יבמות קכא ע"א

יבמות קכא ע"א - Steinsaltz

hastened his own death. For instance, if the maimed man convulsed intensely, injuring himself, the perpetrator is not culpable for the death and should not be exiled. The Gemara asks: What is the practical difference between these two considerations, that the wind or the victim himself hastened his death?

The Gemara explains: There is a practical difference between them in a case where one cut someone in a house of marble that was closed on every side, in which there was no wind, and the victim convulsed. Alternatively, there is a difference in a case where one cut the victim outside, where there is wind, and the victim did not convulse at all.

§ It was taught in the mishna that one may testify to someone’s death only when he saw the corpse within three days of the individual’s death. However, Rabbi Yehuda ben Bava says: Not every person, nor every place, nor every hour is identical. A dilemma was raised before the Sages: Did Rabbi Yehuda ben Bava disagree with the Rabbis with the intent to rule more leniently and hold that sometimes one may testify to the identity of one who died even if he did not see the body within three days of his death? Or, did he disagree with the intent to rule more stringently and hold that sometimes one may not testify even if he saw the body within three days of the individual’s death?

Come and hear a solution: A certain man drowned in a place called Carmi, and they drew him out of the water near Bei Hedya after three days, and Rav Dimi from Neharde’a allowed his wife to marry. And furthermore, a certain man drowned in the Tigris River, and they drew him out of the river onto the Bridge of Shabistana, and Rava allowed his wife to marry based upon his friends’ testimony, although the body was seen only five days after death.

Granted, if you say Rabbi Yehuda ben Bava disagreed with the intent to rule more leniently, these Sages who acted here, allowing these women to marry, acted in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Bava. But if you say he disagreed with the intent to rule more stringently, in accordance with whose opinion did these Sages act? The Gemara answers: Water is different, since it contracts the body, preventing it from bloating and changing shape.

The Gemara wonders about this: But didn’t you say (120b) that water aggravates a wound by causing additional swelling? The Gemara answers: This applies when there is a wound, but when there is no wound, the water contracts the body and thereby prevents the shape of the face from changing. The Gemara comments: And this applies only in a case where they drew him out of the water and viewed him at that time. But if the viewing was delayed for some time after the body was drawn from the water, it certainly will have become very bloated, making it impossible to positively identify.

MISHNA: If a man fell into the water and did not come out, whether the body of water has a visible end or does not have a visible end, his wife is prohibited from remarrying. There is no absolute proof that the man died, as it is possible that he emerged from the water some distance away. Rabbi Meir said: An incident occurred involving a certain person who fell into the Great Cistern and emerged only after three days. This is evidence that sometimes one may survive a fall into water, even when everyone assumes he is dead.

Rabbi Yosei said: An incident occurred involving a blind man who descended to immerse for ritual purity in a cave, and his guide descended after him, and they disappeared there, and they remained there long enough for their souls to have departed, and the Sages permitted their wives to marry because they had disappeared into the water and not emerged. And there was another incident in Asya in which they lowered a certain man into the sea on a rope, and when they pulled the rope back to land only his leg came up in their hands, and they were not certain whether he was alive or dead. The Sages said: If his leg was cut from the knee and above, his wife may marry, as he did not survive such a wound; if his leg was cut only from the knee and below, she may not marry.

GEMARA: The Sages taught: If a man fell into the water, whether the body of water has a visible end or does not have a visible end, his wife is prohibited from marrying; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: If he fell into a body of water with a visible end, his wife is permitted to marry, but if he fell into a body of water with no end, his wife is prohibited from marrying.

The Gemara asks: What are the circumstances defining a body of water with a visible end? Abaye said: Any body of water where one stands in one place and can see the shore in all four directions is considered water with a visible end, since anyone emerging from the water would be seen. However, if the body of water is so large that it is impossible to see its shore on all sides, the individual may have emerged at a place where he could not be seen by others standing at the place where he fell in.

There was a certain man who drowned in the lake in a place called Samkei. Rav Sheila allowed his wife to marry based on the testimony of witnesses who saw that he entered the water and did not emerge. Rav said to Shmuel: Come, let us excommunicate him for having issued this ruling. Shmuel said to him: Let us first send him a message and clarify whether he had a sufficient reason to issue this ruling.

They sent him the following question: When a man disappears in an endless body of water, is his wife a forbidden or a permitted woman, i.e., may she remarry? He sent back to them: His wife is forbidden. They asked him further: Is the lake of Samkei a body of water with a visible end or an endless body of water? He sent a response to them: It is an endless body of water, since one cannot see the water’s edge on every side. They then asked him: If so, what is the reason that the Master, i.e., Rav Sheila, acted this way, allowing the wife to remarry?

He answered them: I erred in my reasoning. I thought: Since the waters are gathered and stagnant and not flowing like a river, they are considered as a body of water with a visible end. But that is not so. Since there are waves in this body of water, say that the waves carried him away from our sight, allowing him to emerge without being seen.

In light of this response, Shmuel recited this verse about Rav: “No mischief shall befall the righteous” (Proverbs 12:21). Since the righteous Rav waited and did not excommunicate Rav Sheila, he was prevented from causing him injustice. Rav Sheila had been mistaken and had not intentionally violated the decree of the Sages prohibiting a woman from remarrying on the basis of her husband having disappeared into an endless body of water. Rav recited this verse about Shmuel: “But salvation lies in much counsel” (Proverbs 11:14), since it was Shmuel’s advice that caused Rav to wait.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: An incident occurred involving two people who were fishing with nets on the Jordan River, and one of them entered a cave containing a pond of fish next to the shore. Meanwhile, the sun set and the one who had entered the cave could not see the cave’s opening and did not exit, so his friend thought he had drowned. His friend waited long enough for his soul to have departed and came and notified the man’s household that he had drowned. The following day the sun rose, and the man in the cave recognized the opening of the cave and exited through it. And he came and found profuse eulogizing in his house. Rabbi Yehuda HaNasi said about this: How great are the words of the Sages, who said: If a man fell into a body of water with a visible end, his wife is permitted to marry, but in a case of water with no end, his wife is prohibited from marrying.

The Gemara asks: If so, even in the case of a body of water with a visible end, let us also be concerned about a cave containing a pond of fish. Even if the individual did not emerge for a long period of time, it is possible that he entered a cave and is still alive. The Gemara answers: A cave containing a pond of fish is not common in a body of water with a visible end.

Rav Ashi said: That which the Sages said, that if a man fell into an endless body of water, his wife is prohibited from remarrying, applies only to an ordinary person who is not well known and could slip away secretly and live in anonymity, hiding the fact that he survived. But it does not apply to a Torah scholar, because if he would emerge from the water, publicity would be generated and the news of his survival would spread. The Gemara rejects this: That is not so. It is no different for an ordinary man and it is no different for a Torah scholar. After the fact, i.e., if she remarried, yes, she may remain with her new husband, but she may not remarry ab initio.

§ It is taught in a baraita: Rabban Gamliel said: Once I was traveling on a boat, and from a distance I saw a boat that shattered and sank. And I was grieved over the apparent death of the Torah scholar who was on board. And who was it? Rabbi Akiva. But when I disembarked onto dry land, he came, and sat, and deliberated before me about halakha. I said to him: My son, who brought you up from the water? He said to me: A plank from the boat came to me, and I bent my head before each and every wave that came toward me. The waves did not wash me off of the board, and I reached the shore.

From here the Sages stated: If wicked people come upon a person, he should bend his head before them. That is, he should temporarily restrain himself and not fight them, and he will therefore be saved. After this parenthetical statement, the Gemara returns to Rabban Gamliel’s story. I said at that moment: How great are the words of the Sages, who said: If a man fell into a body of water with a visible end, his wife is permitted to remarry. But in a case of an endless body of water, his wife is prohibited from remarrying.

It is taught in a baraita: Rabbi Akiva said: Once I was traveling on a boat, and I saw a certain boat sinking at sea, and I was grieved over the apparent death of the Torah scholar who was on board. And who was it? Rabbi Meir. But when I disembarked at the province of Cappadocia, he came, and sat, and deliberated before me about halakha. I said to him: My son, who brought you up from the water? He said to me: One wave carried me to another, and that other wave to another, until I reached the shore, and a wave cast me up onto dry land. I said at that moment: How great are the words of the Sages, who said: If a man fell into a body of water with a visible end, his wife is permitted to remarry. But in a case of an endless body of water, his wife is prohibited from remarrying.

§ The Sages taught: If an individual fell into a lion’s den, one may not testify about him that he died, since the lions might not have killed him. If he fell into a pit filled with snakes and scorpions, one may testify about his death, since it is certain that they killed him. Rabbi Yehuda ben Beteira says: Even if he fell into a pit filled with snakes and scorpions, one may not testify about him that he died, because we are concerned

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - א

אי נמי, שמא איהו הנשחט עצמו, בפירכוסיו יותר מדאי קירב מיתתו, ואין גלות אלא למי שעשה בעצמו את כל המיתה.

מאי בינייהו בין שתי האוקימתות?

דשחטיה בביתא דשישא, שאין בו רוח, ופרכיס הנשחט.

אי נמי, דשחטיה בברא, בחוץ, במקום שיש רוח, ולא פרכיס הנשחט.

רבי יהודה אומר: לא כל האדם ולא כל המקום.

איבעיא להו: רבי יהודה בן בבא לקולא פליג, או לחומרא פליג?

האם כוונתו לומר שיכולים להעיד על מת לפי תנאי המקום והזמן אפילו לאחר שלשה ימים, והוא מקיל.

או שמא לפי תנאי המקום והזמן יתכן ואי אפשר להעיד אפילו אם לא חלפו שלשה ימים ממיתתו. והוא מחמיר.

תא שמע: דההוא גברא דטבע בעיר הנקראת כרמי.

ואסקוהו והעלוהו מן המים למקום הנקרא "בי הדיא" לבתר תלתא יומין. ובכל זאת אנסבה רב דימי מנהרדעא לדביתהו.

ותו, ההוא גברא דאטבע בנהר דגלת, ואסקוהו אגישרא דשביסתנא, ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני, לפי עדות שושביניו, מכיכיו, לבתר חמשה יומי.

אי אמרת בשלמא לקולא פליג - אינהו, שהשיאו את נשותיהם, דעביד כרבי יהודה בן בבא.

אלא אי אמרת לחומרא פליג, אינהו, דעביד להשיא את נשותיהם - כמאן הקילו להתירן להנשא?

ומשנינן: שאני הטובע במיא - דצמתי. שצומתים את צורת הפנים, ואין פני המת מתנפחים ומשתנים כמו מי שמת על היבשה.

ומקשינן: והאמרת שמיא מרזו מחזקים את המכה!?

ומשנינן: הני מילי שמים מחזקים את המכה, היכא דאיכא מכה.

אבל היכא דליכא מכה - מיצמת צמית.

והני מילי דכי אסקיה, שבשעה שמעלים את המת הטובע מהמים, חזייה בשעתיה, רואים ומכירים אותו אז.

אבל אישתהי - מיתפח תפח. ואין מעידים עליו.

מתניתין:

מי שנפל למים, וטבע בהם, בין שיש להן סוף, וכפי שיבואר להלן, בין שאין להן סוף - אשתו אסורה.

במים שיש להם סוף, יש לחוש שמא שהה בהם יום או יומיים.

ובמים שאין להם סוף יש לחוש שמא שהה במים, ויצא ממקום אחר, ועדיין חי הוא.

אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול של מים, ועלה משם לאחר שלשה ימים.

אמר רבי יוסי: אין צורך לחכות שלשה ימים במי שטבע במים שיש להם סוף, כי אם היה ניצל, היו רואים אותו.

ומעשה בסומא, שירד לטבול במערה, שהיא מים שיש להם סוף, וירד האדם שהוא מושכו, מנהיגו של הסומא אחריו למים.

ושהו שם כדי שתצא נפשם, ולא המתינו, והשיאו בית דין את נשותיהם.

אך אם טבע במים שאין להם סוף, מודה רבי יוסי שהיא אסורה לעולם, שמא עלה מן המים במקום שאין רואים אותו מכאן.

ושוב מעשה בעסיא, באחד ששלשלוהו לים,, במים שאין להם סוף, ולא עלתה בידם ממנו אלא רגלו, וכל גופו נעלם במים.

אמרו חכמים: אם נחתכה רגלו מן הארכובה [מהברך] ולמעלה - תנשא אשתו, לפי שאינו יכול לחיות כך. ^[1]

מן הארכובה ולמטה - לא תנשא.

גמרא:

תנו רבנן: נפל למים, בין שיש להם סוף, בין שאין להם סוף - אשתו אסורה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, ושאין להם סוף - אשתו אסורה.

ודנה הגמרא: היכי דמי "מים שיש להם סוף"?

אמר אביי: כל שעומד אדם ורואה את כל מקום המים שטבע בהם מארבע רוחותיו.

ההוא גברא דטבע באגמא שהם מים המוקפים סביב ביבשה, ויש להם סוף, דסמקי [שם מקום].

אנסבה רב שילא לדביתהו לאשתו.

אמר ליה רב לשמואל: תא נשמתיה, בוא ננדה את רב שילא על כך.

אמר ליה: נשלח ליה להתרותו ברישא, תחילה.

שלחו ליה לרב שילא: הטובע במים שאין להם סוף - אשתו אסורה או מותרת?

שלח להו רב שילא: אשתו אסורה.

שלחו לו עוד שאלה: ואגמא דסמקי - מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף הם?

שלח להו: מים שאין להם סוף הוא.

שלחו לו: ומר, מאי טעמא עבד הכי להתיר את אשתו?

שלח להם: מיטעא טעינא.

אנא סברי, כיון דקוו המים של האגם וקיימי

- כמים שיש להם סוף דמי, שאינו יכול להרחיק למקום שאין רואים אותו.

ולא היא, כיון דאיכא גלי - אימור גלי אשפלו, דחפוהו למקום רחוק, ויצא שם.

קרי שמואל עליה דרב [משלי יב] "לא יאונה לצדיק כל און". שלא נכשל לנדות את רב שילא.

קרי רב עליה דשמואל שיעץ לו לפנות תחילה לרב שילא: [משלי יא] "ותשועה ברוב יועץ".

תניא אמר רבי מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורים פורשים רשתות לצוד דגים בירדן.

נכנס אחד מהם למחילה של דגים, שחלקה מוגבהת מהמים וחלקה מלאה מים.

ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה. ושהה חברו עד כדי שתצא נפשו, ובא והודיע בתוך ביתו שמת.

למחר, זרחה חמה, והכיר חבירו בפתחה של מחילה, ובא ומצא הספד גדול בתוך ביתו.

אמר על כך רבי: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, שאין להם סוף - אשתו אסורה.

ופרכינן: אי הכי, אפילו טבע במים שיש להם סוף, נמי ליחוש למחילה של דגים!?

ומשנינן: במים שיש להם סוף, מחילה של דגים לא שכיחא.

אמר רב אשי, הא דאמרו רבנן: מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי באיניש דעלמא.

אבל צורבא מרבנן לא, כי אי אירע דסליק - קלא אית ליה.

ולא היא, לא שנא איניש דעלמא, ולא שנא צורבא מרבנן,

דיעבד אין, לכתחלה לא.

תניא, אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא.

וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה.

אמרתי לו: בני, מי העלך?

אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. וכך עבר הגל מעלי, ולא טבעתי.

מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו. שלא יעמוד נגדו אלא ימתין ולא יתגרה בו.

אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - מותרת, מים שאין להם סוף - אסורה.

תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי מאיר.

כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה.

אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, מים שאין להם סוף - אשתו אסורה.

תנו רבנן: נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו.

לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו.

רבי יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - אין מעידין עליו,

הערות

^[1] החזון איש [יורה דעה ה ג] כתב שאם כיום יכול אדם להנצל באמצעות טיפול רפואי באותם דברים שאמרו חכמים שודאי ימות, אין מעידים עליו שהוא מת. והוכיח מכמה מקומות שהרפואות לכמה סוגי טריפות היו מצויות כבר בעבר, "אלא שלא נתגלו בכל דור ודור, ובכל מקום ומקום". "ויש אשר נתגלו, וחזרו ונשכחו, והכל ערוך ומסודר מאת הבורא, ברוך הוא, בראשית הבריאה. ונמסר לחכמים - לקבוע הטריפות, על פי רוח קדשם שהופיע עליהם". "והיה צריך להקבע דיני הטריפות לדורות באלפיים שנות תורה כדאמר במסכת עבודה זרה ט א". ועיין בביאור דבריו בספר "פרקי אמונה השקפה והנהגה על פי ספרי החזון איש", שלדברי חז"ל מתחלקים ששת אלפי שנות עולם לשלש תקופות, כאשר התקופה האמצעית היא "אלפיים שנות תורה" שניתן בהן הכח לחכמים לקבוע הלכות לדורות, ובהן הלכות טריפה הנוגעות גם לדיני איסור והיתר. ולכן, אם יש אפשרות כיום לריפוי הטריפות אין זה מתיר את הבהמה באכילה, גם אם התרפאה מטריפותה, כיון שדין טריפה נקבע על סוג שכזה באלפיים שנות תורה כדין טריפה לדורות. אך עד כמה שזה נוגע למציאות, כיון שיש כיום רפואה לטריפה, אין מעידים עליו שהוא מת, אם יודעים שנעשה "טריפה".

קירב מיתתו כגון שהתנועע בחוזקה, וגרם על ידי כך נזק לעצמו. ולכן אין השוחטו גולה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין הטעמים של רוח, או שהוא קירב מיתתו?

ומסבירים: כגון דשחטיה בביתא דשישא ופרכיס [ששחטו בבית של שיש הסגור מכל צד ואין בו רוח ופירכס] הרבה מעצמו, שאם הרוח היא הגורמת — הרי לא היתה שם רוח, אבל אם הפירכוס גורם — הרי פירכס. אי נמי [או גם כן]: דשחטיה בברא [ששחטו בחוץ] ולא פרכיס [פירכס] כלל, שאז חוששים לרוח, ולא למעשה עצמו.

א קבעו חכמים במשנה כלל, שאין מעידים אלא בתוך שלושה ימים למוות, ור' יהודה בן בבא אומר: לא כל המקרים שוים, לענין הזמן. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: ר' יהודה בן בבא לקולא פליג [להקל חלק], לומר שיש מקרים שגם אחר שלושה ימים אפשר להעיד, או לחומרא פליג [להחמיר חלק], שפעמים אף בפחות משלושה ימים אי אפשר להעיד.

ומציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ראיה: דההוא גברא [שאדם אחד] שטבע במקום שנקרא כרמי, ואסקוהו [והוציאו אותו] ליד המקום הקרוי בי הדיא לבתר תלתא יומין [לאחר שלושה ימים], ואנסבה [והשיאה] רב דימי מנהרדעא לדביתהו [את אשתו] שסמך על זיהויו לאחר שלושה ימים. ותו [ועוד]: ההוא גברא דאטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא [אדם אחד שטבע בחידקל והעלו אותו על הגשר] של שביסתנא, ואנסבה [והשיאה] רבא לדביתהו [את אשתו] אפומא דשושביני לבתר [על פי שושביניו שהכירו אותו לאחר] חמשה יומי [ימים].

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי לקולא פליג [להקל חלק] ר' יהודה בן בבא, אם כן אינהו דעביד [הם שעשו], מה שעשו היה זה כר' יהודה בן בבא. אלא אי אמרת לחומרא פליג [אם אומר אתה שלהחמיר חלק], אינהו דעביד כמאן [הם שעשו, כמי עשו]? שהרי לפי זה אין מי שמתיר ביותר משלושה ימים! ומשיבים: שאני מיא, דצמתי [שונים הם מים, שמשמרים] את הדברים, וצורת הפנים אינה משתנה גם לאחר שלושה ימים.

ותוהים: והאמרת מיא מרזו [והרי אמרת תחילה שהמים מזיקים] למכה! ומשיבים: הני מילי היכא דאיכא [דברים אלה אמורים במקום שיש] מכה, פצע, אבל היכא דליכא [במקום שאין] מכה — מיצמת צמית [המים משמרים אותו] שלא תתקלקל צורתו. ומעירים: והני מילי דכי אסקיה חזייה בשעתיה [ודברים אלה אמורים שכאשר הוציאוהו מהמים ראה אותו הרואה באותה שעה], אבל אם אישתהי [השתהה] זמן מסויים לאחר הוצאתו מן המים, ודאי מיתפח תפח [תפח ביותר] ואי אפשר להכירו.

ב משנה נפל אדם למים ולא יצא מהם, בין שיש להן למים סוף הנראה לעין בין שאין להן סוף — אשתו אסורה להינשא, כי אין כאן עדות מוחלטת שמת, ושמא יצא מן המים. אמר ר' מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים. והרי זו הוכחה, שפעמים ניצל אדם, אף שהכל סברו שטבע ומת.

אמר ר' יוסי: מעשה בסומא (בעיוור) שירד לטבול במערה להיטהר, וירד מושכו (האיש שהיה מוביל אותו) גם הוא אחריו, וטבעו במים, ושהו שם כדי הזמן שתצא נפשם — והשיאו את נשותיהם על סמך העובדה שראו שנעלמו במים ולא יצאו. ושוב מעשה בעסיא, באחד ששלשלוהו לים בחבל, וכשמשכו בחבל לא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים: אם נחתכה הרגל מן הארכובה (הברך) ולמעלה — תנשא, שודאי מת בעלה, כי הפציעה הזו חמורה ביותר ומי שנפגע כך הרי הוא בגדר טריפה, ובוודאי מת במים. ואם נחתכה מן הארכובה ולמטה — לא תנשא.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נפל למים, בין מים שיש להם סוף, בין שאין להם סוף — אשתו אסורה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אם נפל למים שיש להם סוף — אשתו מותרת, ושאין להם סוף — אשתו אסורה.

ושואלים, היכי דמי [כיצד הם בדיוק] מים שיש להם סוף? אמר אביי: כל שעומד במקום אחד ורואה מארבע רוחותיו, אלה הם מים שיש להם סוף, וכגון מערה וכדומה. שכן במקום כזה אם יצא אותו אדם ודאי יראוהו כשיצא. אבל אם מקוה המים גדול מזה, ואי אפשר לראות את קצהו מכל צד, חוששים שמא יצא מצד אחר ולא ראוהו.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שטבע באגמא [באגם] של סמקי, מקום בשם זה, אנסבה [השיאה] רב שילא לדביתהו [את אשתו] וזאת על סמך העדים שראו אותו נכנס לאגם, ולא ראו אותו שיצא. אמר ליה [לו] רב לשמואל, תא נשמתיה [בוא ונחרימנו] את רב שילא, על שהורה שלא כדין. אמר ליה [לו] שמואל לרב: נשלח ליה ברישא [לו בתחילה] ונברר מה היה טעמו, לפני שאנו עושים מעשה.

שלחו ליה [לו] שאלה זו: ראוהו שנפל למים שאין להם סוף, האם אשתו אסורה או מותרת? שלח להו [להם]: אשתו אסורה. ושאלו אותו עוד: ואגמא [והאגם] של סמקי מהו — מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף? שלח להו [להם] בתשובה: מים שאין להם סוף הוא, שאין רואים את קצה האגם מכל צד. חזרו ושלחו לו: ומר, מאי טעמא עבד הכי [ואדוני, מה טעם עשה כך], שהשיא את האשה?

ענה להם: מיטעא טעינא [טעיתי] בסברה, אנא סברי [אני סברתי]: מכיון דקוו וקיימי [שהמים קוויים, אגורים, ועומדים] ואינם זורמים, הרי כמים שיש להם סוף דמי [הם נחשבים]. ואולם, לא היא [אין הדבר כן], כיון דאיכא גלי [שיש גלים] באגם זה — אימור גלי אשפלו [אמור שהגלים טלטלוהו] ושמא לא ראו אותו כשיצא.

וסיכומו של אותו מעשה, קרי [קרא] שמואל עליה [על] רב את הכתוב: "לא יאנה לצדיק כל און" (משלי יב, כא), מאחר שלא באה תקלה על ידו, לפי שהמתין רב ולא נידה את רב שילא ולא גרם לו עוול. שהרי רב שילא טעה ולא עבר בזדון על דברי חכמים. קרי [קרא] רב עליה [על] שמואל כתוב זה — "ותשועה ברב יועץ" (שם יא, יד), שהרי עצתו של שמואל היא שגרמה לרב להמתין.

תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורין (צדים דגים במכמורות) בירדן, ונכנס אחד מהם למחילה של דגים שליד החוף, ושקעה החמה ולא ראה את פתחה של המחילה ונעלם, ושהה חברו והמתין לו כדי הזמן שתצא נפשו, ובא החבר והודיע בתוך ביתו של האחר שטבע. למחר, ביום, זרחה החמה והכיר האיש שהיה במחילה את פתחה של המחילה, ויצא החוצה, ובא ומצא שעורכים עליו הספד גדול בתוך ביתו. אמר רבי על כך: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו שמי שנפל למים שיש להם סוף — אשתו מותרת, ואם נפל למים שאין להם סוף — אשתו אסורה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שעל מקרה כגון זה אתה סומך, אם כן, אף מים שיש להם סוף נמי ליחוש [גם כן נחשוש] שמא למחילה של דגים נכנס אותו אדם ולבסוף יצא! ומשיבים: במים שיש להם סוף מחילה של דגים לא שכיחא [אינה מצויה].

אמר רב אשי: הא דאמרו רבנן [זה שאמרו חכמים] שמים שאין להם סוף אשתו אסורה — הני מילי באיניש דעלמא [דברים אלה אמורים באדם סתם] שאינו ידוע, אבל צורבא מרבנן [תלמיד חכם] — לא, כי אי דסליק [אם היה עולה מן המים] — קלא אית ליה [קול יש לו] והשמועה על הצלתו היתה מתפשטת. ודוחים: ולא היא [ואינו כן], לא שנא איניש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן [אינו שונה אדם סתם ואינו שונה תלמיד חכם], אם בדיעבד נישאה אשתו — אין [כן] לא תצא, לכתחלה — לא תינשא.

ד תניא [שנויה ברייתא], אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי מרחוק ספינה אחת שנשברה וטבעה. והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [ומי היה זה] — ר' עקיבא. וכשעליתי ביבשה ראיתי שבא, וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך מן המים? אמר לי: דף (קרש) של הספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, הרכנתי את ראשי בפני הגל, ולא שמטוני הגלים מן הקורה, וכך הגעתי לחוף.

מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם — ינענע לו ראשו, כלומר, יכניע עצמו לפי שעה, ולא ילחם בהם, שעל ידי כך יינצל. ואחר מאמר מוסגר זה ממשיכים בדברי רבן גמליאל, אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף — מותרת, מים שאין להם סוף — אסורה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שמטרפת (שטובעת) בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [ומי היה זה] — ר' מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני (זרקני) לחברו, וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: שמים שיש להם סוף — אשתו מותרת, מים שאין להם סוף — אשתו אסורה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: נפל אדם לתוך גוב אריות — אין מעידין עליו שמת, שמא לא הרגוהו האריות. נפל לחפורה (בור) מלאה נחשים ועקרבים — מעידין עליו, שלא ייתכן שלא נשכוהו ועקצוהו למוות. ר' יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו, כי חיישינן [חוששים אנו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל אישתהו מיתפח תפח. פי' ואפי' בתוך שלשה אין מעידין אלא בדחזיוה בשעתיה לאלתר קודם תפיחה כלל.

והני מילי דכי אסקוה חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח. ואפילו ראוהו תוך שלשה, דכשעולה מן המים ומתוך ששהה ונרטב במים, כשהוא עולה ליבשה מיד נתפח. ואף על פי שמכירין פניו וחוטמו, דלמא נדמה להם כך ואינו, דשמא אחר היה ונשתנה צורתו ונדמה להם זה. ונראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא ישתהא כלל אלא שראו אותו בשעה שהעלוהו מן המים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (שם) ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעות ונתפח אין מעידין עליו. נראה מדבריו שאין צריך להיות שם ממש כשהעלוהו מן המים אלא לזמן מועט כשעה חדא. ומיהו מ"ש ונתפח דמשמע כשנתפח אבל אם לא נתפח מעידין עליו. אינו נראה כן מלשון הגמרא מדאמרינן אבל אשתהי מתפח תפח, דמשמע דמסתמא אמרינן אין מעידין עליו שאני אומר תפח ואינו ניכר. ובפלוגתא דר' יהודה דמתניתין ורבנן, הלכה כרבנן דרבים נינהו ולעולם אין מעידין עליו ביבשה אלא תוך שלשה ימים ומעידין עליו לעולם תוך שלשה ודוקא על פרצוף פנים עם החוטם.
וראיתי בתוס' (לעיל יבמות קב, א ד"ה אין) שכתבו בשם ר"ת והיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף, אבל אם כל גופו שלם אפילו אין פדחת וחוטם, ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף, ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי, אבל על ידי טביעות עין ניכר היטב כיון שיש כל גופו [ואפילו] אחר כמה ימים. והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים, מעידין עליו כי אינו משתנה כל כך. ודבר ידוע הוא שניכר אפילו לאחר כמה ימים. ואינו מחוור בעיני דאם איתא מתניתין דקתני אלא על פרצוף עם החוטם, דוקא בשאין גופו שלם. וליתא דהא מתניתין סתמא קתני דמשמע אפילו בגופו שלם. ועוד דאם איתא מאי שנא פרצוף פנים וחוטם דנקט, הא בשהגוף שלם מעידין אפילו על גופו. ואין לומר שבזמן שמעידין על פרצוף פנים אין סומכין בו אלא אם כן יש עמו החוטם, אבל מכל מקום מעידין אף על הגוף. לא היא דאם כן הו"ל למתני מעידין על פרצוף פנים ואין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, משום דאכתי לא אשמועינן דמעידין על פרצוף פנים כלל. ועוד דממאי דקא מסיק מתניתין ואפילו סימנין בגופו ובכליו משמע דעיקר מה שמעידין על המת קתני, כלומר אין מעידין על המת לעולם אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומיהו ודאי אם מעידין על סימנין מובהקין שבגוף שפיר דמו, משום דלא פליגי בגמרא אלא בשומא, וכדמשמע נמי בריש פרק האשה שלום (קא, א) דאמרינן התם הכא כגון דקאמרי אסוקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקא אמרי סימני דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימני הוא דקא סמכי. כלומר אסימנין מובהקין.
ומאי דקאמרי נמי דהיכא דאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא שיוכלו להכירו אפילו אחר כמה ימים ומעידין עליו, גם זה אינו מחוור בעיני. חדא מדקתני במתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אל עד שלשה ימים, משמע ודאי דאף על פי שלא נחבל בפנים אלא שפרצוף פניו וחוטמו שלמים כתקנן, אפילו הכי אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים. ועוד דאמרינן בגמרא ואי אמרת ר' יהודה לחומרא פליג אינהו דעבוד כמאן, כלומר דהא אפילו רבנן דמקילין לא אמרו אלא עד שלשה ואינהו עביד לבתר תלתא ולבתר חמשה, ואם איתא מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוא ודלמא הכירוהו בפרצוף פניו ובגופו שלם. אלא ודאי משמע דלרבנן לעולם אין מעידין אלא עד שלשה בין נחבל בין שלם הא לאחר שלשה לא, שאף על פי שנדמה להם זה חיישינן דלמא מתפח תפח ונשתנית צורתו, ונראה להם שהוא ראובן ואינו אלא שמעון.
והיכא דאשכחוהו ותשתמודעהו ולא ידעי אי תוך שלשה ימים או אחר שלשה ימים הוא, איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעין אם נתפח אם לא, ואם נשתנית צורתו אם לא, מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטביעות העין חזקה זה הוא. אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנית צורתו לפי שרוב מתים משתנים לאחר שלשה. ודוקא בשנודע שעברו עליו שלשה, הא מתסמא כוליה האי לא נחמיר דהוה ליה ספיקא בחששא דרבנן ולקולא. ולישנא דמתניתין מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ולא קתני כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. וצ"ת. אבל בתוס' (ד"ה אין עי"ש ובתוס' הרא"ש) מצאתי כלשון הזה ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך שלשה ימים. ואינו נ"ל כמו שכתבתי. וגם הם לא אמרו אלא בדאפשר. ומקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. ונ"ל שזו גירסא נכונה ושמעינן מינה דדוקא לאחר שלשה, הא סתמא מעידין עליו. וצ"ת.

מתניתין. מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא אחד מאבריו, או אפילו כל גופו בלא ראשו, אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר, ורגל זה מאדם אחר היה. והראיה ההוא דאיתלי נורא בגננא ואשתכח גברא חריכא פסתא דידא דשדיא ואפיו הכי חיישינן דלמא איניש אחרינא הוא דאתא לאצוליה וההיא פסתא מיניה הות ומשום כסופא ערק. ועד כאן לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה אתתיה חזו גבראי כדאיתא התם, ועוד מעשה דשני תלמידי חכמים דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה, הא לאו הכי אמרינן הני אזל לעלמא ואתו אחריני וכדמוכח התם בעובדא דשומשי. ודברים פשוטין היו נראין לי (בכת"י: ודברים פשוטים הם) אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פי"ג הט"ז) שכתב אם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין אשתו ע"כ. ושמא בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם קאמר.

מאי בינייהו פי' לאו דפליגי הני לישני דהא תרוייהו אמרינהו ר' הושעיא בדרך איבעי' אימא אלא דבעי' למידע מאי דנפקא לן בין תרוייהו פירוקי שלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו פי' וכיון שהם שלשלהו ועלה בידם רגלו ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה ליה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידים עליו אא"כ יש לו בהם סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא חרוכא ומההוא דשני ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרי' אחריני נינהו ומיהו אם ראו סימן מובהק בידו או ברגלו או בא' מאבריו ונחתך ממקום שעושה טרפה אין להם סימן גדול מזה וההיא דאתלי נורא בי גלאי ואשכחו פסת' דידיה דשריא לפי שהכירו שהיתה ידו ובאו להתיר אשתו אלא דחייש ר' חייא דילמא פסת' דידיה בלחוד או איהו כרתה וערק משו' כסופא וז"ב וזהו מה שכ' הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שמשיאין את אשתו ומדקאמר מרן ז"ל והעלו ממנו אבר נר' שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו כנ"ל:

איבעי' להו ר' יהודה בן בבא לקולא פליג פי' דיש מקומות ושעות שמעידין עליו לאחר ג' ימים או לחומרא פליג פי' ואפי' תוך ג' ימים יש מקומות ושעות שאין מעידין עליו:

ת"ש דההוא גברא עד ואנסבה רבא לדביתהו לבתר ה' ימים ופרקי' דשאני מיא דצמתי מכה כלומר ואין הפרצוף משתנה בו אעפ"י ששהה יותר מג' ימים במים ונרא' דה' ימים לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשו מעשה לאחר י"ז ימים והכא בגמרי' מעשה שהיה כן היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אבל יש מחמירין ואומרים דה' יומי דוקא:

וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה פי' והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד אחר שעלה מן היבשה אין מעידים עליו והכי אמרינן דאי אשתהי מתפח תפח ומשתנה וכסבורי' שהוא ראוב' ואינו אלא שמעון ואין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרי' מתפח תפח ולא אמרי' האי אתפחי נתפח שמעי' שאפי' אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידים עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר ואע"פ שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל:

מטעה טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולפום מאי דאמרי' לק' דמים שאין להם סוף חיישינן למחילה של דגים ה"נ טעה בהא דה"ל למיחש למחילה של דגים ואינו נר' לומר דההיא נמי בכלל טעותיה דקאמר הוא סבר דכיון דקוו וקיימי לא חיישי' להו למחילה של דגים דבהא ודאי לא הי"ל לטעות בזה דבשלמא לחשבה כמים שיש להם סוף לענין שלא לחוש שהשליכוהו המים במקום אחר כיון דקוו וקיימי במקום הזה קרוב הוא לטעות אבל לענין מחילה לא היה לו לתלות משום דמקוו קוו אבל נר' דלא שמיע להו ברייתא דלקמן:

ר' יהודה [ב"ב] אומר לא כל האדם כו איבעי' להו ר' יהודה לקולא פליג או לחומרא פליג פי' להקל ולהוסיף יותר על ג' ימים או החמיר שיש לך אדם ומקום שחי (מדידי') רק עד ג' ימים. ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה בר הדיא בתר תלתא יומי ואנסבי רב דימי מנהרדעא לדביתהו ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגירשא דשביסתנא ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי אי אמרת בשלמא לקולא פליג אינהו דעבדי כר' יהודה אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעבידי כמאן. שאני מיא דצמתי והאמרת מיא מרזי מכה ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיא צמת צמתי וה"מ דכי אפקוה חזיוה בשעתיה אבל אי אישתהי מתפח תיפח. פי' משתנה צורתו אחר שהעלוהו מן המים אם יאחר מעט:

מתניתין נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה אר"מ מעשה בא' שנפל לבור הגדול ועלה לאחר ג' ימים אר"י מעשה בסומא א' שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם ושיאו נשותיהן. ושוב מעשה באסיא בא' ששלשוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מן הארכובה. ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעהל תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. פי' ר"מ סבר אע"פ שיש להן סוף אשתו אסורה ואע"ש ששהו כדי שתצא נפשו מפני שאדם שוהה במים יום או יומיים ויותר וניצול. ומעשה בא' שנפל לבור הגדול וכו' ובור מים שיש להן סוף הוא וחיה ג' ימים ולא מת. ור' יוסי מחלק בין מים שיש להן סוף ומים שאין להן סוף דבסומא ומושכיו שירדו במערה כיון שיש להם סוף התירו חכמים נשיהו כששהו בכדי שתצא נשמתם. ובמים שהוא מים שאין להם סוף אסרו חכמים אס"פ שעלתה רגל בידן אם עלה מן הארכובה ולמטה שי"ל יכול הוא לחיות ועלה מצד אחר שלא נוכל לראותו כשיצא משם:

ת"ר נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף אשתו אסורה דברי ר"מ. וח"א מים שיש להן סוף אשתו מותרת שאם עלה משום הי' רואהו אלא ודאי מת. ומים שאין להן סוף אשתו אסור השמא מצד אחר עלה ולא ראוהו. וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ה"ד מים של"ס אמר אביי כל שעמוד ורואה מד' רוחותיו ההוא גבר' דטבעי באגמי דסמקי אסבה רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא וזמתיה א"ל נשלח לי ברישא שלחו ליה מים שאל"ס אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להן סוף הוא או מים שאין להן סוף שלח להו מים שאין להן סוף ומר מ"ט עביד הכי א"ל מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו יקיימי [משולס"ה ול"ה כיון דא"ג אומר גלי אשפלו]. תושלב"ה

תוס' בד"ה ולא היא ל"ש צורבא מרבנן כו' ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא כו' עכ"ל כן הוא בספרים מדוייקים וכצ"ל וק"ל:

וכל גל וגל שבא עלי נענתי לו ראשי מכאן א"ר אם יבואו רשעים כו'. הדמיון בזה כבר כתבנו בחדושינו ר"פ הספינה ע"ש:

תוס' ד"ה ולא היא לא שנא וכו' אע"ג דרובייהו צורבי מדרבנן אי סליקא קלא אית ליה. ר"ל צורבא מרבנן כשסליק אית ליה קלא והאי כיון דלא נשתמע קלא דסליק ודאי נטבע ומת אפ"ה אשתו אסורה דלא אזלינן בתר האי רובא וכו':

רש"י ד"ה ה"ג א"נ בדברא. נ"ב בשדה. וגירסא דידן בברא. בחוץ. והכל אחד:

הַהוּא גַּבְרָא דְּטָבַע בְּאַגְמָא דְּסַמְקֵי, אַנְסִיב רַב שִׁילָא לִדְבִיתְהוּ. נראה לי בודאי דלא נכשל אותו צדיק דהשיאה ולא נבעלה כי שמע רב והפרישם או מה דבני ובני באו עדים וראו אותו שמת אך רב שילה התירה קודם שבאו עדים מטעם דחשב את האגם מים שיש להם סוף.
ובספר ויען אברהם (דף סב) כתב ששמע בענין אחד של עיגונא דאתתא שהיו חולקים בו מרן ז"ל ומור"ם ז"ל ומרן אסר ומור"ם התיר שהביא ראיות להתיר ופלפל בחכמה וכתב מור"ם ז"ל רשות שתנשא וגילה המגיד למרן ז"ל דבו ביום שכתב מור"ם הרשות שתנשא מת הבעל במקום אחד שהיה חי ומרן שאסר כיון אל האמת לאוסרה אך הקדוש ברוך הוא לא הביא תקלה על ידי מור"ם שמת הבעל ביום שכתב לאשה מעשה בית דין של רשות שתנשא עיין שם.
וכתב שם כזאת אירע להגאון חקרי לב שכתב פסלקא דעתך להתיר בראיות עצומות ומה דבני ובני הקול נשמע שהבעל חי ונתן הגאון חקרי לב הודאות להשם יתברך שלא באה תקלה על ידו.
עוד שמענו מעשה שהיה בזמן הרב ראשון לציון מהר"ם סוזין ז"ל שהתירו הבית דין בירושלים ליבמה שתתייבם אך הרב מהר"ם סוזין ז"ל היה לבו נוקפו ולא הסכים להתיר והבית דין עשו כהוראתן ונשאת לאחיו ואחר כך בא הבעל ותהום כל העיר.
עוד שמענו בזמן הגאון משנה למלך התירו רבני קושטא לעגונה שתנשא והגאון משנה למלך ז"ל היה לבו נוקפו ולא הסכים שתנשא והבית דין עשו מעשה כהוראתם ואחר כך בא הבעל ונגלה על ידי מעשה נורא הפלא ופלא. יהא רעוא שלא יכשלו חכמי ישראל בדברים אלו וכיוצא בהם ושלום על ישראל!

אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים. הגם דרבי עקיבא בדידיה הוה עובדא כזאת והיה לו לומר זה משעת מעשה שלי, עם כל זה איכא הפרש טובא בין עובדא דידיה כי נשברה הספינה ונזדמן לו דף של ספינה ואם כן יש לדון דאם עדים ראו שטבע ולא היה שם לא דף ולא ספינה למה אשתו אסורה? אך במעשה דרבי מאיר שהגלים טרדוהו שזה מצוי תמיד לכך אמר 'כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים' ופשוט.
מיהו עדיין יש להקשות למה הזכיר חלוקה דמים שיש להם סוף דזו פשיטא דמותרת? ונראה לי בס"ד לפי טעותו דרב שילה באגם דקוו וקיימי דיש לחשוב זה כמים שאין להם סוף יש להקשות דהוה ליה למימר כהאי גונא נמי מותרת ולמה החליטו ואמרו דאינה מותרת אלא רק במים שאין להם סוף?
אך מהאי עובדא דרבי מאיר שאמר לו 'גַּל טְרָדַנִי לַחֲבֵרוֹ' נמצא אפשר להיות כן על ידי גלי הים ולכן לא התירו חכמים באגם דאימור גלי השפילוהו וגם בעובדא דרבי עקיבא דאמר עלה רבן גמליאל 'כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים' נמי אתי שפיר דהא אמר לו 'כָּל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי נִעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי' משמע דאם לא היה מנענע ראשו היו הגלים נושאין אותו ואם כן באגם נמי שייך לומר גלי אשפלוהו ולכן גדולים דברי חכמים שאמרו אין היתר אלא במים שאין להם סוף ולא זכרו בהיתר גם את האגם דמייא קוו וקיימי.

קירב מיתתו. על ידי שפירכס יותר מדאי מת הלכך אין גולה אלא אם כן מת תחת ידו: בביתא דשישא. שאין שם רוח ללישנא דרוח בלבלתו הכא גולה דאין כאן רוח ומחמתו מת וללישנא דהוא קירב את מיתתו אינו גולה: הכי גרסינן אי נמי בדברא ולא פירכס: לקולא פליג. דקאמר תנא קמא אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא רבי יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו מהיר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפי' לאחר ג' ימים: או לחומרא פליג. דקאמר תנא קמא עד שלשה ימים מעידים ואתא איהו למימר פעמים שאפי' תוך שלשה אין מעידין: בכרמי. שם העיר: ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין: ואסקוהו אגישרא דשביסתנא. לאחר חמשה יומין: דצמתי. צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות: היכא דאיכא מכה. מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח: מיתפח תפח. לאחר שמעלין אותו ליבשה ומשתנית צורתו: מתני' שיש להם סוף. לקמן מפרש היכי דמי: אשתו אסורה. שמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו דסבר רבי מאיר אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים: מערה. מים שיש להם סוף הם ופליג ר' יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות במים כל כך ואי משום שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפק הוו חזו ליה אבל במים שאין להם סוף מודה ר' יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו: מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הן: גמ' מארבע רוחותיה. כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים ובא לו: אגמא דסמקי. אגם של אותו מקום אגם מרש''ט בלע''ז עומד במקומו ואינם מים חיים כמים שיש להם סוף דמו שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק הלכך אם איתא דסליק הוי חזו ליה: גלי אשפלו. למקום רחוק ומשם יצא: לא יאונה לצדיק כל און. שלא באתה תקלה זו לידו של רב לנדות את רב שילא: תשועה ברוב יועץ. תשועתי מן המכשול על ידי שנטלתי עצה משמואל: למחילה של דגים. שחוטטים סמוך לשפת הנהר בין למטה מן המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואין מתמלאת כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים: ליחוש למחילה. ושמא ליום מחר יצא והלך: נענעתי לו ראשי. ועבר על גבי והלך לו: ינענע לו ראשו. ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן:

לקולא פליג או לחומרא פליג. והכי נמי מצי למיבעי בין לקולא ובין לחומרא אלא אכתי לא פשיטא מאי דבעי: ולא היא לא שנא צורבא מרבנן כו'. ואף על גב דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי (רוב) גוססין דאין מעידין עליהן אף על פי שרובן מתים:

יבמות קכא ע"א