא גיטא, הא לאו הכי לא. והתם בפרק חזקת הבתים (ב"מ מח, ב) אסיק רב אשי תלויה וקדיש קדושיו לאו קדושין ואפילו בפנויה בעלמא. אלא הכא משום דפיתה ושבשה ונשתבשה ונתקדשה לו, אבל אי לאו דשבשה ונתקדשה לו מדעת, אין זה חוטף אלא היא הוא דאינה רוצה בו ורוצה הוא בחברו וצריכה גט משני והיינו דרב תניא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קיז, א) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפים אותה ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל הזקן הוציאו כתובות אמותיכם הוציאו כתובות אמותיהם ומצא שכתוב בהן, לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו ולא עשה בניהם ממזרים.

מתניתין. קטנה וחרשת. הגרש"י ז"ל בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה. ואם תאמר כיון דאסיקנא בגמרא (להלן בעמוד ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת, מפני מה פסלה ביאת החרשת את הקטנה שכנס ראשונה, אי קנויה היא אין אחר ביאה כלום, ואי לא קנויה היא נכרית בעלמא היא. הלכך תיתי קטנה תותיה וחרשת תיפוק בגט, ואיכא תקנתא לתרוייהו. תריץ מתניתין משום גזרה דילמא אתי למיבעל חרשת ברישא. והכי נמי מתרץ לברייתא בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל. אבל בספרי הגאונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל גרסי לא פסל את הקטנה, ובבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה גרסי פסל את החרשת. ואינה מחוורת חדא דאם כן מאי קא משמע לן רב חסדא דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה חתנו' היא, דעל כרחין כיון דחרשת אינה פוסלת את הקטנה וקטנה פוסלת את החרשת, שמעינן מינה דטעמא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה ולפיכך לא מיפסלא ממה נפשך כדאמרן. ועוד אדמהדרינן למידק הכי מברייתא לידוק ממתניתין. ועוד דבהדיא קתני בברייתא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות יבום פ"ה הכ"ז) בא היבם על הקטנה תחלה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים את הקטנה שנבעלה תחלה ע"כ. ולא הבנתי טעמו שאם לומר שהיא קנויה מפני שהיא ראויה לאחר זמן, והלא נסתפקו בגמרא ואמרו שהיא קנויה ואינה קנויה,והיה לו לומר מפני שהיא קנייה ואינה קנויה ותשאר אצלו ממה נפשך ועוד דברייתא הויא תיובתיה כמו שכתבתי.

ה"ג דאי איתמר בההיא בההיא אמ' רב משום דאיכא תנא' וכגרש"י ז"ל ופי' דהיכא דקפדא משום תנאה דידיה איכא למימר דדילמא לא קפיד השתא ואחליה לתנאי מש"כ כשהיא מטעות הקדושי' משום קטנות ויש שגרסי' בהפך דבתנאה קמא קפיד טפי אבל כשהיא המטעה מחמת קטנות יודע הוא שאין קדושי' כלום ורוצה לבעול כשיגדיל לשם קדושי'

הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקיעינהו רבנן לקדושי' וא"ת ומאי אפקעת' צריך דחטפ' וקדשה בע"כ דקי"ל תלוה וקדשה אין קדושיה ואפי' בפנויה דעלמא וי"ל דהכא אע"פ שחטפה סופה נתרצית לו לקדושי' ומיהו מפני שהיה תחילתו בחטיפה עשה שלא כהוגן ואפקיעינהו לקדושי וכשאמר רב צריכה גט מן השני כשנשאת לו ברצונה מתחלה ועד סופה ובזה יעלה תרוץ למאי דמקשי' אשמעתי' מהא דאמרי' בפ"ק דקדושי' דלמ"ד סוף ביאה קונה אם פשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר צריכה גט משני והרי אין לך חטיפה גדולה מזו ואמאי לא אפקיעוה לקדושי' ויש מתרצי' דהתם אדינא דאורייתא קאמרי' ולפי מה שפי' ל"ק דההי' כשפשטה ידה וקבלה מרצונה וקבלה קדושי' מן השני וכן הקשו ההוא עובדא דפרק האיש מקדש דאיהו אמ' לקרוביה והדר אכלי ושתו אתא קריבה וקדשה דאמרי' התם שהיתה מקודשת אלמלא שלא נתרצה האב ולפי מה שכתבנו י"ל דשאני התם שאלו נתרצה האב אין כאן חטופה כיון שהיא קטנה ובידו לקדשה שאלו שדך ראובן בתו לשמעון וחזר בו וקדשה ללוי הא ודאי קדושי לוי קדושי' ולא קנסי' ליה כלל פרש"י ז"ל כאן הוא עושה שלא כהוגן וכו' ורבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוי קדושי' פי' לפ' כ"ש חטפה שלא לרצונה או שלא לרצון אביה אם היא קטנה ואפי' נתרצה לבסוף והא דאמרי' לעיל אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה כגרש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש מילתא דקטנה מתלא תלייא כל ימי קטנותא ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכא דעתא דאמרה איהו עדיף מנאי ויוציאנה בגט בעל כרחה ואנא עדיפנא מניה וכל שעה שארצה אצא במיאון על כרחו ע"כ. ואין פי' זה נכון דמאי אצטריכי' להאי טעמא כלל למאי דאמרי' דמילתא דקטנה תליא וקיימת עד שתגדיל והנכון כגרס' הספרי' שגורסי' אמר הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה ורב ששת הוא שאמ' כן על בריה דרב נחמן אני הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו אלא הוא חכם ממני יותר שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב וכפירוש הראב"ד זכרונו לברכה ורב האי ז"ל ג"כ פי' בתשובה דרב ששת הוא דאמ' אע"ג דאנא עדיפנא מניה בבריתא הוא עדיף מנאי בפלפולא דהא מילת' דתרצה שפיר. והשתא דקי"ל היכא שנתקדש' לשני ולא בעל אם רצה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דה"ל כמחזיר גרושתו מן הקדושי' ואמ' מ"ה ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהני דשני מדאוריתא הוו נשואי' ובעיא גט גמור מן התורה מיתקלקל' בי"ג דבר דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה ולא דמיא לאשה שנשאת בתחל' שלא כדין דלא קנסי' לה כל היכ' דלא נבעלה דהת' כיון דנשואי' שלא כדין מתחלת' לא כלום הוא ואפילו נבעלה אינה צריכה גט אלא דנבעלה קנסי' דה"ל כזנות אבל הכא דנשואי דמדאורית' בהא ודאי קנסי':

קדיש בביאה מא"ל כבר פי' בפ"ק דכתו' ובשאר מקומות בס"ד:

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצת' של אחת מהן פוטרת צרתה פי' דכיון דנשואיהן שוים מדרבנן זיקתן שוה וכן בב' חרשות ומהכא הוה שמעי' בגמ' דחרשת בת חליצה היא ופרישנא דכי קתני וכן משום ביאה דאי לא חליצה לא שייכא בחרשת וכן הלכתא:

גרש"י ז"ל קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת. ובגמ' שקלי' וטרינן ואיכא מאן דהוה סבר דקדושי חרש' קנויה ואינה קנויה כלו' או קנויה לגמרי או אינה קנויה כלל והקטנה קנויה ומשויירת ולהחי סברא ריש' דקתני כשבא בתחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנ' אתיא מדינא דדילמא חרשת קנויה לגמרי קטנה קנויה ומשויירת ובקטנה שהיא קנויה ומשויירת לא פקעא כלה זיקא ולהכי אתיא ביאה דחרשת ופסלה לקטנה אבל סיפא דקטנה פסל את החרשת אינו מן הדין ממ"נ דאי חרשת שבעל תחלה קנויה גמורה הא פקעה זיקא ואין אחר ביאה כשרה כלום. ואי חרשת אינה קנויה כלום נכרית בעלמא היא וכמאן דלית' והא דקתני פסל גזירה דרבנן בעלמא היא אטו היכא דבעל את הקטנה בתחלה. ואיכא מאן דסבר והכי קיימא אמסקנא דקטנה ואינ' קנוי' וחרשת קנויה ומשוירת ולהאי סברא סיפא הוי מדינא ודילמא חרשת קנויה ומשויירת וזיקתה גרועה ולא פטרה כולה בית' וקטנה קנויה גמורה וביאת' ביאה גמורה ופסלה את הקטנה ורישא דקתני פסל את הקטנה אינו מן הדין דמה נפשך אי קטנה קנויה גמורה הרי ביאת' גמורה ואין אחר ביאה כשרה כלום ואי אינה קנויה כלל נכרית בעלמא היא אלא טעמא משום גזירה היא שמא יבעול חרשת בתחלה וכדפרש"י ז"ל בגמרא אבל ר"ה ז"ל ברישא לא פסל ואתי כמ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ולא גזר ברישא כלום ואין זו מחוורת דא"כ היכי לא מייתי מינה ראיה בגמ' מאן דסב' הכי כדאייתי ראי' מאידך מתני' דמייתי בגמרא אלא ודאי כגרש"י ז"ל עיקר:

בכלן מלמדין את הקטנה שתמאן פי' ולמאן דסבר יש מיאון לאחר מיתה אפי' לזיקתו נפקא קטנה לגמרי בלא חליצה והויא נכרית גמורה וקיימ' חרשת גבי' ולמ"ד אינה ממאנת לזיקתו לפטרה מחליצתו אכתי צריכה קטנה חלוצה ומתסרא אידך משום צרת חלוצה ואפ"ה אהני מיאון לאפקועינהו ביאה דקטנה דלא חשיב' ביאה זקוקה כלל אלא ביא' נכרית דכשם שממאנת למאמרו ממאנת לביאתו ולא תפסול ביאת קטנה כלום ונפטרת קטנה זו בביאת חברתה:

גמרא וחרשת בת חליצה היא וכו' חרשת מעיקרא כי היכי דעל ברמיזה נפקא ברמיז' פקחת ונחרשת שזיקתה מן התורה מעכבא בה קריאה וה"ה דיכיל למימ' מעיקרא מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' חרשת המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרא או לשמוע דברי היבם:

איתביה אביי וכו' מאי לאו בחרשת מעיקרא פי' מאי לאו דסתמא קתני לכל חרשת ואפי' חרשת מעיקרא מדהוא פקח מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא וא"ת ודילמא איהו חרש ונתפקח ואתי שפיר סיפא דקתני חולץ או מייבם דהא פקח הוא עכשיו דבשלמא בפקח ונתחרש ליכא לאוקומ' דסיפא לא אתיא שפיר אבל בחרש ונתפקח שפיר אתיא ויש לומר דאיקרי ליה פקח על שם סופו דהשתא כיון דחרש הוא מעיקרא הרי נשואין דרבנן ואפי' היתה היא פקחת ונתחרשת וא"כ שפיר מוכיחין דאע"ג דנשואין דרבנן כונס אין חולץ לא אלמא אין חליצה לחרשת אע"ג דנשואיה דרבנן ואין לנו הפרש בענין זה בין חרשת מעיקרא לפקחת מעיקרא ואח"כ נתחרשה שנשאת לחרש ואח"כ נתפקח והוא שלא בעל לאחר שנתפקח וכיון שכן ניחא לן למשבקה כפשוטה בפקחת וחרשת מעיקרא א"נ דאנן ה"ק קתני פקח בין פקח מעיקרו בין חרש שנתפקח ומדהוא פקח אפילו פקח מעיקרו ה"ה איהו בחרשת מעיקרא:

מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות. קטנה וחרשת. אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת. גדוהל וקטנה. ביאת הגדוהל פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. פי' ביאת הקטנה בעודה קטנה אי חלצה לאחר שתגדיל דקטנה לאו בת חליצה היא קטנה וחרשת. לא ידעי' בהי ניחא לה והיא חשיבא לי' טפי מ"ה אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. וחרשת בת חליצה היה והתנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"ג א"ר כי קתני וכן ב' חרשות אביאה ולעוללם חרשת לאו בת חליצה היא.

מסקנא דשמעתת' דחרשת לאו בת חליצה היא אפי' חרשת דמעיקרא דקדושי' אינם אלא מדרבנן. הא דתנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ל"ש נפלה לו מאחיו פקח ול"ש נפלה לו מאחיו חרש:

תוספות בד"ה קסבר שמואל כו' וא"ת דשמואל דלית ליה דקדושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא קושטא דמלתא לרב השתא דפליגי בבעל לית ליה דקדושי גדלי בהדה וטעמיה דר"ג משום דהמקדש אחות יבמה כו' אלא לשמואל תקשי להו מהא דקסבר אפילו בבעל דע"ד קידושין הראשונים הוא בועל וא"כ מ"ט דר"ג וכן הוא בהדיא בתוס' בפ' המדיר ע"ש:

בד"ה בההיא קאמר רב משום כו' דכוותיה מתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות אליבא דאביי עכ"ל פי' לדבריהם דבין צריכותא דהכא ובין צריכותא דכתובות אליבא דאביי דאמר התם דפליגי בבעל נאמרו אלא דצריכותא דהכא נאמרה לפי סברת כוותיה דמאן דעדיף ליה התם קידשה על תנאי מקטנה שלא מיאנה ולפי סברא זו קאמר הך צריכותא דהכא לאביי דאיצטריך אפילו בקידשה על תנאי פליג שמואל וההיא צריכותא דכתובות נאמרה נמי לאביי בהיפך זו הסברא ושני הסברות לאביי הם סברות מבחוץ דאביי מצי אמר דהסברא מבחוץ הוא כסברת מאן דעדיף ליה קידשה ע"ת מקטנה שלא מיאנה כצריכותא דהכא ומצי נמי אמר שהסברא מבחוץ הוא בהיפך כצריכותא דכתובות ועיין בתוספות שם בפ' המדיר ואין מקום בזה לתמיהת מהרש"ל ודו"ק:

תוד"ה קסבר שמואל וכו' עד ומיהו קשה דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כצ"ל וכו' ואר"י דשמואל ס"ל כר"ש משום ר' ישמעאל וכו'. מקשין העולם היכי מיתרצא קושית התוס' דלעיל שהקשו דלעיל בריש פ"ב משמע דשמואל אית ליה מלתא דר"ג ובלאו הכי נמי קשה איך יתכן לומר דשמואל אית ליה הא דר"ג הא איתא בהדיא לעיל פ"ב דשמואל אית ליה יש זיקה ור"ג ס"ל אין זיקה אלא דהתם פריך לשמואל ממתני' ומשני הא מני ר"מ דאית ליה אין זיקה וכו' והדר פריך אי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה וכו' וא"כ היכי משתמע מינה דשמואל אית ליה הא דר"ג ונראה ליישב בדוחק דה"ק התוס' מדאקשי הגמרא ארבי מאיר מר"ג ואי אין זיקה תיבטל ומאי מקשה דלמא אע"ג דר"ג אית ליה דאין איסור לבטל מצות יבמין רבי מאיר אית ליה דאסור אלא ע"כ ס"ל לגמרא דכל כמה דלא אשכחן בהדיא דפליגי תנאי באותו דין לא מסתבר לן למימר דפליגי דמסתמא משוינן להו לתנאי בכל מה שיכולין להשוותן וה"ה במתני' אע"ג דפליגי ר"א ור"ג במת בעלה של גדולה דר"א ס"ל דיש זיקה ולכך מלמדין את הקטנה שתמאן ורבן גמליאל ס"ל דאין זיקה ולכך אמר אם מיאנה מיאנה וכו' מיהו בדין זה דאם הגדילה אצלו ולא מיאנה שתצא הלה משום אחות אשה לא אשכחן דפליגי בה ולכך שמואל נמי אע"ג דלא קים ליה כר"ג בדין דאין זיקה מ"מ בדין זה דס"ל דכשהגדילה אצלו תצא הלה משום אחות אשה מוכרח שמואל למסבר כותיה כל כמה דלא אשכחן תנא דפליג עליה דר"ג בהדיא בהא ומסקי התוס' דשמואל ס"ל כר"ש משום רבי ישמעאל דפליג עליה דר"ג בהא בהדיא כנ"ל כוונת התוס' בדבור זה ובספר חכמת שלמה נתעורר גם כן לקושיא השנייה ופירש כוונת התוס' קצת בענין אחר אלא שנ"ל דחוק ודו"ק:

גמ' שלא כהוגן ואפקעינהו כו':

רש"י בד"ה מאי לאו כו' כשגדלה הס"ד:

בד"ה וקא אפקעינהו כו' וישראל קאמר ורבנן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה קסבר שמואל כו' מלתא דר"ג דפריך אמלתא כו'. נ"ב ותימה הא לעיל איתא להדיא דשמואל לית ליה דרבן גמליאל דהא לשמואל יש זיקה ולר"ג אין זיקה להכי פריך לשם אליבא דרב יהודה אמר שמואל דמוקי התם חדא ברייתא אליבא דר"מ דס"ל אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ופריך והרי ר"ג אין לו זיקה ולא חייש לביטול מצות יבמין כו'. ובע"כ צ"ל מה שהקשו התוס' מר"ג אשמואל הכי מקשין מאחר דאשכחנא תנא להדיא דס"ל דלא אמרי' על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וא"כ מנין כו' לחלוק עליו בזה אפילו חולק עליו במה דס"ל אין זיקה וסבר כאותן תנאי דס"ל יש זיקה אבל מנא לן לחלוק על רבן גמליאל בהאי סברא ולומר כל הבועל כו' א"כ בע"כ צריכים אנו לפרש דברי התוס' דה"ק ושמואל אית ליה דרבן גמליאל כו' פי' שלא תאמר דשמא לא ס"ל כלל לשמואל לאותן דברי ר"ג למשנה וכאילו בדותא היא ועל זה מביא התוס' ראיה דאית ליה שפיר מלתא דר"ג אליבא דר"ג דלית ליה זיקה א"כ אף הוא לא פליג עליה בזה שאמר כשגדלה הקטנה שתצא יבמתו משום אחות אשה ודו"ק:

בד"ה בההיא קאמר כו' דכותיה מתוקמא כו'. נ"ב ותימה גדולה בעיני דהא בע"כ צריכותא דהכא אזיל אליבא דאביי דהא למ"ד בבעל דברי הכל צריכה גט א"כ לא פליגי הכא אלא בכנסה סתם ולא בעל ומשום אחוליה לתנאיה והשתא לא נצטרך למעבד שום צריכותא דהא לא פליגי בקדשה על תנאי כו' בבעל ומדעבד צריכותא ע"כ אליבא דאביי הוא דעבדינא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

ד"ה מאי לאו כו' שייך לעמוד השני:

בא"ד נשא חרשת והיינו שבשעת נשואין כו' כצ"ל:

גמרא ואותביה אבי כורסייהו כו'. עפרש"י וק"ל לשיטת רש"י לעיל (נז ב) דרב ס"ל כר"ה דחופה קונה מאי פריך הכא ואפי' לאביי דהמדיר דבבעל פליגי הכא כיון דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אמרינן דודאי חופה זו לשם קדושין היתה:

תד"ה קסבר. ומיהו קשה כו' מדרבנן דר"א כו'. הוא לעיל (קט):

גמרא מת חרש בעל חרשת וכו' פקח וכו' כונס, ואם רצה להוציא יוציא.
בגט מוציאה דהא אפילו פקחת ונתחרשה יוצאת בגט כדאיתא בר"פ חרש, וכן כאן דמשנינן בפקחת ונתחרשה.
ורש"י ז"ל נתן טעם דכשם שנכנסה ברמיזא כך תצא ברמיזא, ואין כאן צורך לטעם זה:

מאי לאו דלא בעל. ראשון משגדלה וקאמר רב אינה צריכה גט משני דחלו קידושין הראשונים כשגדלה: כשבעל. לפיכך אינה צריכה גט משני דבעילה שבעל הראשון משגדלה סתמא לשם קדושין נתכוון דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום: על תנאי. שאין עליה נדרים או מומין: וכנסה סתם. ואח''כ נמצאו עליה נדרים צריכה גט דביאה לשם קידושין הואי דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום: ה''ג צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאי והכי איתא בכתובות פ' המדיר (דף עג.): דאי איתמר בהא. גבי קטנה שלא מיאנה בהא קאמר רב דאסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי אלא משום קטנות ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום וחזר ובעל לשם קידושין: אבל בההיא. דאיכא תנאי אימא מודה לשמואל ואדעתא דתנאי בעיל כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן: אבי כורסייא. באפריון וקס''ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה ואפ''ה לא הצריכוה גיטא מבתרא אלמא חלו קדושי קמאי: מינסב נסבי. ונתקדשה בבעילה משגדלה: וקא אפקעינהו לקידושין מיניה. דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא דהא כדת משה וישראל קאמרינן ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין: תינח דקדיש בכספא. איכא למימר דאפקעינהו לקידושין ושוו מעות מתנה דהפקר ב''ד היה הפקר: קדיש בביאה. מאי הפקר ב''ד איכא למימר: שויוה לבעילתו בעילת זנות. והוא בדעתם תלה: כר' אליעזר. דמלמדין הקטנה למאן: מתני' שתי יתומות. נכריות: או חליצתה. לאחר שתגדיל: קטנה וחרשת. לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי: גמ' וחרשת בת חליצה היא. דקתני מתניתין וכן שתי חרשות: כי היכי דעל. לבעל הראשון שכנסה ברמיזה הכי נמי נפיק מיבם ברמיזה: נשואין שתי נכריות. פקחת לפקח וחרשת לחרש: כונס. שאינה בת חליצה משום קרייה אלא כונסה ואם רצה להוציאה אח''כ מוציאה בגט שכשם שנכנסה ברמיזה כך תצא ברמיזה ולא צריכה חליצה: כונס ואין מוציאה לעולם. שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו פקח שהזקיקוה לו ליבום:

קסבר שמואל כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. וא''ת לשמואל דלית ליה דקדושין גדלי בהדה מ''ט דר''ג ולעיל בריש פ''ב (דף יח.) משמע דשמואל אית ליה מילתא דר''ג דפריך אמילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אמר ר''ג כו' וי''ל דלשמואל צ''ל דמיירי כדמפרש בהדיא שבועל לשם קידושין ועוד אור''י דהתם כיון דיבמתו ואשתו שתיהן לפניו אפילו בסתמא בועל לשם קידושין כדי לדחות יבמתו ממנו דבאשתו ניחא ליה מיבמתו ומיהו קשה דתיקשה לשמואל מדרבנן דרבי אליעזר כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דמסתמא בועל לשם קידושין דליכא למימר דאיירי כשפירש שבועל לשם קידושין דא''כ היכי פריך מיניה בהמדיר (כתובות דף עג: ושם) לרב אלא ע''כ כשבועל סתם ולא מצי לאוקומי כשפירש דא''כ היינו החזירה כשהיא גדולה ואר''י דשמואל סבירא לי' כר''ש בן יהודה (משום ר' ישמעאל) דאמר בהמדיר (ג''ז שם) אם בעלו לא קנו אי נמי כר' ישמעאל דאמ' שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו': והא אפליגו בה חדא זימנא. תימה לר''י והא תרוייהו צריכי דאי אתמר ההיא דאמר רב צריכה הימנו גט ה''א צריכה מספק דלא ידעינן אי בעל לשם קידושין אם לאו קמ''ל דאין צריכה גט משני דודאי ראשון בעל לשם קידושין ואי אתמר ההיא דקאמר שמואל צריכה גט משני ה''א היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואר''י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זמנא ואמאי פליגי בשני מקומות דבחד מהנך הוה מצי לאשמועי' ולימא הכי קדשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אין צריכה גט מראשון אלא משני אי נמי ליתני באידך קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני אלא מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ולא מראשון מה''ת אבל מדרבנן צריכה: בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאי אחולי אחליה לתנאיה. פי' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף מדלא הזכיר התנאי אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קדושין דרבנן ועוד דליכא קדושין הראשונים דנימא שיחולו אימא מודי ליה לשמואל ובקונטרס הגיה הכא צריכותא דכתובות ואין למחוק גירסא זו דהא למ''ד בהמדיר (כתובות דף עד.) קידשה ע''ת ובעל ד''ה צריכה הימנו גט ואפ''ה פליגי (שם דף עג. ושם) בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת א''כ פשיטא ליה טפי במקדש ע''ת דצריכה גט מבקטנה שלא מיאנה דכוותיה מיתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות (ג''ז שם) אליבא דאביי: לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושי מיניה. מספקא לר''י אי טעמא דאפקעינהו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מדלא הזכיר כאן כמו שהזכיר בכל מקום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש: וחרשת בת חליצה היא והתנן כו'. וא''ת תיקשי נמי מקטנה דתנן במתניתין דחליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואילו בפרק מצות חליצה (לעיל דף קד:) תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ומיהו בקונט' פי' דחליצתה לכשתגדיל פוטרת צרתה ועוד דאיכא לאוקמא מתני' דהכא כר' יוסי דאמר אשה בין גדולה בין קטנה ולפי הירושל' דגרסי' לעיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה אתי שפיר טפי: