יבמות קי ע"ב

יבמות קי ע"ב - Steinsaltz

but no, he may not perform ḥalitza. The Gemara rejects this: No, it is referring to a halakhically competent woman who later became a deaf-mute, and ḥalitza performed by a deaf-mute does not have the power to undo a levirate bond that is valid by Torah law.

Come and hear proof from a baraita: Two halakhically competent brothers are married to two unrelated women, one who is halakhically competent and one who is a deaf-mute. If the halakhically competent man who is the husband of the female deaf-mute, dies, what should the halakhically competent man who is the husband of the halakhically competent woman do? He consummates the levirate marriage with the deaf-mute, and if he later wishes to divorce her, he may divorce her. But if the halakhically competent man who is the husband of the halakhically competent woman dies, what should the halakhically competent man who is the husband of the female deaf-mute do? He may either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.

What, is it not the case in this baraita that since he is halakhically competent from the outset, one may presume that she is a deaf-mute from the outset as well? And it is taught yes, he may consummate the levirate marriage with the yevama who is a deaf-mute, but no, he may not perform ḥalitza to her, thereby indicating that ḥalitza cannot be performed even though as a deaf-mute from the outset, she is a yevama by rabbinic law and not by Torah law. The Gemara rejects this: Are the cases comparable? This case is as it is, i.e., the husband is competent throughout, and that case is as it is, i.e., the wife was not a deaf-mute at the outset.

The Gemara raised an objection to this from a mishna (Yevamot 112b): Two brothers, one who is halakhically competent and one who is a deaf-mute, are married to two sisters, one who is halakhically competent and one who is a deaf-mute. If the male deaf-mute who is the husband of the female deaf-mute dies, what shall the halakhically competent man who is the husband of the halakhically competent woman do? The female deaf-mute leaves and is exempt from levirate marriage due to the prohibition against marrying the sister of one’s wife.

If the halakhically competent man who is the husband of the halakhically competent woman dies, what should the male deaf-mute who is the husband of the female deaf-mute do? He releases his wife, the female deaf-mute, with a bill of divorce, and his brother’s wife is forbidden forever and may never remarry. He cannot remain married because his wife is the sister of his yevama by Torah law. He cannot consummate the levirate marriage with her because she is the sister of his ex-wife. Apparently, ḥalitza is not an option because he is a deaf-mute, and his ḥalitza cannot dissolve a levirate bond that is established by Torah law.

And if you would say: Here, too, it is referring to a man who was halakhically competent and later became a deaf-mute, can such a person divorce his wife? Didn’t we learn the following in the mishna (112b): If a halakhically competent man married a halakhically competent woman and she became a deaf-mute, he may divorce her; if she became mentally incompetent, he may not divorce her, because of a rabbinic ordinance to protect her from harm. If he himself became a deaf-mute or became mentally incompetent, he may never divorce her. Since he was competent when he married her, he cannot dissolve a marriage that is by Torah law when he is incompetent.

Rather, is it not referring to a male who was deaf-mute from the outset? And since he was a deaf-mute from the outset, she was also a deaf-mute from the outset. And since the sisters in these cases were deaf-mutes from the outset, then the unrelated women were also deaf-mutes from the outset, and we learned in the mishna with regard to the unrelated women that yes, he may consummate the levirate marriage with them, but no, he may not perform ḥalitza. When this question was presented to Rabba, he was silent and had no response.

When Abaye came before Rav Yosef and told him of the matter, Rav Yosef said to him: What is the reason that you raised an objection to him based on this? For he could teach, i.e., explain to you, as follows: The sisters the mishna referred to were deaf-mutes at the outset, whereas the unrelated women it referred to were halakhically competent women who later became deaf-mutes.

Rather, you should have raised an objection to him from this mishna (112b): In the cases of two deaf-mute brothers married to two halakhically competent sisters or to two deaf-mute sisters or to two sisters, one halakhically competent and one a deaf-mute; and likewise, two deaf-mute sisters married to two halakhically competent brothers or to two deaf-mute brothers or to two brothers, one halakhically competent and one a deaf-mute, all these women are exempt from ḥalitza and from levirate marriage in the event of the death of one of the brothers while childless. And if, in these cases, the women were unrelated to one another, the surviving brothers should consummate levirate marriage with them, and if they wish to divorce them subsequently, they may divorce them.

The Gemara clarifies: What are the circumstances? If we say the mishna is referring to men who were halakhically competent and later became deaf-mutes, then in that case can they release them? But didn’t we learn in the mishna (112b): If she became mentally incompetent, he may not divorce her; if he became a deaf-mute or mentally incompetent, he may never divorce her?

Rather, is it not referring to men who were deaf-mutes at the outset? And since they were deaf-mutes at the outset, the women were also deaf-mutes at the outset, and it is taught there: If, in these cases, they were unrelated to one another, the surviving brothers should consummate levirate marriage with them. This implies: Yes, they should consummate levirate marriage with them, but no, they should not perform ḥalitza. From this conclusion is apparent that a female deaf-mute may not perform ḥalitza; the refutation of the opinion of Rabba is a conclusive refutation.

§ It is taught in the mishna: If one wife is a minor and the other is a deaf-mute, consummation of levirate marriage or ḥalitza of the yavam with one of them does not exempt her rival wife. Rav Naḥman said: I found Rav Adda bar Ahava and Rav Ḥana his son-in-law sitting and posing challenges [kamakvu akvata] to one another in the marketplace of Pumbedita, and saying as follows: That which we learned in the mishna, that in the case of a minor and a deaf-mute, the consummation of levirate marriage with one of them does not exempt her rival wife, applies when she happened before him for levirate marriage as the widow of his halakhically competent brother. Under such circumstances, we do not know if the minor was preferable to the brother who married her initially, or if the deaf-mute was preferable to him.

The Gemara explains: They wondered if the minor was preferable to him, since she eventually would have come to full intellectual capacity when she reached majority, or if the deaf-mute was preferable, since she is an adult and she is suitable for sexual intercourse. Given the uncertainty, it cannot be determined whose initial marriage was more complete and therefore the levirate marriage of one of them cannot exempt her rival wife. However, if she happened before him for levirate marriage as the widow of his brother who was deaf-mute, certainly the female deaf-mute was preferable to him, as she was suitable for sexual intercourse and was of his kind, and therefore the marriage to her was more complete.

And I, Rav Naḥman, said to them: Even if she happened before him as the widow of his brother who was deaf-mute, it is still uncertain, because the difference between the marriage of a minor and a deaf-mute in this case is independent of the original husband’s preferences. They are different types of relationships.

The Gemara asks: How can their situation be rectified, so that they can remarry? Rav Ḥisda said that Rav said: He consummates the levirate marriage with the deaf-mute and then releases her by means of a bill of divorce. He cannot stay married to her because the subsequent ḥalitza of the minor will disqualify her as the rival wife of his yevama who has performed ḥalitza [ḥalutza]. The minor must wait until she reaches majority and then perform ḥalitza.

Rav Ḥisda said: Learn from this statement that Rav holds that a married deaf-mute is partially acquired, and a minor is either acquired or not acquired, i.e., there is uncertainty as to whether she was acquired completely or not acquired at all. For if it enters your mind to say the opposite, that the deaf-mute is either acquired or not acquired, while the minor is partially acquired, then with regard to the deaf-mute woman, why should he consummate the levirate marriage and then release her with a bill of divorce?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - ב

אבל להיות חולץ לה - הוא לא יכול, היות שהיא אינה בת קריאה.

ומוכח, שגם בחרשת מעיקרא, לא תיקנו חכמים שיחלוץ לה ברמיזה, אלא רק יכול לכונסה, ואחר כך להוציאה בגט.

ומתרץ רבה: לא! אין המשנה הזאת מדברת בחרשת מעיקרא, כי היא כן יכולה לצאת בחליצה ברמיזה, כמו שנכנסה לבעלה ברמיזה.

אלא, המשנה הזאת מדברת - בפקחת ואחר כך נתחרשה!

שהיא אינה חולצת מן התורה בלי קריאה, היות ונשואיה לבעלה היו קידושין גמורים בהיותה פיקחת, ולא ברמיזה.

תא שמע ראיה אחרת כנגד רבה, מהמשכה של אותה המשנה [לקמן קיב ב]:

דתנן: שני אחין פקחין שהיו נשואין שתי נשים נכריות, שאינן אחיות - אשה אחת פקחת, ואשה אחת חרשת.

ומת פקח, בעל החרשת, ונפלה החרשת לפני האח השני ליבום.

מה יעשה האח השני, שהוא פקח בעל פקחת, עם יבמתו החרשת, שהרי אינו יכול לחלוץ לה, כיון שאינה בת קריאה? -

כונס את החרשת. ואז, אם הוא רוצה להוציא אותה בגט - יוציא בגט בלבד, בלי שיצטרך לחלוץ לה.

ואם מת האח הפקח בעל הפקחת, ונפלה הפקחת לפני האח הנשוי חרשת מה יעשה פקח בעל חרשת?

או חולץ או מייבם לפיקחת.

ומדייק אביי: מאי לאו, האם לא נאמר, כי מדהוא, כמו שהיבם הוא פקח מעיקרא [דהיינו, שלענין היבם אין כל חילוק מה היה מצבו בעבר, אלא העיקר הוא מצבו בהווה, בשעת הנפילה ליבום לפניו] -

כך היא, החרשת היבמה האמורה במשנה, נמי, גם היא, מדובר בה אפילו אם היא חרשת מעיקרא.

ובכל זאת קתני: אם מת האח הנשוי חרשת, ונפלה ליבום לפני אחיו הרי הוא כונס אותה. ואז, אם הוא רוצה להוציאה, מוציאה בגט.

ומשמע, כונס, ואחר כך מוציא בגט - אין, כך יכול הוא לעשות.

אבל שיהא חולץ לה, ולהוציאה כך, מבלי לכנוס תחילה - הוא לא יכול!

ומוכח, שאפילו בחרשת מעיקרא - לא מועילה חליצה ברמיזה, ותיקשי לרבה.

וגם על קושיה זו, מתרץ רבה כמו על הקושיה הקודמת:

מידי איריא? האם יש הכרח מכך שהפיקח האמור במשנה הוא פיקח מעיקרא, שגם החרשת האמורה במשנה, גם היא חרשת מעיקרא? והרי אפשר לחלק, ולומר, כי הא, הפיקח, כדאיתא, מדובר בו, בפיקח מעיקרא, ואילו הא, החרשת, כדאיתא, מדובר בה דוקא שלא היתה חרשת מעיקרא.

אבל לחרשת מעיקרא הוא יכול לחלוץ ברמיזה, כדברי רבה, כי כמו שנכנסה לאחיו ברמיזה - כך הוא יכול לחלוץ לה ברמיזה.

אך עתה מוכיח אביי מהלכה שלישית, הסמוכה לשתי ההלכות הקודמות במשנה ההיא, שאכן מדברת המשנה ההיא בחרש ובחרשת מעיקרא, ולא בפקחת שהתחרשה.

ובכך תחזורנה שתי הקושיות הקודמות על רבה מהמשנה ההיא, שמוכח משתי ההלכות שבמשנה ההיא, כי גם חרשת מעיקרא אינה יכולה לצאת בחליצה ברמיזה.

איתיביה אביי לרבה, דהיינו, מביא אביי עתה הוכחה מהלכה שלישית במשנה ההיא, שהמשנה הזאת עוסקת בחרשת מעיקרא.

כי מסתבר שכל שלשת ההלכות הסמוכות זו לזו במשנה ההיא, העוסקות בחרש וחרשת, מדברות באותו סוג של חרש וחרשת - ואם כן, מסתבר לומר שגם שתי ההלכות הקודמות שהביאה הגמרא, מדברות גם הן בחרשת מעיקרא.

וחוזרת שתי הקושיות [משתי ההלכות הקודמות!] כנגד רבה:

דתנן: שני אחין - אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין שתי אחיות - אחת פקחת, ואחת חרשת.

מת חרש בעל חרשת, ונפלה החרשת ליבום לפני הפקח הנשוי פקחת.

מה יעשה פקח בעל פקחת? -

אינו עושה דבר, אלא תצא החרשת בלי חליצה, משום אחות אשה. כדין ערוה הנופלת ליבום, שאינה זקוקה לחליצה כדי להינשא לשוק.

אבל, אם מת פקח בעל פקחת, ונפלה הפקחת לפני החרש, שאינו בר חליצה מפני שאינו יכול לקרוא - מה יעשה חרש בעל חרשת?

מוציא החרש את אשתו החרשת בגט, לפי שאחותה הפקחת הנופלת לפניו ליבום מן התורה אוסרת עליו את אשתו כדין אחות זקוקה [למאן דאמר "יש זיקה"].

כי אין כח בידי נישואי אשתו החרשת, שהם רק נישואין מדרבנן, לדחות את זיקת אחותה הפקחת, הנופלת אליו מן התורה מנישואי אחיו הפקח, שהם מן התורה. ^[1]

ולכן, אשתו החרשת, אסורה עליו עתה מדין "אחות זקוקתו".

ואילו אשת אחיו, הפקחת, הנופלת לפניו ליבום, אסורה עליו לעולם!

כי אינו יכול לחלוץ לה - לפי שהוא חרש, ואינו בר קריאה.

ואינו יכול לכונסה ולהוציאה לאחר מכן בגט, כיון שהרי יש לו באשתו החרשת מקצת קידושין, ומכח זה אחותה אסורה עליו משום אחות אשתו. ואף לאחר שיגרש את אשתו, היא ממשיכה להיות אסורה עליו כמו אחות גרושת אשתו.

ומוכיח אביי שהמשנה מדברת בחרש מעיקרא -

שהיות, וכי תימא, אם תאמר כי הכא נמי, הלכה זו גם היא מדברת בפקח ואחר כך נתחרש, ובדומה לו בחרשת מדובר בפקחת שאחר כך התחרשה.

תיקשי, מי מצי מפיק? הכיצד יכול פקח שהתחרש להוציא את אשתו בגט, ומשמע מלשון המשנה שתהיה מותרת להנשא לאחרים מחמת גט זה.

והרי קידשה כשהוא פיקח, וגט שנותן משנעשה חרש אינו יכול להוציא מקדושיו שקידשה בהיותו פיקח!

והראיה, דהתנן: מי שקידש את אשתו כשהיא פיקחת, ונתחרשה תחתיו - יוציא אותה בגט, אם ירצה.

אבל, אם קידשה כשהיא פיקחת, ונשתטית תחתיו - לא יוציא, היות ותיקנו חכמים שישאירנה תחתיו, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר עקב היותה שוטה.

ואם קידש אשה בהיותו פיקח, ואחר כך נתחרש הוא, או נשתטה - לא יוציא עולמית!

היות ואין גירושיו כשהוא חרש ושוטה, שאז הוא חסר דעה, יכולים להפקיע את קידושיו הגמורים, שעשה בה בהיותו פיקח.

אלא לאו, דהיינו, אם כן, הרי בהכרח, כי זה ששנינו מת הפקח, ונפלה אחותה לפני החרש ליבום, מוציא החרש את אשתו [אחותה, מדין אחות זקוקתו] בגט - בחרש מעיקרא, כי פיקח שהתחרש אינו מוציא, כאמור.

ומדהוא, החרש האמור המשנה, חרש מעיקרא -

היא, החרשת האמורה במשנה, נמי - גם היא חרשת מעיקרא.

ומכך דהחרשות האמורות בהלכה של "אחיות חרשות", הן חרשות מעיקרא -

הרי גם החרשות המוזכרות בשתי ההלכות הסמוכות, העוסקות באחיות נכריות, נמי, גם הן חרשות מעיקרא.

ותנן גבי אחיות נכריות, שאם נפלה לפניו חרשת, שהיא כאמור, חרשת מעיקרא, הרי הוא כונס אותה, ורק אחר כך יכול להוציאה בגט.

ומוכח כי כונס, אין, רק אז יכול להוציאה בגט, אבל חולץ מיד, לא! ותיובתא לרבה הסובר שחרשת מעיקרא יוצאת מהיבם בחליצה ברמיזה כמו שנכנסה לאחיו ברמיזה.

אישתיק רבה ולא ענה לאביי על קושייתו זאת.

כי אתא, כאשר בא אביי לקמיה דרב יוסף, וסיפר לו את קושייתו על דברי רבה, אמר ליה רב יוסף לאביי:

מאי טעמא תותביה מהא? מדוע הקשית עליו מדברי המשנה הללו, דיכול לשנויי, שיכול היה רבה לתרץ לך, שאין זו קושיה מוכחת, לפי שאפשר לחלק ולתרץ, שלא כל ההלכות נשנו באותו סוג של חרשת, אלא:

בשתי נשים אחיות - אכן מדברת בהן המשנה בחרשות מעיקרא.

אך בשתי נשים נכריות, שמשם הקשית על רבה - מדברת בהן המשנה בפקחות ואחר כך נתחרשו, ולכן אינן חולצות ברמיזה.

אבל חרשת מעיקרא, כשם שקידשה אחיו ברמיזה, יוצאת אף מן היבם בחליצה ברמיזה, וכדברי רבה.

אלא, איבעי לך לאותביה מהא, היה לך להקשות מהלכה אחרת במשנה ההיא:

דתנן: שני אחין חרשין שהיו נשואין שתי אחיות פקחות, או שתי אחיות חרשות, או שתי אחיות - אחת פקחת ואחת חרשת.

ונשואיהן של שני האחים שוים, כיון שהם חרשים, הרי הם נושאים את נותיהן ברמיזה, בין שהיתה האשה פיקחת ובין שהיתה חרשת.

וכן שתי אחיות חרשות שהיו נשואות לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פקח ואחד חרש.

וגם כאן נשואיהן של שתי האחיות שוים, ששתיהן נישאות ברמיזה, בין היה הבעל פיקח ובין היה חרש.

ומת אחד האחים - הרי אלו, נשותיהם הנופלות לפני האח השני

- פטורות מן החליצה ומן הייבום, כדין אחות אשה.

ואם היו שתי הנשים נכריות זו לזו, שלא היו אחיות - לא יחלצו להם היבמים, שאם הוא חרש, הוא לא בר חליצה, ואם היא חרשת, היא לאו ברת חליצה.

אלא יכנוסו אותן היבמים, שהרי אינן יוצאות משום אחות אשה.

ואם רצו אחר כך להוציא אותן - יוציאו אותן בגט!

ומדייק רב יוסף: היכי דמי? באיזה סוג של חרש וחרשת מדברת המשנה?

אילימא בפקחים ולבסוף נתחרשו - מי מצי מפקי? הכיצד יכולים החרשים להוציא בגט את הנשים שנישאו בשעת פיקחותם?

והתנן: נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית את האשה שקידש בעת פקחותו!

אלא לאו, מדברת המשנה אחרשין מעיקרא.

ומדהן, האחים, חרשין מעיקרא - אינהו, הנשים, נמי חרשות מעיקרא.

וקתני: אם היו נכריות - יכנוסו.

ומשמע, יכנוסו, אין, יחלצו לא.

ומכאן, תיובתא דרבה, שאמר חרשת מעיקרא יוצאת בחליצה ברמיזה כמו שנכנסה ברמיזה.

ומסקינן: אכן תיובתא היא.

שנינו במשנה: קטנה וחרשת - אין ביאת [היבם ב] אחת מהן פוטרת צרתה.

אמר רב נחמן: אשכחתיה מצאתיו לרב אדא בר אהבה, ולרב חנא, חתניה, חתנו, דיתבי שהיו יושבים וקמקוו אקוותא, ומקהילים סביבם תלמידים, שהיו באים לשמוע דבריהם, בשוקא דפומבדיתא, ואמרי:

הא דתנן במשנתנו, שקטנה וחרשת שהיו נשואות לאדם אחד, ומת, ונפלו ליבום - אין ביאת היבם באחת מהן, פוטרת צרתה -

הני מילי, דוקא במקום דנפלה ליה ליבום מאחיו שהיה פקח!

שאז יש לנו ספק, באיזו מהן היה ניחא יותר לאחיו המת, וקידושיה היו מעולים משל חברתה.

היות דלא ידעינן -

אי בקטנה ניחא ליה לאחיו המת יותר, ולכן גם זיקתה ליבם מעולה יותר מזיקת חברתה.

אי בחרשת ניחא ליה לאחיו יותר, וזו היא שזיקתה מעולה יותר.

ולכן, אין ביאת היבם על אחת מהן פוטרת צרתה. כי שמא בא על זאת שזיקתה פחותה מחברתה, ואין היא פוטרת את חברתה שזיקתה מעולה.

וצדדי הספק הם:

אי בקטנה ניחא ליה יותר - היות דאתיא, שעתידה היא לבוא לכלל דיעה, כשתגדל, אבל חרשת לעולם לא תבוא לכלל דעה.

אי בחרשת ניחא ליה יותר - היות דגדולה היא, ובת ביאה היא כבר עתה

אבל אם נפלה ליבום לפני אח פיקח, קטנה וחרשת מאחיו שהיה גם הוא חרש - ודאי לאחיו החרש, בחרשת ניחא ליה יותר.

היות ויש בחרשת יש לאחיו החרש שני דברים לטובתו. האחד, משום דבת ביאה היא עתה. והשני, משום בת מיניה היא, שהוא חרש והיא חרשת.

ואילו בקטנה יש רק דבר אחד לטובתו, שהיא עתידה לבוא לכלל דעה כשתגדל.

והוסיף רב נחמן:

ואמינא להו, ואמרתי להם, אנא: אפילו נפלה ליה מאחיו חרש - נמי מספקא ליה, יש להסתפק אם ניחא לו יותר בחרשת או בקטנה.

ולכן, בין בנפלה מפקח ובין נפלה מחרש, אמרה המשנה שאין ביאתה של אחת מהן פוטרת צרתה.

ועתה באה הגמרא לבאר, כיצד היא תקנתן של החרשת והקטנה שנפלו לפניו?

שהרי כיון שאם כנס אחת אין נפטרת השניה - אם כן, כיצד יתיר את השניה?

והרי בין הקטנה ובין החרשת - אינן בנות חליצה [החרשת אינה בת חליצה לעולם, והקטנה אינה בת חליצה עד שתגדל]!?

ולבוא על שתיהן - ודאי שאסור, שהרי בית אחד הוא בונה ולא שני בתים.

אמר רב חסדא אמר רב: כונס את החרשת, ומוציאה בגט, כי אין לה כל תקנה אחרת לצאת ממנה.

ויקדים לכונסה לפני שתגדל הקטנה ויחלוץ לה, כי שתחלץ הקטנה [כשתגדל] תיפסל החרשת ליבום, מדין "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".

ואילו הקטנה - תמתין עד שתגדיל, ותחל וץ.

אבל אם יכנוס את הקטנה, שוב לא תוכל החרשת לצאת, לא בחליצה ולא ביבום. שהרי אסור לו ליבם לקחתה גם אם יגרש את הקטנה, משום "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים"

אמר רב חסדא, שמע מינה, מדברי רב הללו, שקסבר רב שכך הגדירו חכמים את קנינן מדרבנן של קטנה וחרשת:

חרשת - הרי היא קנויה מדרבנן ואולם "משויירת" היא בקנינה, שאין היא נחשבת לקנויה לגמרי מדרבנן, אלא רק כ"קנויה במקצת" [ויש בה מקום לתפיסת קידושין של עוד אדם, מדרבנן] ^[2].

קטנה - הרי היא בגדר "קנויה מספק" - שיתכן והיא קנויה כולה לגמרי, מצד אחד, ויתכן שאינה קנויה כלל, מצד שני.

ומבאר רב חסדא את הראיה לדבריו, בשיטת רב:

דאי סלקא דעתך לומר להיפך, שחרשת היא זאת שהיא "קנויה ואינה קנויה", ואילו קטנה היא ה"קנויה ומשויירת" -

תיקשי, חרשת - אמאי כונס, ומוציאה אחר כך בגט!?

הערות

^[1] רש"י נקט שנישואי החרש בחרשת הם "ספק נישואין", ולכן אין בכוחם לדחות את זיקת הפקחת, הנופלת אליו מנישואין גמורים. והדברים צריכים ביאור. ויתכן שתפס את הצד להלן שנישואי חרש תיקנום חכמים כ"ספק קידושין".

^[2] נחלקו האחרונים אם יש בה תפיסת קידושין מאדם אחר, מדרבנן. החלקת יואב בסימן ב סובר שלא תיתכן בה תפיסת קידושין גם אם קנינה משוייר. ואילו האבני נזר סימן רלו כתב שהדבר תלוי במחלוקת רש"י והריטב"א במהות השיור. לרש"י השיור הוא באשה, כאילו אינו קונה את כולה, ולכן יכול אחר לקדש את מה שנשתייר בה, אך לריטב"א השיור הוא בקנין, שאינו גמור, ולכן אין בה תפיסת קידושין לאחר, כי גם קנין שאינו גמור מונע תפיסת קידושין של אחר.

חולץ — לא! ובודאי מפני שאינה יכולה לקרוא! ודוחים: לא, מדובר שם בפקחת ואחר כך נתחרשה, שאין תוקף בחליצתה כדי להפקיע את זיקת ייבום שמן התורה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות (זרות זו לזו), אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל החרשת, מה יעשה הפקח בעל הפקחת? — כונס את החרשת, ואם רוצה אחר כך להוציא — יוציא. מת הפקח בעל הפקחת, מה יעשה הפקח בעל החרשת? או חולץ או מייבם.

מאי לאו [האם לא], מכיון שהוא פקח מעיקרא [מתחילתו] היא נמי [גם כן] חרשת מעיקרא [מתחילתה], שמדובר במקרים דומים זה לזה, וקתני [ושנה] לגבי החרשת כונס — אין [כן], אבל חולץ — לא שנה, משמע שאפילו לחרשת מתחילתה אין תקנה בחליצה! ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים] ומוכרחים להיות דומים? הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כמו שישנה וזו כמו שישנה], שמדובר בבעל שהוא פיקח מתחילתו, אבל החרשת לא היתה חרשת מתחילתה.

איתיביה [הקשה לו] ממקור אחר: שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואין שתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת. מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא החרשת משום אחות אשה.

מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת? — מוציא את אשתו החרשת בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם. כי אינו יכול לכונסה מפני שהיתה אחות אשתו במקצת, ואינה נפטרת בחליצה מפני שאין תוקף בחליצת החרש מכדי לדחות לגמרי זיקת ייבום שמן התורה.

וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בפקח ואחר כך נתחרש — אולם שכזה מי מצי מפיק [האם יכול הוא להוציא את אשתו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נתחרשה אשתו — יוציא, אם נשתטית — לא יוציא שאם אין בה דעת כלל, אין יכולים לגרשה. אם נתחרש הוא, או נשתטה — לא יוציא עולמית, מפני שנישואיו כשהיה פיקח היה להם תוקף, אבל כעת אין לו דעת גמורה לגרשה.

אלא לאו [האם לא] מדובר בחרש מעיקרא [מתחילה], ומאחר שהוא חרש מעיקרא [מתחילתו] — היא נמי [גם כן] חרשת מעיקרא [מתחילתה], ומאחר שהאחיות שמדובר בהן כאן היו חרשות מעיקרא [מתחילה] כפי שהוכחנו, נכריות ( זרות זו לזו) נמי [גם כן] חרשות מעיקרא [מתחילה] היו, ותנן [ושנינו במשנה] לגבי הנכריות שכונס — אין [כן], חולץ — לא! אישתיק [שתק] רבה, ולא מצא תשובה לשאלה.

כי אתא לקמיה [כאשר בא אביי לפני] רב יוסף וסיפר לו את הענין, אמר ליה [לו]: מאי טעמא תותביה מהא [מה טעם אתה מקשה לו מזו] שהרי יכול הוא לשנויי [לתרץ] לך: אחיות שמדובר בהן היו חרשות מעיקרא [מתחילה] ואילו לענין נכריות מדובר בפקחות ואחר כך נתחרשו.

אלא איבעי לך לאותביה מהא [היה לך להקשות לו מזו] ששנינו: שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פקחות, או שתי אחיות חרשות, או שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת. וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פקח ואחד חרש — הרי אלו פטורות מן החליצה ומן הייבום. ואם היו נכריות — יכנוסו, ואם רצו להוציא — יוציאו.

ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בפקחים ולבסוף נתחרשו, אולם במקרה זה מי מצי מפקי [האם יכולים הם להוציא]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נשתטית — לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה — לא יוציא עולמית!

אלא לאו [האם לא] מדובר על אלה שהיו חרשין מעיקרא [מתחילה], ומאחר שהן חרשין מעיקרא [מתחילה] — אינהו נמי [הן גם כן] חרשות מעיקרא [מתחילה], וקתני [ושנה] שם: אם היו נכריות — יכנוסו. ונדייק: יכנוסו — אין [כן], יחלצו — לא, משמע שאין חליצה לחרשת! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

א שנינו במשנה: קטנה וחרשת שהיו נשואות לאחד — אין ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. אמר רב נחמן; אשכחתיה [מצאתי אותו] את רב אדא בר אהבה ואת רב חנא חתניה [חתנו], דיתבי וקמקוו אקוותא בשוקא [שיושבים ומקשים קושיות זה לזה בשוק] של פומבדיתא, ואמרי [והיו אומרים]: הא דתנן [זו ששנינו] במשנתנו כי קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת את צרתה — הני מילי [דברים אלה אמורים] — כשנפלה ליה [לו] מאחיו הפקח, דלא ידעינן [שאין אנו יודעים] בפיקח זה אי [אם] בקטנה ניחא ליה [נוח לו] יותר אי בחרשת ניחא ליה [או בחרשת נוח לו] יותר;

אי [אם] בקטנה ניחא ליה [נוח לו] דאתיא [שתבוא] לכלל דיעה כשתגדל, אי [או] בחרשת ניחא [נוח לו] כיון שגדולה היא, ובת ביאה היא עכשיו. ולכן לא ברור לנו במי מהן נתכוון לקנין שלם יותר, ומשום כך אין ייבום של אחת פוטר את צרתה. אבל אם נפלה מאחיו החרש — ודאי בחרשת ניחא ליה [נוח לו], כיון שבת ביאה היא ובת מיניה [מינו] היא, ומן הסתם התכוון לקנותה קנין שלם יותר.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אפילו נפלה ליה [לו] מאחיו חרש נמי מספקא ליה [גם כן מסופק לו] לפי שעיקר הספק אינו תלוי במחשבתו של הבעל, אלא במהות הקנין בשתי אלה.

ושואלים: כיצד תקנתן של קטנה וחרשת אלה? אמר רב חסדא אמר רב: כונס את החרשת ומוציאה אחר כך בגט, ואינו יכול לקיימה, משום שחליצת הקטנה אחר כך תפסול אותה וקטנה תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ.

אמר רב חסדא: שמע מינה [למד מכאן], מדבריו אלה של רב, כי קסבר [סבור] רב: חרשת הריהי בנישואיה קנויה ומשויירת, כלומר, קניינה הוא קנין בלתי גמור, קטנה — קנויה ואינה קנויה, שהיא ספק קנויה קנין גמור, ספק אינה קנויה כלל. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר להיפך כי חרשת קנויה ואינה קנויה, קטנה קנויה ומשויירת, אם כן חרשת אמאי [מדוע] כונס ומוציאה בגט?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכי תימא הכי נמי בפקח ואח"כ נתחרש מי מצי מפיק וכו'. בדין הוא דהוה לי' לאקשויי אי בפקח ואח"כ נתחרש אמאי מוציא אשתו בגט הרי אשת איש גמורה היא והלזו תצא משום אחות אשה אלא איירי דלקמן בעי מקשי' מי מצי מפקי והתנן משום סרכא דהכי אמר נמי הכא כי הך קושיא.

וכי תימא הכי נמי בפקח ואחר כך נתחרש מי מצי מפיק כו'. בדין היה לו להקשות אמאי מוציא את אשתו בגט והא אשת איש גמורה היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ואשת אחיו נמי אמאי אסורה לעולם אדרבה פטורה מן החליצה ומן היבום. אלא סירכא דשמעתין נקט דלקמן מקשינן נמי מי מצי מפקי.

כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. פירוש מוציאה בגט לכשיחליץ את הקטנה, משום דחליצתה של קטנה פוסלה עליו דשמא עדיפא מינה דדלמא קניה גמורה היא. והא דאמרינן אס"ד חרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשויירת תיתיב חרשת גביה, לעולם קאמר, דאף על גב דקטנה קנויה קצת, כיון דאפשר דחרשת קנויה גמורה, תו לא פסיל לה חליצה דחברתה שאין לאחר ביאה כשרה כלום ועוד דחליצה דקטנה לא עדיפא לפסול החרשת דקנויה גמורה ועדיפא מינה, ואף על גב דחליץ לקטנה לא חיישינן לשמא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, דמה בכך יאמרו.

וכ"ת ה"נ בפקחת ואח"כ נתחרשת אי מצי מפיק וא"ת ונפרוך ליה דאי בפקחת ואח"כ נתחרשה הרי נשואיה היו גמורים וכשמת אחיו למה מוציא אשתו בגט אדרבה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה וי"ל דאה"נ אלא דהא עדיפא לן דאפי' תימא דגזור רבנן אטו חרש מעיקרו מ"מ היכי מצי מפיק:

אמר רב חסדא ש"מ קסבר רב חרשת קנוייה ומשויירות פירש רש"י ז"ל שפיר וכללא דמילתא דלעולם קנויה לגמרי פטורה כוליה ביתה ואין אחריה פסול ושאינה קנוייה כלל לא פטרינן כלום ואינה פוסלת כלום דנכרית בעלמא היא. אבל קנויה ומשויירת שיש בה כח קנין ואינו גמור אינה פוטרת ונפסלת בביאת קנויה והא דאמר רב חסדא כונס את החרשת ומוציא בגט לא שיוציאנה לאלתר כשתגדיל הקטנה והיא צריכה חליצה כדי שלא לעגנה דלכונסה אינו רשאי כי שמא קנויה היא ויש בה זיקה ונפסלת בביאת החרשת שהיא קנויה ומשויירת שהיא ג"כ זקוקה קצת וגם לאו מי שהי' קנויה ומשויירת פוטרת הקנויה לגמרי וכיון שהיא חולץ אותה נפסלת החרשת משום צרת חלוצה ולפי' צריך להוציאה אחר שתגדיל הקטנה ויחלוץ לה:

קטנה וחרשת אין ביאת וכו' כיצד תקנתן אר"ח א"ר כונס את החרשתוקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ומוציא את החרשת בגט דחליצת הקטנה פסלה לי' משום לא בנה שוב לא יבנה.

בפרש"י ד"ה מוציא את אשתו בגט כו' אהנך תרתי תיובתא קמייתא דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי כו' עכ"ל בכדי נקט חרש דחרש א"נ דאיירי מעיקרא לא קשה מידי כיון דפקחת מכח קידושי פקח נפלה לפני החרש ליכא למימר ביה כי היכי דעל הכי נפק כפרש"י לקמן גם מ"ש רש"י לקמן ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשים מעיקרא כו' דכל הנך חרשים דלעיל כו' עכ"ל אינו מדוקדק דלא הוזכר חרש אלא בבבא קמייתא אבל בבתרייתא לא הוזכר חרש וק"ל:

תוס' בד"ה או נשתטה לא כו' ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה אמאי צריך לגרש את כו' כצ"ל:

בד"ה קסבר רב חרשת קנויה כו' וי"ל דקים ליה לר"ח דחדא קנויה ומשוירת וחדא קנויה ואינה קנויה אלא דהוא לא הוה ידע הי מנייהו כו' עכ"ל אין דבריהם אלו מספיקים לקושייתם דא"נ קים ליה דחדא קנויה ומשוירת וחדא קנויה ואינה קנויה מ"מ נימא דהוה מספקא ליה אי חרשת קנויה ומשוירת וקטנה קנויה ואינה קנויה או איפכא ועוד הא דחדא קנויה ומשוירת וחדא קנויה ואינה קנויה אין צריך ראייה כדמוכח ממתני' דהכא כפרש"י אבל צריכין אנו למימר לתרץ קושייתם דרב חסדא הוה קים ליה ברב דהוה ידע באיזה דהוה קנוייה ומשוירת ואיזה מהן דהוה קנויה ואינה קנויה אלא רב חסדא לא הוה ידע הי מנייהו והתוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך ודו"ק:

ד"ה או נשתטה לא יוציא וכו' עד כיון דרישא לא מתוקמי כוותיה וכו'. ר"ל דמתני' ההיא נתחרשה יוציא נשתטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית היא רישא דמתני' דמותיב מינה דהיא שני אחין א' פיקח וא' חרש נשואין שתי אחיות וכו' ואם כן היאך יכול לאוקמה כרשב"ג כיון דקתני רישא נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית וק"ל. וכל הנך הן משניות לקמן ריש פ' חרש:

בא"ד ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה ומי צריך לגרש את אשתו כצ"ל כדפי'. ר"ל בריש עמוד זה ד"ה וכ"ת:

ד"ה מאי טעמא וכו' שהיא ראשונה וקשיא טובא כצ"ל ור"ל דבבא זו היא שנויא ברישא דמתניתין וגם קשיא טפי בחוזק מינה יותר מכל הבבות שהקשה מהן:

ד"ה קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת וכו' עד וי"ל דקים ליה לרב חסדא וכו' והשתא פשיטא דחרשת וכו'. יש לדקדק מה תירצו התוס' הא עדיין יש להקשות היכי שמעינן דקסבר רב הכי דלמא מספקא וכו' כמו שהקשו מתחלה ויש ליישב דר"ל דקים ליה לרב חסדא וכו'. ר"ל ששמע מפי רבו שהגיד לו בפירוש אותה אחת דהיא קנויה ואינה קנויה והאחרת שהיא קנויה ואינה קנויה ומשויירת בלי שום ספק ומסתמא גם רב ידע איזה היא הקנויה ומשויירת אלא שרב חסדא לא הוה ידע ששכח איזו היא והשתא א"ש דפשיט מרב חרשת קנויה ומשויירת וכו':

גמ' והתנן נתחרש הוא או נשתטה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נכריות כו' גבי איהי מדהוא חרש מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא כו' דלעיל חרשין מעיקרא כו' כצ"ל:

בד"ה כונס את כו' קטנה תפסול לה כצ"ל:

בד"ה חרשת קנויה במקצת ומשויירת וקטנה ספק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכ"ת כו' ונשואין דאורייתא הוה כו' כצ"ל:

בד"ה קסבר כו' ומשויירת וקטנה כו' כצ"ל:

גמרא ומדהן חרשין מעיקרא אינהי נמי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואשת אחיו אסורה לעולם. ומהך מתניתין ל"מ ליה לרבה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה נכריות נמי. והמגמגם כו' הנך נמי דלעיל חרשים מעיקרא. כצ"ל:

תד"ה או. וי"ל כו' ההוא דנתחרש או נשתטה. כצ"ל:

בסה"ע צ"ל כדפרישית תחת כדמפרש:

חולץ לא. משום קרייה: מוציא אשתו בגט. דזיקת אחותה פקחת אוסרתה שנישואיה גמורין וזו ספק ואין כח בקידושיה לפטור את אחותה משום אחות אשה: ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא מצי חליץ ומיכנס נמי לא מצי כניס לה דאחות גרושתו היא דאחותה חרשת היתה קנויה במקצת לאחיו החרש הילכך לא אפשר (שהרי אחות גרושתו היא) ומהך מתניתין לא מותיב ליה לרבא דהכא מדינא לא חליץ האי חרש לפקחת שהרי אשת פקח היתה וזיקתו גמורה וליכא למימר כי היכי דעל הכי נפיק אלא להכי מייתי לה לגלויי אהנך תרתי תיובתי קמייתא דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי דהא כולהו תניא להו גבי הדדי במתני' לקמן בחרש שנשא פקחת (דף קיב:): מי מצי מפיק. דקתני מוציא את אשתו בגט ומדקתני בגט משמע שתהא מותרת לאחרים: נשתטית לא תצא. פקחת שנשתטית . לא תצא מבעלה אע''פ שהאשה יוצאת לרצון ושלא לרצון רבנן תקון שלא תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפי שאינה יודעת לשמור עצמה אבל נתחרשה יוצאת דלא בעינן דעת אשה בגט שהרי אפי' פקחת בעל כרחה מוציא והכא לא תקון רבנן מידי דהא יודעת לשמור עצמה: נתחרש הוא כו'. דקידושיו היו גמורין וגירושין בלא דעת: נכריות נמי. הנך תרתי דלעיל חרשות מעיקרא קאמר דהא גבי הדדי תניין והמגמגם לומר למה לי כל הנך דיוקי דקאמר מדהוא חרש מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא כו' ומדאחיות חרשות מעיקרא כו' לותיב מחד ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשות מעיקרא וקתני בהו כונס אין חולץ לא לאו מילתא היא דכל הנך חרשין דלעיל נפלה לפניהם פקחת מכח קידושי פקח וליכא למימר כי היכי דעל הכי נפק אבל בחרשת דלעיל איכא למימר הכי ואפילו הכי קתני כונס פקח ולא חולץ: שני אחין חרשין. נישואיהן שוין בין שהן פקחות בין שהן חרשות בין אחת פקחת ואחת חרשת שהרי כניסתן לבעליהן ברמיזה וכן שתי חרשות כניסתן ברמיזה ואע''פ שהן פקחין או אחד פקח ואחד חרש נישואיהן שוין הילכך יוצאת היבמה משום אחות אשה: ואם היו נכריות. ומת אחד מהן יכנוס השני דלאו בר חליצה הוא או היא אינה בת חליצה: ומדהן חרשין מעיקרא כו' ל''ג דבלאו הכי מצי מותיב מינייהו: ומקוו אקוותא. מקהילים תלמידים סביבם שהיו באים לשמוע דבריהם ל''א דמקהו אקהתא משיבין קושיות זל''ז: כיצד תקנתן. דקטנה וחרשת הואיל ואין האחת פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל מיפסלא קמייתא עליה דקם ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא אין אחריה כלום: כונס את החרשת ומוציאה בגט. דחליצת קטנה תפסל לה עליה: חרשת קנוייה במקצת ומשויירת. קטנה ספק קנוייה כולה ספק אינה קנוייה כלל דבשתיהן קנויות ומשויירות ליכא למימר דממתני' שמעינן לה דא''כ תיפטר חדא בביאת חברתה ושתיהן ספק נמי ליכא למימר מדקתני סיפא דמתני' בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ואי שתיהן ספק קמייתא

מאי לאו מדהוא פקח מעיקרא. דהכי משמע שפקח נשא חרשת משמע שבשעת נישואין היה זה פקח וזו חרשת אבל בבבא קמייתא דחרש בעל חרשת לא מצי לאוקומי בחרשת מעיקרא דומיא דפקח בעל פקחת דהא לא שייכי מידי אהדדי: וכי תימא הכא נמי בפקח ואח''כ נתחרש ומי מצי מפיק לה. הוה מצי לאקשויי טפי דכיון דפקח הוה דנשואין דאורייתא הוי אמאי צריך לגרש את אשתו דקתני ומוציא את אשתו בגט והלא תצא אחותה משום אחות אשה אלא לרבות' נקטיה דאפי' היה צריך גט מי מצי לאפוקי: או נשתטה לא יוציא עולמית. וא''ת מאי קושיא והא רשב''ג פליג עליה בפ' מי שאחזו (גיטין דף עא. ושם) ואית ליה בפקח ואח''כ נתחרש הוא היה כותב ואחרים חותמים ונוקי הך משנה כרשב''ג וי''ל דלא בעי לאוקומי כרשב''ג כיון דרישא לא מיתוקמא כוותיה ההיא דנקט חרש או נשתטה ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה. ומי מצי לגרש את אשתו כדמפרש: ותנן גבי נכרית כונס אין חולץ לא אישתיק. הכא לא בעי לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא כדמשני לעיל גבי פקח וחרשת שהם שני מינין אבל הכא שניהם חרשים ובמין אחד לא שייך למימר הא כדאיתא והא כדאיתא: מאי טעמא לא תותביה מהא. תימה לר''י דמה היה בדעתו של אביי שלא הקשה לו מזאת הבבא שהיא ראשונה וקושיא טובה ולא היה צריך לכל אלו הבבות: וקמקוו אקוותא. פי' בקונטרס מקשין קושיות זה לזה וכן פי' ר''ח והביא ראיה מר' יהושע קיהה וטהר (נגעים פ''ד מי''א) דקדק בדבר הרבה וטיהר: קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה כו'. וא''ת והיכי שמעינן דקסבר רב הכי דלמא לעולם מספקא ליה אי חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה או איפכא להכי קאמר כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל דמספיקא אזיל לחומרא וי''ל דקים ליה לרב חסדא דחדא קנויה ומשויירת וחדא קנויה ואינה קנויה אלא דהוא לא הוה ידע הי מינייהו והשתא פשיטא דחרשת משויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה ומברייתא נמי מצי למפשט דקטנה קנויה ואינה קנויה אבל כל כמה דלא ידע ברייתא פשיט ממילתיה דרב:

יבמות קי ע"ב