יבמות קיז ע"א

יבמות קיז ע"א - Steinsaltz

that the brothers do not come into the inheritance from the deceased brother based on her testimony. Evidently, although this testimony is accepted with regard to forbidden sexual relationships, it is not effective for monetary matters.

Beit Shammai said to them: But we can learn this halakha from the scroll of the marriage contract, as every husband writes for her that: If you marry another man, take what is written for you in this contract. This shows that her right to receive the money of her marriage contract is dependent upon her eligibility to remarry. In this case, as she is deemed credible when she says her husband died and she may marry again, she is likewise entitled to the money of the marriage contract. And Beit Hillel again retracted their opinion, and decided to teach in accordance with the opinion of Beit Shammai.

GEMARA: Rav Ḥisda said: If the woman entered into levirate marriage based upon her own testimony, her yavam comes into the inheritance of the property of his dead brother based on her testimony. He adds: If Beit Shammai taught their halakha that she is entitled to her money, by interpreting homiletically the language of a marriage contract, will we not teach by interpreting homiletically the Torah itself?

Rav Ḥisda explains: The Merciful One states in the Torah: “He shall succeed in the name of his dead brother” (Deuteronomy 25:6), which is interpreted by the Sages as referring to the right of inheritance of the brother who consummates the levirate marriage. And this man did succeed with respect to the marital relationship, as he consummated the levirate marriage based on the testimony of his yevama that her husband died. Consequently, he takes the place of his brother with respect to his inheritance as well.

§ Rav Naḥman said: A woman came to the court and said: My husband died; permit me to marry. The halakha is that after investigating the matter, they permit her to marry, and also give her her marriage contract. However, if she came and said: Give me my marriage contract, they do not even permit her to marry. What is the reason? Since she came with the money of the marriage contract in mind, she is suspected of lying, and her testimony is rejected.

However, the following dilemma was raised before the scholars. If she came and said: Permit me to marry and give me my marriage contract, what is the halakha? Since she mentioned the money from her marriage contract, this shows that she came with the marriage contract in mind. Or perhaps every matter a person has in his favor he will say to the court, even if it is not of particular importance. And if you say that the ruling in this case is in accordance with the principle: Every matter a person has in his favor he will say to the court, then in a case where she said: Give me my marriage contract and permit me to marry, what is the halakha?

The Gemara explains the sides of the dilemma: Here she certainly came with the marriage contract in mind, as she mentioned it first. Or perhaps she said it in this manner since she does not know what will set her free. In other words, she might have thought that taking the money guaranteed by her marriage contract is part of the process that enables her to remarry, but this does not prove that she is focused on the money. The Gemara states that the question shall stand unresolved.

MISHNA: All are deemed credible when they come to give testimony with regard to the death of a woman’s husband, apart from her mother-in-law, the daughter of her mother-in-law, her rival wife, the wife of her yavam, and her husband’s daughter, her stepdaughter. The reason is that these women are likely to hate her and will lie to her detriment.

The mishna explains: In the case of a divorce all people, including these women, may bring her bill of divorce and testify that it was written appropriately. What, then, is the difference between a bill of divorce and death? The mishna answers: The difference is that in the case of a bill of divorce the writing proves the accuracy of the testimony, i.e., her testimony is supported by the text of the document itself, whereas with regard to the death of her husband there is no proof apart from the statement of the woman herself.

GEMARA: A dilemma was raised before the scholars: With regard to the daughter of her father-in-law, who is not the daughter of her mother-in-law, what is the halakha? May she testify to the death of the woman’s husband, or is she also under suspicion? The Gemara explains the sides of the dilemma: The reason that the daughter of her mother-in-law is suspected of lying is because she has a mother who hates her daughter-in-law, and therefore the daughter also hates her. But here, there is no mother who hates her, as she is not the mother-in-law’s daughter, and therefore she should be deemed credible.

Or perhaps the reason that the daughter of her mother-in-law hates her is that she says: She eats the food [girsena] that my mother prepares. Here too, in the case of the daughter of her father-in-law, she also says: She eats the food of my father’s house.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the following baraita: All are deemed credible when they come to testify with regard to her except for five women. And if it is so, that the daughter of her father-in-law is also disqualified, there are actually six women. The Gemara rejects this: This is no proof, as perhaps the reason that the daughter of her mother-in-law is disqualified from testifying is that she says: She eats the food of my father’s house, and if so, the halakha is no different with regard to her mother-in-law’s daughter and no different with regard to her father-in-law’s daughter. Since the two women are disqualified for the same reason the Sages did not list these as two separate cases.

The Gemara raises a contradiction from another source. But isn’t it taught in a baraita: Apart from seven women who are not trustworthy. Apparently that tanna added the daughter of her father-in-law as a separate category. The Gemara answers: That ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda adds also a father’s wife, who hates her stepdaughter, and a daughter-in-law, who hates her mother-in-law.

The Rabbis said to Rabbi Yehuda: A father’s wife is included in the category of the husband’s daughter, while a daughter-in-law is included in the category of her mother-in-law. In other words, just as a mother-in-law is suspicious of her daughter-in-law, a daughter-in-law is equally suspicious of her mother-in-law, and they need not be listed separately.

And Rabbi Yehuda, who counts them separately, can answer: Granted that her mother-in-law hates the daughter-in-law, as she says: She eats the food I prepare; but a daughter-in-law, what is the reason that she hates her mother-in-law? Similarly, granted the husband’s daughter, that she hates her father’s wife, as she says: This woman eats the food that my mother prepared. However, the father’s wife, what is the reason that she hates her husband’s daughter?

The Gemara asks: Rather, what is the reason that Rabbi Yehuda adds these two? Rather, his logic is: In the case of a daughter-in-law, what is the reason that she hates her mother-in-law? Because she reveals to her son everything his wife does. And likewise a father’s wife also hates the husband’s daughter, because she reveals to her father everything she does. In each case the reason for this hatred is different from the reason for the hatred of the other woman, the mother-in-law or the husband’s daughter, and therefore they belong in a separate category.

And the Rabbis, who say that the reasons for the hatred are the same and therefore count only five disqualified women, how do they respond to this argument? They cite the verse: “As in water face answers to face, so the heart of man to man” (Proverbs 27:19). That is, if one person hates another, the feeling soon becomes mutual. Here too, there is no need for a separate reason in order that the hatred be reciprocated. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, why doesn’t he rely on this verse? Rabbi Yehuda would retort: That verse was written about matters of Torah. In other words, it means that the more one studies Torah, the more Torah he understands.

§ Rav Aḥa bar Avya says: They raise a dilemma in the West, i.e., Eretz Yisrael. With regard to her mother-in-law who comes afterward, what is the halakha? This refers to the mother of the husband’s brother, but not her husband’s mother, i.e., the wife’s future mother-in-law if the wife enters into levirate marriage. Can this woman testify with regard to the future wife of her son? The Gemara clarifies: Does it enter her mind that if this woman’s husband died, the widow will happen before the yavam, her son, for levirate marriage, and as the widow, when she then married her son, would eat her food she hates her already, or not?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - א

שהרי אין האחין נכנסין לנחלה של בעלה, באופן שהתירוה להנשא על פיה, דרחמנא אמר [דברים יט טו] על פי שנים עדים יקום דבר, ורק בנשואין הקלו משום שלא תשאר עגונה.

אמרו להם בית שמאי, והלא מספר כתובה נלמוד שתגבה כתובתה, שהוא כותב לה בכתובה, שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והרי אתה מתירה להנשא לאחר, אם כן מגיע לה כתבתה כשנשאת ^[1],

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

גמרא:

אמר רב חסדא אע"פ שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה אם לא היו לבעלה בנים ממנה ונתייבמה על פי עצמה. הרי יבמה יבם זה נכנס לנחלה של בעלה על פיה על סמך עדותה. אחר שהם דרשו במשנתינו מדרש כתובה וזיכו לה להגבות כתובתה מתורת מה שכתוב בכתובה לכשתנשאי וכו', אף אנו לא נגרע אלא נוסיף אם נדרוש מדרש תורה דכתיב (דברים כ"ה) יקום על שם אחיו אמר רחמנא פירוש, זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו. והרי קם דייבם.

אמר רב נחמן: באת לבית דין, ואמרה, מת בעלי התירוני להנשא. מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה.

אבל אם באת לבית דין, ואמרה, תנו לי כתובתי. אף להנשא אין מתירין אותה.

מאי טעמא אין מתירין אותה אפילו להנשא, שהדברים מוכיחים דאדעתא דכתובה אתאי, ואין דעתה לינשא כלל, ואין כאן משום עגונא, אלא אפוקי ממונא הוא, ואין מוציאין ממון אלא בשנים ^[2].

איבעיא להו: באת לבית דין, ואמרה שני האמירות כאחד, התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מהו.

וצדדי הספק:

מי אמרינן כיון דאמרה כתובתה, אדעתא דכתובה אתאי.

או דלמא, דעתה לינשא, אלא דכל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא. [ואם תמצא לומר, כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא]

אם הקדימה ענין הכתובה להיתר נישואין, ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מהו.

הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי,

או דלמא, גם בכהאי גוונא דעתה אנישואין, אלא הואיל דלא ידעה במאי משתריא לכן הקדימה ענין הכתובה

תיקו:

מתניתין:

הכל נאמנין להעידה על מיתת בעלה חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו ויש לחוש שמא יתכוונו לקלקלה.

ואלו הן: א. חמותה, שרוצה לקלקלה שלא תדור עם בעלה מפני שאומרת זאת תאכל כל עמלי, שהבן יורש את אביו, ולא אשתו של אביו שהיא חמותה.

ב. ובת חמותה ששונאה, שאומרת היא תאכל עמל אבי ואמי דירית בעלה של זו, ואני אדחה, דבן קודם לבת בירושה.

ג. וצרתה אשתו שניה, מפני שהיא מתקנאת בירך חברתה ^[3].

ד. ויבמתה אשת אח בעלה, שחושבת שאם ימות אח בעלה בלא בנים ותהא צרתה. ואף יבמתה שהיא אחותה ולא תהא צרתה לעולם, גם כן אינה מעידה, משום לא פלוג ^[4].

ה. ובת בעלה, שאומרת זאת באה במקום אמי, ותאכל כל עמלה של אמי.

מה הפרש בין גט למיתה, דבגט אפילו חמש נשים אלו נאמנות להביא את גיטה.

משום שהכתב מוכיח שנתגרשה, ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם, עקר הסמך על השטר, אבל הכא אין אנו סומכין אלא על עדותן:

גמרא:

איבעיא להו: בת חמיה שאינה בת חמותה מהו שתעיד על מיתת בעלה.

וצדדי הספק הם:

טעמא דבת חמותה אינה נאמנת משום דאיכא אימא שהיא חמותה של זו דסניא לה ששונאתה היא בתה נמי סניא לה שדרך הבת לילך בדרכי אמה.

והכא בבת חמיה ליכא אימא דסניא לה.

או דלמא, טעמא דבת חמותה אינה נאמנת, משום דאמרה קאכלה לגירסנא דאימא שאומרת, היא תאכל יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה, הכא נמי בת חמיה, אע"ג דזו לא אוכלת לגירסנא דאמה של בת חמיה, שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם, דבני אמה נוטלין מה שהביאה אמה כדתנן [בכתובות נב] "בנין דכרין די יהווין ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון". אפילו הכי קאמרה, אכלה לגירסנא דבי נשאי שאוכלת יגיע אביה דירית בעלה של זו, והיא תדחה, וסינא לה.

תא שמע:

במתניתין איתא: הכל נאמנין להעידה שמת בעלה חוץ מחמש נשים, ואם איתא דגם בת חמיה אינה נאמנת. אם כן שית הויין.

ודחינן: ליכא למידק מהכא, דדלמא, טעמא דבת חמותה אינה נאמנת משום דאמרה, קאכלה לגירסנא דבי נשאי, ואם כן לא שנא בת חמותה ולא שנא בת חמיה וחדא מינייהו נקט מתניתין.

ובעיא לא איפשיטא ^[5].

שנינו במשנה דהכל נאמנין להעידה על מיתת בעלה, חוץ מחמש נשים.

ומקשינן: והאנן תנן: חוץ משבע נשים!?

ומתרצינן: ההיא רבי יהודה היא.

דתנן: רבי יהודה מוסיף על אותן נשים שאינם נאמנות להעיד, אף אשת אב והכלה.

אמרו לו: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל כיון דנכתב במתניתין דבת הבעל אינה מעידה לאשת האב, ממילא נפקא דאשת אב נמי אינה מעידה לבת בעלה, הלכך אין זו תוספת ולא הוצרכו להזכירו.

וכן כלה הרי בכלל חמותה דממילא נפקא מהא דחמותה אינה מעידה.

ור' יהודה דאמר דאשת אב וכלה לא נכללו במתניתין, משום דסבר דכלה לאו בכלל חמותה ואשת אב לאו בכלל בת הבעל.

וטעמו: משום דבשלמא חמותה אינה נאמנת להעיד לכלתה משום דסניא לה לכלה, דאמרה, קאכלה לגירסני שזו אוכלת עמלי. אלא כלה מאי טעמא סניא לחמותה.

ובשלמא בת הבעל אינה נאמנת להעיד לאשת אב משום דסניא לאשת האב, דאמרה, קאכלה לגירסני דאם שזו אוכלת עמל אמי. אלא אשת האב מאי טעמא סניא לבת הבעל.

ופרכינן: אלא מאי, כיון דאין לכלה על מה לשנאות חמותה ואין לאשת אב על מה לשנאות בת הבעל, אמאי קא מוסיף ר' יהודה הני תרתי לומר דאינן נאמנות.

ומשני: אלא, כלה מ"ט סניא לחמותה, משום דחמותה מגלה לבנה כל עבדה.

אשת אב נמי סניא לבת הבעל, משום דבת הבעל מגלה לאביה כל מילי דהיא עבדה.

ורבנן דאמרי דכלה בכלל חמותה, ואשת אב בכלל בת הבעל, משום דסברי דטעמן שוה, דכיון שהחמות שונאת כלתה, הכלה שונאת את חמותה, וכן בת הבעל כיון ששונאת את אשת האב, גם היא שונאת אותה, וכדכתיב בספר משלי [כז] כמים הפנים לפנים, כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עקומות, כן לב האדם לאדם האחר, אם הוא אוהב את זה, גם הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה, גם הוא שונאו ^[6].

ורבי יהודה דלא סבירא ליה האי טעמא, מעמיד הפסוק ההיא בדברי תורה כתיב דלפי פנים שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד הגירסא הלכה למעשה, אם יגעת בה תמצא, אם לא יגעת לא תמצא ^[7].

אמר רב אחא בר עויא:

בעי במערבא: חמותה הבאה לאחר מיכן, כגון שיש לבעלה אח מהאב ולא מהאם, ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח, ואמו של האח תהיה חמותה, מהו שתעיד על מיתת בעלה?.

וצדדי הספק הם: מי אמרינן ששונאתה מעכשיו, משום דמסקה אדעתה, דמית בעלה של זו, ונפלה קמי יבם בנה, וסניא לה משום שזו תאכל עמלה, ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה או לא. ^[8]

הערות

^[1] כתב הריטב"א בשם רבו ז"ל: שאין מדרש כתובה זה מועיל, אלא לענין מנה מאתים, שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים, אבל לא לגבי תוספת, וכל שכן לא לגבי נכסי צאן ברזל.

^[2] מאירי.

^[3] ואפילו שנשאת היא עצמה על פיה, שמא מרוב שנאה אומרת תמות נפשי עם פלשתים. מאירי.

^[4] מאירי.

^[5] עיין לקמן הערה 10.

^[6] ואע"פ שאפשר לפרשו בדברי תורה כר' יהודה, מכל מקום פשוטו של מקרא כך הוא, מאירי.

^[7] לשון אחר פי' ברש"י דאם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים, ואם לאו, אינו מחכים מרבו.

^[8] ואם תאמר, ותפשוט לה מיבמתה, שאינה מעידה עליה, אלמא, אמרינן דמסקא אדעתא דמיית בעל ונפלה קמי אחי בעלה ותהא יבמתה צרתה. ופירש"י ז"ל דשאני התם ביבמתה שעתידה להיות צרתה ממש, ועבדה לה צערא בגופא, ומשו"ה מסקא אדעתה טפי. אבל בחמותה הבאה לאחר מיכן, דאיכא רק צער מחמת ממון, דלמא לא מסקא אדעתה כולי האי.

שאין האחין נכנסין לנחלה של אותו אח שמת, ויורשים אותו על פיה (על פי עדותה), משמע שאף שכוחה של עדות זו יפה לדיני עריות, אין היא מועילה לדיני ממונות!

אמרו להם בית שמאי: והלא מספר כתובה שהוא כותב לה נלמוד כדברינו, שנוטלת כתובתה! שהרי הוא כותב לה: שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (לך) בכתובה זו. ונמצא שזה תנאי בכתובה שתהא תלויה בהיתר הנישואין, וכיון שנאמנת לומר שמת בעלה ויכולה להינשא שנית — יש לה גם כתובה. וחזרו בית הלל מדבריהם וקבעו שיש להורות כדברי בית שמאי.

א גמרא אמר רב חסדא: אם נתייבמה אותה אשה על פי עדות עצמה — יבמה נכנס לנחלה, ויורש את רכוש אחיו המת על פיה. וטעמו: הם, בית שמאי, דרשו מדרש כתובה, ומכאן הסיקו שנותנים לה כתובתה — אנו לא נדרוש מדרש תורה?!

שהרי "יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו) אמר רחמנא [אמרה תורה] ופירשוהו חכמים שהכוונה לירושת היבם, והרי קם לענין אישות, שהרי מייבם על פי עדות האשה שבעלה מת, ואם כן גם לענין ירושה צריך לקום תחתיו.

אמר רב נחמן: באת (באה) אשה לבית דין, ואמרה: "מת בעלי, התירוני להנשא" — לאחר שחוקרים בדבר, מתירין אותה להנשא, וגם נותנין לה כתובתה. אבל אם באה ואמרה: "תנו לי כתובתי" — אף להנשא אין מתירין אותה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אדעתא [על דעת] הכתובה אתאי [היא באה] ומעידה, ואנו חוששים שהיא משקרת, ואין סומכים על עדותה בדברים שבממון, ולכן גם לא לענין נישואין.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], בהמשך לדברים אלה, אם באה ואמרה: "התירוני להנשא ותנו לי כתובתי" מהו? האם נאמר כיון שאמרה והזכירה את כתובתה — אדעתא [על דעת] הכתובה אתאי [היא באה], או דלמא [שמא] כל מילי דאית ליה לאיניש [הדברים שיש לו לאדם] לומר, אמר להו לבי דינא [אומר להם לבית הדין], גם אם הם דברים לא עיקריים ואין בתופסת דבריה כדי לפגום. ואם תמצי לומר [ואם תמצא, תרצה לומר] ותסביר כי כל מילי דאית ליה לאיניש [הדברים שיש לו לאדם] לומר, אמר להו לבי דינא [אומר להם לבית דין], אם באה ואמרה: "תנו לי כתובתי והתירוני להנשא" מהו?

הכא [כאן] ודאי אדעתא [על דעת] הכתובה אתאי [היא באה], שהרי הקדימה דבר זה, או דלמא [שמא] אמרה זאת הואיל דלא ידעה במאי משתריא [שאינה יודעת במה היא מותרת] וחשבה שגם נטילת הכתובה היא חלק מהתרתה להינשא, אבל באמת אין דעתה על הממון?! שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב משנה הכל נאמנין להעידה שמת בעלה, חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה (גיסתה, אשת אחי בעלה), ובת בעלה (בתה החורגת), שאנו חוששים שמא הן משקרות בכוונה כדי לקלקלה.

ומסבירים: מה בין גט למיתה, שבגט כל אדם (ואף נשים אלה בכלל) נאמן להביא את הגט ולהעיד שהגט נכתב בכשרות? — שבגט הכתב מוכיח, שעיקר עדות זו נסמכת על הכתב, ובעדות מיתה אין ראיה מסייעת.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים, שאלה זו: בת חמיה שאיננה בת חמותה מהו שתעיד לה, האם גם היא חשודה או לא? וצדדי השאלה: טעמא [הטעם] שבת חמותה חשודה לשקר — משום דאיכא אימא דסניא לה [שישנה אם ששונאת אותה, את הכלה], לכן היא, הבת, נמי סניא לה [גם כן שונאת אותה], והכא ליכא אימא דסניא לה [וכאן אין אם ששונאת אותה], שהרי אין היא בת החמות, ותהיה נאמנת.

או דלמא [שמא] טעמא [הטעם] שבת חמותה שונאת אותה, דאמרה [שאומרת]: "קאכלה לגירסנא דאימא [היא אוכלת את האוכל שהכינה אמי] ", הכא נמי קאמרה [כאן, בבת חמיה, גם כן היא אומרת]: "אכלה לגירסנא דבי נשאי [היא אוכלת את האוכל של בית אבי]

". ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו: הכל נאמנין להעידה חוץ מחמש נשים, ואם איתא [ואם יש] מקום לומר שגם בת חמיה פסולה, אם כן שית הויין [שש הן]! ודוחים: אין ראיה מכאן, דלמא טעמא [שמא הטעם] של בת חמותה שפסולה בעדותה, הוא מפני דאמרה [שהיא משקרת ואומרת]: "קאכלה לגירסנא דבי נשאי [זו אוכלת את האוכל של בית אבי] ", ולפי טעם זה לא שנא [אינו שונה המצב] אצל בת חמותה ולא שנא [ואינו שונה] אצל בת חמיה, שמכיון שטעם אחד הוא לפסול את שתיהן לא חילקו ביניהם.

ושואלים על סתירה למשנה ממקום אחר: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במקום אחר חוץ משבע נשים שאין נאמנות, ולכאורה הוסיף אותו תנא ומנה גם בת חמיה לעצמה! ומשיבים: השיטה ההיא, כדעת ר' יהודה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה מוסיף לאלה הפסולות מלהעיד לאשה על מות בעלה אף את אשת אב ששונאת את בתה החורגת, והכלה ששונאת את חמותה.

אמרו לו: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל, כלה הרי היא בכלל חמותה. כלומר, כשם שחמות חשודה על הכלה, כן הכלה חשודה על חמותה, ואין צורך למנות אותן לחוד.

ור' יהודה שמונה אותן לחוד סבור: בשלמא [נניח] שחמותה סניא לה [שונאת אותה] את הכלה — דאמרה [שהיא אומרת]: קאכלה לגירסני [היא אוכלת את מאכליי שאני מכינה], אלא כלה מאי טעמא סניא [מה טעם שונאת] את חמותה? בשלמא [נניח] בת הבעל דסניא [ששונאת] לאשת האב — דאמרה [שהיא אומרת]: קאכלה לגירסני דאם [היא אוכלת את מאכלי אמי], שמה שהכינה אמי — אוכלת אשה זו. אלא אשת האב מאי טעמא סניא [מה טעם שונאת] את בת הבעל?

ושואלים: אם כן הוא אלא מאי [מפני מה] מוסיף ר' יהודה תרתי [שתי אלה]? אלא טעמו הוא: כלה מאי טעמא סניא [מה טעם שונאת] את חמותה — משום שהיא אומרת שהיא מגלה לבנה כל מה דעבדה [שהיא עושה], וכן אשת אב נמי סניא [גם כן שונאת] את בת הבעל משום שהיא מגלה לאביה כל מה דעבדה [שהיא עושה], ויש טעם אחר לשנאה זו ממה שבת הבעל שונאת אותה.

ורבנן [וחכמים] האומרים שהדברים הם הדדיים, ומונים במשנה רק חמש נשים פסולות, סומכים על הכתוב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט), וכיון שכל אחת יש לה סיבה לשנוא את חברתה, ממילא השנאה נעשית הדדית. ושואלים: ור' יהודה מדוע איננו סומך על כתוב זה? ומשיבים: לדעתו ההיא [אותו פסוק] על דברי תורה כתיב [נאמר], כלומר, לפי אותם הפנים — באותו אופן שאדם משים לב לדברי תורה — כך מתגלה ונקנית לו התורה.

אמר רב אחא בר עויא: בעי במערבא [שאלו בארץ ישראל] שאלה זו: חמותה הבאה לאחר מיכן (מכאן) מהו? כגון שהיא אמו של אחי הבעל, ולא אם הבעל, שתהיה חמותה לאחר שתתייבם, האם היא נאמנת להעיד על אשת בנה לעתיד? וטעם הדברים, מי מסקה אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם וסניא לה [האם מעלה על דעתה שימות בעלה של זו ותיפול זו לפני בנה היבם והיא שונאה אותה] כבר כעת או לא?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ודעת מ"ה שאין מדרש כתובה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נכסי צאן ברזל ואעפ"י שאמרו בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתוב' דמי אין זה אלא לענין דברי' הנפרטי' שם כדפרי' להו התם וכמו שפי' ר"י ז"ל שם:

אדעתה דכתובה אתאי פרש"י ז"ל דבאפוקי ממונא סהדי בעי' וא"ת מ"מ נהמני' אנן אנשואין בלחוד מיהא ולא נדרוש לה מדרש כתובה י"ל דרבנן המנו' משום עגונא היכא דעיקר דעתה משום נשואי' כדי שלא תתעגן ואע"ג דגביא כתובה ממילא אבל בבאה משום כתובה ובעיקר עדותא ליכא עגונא לא המנוה. ועי"ל דהמנותא דדיקא ומנסבא משום שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה אבל זו שעיקר כוונת' משום כתוב' אולי לא תנשא ולא מיקלקלי' וגובה כתובה שלא כדין ובעדו' שקר ומסתבר' דה"ק אם הביאה היא עד א' לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה דאמרי' אדעת' דכתובה אתאי ולא שריא לה ואפי' את"ל דטעמא דעד א' משום דלא משקר לא הקלו חכמים להאמינו בדבר שבערוה אלא משום עגונא ומתוך חומר שבסופה וכדאיתא בפ' האשה רבה:

או דילמא משום דלא ידעה במאי משתריא פי' שסבורה היא שזו היא התרתה וזה תימ' גדול היאך אפשר שתטעה שום אשה בזה ויש לפרש שהיא סבורה דכ"ש דשרו לה טפי כשאינה מדקדקת בנשואין וכי היא מגלה דעתה שאין עיקר כוונתה להתירה לשוק ואי אפשר לה לתבוע כתובה בלחוד דהא כל כמה דלא משתרי' לא גביא כתובה כנ"ל:

או דילמא טעמא דבת חמות משום דאכלה אגירסנא דאם פי' שיורשת כתובתה ע"י בעלה וה"נ אכלה לגירסנא דבי נשא פי' יגיע אביה דאלו יגיע אמה ליכא למימר דאי איכא בני דאמא אינהו ירתי כסף כתובתה מתנאי כתובת בני' דכרי' ולא ירשנה בעלה של זו ואי דליכא בני דאמה כבר יירש הכל אבוה וגירסנא דבי נשא הוא ולאו דוקא דאכלה גירסנא השתא אלא לומר שהיא עתידה שתאכל:

אלא מאי מוסיף כלומר כיון דליכא טעמא דסניא ליה מאי מוסיף אותם שלא יהו נאמנות. אלא כלה סניא לה וכו' כלומר דר' יהודה ה"ק דטעמא דכלה ואשת אב אינו טעם א' מן חמותו ובת הבעל דטעמא אחרינא אית לה וכיון דכן אין לומר שתהא זו בכללה של זו ורבנן אהדרי דודאי חד טעמא אית להו דטעמא דכלה סניא לחמותה ואשת אב לבת הבעל אינו מטעם דאמר ר' יהודה אלא משום דכיון דחמו' סניא לה סניא כלה לחמות כדכתי' כמים הפנים לפנים וה"ה לאשת אב בהדי בת הבעל וזהו שאמרו לו שאין צריך להוסיפם בפי' ומסתברא דה"ה דאיכא בין רבנן ור' יהודה אשת אח גופא אי נאמנת על בת חמותה דאלו לר' יהודה נאמנת להעידה דהא ליכא טעמא דאכלה לגירסנא ולא מטעמא דתמלל מילי עלה ואלו לרבנן אינה מעידה עליה דהא סניא לה משום כמים הפנים לפנים ומתני' לא קתני אלא מה שמודים ר' יהודה וחכמים בעיקר דין שאינם חלוקים אלא בטעמא דסניותא בלחוד ומיהו בככלל מחלוקתם בטעם זה למדנו שחולקי' בעקר הדין באשת אח המעידה על בת חמותה וכ"ד מהר"ם ז"ל:

חמותה הבאה לאחר מכן פי' כגון שיש לבעלה אח מן האב ולא מן האם ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח ואותה אמו הויא חמותה. מהו שתעיד עליה שמת בעלה מי מסקא אדעתא שמת בעלה ונפלה קמי יבם וסניא לה מהשתא או לא וא"ת ותפשוט לה מיבמתה שאינ' מעיד' עליה דאלמא מסקא אדעתא דמיית בעל ונפלה קמי אחי בעלה ותהא יבמתה צרתה פרש"י ז"ל דשאני התם שעתידה להיות צרתה ממש ועבדא לה צערא בגופא חיישא אבל לצער ממון דלא הוי כולי האי דילמא לא חיישא:

מת בעלי. ותנו לי כתובה אינה נאמנת. כלומר דדעתה אכתובה וכן אומר ר"י דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת גרשתני ותן לי כתובה אינה נאמנת ויל"ע לעיל [דף קטז] לוקמה בהכי דפריך ולהימנה כרב המנונא. ומשמע (מהכא) [שם] דרב המנונא מהני אף לינשא. ובכתובות [דף כג:] לא משמע כן א):

דקאכלה לגירסנא דבי נשא. וא"ת אמאי לא קאמר כמו כן דקאכלה לגירסנא דאם שהרי האב ירש אמה ובנו יירשנה. וי"ל כגון שהיה לאמה בנין דכרין (דהיינו) [דהם נוטלין] מה שהביאה אמם:

ההוא בד"ת כלומר לפי פנים שאתה נותן לב להעמיק ולהסביר הוא עומד לך ל"א אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים:

מי מסקא אדעתא דמית בעלה ונפלה קמי אחיו ב) וי"ל דהתם תנשא אפי' מסקא אדעתה טפי אבל שנאת חמות לכלתה ההיא מחמת דלא מסקא אדעתא כולי האי וא"ת חמותה ובת חמותה נמי סניא לה משום דאכלה לגירסנא לאחר מיתה וי"ל דחמות מיירי שמת בעלה ובת חמותה ג) דהשתא קאכלה לגירסנא דאם:

מתניתין ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובתה. אמרו להן ב"ש התרתם אם הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל אמרו להן ב"ה מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה. אמרו להן ב"ש והלא מספר כתובתה נמלמוד שהוא כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי חזרו ב"ה להורות כב"ש. ואמר רב חסדא נתיבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הן דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. אר"נ באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירים אותה לינשה ונותנין לה כתובה. תני לי כתובתי אף לינשא אין מתירים אותה. מ"ט אדעתא דכתובה אתאי. איבעי' להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו. כיון דקאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי א"ד כל מילי דאינש א"ל בב"ד תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי א"ד משום דלא ידעה במאי אישתרא אמרה הכי תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.

מתניתין הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. מה בין גט למיתה שהגט הכתב שבידו מוכיח. עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר צא מת הרי זו לא תצא. א' אומר מת ושנים אומרום לא מת אע"פ שנשאת תצא. שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ שאל נשאת תנשא, פי' ה' נשים הללו שונאות אותה ומתכוונת לקלקלה ומ"ה אינן נאמנות: חמותה שונאתה שאומרת הלכה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אחדה. יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה לכשימות בעלה. ובת בעלה אומרת זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה. מה בין גט למיתה דאמרינן בפ"ב דגיטין אף הנשים שאינן נאמנין לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ממד"ה ואע"ג דעלייהו סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפ"ג שהגט הכתב מוכיח ועיקר הסמך על הכתב הוא. אבל הכא אין אנו סומכין אלא על עדותן:

איבעי' להו בת חמיה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אמא דסנייא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא, א"ד טעמא דב חמותה משום דקאמרה קאכלה לגירהנא דבי נשא ל"ש בת חמותה ול"ש בת חמיה ולא איפשטא:

תניא ר' יהודה מוסיף אף אשת אב והכלה אמרו לו אשת אב הרי האי בכלל בת הבעל. כלה הרי היא בכלל חמות דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב ההדם לאדם. פי' כל שחבירו שונאו גם הוא שונא אותו וה"ה אשת אב לרבנן וכמו שבת חמותה אינה נאמנת לה כן גם היא אינה נאמנת לבת חמותה ונמצאת אשת אב בכלל בת חמות. והכי תנאי בתוספתא בפ' האשה והללו שאין נאנמות להעידה אף היא אינה נאנמת להעידן. ירושלמי תני כשם שאין נאמנות עליה כך אינה נאמנת עליהן בן חמותה בבת חמותה בת בעלה בבת בעלה יבמתה אפי' אחותה א"ר יוסי מתניתין אמרה כן שלא עשה זכרים כנקבות ופליגא מתניתין אההיא ברייתא דתנינן תמן אומ' האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי ליבם את אשתו מפני שאין לה בנים היו לה בנים נאמן. פי' דוקא כשאין לה בנים שהיא זקוקה לו אינו נאמן. לא היו לה בנים שאינה זקוקה לו נאמן אלמא שיבמתה אינה נאמנת יבמה נאמן ולא עשו זכרים כנקבות ומתלמודינו נמי אית למילף שלא עשו זכרים כנקבות מדקא מיבעיא לן על בת אחיה ולא פשוט ליה מבת חמיה להתירא.

תובד"ה וחזרו ב"ה להורות כב"ש כו' ולמסקנא דהתם כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בתוספות בפ' האשה שנפלו:

תוד"ה וחזרו ב"ה וכו' עד א"נ התם דיחוי בעלמא וכו' ולמסקנא דהתם אתי שפיר כב"ה כנ"ל להגיה ומסקנא דהתם היינו מאי דמשני התם אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי וכתבו שם התוס' ד"ה והא בעינן וכו' ואי הוה גרסי' אלא אמר רב אשי וכו' הוה אתי שפיר דהדר ביה משנויא דלעיל ואתי האי טעמא נמי לב"ה ומצו דרשי שפיר מדרש כתובה וכו' ע"ש דף פ"א:

בא"ד ולא יתכן דאי מסתבר לדורשו בכתובות וכו' כן צריך להגיה ור"ל דאי מסתברא האי דרוש דדרשי התם בכתובות פרק האשה שנפלו כמו דרוש דהכא אמאי לא דרשי ליה ב"ה וכו':

גמ' א"ד משום דלא ידעה כו' והכי נמי קאמרה לגירסנא לא שנא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בת בעלה צ"ל ובת בעלה כו':

בד"ה לגירסנא יגיע הס"ד:

רש"י במשנה ד"ה יבמתה. וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה כו'. הן מפני שנאה לחודא לא ה"ל למיפסלינהו דקי"ל כרבנן בפ"ג דסנהדרין דמכשרי שונא להעיד אלא דאינהו הוויין כנוגעים בדבר וכדמסיק:

תד"ה חוץ. לפי שיריאה כו' או יבמה כו'. ולע"ד אפשר לומר דלזה אינה חוששת דהיא תהיה עיקרת הבית שנשאת מקודם רק חוששת שמא ימות בעלה וייבמה בעלה של זו שאז תהא יבמתה העקרית. וכעין זה אמרינן לעיל (ל) ומה התם דאחות אשה הויא צרה לנכרית כו' ע"ש. ובזה תפול קושיית הוא"ת שבסה"ד. ואולי יכוונו בזה שלא תקשי מהא דלעיל (קיא ב) במשנה הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין כו'. ופי' הרע"ב דלא אסקא דעתה שימות בעלה כו'. לכן פירשו דהכא החששא בב' הצדדים משא"כ התם אינה אלא מצד אחד:

שאין האחין נכנסין לנחלתו של בעלה על פיה. דרחמנא אמר ע''פ שנים עדים (דברים יט) ולגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עיגונא: כשתנשאי לאחר. והרי נשאת: גמ' לנחלה. זכה בנחלת אחיו כדאמר בפרק החולץ (לעיל מ.) הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו: ואנן לא נדרוש מדרש תורה. בתמיה: אדעתא דכתובה אתאי. ובאפוקי ממונא סהדי בעינן: כל מילי דאיניש כו'. ועיקר אדעתא דנשואין אתאי ושרינן לה וכיון דשרינן לה שקלה נמי כתובה דמספר כתובה נלמוד: דלא ידעה במאי משתריא. וכיון דהזכירה נשואין גליא דעתא דלמשרייה אתאי והא דאמרה ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היא שזו התרתה: מתני' ויבמתה. אשת יבמה וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה ובת בעלה זו באה במקום אמי אוכלת כל עמלה: מה בין גט למיתה. דאמר בפ''ב דגיטין (דף כג:) אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גטה ממדינת הים ואע''ג דעלייהו סמכינן דצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם: שהכתב מוכיח. וסמכינן עיקר אכתבא: גמ' בת חמיה. שאין בת חמותה מהו: לגירסנא. יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה: והכא נמי. אע''ג דהיא לא אכלה לגירסנא דאמה שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם ובני אמה נוטלין מה שהביאה אמה דתנן (כתובות דף נב:) בנין דיכרין די יהווין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון אפ''ה הא קא אכלה לגירסנא דבי נשאי וסניא לה: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל. כיון דזו אינה מעידה לזו ממילא נפקא דאשת אב נמי אינה מעידה לבת בעלה הלכך אין זו תוספת ולא הוצרכו להזכירו: ור' יהודה. אמר לך ודאי הוצרכו דבשלמא חמותה סניא לכלה מפני שסופה לירשנה ואמרה קאכלה לגירסנאי כו' הלכך איצטריך למימנינהו: אלא מאי מוסיף כו'. כיון דאין לה על מה לשנאות חמותה אמאי קא מוסיף לה ר' יהודה לומר אינה נאמנת ומשני טעמא דרבי יהודה כלה סניא לה לחמותה משום דמגלה לברה מילי עלה: ורבנן כמים הפנים לפנים. קרא כתיב כמים הפנים לפנים כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות כן לב האדם לאדם האחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו הלכך לא בעי לאוספינהו דמטעמא קמא שמעינן דאין נאמנות דכיון דחמותה סניא לכלה משום דקאכלה לגירסנא כלה נמי סניא לחמותה דסניא לה וכיון דבת הבעל סניא לאשת אב אשת אב נמי סניא לה לדידה: בדברי תורה כתיב. לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא אם יגעת בה תמצא אם לא יגעת לא תמצא: ל''א אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים מרבו: חמותה הבאה לאחר מכאן מהו. אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה מי נאמנת לומר מת בעליך והתייבמי לבני או חלצי והנשאי לאחר: מי מסקה. הך אם יבם אדעתה דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברה וקאכלה לגירסנא ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה או לא ואע''ג דצרה הבאה לאחר מיכן פשיט לן כדאמר במתני' ויבמתה דהיינו משום צרות העתידות לבא התם הוא דצערא דגופה הוא ומסקא אדעתה טפי אבל שנאת חמותה לכלה מחמת ממון הוא ולא מסקא אדעתה כולי האי או לא:

וחזרו ב''ה להורות כב''ש. והא דאמר בפ' האשה שנפלו (כתובות פא. ושם) גבי ולימא אח אני יורש אשתו איני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ודחי מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי הא אית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומאי קושיא דלמא אפילו ב''ה נינהו דהודו להו וי''ל דב''ה לא חזרו בהם מטעם מדרש כתובה אלא מטעם קל וחומר א''נ התם דחויא בעלמא הוא דמוקי כבית שמאי ולמסקנא. דהדר אתי שפיר כבית הלל וי''מ דלא דרשי ב''ה מדרש כתובה כל כך כמו ב''ש ולא יתכן דאי מסתבר לדורשו בכתובות כמו הכא אמאי לא דרשי ליה ב''ה ואי לא מסתבר מנא ליה דדרשי אפי' ב''ש: בית הלל כו'. ותימה וכי נחלקו ב''ה על הלל רבן שדורש מדרש כתובה בפ' המקבל (ב''מ קד.) דקאמר התם הלל היה דורש לשון הדיוט אנשי אלכסנדריא היו מקדשים נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באו אחרים וחוטפין אותן כו' ומצא כתוב בהן לכשתנשאי לי תיהוי לי לאנתו ואומר ר''י דלא דמי דהתם ודאי הדבר ידוע ומוכיח שהיו כותבין בשביל שחוטפין להן אבל הכא כשתנשאי לאחר היינו על ידי עדות ברורה ולא ע''י דבר אחר וב''ש סברי דמ''מ תנשאי לאחר קרינא ביה.: חוץ מחמותה כו' ויבמתה. פי' שרוצה לקלקלה לפי שיראה שימות בעלה או יבמה ויהיו צרות זו לזו ואפי' לשמואל דאמר לעיל בסוף האשה רבה (דף צו.) דאינה כאשת איש א''כ כשיבא היבם תהא מותרת לחזור מ''מ מתכוונת היא לביישה ועוד שמא יחלוץ לה בעלה ותנשא לאחר אז אסורה לזה ולזה ולא תפול עוד לפני בעלה לייבם וא''ת והלא כשמעידה על יבמה שמת שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר וי''ל שאינה חוששת בכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה: והא תנן חוץ מז' נשים. אמתני' פריך דלא קתני אלא חמש:

יבמות קיז ע"א