יבמות קיז ע"ב

יבמות קיז ע"ב - Steinsaltz

Come and hear a resolution to this dilemma. If she said: My husband died and afterward my father-in-law died, she may marry and take her money from the marriage contract, and her mother-in-law is prohibited to remarry; she is not deemed credible to testify for her mother-in-law, as already stated. The Gemara clarifies: What is the reason that her mother-in-law is prohibited to remarry? Is it not because we say: Perhaps her husband did not really die, and she is still her mother-in-law, and her father-in-law did not die either, and the reason that she says this statement is that she intends to ruin her mother-in-law?

The Gemara elaborates. She reasons: Later, when the husbands arrive, she will not come back and trouble me, because if the mother-in-law relies on this testimony and remarries she will no longer be able to return to her original husband, and she will be out of her daughter-in-law’s life. This shows that there is a concern that a daughter-in-law might lie in order to prevent future family relationships from coming into being. Similarly, a woman should be suspected of lying with regard to her future daughter-in-law.

The Gemara rejects this suggestion. Perhaps it is different there, as the daughter-in-law has already felt oppressed by her mother-in-law. In other words, she is suspected of lying because she had previous dealings with that woman, whereas in the case of a future mother-in-law, with whom she had no previous dealings, there is no such concern. Consequently, the dilemma cannot be resolved from this case.

MISHNA: If one witness says: The man died, and the wife married based on this testimony, and one other witness came and said: He did not die, she need not leave her new husband due to this testimony. However, if one witness comes and says: The husband died, and two witnesses say: He did not die, then even though she married based on the first witness she must leave her new husband. If two witnesses say: He died, and one witness says: He did not die, the testimony of the two witnesses is accepted, and even though she did not yet marry, she may marry.

GEMARA: The Gemara infers: The reason in the case of one witness contradicted by another witness is that she already married; however, if she did not yet marry and a second witness comes in the meantime and contradicts the statement of the first one, she may not marry. The Gemara asks: But didn’t Ulla say: Wherever you find that the Torah relies on one witness, his testimony is considered complete proof, as though there are two witnesses present here? If so, the witness who comes and testifies to the opposite is only one witness, and the statement of one witness has no standing in a place where it is contradicted by two witnesses. Why, then, may she not remarry, even ab initio?

The Gemara answers that this is what the mishna said: If one witness says: He died, and they permitted her to marry based on his testimony, and one other witness later came and said: He did not die, she does not leave her initial, permitted state, i.e., the permission she was granted to remarry is still in force, and she may marry ab initio.

§ The mishna taught that if one witness says: He died, and two come and say: He did not die, she must leave her new husband. The Gemara asks: This is obvious, as the statement of one witness has no standing in a place where it is contradicted by two witnesses. The Gemara answers: No, it is necessary in a case of people disqualified from giving testimony. In other words, the mishna is referring to two people who are generally disqualified from serving as witnesses. In the case of a missing husband, however, their testimony is accepted in contradiction of the first, qualified, witness. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

As it is taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: Wherever you find that the Torah relies on one witness, follow the majority of opinions, even if they are disqualified. And the Sages established the testimony of two women against one man in this case like the testimony of two men against one man, i.e., the testimony of the two witnesses negates the earlier testimony of a single witness. The mishna is teaching that even if the first witness was qualified to give testimony, his account is negated by the statements of the two disqualified witnesses who contradicted him.

And if you wish, say: Anywhere that a qualified witness came initially and testified that he died, even if one hundred women came and contradicted his account, they are considered like one witness, and cannot negate his testimony. However, here it is speaking of a case where a woman came initially and they relied on her testimony to release the wife, and afterward two other women came and contradicted her.

The Gemara explains: And you can explain the ruling in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya as follows: Rabbi Neḥemya says: Wherever you find that the Torah relies on one witness, e.g., in testimony concerning a woman’s missing husband, follow the majority of opinions, and they established two women against one woman like two men against one man. However, in a case involving two women against one man, the latter of whom is a qualified witness, this is like half against half, i.e., they are equal. The testimony of two women has no advantage over that of one male witness, who is considered like two witnesses in testimony concerning a missing husband.

§ The mishna taught: If two witnesses say: He died, and one witness says: He did not die, even if she did not yet marry, she may marry. The Gemara asks: What is the mishna teaching us? If you say it is referring to people disqualified from giving testimony, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who follows the majority of opinions, then this case is identical to that previous case.

The Gemara answers. This case is also necessary, lest you say that when we follow the majority of opinions, this is only when it leads to a stringency, but when this principle would lead to a leniency, to permit her to marry based on the majority of opinions, we do not follow the majority opinion. Therefore, the mishna teaches us that there is no difference in this regard, as the majority of opinions is accepted whether this leads to a lenient or a stringent outcome.

MISHNA: If two women who were married to the same man come forward, and one of them says that the husband died, and the other one says he did not die, the one who says he died may marry on the basis of her own testimony, and she takes the money of her marriage contract. And the one who said he did not die may not marry, and does not take the money of her marriage contract.

If one wife says: He died in a normal manner, and the other one says: He was killed, Rabbi Meir says: Since they contradict one another, these women may not marry. Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon say: Since they both agree that he is not alive they may marry, despite the fact that they dispute the circumstances of his demise. If a witness says: He died, and a witness says: He did not die,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - ב

תא שמע:

שנינו במשנה לקמן: אמרה מת בעלי, ואח"כ אמרה מת חמי, תנשא ותטול כתובה, אבל וחמותה אסורה אע"פ שאמרה תחילה מת בעלי, ונמצא שאין זו חמותה, והרי היא לה כנכרית, אפילו הכי לא נאמנת לומר מת חמי, וחמותה נשארת באיסורה.

מאי טעמא חמותה אסורה, הא לאו חמותה היא, לאו משום דאמרינן, לא בעלה מיית ועדיין זו חמותה, ולא חמיה מיית, והא דקאמרה כלתה הכי, לקלקולא לחמותה הוא דקמיכוונא. ואף על פי שבעלה, שהוא בן של חמותה, נמצא במדינת הים, ואין אמו אצלו לדבר לו על כלתה דברים רעים, אפילו הכי סברה כלה לקלקלה מעכשיו, כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלה של הכלה ובעלה של חמותה, תדחה לחרפות, ולא תיתי תצטערן.

אלמא אמרינן דמסקא דעתא על צער שיבוא לאחר מיכן, הוא הדין לחמותה הבאה לאחר מיכן.

ודחינן: דלמא שאני התם דרגיש לה צערא שכבר הרגישה כלה זו בצער שמצערתה חמותה, ושנאה ישנה היא, משא"כ בחמותה הבאה לאחר מיכן, שמעולם לא היתה חמותה ולא הרגישה מעולם צער ממנה, לא תפשוט. ^[9]

מתניתין:

א. עד אחד אומר מת, ונשאת לאחר, או אפילו רק התירוה להנשא, ובא עד אחד ואמר לא מת, הרי זו לא תצא מהתירה הראשון, ומותרת לינשא לכתחילה. דכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד נאמן כשתים. ואם עדין לא התירוה, כיון שעדין לא סמכינן על העד, לא חשיב כתרי.

ב. עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת, אם העד אחד פסול מדרבנן לשאר עדויות, והשנים נמי פסולים לשאר עדויות, אף על פי שנשאת קודם שבאו השנים, תצא. דכל מקום שהאמינה תורה לנשים ולפסולין הולכים אחר רוב דעות. ^[10]

ג. אם שנים אומרים מת ועד אחד אומר לא מת, אף על פי שלא נשאת קודם שבא העד אחד, תנשא דאזלינן אחר רב דעות בין לקולא ובין לחומרא, ואף על פי שלא התירוה עדין, תנשא:

גמרא:

שנינו במשנה: עד אחד אומר מת, ונשאת, ובא עד אחד ואמר לא מת, הרי זו לא תצא.

ודייקינן: טעמא דנשאת כבר הוא דאמרינן לא תצא, הא לא נשאת, לכתחילה לא תנשא.

ומקשינן: והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד כגון בסוטה שהאמינה תורה עד אחד שאמר אני ראיתיה שנטמאת, וכגון בעגלה ערופה שהאמינה תורה עד אחד לומר אני ראיתי את ההורג, הרי כאן שנים חשוב העד כשנים. והכא דהאמינו חכמים לעד אחז שבא להתירה, עשו כשל תורה ^[11],

ואין דבריו של עד אחד שבא לאוסרה מתקבלים במקום שיש עד אחד להתירה, החשוב כשנים.

מכח קושיא זו מפרשינן המשנה דהכי קאמר, עד אחד אומר מת והתירוה להנשא, ובא עד אחד ואמר לא מת, לא תצא מהיתירה הראשון. ^[12] אבל אם בא העד האוסר קודם שהתירוה מודה עולא דכיון דעדין לא סמכינן על העד, לא חשיב כתרי.

שנינו במשנה: עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת, אף על פי שנשאת קודם שבאו השנים, תצא: ומקשינן: מאי אשמעינן מתניתין פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים דמודה עולא דלגבי תרי חשיב העד המתיר כחד, ובטל, ולא אמרינן תרי ותרי נינהו.

ומתרצינן: לא צריכא, מתניתין מיירי בפסולי עדות לשאר עדויות שבתורה, ואשמעינן, דכל מקום שהאמינה תורה לנשים ולפסולין הולכים אחר רוב דעות.

וכדרבי נחמיה.

דתניא: רבי נחמיה אומר, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין שם תורת עדות, וכי היכי דעד אחד מהני, פסולי עדות נמי מהני, הלכך הלך אחר רוב דעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים.

ועשו שתי נשים באיש אחד ועשו שתי נשים שהכחישו עד אחד, ואמרו לא מת. כשני אנשים באיש אחד שהעד אחד הראשון בטל, ואפילו ניסת, תצא.

ואיבעית אימא לא עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד, משום דכל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא והתירוה על פיו אפילו מאה נשים מעידין כנגדו, כעד אחד דמיין, וכי היכי דעד אחד בטל דאמרינן העד הראשון הבא להתירה הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים, מאה נשים נמי בטלים לגביה דראשון, ובכי האי גוונא לא אשמועינן מתניתין דתצא.

אלא מתניתין דקתני אף על פי שנשאת תצא, כגון דאתאי אשה מעיקרא ונשאת על פיה, ואשמועינן מתניתין דתצא על פי שתי נשים הבאות אחרי כן, ולא מחשיבים האשה שבאה מעיקרא במקום עד כשר. ואע"ג דאחשבינה כתרי למישרייה על פומה.

ולפי האיבעית אימא תרצה לבאר את דברי רבי נחמיה הכי: רבי נחמיה אומר, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הלך אחר רוב דעות. ועשו שתי נשים באשה אחת, כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים באיש אחד, כפלגא ופלגא דמי. כגון, עד אחד אומר מת, והתירה לינשא, ובא אחר ואמר לא מת, דאמר במתניתין, לא תצא מהתירה הראשון:

שנינו במשנה: שנים אומרים מת ועד אחד אומר לא מת, אף על פי שלא נשאת קודם שבא העד אחד, תנשא:

ומקשינן: מאי קמשמע לן.

ומתרצינן: מתניתין מיירי בפסולי עדות לשאר עדויות שבתורה, ואשמעינן, דכל מקום שהאמינה תורה לנשים ולפסולין הולכים אחר רוב דעות. וכדר' נחמיה דאזיל בתר רוב דעות.

ומקשינן: היינו הך דלעיל

ומתרצינן: מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות היינו רק לחומרא כגון מציעתא דמתניתין, דקתני תצא, אבל לקולא אימא לא, קמ"ל:

מתניתין:

שתי נשים של אדם אחד שבאו ממדינת הים

א. אחת אומרת מת בעלי, ואחת אומרת לא מת.

זו שאומרת מת, תנשא ותטול כתובתה.

וזו שאומרת לא מת, לא תנשא, ולא תטול כתובתה. היות שאסרה את עצמה, כי היא נאמנת על עצמה לעשותה כ"חתיכה דאסורא", אבל על השניה אינה נאמנת להכחישה לאוסרה, כיון שהיא צרתה.

ב. אחת אומרת מת בעלי מעצמו, ואחת אומרת נהרג על ידי אחרים,

רבי מאיר אומר: הואיל ומכחישות זו את זו, הרי אלו לא ינשאו.

ופליג רבי מאיר גם על הרישא.

רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאין קיים, ינשאו.

אבל אם אחת מודה והאחת אינה מודה, לא ינשאו שתיהן, אלא רק האחת המעידה שהוא מת.

ג. עד אחד אומר מת, ועד אחד אומר לא מת, ובאו בבת אחת.

הערות

^[9] כתב המאירי, דבחמות הבאה לאחר מיכן, למסקנא ראוי לומר שנאמנת, וכן ראוי לפסוק, וכן נראה לי שכיונו בשניהם גדולי הפוסקים בשתי שאלות שלא הביאום, מפני שבת חמיה כבת חמותה ואינה נאמנת, וחמות הבאה לאחר מן אינה בכלל חמות, ונאמנת. וכן נראה לי בלא פקפוק, אלא שכל המפרשים מעמידין אותה בספק, ולא תצא.

^[10] אבל אם האחד כשר לשאר עדויות והשנים פסולים, הוי כמחצה על מחצה ולא תצא, דתרי פסולין כחד כשר הוי, (שו"ע סי' י"ז סעי' ל"ז).

^[11] תוס' רי"ד.

^[12] עיין בריטב"א שהביא בשם הרמב"ן דהא דינא איתא אפילו כשהראשון עבד או אשה והשני עד כשר, דמכל מקום הא הימנוה לקמא כבי תרי, ואיתא בכלל מימרא דעולא, וכן מוכח בכתובות (דף כג:). ומיהו האשה עצמה שאמרה מת בעלה, והתירוה לינשא על פיה, ואח"כ בא עד אחד כשר, ואמר לא מת. בהא ליתא לדעולא, משום דאמירה דידה לאו עדות הוא, ובמקום הכחשה לא המנוה כלל. והרמב"ם ז"ל (בפי"ב מגירושין הל' כ"א) סובר דכל היכא דקמא עד פסול והשני עד כשר, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, וההיא דכתובות דמהני עד פסול נגד עד כשר, התם בשבויה הקלו. וכתב המגיד משנה, דהרמב"ם הוציא דין זה מהסוגיא לקמן, דללישנא בתרא, ב' נשים לגבי עד כשר כעד אחד דמיין, הכי נמי הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו, אמרה האשה: "מת בעלי ואחר כך מת חמי" — תנשא ותטול כתובה, וחמותה אסורה להינשא, שהרי כפי שאמרנו אינה נאמנת להעיד עבורה. ונברר: מאי טעמא [מה טעם] חמותה אסורה? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שמא באמת לא בעלה מיית [מת] ולא חמיה מיית [מת], והא דקאמרה הכי [וזה שהיא אומרת כך] — לקלקולא [לקלקל] לחמותה הוא דקמיכוונא [שמתכוונת], שכן

סברה [סוברת היא]: לבתר שעתא [לאחר זמן], כאשר יגיע הבעל, לא תיתי תצטערן [תבוא, תחזור, ותצער אותי], שהרי אם תסמוך החמות על עדות זו ותינשא לא תוכל עוד לחזור לבעלה, ותשתחרר הכלה מחמותה. ואם כן רואים מכאן שאנו חושדים בכלה שמשקרת לא רק לגבי יחסים שבעבר, אלא גם בדברים שעשויים להיות בעתיד. ואף לענייננו נאמר שחשודה החמות על הכלה העתידה להיות לה לאחר זמן.

ודוחים: דלמא שאני התם דרגיש לה צערא [שמא שונה שם שכבר הרגישה הכלה בצער], שכיון שהיתה מצערת אותה בעבר, הרי בשל אותו צער היא חשודה לשקר, מה שאין כן בחמותה הבאה לאחר מכן — שאין חוששים לכך, ואם כן אין פתרון לשאלה.

א משנה עד אומר: "מת האיש ", ונשאת אשתו על פי עדות זאת, ובא עד אחד ואמר: "לא מת" — הרי זו לא תצא מבעלה החדש על פי עדות זו. עד אחד אומר: "מת הבעל ", ושנים אומרים: "לא מת" — אף על פי שנשאת על פי עדות הראשון, תצא. שנים אומרים: "מת", ועד אחד אומר: "לא מת" — הרי סומכים על השניים, ואף על פי שלא נשאת, תנשא, אם רצונה בכך.

ב גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם דווקא] משום דנשאת [שנישאה כבר], הא [הרי אם] עדיין לא נשאת ובינתיים בא עד שני ומכחיש את דברי הראשון — לא תנשא. ושואלים: והאמר [והרי אמר] עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הרי עדותו נחשבת כאילו היו כאן שנים ועדותו מתקבלת כהוכחה מלאה. ואם כן העד שבא והעיד להיפך הוא רק אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותינשא גם לכתחילה?

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את המשנה: עד אחד אומר: "מת", והתירוה להנשא על פיו, ובא אחד ואמר: "לא מת" — לא תצא, וכוונתו: לא תצא מהיתירה הראשון, שעדיין היא בהיתרה הראשון ומותר לה להינשא לכתחילה.

ג שנינו במשנה: עד אחד אומר: "מת" ובאים שניים ואומרים "לא מת" — תצא. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אין דבריו של עד אחד מועילים במקום (כנגד) שנים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בפסולי עדות, כלומר, השניים לא היו עדים כשרים אלא פסולי עדות, ומקבלים את דבריהם בעדות אשה כדי להכחיש את העד הראשון. וכדברי ר' נחמיה,

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה לדברי עד אחד — הלך בענין זה אחר רוב דעות, אפילו הם פסולים, ועשו עדות שתי נשים באיש אחד (כנגד איש אחד) כמו עדות שני אנשים באיש אחד ומבטלת עדות השניים את העדות הראשונה. ולכן היה צריך לומר לנו שאף שהיה בראשונה עד אחד כשר — עדותו מתבטלת על פי דברי שני העדים הפסולים שהכחישוהו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] והעיד שמת — אפילו מאה נשים המכחישות אותו כעד אחד דמיין [הן נחשבות] ואינן יכולות לבטל עדותו, אלא כאן מדובר כגון דאתאי [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] ועל עדותה סמכו להתיר, ואחר כך באו שתי נשים והכחישו אותה.

ותרצה [ותקן, ישב] את דברי ר' נחמיה הכי [כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, כגון בעדות אשה — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים באיש אחד — כפלגא ופלגא דמי [כמחצה ומחצה נחשבים] שאין יתרון לעדות שתי נשים על עדות איש אחד שנחשב כשניים בעדות אשה.

ד שנינו במשנה: שנים אומרים "מת" ועד אחד אומר "לא מת", אף שלא נישאת עדיין — תינשא. ושואלים: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] בכך? אם תאמר שמדובר גם פה בפסולי עדות, ששתי נשים אמרו שמת, וכדברי ר' נחמיה דאזיל [שהולך] בתר [אחרי] רוב דעות, אם כן היינו הך [הוא הוא] וכבר למדנו דבר זה בפיסקה הקודמת!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותחלק כך: כי אזלינן בתר [כאשר אנו הולכים אחר] רוב דעות, הרי זה דווקא לחומרא [להחמיר], אבל לקולא [להקל] להתיר לה להינשא על פיהם — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים בכך, והולכים אחר רוב דעות בין להחמיר ובין להקל.

ה משנה באו שתי נשים שהיו נשואות לאיש אחד, אחת מהן אומרת: "מת הבעל", ואחת אומרת "לא מת" — זו שאומרת "מת", תנשא על סמך עדות עצמה ותטול כתובתה, וזו שאומרת "לא מת" — לא תנשא ולא תטול כתובתה.

אחת אומרת "מת כדרכו "ואחת אומרת "נהרג", ר' מאיר אומר: הואיל ומכחישות זו את זו — הרי אלו לא ינשאו, ר' יהודה ור' שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאין הבעל קיים, אף שהן חלוקות בסיפור המעשה — ינשאו. עד אחד אומר "מת" ועד אחד אומר "לא מת",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין. עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא. אוקימנא בגמרא דלא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון כדעולא, דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, וזה שאומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומכאן דעד אחד לאו דוקא עד כשר אלא אפילו אשה אומרת מת והתירוה לינשא ואחר כך בא אפילו עד אחד כשר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון שהרי אף אשה בכלל מה שאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהרי האמינוה. וגרסינן נמי בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כג, ב) אני וחברתי טהורות ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאות איהי כיון דאיכא עדים לא כל כמינה, חברתה אשתריא אפומה דידה, פשיטא מהו דתימא כי מהימנא אחברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קא משמע לן, ובירושלמי (ה"ו) גרסינן עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גידל מנימן בשם רב כל מקום שהתירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. פי' כעד ועד דמו. ואקשו וניתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ואיש אומר לא מת, ומפרקי תני דבי ר' כן. ויש מי שאומר (הרמ"ה מובא במאירי בתשובה בסוף הספר) דאשה גבי עד כשר אף על פי שבאה היא תחלה והתירוה לינשא או אפילו נשאת תצא, והתם בפרק האשה שנתאלמנה בשבויה הקלו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ב הכ"א) שכתב אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תשא. ואינו מחוור כמו שכתבנו. והרמב"ן מודה לו בהיא עצמה שאמרה מת בעלה שתצא, וחלק עליו בשהתירוה על פי אשה מן הטעם שאמרנו. וכן נראה ודאי מוכח בריש פרק האשה רבה (לעיל יבמות פח, ב) דאלו נשאת על פי עצמה תצא. (עיין ביאור הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ז שביאר ראית רבינו, ויש שם ט"ס במקום ועיין רש"י צ"ל ועיין רשב"א).
מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קא משמע לן. ותמיהא לי דבמס' סוטה פרק מי שקינא לה תנא משנה יתירה לאשמועינן דאזלינן בתר רוב דעות אפילו לקולא ותרתי למה לי.

עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא. מדלא קתני ואם נשאת תצא כתב הרמב"ם (שם הי"ט) שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא. עשאם כשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה לא תצא (כתובות כב, ב) ואף בזו נחלק עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דאפילו נשאת תצא, דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. והא דלא קתני אם נשאת תצא משום דבמתניתין בנשואין דהתר, אבל בנשואין דכי נשאת באיסור נשאת לא מיירי. אבל בירושלמי (ה"ד) גרסינן עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא (כהרמב"ם) ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתיר לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמרא דילן אלא בשני עדים. הרמב"ן ז"ל.

ת"ש מת בעלי ואח"כ מת חמיו תטול כתובה וחמותה אסורה פי' ואע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי דכי הדרא ואמרה מת חמי לא הוי חמותה א"ה לא מהימנא עליה מ"ט לאו משום דאמרי' האי לאו בעל' מיית ולא חמיה מיית והא דקאמר הכי לקלקולא דחמות דלא תיתי בתר שעה וליטרדן פרש"י ז"ל דאע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי ולפי דבורה אין זו כלתה חיישי' דילמא לאו בעלה מית כלל ועדיין זו חמותה ומעיד' שמת חמיה כדי לקלקל לחמותה ואע"ג דהשתא בעלה במ"ה לא מצערה לה כלל וכאלו אינה חמותה דמיא א"ה חיישי' דילמא לכי אתי בעלה ממדינת הים חמיה הדרא ומצער' לה לדבר עליה דברים רעים וה"ה לחמות הבאה לאחר מכן דהא נמי אחר מכן הוא ופרק' שאני התם דרגיש לה צערה פי' שהכלה הזאת כבר הרגיש' צער חמותה ושונאתה שנאה ישנה ולא תפשוט מיהא חמות הבאה לאחר מכן שמעולם לא היתה חמותה עד כאן פרש"י ז"ל ולפי פי' זה ראיה דהוה מייתי תלמודא היינו אליב' דר' יהודה דסבר טעמא דסניא כלה לחמותה היינו משום דמצערא לה דממללא מילי עלה כדאיתא לעיל:

ומיהו שפיר פשטינן מזה אפי' לרבנן משום דבהא טעמא דאמרינן דחייש כלה לצערה דלאחר מכן לא פליגי רבנן ומיהו ק"ל טובא דאי מ"ה חמותה אסורה דחיישי' דילמא לאו בעלה מיית ולא חמיה מיית הוא גופא למה תנשא דהא אפי' במאי דאמרה מת בעלה משקרא ואומ' כן מפני שנאת חמותה כסבורה שנאמין אותה כשאומרה מת בעלי על מיתת חמיה כיון דהשתא אינה חמותה לפי דבריה וליכא למימר דבשתי מעמדות הוה ומעיקרא אמ' מת וכו' דא"כ מאי למימר' וי"ל דאע"ג דאמרה הכל תוך כדי דבו' כיון דהא דחמותה חששא בעלמא היא ולא מהימנא עלה לא מפסד' מהמנות' דנפשה שנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לגבי צרת' או לגבי יבמת' ויש שפי' שאני התם דרגיש לה צערה שהצער קרוב לה יותר לבא כי יותר הוא מצוי וקרוב שיבוא בעלה וחמותה ממדינת הים ותחזור חמותה לצער אותה מדמסקא אדעתא שימות בעלה קודם אחיו ושימות בחיי חמותו ונכון הוא ולכל הפירושי' מעיקרא הוה ס"ד דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפי' יש זמן מרוב' שהלכו בעלה וחמיה ממדינת הים והדבר רחוק לבני אדם שיחזרו לכאן וא"ה מסקא אדעתא דאתו תרוייהו הכא מקמי מיתת חמותה וכיון דהא מסיקנא אדעתא ה"נ מסקי אדעתיה דמית בעלה בחיי אביו ובחיי חמותו דמיתה שכיחא:

ה"ק עד א' אמ' מת והתירוה לינשא וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דינא איתיה אפי' כשהראשון עבד או אשה והב' עד כשר דמ"מ הא המני' לקמא כבי תרי ואיתי' בכלל מימרא דעולא וה"נ מוכח בכתובות בפ' האשה שנתארמל' דאמרי' אני וחברתי טהורה ואתא עד א' ואמ' את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עד לאו כל כמינה חבירתה משתריא אפומא דידה ואוקימנ' אע"ג דאידך עד כשר ומיהו האשה שאמרה מת בעלה והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד א' כשר ואמ' לא מת בהא ליתא לדעולא דאמירה דידה לאו עדות הוא ובמקום הכחשה לא המנוה כלל והרמב"ן ז"ל סובר דכל היכ' דקמ' עד פסול והשני עד כשר הרי זו לא תנשא ואם תנשא תצא ואמ' הוא ז"ל דההי' דכתובו' טעמא דבשבוייה הקלו וכן דעת קצת רב"ה ז"ל ורבותי ז"ל סוברים כלשון הראשון מפני שיש בירושלמי סיוע לזה כדכתיב בכתובות בס"ד:

מ"ד דאזלי' בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל וא"ת והא במ' סוטה פי' מי שקנה לה תנא משנה יתירה לאשמועי' בתר רוב דעות אפי' לקולא ותרתי למה לי י"ל דאנן ה"ק דכיון דאיירי הכא בהאי עניינא אסיק ליה כוליה ואורחי' דתנא הוא דאע"ג דתני חדא מילתא בחד דוכתא הדר תני לה בדוכתא אחריתי אגב אורחי' לסיומי כלהו דיני וכו'. והא דתניא עד א' אמר מת ועד א' אמר לא מת הרי זו לא תנשא י"א דכיון דקתני ואם נשאת תנא אשמועינן שאם נשאת לעד הראשון והיא אומרת בריא לי לא תצא וכדקי"ל גבי ב' אומר מת וב' אומ' לא מת וזה דעת הרמב"ם ז"ל ולא מחוור שלא אמרו כן אלא בב' כתי עידי' דאיכא בכל כת וכת עדות שלמה אבל עד א' בהכחש זה אינו כלום אא"כ בא בתחלה והתירוה על פיו וכדעולא וראיה גמורה לדבר דבפ' האשה שנתאלמנה תניא ב' אומ' מת וב' אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והוינן בה מ"ש סיפא ומ"ש רישא אמר אביי תרגימא בעד א' עד אחד אומר מת והמנוה רבנן כב' עדים כדעולא וכו' והשתא נחזי אנן אם איתא דאפי' כשבאו עדים ביחד משכחת לה שאם נשאת לא תצא אמאי אוקמא לההיא כשבא עד א' מעיקר' לוקמא כשבאו ביחד וכשנשאת לאותו עד המתירה וכדאוקימנא התם בההיא סוגיא דשנשאת לאחר מעידיה והא הויא רבותא טפי אלא ודאי דהא ליתא והא דלא קתני הכא ואם נשאת תצא כדתניא לעיל משום דבמתניתין לא מיירי אלא כשנשאת לאחר ואי קשיא לן הא דאמר בירושלמי עד א' אומר מת ונשאת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מפני שאמ' משנשאת שאלו אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רב יהודה דברי רבי מנחם בר יוסי אבל דברי' חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ אלמא לדברי חכמים אפי' הכחשת העד הראשון עד שלא נשאת כלל אם נשאת לא תצא ואפי' כשבאו מעיקרא בבת א' דאי כשבאו בזה אחר זה אפי' לכתחלה תנשא מדעולא כדאיתא לעיל וי"ל דההיא כשבאו בזה אחר זה ומאי עד שלא נשאת דקאמר עד שלא נשאת ממש ואחר שהתירוה לינשא ור' מנחם בר' יוסי לית ליה דעולא כלל וחכמי' אית להו כשנשאת ממש דוקא ופליג אגמרא דילן כ"פ הרמב"ן ז"ל:

עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים. ה"ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון. ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמיכנן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי. ומבעי לי' טעמא דהתירה לינשא אבל אם בא עד שני והכחישו קודם שהתירוה לינשא והלכא ונשאת מהו שתצא תנן בסיפא עד א' אומר מת וא' אומר לא מת ה"ז לא תנשא. עברה ונשאת מוה מי דיקינן מינה מדקתני' לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא ש"מ דאל תצא א"ד כיון דאמר רבנן לא תנשא ממילא אם נשאת תצא. ומצאתי בתוספתא בפ' האשה ר' מנחם ב"ר יוסי אומר עד א' אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא. בתחלה עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אע"ש שנשאת תצא. פי' אם בתחלה קודם שתנשא או שיתירוה להנשא בא עד שני והכחישו אע"פ שנשאת תצא. וגרסינן בירושלמי עד אומר מת ונשאת ובא עד אחר ואומר לא מת ה"ז לא תצא מפני שאחר שנשאת הא אם עד שלא נשאת ונשאת תצא. א"ר יוחנן זו דברי ר' מנחם ב"ר יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. פשיטא אין דבריו של א' במקום שנים לא צריכא בפסול לעדות וכדר' נחמיה דתניא ר' נחמיאה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחרי רוב דעת ועשו שתי שנים באיש א' כשני אנשים באיש א'. אי בעית אימא כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' ק' נשים כע"א דמיין. אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא. ותרצה לדר' נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעו ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים אבבאיש א' אבל שתי נשים ואיש א' פלגא ופלגא הוא:

ואם נשאת לא תצא, פי' כל מקום שהאמינה תורה ע"א כגון בסוטה שהאמינה תורה ע"א שאמר אני ראיתיה שנטמת ואל היתה אתה עוד. וכגון בעגלה ערופה שהאמינה תורה ע"א לומר אני ראיתי אם ההורג ולא הי' שם עוד, פי' וכל האי סוגיא דאמירנן הכא אמרינן במס' סוטה גבי סוטה וגבי עגלה ערופה והכא דהאמינן ע"א עשו כשל תורה:

שנים אומרים מת וע"א אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא. מאי קמ"ל בפסול עדות דאזילינן בתר רוב דעות היינו הך. מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל:

מתניתין א' אומרת מת וא' אומרת לא מת זו שאמרה מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאמרה לא מת לא תינשא ולא תטול כתובתה, זו אומרת מת והא' אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יהודה אומר אומרים הואיל וזו וזו מדים שאינו קיים הרי אלו ינשאו. עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא. פי' שתי נשים צרות שבאו ממד"ה א' אומרת מת בעלי וא' אומרת וא' אומרת לא מת זו שאומרת מת בעלי תנשא ותטול כתובתה ואין הכחשת צרתה אוסרתה שאינה נאמנת לא להשיאוה ולא להכחישה. ודוקא הכחשה דידה לא הויא הכחשה אבל האשה שאמרה מת בעלי וע"א אומר לא מת ומכחישה ואפי' אשה מכחישתה לא תנשא. וזו שאומרת לא מת לא תנשא.

מתני' אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה. אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג אר"מ הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יהודה ור' שמעון אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים ינשאו. עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומר' מת ואשה אומר' לא מת ה"ז לא תנשא הרב אלפס לא פסק כדברי מי סמך על הכלל המסור בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה:

גמרא לאו משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה כו' וליכא לאקשויי דהמ"ל דא"נ מיית בעלה אלא דלא מיית חמוה וכגון דאיכא יבם וקמכוונה לקלקל לחמותה דלא תיתי ליצטערן אחר שתתייבם ליבם שהוא בנה דמדקתני תנשא כו' משמע דתנשא לשוק בלא חליצה מיירי והיינו ע"כ בליכא יבם ומה שיש עוד לדקדק בסוגיין מבואר בפ"ב ע"ש:

תוס' בד"ה הא לא נשאת לא כו' ור"י אומר דפריך משום דמשמע ליה כו' מדאורייתא מדקאמר תצא ולא קתני הולד ממזר ועוד מדקתני סיפא כו' ואי מדרבנן אפילו בזה אחר זה נמי כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים בכללם דמ"ש דמשמע ליה כו' מדאורייתא מדקאמר תצא קשה דאדרבה דכל היכא דמדאורייתא תצא הוי הולד ממזר גמור אבל היכא דלא תצא אלא מדרבנן אפשר דלא הוי הולד ממזר כלל כדמוכח בפרק האשה רבה ועוד וכי משום דהאי תצא דקתני באידך בבא הוי מדאורייתא נימא נמי דהאי לא תנשא דבהך בבא נמי מדאורייתא הוא דאדרבה כיון דלא קתני בהך בבא אלא לא תנשא ולא קתני נמי תצא כמו באידך בבא אית לן למימר דלא תנשא היינו מדרבנן דהא בההיא דרבי יוחנן גופיה קתני נמי באידך בבא תצא ובבבא קמייתא לא תנשא וההוא לא תנשא אינו אלא משום הסר ממך עקשות פה כדאיתא התם גם מ"ש ועוד מדקתני סיפא כו' לא תנשא משמע דהיינו בבת אחת ואי מדרבנן כו' קשה כיון דמשמע להו דלא תנשא דיוקא דרישא הוי דומיא דלא תנשא דסיפא א"כ בלא מלתא דעולא ה"ל למפרך מרישא לסיפא דבין הני לא תנשא משמע מדאורייתא ובין משמע מדרבנן אמאי קתני בסיפא בבת אחת דהא אפילו בזה אחר זה נמי דינא הכי דקתני ביה ברישא לא תנשא ועוד יש כאן גמגומים ואין להאריך בהם גם בתוספות בכתובות אין שם האי תרוצא אהך קושית התוספות בשם ר"י אלא תירוץ קמא ישנו שם בשם ר"י וע"כ ראיתי דהאי ור"י אומר דפריך כו' ועוד כו' אין כאן מקומו והוא שייך לקמן למטה בסוף הדיבור שכתבו ואע"ג דיש חילוק בין דאורייתא בין דרבנן מייתי מדעולא כו' בבת אחת ע"כ סוף הדיבור ושם מקומו של ר"י אומר דפריך כו' ור"ל שבא לתרץ דהמקשה פריך דע"כ לית לן למימר משום דלא מהימן הכא אלא מדרבנן לא הוה חשיב כלל כשנים אלא דמהימן הכא גבי אשה וחשיב כב' כמו דנאמן מדאורייתא וחשיב כב' דאל"כ אמאי קתני באידך בבא תצא ולא קתני הולד ממזר אלא ע"כ דמהימן הכא גבי אשה וחשיב כב' כמו מדאורייתא ומש"ה לא הוה הולד ממזר ועוד מדקתני סיפא כו' ואי משום דלא מהימנינן ליה הכא גבי אשה אלא מדרבנן לא הוה חשיב כב' א"כ אמאי קתני בסיפא בבת אחת לא תינשא דהא אפילו בזה אחר זה נמי לא תינשא דהא לא חשיב כלל כב' הכא בעדות אשה ולמאי דמסיק דלא תצא מהיתירא הראשון צ"ל בסיפא דקתני בבת אחת לא תינשא אינו מאיסורא דאורייתא אלא מאיסורא דרבנן ובזה אחר זה אפילו איסור דרבנן לא הוה אלא משום לזות שפתים וכן הוא ברא"ש ותו לא מידי:

ד"ה הא לא נשאת וכו' עד וסיפא דעד א' אומר מת וא' אומר לא מת כן צריך להגיה ור"ל סיפא דמתני' דלקמן בסמוך דקתני עד א' אומר מת וכו' דהתם איירי כשהשני עדים באו בבת אחת ומכחישין זה את זה ה"ז לא תנשא ומאי רבותא אשמועינן והא במתניתין דהכא דאיירי בבאו זה אחר זה וכבר התירוה לינשא ואפ"ה קא אמרינן דלכתחלה לא תינשא ולא תצא מהיתרא הראשון היינו לענין דאם נשאת לא תצא ותירצו התוס' דסיפא אשמועינן דאפילו אם נשאת תצא:

בא"ד ורבי יוחנן וכו' מאי קמ"ל. ר"ל דאמר התם לא תנשא ואם נשאת לא תצא דמוקמינן ליה התם דאיירי בעד אחד אמר מת והתירוה לינשא וכו' וכדעולא ולכך לא תצא והיינו מתניתין דהכא דבשלמא עולא אשמועינן טעמא דמתניתין דהוי משום דכל מקום שהאמינה תורה עד א' וכו' אבל ר"י דלא יהיב טעמא למלתיה מאי קמ"ל ותירצו דר"י אתא לאשמועינן דלכתחלה לא תינשא דאי ממתניתין דהכא הו"א לא תצא מהיתירא הראשון ותנשא אפילו לכתחלה:

בא"ד מדקתני תצא ולא תני הולד ממזר. ר"ל הא דקי"ל דהולד ממזר היינו מדרבנן ולא מדאורייתא ואי איירי מתניתין בדינא דרבנן ה"ל נמי למיתני דהולד ממזר אלא ודאי לא איירי מתניתין אלא בדאורייתא ועוד מדקתני סיפא וכו' ואי מדרבנן וכו' אלא ודאי סיפא איירי מדאורייתא וכיון דסיפא איירי מדאורייתא ה"ה רישא וק"ל:

בא"ד משמע דעולא נמי איירי בזה אחר זה וכו' נ"ל להגיה משמע דעולא נמי איירי בבת אחת כמו בזה אחד זה:

גמ' עד אומר מת ועד אומר לא מת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא לא נשאת כו' לא תנשא ותצא משום כו' כצ"ל:

במשנה עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. וכתב התוי"ט בשם הכ"מ כיון שנשאת ועבדא איסורא כו'. דברים אלו אין להם שחר דהא כאן תצא מדינא ולא משום קנסא:

גמרא פשיטא דא"ד של אחד במקום שנים. והתוי"ט הוסיף בזה ועוד דאוקי תרי להדי תרי כו'. תמוה דבתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי בניסת ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא ובבאו עדים ואח"כ ניסת הוא פלוגתת רמב"י ורבנן לעיל (פח ב) והכא בכל ענין תצא לכ"ע ומש"כ עוד ואשמועינן הואיל כו' הוא העתק לשון הרע"ב וכוונתם פשוטה. והתור"ע שלא הבינם הוא לפלא:

במשנה (בסה"ע) ע"א מת וע"א לא מת כו' ה"ז ל"ת. וכ' התוי"ט ומדלא קתני ואם נשאת תצא כדקתני לעיל כו' דקדק הרמב"ם כו'. הן בדינא דלעיל דתני וזו שאומרת ל"מ ל"ת. האם תאמר ג"כ דאם נשאת ל"ת הלא שויתה אנפשה חד"א. והא דאיצטריך לאשמעינן לעיל אע"פ שנשאת תצא התם הוא דאיצטריך לומר דאע"ג דכבר הימנוהו כתרי וה"א דהוי כתרי ותרי דאם נשאת ל"ת כמש"כ שם קמ"ל. ועוד דלא תימא דתרי פסולי עדות שבאו אח"כ אינן אלא כאחד ולאותו שהעיד ראשון שמת כבר האמינוהו כתרי כשרים והוה כשנים אומרים מת וא' אומר ל"מ דתנשא לכתחלה קמ"ל דאפי' דיעבד תצא:

אמרה מת בעלי ואח''כ מת חמי. רבותא אשמועינן דאע''ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפי' הכי לא מהימנא אדאמרה מת חמי וחמותה אסורה מ''ט הא לאו חמותה היא אלא משום דאמרי הך לאו בעלה מיית ועדיין זו חמותה ולא חמיה מיית וזו כלתה מתכוונה לקלקלה ואע''ג דהשתא הרי בנה של זו במדינת הים ואין אמו אצלו לדבר לו על כלתה דברים רעים אפ''ה מסקא כלה אדעתה לקלקלה מעכשיו כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן וה''ה לחמותה הבאה לאחר מיכן דהא נמי אחר מיכן הוא: דרגש לה צערא. כבר הרגישה כלה זו בצער שמצערתה חמותה ושנאה ישנה היא אבל בחמותה לאחר מיכן שמעולם לא היתה חמותה לא תפשוט: הרי כאן שנים. הרי הוא חשוב כשנים: לא תצא מהיתירה הראשון. ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי: עד אומר מת. ובאו עדים ואמרו לא מת פשיטא דמודי עולא דלגבי תרי חשיב כחד ובטל ולא אמרינן תרי ותרי נינהו: בפסולי עדות. ואע''ג דשנים שאמרו לא מת נשים היו הרי עד ראשון בטל אצלן ואיצטריך לאשמועינן כי האי גוונא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. אין שם תורת עדות כי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי הלכך הלך אחר רוב דעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים: ועשו שתי נשים באיש אחד. שתי נשים שהכחישו עד אחד ואמרו לא מת כשני אנשים באיש אחד שהראשון בטל ואפילו ניסת תצא: כל היכא דאתא ע''א כשר מעיקרא. והתירוה על פיו אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים מאה נשים נמי בטלים לגביה ובכי האי גוונא לא אשמועינן מתני' דתצא אלא מתני' דקתני אף על פי שנשאת תצא כגון דאתאי אשה מעיקרא ונשאת על פיה ואשמועינן מתני' דתצא ע''פ שתי נשים הבאות אחרי כן ולא מוקמינן קמייתא במקום עד כשר ואע''ג דאחשבינה כתרי למישרייה על פומה: כפלגא ופלגא. בעד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת דאמר במתני' לא תצא מהיתירה הראשון: לחומרא. כגון מציעתא דקתני תצא: מתני' אחת אומרת מת. שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים אחת אומרת מת בעלי וצרתה אומרת לא מת: הואיל והן מכחישות כו'. ובגמ' פריך לפלוג נמי ר' מאיר ברישא דזו שאומרת מת לא תנשא: הואיל וזו וזו מודות כו'. הא אחת מודה והאחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת:

לאו משום דאמרינן לא בעלה מת ולא חמיה מת. ומ''מ מתירים אותה לינשא כיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה וא''ת מה יש לחוש מכל מקום נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא תיתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה וי''ל דמכל מקום יש לחוש פן תנשא חמותה קודם שתנשא הכלה והיא מתכוונת לכך ונמצאת שאסרה את חמותה ולכך לא רצו חכמים להתירה אפילו כשתנשא הכלה: דלמא שאני התם דרגש לה צערה. ה''ה דה''מ למימר שאני התם דלא מסקא אדעתה שמא ימות בעלה אבל כלה יכולה לידע שיבא בעלה וממללא לברה מילי עילויה אי נמי משוי אותם הגמרא לפי שאין דבר ברור כל כך שיחזור בעלה ממדינת הים: הא לא נשאת לא תנשא והא אמר כו'. קשה לר''י דבפרק ב' דכתובות (דף כב: ושם) גבי מילתיה דרבי יוחנן דשנים אומרים מת כו' משמע דמילתיה דעולא איירי בדיעבד אבל לכתחלה מודה דלא תנשא משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה וי''ל דהכא דייק הכי טעמא דנשאת משום הכי לא תצא הא לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא דהכי משמע דוקא נשאת לא תצא הא לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא משום הכי פריך מדעולא וא''ת והיכי משני התירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה ויש לומר דודאי לכתחלה לא תנשא ולא תצא מהיתירה הראשון היינו לענין דאם נשאת לא תצא וסיפא דע''א אומר מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא איירי בבת אחת ואפי' נשאת תצא וא''ת ור' יוחנן בפ''ב דכתובות (ג''ז שם) מאי קמ''ל מתני' היא וי''ל דר' יוחנן אתא לאשמועינן דלכתחלה לא תנשא משום דרב אסי ור''י אומר דפריך משום דמשמע ליה הא לא נשאת לא תנשא מדאורייתא מדקאמר תצא ולא קתני הולד ממזר ועוד מדקתני סיפא עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא משמע דהיינו בבת אחת ואי מדרבנן אפילו בזה אחר זה נמי וא''ת דהכא משמע דעולא לא איירי אלא בזה אחר זה דהיינו בהתירוה לינשא ובפ' מי שקינא (סוטה לא: ושם) משמע דאיירי עולא בכל ענין בין בבת אחת בין בזה אחר זה דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה כו' דדייק בגמ' טעמא דהאי מכחיש אבל לא מכחיש עד אחד נאמן מה''מ כו' ופריך כיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי להכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלא אמר עולא תני לא היתה שותה ור' חייא אמר היתה שותה ולרבי חייא קשה מתני' לעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה משמע דעולא נמי איירי בבת אחת כמו בזה אחר זה ולכך צריך להגיה ולא משני כדמשני רבי חייא ומיהו י''ל דעולא לא איירי אלא בזה אחר זה אלא שנראה לו דוחק להעמיד המשנה בבת אחת משום דמשמע ליה דאיירי נמי בזה אחר זה ועוד אמר ר''י דאפילו איירי עולא בכל ענין ה''מ התם דמדאורייתא עד אחד מהימן בסוטה כדנפקא ליה התם מועד אין בה אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזה אחר זה ואע''ג דיש חלוק בין דאורייתא בין דרבנן מייתי מדעולא דנראה לו דחשיב כשנים בזה אחר זה בדרבנן כמו בדאורייתא בבת אחת: עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא. אבל אחד ואחד בזה אחר זה לא תצא אבל לא תנשא שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע''פ שלא נשאת תנשא אחד ואחד בבת אחת לא תנשא ובזה אחר זה מותרת להנשא מה''ת אי לאו משום לזות שפתים: לא צריכא בפסולי עדות. והא דאמר בפרק מי שקינא (סוטה לא: ושם) תנן עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד אינה שותה תיובתא דרבי חייא וליטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת כו' אלא בפסולי עדות כו' ואמאי לא מוקי רישא בפסולי עדות מטעם דפריך

יבמות קיז ע"ב