יבמות קטו ע"א

דאי בעיא אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דאיחזקה אמרה בדדמי ולא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתיה ת''ש עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת שאני התם דאמר לה כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא ת''ש נפלו עלינו עובדי כוכבים נפלו עלינו ליסטים הוא מת ונצלתי נאמנת התם כדרב אידי דא''ר אידי אשה כלי זיינה עליה ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ורב חייא בר אבין גברא חרוכא דשדיא אימא איניש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתליא ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה''נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא [כיון דזימנין דסניא ליה] לא דייקא ומינסבא אמר רמי בר חמא ת''ש אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי ואמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא ונמתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים המדינה הזו משובשת בגייסות כך מקובלני מר''ג הזקן שמשיאין האשה על פי עד אחד מאי מדינה משובשת בגייסות לאו אע''ג דמדינה זו משובשת כך מקובלני שמשיאין על פי עד אחד אלמא עד אחד מהימן אמר רבא אי הכי מאי שנא מדינה זו כל מקום שיש גייסות מיבעי ליה אלא אמר רבא ה''ק אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות ולא אפשר לי למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן כך מקובלני מרבן גמליאל שמשיאין האשה ע''פ עד אחד ת''ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע''פ נשים והא מים כמלחמה דמו ונשים אפי' מאה כעד א' דמו וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא ה''ד דאמרי אסקינהו קמן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - א

מי אמרינן יש לה מיגו דמה לה לשקר, כיון דאי בעיא הוי אמרה שלום בעולם, והיתה נאמנת, שהרי לא הוחזק שיש מלחמה בעולם, השתא נמי שהיא אומרת שיש מלחמה אמרינן אינה משקרת, ונאמנת.

או דלמא, הכא ליכא למימר נאמנת מטעם מיגו דמה לה לשקר, דהא איהי גופא לא מכוונה לשקורי, אלא כיון דאיחזקה מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת ולכן לא אתי מה לי לשקר ומרע ומבטל חזקתיה שאין מועלת הנאמנות שאינה משקרת לבטל החזקה שאומרת מאומד ליבה ^[3].

תא שמע:

באה האשה לב"ד ואמרה: עישׁינו עלינו בית עישׁינו עלינו מערה הציתו באש את הבית או את המערה שהיינו שם, אני ובעלי, ונתמלא עשן.

והוא נשאר ומת ואני ברחתי ונצלתי, אינה נאמנת.

והא הכא החזיקה היא מלחמה זו, וקתני אינה נאמנת, ולא אמרינן מה לה לשקר, דאי בעיא אמרה מת סתמא.

ודחינן: שאני התם, כשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת.

ואי משום עשן, דאמר לה הב"ד כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא.

אבל לגבי מלחמה איכא למימר דלא אמרה, אי לא ראתהו מת, דהא אי בעיא לשקורי לא הוי מחזקה מלחמה בעולם.

תא שמע:

באה האשה לב"ד ואמרה: נפלו עלינו עובדי כוכבים, נפלו עלינו ליסטים,

הוא בעלי מת, ואני ניצלתי, נאמנת.

וכאן הרי היא החזיקה במלחמה, וקתני נאמנת. ומוכח שאמרינן מה לה לשקר.

ודחינן: התם, כיון שמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה, לא אמרה בדדמי, דאשה אינה מתייראת מלסטים. ובמקום שאינה פוחדה, דרך האשה לעמוד אצל בעלה עד שימות, וכדרב אידי דאמר, אשה אינה פוחדת מליסטים. דאמר רב אידי: אשה - כלי זיינה עליה! שאין הורגים אותה אלא באים עליה, ואחר שבאים עליה, שוב לא הורגים אותה [רש"י במסכת עבודה זרה כה ב].

ובעיין דהחזיקה היא מלחמה בעולם, לא איפשיטא.

ההוא גברא דבשלהי הלוליה בסוף חתונתו, איתלי נורא בי גנני נאחזה האש בבית החופה.

אמרה להו דביתהו אמרה אשתו לאנשים שהיו שם חזו גבראי חזו גבראי תראו את בעלי שהאש אוכלתו.

אתו, חזו הלכו ומצאו גברא חרוכא, דשדי איש חרוך שלא היה ניכר מי הוא, ופסתא דידא דשדיא וסמוך לו נמצאה מוטלת יד חתוכה, שרופה.

סבר רב חייא בר אבין למימר היינו "עישׁינו עלינו בית עישׁינו עלינו מערה" דאמרן לעיל דכי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא.

ודחינן: אמר רבא מי דמי? התם

בעישׁינו עלינו בית, לא קאמרה "חזו גבראי, חזו גבראי".

ועוד, הרי שם לא ראו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא, ולכן חיישינן שאמרה בדדמי, ואמרינן אפשר איתרחיש ליה ניסא, אבל כאן הרי ליכא למימר הכי.

ומבארינן: ורבי חייא בר אבין אמאי לא קיבל את עדותה? והרי חזו גברא חרוכא דשדיא!? ומפרשינן: דאף כאן אפשר דאמרה בדדמי, דאימא אינש אחרינא אתא לאצלוי ואכילתיה נורא זה שבא להצילו נשרף ופסתא דידא דשדיא מאיש אחר ^[4] ונורא איתליא בבעלה ואתיליד ביה מומא, ומחמת כיסופא ומחמת הבושה שנהיה בעל מום אזל וערק לעלמא.

שנינו במשנה דהאשה אינה נאמנת להעיד דמת בעלה במלחמה.

ומסתפקת הגמרא: איבעיא להו, עד אחד שהעיד שמת בעלה בשעה שמלחמה בעולם - מהו? מי מהימנינן ליה או לא.

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן טעמא דאקילו רבנן משום עיגונא דעד אחד מהימן להעיד שמת בעלה, משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר,

הכא נמי אע"ג שמלחמה בעולם לא משקר ^[5].

או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דסמכינן אאשה דהיא גופא דייקא ומינסבא, שתחקור יפה באמתלאות ובכל הדברים המוכיחים לידע היאך היה הענין עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו ^[6]

והכא ^[7] הואיל ומלחמה בעולם, שניהם אמרי בדדמי, ולא דייקא, ומינסבא. ^[8]

אמר רמי בר חמא: תא שמע:

דאמר רבי עקיבא: כשירדתי מא"י לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי את נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שהחכמים שבא"י אין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא רק חכם אחד מתיר ורבי יהודה בן בבא שמו.

ונמתי ואישרתי לו כן הדברים.

אמר לי: אמור להם לחכמים שבא"י משמי: אתם יודעים שהמדינה הזו א"י משובשת בגייסות, כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד.

והוינן בה: מאי מדינה משובשת בגייסות, לאו, אע"ג דמדינה זו א"י משובשת במלחמות.

ועם כל זה, כך מקובלני, שמשיאין על פי עד אחד. אלמא, מוכח מכאן דעד אחד מהימן כשיש מלחמה.

ודחינן: אמר רבא: אי הכי, מאי שנא דאמר "מדינה זו"?

"כל מקום שיש גייסות" מיבעי ליה.

אלא, אמר רבא: הכי קאמר נחמיה איש בית דלי לרבי עקיבא:

אתם יודעים שמדינה זו א"י משובשת בגייסות, ולא אפשר לי למשבק לעזוב את אינשי ביתי ומייתי ולבא לא"י קמי רבנן.

ולכן אמור להם בשמי כך מקובלני מרבן גמליאל, שמשיאין האשה על פי עד אחד.

תא שמע:

מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה, והשיא רבי נשותיהן על פי עדותן של כמה נשים.

והוינן בה: והא מים, כמלחמה דמו, דאיכא למימר בדדמי, שמאחר שראוהו טובע, אין סבורים עליו שיעלה, ואין חוששין להמתין לראות אם יעלה אף במים שאפשר לראות את הסוף מארבע רוחותיו.

ונשים, אפילומאהשהעידו - כעדאחדדמו.

וקתני: השיא!

אלמא עד אחד במלחמה נאמן, ולא חיישינן דאמר בדדמי.

ודחינן: ותסברא שבעדות טביעה סגי?

והרי כאן, שבספינה היו באים ^[9], מים שאין להם סוף נינהו!

שהרי אינו רואה את הסוף של המים מארבע רוחותיו.

ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה אף במקום שהעידו שני עדים כשרים שטבע, כי חיישינן שמא צף תחת המים, ויצא במקום שאין עינו של זה רואתו.

אלא על כרחך היכי דמי, דאמרי, שהן מעידות כך:

אסקינהו קמן, העלום מן המים לפנינו,

הערות

^[3] הקשה רש"י, שלכאורה אפשר לפשוט האיבעיא ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת, ועל כרחך איירי באמרה היא מת בעלי במלחמה, דאי איירי באמרה מת על מטתו מאי אריא שלום בעולם, אפילו בידוע שיש מלחמה בעולם אמרינן לעיל דנאמנת באמרה מת על מטתו, אלא ודאי אתא לאשמועינן דנאמנת אפילו באמרה היא מת במלחמה. ותירץ רש"י דמתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת, לא איירי אלא באמרה מת סתמא, ואשמועינן דאע"ג דלא פירשה דמת על מטתו הואיל ושלום בעולם מסתמא מת על מטתו קאמרה. משא"כ בזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה בהדיא מת על מטתו. ורבא קמיבעיא ליה באופן שיש שלום בעולם ואמרה היא מת במלחמה.

^[4] פרש"י פיסתא - מאיש אחר, ואיתיליד ביה מומא - בבעלה, וריב"ן פי' שהיה מאותו האיש, והיינו מומא דאיתיליד ביה. אבל רש"י לא רצה לפרש כן, דאם משלה בו האור כל כך עד שנפסקה ידו מגופו מחמת האש, אי אפשר לו לחיות. תוס' רא"ש.

^[5] ובכלל זה שאין חושדין אותו לטעון בדומה, שאין חששא זו אלא באשה שדעתה קלה ונשענת על דמיונה. מאירי.

^[6] מאירי.

^[7] זהו גירסת הרי"ף, אבל רש"י ועוד ראשונים לא גרס'.

^[8] הרי"ף פירש דהאיבעיא באומר מת וקברתיו דווקא, אבל באומר מת סתם לא מבעיא בעד אחד דלא מהימן, אלא אפילו תרי נמי לא מהמני. אבל הרמב"ן במלחמות והבעה"מ ועוד ראשונים פליגי עליה וס"ל דאי אמר מת וקברתיו פשיטא דמהימן, דהא אפילו האשה מהימנא בהכי, ובעד אחד אומר מת סתם במלחמה איבעיא להו, ובשני עדים אומרים מת סתם פשיטא דלא אמרי בדדמי ונאמנים בכל ענין.

^[9] מאירי.

דאי בעיא אמרה [שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת]: "שלום היה בעולם", והיו מקבלים את עדותה. או דלמא [שמא] כיון דאיחזקה [שכבר החזיקה] מלחמה ואנו סומכים עליה בכך — לענין בעלה אמרה בדדמי [היא אומרת במה שנדמה לה], ולא אתי [בא] הנימוק של "מה לי לשקר" ומרע, מקלקל חזקתיה [את החזקה] של מלחמה.

ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה ששנינו, באה אשה ואמרה: "עישינו עלינו את הבית לאחר שהציתוהו", או ש"עישינו (עישנו) עלינו מערה", וכתוצאה מכך "הוא, בעלי, מת ואני נצלתי" — אינה נאמנת. והרי היא עצמה מספרת את המעשה כולו, ובכל זאת אין מאמינים לה! ומשיבים: משם אין ראיה, כי שאני התם [שונה שם] דאמר [שאומרים] לה שאי אפשר לסמוך על עדותה, כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא [שכמו שלך אירע נס וניצלת, אולי גם לו, לבעלך, אירע נס] ואולי אף הוא עדיין חי.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא אחרת, באה אשה ואמרה: "נפלו (התנפלו) עלינו גוים", או "נפלו עלינו ליסטים" להורגנו, "הוא מת, ואני נצלתי" — נאמנת. משמע, שאנו סומכים על עדותה מהנימוק של "מה לי לשקר"! ודוחים: אין זו ראיה, כי התם [שם] מסתברת עדותה, וכפי שאמר רב אידי. שאמר רב אידי: אשה כלי זיינה עליה, כלומר, אשה בדרך כלל איננה נהרגת על ידי ליסטים, כי עצם היותה אשה מגינה עליה, ולכל היותר היו אונסים אותה ולא הורגים, ולכן יש מקום להניח שאמת היה הדבר.

מסופר: ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני [אדם אחד שבסוף (גמר) חתונתו נתפסה, פרצה, אש בבית החופה בו מצויים החתן והכלה], אמרה להו דביתהו [אמרה להם אשתו] וצעקה: "חזו גבראי, חזו גבראי [ראו את בעלי, ראו את בעלי] ", אתו, חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא [באו, ראו איש חרוך שלא היה ניכר מי הוא שהיה מוטל, ופיסת היד שמוטלת].

סבר רב חייא בר אבין למימר [לומר]: היינו הוא המקרה של "עישינו עלינו בית", "עישינו עלינו מערה", ואין לסמוך עליה שמת. אמר רבא: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] הרי לא קאמרה [אמרה] "חזו גבראי חזו גבראי [ראו את בעלי, ראו את בעלי] ". ועוד, גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא [ועוד הבדל יש: כאן הרי איש חרוך שמוטל, ופיסת יד שמוטלת], ויש איפוא סיוע לדבריה,

ורב חייא בר אבין מדוע לא קיבל את העדות — לדעתו, גברא חרוכא דשדיא [גבר חרוך שמוטל] איננה ראיה, כי אימא איניש אחרינא אתא לאצולי, ואכילתיה נורא [יש לחשוש ולומר שמא אדם אחר בא להציל ושרפתו האש], ופסתא דידא דשדיא [ופיסת היד שמוטלת] שם — שמא נורא איתליא ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא [האש נתפסה בו ונולד בו מום שנקטעה ידו ומחמת הבושה הלך וברח לעולם] ועדיין חי הוא, ולכן לא רצה לסמוך על העדות.

א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: עד אחד המעיד על מות אדם במלחמה מהו? וצדדי השאלה: טעמא [הטעם] שעד אחד מהימן [נאמן] בעדות אשה — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי [שדבר העשוי להתגלות] אם חי הוא, ובדבר שכזה לא משקר אדם, הכא נמי לא [כאן גם כן אינו] משקר, או דלמא [שמא] טעמא [הטעם] שמתירים על פי עד אחד — משום דהיא גופא דייקא ומינסבא [שהיא עצמה מדייקת, בודקת את העדות היטב ורק אז נישאת], והכא [וכאן], כיון דזימנין דסניא ליה [שלפעמים שהיא שונאת אותו], לא דייקא ומינסבא [אינה מדייקת בדברים ונישאת], תוך הנחה שודאי מת במלחמה.

אמר רמי בר חמא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה ששנינו, אמר ר' עקיבא: כשירדתי לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי שם את החכם נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין חכמים משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עדות עד אחד, אלא רק ר' יהודה בן בבא, ושאר החכמים מפקפקים לסמוך על דעתו. ונמתי (ואמרתי) לו: אכן כן הדברים. אמר לי: אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה הזו משובשת בגייסות? כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין האשה על פי עד אחד.

ונברר את הברייתא הזו לענייננו: לצורך מאי [מה] אמר מדינה זו משובשת בגייסות? לאו [האם לא] כוונתו לומר: אף על גב [אף על פי] שמדינה זו משובשת ויש בה מלחמה, כך מקובלני שמשיאין על פי עד אחד. אלמא [מכאן] שעד אחד מהימן [נאמן] בעדות אשה במלחמה.

אמר רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מאי שנא [במה שונה] שאמר "מדינה זו"? — "כל מקום שיש גייסות" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר] נחמיה איש בית דלי: אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות, ולא אפשר ליה למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן [ואי אפשר לו, לי, לעזוב את אנשי ביתי ולבוא לפני חכמים] מפני הסכנה, ולכן איני יכול לבוא ולהעיד בעצמי לפני החכמים שכך מקובלני מרבן גמליאל שמשיאין האשה על פי עד אחד. ואם כן, אין פתרון לבעייתנו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה אותה ספינה, והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים שהעידו על כך. והא [והרי] מים כמלחמה דמו [נחשבים] לענין זה, שיש מקום להשערות ולטעות, ונשים, אפילו הן מאה — כעד אחד דמו [הן נחשבות] לענין עדותן על מות הבעל, וקתני [ושנה]: השיא, משמע שסומכים על עד אחד אפילו במלחמה!

את ההוכחה הזאת דוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שיש מכאן ראיה? אם כפי שאתה מפרש הנשים העידו רק שטבעה הספינה, הלא מים שאין להם סוף נינהו [הם], שהספינה שטבעה בים, טבעה במקום שאי אפשר היה לראות את החוף, וכלל הוא כי מי שטבע במים שאין להם סוף — אשתו אסורה, שאין הוכחה שאכן טבע, ולא יצא בצד אחר. אלא חייבים לומר, היכי דמי [כיצד היה בדיוק הדבר], דאמרי [שאמרו] אותן הנשים: אסקינהו קמן [העלו את הטבועים לפנינו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Because if she wanted to lie she would have said: There was peace in the world, and the court would have accepted her testimony. Or perhaps it can be argued: Since she has maintained that there was a war and this claim of hers has already been accepted, with regard to her report concerning her husband, she will say what she imagines to be the case, and the argument of: Why would I lie, does not come and undermine the established presumption that there was a war.

The Gemara cites a baraita in an attempt to resolve this dilemma. Come and hear: It was taught that if a woman comes and says: They set our house on fire and the house became filled with smoke, or: They set our cave on fire to smoke us out, and she adds: My husband died and I was saved, she is not deemed credible. In this case, she herself related the entire story, and even so her version of events is not accepted. The Gemara answers that this is no proof. There, in the case of the fire, it is different, as one says to her: Just as a miracle occurred for you and you were saved, likewise a miracle might have occurred for your husband and he too survived.

Come and hear a proof from another baraita. If a woman comes and says: A group of gentiles attacked us, or: A group of bandits attacked us, and she adds: My husband died and I was saved, she is deemed credible. This indicates that her testimony is accepted due to the argument of: Why should she lie? The Gemara rejects this proof. There, in that baraita, her testimony is accepted because it stands to reason that she is speaking the truth, in accordance with the opinion of Rav Idi. As Rav Idi said: With regard to a woman, her weapons are upon her. In other words, a woman is generally not killed by thieves, because the very fact of her being a woman protects her. They would most likely rape her and not kill her. Consequently, it is reasonable to assume that she is speaking the truth.

§ The Gemara relates: There was a certain man who got married. At the end of his wedding a fire broke out in the bridal chamber, where the bride and groom were standing, during the ceremony. His wife screamed and said to them: Look at my husband, look at my husband! They went and saw an unrecognizable burnt man fallen down, and a palm of a hand lying there.

Rav Ḥiyya bar Avin thought to say: This is the same as the case of: They set our house on fire and the house became filled with smoke, or: They set our cave on fire to smoke us out, i.e., we cannot rely on her claim that her husband died. Rava said: Is this case comparable to those? There she did not say: Look at my husband, look at my husband. And furthermore, there is another difference: Here, there is a burnt man who has fallen down and a palm that is lying there. In other words, her statement is substantiated by facts.

And why didn’t Rav Ḥiyya bar Avin accept her testimony? In his opinion, a burnt man who has fallen down is not conclusive proof, as one might still say: Perhaps another person came to the rescue and the fire burned him. And as for the palm lying there, perhaps the fire burned him and caused a deformity through which he lost his hand, and due to his embarrassment he went and ran away to somewhere else in the world, but he is still alive. Consequently, Rav Ḥiyya bar Avin did not want to rely upon the testimony of the wife.

§ A dilemma was raised before them: In the case of one witness who testifies to the death of someone during a war, what is the halakha? The Gemara explains the sides of the dilemma: The reason that one witness is deemed credible when he provides testimony concerning the death of a husband is because the husband being alive is a matter that is likely to be revealed, and one would not lie in a case of this kind. Here, too, one witness would not lie. Or perhaps the reason that one witness is trusted is because his account is supported by the fact that she herself is exacting in her investigation before she marries again. And here, since sometimes she hates him, and war is a situation that requires especially careful investigation and it is tempting for her to rely on the witness, she is not exacting in her investigation before she marries again, and therefore the testimony of one witness is not accepted.

Rami bar Ḥama said: Come and hear a resolution to this dilemma. Rabbi Akiva said: When I descended to Neharde’a in Babylonia to intercalate the year, I found there the Sage Neḥemya of Beit D’li, and he said to me: I heard that the Sages do not allow a woman to marry in Eretz Yisrael based on the testimony of one witness, apart from Rabbi Yehuda ben Bava, as the other Sages are reluctant to rely on his opinion. And I said [namti] to him: This is so. He said to me: Say to them in my name: Do you know that this country is riddled with troops? This is the tradition that I received from Rabban Gamliel the Elder, that the Sages do allow a woman to marry based on one witness.

The Gemara analyzes this baraita in relation to the issue at hand. What is the significance of his comment that this country is riddled with troops? Isn’t he saying: Even though this country is riddled with troops, this is the tradition that I received, that the Sages do allow a woman to marry based on one witness, notwithstanding the war. Apparently, one witness is deemed credible in the case of a missing husband during a time of war.

Rava said: If this is how you interpret the matter, in what way is this country different from any other? In other words, why did Neḥemya of Beit D’li mention a particular place? He should have said: Any place where there are troops. Rather, Rava said: This is what he said: You know that this country is riddled with troops, and I cannot leave the members of my household and come before the Sages, due to the danger. Therefore, I cannot testify in person that this is the tradition that I received from Rabban Gamliel the Elder, that the Sages allow a woman to marry based on one witness. According to this interpretation, his statement has no bearing on the matter at hand.

The Gemara continues. Come and hear a baraita that relates an incident involving two Torah scholars who were coming with Abba Yosei ben Simai by boat, and that boat sank. And Rabbi Yehuda HaNasi allowed their wives to marry based on the testimony given by women that these men were dead. But consider: Water, i.e., the sea, is like war with respect to this halakha, as there is room in both cases for conjecture and error. And women, even one hundred of them, are considered as one witness with regard to their testimony about a husband’s death. And yet the baraita taught: He allowed them to marry, which indicates that one may rely on one witness even during a war.

The Gemara rejects this proof. And how can you understand it that way? Apparently, the women testified only that the boat sank, and this is a case of an endless body of water, as the boat sank at sea in a spot from which it is impossible to see the shore. And the halakha is that if a man was on a boat that sank in an endless body of water his wife is prohibited to marry, as there is no proof that he actually drowned and didn’t emerge from the water on a different shore. Rather, one must say: What are the circumstances? That those women said: Those drowned men were brought up before us

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד אחד. פי' כשהיתה מלחמה בעולם ואמר עד מת סתם וכן בשאמר מת במלחמה מהו מי אמרינן לא משקר ובדדמי ודאי לא אמר דבשלמא אשה עצמה כיון דדמי לה דודאי מת סברא לא תועגן אבל עד אם איתא דלא חזי ואישתמודע לא הוה אמר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופה דייקא ומינסבה והכא כיון דמלחמה בעולם לא דייקא דסמכא עלי' דעד בדדמי וכן נמי בשאמר עד מת וקברתיו במלחמה איהי דייקא אם באה עליהם מלחמה כלל ומשיבאו עדים ויאמרו לה שבמלחמה ירד תתלה שודאי מת כדברי העד ושוב לא דייקא הילכך לא תנשא, ואפילו כשאמר עד מת וקברתיו, ואף על גב דאיהי מהימנא.
תדע מדאמרינן ת"ש מעשה דשני תלמידי חכמים, והא מים כמלחמה דמו, פי' מכיון שנשברה ספינתו בים איכא למימר בדדמי, הילכך גבי עד אחד לעולם לא מהימן, ואף על פי שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקיר על המיתה, ודחינן ותסברא ולא מים שאין להם סוף נינהו ואפילו בשני עדים אשתו אסורה, אלא ע"כ כשהעלו אותן מן המים וכיון שכן איכא למימר בדאמרין סימני עסקינן, כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין סימנין לאבדה ולא שיאמרו פלוני ופלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן היםבסימן פלוני שהיו יודעין בהם בפנים או כיוצא בו, דא"כ כ"ש בהיכירא דטביעת עינא דחזו לאלתר דמהימני, אלא משום עדות העד קאמרינן שאין העד נאמן. אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמרו סימן שיש להם במקום המוצנע שמחזירין אבדה בענין הזה ואין לחוש לרמאי הא לא אמרין סימני לא סמכינן עלייהו משום דחיישינן דלמא סמכא אתתא עלייהו משעה שתדע שטבע בעלה ולא דייקא אם אותו שעלה היה.
וה"ה למים שיש להם סוף שאין עד אחד נאמן, חיישינן שמא תאמר האשה בדמי משטבע ודאי מת ולא דייקא אם שהא כדי שתצא נפשו, הילכך אע"ג דבעיין לא איפשט הכא כיון דחזינן במעשה דחסא דאלו הוו מים שיש להן סוף ודאי התירוה, ש"מ עד אחד במלחמה נאמן אלא דאיכא למימר מים שיש להן סוף ליכא למימר דדמי שאין אדם טועה לומר משטבע שוב אינו עולה, אלא ממתינין הן עד כדי שתצא נפשו, אבל במים שאין להם סוף הוא דאיכא למימר הכי, הלכך במעשה דחסא כיון דכי נשאת עשאום כמים שיש להם סוף עד אחד נמי נאמן בה דלא חיישינן לדדמי אמרינן אפשר הוא דמששהא כדי שתצא נפשו לא עלה.
ומיהו אמר רבינו הגדול ז"ל דאיפשיט בעיין מעובד' (דלקמן יבמות דף קכ"א) דההוא דטבע בדיגלת ואינסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא.
ולדידי איפשיט נמי מהא דתניא (לקמן יבמות דף קכ"ב) חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ומתו וקברתים דשעת מלחמה לישראל וחרבן היתה ומת סתם במלחמה משמע כ"ש לששים בני אדם כאחת דודאי במלחמה משמע ואפ"ה התירו נשותיהן ע"פ עכו"ם מסיח לפי תומו כ"ש ע"פ עד וא"ת אמאי לא פשטוה בגמרא מיהא איכא למימר משום דלא שמיע להו ושהיוה להו כדשהיוה לאידך תלתא ריגלי ורבא פשט תרווייהו מיהא מתניתא ואנסבינהו לנשי והכי גרסינן אמר רבה אי הכי מ"ש מדינה זו וכן לקמן אמר לי' רבה מי דמי התם קאמרה סימני וכן במקצת נוסחי הלכו' אלא שאין הסופרי' עשוין לדקדק בין רבה לרבא.
אבל דעת רבינו הגדול ז"ל דבעיין בעד אחד, וה"ה לשני עדים בשאמרו מת וקברתיו אבל במלחמה מת סתם כמת במים שאין להן סוף ואשתו אסורה וזו חומרא יתירא וכבר פירשתי שאין לחוש לעד לדדמי.
וירושלמי אית ליה סברא אחריתי דגרסינן התם עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה נשמיעי' מן הדה חד בר נש אתא ביומי דר' אמרין ליה ההוא פלן אמר לון מית ההוא פלן אמר לון מית ואמרין ליה וכולהון מתים אמר לון וכי הוון בחיין לא הוון מייתי ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר' איבא בר נגרי בשעת מלחמה הוזת הדה הוא אמר שעד אחד נאמן בשעת מלחמה ע"כ וזו תשובה על רבינו שאפילו זה שאמר בדדמי אלו הויין בחיין לא היו באים אפילו כן כיון שאמר מת האמינוהו ותלו להקל שודאי מת אלא סניפין לדבריו הי' מביא כדי שיאמינו אותו הא בסתם מת נאמן הוא אבל רבינו חננאל ז"ל כתב ש"מ אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסיח לפי תומו אלמא לא איפשיט לי' בעיין.

ורב חייא בר אבין אינש אחרינא אתא לאצוליה ואכלתיה נורא. כלומר ואף כאן בדדמי קא אמרה סברה בעלה הוא. ומיהו מדקאמרינן סבר רב חייא משמע דלית להו הלכתא הכי, אלא כדרבא דאמר דלא דמיא דכיון דאמרה חזו גבראי לא אמרינן בדדמי, אבל הרב רבינו אלפסי ז"ל נראה שפסק כרב חייא בר אבין.

הא דאיבעיא להו עד אחד במלחמה מהו. פירש הרב רבינו אלפסי ז"ל באומרת מת וקברתיו דוקא וכטעמא דאמרינן דלמא טעמא דעד אחד משום [דמילתא דעבידא לגלויי] לא משקר הכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיתתא גופא דייקא ומנסבא, כלומר דזמנין דעד אחד משקר ואנן לאו עליה קא סמכינן אלא אאיתתא גופא דדייקא עד שתגיע לדבר ברור דאלמא אפילו באומר מת וקברתיו איכא למיחש דהא זמנין דמשקר, אבל באומר מת סתם לא מיבעיא חד דלא מהימן אלא אפילו תרי עדים לא מהימני משום דכל במלחמה אמרי בדדמי, והלכך אפילו תרי לא מהימני. ותמיהא לי דהא בעיין אמתניתין קיימא ומתניתין באומרת מת סתם היא, הא באומרת מת וקברתיו נאמנת. וכל שכן עד אחד דלעולם עד אחד טפי מהימן מינה כדמוכח בפרק האשה רבה (לעיל יבמות צג, ב) דאיבעיא להו התם עד אחד מהו ביבמה ואמרינן הא לא תיבעי לך דאפילו היא מהימנא, דאלמא כל היכא דאיהי מהימנא כל שכן עד אחד דמהימן. ואמרינן נמי התם שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא היא ניהו דלא מהימנא הא עד אחד מהימן, אלמא עד אחד מהימן טפי.
ומיהו בהא איכא למימר דלעולם בעלמא איהי מהימנא טפי מעד אחד, משום דאיהי דייקא שפיר דלא תתקלקל עצמה, אלא משום דעדותו של עד אינו אלא משום חששא דידה, דזמנין דאיהי סניא ליה ליבם, וכיון שכן על כרחין כל היכא דאיהי מהימנא כל שכן עד אחד דמהימן כעד דעלמא (מדאמרינן בסמוך ע"א דמהימן, בכת"י ליתא) אלא דאכתי קשיא לי מדאמרינן בסמוך ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין בספינה וטבעו והשיא רבי נשותיהם על פי נשים, והא נשים דאפילו מאה כעד אחד דמיין וקתני והשיא רבי את נשותיהם. והתם הוה סלקא דעתך דלא אסקינהו ובעדות טביעה בלבד הימנינהו ועדות טביעה כמת סתם במלחמה דמי, אלמא במת סתם הוא דאיבעיא להו. ואפשר לומר גם בזו דמכל שכן קא מייתי לה, דאפילו בסתם השיא רבי את נשותיהן כל שכן במת וקברתיו. ומכל מקום מדקאמר והא נשים אפילו מאה כעד אחד דמי משמע דשנים כי האי גוונא לכולי עלמא מהימנא דעדים לא משקרי ולא אמחי נמי בדדמי, דאיהי היא דלא משקרא אלא דאמרה בדדמי משום דסברה מת ולא תתעגן, אבל עדים עד דידעי דמת ודאי לא אמרי. והיינו דלא בעי הכא אלא בעד אחד דמספקא לן דלמא משקר ובין אמר מת סתם בין אמר מת במלחמה בין אמר מת וקברתיו קא מבעיא ליה, דדלמא משקר. ואיהי נמי כיון דאיכא מלחמה בעולם לא דייקא וסמכה עליה, דכיון דאמרו לה דאיכא מלחמה בעולם או שירד בעלה במלחמה, סמכה על העד ומהימני ליה בדדמי ותו לא דייקא אם מת ודאי או לא ולא איפשוט בעיין הכא.
אבל רבינו אלפסי ז"ל אמר דאיפשיטא מעובדא דההוא דטבע בדיגלת ואנסבא רבה לדביתהו אפומא דשושביני (קכא, א). והרמב"ן ז"ל פשטה מההיא דאמרינן לקמן בשלהי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים (קכב, א) ההוא גוי דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר ומתו וקברתים דשעת מלחמה וחרבן היה ומת סתם במלחמה משמע, וכל שכן לששים בני אדם כאחד דודאי במלחמה משמע, ואפילו הכי התירו את נשותיהם על פי גוי מסיח לפי תומו, כל שכן על פי עד אחד כשר. ואם תאמר אמאי לא פשטוה בגמרא מהא, איכא למימר דלמא לא שמיע להו. ורבא פשיט ליה מהא מתניתין ואנסבינהו להני נשי. והכא ל"ג רבא אלא רבה ע"כ. ואפשר נמי דהכא רבא גרסינן ומקמי דשמעה לההוא ובתר דשמעה סברה.
וגרסינן בירושלמי (ה"א) עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה, נשמיענה מן הדא, חד בר נש אתא ביומי דרבי אמרין ליה ההוא פלן, אמר לון מית ההוא פלן, אמר לון מית, אמרי ליה וכלהו מייתי, אמר לון ולאו הוו בחיין לא הוו מיתין, ר' נחמיה בשם ר' חנניה מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא, אמר רבי אייבי בר נגרי בשעת מלחמה הוא הדא אמרה שעד אחד מהימן בשעת מלחמה ע"כ בירושלמי. ומכאן שעד אחד נאמן במלחמה אפילו מת סתם שלא כדבר רבי' אלפסי ז"ל. והא דקאמר מאן דלא נשאת לא תנשא, היינו משום דקאמר אלו הוו בחיין לא הוו מיתין. לפיכך חשש רבי דשמא בדדמי קאמר. ומיהו למאן דנשאת אמר שלא תצא, דתלו להקל שודאי מת. אלא שסניפין היה מביא לדבריו לברר אצלם שמתו דאלו הוו בחיין הוו מיתין וכיון שנשאת לא תצא הא אמר מת סתם נאמן היה אפילו להשיאה לכתחלה. וכן כתב הראב"ד דעד אחד במלחמה לא בעיא מת וקברתיו ומנסבינן לה לכתחילה. ודייק לה ממעשה דחסא דבפרק בתרא דאינסיבא אפומא דחד דאמר מאן איכא בי חסא טבא חסא ולא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף. אלמא במים שיש להם סוף אפילו לכתחלה מנסבינן לה, ואפילו לא אמר קברתיו ומים כמלחמה.
אבל ר"ח ז"ל כתב דלא איפשיטא וש"מ אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני, וכל שכן גוי מסיח לפי תומו. והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ט הי"ט) כתב ע"א שאמר ראיתיו במלחמה או שראיתיו שנפלה עליו מפולת או שטבע בים הגדול ומתו וכיוצא באלו הדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא אשתו על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. וכן (שם ה"כ) האשה שמעיד לה שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ומדברי הרב ז"ל שכתב במים שאין להן סוף או שטבע בים הגדול, נראה דטעמא דעד אחד משום דאמר בדדמי כדברי רב אלפסי ז"ל. אבל במים שיש להם סוף שאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם, אינו מעיד אלא אם כן אמר דשם כדי שתצא נפשו ואחר כך מעיד עליו, הא לאו הכי אינו מעיד. והלכך כל שמעיד מת סתם במים שיש להם סוף נאמן (עיין שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קכ"ח).

או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומנסבא. תמיהא לי אמאי לא פליג בעד עצמו בין הכא לעלמא ולימא אבל הכא דלמא אמר בדדמי. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי קאמר והכי קאמר, טעמא דע"א משום דלא משקר כלל, ועד דידע ממש דמית לא אמר, ואפילו בדדמי נמי לא אמר. או דלמא הכא זמנין דמשקר אלא משום דאיהי דייקא והכא כל שכן דאיכא למיחש דלמא תרוייהו סמכי בדדמי.

כך היא הגירסא בכל הספרים והכא זמנין דסניא ליה ולא דייקא. והוא תימה בעיני דהרי בבעל לא אשכחן בשום דוכתא דאידכר טעמא דסניה ליה, אלא בדאיכא קטטה ממש בינו לבינו. ועוד דאי חיישת לשנאה אמרת מת בעלי לא תנשא, דהא באומרת מת יבמי דקתני אינה נאמנת מהאי טעמא הוא. ועוד בעד אחד בעלמא נמי דמהימן משום דאיהי דייקא ומנסבא ניחוש דלמא סניא ליה ולא דייקא. ואינו מחוור לומר דהכי קאמר הכא זמנין דסני ליה קצת למיסמך בדדמי, אבל לא סניא ליה כולי האי לא תידוק בעלמא כיון דליכא מידי דלסמוך בדדמי. ונ"ל מפירוש רש"י ז"ל (בד"ה והכא וכו') דאיהו לא גריס הכין אלא הכא לא דייקא ותו לא כלומר דתרוייהו אמרי בדדמי.

הכא כגון דקאמר אסוקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין הוא דקא סמכינן. כלומר כיון דעל כרחין בדאסוקינהו קא מיירי, איכא למיחש דבדאמרן סימן מובהק כדרך שנותנין באבדה, וכגון דאמרי סימן שיש להן במקום המוצנע שמחזירין אבדה בכענין זה הוא דסמכינן עלייהו, דודאי תו ליכא למיחש לשקרא. הא לא אמרין סימנין כי הני לא מהימנין דלא סמכינן עלייהו דחיישינן דלמא משקר דאתתא סמכא עלייהו משעה שתדע שטבע דסמכה אבדדמי ולא דייקא.

ת"ש עשנו עלינו בית עשנו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת פ' והא התם דאי בעיא שתקא ולא הזכירה עשן שהרי לא הוחזק לנו העשן ואלו אמרה מת בעלי נאמנת ואפ"ה בשהחזיקה לנו עשן ואנו חוששי' דאמרה בדדמי לא מהימנא ופרקי' שאני התם דאמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא ואם תאמר מאי פרקי' דמ"מ הרי היה לה מגו גמור דאי בעיא שתקא והוא טעמ' דלהוי סמכינן דאמרה בדדמי ולא סמכינן על מגו דידה ושפיר תפשוט בעיא ותירץ מ"ה ז"ל דהפרש יש בין טענת נזק שבא על הרבים או כשטוענ' נזק על שניהם לבדם כי כשטוענת בנזק שבא על הרבים ומתו רבים ומת עמהם טפי שייך להמצא ולא אמרה בדדמי אבל כשטענות נזק שבא על שניהם רגלים לדבר שלא להאמינה בדדמי דלמא תנצל היא יותר ממנו כיון שראוי לבא עליה הנזק כמו עליו והיינו דהדר פרכי' על הא מההיא דנפלו עלינו עכו"מז שהיא נאמנת ופרקי' דשאני התם דאיפשר לבא עליו הנזק לבדו ולא יגיע עליה דאשה כלי זיינה עליה והאי ת"ש בתרא לא מייתי לה למפשט עיקר בעיין אלא למידק על תירוצא דאמרן וכדפריש' ונכון הוא אבל אין זו שיטת הראשונים ז"ל אלא דכלהו ת"ש מייתי למפש' בעיין דאנן פרקי' דלא דמיא החזיקה מלחמה להא דאמרה עשנו עלינו בית דאלו התם ליכא טעמא כולי האי דאמרה בדדמי דאפשר היה דירד למלחמה ומת וחששא הוא דחיישי' בעלמא כשהחזיקה מלחמה דדילמא אמר בדדמי וכשיש לה מיגו לא חיישי' אבל הכא מתוך דבריה אנו למדין דאיכא טעמא רבה דאמרה בדדמי דקאמר' הוא מת ואני נצלתי אלמא אף היא מודה שניצולה ולא המתינה עד מותו וא"כ אמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי אתרחיש ניסא:

הדר פשטיה בעיין מההיא דנפלו עלינו ליסטי' דדמיא למלחמה ומשום דאית לה מגו מהימנא ופרקי' דהתם כדרב דימי דאמר בפ' מעמידין אשה כלי זיינה עליה וכדפרש"י ז"ל דכיון דאינה יראה מהם יכולה היתה להמתין עד שתראה אם תמות ועוד דחזיא דמית לא פרישת מינה ואתי כההיא דכתיבנא לעיל גבי שאומרת ירד למלחמה והוכ' שם וחזר ומת מאותה מכה על מיטתו שהיא נאמנת ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן לא מהימנא:

ההוא גברא דבשלהי הלולי וכו' ופסתא דידא דשריא פי' והכירה יפה דפסת' דידא דבעלה הוא והכין מוכח ממאי דאמרי' דדילמא חרוכא גברא אחרינא הוה וכו' ולא אמרי' דפסתא דיד' אחרינא הוא אלא דאמרי' דדילמא איתליא ביה נורא וחזא נפשיה בעל מום וערק מחמת כסופיה ואזל לעלמא ומסתברא דהלכת' כרב דמסתבר טעמיה ועוד דרב חייא בר אבין לא קאי במילתי' אלא דאמרי' מאי דהוה סבר למימר ופרישנא טעמיה במאי הוה תלי סברא דידיה וכן דעת מ"ה זכרונו לברכה אבל רוב הראשונים ז"ל פסקו להחמיר הלכה כר' חייא בר אבין:

איבעי' להו עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' דמהימנא וכו' דיש שפירשו דבעיין באומ' מת וקברתיו דליכא למימ' בדדמי והיינו דאמרי מי אמרי' טעמא דעד א' משום דלא משקר הוא דהמנוה רבנן בעדות אשה וה"נ לא משק' ומהימן דאלו לטענ' דאמ' בדדמי ליכ' לימחש כיון דאמ' מת וקברתי' או דילמא עד א' אפשר דמשקר וטעמא דהמנוה רבנן אינו אלא משום דאיתת' דייקא ומנסבא וכל ששומעת שמת במלחמה תליא בדדמי כשמעיד לה א' הא כל היכא שאין העד מעיד וקברתיו אלא שאומר מת במלחמה פשיטא לן דלא מהימן דאפי' תימא דטעמא דעד א' נאמן הוא משום דלא משקר הא איכא למיחש דאמ' בדדמי ופר"ה ז"ל והוסיף עוד לומ' דבאומ' מת במלחמ' אפי' שני עדים אינם נאמני' דילמא אמרי' בדדמי אבל מדברי רש"י ז"ל נרא' דמפרש בעיין באומ' מת במלחמה וכ"פ בתו' ז"ל וכן נר' עיקר בפי' רבותי' דהא בעיין אמתני' קיימא דמיירי באומ' מת במלחמה ועוד דגבי עדים ליכ' למימר דאמרי' בדדמי כיון דידעי ודאי דעלייהו סמכי' אינם מביאי' עצמם לבי' הספק ואנן ודאי מבעיין בין שאומ' סתם בין אומר וקברתיו מי אמרי' טעמא דעד א' משום דלא משקר וה"נ לא משקר ונאמן אפי' באומ' מת סתם שאין העד אומ' כלום בדדמי או דילמא עד א' עביד הוא דמשקר ולא המנוה רבנן אלא משום דאיתתא דייקא ומנסב' וכיון שכן הכא שאין עד א' נאמן אפי' באומ' מת וקברתיו דדילמ' משקר ואתת' מכיון דידעה שהוכה מכת חרב בלחוד תליא בדדמי ולא דיקא טפי ומינסבא ומה"ט אפילו שאלו אמרה היא מת בעלי וקברתיו היתה נאמנת עד א' לא מהימן דבדידה ליכא למיחש דמשקר' וגבי עד א' אנו חוששי' למשקר כי אולי לא ראה אלא שהוכה בחרב או ברומח והוא משקר לומ' שקברו וכ"פ מה' הר"ם ז"ל ובעיי' לא איפשיט' הכא ומי' מסתבר' דאיפשיט' לן לקמן כדכתי' רב אלפס ז"ל מההוא עובדא דאמרי' לקמן (יבמות דף קכ"א) דההוא גברא דטבע בדגלת ואנסבא רבה לדביתהו לבתר חמשא יומי אפומא דשושבינא ומעובדא דחסא נמי ולקמן (יבמות דף קכ"ב) נמי אמרי' מעש' בששים בני אדם כא' שהיו מהלכים לקרקו' ביתר והתיר נשיהם על פי עכו"מז מסיח לפי תומו וכו':

ואע"ג דהת' שעת חירו' הוה בששי' בני אדם נמי לא הוה אפש' אלא במלחמ' וכיון שהתירום ע"פ עובד כוכבים מסיח לפי תומו כ"ש ע"פ עד א' כשר והא דלא פשטוה בגמרי' מינה איכא למימר דילמא לא שמיע להו ורבא פשט לה מיהא מתנית' ואנסיבינהו להני נשי והכא ל"ג רבא אלא רבה והתם גרסי רבא א"נ דה"נ גרסי' רבא ומקמי דשמעה לההיא ולבתר דשמע' סבר לה ודכוותא דהא טובא בתלמוד מילי דלא פשטי' בדוכתיהו דאיבעי' לן ומפשטי בדוכתא אחרינא וכן הוא בירושלמי דעד אחד אמר נאמן במלחמה ואפילו באומר סתם מת במלחמה ושלא כדברי ר"ה ז"ל:

והא מים כמלחמה דמו והנשי' אפי' מאה כעד א' דמיין וקתני השיאו את אשתו פי' דקס"ד דבעדות טביעה בלחוד שהעידו שטבעו במים ומתו השיאו את נשותיהם ודחי ותסברא מים שאין להם סוף נינהו מים שאין להם סוף אשתו אסורה אפי' ע"י שני עדים כשרים כל זמן שלא העידו אלא שראוהו שטבע בלחוד וכו' :

אלא ה"ד כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזינינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' הוא דסמכי' וא"ת אכתי ניחוש דילמא משקר ודאי ש"מ דטעמא דעד א' משום דלא משקר וי"ל דהכא אמרי' סימן מובהק במקום המוצנע דלא אפשר להו למידע יתיה אי לאו דחזו השתא ואפשר נמי דאנן שפיר ידעי' ע"פ עדים שנפלו שני אנשים אלו במים אלא דלא ידעי' אם מתו או נצולו וכיון דהני נשי אמרין לן סימן מובהק שבגופא דלית לן למיחש למידי:

אשה כלי זיינה עליה. ויש לנו לומר שהמתינה עד גמר. וא"ת היכי משכחת מת בעלי במלחמה דלא מהמנא. י"ל דדוקא בליסטים יחידי. אבל במלחמה יראה היא להמתין:

איבעי' להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם א"ד כיון דבהחזקה אמרה בדדמי ל"א מ"ל לשקר ומרע לחזקה. כתב המורה ואי ואי קשיא ותפשוט לי' מתני' דקתני שלום בעולם נאמנת והא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרת לעיל כי אמרה מת היינו החזיקה היא מלחמה בעולם ותירץ. מתניתין דאמרה מת סתם ואשמעינן מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דל"א על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה. ובזמן שיש מלחמה בעולם מסממא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו. וכי קא מבעי' לי לרבא כגון שיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה, ואינו נ"ל פתרון זה לפרושי מתני' דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת כגון דאמרה מת סתם דכיון דאלו אמרה מת על מטתו מהימנא אמאי כי אמרה מת סתם קאסרי' לה מיד יבדקנה לחקור אותה האיך מת. וגם משעת שלום דמהימנא אמאי שרינן לה במת סתם נחקר אותה דילמא מת במלחמה קאמרה. ואת"ל דהיא הוחזיקה מלחמה אינה נאמנת לא תהא נאמנת וכי בשופטני עסקינן שאין חוקרין הדברים ומבררים יפה האיך מת כיון שי שלחלק בדבר. לפיכך נ"ל לפרש דהאי דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת דאמרה בדדמי ומ"ה דייק מינה רבא הא מת על מטתו מהימנא דמתני' מוכחא בפירוש דקאמרה מת במלחמה. תדע דהכי הוי מדאמרינן ההיא דאתא לקמי' דרבא א"ל מת בעלי ברעב. אלמא בפירוש העיזה ואמרה מת ברעב. והה"נ במלחמה דאמרי' במתני' דלא מהימנא כגון דאמרה מת בעלי במלחמה ומשום דאיסתפקא לן האי דתנאי במתני' מלחמה בעולם אינה נאמנת אי דהוחזקה לן דאיכא מלחמה בעולם הוא דלא מהימנא הא הוחזקה היא מלחמה בעולם מהימנא ע"י מינו. וה"פ דמתני' מלחמה ידוע בעולם ואמרה מת בעלי לא מהימנא אבל שלום בעולם אע"ג דאמרה מת במלחמה מהימנאה משום מגו. א"ד האי דתני מלחמה בעולם דברי האשה הם שהיא החזיקה מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי במלחמה ואפ"ה לא מהימנא דכיון דאית לן חזקה דבמלחמה אמרה בדדמי לא אתי מגו ומרע לחזקה דל"ל מ"ל לשקר דאיהי גופה לא מכווני לשקורי אלא היא סבורה שמת ושלום בעולם היא שאמרה בשעת שלום מת על מיטתו.

ת"ש עישינו עלינו בית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת. פי' הציתו הבית באש ונתמלא עשן ואני ברחתי ונצלתי והונא נשאר שם ומת אניה נאמנת. והא ההכא בהוחזקה מלחמה בעולם וקתני אינה נאמת ול"א מ"ל לשקר דאי בעי אמרה מת סתם. ומהדר ש"ה דא"ל כי היכי לדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא. פי' ש"ה דקאמרה דכשנתמלא הבית עשן ברחה ואל המתינה עד שתראוהו מת ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש וכו' אבל לגבי מלחמה א"ל אי לא חזיתיה לא אמרה דהא אי בעי' לשקר לא הוה מחזקא מלחמה בעולם. ול"ד מלחמה לשריפת אש. דבמלחמה תוכל לחזור אחר בעלה ולראותו משא"כ בשריפה שאין אדם מתעכב שם לראות מה יעשה לו שמא תבער בו האש ולחזור אחריו אחרי ששקעה האש א"א שכבר נעשה אפר. הלכך לא מהימנא שא"י להעיד עליו אלא רק בעת השרפה היינו בבית אני והוא אזי יצאתי והוא לא ראיתיו. שיצא. ומדלא יצא שם מת ע"כ אינה נאמנת דאמרינן לה כי היכי וכו' ואע"ג דאמרה אחר ששקעה האש ראיתיו מת והכרתיו אינה נאמנת דאמרינן בדדמי קאמרה. אבל במלחמה אינו כן שבתוך המלחמה יכולה לראות אם מת. א"נ תחפש אחריו ותראנו א"נ ע"פ עדים כשרים שיעידו עליו הלכך י"ל שתהא נאמנת.

ת"ש נפלו עלינו גויים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמת. פי' והא הכא האי החזיקתן וקתני נאנמת. ול"א בדדמי קאמרה אלא אמרינן מ"ל לשקר. התם כדראב"א דאמר אשה כלי זיינה עליה. פי' הכא לא אמרה בדדמי אלא נטרא לי' עד דחזיי' דמית. פי' אשה לא מסתפיא מליסטים כדראב"א בפ' אין מעמידין אבל בעת מלחמה אין מי שישגיח והאשה בורחת להציל נפשה מ"ה לא מהימנא דאמרה בדדמי ולא איפשטא ועבדינן לחומרא. ההוא גברא דבשלהי הילולא איתלי נורא בגנני' א"ל דביתהו חזי גבראי חזי גבראי איתחזי גברא ארובא דשדא ופיסתי' דידא שדיי'. סבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית עשינו עלינו מערה. פי' דלא מהימנא א"ל רבא מי דמי התם ל"א חזי גבראי חזי גבראי. הכא הא אמרה. ועוד הא גברה חרובה דשדי ופיסתא דידא דשיי'. ורחב"א גברא חרובא דשדי אתא אינש לאצלוי' ואכלתיה נואא דאיתלי ביה ופיסתא דידא דשדי' נורא אתלי בי' ואתיליד בו סומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא.

אבעי' להו ע"א במלחמה מהו טעמא דע"א משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א משום דהאי גופה דייקי ומינסבא והכא לא דייקי. ואי קשי' אטו באשה נמי מי ל"ל האי טעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרא ואפ"ה אמרינן דבדדמי קאמרה וה"נ נימא בע"א וי"ל דה"ק אי טעמא דע"א משום דמילתא דע"ל ל"מ א"כ נאמן הוא כשניה וכי היכי דבעדות שלמה ל"א דבדדמי קאמרו ה"נ בע"א שע"א כאן כשנים דמי. א"ד לא מהימן ע"א אלא משום דהאי גופה דייקא ומינסבי' והכא לא דייקא שפיר אמרה בדדמי. ת"ש מעשה בב' ת"ח שהיו באים עם א"י ב"ם בספינה וטבעו והשיא ר' את נשותיהן ע"פ נשיא והא מים כמלחמה דמי והא מאה נשים כע"א דמי וקתני השיא ר' את נשותיהן. פי' והא מים כו' דא"ל בהו בדדמי ודילמא טבעו בצד זה ועלי בצד זה ומאה נשים כע"א דמי והשיא את נשותיהם אלמא ע"א במלחמה נאמן. ומכאן מוכח דדוקא בע"א אמרינן דבדדמי קאמר ואין מקבלין עדותו אבל בתרי לא חיישינן דבדדמי קאמרי אלא מקבלין עדותן בכ"מ ואפילו במלחמה. ומהדר ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה. פי' ותסברא דבטבעו בלחוד העידו ותו לא א"ה מאי ארי' נשים אפילו אנשים נמי כי אמרו טבעו לא מהימני שאין זה עדות בתורה ואנן דאמרינן ע"א במלחמה לא מהימן אע"ג שמעיד עדות ברורה אמרי' דילמא בדדמי קאמר שאילו הי' שנים היתה עדות שלמה אבל טבעו שאינה עדות ברורה אפילו באנשים האיך תהיה עדות בנשים. א"ו מדקבל עדותן לא בטבעו לחוד אלא כגון דאמרי אסקנוהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרו סימני' דלאו עלייהו סמכי' אלא אסימנים. פי' אי אמרו הכרנו אותם בטב"ע אין לסמוך בעדותן שי"ל בן דמי קא אמרי שמתוך שראו טבעותן סברי כי הם הם ואחרים הם אבל השתא דאמרי הכרנוה בטב"ע וגם בסימנים שעליהן והתבררנו כי הם הם נאמנות דאסימנים סמכינן שבבירור היכרום יפה. אבל לעולם אי אמרי הכרנוס בטב"ע בלחוד תלינן דבדדמי קאמרי וכיון דלא איפשיטה לחומרא עבדינן ואין ע"א נאמן במלמה: ואין לפשוט ממאי דאמרינן לקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקיה אגישרא מבסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומי' דשושביני ובתר ה' יומין ש"מ דע"א נאמן במים. דהתם ל"ל בדדמי שלא ראה טביעתו ואל הי' עמו בספינה וכשראהו על שפת הנהר לאחר ה' ימים שנבררו יפה בהכרת פניו לא הי' מעיד עליו וכמו שהי' נאמן להעיד עליו אם ראוהו מת מוטל ביבשה עד ג' ימים כך הוא נאמן עליו במים לאחר ה' ימים ואין לומר שם בדדמי לי' אלא בטב"ע הכירו כפי רוב כדרך כל המעידים על האדם שמת שמכירו בבירור. ול"א בדדמי אלא כשראוה טביעתו ולא ראה עליתו או ראה טביעתו ועליתו ומדמה לי' שזהו אותו שנטבע אבל זה שלא הי' עמו בספינה ולא ראה טביעתו וראהו מת על שפת המים והכירו בטב"ע אין לך ברורה גדולה מזו:

איבעיא להו עד אחד במלחמה [מהו] מ"ט דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא לא משקר והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופה דייקא ומנסבה. והכא כיון דאמרה בדדמי לא אמרינן דייקא ומנסבא. והרב אלפס גרס כיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומנסבה ואידי ואידי חד טעמא הוא דכיון דזמני' דסני ליה אמר בדדמי דהא באתתא דעלמא כששלום בעולם לא אמרי' זמנין דסניא ליה והכא מ"ט אמרי' אלא משום דאמר' בדדמי ומדקאמר דמשום דלא דייקא ומנסבה לא מהימן עד אחד ולא קאמר משום דעד אחד גופיה אמר בדדמי ש"מ דעד אחד ודאי לא אמר בדדמי בדדמי וכ"ש ב' עדים לא אמרי בדדמי ואין להרהר אחר עדות עדים כלל ומכאן אתה למד תשובה לדברי הרב אלפס שכתב דתרי סהדי לא מהמני' במלחמה משום דקאמר' בדדמי ובזה אין ראוי לסמוך על דבריו כלל אלא ראוי להורות ששני עדים במלחמה נאמנים אבל בעד אחד (ע"כ מצאתי חבל על דאבדין):

תוס' בד"ה דאי בעיא אמרה כו' ואם תאמר אמאי לא קאמר מגו כו' אבל נהרג אטו מת לא עכ"ל יש מקשין דלעיל שכתבו תימה לר"י כו' א"כ במלחמה בעולם אמאי לא מהימנא דאי בעיא אמרה מת על מטתו עכ"ל אמאי לא תירצו נמי הכי דמגו נהרג אטו מת לא אמרינן וי"ל דמלחמה בעולם דמתניתין דלא מהימנא איירי אפילו באמרה מת סתם דהשתא הוי שפיר מגו מת אטו מת דהיינו מת סתם מגו דמת על מטתו וק"ל:

בד"ה והא מים דכמלחמה דמי השתא ס"ד שראו אנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום כו' עכ"ל ונראה (דלפרש"י) [דלפר"י] דע"י טביעת עין לא היה להאמינם דאמרי בדדמי מצינן לפרש שפיר אפילו בראו שהעלום מן המים אלא דהוה קס"ד שלא ראו בו סימנים וע"י טביעת עין אמרי בדדמי וכמלחמה דמי אלא שהוכרחו לפרש כן לפר"ח לקמן דע"י טביעת עין יש להאמינם אם ראו שהעלום מהמים ועוד מדקאמר המתרץ ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ואי הוה קס"ד דמקשה דמיירי בהעלום מהמים לא שייך בזה חשש מים שאין להם סוף (ב) ועוד מדקאמר המתרץ ה"ד דאמרי אסקינהו קמן משמע דהמקשה לא ידע דמיירי בהעלום וק"ל:

ד"ה דאי בעי אמרה וכו' עד ונראה דהיכא שנהרג במלחמה וכו' אבל נהרג אטו מת לא. ויש לדקדק לפי זה א"כ מה הקשו בתוס' לעיל ד"ה מי אמרינן וכו' תימה לר"י דע"כ לא שייך מגו וכו' דאי שייך מגו א"כ במלחמה בעולם אמאי לא מהימנא במגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו וכו' והא כתבו התוס' הכא דנהרג אטו מת לא אמרינן וצ"ל דהא דכתבו התוס' הכא דנהרג אטו מת לא אמרינן אין ר"ל דזה לא מקרי מגו אלא ר"ל דאינו כ"כ מגו טוב כמו היכי שאמרה נהרג אטו נהרג שלא במלחמה וק"ל:

גמ' לא קאמרה חזו גבראי כו' והכא לא דייקא ומינסבא דאמרה בדדמי אמר רמי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דאי בעיא כו' והיינו החזיקה היא כו' כצ"ל:

בד"ה פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה א"ד כו' ומרע לחזקה כו'. נ"ב פי' דהוי האי גברא בחזקת אחי ולא בנים:

בד"ה אר"ע וכו' ור"ש בן יהוצדק ושם היו כו' כצ"ל:

תד"ה אר"ע. דר"ע לא הניח כו' ולכך כו'. בתו"ח בסוף מכלתין הקשה ע"ד דהא בעדיות איתא דהעיד ר"ע ד"ז. וזה היה כשנתמנה ראב"ע ואז היה ר"ג ור"י וראב"ע כו' אלא נ"ל דעבור אחר היה כו' ע"ש. ודבריו תמוהים דאז העיד דכאשר ירד לעבר השנה בזמן קדום מצא לנחמיה כו'. ובאותו הזמן לא היו החכמים הנזכרים בא"י. והרי גם לדבריו צ"ל דההיא דברכות היה בעת שלא היו בא"י:

דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ומהימנא השתא נמי מהימנא או דלמא הכא ליכא למימר מה לה לשקר דאיהי גופא לא מכוונה לשקורי אלא כיון דאתחזק מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת ואי קשיא תיפשוט ליה ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי אריא שלום בעולם אפי' מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמועי' היינו החזיקה היא מלחמה בעולם תריץ מתניתין דאמרה מת סתמא ואשמועינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם אע''ג דלא אמרה על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכי קמיבעיא ליה לרבא כגון דיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה: עישינו עלינו בית. הציתוהו באש ונתמלא עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת: אינה נאמנת. והא הכא דהחזיקה היא מלחמה זו וקתני אינה נאמנת ולא אמרי' מה לה לשקר דאי בעיא אמרה מת סתמא: שאני התם. דהכי קאמרה דכשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא כו' אבל לגבי מלחמה איכא למימר לא אמרה אי לא חזיתיה דהא אי בעיא לשקורי לא הוי מחזקה מלחמה בעולם: נפלו עלינו עובדי כוכבים כו'. והא הכא היא החזיקה וקתני נאמנת אלמא אמרינן מה לה לשקר: התם כדרב אידי בר אבין. כלומר הכא כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה לא אמרה בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא מלסטים: כדר' אידי. במסכת ע''ז בפ' אין מעמידין (דף כה:): חזו גבראי. שהאש אוכלתו: היינו עישינו. דאמרן כי היכי דלדידך איתרחיש כו': פסתא דידא. מאיש אחר [הבא להצילו]: ואתיליד מומא. בבעלה: עד אחד במלחמה. מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר מת בעליך מי מהימן או לא: והכא לא דייקא. ותרוייהו אמרי בדדמי כן הדברים כאשר אתה אומר: מים כמלחמה. דאיכא למימר בדדמי: מים שאין להם סוף. מפרש בפ' בתרא (לקמן קכא.) כל שעומד ואין רואה מארבע רוחותיו: אשתו אסורה. ואע''פ שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא:

בפועליו הוא כדאמר התם ואמר בדדמי ומהאי טעמא מיבעי ליה הכא דלמא לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה משום דאמרה בדדמי וי''ל דשאני התם דנהי דטרוד בפועליו הוא מכל מקום נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במיגו דלא שכרתיך כיון שטוען שברור לו שפרעו ואינו תולה בשכחה וגם יש לו מיגו: דאי בעיא אמרה שלום בעולם. וא''ת אמאי לא קאמר מיגו שיכולה לומר מת על מטתו ונראה דהיכא שנהרג במלחמה אמרינן מתוך שיכולה לומר נהרג ולא במלחמה אבל נהרג אטו מת לא: או דלמא לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה. אר''י דלא דמי להא דמיבעיא בפ''ק דבבא בתרא (דף ה: ושם) פרעתיך בתוך זמני אי מהימן במיגו דאי בעי למימר פרעתיך אחר זמני אי אתי מה לי לשקר ומרע לה לחזקה או לא דהתם מרע לה הכא לא מרע לה כיון דאמרה בדדמי ואי לא מרע התם לפי שאין הווה כלל שיהיה פורע בתוך זמנו אבל הכא מרע דיכול להיות אמת דמת במלחמה וכן הא דקאמר בפ' האומר בקידושין (דף סד.) אמר בשעת קידושין יש לי בנים ואין לי אחים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים ויש לי אחים נאמן להתיר פירוש אי הוי איפכא ואין נאמן לאסור דברי רבי ור' נתן אומר כו' ומפרש התם טעמא דרבי משום דאתי מה לי לשקר ומרע לה לחזקה מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא אבל הכא אמרה בדדמי ולכך לא מרע ולרבי נתן דאמר התם לא מרע התם דבשעת מיתה יש לו להיות נאמן יותר: טעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר. ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהיה גלוי או דלמא טעמא דנאמן משום דדייקא ומינסבא והכא לא דייקא כלומר לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי כמו האשה עצמה ומכל מקום אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי האשה לא דייקא כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר אבל אין לפרש או דלמא טעמא דעד אחד משום דדייקא ואפי' אמר בדדמי נאמן דהא אפילו דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי: אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנה. בסוף מסכת ברכות (דף סג.) אמרי' דרבי עקיבא לא הניח כמותו בארץ ישראל ולכך היה יכול לעבר שנים בחוצה לארץ וכן צריך לומר בפ' שני דמגילה (דף יח:) גבי ר''מ שהלך לעבר שנה בעסיא שלא הניח כמותו בארץ דעסיא חוצה לארץ היא כדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף נו.) קיני קניזי וקדמוני עסיא ערדיסקיס אספמיא ומה שלא עיברו בארץ ישראל י''ל דשום אונס היה וכן יש בירושלמי ירמיה עיבר בחוצה לארץ וכן יחזקאל וברוך בן נריה ומיהו קשיא לר''י דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כו. ושם) ר' חייא בן זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק כו' ושם היה רבי יוחנן גדול מהם מדריש לקיש היה קורא אותם רועי בקר וי''ל דלעבר דקאמר התם לאו דוקא אלא חישוב בעלמא עשו אם השנה צריכה להתעבר דהא שנת שביעית היתה כדמוכח התם דקאמר כהן וחריש ובפ' קמא דסנהדרין (דף יב. ושם) אמר דאין מעברין שנה שביעית ושום אונס היה שלא חישבו בארץ ישראל כדפרישי' לעיל: והא מים דכמלחמה דמו. השתא סלקא דעתך שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום. המים ולכך אמרו בדדמי:

יבמות קטו ע"א - טקסט הדף

דף קטו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד