יבמות קיא ע"א

יבמות קיא ע"א - Steinsaltz

Let her stay with him, as she is permitted whichever way you look at it: If she is acquired, then she is fully acquired; and if she is not acquired at all, then she is merely an unrelated woman. If the marriage to the deceased brother was not a true marriage, there is no reason for her to be forbidden to him.

And if you would say that the same question could be asked if you claim that it is the minor whose acquisition is uncertain: Why should she wait until she reaches majority and performs ḥalitza? Let her stay with him: If she is acquired, then she is fully acquired; and if she is not acquired at all, then she is merely an unrelated woman. However, you cannot say that because, if that is so, how shall the deaf-mute be released? As a deaf-mute, she cannot perform ḥalitza, and he cannot consummate the levirate marriage with her since the minor may be considered to be acquired by him, in which case the deaf-mute would be disqualified as the rival wife of his yevama. Rav’s suggestion was meant to find a way for both of them to be able to remarry, and that is only possible if the minor and deaf-mute’s statuses are as Rav Ḥisda argues.

Rav Sheshet said: Indeed, this too stands to reason, i.e., only the way that Rav Ḥisda explained the halakha in accordance with the opinion of Rav is reasonable.

As it is taught in a baraita about the following case: Two brothers married two orphaned sisters, one of them a minor and one of them a deaf-mute. If the husband of the minor dies and she happens before the husband of the deaf-mute for levirate marriage, the deaf-mute must be released by means of a bill of divorce due to her sister’s levirate bond, and the minor must wait until she reaches majority and perform ḥalitza.

If the deaf-mute’s husband dies, the minor must be released by means of a bill of divorce and the deaf-mute is forbidden forever. He must divorce the minor because of the levirate bond with her sister. He may not consummate the levirate marriage with the deaf-mute because she is his ex-wife’s sister; and he cannot perform ḥalitza with her, because she is not capable of performing ḥalitza. And if he transgresses and consummates the levirate marriage with the deaf-mute, he gives her a bill of divorce afterward, and she is thereby released.

Granted, this argument works if you say that the deaf-mute is partially acquired, and the minor is either acquired or not acquired; it is due to that reason that if he transgresses and consummates the levirate marriage with the deaf-mute, he gives her a bill of divorce and she is released. You would say she is released whichever way you look at it: If the minor is fully acquired by her husband, then the deaf-mute is released due to her status as the sister of his wife, who is a forbidden relative and as such is entirely exempt from levirate marriage. And if the minor is not acquired at all, then he may rightly consummate the levirate marriage and afterward divorce her.

But if you say that the deaf-mute is either acquired or not acquired, i.e., the status of a marriage with a deaf-mute is uncertain, while the minor is partially acquired, then when he transgresses and has intercourse with the deaf-mute, why should he give her a bill of divorce and she thereby be released? It is an invalid sexual act, as the minor is partially acquired, which disqualifies her sister from levirate marriage. And an invalid sexual act does not exempt her, i.e., does not constitute full consummation of the levirate marriage, making it possible for him to divorce her. She still requires ḥalitza, and a deaf-mute cannot perform ḥalitza. Therefore it must be, as Rav Ḥisda suggested, that the deaf-mute is partially acquired while it is uncertain whether the minor is acquired or not.

The Gemara rejects the conclusion that the baraita provides evidence for Rav Ḥisda’s explanation, as it is possible to say: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who said: An invalid sexual act also exempts a woman from ḥalitza.

The Gemara asks: If one accepts the suggestion that this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, say the latter clause of this same baraita: Consider the case of one who was married to two orphans, a minor and a deaf-mute, and he died. If the yavam had intercourse with the minor and then had intercourse with the deaf-mute, or if one of his brothers had intercourse with the deaf-mute after the first brother engaged in intercourse with the minor, they are both forbidden to the first brother. How can their situation be rectified? The deaf-mute must be released with a bill of divorce, and the minor must wait until she reaches majority and then perform ḥalitza.

Granted, this halakha makes sense if you say that a deaf-mute is partially acquired, meaning that she was never fully acquired in the first place; that a minor is either acquired or not acquired; and that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis who state that an invalid sexual act does not exempt a woman from ḥalitza. For these reasons, the minor must wait until she reaches majority and then perform ḥalitza. The Sages decreed that she must perform ḥalitza no matter what, as perhaps he may precipitately have intercourse with the deaf-mute first, so that the subsequent intercourse with the minor is considered an invalid sexual act, because he is already partially married to her rival wife. However, since the deaf-mute is only partially acquired, her levirate marriage does not exempt the minor and the minor still must perform ḥalitza.

But if you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, and also that the status of a deaf-mute’s marriage is uncertain while the status of the minor is that she is partially acquired, there is no explanation why the minor must perform ḥalitza when she reaches majority, as he said that an invalid sexual act exempts her.

Rather, conclude from this reasoning that this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara concludes: Learn from it.

Rav Ashi said: One may learn also from the first clause of the baraita that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, as it teaches: If he transgresses and consummates the levirate marriage with the sister, who is a deaf-mute, he gives her a bill of divorce afterward, and she is thereby released. And it does not teach: If he consummates the levirate marriage with the minor, he gives her a bill of divorce and she is released. This is presumably because consummation of levirate marriage with the minor is an invalid sexual act, as her deaf-mute sister is partially married to the yavam. Even if he does engage in intercourse with her, she will still require ḥalitza.

The Gemara rejects this argument: If it is due to that reason, there is no conclusive argument, as one may say that for the deaf-mute, whose situation has no rectification that is permitted because she cannot perform ḥalitza, the baraita teaches a prohibited rectification; but for the minor, whose situation has a permitted rectification, in that she can perform ḥalitza after she reaches majority, the baraita does not teach a prohibited rectification.

MISHNA: If a man was married to two minor orphans and he died, and a yavam engaged in intercourse with the first of them to consummate the levirate marriage, and then engaged in intercourse with the second, or if his brother who is also their yavam engaged in intercourse with the second,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - א

תיתיב גביה, הרי יכולה החרשת להשאר ולשבת תחתיו, מבלי שביאת השניה, הקטנה, או חליצתה תפסול אותה.

וזאת, ממה נפשך -

אי קנויה היא החרשת לבעלה - הא קנויה היא גם ליבמה, ותצא הקטנה כדין יבום רגיל, כמו שאם מייבם לאחת משתי יבמות, יוצאת חברתה בייבומה של זאת, לפי שאין אחר ביאה שעשה היבם בחרשת כלום, ואין לו יותר זיקה בשניה.

ואם כן, אין ביאתה או חליצתה חליצתה של השניה, הקטנה, יכולה לאסור את החרשת [מצד כיון שחלץ שוב אינו בונה].

ואי החרשת לאו קנוייה היא נחשבת, לא לבעלה ולא ליבמה - הא נכרית בעלמא היא נחשבת ליבמה.

ופשיטא שאין ביאתה או חליצתה של השניה הקטנה יכולה לאוסרה עליו.

ואם כן, יכולה היא החרשת לשבת תחתיו, גם לאחר שהוא יעשה חליצה באשה השניה, הקטנה [לאחר שתגדיל].

כי היות והחרשת עצמה אינה "יבמה", לא תפסול אותה חליצתה של השניה.

וכיון שאמר רב "כונס את החרשת ומוציאה בגט", מוכיח רב חסדא, שלדעתו של רב החרשת היא זאת שקנויה ומשויירת, ואין יבומה פוטר את השניה.

ולפיכך, אינו יכול להשאירה תחתיו, כי על הצד שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, הרי הוא עדיף מקנינה של החרשת, שאינו אלא קנין משוייר.

ולכן, ביאתו בחרשת, שקנינה חלש, אינה פוטרת מיבום ומחליצה את הקטנה, בעלת הקנין העדיף.

אלא להיפך, חליצתה של הקטנה [כשתגדל] - תאסור את החרשת עליו, מדין "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".

וכי תימא, שמא תשאל:

מדוע אמר רב בקטנה וחרשת הנופלות ליבום שתקנתן היא בכך שיכנוס את החרשת ויוציאה בגט, ואת הקטנה יוציא בחליצה כשתגדל -

קטנה - אמאי תמתין עד שתגדיל ותחלוץ?

תיתיב גביה, הרי יכול הוא לייבם תחילה את הקטנה, והיא יכולה להשאר ולשבת תחתיו, ממה נפשך -

אי קנויה היא הקטנה בקנין גמור לבעלה וליבמה - הא קנוייה היא, ואין לו יותר זיקה אל השניה, החרשת.

ואי לאו קנויה היא הקטנה כלל - הרי נוכריתא בעלמא היא, ופשיטא שאין היא נפסלת עליו מכח השניה!?

תשובתך:

אם כן, שישא תחילה את הקטנה, והיא אכן תשאר תחתיו -

חרשת - במה תיפוק!?

שהרי אין החרשת יוצאת בחליצה. והדרך היחידה לשחררה, היא לייבמה תחילה, ואחר כך להוציאה בגט.

ואם יכנוס תחילה את הקטנה, שוב לא יוכל לכנוס את החרשת, כי יש צד שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, והוא אף עדיף על קנינה המשוייר של החרשת.

ולפי הצד הזה, מועיל יבומה של הקטנה לפטור את החרשת, ואין החרשת יכולה עתה להתייבם אחר שיצאה ממנו ביבומה של הקטנה.

ומאידך, אין החרשת יכולה לצאת ממנו מכח יבומה של הקטנה ללא חליצה, כי שמא קנינה של הקטנה אינו קנין, ואז החרשת היא היבמה הזקוקה ליבום, ואסורה היא להינשא לשוק ללא חליצה, וחרשת אינה חולצת.

ורב רצה לומר אופן שבו תהיה תקנה לשתיהן, ולא רק לאחת מהן. ^[1]

אמר רב ששת: הכי נמי מסתברא, כדקא מתרץ רב חסדא אליבא דרב, כמו שהסביר רב חסדא את שיטתו של רב, שחרשת קנויה ומשויירת, ואילו קטנה היא ספק קנויה קנין גמור, ספק אינה קנויה כלל.

וראיה לכך, מהא דתניא:

שני אחין שהיו נשואין שתי אחיות, אחת קטנה, והשניה חרשת.

ומת בעלה של קטנה, ועתה נופלת הקטנה, שהיא אחותה של החרשת, ליבום [מדרבנן] לפני אחי בעלה, שהוא בעלה של אחותה החרשת -

ולכן נאסרת החרשת על בעלה מדין "אחות זקוקתו".

ואין אומרים להיפך, שתידחה הקטנה מזיקת יבום לגמרי, היות והיא ערות אחות אשה מדרבנן, שאין בה זיקת יבום -

לפי שיש צד שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, ואילו קנינה של החרשת הוא בודאי קנין חלש, שיש בו שיור.

ואין דוחה קנינה של החרשת את זיקת אחותה הקטנה, שהיא זיקה גמורה. ולכן -

חרשת - יוצאה בגט, לפי שהיא נאסרת על בעלה מדין אחות זקוקתו.

וקטנה - תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ.

אבל, אם מת בעלה של חרשת, ונופלת החרשת אחותה של הקטנה, ליבום לפני בעל הקטנה, ונאסרת הקטנה על בעלה מדין אחות זקוקתו.

שהרי יש צד שקטנה אינה קנויה כלל, אלא הרי היא כמפותה בעלמא, ולכן אין בכוחה לדחות את אחותה החרשת [הקנויה בודאי, אם כי בקנין חלש, משוייר] מזיקה כדין אחות אשה. ולכן -

קטנה - יוצאה מתחת בעלה בגט.

ואילו חרשת - אסורה לעולם.

כי לכונסה הוא לא יכול, אפילו לאחר גירושי אשתו הקטנה, כי שמא קנינה של הקטנה קנין גמור הוא, והחרשת אסורה עליו מדין אחות גרושתו.

ולחלוץ לה אינו יכול, כי חרשת אינה נחלצת. ^[2]

ואם עבר ובא על החרשת אחר שגירש את אחותה הקטנה - נותן לה גט, והותרה בכך החרשת לשוק, ממה נפשך -

אם האחות הקטנה קנויה לו לגמרי, הרי אין אחותה החרשת זקוקה כלל לחליצה, שהרי יוצאת היא משום אחות אשה, ואילו הביאה שעשה בה היבם היא ביאת זנות בעלמא.

ואם האחות הקטנה אינה קנויה לו כלל, הרי החרשת היא היבמה, והועילה הביאה שבא עליה, לקנותה. ומשנתן לה גט, היא מותרת בלי צורך בחליצה.

ומדייק רב ששת: אי אמרת בשלמא כמו הסברו של רב חסדא בשיטת רב, שחרשת היא ה"קנויה ומשויירת", ואילו הקטנה היא ה"קנויה ואינה קנויה" -

משום הכי שפיר אומרת הברייתא, דכי בא על החרשת הוא קונה אותה, על הצד שאחותה הקטנה אינה קנויה כלל [ועל הצד שהיא קנויה לגמרי היא מותרת לשוק מיד כשמת בעלה].

ולכן, נותן לה גט, והותרה בכך לשוק, בלי צורך בחליצה.

היות דאמרת, ממה נפשך -

אי קטנה, קנויה היא - הא נפקא, הרי יוצאת החרשת לשוק מיד עם מות בעלה, משום אחות אשה.

ואי קטנה לאו קנויה היא - שפיר מיבם את החרשת, שקנויה לו בודאי [אם כי קנין חלש משוייר], ובגט שנותן לה הוא מתירה לשוק בלי חליצה.

אלא, אי אמרת שחרשת היא זאת ש"קנויה ואינה קנויה", ואילו קטנה היא זאת ש"קנויה ומשויירת", תיקשי -

כי בא על חרשת - אמאי נותן לה גט, והותרה בכך החרשת לשוק בלי חליצה!?

והרי כיון שיש צד לומר שהחרשת קנויה לגמרי, והקטנה קנויה בקנין חלש משוייר - אין הקטנה דוחה את אחותה החרשת מזיקת יבום מדין אחות אשה.

שהיות ואין קנינה של הקטנה קנין גמור, אין היא יכולה לדחות את זיקת היבום של אחותה החרשת, שקנינה הוא קנין גמור.

אך מאידך, כיון שהחרשת היא אחותה של אשתו הקטנה, הקנויה לו בודאי בקנין חלש משוייר, אין לו לבוא עליה, כי היא אחות אשתו "במקצת".

ואם עבר ובא עליה, הרי הויא ליה ביאתו על החרשת "ביאה פסולה". כיון שהיא ביאת איסור באחות אשתו הקטנה.

וביאה פסולה - לא פטרה מהיבום, אלא צריכה היא עדיין חליצה [בנוסף לגט שצריך לתת לה, לביאתו], והרי חרשת אינה חולצת, ואיך התרת אותה לשוק בגט בלבד!?

אלא בהכרח, שיש לומר כמו שהסביר רב חסדא את שיטת רב, שהקטנה היא ספק קנויה לגמרי ספק אינה קנויה כלל, והחרשת היא הקנויה והמשויירת.

ומנסה הגמרא לדחות את ראייתו של רב ששת -

אפשר לומר, שלעולם החרשת היא ספק קנויה לגמרי ספק לא קנויה כלל, והקטנה קנויה ומשויירת.

ולא יקשה לך דין הברייתא, הכיצד אם מת בעל החרשת נפטרת החרשת מזיקת יבום כשבא עליה בעלה של הקטנה, ויכול לגרשה בגט, והרי ביאת החרשת היא ביאה האסורה, שהרי היא אחות אשתו הקטנה "במקצת", ולכן היא "ביאה פסולה".

וביאה פסולה, אינה מתירה אותה לשוק בגט בלבד, אלא רק עם חליצה, וחרשת הרי אינה חולצת.

כי אפשר לומר -

הא, ברייתא זו, אשר ממנה הוכיח רב ששת שמסתבר לומר כשיטתו של רב - מני? בשיטתו של מי היא אמורה? - בשיטת רבי נחמיה היא!

דאמר רבי נחמיה: ביאה פסולה - פוטרת מחליצה.

ולכן יכולה החרשת להפטר בביאה פסולה של אחותה הקטנה.

אך מוכיחה הגמרא מהסיפא של הברייתא הזאת, שאי אפשר להעמיד את הברייתא בשיטת רבי נחמיה, ושלא כהסברו של רב חסדא בשיטת רב.

אלא, בהכרח שהיא לפי רבנן, וכהסברו של רב חסדא בשיטת רב. כי - אי תרצה לומר שברייתא זו בשיטת רבי נחמיה היא אמורה -

אימא סיפא, שמתבאר בה דין נפילה של קטנה וחרשת, כאשר הן היו נשואות לאדם אחד, ואין הן אחיות -

מי שהיה נשוי שתי יתומות, קטנה וחרשת, ומת.

ובא היבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת

או שבא אחיו של היבם שיבם את הקטנה על החרשת -

נאסרו שתיהן עליו!

החרשת נאסרת עליו - כי על הצד שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, הרי פקעה זיקת החרשת כשבא על הקטנה, ומעתה החרשת אסורה לו כמו כל יבמה שהתייבמה צרתה.

ואילו הקטנה - מעיקר הדין היא מותרת לו, ממה נפשך -

אם קנינה של הקטנה הוא קנין גמור - הרי אין אחר ביאה כלום, ואין הביאה בחרשת יכולה לאסור את הקטנה עליו.

ואם קנינה של הקטנה אינו קנין כלל - הרי היא נכרית, ואינה נפסלת ביבומה של החרשת.

אך בכל זאת היא נאסרת עליו מכח גזירת חכמים, שמא יבואו אנשים לטעות, ולהתיר גם במקום שעשה היבם להיפך, שכנס תחילה את החרשת, ואחר כך את הקטנה.

שאז החרשת אסורה לו, היות ויש צד שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, ואין קנינה החלש והמשוייר של החרשת דוחה את זיקת הקטנה שהיא זיקה גמורה.

ואם יבוא על הקטנה לאחר שיבוא על החרשת, יקנה קנינה הגמור של הקטנה ויבטל את קנין החרשת, ותאסר עליו החרשת כדין יבמה שהתייבמה צרתה.

וכיון שחששו חכמים לטעות שכזאת, שיבואו להתיר להשאיר תחתיו את החרשת גם אם יכנוס את החרשת תחילה ואחר כך את הקטנה -

לכן אסרו חכמים את שתיהן, אפילו אם הקדים וכנס את הקטנה תחילה.

וכיצד היא תקנתן?

חרשת - יוצאת ממנו בגט, והרי היא מותרת להינשא לשוק, ממה נפשך -

אם קנינה של הקטנה, שכנס תחילה, הוא קנין גמור, הרי הוא פוטר את החרשת מהחליצה.

ואם קנינה של הקטנה אינו כלום, הרי התייבמה החרשת בביאה, ומעתה היא ניתרת לשוק בגט בלבד.

וקטנה - תמתין לה עד שתגדיל, ותחלוץ. וכפי שתבאר עתה הגמרא.

ומוכיחה הגמרא:

אי אמרת בשלמא ברישא, בשתי אחיות אחת חרשת ואחת קטנה, כשמת בעל החרשת, ונפלה החרשת לפני האח הנשוי את האחות הקטנה, שאמרה הברייתא אם עבר ובא על החרשת נותן לה גט, והותרה בכך לשוק, הטעם הוא משום - א. שחרשת היא "קנויה ומשויירת", ואילו הקטנה היא "קנויה ואינה קנויה", כדברי רב.

והחרשת מותרת לשוק בגט בלי חליצה, ממה נפשך -

אם קנינה של הקטנה הוא קנין גמור, הרי היא פטורה מדין אחות אשה.

ואם קנינה של אחותה הקטנה אינו קנין, הרי קנינה של האחות החרשת הוא קנין בהיתר, ויוצאת ממנו בגט בלבד.

[אך אם נאמר להיפך, שקנינה של הקטנה הוא קנין משוייר, וקנינה של החרשת הוא קנין מסופק, לא תצא החרשת בגט בלבד -

כי שמא קנויה היא החרשת קנין גמור, ואינה יוצאת משום אחות אשה, היות וקנינה של הקטנה אחותה אינו קנין גמור אלא קנין במקצת.

וכמו כן, אין ביאתה של החרשת קונה אותה קנין גמור שתוכל לצאת ממנו בגט, שהרי ביאתה היא ביאה פסולה, בגלל קידושי אחותה במקצת, האוסרים עליה את היבום מדין אחות אשתו במקצת].

ב. וברייתא זו - בשיטת רבנן היא אמורה, שביאה פסולה אינה פוטרת, וכמו שהביא ממנה רב ששת ראיה לדברי רב חסדא בשיטת רב -

משום הכי, שפיר ממשיכה ואומרת הברייתא בסיפא, שאם נפלו לפניו ליבום קטנה וחרשת, כשהן אינן אחיות, אלא נכריות זו לזו, ובא על שתיהן - שתיהן אסורות!

ונאסרת הקטנה, אפילו אם כנס אותה תחילה, והותרה לו מעיקר הדין ממה נפשך [אם קנינה גמור, הרי לא תאסרנה ביאת החרשת, ואם אין קנינה כלום, הרי היא נכרית, ופשיטא שלא תאסרנה ביאת החרשת לאחר מכן].

אלא, תמתין הקטנה, ולא תצא ממנו עתה בגט, עד שתגדיל, ואז תחלוץ, על אף שמעיקר הדין היא מותרת לו ליבום, ויכול לגרשה ולהתירה לשוק מיד, ללא צורך בחליצה.

וטעמו של דבר - היות וגזרו בה חכמים שלא תהיה מותרת לו, ושלא יוכל לגרשה עתה בגט בלבד, אלא תמתין עד שתגדל ואז תחלוץ -

דדלמא יהפוך היבם את הסדר, וקדים ובעיל את החרשת ברישא, ולאחר מכן בעל את הקטנה.

ואז, כיון שהקדים לבעול את החרשת, הרי על אף שקנינה הוא רק קנין משוייר וחלש, בכל זאת כיון שהוא קנין במקצת, הויא ליה ביאה דקטנה, שלאחר מכן - "ביאה פסולה"!

שהרי הוא כבר בא קודם לכן על החרשת, וקנה אותה במקצת, והתורה אמרה "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".

וכיון שביאתה של הקטנה היא ביאה פסולה, הרי לפי חכמים היא אינה פוטרת אותה מזיקת יבום, והקטנה צריכה גם גט וגם חליצה כדי לצאת ממנו.

וגם ביאתה של החרשת איננה פוטרת אותה, היות וביאתה של החרשת היא ביאה של קנויה במקצת, שאיננה פוטרת את זו שקנינה גמור.

וכיון שחששו חכמים, שיבואו אנשים לטעות, ולהתיר את הקטנה לשוק בלי חליצה גם במקרה הזה, לכן תיקנו - שלא תצא בגט אפילו אם הקטנה התייבמה תחילה, אלא, תמתין עד שתגדל, ואז תחלוץ.

אלא, אי אמרת שקטנה קנויה ומשויירת ^[3] היא, ואילו חרשת היא ספק קנויה לגמרי ספק אינה קנויה כלל -

הרי לפי זה, מהרישא, ששנינו בה, אם מת בעל האחות החרשת, ונפלה החרשת לפני היבם הנשוי את אחותה הקטנה, ובא עליה באיסור של אחות אשתו במקצת, שהיא ביאה פסולה, בכל זאת נותן לה גט, לפי שקנאה, ופוטר אותה לשוק בלי חליצה -

שמענו שביאה פסולה פוטרת, וכרבי נחמיה!

ואם כן, תיקשי מה ששנינו בסיפא, שאם בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת, אין הקטנה נפטרת בביאה של עצמה, אלא צריכה חליצה. והרי ביאת הקטנה ביאה כשרה היא, ולמה צריכה לחלוץ אחרי הביאה.

שמא תאמר, זיקת החרשת פוסלת אותה להתייבם, משום שיתכן והחרשת קנויה לגמרי, הרי לפי מה שהעמדנו עתה ברייתא זו בשיטת רבי נחמיה היא, אמורה, והא אמר רבי נחמיה שביאה פסולה - פטרה!

אלא, בהכרח, שמע מינה שברייתא זו - רבנן היא.

שמע מינה! אמר רב אשי: מרישא, מהדין ששנינו בשתי אחיות, נמי שמע מינה שברייתא זו דרבנן היא, ואינה בשיטת רבי נחמיה.

דקתני: אם מת בעלה של האחות החרשת, ועבר היבם ובא על האחות החרשת - נותן לה גט, והותרה.

ולא קתני בה "אם מת בעלה של האחות הקטנה, ועבר ובא היבם על הקטנה - נותן לה גט, והותרה"

אלא קתני במת בעלה של קטנה - תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.

ומוכח מכך שלא הוזכר בברייתא שהותרה הקטנה בביאה בה לצאת בגט - שביאה פסולה אינה פוטרת, וכרבנן.

והיא נחשבת ביאה פסולה - היות ואחותה החרשת קנויה במקצת, והיא אוסרת את הקטנה במקצת קנינה, מדין אחות אשה.

ואין הקנין המשוייר של החרשת יכול לדחות את הקטנה לגמרי, מדין אחות אשה, היות ויתכן שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, ואין הקנין המשוייר של חרשת יכול לדחותה מיבום מדין אחות אשה.

אך דוחה הגמרא את הראיה הזאת -

אי משום הא, מהוכחה זו - לא איריא! אין זו ראיה.

כי זה שלא שנה התנא את תקנת הקטנה בגט היות ובא עליה, כמו ששנה תקנה זאת בחרשת, אלא אמר שתמתין הקטנה עד שתגדל ותחלוץ, טעמו של דבר אינו משום שביאה פסולה אינה פוטרת. אלא -

חרשת, דלית לה כלל תקנתא דהיתירא, שהרי אסורה היא לבוא עליה לעולם, ולצאת בחלצה אינה יכולה - קתני בה תקנתא דאיסורא, במקרה שעבר היבם ובא עליה.

אבל קטנה, דאית לה תקנתא דהיתירא, להמתין עד שתגדל ותחלוץ - לא תני בה תקנתא דאיסורא, אם עבר ובא עליה היבם שיוצאת אז בגט.

אבל אליבא דאמת, אם יעבור ויבוא עליה היבם, יתכן ותוכל לצאת בגט, כשיטת רבי נחמיה שביאה פסולה פוטרת.

מתניתין:

מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות, ומת.

ובא אחיו היבם על אשתו הראשונה, וייבמה מדרבנן, וחזר ובא על השניה.

או שבא אחיו על השניה

הערות

^[1] והקשה רש"י: מדוע שנינו במשנה לקמן שאם נפלו לפניו ליבום קטנה וחרשת, ובא על הקטנה וחזר ובא על החרשת, נפסלה הקטנה. והרי ממה נפשך היא יכולה לשבת תחתיו, היות ובא על הקטנה תחילה, ויגרש את החרשת, ותהיה בכך תקנה לשתיהן. כי לפי הצד שקנינה של הקטנה הוא קנין גמור, ביאתה פוטרת את החרשת, ומתירה אותה לשוק. ולפי הצד שקנינה של קטנה אינו כלום, הרי הקטנה היא נכרית, ורק ביאתה של החרשת היא ביאת יבום, ויכול אחרי שכנס אותה לגרשה בגט. ואם כן, למה לא ישאיר את הקטנה תחתיו, ויגרש את החרשת, ובכך תהיה תקנה לשתיהן! ? ותירץ רש"י, שיש גזירת חכמים שלא לעשות כך, כי שמא ייבם את החרשת תחילה, ואז תהיה הקטנה אסורה לו. ואם נתיר לו לייבם את הקטנה לפני ייבום החרשת, יבואו לייבם את הקטנה גם אחר ייבום החרשת. וכך גם יבואר בברייתא להלן.

^[2] וגם אם תמות אחותה הקטנה, היא אסורה עולמית, כיון שבשעת נפילה אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה". רש"י

^[3] כך היא הגירסא המופיעה ברש"י.

תיתיב גביה [תשב אצלו] ממה נפשך (רצונך) בכל אופן שתרצה לדון: אי [אם] קנויה היא קנין גמור — הא [הרי] קנויה היא, גם לו, ואי לאו [ואם לא] קנויה היא, שאין בה קנין כלל — הא [הרי] נכרית (זרה) בעלמא [הרי זרה סתם] היא. שאם נישואיה לאח שמת לא היו נישואים — אין מקום לאסור אותה.

וכי תימא [ואם תאמר] לפי שיקול זה, קטנה אמאי [מדוע] תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ? ישאנה ואז תיתיב גביה [תשב אצלו], ונאמר: אי [אם] קנויה היא — הא [הרי] קנויה היא, אי לאו [ואם לא] קנויה היא כלל — נוכריתא בעלמא [זרה סתם] היא! אולם, אם כן, חרשת במה תיפוק [תצא], שהלא אינו יכול לפוטרה בחליצה, וגם לא בביאה, שמא הקטנה קנויה לו ופוסלת עליו את החרשת, ורב הרי רצה למצוא דרך לתקנת שתיהן.

אמר רב ששת: הכי נמי מיסתברא [כך גם כן מסתבר] כדקא מתרץ [כפי שמיישב, מסביר] רב חסדא אליבא [על פי שיטת]

רב, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות שהשיאון קרוביהן בנישואין מדברי סופרים, אחת קטנה ואחת חרשת, אם מת בעלה של קטנה ונפלה לייבום לפני בעל החרשת — חרשת יוצאה בגט משום זיקת אחותה הקטנה, וקטנה תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ.

אם מת בעלה של חרשת — קטנה יוצאה בגט, משום זיקת אחותה החרשת, וחרשת אסורה לעולם. שהרי לכונסה אינו יכול, שמא היא נחשבת כאחות גרושתו, ולחלוץ לה אינו יכול, שהרי אינה בת חליצה. ואם עבר ובא על החרשת — נותן לה גט אחר כך, והותרה.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שחרשת קנויה ומשויירת, ואילו קטנה קנויה ואינה קנויה — משום הכי [כך] מובן דכי [שכאשר] בא על החרשת נותן לה גט והותרה, דאמרת [שאומר אתה] במקרה כזה ממה נפשך: אי [אם] קטנה קנויה היא קנין גמור — הא נפקא [הרי יוצאת] החרשת משום אחות אשה, אי לאו [אם הקטנה לא] קנויה כלל, אם כן שפיר [יפה, כהוגן] מיבם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שחרשת קנויה ואינה קנויה, ואילו קטנה קנויה ומשויירת, אם כן, כי [כאשר] בא על חרשת, אמאי [מדוע] נותן לה גט והותרה? הרי הויא ליה [נהייתה זאת] ביאה פסולה, שהרי אחותה הקטנה קנויה במקצת, ודוחה את החרשת מייבום, ואם בא עליה בכל זאת — הרי זו ביאה פסולה, וביאה פסולה לא פטרה [אינה פוטרת אותה], ועדיין זקוקה היא לחליצה, וזו החרשת אינה חולצת.

ודוחים: מכאן אין ראיה, אפשר לומר כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' נחמיה היא, שאמר: ביאה פסולה, גם היא פוטרת מחליצה.

ומקשים: אי [אם] כדעת ר' נחמיה, אימא סיפא [אמור את סופה] של ברייתא זו: מי שהיה נשוי שתי יתומות, קטנה וחרשת, ומת. בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת. או שבא אחיו על החרשת — נאסרו שתיהן עליו. כיצד תקנתן? חרשת יוצאת בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל, ואז תחלוץ.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שטעם הדבר הוא כי חרשת קנויה ומשויירת, שלא היה קניינה שלם מתחילה, ואילו קטנה ספק קנויה, וספק אינה קנויה, וכדעת רבנן [חכמים] היא בענין ביאה פסולה — משום הכי [כך] תמתין קטנה עד שתגדיל, ותחלוץ, ולא תישאר אצלו ממה נפשך, שאפילו אינה קנויה תיחשב כזרה, ומדוע — דדלמא קדים ובעיל [שמא יקדים ויבעל] את החרשת ברישא [בתחילה], והויא ליה [ונהייתה] ביאה של הקטנה ביאה פסולה, שהואיל וכבר בעל את צרתה, אף שביאה זו אינה מועילה כדי לקנותה קנין גמור, בכל זאת היא פוסלת את קניינה של הצרה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהיא כדעת ר' נחמיה, הא [הרי] אמר ביאה פסולה פטרה!

אלא שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת רבנן [חכמים] היא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רב אשי: מרישא נמי [מתחילתה של הברייתא גם כן] שמע מינה דרבנן [אפשר ללמוד ממנה שדעת חכמים] היא, דקתני [ששנה שם]: אם בא על החרשת — נותן לה גט, והותרה, ולא קתני [שנה] אם בא על הקטנה נותן לה גט והותרה, ובוודאי משום שקנין החרשת (אף שאינו מושלם) דוחה את הקטנה וביאתה נחשבת לביאה פסולה וזקוקה גם לחליצה.

את ההוכחה הזו דוחים: אי [אם] משום הא [זה] — לא איריא [שייך], אין זו ראיה, שכן ניתן לומר כי חרשת דלית [שאין] לה תקנתא דהיתירא [תקנה של היתר], מכיון שאין דרך של היתר לפטור אותה בחליצה — קתני תקנתא דאיסורא [שנה בה תקנה של איסור], שאם בכל זאת בא עליה, אזי יש לה תקנה בגט, ואילו קטנה דאית [שיש] לה תקנתא דהיתירא [תקנה של היתר], שתגדל ותחלוץ — לא תני תקנתא דאיסורא [שנה בה תקנה של איסור], ושמא אילו בא עליה, היה יכול להתירה בגט בלבד.

א משנה מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות, שהשיאון קרוביהן בנישואין שמדברי סופרים, ומת, ובא יבם על הראשונה (אחת מהן) וחזר ובא על השניה, או שבא אחיו, שגם הוא יבם, על השניה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Sheshet said: Indeed, this too stands to reason, i.e., only the way that Rav Ḥisda explained the halakha in accordance with the opinion of Rav is reasonable.

Rather, conclude from this reasoning that this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara concludes: Learn from it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"כ החרשת במאי נפקא פי' דהא דקאמר כונס את החרשת לא עשה כן אלא לעשות תקנה לשתיהם דאלו לקטנה ה"נ יש לה תקנה שיבעול אותה בתחלה ומי' א"א לו שיחלוץ את הקטנה בתחלה ומפטר החרשת דדילמא קטנה אינה קנויה לו כלל ולא פטרה חליצתה את החרשת שהיא קנויה ומשויירת:

מת בעלה של קטנה חרשת יוצאה בגט וקטנה עד שתגדיל ותחלוץ פירוש דאי אפשר חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה דדילמא קטנה קנויה לגמרי וזיקתה גמורה ופוטרת לחרשת שאינה קנויה גמורה וקטנה אי אפשר לייבם דילמא אינה קנויה כלל והוה לה אחות אשתו שהיתה לו קנויה קצת ואי אמרת חרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשויירת אשתו החרשת אסורה כי אולי אינה קנויה כלל ואוסרתה זיקתה הקטנה הקנויה ומשויירת והיבמה הקטנה אסורה עליו דילמא חרשת קנויה לגמרי ויוציאנה לקטנה משום אחות אשה וכן אתה מפרש בסיפא דקתני מת בעלה של חרשת קטנה תצא בגט וחרשת אסור' לעולם דאתיא בין למ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ובין למ"ד איפכא והיינו דלא מייתי סייעתא ולא תיובתא לדברי רב חסדא מינה אלא דסייעתא מסיפא דקתני אם בא על החרשת כדמפרש ואזיל:

הויא לה ביאה פסולה פי' דהא לא פטרה כוליה ביתא וכשתמצא לומר שהקטנה קנויה לגמרי והיתה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו לא אפשר לה לחלוץ לאו בת חליצה היא:

אי ר' נחמיא אימא סיפא וכו' כלה פשוטא היא ומפורשת יפה בפרש"י ז"ל:

מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות ומת בא יבם על הראשונה חזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות. פ' לא פסל את הראשונה שהרי ביאתן שוה. ואי ראשונה קנוי' היא ה"ה אשתו ואחרונה ביאת זנות. ואי לא קנוי' היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא הי' קנויות לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוי ומשבא על הראשונה קיימי הך עלי' באיסור שתי בתים.

מסקנא דשמעת' חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה והא דתנן חרשת וקטנה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פוסל את הקטנה בדין הוא דלא פסל הקטנה ממ"נ אי קטנה קנויה היא אין ביאת האח ביאה כלום ואי לאו קנויה היא נכרית בעלמא קא נסיב. אלא להכי פסל את הקטנה שהיא ראשונה דלמא קדים ובעל חרשת ברישא:

בפרש"י בד"ה חרשת במאי תיפוק הא לאו כו' ואי קשיא מתני' דקתני בא על הקטנה כו' אמאי פסלה כו' עכ"ל זו היא גירסת רש"י לקמן במתני' דגרס דפסל את הקטנה וכך הוא גירסת הראב"ד אבל הרי"ף והרמב"ם דגרסי לקמן במתני' דלא פסל את הקטנה כמ"ש הטור סי' קע"א לא קשיא מידי אך קשה לפ"ז רב חסדא דפשיט מרב דחרשת קנויה ומשוירת וקטנה קנויה ואינה קנויה ולא איפכא אמאי לא פשיט ליה ממתני' לפי גירסא זו דע"כ לא מתוקמא טעמא דהך מתני' הא דהבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דלא פסל הקטנה ובבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דפסל החרשת אלא בדנימא דחרשת קנויה ומשוירת וקטנה קנויה ואינה קנויה ומיהו רב ששת דפשיט מברייתא ולא פשיט מהך מתניתא לא קשיא דאיכא למימר דבעי למיפשט דאפילו למאן דפליג אמתניתא וסבר דאפילו בבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דפסל הקטנה מ"מ אית ליה דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשוירת והא דפסל הקטנה אינו אלא משום גזירה דלמא אתי למבעל חרשת ברישא כדקאמר בהדיא בגמרא אברייתא:

גמ' ה"נ מסתברא דכי מתרן רב חסדא אליבא דרב חרשת כו' ומת ובא יבם על הראשונה כו' כצ"ל. רש"י בד"ה חרשת כו' פסל את הקטנה אמאי כו' כצ"ל:

בד"ה אמאי כו' וקטנה לא דחיה לה כו' כנ"ל:

בד"ה אלא א"א כו' עילויה אבל כו' כצ"ל:

תיתיב גביה ממה נפשך. דהא אחרונה לא פסלה לה עליה דאם שתיהן קנויות אין האחרונה פוסלת הראשונה דאין אחר ביאה כלום ואם זו (קנויה) וזו אינה קנויה אינן צרות זו לזו אלא חדא קנויה ומשויירת וחדא ספק ומדרב שמעינן דחרשת היא הקנויה והמשויירת וקטנה ספק משום הכי תצא החרשת בגט דלמא קטנה קנויה היא לגמרי ועדיפא מחרשת ופסלה לה חליצתה עליה: הא קנויה היא. ותו ליכא זיקה אבתרייתא: נכרית בעלמא היא. ולא פסלה לה חליצת קטנה: (וליטעמיך) קטנה אמאי תמתין ותחלוץ. ישאנה מתחלה ותשב אצלו ממה נפשך: חרשת במאי תיפוק. הא לאו בת חליצה היא ורב תקנתא לתרוייהו קתני ואי קשיא מתניתין דקתני בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה אמאי פסלה הואיל ונסבה ברישא תיפוק חרשת בגט וקטנה תיתיב גביה ממה נפשך כדאמרן ואיכא תקנתא לתרוייהו תריץ מתניתין משום גזירה דלמא אתי למיבעל חרשת ברישא והכי נמי מתרץ לה בברייתא לקמן: כדקא מתרץ כו'. חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה: מת בעלה של קטנה חרשת יוצאה בגט. דזיקת קטנה אוסרתה עליו דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה שמא קנויה לגמרי והויא לה חרשת אחות זקוקתו: קטנה תצא בגט. דזיקת חרשת אחותה אוסרתה שמא קטנה אינה קנויה כלל והויא כמפותה וחרשת קנויה ומשויירת והויא לה אשתו אחות זקוקתו: וחרשת אסורה לעולם. לכונסה אי אפשר שמא קטנה קנויה היא וזו אחות גרושתו ואין זקוקה לו ואפילו מתה קטנה אחר כך ופקע איסור אחות אשה אסורה משום אשת אח הואיל ובשעת נפילה נפטרה ממנו ובחליצה אי אפשר דלאו בת חליצה היא: ואם עבר ובא על החרשת. אחר שגירש הקטנה נותן לה גט והותרה לשוק ממה נפשך אי קטנה קנויה הואי נפקא לה הך מרישא משום אחות אשה והך כניסה זנות בעלמא היא ואי קטנה לאו קנויה היא שפיר ייבם: אמאי נותן לה גט והותרה. הא איכא למימר דלמא חרשת קנויה היא לגמרי לאחיו וזקוקה לו וקטנה לא דחיא לה דקנויה ומשויירת היא וביאתה ביאה פסולה שהרי אחות אשה במקצת היא וביאה פסולה לא פטרה מייבום וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וחרשת לאו בת חליצה היא: ר' נחמיה. בפרק ר''ג (לעיל דף נ:): יתומות. משום קטנה נקט: נאסרו שתיהן עליו. אע''ג דקטנה מדינא לא מיפסלא עליה משום ביאה דחרשת ממה נפשך אי קטנה קנויה ליכא מידי בתר ביאתה ואי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא אפ''ה אסורה כדמפרש לקמן משום גזירה דלמא אתי למיעבד איפכא ובעיל חרשת ברישא וביאת קטנה פסלה לה דשמא קנויה היא כולה ואתי למימר נמי תיתיב חרשת גביה: חרשת יוציא בגט. ושריא ממה נפשך אי קטנה קנויה היא מיפטרא חרשת בביאתה דקטנה ואי לאו קנויה היא פטורה בביאה דידה: קטנה תמתין כו'. כדמפרש טעמא: אי אמרת בשלמא. רישא גבי אחיות דקתני אם בא על החרשת נותן לה גט והותרה משום דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה וממה נפשך חרשת בתר גיטא מיפטרא אי משום אחות אשה אי משום יבומה שהיה בהיתר שאחותה לא היתה קנויה אבל אי הוה אמרינן איפכא קטנה קנויה היא ומשויירת וחרשת ספק תו לא מיפטרא חרשת בגט דלמא קנויה היא ולא נפקא משום אחות אשה שקנין אחותה הקטנה משויירת ובביאתה נמי לא מיפטרא דביאה פסולה היא שהרי אחות אשתו היא ומתני' רבנן היא ומש''ה קתני סיפא גבי נכרית קטנה בעיא חליצה ואע''ג דממה נפשך ביאתה בהיתר הואי וגיטה גט גמור משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא ואתי למימר נמי תרוייהו ליפקו בגט וקטנה שהיא אחרונה לא סגי לה בגיטא דלמא קנויה היא ורמיא קמיה דלא איפטרא בביאת חרשת המשויירת ובביאה דידה נמי לא מיפטרא דביאה פסולה היא דקם עליה באיסור שני בתים: אלא אי אמרת קטנה קנויה ומשויירת. וחרשת ספק ומרישא דקתני באחיות אם בא על החרשת נותן לה גט והותרה שמעינן דביאה פסולה פוטרת סיפא בנכרית אמאי קטנה בעיא חליצה בשלמא אפוקי מפקינן לה מיניה דלמא חרשת אחרונה קנויה כולה ופסלה לה עילויה אלא בגיטא תיסגי לה דביאת עצמה פוטרתה דביאה כשרה היא ואי נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת דאיכא למימר קנויה לגמרי הא א''ר נחמיה ביאה פסולה פטרה: מרישא נמי. גבי אחיות: ש''מ דרבנן היא. דקתני גבי מת בעלה של חרשת אם בא על החרשת נותן לה גט וגבי מת בעלה של קטנה דקתני קטנה תמתין ולא קתני אם בא על הקטנה נותן לה גט והותרה אלמא רבנן היא ומש''ה לא נפקא בגט דביאתה פסולה דחרשת קנויה במקצת וזו אסורה משום אחות אשה ומייבום לא מדחיא דלמא קטנה קנויה כולה וקנין משויירת דאחותה לא דחי לה: דלית לה תקנתא דהיתירא. דקתני בה וחרשת אסורה לעולם: מתני'

תיתיב גביה ממה נפשך. פירש בקונטרס ואי קשיא מתני' הבא על הקטנה ואחר כך בא על החרשת פסל את הקטנה ואמאי לא אמר תיתיב גביה הקטנה ממה נפשך אי קנויה היא קנויה היא ואי לא נכרית בעלמא היא ותירץ דגזרינן דלמא בעיל חרשת ברישא כדלקמן בבריית' וקשה דקתני בברייתא ואם בא על החרשת נותן לה גט והותרה ואמאי לא גזרינן בא על החרשת אטו מת בעלה של קטנה ובא עליה דלא משתריא בגט אלא בחליצה דביאה פסולה לא פטרה כי היכי דגזרינן במתני' ושמא כיון שלא היה תקנתא לחרשת לא רצו לאוסרה איסור עולם: הויא לה ביאה פסולה ולא פטרה. וא''ת התינח לעיל פרק ר''ג (דף נ:) דביאה פסולה לא פטרה דגזרינן ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה אבל הכא מאי חששא איכא וי''ל דהכא נמי אי פטרה אמרי דביאת חרשת ביאה כשירה היא ואע''פ שהיא אחר ביאת הקטנה ואתי לאיחלופי בגדולה שאחר שבא על הגדולה יחזור ויבא על אחותה:

יבמות קיא ע"א