יבמות קיח ע"ב

יבמות קיח ע"ב - Steinsaltz

MISHNA: In relation to the dispute between Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva in the previous mishna, in which Rabbi Akiva states that one must avoid a possible transgression, the mishna cites two similar cases involving other topics. With regard to one who betrothed one of five women, and he does not know which of them he betrothed, and each one of them says: He betrothed me, if he does not want to marry any of them he gives a bill of divorce to each and every one of them so none will have the status of a woman with regard to whom there is uncertainty whether she is divorced. And he leaves the marriage contract among them and departs. The marriage contract remains in dispute between the women until they clarify which of them is entitled to the money. This is the statement of Rabbi Tarfon.

Rabbi Akiva says: This is not the way to spare someone from transgression, as perhaps the woman he actually betrothed will not receive the money to which she is entitled. There is no remedy unless he gives a bill of divorce and a marriage contract payment to each and every one. And likewise, in the case of one who stole money from one of five people and does not know from which of them he stole, and each one says: He stole from me, he leaves the stolen money among them and departs, and they will decide among themselves how to distribute the money; this is the statement of Rabbi Tarfon. Rabbi Akiva says: This is not the way to spare him from transgression; there is no remedy unless he pays each and every one of them.

GEMARA: The Gemara infers: It is taught in the mishna that he betrothed one of five women, whereas it is not taught that he had sexual intercourse with one of five women, as a different ruling applies in this case. Similarly, with regard to the second case, it is taught that he stole from one of five people, and it is not taught that he purchased an item from one of five people. If so, whose opinion is expressed in the mishna? It is not in accordance with the opinion of the first tanna and it is also not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.

The Gemara elaborates. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva did not dispute the case of a man who betrothed one of five women and he does not know which of them he betrothed, as everyone agrees in this case that he leaves the money of the marriage contract among them and departs. With regard to what did they disagree? With regard to the case of one who had sexual intercourse with one of them for the purpose of betrothal. Rabbi Tarfon says: He leaves the money among them and departs, while Rabbi Akiva says: He does not fulfill his obligation unless he pays each and every one of them. Since he married in an inappropriate manner, the Sages penalized him by compelling him to pay all the women.

Likewise, Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva did not dispute the case of one who purchased an item from one of five people and he does not know from which of them he purchased it. Everyone agrees in this case that he leaves the price of the purchase among them and departs. They disagree only with regard to one who stole from five people, as Rabbi Tarfon says: He leaves the stolen money among them and departs, and Rabbi Akiva says: He does not fulfill his obligation unless he pays the stolen money to each and every one of them. In this case, as he committed a transgression, he must ensure that the stolen money is restored to its proper owner.

The Gemara states: From the fact that Rabbi Shimon ben Elazar said that Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva do not disagree with regard to the cases of one who betrothed and one who purchased, one may learn by inference that the first tanna, with whom he disagrees, holds that they do disagree about the cases of betrothed and purchased, whereas with regard to one who had sexual intercourse and one who stole an item Rabbi Tarfon agrees with Rabbi Akiva. With this in mind, who is the author of the mishna?

The Gemara elaborates: If the mishna is in accordance with the opinion of the first tanna, let it teach the cases of betrothed and also purchased, but not that of one who stole or one who had intercourse, as the first tanna maintains that Rabbi Tarfon agrees with Rabbi Akiva in those cases. If it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, let it teach the cases of one who had sexual relations and that of one who stole. Rabbi Shimon ben Elazar holds that Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva disagree in the case of one who had sexual relations, not in the case of a man who betrothed one of five women. Likewise, he maintains that they disagree in the case of one who stole from five people, not one who purchased an item from five people.

The Gemara answers: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and what is the meaning of the term: Betrothed? It means that he betrothed one of the women by means of sexual intercourse. And the mishna taught the term betrothed to convey to you the far-reaching nature of the stringent opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara explains: As, although this man performed an act that violated a prohibition that applies by rabbinic law, i.e., he did not have licentious sexual relations with her but rather engaged in intercourse for the purpose of betrothal, which is in violation of a rabbinic prohibition that one may not betroth a woman by sexual intercourse ab initio, even so Rabbi Akiva penalizes him. And the mishna taught the case of one who stole so as to convey to you the far-reaching nature of the lenient opinion of Rabbi Tarfon, as although he performed an act that violated a prohibition that applies by Torah law, nevertheless he does not penalize him even in this case.

MISHNA: In the case of a woman who went, she and her husband, overseas, and her son was with them, and later she came back and said: My husband died and afterward my son died, she is deemed credible. It is permitted for her to remarry, and she is exempt from levirate marriage. The reason is that she had children when she left, and therefore she retains her presumptive status of one who is exempt from levirate marriage. However, if she said: My son died and afterward my husband died, she is not deemed credible, i.e., she may not enter into levirate marriage. And yet we are concerned and give some credence to her statement, in case she was actually widowed by a childless husband, and therefore she performs ḥalitza to exempt her from the levirate bond with her yavam, and she does not enter into levirate marriage.

If she went with her childless husband and returned alone and testified: A son was born to me overseas, and she further said: My son died and afterward my husband died, she is deemed credible and may even enter into levirate marriage, as she was presumed to be childless when she left and consequently she retains that presumptive status. However, if she said: My husband died and afterward my son died, she is not deemed credible for the purpose of exempting her from levirate marriage, but the court is concerned about her statement. And therefore she must perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage.

If she said: A yavam was born for me overseas, i.e., when the family left the country her husband did not have a brother, and she claims that in the meantime a brother was born to her husband, and she also said: My husband died and afterward my yavam died, or: My yavam died and afterward my husband died, in either case she is deemed credible. This is because when she left she was not presumed to require levirate marriage, and the suggestion that her husband now has a brother is based solely on her testimony.

However, if she went, she and her husband and her yavam, overseas, and upon her return she said: My husband died and afterward my yavam died, or: My yavam died and afterward my husband died, she is not deemed credible, as a woman is not deemed credible if she says: My yavam died, in order that she may marry another man. And she is not deemed credible if she says that her sister died, in order that she may enter the house of her sister’s husband. And a man is not deemed credible if he says: My brother died, so that he may enter into levirate marriage with his brother’s wife, and he is not deemed credible when he says that his wife died, in order that he may marry his wife’s sister. The Sages accepted impaired testimony of this kind only when there was a concern about creating a situation of a deserted wife.

GEMARA: Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: In the case of a man who confers possession of a bill of divorce to his wife, i.e., he appoints an agent to take the bill of divorce to his wife, when she has a potential yavam, what is the halakha if her husband dies before she is divorced? One might say that since she hates her yavam, receiving the bill of divorce is for her benefit, as this act renders her prohibited to him, and it is a principle that one may act in a person’s interest in his absence. If so, as soon as the husband gives the bill of divorce to the agent she is divorced. Or perhaps, since she sometimes loves her yavam, this bill of divorce is to her disadvantage, and one may not act against a person’s interest in his absence. Consequently, she is not divorced until the bill of divorce reaches her possession.

Rav Naḥman said to Rava that we learned an answer to this dilemma in the mishna: And we are concerned about her statement, and she must perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. The mishna states that the court gives her statement some credence in either case, both when her testimony would exempt her from levirate marriage and when it would allow her to marry her yavam. This indicates that levirate marriage is considered neither in her interest nor a disadvantage for her. Rather, its classification is uncertain.

§ Ravina said to Rava: With regard to one who confers possession of a bill of divorce to his wife through an agent in a situation when there was a quarrel between them, what is the halakha? The Gemara explains both sides of the question: Since she has a quarrel with him, the bill of divorce might be considered for her benefit. Or perhaps, her physical comfort is preferable to her, as she prefers to remain married despite the quarrel between her and her husband. Come and hear a resolution, as Reish Lakish said: There is a popular idiom among women: It is better to sit as two [tan du] than to sit lonely as a widow, i.e., a woman prefers the companionship of any husband over being alone.

Abaye said a similar popular expression: One whose husband is small as an ant, she places her seat among the noblewomen, as she considers herself important merely by virtue of being married. Rav Pappa said a different maxim: One whose husband is a wool comber [naftza], a lowly occupation, she calls him to sit with her at the entrance to the house, to display herself as a married woman.

Similarly, Rav Ashi says: One whose husband sells cabbage heads [kulsa] does not require lentils for her pot. She is so happy she is married that she does not mind even if he does not provide her with food. The Gemara comments: A Sage taught: And all of these women who appear so satisfied with their marriage, they all commit adultery and attribute the children to their husbands. This is another reason why they are so keen to be married. This shows that even when there are quarrels between a couple, the wife still prefers the status of a married woman, and therefore the bill of divorce is not considered in her interest.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - ב

במשנה קודמת שנינו שתי מחלוקות בין רבי טרפון ורבי עקיבא, ולכן שונה המשנה עתה עוד ענינים שנחלקו בהם.

מתניתין:

א. קידש אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש, כל אחת מהחמש אומרת אותי קידש, והוא אינו חפץ לישא את כולן,

נותן גט לכל אחת ואחת, ומניח כתובה ביניהן ^[3] ומסתלק, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר, אין זו דרך טובה להיות מוציא מידי עבירה, עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת.

ב. גזל אחד מחמשה אנשים, ואין יודע מאיזה מהם גזל, כל אחד אומר אותי גזל,

מניח גזילה ביניהן ומסתלק, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר, אין זו דרך טובה להיות מוציא מידי עבירה, עד שישלם לכל אחד ואחד, כיון שעשה איסור שגזל:

גמרא:

שנינו במשנה: קידש אחת מחמש נשים וכו'.

ודייקינן: קידש קתני, בעל לא קתני, דאיכא למימר דווקא בקידש קאמר רבי טרפון שמניח כתובה ביניהן, משום שלא עשה בה מעשה. אבל בבעל, מודה רבי טרפון, כיון שעשה בה מעשה וגינה אותה בקדושי ביאה, שצריך להוציא עצמו מידי עבירה וליתן כתובה לכל אחת ואחת מספק.

וכן בסיפא דמתניתין, יש לדייק: גזל קתני, לקח לא קתני, דאיכא למימר, דווקא בגזל, דעבד איסורא קניס ליה רבי עקיבא, אבל בלקח מאחד מחמשה ואינו יודע ממי לקח, מודה רבי עקיבא שמניח דמי מקח ביניהם.

והוינן בה: מני מתניתין?

לא תנא קמא, ולא רבי שמעון בן אלעזר.

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש, שמניח כתובה ביניהן ומסתלק.

על מה נחלקו, על שבעל אחת מחמש נשים, רבי טרפון אומר: מניח כתובה ביניהן ומסתלק, רבי עקיבא אומר: עד שישלם לכל אחת ואחת.

לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שלקח מקח מחמשה בני אדם ואין יודע מאיזה מהן לקח, שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק.

לא נחלקו אלא באופן שגזל מחמשה, שאמר רבי טרפון: מניח גזילה ביניהן ומסתלק, ורבי עקיבא אומר: עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד.

ודייקינן: מדקאמר רבי שמעון בן אלעזר בקידש ולקח לא פליגי רבי טרפון ורבי עקיבא, מכלל, דתנא קמא סבר פליגי רבי טרפון ורבי עקיבא בקידש ובלקח, משום דליכא איסור כולי האי, אבל בבעל וגזל, אפילו רבי טרפון מודה.

ולפי זה מקשינן: מני מתניתין, דקתני קידש וגזל?

אי תנא קמא, ליתני "קידש", ו"לקח".

אי רבי שמעון בן אלעזר, ליתני "בעל" ו"גז ל".

ומתרצינן: לעולם מתניתין כרבי שמעון בן אלעזר, דבבעל וגזל פליגי, ומאי קידש דמתניתין, קידש בביאה, דגינה אותה, ואפילו הכי פטר רבי טרפון.

ואל תאמר, ליתני מחלוקת בגזל ולא איבעי להביא המחלוקת בקידש, דתרוויהו אצטריך, תנא קידש בביאה להודיעך כחו דרבי עקיבא, דאע"ג דאיסורא דרבנן עבד, שהרי רב הלקה את מי שקדש בביאה, ואין כאן איסורא דאורייתא, אפילו הכי קניס.

ותנא נמי מחלוקת בגזל, להודיעך כחו דרבי טרפון, דאע"ג דאיסורא דאורייתא עבד, אפילו הכי לא קניס:

מתניתין:

א. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם, ובאת ואמרה מת בעלי מקודם, ואחר כך מת בני, ואיני זקוקה ליבום, היות ובשעת מיתת בעלי עדיין היה בני קיים, נאמנת להנשא לשוק, היות והיתה יכולה לומר בני קיים, כי עד עתה בחזקת מותרת לשוק היתה.

ואם אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי, וזקוקה אני ליבום, אינה נאמנת להתייבם, וחוששין לדבריה שאסורה לינשא לשוק, דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וחולצת ולא מתייבמת.

ב. האשה שהלכה עם בעלה למדינת הים בלא בן, ואמרה ניתן לי בן במדינת הים, ואמרה מת בני, ואחר כך מת בעלי, נאמנת להתייבם. דכשהלכה היתה בחזקת זקוקה ליבום.

ואם אמרה מת בעלי ואחר כך מת בני ואינה זקוקה ליבם, אינה נאמנת להנשא לשוק בלא חליצה. וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, משום שלגבי בעלה הימנוה רבנן להוציאה מחזקת אשת איש, משום דדייקא, ולא הימנוה לאפוקי מיבם, כי לפעמים שונאה אותו.

ג. הלכה עם חמותה למדינת הים בחזקת שאין לה יבם, וכשבאה אמרה "ניתן לי יבם במדינת הים", שהולידה חמותי בן.

אם אמרה "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", וכן אם אמרה "מת יבמי ואחר כך מת בעלי", ובין כך ובין כך היא מותרת לשוק, כיון שאין לה יבם, נאמנת, כי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

ד. הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, אמרה מת בעלי ואחר כך יבמי, וכן אם אמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי, אינה נאמנת, שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי, שתנשא לשוק, דפעמים שונאה אותו, ויש רק איסור לאו, ולהכי חיישינן שמא יהיה קל בעיניה.

ה. ולא נאמנת לומר מתה אחותה, שתכנס לביתו של בעל אחותה, ו. ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו שאייבם את אשתו, ז. ולא נאמן לומר מתה אשתו כדי שישא אחותה [שתי אחיות אסורות עליו, כששתיהן בחיים], כי רק האשה מדייקת להנשא שלא תאסר על בעלה, ולא האיש.

גמרא:

אדם שרוצה לזכות גט לאשתו, ע"י אחר, שיקבל את הגט במקומה, ויזכה בו, בגט, בשבילה, ותתגרש כשיגיע הגט ליד האחר, מדין "זכין לאדם שלא בפניו", אינו יכול. לעשות זאת כיון שהגט הוא חוב לאשה, ואין חבין לאדם ע"י אחר שלא בפניו.

ומסתפקת הגמרא: בעא מיניה רבא מרב נחמן: המזכה גט לאשתו על ידי שליח קבלה, שתתגרש מעכשיו, במקום יבם שיש לו אח, ועל ידי הגט תתפטר מהיבם, במקרה שימות הבעל; מהו, האם הגט חל, ופטורה מיבום, או לא.

מי אמרינן כיון דסניא ליה ליבם, ורוצה להתפטר ממנו, אם כן זכות הוא לה, וזכין לאדם שלא בפניו ומגורשת.

או דלמא, כיון דזימנין דרחמא ליה, שפעמים אוהבת את היבם, חוב הוא לה להתפטר מהיבם, ואין חבין לאדם שלא בפניו, ואינה מגורשת.

אמר ליה רב נחמן: תנינא, בין כשיצאה האשה מכאן בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה את עצמה ליבם, ובין כשיצאה מכאן בחזקה ליבם ובאה והחזיקה את עצמה שמותרת לשוק, הדין שחוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת, ולא אומרים שוודאי משקרת משום שנאה או אהבה ליבם.

ומוכח שספק הדבר.

אם כן, הוא הדין גבי מזכה גט, ספק הוא אם היא אוהבת את היבם וחוב הוא לה, או שמא שונאת אותו וזכות הוא לה, ולכן אם מת בעלה תחלוץ ולא תתייבם.

עוד מסתפקת הגמרא: אמר ליה רבינא לרבא: המזכה גט לאשתו על ידי שליח קבלה, שתתגרש מעכשיו, במקום קטטה. מהו,

מי אמרינן כיון דאית לה קטטה בהדיה, אם כן שונאת אותו וזכות הוא לה להתגרש. או דלמא, ניחא, על אף הקטטה מעדיפה להשאר תחת בעלה מאשר להשאר לבד דגופא עדיף לה, ואם כן חוב הוא לה להתגרש.

תא שמע: דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. האשה מעדיפה לישב בצוותא עם אחר ואפילו אם אינו מתאים לה כל כך, מלישב לבד.

ואם כן, חוב הוא לה הגירושין, אפילו במקום קטטה.

עוד מביאה הגמרא אופנים שאשה מעדיפה להשאר תחת בעלה.

אביי אמר: דשומשמנא גברא אפילו אם יש לאשה בעל גוץ כנמלה, כורסיה בי חרתא רמו לה, האשה מרגישה את עצמה חשובה בזה שהיא נשואה, ושמה את כסאה אצל החשובות, חורות הארץ.

רב פפא אמר: דנפצא גברא אפילו בעל שאומנותו מאוסה, שמנפץ צמר. תיקרי בסיפי בבא ותיתיב אינה בושה לקרותו על מפתן הבית לישב שם אצלו בפני הכל ^[4].

רב אשי אומר: דקולסא גברא אפילו מצאו בבעלה שמץ פסול לא בעיא טלפחי לקידרא, אפילו עדשים שהוא מאכל קל וזול, אינה מבקשת ממנו, כי העיקר אצלה הוא שייקרא שמו עליה.

תנא: וכולן, כל אותן נשים שבעליהן שפלים ומראות להם חיבה אינו אלא שמזנות תחתיהם וכשמתעברות ותולות עיבורן בבעליהן, ונוח להן באנשים כל שהן לפי שמזנות תחתיהם ^[5]:

הדרן עלך פרק האשה שלום

הערות

^[3] מניחה בבית דין עד שיתברר הדבר, תוי"ט.

^[4] רש"י כתובות ע"ה.

^[5] רש"י כתובות ע"ה.

פרק שש עשרה - האשה בתרא

המשנה הראשונה בפרק זה עוסקת באשה שמת בעלה בלא בנים, ואין ידוע אם חייבת ביבום, ומבררת המשנה שני אופני ספק:

האחד, באופן שספק אם יש לו בנים מאשה אחרת ופטורה מיבום ומותרת לשוק.

והשני, באופן שספק אם יש אח לבעלה ואין לה יבם.

מתניתין:

א משנה כיון שהובאה קודם מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא, ושיטת ר' עקיבא היא שיש להוציא מחשש עבירה, מביאים כמה הלכות בנושאים אחרים שיש בהן אותה מחלוקת. קידש אדם אחת מחמש נשים, ואין יודע אי זו מהן קידש, וכל אחת מהן אומרת: "אותי קידש" — אם אינו רוצה בהן, נותן גט לכל אחת ואחת כדי לפוטרה מן הספק, ומניח כתובה ביניהן, ומסתלק, ויישאר סכום הכתובה שנוי במחלוקת ביניהן, עד שיתברר מי זכאית בכתובה, אלו דברי ר' טרפון.

ר' עקיבא אומר: אין זו דרך מוציא מידי עבירה, שמא לא תקבל האשה שקידש באמת את הכתובה המגיעה לה, עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת מהן. וכן אם גזל אדם אחד מחמשה ואין יודע מאיזה מהם גזל, וכל אחד ואחד אומר: "אותי גזל" — מניח את סכום הגזילה ביניהן, ומסתלק והם ידונו ביניהם מי יקבל את דמי הגזילה, אלו דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: אין זו דרך מוציא מידי עבירה, עד שישלם את מלוא סכום הגזילה לכל אחד ואחד מהם.

ב גמרא תחילה מדייקים בלשון המשנה: "קידש אחת מחמש נשים "— קתני [שנה] כאן, ואילו "בעל אחת מחמש נשים לשם קידושין "— לא קתני [שנה], שבענין זה יש דין אחר. וכיוצא בו בסופה של המשנה: "גזל אחד מחמישה "קתני [שנה] כאן, ואילו "לקח" (קנה) לא קתני [שנה]. ולפי דקדוק זה מני מתניתין [כדעת מי משנתנו]: לא כדעת התנא קמא [הראשון] ולא כדעת ר' שמעון בן אלעזר?

ומה עניינה של מחלוקת זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא על מי שקידש אחת מחמש נשים, ואינו יודע איזו מהן קידש, שהכל מודים במקרה זה שמניח כתובה ביניהן ומסתלק. על מה נחלקו — על זה שבעל אחת מהן לשם קידושין, שר' טרפון אומר: מניח כתובה ביניהן ומסתלק, ואילו ר' עקיבא אומר: אין דרך להוציאו מידי עבירה עד שישלם לכל אחת ואחת, שכיון שקידש אשה בצורה בלתי הגונה — הרי זה מן הראוי לקנסו ולפצות את האשה שקידש ולא להסתפק בהעמדת דברים על הדין בלבד.

וכן לא נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא על מי שלקח (קנה) מקח מחמשה בני אדם ואין יודע מאיזה מהן לקח — שהכל מודים במקרה זה שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק. לא נחלקו אלא במי שגזל מחמשה, שאמר ר' טרפון: מניח גזילה ביניהם ומסתלק, ור' עקיבא אומר: אין דרך להוציאו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, שאין לו תיקון עד שמובטח הוא שאמנם השיב את הגזילה לבעליה.

ונדייק: מדקאמר [ממה שאמר] ר' שמעון בן אלעזר כי ב"קידש" ו"לקח" לא פליגי [אינם חלוקים], מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] שעליו הוא חולק סבר שפליגי [נחלקו] ב"קידש" ו"לקח", אבל ב"בעל" ו"גזל" מודה ר' טרפון. ומעתה, משנתנו מני [כדעת מי היא]?

אי [אם] כדעת תנא קמא — ליתני [שישנה] "קידש" וגם "לקח", ולא "גזל", שהרי לפי דעתו ב"גזל" מודה ר' טרפון, אי [ואם] כדעת ר' שמעון בן אלעזר — ליתני [שישנה] "בעל" ו"גזל"? שלדעתו רק בבעל נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא ולא ב"קידש"!

ומשיבים: לעולם יש לומר שמשנתנו כדעת ר' שמעון בן אלעזר היא, ומאי [ומה] פירוש "קידש" — כוונתו קידש בביאה. ותנא [ושנה] בלשון "קידש", להודיעך כחו של ר' עקיבא עד כמה הוא מחמיר,

דאף על גב דאיסורא דרבנן עבד [שאף על פי שרק איסור מדברי חכמים עשה בכך], שהרי לא בעל את האשה בזנות, אלא לשם קידושין, ועבר רק על דברי חכמים שאין מקדשים לכתחילה בביאה, בכל זאת קניס [קונס] אותו ר' עקיבא! מצד שני תנא [שנה] לשון "גזל", להודיעך כחו של ר' טרפון עד כמה הוא מיקל, דאף על גב דאיסורא דאורייתא עבד [שאף על פי שאיסור מן התורה עשה], מכל מקום לא קניס [קנס] אותו אפילו במקרה זה.

ג משנה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים והיה בנה עמהם, ואחר זמן באת (באה) האשה למקומה, ואמרה: "מת בעלי ואחר כך מת בני" — הרי זו נאמנת במה שהעידה, ומותרת להינשא ופטורה מן הייבום, שהרי כשיצאה למדינת הים היו לה בנים והיתה בחזקת מותרת לשוק. אבל אם אמרה: "מת בני ואחר כך מת בעלי" — אינה נאמנת להתייבם, ומכל מקום חוששין לדבריה שמא היא אלמנה מבעל בלא בנים, ולכן חולצת כדי להיפטר מזיקת היבם, ולא מתייבמת.

אם יצאה עם בעלה בלא בנים וחזרה לבדה והעידה: "ניתן לי (נולד לי) בן במדינת הים", ואמרה: "מת בני ואחר כך מת בעלי" — נאמנת אפילו להתייבם, שבחזקת שאין לה בנים יצאה. אבל אם אמרה "מת בעלי ואחר כך מת בני" — אינה נאמנת להיפטר בלא ייבום ובכל אופן חוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת.

אמרה, "ניתן לי (נולד לי) יבם במדינת הים", שכשיצאה המשפחה למדינת הים לא היה לה יבם, והיא אומרת שנולד בינתיים אח לבעלה, והוסיפה ואמרה: "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", או שאומרת: "מת יבמי ואחר כך בעלי" — בכל מקרה נאמנת לגמרי, שהרי כשיצאה לא היתה בחזקת זקוקה לייבום, ורק מפיה באה אלינו הידיעה שנולד יבם.

אבל אם הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ואמרה: "מת בעלי ואחר כך יבמי", או שאמרה: "מת יבמי ואחר כך בעלי" — אינה נאמנת, שכן אין האשה נאמנת לומר "מת יבמי" שתנשא לחוץ על פי עדות זו, ולא נאמנת לומר "מתה אחותה" של עצמה, כדי שתכנס לביתו (תינשא לבעל אחותה), ואין האיש נאמן לומר "מת אחי" כדי שייבם את אשתו של האח, ולא נאמן לומר "מתה אשתו" שלו, כדי שישא את אחותה של אשתו בהיתר. שלא סמכו חכמים על עדות בלתי שלימה אלא במקום של חשש לעיגון אשה.

ד גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן שאלה זו: המזכה גט לאשתו, שמינה אדם לקבל גט בשביל אשתו, ואמר זאת בלשון זיכוי, שמזכה לה גט, במקום שיש יבם, מהו? האם לומר: כיון דסניא ליה [שהיא שונאת אותו] את היבם, אם כן זכות הוא לה בקבלת הגט, שעל ידי כן נאסרת ליבם, וכלל הוא כי זכין לאדם שלא בפניו, ואין צורך בנוכחותו שימסור לה הגט, ואף כאן לא היה צריך להמתין, אלא מיד כשזיכה את הגט לשליח כבר נחשב הגט כבעל תוקף. או דלמא [שמא], כיון דזימנין דרחמא ליה [שפעמים היא אוהבת אותו את היבם], הרי גט זה חוב הוא לה, שעל ידי הגט היא נאסרת על היבם באיסור גרושת אחיו וכלל הוא שאין חבין לאדם שלא בפניו, וכל עוד לא קיבלה הגט לידה, אין לו תוקף.

אמר ליה [לו] רב נחמן: תנינא [שנינו] תשובה לדבר במשנתנו: וחוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת. שכן במשנתנו נאמר שחוששים בכל מקרה, גם כשעדותה באה לפוטרה מן היבם וגם כשעדותה באה כדי להתייבם, משמע שאין אנו מחליטים אם הייבום נחשב לה כזכות או כחובה, אלא שזה נשאר בגדר ספק.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: המזכה גט לאשתו במקום שהיתה קטטה ביניהם, מהו? וצדדי השאלה: כיון דאית [שיש] לה קטטה בהדיה [איתו] — זכות הוא לה בגט. או דלמא [שמא], ניחא דגופא עדיף [נוחיות של גופה עדיפה] לה, שהיא מעדיפה להיות נשואה, למרות הקטטה שבינה לבין בעלה? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה שאמר ריש לקיש, פתגם הוא שאומרות נשים: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת בצוותא מלשבת אלמנה, בודדה], משמע שאשה מעדיפה חברת בעל כלשהו על הבדידות.

אביי אמר: יש פתגם עממי אחר, שהיו אומרים: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה [זו שבעלה קטן כנמלה, שמים לה כיסא בין השרות], כלומר, היא מרוצה ומתגאה בזה שיש לה בעל כלשהו. רב פפא אמר פתגם אחר: דנפצא גברא תיקרי בסיפי בבא ותיתיב [זו שבעלה הוא מנפץ צמר, שמלאכתו נחשבת לבזויה, תזמין עצמה לסף הפתח ותשב שם] להראות לכל שהיא אשה נשואה.

רב אשי אומר פתגם זה: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא [זו שבעלה הוא מוכר קלחי כרוב, שמלאכתו בלתי חשובה, אינה רוצה אפילו עדשים לקדרה], שהיא שמחה כל כך שיש לה בעל עד שמוכנה לוותר מלקבל ממנו גם מזונות בסיסיים. על כל אלה מעירים, תנא [שנה החכם]: וכולן, כל הנשים הללו — מזנות ותולות בבעליהן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן בקדש א' מחמש נשים דנותן כתובה. משכחת זה בשכתב כתובה סתם לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו שיתן כתובה והלכו להם עדים וכל א' אומרת לי קדש וכתב כתובה או קנו מידו הא לאו הכי קי"ל ארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, דהכי אסיקנא בפ' אע"פ בכתובות (דף נ"ו).

הא דתנן בקדש אחת מחמש נשים דנותן כתובה. אפילו לדברי הגאונים ז"ל (רש"ג ובנו רה"ג בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קלג) שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב, הא משכחת לה בשכתב סתם כתובה לארוסתו, או שהיו שמותיהן שוין, או שקנו מידו שיתן כתובה והלכו להם העדים למדינת הים. אי נמי במודה שכתב ואינו יודע לאיזו וכל אחת אומרת לי קדש וכתב. ומיהו יש לומר דיש כתובה לארוסה אף על פי שלא כתב וכבר הארכתי בו בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מג, ב ד"ה מיגביא ועי"ש בד"ה והא שדחה דברי הרמב"ן כאן ועיין עוד בחי' הרשב"א קדושין סח, א ד"ה אמר רב).

מתניתין ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואחר כך בעלי נאמנת. פירוש משום דהיא בחזקת ליבם היתה עומדת, ואף עכשיו באותה חזקה בעצמה היא מחזקת את עצמה ולפיכך נאמנת. ואיכא למידק אמאי נאמנת לימא רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות, ומסתמא זו נתעברה וילדה ולד מעליא ובחזקת לשוק היא עומדת, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שהלך בעלה וצרתה (יבמות קיט, א) והלכך אדרבה כי קאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי לא להימנה, וכי קאמרה מת בעלי ואחר כך מת בני להימנה. ויש לומר כיון שיצאה זו בלא בנים וחזרה בלא בנים, לא יצאת זו מחזקתה הראשונה.

הא דבעא רבא מרב נחמן במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו. לא איפשיטא וחולצת ולא מתיבמת. ומסתברא דדוקא גבי יבם הוא דאיבעיא להו, אבל בבעל אפילו אשת מוכה שחין או שהיתה קטטה בינו לבינה ותובעת להתגרש אין חוששין כלל אלא חולצת או מתיבמת. מדאיבעיא ליה גבי יבם ולא בעי לה גבי אשת איש דעלמא בריש פרק קמא דגיטין (טו, א). ועוד דהתם בפרק קמא דגטין מוכח הכין בהדיא בגמרא דבני מערבא (ה"ה) דגרסינן התם גבי מתניתין דחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה, ר' חייא בר ווא א"ר יוחנן בעי הגע עצמך שהיתה אשתו מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה כו' ומסקנא דלא. ובפרק האומר התקבל נמי גרסינן התם (ירושלמי שם פ"ו ה"א) בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא ההיא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, התיב ר' שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש, אני אומר שמא חזר בה (ועיין רשב"א גיטין סב, ב ד"ה האומר וב"י אה"ע סי' קמ).

לא זו הדרך מוציאתו מידי עביר' פי' לצאת ידי שמים עד שיתן כתוב' לכל א' וא' פי' ואתיא כפשוטה כמ"ד יש כתוב' לארוס' מתקנ' חכמים ולמ"ד אין כתובה לארוסה מיירי בשכתב לה אלא שקנו מידו סתם או שהלכו עדים למ"ה והא דרשב"א ות"ק כתי' בסדר נזיקי' בס"ד:

המזכה גט לאשתו במקום קטטה וא"ת ונשאל את פיה אם היא רוצה וזכות הוא לה וי"ל דבמילתא דהוי חוב אע"ג דלכי ידע' אמרה ניחא לי אין זכין לו למפרע וכדכתי' בפ' יש נוחלין מר"ה הר"ם ובהכי סליק פרקא תושבחתא למארי שמיא וארקא:

א"ל אף אנן נמי תנינא חוששין לדבריה וחולצת. פי' [רש"י] דחוק [בזה] ונראה דודאי לעולם קים ליה דסניא ליבם דהתנן אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא וקא מיבעיא ליה א) אי אמרה מת יבמי רחמא ליה וחיב הוא לה ומייתי סייעתא ממתניתין מרישא דמת בני ואח"כ בעלי אינה נאמנת להתירה ליבם [אלמא זימנין] דרחמא ליה. ואשה שנפלה לפני קטן או לפני מומר אומר ר"ת דנאמנת דלא שייך למימר רחמא ליה:

מתניתין קידש א' מה' נשים ואינו יודע איזו מהן קידש כל אוז"א אומרת אותי קידש נותן גט לכל או"א ומניח כתובה ביניהן ונסתלק דברי ר' טרפון ור' עקיבא אומר לא. זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל או"א אם אנו רוצה לישא את כולן. ומיכן מוכח שיש כתיבה לארוסה בתנאי ואע"ג דלא כתב לה. דליכא לאוקומי מתניתין בדכתב לה שא"כ אמאי אינו יודע ניחזי למאן כתב אלא מפני דלא כתב לה. פליג ר' עקיבא ומשום דעבד איסורא אבל בקידש דלא עבדי איסורא מודה לר"ט אבל השתא דתני קדש חזינן דאפי' בקדש דלא עביד איסורא פליג ר"ע וה"ה דפליג בלקה וא"י ממי לקח. ותו דייקינן גזל קתני לקח לא קתני ואי היה תני לקח ה"א דוקא בלקח וקדש דלא עבדי איסורא פליג ר"ט אבל בגזל דעביד איסורא מודה לר"ע אבל השתא דתני גזל חזינא דאפי' בגזל דעביד איסורא פליג ר"ט וה"ה בבעל. ושמעינן השתא ממתני' דבין בקדש ולקח ובין בגזל ובעל פליגי ולא אתיא מתני' לא כת"ק ואל כרשב"א ד"ר שמעון בן אלעזר סבר דמודה ר"ע בקדש ולקח ולא פלי אלא בבעל וגזל ומתני' קתני דאפי' בבעל וגזל פליגי דתניא ארשב"א לא נחלקו ר"ט ור"ע על שקדש א' מה' נשים ואינו יודע איזו קדש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שבעל שר' טרפון אומר מניח כתובה ביניהן ומסתלקח ור"ע אומר עד שיתן כתובה לכל או"א. ולא נחלקו ר"ט ור"צ על שלקח מקח מה' בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שגזל שר"ע אומר נותן דמי גזילה לכאו"א מדקאמר רשב"א דבקדש ולקח לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי מני אי ת"ק ליתני קדש ולקח אי רשב"א ליתני בעל וגזל. וק' אמאי דייקי' מכלל דת"ק סבר בקדש ולקח פליגי אבל בבעל וגזל לא פליגי ומדחקא לפרושי מתני' מאי קדש קדש בביאה ולוקמי' כרשב"א. נסיק אפילו מכלל דת"ק סבר דבזה ובזה פליגי ותיתי מתני' כת"ק. ובתוספתא מצאתי בפירוש שהי' אומר ת"ק דוקא בקדש ולקח פליגי אבל לא בבלע וגזל. דתניא בפ' האשה, קדש א' מה' נשים ואין ידוע איזו מהן קידש כאו"א אא"ק שמניח כתובה ביניהן ומסתלק לא נחלקו אלא על שבעל ולא נחלק על של"מ ואין ידוע שאיזה מ"ל וכאו"א אומר ממני לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ועל מה נחלקו על שגזל. ונ"ל דהג מכלל דת"ק סבר דבקדש ולקח פליגי אלמא בפי' אמר ת"ק הכי. ומהדר לעולם רשב"א הוא ומאי קדש דקדש בביאה ותנא קדש להודיעך כחו דר"ט דאע"ג דאיסור דרבנן עביד קניס ותנא גזל להודיעם כחו דר"ט דאע"ג דעביד איסורא דאורייתא לא קניס אבל בקדש ולקח גם ר"ע מודה שמניח כתובה ודמי מקח ביניהן ונסתלק וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בפ' הכותב:

מתניתין האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת. מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת. וחוששי' לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. פי' כשהלכה היא ובעלה ובנה היתה בחזקת מותרת לשוק ואסורה ליבם הלכך כשאומרת מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת ונשאת לשוק וכשאומרת מת בני ואח"כ מת בעלי ואני מותרת ליבם אינה נאמנת לעקור חזקתה ומיהי לשוק לא שרינן לה בחוקתה קמייהא משום דשיותה אנפשה חתיכה דאיסורא הלכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת:

מתניתין ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ מת בלי נאמנת. בעלי ואח"כ בני אינה נאנמת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת פי' כיון שיצאה בחזקת שאין לה בנים ואם ימות בעלה היא זקוקה ליבם ועכשיו שאומרת ניתן לי בן ומת אם אומרת מת בני ואח"כ בעלי נאמנת ומתיבמת משום דמוקמה נפשה אחזקה קמייתא אבל כשאומרת מת בעלי ואח"כ מת בני ואני פטורה לינשא בשוק אינה נאנמת מפני שעוקרת חזקתה. מיהו ליבמה אסירא משום דשויה לפשה חתיכה דאיסור אהלכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת:

מתניתין ניתן לי יבם במד"ה מת בעני ואח"כ יבם יבמו ואח"כ בעלי נאמנת. פי' שהיא הלכה בחזקת היתר לשוק אם ימות בעלה משום הכי נאמנת דאוקי נפשה אחזקתה:

מתניתין הלכה היא ובעלה ויבמה למד"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי יבמי וא"כ מת בעלי אינה נאנמת שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה וכן אין האיש נאמן לומר מה אחי שאיבם את אשתו ול אמתה אשתו שאקח את אחותה. פי' כיון שהלך בעלה ויבמה ועומדת בחזקת איסור לשוק אינה נאנמת לומר מת יבמי שתהא מותרת לשוק:

בעא מיני' רבא מר' נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מוה. פי' שעשה שליח לקבלה וזכה הוא על ידו שתתגרש בו מעכשיו שאמר לו זכה גט זה בעבור אשתי (הכא המזכה דבר לחברו שלא בפניו) כיון דסניא לה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו. [אל"ת]. פי' מרישא פשיט דהלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בני ואח"כ בעלי שמחבבת עצמה ליזקק ליבום ואי' קי"ל דסנייא ליה תהא נאנמת דנימא ביה כמאה עדים שמזקקת עתמה ליבום ואע"ג דמפקה עצמה מחזתה תהא נאנמת ותתיבם כיון שמעידה חובתה אלא ודאי מדתני' אינה מתיבמת ש"מ דחיישינן דילמא רחמה ליה מש"ה קאמרה הכי וגבי גט נמי זמנין דרחמה לה לחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו הלכה חולצת ולא מתיבמת. אמר ליה רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית ליה קטטה בהדה זכות הוא לה או דילמא ניחא דגופא עדיף לה. ת"ש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו והלכך לא קים לן דזכות הוא לה וחולצת ולא מתיבמת. עיין בערך י"ג בספר המכריע.

בפרש"י בד"ה קידש קתני כו' אבל בעל לא קתני דליפלוג רבי טרפון דכיון דעשה בה מעשה וגינה כו' עכ"ל יראה שדקדק לפרש דקידש קתני אבל בבעל מודה רבי טרפון משום דגינה אותה ולא בעי לפרש דקידש קתני ובבעל מודה רבי טרפון משום דאיסורא עבד כדאמרינן לקמן דא"כ אמאי פליג רבי טרפון בגזל כיון דאיסורא דאורייתא עבד אבל אי משום טעמא דגינה אותה מודה רבי טרפון בבעל מצינן למימר שפיר דפליג בגזל אך קשה לפי זה מהך סברא גופה הוי מצי למעבד לקמן צריכותא אבעל וגזל דמתניתין דאשמועינן בעל להודיעך כחו דרבי טרפון דאע"ג דגינה אותה לא קניס ותנא גזל להודיעך כחו דרבי עקיבא ועוד קשה לפירושו דאם בא לתת טעם לפי סברת המקשה השתא דלא פליגי בבעל ופליגי בגזל א"כ לא ה"ל למשתק נמי מלתת טעם השתא לפי סברת המקשה אמאי פליגי בקידש ולא פליגי בלקח דהא בתרוייהו לא עבד איסורא וצ"ע:

תוס' בד"ה א"ל תנינא וחוששין לדבריה וא"ת האי דאינה מתייבמת כו' עכ"ל סמכו דבריהם אלו אסיפא ולא ארישא דקתני חוששין לדבריה וחולצת משום דמשמע להו דמחדא בבא קפשיט דאל"כ ה"ל למפשט מאינה נאמנת דרישא ודסיפא דאינה נאמנת ברישא משום דמרחמא ליה ובסיפא משום דזימנין סניא ליה אלא ע"כ דמחדא בבא קפשיט דקתני בכל חדא בבא אינה נאמנת וחוששין לדבריה דע"כ אית לן למימר דזימנין רחמא ליה וזימנין סניא ליה וניחא להו למימר דמאינה נאמנת וחוששין לדבריה דסיפא קא פשיט דהשתא דייק ליה שפיר הא דאינה מתייבמת לאו משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הוא מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין כמ"ש התוס' (ב) דארישא ליכא למידק הכי וק"ל:

גמ' אביי אמר דשומשמנא כו'. נ"ב כפול הסוגיא בפ' המדיר (כתובות דף ע"ה:)

שם גברא תיקריה בסיפיה כו' כצ"ל:

סליק פרק האשה שלום :

במשנה ומניח כתובה ביניהן. עתוי"ט ד"ה ומניח הב' דמשמע מדבריו דהקושיא בב"מ שם הוא מן לא יטול. אבל ע"ש דנראה דהקושיא הוא מואם נטל לא יחזיר עי' בפי' התוס' שם (כה ב) וכ"נ שהבין כן המהרש"א שם (בדף לז):

גמרא מדקאמר רשב"א כו' מכלל דתק"ס פליגי. הן בלקח איתא להדיא בב"ק (קג ב) מעשה בחסיד אחד שלקח כו' בא לפני ר"ע כו' עד שתשלם לכאו"א ופרש"י דפליג על רשב"א. ועי' ב"מ (לז ב) תד"ה ומי. ועי' בהגר"א שו"ע חו"מ סי' רכ"ב סק"ג:

במשנה (ב') מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת. לכאורה מ"ש דנאמנת לומר מת בעלה ותתייבם כדבר"פ ועי' לעיל (צד א) בתד"ה כי תיבעי הא' מה שיישבו בזה ונ"ל להוסיף טוב טעם דדוקא היכא דמתקלקלה אח"כ בסופה על בעלה הוא דהימנוה אבל הכא איכא למימר דזה אמת שמת בעלה וא"כ תו לא מתקלקלא גביה כיון שכבר מת:

תד"ה דקולסא. קלסי כרוב. נ"ב כדתנן פ"ג דערלה:

דְּשׂוּמְשְׂמָנָא גַּבְרָא, כּוּרְסָהּ בֵּי חָרְתָּא רָמוּ לָהּ. קשא למה דמו אותו לנמלה ולא דמוהו לפרעוש שהוא קטן מנמלה והוה ליה למימר דפרעושא גברא?
ונראה לי בס"ד כי הנמלה דרכיה מחוכמים וכמו שנאמר (משלי ו, ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ, ואלו אינשי מדברים בהשכל דאם בעלה קצר קומה שהוא מאוס מצד מראה קומתו וגם עוד אין לו דעת ותבונה מי ישים כסא לאשתו בין החשובות חורי הארץ הלא ודאי גם אשתו תהיה בזויה כמוהו שהוא בזוי בעיני הכל! ורק מי שהוא קצר קומה הרבה שהוא מאוס מצד קומתו אך מלא דעת ותבונה שהכל צריכים לו ליקח ממנו עיצה הנה זה גם אשתו תתכבד לשום לה כסא בין נשים יקרות מפני שרואין שמכבדין בעליהן את בעלה ואז גם הן יכבדוה.

דְּנַפְּצָא גַּבְרָא, תִּיקְרִי בְּסִיפֵי בָּבָא וְתֵיתִיב. פירוש מי שמלאכתו לנפץ הצמר הנה הוא מאוס הרבה ומזוהם מכח אבק ועפרורית של הצמר ועם כל זה אשתו חושבתו בכלל בני אדם החשובים ומזדמנת בסף הבית ויושבת וממתנת על ביאתו כאלו הוא אדם חשוב ומתפארת בו.

דְּקוּלְסָא גַּבְרָא, לָא בָּעִי טְלָפָחֵי לְקִידְרָא. פירש רש"י קולסא שמץ פסול משפחה, ודוחק! ועוד לפי זה למה מזנה כמו שאמרו בברייתא וְכֻלָּן מְזַנּוֹת וְתוֹלוֹת בְּבַעֲלֵיהֶן?
ונראה לי בס"ד קולסא הוא העץ של הכרוב (לאהנ"א) שנקרא קוּלְסָא כמו שאמרו במשנה דעוקצין בפרק קמא (משנה עוקצין א, ד) שורשי קולסי כרוב וזה העץ דרכו להיות קצר ועב הרבה ויש בו גבשושית מגבו ומלפניו וזה בעלה כמו זה קולסא דכרוב ועם כל זה חפצה בו מפני שאז נקראת אשה שיש לה בעל ובכן אפילו תבשיל עדשים שהוא בזול ומאכל עניים אינה רוצה ממנו.
ועוד נראה לי בס"ד קוּלְסָא רוצה לומר ליסטים מזויין מלשון גדי מקולס שזה ודאי דרכו לצערה מפני שעסקיו רעים ועם כל זה היא חפיצה בחברתו כדי שיקרא שם בעל עליה וכמו שאמרו במדרש רבא בראשית פרשה ך' (בראשית רבה כ, ז) מעשה באשה אחת משל בית טברינוס שהיתה נשואה ללסטים אחד והיה בעלה מצערה שמעו חכמים ובאו אצלה להוכיחו כיון שבאה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה לקיים מה שנאמר (בראשית ג טז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, ופירש רש"י רמזה להם אף על פי שהיא חשובה כמנורה של זהב והוא רק כנר של חרס שעל גבה אפילו הכי אוהבת אותו! עיין שם וכן הענין כאן.

מתני' נותן גט לכל אחת. אם אינו חפץ לישא את כולן: גמ' קידש קתני. דאיכא למימר התם הוא דקאמר ר' טרפון דמניחה ביניהם דלא עשה מעשה אבל בעל לא קתני דליפלוג ר' טרפון דכיון דעשה בה מעשה וגינה אותה בקדושי ביאה צריך להוציא עצמו מידי עבירה וליתן לכולן: גזל קתני. דהואיל ואיסורא עבד קניס ליה ר''ע אבל לקח מקח מחמשה ואין יודע אי זהו לא קתני דלקנסיה ר''ע: מכלל דת''ק פליג עליה. ואמר בקידש ולקח פליגי דליכא איסור כולי האי אבל בבעל וגזל אפי' ר' טרפון מודה: ומאי קידש קידש בביאה. דגינה אותה ואפ''ה פטר רבי טרפון ולא תימא ליתני גזל ולא איבעי קידש דתרוייהו איצטריך תנא קידש בביאה להודיעך כחו דר''ע דאיסורא דרבנן הוא קעביד דרב מנגיד אמאן דמקדש בביא' ואין כאן איסורא דאוריי' אפ''ה קניס: מתני' מת בעלי ואח''כ מת בני. והריני מותרת לשוק נאמנת שהרי בחזקת לשוק יצאה והפה שאסר הוא הפה שהתיר: אינה נאמנת. להתייבם לו וחוששין לדבריה דאפקה נפשה מחזקה ולא מישתריא בלא חליצה דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא מעלמא: ניתן לי בן. והיא הלכה בלא בן ובחזקת עתידה לייבם: ניתן לי יבם. שהלכה חמותי במדינת הים והיא הלכה בחזקת שאין לה יבם: מת בעלי ואח''כ מת יבמי כו'. דתרוייהו קשריא נפשה לשוק נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר: גמ' המזכה גט לאשתו. שעשה שליח לקבלה וזיכה לה ע''י שליח שתתגרש מעכשיו: במקום יבם. שיש לו אח ונתכוון לפוטרה הימנו דשלא במקום יבם והוא בא לגרשה פשיטא לן דלא מיגרשה עד שתגיע לידה דאין חבין לאדם שלא בפניו אלא הכא מי אמרי' זכות הוא לה כו': וחוששין לדבריה. מדקתני בתרוייהו חוששין ביצאה בחזקת [היתר] לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמה אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא ליה קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה ומדקתני נמי בחזקת יוצאה ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח''כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרי' ודאי משקרא ומשום דסניא ליה קאמרה אלמא זימנין דלא סניא ליה אלמא מספקא לן וגבי מזכה גט נמי מספקא לן אי רחמא ליה וחוב הוא לה אי סניא ליה וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתייבם: טן דו. גופים שנים כל דהו בעל: דשומשמנא גברא. גוץ כנמלה: כורסיה בי חרתא רמיא. מחזקת עצמה כנשואה ונותנת כסאה אצל חשובות חורות הארץ: דנפצא. אומנתו מאוסה מנפץ צמר: דקולסא גברא. שמץ פסול משפחה: טלפחי. עדשים שהוא מאכל קל ואין חסרון כיס כל כך אינה שואלת ממנו אך יקרא שמו עליה:

אמר ליה תנינא וחוששין לדבריה. וא''ת האי דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסור' וי''ל דדייק מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשים לחלוץ אי נמי משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה: דקולסא. מוכר קלסי כרוב: :

יבמות קיח ע"ב