יבמות קיט ע"ב

יבמות קיט ע"ב - Steinsaltz

In the first clause of the mishna, the legal presumption is that this widow is obligated to enter into levirate marriage, but in a majority of cases she will actually be permitted to marry a man from the general public, because it is statistically probable that her rival wife had a child. A legal presumption is not as significant as a majority, meaning that the majority carries more weight than the presumption, and she should be permitted to marry immediately. But bring the minority who miscarry into consideration, and join this to the legal presumption, and it becomes similar to an even balance of half and half. Those who miscarry detract from the strength of the majority, causing it to be equal in legal significance to the legal presumption. Therefore, the ruling is that she shall not marry any man who is not her yavam and she shall not enter into levirate marriage either.

However, in the latter clause, the legal presumption is that the widow is permitted to marry a man from the general public, since her late husband had no brothers initially. And in a majority of cases her mother-in-law will not have had another son, and therefore the widow will actually be permitted to marry a man from the general public. Consequently, the possibility that her husband has a brother, necessitating levirate marriage, is not taken into account because it is a minority of a minority, i.e., it is a minority and it contradicts the legal presumption, and even Rabbi Meir is not concerned about a minority of a minority.

§ It was taught in the mishna that in the case of a woman whose husband and rival wife went overseas and then her husband died, she shall not marry and shall not enter into levirate marriage until she knows whether her rival wife is pregnant. The Gemara asks: But must she wait indefinitely? She should be permitted to perform ḥalitza on account of the uncertainty and then marry another man.

Ze’eiri said: In order for herself [le’atzma] to be permitted to marry, she must wait three months after performing ḥalitza, since every woman must wait three months after her husband’s death before she marries again. Additionally, due to the concern for the possibility that her fellow wife may be pregnant, she must wait nine months, after which time that wife would have given birth had she been pregnant, and then she performs ḥalitza whichever way you look at it. If her rival wife gave birth in the meantime, she is permitted to marry anyone she wishes, and the ḥalitza is superfluous; if her rival wife did not give birth, necessitating levirate marriage, she is exempted by the ḥalitza. However, she may not perform ḥalitza earlier because ḥalitza performed while any wife of the deceased husband is pregnant is ineffective.

Rabbi Ḥanina said: For those concerns relating to herself she must wait three months, as explained, but for concerns related to her fellow wife’s possible pregnancy she must wait indefinitely, until it is verified whether or not that wife gave birth. The Gemara challenges Rabbi Ḥanina’s opinion: But let her perform ḥalitza whichever way you look at it, since, whatever happened, after nine months she may certainly perform ḥalitza.

Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin both say in explanation of Rabbi Ḥanina’s opinion: It is a rabbinic decree lest there be viable offspring of that other wife. If so, her ḥalitza is superfluous, since she was exempt from both levirate marriage and ḥalitza; and then it transpires that you necessitate an announcement on her behalf stating that she is permitted to the priesthood, as a woman who has undergone ḥalitza is forbidden to a priest, but in this case it has become clear retroactively that she did not undergo ḥalitza.

The Gemara asks: And so let an announcement be necessary for her if a viable offspring is found. The Gemara answers: Perhaps there will be people who were present at the ḥalitza ceremony but were not present at the announcement that she is permitted to marry a priest, and if this woman marries a priest they will mistakenly say: They are permitting a ḥalutza to marry a priest.

The Gemara deliberates further about this: We learned in a mishna (Yevamot 118b): If a woman says: A son was born to me in a country overseas, and she also said: My son died, and then my husband died, she is deemed credible. However, if she said: My husband died and then my son died, she is not deemed credible about the sequence of events, but even so one must be concerned about her statement that her husband died childless. Consequently, she must perform ḥalitza, but she may not enter into levirate marriage.

The Gemara says: Just as there is concern about an announcement for the priesthood, let us be concerned that perhaps witnesses will eventually come and testify that the sequence of events was as she said, rendering her ḥalitza superfluous. And then it transpires that you necessitate an announcement on her behalf stating that she is permitted to the priesthood, and nevertheless the mishna instructs her to perform ḥalitza. Rav Pappa said: There it is referring only to a divorced woman, who was divorced from a previous husband, so that she is already prohibited from marrying a priest in any case. Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: It is referring to a case where she said: He and I were hiding alone with our son in a cave. Consequently, there is no concern that witnesses will come and testify about the sequence of the events.

MISHNA: If there are two sisters-in-law married to two childless brothers who testify about their marital status, and this one says: My husband died, and that one says: My husband died, although each one of them is deemed credible with regard to her own status as a widow, this one is prohibited from marrying due to the possibility that the husband of that other sister may be alive, obligating her in levirate marriage, and that one is prohibited from marrying due to the husband of this sister, according to the same rationale. Although each is accorded credibility as to her own husband’s death, the halakha is that sisters-in-law are among the five types of women not accorded credibility with regard to each other’s permissibility to marry because of possible conflicts of interest.

If this one has witnesses to her husband’s death, and that one does not have witnesses, then the one who has witnesses is prohibited from marrying, as there are no witnesses to the death of her yavam to exempt her from levirate marriage; but the one who has no witnesses is permitted to marry based on her own testimony that her husband died combined with the witnesses’ testimony exempting her from levirate marriage. If this one has children and that one has no children, then the one with children is permitted to marry, as she herself is deemed credible with regard to her husband’s death, and her children exempt her from levirate marriage. But the one without children is prohibited from marrying, as the death of her yavam has not been corroborated independently of her sister-in-law’s testimony.

If there were two additional yevamin with whom these two widows entered into levirate marriage, and then the yevamin died childless, the women are prohibited from marrying, since the concern about an additional living yavam still remains. Rabbi Elazar says: Since these women were permitted to marry the living brothers-in-law, as the testimony of each was deemed credible with regard to her own status, they are permitted, from then on, to marry any man because their statements, taken together, indicate that neither one is obligated to enter into levirate marriage.

GEMARA: It was taught in a baraita: If this one has witnesses that her husband died and also has children, and the other has neither witnesses nor children, they are both permitted to marry. This is because the woman who has children is exempt from levirate marriage, and the woman who has no children may rely upon the witnesses’ testimony that her yavam died.

It was taught in the mishna: If they both entered into levirate marriage and then the yevamin they married died, they are prohibited from marrying. Rabbi Elazar says: Since they were permitted to marry the yevamin, they are permitted to any man.

Rava raised a dilemma: What is Rabbi Elazar’s reasoning? Is it because he holds in general that one rival wife may testify for another rival wife about her husband’s death, and he similarly holds that all of the five types of women who are presumed to have a conflict of interest with each other may testify for one another nonetheless? Or perhaps it is because she would not cause herself injury. Although she would be suspected of lying and saying that her husband died in order to harm her rival wife, if she herself enters into levirate marriage it can be assumed that she was telling the truth, because if she does so while her husband is actually alive, she would be committing incest with her brother-in-law. Consequently, her rival wife is also permitted to marry on the basis of her testimony.

The Gemara asks: What is the practical difference between the two reasons?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - ב

רישא דמתניתין, שמדובר בה באשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, והוחזקה בשעת יציאה שאין לו בנים, יש לה חזקה שהיא נופלת לייבום.

וכנגד החזקה הזאת יש לנו רובא, דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומסתמא ילדה צרתה, ונפטרה מיבום, ומותרת לשוק.

וכשיש חזקה כנגד רוב, החזקה לא עדיף כוחה כי רובא, אלא אדרבה, רוב עדיף. ^[11] דרובא וחזקה, רובא עדיף [קידושין פ'].

וכאן, הרוב מתירה לשוק, והיינו צריכים להתירה.

אך אייתי מיעוטא דמפילות, סמוך ותצרף אותו לחזקה. ^[12] ואז הוה ליה הספק שמא ילדה צרתה חשוב כפלגא ופלגא, ודינו כספק השקול.

ולכן ברישא, לא תינשא האשה לשוק, ולא תתייבם ליבם. כי לא אזלינן לא בתר חזקה ולא בתר רובא

אבל בסיפא, שמדובר בה שיצאה חמותה בלא יבם, והוחזקה האשה בהיתר לשוק.

וכמו כן גם רובא, שרוב העוברים הם נפלים ונקבות [כדאמרינן לעיל] מתיר אותה לשוק. וכנגד זה עומד ספק, שמא ילדה חמותה זכר, והרי היא זקוקה לייבום, כי על כל פנים יש מיעוט שיולדות זכרים.

וכיון דהוי ליה מיעוט הזכרים המחייבה בייבום כשהוא עומד מול החזקה של היתר לשוק, וגם מול רוב הנקבות והנפלים נחשב למיעוטא דמיעוטא.

ולמיעוטא דמיעוטא - לא חייש רבי מאיר. ^[13]

ולכן בסיפא אינה חוששת, ומותרת לשוק, ואע"ג שיש מיעוט לאוסרה.

שנינו במשנה: אשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא לשוק ולא תתייבם ליבם:

ותמהינן: ולעולם [בתמיה], וכי יש לה להמתין לעולם עד שיתברר אם היתה צרתה מעוברת אם לאו?

ומדוע לא תחלוץ מיד, ואפילו אין ידוע לה אם נתעברה צרתה, אם לאו, כי בין אם היא חייבת בייבום ובין אם היא פטורה ממנו, מותרת להנשא לשוק אחר החליצה, מיד.

שהרי ממה נפשך היא מותרת:

אם היתה חייבת בייבום, הרי החליצתה פוטרתה.

ואם היא פטורה מייבום, חליצתה לא מעלה ולא מורידה.

ומשנינן: אמר זעירי: לעצמה, אפילו אין לה צרה, צריכה היא להמתין שלשה חדשים, להבחין שמא מעוברת היא מבעלה.

ואפילו ודאי אינה מעוברת ממנו, וכגון שהיה בעלה במדינת הים יותר מג' חדשים, ואחר כך מת, בכל זאת צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מותו, כדאמרינן בפרק החולץ [מב ב], שאפילו אשה שאין חשש שמא מעוברת היא, ולא שייכת אצלה המתנה לצורך הבחנה, צריכה להמתין ג' חדשים.

אך בשביל חברתה, לדעת שמא מעוברת היא צרתה, צריכה היא להמתין תשעה חדשים, וחולצת לאחר ט', ^[14] ממה נפשך, בין חייבת בייבום בין פטורה, ומותרת להנשא לשוק.

אך אינה יכולה לחלוץ ולהנשא בתוך ט', כי שמא חברתה מעוברת היא, והולד הוא של קיימא. וכיון שכן, הרי היא נפטרת מהייבום רק על ידי הולד, ולא ע"י חליצה. והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.

ואם תנשא בתוך ט' חדשים ממיתת הבעל, שמא לא נפטרה בחליצתה, ועדיין אסורה היא לשוק, כל זמן שלא ילדה צרתה.

אבל לאחר ט' חדשים, היא ממה נפשך מותרת. כי אם היתה צרתה מעוברת, הרי כבר ילדה, והולד פטרה מיבום.

ואם לא נתעברה צרתה, והיתה האשה חייבת ביבום, הרי היא נפטרה בחליצה. ^[15]

ב. רבי חנינא אמר: לעצמה צריכה היא להמתין שלשה חדשים.

לחברתה, בשביל חברתה, שמא מעוברת צרתה, לעולם לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע בבירור אם יש לצרתה ולד אם לאו.

ומקשינן: ותחלוץ לאחר ט', ממה נפשך, אפילו לא ידוע לה אם יש ולד לצרתה, ותנשא לשוק.

שהרי אם ילדה צרתה, היא נפטרה מיבום ע"י הולד.

ואם לא ילדה צרתה, חליצתה פוטרתה! ומשנינן: אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, אמרי תרוויהו: הטעם הוא משום גזירה, שמא יהא הולד בן קיימא, והולד הוא שפוטרה מיבום.

וכשיתברר הדבר שנפטרה בגלל הולד, ולא היה צורך בחליצה, נמצא אתה מצריכה כרוז, להודיע שאינה בכלל חלוצה שפסולה אפילו לכהן הדיוט, אלא מותרת היא לכהונה.

ומקשינן: מאי אמרת, שאינה יכולה לחלוץ לאחר ט', כי שמא תמצא חליצתה מיותרת ואתה מצריכה כרוז שיודיע שהיא מותרת לכהונה.

וליצרכה כרוז, ומה גרוע בכך?

ומשנינן: יש לנו לחשוש דילמא איכא אינשי דהוי בשעת חליצה בבית דין, וראו בחליצתה, ולא הוי שמעו בהכרזה.

ואותם האנשים, כשיראוה נשאת לכהן ואין מוחה בידה, אמרי, קשרו רבנן חלוצה לכהן.

ופרכינן: תנן במתניתין לעיל [קיח ב]: אשה שיצאה בלא בנים, וחזרה ואמרה:

א. ניתן לי בן במדינת הים. והוסיפה בתוך כדי דיבור, ואמרה: מת בני ראשון, ואחר כך מת בעלי, וזקוקה אני ליבום - נאמנת היא להתירה ליבם. ^[16]

ב. אבל, אם אמרה ניתן לי בן במדינת הים, ומת בעלי ראשון, ואחר כך מת בני ופטורה אני מן הייבום - אינה נאמנת להתירה להינשא לשוק.

שהואיל ובחזקת ייבום יצאה, חיישינן שמא משום ששונאת היא ליבם, ולא רוצה ליפול לפניו, אומרת כן כדי לפטור עצמה ממנו.

ומכל מקום, חוששין לדבריה שמא אמת הן.

וכיון שאינה נאמנת, דינה הוא, שחולצת כדי להתירה להנשא לשוק, ולא מתייבמת, היות שחוששין לדבריה שמא אמת הם, ואינה זקוקה ליבם, אלא אסורה היא לו.

ומדוע תחלוץ? ליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה, שמת בעלה ראשון ואחר כך בנה, ופטורה מן הייבום, ולא היתה זקוקה ליבם כלל מעיקרא, ואין חליצתה כלום, ונמצא אתה מצריכה כרוז שמותרת היא לכהונה.

ומוכח שלא גזרינן כך, ואם כן, מדוע אמר רבי חנינא שאינה חולצת לעולם משום גזירה זו.

ומביאה הגמרא שני תירוצים:

א. אמר רב פפא, שם מדובר בהיתה האשה גרושה כבר מאיש אחר. ^[17]

ולכן, אפילו אם תהיה חליצתה מיותרת, שאינה כלום, כבר פסולה היא לכהונה עולמית משום גרושה, וליכא כרוז.

ב. רב חייא בריה דרב הונא אמר: באמרה "אני והוא נחבאנו במערה", ואין איש עמנו שיכול לבוא ולהעיד. ואין חשש שיבואו עדים ותצטרך כרוז.

לכן, שם תחלוץ, היות ואין חשש שתצריכנה כרוז לכהונה. אבל במשנתנו, שיש חשש שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה, גזרינן שלא תחלוץ לעולם, שמא יראה אדם בחליצתה ולא ישמע הכרוז. וכשיראנה נישאת לכהן, יאמר: התירו רבנן חלוצה לכהונה.

מתניתין:

שנינו במשנה לעיל [קיז א]: הכל נאמנין להעיד על האשה שמת בעלה, חוץ מחמש נשים, וביניהן יבמתה.

וכהמשך לכך, אומרת המשנה, שאם היו:

שתי יבמות, נשותיהם של שני אחים, שדין כל אחת מהן שבמיתת בעלה היא נופלת לפני בעלה של השניה ליבום.

ואם מתו שני היבמים, נמצא שאין להן יבם, והרי הן מותרות לשוק.

ובאות עתה שתי היבמות לפנינו, כאשר:

זו אומרת מת בעלי. והרי היא נאמנת. ^[18]

וזו אומרת מת בעלי, והרי היא נאמנת.

ואף על פי כן, שתיהן אסורות לשוק.

זו שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו השניה, שהוא יבמה.

ושמא חי הוא, וזקוקה היא לו ליבום.

ואף על פי שאשתו אומרת שהוא מת, אינה נאמנת בעדות זו להעיד עבור חברתה, אלא רק לעצמה.

שהרי היא אחת מחמשת הנשים, ששנינו לעיל שאינן נאמנות להעידה להתירה לשוק.

וכן זו השניה שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו הראשונה, שהוא יבמה, ושמא זקוקה היא לו.

ובאותן הנשים: אם לזו יש עדים ^[19] שמת בעלה, ולזו אין עדים על מיתת בעלה,

אותה אשה שיש לה עדים על מיתת בעלה אסורה להינשא לשוק, כי שמא בעלה של שניה, שהוא יבמה, חי, וזקוקה היא לו.

ועדיה לא מוסיפים לה כלום, שהרי נאמנת היא גם בלעדיהם על מיתת בעלה.

ואותה, השניה שאין לה עדים על מיתת בעלה, אלא היא אומרת שמת, ואשה שאמרה מת בעלי נאמנת

נאמנת היא על מיתת בעלה, ומותרת לשוק. שהרי אין לה יבם, לפי שהעדים של חברתה מעידים על יבמה שהוא מת.

או אם לזו יש בנים מבעלה ולזו אין בנים מבעלה ואין עדים לאחת מהם על מיתתן,

אותה אשה שיש לה בנים מותרת להנשא לשוק, שנאמנת היא על מיתת בעלה להתיר עצמה, ואינה נופלת ליבום שיש לה בנים,

ואותה יבמה שניה שאין לה בנים, וזקוקה ליבום במיתת בעלה, אסורה לשוק, שמא יבמה חי, ויבמתה אינה נאמנת להעיד עליה להתירה.

וכשלאותן יבמות יש שני אחים לבעליהן, וזו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי, ואין להן בנים מבעליהן ולא עדים על מיתתם - נאמנות הן על מיתת בעליהן. לפי שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם, ^[20] [כשיש לה יבם], ונופלות לפני האחים לייבום.

נתייבמו לאחי בעליהן, ולאחר זמן מתו היבמין -

אסורות להנשא לשוק.

אשה זו מפני בעלה הראשון של שניה, שהוא יבמה.

ואשה זו מפני בעלה ראשון של חברתה, שהוא יבמה.

כי שמא עדיין חיים הם ונפלו לפניהם לייבום.

ואע"ג שקיבלנו בתחילה דבריהם שמתו בעליהן, והתרנו להם על פי עדותן להנשא ליבם ^[21]

מכל מקום, עכשיו שרוצות הן להנשא לשוק, נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה [כברישא דמתניתין]. ואין יבמות מעידות זו לזו. ודוקא בתחילה, שהיתה נאמנותן אצל עצמן, היו נאמנות.

ורבי אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין, והיו בחזקת שמתו בעליהן -

הותרו לכל אדם, ולא חיישינן שמא חיים הם. ובגמרא יתבאר טעמו.

גמרא:

תנא בברייתא, אופן נוסף ביבמות אלו, ברישא של משנתנו:

אם לאשה זו יש עדים על מיתת בעלה, ובנים ממנו, ולזו אין לא עדים על מיתת בעלה ולא בנים ממנו

שתיהן מותרות!

זו שיש לה עדים ובנים מותרת לפי שאין כאן זיקת ייבום מפני בניה.

וזו שאין לה לא עדים ולא בנים מותרת, שהרי יש עדים שהביאה האשה השניה, שמת יבמה.

שנינו במשנה: נתייבמו יבמות אלו לאחי בעליהן, ומתו היבמין - אסורין להנשא לשוק, שעכשיו נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה.

רבי אלעזר אומר: הואיל והיו בחזקת שמתו בעליהן והותרו ליבמין - הותרו להנשא לכל אדם.

בעי רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר שמתירן להנשא על פי עדות היבמה?

האם משום שהוא חולק על המשנה לעיל, דקסבר צרה מעידה לחברתה, ולא חייש שהצרה תאמר מת הבעל כדי לקלקל צרתה, בכך שתנשא לשוק שלא כדין וכשיבא בעלה תצא מבעלה וממי שנשאת לו.

ולכן גם יבמה מעידה לחברתה, על אף שהיא צרתה.

כי הסיבה שיבמה פסולה להעיד לפי רבנן, היא משום שהיא שונאתה, לפי שהיא יראה שמא סופה של חברתה להיות צרתה [והיינו כשתעמוד לפני בעלה לייבום או ששניהם יפלו לייבם אחד].

ולכן יבמות הן כמו נשים צרות, ואינן נאמנות לרבנן, כי שמא יבמה אחת רוצה לפסול חברתה, ואומרת היבמה "מת בעלי" כדי שתנשא חברתה לשוק שלא כדין, ונמצאת צריכה גט מן הבעל, ונאסרת ליבם.

ולרבי אלעזר, מפני צד צרות - לא נפסלו מלהעיד זו לזו.

או דלמא, טעמו של רבי אלעזר הוא משום שהיות והצרה נשאת [או נתייבמה הייבמה], על כרחך שמת הבעל, היות דהיא [האשה המעידה] לא מקלקלא נפשה להנשא שלא כדין, ולקלקל בכך את עצמה.

והוינן בה: למאי נפקא מינה למעשה, בספקו של רבא מהו הטעם של רבי אלעזר!?

הערות

^[11] בתוס' [ד"ה וחזקה] הקשו דהוי מצי למימר שהחזקה שקולה כרוב נשים יולדות, וסמוך מיעוט מפילות לחזקה, והוי ליה רובא דאין יולדות. ומכל מקום רבי מאיר חייש למיעוט שיולדות, ואסר לה ליבם. ותירצו דאין הכי נמי, אלא שאת האמת אמר, שחזקה לא עדיפה כרוב. ומדברי תוס' אלו משמע שתירוץ רבא אתיא דוקא אליביה דר"מ. אמנם הריטב"א כתב, שלפי רבא המשנה לדברי הכל היא, בין לר"מ ובין לרבנן, ולכן הוצרכו לומר שהחזקה לא עדיפא כרובא. דאי הוו שקולים, ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, תו לא הוה חיישינן לרוב נשים מתעברות ויולדות כיון דרוב זה [מחמת הצירוף חזקה למיעוט מפילות] חשיב כמיעוט. ורבנן לא חששו למיעוט [וכ"כ דסוגיין כרבנן הרמב"ן והרשב"א ונ"י בסוגיין והבעה"מ בקידושין]

^[12] דייקו התוס' [בד"ה סיפא] דמשמע דוקא משום דהחזקה מסייע למיעוט חייש ר"מ למיעוט. והקשו, שבסיפא, ביצתה מלאה, חייש ר"מ למיעוט אע"ג דליכא חזקה המסייעת למיעוט [דבחזקה דמותרת לשוק איתרע כמ"ש התוס' בדיבור זה ובריש פירקין]. ותירצו התוס', דלא בעי ר"מ חזקה בהדי מיעוט, וכוונת הגמרא היא, דאי החזקה היתה מסייעת לרוב הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ [כברישא דסיפא] לכך אמרינן דאדרבה החזקה מסייעת למיעוט. ולראשונים [שהובאו בהערה קודמת] שרבא אוקי מתניתין אפילו לרבנן, אתי שפיר קושית התוס'. דאי החזקה לא היתה מסייעת למיעוט, לא חיישינן למיעוט. ודוקא היכא דמחמת דהחזקה מסייעת למיעוט והו"ל פלגא ופלגא חששו רבנן.

^[13] לראשונים [שהובאו לעיל] במתני' אפי' לרבנן פי' הגמ' דלרבנן פשיטא דתנשא דלא חוששים למיעוט ואפי' לר"מ נמי דחייש למיעוט למיעוטא דמיעוטא לא חייש ואתיא מתני שפיר ככו"ע.

^[14] עי' רש"ש בהערה לקמן.

^[15] ולכאורה עדיין יכולה לחלוץ בתוך ט' ותמתין עד לאחר ט' ותנשא, שממה נפשךנ מותרת כמבואר בגמרא דאי איכא ולד, כבר הוא פוטרה, ואי ליכא נפטרה בחליצה דמעיקרא. וביאר הגרע"א [במשניות אות א'] דאם חלצה בתוך ט' לא תנשא אפילו לאחר ט' ע"י חליצה זו, דשמא מעוברת צרתה בשעת חליצתה ואח"כ הפילתו ואסורה היא לשוק, דע"י הולד לא נפטרה כאן שאינו של קימא. ומ"מ הוה חליצת מעוברת דלא שמה חליצה, והלכך לא נפטרה בחליצה נמי. וע"ע רש"ש שצוין לעיל בהערה.

^[16] והא דלא חיישינן שמא משום דרחמנא ליבם קאמרה כיון שיש לה נאמנות של "הפה שאסר", שבתחילה בחזקת יבום היתה עומדת, שלא ידענו שיש לה בן ופיה אסר עצמה על היבם כשאמרה ניתן לי בן. והוא הפה שמתירה כשאומרת מת בני ואח"כ בעלי [רש"י]

^[17] וה"ה במתני' אי האשה גרושה כבר מאיש אחר מותרת לחלוץ ולהנשא לאחר ט' וכ"כ הרמב"ם.

^[18] מתני' קי"ד: מת בעלי תנשא.

^[19] לר"מ אפילו עד אחד ולרא"ש צריך שני עדים למיתת היבם ודוקא בבעלה מועיל ע"א תפא"י. וע"ע רש"ש.

^[20] מתני' קי"ד: מת בעלי תתייבם

^[21] דהוה חשש איסור כרת של עדות אשת אח ואיסור אשת איש וכ"ש שנאמנותם גבי איסור לאו של יבמה לשוק.

רישא [בראש המשנה] במקרה הראשון, החזקה של אותה אשה שהיא זקוקה לייבום, ואם הולכים אחר רובא [הרוב], הרי רוב הנשים מתעברות ויולדות, ומן הסתם ילדה הצרה, והיבמה מותרת לשוק, להינשא לכל אדם. ובדרך כלל חזקה לא עדיף כי רובא [אינה עדיפה ותקפה כמו הרוב] וגדול כח הרוב מכח החזקה, והיתה צריכה להיות מותרת מיד, ואולם אייתי מיעוטא [הבא את המיעוט] של הנשים שמפילות, סמוך (צרף), לחזקה, והוה ליה פלגא ופלגא [והרי הוא כמחצה על מחצה] שגורע מכוח הרוב וכעת הוא שווה לחזקה, ולכן, לא תנשא ולא תתייבם.

ואילו סיפא [בסוף], במקרה השני, על פי החזקה היא מותרת לשוק, שהרי לא היו לבעלה אחים מתחילה, וגם רובא [הרוב] לגבי הסיכוי שתלד החמות בן, גם הוא נוטה להתירה לשוק, שהרי ייתכן שתפיל או שתלד בת, ואם כן הוי ליה [הרי הם] הזכרים מיעוטא דמיעוטא [מיעוט שבמיעוט], כלומר, רק מיעוט כנגד שיקול של רוב וחזקה, ומיעוטא דמיעוטא [ולמיעוט שבמיעוט] לא חייש [חשש] גם ר' מאיר ומותרת להינשא.

א שנינו במשנה שהאשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים — לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע אם מעוברת היא צרתה. ושואלים: ולעולם לא תינשא ולא תתייבם, כלומר, והרי יכולה היא לחלוץ מפני הספק ולהינשא!

אמר זעירי: לעצמה, כדי שהיא כשלעצמה תהיה מותרת להינשא — צריכה להמתין שלשה חדשים גם אחרי שחלצה, כדין כל אשה שצריכה להמתין שלושה חודשים אחר מות בעלה לפני שנישאת לאחר, ולחברתה, מפני החשש שמא צרתה מעוברת — תמתין תשעה חודשים מפני שאם צרתה היתה מעוברת ודאי ילדה כבר, וחולצת אז ממה נפשך (לפי כל שיקול שתרצה): שאם בינתיים ילדה הצרה — הרי אינה צריכה כלל חליצה, ורשאית היא להינשא לכל מי שתרצה, ואף אם לא ילדה הצרה, ואשה זו זקוקה לייבום — הרי היא נפטרת בחליצה. ואינה יכולה לחלוץ קודם, כי חליצה כשהיבמה מעוברת — אינה פוטרת.

ר' חנינא אמר: לעצמה, כלומר, בגלל איסור של עצמה — צריכה להמתין שלשה חודשים, ואילו לחברתה צריכה להמתין לעולם, כלומר, עד שיוודע הדבר אם היה לה וולד. ושואלים: ותחלוץ ממה נפשך. כלומר, שהרי בכל מקרה שיהיה, אחרי תשעה חודשים יכולה לחלוץ!

ומסבירים: אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: גזירה שמא יהא ולד שנולד בן קיימא, ויתברר שהחליצה שחלצה לא היתה חליצה כלל, שהרי היתה פטורה מייבום, ונמצא שאתה מצריכה כרוז להודיע שאשה זו כשרה לכהונה, שכן אנשים לא יידעו שחליצתה אינה חליצה, ויאסרו אותה לכהונה.

ושואלים: וליצרכה [ושנצריך אותה] כרוז כזה כשיתברר שהולד בן קיימא? ומשיבים: יש לחשוש דלמא איכא דהוי [שמא יש בין האנשים כזה שהיה] בזמן החליצה ולא הוי [היה] בזמן ההכרזה, וכשנישאת אותה אשה לכהן אמרי [אומרים] כמסקנה מוטעית ממה שידוע להם: קשרו [מתירים] חלוצה לכהן.

ודנים עוד בנושא זה, תנן [שנינו במשנה], אמרה אשה: "ניתן (נולד) לי בן במדינת הים", והוסיפה ואמרה: "מת בני ואחר כך בעלי" — נאמנת. ואם אמרה: "מת בעלי ואחר כך מת בני" — אינה נאמנת על סדר אירוע הדברים, וחוששין מכל מקום לדבריה שמת בעלה בלא ולד, וחולצת ולא מתייבמת. ואומרים: אם כן, מחמת טעם זה שאמרנו לגבי כרוז לכהונה,

ליחוש דלמא אתו [שנחשוש שמא יבואו] לבסוף עדים ואמרי כדקאמרה [ויאמרו כמו שהיא אמרה] שכך היה סדר אירוע הדברים, ואם כן לא היתה זקוקה כלל לחליצה, ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כדי להתירה, הואיל וחליצתה לא היה בה ממש, ובכל זאת נאמר במשנה שחולצת! אמר רב פפא: מדובר שם בגרושה שלפני שנשאה בעלה זה, נתגרשה פעם מנישואין קודמים, שבין כך ובין כך היא פסולה לכהונה. רב חייא בריה [בנו] של רב הונא אמר, באמרה [בשהיא אומרת]: "אני והוא נחבאנו לבדנו במערה" ולא היו שם עדים אחרים, וכיון שאין להניח שמא יבואו עדים לאחר מכן, חולצת.

ב משנה היו שתי יבמות, נשים הנשואות לשני אחים, ובאו והעידו, זו אומרת: "מת בעלי", וזו אומרת: "מת בעלי" — אף על פי שכל אחת מהן נאמנת לגבי עצמה, וסומכים עליה שמת בעלה, מכל מקום זו אסורה להינשא מפני בעלה של זו האחרת שמא חי הוא, והיא זקוקה לו לייבום, וזו אסורה מפני בעלה של זו מאותו טעם. ואף שכל אחת מהן נאמנת לגבי מות בעלה־שלה — אין היא נאמנת להתיר את השניה, שהרי אין אשה נאמנת להעיד על גיסתה.

אם לזו (לאחת מהן) יש עדים שמת בעלה, ולזו אין עדים, במצב כזה, את שיש לה עדים — אסורה להינשא, שהרי אין עדים על מותו של יבמה, וצריכה להמתין שמא יבוא, ואת שאין לה עדים — מותרת, שכן היא מותרת על פי עדות עצמה שמת בעלה, ואינה צריכה להמתין ליבם — שהרי כבר העידו העדים על יבמה שמת. היו לזו בנים ולזו אין בנים, את שיש לה בנים — מותרת, שהרי היא עצמה נאמנת להעיד על בעלה, וכיון שיש לה בנים אינה זקוקה ליבם, ואת שאין לה בנים — אסורה, שהרי עליה להמתין ליבם.

ולענין המקרה הראשון בשתי יבמות שהעידו כל אחת על מות בעלה, אם היו שם אחים נוספים ונתייבמו שתי אלה לאותם האחים, ומתו היבמין הללו — הרי הן שוב אסורות להנשא, שהרי החשש הראשון שמא חי יבמה של כל אחת מהן לא נסתלק עדיין. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרו נשים אלה להינשא ליבמין, שהרי קיבלנו את דברי כל אחת מהן שמת בעלה — הותרו מאז לכל אדם, שהרי לפי צירוף דברי שתיהן מותרות הן לכל אדם.

ג גמרא תנא [שנה החכם]: אם לזו, לאחת משתי היבמות הללו, יש עדים שמת בעלה וגם יש לה בנים, ולזו, השניה, לא עדים ולא בנים — שתיהן מותרות. שזו שיש לה בנים הלא אינה זקוקה לייבום, וזו, שאין לה בנים — יכולה לסמוך על עדי היבמה האחרת שהיבם מת.

ד שנינו במשנה: נתייבמו שתיהן, ומתו היבמין — אסורין (אסורות) להנשא מחמת החשש הראשון שמא עדיין הראשון חי. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין — הותרו כבר לכל אדם.

בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר? האם משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל שצרה מעידה (נאמנת להעיד) לחברתה שמת בעלה, וכן כל חמש הנשים יכולות להעיד זו לזו, או דלמא [שמא] הטעם הוא משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה], שאמנם היא חשודה לשקר ולומר שמת הבעל כדי לקלקל לחברתה, אבל כאשר היא בעצמה נישאת, הרי זה מוכיח שדבריה היו דברי אמת, ויש לסמוך על כך גם לגבי צרתה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] על ידי בירור הטעם הזה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: What is the practical difference between the two reasons?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' חנינא אמר לעצמה שלשה לחברתה לעולם ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו גזרה שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה. וכן הלכתא וכן פסקו ר"ח ור' אלפסי והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ג הט"ז) והכי נמי מוקמינן לה בריש פרק החולץ (יבמות לו, א) כטעמייהו דאביי בר אבין ור' חנינא בר אבין. ואף על גב דדחי אביי התם מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני לא תנשא ולא תתיבם קתני בלא חליצה אבל אי חליץ אימא לך הכי נמי דמשתריא, דחויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה. ותדע לך דהאי טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה טעמא תריצה הוא ואוקימתא דקושטא הוא, דהא ר' יוחנן נמי קא מפרש טעמא דהיבמה לא תחלוץ תוך שלשה חדשים מהאי טעמא כדאיתא התם בדוכתא (לעיל יבמות מא, ב) אלמא הכין הלכתא דחיישינן לכרוז, דאיכא מאן דשמע בחליצה ולא שמע בכרוזא ואמרי קא שרו חלוצה לכהונה.

לעצמה ג' חדשי' פי' שאפי' נודע בבירור שאין כאן ולד עובר מצרתה שצריכה להמתין ג' חדשים כשם שגזרו באילונית ועקרה ורדופה לבית אביה:

גזירה שמא יהא ולד של קיימא וכן הלכת' דהכ' אוקימנא בפרק החולץ ואע"ג דדחי אביי התם מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני דיחוייא בעלמא הוא ולא סמכי' עליו ור' יוחנן פריש טעמא דהיבמה לא תחלוץ בתוך ג' חדשים מה"ט דכרוז כדאית' בדוכת' אלמ' הפי' עיקר הוא כן פסקו ר"ה ור"ה הר"ם ז"ל:

ואין מעידין עד לאחר ג' ימים. ודוקא היכא דאינן מכירים אלא ע"י סימנים והוא מלא פצעים ואין כל גופו לפנינו אבל אם הוא שלם או הפדחת והחוטם ואנו מכירים בו על ידי תביעת עין יפה מעידים אפילו לאחר כמה ימים:

יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת פי' היכא דיצאת מלאה איתרע חזקה (גיליון, דהיתרא דהות קמא דחזקת היתר לשוק אבל דניהו חזקה) דאיסורא לית ליה ומ"ה תנא ר' פלוגתא דר' יהושע ולא תנא לה סתמא כדתני ברישא לא תנשא. דברישא איכא חזקה דאיסורא סתם לה כר"מ דחייש למיעוטא. אבל הכא דליכא חזקה דאיסור אתנא פלוגתא דר"י והלכתא כר' יהושע דלא חייש למיעוטא היכי דליכא חזקה דאיסורא:

לא תנשא ולא תתיבם. ומתמיה ולעולם תחלוץ. ותנשא לשוק ממה נפשך. אמר זעירי לעצמה שלשה לחברתה תשעה וחולצת ממ"נ פי' בשביל עצמה תמתין ג' חדשים שכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפ' מת בעל הבמד"ה דליכא למיחש שמא מעוברת היא. ובשביל חברתה שמא מעוברת היא צריכה ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרתה אלא ולד פוטרתה אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. [ר' חנינא אמ'] לעצמה ג' לחברתה לעולם. ומתמה לעולם תמתין עד שתתברר אם יש לה ולד אם לאו. ותחלוץ לאחר ט' ותנשא ממ"נ. אביי בר אביו ורב חנינא בר שלמיה דאמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. וליצריכא דילמא איתיה דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרו קשרו חליצה לכהן:

תנן ניתן לי בן במד"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאנמת בת בעלי ואח"כ בני אינה נאנמת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. וניחוש דילמא אתי עדים ואמרי כדקאמרה ונמצאתה מצריכה כרוז לכהונהא. אמר רב פפא בגרושה פי' שהיתה גרושה מאיש אחר שפסולה לכהונה. ר' חייא בריה דרב הונא אומר באומרת אני והוא נחבינו במערה. פי. ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי. וכיון דכל הני אמוראי מפרשי ומתרצי למילתא דר' חנינא ש"מ הלכתא כוותיה:

מתניתין שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעל של זו. לזו עדים ולזו אין עדים זו שאין לה עדים מותרת וזו שיש לה עדים אסורה לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה מנתיבמו ומתו היבמות אסורות להנשא. ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. פי' שתייבמות נשי שני אחין זו אסורה מפני בעלה של זו שהוא יבמה וזקוקה לו ואעפ"י שאשתו מותרת על פיה שאומרת מת אין זו ניתרת על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאינן נאנמת להעידה. לזו יש עדים שמת בעלה זו שיש לה עדים אסורה מפני יבמה דמאי אהני לה העדים וזו שאין לה עדים מותרת דאיהי מהימנא לומר מת בעלי ומפני יבמה אינה נאסרת שהדי יש עדים שמת. לזו בנים וזלו אין בנים ואין עדים לא לזו ולא לזו. נתיבמו פי' היו להן שני יבמין ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי התיבם ואינה צריכה זה עדותו של זו והיבמין מתו אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו. שמא עדיין חיים הם. ואעפ"י שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאנמת אבל עכשיו לינשא לשוק שהן צריכות זו לעדות זו אין יבמות מעידות זו לזו. ור' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרין דניחוש שמא חיים הם. ואין הלכה כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים:

תניא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרת שאין כאן זיקת יבם זו מפני בנים וזו בעי [בעדות] חברתה. בעי ר' אמי טעמא דר' אליעזר משום דקסבר צרה מעידה לחברתה או משום דהיא היא לא מיקלקלא נפשה. למאי נפ"מ לאינסובא לצרה מקמי דידה. אי אמרת צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אינסיב נסבינן לה אי אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה. אי נאינסיב נסבינן לה ואי לא אינסיב לא נסבינן לה מאי ת"ש ר"א אומר הואיל והותרו ליבמי' הותרו לכל אדם. ש"מ טעמא דר"א משום דאינסיב הוא. אלא לר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אנסיבא היא נסבינן לה. לדידכו אודו לי מיהת היכא דאינסבת לא מקלקלה נפשה. ורבנן תמות נפשי עם פלשתים דקעבדה ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה באת ואמרה מת בעלי תינשא ותטיל כתובתה וצרתה אסורה ר"א אומר הואיל והותרה היא הותרה צרתה. אימא הותרה ונשאת לאיש. דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמר הכי לקלקולא לצרה. אי אינסיב לישראל ה"נ הכא במאי עסקינן דאינסיב לכהן. עד כאן שקלינן וטרינן ולא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא בצרה דלא מהימנא אבל אלו אתא עד כשר ואמר לזו לא מת בעלך הרי אלו נשאת ותפשוט בעין מהכא דבעי' לעיל בהאשה רבה דע"א נאמן לומר מת יבמתך להתירה לשוק:

תניא ב' יבמות זו אומרת מת בעלה וזו אומרת מת בעלה לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות:

תובד"ה סיפא חזקה לשוק ורובא כו' והא דנקט דבעינן ברישא חזקה בהדי מיעוט כו' עכ"ל אבל ליכא למימר דנקט ברישא חזקה בהדי מיעוט משום רבנן דמודו לר"מ דחיישינן למיעוט היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט דבפרק עשרה יוחסין מוכח בהדיא דרבנן לא חיישי למיעוט אפילו היכא דאיכא חזקה בהדיה וע"ש בתוס' ורבי יהושע נמי דפליג בסיפא ה"ה דפליג ארישא דלא חייש למיעוט אפילו באיכא חזקה בהדיה והיינו כרבנן דר"מ אבל לפי מה שכתבו התוספות בבכורות בפרק הלוקח דרבי יהושע מודה ברישא ולא פליג עליה ודאי איכא למימר דנקט ברישא חזקה בהדי מיעוט משום דרבי יהושע מודה בה וק"ל:

בא"ד וחזקה דחלב בחזקת היתר א"כ איתרע ליה רובא כו' עכ"ל האי לישנא דא"כ איתרע ליה רובא אינו מכוון לפי דבריהם שלפנינו והכי הל"ל דא"כ נשחטין מיעוטא דמיעוטא וכן הוא לשון התוספות בפרק כיסוי דם ונראה שחסר כאן מדברי התוספות וכצ"ל ויש ליישב דשאני התם דלאחר שחיטה איתרע ליה רובא כדאמר הכא ודבריהם מבוארים בתוספות פרק אין מעמידין אקושיא אחרת וז"ל שם דהנך קיבות העומדות לפנינו לאחר שחיטה בספק ע"ז קיימי והתם נמי זימנין דחיישינן כגון ביצתה מליאה משום דאיכא ריעותא כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה מ"ט דר"א משום דקסבר צרה מעידה כו' מ"מ ליפלגי גבי ההיא דמת בעלי ואח"כ מת חמי כו' ונראה לר"י כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו דליפלגו ברישא דהך מתני' דקתני באידך פרקין באה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה דהך לא מיתרצה בתירוץ ר"י דהא הך אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וי"ל דאהך רישא לא פליג ר"א דאיכא לאוקמא באינסבא לישראל ואיכא למיחש דלמא בגיטא אתאי אבל בההיא דמת בעלי ואח"כ מת חמי ע"כ לאו משום דלמא בגיטא אתאי הוא דא"כ לא תחזור להיות כלתה ולא תיתי תיצטערן ואמאי לא נתיר לחמותה דאע"ג דהכא בצרה חיישינן דמקלקלא אפי' היכא דלא תחזור להיות צרתה כגון בדאתא בגיטא ולרבנן אמרינן דאפילו מקלקלא עצמה משום קלקול חברתה דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה היינו משום דהיה לה עמה צער דגופה אבל בחמותה דלית לה צער אלא מילי דעלמא לא מקלקלא אא"כ כשתחזור להיות כלתה דהכי מוכח מתוך הסוגיא דלעיל בפרק האשה שלום דבעי למפשט חמותה הבאה לאחר מכן מהך מתניתין דמת בעלי ואח"כ מת חמי ואי הוה חיישינן בחמותה דמקלקלה משום צער שהיה עמה כבר לא ה"מ למפשט מידי וכן מוכח שם בתוס' ע"ש:

תוד"ה מאי טעמא דר"א וכו' עד ליפלגי גבי ההוא דמת בעלי וכו'. ר"ל דהתם נמי הוי טעמא כדאמר לעיל בגמרא משום דקאמרינן לאו בעלה מיית ולאו חמוה מיית וכו' ולכך אינה נאמנת על חמותה וא"כ ליפלוג ר"א עלה:

רש"י בד"ה מת בני ואח"כ כו' כבתחלה הס"ד:

בד"ה לזו בנים כו' ולא לזו את שיש כו' הד"א:

בד"ה נתייבמו כו' דלענין יבום כו' כצ"ל:

במשנה לזו עדים כו'. הן לדעת ר"ש ורבא לעיל (צד) דע"א נאמן ביבמה צ"ל דעדים ל"ד ועתוי"ט. ותדע דהא קתני נמי לזו בנים. וכן ומתו היבמין ל"ר דע"כ לאו דוקא:

רש"י ד"ה לחברתה תשעה. שאפי' חלצה לא תנשא בתוך ט' כו'. לכאורה לר"ל לעיל בריש החולץ דהל' כוותיה ה"ל לפרש דאם חלצה בתוך ט' לא תנשא אפי' לאחר ט' ע"י חליצה זו כדאיתא שם וכ"מ לישנא דזעירי הכא. לחברתה תשעה וחולצת דמשמע דחולצת לאחר ט' דוקא וכ"פ בעצמו בסמוך בד"ה ותחלוץ לאחר ט':

תד"ה וחזקה לא עדיף כי רובא. כצ"ל. וכן בסמוך כרוב נשים דלא עדיף כי רובא:

רישא חזקה. מייתי לה לייבום ורובא מייתי לה להיתר שוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה גם היא וחזקה לא עדיף כי רובא דניזיל אבתרה הלכך לא תתייבם ולשוק נמי לא כר' מאיר דחייש למיעוטא: סיפא חזקה לשוק. שהרי בלא יבם היתה תחלה כשיצתה ורובא לשוק דא''נ נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים נפלים ונקבות כדאמרינן לעיל דמחצה דוולדי קיימי נקבות הוו ומיעוט עוברים נפלים הוו זכרים דקיימא מיעוטא לגבי וולדות והכא נמי איכא חזקה לרוב דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים הוו להו מיעוטא דמיעוטא: ולעולם. בתמיה' תחלוץ ממה נפשך ותנשא לשוק: לעצמה שלשה. בשביל עצמה תמתין שלשה חדשים דכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפי' בעלה מת במדינת הים דליכא למיחש שמא מעוברת היא דהא זקנה ואיילונית נמי צריכות להמתין שלשה חדשים כדאמרינן בהחולץ (לעיל מב:) הלכה כולן צריכות להמתין: לחברתה תשעה. בשביל חברתה שמא מעוברת היא צרתה צריכה להמתין ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך. ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרת לזו אלא . וולד פוטר והוולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם: לחברתה לעולם. בשביל חבירתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה וולד אם לאו: ותחלוץ. לאחר ט' ממה נפשך ותנשא אם ילדה צרתה הרי נפטרה בולד ואם לאו הרי חליצתה פוטרתה: מצריכה כרוז. להכריז שלא היתה חלוצה ומותרת לכהונה: מת בני ואח''כ מת בעלי. והריני זקוקה ליבם כבתחלה: נאמנת. במה שאמרה מת בני ראשון ואח''כ בעלי ולא חיישינן דלמא משום דרחמא ליבם קאמרה מאי טעמא הואיל ובחזקת ייבום היתה עומדת ופיה אסר עצמה על היבם כשאמרה ניתן לי בן והוא הפה יכול להתיר עצמה ליבם ולומר מת בני ראשון: אינה נאמנת. להנשא לשוק הואיל ובחזקת ייבום יצתה וחיישינן דלמא משום דסניא ליה קאמרה ניתן לי בן וחוששין לדבריה שמא אמת הן ואסורה לייבם וחולצת: כדקאמרת. דלא היתה זקוקה לו ואין חליצתה כלום ומותרת לכהונה: בגרושה. שהיתה גרושה כבר מאיש אחר שפסלה לכהונה עולמית: אני. ובני ובעלי נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך. ליכא למיחש דלמא אתי סהדי: מתני' שתי יבמות. נשי שני אחים: זו אסורה. לשוק מפני בעלה של זו שהוא יבמה דשמא חי הוא וזקוקה לו ואע''פ שאשתו אומרת מת אינה נאמנת איבמתה שתנשא על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה: לזו עדים. שמת בעלה: זו שיש לה עדים אסורה. לינשא מפני יבמה דשמא חי הוא דעדים מאי אהנו לה הא היא נמי מהימנא לומר מת בעלי: וזו שאין לה עדים מותרת. לשוק דהא אמרה שהוא מת ובשביל יבמה נמי לא חיישינן שהרי יש עדים שמת: לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו את שיש לה בנים מותרת כו': נתייבמו. שהיה להם כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם דלענין ייבום לא הוצרכה זאת לעדותה של זו וארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים: ומתו היבמין אסורות להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואע''פ שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהם אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו כשינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר: הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהם תו לא מיתסרן דניחוש לשמא חיין הם: גמ' שתיהן מותרות. שאין כאן זיקת ייבום זו מפני בניה וזו בעדי חברתה: צרה מעידה לחברתה. דהא שתי יבמות צרות נינהו ומפני צד צרות לא נפסלו מלהעיד זו לזו:

וחזקה לא עדיף מרובא. לא הוה צריך דלא עדיף דאפי' עדיף מרוב נשים מתעברות ויולדות מכל מקום יש לחוש דר''מ חייש למיעוט אלא האמת אומר דלא עדיף מרובא: סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא. וא''ת דבפרק בתרא דקדושין (דף פ.) ובפרק כסוי הדם (חולין פו. ושם) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה אמרינן סמוך מיעוטא דאין מטפחין לחזקת טהרה ואיתרע ליה רובא ומטהרין לעיסה והכא קאמר דהוי פלגא ופלגא ומחמרינן ואומר רבינו חיים דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל והוי ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד ולהכי איתרע ליה רובא: סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק הוו להו זכרים מיעוט' דמיעוט' ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן. הקשה ה''ר אלחנן א''כ היכי פריך מינה בפ''ג דבכורות (דף כ: ושם) על רבי יהושע דחייש למיעוטא והכא לא חייש למיעוטא והא הכא איכא מיעוטא דמיעוטא ולהכי לא חייש ותירץ דיצתה מלאה איתרע ליה חזקה כיון שיש לה עובר במעיה ואפ''ה לא חייש רבי יהושע וחשיב ליה כמו מיעוט כיון דת''ק אסר ביציאתה מלאה ועוד הקשה דת''ק דר' יהושע דאמר יצתה מלאה חוששת וחיישינן למיעוט אע''ג דליכא חזקה בהדיה וברישא גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים בעי חזקה בהדי מיעוט ותירץ דודאי לא בעי חזקה בהדי מיעוט והא דנקט דבעינן ברישא חזקה בהדי מיעוטא לא בעינן הכי אלא שלא תהא חזקה מסייעתא לרוב דאז הוי המיעוט מיעוט דמיעוט וצ''ע גבי גבינת בית אונייקי. דאסר ליה ר''מ משום דרוב עגלים נשחטים לעבודת כוכבים של אותה העיר ופריך מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דר''מ חייש למיעוט ומאי קושיא כיון דרוב עגלים אין נשחטים וחזקה דחלב בחזקת היתר אם כן איתרע ליה רובא כדאמר הכא: את שיש לה עדים אסורה וכו'. תימה לר''י מאי קמ''ל ושמא אשמעינן דלא אסרינן הא אטו הא: מאי טעמא דרבי אלעזר משום דקסבר צרה מעידה לחברתה כו'. תימה לר''י אמאי לא פליג רבי אלעזר באידך פירקא (לעיל קיז.) גבי הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה כו' וקחשיב צרתה ויבמתה ואי ר' אלעזר איירי לבתר דאינסבא צרה מכל מקום ליפלגי גבי ההיא דמת בעלי ואח''כ מת חמי תנשא וחמותה אסורה ור' אלעזר לא אסר כיון שנשאת הכלה ונראה לר''י דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה באה להעיד על חברתה אין לה להיות נאמנת אפי' לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונה להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונה להעיד על חברתה:

יבמות קיט ע"ב