יבמות קיד ע"ב

יבמות קיד ע"ב - Steinsaltz

we would have said that the halakha is stringent in this case because they are prohibited by any amount, i.e., a creeping animal or insect is prohibited on pain of lashes even if it is very small, provided that it is a whole creature (Tosafot). However, with regard to eating blood, which is not a Torah prohibition unless there is at least the volume of a quarter-log, one might say that there is no prohibition against directly feeding minors, as this prohibition is more lenient. And had the tanna taught us only the case of blood, we would have said that they were stringent with regard to blood because there is the punishment of karet for eating blood. However, for creeping animals, whose consumption does not entail karet, one might say that this halakha does not apply.

And had the tanna taught us only these two cases, we would have said it is because their prohibitions apply equally to all Jews. However, in the case of ritual impurity, which is a mitzva for priests alone, one might say that there is no prohibition against directly rendering minors ritually impure. And had the tanna taught us only the case of ritual impurity, we would have said that the case of priests is different and more stringent, because the Torah includes extra mitzvot for them. However, with regard to these prohibitions of creeping animals and blood, one might say that there is no prohibition against directly feeding minors. Therefore, it was necessary to state all these cases.

§ The Gemara cites another relevant source with regard to a minor who eats the meat of unslaughtered animals. Come and hear: If two brothers, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, were married to two halakhically competent sisters, and the deaf-mute married to the halakhically competent sister died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister do? His brother’s wife is released without levirate marriage or ḥalitza, due to the prohibition with regard to a wife’s sister.

If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the deaf-mute brother married to the halakhically competent sister do? He divorces his wife with a bill of divorce, which is as valid as their original marriage. And his brother’s wife is forbidden to him forever. He must divorce his wife, as the levirate bond applies by Torah law, whereas his marriage is valid by rabbinic law. However, in practice he is unable to consummate levirate marriage with the yevama or perform ḥalitza with her.

The Gemara inquires: Why should he divorce his wife with a bill of divorce? Let her continue to live with him, as a deaf-mute is in the same category as a minor who eats the meat of unslaughtered animals, for he is not legally competent. Consequently, even if he were to engage in sexual relations with her, this would not be considered a transgression. The Gemara answers: If the matter concerned the deaf-mute alone, this would be the case. However, here he must divorce her due to the prohibition that applies to her, as his wife is legally competent, and just as she is forbidden to him, he is also forbidden to her.

Come and hear: If two halakhically competent brothers were married to two sisters, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, and the halakhically competent brother married to the deaf-mute sister died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister do? The deaf-mute is released due to the prohibition with regard to a wife’s sister. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the halakhically competent brother married to the deaf-mute sister do? He divorces his wife with a bill of divorce, as the halakhically competent sister came before him for levirate marriage, and the legal status of her levirate bond is higher than that of his marriage to his wife, a deaf-mute. And he releases his brother’s wife, who is not a deaf-mute, by means of ḥalitza, as they are both competent and can therefore perform ḥalitza.

The Gemara again asks: But why should he divorce his wife with a bill of divorce? Let her continue to live with him, as a deaf-mute is in the same category as a minor who eats the meat of unslaughtered animals. The Gemara answers as above: He must divorce her due to the prohibition that applies to him.

Rava said: Come and hear: If two brothers, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, were married to two sisters, one of whom is a deaf-mute and the other one halakhically competent, and the deaf-mute brother married to the deaf-mute sister died, what should the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister do? The deaf-mute woman is released due to the prohibition with regard to a wife’s sister. If the halakhically competent brother married to the halakhically competent sister died, what should the deaf-mute brother married to the deaf-mute sister do? He divorces his wife with a bill of divorce, and his brother’s wife is forbidden to him forever.

Rava elaborates: But here is a case where there is no prohibition that applies to her and there is no prohibition that applies to him, as they are both deaf-mutes who are not prohibited to each other, and yet it is taught that he divorces his wife with a bill of divorce. Rav Shemaya said: This is a rabbinic decree due to the danger of permitting a yevama to a member of the public. Since people might think that the deaf-mute sister is his full-fledged wife, they are likely to conclude that it is permitted for this yevama to marry someone other than the yavam, like any other sister of the wife of the yavam. However, in actual fact she is not the sister of the wife of her yavam, as the deaf-mutes are not married by Torah law, and she may not marry any other man because she is a yevama whose yavam cannot marry her or perform ḥalitza. For this reason, the Sages decreed that this deaf-mute husband must divorce his wife. In sum, this source too does not provide conclusive proof with regard to the question of a minor who eats meat from unslaughtered animals.

MISHNA: With regard to a woman who went, she and her husband, overseas, if there was peace between him and her, i.e., the couple were not fighting at the time, and there was also peace in the world, i.e., there was no war at that time, and the woman came back by herself and said: My husband died, she may marry on the basis of her own testimony. Likewise, if she said: My husband died, and they did not have children, but her husband had a brother, she may enter into levirate marriage.

If there was peace between him and her when they left but there was war in the world, or if there was a quarrel between him and her and peace in the world, and she came and said: My husband died, she is not deemed credible, as she may be mistaken or lying. Rabbi Yehuda says: She is never deemed credible when she testifies that her husband died, unless she came crying and her clothing was torn, in which case it is apparent that she is speaking the truth. They said to him: This is an incorrect distinction. Rather, both this woman who cries and this woman who does not cry may marry on the basis of their own testimony.

GEMARA: The tanna of the mishna taught the clause: Peace between him and her, because later he wanted to teach the clause: A quarrel between him and her. Likewise, he taught: Peace in the world, because he wanted to teach afterward: War in the world. In other words, the fact that there was peace between them or peace in the world is of importance only because the opposite is the case in other situations dealt with in the mishna. Therefore, the tanna emphasized the lack of disruptions in the first case cited by the mishna.

Rava said: What is the reason that one does not rely on her testimony when there is war? It is because she says what she imagines to be the case: Can it enter one’s mind that among all these people who were killed, her husband alone is saved? If you say: Since there was peace between him and her, she guards herself and waits until she actually sees that he died; even so, at times it might happen that his enemies strike him with an arrow or spear and she thinks that he is certainly dead due to the wound, and yet this is no proof that he is dead, as there are instances when someone prepares medicine [samterei] for the wounded person and he survives, despite his apparently fatal wound.

Rava thought to say that famine is not like war, as in the case of a famine she will not say and infer based on what she imagines to be the case. Rava then retracted and said: Famine is like war. Why did he change his mind? This happened because a certain woman came before Rava, and said to him: My husband died in a famine. Seeking to cross-examine her, Rava said to her: Did you do well to save yourself, by running away and leaving him? Did it enter your mind that with that small amount of sifted flour that you left him he could have survived? She said to him: The Master also knows that in a case like this he could not survive. Rava understood from her comment that she did not actually see her husband die, but merely saw that he was weak from hunger, and yet she testified with certainty that he died.

Rava then retracted again and said: Famine is worse than war in this respect. As in wartime, it is only if she said: My husband died in the war, that she is not deemed credible. This indicates that if in a time of war she says: He died upon his bed, or in some other unrelated manner, she is deemed credible, as she would not err in this case, whereas with regard to a famine she is deemed credible only if she says: He died and I buried him. In other words, during a famine it must be clear that she is testifying about his actual death, and is not basing her claim on an assumption.

Similarly, a rockslide is like war, as she will say what she imagines to be the case, and she might not meticulously examine the facts to see if he was possibly saved. Furthermore, an outbreak of snakes and scorpions is like war, as she will say what she imagines to be the case.

In a case of pestilence or a similar plague, some say it is like war, and some say it is not like war. The Gemara explains: Some say it is like war, as she will say what she imagines to be the case, because she assumes that if most everyone died in the plague her husband could not have survived. Conversely, some say it is not like war, because we rely on that which people say in the common expression: For seven years there was pestilence and not a person left, i.e., died, before his time. In other words, with regard to natural disasters of this kind it is known sometimes that one can avoid harm, and therefore if a woman testifies that her husband died she certainly witnessed his death.

§ A dilemma was raised before the scholars: If she maintains that there is a war in the world, i.e., if the court was not aware of a war in that place, but the wife comes and claims that there was a war, and she went on to say that her husband died in this war, what is the halakha in this case? Do we say: Why should she lie? In other words, if she was lying she would have issued a more advantageous claim. Since she herself informed the court that there was a war, which undermines her claim that her husband died, there is no legitimate reason to suspect her of lying.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - ב

דאי אשמעינן איסור ספיה בידים לקטן רק באיסור שקצים, הייתי אומר שרק אותם אסור להאכיל לקטנים משום דאיסורן חמור ממאכלות אסורות, כמו אכילת דם, שהרי החמירה תורה בשיעור אכילת שרצים אפילו במשהו, שאפילו שרץ בגודל עדשה אסור לאכול, כמו שהוא מטמא בשיעור של עדשה. ^[1]

אבל אכילת דם, דעד דאיכא דם בשיעור "רביעית", אין חייבים על אכילתו, אימא, הייתי אומר שלא מוזהרים הגדולים שלא להאכילו לקטנים.

ואי אשמעינן רק את איסור האכלת דם לקטנים, הייתי אומר שהחמירה תורה רק בהאכלת דם, משום דאיכא בו איסור כרת לגדול האוכלו במזיד.

אבל אכילת שרצים, שגדול האוכלן אינו חייב אלא מלקות, אימא הייתי אומר שלא אסרה תורה את האכלתו לקטנים.

ואי אשמעינן רק הני תרתי, האכלת דם והאכלת שרצים, הייתי אומר שרק אותם אסרה תורה להאכיל לקטנים משום דאיסורן הוא איסור השוה בכל אדם.

אבל טומאה למת, שלא הוזהרו עליה אלא הכהנים, אימא הייתי אומר שלא הוזהרו עליה הגדולים שלא לטמא את הכהנים הקטנים.

ואי אשמעינן זאת רק בענין טומאה, שלא יטמאו הגדולים לכהנים קטנים, הייתי אומר שטומאת כהנים שאני, ששונה היא טומאת הכהנים מהאכלת דם ושרצים, לפי שהחמירה תורה בשמירת טהרת הכהנים, משום דריבה בהן הכתוב מצות יתרות.

ולכן אסרה תורה שלא יטמאו הגדולים אפילו את הכהנים הקטנים.

אבל הני, דם ושרצים, אימא לא אסרה תורה להאכילם לקטנים.

לכן צריכא, הוצרך הכתוב לכתוב את האיסור שלא לספות לקטנים בידים דבר איסור בכל שלשת הלאוין.

תא שמע, מביאה הגמרא ראיה ממשנתנו [קיב ב] שקטן האוכל נבילות מעצמו מצווים בית דין להפרישו.

דתנן: שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין שתי אחיות פקחות, ומת חרש בעל הפקחת, שהיה נשוי מדרבנן.

מה יעשה פקח בעל הפקחת באחות אשתו הנופלת מן אחיו החרש, מקדושיו מדרבנן, ומה יעשה באשתו שהיא אחות היבמה הנופלת לפניו? -

לא יעשה דבר. אלא, תצא אחות אשתו מן התורה, ללא חליצה, משום ערות אחות אשה, ואשתו מותרת לו, שאינה אחות זקוקתו, לפי שאין זיקת יבום בערוה.

אך אם מת פקח בעל הפקחת - מה יעשה חרש בעל פקחת הנשואה לו מדרבנן, ביבמתו, אחות אשתו, הנופלת לפניו ליבום מן התורה, ומה יעשה באשתו, שהיא אחות זקוקתו? -

מוציא אשתו בגט, לפי שהיא אסורה עליו מדין אחות זקוקתו, שהרי אחותה נופלת לפניו מן התורה. ^[2] ואשת אחיו אסורה עליו לעולם, שאינו יכול ליבמה היות והיא אחות אשתו מדרבנן. ואף אינו יכול לחלוץ לה, לפי שאין בכח החרש לחלוץ. ומוכיחה הגמרא: אמאי מוציא החרש, שדינו במצוות הוא כקטן, את אשתו בגט!?

תיתיב גביה תשב תחתיו, ואין לנו לחייבו להוציאה, שהרי "קטן אוכל נבילות" הוא, והרי אמרת שאין מצוה לבית דין להפרישו!

ודוחה הגמרא את הראיה: זה שבית דין מפרישו אינו בגללו, אלא משום איסורא דידה, של אשתו, שהיא פקחת.

תא שמע, מביאה הגמרא ראיה מהלכה נוספת במשנתנו שצריך להפריש קטן מאכילת איסור.

דתנן: שני אחין פקחין שהיו נשואין שתי אחיות, אחת פקחת שקידושיה מן התורה, ואחת חרשת שקידושיה מדרבנן,

מת פקח בעל חרשת - מה יעשה פקח בעל פקחת באשת אחיו, שהיא אחות אשתו, שנופלת לפניו, ומה יעשה באשתו שהיא אחות היבמה הנופלת לפניו?

לא יעשה דבר. אלא תצא אשת אחיו ללא חליצה, משום ערות אחות אשה, מן התורה. ואשתו אינה אחות זקוקתו לפי שאין זיקה בערוה.

ואם מת פקח בעל פקחת - מה יעשה פקח בעל חרשת באשת אחיו שהיא אחות אשתו מדרבנן, ומה יעשה באשתו שהיא אחות זקוקתו מן התורה? - אין לו תקנה להשאיר את אשתו אצלו, אלא מוציא את אשתו בגט משום שאסורה עליו באיסור אחות זקוקתו, ואת אשת אחיו מוציא בחליצה מן התורה, לא ייבם אותה לפי שהיא אחות אשתו מדרבנן.

ומוכיחה הגמרא: ואמאי מוציא הפקח את אשתו החרשת בגט, תיתיב גביה תמשיך אשתו החרשת לשבת תחתיו שהרי אין אנו מצווים להפרישה, לדבריך, שהרי החרשת בגדר "קטן אוכל נבילות" היא!?

ומשנינן: מוציאים אותה ממנו לא בגללה אלא משום איסורא דידיה, שהרי הוא פקח.

אמר רבא: תא שמע ראיה מהא דתנן במשנתנו: שני אחין - אחד חרש ואחד פקח, שהיו נשואין לשתי אחיות - אחת פקחת, ואחת חרשת

מת חרש בעל חרשת, ונפלה החרשת ליבום לפני הפקח הנשוי פקחת.

מה יעשה פקח בעל פקחת ביבמתו ובאשתו? -

אינו עושה דבר. אלא תצא החרשת בלי חליצה, משום אחות אשה. כדין ערוה הנופלת ליבום, ואשתו מותרת לו, לפי שאינה אחות זקוקתו.

אבל, אם מת פקח בעל פקחת, ונפלה הפקחת לפני החרש, שאינו בר חליצה מפני שאינו יכול לקרוא - מה יעשה חרש בעל חרשת?

מוציא החרש את אשתו החרשת בגט, לפי שהיא נאסרת עליו מדין אחות זקוקה.

ואילו אשת אחיו, הפקחת, הנופלת לפניו ליבום, אסורה עליו לעולם!

כי אינו יכול לחלוץ לה - לפי שהוא חרש, ואינו בר קריאה.

ואינו יכול לכונסה ולהוציאה לאחר מכן בגט, כיון שהרי יש לו באשתו החרשת מקצת קידושין מדרבנן, ומכח זה אחותה אסורה עליו משום אחות אשתו. ואף לאחר שיגרש את אשתו, היא ממשיכה להיות אסורה עליו כמו אחות גרושת אשתו.

ומוכיח רבא: והא הכא בחרש וחרשת, דלאו איסורא דידה איכא, שהרי היא חרשת, ולא איסורא דידיה איכא שהרי הוא חרש, ובכל זאת קתני "מוציא את אשתו בגט", ומשמע שקטן אוכל נבילות מצווין בית דין להפרישו!?

אמר רב שמעיה: אין לך להוכיח מכאן, אלא לעולם קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים עליו להפרישו, וכאן חייבוהו להוציא את אשתו היות וגזרו חכמים גזירה מיוחדת שיוציאה ממנו ולא תשב תחתיו, משום "התרת יבמה לשוק".

כי אם יראו אנשים שהיא נשארת תחתיו, לא יתלו זאת בכך שהוא קטן אוכל נבילות, אלא יטעו לחשוב שקידושיה של החרשת דוחים את זיקתה של אחות אשתו הפקחת, ולכן אין אשתו החרשת אסורה עליו באיסור של אחות זקוקתו.

ויבואו להתיר לשוק בלי חליצה את היבמה הפקחת הנופלת לפניו מן אחיו הפקח, כאילו היתה אחות אשתו מן התורה.

בעוד שלפי האמת, היא יבמה מן התורה, הזקוקה לחליצה מן התורה כדי שתוכל להנשא, כי אין היא אחות אשתו מן התורה.

הדרן עלך פרק חרש שנשא

הערות

^[1] רש"י. אך התוס' הוכיחו שגם שיעור אכילת שרצים הוא בכזית, וכונת הגמרא היא למי שאכל שרץ שלם, כמו נמלה, שחייב על אכילתה גם כשהיא בפחות מכזית, ואף בפחות מכעדשה, משום שהיא בריה שלמה.

^[2] ואין אחותה של אשתו הנופלת ליבום יוצאת משום ערות אשה, שהרי נשואיה של החרשת הם רק מדרבנן, ואינם יכולים לדחות את היבמה מדין ערות אחות אשה. רש"י במשנה.

פרק חמש עשרה - האשה שלום

מתניתין:

א. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, והלכו כששלום בינו לבינה וכן שלום בעולם, שאין ידוע על מלחמה במקום שלשם הלכו, וחזרה ובאה לכאן בלא בעלה ואמרה בב"ד מת בעלי, נאמנת ותנשא על פי עדותה, ואם אין לה בנים ויש לבעלה אח ואמרה מת בעלי, תתייבם על פי עדותה.

הטעם שנאמנת, כיון שאין שעת חירום, וממילא אין חשש שמדברת מאומד לבה לומר הואיל ולא בא חודש או חודשים ודאי הרגוהו ליסטים, אלא אמרינן שראתה אותו מת ממש, שאם לא כן לא היתה אומרת שמת, כיון שחוששת שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת, שתיאסר בין לבעלה הראשון ובין לבעלה השני.

ב. אם היה שלום בינו לבינה אבל ומלחמה בעולם, וחיישינן שמדברת מאומד לבה.

או שהיה קטטה בינו לבינה כשהלכו, ואז, אפילו יש שלום בעולם, מכל מקום חיישינן שהיות והיא שונאתו רוצה היא לאסור עצמה עליו,

ובאתה ואמרה "מת בעלי", אינה נאמנת..

רבי יהודה אומר לעולם אינה נאמנת, אפילו אם היה שלום בינו לבינה ושלום בעולם, אלא אם כן באתה בוכה, ובגדיה קרועין מאבלה על בעלה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אם כן, פקחת שיודעת שצריכה לבוא לב"ד ולבכות, תנשא, ואילו שוטה, שאין לה דעת לאמת דבריה על ידי בכיה בב"ד לא תנשא?

אלא אחת זו שבאתה בוכה ובגדיה קרועין ואחת זו שבאתה כשאינה בוכה ואין בגדיה קרועין, תנשא.

גמרא:

תנא ברישא שנאמנת בידוע ששלום בינו לבינה, משום דקבעי למיתני בסיפא שבידוע שקטטה בינו לבינה אינה נאמנת.

תנא ברישא בידוע ששלום בעולם נאמנת משום דקבעי למתני בסיפא שבידוע שמלחמה בעולם אינה נאמנת.

אמר רבא: מאי טעמא דאינה נאמנת כשיש מלחמה?

משום דאמרה בדדמי מאומד ליבה דסברה, מעלה על דעתה וכי בכל הני דאיקטול הוא בעלה פליט?

וגם אם תמצא לומר כיון דשלום בינו לבינה, ממילא חוששת אפילו לצד רחוק שיחזור ותהיה מקולקלת, ומשום כן נטרא, נשמרת היא מלומר בב"ד שמת עד דחזיא, שתראהו שנהרג.

מכל מקום, היא אינה נאמנת.

כיון דזימנין דמחו ליה בגירא, הכוהו בחץ או ברומחא, וסברא בדעתה שודאי מת, ובאמת לא מת דאיכא דעבד סמתרי תחבושת ^[1] וחיה.

וכעת דנה הגמרא בכמה אופנים, האם חוששים בהם שאומרת בדדמי כמו במלחמה. או לא.

מעיקרא סבר רבא למימר, שרעבון, אם אומרת שמת ברעב אינו כמלחמה. ונאמנת, היות דלא אמרה בדדמי מאומד ליבה שמת ברעב.

הדר אמר רבא: חזר בו ואמר רעבון הרי הוא כמלחמה ואינה נאמנת, מפני שמפחדת למות ובורחת משם קודם שמת, ואומרת בדדמי.

וכמעשה שהיה דההיא דאתת לקמיה דרבא אמרה ליה: בעלי מת ברעב, ורבא רצה לבודקה שאינה מדברת מאומד ליבה, ולכן אמר לה: שפיר עבדת דשיזבת נפשיך טוב עשית שהנחת אותו אפילו חי וברחת לך. כי האם סלקא דעתא וכי יעלה בדעתך דבההוא פורתא דנפפיתא קמח מנופה בנפה דשבקת ליה, שהשארת לו, הוה חיי?

אמרה ליה: מר, רבא, האם גם אתה נמי ידע דכי האי גוונא לא חיי.

ומוכח שאמרה מאומד ליבה שמת, ומשום האי מעשה הדר ביה רבא.

הדר אמר רבא: רעבון גריעא ממלחמה. דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה, הוא דלא מהימנא וחיישינן שמדברת מאומד לבה.

הא אם אמרה מת על מטתו, מהימנא לפי שאינה חשודה לשקר ^[2] ולומר שמת על מטתו, משום שסבורה שמא ברח מהמלחמה וניצל, ואילו גבי רעבון אפילו אם אמרה מת על מטתו חיישינן שמשקרת, כיון שהיא סבורה איך יחיה, ואינה נאמנת עד דאמרה מת וקברתיו.

מפולת שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר הרי הוא כמלחמה ואינה נאמנת דחיישינן דאמרה בדדמי.

שילוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה וחיישינן דאמרה בדדמי.

דבר, אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה.

אמרי לה הרי הוא כמלחמה דחיישינן דאמרי בדדמי.

ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכי אדאמרי אינשי שסומכת דעתה אמימרא ד"שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא שני לא אזיל".

אדם בלא עיתו אינו מת אפילו בשבע שני דבר!.

ולכן אינה אומדת בדעתה שמת עד שתראהו מת.

שנינו במשנה בהוחזק לנו שיש מלחמה בעולם אינה נאמנת.

ומסתפקת הגמרא: איבעיא להו: מה הדין בהחזיקה היא מלחמה בעולם שלא היינו יודעים שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה, מהו.

הערות

^[1] הוא מין עשב שמחבר כל דבר חתוך כדאיתא בב"ב (עד:) ועי"ש ברשב"ם, ועי' בב"מ (קז:) שפירש רש"י כן להדיא. מלא הרועים.

^[2] רש"י לפי ביאור המהרש"ל.

משום שאיסורן במשהו, שהשרץ, אם הוא בריה שלימה — אסור, ולוקים עליו אפילו הוא קטן מאוד (תוספות), אבל דם, שעד דאיכא [שיש] רביעית אין בו איסור תורה, וכיון שאיסורו קל, אימא [אמור] שלא יזהירו עליו את הקטנים. ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק דם היינו אומרים: החמירו בו משום דאיכא [שיש] באכילתו עונש כרת, אבל שרצים שאין באכילתם עונש כרת אימא [אמור] שלא.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואילו היה משמיע לנו רק את שני אלה], היינו אומרים שהזהיר דווקא באלה משום שאיסורן שוה בכל, שהרי איסורים אלה חלים על כל אדם מישראל, אבל טומאה שהיא מצוה לכהנים בלבד אימא [אמור] שלא. ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] דין טומאה בלבד, היינו אומרים: דיני כהנים שאני [שונים] וחמורים הם יותר, משום שריבה בהן הכתוב מצות יתרות על אלה שחייבים בהם כל ישראל, אבל הני [אלה], שרצים ודם, אימא [אמור] שלא הוזהרו בהם גדולים על הקטנים, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

ומציעים עוד לפתור את בעיית קטן אוכל נבילות, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואים שתי אחיות פקחות, מת החרש שהיה בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא זו אשת החרש משום אחות אשה, שהרי היא אחות אשתו.

מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל פקחת? — מוציא את אשתו בגט. שהרי זיקת הייבום חלה עליו מן התורה ואילו נישואיו אינם אלא מדברי סופרים, וכיון שחלה עליו זיקת אחות אשתו, צריך לגרש את אשתו, ואילו אשת אחיו אסורה לעולם שאינו יכול לא לייבמה ולא לחלוץ לה.

ונברר: אמאי [מדוע] מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה [תמשיך ותשב אצלו], שהרי החרש בגדר קטן אוכל נבלות הוא, שאינו בר־דעת ודינו לענין זה כקטן, ואם יבוא עליה, לא תיחשב זאת עבירה! ומשיבים: אילו היה הדבר תלוי רק בו, היה באמת כך, אבל כאן צריך להוציא אותה משום איסורא דידה [האיסור שלה], שהרי היא פיקחת, וכשם שהוא אסור בה, כך אסורה היא בו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: שני אחין פקחין נשואין שתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא אותה חרשת משום אחות אשה. מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? — מוציא את אשתו בגט, שהרי זיקתה של אחות אשתו היא מן התורה, ואילו אשתו איננה נשואה לו אלא מדברי סופרים ולכן צריך לגרשה. ויוציא את אשת אחיו בחליצה (שהרי הוא פיקח ויכול לחלוץ לה).

ונברר: ואמאי [ומדוע] מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה [תשב אצלו], שהרי היא בגדר קטן אוכל נבלות הוא, שאינה בת־דעת ולא חל עליה איסור! ומשיבים: האיסור הוא לא בגללה אלא משום איסורא דידיה [האיסור שלו], שהרי הוא פיקח ואסור בה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שני אחין, אחד חרש ואחד פקח שהיו נשואין לשתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת. מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא החרשת משום אחות אשתו. אם מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? — מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם, שהרי אינו יכול לא לייבם ולא לחלוץ.

והא הכא דלאו איסורא דידה איכא ולאו איסורא דידיה איכא [והרי כאן שלא איסור שלה יש ולא איסור שלו יש] שהרי שניהם חרשים ואינם נאסרים, וקתני [ומכל מקום שנה]: מוציא את אשתו בגט! אמר רב שמעיה: אפשר לומר שמקור האיסור הוא בגזירה שגזרו חכמים משום התרת יבמה לשוק. שמצד עצמו היה יכול להשאיר את אשתו, אלא שיש לחשוש שיאמרו שהיא ממש אשתו לכל דבר, והיבמה הפיקחת מותרת לשוק משום אחות אשתו, משום כך אמרו שיוציא את אשתו בגט. ואם כן לא מצאנו ראיה גמורה לפתור את הבעיה בענין קטן אוכל נבילות.

א משנה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וכשהלכו לשם היה שלום בינו לבינה, שלא היה ריב ביניהם, וגם היה שלום בעולם, שלא ידענו שיש מלחמה בעולם. ובאה האשה לבדה למקום שממנו יצאו, ואמרה: "מת בעלי" — הרי זה תנשא על סמך עדות עצמה. וכיוצא בו, אם אמרה "מת בעלי" ולא היו לו בנים, ולבעלה יש אח — תתייבם על סמך עדותה.

ואם היה שלום בינו לבינה כשיצאו, אבל היתה מלחמה בעולם, או שהיתה קטטה בינו לבינה ושלום בעולם, ובאתה האשה ואמרה "מת בעלי" — אינה נאמנת, שאנחנו חוששים שמא טעתה, או מטעה היא את החכמים. ר' יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת כשמעידה שמת בעלה, אלא אם כן באתה בוכה, ובגדיה קרועין, שאז ניכר שאמת הדבר. אמרו לו: אין לחלק בכך, אלא אחת זו הבוכיה ואחת זו שאינה בוכיה תנשא בעדות עצמה.

ב גמרא תנא [שנה במשנה]: "שלום בינו לבינה" משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות] בסוף: "קטטה בינו לבינה", וכן תנא [שנה] "שלום בעולם" משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות] אחר כך: "מלחמה בעולם", ולכן הדגיש את הדברים בצורה זו.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] שכשהיתה מלחמה אין סומכים על עדותה — משום דאמרה בדדמי [שאומרת מה שנידמה לה], שהיא אומרת בליבה: סלקא דעתא [יעלה על הדעת] שבכל הני דאיקטול [אלה שנהרגו], הוא, בעלי בלבד, פליט [נמלט]? אם תימצא לומר בכל זאת, כיון ששלום בינו לבינה נטרא [שומרת, מחכה] עד דחזיא [שרואה] ממש שמת, בכל זאת זימנין דמחו ליה בגירא [פעמים שמכים אותו בחץ] או ברומחא [ברומח] וסברא [והיא סבורה] שודאי מת מחמת המכה, ובאמת אין זו הוכחה, שכן איכא דעבד סמתרי [יש מקרים שעושה מישהו תרופה לנפגע] וחיה (מתרפא) על אף המכה.

סבר רבא למימר [לומר] שרעבון (רעב) אינו כמלחמה, דלא אמרה בדדמי [שאינה אומרת במה שנדמה לה]. הדר [חזר] בו אחר כך ואמר רבא: רעבון הרי הוא כמלחמה. ומה טעם חזר בו — דההיא דאתת לקמיה [שאשה אחת באה לפני] רבא, אמרה ליה [לו]: "בעלי מת ברעב". ורצה רבא לחוקרה, אמר לה: שפיר עבדת דשיזבת נפשיך [וכי יפה עשית שהצלת את עצמך וברחת] והשארת אותו שימות? סלקא דעתך דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקת ליה הוה חיי [וכי עולה על דעתך שבאותו מעט קמח מנופה שהשארת לו יכול היה לחיות]? אמרה ליה [לו]: מר נמי ידע דכי האי גוונא [אדוני גם כן יודע שבמקרה כזה] לא חיי [יכול היה לחיות] והבין רבא מתוך הדברים הללו שבאמת לא ראתה שמת בעלה, שראתה אותו כשהוא חלוש מחמת הרעב, והיא העידה בוודאות שמת.

הדר [חזר] בו שוב ואמר רבא: כשיש רעבון בעולם הרי זה גריעא [גרוע] ממלחמה לענין זה. שאילו בעת מלחמה, כי אמרה [כאשר אומרת]: "מת בעלי במלחמה" הוא דלא מהימנא [שאיננה נאמנת], אבל גם בעת מלחמה, הא [הרי] אם אמרה "מת על מטתו" מסיבה אחרת — מהימנא [נאמנת], שהרי כאן אינה טועה. ואילו גבי רעבון אינה נאמנת עד שאמרה "מת וקברתיו", שאז ברור שמעידה על מותו, ולא במה שנדמה לה.

וכן מפולת הרי הוא כמלחמה, דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה] ואינה מדקדקת לבדוק שמא ניצל. וכן שילוח נחשים ועקרבים שהתנפלו עליהם — הרי הן כמלחמה, דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה].

אם היה דבר (או מגיפה דומה) — אמרי לה [יש אומרים] הרי הוא כמלחמה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו כמלחמה. ומסבירים: אמרי לה [יש אומרים] שהרי הוא כמלחמה, ומדוע — דאמרי בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה], משום שחושבת שאם כולם מתו במגיפה, לא ייתכן שבעלה נשאר חי. ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו כמלחמה, ומדוע — דסמכי אדאמרי אינשי [שסומכים על מה שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: שב שנין הוה מותנא [שבע שנים היה דבר] ואינש [ואדם] בלא שני [שנותיו] לא אזיל [הלך, מת], שבדבר שהוא בידי שמים, יודעים אנשים שפעמים אין אדם נפגע כלל במגיפה, ואם מעידה האשה שמת, ודאי ראתה בבירור שמת.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: החזיקה היא מלחמה בעולם מהו? כלומר, אם לא ידענו שהיתה מלחמה באותו מקום, אלא שבאה האשה ורק מפיה נודע לנו שהיתה מלחמה, והוסיפה ואמרה שמת בעלה במלחמה זו — מי אמרינן [האם אומרים אנו] במקרה זה מה לה לשקר, שכיון שהיא עצמה סיפרה שהיתה מלחמה ושמת בעלה אין מקום לחשוד בה שמשקרת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאיבעיא לן החזיקה היא מלחמה בעולם. כגון שאמרה מקום פלוני משובש הוא בגייסות ובעלי מת סתם אי נמי כגון שאמרה מת במלחמה מי אמרינן מה לי לשקר מרע חזקה. [וקשה] והא אפילו במתניתין שהוחזקה מלחמה בעולם אי בעי אמרה מת על מטתו אי נמי קברתיו והיא מותרת ואף על פי כן כי אמרה מת סתם לא תנשא ואיכא דאמרי שאני התם שהיא צריכה לפרש אבל כאן שהסתם מתירתה אין פירושה אוסר אותה דאמרינן מה לי לשקר אי בעיא שתקה ואיכא דאמרישאני התם דכיון שהוחזקה מלחמה בעולם סבורה היא שיאמינו אותה חכמים אי אמרה מת במלחמה יותר משאלו אמרה מת על מטתו וכי היכא דאיהי אמרה בדדמי סברא דאינהו נמי מהימני בדדמי, ולא איפשט בעיין.
ובפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ז) גבי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי אסיקנא דמה לי לשקר במקום חזקה אמרינן ולא דמי דהתם ידעא וקאמרה אבל הכא כל מה לי [לשקר] דאית לה לא מפקא לה מדדמי וכיון דאיכא למימר בדדמי קאמרה לא מהימנא ועוד דהתם אלו אמרה נחבאתי ודאי יותר היתה הדבר נראה להאמינה וכיון דלא אמרה הכי קושטא קאמרה אבל הכא בהכי ניחא לה משום דדמי.
ובפ"ק דבתרא (דף ה') גבי פרעתיך בתוך זמני לא איפשיט אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה ואע"ג דדמי להא דלא נחבאתי ולא נטמיתי איכא למימר בשבוי' הקלו משום דאיכא חזקה דגופה ומנוולה נפשה אבל התם לא ומיהו כיון דלא איפשיט לקולא לנתבע ופטור ונוסחאות מדוקדקות מצאתי דלא גרסינן גבי לא נחבאתי ולא נטמיתי חזקה כלל דחששא בעלמא הוא.

מתניתין. באה ואמרה מת בעלי נאמנת. גרסינן בירושלמי כמה דתימר תמן (כתובות פ"ב מ"ה) אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, ואמר אף הכא כן, שנייא בעדי מיתה מאחר שאלו בא הוא מכחיש.

תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למיתני קטטה בינו לבינה. כלומר שלום בינו לבינה דקתני לאו דוקא שנתברר שהיה שלום בינו לבינה, אלא אפילו סתמא נמי כשלום בינו לבינה, ולא אצטריך למיתני תנא שלום בינו לבינה אלא משום דקא בעי למיתני קטטה בינו לבינה. וכן נמי שלום בעולם הוא הדין לסתם, אלא משום דקבעי למתני קטטה בעולם, וסיפא דוקא רישא לאו דוקא. ואם תאמר והא אצטריך שלום בינו לבינה לאשמועינן דאף על גב דאיכא שלום בינו לבינה לא אמרינן נטרא וחזיא כדאיתא בסמוך יש לומר ההוא מסיפא נפקא דקתני שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם.

אמר רבה רעבון גרוע ממלחמה דאלו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמר מת וקברתיו לא מהימנא. מסתברא דהכי פירושו במלחמה כי אמרה מת על מטתו, כלומר אפילו אמרה ירד במלחמה והוכה ושב ומת על מטתו אפילו הכי מהימנא, דבכי הא לא אמרה בדדמי דכיון דאמרה מת על מטתו לא חיישינן דמשקרא, דלעולם לא מחזקינן דמשקרא, אלא דזמנין דטעיא ואמרה בדדמי. וכי תימא מכיון דחזיא ליה דמחו ליה בגירא או ברומחא שבקא ליה ואמרה בדדמי כדאמרינן ברעבון, לא היא, דבמלחמה משום דמסתפיה ערקא שבקא ליה וכיון דחזיתיה דאימחאי ברומחא סברה דמית ליה. וכן נמי ברעבון מחמת פחד רעבון שבקא ליה ואמרה בדדמי כההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבא. אבל בשב מן המלחמה לא שבקא ליה עד דחזיא דמית. והיינו דאמרינן בסמוך נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת משום דאשה כלי זיינה עליה ואינה יראה מן הלסטים ואינה מנחת אותו עד שתדע אם מת אם לאו וכן פירש רש"י ז"ל. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דאי לא אשה היכי מהימנא דלמא שבקא ליה גוסס וסברה דגוסס לא חיי ואמרה בדדמי, אלא דכל שאינה יראה מחמת מיתה לא שבקא ליה ולא אמרה בדדמי. ואין צריך לומר בדאמרה לא ירד במלחמה אלא על מטתו מת בחליו כנ"ל, ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שהוא ז"ל כתב (הלכות גרושין פי"ג ה"ב) דכל שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת. ואינו נ"ל מן הטעם שכתבתי (עיין מגיד משנה שם) ועוד דלא מחזקינן לה במשקרא אלא באומרת בדדמי וכל שאמרה קברתיו נאמנת. ועוד דהא אמרינן בגמרא רעבון גרוע ממלחמה דבמלחמה כי אמרה מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון לא מהימנא עד דאמרה מת וקברתיו הא אמרה קברתיו נאמנת. אם כן כל שכן דבמלחמה כי אמרה מת וקברתיו מהימנא. ואפילו אמרה מת במלחמה, דהא רעבון כמלחמה דמי ואפילו הכי כי אמרה קברתיו נאמנת וכל שכן מלחמה.

הא דאיבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעיא אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דקיימא לן חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לה לשקר ומרע חזקה. ותמיהא לי והא אנן לא מחזקינן לה דמשקרא אלא דאמרה בדדמי ואם כן מאי שייך בכי האי טעמא מגו כלל, דמגו לא שייך אלא במאי דחיישינן לשקרא והכא לא שייך כלל. ומסתברא דלאו מגו ממש קאמר אלא כעין מגו הוא, כלומר אלו אמרה מת סתם ולא הזכירה מלחמה וגם כן לא אמרה מת על מטתו אלא סתם מהימנינן לה, ולא חיישינן דלמא איכא מלחמה ובדדמי קא אמרה. ואף על גב דהכין הוא משום דכל היכא דלא איתחזקא מלחמה בעולם לא חיישינן לה. והכא להימנא ולא ליחוש לדדמי, מגו דאי בעיא שתקה ואמרה מת סתם. או דלמא כיון דאיכא מלחמה וחזקה אמרה בדדמי לא שייך הכא מגו, דמכל מקום הא איכא מלחמה וחזקה דאיהי לא משקרא אלא דאמרה בדדמי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומעתה אף על גב דלא איפשיטא בעיין הכא לא תיקשי לן הא דאסיקנא בפרק האשה שנתארמלה גבי אמרה נשביתי ולא נטמאתי דמהימנא משום מגו, ואף על גב דהוי מגו במקום חזקה ודמיא להא משום דהתם שייך ביה מגו ממש אבל הכא לאו מגו גמור הוא כדאמרן. ומיהו בספרים מדוקדקים לא גרסי שם חזקה כלל אלא התם ה"ג הכא ודאי איטמיא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן מיגו אבל אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא לא איפשיטא ובפרקא קמא דבבא בתרא איבעיא ולא איפשיטא, וכן נמי לא תקשי לך אמאי לא פשטוה ממתניתין, דאף על גב דהוחזקה מלחמה בעולם כי אמרה מת על מטתו, וכל שכן אי אמרה מת וקברתיו נאמנת ואפילו הכי כי אמרה מת סתם אינה נאמנת, ולא אמרינן מגו דאי בעיא אמרה מת וקברתיו. דהתם כיון דאיתחזקא מלחמה בעולם חזקה דאמרה בדדמי, אבל הכא דלא איתחזקא אלא על פיה הוה אמינא ליהוי כסתם ולהימנוה. ואם תאמר כי איבעיא לן בפרקא קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ליפשוט ממתניתין דהכא דלא אמרינן. איכא למימר שאני הכא דכיון שהוחזקה מלחמה בעולם סבורה היא שיאמינו אותה חכמים אם אמרה מת במלחמה, דכי היכי דאמרה היא בדדמי סבורה דאינהו נמי מהימני בדדמי, וא"נ מטעמא דאמרן דהתם ידע וקא טעי טענת ברי שפרעו תוך זמנו, והלכך כל היכא דאיכא מגו דאפשר למימר דמהמני לה דמה לה לשקר. אבל הכא דלא ידעה ואנן לאו בשקרנית מחזקינן לה אלא דאמרה בדדמי סבורה שכן ואינו.

גזירה משום התרת יבמה לשוק פי' דמאן דחזי סבר דאנן שבקי' לה גביה מפני שנשואי' גמורי' ודחו זיק' יבמה ואתו למשרייה לשוק בלא חליצה ולענין פסק קי"ל כעובדא דר' פדת דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא והא פריק כל מאי דאקשו עליה ובכולי תלמודא פרכי' הכא להדיא קטן אוכל נבלות הוא וכך פרכי' לי' בריש פרקי' ועוד דר' פדת עבד בה עובדא אלמא הכי קי"ל שפיר ותלמודא מתרץ בהכי להדי' מתניתא דבפ' יוצא דופן אלמא הכי הלכתא:

ומיהו אסור מן התורה להאכילו בידים גם לומר לו קום אכול וכדנפק' לן מקרא וי"א מרבותי' ז"ל דבאיסורי' של דבריהם מחתינן להו חדא דרגא ומאכלין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת דהא למאן דסבר בסוגיין דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו מודה היה דבאיסורי דרבנן אינם מצווין להפרישו אבל מהר"ם ז"ל היה אומר שאין לנו לעשות דמיון זה להתיר להאכיל בידים שום איסור:

והא דאמרי' בפ' ר' אליעזר גבי כשות' וליתן ליה לתינוק וליזרע טעמא דמילתא מפני שהוא אסור קל של דבריהם דלרב משרשי' לאו עירוב' היא אלא מפני מדת חסידו' דאי לא היכי הוה מקיימו לדעת וכדכתי' בדוכת' בס"ד ותדע דבבבל מערבי בו הא דאמרי' התם שמערבין לגדול בי"ה ומפרשי' התם טעמא דאע"ג דלא חזי אוכל לגדולי' הא חזי לקטן י"ל כיון דשאני התם דחזי לגדול למחר אבל מאי דלא חזי לעולם לגדול אין מערבין בו משום דחזי לקטן מ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפי' לקטן שלא הגיע לחנוך איסורי' של דבריהם ולא משום דילמא אתו למסרך שלא נאמר כן אלא במה שאנו עושים לצרכנו כדמפרש במ' ערובי' אלא טעמא דמילתא שלא להקל באיסורי' דרבנן וכן עיקר מר' הר"ם. ובהכי סליק פרקא שבח לאל בורא עולם:

האשה שלום

גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקבעי למתני קטטה בינו לבינה פי' דמסתמא אע"ג דלא ידעי' אם שלום בינו לבינה או אם יש שלום בעולם הרי היא נאמנת ואיידי דבעי למתני סיפא קטטה בינו לבינ' מלחמה בעולם תנא רישא שלום בינו לבינה ושלום בעול' וסיפא דוקא רישא לאו דוקא:

הדר א' רבא רעבון גריעה ממלחמה פירש מעיקרא אמר דעדיף ממלחמה דסבר דברעבון ליכא למימ' כלום בדדמי כיון דחזא האי עובדא דאתתא דאמר בדדמי אם כן רעבון שייך בדדמי הא ודאי גריעה הוא ממלחמה. דאלו מלחמה כי אמרה מת במלחמה הוא דלא מהימנא אבל מת על מיטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו פירוש דבמלחמה אם חלה על מיטתתו ומת מהימנא דהשתא לא אמרה כלום בדדמי כדאמרה ברעבון מכיון דידעה שאין שום מאכל ומשקה עמו אבל אם אמרה במלחמה שירד בעלה במלחמה והוכה שם וחזר ומת על מיטתו לא מהימנא דהא אמרה בדדמי דכיון דחזאי דמחיוהא ברומח' מכה רבה אמרה לא חיי כדאמרי' לעיל וי"מ דאפי' בה"ג מהימנא שלא חששו דאמרה בדדמי בה"ג אלא כשהיא יראה מלשהות עמו ושבק' ליה ואתיא כההיא דרעבון דשבקא לגברא מפחד רעבון וכשלא הניח' לו שום מאכל והניחתו חולה אמרה בנפשה ודאי מת ובמלחמה כי חזאי במלחמה שהוא מוכה מכת חרב יראה לנפשה ואתיא ואמרה דמת כדדמי לה דבכה"ג לא חיי אבל כששב לביתו מקום שאין שם פחד ולא שבקא לי' הא ודאי כשאמרה מת על מיטתו היינו משום דחזיתיה דמית ממש דאל"כ כשיש שלום בעולם ניחוש שמא חלה והרי הוא גוסס וכסבורה שמת ואמרה בדדמי אלא ודאי כדאמרן וזה נר' יותר נכון ולד"ה כל שאמרה שמת בעלה במלחמה וקברתיו נאמנת שהרי אף ברעבון דגריע ממלחמה נאמנת וטעמא דמילתא משום דליכא למימר קברתיו בדדמי ואנן לא חיישי' בכלה שמע' דמשקרא במתכוין ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת וזה אינו ודאי כדמוכח סוגייא בהדיא:

איבעי' להו החזיקה היא במלחמה בעולם מי אמרי' מה לי לשקר איבעי' אמ' שלום בעולם או דילמא כיון דקי"ל חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקה וק' לרבוות' ז"ל תפשוט ליה דלא אמרי' בכי הא במקום חזקה מסיפא דמתני' דמלחמ' בעולם דכשאמרה מת בעלי אינה נאמנת דילמא אמרה בדדמי ואע"ג דאיכא מגו דאיבעי' אמרה מת על מיטתו וקברתיו ומתרצי' דלא דמו דהתם הנאמנות היא כדמפר' בדיבורא ותימ' מת על מיטתו או מת וקברתיו וחיישא דילמא מכחישין לה שלא מת על מיטתו או שלא היתה היא בקבור' כשתהא מוכחשת במקצת שלא יאמינוה במקצת הילכך לאו מיגו מעליא הוא אבל הכא כל היכא דממעט' בדבורא מהימנא טפי דהשתא הוא דאמרה מלחמה בעולם ומת שם ואלו בעיא שתקא ואמרה מת בעלי בלחוד ויש מקשים עוד דהכא לא איפשיט' בעיין ואלו בפרק האשה שנתאלמנה איפשיטא לן כה"ג דאמרי' מגו במקום חזקה גבי מתני' דעיר שכבשה כרכום שכל כהנות שבתוכה טמאות ואם יש שם מחבואה א' מצלת את כלן. ואסיקנא שאם אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאע"ג דחזקה דכל שאינה נחבאת טמאה כיון דאיבעי' אמרה נחבאתי ולא נטמאתי א"נ דשתקה טהורה השתא נמי טהורה ומהימנא ויש מתרצי' שאין כל החזקות שוות וחזקה דהתם קלישה טפי מחזקה דהכא עוד יש לתרץ לפי שיטה זאת דלא דמו דהתם אמרי' מגו לאוקמי אתתא בחזקת' שהיא בחזקת כשר' וטהור' וחששא הוא שחששו לאסרה במלחמ' שמא נטמא' הילכך כל היכא דאיכ' שום צד ושום מגו להאמינ' מהמנינן לה וכאמ' התם חשש' בעלמ' היא. אבל בזו שהיא בחזקת אשת איש וחכמי' הקלו בה הרבה להאמינה שמת בעלה משום עגונא כל היכא דאיכא רעותא ושום חזקה שלא להאמינה דילמא לא מהימנא משום מגו לאפוקי מחזקתה כנ"ל. ומיהו קשיא לן אשמעתי' טובא היכי שייך בהא לומר מה לי לשקר שאין אנו אומרי' כן בשום מקום אלא כשיש חשש טענת שקר ואלו הכא לא חיישי' כלל דמשקרא אלא דאמרה בדדמי וא"כ מאי מגו שייך הכא אלא ודאי שזה הלשון מושאל הוא ומפני שאלו שתקה היתה נאמנת אנו אומרי' מה לה להכניס עצמה לומ' טענה שיאמר שמשקרת בשוגג ובדדמי ניחא לה טפי בשתיקה אלא ודאי בתום לבבה אמרה כן מפני שהיא יודעת בעצמה שהיה הדבר כן ולקים יותר והשתא לא דמיא הא לההיא דפרק האשה שנתאלמנה כלל דהתם לשקרא הוא דהוה דחיישינן וכיון דאית לה מגו מהימנא להוציא מלבבנו מה שא"כ הכא שיש לחוש דאמרה בדדמי והשתא נמי לא דמי' למשנתי' דכיון דהוחזקה ודאי מלחמה קים לן דודאי אמרה בדדמי אבל הכא שהיא דהחזיקה המלחמה אין לנו לתלות כ"כ דאמרה בדדמי ואיכא לפרש דברים כפשוטן דמשום דהחזיקה מלחמה בעולם ונר' דבר של שקר דמלחמה קלא אית לה היה אפשר לחוש שמשקרת לומר כן מפני שהיא סבורה יותר כשתאמר שמת במלחמה כי הרבה מתים כן במלחמה ולהכי אמרינן מי אמרי' מה לי לשקר אי בעיא אמרה וכו':

והשתא לפי' זה אתא לישנא כפשוטא ולא דמיא למשנתי' מן הטעם שכתבנו ולא דמיא לההי' דפרק האשה שנתאלמנה דהתם כ"ע ידעי דניחא לה טפי למשתק או שתאמר נחבאתי משתאמ' לא נחבאתי ולא נטמאתי וה"ל מגו מעליא טפי:

הא מת על מטתו נאמנת. וא"ת א"כ מת במלחמ' מהימנא במגו דמת על מטתו. וי"ל דכיון דאמרה בדדמי ולא כיוונה לשקר לא שייך למימר מגו דאי בעי משקרא שאינה חפיצה לשקר. וא"ת א"כ מאי בעי בסמוך החזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרי' מה לי לשקר והא לא אמר מגו כיון דאמרה בדדמי. וי"ל מגו מעליא כי האי דלא מחזקי' בעלמא אלא בדיבורה ודאי אמרי' ומתני' דשלום בינו לבינה ושלום בעולם מיירי ע"כ דאמרה מת במלחמה דאי על מטתו אפילו א) החזיקה היא מלחמה בעולם נמי מהימנא. וא"כ ליפשוט ממתני' דהחזיקה היא מלחמה [נאמנת] לומר מת בעלי במלחמה. וי"ל דמתני' מיירי דאמרה מת בעלי סתמא. ובעת שלום אמרי' דר"ל [שמת] על מטתו. ובשעת מלחמה אמרי' שר"ל שמת במלחמה:

האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה שלום בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי אתיבם. שלום בינה לבינו ומחלמה בעולם. קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. רי"א לעולם אינה נאמנת אא"כ באה בוכה ובגדיה קרועים. א"ל א' זו וא' זו תנשא. פי' דוקא אם יש שלום בינו לבינה שאין קטטה ביניהם אז האי נאמנת אבל אם ראינו שיש בניהם קטטה אינה נאמנת שמחמת שנאתו מתכונת לאסור נפשה עליו. ולקמן מפרש ה"ד קטטה. ובעת מלחמה נמי אניה נאמנת:

א"ר מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד דכל הני דאיקטלי' הוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא וחזיא לי' זימנין דמחי לי' בגירא או ברומחא וסברא ודאי דמית ליה ודילמא עבדי לי' מסתרי וחיי. פי' אם פירש ממנה חדש או חדשים מדמה בלבה ותאמר ודאי מת במלחמה כמו שמתו הרבה ושמא לא מת אלא הוליכוהו בשביה ואפילו את"ל פעמים שראתהו מוכה מכת חרב או רומח והיא סבורה שלא יוכל לחיות ופעמים דעבדי לי' מסתרא שהוא תחבושת עשבים ידועים ויחיה. סבר בא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרה בדדמי. פי' שאינה נבהלת לברוח ברעבון כמו במלחמה ול"א בדדמי וי"ל אמון בדברי'. הדר א"ר רעבון ה"ה כמלחמה. ההיא דאתא לקמי' דרבא א"ל בעלי מת ברעב א"ל שפיר עבדת דשיזבח נפשך ס"ד בההיא פורתא דנסתא דשבקת לי' הוה חיי א"ל מר נמי ידע דבכה"ג לא הוו חיי. פי' נתכוון לבודקה ולנסותה מתוך דבריה אם אומרת בדדמי אם לאו וסידר הדברים של בדדמי לפני' ואפשר באותן שאר הנפות שהנחת לו לחיות יפה עשית שהצלת נפשך והנחתן ובאת והיא הודית לדברי' שסברה שיקבל עדותה בדדמי וכשראתה שאמרה בדדמי חזר רבא לומר רעבון נמי כמלחמה דמי שמפני שראתה בני אדם מתים ברעב ולעבעלה לא הי' מזונות מרובים או הי' תפוח מפני העב ואמרה בדדמי ואף על גב דלא מת ממש ומעידה עליו שמת. א"ר רעבון גרוע ממלחמה. דאלו במלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימני הא מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקרבתיו. פי' דהא דתנן מלחמה בעולם אניה נאמנת הכי משמע כגון דקאמרה בפירוש מת במלחמה אבל אמרה מת על מטתו מהימנא. ואע"ג דאמרה הוכה במלחמה ומת על מטתו דדוקא כשאמרה מת במלחמה ראיתיו לא מהימנא. שמתוך שהיא נבהלת לברוח אמרה בדדמי אבל כשאמרה מוכה כאב ומת על מטתו נאמנת הכי משמע כגון דקאמרה בפירוש מת במלחמה אבל אמרה מת על מטתו מהימנא. ואע"ג דאמרה הוכה במלחמה ומת על מטתו דדוקא כשאמרה מת במלחמה ראיתיו לא מהימנא. שמתוך שהאי נבהלת לברוח אמרה בדדמי אבל כשאמרה מוכח כאב ומת על מטתו נאמנת ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו דכי אמרה מת על מטתו דמי למת במלחמה דאמרי' לא חזיא דמת ממש ואמרה בדדמי. והכא נמי הי' מוטל תפוח במטה מחמת רעבון ולא חזי' לי' דמית ממש ושמא רחמו עליו והאכילוהו וחיי הלכך אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. וה"ה במלחמה אם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו נאמנת דל"ש מלחמה מרעבון בהא מילתא דכיון דאמרה קברתיו ל"ל דילמא בדדמי אמרה, ולא חיישינן דילמא משקרא דחיישי לקלקולא וכך כתב גם ר"ח ז"ל בקטטה בינו לבינה דאמרה בדדמי לעולם אינה נאמנת עד דאמרה מת וקברתיו.

מפלת ה"ה כמלחמה דאמרה בדדמי. פי' ע"י רעש היו נופלים כל בתי העיר וכ"א בורח בחוץ למלט על נפשו. וגם היא ברחה ולא ראתה את בעלה וסבורה שמת ושמא גם הוא ניצל וברח. שילוח נחשים ועקרבים ה"ה כמלחמה דאמרה בדדמי.

דבר. ואמרי לה וה"ה כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה דסמכי אדאמרי' איפשי שב שנין הוי מותנא ואינש בלא זמנא לא שכיב. וכיון דלא אפסקי' הל' כמאן עבדא לחומרא וה"ה כמלחמה.

ותו אקשי' עליה מהא דתנן בפרקין שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים ב' אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט והא קטן אוכל נבלות הוא. ושני רב שמעיה גזרי' משום יבמה לשוק תניא יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ואין חוששין משום יונק שקץ ואל יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים ובכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט אוקי' אפי' למ"ד ב"ד מצווין עליו להפרישו יונק תינוק מעובדת כוכבים ומבהמ' טמאה משום סכנה. אי הכי בגדול נמי גדול בעי אומדנא. קטן לא בעי אומדנא דסתם קטן מסוכן הוא אצל חלב. אבא שאול אומר וכו' ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' בשבת אי דליכא סכנה אפי' ביו"ט נמי לא. לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד בשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ובפרק אע"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואוקים בדליכא סכנה ואיכא צערא ואפילו בשבת לא גזרו ביה רבנן. קשיין אהדדי. הרב אלפס פי' דפליגי אהדדי ואיפסיקא הלכתא כר' מרינוס. ורבי יעקב ע"ה פי' דלא דמי צערא דהכא לצערא דהתם דהתם הוא מחמת חולי שהוא גונח ולא גזרו אפי' בשבת וצערא דהכא לאו צער חולי הוא לפיכך גזרו ביה בשבת ולא ביו"ט. תניא לא תאכלו כי שקץ הם לכם להזהיר גדולים על הקטנים וכל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים אמור ואמרת אליהם לנפש וכו' להזהיר גדולים על הקטנים למ"ד ב"ד מצווין עליו להפרישו דאמרי' ליה לא תעביד וה"ה לכל אסורי' שבתורה למ"ד אין ב"ד מצווין עליו להפרישו דלא ליספו להו בידים. וה"ה באיסורא דרבנן לית ליה למספא ליה בידים:

שלום בינו לבינה. מסתברא דכיון דגבי רעבון אם אמר מת וקברתיו נאמנת ה"נ במלחמה אם אמרה מת במלחמה וקברתיו נאמנת דאי אמרת במלחמה אינה נאמנת ה"ל לרבה רעבון גרוע ממלחמה. ועדיף ממלחמה גרוע ממת על מטתו ועדיף ממת וקברתיו וכתב הרמב"ם ז"ל דבמלחמה אינה נאמנת במת וקברתיו אבל עד אחד אע"פ שאינו נאמן לומר מת במלחמה אבל במת וקברתיו נאמן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהא עד אחד במלחמה היינו טעמא דלא מהימן משום דלא דייקא ומנסבה וכ"ש היכא דאמרה מת וקברתיו דלא דייקא ומנסבה. וכיון דס"ל לרבינו ז"ל דבמת וקברתיו אמרה בדדמי א"כ עד אחד מ"ט מהימן במת וקברתיו יותר מאשה. אלא ודאי מסתברא דאפי' אשה נאמנת לומר מת במלחמה וקברתיו:

איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרי' מה לה לשקר ומרעי לה לחזקה ת"ש עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת שאני התם דאמרינן כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי אתרחיש ניסא פי' מעיקרא קס"ד דה"ק הוא מת קודם שיצאתי מן המערה ואני נצלתי. וקאמר אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי. ושני ליה דאם אמרה הוא מת קודם שיצאתי מן המערה נאמנת אלא הכא במאי עסקינן באומרת אני ברחתי ונצלתי והוא נשאר שם וא"א שלא מת. אמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא שמצאת פתח לברוח לדידיה נמי מצא פתח לברוח. ואפשר לפרושי דאפילו אמרה אני שמרתי סמוך לפתח המערה ולא ברח אנן סהדי דמשקרא שהרי עשנו המערה על שניהם ובודאי כל מלתא דאפשר לשזובי (נפשה עבדה) [נפשיה עבד]. ת"ש נפלו עלינו עובדי כוכבים נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני ניצלתי נאמנת התם כדר' אידי דאמר אשה כלי זיינה עליה. פי' מעיקרא קס"ד שהליסטי' באו עליה ועל בעלה והיא היתה מתפחדת כמו הבעל והוה לן למי' דלא נטרא לבעל וחזרה ואמרה בדדמי ואפ"ה מהימנא משום מגו ושני ליה בודאי אם אמרה מלחמה בעולם והיה להרוג כל המוצאים אחד אנשים ואחד נשים דאע"ג דלא ידעינן במלחמה בעד אלא על פיה לא מהימנא דכיון דהיא גופה בההוא פחדא קיימא לא נטרי ליה לבעל וחזרה ואמרה בדדמי אלא הכא היינו טעמא דנאמנת מפני שהליסטים אינם הורגים את הנשים שכלי זיינן עליהן ומאחר שהשלום עמה נטרה ליה לבעל וחזייה ולא אמרה בדדמי ובעיין לא אפשיט ועבדינן לחומרא ואם החזיקה היא מלחמה בעולם אינה נאמנת. וה"מ בשאין שלום עמה שהמלחמה היא בנשים ובאנשים אבל בליסטים שיש שלום עמה נאמנת דהא שנינן הכא כרב אידי דאמר כלי זיינה עליה. וכן אם אמרה מצאתיו הרוג נאמנת דלא החזיקה בו מלחמה בעולם אינה נאמנת אלא שהחזיקה מלחמה על האנשים ונשים. אבל אם אמרה מצאתי פלוני בעלי הרוג או שבאו ליסטים עלינו הוא מת ואני נצלתי והיינו דאמר מתוך הדברים נזכר ר"ג שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר"ג את נשותיהם ע"פ עד אחד. אלמא דבכה"ג לאו מלחמה אקרי. וכן אני הייתי עם הורגיו דפ' שני דכיון שלא היה לו פחד לאו מלחמה מקרי ודבר ברור הוא זה. והקשה רש"י ז"ל וליפשוט ליה ממתני' דקתני שלום בעולם נאמנת. ובודאי אם אמרה מת בעלה במטתו אפי' במלחמה נאמנת אלא פשיטא דאמרה מת בעלה במלחמה וקתני נאמנת. ותירץ רש"י ז"ל דמתני' כגון שאמרה מת סתם כששלום בעולם אמרי' מת על מטתו דוקא קאמרה וכשהמלחמה בעולם אמרי' מת במלחמה קאמרה ולפי הפי' הזה שפרשתי לא קשיא מידי דאפשר לאוקומי מתני' כגון דאמר מצאתיו הרוג או ליסטים באו עליו והרגוהו כשהמלחמה בעולם אינה נאמנת וכששלום בעולם נאמנת. ואי קשיא לך מאי קא מיבעיא ליפשוט ממתני' דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת ולא אמר מה לי לשקר אי בעיא אמרה מת על מטתו אלמא לא אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה תירץ הר"מ ב"ר יוסף דכשהמלחמה בעולם מרתתה לומר מת על מטתו. וזה התירוץ אינו מספיק למת במלחמה וקברתיו דהתם לא מרתתה דהא מת במלחמה וקברתיו קאמרה ואמאי לא מהימנינא לה משום דאי בעיא אמרה מת במלחמה אלא הכי מסתברא דכיון דמלחמה בעולם וחזקה דאמרה בדדמי ולא משקרה לפי דעתה לא אמרינן מגו דאי בעיא משקרה לפי דעתה לומר מת על מטתו דהא (אי) [אנן] לא מחזקי' לה בשקרנית כפי דעתה אבל כשהחזיקה היא מלחמה בעולם כיון דאי בעיא אמרה סתמה ולא משקרה מהמנינן לה להכי בעיא אי אמר מה לי לשקר במקום חזקה או לא. א"נ כשהמלחמה בעולם כיון דחזקה דאמרה בדדמי לא אמר מה לי לשקר דא"כ אזלא חזקה וה"ל כמה לי לשקר במקום עדים דהא איתא לחזקה כשהמלחמה בעולם ולא איפשיטא בעיא ולחומרא אזלינן דלא אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה. ובפ' השותפין נמי אמרינן איבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמר' מ"ל לשקר במקום חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה או לא ולא איפשיט' ובקידושין פ' האומר מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן ומוקמי' לה בגמ' כגון דמוחזק לן באחים ולא מוחזק לן בבנים. אמר יש לי בנים נאמן דאמרי' מ"ל לשקר דאי בעי פטר לה בגט אלמא אפילו במקום חזקה נמי אמרינן מ"ל לשקר לד"ה בין לר"י בין לר' נתן. שאני התם דאין אדם חוטא ולא לו ולהכי מהמני ליה משום מ"ל לשקר. ולפום האי סברא עד שהחזיק הוא במלחמה מהמנין ליה משום מ"ל לשקר דאין אדם חוטא ולא לו. ומיהו לישנא דגמ' לא משמע דעד אחד נאמן במלחמה דמאי דקא מיבעיא לן לאו משום איהו דאמר בדדמי אלא משום דאיהי דייקא ומנסבא:

גמ' בדדמי דסברה ס"ד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בדדמי כו' כדפריך הס"ד ואח"כ מ"ה דסברה ס"ד כו' הד"א:

בד"ה דשיזבת כו' בחייו וברחת לך משום דכי כו' כצ"ל:

בד"ה מת וקברתיו וכו' שמא ברח וניצל כו'. נ"ב פי' ומש"ה לא אמרינן כלל דמשקרת אלא אמרה בדדמי ומש"ה כי אמרה מת על מטתו בלא מלחמה נאמנת אבל ברעב דסברה א"א בעולם שיהא המלטה שלא ימות ומש"ה אמרי' שמא משקרת לומר אף מת על מטתו בלא רעב אבל קברתיו שאינו תלוי בעדות מיתה כולי האי לא אמרי' דמשקרת ודו"ק:

תוס' בד"ה מי אמרי' כו' אלא דב"ה טרוד כו' כצ"ל:

גמרא אבל דם דעד דאיכא רביעית. ק"ל דמשמע בכ"מ דחיובו בכזית בכריתות (יד, כב) ובחולין (פז ב) ענוש כרת והוא דאיכא כזית מטמאין באהל והוא דאיכא רביעית וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' מאכלות אסורות וכ"כ רש"י בעירובין (ד) ובסוכה (ו) ובפסחים (מד). וכ"נ משום דכתיב ביה לשון אכילה וסתם אכילה בכזית וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' תרומות הל"ב לענין שתיית תרומה דבכזית והוא מהתוספתא ובחולין (קכ) גבי המחה את החלב והמחה את החמץ וגמעה אמר שם דהוה בכזית ועי' ברפ"ו דנזיר. שוב ראיתי בתוס' זבחים (קט) ד"ה העולה שכ' אע"ג כו' ומשקין ברביעית ה"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורן בכזית ועמש"כ ביומא (פ ב). ולפ"ז נוכל ליישב קצת סתירת הסוגיות דכריתות (כב) מיירי שאכל הלב עם דמו דהיינו דרך אכילה. וכן בשאר המקומות שנזכר בהם כזית יל"פ עד"ז. אולם ק"ל ע"ד התוס' מהא דרפ"ו דנזיר דרע"א אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ובגמ' שם ת"ק כו' ור"ע כו' ע"ש ופיר"ת שם בתוספות דבאכילה כ"ע ל"פ דבכזית וכי פליגי בשתיה דלמ"ר ברביעית ולר"ע בכזית מהיכא שמעינן לר"ע דפליג על מ"ר בשתיה דהרי ל"א אלא דשרה פתו ביין וזה הוה כמו אכילה דאף מ"ר מודה בו דהוה בכזית ודוחק לומר דהש"ס סמיך בזה על התוספתא שהביאו התוס' בסוכה (ו) ע"ש דמבואר להדיא דר"ע מחייב על שתיה ממש בכזית. (ועמש"כ בע"ז סז ב בס"ד) ועוד דהמשנה לא בארה עיקר פלוגתתן במאי דפליג ר"ע על מ"ר. ולולי דברי התוס' היה אפשר לומר דהא דאמרי' משקה הבא לאוכל כאוכל דמי היינו שהיא נעשה כאותו אוכל ולכן בההיא דנזיר א"א לחייבו מטע"ז בכזית דהא הפת היתר הוא לנזיר והא דמעילה האוכלין ג"כ דאיסורא. וכן הא דציר שע"ג הירק דיומא (פ ב) שניהן שוין לאיסורא ביה"כ. ולענין קושייתנו מהא דלב בכריתות י"ל כיון שעדיין לא יצא ממקומו לכן הוה תורת אוכל עליו וכמו דאמרי' בב"ב (פ) דבש בכוורת א"י מידי מאכל לעולם ע"ש בתוס' וכן בפסחים (לג ב) גבי ענבים ודברי התוס' יש ליישב דע"כ לא קאמרי דדרך אכילה הוא בכזית אלא בפיגול ונותר וטמא דאיסורן כתיב בלשון אכילה (וכן דם כתיב איסוריה בלשון אכילה) אבל יין דנזיר דכתיב איסוריה בלשון שתיה לא מהני אפי' בדרך אכילה להיות שיעורו בכזית. ולכן מוכח שפיר מדר"ע דאפי' שתיה בעיני' בכזית. והנו"ב בחלק או"ח סוף סי' ל"ו כתב בפשיטות דשיעור משקין האסורים ברביעית. ולפי מאי דאיתא בשבת (עז) דרביעית דם אם יקרש יעמוד על כזית. מיושב הסתירות שזכרתי (ולא נצטרך לדברי התוס' דזבחים הנ"ל) דאידי ואידי חד שיעורא והא בקרוש והא בצלול. ולפ"ז מופרך המהרש"א במש"כ דאי כתיבי שרצים וטומאה איכא למיפרך מה להנך שכן בכזית. אבל דם עד דאיכא רביעית. ועוד קשה לדבריו ל"ל להש"ס לומר גבי שקצים משום דאיסורן במשהו והיינו בבריה הל"ל דאיסורן בכזית משא"כ דם דהוה ברביעית. ולענין קושיית הרא"ם י"ל בפשיטות דגם טומאת מת במשהו היינו אבר שלם כדתנן האברים אין להם שיעור כו' (אהלות פ"א מ"ז):

שם א"ר ת"ש ב' אחין א' חרש כו' אחת חרשת וא' פקחת. כצ"ל וכבמתניתין:

שם (בסה"ע) איבעיא להו החזיקה כו'. מרש"י לקמן (בר"ד הסמוך) בסד"ה דאי נראה דגריס איבעיא ליה ומפרש דקאי ארבא דלעיל:

במשהו. בכעדשה כטומאתן: משום דידה. שהיא פקחת ובת עונשין ובמציעא גרס משום דידיה: משום גזירת התרת יבמה לשוק. דאי אמרי' תיתיב חרשת גבי חרש לא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא וסברי דקדושין דידה דחו לה לזיקה דפקחת אחותה ואין בועל אחות זקוקתו הילכך אתי למישרייה לאחותה לשוק כשאר אחות אשה שפטורה מן החליצה: מתני' מתני' האשה ושלום בעולם. שאין שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש הימנה חדש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת חירום אי לא חזיתיה דמית חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה (לעיל דף פז:) ולא אמרה בדדמי: קטטה בינו לבינה. י''ל מתוך ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו: גמ' בדדמי. מאומד לבה ואע''ג דלא חזיתיה דמית כדפרישית דסברה סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט בתמיה: סמתרי. תחבושת: שפיר עבדת. לנסותה ולתופשה מתוך דבריה נתכוון: דשיזבת נפשך. שהנחת אותו אפי' חי וברחת לך משום דכי תעלה בדעתיך דבההוא פורתא דנפפיתא קמח מנופה בנפה חיי בתמיה: מר נמי ידע כו'. אלמא אמרה בדדמי ומשום האי מעשה הדר ביה רבא: מת וקברתיו. דאילו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב היא סבורה איך יחיה: מפולת. שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר: החזיקה היא מלחמה בעולם. שלא היינו יודעים שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה:

משום דאיסורן במשהו. פי' בקונט' איסורן בכעדשה ולא דק דבהדיא אמר במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז: ושם) דשרצים לוקין עליהם בכזית דאכילה כתיב בהו ואמרי' נמי בפ' בתרא דמכות (דף טז: ושם) ריסק ט' נמלים ואחד חי והשלים לכזית וכן משמע בכמה דוכתי אלא יש לפרש דאיסורן במשהו דלוקה על נמלה משום דהוי בריה וכן נראה לר''י: מתני' האשה שלום. אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא. אין להקשות דהיינו ת''ק דהא מעיקרא לא פי' אי מיירי אפי' בלא בוכה והכא מפרש ליה: תנא שלום בינו לבינה ושלום בעולם. דלא צריך למיתני דהא סתמא דמילתא הכי הוא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם אלא תניא משום סיפא: זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא. והיא יראה לעמוד עד שימות לפי שזורקין חצים ואבני בלסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול אבל לקמן גבי נפלו עלינו לסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי: מי אמרי' (כו') מה לי לשקר ומרע ליה לחזקיה. תימה לר''י דע''כ לא שייך מיגו כיון דאמרה בדדמי דאי שייך מיגו א''כ במלחמה בעולם אמאי לא מהימנא במיגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו אלא ש''מ דלא שייך מיגו כיון דאינה חשודה לשקר ואר''י כיון דדייקא כולי האי שהחזיקה מלחמה בעולם ואומרת כי מלחמה היא אם כן ודאי לא אמרה בדדמי ומטעמא דמיגו דאי בעיא אמרה שלום הוא בעולם יש לה להאמינה כיון דדייקא כולי האי אבל כי לא החזיקה אינה נאמנת לומר מת בעלה במלחמה מתוך שיכולה לומר מת על מטתו דאין זה מיגו כיון שידוע לעולם שהיא מלחמה יראה לומר מת על מטתו וידוע שהיא משקרת אבל בהחזיקה ודאי דייקא טפי ומיהו קשה לר''י דאמר פ' כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) גבי שכיר נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתי ונתתי לך שכרך ומה מגו הוא זה והלא אינו חשוד לשקר [אלא] דבעל הבית טרוד

יבמות קיד ע"ב