יבמות קיב ע"א

יבמות קיב ע"א - Steinsaltz

he is embarrassed with her. Therefore, it is possible that more time passed before he engaged in intercourse with her.

§ The Gemara asks about the halakha that if he has not consummated the marriage, he is forced to perform ḥalitza: Before he is forced to perform ḥalitza, let us force him to consummate the levirate marriage. Rav said: The mishna is referring to a case where her bill of divorce is already to be found in her hand. The yavam has already given her a bill of divorce, but she claims that he never consummated the levirate marriage, and that therefore she is not released by the bill of divorce and still requires ḥalitza.

The Gemara raises an objection: If, within thirty days, a yevama said: I have not engaged in sexual intercourse with him, then whether he says: I did engage in intercourse, or whether he says: I did not engage in intercourse, the court forces him to perform ḥalitza. If she made this claim after thirty days have passed, the court asks him to perform ḥalitza.

If she says after thirty days: I engaged in sexual intercourse with him, and he says: I did not engage in sexual intercourse with her, then he releases her with a bill of divorce, because the legal presumption is that he did have sexual relations with her. If he says: I engaged in sexual intercourse with her, and she says: I did not engage in sexual intercourse with him, even if he retracted his statement and said: I did not engage in sexual intercourse with her, this situation requires both a bill of divorce and ḥalitza. The fact that the baraita requires a bill of divorce indicates that the entire passage is referring to a case when she did not yet have a bill of divorce.

Rabbi Ami says: When the baraita says that she requires a bill of divorce, it means that she requires ḥalitza with her bill of divorce that she already received. Rav Ashi says: There, where Rav explained the mishna as referring to a case where she has already received a divorce, it is referring to a bill of divorce that he gave her for his levirate bond, before he consummated the levirate marriage. Upon its reception, it is prohibited to consummate the levirate marriage, but she still requires ḥalitza. Here, in the baraita, it is referring to a bill of divorce that he gave for his consummation of the levirate marriage. After he engaged in sexual relations with her she becomes his wife and requires a regular divorce in order to remarry.

It was told: A certain couple, a yavam and yevama, who both admitted that they had not consummated the levirate marriage, came before Rava. Rava said to the Sages who sat before him: Arrange ḥalitza for her, and resolve her case. Rav Sherevya said to Rava: But it is taught in a baraita that she requires a bill of divorce and ḥalitza. He said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I retract my ruling on account of it.

Hon, son of Rav Naḥman, asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to her rival wife? If the yavam consummated the levirate marriage with his brother’s wife, the rival wife is exempted. In the event that the yevama who entered levirate marriage says that her yavam did not consummate the levirate marriage, is there a need for a procedure to exempt the rival wife from the levirate bond?

He said to him: Just because we force or sometimes ask the husband to perform ḥalitza in order to remove any uncertainty and release the wife, should the rival wife be forbidden to remarry? The presumption is that the yavam did consummate the levirate marriage but since she denies it, she causes herself to be forbidden to marry others without ḥalitza. However, her statement is not relied upon to the extent that her rival wife would be forbidden.

§ It is taught in the mishna: If a woman vows during her husband’s lifetime to derive no benefit from her yavam, the court forces him to perform ḥalitza. We learned in a mishna elsewhere (Nedarim 90b): At first they said: Three categories of women are divorced from their husbands against their will, and even so they receive payment of their marriage contract.

They are: A woman who says: I am defiled to you. When a priest’s wife tells her husband that she was raped, he is obligated to divorce her as she is forbidden to him. Since she became forbidden due to circumstances beyond her control, she is entitled to receive payment of her marriage contract. Likewise, a woman who says: Heaven is between me and you, that is: There are no witnesses to the matter, but Heaven will testify that you are incapable of having normal sexual relations with me. Since this is not her fault, she receives the settlement in her marriage contract. The same halakha applies if a woman vows: I am withdrawn from the Jews, meaning, she vows not to engage in sexual relations with any Jew, because conjugal relations are difficult for her.

The Sages subsequently retracted and said that in order that a married woman should not cast her eyes on another man and, in order to be with him, ruin her relationship with her husband and leave with payment of her marriage contract, these halakhot were modified. Rather, a priest’s wife who says to her husband: I am defiled to you, must bring evidence for her statement that she was raped. A woman who says: Heaven is between me and you, the court deals with the matter by way of a request, and the husband is not forced to divorce his wife.

As for a woman who says: I am withdrawn from the Jews, her husband must nullify his part in the vow, that is, the part of the vow that concerns him, so that she should be permitted to him, and she may have relations with him. But she is withdrawn from all other Jews, so that if he divorces her, she is forbidden to all.

A dilemma was raised before the scholars: If the wife said: I am withdrawn from the Jews and the husband nullifies his part in the vow, what is the halakha with regard to the yavam once the husband has died? Does this vow apply to him? When she takes the vow, does it enter her mind that her husband will die and she will happen before a yavam, or not? If she did entertain the thought, then the vow applies to the yavam, as the husband’s nullification only affects himself, and she must perform ḥalitza. If she did not consider the possibility of becoming a yevama, then the vow does not apply to the yavam and she can enter into levirate marriage. Her vow was directed only against any potential suitors she might have if her husband divorced her.

Rav says: A yavam is not like a husband. She did not intend that her vow be directed against him at all, and he may enter into levirate marriage with her. And Shmuel says: A yavam is like a husband in this respect and the vow applies to him as well, so he must perform ḥalitza. Abaye said: Ruling according to Rav’s opinion stands to reason, as we learned in the mishna: If a woman vows during her husband’s lifetime to derive no benefit from her yavam, the court forces him to perform ḥalitza. And if it is the case that it enters her mind that the husband will die and she will become a candidate for levirate marriage with the yavam,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיב - א

אבל אשת אחיו - מיבזז בזיז מינה, בוש הוא ממנה, ולכן הוא מתעכב בבעילתו.

ועתה דנה הגמרא מדוע הכפייה היא רק על חליצה ולא על הייבום -

עד שכופין אותו לחלוץ - נכפנו לייבם!?

אמר רב: משנתנו מדברת בשגיטה יוצא מתחת ידה.

והניחה הגמרא שהמדובר בגט גמור, שנותן לה גט זה אחר ביאתו, אלא שהיא טוענת שלא נבעלה, ואין גיטה זה מועיל לה, ולכן אי אפשר לכוף אותו לייבמה, אחר שהוא טוען שכבר בא עליה, וקיים את מצותו, והגט הזה הוא גט גמור. אלא, כופים אותו לחלוץ, כי לדבריה היא עדיין לא נתייבמה, והיא זקוקה לחליצה, כדי לצאת ממנו.

מיתיבי לרב מברייתא:

דתניא: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבע לתי.

הרי, בין שהוא אומר בעלתי, בין שהוא אומר לא בעלתי - כופין אותו שיחלוץ לה.

ואם אמרה זאת לאחר שלשים יום - רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.

ואם לאחר שלשים יום -

היא אומרת נבעלתי. והוא אומר לא בעלתי ... אך רוצה הוא להוציאה ולא רוצה לקיימה תחתיו - הרי זה יוציא בגט, ואינה צריכה הימנו חליצה. לפי שהיא נאמנת לאחר שלשים יום לומר שנבעלה, היות ויותר משלשים יום הוא לא מעמיד עצמו.

ואם לאחר שלשים יום -

הוא אומר בעלתי, והיא אומרת - לא נבעלתי -

הרי אף על פי שחזר ואמר לא בעלתי - הרינו מקבלים את דבריו הראשונים שאמר בעלתי, כי ודאי לנו שאינו מעמיד עצמו יותר משלשים יום, ובעל אותה.

ולכן צריך להוציאה בגט.

וגם צריכה חליצה, כיון שהיא אמרה לא נבעלתי, ואסרה עצמה לשוק אם לא יחלוץ לה.

ומכיוון שבסיפא מחייבים אותו לתת גט, הרי זו ראיה שטענותיהם הן בלי שהגט יוצא תחת ידה.

ואם כן, תיקשי מהרישא לרב, מדוע באומרת תוך שלשים לא נבעלתי כופים אותו לחלוץ, ואין כופים אותו לייבם?

ומביאה הגמרא שני תירוצים ליישב את דברי רב מהקושיה מהברייתא:

תירוץ ראשון:

אמר רבי אמי: לעולם מדובר גם בברייתא כמו שהעמיד רב את המשנה, שגיטה יוצא תחת ידה. וכך אומרת הברייתא: א. יבמה שגיטה יוצא תחת ידה, ואומרת תוך שלשים יום לא נבעלתי - כופים אותו לחלוץ ולא לייבם, שהרי גיטה יוצא תחת ידה.

ב. ואם טענה לאחר שלשים יום לא נבעלתי

- מבקשים הימנו שיחלוץ לה.

ג. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי, ואין גט יוצא מתחת ידה - יוציא בגט.

ד. אם לאחר שלשים יום הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי, והיה הגט יוצא תחת ידה, מבקשים הימנו לחלוץ לה.

ואף על פי שחזר ואמר לא בעלתי, והיה מקום לומר שעל פי הודאתו שלא בעל יש לנו לכפותו לייבם, אנו סומכים על דבורו הראשון שאמר בעלתי, כיון שיש חזקה שלאחר שלשים יום אינו מעמיד עצמו מלבעול, ואם ירצה יחלוץ לה.

והיא, שאמרה לא נבעלתי - צריכה גט [שכבר ניתן לה על ידו], עם החליצה שמבקשים ממנו לחלוץ לה.

תירוץ שני:

רב אשי אמר: לעולם מדברת גם הברייתא שגט יוצא תחת ידה, ובכל זאת היא צריכה גט נוסף.

כי התם, הגט הראשון שיוצא תחת ידה, הוא גט מדרבנן, שנתן לה לזיקתו, מבלי שבא עליה, אך נפסלה בגט זה מלייבמה, ולכן אין כופים אותו לייבם.

ואילו הכא, הגט שמדברת בו הברייתא בסיפא, הוא גט מן התורה, לביאתו. שהיות ומודה שבעל, ויש ביאה אחר הגט, כי מן התורה הוא קונה את יבמתו גם אם נתן לה גט לזיקתו - חייב הוא לגרשה כדי להתירה מדין אשת איש.

ואף על פי שחוזר ואומר לא בעלתי, ודיה בחליצה, וגם היא אומרת לא נבעלתי - בכל זאת חייב לתת גם גט, כי סומכים על דבריו הראשונים שבעל אותה, היות וכבר עברו שלשים יום.

מעשה בהנהו "שני מודים", יבם ויבמה שהודו שלא בעל, אך מתחילה טען היבם שכן בעל, דאתו לקמיה דרבא.

אמר להו רבא: חלוצו לה, ושרו לה תיגרא, והתירו לה את חגורה [משל הוא להתרת הקשר שלה ליבמה]. ולא הצריכה רבא גם גט.

אמר ליה רב שרביא לרבא: והתניא, צריכה גט וחליצה!

אמר ליה רבא: אי תניא - תניא!

בעא מיניה הון, בריה דרב נחמן, מרב נחמן:

יבמה שכנסה היבם, והניחו שנבעלה, ונפטרה צרתה. ואחר כך טענה היבמה הכנוסה שלא נבעלה - צרתה מהו שתיאסר מחמת דיבורה של זו?

אמר ליה רב נחמן להון בנו: וכי מפני שאנו כופין אותו לחלוץ תוך שלשים, ומבקשין אותו לחלוץ לאחר שלשים - תיאסר צרה!? והיינו, שחזקה עליו שהוא בועל לאלתר משכנס אותה, וודאי שנפטרת בכך צרתה.

וכל מה שכופים או מבקשים אותו לחלוץ זה רק לצורך היבמה עצמה, ששויה אנפשא חתיכה דאיסורא, שהודתה ביחס לעצמה שהיא אסורה לשוק, והיא נאמנת לאסור עצמה באומרה שלא נבעלה, והיא אסורה לשוק בלי חליצה.

שנינו במשנה: הנודרת הנאה מיבמה.

תנן התם במסכת נדרים [צ ב]: בראשונה, היו אומרים שלש נשים יוצאות, ונוטלות כתובה, שעל אף שמחייבים את בעליהן להוציאן בעל כרחם, מגיע להן כתובה, ואלו הן -

א. אשת כהן האומרת נאנסתי תחתיך, וטמאה אני לך.

ב. אשה הטוענת כלפי בעלה: אינך נזקק לי לבעול אותי כדרך כל בני אדם, ואין איש שיכול להעיד עבורי על כך, אלא רק הקב"ה מן השמים, גלוי וידוע לפניו מה נעשה ביני לבינך.

ג. אשה הנודרת שלא תהנה מתשמיש, ואומרת: נטולה אני מן היהודים! וכיון שלא אסרה עצמה רק לבעלה, אלא נדרה שלא תיבעל לכל אדם, ראיה היא שהתשמיש קשה לה, ואנוסה היא על כך, ולכן מגיע לה כתובה.

אך אחר כך חזרו בהם חכמים מלומר זאת, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, ומקלקלת על בעלה, ותצא ממנו עם כתובתה, ותלך למקום אחר שאין מכירים אותה ואת נדרה, ותנשא לו.

אלא, כך הוא הדין:

האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה, ואינה נאמנת לאסור עצמה עליו ללא ראיה.

האומרת השמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה, שיבקשו מבעלה לבעול ולהתנהג עמה יפה.

והאומרת נטולה אני מן היהודים - יפר הבעל את חלקו, את כוחו של הנדר כלפיו [אך אינו יכול להפר אותו לגמרי כי אין כוחו של הבעל להפר אלא את הנדרים שבינו לבינה].

ומשמשתו לאחר שהפר לה את איסור נדרה כלפיו.

ותהא נטולה מן היהודים, אם התגרשה או מת בעלה.

איבעי להו: האומרת נטולה אני מן היהודים - ליבם, מהו דינה?

והבעיה היא מכך שכל מגמתה באומרה "נטולה אני מן היהודים" ולא אומרת "נטולה אני ממך", היא להרגיע את בעלה, שאינה נודרת הנאה ממנו מפני שנתנה עיניה באחר, אלא מפני שהתשמיש קשה לה. ולכן, היא אוסרת עצמה בכל אדם אחר שיהא מותר לשאתה אחר שיגרשנה בעלה.

אבל אחי בעלה בחיי בעלה אסור הוא לה, ואין היא צריכה לאסור עצמה גם עליו כדי להרגיע בכך את בעלה, ואין היא צריכה לכלול אותה בנדרה שהיא נטולה מן היהודים.

ומעתה יש להסתפק, אם היא עצמה מעלה בדעתה לאסור עצמה גם על היבם, במקרה וימות בעלה -

מי מסקה האם היא מעלה אדעתא דמיית בעלה, ונפלה קמי יבם, ואוסרת עצמה גם עליו.

או לא מעלה זאת בדעתה, ואין היבם נכלל בכונתה לאסור עצמה על היהודים בנדר.

רב אמר: יבם - אינו כבעל שצריך להפר לה את חלקו, כי רק לאסור עצמה לבעלה ולכל האנשים המותרים לה כעת אם יגרשנה היא התכוונה, ולא ליבם, שאסור לה אם יגרשנה בעלה.

ולכן היא מותרת ליבם.

ושמואל אמר: יבם - הרי הוא כבעל. שהתכוונה לאסור גם אותו. והוא אינו יכול להפר לה את הנדר שנדרה, כי אין היבם מיפר נדר שנדרה יבמתו בהיותה תחת בעלה.

אמר אביי כוותיה דרב שאמר היבם אינו כבעל, ואינו נאסר בה לפי שאינה מעלה בדעתה לאסור עצמה עליו - מסתברא.

דתנן במשנתנו: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה - כופין אותו שיחלוץ לה.

ואם איתא, אם נאמר, דמסקה אדעתה, שהיא מעלה על דעתה שימות בעלה ומתכוונת לאסור עצמה על יבמה - הרי יש לנו לומר שגם אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, התכוונה בכך לאסור עצמה על יבמה כדי שלא יוכל לייבמה. ואם כן -

מיבזז בזיז מינה [מתבייש ממנה], ולכן ייתכן שעבר זמן מסויים עד שבא עליה.

א ושואלים לגופה של ההלכה: עד שכופין אותו לחלוץ — ניכפנו לייבם! אמר רב: מדובר שם בשגיטה יוצא מתחת ידה, כלומר, שהיבם כבר נתן לה גט, ומאחר שנתן לה גט שוב אינו יכול לייבמה, אלא שהיא טוענת שלא נבעלה, ואין הגט מועיל להתירה לכל, ולכן היא צריכה גם חליצה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום "לא נבעלתי" — בין שהוא אומר "בעלתי", בין שהוא אומר "לא בעלתי", כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר שלשים יום — מבקשין הימנו (ממנו) שיחלוץ לה.

אם היא אומרת לאחר שלושים יום "נבעלתי" והוא אומר "לא בעלתי" — הרי זה יוציא בגט. שחזקה שבא עליה. אם הוא אומר "בעלתי", והיא אומרת "לא נבעלתי" — אף על פי שחזר בו ואמר: "לא בעלתי", צריך גט וחליצה. ומתוך ששנה כאן "צריך גט", משמע שבכל הענין מדובר כשלא היה לה גט!

אמר ר' אמי: הכוונה היא שצריכה חליצה עם גיטה, כלומר, צריכה חליצה בנוסף לגט שכבר קיבלה. רב אשי אמר: התם [שם], כשקבע שהמקרה הוא בגט היוצא מתחת ידה, מדובר בגט שנתנו לה לזיקתו, שנתנו לה קודם שכנסה — כדי לבטל את זיקת הייבום, ואילו הכא [כאן] מדובר בגט שנותן לביאתו, שלאחר שבא עליה הריהי כאשתו ומותרת לכול על ידי גט זה.

מסופר: מעשה בהנהו [אותם] יבם ויבמה, שהיו שניהם מודים שלא בא עליה, דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבא, אמר להו [להם] רבא לחכמים שלפניו: חלוצו לה (עשו לה חליצה) ושרו לה תיגרא [ופתרו את עניינה]. אמר ליה [לו] רב שרביא לרבא: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שצריכה גט וחליצה! אמר ליה [לו]: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה], וחוזרני בי מפני הברייתא.

בעא מיניה [שאל אותו] הון, בריה [בנו] של רב נחמן, מדרב נחמן אביו: צרתה מהו? אם כנס היבם את אשת אחיו נפטרה בזה הצרה, ואם לאחר זמן אמרה היבמה שלא בעל אותה, האם יש צורך באיזה מעשה כדי לפטור את הצרה מזיקת הייבום?

אמר ליה [לו]: וכי מפני שאנו כופין או לפעמים מבקשים את הבעל לחלוץ כדי לצאת מידי ספק ולהתיר את האשה, תיאסר הצרה? כי בעצם אנו מניחים שנבעלה, אבל כיון שאומרת שלא נבעלה, נמצא שהיא אוסרת עצמה לאחרים (כי לפי דבריה עדיין זיקת ייבום עליה) — ולכן אומרים שיחלוץ לה, אבל אין סומכים על דבריה עד כדי שנבוא לאסור את הצרה.

ב שנינו במשנה שהנודרת הנאה מן היבם לפני מות בעלה — מחייבים אותו לחלוץ לה. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת נדרים, בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בעל כורחם, ובכל זאת נוטלות כתובה.

והן: האומרת "טמאה אני לך", כאשר אשת כהן אומרת לבעלה שנאנסה — הוא חייב לגרשה, שכן הוא אסור בה, וכיון שהיא אנוסה — זכאית היא ליטול כתובתה. וכן האומרת "השמים ביני לבינך", כלומר, אין עדים בדבר, אלא השמים יעידו שאין אתה יכול לבוא עלי כראוי, וכיון שאין זו אשמתה — נוטלת כתובתה. וכן אם נדרה נדר "נטולה אני מן היהודים", כלומר, שלא תיהנה בתשמיש מכל אדם בישראל, משום שהדבר קשה לה.

חזרו אחר כך לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, שרוצה להינשא לו, ומקלקלת על בעלה — ומכריחה אותו לגרשה ולשלם לה את כתובתה על סמך טענת שקר. אלא כך אמרו: האומרת "טמאה אני לך" — אין די בטענה בלבד, אלא תביא ראיה לדבריה. שאכן נאנסה. אם אמרה "השמים ביני לבינך" — יעשו דרך בקשה, כלומר, ינסו לפייס ביניהם ולתקן את הדבר.

אם אמרה "נטולה אני מן היהודים" — יפר חלקו, כלומר, יפר את הנדר במידה שהדבר נוגע לו, שהרי זהו נדר בדברים שבינו לבינה, ורשאי הבעל להפר אותו ומשמשתו, ותהא נטולה אסורה בתשמיש) מן כל שאר היהודים.

איבעיא להו [נשאלה להם], ללומדים, שאלה זו: לפי המשנה האחרונה, אם אמרה "נטולה אני מן היהודים" והפר לה הבעל את חלקו, לענין היבם מהו הדין? האם חל נדר זה לגביו או לא? וצדדי השאלה: מי מסקה אדעתה דמיית [האם מעלה היא על דעתה שימות] בעלה ונפלה קמי [ותיפול לפני] היבם, וכדי לצאת ממנו היא נדרה, או שלא העלתה על דעתה שתיפול לפניו ולא נתכוונה לידור ממנו, שהרי בזמן שנדרה היא אסורה עליו.

רב אמר: יבם אינו כבעל, שלא נדרה ממנו כלל ויכול הוא לייבם אותה, ושמואל אמר: יבם הרי הוא כבעל לענין זה, שהנדר חל גם עליו ומחייבים אותו לחלוץ. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של רב מסתברא [מסתבר] לומר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה — כופין אותו שיחלוץ. ואם איתא דמסקה אדעתה [ואם יש מקום לומר שחוששים שהיא מעלה על דעתה] להיפטר ממנו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he is embarrassed with her. Therefore, it is possible that more time passed before he engaged in intercourse with her.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשגיטה יוצא מתחת ידה. פי' קס"ד שכתב לה גט גמור כמגרש את אשתו היא אומרת לא נבעלתי ואין הגט מועיל אלא לפסול והוא אומר בעלתי ומגורשת גמורה היא והכי נמי מיפרשא מילתא דרב אשי דאמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו שהגט כתוב סתם הוא אומר בעלתי וגט שנתתי לביאתי נתתי והיא אומרת לא כי אלא גט לזיקתך נתתו ועדיין לא נבעלתי.
צריכה גט וחליצה, שהיא שוי' להאי גיטא חספאואע"פ שלדבריה בחליצה מותרת כיון שהוא אומר בעלתי והוא נאמן נותנין עלי' חומרי שניהם וצריכה גט וחליצה והיינו דקס"ד דרבא דבחליצה סגי לה משום דלדבריה בחליצה ודאי יוצאה.
וקשה בעיני לומר דבשנתן לה גט לזיקתו מתחלה מוקי לה רב אשי דכיון שאסור לבעול אחר הגט האיך כנסה ועוד אמאי אינו נאמן לומר לא בעלתי אפילו לאחר שלשים וכי במקום איסורא מי לא מוקי אינש נפשיה אפילו כל ימיו וכך אמרו בירושלמי ר' חננא בשם רב והוא שיהא גט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה וכו'.
[ולשון אחר י"ל] דלר' אמי בשכתב לה גט גמור אבל רב אשי הוא דמוקי לה [שהגט כתוב סתם] ולשון אחר יש לומר שכתב לה ממש גט לזיקתו היא אומרת לא נבעלתי ולפיכך נתן לי גט לזיקה והוא אומר בעלתי וגט זה אינו מועיל כלום שטעיתי בו סבור הייתי שעדיין יבומין הראשונים עלי' וכן כולה רישא וסיפא הוא אומר בעלתי קודם הגט והיא אומרת לא נבעלתי צריכה גט אחר לביאתו שזה של זיקה אינו כלום, וזה עיקר.
וכמדומה שרש"י ז"ל מפרש גט לזיקתו ודאי והוא אומר בעלתי אחר הגט. וקשה לי, דהא לדבריו נמי ביאה פסולה צריכה גט וחליצה.

הא דתנן השמים ביני לביניך. פירש"י ז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאינו נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עוד להוכיח בינינו וזה ודאי פירוש הלשון אבל לא בירר מה היא טוענת עליו ויש אומרים שהיא טוענת שאינו נזקק לה כלל כענין שמצאו באגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לביניך שנאמר ישפוט ה' ביני וביניך פי' לפי שהרחיקה בשביל הגר ומגמרא דעל הא מתניתין משמע לכאורה דאי אמרה הכי נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
ונראה שהגאונים מפרשין שהיא אומרת שאינו יורה כחץ אבל נזקק הוא לה ובהא ודאי לא מהימנא ומשמע שהיא כך טוענת סתם השמים ביני לביניך כלומר שהשמים יודעים מה שבינה לבינו שאינה ראוי' לו.
וה"נ עלה בדוכתא (בנדרים דף צ"א) אדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ורבא אמר לא מהימנא ואותבי' עלי' דרבא השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה ופריק התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה כלומר אע"פ שכשהיא אומרת השמים ביני לבינך סתם היא אומרת ולית לה כסופא מידע ידעה שאין יוצאה מב"ד אלא א"כ מבררת במה השמים ביניהם והיא צריכה לפרט שאינו יורה כחץ וזו דבר שבערוה ומכספא בי' ולהכי מהימנא ואקשי' לרב המנונא דמשנה אחרונה והא הכא דידעת היא ובעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא ופריק קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומש"ה משקרא אלמא היא טוענת סתם אינו עמי כדרך כל הארץ והוא מכחישה וב"ד חוקרין הדבר אם טוענת אינו יורה כחץ נאמנת משום דלא קים ליה ביורה כחץ משקרא.
והא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים לי' והכא אמרינן איפכא דבמאי דקים לי' מהימנא איכא למימר והתם כיון שעל כרחה מתגרשת ואין מחלוקתן אלא בכתובה מש"ה משקרא ולאו עזות הוא אלא כשאר טענות דעלמא הילכך בברי וברי הוא נאמן בברי ושמא ברי עדיף שהבא לטעון להפסידה כתובתה בשמא לא כל הימנו.
ויש לפרש דאפילו בטוענת אינו נזקק לי שאינו יכול אינה נאמנת דסברה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וסבר הוא דמשום שאינו יורה כחץ אני אומרת כן ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא, וכן לשון הגמרא נראה.
ובירושלמי (יא,יב) אמרו כמה דשמיא רחקינן מן ארעא כן ההיא איתתא רחיקא מן גברא משמע לומר שאיני נזקק לה כלל ופירשו יעשה דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס כלומר שאם מרדה מחמת טענה זו אין דנין בה דין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו להוציא שמא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם. וכן פירשו מקצת גאונים ז"ל ועיקר הוא.
ותמהני למה אמרו בטמאה אני לך תביא ראיה לדבריה לומר שהיא עצמה אינה נאמנת כלל וכאן הטילו פשרה ביניהם י"ג התם שאיפשר שיש ראיה לא האמינוה כלל כאן שאין יודעים אלא השמים חוששין ועוד שאותה טענה נראית שקר שדרך הנשים שלא לפרסם כן וזו שאמרה כן חוששין שמא עיניה נתנה באחר ומעמידין אותה על חזקתה ואינה נאמנת אבל הכא הרי באה מחמת טענה.

נטולה אני מן היהודים ליבם. פירש"י ז"ל מי אסירא ליבם מפני גדר זה או לא וקשיא א"כ היכי אתי למיפשט ממתניתין ואי ס"ד דמסקא אדעתא מבקשין מיבעי לי' אלא מאי לא מסקה אדעתא אמאי כופין הנאת ביאה לא אסרה אנפשה דלא מסקה אדעתא.
והרב אב ב"ד תירץ בשם הרב הנבון חותנו ז"ל דמשום שאר הנאות הוא שכופין שאין אדם דר עם האסורה עליו בכל הנאות שבעולם חוץ מביאה.
ואין פי' זה מחוור לי' משום דאיהי בין לדעת בין שלא לדעת אכולי עלמא חל נדרה ועוד ליבעי נמי לבעל אחותה מאי וכן הנודר מכל הנשים וכי מותר באשת איש שנתאלמנה או נתגרשה ותו ל"ל לאתויי הכא מתניתין ונטולה אני מן היהודים מה ענין היא לאסור הנדר אבל עיקר הפי' בדברי רבינו ז"ל יבם אינו כבעל וכופין ולשמואל יבם הרי הוא כבעל ואין כופין. אבל זו שכתב ושמעת מינה דליתה לשמואל, לא בריר לן כלל.

בשגיטה יוצא מתחת ידיה. כלומר גט סתום והיא אומרת לא נבעלתי ואין גט זה מועיל אלא לפסול זיקתו ולהתירה לשוק. והוא אומר גט גמור הוא שלאחר ביאה. ובשגיטה נמי יוצא עכשיו מתוך ידו לתוך ידה, שאם לא כן לאחר שלשים יום נמי אמאי אין כופין אותו לחלוץ. וכי במקום איסורא לא מוקי איניש נפשיה. והכי איתא בירושלמי (הי"ד) דגרסינן התם ר' חנינא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתוך ידו לתוך ידה, הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה ודרב אשי נמי הכי, מיפרשא התם גט לזיקתו. כלומר התם כשהגט יוצא מתחת ידה והיא נאמנת לומר לא נבעלתי אינה צריכה אלא חליצה. אבל הכא דבעי גט אחר משום ביאתו, דכיון שאמר בעלתי והוא לאחר שלשים יום שהיא נאמן, אם כן גט הראשון שיוצא עכשיו מתחת ידה אינו מתירה שהרי משויא נפשה חתיכה דאיסורא. ואף על פי שלדברי שניהם דיה בחליצה, כיון שאמר מתחלה בעלתי והמנוה, דהא לאחר שלשים יום היו מטילין אותה לחומרא, ומצרכינן אותה גט משום בעלתי דקאמר וצריכה חליצה משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא. ונראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה רב אשי) שהוא מפרש גט לזיקתו בשכתב לה מפורש גט לזיקתו והוא אומר בעלתי אחר הגט. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא לדבריו נמי צריכה חליצה דהא ביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה.

טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. הא דלא אמרינן בתרוייהו יעשו דרך בקשה, היינו טעמא משום דבהשמים ביני לבינך דהיינו שאינו יורה כחץ, אי אפשר לה להביא ראיה, והלכך יעשו דרך בקשה, כלומר יעשה סעודה ויפייס. אבל בטמאה אני לך יכולה היא להביא ראיה. אי נמי התם מוכחה מלתא דמשקרא דאין דרכן של נשים לפרסם כן, ולפיכך חוששין שמא עיניה נתנה באחר. אבל בהשמים ביני לבינך הרי היא באה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה. הרמב"ן ז"ל.

איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו. פירש רש"י ז"ל מי אסורה ליבם מפני נדר זה או לא, מי אסקא אדעתה דמיית בעל ואף היא נתכוונה לאסרו עליה או לא. ואיכא למידק אם כן היכי אתינן למיפשט ממתניתין אי ס"ד דמסקא אדעתה מבקשים מיבעי ליה, אלא מאי לא מסקא אדעתה כופין אמאי, והא לא מסקא אדעתה והנאת תשמישיה לא אסרה אנפשה ותהא מותרת לו. ותירץ הראב"ד ז"ל (עיין בהשגות הל' אישות פי"ד הט"ז) כופין אותו משום שאר הנאות שאין אדם דר עם האסור לו בכל שאר הנאות חוץ מתשמיש. ויש מי שהקשה עליו (הרמב"ן כאן) דאם כן ליבעי נמי מההיא דבעל אחותה מי מסקא אדעתה דמייתה אחותה. ועוד וכי הנודר מכל הנשים מי שרי באותן שהיו נשואות לבעל בשעת הנדר. ותו למה ליה לאתויי הכא מתניתין דנטולה אני מן היהודים מה ענין הוא אצל אסור הנדר. אלא העיקר כמו שפירש ר"ח ז"ל ליבם מהו מי כופין אותו לחלוץ או לא, רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ ושמואל אמר הרי הוא כבעל ואין כופין אותו לחלוץ. וכן פירש רבי' אלפסי ז"ל בהלכות.
ומיהו אנא תיובתא לא חזינא לפירושו של רש"י ז"ל, משום דאיירי במתניתין ביבמה שאסרה הנאות יבמה עליה בנדר, אייתי נמי מתניתין דנטולה אני מן היהודים שאוסרת נפשה בנדר אכולי עלמא ואפילו אבעלה. ועלה קא מיבעיא להו האי אי אסקא אדעתא הנאת ביאת יבמה או לא. והיינו דלא בעי אי אסירא אבעל אחותה דביבם נמי איירינן. והיינו נמי דלא איבעיא ליה בנודר הנאה מכל הנשים.ותו דאפשר דההיא מיפשט פשיטא להו דאסירא, משום דאפשר דמיית בעל, אי נמי מגרש לה, אבל יבם דלא שריא אלא במיתת אחיו בלא בנים בלבד ולא בגרושין, כולי האי לא מסקא אדעתה. וכענין שאמרו כאן הב"ע באשה שיש לה בנים דכולי האי לא מסקא אדעתא.
ואסיקנא דלא מסקא אדעתה כרב ומתניתין דקתני הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין את היבם שיחלוץ לה לא שנא יש לה בנים לא שנא אין לה בנים. וכדברי ר"ח ור' אלפסי ז"ל אף בנטולה אני מן היהודים כן שכופין את היבם וחולץ לה. ולדברי רש"י והראב"ד ז"ל בנטולה אני מן היהודים לא מיבעיא דלא כייפינן ליה ליבם לחלוץ, אלא אדרבה אינה צריכה הפרה דמשרא שריא ליה, וה"ה שמותרת לבעל אחותה שהיתה חיה בשעת נדרה.
פרק חרש

אמר רב שגטה יוצא מתחת ידה פרש"י ז"ל דגט יבמים יוצא מתחת ידה והקשו עליו דא"כ הרי אפי' לפי' דבריו שהוא אומר בעלתי אסורה היא לו מדרבנן דקים ליה בלא יבנה ואפי' בסיפא כופי' לחלוץ ועוד היכי קתני כופי' אותו או מבקשים ממנו לחלוץ בלבד הא צריכה גט וחליצה לביאתו גט וחליצה לזיקתו לכ"נ דגט סתם יוצא מתחת ידה והוא טוען כבר בעלתי וגט גמור הוא ואינה צריכה חליצה והיא טוענת גט יבמין הוא וצריכה היא חליצה והיא ודאי נאמנת על עצמה להאסר לשוק בלא חליצה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא הילכך כשהוא בתוך ל' יום דמוקים איניש נפשיה היא נאמנת עליו ג"כ לכופו לחלוץ ושלא יעגין אותה אבל כשהוא אחר ל' יום דאיכא חזקה קצת דלא מוקים נפשיה אין כופי' אותו אלא מבקשים ממנו וא"ת כיון דלדבריו כבר נפטרת ממנו מאי איכפת ליה בחליצת' ולמה לא נכוף אותו לחלוץ י"ל מפני שהוא יכול לטעון אעפ"י שנתנו לה גט אינה אסור' בחזרה ואולי תתפייס ותחזור ליה ואינו רוצה לאוסרה עליו בחליצה הא כל היכא שהוא מודה במילתא דאסירה ליה אעפ"י שהוא טוען שאינה צריכה חליצה כופי' אותו לחלוץ ובירושלמי אמ' כעין פירושנו דגרסי' התם ר' חנינא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה:

מיתבי יבמה שאמרה לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי הרי זה יוציא בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ"י שחזר ואמ' לא בעלתי צריכה גט וחליצה פי' וכיון דקתני צריכה גט וחליצה אלמא אין גט יוצא מתחת ידה כלל שאלו היה גט סתם יוצא מתחת ידה למה צריכה גט אחר דהא ממה נפשך בחליצ' סגיא לה דלדבריה לא נבעלה כלל ולדבריו שאו' נבעלה הרי אומ' שגרשה בגט היוצא מתחת ידה אבל לא מציא לאותובי מדקתני מציעת' הרי יוציא בגט דהתם איכא למדחי דה"ק יוציא בגט שבידה מכבר אבל הכא דקתני צריכה גט חשיא ולמאי דס"ד השת' הא דקתני אעפ"י שחזר ואמ' לא בעלתי הוא בדוכת' דאעפ"י שחזר ומודה לדבריה שלא נבעלה מעולם ולדבריו דהשתא אינה צריכה שום גט לדברי שניהם כיון דמעיקר' טען שבעל והא צריכה גט בתר דבוריה קמא אזלינן לענין שתהא צריכה גט וכופי' אותו לחלוץ כדבורו אחרון:

רב אשי אמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו פי' רב אשי להעמיד דברי רב דלעולם כשגט יוצא תחת ידה ובריתא דקתני צריכה גט וחליצה לא דחקינן לומ' דצריכה עם גיטה חליצה קאמ' אלא דלעולם צריכ' גט וחליצה מ"ט דהא איהו מהימן לדידן לאחר ל' יום שבעל ואינה בת חליצה אלא בת גרושי' ואיכא נמי חזקת' דמסייע לה דלא מוקים נפשיה לאחר ל' יום אלא דאיהי משויא נפשה חתיכה דאיסורה דבעיא חליצה ולא סגיא דלא חלצה כיון דקא טענה דההוא גט יבמין הוה וכיון שלפי דבריו בעל וצריכה גט גרושי' אעפ"י שטוען שכבר נתנו לה מ"מ הוא נאמן על הביאה והיא נאמנת שלא נתן לה גט של גרושין וכיון שכן אין לנו לפטרה בלא גט לביאתו נמצ' שלפי טענת כל א' מהם בפני עצמו אינה צריכה גט אבל כשאתה מצרף מה שהוא נאמן עם מה שהוא נאמנת מתוך דבר שביניהם יחד תהא צריכה גט והיינו דאמר רב אשי דהתם גט לזיקתו הוא נדון על כרחו לפי דבריה שנאמנת עליו וכאלו נמצא הגט פסול אלינו ולפי' קתני הכא שהיא צריכה גט לביאתו כיון שהוא נאמן על הביאה:

וא"ת ותהא היא נאמנת לגמרי לומ' שאינה צריכ' גט כלל מגו דאיבעיא שתקה ומחקה גיטה שהיא כתו' סתם ומשתריא בלא שום גט ובלא שום חזקה וי"ל דכיון דאמ' לאחר ל' יום חזקה הוא שבעל והוא טען שבעל אין אומרי' מגו במקום חזקה דכיוצא בזה וכיון שכופי' אותו לחלוץ כופי' אותו גם לתת גט ולא סמכי' על מגו ואעפ"י דכבר איבעי' לן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא התם ממונא והכא איסור' ועוד אין כל החזקות שוות ולמאי דתריץ ר' אמי לעיל צריכה חליצה עם גטה קאמר אי ק"ל ואמאי לא תני צריכה חליצה ותו לא י"ל דאתא לאשמועי' דודאי צריכה היא לאותו גט שיוצא מתחת ידה כי נאמן הוא שבעל וצריכה גט לביאתו אלא שהוא נאמן על הגט שבידה שהוא גט גרושי' ומ"מ אם נמצא בו שום פסול שאינו מתירה לשוק ופוסלה עליו כופי' אותו לחזור ולתת לה גט ולהכי קתני צריכ' חליצה עם גטה וקתני אעפ"י שחזר ואמ' לא בעלתי לרבותא דאע"ג דלדברי שניהם דהשתא אינה צריכ' לאותו גט שבידה כיון שכבר אמר בעלתי על דבורי' קמא סמכי' בהא ועדין צריכא לאותו גט שבידה עם החליצה ולמאי דברירנא לא מצטרכין לתרוצי מידי בלישנא דבריתא אלא ה"ק צריכה היא לאותו גט שבידה עם החליצה שעתיד לחלוץ לה:

תנן התם בראשונה היו אומרי' ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובה פירשתי בארוכה במקומה בשלהי מ' נדרים בס"ד:

איבעי' להו נטולה אני מן היהודים מהו פרש"י ז"ל אשה שאמרה בפני עדי' בחיי בעלה שהיא נטולה מן היהודי' ומת בעלה ונפלה לפני יבם מהו לאסרה עליו מפני הנדר הראשון מי מסקא אדעתא דנפלה לפני יבם וכללה בנדר אף ליבם והרי הי' אסורה לו או דילמא דהא לא אסקא אדעת' ולא נכלל היבם בנדרה כלל והרי היא מותרת לא בלא שום הפרה ואיפליגו בה רב ושמואל רב אמר יבם אינו כבעל כלו' אינו נבעל שצריך הפרה דבלאו הפרה שריא ליה שלא נכלל היבם בנדרה ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל שצריך הפרה ואינו יכול להפר שאין היבם מיפר בקודמי':

אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופי' אותו שיחלוץ לה ואם איתא דמסקא אדעת מבקשי' מבעי ליה וה"פ כוותי' דרב מסתברא שאין אשה שהוא תחת בעלה הנודרת סתם נותנת דעתה על היבם שהרי אפי' כשנדרה ממנו בפי' בחיי בעלה כופי' אותו לחלוץ מפני שאנו אומדי' דעתה שלא נתכוונה לאוסרה עליו מחמת הקפד תשמש וכ"ש כשנדר' סתם שלא ירד' דעתה על יבמה כלל וכ"ת א"כ במתני' דלא אסיק דעתה על תשמיש יבמה למה צריך שנכוף אותו לחלוץ יש לפרש דמ"מ הרי אסרה אותו עלי' בפי' מפני שאר הנאות ואעפ"י שתהא מותרת לו בתשמיש אין אדם דר עם נחש בכפיפה ולפי' כופי' אותו לחלוץ שאין זווגן עול' יפה כן תירץ הראב"ד ז"ל ואינו נכון דמ"מ יהא מייבם משום מצוה ואא"כ יגרש אבל הנכון בעיני דאנן הכי אמרי' דודאי כשנדרה מיבמה בפי' לא סגי שלא אסרתו עליו מ"מ עיקר כוונתה לא הוה בנדר אלא מפני שאר הנאו' ואגב שאר הנאות כללה אף התשמיש ואע"ג דהא מידע ידעא בנפשה דלא אתיא מסתמא לידי תשמיש דלא מסקא דעתה דנפלה קמי יבם מ"מ לא חלק' בנדרה ונדרה על הכל וא"כ היא הנותנת כשאוסרת תשמיש העולם עליה סתם שאין דעתה על יבמה כלל ולא כללתו בנדרה דלא מסקא דעתה שנפלה קמי יבם:

ויש מקשי' עוד לפי פרש"י ז"ל דא"כ ליבעי נמי מה היא בבעל אחות' מי מסקא דעתה דמיתה אחותה ועוד הנודר סתם מכל הנשים מי שרי באותן שהיו נשואות באותו שעה שנדר ובודאי שאין זו דומיא לנודר סתם מכל הנשים דהתם שיש להם התר בין במיתת בעל בין בגרושי' ואפי' יש להם כמה בני' מסיק לי' אדעתי' אבל ביבם דלא משתרי' אלא במיתת בעל וגם שלא יהו לה בנים כלל אפשר דלא מסקא דעתה דנפלה קמי יבם וגם בעל אחותו נמי נהי דלא משתריא ליה בגרושין אלא במיתת אחותה מ"מ הא משתריא ליה במיתתה אעפ"י שיש בנים ועוד דלא מירחק להו לאינשי נשואי בעל אחותה או נשואי אחות אשה לאחר מיתה כדמרחיק לה בדעתייהו נשואי אשת אח ואעפ"י שיש שם מצו' רוב בני אדם מתרחקים מן היבום שהם יראי' שהם יכוונו לשם נוי ודברים אחרים ונמצאו פוגעים בערוה וכדחזי' בזה מעשים בכל יום שהיבום מתרחק לבני אדם ומתרצי' מאה פעמים באחו' אשה לפרנס ביניהם כמו שאו' יוסף הכהן לכי ופרנסי בני אחותך כנ"ל:

ומיהו אין פי' של רבי' ז"ל מחוור חדא דכיון דמייתי הכא מתני' דשלש נשים ועליה שאלו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו ודאי ראיה היא דדכותא בעי אי קנסי' ליה גבי יבם כמשנה אחרונה גבי בעל או לא דאלת"ה למה הביאו כאן משנת ג' נשים דהא לפום פרש"י ז"ל אין ענין בעיא זו לאותה משנה ואין למשנ' ההיא עסק כאן ולא אתי שפיר לפי לישנ' דנקטי יבם אינו כבעל או יבם הרי הוא כבעל ולמה לנו לתלותו שצריך הפרה כבעל או שאינו צריך נימ' רב אמר מותרת ליבם ושמואל אמר אסור לפי' הנכון כמו שפי' רב אלפס והגאון ז"ל ועליו הסכימו בתו' האומ' נטולה אני מן היהודים דקנסי' שמא נתנ' עיני' באחר להוציא נפשה אפי' מיד היבם וכיון שכן אין היבם יכול להפר חלקו תהא עגונה כל ימיה שאין כופי' אותו לחלוץ או דילמ' הא ודאי לא מסקא אנפשיה דנפלה קמי יבם ולא נתכוונה להתקלקל עליו כלל וכיון שכן דנים אותה כמשנה ראשונה וכופי' אותו לחלוץ:

רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ והלכתא כרב בין שיש לה בנים בין שאין לה בנים כדאסיק' בשמעתי' וזה הפי' עיקר ונכון. ובהכי סליק לן פרקא שבח לאל בורא שמיא וארקא:

ואקשי' ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם, פי' נהי דאיהי מהימנא שלא בא עליה נכופנו שיבא עלי' ואמאי תני כופין אותו שיחלוץ לה. א"ר בשגיטה יוצהא מת"י:

ירולשמי חברייא בעי מה אנן קיימן אם כמשנה ראשונה שמענו שמותר ליבם. ואם כמשנה אחרונה שמענו ושמותר לחלוץ. שמענו שכפין. פי' בתמיה אע"ג דנתן חזרו לומר מצות חליצה קודמת לא שנכוף אותו כדאמרינן בפ' החולץ א"ר ואין כופין ואהדר ר"ה שגיטה יוצאה מת"י ותוך ידה. הוא אומר בעלתי וגט אשה היא ודייך בגט זה ופקעה ממך זיקת יבמין והיא אומרת לא נבעלתי וגט יבמה הוא זה כאדם הנותן גט לבימתו לפוסלה עליו ועדיין צריכה חליצה לזיקתו הלכך כופין אותו שיחלוץ לה אסור לקיימא מפני גיטא.

תניא יבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי בין הוא אומר בעלתי ובין שאומר לא נבעלת כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי זו יוצאה בגט. פי' היא נאמנת שאומרת נבעלתי ופקעה זיקתו ודי לה בגט זה שיצא מת"י והוא שאומר לא בעלתי ועדיין צריכה חליצה לא כל הימנו לאסרה ולא מבעי' לאחר ל' יום דכולי האי לא מוקים אינש אנפשי' אלא אפילו תוך ל' יום היא נאמנת דחזרת הכנוס בעול לאלתר כדאמרי' לקמן גבי צרתה ול"א דעד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' אלא בדאמרה לא נבעלתי ושויתה אנפשה חתיכה דאיסורא. וכופין את היבם לחלוץ שמה מפסיד בכך. אבל בדאמרה היא נבעלתי אפילו בלילה ראשונה נאמנת ולא כל הימנו לאסורה ובריתא סתם קתני דכ"ז שהאי אמרה נבעלתי האי נאנמת בין תוך ל' בין לאחר ל', הוא אומר בעלתי והאי אומרת ל"נ אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה. פי' הכי משמע כיון דאמרה האי ל"נ שויתה אנפשה חד"א וצריכה חליצה וכיון דאמר הוא בעלתי ואית לן חזקה דכל הכונס לאלתר הוא בעול צריכה גט ואע"פ שחזר ואמר לא בעלתי והודה לדבריה כיון דמתחילה אמר בעלתי וחזקת הכנוס בעול. היא צריכה גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' ומדקתני דצריכה גט וחליצה משמע דאין גיטה יוצא מתי. והיכא אוקי בשגיטה יוצא מת"י ואכתי הק"ל אמאמי קתני רישא כופין אותו לחלוץ עד שיכפנו לחלוץ יכפנו ליבם. ומתרץ ר"א דהכי קתני צריכה חליצה עם גט, ולעולם בשגיטה יוצא מת"י. ונ"ל דר"א לפי תירוצא הכי מתרץ הברייתא אע"פ שחזרה ואמרה נבעלתי צריכה חליצה עם עם גיטי' כיון דאמרה תחלה לא נבעלתי.

בעי מני' חנן ברי' דר"נ מר"נ צרתה מאי היא פי' שכנסה היבם ונפטרת צרתה ואמרה היבמה אח"כ לא נבעלתי מהו לאסור צרתה מפני דבורה של זו. א"ל וכי מפני שאני כופים ומבקשים נאסור צרתה. פי' אם אנו כופין ומבקשים לצרתה משום דשוי' אנפשי' חד"א נאסר צרתה. צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה כונס את האשה בעול לאלתר ובחזקה זו אנו סומכין להתיר צרה.

מתניתין המדרת הנאה מיבמה בחיי' בעלה כופין אותה שיחלוץ לה. לאחר מית הבעל מבקשים ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך. אפי' בחיי בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה. פי' אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה מפני שעם שהי"ל עמו ועכשיו שמת בעלה היא אסורה להתיבם לו מפני נדרה. אם אניו רוצה לחלוץ לה כופין אותו שיחלוץ לה שהרי אניה יכולה להתיבם. ולא מבעי למשנה אחרונה אלא אפי' למשנה ראשונה דאמרי' מצות יבום קודמת כופין אותו שיחלוץ לה. אבל אם נדרה לאחר מיתת בעלה שנתכוונה לכך לאסור עצמה עליו מבקשים ממנו ואפילו למשנה אחרונה שאין כופין כדאמרי' לעיל בפ' החולץ.

תנן התם ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך. והשמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים. חזרו לור שאל תהא אשה נותנת עניה באחר ומקלקת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה. ונטולה משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. פי' אשת כהן שאמרה לבעלה נבעלתי באונס ונסורה אני לך כופין אותו ונותן לה גט ונותן לה כתובה חזרו לור שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת עד שתביא ראי' לדבריה ואע"ג דשויתא אנפשה חד"א בעלה כופה אותה ואיני מאמניה ולא מענישא. א"נ אומר לה צא באל כתובה אם את חוששת על נפשך ואניה נוטלת כתובה עד שתביא ראי' לדבריה. והשמים ביני לבינך עד עלי הבור אשאינך יורה כחץ וא"א בך שאני רוצה לעשות בנים. ובראשונה היו סוברים דאשה מוקדת אפו"ר ולא הי' מבקשים ממנה שלא תחיש לכך ודברים שבינו לבינה היא נאמנת. חזרו לומר שאין האשה מצוה על פו"ר אם נתפייסה רי טוב ואם לא נתפייסה ובאה מחמת טענה דבעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה ואע"פ שאינו מצוה על פו"ר אני רוצה לסמוך לעיו בזקנות בכה"ג יוציא ויתן כתובה כדאמרן לעיל בהבא על בימתו. והאומרת נטוהל אני מן היהדוים שנדרה ואמרה הנאת תשמיש כל היהודים עלי בקונס הזה. היו אומרים ברשונה יוצא ויתן כתובה דאלו נדרה על בעעלה לחוד הו"ל מודרת דבעי לאנסובי לאחרינא וקנסוה ככתובתה. אבל כי נדרה מכל היהודים דלאו בדעתה לאנסובי לאחריני לא הוי מורדת בכך אלא מפני שהתשמיש מאוס עלי' מ"ה לא קנסוה בכתובתה.

חזרו לומר שלא תהא נותנת עיני' באחר ומקלקלת אצל בעלה ותלך אצל חכם ויתיר נדרה. אלא אמרו יפר חלקו שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. ואע"ג דאמרינן בנדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו דוקא כשהותר ע"פ חכם שעוקר הנדר מעיקרו אבל בעל שמפר בעל כרחו מה שמפר מפר והשאר אינו מופר:

איבעי' להו נטולה אני מן היהודים. ליבם. אמי מי מסקא דעתה דמת בעלה ותפול קמי יבם או לא. פי' מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעל היא לא. מי מסקא דעתה דמיית בעל ותיפול קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידי' ובעל לא הפר אלא לחלקו ובים לא מצי מיפר שאפילו בעל אניו מפר בקודמים ואסורה. או לא אסקה דעתה ולא נדרה לא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע"י גרושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה. אבל היבם שאסורה לו ועומדת אפי' לאחר גירושי' לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה. רב אמר אניו כבעל שהי' צריך להפר דליבם מותרת באל הפרה ושמואל אמר ה"ה כבעל שהנדר חל עליו ואסורה היא לו דמסקה דעתה דמת בעלה ואדעתא דיבם נדרה. אמר אביי כותי' דרב מסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואם איתא דמסקא דעתה דמית בעל. מבקשים ממנעו מבעי' ליה שהרי נתכוונה לכך בחיי בעלה. אלא לאו ש"מ לא מסקא אדעתה דמית בעלה וה"נ לא מסקי אדעתה דמית בעל ואל נדרה אלא מאותן שהיו מותרים לה בגירושי בעלה ולא מיבם. והלכך מותרת הי אליבם. וקי"ל הל' כרב באיסורי וכ"ש שדייק מתני' כוותי':

תניא יבמה שאמרה בתוך ל' לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שאומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי ה"ז יוצאה בגט פירוש לאחר ל' יום קאי. הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה. האי סיפא נמי לאחר ל' יום קאי וכולה מתני' מיירי כשהגט יוצא מתחת ידה דאי אין הגט יוצא מתחת ידה עד שכופין אותו לחלוץ הוה כופי' אותו ליבם. והא דקתני צריכה גט וחליצה פירשה ר' אמי שצריכה חליצה עם גיטה שיוצא מתחת ידה והאי דקאמ' אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי לא להצריכה חליצה קאי דכ"ש הוא דצריכה חליצה כשלא בעל יותר משבעל אלא ה"ק אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי [אין] כופין אותו שיחלוץ לה אלא מבקשים ואין כופין דאדבורא קמא סמכינן דאמר בעלתי רב אשי אמר התם תנן גט לזיקתו הכא גט לביאתו פי' רב (אסי) [אשי] מיירי נמי כשהגט יוצא מתחת ידה והכי אוקי לה ומאי צריכה גט וחליצה דקאמר צריכה גט אחר חוץ מהגט הראשון שנתן לה לזיקתו לפוסלה ממנו ומן האחים. דה"ק בעלתי אחר שנתתי לה גט וביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן וצריכה גט וחליצה. וה"ק אף ע"פ שחזר ואמר לא בעלתי לא תימא אדיבורא בתרה סמכינן ולא תהא צריכה גט אלא אדיבורא קמא סמכינן וצריכה גט. בעא מניה הונא בריה דרב נחמן מרב נחמן צרתה מהו. פי' אמתני' קאי יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי ויבם אמר בעלתי מהו לאסור צרתה לעלמא משום דיבורא דידה דאמרה לא נבעלתי דאי לדיבוריה דידיה צרתה מותרת לעלמא בלא חליצה א"ל מפני שאנו כופין ומבקשים נאסרה צרתה פי' ומותרת לעלמא בלא חליצה. תנן התם בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך (אני) נטולה אני מן היהודים וחזרו לאמר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. והשמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. נטולה אני מן היהודים [יפר חלקו והיא משמשתו] הא דקתני טמאה אני לך אוקימ' בפ' בתרא דנדרים בשמעתא בתרא באשת כהן שנאנסה דאי באשת ישראל אי באונס משרא שרי ליה אי ברצון מי אית לה כתובה. אלא ע"כ באשת כהן שנאנסה דאסורה ליה ואית לה כתובה ומדקאמר דאי אמרה זנתה ברצון לית לה כתובה ש"מ דלא אמרי' בחיוב שמחייב אדם את עצמו בממון אין אדם משים עצמו רשע אלא לאו ש"מ דלא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע לגבי חיוב ממון. והאי דקת' נטולה אני מן היהודים צריכה הפרה כשאמרה הנאת תשמיש היהודים עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אבל אמרה הנאת תשמיש על היהודים כיון דמשעבדא ליה לתשמיש לאו כל כמינה וא"צ הבעל הפרה מחלקו ולא חייש משום איסור כולל. ופי' השמים ביני לבינך שאינו יורה כחץ והר"א אב ב"ד ז"ל פי' שלא נזקק עמה ומהמנינן לה (וא"צ הבעל הפרה מחלקו) מגו דאי בעיא אמרה דאינו יורה כחץ דאיהי מהימנא משום דקים לה. איבעיא להו נטולה אני ליהודים ליבם מהו מי מסקא אדעתה דמת בעל ונפלה קמי יבם או לא. פרש"י ז"ל מי מסקא אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם וחיילה עלה נדרה או לא מסקא אדעתא ולא חיילה עלה נדרה דכשאמרה נטולה אני מן היהודים לא אמרה אלא בשביל גירוש דבעל שלא יהא בעל סבור שעיניה נתנה באחר אם יגרשנה אבל ביבם אם גירשה זה אסורה באחין לא אסקא אדעתה דמית בעלה ונפלה קמי יבם אדעתא דהכי לא נדרה ולא חיילה עליה. רב אמר [יבם] אינו כבעל ולא חיילה עליה. ושמואל אמר יבם א). תניתוה נדרה אין הבעל יכול להפר לסלק הנדרים שנדרה בחיי הבעל שאפי' הבעל אינו מפר בקודמים. אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתניא הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופים אותו שיחלוץ לה. ואם איתא דמסקא אדעתה מבקשים מיבעי ליה. אלא לאו ש"מ לא מסקא אדעתה ואפ"ה חייל עלה נדרה כיון שנדרה הנאה סתם בפי' מיבמה ולא דמי למתני' דלא אדכר יבמה כלל אלא שאמרה סתם נטולה אני מן היהודים וכיון דלא אסקא אדעתה לא חייל עליה נדרה. והרב אלפס כתב בהלכותיו מי מסקא דעתה כלומר וכופין או לא מסקא אדעתא ומבקשים. והלכה כרב דאמר כופין אותו שיחלוץ לה ונ"מ דלא הויה מורדת. טעמה דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויה מורדת וש"מ דליתא לשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ועל זה כתב רבינו אפרים ז"ל היכי קא פסיק הכא דליתא לשמואל דהא שמואל גופיה הוא אמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג עליה דרב דאמר יבם אינו כבעל וקאמר התם אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואם איתא דכופין ומבקשים דהא מתנית' שייך במורדת א"כ קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי שתיק גמרא מניה אלא ודאי ליתא להאי דיוקא וליכא למשמע מינה דהויה מורדת כלל ולא שמעינן מינה אלא לאחר מיתת בעלה אין כופין אותו לחלוץ כפשטה דמתניתין אבל הפסדת כתובתה מלתא אחריתי [היא ולא] שייכא בכופין ומבקשין דהכא כלל אלו דבריו ז"ל ונראין קצת דבריו ולא כולם נראה קצת דרב ושמואל לא איירו כלל בכתובה אלא בכופים ומבקשי' וליכא הכא דין מורדת. רק מה שהקשה דשמואל אדשמואל תירץ אבא מארי ז"ל הא הא אקשי' בפ' אע"פ דשמואל אדשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והוא גופיה אמר תבע הוא נזקקים. ומסקנא כאן למשנה אחרונה כאן למשנה ראשונה למשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה היו מתכוונים לשם מצוה ה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. ואסיקנא בפרק החולץ דחזרו לומר מצות יבום קודם למצות חליצה והלכך כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ורב ושמואל אמשנה (ראשונה) [אחרונה] אמרו ואחזרו לומר קיימי הלכך אי מסקא אדעתה הויא מורדת ולא קשיא דשמואל אדשמואל:

תובד"ה היא אומרת נבעלתי כו' דבתוך ל' משמע ברישא דאינה צריכה גט כו' ולא קתני וצריכה גט כו' עכ"ל אבל אי איירי הסיפא בלאחר ל' וצריכה גט לא תקשי להו במציעתא דקתני בלאחר ל' מבקשין הימנו שיחלוץ לה דהיינו ע"כ בהיא אומרת לא נבעלתי והוא אומר בעלתי אמאי לא קתני בה וצריכה גט דאיכא למימר כיון דמבקשין לו שיחלוץ לה לא איצטריך ליה למתני דודאי הוא דצריכה גט דהא מחזקינן לה בנבעלה כיון דאין כופין אותו שיחלוץ ומזה יתיישב מ"ש התוספות לקמן ומיהו י"ל דאיהי נמי בעיא גט אפילו שניהם מודים שלא בעל כו' ולא נקט אמר לא בעלתי בתחלה אלא לאשמועינן דאפ"ה כופין לחלוץ כו' עכ"ל דמי הכריחם השתא לומר דסיפא דברייתא כופין הוא אמאי לא נימא השתא דמבקשין הוא כפרש"י וההיא וכי מפני שאנו כופין מיירי בששניהם מודים שלא בעל ולפי דרכינו ניחא דאי הוה בסיפא מבקשין לא הוה איצטריך למיתני וצריכא גט כמו דלא קתני ליה במציעתא וק"ל:

בפרש"י בד"ה אמר רבי אמי לעולם כו' ואע"ג דקתני אמבקשין כו' עכ"ל ויש להקשות לרבי אמי ע"כ הא דקתני בסיפא דמתניתין ובזמן שהודה אפילו לאחר י"ב חודש כופין כו' ומיירי באמר מתחלה לא בעלתי וא"כ לא שייך למימר ביה שנתן גט לביאתו והדרן קושיין לדוכתין עד שכופין לחלוץ נכפינו לייבם וי"ל דאיידי דקתני ברישא כופין לחלוץ קתני נמי בסיפא כופין לחלוץ:

תוס' בד"ה אבעיא להו נטולה כו' ועוד מאי קאמר ש"מ כופין כרב והלא היא מותרת לו כו' עכ"ל ובספר מלחמות הוסיף בזה ואם מפני שאר הנאותיה שאסורות עליו הרי יכול הוא לומר בעינא דעבידנא מצוה ואח"כ אם לא תמצא פתח לנדרה אוציא אותה בגט והיאך כו' עכ"ל ע"ש:

תוד"ה איבעיא להו נטולה אני וכו' עד ע"כ נראה לפרש וכו' עד או שמא לא עשתה כדי לאסור עצמה על יבמה כמו על בעלה. ר"ל וכופין אותו לחלוץ לה אבל מ"מ אסורה ליבם אע"ג דלא מסקא אדעתא לאסור עצמה איבמה מ"מ בכלל שאר יהודים הוא אלא דלזה מהני מה דלא אסקא אדעתא לאסור איבמה לענין שכופין אותו לחלוץ לה:

רש"י בד"ה צרתה מהו כו' של זה הס"ד:

תוס' בד"ה אמר ר' אמי כו' הך משנה כו'. נ"ב פירוש הך ברייתא דיבמה שאמרה כו' ודו"ק:

סליק פרק בית שמאי

מיבזז בזיז. בוש הימנה: בשגיטה יוצא. שנתן לה גט וקס''ד גט גמור לביאתו הוא: היא אומרת נבעלתי. לאחר שלשים קאי: יוציא בגט. אם בא להוציאה דיה בגט דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקים: צריכה גט לביאתו. משום דאמר בעלתי ולאחר שלשים יום איהו מהימן: וחליצה. משום דהיא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ומדקאמר צריכה גט מכלל דבאין לה גט עסקינן ואמאי קתני רישא כופין לחלוץ ניכפינהו לייבם: אמר רבי אמי. לעולם בשגיטה בידה והכי קאמר צריכה חליצה עם גיטה ואע''פ דקתני אמבקשים קאי וה''ק אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר כופין הואיל ומודה אפ''ה אין כופין אלא צריכה חליצה ואי לא בעי למיחלץ לא כייפינן דסמכינן אדיבוריה קמא הואיל ולאחר שלשים יום הוא: רב אשי אמר. לעולם צריכה גט אחר לבד גט הראשון דהתם גט לזיקתו ונפסלה עליו לפיכך לא נכפינן לייבם וכיון דאמר בעלתי צריכה גט לביאתו דיש ביאה אחר הגט והשתא מסתברא אע''פ דקתני וה''ק אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תיבעי גט אלא חליצה אפ''ה בעיא גט: שניהם מודים. שלא נבעלה ומעיקרא אמר בעלתי: הון. כך שמו: צרתה מהו. יבמה שכנסה היבם ונפטרה צרתה ואמרה יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו ליאסר צרתה מפני דיבורה של זו: מפני שאנו כופין ומבקשים. לצרכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא נאסרה צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה הכונס את האשה בועל לאלתר: האומרת טמאה אני לך. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאיתסרא עליה וכתובתה לא מיפסדה ובאשת כהן מוקמינן לה בפרק בתרא דנדרים: השמים ביני לבינך. גלוי וידוע לפניו שאינך נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עד להוכיח בין שנינו: נטולה אני מן היהודים. נדרה היא שלא תיבעל ליהודים ומדאסרה נפשה אכולי עלמא ש''מ תשמיש קשה לה ואנוסה היא לפיכך נוטלת כתובתה: נותנת עיניה באחר. ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לו: תביא ראיה לדבריה. ואם לאו לא כל כמינה דאסרה נפשה עליה: יעשו דרך בקשה. לבעל להתנהג בה מנהג יפה: ליבם מהו. מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה או לא: מי מסקה אדעתה דמיית בעלה. בלא בנים ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידיה ובעל לא הפר אלא לחלקו ויבם נמי לא מצי מיפר שאפי' בעל אין מיפר בקודמים ואסורה לו: או לא אסקה אדעתה. ולא נדרה זו אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע''י גירושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה אבל איבם שאסורה לו ועומדת אפי' אחר גירושין לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה: אינו כבעל. שיהיה צריך להפר כבעל דאדעתא דבעל נדרה וצריך הוא להפר אבל ליבם מותרת בלא הפרה:

היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי יוציא בגט. פי' בקונט' דאאחר שלשים יום קאי וכן נראה דומיא דסיפא דהוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ''כ צריכה גט וחליצה והיינו דוקא אחר שלשים דבתוך שלשים משמע ברישא דאינה צריכה גט דקתני כופין אותו שיחלוץ ולא קתני וצריכה גט וה''ה דהך בבא נמי דהיא אומרת נבעלתי אלאחר שלשים יום קאי אבל בתוך שלשים יום צריכה חליצה דאי אתוך שלשים נמי קאי ליתנייה נמי לעיל גבי תוך שלשים שלא נטעה להעמידה דוקא אלאחר ל' כמו סיפא ולפי זה לא יתכן הא דאמר בסמוך וכי מפני שאנו כופין ומבקשים נאסור צרתה ופירש בקונט' וכן ר''ח וכי מפני שאנו כופין בתוך שלשים ומבקשים אחר שלשים נאסרה צרתה ואמאי שריא צרתה בתוך שלשים הא איהי גופה כי אמרה נבעלתי בתוך ל' בעיא חליצה וכ''ש צרתה דלא קים לה בבעילה כמותה שיש לנו לאוסרה בלא חליצה אלא נראה דצרתה לא שריא בסמוך אלא אחר ל' דוקא וכופין היינו כי אמר בעלתי וחזר ואמר לא בעלתי דומיא דסיפא דברייתא אבל כשלא אמר מתחלה בעלתי אלא שניהם מודים מתחלה ועד סוף שלא בעל אפילו אחר ל' לא שריא צרה דהא משמע בסיפא דוקא כשאמר מתחלה בעלתי צריכה גט אבל אם אמר מתחלה לא בעלתי אינה צריכה גט ולא יתכן שתהא מותרת הצרה כששניהם מודים שלא בעל ולהחזיקה כודאי בעולה כיון דאיהי לא בעיא גט ומיהו י''ל דאיהי נמי בעיא גט אפי' שניהם מודים שלא בעל והא דנקט והוא אומר בעלתי וחזר ואמר כו' ה''ה אפי' אמר לא בעלתי בעיא גט אלא לא נקט אמר בתחלה בעלתי אלא לאשמועינן דאפי' הכי כופין אותו לחלוץ ולא כמו שפירש בקונטרס ור''ח דאין כופין ועוד יש לפרש דבסמוך שריא צרתה אפי' תוך שלשים כמו שפירש בקונטרס ור''ח והוא אומר לא בעלתי קאי נמי אתוך שלשים וכן סיפא דהוא אומר בעלתי קיימא נמי אתוך ל' ואפי' שניהם מודים שלא בעל צריכה גט בהדי חליצה אפי' תוך שלשים ולאו דוקא נקט הוא אומר בעלתי כדפי' ורישא דקתני כופין אותו לחלוץ ה''ה דגט נמי בעיא כדקתני בסיפא אלא אכתי לא אתא לאשמועינן תקנתא דגט בהדי חליצה אלא דין כפייה ובקשה דחליצה ומחמת שתי הלשונות שפר''י נראה לאסור הצרה עד לאחר שלשים יום אם לא יודו שניהם שבעל ולהצריך גט לכנוסה אפי' תוך שלשים אפי' שניהם מודים שלא בעל: אמר ר' אמי. לא בעי לאוקומי הך משנה כמשנה אחרונה (לעיל דף לט:) דמצות חליצה קודמת ולכך כופין לחלוץ דאמתני' קאי ומתניתין דאיירי בדיני ייבום לפי משנה ראשונה קיימא: אמר רבי אמי צריכה חליצה עם הגט. פי' גיטה שהיה כבר ואם תאמר וא''כ מאי הא דקתני ואע''פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה אדרבה היא הנותנת דכיון דלא בעל צריכה חליצה ויש לומר דהכי קאמר אע''פ שאמר לא בעלתי צריכה להיות בידה גיטה לראיה כי לא תוכל להנשא על פי חליצה בלבד. ר''י: השמים ביני לבינך. פי' בקונטרס גלוי וידוע לשמים שאין נזקק עמי כשאר בני אדם ולא נהירא דבשלהי נדרים (דף צא.) מפרש בגמרא בהדיא דהיינו שאינו יורה כחץ: יעשו דרך בקשה. פר''ת יתפללו למקום ויתן להם בנים ור''ח פי' יעשה סעודה ויפייסה וכן בירושלמי: איבעיא להו נטולה אני מן היהודים מהו ליבם. פי' בקונטרס מי אסורה ליבם משום נדר זה דמסקה אדעתה דמית בעלה ונפלה קמיה ואסורה לו או לא מסקה אדעתה ולא אסרה נפשה איבם וקשה לר''י על פירושו דפשיטא דאסרה נפשה אכל היהודים ועוד מאי אינו כבעל אינו כשאר אדם מיבעי ליה ועוד מאי קאמר ש''מ כופין כרב והלא היא מותרת לו על כן נראה לו לפרש דמיבעיא ליה אי מסקה אדעתה לאסור נפשה על היבם ומבקשין לחלוץ או שמא לא עשתה כדי לאסור עצמה על יבמה כמו על בעלה וקאמר רב יבם אינו כבעל דלא מסקה אדעתה לאסור עצמה איבמה כמו על בעלה ולכך כופין שיחלוץ לה ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומבקשין שיחלוץ דמסקה אדעתה לאסור עצמה על יבמה. כן נראה לי עיקר לפי שטה זו:

יבמות קיב ע"א

יבמות קיב ע"א - Steinsaltz

דף קיב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד