יבמות קיג ע"א

מימנעי ולא נסבי לה [יימנעו ולא ישאו אותה] כלל, כיון שתוכל למאן לעולם, מה שאין כן בקטנה, שיש גבול של זמן למיאונה.

ועוד שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] קטנה דאכלה [שאוכלת] בתרומה כשנישאת לכהן, ומאי שנא [ובמה שונה] חרשת דלא אכלה [שאינה אוכלת] בתרומה, אף על פי שנישואי שתיהן הם רק מדברי סופרים? דתנן [שכן שנינו במשנה]: העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט, ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה, ומשמע אילו היא חרשת לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה!

ומשיבים: הטעם בחרשת הוא מפני גזירה, שמא יאכיל בתרומה גם כהן חרש שנשא חרשת. ושואלים: איזה איסור יש בדבר? וליכול [ושיאכיל]! הלוא קטן אוכל נבלות הוא, שכן החרש שאין בו דעת דינו כקטן, וקטן האוכל נבילות אין חייבים להפרישו מהן. ואם תאכל חרשת זו בתרומה שלא כדין, אין אנו חייבים למנוע את הדבר.

אלא הטעם הוא: גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת, שהיא בת דעת, וכיון שמן התורה אין נישואיה לחרש תופסים — אסור לה לאכול. ושואלים: וחרש בפקחת נמי ליכול [גם כן שתאכל] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], שיש דברים שמן התורה אין מפרישים מהם תרומה, ורק מתקנת חכמים מפרישים. וזו כשם שנישואיה הם מדברי סופרים — כך תאכל בתרומה שמדברי סופרים! ומשיבים: גזירה דלמא אתי לאוכלה [שמא יבוא להאכילה] אף בתרומה דאורייתא [שמן התורה].

ועוד שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] קטנה דאית [שיש] לה כתובה, ומאי שנא [ובמה שונה] חרשת דלית [שאין] לה כתובה? ומשיבים: שאם כן, שיצטרכו לתת לה כתובה — מימנעי [יימנעו] ולא נסבי לה [ישאו אותה] כלל.

ושואלים: וקטנה מנלן דאית [מניין לנו שיש] לה כתובה? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: קטנה הממאנת בבעלה, ויצאה ממנו, וכן השנייה שאסורה משום ערוה שמדברי סופרים, והאיילונית שהתברר כי איננה מסוגלת ללדת כלל — אין להן כתובה. אבל כל היוצאה בגט, וקטנה בכלל זה — יש לה כתובה.

ושואלים: וחרשת מנלן דלית [מניין לנו שאין] לה כתובה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חרש ושוטה שנשאו פקחות, אף על פי שנתפקח החרש אחר כך, ונשתפה (חזר לשפיותו) השוטה — אין להם לנשותיהם עליהם כלום, שאינן יכולות לתבוע מהם דבר גם אם כתבו להן כתובה. ואם רצו לקיימן לאחר שנעשו בני דעת — יש להם מאז כתובה, כדרך כל בני דעת הנושאים נשים.

ופקח שנשא חרשת או שוטה, אם רצה וכתב לה כתובה, אפילו כתב לה מאה מנה — כתובתה קיימת, מפני שרצה לזוק בנכסיו, כלומר, כיון שעשה כן מרצונו, בלי שחייבוהו חכמים, הרי זה כאדם שרוצה להזיק עצמו ולהוציא מנכסיו בכל דרך, שהרשות בידו לעשות כן. ונלמד מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שרצה לכתוב לה כתובה, הא [הרי] כשלא רצה — אין לה כתובה. והטעם: שאם כן, שהיו מחייבים לתת לחרשת כתובה, מימנעי [היו נמנעים] ולא נסבי לה [היו נושאים אותה].

שואלים: אי הכי [אם כך], כאשר פקחת נישאת לחרש, ליתקן [שיתקנו] לה חכמים כתובה, שאם כן, שאין להן כתובה, מימנעי [יימנעו הפקחות] ולא מינסבי [יינשאו] לחרשים כלל! ומשיבים: יותר משהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להנשא, וכיון שכך, אם האשה רוצה מאוד להינשא — היא לא תקפיד גם אם אין לה כתובה.

מסופר: ההוא חרש דהוה בשבבותיה [חרש אחד שהיה בשכנותו] של רב מלכיו, אנסביה איתתא [השיאו רב מלכיו אשה] וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה [ארבע מאות זוז מנכסיו של החרש] לכתובתה. אמר רבא: מאן חכים [מי חכם] כרב מלכיו, דגברא רבה [שאדם גדול] הוא, שמצא דרך לעשות דבר שאין האיש מחוייב בו על פי הדין. קסבר [סבור הוא] כך: אילו רצה אותו חרש שפחה לשמשו — מי [האם] לא זבנינן ליה [היינו קונים לו]? כל שכן הכא, דאיכא תרתי [כאן, שיש שתיים], שהיא גם מסייעת לו כשפחה וגם משמשת לו אשה.

א אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: אשת חרש שבא עליה אדם אחר בשוגג — אין חייבין עליה אשם תלוי. כי הבא על אשת איש בשוגג מביא חטאת, ואם היה זה רק ספק אשת איש מביא אשם תלוי, אולם נישואי חרש אינם אפילו בגדר ספק נישואין.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לשמואל ממה ששנינו: חמשה לא יתרומו, ואם תרמו — אין תרומתן תרומה כלל. ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, והתורם את התבואה שאינו שלו, וגוי שתרם את של ישראל אפילו ברשות ישראל — אין תרומתו תרומה. ומכאן שאין מעשה החרש נחשב כלל, ואפילו לא כספק.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי יתכן שלענין תרומה סבור הוא שמואל, ואמר כר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יצחק אומר משום ר' אלעזר: תרומת חרש לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק. שאין הוא סבור שמעשיו לא נחשבים כלל. ושואלים: אי סבירא [אם סבור] שמואל כר' אלעזר, שהחרש הוא ספק בן דעת, אם כן אשם תלוי נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] הבא על אשתו!

ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] חתיכה משתי חתיכות, כלומר, לדעת שמואל אין מביאים אשם תלוי בכל מקרה של ספק חיוב חטאת, אלא רק בספק כזה, שברור לנו כי חתיכה אחת היתה ודאי אסורה (כגון חלב) ואחת מותרת — אלא שלא ידע בוודאות איזו מהן אכל. אבל כשהספק הוא בגוף אחד, שאין ברור אם הוא אסור או מותר — במקרה כזה אין מביאים לדעתו אשם תלוי. ואף כאן הספק באשת חרש הוא ספק בעצם האיסור כיצד דנים את נישואיו.

ותוהים: ומי בעי [והאם מצריך] ר' אלעזר כדי לחייב אשם תלוי שתהא זו חתיכה משתי חתיכות? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: כוי (בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה) — חייבין על אכילת חלבו אשם תלוי. שחלב חיה מותר באכילה, וחלב בהמה אסור וחייב עליו חטאת, והכוי, כיון שהוא ספק — מביא על חלבו אשם תלוי. ומכאן שר' אלעזר סבור, שמביאים אשם תלוי גם על ספק הקיים בחתיכה אחת!

ומשיבים: שמואל סבר כר' אלעזר בחדא [בדבר אחד] בדין החרש, ופליג עליה בחדא [וחלק עליו בדבר אחד] — בדין אשם תלוי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] גירסה אחרת. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי, משום הספק. מיתיבי [מקשים] על כך: חמשה לא יתרומו וכו', ומשמע מכאן שמעשה חרש אינו כלום! ומשיבים: סבר לה [סבור שמואל] כר' אלעזר שאף תרומת חרש ספק היא, וכן כל מעשיו.

בעא [שאל] רב אשי שאלה זו: מאי טעמא [מה הטעם], מה עיקר שיטתו של ר' אלעזר? האם מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא [פשוט לו שחרש הוא בעל דעה קלושה], ומיהו מספקא ליה [ומכל מקום מסופק לו] אי דעתא צילותא [אם דעה צלולה היא], שאותה דעה קלושה, אף שאינה כדעת שאר בני אדם, ואינו מבין הכל — מכל מקום בדברים מסויימים שהוא מחליט לעשות, יש לו דעה צלולה, והוא יודע במה שהוא עושה,

others would refrain from marrying her at all, as she can issue a declaration of refusal indefinitely, whereas in the case of a minor there is a time limit with regard to her option of a refusal.

§ The Gemara further asks: What is the difference between a minor girl, that she may partake of teruma when she is married to a priest, and a deaf-mute woman, that she may not partake of teruma when she is married to a priest, despite the fact that both of their marriages apply by rabbinic law? As we learned in a mishna (Gittin 55b): Rabbi Yoḥanan ben Gudgada testified with regard to a female deaf-mute whose father married her off, that she can be divorced with a bill of divorce. And he testified with regard to a minor girl, daughter of an non-priest who was married to a priest, that she may partake of teruma, whereas a deaf-mute woman, it may be inferred, may not partake of teruma.

The Gemara answers: The reason that a deaf-mute woman may not partake of teruma, even if she is married to a halakhically competent priest, is due to a rabbinic decree lest a deaf-mute priest likewise feed teruma to his deaf-mute wife. The Gemara asks: And which prohibition would that violate? Let him feed her, as he is equivalent to a minor who eats meat from unslaughtered animals. This is referring to the halakha that there is no obligation to prevent minors from committing transgressions. Since a deaf-mute, who is not legally competent, has the status of a minor, the same reasoning should apply in this case. Consequently, the court should be under no obligation to prevent this deaf-mute woman from eating teruma unlawfully.

Rather, it is a rabbinic decree lest a deaf-mute priest feed teruma to a halakhically competent wife. Since by Torah law her marriage to a deaf-mute man is not valid, she may not eat teruma. The Gemara asks: As well, in the case of a deaf-mute priest who wishes to feed a halakhically competent wife, let her partake of teruma that applies by rabbinic law. There are types of produce from which there is no obligation to separate teruma by Torah law, and one separates teruma from them due to rabbinic decree. Just as the marriage of this woman is by rabbinic law, she should be permitted to eat teruma that applies by rabbinic law. The Gemara answers: It is a rabbinic decree, as perhaps he will come to feed her teruma that applies by Torah law.

The Gemara further asks: And what is the difference between a minor girl, that she has a marriage contract, and a deaf-mute woman, that she does not have a marriage contract? The Gemara answers: The reason is that if so, if the husband of a deaf-mute would be obligated to give her a marriage contract, men would refrain from marrying her at all.

The Gemara asks: And a minor girl, from where do we derive that she has a marriage contract? As we learned in a mishna (Bava Metzia 67a): With regard to a minor who refuses her husband and leaves him, and likewise a woman who is a secondary forbidden relative prohibited by rabbinic law, and a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children, these women have no marriage contract. The Gemara infers: However, any other woman who can be divorced by means of a bill of divorce, and this includes a minor girl, is entitled to a marriage contract.

The Gemara asks: And a deaf-mute woman, from where do we derive that she has no marriage contract? As it is taught in a baraita: A deaf-mute and an imbecile who married halakhically competent women, even if the deaf-mute subsequently regained his senses, and the imbecile regained his competence, their wives have no claim of anything against them, even if their wives received marriage contracts from them. However, if the men wish to maintain these women as their wives after they became fully competent, they have a marriage contract from that point onward.

And in the case of a halakhically competent man who married a deaf-mute or an imbecile, and he decided to write a marriage contract for her, even if he wrote for her one hundred dinars her marriage contract is valid, because he wanted to harm his own property. In other words, as he acted willingly, despite the lack of obligation to do so, this is comparable to one who chooses to harm himself and give away property in any other manner; it is his prerogative. The Gemara infers: The reason for this halakha is that he wanted to write her a marriage contract, from which it may be inferred that if he does not want to write one, she will not have a marriage contract. The logic is as stated above, that if so, men would refrain from marrying her.

The Gemara asks: If so, in a case of a halakhically competent woman who was married to a deaf-mute, let the Sages enact a marriage contract for her, for if so, i.e., if women would not receive marriage contracts in this situation, they would refrain from marrying deaf-mute men entirely. The Gemara answers: More than the man wants to get married, a woman wants to be married. Consequently, women will not be too discriminating with regard to marriage with a deaf-mute, even if they are not entitled to a marriage contract.

The Gemara relates: There was a certain deaf-mute man who was in the neighborhood of Rav Malkiyyu. Rav Malkiyyu married him to a woman, and he wrote four-hundred dinars for her from the property of the deaf-mute as her marriage contract. Rava said: Who is as wise as Rav Malkiyyu, as he is a great man who found a way to achieve a desirable result by giving her a marriage contract, despite the fact that the deaf-mute was not obligated to do so. Rav Malkiyyu reasoned as follows: If that deaf-mute man wanted a maidservant to attend to him, would we not acquire one for him? All the more so here, as there are two advantages, for she will attend to his needs both as a maidservant and as a wife.

§ Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: If a man had unwitting relations with the wife of a deaf-mute, i.e., not knowing that she was married, he is not obligated to bring a guilt-offering for uncertainty on her account. He is not liable to bring an offering that is brought in cases where one is unsure whether he committed a sin that requires a sin-offering. A man who unwittingly has relations with a married woman must bring a sin-offering, whereas if the woman was doubtfully married, he brings a guilt-offering for uncertainty. However, the marriage of a deaf-mute is not even categorized as a doubtful marriage.

The Gemara comments: Let us say that the mishna (Terumot 1:1) supports Shmuel’s opinion: There are five categories of people who may not separate teruma ab initio, and if they separated teruma, their teruma is not considered teruma. They are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, and one who separates teruma from produce that is not his, and a gentile who separated teruma from the produce of a Jew even with the Jew’s permission. In this last case, his teruma is not considered teruma, because a gentile cannot be appointed as an agent to separate teruma, and all the more so he cannot separate teruma on his own. This shows that the actions of a deaf-mute have no effect, and are not even considered of doubtful validity.

The Gemara responds: This is no proof, as with regard to teruma, Shmuel said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. As it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak said in the name of Rabbi Elazar: The teruma of a deaf-mute is not released into a non-sacred status, because it is uncertain. Rabbi Elazar does not maintain that the actions of a deaf-mute have no consequence whatsoever. The Gemara asks: If Shmuel maintains, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that a deaf-mute is competent, let him also obligate a man who has relations with the wife of a deaf-mute to bring a guilt-offering for uncertainty.

The Gemara answers: We require one piece from two pieces. Shmuel maintains that one is not liable to bring a guilt-offering for uncertainty in every case where there is doubt whether or not there was a transgression, and where one would be liable to bring a sin-offering if it were certain that there was a transgression. Rather, a guilt-offering for uncertainty is brought if, for example, one had two pieces of meat before him, one of which was definitely forbidden while the other was permitted, but he does not know with certainty which one he ate. However, when the doubt involves a single item or action, which may or may not have been prohibited, in that situation one does not bring a guilt-offering for uncertainty. In the case discussed here, the doubt concerning the wife of a deaf-mute does not involve a choice between an action that is prohibited and one that is permitted. Rather, it depends on the status of the woman’s marriage.

The Gemara asks: And does Rabbi Elazar need a case involving one piece from two pieces to render one liable to bring a guilt-offering for uncertainty? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Elazar says: With regard to a koy, a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal, one is obligated to bring a guilt-offering for uncertainty for eating its forbidden fat. Certain fats, which are permitted in the case of a wild animal, are prohibited if they are from a domesticated animal, and one who partakes of them is liable to bring a sin-offering. Since a koy is of uncertain status, one must bring a guilt-offering for uncertainty for eating its fat. This shows that Rabbi Elazar maintains that one brings a guilt-offering for uncertainty even for a doubt involving one item or action.

The Gemara answers: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar in one matter, the status of a deaf-mute, and disagrees with him in one other matter, the halakha of a guilt-offering for uncertainty.

And there are those who say a different version of the above discussion. Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: If a man had unwitting relations with the wife of a deaf-mute, he is obligated to bring a guilt-offering for uncertainty on her account, due to the doubt. The Gemara raises an objection: Five categories of people may not separate teruma, etc., which indicates that the actions of a deaf-mute have no legal effect. The Gemara answers that Shmuel maintains his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that the teruma of a deaf-mute is considered teruma that is of doubtful legal status.

Rav Ashi raised a dilemma: What is the reason for the opinion of Rabbi Elazar? One possibility is that it is obvious to him that the mind of a deaf-mute is weak. However, he is uncertain as to whether his mind is clear. In other words, although a deaf-mute is weaker intellectually than an average person, and he does not understand everything, nevertheless he is aware of what he is doing with regard to certain undertakings.