יבמות קיח ע"א

אשה אחת אומרת: "מת", ואשה אחרת אומרת: "לא מת" — הרי זו לא תנשא.

א גמרא לגבי ההלכה הראשונה שצרה אחת אומרת שמת הבעל והשניה אומרת שלא מת, שהדין הוא שזו שאמרה שלא מת לא תינשא, מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא], משום שאמרה הצרה השניה במפורש "לא מת", הא אישתיקא [הרי אם שתקה] ולא אמרה כלום — תנשא על פי עדותה של הראשונה? אולם תמוה הדבר, הא [הרי] אמרנו כי אין צרה מעידה לחברתה, ואם כן אינה נאמנת להעיד עליה!

ומשיבים: "לא מת" איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שבאמת הא מיית [זה, אותו אדם, מת], והא דקאמרה [וזה שהיא אומרת] "לא מת" — לקלקולה [לקלקל] לצרה שלה היא דקמיכוונא [שמתכוונת], ולעצמה — "תמות נפשה עם פלשתים" קאמרה [אומרת היא], ומוכנה היא לקלקל לעצמה, ולהעיד בשקר שלא מת, ובלבד שתתקלקל בכך צרתה שלא תוכל להינשא, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ואין מתירים אותה בעדות הצרה.

ב שנינו במשנה, אחת אומרת: "מת" ואחת אומרת: "נהרג", אמר ר' מאיר כי הואיל ומכחישות זו את זו — לא יינשאו. ושואלים: וליפלוג [ושיחלוק] ר' מאיר גם ברישא [בתחילה] במקרה כשאחת אומרת: "מת" ואחת אומרת: "לא מת"! אמר ר' אלעזר: אכן, במחלוקת שנויה. כלומר, ר' מאיר חולק גם על ההלכה הראשונה, ומה שכתוב במשנה כסתם — דעת ר' יהודה ור' שמעון היא. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהפיסקה הראשונה אף לדעת ר' מאיר היא, אולם בהא [בזו] אפילו ר' מאיר מודה, שכל עדות שלא מת בענין עדות אשה — לאו [לא] הכחשה היא.

ושואלים על תירוץ זה ממשנתנו: תנן [שנינו במשנה]: עד אומר: "מת", ועד אומר: "לא מת", אשה אחת אומרת: "מת" ואשה אחרת אומרת: "לא מת" — הרי זו לא תנשא. בשלמא [נניח] לדעת ר' אלעזר הדבר פשוט, כי סתמא של משנה זו כשיטת ר' מאיר היא, שכאשר יש הכחשה בענין זה, אין סומכים על העדות שמת, אלא לשיטת ר' יוחנן קשיא [קשה] הדבר! ומשיבים: אכן, קשיא [קשה].

ג משנה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה: "מת בעלי" — תנשא, ותטול כתובתה על פי עדות עצמה. וצרתה שנשארה כאן אסורה, משום שאין אשה נאמנת להעיד על צרתה. היתה הצרה בת ישראל הנשואה לכהן — תמשיך ותאכל בתרומה, שכיון שאין מתירים לה להינשא, אנו מחזיקים לגביה שבעלה קיים, אלו דברי ר' טרפון.

ר' עקיבא אומר: אין זו דרך שמוציאתו מידי עבירה, שאם נעשה כדברי ר' טרפון, יש חשש לעבירה (שאשה זו עכשיו אוכלת בתרומה), ואין תקנה אלא עד שתהא הצרה גם אסורה לינשא, שהרי אין האשה נאמנת להעיד על צרתה, וגם אסורה מלאכול בתרומה — שמא האשה אומרת אמת, ומחמירים עליה משני הצדדים.

וכיוצא בזה, אמרה אשה: "מת בעלי תחילה ואחר כך מת חמי" — הרי זו תנשא ותטול כתובתה, וחמותה אסורה, שאין כלה נאמנת להעיד על חמותה. ואם היתה החמות בת ישראל הנשואה לכהן — תאכל בתרומה, אלו דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: אין זו דרך שמוציאה מידי עבירה, עד שתהא אותה חמות אסורה לינשא, ואסורה גם מלאכול בתרומה.

ד גמרא מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא נשנתה בשני מקרים הנראים לכאורה זהים. ומסבירים, צריכא [צריך] שייאמרו שניהם. דאי איתמר הך קמייתא [שאם היתה נאמרת רק זו הראשונה], הייתי אומר: בהא קאמר [בזו, בשתי צרות, אמר] ר' טרפון שאנו חוששים שהצרה משקרת משום דצערא [שהצער] של גופה הוא, שיש פה קנאה עצמית, שהיא מקנאה בצרתה שמתחלקת עימה בבעלה, אבל לגבי חמותה דצערא מילי דעלמא [שהצער הוא רק דברים בלבד], כפי שכבר הוזכר למעלה ואין פה צער הגוף, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' עקיבא שאין לחשוש כל כך שהיא משקרת, ושמא אומרת אמת, ותיאסר חמותה לאכול בתרומה.

ולהיפך, אי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו], בחמות, הייתי אומר כי בהא קאמר [בזו אמר] ר' עקיבא שהחמות צריכה לחשוש אבל בהך [באחרת, בצרתה], אימא מודה ליה [אמור מודה לו] לר' טרפון שאוכלת בתרומה, על כן צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' טרפון, כלומר, שאין סומכים כלל על עדות אישה החשודה לקלקל, ואין חוששים. אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדבר: אם באה אשה ואמרה: "ניתן לי (כלומר, נולד לי) בן במדינת הים, ומת בני, ואחר כך מת בעלי", ונמצא שלפי דבריה חייבת היא בייבום — הרי זו נאמנת בכל מה שהעידה, ומותרת להתייבם. אם אמרה: "מת בעלי, ואחר כך מת בני", שנמצא שפוטרת בכך את עצמה מן הייבום — אינה נאמנת.

ומכל מקום חוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת, שחוששים שמא היה כדבריה, ואם אמנם מת בנה אחר בעלה, הריהי אסורה להתייבם. ונדייק מלשון המשנה: לדבריה שלה עצמה הוא שחוששין, הא [הרי] לדברי צרה המעידה עליה — אין חוששין כלל. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - א

וכן אשה אחת אומרת מת, ואשה אחת אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא. ^[1] היות ובאה השניה קודם שיתירוה על פי הראשונה, ואפילו אם השניה היא צרתה, היא אוסרתה בהכחשתה.

גמרא:

שנינו במשנה: באו שתי נשים של בעל אחד, ואחת אומרת מת, והשניה אומרת לא מת, זו שאומרת לא מת, לא תנשא.

והוינן בה: טעמא דלא תנשא, משום דאמרה לא מת.

ודייקינן מינה: הא אישתיקא השניה, היא תנשא על פי עדותה של הראשונה.

ומקשינן: הא אין צרה מעידה לחברתה.

ומתרצינן: לעולם אם שתקה השניה היא לא נישאת.

והטעם שלא אמרה המשנה שאפילו אם שתקה השניה לא תנשא, אינו כדי שנדייק מכך שאם שתקה השניה היא תנשא בעדות הראשונה, דפשיטא לן שלא תנשא בעדות חברתה. וזה ששנינו במשנה דב"אמרה" לא מת לא תנשא, משום ד"לא מת" איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, שאם השניה מכחשת, הראשונה נמי לא תנשא.

דסלקא דעתך אמינא, כיון שבאה השניה לערער, מסתבר לומר הא מיית, שאכן מת הבעל. והא דקאמרה לא מת, לקלקולה לצרה היא דקמיכוונא, לעגנה שלא תנשא, ואף על פי שעל ידי עדותה גם היא אסורה להנשא, מכל מקום מעידה ו"תמות נפשה עם פלשתים" קאמרה, הלכך, הוה אמינא שאפילו השניה עצמה תהיה מותרת בכהאי גוונא, קמשמע לן דהשניה אסורה.

שנינו במשנה: אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג. רבי מאיר אומר, הואיל ומכחישות זו את זו, הרי אלו לא ינשאו:

ומקשינן: וליפלוג רבי מאיר נמי ברישא, באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, שהיות ומכחישות זו את זו, גם זו שאומרת מת, לא תנשא.

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: אין הכי נמי, גם הרישא במחלוקת שנויה.

ורישא אליבא דרבי יהודה ורבי שמעון היא, הסוברים שצרה לא מכחשה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רישא כרבי מאיר.

היות ובהא, ברישא, כשאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, אפילו רבי מאיר מודה, דכל "לא מת" - בעדות אשה, לאו הכחשה היא!

כי רבנן האמינו לראשונה שאמרה מת, ומשום כך תנשא, כיון שלא הוכחשה ^[2].

תנן: עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת, אשה אחת אומרת מת ואשה אחת אומרת לא מת, ואפילו אם היא צרתה, כיון שבא העד השני או האשה ואמרו "לא מת" קודם שהתירו אותה על פי העד הראשון, הרי זו לא תנשא.

ומקשינן: בשלמא לרבי אלעזר, סתמא דמתניתין כרבי מאיר.

אלא לרבי יוחנן קשיא.

ומסקינן: אכן קשיא.

מתניתין:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי,

הרי היא עצמה תנשא, ותטול כתובתה.

ואילו צרתה, אסורה לינשא, היות וצרתה שהעידה, אינה נאמנת עליה להשיאה.

ואם היתה צרתה בת ישראל שנשאת לכהן, שהיה בעליהן כהן, תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים, ואינה חוששת לעדות צרתה, שהיות ואינה נאמנת להשיאה, אינה נאמנת אף לפוסלה, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר, אין זו דרך טובה להיות מוציאתה מידי עבירה.

כי לפעמים השניה מעדיפה להשאר בתורת עגונה, כאשת כהן כדי שתוכל לאכול בתרומה; וגם אם היא יכולה לדעת שמת בעלה הכהן, היא אינה מבררת זאת אלא ממשיכה לאכול תרומה כאילו היא עדיין אשתו.

משום הכי חיישינן עד כדי כך, דאמרינן שתהא אסורה לינשא, וגם אסורה מלאכול בתרומה, עד שתברר שהוא אכן חי.

האשה שהלכה עם בעלה וחמיה למדינת הים, וכשחזרה אמרה מת בעלי, ואחר כך אמרה מת חמי

תנשא, ותטול כתובתה.

ואילו חמותה אסורה. כי כמו שחמותה אינה נאמנת על כלתה, כמו כן כלה אינה נאמנת על חמותה, היות וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ואף על פי שאמרה קודם מת בעלי ולאו חמותה היא, כיון שכבר בנה אינו בעולם, אף על פי כן אינה נאמנת, כי אנו חוששים, שמא מתוך שנאתה לחמותה אמרה מקודם מת בעלי, כדי לאסור חמותה על בעלה.

ואם חמותה היתה בת ישראל שנשאת לכהן, תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר, אין זו דרך מוציאה מידי עבירה, עד שתהא אסורה לינשא, ואסורה מלאכול בתרומה:

גמרא:

וצריכא משנתנו לשנות פעמיים את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא.

דאי איתמר המחלוקת רק בהך קמייתא לענין צרתה, הוה אמינא, דרק בהא קאמר רבי טרפון, דאין צרתה נאמנת כלל, ואפילו לענין תרומה, משום דצערא דגופה, דמצטערת מצרתה שמונעת לה תשמיש מבעלה, ומשום הכי ודאי משקרא, כדי לקלקלה שתנשא, ואפילו שהיא עצמה נשאת, ומתקלקלת, היינו משום דקאמרה תמות נפשה עם פלשתים.

אבל בסיפא דמתניתין, לענין חמותה, דצערא הוא רק צער של מילי דעלמא, אימא מודי ליה רבי טרפון לרבי עקיבא שלא מחזקינן לה בשקרנית כל כך, ואמנם להשיאה אינה נאמנת, אבל לחומרא, לענין תרומה תיחוש לדבריה.

ואי איתמר המחלוקת רק בהא בסיפא, לענין חמותה; הוה אמינא כי רק בהא קאמר רבי עקיבא שחוששין לדבריה ואסורה בתרומה, משום דצערא מילי דעלמא.

אבל בהך ברישא, לענין צרתה, דאיכא צערא דגופא, אימא מודה ליה לרבי טרפון דודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא,

משום הכי צריכא להני תרי פלוגתות.

אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא בברייתא כדברי רבי טרפון, לגבי אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים, וכשיצאה מכאן לא היה לה בן, ועומדת בחזקת ייבום, ובאת ואמרה ניתן לי בן במדינת הים. ומת בני, ואח"כ מת בעלי, כיון שלא הוציאה עצמה מחזקה קמא, שעדיין היא צריכה לייבם, לכן נאמנת ומותרת להתייבם.

אבל אם אמרה, מת בעלי ואחר כך מת בני, אינה נאמנת להנשא לשוק, וחוששין לדבריה שהוציאה עצמה מחזקת יבום, ואם בא היבם לייבמה, לא נותנים לה להתייבם, וחולצת ולא מתייבמת, משום שרבנן האמינו לאשה רק על מיתת בעלה, מהטעם שדייקא ומנסבא, אבל מה שאומרת לפטור עצמה מן היבום, לא האמינוה, כיון שלפעמים היא שונאת את היבם.

ודייקינן: "לדבריה" מיעוטא משמע, רק לדבריה הוא דחוששין, הא לדברי צרה, אם אומרת כן, אין חוששין, ומוקמינן לה אחזקה קמייתא, שמע מינה כדברי רבי טרפון:

הערות

^[1] ואם נשאת לא תצא, תוי"ט.

^[2] ואפילו אם העידו בבת אחת, ובצרות דווקא לא הוי הכחשה, וטעמא דמילתא, משום דכשמכחשתה צרתה דלא מת, אין לנו להאמינה, ולכך תנשא האחרת, אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג, הויא ודאי הכחשה, כיון ששתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן, דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתות הדברים. תוס'.

אשה אחת אומרת: "מת", ואשה אחרת אומרת: "לא מת" — הרי זו לא תנשא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or one woman says: He died, and another woman says: He did not die, this woman may not marry.

GEMARA: The mishna taught that if one rival wife says their husband died, while the second maintains that he did not die, the one who says he did not die may not remarry. The Gemara infers: The reason is that the second rival wife said explicitly: He did not die, from which it may be inferred that if she was silent and said nothing, she is permitted to marry based on the testimony of the first. However, this conclusion is problematic, as there is a principle that one rival wife may not testify on behalf of another, and if so, how can she rely on the testimony of her rival wife?

The Gemara answers that this inference is incorrect, as it was necessary for the mishna to state: He did not die, as it might enter your mind to say that this man did in fact die, and with regard to that which she says: He did not die, she intends to ruin her rival wife. And as for herself she says: Let her die with the Philistines. This is a paraphrase of the verse: “Let me die with the Philistines” (Judges 16:30), which is a shorthand expression for one’s desire to hurt his enemies even if he suffers the same fate himself. In this case it means that she is prepared to testify falsely that their husband did not die, so as to ruin her rival wife. Therefore the mishna teaches us that this is not the case, and she is not permitted to marry based on the testimony of her rival wife.

§ The mishna taught that if one wife says: He died, and one says: He was killed, Rabbi Meir says that as they contradict one another, they may not remarry. The Gemara asks: And let Rabbi Meir also disagree in the first clause, when one witness says the husband died and the other claims he did not die. Rabbi Elazar said: This is taught as a tannaitic dispute. In other words, Rabbi Meir also disagreed with the first clause, and the unattributed opinion in the mishna is that of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon. And Rabbi Yoḥanan said: You can even say that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as in this case even Rabbi Meir concedes that any claim of: He did not die, with regard to testimony enabling a woman to remarry, is not considered contradictory.

The Gemara raises a difficulty with regard to this answer. We learned in the mishna: If one witness says: He died, and one witness says: He did not die, or if one woman says: He died, and another woman says: He did not die, she may not marry. Granted, according to the opinion of Rabbi Elazar, the unattributed statement in this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that when a rebuttal contradicts the original testimony, one cannot rely upon the testimony that the husband died. However, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this is difficult. The Gemara answers: Yes, this is difficult.

MISHNA: In the case of a woman who went, she and her husband, overseas, and she comes and says: My husband died, she may marry, and she takes her marriage contract based on her own testimony. And it remains prohibited for her rival wife to remarry, as a woman cannot testify on behalf of her rival wife. If the rival wife was an Israelite woman married to a priest, she may continue to partake of teruma, as she is not permitted to remarry, and therefore the presumption that the husband is still alive is maintained in relation to her. This is the statement of Rabbi Tarfon.

Rabbi Akiva says: This is not the way to spare someone from transgression. According to the opinion of Rabbi Tarfon, there is a concern that she might be eating teruma unlawfully. There is no remedy for this situation unless it is prohibited for the rival wife to marry, as she cannot rely on the testimony of her rival wife, and it is also prohibited for her to partake of teruma, lest the other woman was speaking the truth. In other words, the halakha is stringent on both counts.

The mishna discusses a similar case. If a woman said: My husband died and afterward my father-in-law died, she may marry and take her marriage contract, and it is prohibited for her mother-in-law to remarry, as a woman may not testify on behalf of her mother-in-law. If the mother-in-law was the daughter of an Israelite married to a priest, she may partake of teruma; this is the statement of Rabbi Tarfon. Rabbi Akiva says: This is not the way to spare her from transgression; there is no remedy unless it is prohibited for the mother-in-law to marry and also prohibited for her to partake of teruma.

GEMARA: The mishna states the dispute between Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva with regard to two apparently identical cases. The Gemara explains: And it is necessary to state both of these examples. As, had the mishna stated the dispute only in this first case, I would have said: It is in this case that Rabbi Tarfon said the wife is suspected of lying, because the suffering is physical, i.e., she is jealous of her rival wife, with whom she shares her husband. However, with regard to her mother-in-law, where the suffering is merely verbal and not physical, one might say that he concedes to Rabbi Akiva, i.e., that she is not considered a liar, and therefore it should be prohibited for her mother-in-law to partake in teruma.

And vice-versa: Had the mishna stated the dispute only in this second case, I would have said: It is in this case that Rabbi Akiva said that the mother-in-law must refrain from eating teruma in case the daughter-in-law is not lying, but in this other case of the rival wife, you might say that he concedes to Rabbi Tarfon that she may eat teruma, as a rival wife is certainly not telling the truth. Therefore, it is necessary for the mishna to state the dispute in both two cases.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon. The testimony of a woman who is suspected of harboring ill will toward another is entirely rejected with regard to that other person, and no credence is given to her account at all. Abaye said: Likewise, we, too, learn in a mishna (118b): If a woman came and said: A son was born to me overseas, and my son died and afterward my husband died, she is deemed credible in all regards, and she enters into levirate marriage. If she said: My husband died and afterward my son died, which means she is exempt from levirate marriage, she is not deemed credible.

That mishna adds: But in any case, the court is concerned about her statement, and she must perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. In other words, the court takes into consideration the possibility that she is speaking the truth, and if her son did die after her husband it is prohibited for her to enter into levirate marriage. Abaye infers from the language of the mishna on 118b: It is with regard to her own statement that the court is concerned. This indicates that the court is not concerned at all about the statement of her rival wife who testified with regard to her. The Gemara concludes: Learn from here that this is the case.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בהא אפי' ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש"י ז"ל דרבנן הימני' לקמא ואין הסוגיא שלו מחוורת אלא ה"ק כל לא מת דצרה בעדות אשה לאו הכחשה כלל היא משום דאמרן לצעורי ולקלקולי.

ואקשינן תנן עד אומר מת וכו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא, מאי אשה אילימא דעלמא פשיטא, הא תנא ליה רישא הרי זו לא תצא מהיתירא הראשון הא בבת אחת לא תנשא, אלא לאו בצרות ומשום לתא האשה תנא עד וקתני לא תנשא, בשלמא לר' אלעזר סתמא כר' מאיר דאמר הכחשה דצרות הכחשה היא אלא לרבי יוחנן קשיא. ובירושלמי (טו,ה) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר מודה בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה מה בין שניה ראשונה לא היו דברי' אצל חברת' כלום אמר ר' אלעזר מודה רבי יהודה ור' שמעון בעדים מה בין עדים מה בין צרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אין אמרה ר' אלעזר מני שמעה ואמרה.
ושוב מצאתי בירושלמי גבי מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גדול בר מנימן בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש כלומר בעד ועד דמו ואקשו נתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקי תני דבי ר' כן והכי נמי מסתברא דהא איתא בכלל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים דהא נמי האמינוה ועוד מהא דגרסי בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ג) אני וחברתי טהורה ואמר לה עד את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה מהו דתימא כי מהימנא חברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קמ"ל והתם נמי כשבא המתיר תחלה ואפילו למאן דגריס התם מהו דתימא היכא דפסלא נפש' וכו', מ"מ כיון דאמרינן עד אחד דאפיך משמע עד כשר ולא אשה.
ויש אומרים התם קולא היא לגבי שבויה ואפילו בבת אחת. והרב ר' משה הספרדי ז"ל נמי כתב, אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואינו נכון אבל בהיא עצמה נראין הדברים כמו שאמר שתצא.
ומדקתני מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא, לפיכך כתב הרב הנזכר ז"ל הרי זה לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא השוה אותה לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת.
ואני אומר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואפילו נשאת לו תצא ואע"פ שאמרה ברי לי והא דלא קתני ואם נשאת תצא משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא נשאת בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר לא תצא מהיתירה הראשון.
וסמך לדבר מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) אמר ר' יוחנן שנים אומרי' מת וב' אומרי' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומ' נתגרשה ושני' אומ' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגימה בעד א' אומ' מת הימנוה רבנן כבתרי כדעולא א"ה אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי מדמוקמי' בהך דוחקא ולא מתרצינן לה כאידך דתני התם [גבי ב' עדים לוקים הכא] בעד א' [קודם שהתירוה] ובשנשאת לעד ואומרת ברי לי וגבי גירושין לא הימנוה ש"מ דאפי' גבי מיתה לעולם תצא דעד א' בהכחשה לאו כלום.
אבל מצאתי בירושלמי (טו,ה) כדברי הרב ז"ל עד א' אומ' מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאה הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמ' דילן אלא בב' עדים ומסתברא מ"מ דודאי תצא כדאמרן.

הא דאמרינן לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמיכוונא. קשיא לי אמאי לא עביד להאי צריכותא איפכא ולימא לא מת אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דהאי אמרה לא מת לא ליהימנה לאידך דהא מכחשא לה חברתה, קא משמע לן כל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא, ולאפוקי מאידך תנא דקתני בסיפא דמתניתין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא. ויש לומר דאם איתא דלהכי אצטריך גבי ההיא דסיפא הוה ליה למיתנייהו ולמעבדא פלוגתא בחד דוכתא, אלא מכיון דלא עבדינהו פלוגתא ולימא ור' פלוני אמר לא תנשא שמע מינה לצריכותא אחרינא הוא דאתינן ואידך ממילא שמעת ליה מינה.

הא דאמרינן בהא אפילו ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש רש"י דרבנן הימנוה לקולא לקמא. נראה מתוך דבריו דדוקא כשלא באו שתיהן כאחת, הא באו כאחת לא. ואינו נראה כן, חדא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דקתני רישא זו שאמרה מת תנשא בשבאו שתיהן כאחת היא ואפילו הכי תנשא. ועוד דודאי סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר אינו מת אשה אומרת מת ואשה אומרת אינו מת, בשבאו שניהן כאחת היא, דאלו באו בזה אחר זה ודאי לא תצא מהתירה הראשון. דעד כאן לא פליג ר' מאיר אלא במכחישות זו את זו קודם שיתירוה לינשא. ואם כן מאי קא פריך מינה לר' יוחנן ואמאי סלקא ליה בקושיא. אלא הכי פירושו כל לא מת בצרה בעדות אשה לאו הכחשה היא, משום דאמרינן דלצעורה ולקלקולא קא מיכוונא. ואפילו באו שתיהן כאחת. ואקשינן תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, וכל אשה קאמר אפילו צרה דלא נפקא צרה מכלל אשה אומרת לא מת, ואף רש"י ז"ל כן פירש הכי קתני לא תנשא וקשיא לר' יוחנן. אי נמי הכי קאמר אשה אומרת לא מת ע"כ צרה קאמר, דאי אשה מעלמא פשיטא לא תנשא, דהא תנא רישא לא תצא מהתירה הראשון, הא באו בבת אחת לא תנשא, והוא הדין לאשה ואשה דעד אומר ועד אומר כל עד במשמע בין כשרים בין פסולי עדות. אלא לאו בצרות וקתני נמי עד משום לתא דאשה וקתני לא תנשא. ובשלמא לר' אלעזר כר' מאיר אלא לר' יוחנן קשיא.

לא מת איצטריכא ליה ס"ד האי מימת מיית והאי דקאמר לא מת לקלקלא לצרה הוא דקא מכוונה וא"ת ולמה לן לתרוצי הכי נימא דצריכותא דמתני' משום המנותא דחברתא סד"א כיון דהאי אמר לא מת לא מהימנא לאידך קמ"ל דכל דלא מת בעדות אשה לאו כלום הוא ולאפוקי מאידך תנא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומר אלא מת לא תנשא וי"ל דהא ליכא למימר דאלו איתא דמשום האי צריכותא תנא לה הוה ליה למתנייא על סיפא ולמעבד פלוגת' ולמימר ר"מ אומר לא תנשא אלא ודאי ש"מ לצריכותא אחריתי הוא דתני לה ואידך טעמא דסבר דכל לא מת בהכחשה לאו כלום הוא ממילא נפקא לן וכו' :

בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא פרש"י ז"ל דרבנן המנוה לקמא פי' לפי' דמיירי כשבאו בזה אחר זה ואינו נכון דלישנא דא' אומר לא מת כשבאו בבת א' משמע ועוד היכי אסקי' לר' יוחנן בקושי' בפירכא דסיפא נוקמי' לסיפא כשבאו בבת א' כדדייק לישנא דידה ועוד שאלו באו בזה אחר זה הא ודאי לד"ה לא תצא מהיתרה הראשון כדאיתא לכ"פ התוס' וי"ל כל לא מת דעדות צרה בעדות אשה לא כלום הוא דלצערה לצרתה קא מכוין והא דפרכי' מסיפא דקתני אשה אומ' מת ולא אוקימנא דמיירי באשה דעלמא דלאו צרה כבר פרש"י ז"ל דכיון דסתמא קתני אשה אומר לא מת כל אשה במשמע ואפי' צרה ועי"ל דע"כ בצרה מיירי דאי באשה דעלמא פשיטא דעדות בהכחשה אינו כלום ולעיל דאמרי' לא תצא מהיתר' הראשון משום דבאו בזה אחר זה הא אלו באו בבת א' תצא מהתירא ולא תנשא. וה"ה לאשה ואשה דעד אומר מת ועד אומר לא מת כל עד במשמע בין כשר בין פסול. הילכך ע"כ האי מתני' בצרה מיירי והיינו' דסליק' כר' יוחנן בקשיא הא דתני ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ מת בעל נאמנת טעמא דמילתא משום דאיהו קיימא בחזקת ליבם ואלו שתקה ולא אמר' אלא מת בעלי היה דינ' שתתייב' הילכך אע"ג דרוב נשים מתעברו' ויולדת ולד מעליא כך אמרי' בריש פירקא דלקמן הכא אין לנו אלא חזקה וכיון דאי שתקה תתיבם הויא לה כהפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה ברור וכן סיפא ניתן לו בן במדינת הים ואמר מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנ' משום דאי בעיא שתקה ולא תתייבם:

במחלוקת שנויה ור' יהודה ור' שמעון הוא. וא"ת הא קיהבי טעמא למלתייהו הואיל וזו [וזו אומרות] שאינו קיים משמע דאם אחת אומרת שאינו מת הוא הכחשה ולעיל אמר דאחת אומרת מת תנשא אע"פ שאחת אומרת לא מת. וי"ל דלדבריו דר' מאיר קאמרי הריב"ן:

כל לא מת וכו' וא"ת וכי לא ידע ר' יוחנן דמותיב לה מתני' וי"ל דה"פ כל לא מת כגון שצרתה אומרת לא מת ומ"מ מותיב ממתני' דמשמע אשה אומרת לא מת דהך אשה אפי' צרה במשמע:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא. לדברים הוא דחוששין. לכאורה קשה דהא אפי' ר"ע מודה בהא דע"כ לא פליגי אלא כיון דמהימנא לגבי נפשה א) להאכילה בתרומה כדאמרי' במתני' אבל הכא לא מהימנא דאמרי' חולצין. וי"ל דדייק לישנא יתירה ב) שהרי תנא חוששין לדבריה. ולמה לי למיהדר ומתני בסיפא חוששין לדבריה אלא למידק לדבריה חוששין הא לדברי צרתה אין חוששין גם היכא דמהימנא לגבי נפשה כמו בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא ולכך מייתי בבא דסיפא ולא בבא דרישא:

טעמה דאמרה לא מת הא אישתקא תנשא והא אין צרה מעידה לחברתה. ומהדר לא מת אצטריכא לי' סד"א האי מיימת מת והאי דקאמרה לא מת לקילקולא דצרה קאמיכונה תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה קמ"ל. פי' אע"ג דכי שתקה פשיטא לן דלא תנשא דמהו דתימא כיון דאתא ומערערא גליא דעתה דלצערה צרה קמיכונה ולעכבא שאל תנשא והלכך אפי' היא תשתרי קמ"ל.

א' אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו'. פי' דקסבר ר' מאיר הכחשת הצרה הכחשה היא ור' יהודה ור"ש סברי הכחשת צרה אינה הכחשה ודוקא צרות אינן מכחישות זו את זו אבל מ"א אומר מת וע"א אומר נהרג עדות מוכחשת היא ואע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא תנשא. והכי אמרינן נמי בירושלמי א"ר אלעזר מודו ר' יהודה ור"ש בעדים. מה בין עדי' מה בין צרה לא עש' דברי צרה אצל חברתה כלום.

ומקשה וליפליג ר"מ ברישא. פי' ר"מ דסבר דהכחשת צרה הויא הכחשה לפלג נמי ברישא דקתני א' אומרת מת וא' אומרת נהרג (גליון ס"א לא תנשא) תנשא. דהא צרתה מכחשת לה. א"ר אליעזר במחלוקת שנויה ור' יהודה ור"ש היא. פי' ור"מ מפליג ארישא קאי וה"ק לא מיבעיא כי אמרה לא מת דהויא הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודי שאינו קיים הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודו שאינו קיים הכחשה האי ואל מינסבא חדא מינייהו. ור' יהודה ור"ש ס"ל דהכא אפי' תרווייהו מישתרי כיון ששתיהן אומרים שאינו קיים דהכחשה דצרה אינה הכחשה. וקיי"ל ר"מ ור' יהודה ור"ש אין הלכה כר"מ דהכחשת צרה אינה הכחשה. ושני עדים המכחישים זה את זה פסולים ונמצא עכשיו שאין דין א"א [והוא] כדיני נפשות דכי היכי דאמרי' בסנהדרין גבי דיני נפשות א' אומר בסייף וא' אומר בארירן הרגו אין זה נדון ה"נ אמרינן הכא גבי עדות אשה. ואע"ג דאמרינן בפ' דיני ממונות בתרא אמר רבא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני נפשות הכא גבי אשה לא אוקילו רבנן אלא הכי הוא כדיני נפשות שבטלה עדותן.

עד א' אומר מת וע"א לא מת אשה וכו'. כיון שבא העד השני או האשה ואמרי לא מת קודם שהתירה אותה ע"פ העד הראשון ה"ז לא תנשא. וגרסינן בירושלמי גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחישה את האיש וליתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת. תני בשם ר' כן בשם ר' נחמיה.

מתניתין האשה שהלך היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא תהא אסורה לאכול בתרומה. פי' ר' טרפון סובר אין הצרה נאמנת לא להתירה ולא לפוסלה ור' עקיבא חייש לחומרא. אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו הדרך מוציאה מי"ע עד שתהא אסורה לינשא אסור לאב"ת. פי' הכל פסולים להעיד לחמותה ולא משגיחים בעדותה אפי' לאוסרה בתרומה. ואע"ג דאמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שכבר נתרחקה ממנה לפי עדותה לא מהימנא ור"ע חייש לחומרא ואינה אוכלת בתרומה. וצריכא דאי אחמר הך קמייתא בהא קאמר ר' טרפון משום צערא דגופה אבל חמותה דצערא דמילי דעלמא אימא מודה ליה לר"ש צריכה. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ע אבל בהך אימא מודה ליה לר"ט צריכא. א"ר יהודה א"ש הלכה כר' טרפון.

גמ' ולפלוג נמי ר"מ ברישא אפי' תימא ר"מ כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פי' בעדות צרה קאמר וכן מצאתי מוגה בס' אבא מארי ז"ל בכתב ידו אבל בעדות דעלמא ודאי לאו הכחשה הוה דהא גבי סוטה שנאמנת אשה לומר לא נטמאת ואפ"ה אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת בבת אחת היתה שותה כדאי' בפרק מי שקינא. ולא אמרי' כל לא נטמאת בעדות סוטה לאו הכחשה הוא:

תנן עד א' או' מת ועד א' או' לא מת אשה א' אומרת מת ואשה א' או' לא מת ה"ז לא תנשא בשלמא לר"א הא מני ר"מ היא אלא לר' יוחנן קשיא. פי' מדרישא בצרה סיפא נמי בצרה. גם זה מצאתי מוגה בס' אבא מרי ז"ל בכתב ידו. ומיהו בנשים דעלמא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אליבא דרבי עקיבא לא תנשא כדברירנא מסוטה. וה"ר אלפס הגיה משנה זו כפשט' ובהדיא מוקמי' לה כר"מ. ואולי מפני שסתם משנה זו כר"מ פסק כר"מ משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. ורישא דמתני' דקתני א' אומר' מת וא' אומר' לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה אע"ג דר"א מוקי לה כר' יהודה ור"ש סמך הרב על דברי ר' יוחנן שהוא רבו דא' כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. ואע"ג דאקשינן לר' יוחנן מסיפא דקתני ה"ז אל תנשא ולא פריק קושיא אמרינן ולא תיובתא הלכך הלכה כר' יוחנן דרבו דר"א הוא. רישא ר' יהודה וסיפא ר"מ ולר' יוחנן דאמר כללא דמילתא כל לא מת באשה לאו הכחשה הוא. סיפא קשה לד"ה ואולי י"ל דסמך על מה שכתבתי שלא אמר ר' יוחנן כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא אלא גבי צרה אבל באשה דעלמא הכחשה הויא ולא תנשא וכתב המשנה הזאת משום אשה דעלמא ובודאי אית ליה לרב ז"ל לפרש ולא לסתום:

בד"ה טעמא דאמרה לא מת כו' ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה כו' עכ"ל השתא לפי סברת המקשה בלאו האי טעמא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא אנא ידענא דאאומרת מת קאי דהא לא עדיפא אומרת לא מת מאישתיקא ודו"ק:

בד"ה סד"א הא מימת כו' וי"ל דאפילו מודה ונותנת אמתלא לדבריה כו' עכ"ל ומיהו אפילו בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה דאל"כ לא הוי איצטריך ליה לתלמודא להך סברא דקאמר והא דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה כו' וק"ל:

בד"ה דכל לא מת בעדות כו' דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא כו' עכ"ל נראה דכל זה מדברי רבינו יואל דדייק דאפילו צרות במשמע דאל"כ מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא והתוס' דחו לקמן פי' זה מההיא דפרק מי שקינא דקתני ע"א אומר נטמאת וכו' ולא קאי אצרות ואפשר דרבינו יואל מיישב את זה דהתם ודאי (א) איצטריך למיתני אשה אומרת נטמאת כו' לאשמועינן דאשה נאמנת בסוטה כמו דמהימן ע"א מדאורייתא התם אבל הכא בין ע"א ובין אשה כולהו תקנתא דרבנן נינהו דנאמנים ואשה ואשה היינו עד ועד ודו"ק:

ד"ה באמצע דיבור בתוס' בריש העמוד הכא פשיטא וי"ל וכו' עד אבל הכא תקנתא דרבנן היא כצ"ל והוא ס"ד ואחר כך מתחיל דבור חדש הואיל ומכחישות זו את זו וכו' עד דה"א דבסיפא מודה הוא ג"כ סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר הואיל זו וזו מודות וכו':

תוס' בריש עמוד הכא פשיטא כו' הוא דבור בפני עצמו. דרבנן הוא הס"ד:

בד"ה טעמא דאמרה כו' לא מת תנשא ואנא כו' כצ"ל:

תד"ה ל"צ. הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה. צ"ע דודאי בכה"ג היתה שותה דכיון דמכחשי אהדדי דל עדות מהכא והוי כמו דליכא עדות כלל דהיתה שותה יע"ש בסוגיא ובפרש"י:

תד"ה בת. מספקא לר"י כו'. לכאורה מדברי אביי דמייתי ראיה מניתן לי בן כו' והתם איסור דאורייתא אשת אח שיש לו בנים והוא בכרת אפ"ה אין חוששין לדברי צרה. וכן נמי בבבא השניה דמת בעלי ואח"כ מת חמי דליכא ממ"נ דהא איכא למימר דבעלה מת ולא חמיה דודאי מותרת אפי' בתרומה דאורייתא ודומיא דידה בבא דרישא ג"כ:

במשנה אמרה מת בעלי כצ"ל ומלת לי נמחק (וכן ליתא בדפוס וויניציאה וברי"ף ורא״ש ולעיל קי״ז ב'):

אשה אמרה מת ואשה אמרה לא מת הרי זו לא תנשא. הואיל ובאת שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה ובגמ' מוקמינא לה להאי סתמא כר' מאיר דאמר צרתה נמי מכחשא לה: גמ' לא מת איצטריכא ליה. דאע''ג דאי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה איצטריך לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי לא תנשא דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך אפי' היא תשתרי קמשמע לן: במחלוקת שנויה. במחלוקת אחרונה אף ראשונה שנויה דלא תימא סתמא דברי הכל היא אלא ר' יהודה ור''ש היא דאמרי צרה לא מכחשה: לא מת לאו הכחשה היא. דרבנן הימנוה לקמא: ואשה אומרת לא מת. אפי' צרתה במשמע: מתני' היתה. צרתה בת ישראל לכהן: תאכל בתרומה. בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה: וחמותה אסורה. שאין כלה מעידה לחמותה ואע''ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והויא נכרית אפילו הכי לא מהימנא כדאמר לעיל (דף קיז:) הא לאו בעלה מיית ולא חמוה מיית כו': היתה. חמותה בת ישראל לכהן כו': גמ' צערא דגופה. תשמיש מונעת לה מבעלה הא ודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא ואפי' שהיא נשאת תמות נפשה עם פלשתים: מודי ליה לר''ע. דלא מחזקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא לענין תרומה תיחוש: ניתן לי בן. אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים וכשיצתה מכאן לא היה לה בן ועומדת בחזקת ייבום ובאת ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואח''כ מת בעלי דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא שעדיין היא צריכה לייבם נאמנת ומותרת להתייבם: אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה אבעלה הימנוה דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה דזימנין דסניא ליה: וחיישינן לדבריה. דאפקה נפשה מחזקה ואם בא יבם לייבמה לא שבקינן לה וחולצת: לדבריה. מיעוטא משמע:

הכא פשיטא וי''ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא כיון דמשכח לה אי נמי דרישא דהתם כיון דעד אחד נאמן מן התורה הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה אבל הכא תקנתא דרבנן היא: ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו. דודאי אחת מהן שקרנית ואולי שתיהם אומרות שקר כי לא ידעו אמתת הדברים ואיכא מאן דאמר בגמ' דר''מ פליג ברישא ואיכא נמי הכחשה ולא תנשא והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דהוה אמינא דבסיפא מודה: . [הואיל] וזו וזו מודות שאין קיים. אבל המכחשת ואומרת קיים אותה לא תנשא דרישא מיתוקמא כוותייהו: טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא כו'. וא''ת מאי דייק והא לא מת איצטריך ליה לאשמועינן שאע''פ שמכחשה צרתה תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון שאין צרה מעידה לחברתה דהא איצטריך טובא דפליג ר''מ עלה ולר' יוחנן נמי אשמעי' דר''מ מודה בהא ואר''י דדייק מדקאמר זאת שאומרת לא מת לא תנשא דלא הוי ליה למיתני אלא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא: סד''א הא מימת מיית. יש לנו לומר שמת יותר ממה שהיתה שותקת דאי שתקה ודאי בעיא לקלקולה אבל כשאומרת לא מת מחמת שנאה אומרת כן שהיא רוצה שתתעגן דאי לא ידעה דמית היתה שותקת לקלקלה וא''ת מכל מקום היכי סלקא דעתא למישרייה כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי''ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא (כתובות כב.) לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה: דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. נראה לרבינו יואל דה''ק דכל לא מת אפי' בבת אחת ובצרות דוקא לא הויא הכחשה דהימנוה רבנן וצרתה שאומרת שוב לא מת אין להאמינה אבל בעד ועד בבת אחת אמר במתני' בסיפא לא תנשא ואמרינן לעיל עד אומר מת והתירוה לינשא הא לא התירוה לינשא אלא באו שניהם בבת אחת לא תנשא ועל כן יש לפרש דבצרות דוקא איירי וטעמא דלא מת דלא הוי הכחשה שמכחשתה צרתה ואין לנו להאמינה ולכך תנשא האחרת אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג הויא ודאי הכחשה כיון דשתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתות הדברים והשתא דייק שפיר מסיפא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא ואפי' צרות משמע כדפי' בקונטרס דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא וקאמר בשלמא לר''א סתמא כר''מ ופליגא ארישא דאמר תנשא אפי' בבת אחת אלא לרבי יוחנן קשה כו' אבל אם היינו מפרשים דר' יוחנן איירי דכל לא מת היינו בזה אחר זה א''כ מאי מקשה מסיפא לר' יוחנן וגם לכולי עלמא יש להעמידה לר''א דאיירי בבת אחת אלא ש''מ דכולה שמעתא איירי בבת אחת ודוקא בצרה דכל לא מת בעדות אשה לאו דוקא אלא בצרה כדפי': אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת. אי אמרי' דאשה אחת מכחשת את העד היכא שבאין יחד ואם אמת הוא כן הוה ליה למיתני הכי דהוי ליה רבותא טפי ובירושלמי מצא ר' יהודה דאין הכי נמי ומייתי ברייתא הכי: אלא לר' יוחנן קשיא. דאשה אומרת אפי' בצרתה משמע וא''ת מנלן דלמא בנשים בעלמא איירי דהכי תנן בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת כו' והתם לא קאי אצרות ואפ''ה קתני אשה וי''ל דהתם ליכא למיטעי דבצרות איירי: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. מספקא לר''י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ''נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מסכת נדה (דף ב: ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם): אף אנן נמי תנינא. הא דלא מייתי רישא דהאשה שהלכה היא ובעלה שמא משום דסיפא מיירי בהתר יבמה לשוק כמילתיה דרבי טרפון דייק מיניה: לדבריה הוא דחוששין. תימה לר''י דהיכי מייתי סייעתא לר''ט מהך דקתני לדבריה חוששין ולא לדברי צרתה דלמא הכא ר''ע מודה כיון שאם לא ניחוש לדברי צרה ליכא עבירה כלל אבל בדרבי עקיבא אילו לא ניחוש לדברי צרה ואכלה בתרומה איכא עבירה בודאי ואמר ר''י דלא דייק אלא מייתור וחוששין לדבריה: