יבמות קטז ע"א

לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ אִי לִנְפִילָה מִזְהָר זְהִיר בֵּיהּ אִי לְפִקָּדוֹן כֵּיוָן דִּשְׁמֵיהּ כִּשְׁמֵיהּ לָא מַפְקֵיד גַּבֵּיהּ
מַאי אָמְרַתְּ דִּלְמָא מְסַר לֵיהּ אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה
הָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בְּסוּרָא וּכְתִיב בֵּיהּ הָכִי בְּסוּרָא מָתָא אֲנָא עָנָן בַּר חִיָּיא נְהַרְדָּעָא פְּטַרִית וְתָרֵכִית פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי וּבְדַקוּ רַבָּנַן מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדְּעָא וְלָא הֲוָה עָנָן בַּר חִיָּיא אַחֲרִינָא לְבַר מֵעָנָן בַּר חִיָּיא מְחַגְּרָא דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא וַאֲתוֹ סָהֲדֵי וֶאֱמוֹר דְּהָהוּא יוֹמָא כִּי אִיכְּתַב הָהוּא גִּיטָּא עָנָן בַּר חִיָּיא מְחַגְּרָא גַּבַּן הֲוָה
אָמַר אַבָּיֵי אַף לְדִידִי דְּאָמֵינָא חָיְישִׁינַן הָכָא לָא חָיְישִׁינַן דְּהָא קָאָמְרִי סָהֲדֵי דְּבִנְהַרְדְּעָא הֲוָה מַאי בְּעָא בְּסוּרָא
אָמַר רָבָא אַף לְדִידִי דְּלָא חָיְישִׁינַן הָכָא חָיְישִׁינַן דִּלְמָא בְּגַמְלָא פָּרְחָא אֲזַל אִי נָמֵי בִּקְפִיצָה אִי נָמֵי מִילֵּי מְסַר
כְּדַאֲמַר לְהוּ רַב לְסָפְרֵי וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְסָפְרֵי כִּי אִיתַנְכוּ בְּשִׁילֵי כְּתוּבוּ בְּשִׁילֵי אַף עַל גַּב דְּמִימַּסְרָן מִילֵּי בְּהִינֵי וְכִי אִיתַנְכוּ בְּהִינֵי כְּתוּבוּ בְּהִינֵי אַף עַל גַּב דְּמִימַּסְרָן מִילֵּי בְּשִׁילֵי
מַאי הֲוָה עֲלַיְיהוּ דְּשׁוּמְשְׁמֵי רַב יֵימַר אָמַר לָא חָיְישִׁינַן רָבִינָא אָמַר חָיְישִׁינַן וְהִלְכְתָא חָיְישִׁינַן
קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְכוּ' הֵיכִי דָּמֵי קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּאוֹמֶרֶת לְבַעְלָהּ גָּרְשֵׁינִי כּוּלְּהוּ נָמֵי אָמְרוּ הָכִי אֶלָּא בְּאוֹמֶרֶת לְבַעְלָהּ גֵּירַשְׁתַּנִי
וְלִיהֵמְנַהּ מִדְּרַב הַמְנוּנָא דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּירַשְׁתַּנִי נֶאֱמֶנֶת חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ
בְּאוֹמֶרֶת גֵּירַשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְשַׁאֵילְנָא וְאָמְרוּ לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם
מַאי טַעְמָא דִּקְטָטָה רַב חֲנִינָא אָמַר מִשּׁוּם דִּמְשַׁקְּרָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר מִשּׁוּם דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי מַאי בֵּינַיְיהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

למאי ניחוש לה לשטר זה, שגבה בו רבא בר אבוה?

אי לנפילה, שנפל השטר מהמלוה, ומצאו זה ששמו כשם המלוה, אין לחוש לכך כי מזהר זהיר ביה המלוה לשומרו שלא יאבד. ^[8]

אי לפקדון, שמא הפקידו המלוה בידי אדם זה ששמו כשמו, גם לכך אין לחוש.

כיון דשמיה של המפקיד הוא כשמיה של הנפד, לא מפקיד גביה, היות שחושש בעל השטר שמא הנפקד יגבה עם השטר את החוב לעצמו.

מאי אמרת, למה יש לחשוש, דלמא מסר ליה,

אין לחוש לכך, כיון דאותיות, כגון שטר, נקנות במסירה בלא קנין, שוב אינו יכול לחזור בו.

מעשה בההוא גיטא דאשתכח בסורא, והאשה עמדה ותבעתו ^[9], וכתיב ביה הכי: בסורא מתא, אנא ענן בר חייא נהרדעא, פטרית ותרכית פלונית אנתתי. ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו ענן בעל זו האשה, אלא מענן אחר.

ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא הוה ענן בר חייא אחרינא, לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא.

ואתו סהדי מנהרדעא ואמור: דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא בסורא, ענן בר חייא מחגרא גבן הוה עמנו היה בנהרדעא.

אמר אביי: אף לדידי דאמינא חיישינן לתרי ענן, הכא לא חיישינן. דהא איבדקא כל נהרדעא, ולהאי ענן ליכא למיחש דהא קאמרי סהדי דבנהרדעא הוה, מאי בעא בסורא, והרי לא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא.

אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן לתרי ענן היכא דלא הוחזק, הכא חיישינן הואיל והוחזק איש אחר כשמו. ודלמא בגמלא פרחא אזל, שהולך מהר כעוף הפורח, אי נמי בקפיצה בקפיצת הדרך על ידי שם המפורש אזל, אי נמי מילי אמירה מסר ^[10] לעדים, ואע"פ שלא היה עמהם, שמא מתחלה אמר להם בעירו, כתבו גט לאשתי, ואח"כ הלכו העדים לסורא.

וכדאמר להו רב לספרי, וכן אמר להו רב הונא לספרי שכותבין את השטרות:

כי איתנכו כאשר אתם נמצאים בשילי, שם מקום, כתובו את מקום השטר שהוא בשילי, אע"ג דמימסרן מילי אע"פ שנצטויתם בכתיבתו בהיני - שם מקום.

וכי איתנכו בהיני, כתובו בהיני, אע"ג דמימסרן מילי בשילי.

ועתה חוזרת הגמרא לבעיה הקודמת:

מאי הוה עלייהו דשומשמי?

איך נפסקת ההלכה, מי חיישינן שמא פינן והאי אחרינא הוא או לא.

רב יימר אמר, לא חיישינן.

רבינא אמר, חיישינן.

והלכתא חיישינן:

שנינו במשנה: קטטה בינו לבינה וכו' אינה נאמנת: והוינן בה: היכי דמי קטטה בינו לבינה שמפני כך האשה שונאה את בעלה?

כי אם היה ביניהם שום כעס אין זו "קטטה", לפי שדרך איש ואשתו לכעוס לפעמים זה על זה, ואין האשה שונאתו, בגלל זה. אלא, מדובר בקטטה המביאה לגירושין, דאורחא דמילתא שהיא שונאתו ^[11].

אמר רב יהודה אמר שמואל: באומרת לבעלה בשעת כעסה: גרשיני!

ותמהינן: הרי כולהו נשי נמי אמרו הכי לבעליהן לבעליהן בשעת כעסן. אך אין הן מתגרשות גם אם הן אומרות נוסח זה!?.

ומתרצינן: אלא, באומרת לבעלה: גירשתני.

ומקשינן: וליהמנה דמגורשת היא, מדרב המנונא,

דאמר רב המנונא: אשה שאמרה לבעלה גירשתני, נאמנת.

היות ויש לה חזקה, שאין אשה נשואה מעיזה פניה בפני בעלה.

ומתרצינן: הכא מדובר באומרת לבעלה: גירשתני בפני פלוני ופלוני.

ושאילנא להו לעדים, ואמרו: לא היו דברים מעולם.

ובכהאי גונא מודה רב המנונא שאין האשה נאמנת.

והוינן בה: מאי טעמא, מהו טעם משנתנו, הסוברת דאם היתה קטטה ביניהם, היא אינה נאמנת לומר מת בעלי?.

רב חנינא אמר: משום דמשקרא, מרוב שנאה מתכוונת היא לאסור עצמה על בעלה. ^[12].

רב שימי בר אשי אמר: משום דאמרה בדדמי. שאם רואה שבעלה נכנס למצב של סכנה, היא בטוחה במותו, ואינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא. כי היות והיא שונאת אותו, היא אינה מדייקת בראייתה, ואומרת שמת, לפי השערת לבה.

מאי בינייהו, מהי הנפקא מינה בין שני הטעמים?.

הערות

^[8] עיין פני יהושע גיטין (דף סד) דהא דלא חיישינן לנפילה הוא משום חזקה שכל מה שתחת יד האדם הוא שלו, ועיין נתיבות המשפט רסי' מ"ו.

^[9] תוס' רי"ד.

^[10] כ' הר"ן ועוד ראשונים, דהך טעמא דמילי מסר הוא עיקר, כי לגמלא וקפיצה אפילו בדיני נפשות דכתיב ביה "והצילו העדה" (דברים יא) וצריך לחפש אחר אפשרות להצילו, לא חיישינן להכי. אלא הגמ' נקטינהו הכא לסניפין בעלמא.

^[11] תוס' רי"ד.

^[12] המאירי כתב טעם אחר: מאחר שנמצאת משקרת בטענת גרשתני כדי להפקיע את עצמה מיד בעלה, אף בזו חזקתה משקרת.

למאי ניחוש [למה נחשוש] לה במקרה של שטר? אי [אם] נחשוש לנפילה, שמא נפל השטר מיד בעליו וזה מצאו — מזהר זהיר ביה [זהיר הוא בו] שלא לאבדו, שיודע שיש בעיר אחרים ששמם כשמו. ואי [ואם] נחשוש לפקדון, שמא מסרו לו — כיון דשמיה כשמיה [ששמו כשמו של המחזיק בפיקדון לא מפקיד גביה [יפקיד אצלו שטר] בלי להבטיח את עצמו.

מאי אמרת [מה יכול אתה לומר], שיש לחשוש דלמא [שמא] מסר ליה [לו] לזה, ששמו כשמו, את השטר, שנתנו או מכרו לו שיגבנו לעצמו, אולם אז יפה עושה המחזיק שגובה בשטר, כי אותיות (שטרות) נקנות במסירה בלבד, ואין צורך בקנין נוסף, והשטר הוא באמת בבעלותו של זה שהוציא אותו, למרות שלא נכתב עבורו מתחילה. ואם כן מכאן אין להביא ראיה.

מסופר: ההוא גיטא דאשתכח [גט אחד שנמצא] בעיר סורא וכתיב ביה הכי [והיה כתוב בו כך]: "בסורא מתא [העיר] אנא [אני] ענן בר חייא איש נהרדעא פטרית ותרכית [פטרתי ושלחתי] וגירשתי את פלונית אנתתי [אשתי] ", ובדקו רבנן [חכמים] מסורא ועד נהרדעא כמעט בכל בבל, ולא הוה [היה] ענן בר חייא אחרינא [אחר], לבר [חוץ] מענן בר חייא מחגרא דהוה [שהיה] בנהרדעא, ואתו סהדי ואמור דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא [ובאו עדים ואמרו שבאותו יום כאשר נכתב אותו גט] ענן בר חייא מחגרא גבן הוה [אצלנו היה] בנהרדעא ולא בסורא.

אמר אביי: אף לדידי דאמינא חיישינן [לשיטתי שאני אומר שבדרך כלל חוששים אנו לאיש אחר] — הכא לא חיישינן [כאן אין אנו חוששים], דהא קאמרי סהדי [שהרי אומרים עדים] שבנהרדעא הוה [היה], מאי בעא [ומה הוא מבקש, עושה] בסורא, ואם כן אין לחשוש כלל שהאיש האחר הוא שכתב את הגט.

אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן [לשיטתי שאין אנו חוששים] — הכא [כאן] שנודע שיש עוד אחד באותו שם, חיישינן [אנו חוששים] דלמא בגמלא פרחא אזל [שמא בגמל פורח, מהיר מאוד, הלך] והגיע מנהרדעא לסורא באותו יום. אי נמי [או גם כן] בקפיצה (קפיצת הדרך), בדרך נס, הגיע. אי נמי מילי [או גם כן שדברים, שליחות] מסר וכתבו את השטר במקום שהוא לא היה בו.

כדאמר להו [כמו שאמר להם] רב לספרי [לסופרי בית הדין], וכן אמר להו [להם] רב הונא לספרי [לסופרים]: כי איתנכו [כאשר אתם נמצאים] במקום ששמו שילי כתובו [כתבו] שהשטר נכתב בשילי, ואף על גב דמימסרן מילי [ואף על פי שנמסרו לכם הדברים] בהיני. וכן כי איתנכו [כאשר אתם נמצאים] במקום ששמו היני כתובו [כתבו] שהשטר נכתב בהיני, אף על גב דמימסרן מילי [אף על פי שנמסרו הדברים] בשילי.

אף שאלה ראשונה ששאלנו לא נפתרה, ושואלים: מאי הוה עלייהו דשומשמי [מה היה עליהם על השומשומים], האם אנחנו אומרים שהם שייכים למפקיד או שאומרים שאולי הכניס שומר הפקדון שומשומים אחרים באותה חבית ואת השומשומים האחרים החזיר למפקיד? רב יימר אמר: לא חיישינן [אין אנו חוששים] שמא אחרים הם. רבינא אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא אחרים הם. ומסכמים, והלכתא [והלכה]: חיישינן [חוששים אנו] שהוציא אותם, ואין אנו סומכים על הסימנים שנתן התובע.

א שנינו במשנה שאם מעידה על מות בעלה לאחר שהיתה קטטה בינו לבינה — אין סומכים על עדותה. ושואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מצב של קטטה בינו לבינה? אמר רב יהודה אמר שמואל: במקרה ששמעו אנשים שאומרת לבעלה "גרשיני". ותוהים: וכי זו ראיה? כולהו נמי אמרו הכי [כל הנשים כולן כשכועסות גם כן אומרות כך], ואין זו ראיה שהיתה קטטה כזו שאין אחריה השלמה. אלא יש לומר שמצב של קטטה הוא באומרת לבעלה "גירשתני", שטוענת שהיא גרושה.

ושואלים: אם אמרה "גרשתני" — וליהמנה [ושנאמין לה] מכח דברי רב המנונא. שאמר רב המנונא: אשה שאמרה לבעלה "גירשתני" — נאמנת, ומדוע? — חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לשקר בדבר שהוא יודע שאינו כך, ואם כן, מדוע אין אנו סומכים עליה לומר שהיא גרושה, ואין צריכים עוד לעדות שמת!

ומשיבים: באומרת "גירשתני בפני פלוני ופלוני" והם היו העדים, ושאילנא [ושאלנו] אנשים אלה ואמרו: "לא היו דברים מעולם", שכן ברור איפוא שהיתה קטטה גדולה ביניהם, אבל אין לסמוך עליה שבאמת היא גרושה.

ולבירור הטעם, מאי טעמא [מה הטעם] שבמקרה של קטטה ביניהם אין אנחנו סומכים על עדותה? — רב חנינא אמר: משום דמשקרא [שהיא משקרת] ביודעים, שכיון שהתקוטטו היא עשויה להעיד בשקר שמת בעלה. רב שימי בר אשי אמר: משום דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה], שכאשר שלום ביניהם, היא מדקדקת היטב לברר אם מת, וכאשר יש קטטה, איננה חוששת לדקדק כל כך, ושמחה שנפטרה ממנו. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זהו הטעם או זה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to what should we be concerned in the case of the promissory note? If we are concerned about the possibility of falling, i.e., that the promissory note might have dropped from this person’s hand and the other one found it, the former is certainly careful with it so as not to lose it, as he knows there is someone else in the city with the same name. If we are concerned about the possibility that it was given as a deposit for safekeeping, i.e., that the actual owner might have given it to the one in possession of it, since his name is the same as the name of the bailee, the owner would not deposit his contract with him without some insurance.

If you say that perhaps the actual owner passed, i.e., transferred the promissory note to this person whose name is the same as his own, i.e., he gave or sold it to him so he may collect it for himself, in that case the one in possession is entitled to collect the money, as letters of credit are acquired through passing. There is no need for an additional act of acquisition here, which means that the promissory note belongs to the one in possession of it, despite the fact that it was not originally written for him. Consequently, no proof can be brought from this case with regard to whether or not one should be concerned about two people with identical names.

The Gemara relates: There was a certain bill of divorce that was found in the city of Sura and the following was written in it: In the city of Sura, I, Anan bar Ḥiyya of Neharde’a, excused and sent away and divorced my wife, so-and-so. And the Sages examined the area from Sura to Neharde’a, throughout almost all of Babylonia, and there was no other Anan bar Ḥiyya than the one they knew, apart from an Anan bar Ḥiyya of Ḥagra who was in Neharde’a. And yet witnesses came and said that on that day, when that bill of divorce was written: Anan bar Ḥiyya of Ḥagra was with us in Neharde’a, not in Sura.

Abaye said: Even according to my opinion, by which I say that generally we are concerned about the possibility of someone else with the same name, here we are not concerned. The reason is that the witnesses say the other Anan bar Ḥiyya was in Neharde’a; what, then, is he doing in Sura? Consequently, there is no concern that the bill of divorce was written by the Anan bar Ḥiyya of Ḥagra.

Rava said: Even according to my opinion, in which I say that we are not concerned in general, here, when it is established that there definitely is another man by the same name, we are concerned. As for the apparently contradictory testimony, perhaps he went by a flying camel, an extremely fast means of transportation, and was able to travel from Neharde’a to Sura in one day. Alternatively, he might have arrived by a miraculous shortcut. Alternatively, he might have given verbal instructions beforehand for them to write the bill of divorce in a place where he was not physically located.

This last answer is as Rav said to the court scribes, and likewise Rav Huna said to the scribes: When you are in a place called Shili, write that the contract was written in Shili, even when the instructions are given to you in a different place called Hini. And likewise, when you are in Hini, write that it was written in Hini, even when the instructions are given to you in Shili.

The Gemara returns to the original question: What was the conclusion that was reached about this case involving sesame plants? Do they belong to the one who deposited them, or is the claim of the bailee accepted, that he returned them and placed other sesame plants in the same barrel? Rav Yeimar said: We are not concerned that they are different plants, and Ravina said: We are concerned. The Gemara concludes: And the halakha is that we are concerned about the possibility that the bailee replaced them with others, and we do not rely on the distinguishing marks provided by the claimant in this case.

§ The mishna taught: If there was a quarrel between him and her, her testimony that her husband died is not accepted. The Gemara asks: What are the circumstances of a quarrel between him and her? Rav Yehuda said that Shmuel said: This is a case where people heard her say to her husband: Divorce me. The Gemara asks: Is this proof? All women likewise say this when they are angry; this does not prove that there was an unresolved quarrel left between them. Rather, a quarrel is when she says to her husband: You divorced me, i.e., she claims that she was actually divorced.

The Gemara asks: If she said to her husband that he divorced her, let us believe her claim, in accordance with the statement of Rav Hamnuna. As Rav Hamnuna said: A woman who said to her husband: You divorced me, is deemed credible. Why? There is a presumption that a woman would not dare to lie in the presence of her husband about a matter which he knows to be untrue. If so, why isn’t her claim that she was divorced accepted? This would mean that there is no need for any testimony concerning his death, as the ties between them have already been severed.

The Gemara answers: In fact, a couple is considered to be quarreling when she says: You divorced me in the presence of two witnesses, so-and-so and so-and-so; and the court asked those men and they said: This matter never happened. In this case it is obvious that there was a terrible quarrel between them, but her claim that she was divorced is not accepted. Consequently, her later claim that her husband is dead is not accepted.

§ The Gemara analyzes the ruling of the mishna itself. What is the reason that in the case of a quarrel between them the court does not accept her testimony? Rav Ḥanina said: Because she lies, i.e., due to their quarrel she is likely to testify falsely that her husband died. Rav Shimi bar Ashi said: Because she says what she imagines to be the case. When there is peace between them, she examines the matter thoroughly to discover whether he actually died, but if there is a quarrel between them she is not so exacting, as she is pleased to be rid of him. The Gemara asks: What is the difference between these two explanations?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר אביי מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנית במסירה. כלומר אנא סבירא לי דאותיות נקנות במסירה ומיהו קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה וכדפסיק אמימר בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עו, א). ורב אשי משמע התם דסבירא ליה הכי. ורבא נמי משמע מהכא (דלא) סבירא ליה הכין. דרבא לכאורה לא מייתי ראיה אלא מדלא חיישינן דלמא מסר ליה מדהדר ליה אביי מאי אמרת דלמא מסר ליה, אלמא עיקר טעמיה מהאי טעמא הוא.(עיין חידושי הרשב"א ב"ב קעג, א ד"ה ולענין).

והא דאמר אביי מאי אמרת אותיות נקנית במסירה. כלומר וגבי בלא ראיה, איכא למידק והא אביי גופיה הוא דקאמר צריך להביא ראיה על המסירה בשלהי (פרק מי שמת) [צ"ל: גט פשוט, קעג, א] ושמא לטעמיה דרבה בר אבוה הוא דקאמר ליה, כלומר רבה בר אבוה לא פליג בהא אלא דסברא אחריתי אית ליה דאותיות נקנית במסירה, ואין צריך להביא ראיה על המסירה. אבל עיקר טעמיה דאביי דלמא לאו גבי עד דמייתי ראיה על המסירה, וכטעמיה דאית ליה התם כתנא דברייתא דאמר שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן דלמא מסר ליה וצריכין להביא ראיה על המסירה א"נ לנפילה ופקדון. ובפרק כל הגט (גיטין כז, א) נמי אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. ודחי לה אביי התם. ושמא לא סבירא ליה הכי כתנא דברייתא דאמר אין מוציאין.
אלא דאכתי קשיא לי רבא מאי קא מייתי ראיה מינה, דהא רבא ודאי כתנא דמתניתין דפרק (מי שמת) [צ"ל: גט פשוט קעב, ב] סבירא ליה דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת הם יכולין להוציא שטר חוב על אחרים, משום דלנפילה לא חיישינן, וכן נמי לא חייש לא לפקדון ולא לשמא מסר ליה, דאם איתא אינם יכולים להוציא על אחרים דדלמא מסר ליה ואיהו אין אותיות נקנית במסירה סבירא ליה כדמוכח הכא. ועוד דהא איהו דאמר התם (קעב, א) בההוא שטרא דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה, דממך מההוא דנפיק מתחת ידיה משמע, ואי אמרת דהכי קאמר ליה מדמגבי בהו רבה [בר אבוה] שמע מינה לא חייש לא לנפילה ולא לפקדון ולא למסירה, שמע מינה דהאי שטרא מחזקינן ברשותיה דהאי דמפיק מתותי ידיה מתחלה ועד סוף, ומינה דכיון דהאי יצחק ריש גלותא מהכא נפק, לא אמרינן מעלמא אתא ולא הוה מעיקרא הכא, וריש גלותא דהכא לעלמא אזל, אלא מימר אמרינן דהוא ניהו האי דמוחזק הכא דהוה כאן מתחלה ועד סוף. אכתי קשיא לי דאם כן מאי קא מייתי האי דרבה בר אבוה, לידוק ממתניתין דפרק (מי שמת) [צ"ל: גט פשוט קעב, ב] ושמא נאמר דניחא ליה טפי לאתויי הא דרבה בר אבוה דעביד בה עובדא דאיהו סבר מעשה רב וכדאמרינן בנדה ריש פרק תינוקת (נדה סה, ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בועל בעילת מצוה ופורש. מתיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חודש, אמר ליה רבא אהדורי אפרכי למה לך אותיב ממתניתין, הוא סבר מעשה רב. ועוד דאי אייתי ליה ממתניתין הוה מצי לדחויי אנא כתנא דברייתא סבירא לי, משום הכי אייתי ליה דרבה בר אבוה דעביד בה עובדא. ואמר ליה אביי דרבה משום דלא חייש לא לנפילה ולא לפקדון וסבירא ליה דאותיות נקנית במסירה ואין צריך להביא ראיה על המסירה וליה לא סבירא ליה. ומיהו בהאי דתרי יצחק ריש גלותא לא פליג עליה.
ומיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי, דמדקאמרינן ואביי למאי ניחוש לה, משמע דלדידיה נמי הכי דינא ולא חייש בה למידי. ואיכא למימר דאביי נמי כתנא דמתניתין (ב"ב קעב, ב) דהם יכולין להוציא על אחרים ס"ל, וטעמיה כדהכא דלנפילה לא חיישינן, ולפקדון נמי לא חיישינן בששמותיהן שוין, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקינן גביה. וכיון דלא חיישינן להכי על כרחין אי איהו ניהו דאוזפיה או חבריה מסר ליה לשום קניה, ואין צריך עוד להביא ראיה על המסירה. ולא נחלק אביי לומר דצריך להביא ראיה אלא בשאר שטרי דעלמא דאין שמותיהן שוין. והא דמייתי לה רבא מהא דרבה בר אבוה משום דעביד בה עובדא.

הא דאמרינן חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אזל אי נמי מילי מסר. כתב הראב"ד ז"ל (בחי' למכות ה, א מובא ברמב"ן כאן) דזה הטעם האחרון עיקר, אבל לגמלא פרחא לא חיישינן אפילו לדיני נפשות אמרינן (מכות שם) מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קא משמע לן. אלא אלו השני טעמים הראשונים סניפין הם.

אלא באומרת לבעלה גרשתני ולהימנה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו'. מהכא איכא למידק דרב המנונא אפילו להתירה לינשא לכתחלה קאמר, דהא מתניתין דהכא דאמרינן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת להתירה לכתחלה קאמר, וכי קתני דקטטה בינו לבינה אינה נאמנת אקשינן ולהימנא מדרב המנונא, כלומר למה לה למימר מת בעלי כדי להתירה הא מכיון שאמרה לבעלה בפניו גרשתני היה לנו להתירה, שאלמלא כן מאי קאמר ליהימנה הא ודאי אנין הימנוני מהימנינן לה להחמיר, דאילו קבלה קדושין מאחר צרכיה גט, אאל שתתגרש מן הראשון או שימות אין מתירין אותה לינשא. ועל כן היא צריכה להעיד עליו שמת. אלא ודאי משמע כדאמרן. וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגטין (סד, ב בד"ה וליהמנא ועי"ש מחלוקת ראשונים בזה) בס"ד.

מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה. תמיהא לי אמאי לא אמר מת וקברתיו, דלמאן דאמר משום דאמרה בדדמי מת וקברתיו נאמנת, ולמאן דאמר משום דמשקרא אפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, נקטינן לחומרא ולעולם לא מהימנא.
נמצאו שלשה חלוקים בדבר. מלחמה בעולם, מת סתם אינה נאמנת, מת על מטתו נאמנת, וכל שכן מת וקברתיו, ברעבון, מת על מטתו אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת, קטטה בינו לבינה אפילו מת וקברתיו אינה נאמנת.

ההוא גטה דאשתכח בסורא פי' במקום שאין שיירות מצויות שם אלא שהחזקו בתרי ענין ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לתרי נהרדעא ואף על גב דאשתכחו אחרינא אמר אביי דלא חיישי' ליה כיון שיש עדים שהיה עמהם רחוק מאוד מסורא במקום שנכתב שנז' בגט שנכתב:

רבא סבר שיש לנו לחוש לו כיון דתרוייהו נהרדעא נינהו ועקר חד מנייהו ואתא לסורא וכת' שם גיטו דחיישינן דילמא ההוא הוה מחגרא בגמלא פרחא או דמסר מילי:

והא דאמר' חיישי' לגמלא פרחא א"נ לקפיצה ע"י שם כדפרש"י ז"ל הני סניפין בעלמא נינהו ואינם עיקר שאפי' בדיני נפשות דכתיב והצילו העדה לא חיישי' להכי כדאיתא התם טעמא דמילי מסר הוא העיקר וכן כתב הראב"ד ז"ל והרי סוגיא מבוררת יפה מר"ה בשם רבי' ז"ל:

הא דאמרי' כי יתביתו בשילי כתובי בשילי כבר פי' יפה במקומו בפי' גט פשוט בס"ד. ולהמני' מדרב המנונא ויש ללמוד מכאן דמדרב המנונא נאמנת לגמרי להנשא כשם שנאמנת ברישא דמתני' והרי יכולה להנשא מדרב המנונא כשאמרה גרשתני אבל יש לדחות והכי פרכי' היאך אינה נאמנת בסיפא דמתני' כלל ומשמע שאם פשטה ידה וקבל' קדושין מאחר אין חוששי' לקדושיה דהא מדרב המנונא יש לנו לחוש לקדושי ב' וכבר הארכתי בזה בכתובות ובגיטין בס"ד:

אביי אמר חיישי'. וא"ת לאביי כיון דאף דלא הוחזקו חיישינן היאך תמצא עוד גט כשר. וי"ל כשהאשה גיטה בידה ואמרה שקבלה מבעלה אין לנו לומר שהוא משל אחר. אבל כיון דלא הוחזקו וליכא שום כתבא אלא (היה שולח) דיצחק שכיב. וכן בההיא גיטא דאשתכח בנהרדעא חייש אביי לשני יוסף בן שמעון שאין הגט ביד האיש. והא דאמר סוף מכילתין בעובדא (דאותו דמכפר אריה שיחלא) [דיוחנן ארי' מכפר שחיא] שהשיא ר' טרפון את אשתו ואמאי לא חיישי' לתרי (אותו) [יוחנן]. וי"ל דשמא ר' טרפון בדק שלא היה באותו מחוז רק אותו לבד ולמחוז אחר לא חש כדקאמר בסמוך בעובדא דענן (דשמא) [דכיון] דכאן לא הוה ענן אחר לא חיישינן לענן במדינה אחרת ואע"ג דחייש לשני יצחק:

א) עי"ל דשאני התם דאמר השליח לפנינו שאבד ממנו גט שכתוב בו יוסף בן שמעון ואח"כ נמצא ואמר זהו שאבד. ואחרי שיש אמתלא כזו לא חיישי' ובהכי ניחא מה שמקשין העולם היכי מוכח [רבא] מהתם (דלא חיישי' אף היכא דאיכא ספק ואכן להנ"ל ניחא דכיון דמוכח משם) דאף דהיכא דהוחזקו לא חיישינן:

ההוא גיטא דאשתכח בהורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטריות ותורכית ית פלונית אינתתי ובדיק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוי ענן בר חייא ובר מענן בר חייא מתגרא דהוי לנהרדעא. ואתו סהדי ואמרו דההיא יומא דאיכתיב האי גיטא ענן בר חייא גבן הוה בנהרדעא. אמר אביי נדידי דחיישינן הכא לא חיישינן דהא אמרי סהדי בנהרדעא הוה מאי בעי בסורא. אמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן הכא כיון דאתחזק חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל. א"נ בקפיצה אזיל. א"נ מילי מסר כדא"ל רב לספריה וכן א"ל ר"ה לספריה כי איתניכו בשילה כתביתו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהונא. פי' הגט נמצא בסורא והאשה עומדת ותבעתו והי' כתוב בו דכתיבי בסורא וכתבו ענין ב"ח מנהרדעא לאשתו ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו ענן בעל זו האשה אלא מענן אחר ומפני חששא זו בדקו מסורא ועד נהרדעא ולא נמצא ענן ב"ח אחר כ"א א' בנהרדעא והעדים היו מעידים כי ביום שנכתב הגט הזה הי' בנהרדעא ולא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא ולפיכך הכשירו אביו ורבא חייש שמא הלך באותו יום ע"י גמל קל או ע"י שם בקפיצה או שמא דברים מסר לעדים קודם לכן בעודו בנהרדעא שיכתבו גט לאשתו והלכו העדים לסורא וכתבוהו שם ולא כתוב שם המקום שנמסר להם לכתוב הגט דהיינו נהרדעא אלא שם המקום שיכתבוהו כדא"ל רב לספריה. ואי קשיא היכי אמר רבא דחיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל ופסלי' גיטה בחששא זו והא בפ"ק דמכות א"ר באו ב' ואמו בצפרא בחד בשבא בסורא הרג פי' את הנפש ובאו ב' עדים ואמרו בפנינו בחד בשבא בנהרדעא עמנו הייתם חזינן אי מצפרא לפניא מצי אדלי מסורא לנהרדעא לא הוי זוממים ואי לא הוי זוממים פשיטא מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. אלמא לא חייש רבא לגמלא פרחא וקטלינן להו והכא חייש לג"פ ופסלינן לגיטא. וי"ל דבודאי נ"ל ל"א לג"פ ולא לקפיצה דא"כ אין לדבר סוף ולא ימצא לעולם עדים זוממין והכא לא חייש רבא אלא לשמא מילי מסר שיתכן להיות ול"א קפיצה וג"פ אלא להעד לעלמא כ"א להרבות החששא ואלו לא הי' החששא דילמא מילי מסר בעבור קפיצה וג"פ לא היינו פוסלין הגט. והל' כרבא.

קטטה בינו לבינה ה"ד קטטה. פי' שאם הי' דברים ביניהם על שום כעס שהי' להם לא תקרא קטטה שדרך איש לאשתו לכעוס זע"ז ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה אלא פשוט קטטה של גירושין ביניהן דאורחא דמילתא שהיא שונאתו. אר"י א"ש באומרת בעלי גרשני ומתמה כולהו נמי הכי אומרות אלא באומרת לבעלה גירשתני. ולהימנה מדר"ה דאר"ה אישה מתיר אותה. ובשלהי נדרים אמרינן איבעיה להו אמרה לבעלה גירשתני מהו משום דבעי למיפשטיה ממתני' דהתם ודאי דממתני' דהתם לא מצית למיפשטי' אבל מ"מ מימרא דרב המנונא קיימי.

ההוא גיטא דאשתכח בסורא האי עובדא נמי הכי היה שהיו העדים מעידים נמי דהאי ענן בר חייא דהוה יתיב בסורא א"ל נכתוב ונחתום גט לאשתו. איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיטא. ואע"ג דעד א' ביבמה פסק הרב ז"ל דנאמן ולא אמרי' כיון דזמנין דסניא ליה לא דיקא ומנסבא. שאני התם דלא מעיקרא סניא ליה אבל הכא דידעינן בודאי דקטטה [היה] בינו לבינה ולא דייקא ומנסבא. איבעיא להו בת חמיה נאמנת לומר מת בעלה או לא. בעו במערבא חמות הבאה לאחר מכן מהו. הני תרי בעיי לא איפשיטו ולחומרא עבדינן:

בד"ה מאי אמרת דלמא מסר כו' דכי היכא דגדולה מצי מגרש ולא חיישינן שמא מסרם לצור ע"פ צלוחיתו כו' דלגבות החוב הם יודעים כו' עכ"ל ולפ"ז בשמעתין רבא דמייתי ראיה מהיא דחבי בר ננאי נמי צ"ל הכי דאי הוה חיישינן לתרי יצחק ה"ל למיחש דלמא מסר ליה לצור ע"פ צלוחיתו אבל אדלמא מסר ליה לגבות החוב והשתא חזר בו ליכא לאתויי ראיה דלהא ודאי ליכא למיחש דלגבות החוב הם יודעים כו' ודו"ק:

גמ' מ"ט דקטטה כו' איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה כתב הרא"ם בתשובה מדלא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש"מ במת וקברתיו לכ"ע לא מהימנא דלמ"ד משום דמשקרא בהא נמי משקרא ולמ"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יריאה שמא יבא כו' חיישינן דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע"פ האומדנא אמרה שמת כו' עכ"ל והאריך עוד ועיין בזה בכסף משנה באורך ושם תמצא גם תשובת ר"י בן ל"ב בזה על דברי המגיד:

ד"ה מאי אמרת וכו' עד ומאי ראיה הוא גט לשטר וכו' ר"ל כיון דפרישית דלרבא אין אותיות נקנית במסירה מאי מייתי ראיה גט לשטר דלמא בשטר אין מוציאין ש"ח דחיישינן דלמא מסר ליה ואותיות אין נקנות במסירה דלגבות החוב הם יודעין וכו' ויש לדקדק א"כ הדרא קושיית התוס' שבתחלת דבור זה לדוכתא הא שפיר קאמר אביי דליכא לשנויי כדשני התוס' לעיל מזה דרבא ס"ל דאין אותיות נקנות וכו' ולכך מייתי ראיה דאי חיישינן וכו' הוה לן למיחש דלמא מסר ליה וכו' דהא השתא כתבו התוס' דלגבות החוב הם יודעים וכו' ולא חיישינן דלמא מסר ליה לגבות החוב וצ"ל דהשתא הדרו התוס' משנויא דשני לעיל אלא מתרצין קושיא דלעיל דאי חיישינן לתרי יצחק ה"נ הוה לן למימר גבי חבי בר גנאי דלמא מסר ליה לצור על פי צלוחיתו וק"ל:

תד"ה ולהימנה. מדפריך סתמא דגמרא מרה"מ ובפ"ב דכתובות כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דכשתובעת כתובה א"נ כו'. ושם הביאו דוגמא לזה הא דר"נ לקמן (קיז) וכ"כ בב"מ (יז ב):

דלמא מסר ליה. נתנו לו ולא קנו מידו בקנין ושמא יחזור בו ליכא למיחש להכי דאותיות כגון שטר נקנות במסירה בלא קנין ואין יכול לחזור בו: גבן הוה. אצלנו היה בנהרדעא וגיטא כתיב בסורא: הכא לא חיישינן. דהא איבדקא כל נהרדעא ולהאי ענן ליכא למיחש דהא אמרי סהדי כו' ואביי לא חייש לדלמא אזיל ליה לעלמא ובדיקה הוא דקמצריך באותו מקום: הכא חיישינן. הואיל והוחזק איש אחר בעירו כשמו: גמלא פרחא. הולך מהר כעוף פורח: בקפיצה. על ידי שם: מילי מסר. ואע''פ שלא היה עמהם שמא מתחלה אמר להם בעירו כתבו גט לאשתי ואח''כ הלכו העדים לסורא: שילי והיני. מקומות הן: ה''ג מאי הוי עלייהו דשומשמי. מי חיישינן שמא פינן: אמרו הכי. בשעת כעסן: מ''ט דקטטה. דתנן במתניתין כי אמרה מת בעלי לא מהימנא: דמשקרא. מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו: דאמרה בדדמי. כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא ליה לא דייקא כולי האי:

למאי ניחוש לה אי לנפילה כו'. והא דאמרי' בפ' גט פשוט (ב''ב קעג.) אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה פירוש דחיישינן לנפילה ופקדון וי''ל דהתם איירי בנפילה דרבים אבל לנפילה דיחיד שיפול מיוסף בן שמעון וימצאנו יוסף בן שמעון אחר ודאי לא חיישינן והכי נמי מפליג בפ' גט פשוט (שם דף קעב:) בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים וא''ת א''כ היכי קאמר התם אהא דתנן במתני' (שם:) דשני יוסף בן שמעון מוציאים שטר חוב על אחרים ותנא דבריית' קאמר דאין מוציאין בפלוגתא דפליגי אביי ורבא בצריך להביא ראיה או אין צריך דמ''ד אין מוציאין סבר לה כאביי דחייש לנפילה והא לנפילה דחד לא חייש אביי שיפול מיוסף בן שמעון זה וימצאנו אחר ויש לומר דלאו ממש בפלוגתא דאביי ורבא פליגי אלא כמו שאביי חשש לנפילה דרבים חושש אותו תנא אפי' לנפילה דיחיד וא''ת והיכי מייתי התם ראיה אביי למילתיה דחיישינן להביא ראיה אלמא חיישינן לנפילה מההוא דאחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אלמא חיישינן לנפילה והא אחין הוי נפילה דחד ולא חייש אביי ויש לומר דמדמי אחים דשמטי מהדדי כדמפרש התם לנפילה דרבים ואי חיישינן לנפילה דרבים התם נמי יש לחוש: מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה. וא''ת ורבא היכי מייתי מינה ראיה הא שפיר קאמר אביי וכי תימא דחייש לנפילה ופקדון האמרי' בפרק גט פשוט (שם קעג:) אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר אין צריך להביא ראיה אלמא אין צריך להביא ראיה אי חיישינן לנפילה ופקדון וי''ל דרבא סבירא ליה דאין אותיות נקנות במסירה ולכן מייתי ראיה דאי חיישינן לתרי יצחק הכא נמי גבי חבי בר ננאי הוה לן למיחש דלמא מסר ליה והשתא חוזר בו והא דקאמר בפ' גט פשוט (ג''ז שם) אותיות נקנות במסירה כו' ורבא אמר אין צריך לאו משום דרבא ס''ל הכי אלא אליבא דר' מאיר דאית ליה הכי במתני' דהתם פליגי וא''ת בריש כל הגט (גיטין כד:) אמר קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ומה ראיה הוא גט לשטר חוב בגט אין לחוש שמא תמסור לחברתה להתגרש בו שידוע שלא תוכל להתגרש ובשטר יש לחוש דלמא מסר ליה וי''ל דהתם גרס רבה מדמהדר אביי בתריה והכא גרס רבא אי נמי אפי' גרס התם נמי רבא יש לפרש דהכי דייקינן התם דכי היכי דגדולה מצי מגרש ולא חיישינן שמא מסרה לצור על פי צלוחיתו ה''נ לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון שמא מסרם זה לזה לצור על פי צלוחיתו דלגבות החוב הם יודעין שאין המסירה מועלת דאין אותיות נקנות במסירה וה''ר אלחנן תירץ דמדמי שטר לגט דכמו שהיה לנו לחוש בגט לנפילה כיון דלא מיזדהרא ביה הכי נמי היה לחוש בשטר דלמא מסר ליה ומדלא חיישינן בגט לנפילה הוא הדין דלא חיישי' דלמא מסר ליה: אותיות נקנות במסירה. הא אינן נקנות חיישינן דלמא מסר ליה ותימה מאי שנא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר. שהמוחזק בו נאמן לומר שהוא שלו כי אפילו ידוע שמאמינים זה לזה אין לחוש על פקדון אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וגודרות שהדבר ידוע שלא לקחם א''כ גבי אותיות נמי היה לנו להאמינו כשאומר שהם שלו וכי תימא כיון דאין אותיות נקנות במסירה דצריך שטר ואין לו שטר חיישינן דאינן שלו מ''מ ליחוש שמא הקנה לו אגב קרקע דשטר נקנה אגב קרקע כדאמרינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עו: ושם) בשמעתא דאין אותיות נקנות ושמא קנין אגב קרקע לא שכיחא אי נמי לא מהני קנין אגב קרקע אלא בשטר של אותה קרקע כדאמרינן התם כיון שהחזיקו בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא דשטר אפסרא דארעא הוא אבל שטר חוב בעלמא אין נקנה אגב קרקע דלא דמי למטלטלין אבל תימה לר''י דלמה לא נימא שהם שלו ולא נתן לו חברו כלום ושמא כיון דשמיה כשמיה ואין מוכיח מתוך השטר שהוא שלו ולא עשה בו סימן יש לחוש שמא של חברו היה כי אי אפשר שלא יהא סימן לזה שאין בזה ושוב פר''י דודאי הקלף יכול לעכב שלא יפסיד חזקתו אע''פ שדרכו להפקיד גביה אבל החוב לא יוכל להוציא כל זמן שנוכל להסתפק דלמא הפקיד גביה והיינו נמי דאמר בגט פשוט (שם קעג.) גבי שאני הכא דאחין משמטי מהדדי ואין החוב למוחזק שלא יוכל לגבות החוב אבל הקלף נראה לר''י שיוכל לעכב וכן חפץ אחר: הכא חיישינן דלמא בגמלא פרחא אזל. וא''ת בפ''ק דמכות (דף ה. ושם) אמר רבא. (בר אבא) אתו בי תרי ואמרו בחד בשבא בצפרא הרג פלוני את הנפש בנהרדעא ואתו בי תרי ואמרו בפניא בחד בשבא עמנו הייתם בסורא חזינן אי מצפרא לפניא מצו אזלי אין נהרגין ואי לא מצו אזלי נהרגין פשיטא מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ''ל ואר''ת דהכא כיון שמתכוין לקלקל אשת חברו אזל בגמלא פרחא אבל התם אם הלכו בגמלא פרחא היה מקלקלם יותר וה''ר מנחם פי' דהתם אם איתא דאזלו בגמלא פרחא היה להן לטעון כן ומדלא אמרו הכי ש''מ דשקר הם מעידים: אע''ג דמימסרן לכו מילי בשילי. אר''ת דשילי והיני שני מקומות הן וסמוכות זה לזה כדאמר במס' ביצה (דף כה:) רב הונא בשבתא דריגלא מכתפי ליה מהיני לשילי ולרבותא נקט הני מקומות שסמוכין זה לזה: וליהמנה מדרב המנונא. אמר ר''י דהלכתא כרב המנונא מדפריך סתמא דגמרא מרב המנונא ובפ''ב דכתובות (דף כב: ושם) גבי אמרה נשביתי דייק לאוקומי אמוראי דהתם כרב המנונא ובפ' התקבל (גיטין סד:) נמי פריך אדר''י מדרב המנונא והא דבשילהי נדרים (דף צא. ושם) דחה. רבה למילתיה דחויא בעלמא הוא ואפי' פליג הלכתא כרב המנונא כדפי' וא''ת בסוף פרק הכותב (כתובות פט. ושם) גבי הוציאה גט דקאמר רב יוסף הב''ע שאין שם עידי גירושין דמיגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה והיאך יכול לומר כן כיון שנאמנת לומר גירשתני ויש לומר דכשתובעת כתובה אינה נאמנת אלא דוקא לענין נישואין:

יבמות קטז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קטז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד