כתובות ב ע"ב

דף ב - ב

דלא מציא אמרה ליה "נסתחפה שדהו". היות וזה הזמן הקבוע לה שאינה ראויה להנשא בו.

ולכן, לא חייבוהו חכמים בהגעת הזמן של שנים עשר חודש להעלות לה מזונות אם היא נדה אז, לפי שאין זה מאורע של "נסתחפה שדהו", התלוי במזלו של הבעל, אלא זו היא דרכה של האשה, וזהו מועד קביעותה להיות נדה.

כי תיבעי לך אם מעלה לה מזונות בפירסה נדה, או לא - כאשר פירסה נדה שלא בשעת ווסתה.

והשאלה היא, מאי? מהו דינה של אשה שפירסה נדה שלא בשעת ווסתה לענין העלאת מזונות מהבעל?

וצדדי הספק הם:

כיון דלא בשעת ווסתה הויא פריסת הנדה, מציא אמרה ליה, יכולה היא לומר לו "נסתחפה שדהו"! לפי שטוענת לו: אין המניע לפריסתי נדה שלא בזמן הווסת מחמת מזלי, אלא מזלך הוא שגרם לך שתפסיד, וצריך אתה להעלות לי מזונות.

או דלמא, כיון דאיכא נשי דקא משנייא,, היות ויש נשים המשנות את את זמן ווסתייהו - הרי כך הוא דרכה של אשה. ולכן, גם פריסת נדה שלא בשעת ווסתה, כפריסת נדה בשעת ווסתה דמי.

ואין מזלו גורם לכך, אלא כך הוא רגילות דרכה של אשה, לשנות ווסתה לפעמים, ולכן אינו חייב להעלות לה מזונות. ^[1]

פשיט רב אחאי לבעיה הזו מהמשנה לקמן [נז א], ששנינו בה:

הגיע זמן של שנים עשרה חודש, ולא נישאו - אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה, אם נישאו לכהן.

ומדייק רב אחאי: "לא נשאו", שמשמעותו לא נשאו האנשים את הנשים, והיינו, שהיה העיכוב מצד האנשים - לא קתני במשנה זו.

אלא "לא נישאו", שמשמעותו לא נישאו הנשים.

ויש לעיין: היכי דמי, מדוע לא נישאו הנשים?

אי דקא מעכבן אינהי, שעיכבו הנשים את בעליהן מלישא אותן, מרצונן -

זה לא יתכן. כי -

אמאי אוכלות אז משלו? ואמאי אוכלות אז בתרומה אם בעליהן כהן? והרי הן המעכבות, מרצונן, מלהינשא?

אלא, לאו, בהכרח, שמדברת המשנה בכגון דאיתניס כי האי גוונא, שהיו אנוסות מלהנשא משום שפירסו נדה שלא בשעת ווסתן.

ובכל זאת קתני במשנה: אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה.

ובכך נפשטה הבעיה שפירסה נידה שלא בשעת וסתה, חייב ארוסה להעלות לה מזונות.

אמר רב אשי: עדיין הבעיה קיימת.

כי לעולם אימא לך, יכול אני לומר שבכל אונסא שבא מצד האשה - לא אכלה מזונות מארוסה.

וכאן מדובר, בכגון דקא מעכבי אינהו, שהבעלים הם המעכבים את הנישואין, ולא הנשים.

ולכן, בדין הוא, היה מן הראוי דאיבעי ליה למיתני "לא נשאו", כיון שהבעלים הם המעכבים.

אלא, ואיידי משום דתנא רישא בדידהי, ששונה התנא ברישא את דיניה של האשה "נותנים לבתולה שנים עשר חודש, ולאלמנה שלשים יום" -

לכן, תנא נמי סיפא בלשון המדברת בדידהי, באשה. ולכן אמר התנא "לא נישאו" הנשים, על אף שהעיכוב הוא מהאנשים.

עיין דברי הקדמה לסוגיה הבאה בהערה ^[2]

אמר רבא: זה ששנינו לעיל בדברי רב יוסף "לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות". והיינו, שבכל ענין של עיכוב מחמת אונס, אין זה נחשב לעיכוב, ולכן הוא פטור מלעלות לה מזונות אם התעכב לשאתה מחמת אונס, זה אמור רק לענין מזונות -

ואולם, לענין גיטין - אינו כן!

והיינו, שלענין גירושי אשה בגט, אפילו עיכוב הנגרם מחמת אונס נחשב לעיכוב, כי אין "טענת אונס" בגט, וכפי שיבואר.

ומוכיחה הגמרא: אלמא, מוכח מכאן, שקסבר רבא: אין "טענת אונס" בגיטין!

והיינו, שהנותן גט לאשה בתנאי, על מנת שיחולו הגירושין אם הוא לא יחזור לביתו עד זמן מסויים, ואירע אונס שעיכב אותו מלחזור לביתו לפני הזמן שקבע, אין אנו אומרים שעכוב מלבוא מחמת אונס אינו עכוב, ולא התקיים התנאי "אם לא אבוא".

אלא, נחשב הדבר שהתקיים תנאו "אם לא אבוא", שהרי הוא אכן לא חזר עד לתאריך שקבע, וחלו הגירושין.

ולא מועילה טענת האונס לומר שנחשב הדבר כאילו לא התקיים התנאי "אם לא באתי", ולבטל את הגט, ולמנוע את חלות הגירושין.

והוינן בה: מנא ליה לרבא הא, החילוק הזה, בין עיכוב באונס בגירושין שנחשב לעיכוב, לבין עיכוב באונס בנישואין, שאינו נחשב לעיכוב?

אילימא מהא דתנן במסכת גיטין [עו ב]: הנותן גט לאשה ואומר לה: הרי זה גיטיך בתנאי, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש.

ומת הבעל בתוך שנים עשר חדש - אינו גט.

כי סובר התנא של המשנה הזאת, שכונת המגרש בלשון הזאת היא לומר, שיחולו הגירושין כעבור שנים עשר חודש [אם לא יבוא].

וכיון שהוא מת תוך פרק הזמן הזה, נמצאה שהיא התאלמנה לפני שהתגרשה.

ולכן אם אין לבעל המת בנים, היא זקוקה להתייבם לאחיו, ואינה מותרת לשוק כדין גרושה.

ומדייקת הגמרא מדברי המשנה הללו:

מת תוך שנים עשר חודש - הוא דאינו גט, לפי שהתאלמנה לפני שיחולו הגירושין. ומת אינו יכול לגרש, שהרי אין המתים מגרשים, ואין גירושין לאחר מיתה.

הא אם חלה הבעל, ומחמת אונס המחלה הוא לא היה יכול לחזור - הרי זה גט!

כי אם גם אונס של מחלה אינו נחשב לעיכוב, ואין זה נקרא קיום התנאי "אם לא באתי" [כי "יש טענת אונס בגיטין"], ואם לא יחזור תוך שנים עשר חודש בגלל מחלה לא יחולו הגירושין, הרי היה לו לתנא לשנות "אם חלה הבעל ולכן לא בא תוך שנים עשר חודש, אינו גט", והייתי יודע בקל וחומר, שאם הוא לא בא מחמת שמת בדרך, שלא יחולו הגירושין, כי אין לך אונס גדול מאונס של מיתה.

ומתוך שנקט התנא דוקא "מת" - מוכח מדבריו, שרק מחמת שהתאלמנה לא יחולו הגירושין לאחר מותו, כי אין גירושין אחר מיתה. אבל אם הוא חלה, עיכובו באונס נחשב לעיכוב, ואין טענת אונס מועילה בגט למנוע את חלות הגירושין.

ודוחה הגמרא את הראייה מכאן לדברי רבא:

ודלמא, לעולם, אימא לך, שאם חלה הבעל ולכן לא היה יכול לחזור, נמי אינו גט, כי עיכוב באונס אינו נחשב עיכוב גם בגט, כמו בנישואין, ולא התקיים התנאי "אם לא באתי".

ואל תדייק את הדיוק שדייקת מהמשנה ההיא, שדוקא אם מת הבעל, לפי שמת לפני חלות הגירושין, לכן לא הוי גט, הא אם התעכב מחמת אונס ולכן לא חזר, הוי גט.

אלא סובר התנא, שגם אם היה הבעל בחיים ולא היה יכול לבוא מחמת אונס, גם אז לא היו חלים הגירושין. כי עיכוב מלחזור מחמת אונס, אינו נקרא עיכוב.

ומה שדייקת, אם כן, למה נקט התנא "מת" דוקא, ולא נקט "חלה"?

היות והיא גופא, זה עצמו קא משמע לן התנא במשנה ההיא - דאין גט לאחר מיתה!

ואפילו אם לא עשה הבעל תנאי, אלא נתן לה גט ואמר שתהא חלות הגירושין אחר מיתה, ושלא תהא זקוקה ליבם - אין זה גט, והרי היא זקוקה ליבם, היות ואין גט לאחר מיתה.

ותמהה הגמרא על הדחייה:

הרי זה שאין גט לאחר מיתה - הא תנא ליה כבר ברישא של המשנה הזאת, ולא יתכן לומר כדבריך, שאת זה גופא, שאין גט לאחר מיתה, בא התנא לומר.

דתנן ברישא [עב ב, שם]: "שכיב מרע" הנוטה למות שאמר לאשתו:

הרי זה גיטיך אם מתי, לכשאמות.

או שהיה חולה, ואמר לה: הרי זה גיטיך כשאפסיק מחולי זה, ומת. וכיון שמת בחוליו, נמצא שלא גירשה בחייו, אלא רק במותו, שאז פסק חוליו.

או שאמר בלי תנאי: הרי זה גיטיך לאחר מיתה -

לא אמר כלום!

וטעמו של דבר, כי אין גט לאחר מיתה.

וכיון שאת הדין הזה, שאין גט אחר מיתה, כבר שנה התנא ברישא, הרי בהכרח שבסיפא אין הוא בא להשמיענו דין זה.

ואם כן, חוזר הדיוק של רבא, מכך שנקט התנא בסיפא, ב"הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת", שנקט התנא אם "מת" אין זה גט, ולא נקט התנא שאפילו אם "חלה" ולא בא מחמת החולי אין זה גט -

לפי שבא התנא להשמיענו את הדין שאין אונס בגיטין.

ולכן, גם עיכוב מלבוא חזרה מחמת אונס גם הוא נחשב לעיכוב, והתקיים התנאי "אם לא באתי", על אף ש"אי הביאה" הוא מחמת אונס.

ובדוקא נקט התנא שאם מת אין זה גט, כי אין המתים מגרשים.

אך עדיין שואלת הגמרא, שאין להוכיח מהמשנה כרבא.

כי דלמא כונת התנא בסיפא, שנקט "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת", ולא נקט "חלה" - אינה להשמיענו את הדין שאמר רבא "אין אונס בגיטין".

אלא כוונתו לאפוקי מד"רבותינו" [ולהלן תבאר הגמרא מי הם אותם "רבותינו"], הסוברים שחלים הגירושין בגט שכזה, היות ולדעתם, אין כוונת המגרש בגט הזה לומר שיחולו הגירושין בעוד שנים עשר חודש, אם לא יבוא עד אז, אלא שיחולו כבר מעכשיו, אם לא יבוא בתוך שנים עשר חודש.

ולדעתם אין זה גט אחר מיתה, ולכן חלו גירושיו מעת שנתן את הגט, אם מת ולא בא.

דתניא: ורבותינו - התירוה להנשא בגט הזה לשוק, גם אם מת ללא בנים ויש לו אח, בלי שתהא צריכה חליצה ממנו. וכאמור, שלדבריהם, כאשר מתקיים התנאי, שאינו בא לאחר שנים עשר חודש, הרי היא מגורשת משעת נתינת הגט, ונמצא שאין זה גט אחר מיתה.

ואמרינן: מאן מי הם "רבותינו"?

ואמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא ד"שרו משחא".

בית דינו של רבי יהודה הנשיא, נכדו של רבי, שהתירו את הגזירה שגזרו חכמים לאסור את השמן של עובדי כוכבים [במסכת עבודה זרה, לז ב].

שהם, סברי לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו.

והיינו, כיון שנכתב בשטר זמן הכתיבה של השטר, הרי זה הוכחה שכוונת כותב השטר היא שתהיה חלות השטר בתאריך שנכתב בו, ובלבד שיתקיים התנאי.

כי אם כוונתו שתהיה חלות השטר רק בעוד שנים עשר חודש, היה לו לציין רק את התאריך של עוד שנים עשר חודש, שאז תהיה חלות השטר, ולמה לו לציין את תאריך כתיבת השטר.

וכיון שאפשר לומר שהחידוש בסיפא של המשנה הוא להוציא מדבריהם של "רבותינו", שוב אין ראיה לדיוקו של רבא.

כי יתכן שסובר התנא הזה ש"יש אונס בגיטין".

וזה שלא נקט התנא אונס של "חלה" והייתי יודע בכל שכן אונס של "מת", הוא משום שלא רצה התנא להשמיענו את דין אונס בגיטין, אלא להשמיענו אחרת מרבותינו, ולומר, שהזמן הכתוב בשטר אינו מורה על כך שרצונו לגרשה מעכשיו, באם לא יחזור בעוד שנים עשר חודש, אלא כונתו היא לגרשה רק בעוד שנים עשר חודש.

ולכן, השמיע התנא דוקא שאם מת לפני שנים עשר חודש לא יחולו הגירושין היות ואין המתים מגרשים.

אבל אם לא יבוא מחמת מחלה, יש טענת אונס בגיטין, ולא יחולו הגירושין, כיון שעיכוב מחמת אונס אינו עיכוב ולא התקיים התנאי "אם לא באתי".

ואם היה משמיע התנא רק את דין אונס של "חלה", שיש אונס בגיטין, לא היינו יודעים ממנו שזמן חלות הגירושין הוא מזמן כתיבת הגט.

וקיבלה הגמרא את הדחייה הזאת, שאין מהמשנה ההיא ראיה לדברי רבא שאין אונס בגיטין.

ואלא מסיפא, מהמשכה של אותה משנה מוכיח רבא את דבריו, שאין אונס בגיטין:

דתנן: המגרש את אשתו מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש. ומת בתוך שנים עשר חדש - הרי זה גט. שהרי בסוף שנים עשר חודש הוא לא בא, והתקיים תנאו, והרי היא מגורשת "מעכשיו", מהזמן שנתן לה את הגט, ואין זה גט אחר מיתה.

ומוכיח רבא: מת, והוא הדין לחלה. ולכן אם לא בא מחמת חולי, התקיים תנאו "אם לא באתי", והרי זה גט.

כי אם אונס של מיתה אינו טענת אונס בגיטין, כל שכן אונס של חלה, ומוכח שאין טענת אונס בגיטין.

ודוחה הגמרא את ראייתו של רבא:

דלמא מת דוקא הרי זה גט, היות שאנו תולים לומר שכך היא כונת המגרש בכתיבת הגט, שאם הוא ימות, יחולו הגירושין מעכשיו, היות דלא ניחא ליה לבעל המגרש דתפול אשתו קמי אחיו היבם.

ובאונס כזה, שאם הוא ימות, הרי אין רצונו שיבטל הגט, אלא אדרבה רוצה הוא בקיומו של הגט.

אבל באונס של חלה, שנוח לו בביטול הגט באם חלה והתעכב בגלל מחלתו, יתכן שיש אונס בגיטין, ואין עיכובו מחמת אונס נחשב עיכוב, ולא התקיים תנאו "אם לא באתי", והגט בטל.

ואין מכאן ראיה לדברי רבא שאין טענת אונס בגיטין.

ולכן, מביאה הגמרא מקור אחר לדינו של רבא:

אלא, מהא, ממה שאמר שמואל, יש ראיה לרבא שאין אונס בגיטין.

דמעשה שהיה בההוא גברא, דאמר להו [לבני ביתו, או לנוכחים בשעה שנתן את הגט לאשתו]: אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין, אם לא אבוא חזרה מהיום ועד שלשים יום - ליהוי גיטא!

אתא, בא אותו אדם אל הנהר הסמוך לעיר, בסוף תלתין יומין, ופסקיה מברא. הוא אמנם הגיע לצדו של הנהר הסמוך לעיר, אך לא היתה לו מעבורת לחצות באמצעותה את הנהר אל העיר, לפי שהיתה המעבורת בצדו האחר של הנהר. ^[3]

אמר קרא להו לאנשי עירו בקול רם, מצדו השני של הנהר: חזו דאתאי, חזו דאתאי! ראו שהגעתי, ולא התקיים התנאי "אם לא באתי", והגט שנתתי בטל הוא!

אמר שמואל: לאו שמיה "מתיא".

אין זו הגעה לעיר. וגטו גט - על אף שהיה מעוכב להגיע לעיר מחמת אונס.

ומוכח מדברי שמואל כדברי רבא, שאין אונס בגיטין.

ודוחה הגמרא גם ראיה זו:

ודלמא אונסא דשכיח, כמו העדר המעבורת, שאני, ורק בו אין טענת אונס.

דכיון דאיבעי ליה לאתנויי במפורש על אונס כזה, שאם יקרה אונס שכזה יתבטל הגט, שהרי הוא דבר שכיח, ומעלה אותו האדם בדעתו, ולא אתני, והוא לא התנה כך - איהו דאפסיד אנפשיה. נחשב הדבר כאילו הוא ויתר על התנאי הזה, וכאילו הסכים שיחול הגט ולא יתבטל, גם אם יארע לו אונס שכזה. ^[4]

ונמצא, שאין מקור לדברי רבא מדברי שמואל.

ולכן, אומרת הגמרא: אלא, רבא - סברא דנפשיה, קאמר!

שאף על פי שמדין תורה יש טענת אונס בגיטין, תקנו חכמים שלא תועיל טענת אונס בגיטין, אלא תתגרש האשה בגט הזה אפילו אם אירע אונס, משום צנועות ומשום פרוצות, וכפי שיבואר מיד.

משום נשים צנועות -

דאי אמרת, שאם תאמר שיש אונס בקיום התנאי, והרי זה כמי שלא נתקיים התנאי, ולא להוי גט. יש לנו לחוש -

[נסתחפה שדהו. איכא דמקשי (הרמב"ן), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה].

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאוּ לְנִשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה (עי' גליון הש"ס). ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (לה, א) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.

אלא לאו דאתניס כי האי גוונא. ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.

רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה. בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.

ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום

תנא נמי סיפא בדידה. כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.

אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין. מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד, א) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו, ב) ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד.
וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר.
וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יח, א) דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז"ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו. חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו (ב"ב קלו, א) מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות.
וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס (גיטין עו, א). יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ"ל.
וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס (גיטין שם) תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.

אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר' יוסי. ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום.
וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם (גיטין עו, ב) בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת, אלא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר' יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ"י שכתבתי בפ' קורדיאקוס (שם) בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו.
וא"ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא.

אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתיניה מהאידנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד, א) דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא.
ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר.

אלא רבא סברא דנפשי' קאמר. כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש להו למתניתין בהכי, מת דוקא אבל חלה לא, ובסיפא מת והא הדין לחלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות, והני מתניתין למידק מיניהו דוקיה תניה להו, ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה, כן נראה לי.

משום צנועות ומשום פרוצות. ה"ג, משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דלא אניס דאניס ומיעגנא ויתבה. ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דאניס וסברא לא אניס, וקיימא ומנסבא, ונמצא גט בטל. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא ליהוי, זימנין דלא אניס, ואע"ג דשרינן לה לאינסוביה דלא מחזקינן ליה כאנוס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אניסי, ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן, נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא, והיינו דקרי להו משום צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאינסובי קימא ומינסבא, ולא דיקא שפיר, דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא, קים לי בגויה דלא חאיש לתנאיה, והיינו דקאמרי להו פרוצות, משום דלא דייקו שפיר. ויש ספרים דגרסי: בפרוצות, דאמרה לא אניס. והכל עולה לטעם אחד. דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה אי איתה דאניס קלא אית ליה, וקימא ומינסבא.

לא נישאו לא קתני אלא לא נשאו וא"ת וכי נקוד הוא דדילמא לא נישאו קתני ותירץ ר"י ז"ל דכיון דגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד כדקתני כך נותנין לאיש הוה ליה למיתני הגיע זמן ולא נשא וא"ת הכי הוה ליה למימר לא נשאו ויש לומר דאה"נ קאמר דעל כרחך האי לישנא דמתניתין לא מגרש לא נישאו אלא לא נשאו ורבי יחיאל פי' דדייק ליה מדקתני אוכלת משלו דאי לא נישאו קתני כיון דבדידיה קאי ונקיט ליה בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלת משלהם אבל וודאי לאשמועינן דלא נשאו ובדידהו מיירי דחיק נפשיה ולא קחני משלהם וקתני אוכלת משלו כלומר אוכלת כל אחת ואחת מבעלה. אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא פי' כגון שחלתה היא או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא:

רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ואפילו עיכוב דאונס כגון שחלה הוא ובדין הוא דלתני לא נשאו פירש דמשמע לא נשאו במזיד ואיידי דתני רישא בדידה תני נמי סיפא בדידה וא"ת אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן וכו' י"ל דמ"מ עיקר מתניתין בדידה תנא לה נותנין לבתולה וכו' ואח"כ בלשון תחלה כשם שנותנין לאשה וכו' ועיין בתוס' ד"ה אלא לא נשאו וא"ת וכיון דלא נשאו משמע עכובא וי"ל אע"ג דלא נשאו משמע שמעכבין אינהי שפיר איכא למשמע שלא נשאו שלא אבו הבעלים לישא אותן תוספות:

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן גט על תנאי ונתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס נתקיים התנאי הרי הוא גט לאפוקי אם לא נתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור וע"כ אונס דאיירי ביה רבא היינו אונס דשכיח ולא שכיח דאלו אונסא דשכיחא דכולי עלמא אין אונס כדאמרינן לקמן ודלמא אונסא דשכיח שאני ואפילו בממון ג"כ אין אונס ואלו אונסא דלא שכיח אפילו לענין גיטא יש אונס כדאיתא בהדי' פרק מי שאחזו א"ו כדאמרינן וכן פירשו בתוס' מנא ליה לרבא האי:

מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט פירש"י ז"ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ"ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה והקשו עליו בתוס' דלעולם אימא לך יש אונס ואלו קתני חלה ה"א דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתין לכך פירשו ז"ל דייקי מיתורא דמשום גופיה לא נצרכא דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו התנה בפירוש שלא יפטור מחמת האונס מ"מ כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וא"ת כיון דאיכא למיתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכא שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה וי"ל דא"כ ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעי' דבטוליה דגט היינו טעמא דמשום דאין גט לאחר מיתה:

ודלמא לאפוקי מדרבותינו תני סיפא דאם לא באתי לאשמועי' דלא נימא זמנו של גט מוכיח עליו וא"ת הא נמי מרישא שמעי' לה מדקתני לא אמר כלום וי"ל דאם לא קתני אלא רישא בלחוד הוה אמינא דמיירי שאין בו זמן וא"ת אם אין בו זמן בלא"ה נמי פסול כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חודש דליכא למימר בזה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירה דקתני סיפא אשמועינן יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו ויש עוד בזה תירוצים אחרים אבל זה קל להבין:

אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות כלומר דעבדו רבנן תקנתא משום צנועות ומשום פרוצות דלא לעגן צנועות שלא כדין ולא ליקלקלין פרוצות כשיעמדו על הדין ולא יוכל למחות בידם וכדמפרש ואזיל:

משום צנועות דאי אמר דלא להוי גיטא זמנין דלא אנוס וסברה אנוס ומיעגנא ויתבי כך הגירסא בכל הספרים שלנו ויש גורסי' ואמרה אנוס וכו' פירוש שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא דאי סברה הכי מה צנועות שייך כאן והא סברה דאניס וא"צ למחוק הגרסא שלנו דאלו כל היכא דאיכא ראיה אין לה לחוש באונס הלכך בשלבה נוקפה וחוששת שהוא אונס צניעות גדול הוא לה ומעגנא לפנים משורת הדין:

אונס זה שכתבנו שמפקיע ממנו חיוב מזונותיה הבא מצד הגעת זמן אין בו חלוק בין אונס המצוי לשאינו מצוי והוצרכתי לכתוב דבר זה מצד מה שראיתי שמקשין בסוגיא זו היאך אנו דוחין דין נסתחפה שדהו עד שתירצו שלא נאמר נסתחפה שדהו אלא במה שאינו מצוי כגון בתולים ומומין אבל חלה או חלתה או פרסה נדה אונס מצוי הוא אלמא שבאונס שאינו מצוי מיהא מעלה לה מזונות ואין זה כלום ובהדיא אמרו דרך כלל כל אנסא לא אכלה והקושיא איפשר לתרצה שכל שהבעל תובע לחזור במקחו ידו על התחתונה לומר נסתחפה שדהו אבל זו שבכאן שהיא תובעת ידה על התחתונה או שמא בזו כבר קנאה לגמרי להיות גופה שלו ומאחר שקנה את גופה ודאי בכל מאורעי גופה ראוי לומר כן אבל זו שעדין לא קנאה אין להטיל עליו דין נסתחפה שדהו וכן איפשר לתרצה בפנים אחרים וכן האריכו בחדושין בסוגיא זו בהרבה קושיות שאין בהם ובתירוציהם צורך לכתבם לענין פסק:

לענין ביאור מה שאמרו פשיט רב אחאי וכו' כך פירושו לא נשאו לא קתני ר"ל מבנין הקל שהרי על בתולה ואלמנה שהוזכרו באותה משנה הוא חוזר ועוד שאם כן היה לו לומר אוכלות משלהם ואלו היה שונה לא נשאו היה במשמע שהעכבה מצד האנשים אם בכונה אם מצד אונס שאירע להם ואחר שהעכבה מצדם אוכלות והיינו למדים שכל שהעכבה מצד הנשים אף מחמת אונס אינן אוכלות אלא לא נישאו מבנין נפעל שהעכבה באה מצד הנשים ואם שעכבו בכונה אמאי אוכלות משלו אלא שעכבתן מחמת אונס שאירע להם והואיל ומחמת אונס הוא אוכלות וכל שכן באונס הבא מחמת הבעלים וגירסת הספרים לעולם אימא לך אנסא לא אכלה ואין גורסין בזו אמר רב אשי וכן אין גורסין בה כל אנסא לא אכלה ואין הכונה בענין זה אלא לומר שכל אונס הבא מחמת הנשים אינו אונס כאלו היינו שונין במשנה לא נשאו ומה שאמרו שם אוכלות פירושו כשהעכבה מצד האנשים ובדין היה לשנות לא נשאו ואיידי דתנא רישה בדידהי ר"ל בתולה ואלמנה נקטא לסופה בדידהי ומכל מקום פירושו לא נשאו מצד עכבת האנשים רב אשי אמר כל אנסא לא אכלה בין שבא מצד האנשים בין שבא מצד הנשים ומשנת הגיע זמן פירושו שנתעכב מחמת הארוס בלא שום סבה של אונס על הדרך שפסקנו ויש בקצת ספרים גירסאות אחרות ובתוספות וחדושין בלבולין ללא צורך ואל תחוש להם:

אע"פ שביארנו בענינים אלו שהאונס מועיל להפקיע החיוב שהיה מוטל עליו לעשותו בגיטין מיהא אינו כן שאם גירש על תנאי אם לא יעשה כך והיה רוצה לעשות כן כדי שיתבטל הגט ונאנס ולא עשה כגון שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ובא לו בתוך שלשים והפסיקו נהר שלא יכול לעבור או שחלה אין אומרין מאחר שהאונס עכבו הרי הוא כמי שבא ולומר שאין העכבה מצד האונס עכבה אלא אין אונס בגיטין וכל שלא נתקיים תנאו הגט גט אע"פ שהאונס עכבו:

ולענין ביאור דמיון זה אצל מה שכתבנו לענין מזונות הוא מצד אונס הבא מצד הארוס כגון חלה שהאשה נתקדשה לו על דעת שכשיגיע זמן תתרצה היא לינשא לו אם לא ישאנה יעלה לה מזונות והרי הוא כאלו קדשה על תנאי שיעלה לה מזונות בהגעת זמן שהרי תנאי ב"ד הוא וכשהגיע זמן ורצתה היא לינשא לו היה לנו לומר שיעלה לה מזונות ואונס שלו מועיל לו כאלו היה התנאי שלא לזון עד שיעבור האונס שאומדין את דעתו שאינו אלא כל זמן שיוכל לעשות כן ובגיטין אינו כן על הדרך שביארנו הא כל ענין שבממון יש אונס וכל חיוב התלוי בתנאי ואותו תנאי לא נתעכב אלא על ידי אונס הרי הוא כמי שלא נתעכב והמעשה בטל שלא הפסידה טענת אונס את זכותה אלא בגיטין מתקנת צנועות ופרוצות כמו שהתבאר בסוגיא זו הא בכל מקום אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר והוא ששאלו בגיטין מנא ליה לרבא הא כלומר שראוי היה לומר בכל מקום שהאונס מפקיע את התנאי ואם כן בכל שאר דברים מיהא יש טענת אונס ומה שהקשו בחדושין ממה שאמרו בשני של קדושין מ"ט ע"ב בההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' כשתעיין במה שכתבנו שם אין מכאן סתירה לדברינו כלל ואין ספק שאף בגיטין אם התנה ואמר אי לא אתינא עד תלתין ולא יעכב שום אונס ליהוי גיטא ועכבו אונס ודאי אינו גט ויש שואלין וכי בדיני ממונות אם אמר שדי מכורה לך אם תלך למקום פלוני ביום פלוני ונאנס ולא הלך נאמר שהמכר קיים וכן מי שאמר אם לא תלך במקום פלוני ביום פלוני והיה רוצה לילך ונאנס ולא הלך נאמר בזו שהמכר בטל ויש מפרשין בשני אלו שכל שהדבר תלוי בשניהם כגון מכר שתלוי במוכר ובלוקח אין טוענין טענת אונס לתועלת האחד הואיל ואינה לתועלת חבירו שהרי האחר אומר דעתי היה כל שלא יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואף כשיעכבך אונס אבל מתנה שהכל תלוי בדעת הנותן ודאי אחר הנותן אזלינן וכן היינו אומרים בגט אי לאו משום תקנה דצנועות ופרוצות ולעולם אין טוענין טענת אונס אצל התובע אלא אצל הנתבע ומכל מקום במה שכתבנו שאף בגיטין לא הופקעה טענת אונס אלא מתקנת צנועות ופרוצות יש מקום עיון שהרי מצינו כן אף בדבר שאין בו מקום לצנועות ופרוצות כמו שאמרו בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לאילן או בכותל ונקצץ האילן או נפל הכותל אין זה גט וזו אין בה מקום לצנועות ופרוצות ואיפשר שלא חלקו חכמים בגיטין ולדעתי יש לחלק בין תנאי שאעשה ללא אעשה שכל שהתנה אם לא אעשה אם לא באתי וכיוצא באלו אחר שהיה הוא רוצה לעשות ואונס עכבו הרי הוא כמי שעשאו אבל כשהתנאי כשאעשה אם עשאו נתקיים המעשה ואם לא עשאו לא נתקיים אע"פ שאונס עכבו והדברים נראין:

הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מת בתוך שנים עשר חדש אינו גט שהרי לא רצה שיחול עד שיעברו שנים עשר חדש ולא בא ונמצא שלא חל עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומכל מקום אם חלה ומתוך חליו נתעכב ולא בא הרי זה גט שאין טענת אונס בגיטין כמו שביארנו:

וכן אם אמר זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך אם מתי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש או על מנת שלא אבא בתוך שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שהרי מכיון שאמר מעכשו או על מנת כשמת מיהא חל הגט מחיים למפרע:

כשם שאין גט לאחר מיתה כך אין שום שטר לאחר מיתה ואם כתב שדה זו לפלני לאחר מיתתו ולא אמר בה מעכשו או מהיום וכן שלא כתב בה זמן אינו זוכה בה אף לאחר מיתה ומכל מקום בדיני ממונות אם יש זמן בשטר הרי הוא כמעכשו שזמנו של שטר מוכיח עליו שמחיים הוא מקנה אלא שלא יזכה בפירות עד לאחר מיתה שאלו לא היה בדעתו להקנות אפילו הגוף עד לאחר מיתה למה היה כותב בה זמן ויש פוסקין כן אף לענין גיטין וכרבותינו שהתירוה לינשא בלא חליצה ולדעתם הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו' שאינו גט דוקא כשאין בו זמן וכן בהרי זה גיטיך אם מתי ומכל מקום יש מכריעים שלא אמרוה רבותינו אלא בהרי זה גיטיך אם לא באתי שלא הזכיר בה שם מיתה אבל בהרי זה גיטיך אם מתי הואיל והזכיר בה שם מיתה מודים הם שאינו גט ומכל מקום בגט מיהא אנו פוסקים שלא כר' יוסי ובמקומו יתבאר בע"ה:

זה שביארנו בהרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שאע"פ שמחמת אונס נתעכב ולא בא הרי זה גט מכל מקום יכול הוא לבטלו הואיל ולא אמר מעכשו או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר אע"פ שהגיע הגט לידה כדרך שאמרו בקדושין נ"ט ע"א בהרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום שיכול לחזור תוך שלשים יום אע"פ שהגיעו מעות לידה ומה שאמרו כאן חזו דאתאי וכו' ואם כדברנו יבטל את הגט אין הכי נמי אלא שהיה סבור שדיו בכך הא כל שאמר מעכשו לכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע ואינו יכול לבטלו או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר ומכאן כתבו גדולי הדור שאף אם אמר ראו שאונס מעכבני מליכנס אינו כלום שזהו גלוי דעתא בגיטא והלכה דלאו מילתא היא והוא שאמרו בפרק השולח ל"ד ע"א ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין אמר להו הא טרחנא אי משום אנסא אין אונס בגיטין אי משום גלוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא אלמא כל שהוא מודיע את אנסו גלוי דעתא הוא ומה שטרחו בחדושין ואם לא באתי שהזכרנו מענין אסמכתא שמאחר שאין אסמכתא קונה היאך הוא גט אינה שאלה שלא נאמר דין אסמכתא אלא במקום שיש בו צד גזום והוא הקרוי בתלמוד מילתא יתירתא כמו שביארנו בסנהדרין ובמציעא:

כתבו רבותי שאף בקדושין אם קדש ואמר אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש לא יהו קדושין והיה רצונו לבוא אלא שהאונס מעכבו שאינן קדושין שאף בזו יש תקנת צנועות ופרוצות וחכמי פרובינצא נסתפקו בחבוריהם והדברים נראין כדעת רבותי:

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן. פי' לענין גיטין אין טענת אונס מועלת שאם נתן גט לאשתו שאם לא אבוא עד זמן פלוני יהא גט. ונאנס ולא בא ה"ז גט ואין יכול לומר אנוס הייתי. אלמא קסבר אין אונס בגיטין. א"ד אמר רבא וכן לענין גיטין. אלמא קסבר יש אונס בגיטין. ואע"ג דקי"ל הלכה כלישנא בתרא. הכא הלכה כלישנא קמא דהכי אמרי' בגיטין בשמעתא קמייתא בפ' השולח. ההוא דא"ל אי לא נסיבנא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא כי מטא יום תלתין א"ל הא טרחנא למאי נחוש לה. אי משום אונסא אין אונס בגיטין. אלמא קסבר לה לתלמודא דאין אונס בגיטין:

לא נשאו לא קתני. כלומר דא"כ ה"ל למיתני אוכלת משלהם:

אמר רב אשי לעולם כל אונסא לא אכלה. ודקא מעכבי אינהו. אלא איידי דתני ריש בדידהי. תנא סיפא נמי בדידהי וכן הלכתא:

אמר רבא ולעניין גיטין אינו כן. אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. מנא לן לרבא הא. אלימא מהא דתנן ה"ז גיטך אם לא באתי כו' דלמא לעולם אימא לך תלה נמי אינו גט. והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה. כלומר אפי' היכא דליכא טענת אונס כגון דליכא תנאי דקאמר זה גיטך אם מתי. וקשיא לן וממתני' היכא שמעינן לה דהא אתינן השתא למימר דיש אונס וכיון דכן מתני' תיפוק ליה משום דיש אונס. ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאע"פ דנימא בעלמא דיש אונס במיתה ודאי אמרינן דאין אונס. משום דלא ניחא ליה דתיפל קמי יבם. ודינא הוא דלהוי גט. אלא דאין גט לאחר מיתה. וה"ה לחלה דאינה גט. ומשום דיש אונס וליתא דאכתי לא קים לן האי סברא אבל אפשר לפרש דה"ק והיא גופא קמ"ל. מדנא תני חלה. ותני מת דדוקא מת. ומשום דאין גט לאחר מיתה. ואפי' בלאו טעמ' דיש אונס וכגון דאתני בהדי' והא דאמרי' דילמא לאפוקי מרבותי' קשיא לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה דאלו לרבותי' כיון דסוברי' זמנו של שטר מוכיח עליו ה"ז גט כדקתני סיפא מעכשיו אם מתי הרי זה גט וכ"ת כי קאמרי' רבותי' מחיי' אבל רישא דתלי' במית' לא משו' דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים דהא לא מגרש לה אלא משום יבום. ודלמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו אלא אי אמר לה בהדיא. רבותינו בשיטתא דר' יוסי אמרוה ור' יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמר כדתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו. מהיום לאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך ושמעינן ליה נמי לר' יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון מהא דאמרינן התם בגיטין בפ' מי שאחזו אהא דזה גיטך אם מתי אמר ר' הונא חולצת:

ואמרי' דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרכינן אי כר' יוסי חליצה נמי לא תיבעי. ואמרינן דמספקא ליה לר' הונא אי הלכה כר' יוסי בעל פה או לא ואלו בין גיטין למתנה לא מפלגינן כלל. אע"ג דהתם תליא במיתה הוא ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר' יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם וי"ל דרבי יוסי עדיפא לה מרבותי' דר' יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפי' לאחר מיתה ואלו רבותי' לא אשכחן להו האי סברא אלא במקיים והוי אמינא דשני לן בינייהו והיינו דלא סגיא לן ברישא דבהא אפשר דאפי' רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא. אבל סיפא מפקא מינייהו דהא סיפא דאפי' מחיים לא אמרינן אבל קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל. והיינו דלא מפלגינן כלל התם בגיטין:

והרב רב יוסף הלוי בין מאגש ז"ל תירץ דאי מרישא אמינא ההוא בשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו סתם חדש או שנה ולא נזכר יום בחדש או בשנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו שהרי מת תוך החדש או השנה אבל מסיפא ממשנה יתירא יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגא רבנן אתרויהו ולא נהיר כדכתיבנא בגיטין פרק מי שאחזו בס"ד ותו קשיא לן מדרבותינו גופא שמע מינה דהתירוה לינש' אלמא אית להו אין אונס בגיטין ואיכ' דמתרצי דרבותי' דלמא תרתי סביר' להו לקול' דסברי לה כר' יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגא רבנן אתרויהו ולא נהיר דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי דנהי' דרבותינו דאמורא היא דהיינו ר' יהודה נשיאה ואם אית' דרבותינו סברי לה הכי ודאי עדיפא לן לאיתויי מינ' מדשמואל ואיכא למימ' דרבותינו איירי בכה"ג כגון דאתני בהדיא אבל הא דהדר מותבינן מסיפא מעכשיו אם לא באתי ליכא לדחויי בדאתני דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה דהא תו למה לי היינו רישא מהיו' אם וכו':

אלא רבא סבר' דנפשי' קאמר משום צנועות ומשום פרוצו' מעיקרא נמי הכי אית לן למימר מאי טעמא דבגיטין הוא דאמר האי סברא. ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא. והא אמרינן משום צנועו' ומשום פרוצות כלומ' דאלו מוקמינן להו אדינא אמרי' דיש אונס. ומיהו מסתמא לית לן למיחש לאונס והיינו דאיכא משום צנועו' ומשום פרוצות. דזימנן דלא אניס ומדינא שרי אפי' מסתמ'. וזימנין דהוי הכי קושטא. וסברה דאניס דחיישא להכי לפני משורת הדין שלא תבא לידי תקלה ומשום פרוצו' דזימנין דאניס ודינא דלא להוי גיט' ואמרה לא אניס. דבעי' למיקם אדינא ודינא הוא דלא חיישינן לאונס. וקיימא ומנסבא. ונמצא גט בטל ובני' ממזרים. ובגיטין שייכא האי תקנת'. אבל לא בקידושין. דבקידושין כה"ג מן הדין היא מקודשת. כגון שאמר לה הרי את מקדשת לי אם לא באתי מכאן ועד יו' פלוני דלית לן למיחש לאונס. דאלו אניס וודאי לא הוי קידושין כיון דאמרת יש אונס אלא דלא חיישינן להכי ומיקדשא מדינא וכיון דמדינא מקודשת תו ליכא משום צנועות ופרוצות דלא צנועות הן דהא מדינא מעגין ופרוצות נמי הא אסירן הילכך בקידושין לא משכחת לה האי חשש' ואלו קאמר נמי אם באתי תהא מקודש' ונאנס ולא בא בזו דברי הכל אין אונס ואפי' בגיטין לכולי עלמא בין לקיים הגט בין לבטל הגט. ואע"ג דבביטול הגט לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות אפ"ה בהא דאמר אם באתי ונאנס ולא בא לדברי הכל אין אונס שכיון שנתבטל אע"פ שנתבטל מתוך אונס ליכא למימר דחשבי' ליה כאילו לא נתבטל דמ"מ הרי לא נתקיי' התנאי וראיה לדבר איצטלית דלא סגי' לה בדמי' ובטל גיטא דנתינה בע"כ למ"ד הת' לא שמא נתינ' ובטל גיטא דמ"מ הרי לא נתקיי' התנאי ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדע' עצמו כגון אם לא באתי אם לא עשיתי כך וכך. או אם באתי או אם עשיתי כך וכך. וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מלתא כחד נינהו. אבל בתולה בדעת אחרים כגון אם יבא פלוני אם לא יבא לא אלא כל היכא דנתקיים התנאי הרי נתקיים ואין אונס, וטעמא דמילתא משום דתולה בדעת עצמו הי' סבו' לקיים התנאי וכשהוא אונס עכשיו עליו שלא הי' יכול לקיים תנאו הרי הוא כנאנס על עיקר המעשה למפרע והיינו דאמרינן יש אונס וזה ראוי לומר בתולה בעצמו אי נמי בתולה בדעתה אם תבוא אם לא תבא ומיהו בתולה בה ודאי לא שייך למימר בה כלל תקנתא לעולם משא"כ בתולה בדעת אחרים וכן הדין במתנה וכן במכר והוי יודע דאע"ג דאמרינן טעמא דאין אונס בגיטין משום צנועו' ופרוצות טעמא דעיקר תקנתה אמרי' אבל לא פלוג רבנן וה"ה אפי' היכא דליכא למיחש משום צנועות ופרוצות וכגון דאמר לה זה גיטך אם באתי ונאנס ובא דבהא ליכא למיחש משו' צנועות ופרוצות דהא אתא אפ"ה לעולם אין אונס ושמעינן ליה מהנהו תרי לישני דרב יוסף דבפרק כל הגט בההו דאמ' אי לא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא ופייסא ולא איפייס' ואיתמר בה תרי לישנא משמיה דרב יוסף חד אמ' דהוי גיטא וחד אמ' דלא הוי גיטא ואיתמר עלה הא כמ"ד יש אונס בגיטין הא כמ"ד אין אונס בגיטין ובההיא דהתם ליתא להאי טעמא אלא לאו דוודאי לא שנא כדפרשית מ"א נ"ר:

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. ויש מקשים מנא ידעינן דלא קתני נשאו דלא נשאו נמי דכתב בלא יו"ד אם כן מצינו למקרי לא נשאו כמו לא נישאו ומתרצין מדקתני אוכלות [משלו ואי קתני לא נשאו א"כ בבעלים איירי א"כ הוה ליה למיתני מאכילין אותן] משלהן ול"נ דאינו קשה דהא לא היה להם כתיבת תורה שבעל פה וגורסין על פי הקבלה והיה ידוע להם האיך קבלו הקריאה. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל לא נשאו לא קתני כו'. מסתברא דהכי פירושא לא נשאו לא קתני מדלא תני אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו אלא על כרחך לא נשאו קאמר כלומר אם לא נישאו הן לו אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבהמ"ד נשאו בחיר"ק ולא נשאו בקמץ ואף על פי שבין נשאו לנשאו אין הבדל והיכר בכתיבתן מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה ודכותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו [לה א'] אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו ואין בין נתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל לא נשאו לא קתני וכו'. ואם תאמר וכי נקוד הוא דילמא לא נשאו קתני. ותירץ ר"י ז"ל דכיון דלגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד דקתני כך נותנין לאיש ה"ל למתני ולא נשא. ואם תאמר אם כן ה"ל הכי למימר לא נשא לא קתני אלא לא נשאו. ויש לומר דה"ק ע"כ האי לישנא דמתני' לא מתני לא נשאו אלא לא נישאו. ור' יחיאל פי' דדייק מדקתני אוכלות משלו דאי לא נשאו קתני כיון דבדידהו קאי ונקיט להון בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלות משלהן אלא ודאי לאשמועינן דבדידהו מיירי ולא נישאו קתני ודחיק נפשיה ולא קתני משלהם וקתני אוכלות משלו כלומר אוכלות כל אחת ואחת משל בעלה. ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל נשאו דמשמע שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו שאם אתה אומר שאינו מעלה לה מזונות אלא כשהעכבה מחמתו כך היה לו לשנות לא נשאו אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו ואמאי נקט לא נשאו בלשון רבים ואוכלות משלו בלשון יחיד אלא שמע מינה שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו. ע"כ:

היכי דמי אי דקא מעכבן אינהי בלא אונס אמאי אוכלות משלו אלא לאו דאיתניס כה"ג וכו'. ותפשוט מיהא לחלתה היא ולא יותר דתפסת מרובה לא תפסת. תלמיד הרשב"א ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל לעצמו בחדושיו וז"ל אלא לאו דאתניס כה"ג ופשוט מיהא דחלתה היא מעלה לה מזונות אי נמי כיון דאמר אם תמצא לומר אפשוט תרתי קמייתא ע"כ. ואתיא הך כמאן דלא פסיק באת"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל דפסקו ככל את"ל שבתלמוד מאי פשיט רב אחאי והא עיקר בעיא דפרסה נדה לא פשיט ואינך בעיי הכי פשיט לה תלמודא דקאמר ואת"ל וכו':
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לאו דאיתניס כה"ג פי' כגון שחלתה או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא ע"כ. וצ"ע היכי פשיט פירסה נדה בשלמא אשיטת התוספות שפירשו נסתחפה שדהו מזלך גרם וכשפירסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה ליה הכין משום דהיינו אורחא ובלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מצי אמרה הכין כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו מיהו מכל מקום אונס הויא הילכך איכא למימר דפשיט שפיר אבל לשיטת רש"י ז"ל דכי קאמר נסתחפה שדהו לאו היינו טעמא לעיקר הדין דהוא הדין נימא מזלו גרם ויעלה לה מזונות דאדרבא נימא הוא מזלה גרם כיון דחלתה וכדכתיבנא לעיל אלא עיקר הטעם משום דכבר הגיע הזמן ואנוסה היא ולכך יעלה לה מזונות נמצא האונס לחובתו ופסידא דידיה הוא ומעתה הוה ליה כשדה שלו שנסתחפה וכדפריש הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל הילכך פירסה נדה בשעת וסתה לאו אנוסה מיקרי דהוה ליה לאקדומי ומנסב הילכך לא מציא אמרה נסתחפה שדהו וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מיקרי אנוסה כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו וכיון שכן היכי פשיט רב אחאי דהא היכא דאיתניס קאמר ואילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי אונס אי לא והוה מצינן לפרושי דלשיטת רש"י ז"ל משום הכי היכא שפרסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה נסתחפה שדך משום דלא הגיע הזמן מיקרי כיון שפירסה נדה בשעת וסתה ובאותו הפרק הגיע הזמן הוה ליה כמי שלא הגיע הזמן וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי הגיע הזמן ושוב נאנסה כיון דפירסה נדה שלא בשעת וסתה או דילמא אין לחלק ולא הגיע הזמן מיקרי כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו ומיהו מכל מקום אונס מיקרי ושפיר פשיט רב אחאי. אי נמי דהכי פשיט רב אחאי כיון דקתני ולא נישאו דמשמע דאינהו מעכבי בלי שום אונס והא ודאי לא אפשר דאם כן אמאי אוכלות משלו מיהו מכל מקום מדאפקיה התנא בלשון כהאי לישנא ותלה העכבה בנשים אפי' אונס כל דהו סגי מעתה תפשוט אפילו פרסה נדה שלא בשעת וסתה. ואם תאמר אם כן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל דלפי זה נימא אפילו פירסה נדה בשעת וסתה כיון דאפקיה תנא בלשון נישאו דמשמע דאינהו מעכבי במזיד והא לא אפשר כדקאמר תלמודא הילכך נימא מיהא דאפילו פירסה נדה בשעת וסתה דמכל מקום לא מיעכבא במזיד וכיון שכן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל ואילו תלמודא קאמר פשיט רב אחאי לאו דפליג אמאי דפשיטא ליה תלמודא ועוד דרב אחאי נקט דאיתניס וכה"ג לא הוי אונס כלל. ויש לומר דלא נישאו לא משמע דקא מעכבן אינהו במזיד דהא פרישנא לעיל דלא נישאו לחובה קאמר ואפשר דמחמתן לא נכנסו לחופה או מחמת הבעל. וכן כתב הרשב"א ז"ל דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל וכן כתבו התוספות ועוד נכתוב בזה בס"ד אלא מדלא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים ונקט נישאו דמשמע שלא נישאו הן לבעלים תלה העכבה בנשים פי' אין כאן אלא תליית עכבה בנשים דהיינו דמחמתן לא נישאו ולאו דאינהו מעכבי בלי אונס אלמא כל דאתניס כה"ג אפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה אוכלות משלו ומיהו פירסה נדה בשעת וסתה דאין כאן כלל אונס אף על גב דלא מעכבן אינהי במזיד אין סברא שיהו אוכלות משלו ואפשר דכי קאמר תלמודא אי דקא מעכבן אינהי וכו' לא בעי למימר דקא מעכבן אינהי במזיד דאי הכי פשיטא ולא היה צריך הדבר לאמרו אלא הא קא משמע לן דקא מעכבן אינהי בלי אונס כגון פירסה נדה בשעת וסתה כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל פשיט רב אחאי. הך בעיא ממתני' דקתני לא נישאו ולא קתני נשאו משמע שהדמים מעכבים. אלא לא נישאו. הן לבעלים תלה העכבה בנשים. ע"כ. פי' רב אחאי פשיט כולא הך בעיא דלעיל ואפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מיהו לא קאי אפשיטותיה דתלמודא דפירסה נדה בשעת וסתה וחלה נמי בעי לאפשוטי ואף על גב דהא קאמר תלמודא לעיל ואם תמצא לומר כו' מכל מקום בעי לפשוט ממתני' מיהו מאי דפשיטא ליה לתלמודא לעיל בפירסה נדה בשעת וסתה בדוכתיה קאי והיינו משום דאנן הכי קאמרינן מדלא קתני לא נשאו וכו' פי' לא נשאו משמע שהבעלים מעכבים במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לא משמע שהן מעכבות במזיד כי היכי דנימא דאם כן הסברא נותנת שיהיו אוכלות משלו כד מעכבות אינהי במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לכל הפחות כל שאינן מעכבות במזיד אף על גב דאין כאן אונס כלל כגון פירסה נדה בשעת וסתה בדין הוא דנימא שיהיו אוכלות משלו כיון דאפקיה תנא בהאי לישנא אלא לא נישאו לא משמע אלא תליית עכבה בנשים וכדפרישית לעיל כנ"ל:
וראיתי מי שהקשה לשיטת התוספות דלעיל מאי קא פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דילמא התם מיירי בדחלתה אחר שהגיע הזמן ואינה קושיא כלל חדא דלשון הגיע זמן ולא נשאו משמע דבשעת הגעת הזמן לא נישאו ועוד אטו שביק תנא דין הגיע זמן וקתני מאי דהוה לאחר שהגיע הזמן דהוה ליה לאשמועינן מעיקרא דין עכוב כשהגיע הזמן ושוב הוה ליה לאשמועינן דין עכוב אחר שהגיע זמן ועוד אם היא עכבה במזיד בשעת הגעת הזמן אף על גב דשוב לאחר שהגיע הזמן חלתה הא ודאי דאינו מעלה לה מזונות וכיון שכן היכי כו' נימא דמיירי כשחלתה אחר שהגיע זמן בכדי שנדע מי הוא המעכב בשעת הגעת הזמן ועוד דהוה ליה למימר נשאו משום הגעת הזמן ולמה נקט נישאו דהא אם היא עכבה בשעת הגעת הזמן שוב אינו מעלה לה מזונות אף על גב דחלתה הילכך ודאי אין זו קושיא כלל ולא מצינן לאוקמי מתני' בהכי כלל דבשלמא מאי דקתני עמד בדין וברח כתבו בתספות לעיל דהיינו משום שברח או שחלה לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב כו' משום דהא קתני בהדיא עמד בדין וברח כו' אבל מתני' לא מצינן לאוקמי בהכין כלל וכדכתיבנא כנ"ל:

רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבן אינהו. כלומר כל היכא דאיכא אונסא לא אכלה ואפילו עכוב האונס מחמת הבעל כגון חלה הוא. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה בין דאיתניס אינהו בין דאיתניס אינהי דיש טענת אונס בממון ע"כ:

ובדין הוא דליתני לא נשאו. פי' דמשמע שלא נשאו במזיד ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא בדידהי. ואם תאמר אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן ולא נשאו כו'. ויש לומר דמכל מקום עיקר מתני' בדידהי תני לה נותנין לבתולה ובתר הכי תני בלשון טפלה כשם שנותנין כו'. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל תירץ כיון דמתני' מיירי בבתולה ואלמנה אם כן עיקר מתניתין בדידהי וזהו שכתב ז"ל ואיידי דתנא רישא בדידהי נותנין לבתולה י"ב חדש ולאלמנה ל' יום ע"כ. ואם תאמר כיון דלא נשאו משמע עיכוב דידהו במזיד דוקא הא באונסא הא לא באונסא אכלה היכי קתני לא נישאו דמשמע איפכא אפילו באונסא דידהי אכלה וכי משום רישא נקיט לישנא שהוא איפוך הכוונה. וי"ל דאף על גב דלא נישאו משמע דמעכבן אינהו שפי' איכא למשמע שלא נשאו מפני שלא אבו הבעלים לישא אותם. הריטב"א ז"ל:

וכן כתב הרשב"א ז"ל ואיידי דתנא רישא כו'. כלומר שלא נשאו הן ולא העכוב מחמתן כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל והכא בשלא נשאו מחמת הבעל ע"כ. ודע דבמסכת שבת פ' במה אשה [שבת סד ב'] תנא ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה והקשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הויא לה אלא ילדה כו' ותירצו כדי נסבה וכתב בעל מגיד משנה ז"ל בפי"ט מה' שבת דרבינו מפרש לחנם ובלא אמת נקטה תנא דברייתא ואגב גררה דזקנה בשל ילדה דודאי כו' ובספרים שלנו בגמרא גרסינן איידי דתנא זקנה בשל ילדה תני נמי ילדה בשל זקנה ומכל מקום פריש הרמב"ם ז"ל דמשום איידי נקט מילתא דכדי ומעתה כ"ש דמשום איידי מצי למנקט נישאו ולית כאן קושיא מעיקרא כלל ומיהו הנכון כשיטת התוספות והתם נמי במסכת שבת אינם מפרשים כפי' הרמב"ם ז"ל דדוחק גדול הוא לומר כן דמשום איידי לנקוט מלתא דכדי ולא אמת ומכל מקום פשיט רב אחא שפיר מדלא קתני נשאו דמשמע שהבעלים מעכבים וליכא למיטעי כלל ונקט נישאו דאיכא למיטעי אלמא דכל היכא דאיתניס בה"ג אוכלות משלו וכיוצא בזה כתבו התוספות ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) דבור המתחיל ולא קתני עד רביעי והיינו דקאמר תלמודא לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו אלמא דעיקר דיוקא מדלא קתני לא נשאו דאילו הוה לשון נישאו משמעותיה בהכרח דמעכבן אינהי אם כן לא הוה ליה לארוכי כולי האי ואין לך לומר דלהכי האריך כן משום דקשיא וכי נקוד הוא וכדאקשינן לעיל לכך הכריח דנישאו קתני ולא נשאו אי משום דכך היו מקובלים הקריאה ואי משום דקתני אוכלות משלו כמו שכתבו התוספות לעיל דהא ודאי ליתא אם כן הוה ליה למימר איפכא נישאו קתני ולא נשאו אלא ודאי מדקאמר הכי לא נשאו לא קתני וכו' אלמא דעיקר ההכרח מדלא קתני נשאו שהוא לשון פשוט ונקט לשון דאיכא למטעי וכדכתי' והשתא ניחא נמי דליכא למיפשט אפילו פירסה נדה בשעת וסתה דאי משמע ליה דלשון נשאו בהכרח דמעכבי אינהי אם כן אף ע"ג דאין לומר כפשוטו דאף על גב דמעכבן אינהי במזיד שיהיו אוכלות משלו מיהו מכל מקום נימא דלכל הפחות כשפרסה נדה אפילו בשעת וסתה שיהו אוכלות דהא לאו במזיד קא מעכבן ופשט לשון התנא מורה כן אלא ודאי לשון נישאו הוא לשון היולי ומשמע תרווייהו כדכתיבנא ונראה דלכאורה דמעתה אין לך לפרש אלא דכך היו מקובלים הקריאה כפי' ראשון של תוספות ואין ההכרח מצד מאי דקתני אוכלות משלו ולא קתני משלהן כפירוש השני של תוספות וכי מעיינת בה שפיר מתיישב אפילו כפירוש שני דוק ותשכח כנ"ל:

אמר רבא לענין גיטין אינו כן. אין לומר דקאי אמאי דקאמר רב אשי בסמוך לעולם אימא לך כל אונס כו' משו' דיש טענת אונס בממון וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולכך קאמר רבא אף על גב דלגבי ממון יש טענת אונס לענין גיטין אין טענת אונס דהא ודאי ליתא דהא יום שמת רבא נולד רב אשי ואין לך לומר נמי דקאי אמאי דקאמר לעיל חלה הוא כו' וקאמר רבא דלענין גיטין אם חלה הוא ולא בא הרי זה גט דאם כן משמע דלא קאמר רבא אלא חלה דוקא ומנין אינך אונסין דקאמר תלמודא אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין ושקיל וטרי תלמודא וקאמר אלא מיהא כו' ופסקיה מברא כו' והא רבא חלה דוקא קאמר אלא רבא אלפיכך קאי כמו שפרש"י ז"ל פי' כיון דבעי למילף מעכוב תקנה לאונס אחרינא אלמא שכל האונסין שוין ופוטרתן מן המזונות ועלה קאמר רבא דלענין גיטין אינו כן דאין שום אונס מועלת לבטל הגט והשתא נמי ניחא הכא האי לישנא דנקט רבא ולענין גיטין אינו כן ולא קאמר בקוצר אמר רבא אין אונס בגיטין אלא משום דקאי אלפיכך וקאמר רבא אע"ג דאנו למדין מעכוב תקנה לאונס אחרינא לפוטרו מן המזונות לא תלמוד כן לענין גיטין דלענין גיטין אינו כן וזהו שכתב רש"י ז"ל ולענין גטין אינו כן. אלפיכך קאי דאשמועינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא ה"ז גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס נתקיים הרי הוא גט ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור:

אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. אין לפרש דמשום הכי קאמר הא דבעינן לבטולי כל מיני אונס דאצטריך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין בכל מיני אונס ואיהו הוא דקסבר הכין ולאו כ"ע מודו ליה והיינו למאי דס"ד מעיקרא דבעינן לאתויי ראיה ממת ומההיא דשמואל דפסקיה מברא אבל לבתר דמסקינן דמת דוקא משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ופסקיה מברא שאני משום דאונסא דשכיח הוא לאו כללא הוא דלאו בכל מידי הוצרך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין דבמת כ"ע מודו ומתניתין היא בהדיא ופסקיה מברא נמי כ"ע מודו דאונסא דשכיח הוא והילכך האי דקאמר אלמא קסבר רבא אין אונס כו' הוא נמשך עם מאי דקאמר מנא ליה לרבא האי ולא קאי וכדכתיבנא וכי קאמר בגמרא טעמא דרבא משום צניעות כו' לא קאי אמאי דקאמרינן אלמא קסבר רבא כו' והאי פירושא ליתא כלל וע"כ האי אונס דאיירי ביה רבא היינו אונסא דשכיח ולא שכיח דאילו אונסא דשכיח דכ"ע אין אונס כדאמרינן ליה לקמן ודילמא אונסא דשכיח שאני ואפי' בממון גם כן אין אונס ואילו באונסא דלא שכיח אפילו בגיטין יש אונס כדאיתא בהדיא בפרק מי שאחזו אלא ודאי כדאמרינן וכן פירשו התוספות לקמן והא דקאמר אלמא קסבר רבא היינו מסקנא דרבא והכין קאי ועלה מפרש טעמא לקמן משום צניעות כו' וכ"ת אמאי האריך כל כך כבר תירצה הרשב"א ז"ל וז"ל אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי אינו גט ואונס זה לרבא מבטל הגט ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו ורבא הוא דאמר גלוי דעתא בגטא מילתא היא והילכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח [גיטין לד א'] ההוא דאמר להו אי נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא ע"כ. וז"ש רש"י אלמא קסבר אין אונס בגיטין. אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא. ע"כ. וכ"כ רש"י לעיל ואין יכול לומר אונס הייתי. והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא כנ"ל:

עוד יש לומר דכי קאמר אלמא קא סבר וכו'. היינו דרבא סברא דנפשיה קאמר ובעי לאוכוחי הכין וקאמר דאלת"ה מנא ליה לרבא הא וכו' עד דאסיק הכין וקאמר אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו' וכן יש לדקדק מלשון רש"י ז"ל שכתב אלמא קסבר וכו' ולקמיה מפרש טעמא. ודע שהרא"ה ז"ל כתב לקמן גבי הא דאמר אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו' ז"ל אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צניעות וכו' מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא דמ"ש דבגיטין הוא דאמר האי סברא ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא ע"כ. ועולה שפיר עם מאי דכתיבנא. מיהו הרשב"א לא פירש כן וכדבעינן למכתב כן לקמן בסייעתא דשמיא:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל א"ר לענין גיטין אינו כן כלומר אף על גב דבממון טענינן טענת אונס בגיטין אין טוענין וע"כ הא משום תקנת פרוצות וצנועות היא דהכא שקיל וטרי מנא ליה לרבא הא ולבסוף כי לא אשכח פריש לן טעמא דמשום תקנת פרוצות וצנועות היא אבל ה"ה דמעיקרא נמי מהאי טעמא הוא וכדפריש. ע"כ:

מת הוא דאינו גט וכו'. כתב רש"י ז"ל וז"ל מת הוא דאינו גט. דהא לא שויא גיטא עד שנים עשר חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים. מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגיטין דאי ס"ד חלה אינו גט ליתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ"ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה. והקשו עליו בתוספות דלעולם אימא לך יש אונס ואילו קתני חלה הוה אמינא דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתא לכן פי' ר"י ז"ל דדייקינן לה מייתורא דמשום גופה לא נצרכה דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה ולא קתני לה אלא למידק מינה דוקא זה הא חלה הרי זה גט והיינו דדחינן דדילמא משום גופה נצרכה דהיא גופה קמ"ל דאין גט לאחר מיתה כלומר שאפילו התנה בפירוש שלא יפטר מחמת האונס מכל מקום כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה. ואם תאמר וכיון דאיכא למתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכי שמעינן מינה דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה אימא משום דיש אונס. ויש לומר דאם כן ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעינן מינה דטעמא דבטולא דגט היינו דאין גט לאחר מיתה. ע"כ:
ואפשר שתוספות אחרות נזדמנו לו לרב ז"ל דאילו בתוספות שלנו לכאורה היינו פירושם כפירוש רש"י ז"ל וז"ל התוספות שלנו מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס דאם כן לאשמועינן חלה דהוי אונס מועט וכל שכן מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ע"כ. ומכל מקום קשיא לי טובא אכולהו דהיכי מצינן למימר כלל דטעמא דמתניתין משום אונס והא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' הרי זה גט ואי אמרת דטעמא דרישא משום אונס כך לי אי אמר מעכשיו אי לא אמר דמכל מקום כיון שנאנס ולא בא הוה ליה כאלו בא דיש טענת אונס בגיטין. ושוב מצאתי באחד מגדולי החכמים שלפנינו שהקשה כן בתשובותיו על פי' רש"י ז"ל ותוספות ז"ל ולא תירץ כלל. ונ"ל פי' לפירש"י ז"ל דכי קאמר מת הוא דאינו גט וכו' כיון דמייתרא הך בבא שמעינן פי' דאתיא לדיוקא והך דיוקא משתמע בתרי אנפי או הדיוק קאי אמאי דקתני מתניתין אינו גט כי קתני מתניתין אינו גט במת הוא דוקא אבל בחלה הרי זה גט או נוכל לומר שהדיוק קאי על הטעם דמפני מה אמרו במתניתין דאינו גט היינו מטעם דאין גט לאחר מיתה הא כל היכא דליכא למימר הכי בין במת כגון שאמר מעכשיו בין בחלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין ורש"י ז"ל בעי לפרושי שהדיוק קאי על הטעם ולישנא דתלמודא הכין דייקא דקאמר מת הוא דאינו גט ואם תפרש שהדיוק קאי אדינא דמתניתין אם כן הוה ליה למימר בקוצר דוקא מת הא חלה הרי זה גט אלא משמע דה"ק מת הוא דאינו גט פי' משום הכי אמרינן במתניתין דאינו גט כלומר אין כאן גט כלל דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכמו שכתב רש"י ז"ל ותלמודא הוא דקאמר הכין וכדכתיבנא והיינו שחזר רש"י ז"ל וכתב מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה כלומר מאי דקאמר תלמודא אינו גט פירושו אין גט לאחר מיתה שהדיוק קאי על טעם וכדכתיבנא דדוקא בכה"ג דתניא מתניתין מהני האונס משום דנאנס המגרש ומת ואין כאן מגרש כלל דאין המתים מגרשים אבל היכא דיש כאן גט ומגרש כגון דאמר מעכשיו וכדקתני סיפא דמתניתין אי נמי חלה דהא כבר מגורשת לפטרו ואתה בא להפקיע הגירושין מחמת האונס בהא אמרינן דאין אונס אלמא אין אונס בגיטין פי' כשיש גט כב לא מפקעי ליה משום אונס. וזהו שכתב רש"י ז"ל אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגיטין ודו"ק. וקשיא ליה לרש"י ז"ל איברא דמתניתין לא אתיא אלא לדיוקא הא חלה הרי זה גט דילמא חלה נמי אינו גט ולא דייקינן אלא במת גופה דדוקא כדקתני מתניתין אם לא באתי וכו' הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה אבל אמר מעכשיו הרי זה גט ואין כאן טענת אונס משום דניחא ליה דלא תפול קמי יבם אבל חלה דליכא למימר הכי אינו גט דיש טענת אונס בגיטין בכל כה"ג וכ"ת אכתי למה לי הך בבא יתירא ה"א דסיפא מיירי כשאין בה טענת אונס כגון שהתנה עמה בפירוש מעכשיו אם לא באתי עד שנים עשר חדש אף על פי שנאנס יהא גט אבל השתא מייתורא דרישא שמעינן דבמת אף על גב דאיכא טענת אונס הרי זה גט דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אבל חלה דליכא למימר האי טעמא אינו גט דבכה"ג יש טענת אונס ואכתי מנלן דאין טענת אונס בגיטין. ותירץ רש"י ז"ל דאם כן ניתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה פי' למה ליה למתני הך בבא יתירא דפשיטא ודאי דאין גט לאחר מיתה נתני חלה פי' אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וחלה ולא בא אינו גט וכ"ת דלהכי תנא בהך בבא ומת וכו' כי היכי דמיירי כולה מתניתין במת ליתא דשפיר מתני תרי בבא דמתניתין חדא בחלה וחדא במת וסיפא אתא לפרושי רישא דמרישא הוא משמע חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה לכך קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכו' לאשמועינן דרישא חלה דוקא מהני אבל מת לא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. עוד יש לפרש הכי מתרץ רש"י ז"ל דאם כן ליתני חלה כו' פי' למה לי למתני בהך רישא ומת דאין גט ודאי דאין גט לאחר מיתה ועוד דאיכא למטעי מסיפא דמשמע דכי קאמר מעכשיו בכל גוונא הרי זה גט והא ודאי ליתא דאי אמרת חלה אינו גט א"כ כ"ש מת היכא דליכא יבם דהא ליכא טעמא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וכיון שכן עדיפא טפי למתני חלה כי היכי דמשמע דכ"ש מת היכא דליכא יבם ושוב ליתני סיפא מעכשיו וכו' הרי זה גט דהיינו כדאיכא יבם וכדפירש רש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי דאי ס"ד וכו' נתני נמי חלה כו' וכ"ש כו' ועולה יפה עם מאי דפרישנא השתא כלישנא בתרא כך נראה לפרש פי' לפרש"י ז"ל:

עוד יש לפרש דאנו השתא לפרש"י ז"ל לאו מכח יתורא קא אתינן עלה כלל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל אלא הכי דייקינן מת הוא דאינו גט כו'. פי' דוקא מטעם שאין גט לאחר מיתה הוא דאמרינן דאינו גט דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכו' כמו שכתב רש"י ז"ל הילכך כיון שזה האונס עוקר הגט מעיקרו דאין כאן מגרש להכי אמרינן דאינו גט אבל היכא דיש כאן גט ומגרש כגון חלה א"נ במת כגון דאמר מעכשיו ועתה בא להפקיעו מטעם אונס אין לנו שלא יהא גט אלא הרי זה גט דאין אונס בגיטין וקשיא ליה לרש"י ז"ל דמנא לך לדיוקי הכי דילמא מחדא מתרי טעמי הוא דאינו גט או מטעם דאין גט לאחר מיתה אף על גב דליכא טעם אונס וכגון שהתנה בפי' שלא יפטור מחמת האונס או מטעם האונס כגון חלה ותנא נקיט חדא דהיינו אין גט לאחר מיתה אף על גב דליכא טעם אונס וה"ה היכא דאיכא טעם אונס אמרינן אינו גט דיש טענת אונס בגיטין והא דקתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכו' הרי זה גט היינו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ותירץ רש"י ז"ל דאם כן ניתני חלה וכו' פי' דעדיפא טפי לאשמועינן דיש אונס בגיטין אף על גב דאינו אונס גדול שעוקר הגט מעיקרו אלא אף על גב דהרי היא מגורשת לפנינו בא האונס ומפקיעו מלאשמועינן אין גט לאחר מיתה דכיון דלא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך י"ב חדש הוא עוקר הגט מעיקרו ואין אונס גדול מזה הילכך נתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה כנ"ל. ואל יקשה עליך לשון שאין אונס גדול מזה שיחזור אמאי דקאמר אין גט לאחר מיתה דע"כ מאי דקאמרינן אין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע וכו' ע"כ. אלמא מדכתב אונס אחרינא ש"מ מאי דקאמר נמי מעיקרא אין גט לאחר מיתה אונס מיקרי וכדכתיבנא וכפי הנוסחא שכתוב בפי' רש"י ז"ל כתיבת יד ניתני נמי חלה וכו' ה"פ כי היכי דאשמועינן דאינו גט לאחר מיתה לישמעינן נמי דאינו גט ומטעם דיש אונס ונתני נמי חלה כי היכי דלא ניטעי בסיפא למימר דאפילו במקום דליכא יבם הרי זה גט דהשתא דתני חלה שמעינן דכ"ש מת שאין אונס גדול מזה וכי קתני סיפא מעכשיו וכו' הרי זה גט היינו במקום יבם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם כנ"ל פי' לפי' של רש"י ז"ל נמצא דלשיטת רש"י ז"ל לעולם ליכא לפרושי הך בבא דמתניתין דאינו גט אלא מטעם דאין גט לאחר מיתה ולא מטעם אונס דאי מטעם אונס לתנייה במעכשיו וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל:

ועוד כתב הרא"ש ז"ל תירוץ אחרינא דליכא למימר דמטעם אונס קתני מתניתין וכדבעי למכתב בסמוך בס"ד והתוספות ז"ל לא פירש כן אלא דשפיר מתפרשא מתניתין דקתני אינו גט בהני תרי טעמי אי משום דאין גט לאחר מיתה אי משום דיש אונס בגיטין אלא משום קושיא דאי הכי ניתני חלה הוא דנדינן מלפרש מתניתין משום טעם דיש אונס ופרישנא לה מטעם דאין גט לאחר מיתה וכיון שכן קצר התלמוד דקאמר מת הוא דאינו גט וכו'. והיה צריך לפרש מטעם דאין גט לאחר מיתה דהא מתניתין מתפרשא שפיר בהני תרי טעמי ויש לומר דה"ק ע"כ טעמא דמתניתין משום דאין גט לאחר מיתה והילכך דוק מינה מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה ה"ז גט שאם תפרש טעמא דמתניתין משום דיש אונס ותרצה לומר חלה נמי אינו גט א"כ לשמועינן חלה דהוי אונס מועט וכ"ש מת נמצא דהא בהא תליא דכד דייקינן חלה דאמרינן ה"ה חלה טעמא דמתניתין הוי משום אונס הילכך לא הוצרך לפרושי ואפשר שזהו שכתבו התוס' מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט פי' ע"כ טעמא דמתניתין דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה כיון דדייקינן הא חלה הרי זה גט וקשיא להו לתוס' אכתי מנלך הא לא תידוק ולא תפרש כן אלא תימא דחלה נמי אינו גט ותפרש מתניתין משום אונס ותירצו אם כן לשמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ"ש מת וקשיא להו אכתי דילמא משום הכי נקט מת לאשמועינן רבותא דאף על גב דאיכא למימר במת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ואף על גב דבשאר אונסין אמרינן יש אונס במת הוא דאין אונס קמ"ל דאפי' במת יש אונס ואכתי מנלך דמתניתין מיירי משום דאין גט לאחר מיתה דילמא משום דיש אונס ותירצו בתוס' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם. זאת היא שיטת התוס' וקשיא עלייהו טובא דהיכי מצינן לפרושי טעמא דרישא משום אונס והא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי כו' הרי זה גט ואי טעמא דרישא משום אונס מה לי אמר מעכשיו או לא אמר וכדאקשינן לעיל ויש לומר לחלק בין היכא דאמר מעכשיו להיכא דלא אמר דכי קאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כו' משתמע בתרי אנפי או דקאמר אם לא באתי פי' שבכל ענין שיהיה עיכוב ביאתו בין שיהיה באונס או ברצון כיון דמכל מקום הרי לא בא בתוך י"ב חדש יהיה גט או שר"ל אם לא באתי שאוכל לבא בתוך י"ב חדש ואני ברצון נפשי לא באתי יהיה גט וכי קאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ולא אמר מעכשיו דלא שויא גיטא עד י"ב חדש ודאי אין פירושו שבכל ענין שיהיה עכוב ביאתו ואפילו שימות בתוך י"ב חדש שיהיה גט דהא יודע הוא שאין המתים מגרשים והוא לא שויא גיטא עד י"ב חדש הילכך ודאי פירושו הוא אם לא באתי שאוכל לבא ולא אבא ברצון הילכך כיון שנאנס ולא בא אינו גט אבל כשאמר מעכשיו הרי רצונו לגרשה מעכשיו אלא דקא מתני עליה וקאמר אם לא באתי כו' הילכך אית לן למימר שבכל דבר שיעוכב יהיה גט וזאת היתה כונתו כיון דקאמר מעכשיו ועוד כיון דקאמר מעכשיו הרי היא בחזקת מגורשת ואין לך להוציאה מחזקתה ויש לך לקיים הגירושין בכל מאי דאפשר אבל כשלא אמר מעכשיו הרי היא אשת איש ואין לך להוציאה מחזקתה כי אם בראיה גמורה דה"ק כנ"ל. ועלה מאי דכתבו התוס' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו' כתוב בגליון התוס' וז"ל א"נ אסיק אדעתיה שפי' מ"מ מסתבר ליה לתלמודא דיותר יש חדוש בחלה דאינו גט מטעם דיש אונס מבמת אע"ג דשייך ביה טעמא דלא ניחא ליה דתק"י. ע"כ:

וכתב על זה הגליון בקונטריסין וז"ל גי' א"נ אסיק אדעתיה כו'. כי איך אנו רוצים להוכיח דאין אונס בגיטין שאנו אומרים הא חלה הרי זה גט דאי חלה אינו גט לשמועינן חלה וכ"ש מת וע"כ לא אסיק אדעתיה דאי אסיק נאמר חלה הוא דאינו גט על זה אומר הגליון אה"נ דנאמר חלה אינו גט דיותר יש חידוש בחלה דאינו גט משום דיש אונס לפי שזהו דבר הרגיל בכל העולם אבל מת דשייך ביה טעמא דתפול קמי יבם אין זה רגילות בעולם שאדם ימות בלא בנים ויניח אח לפיכך חלה יש בו יותר חדוש ממת. ע"כ:
עוד כתב בגליון תוס' א"נ שפיר אסיק אדעתיה דנ"ל דתק"י מכל מקום מדקדק הא חלה הרי זה גט דנקט אם לא באתי דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט מעכשיו אם לא באתי. מתוספי רשב"א עד כאן:
וכתוב בקונטריסין וקשה איך מיישבים התוס' זה שאומר לא אסיק אדעתיה והרי יש לדקדק הא חלה הרי זה גט מדנקט אם לא באתי דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט מעכשיו ויש לומר שהתוס' מיישבים לגבי היכא דקאמר מעכשיו שפיר אסיק אדעתיה אבל באם לא באתי לא אסיק אדעתיה. ע"כ:
עוד כתוב בגליון תוס' וכן נראה דאסיק אדעתיה שפיר דניחא ליה דלא תק"י מדקאמר תלמודא דילמא לאפוקי מרבותינו כלומר לעולם אימא לך יש אונס ולאפוקי מרבותינו ואי לא אסיק אדעתיה הטעם דניחא ליה דלא תק"י מאי טעמא דרבותינו. ע"כ:

ובקונטריסין מצאתי וז"ל גליון וכן נראה דאסיק אדעתיה דאי לא אסיק אדעתיה מאי קא דחי דילמא לאפוקי מרבותינו פי' דלמא לעולם אימא לך תנא דאם לא באתי נמי סבר כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו הכי קאמר דאינו גט מטעם דיש אונס בגטין ולא מצי למימר הוי גט משום דלא ניחא ליה כו'. דהא לא אסיק אדעתיה טעמא דתק"י אלא ודאי אסיק אדעתיה והיינו טעמא דרבותינו שהתירו' משום דלא ניחא ליה דתק"י כמו שמפורש בפנים בכאן בחידושיו ותנא דא"ל באתי אינו סובר כר"י ולכך לא הוי גט דלא שייך לומר ניחא ליה אלא כשנאמר זמנו של שטר מוכיח עליו או כשאומר מעכשיו אבל באם לא באתי גרידא לא שייך. ועוד קושיא אחרת מקשים בגי' ורבותינו גופייהו אמאי התירוה להנשא כיון שזמנו של שטר מוכיח עליו הוי כמו מעכשיו והוי גט משום דלא ניחא ליה דתק"י וקשה אם כן הפנים שאומר דלא אסיק אדעתיה איך יישב זה ויש לומר שהפנים סובר דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה שזמנו של שטר מוכיח הוי כמו מעכשיו וקשה אם מעכשיו אסיק אדעתיה אם כן איך מדקדק רבא הא חלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין דילמא לעולם אימא לך חלה אינו גט ולא נקט אם לא באתי לדקדק הא חלה הרי זה גט אלא נקט אם לא באתי לדקדק הא קאמר מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה שהרי אמרת דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה. ויש לומר כיון דמעכשיו הוא מפורש בסיפא אין דרך התלמוד להשמיענו דקדוק מרישא מה שאומר בסיפא אם לא ישמיענו חדוש בגופא דרישא ועוד מצינו למימר דשפיר מדקדק רבא דאין אונס בגיטין ומדקדק הא חלה הרי זה גט דאי חלה אינו גט ונקט אם לא באתי לדקדק הא מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה כו' אם כן במקום אם לא באתי יאמר מעכשיו אם לא באתי ומת הרי זה גט והטעם משום דלא ניחא ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכי ש"מ דשפיר מדקדק רבא. ע"כ מצאתי בקונטרסין וכבר כתבתי מה שנ"ל בשמעתא זו די הצורך ולא כתבתי קונטרסין אלו אלא כדי שלא תחסר כל בה בחידושי והמעיין יבחין ויבחר:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל מת הוא דאינו גט כלומר משום דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאין טוענין טענת אונס דאי ס"ד דחלה נמי אינו גט דטוענין טענת אונס לשמעינן חלה וכ"ש מת. ע"כ:

ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי כו'. הא כתיבנא לעיל דלשיטת התוס' מתניתין מפרשא שפיר בתרי אנפי או מטעם דיש אונס או מטעם דאין גט לאחר מיתה ואי דייקינן הא חלה הרי זה גט הרי דמשמע דפירושא דמתניתין מטעם דאין גט לאחר מיתה ואי לא דייקת אלא דבעית למימר דחלה נמי אינו גט הא במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס דהא בהא תליא וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן איכא לאקשויי טובא דהכא נמי כי קאמר ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט הרי במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס והילכך היכי מצינן תו למימר והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה הרי מתניתין לא מיירי בהכי כלל ולזה כתבו בתוס' ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס פי' דהשתא כי אמרינן חלה נמי אינו גט לא בעי' למימר דמשום הכי נפרש המשנה מטעם אונס דאי הכי לא מצינן תו למימר והיא גופא קמ"ל דאין גט כו' אלא הכי בעיין למימר חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס ואדינא קאי ולא אפירושא דמתניתין ומכל מקום אכתי קשיא לשיטתם לשון היא גופא דקאמר תלמודא כיון דמתניתין מתפרשא שפיר בתרי אנפי או מטעם אונס או מטעם דאין גט לאחר מיתה ועוד קשיא לשיטתם ז"ל שפירשו דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתק"י דכיון שכן היכא מצינן למימר דמתניתין קמ"ל דאין גט לאחר מיתה פירוש אפילו במקום שאין האונס מבטלו כגון הרי זה גיטך לאחר מיתה והא מתניתין מיירי דקאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו' דהיינו בתנאה דשייך ביה טעמא דאניס וקס"ד השתא יש אונס בגיטין והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אנס והשתא לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתק"י וכל זה תירצו התוספות בלשונם דוק ותשכח:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה פי' ואפילו היכא דלא אניס א"נ דליכא תנאי קשיא לי והא הכא אניס הוא וקס"ד השתא יש אונס בגיטין והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אניס. ויש מי שאומר משום דבמיתה ליכא אונס דלא ניחא ליה דתק"י ולאו מילתא היא דהא השתא לא ס"ד האי סברא ולקמן בסמוך הוא דאמרינן לה והשתא קס"ד מת וה"ה חלה ואיכא לדחוקי ולפרושי דה"ק מתניתין בשאין בה טענת אונס כיון שהתנה עמה בפי' אם לא בא עד י"ב חדש אף על פי שנאנס יהא גט דהכא ודאי משום דאין גט לאחר מיתה הוא. עד כאן:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו היכא דליכא טענת אונס כגון דליכא תנאי דקאמר הרי זה גיטך אם מתי וקשיא לן וממתניתין היכי שמעינן לה דהא אתינן השתא למימר דיש אונס וכיון דכן ממתניתין תיפוק לי משום דיש אונס ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאפילו היכא דנימא בעלמא דיש אונס במיתה ודאי אמרינן אין אונס משום דלא ניחא ליה דתק"י ודינא הוא דלהוי גט אלא משום דאין גט לאחר מיתה וה"ה לחלה דאינו גט ומשום דיש אונס. וליתא דאכתי לא קים לן האי סברא אבל אפשר לפרש והיא גופא קמ"ל מדלא תנא חלה ותנא מת דדוקא מת משום דאין גט לאחר מיתה ואפילו בלאו טעמא דיש אונס וכגון דאתני בהדיא. ע"כ:

וכן כתב דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל ודילמא היא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ואפילו היכא דליכא אונס ותנאי ולעולם אימא לך דטוענין טענת אונס ואי קשיא לך ואי טוענין טענת אונס היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה לעולם אימא לך דיש גט לאחר מיתה והכא היינו טעמא דאינו גט משום דיש אונס ומיתה אין לך אונס גדול מזה דאי לא הוה ליה למנקט במגרש על תנאי ונתקיים התנאי מתוך מיתה ולא במגרש לאחר מיתה לכך בלא תנאי הילכך טפי מסתבר למימר דמשום יש אונס הוא דאינו גט ולא משום דאין גט לאחר מיתה ויש לומר דלא היא דאם כן לישמעינן חלה וכ"ש מת אלא ודאי מדנקט מת ולא נקט חלה שמעינן דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה הוא ולא משום אונס וכגון שהתנה בפי' ואמר אם לא באתי כו'. בין שנתעכבתי מחמת אונס בין שלא מחמת אונס. ע"כ:

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל היא גופא כו'. ואם תאמר היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה דלמא יש גט והא דקתני אינו גט משום דיש אונס וכ"ת לישמועינן חלה דאונס קטן וכ"ש מת דאונס גדול ליתא דאי נקט חלה ה"א מת הוי גט משום דלא ניחא ליה דתק"י ולהכי נקט מת לאשמועינן דאפילו אונס מיתה מעכב הגט ויש לומר דאם איתא דטעמא משום אונס לשמעינן רבותא אפילו אומר מעכשיו א"נ יש לומר דע"כ שמעינן דאין גט לאחר מיתה דסתמא דאניס כשנותן גט משום דלא ניחא ליה דתק"י אפילו אמרינן בשאר אונסין יש אונס באונס מיתה לא אמרינן. ע"כ:
והיא גופא קמ"ל. קשיא דבשלמא למאן דפריש דכי אמרינן מת הוא דאינו גט כו' דמטעם ייתורא דמתניתין קא אתינן עלה היינו דשייך שפיר לשון היא גופא דנקט אבל למאי דפרישנא לעיל דשיטת רש"י כלישנא בתרא דכתבינן לעיל דלאו מכח ייתורא קא אתינן עלה אלא ה"ק מת הוא דאינו גט כו' פי' אה"נ דאשמועינן חידושא במת אלא דהוה חידושא טפי בחלה וליתני חלה וכ"ש מת על הדרך דפרישנא לעיל אם כן מאי האי לישנא דהיא גופא קמ"ל דנקט דמשמע דעד השתא הוה אמרינן דלגופיה לא איצטריך ואפילו למאי דפרישנא בלישנא קמא לפרש"י ז"ל לא אתי שפיר דמשמע דכי קאמר והיא גופא קמ"ל דאתא לתרוצי מאי דאקשינן ניתני חלה וכ"ש מת כו' ולגבי האי קושיא לשון היא גופא לא שייך ויש לומר דלכך כתב רש"י היא גופא קמ"ל כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניא למידק הא חלה הרי זה גט לאשמועינן היא גופא כו' ע"כ פי' כי קאמר והיא גופא קמ"ל כו' לא קאי לשנויי ניתני חלה וכ"ש מת דקשיא לן לעיל דאהכי לא שייך האי לישנא אלא קאי לשלול דלא נימא לדיוקא דילה תניא למידק הא חלה הרי זה גט וה"ל כאילו קאמר היא גופא קמ"ל דלאו לדיוקא דילה תניא כו' אלא לאשמועינן היא גופא כנ"ל:

ובקונטרס מצאתי וריב"ש ז"ל פירש שעיקר ההכרח מעיקרא דקאמר מת הוא כו'. משום דאילו לגופא לא אצטריך דמסיפא שמעת לה דקאמר מעכשיו הרי זה גיטך הא שלא מעכשיו אינו גט אם כן לא אצטריך אלא לאשמועינן הא חלה הרי זה גט ודאי דהיא גופא קמ"ל והשתא ניחא לשון היא גופא וניחא נמי לשיטת התוספות שאיך לא עלה בדעתו דמת ניחא ליה דלא תק"י אבל קשה דה"ל קושיא מהן ללאו ועוד כיון שהוא אומר דילמא חלה נמי אינו גט דיש אונס בגיטין אמאי אצטריך דאין גט לאחר מיתה ויש לומר כך דה"ק היא גופא קמ"ל אפילו היכא דאתני שלא יהיה לו טענת אונס דליכא טעמא שיש אונס בגיטין והוי טעמא משום דאין גט לאחר מיתה. כך מצאתי בקונטרסין מהחכם השלם החסיד כמה"ר יוסף קורקוס ז"ל:

אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא. איכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה ועוד למה ליה לארוכי יקשה בקוצר הא תנא ליה רישא ולמה ליה לחזור ולומר אין גט לאחר מיתה ויש לומר דס"ד דהא אתא לאשמועינן דאף על גב דקאמר אם לא באתי וכו' דלא אדכר שם מיתה בשעה שנותן הגט בידה אפילו בכה"ג אמרינן אין גט לאחר מיתה. תדע שהתוספות ז"ל בפ"ק דגיטין גבי הא דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר וכו' כתבו דיש לחלק בין היכא שנותן הגט לידה לשאינו נותן כ"ש דיש לחלק כדכתיבנא ומ"מ דחי תלמודא אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא וכו' פי' דסוף סוף דין אין גט לאחר מיתה הוא שבא להשמיענו והא תני ליה רישא וכו' כנ"ל:
והר"ן ז"ל בפי' על ההלכות כ' דאף על גב דאם מתי כל אחד מהם משמע ה"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול גיטה אלא לאחר מיתה דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה אבל היכא דתלה באם לא באתי ס"ד אמינא דמעכשיו משמע קמ"ל:

עוד כתב ז"ל דמשום הכי אמרינן דהיכא דאמר הרי זה גיטך אם מתי ולא אמר מעכשיו דכלאחר מיתה דמי דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפייסה אכוון אבל היכא דאמר אם לא באתי כו'. דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע מכל מקום כי לא מת גירושיה חיילי ולגירושין קא מכוון הילכך איכא למימר שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. ע"כ. עיין בפ' מי שאחזו בפי' על ההלכות:

הרי זה גיטך כו'. קשה למה לי דנקט הרי זה גיטך לאחר מיתה היינו הרי זה גיטך אם מתי ועוד דמעיקרא נקט הרי זה כו' אם מתי הרי זה כו' מחולי זה דהיינו לזא"ז ושוב נקט לאחר מיתה דהיינו זו ואין צריך לומר זו לגבי מאי דתני מעיקרא מחולי זה ואין דרך המשנה בכך לפתוח בלא זו אף זו ולסיים בזו ואין צריך לומר זו ועוד דאי תנא בעי לאשמועינן כוליה לישניה משמע מחיים ואי משמע לאחר מיתה וכמ"ש התוס' בפ"ק דגיטין גבי מתניתין דתנן האומר תנו גט כו' לא יתנו לאחר מיתה הכי נמי נימא דקתני אם לא באתי לאשמועינן הך חידוש אף על גב דלא אדכר שם מיתה דהא בחדא מתניתין קתני אם מתי ולאחר מיתה. ויש לתרץ דאה"נ דלא הוצרך לשנות לאחר מיתה כלל אלא משום סיפא קתני לה דמסיים מתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולהכי תניא נמי ברישא ובלא צורך ודוחק והתוספות פירשו דלאחר מיתה הוי טעמא ופירושא דכולהו וה"ק אם מתי ומחולי זה הוי כמו הרי זה גיטך לאחר מיתה וסיים עוד במתניתין וקתני לא אמר כלום ללמדך דגט לאחר מיתה לא אמר כלום נמצא דמתניתין תרתי אשמועינן חדא דהני תרי לישני אם מתי ומחולי זה משתמעי לאחר מיתה ועוד דלאחר מיתה לאו כלום היא והשתא פריך שפיר אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ואין לחלק כדכתיבנא לעיל והקשו בתוספות דלמה ליה להך מתניתין לאשמועינן דלאחר מיתה לאו כלום הוא הא תנן בהדיא בפ"ק דגיטין דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי כו' לא יתנו לאחר מיתה דבשלמא למאי דתריצנא לעיל איכא למימר דתנא הכא בעי לאשמועינן לישנא מחיים ולאחר מיתה אבל לשיטת התוספות ז"ל דמייתי לשון לא אמר כלום דמשמע דבעי לאשמועינן דלאחר מיתה לא אמר כלום וכדכתיבנא קשיא ובפ"ק דגיטין האריכו בזה יע"ש:

דילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש דעלה הוא דתנינן ורבותינו התירו' להנשא ומסברא דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש דרבותינו היינו ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כדאמר ר' יוחנן בפ' (המגרש) [מי שאחזו עו ב'] ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ב"ר יהודה ולא הודו לו כל סיעתו אלא מסברתו קאמר ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד וגדולה מזו אמרו בפ' האיש מקדש [קידושין מז ב'] גבי התקדשי לי בשטר חוב ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו' מר סבר כי קאמר רב בפקדון כו' ומ"ס ל"ש כו' ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון הוה משמע דבדרב ממש פליגי וליתא אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בזה ממש ביבמות ריש פ' כיצד [יח א'] דאמרינן ה"ה דאף על גב דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור קמ"ל דלא ולאו מדב"ש ממש קאמר דאילו לב"ש אף על גב דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתייבמה דהא לדידהו צרות מותרות נינהו אלא לאפוקי מסברתייהו דב"ש קאמר ודברים פשוטים הם אלא שראיתי מקצת מרבותינו המפרשים ז"ל שנתקשו בזה ואינו ור"ח פי' רבותינו היינו רבינו הקדוש ז"ל וגם שם בפ' המגרש יש ספרים שכתוב בהן ר' יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל הודה ולא הודו לו כל סייעתו. הרשב"א ז"ל:
ואין להקשות דמאי קאמר ודילמא לאפוקי מדרבותינו כו' והא קושטא דהכין הוא דאתא לאפוקי מרבותינו כדאיתא התם בדוכתיה דיש לומר דה"ק דדילמא לא אצטריך אלא לאפוקי מרבותינו ולא אתא לדיוקא כלל וכן כתב רש"י ז"ל דילמא, הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו':
וכתב הרמב"ן והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו ר"ל מסיפא לאפוקי מדרבותינו ואיכא מאן דקשיא ליה ולאפוקי מדרבותינו לאו מרישא שמעת מינה דהא רבותינו כר' יוסי סבירא להו ור' יוסי בלאחר מיתה קאמר כדמפורש בפ' (מי שמת) [יש נוחלין קלו א'] וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו הוה ליה כמעכשיו אם מתי וכמעכשיו ולאחר מיתה ותנן מעכשיו אם מתי הרי זה גט מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט. ואני אומר דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דאילו רבי יוסי אפילו בלאחר מיתה אית ליה ורבותינו לית להו היכא דתלי במיתה משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתחול מחיים ולא עביד אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם עד דאמר מעכשיו בפי' דהא אם מתי משמע בלאחר מיתה כל אימת דלא אמר ליה מעכשיו ואפשר דלא מהני ביה זמנו של שטר אבל היכא דלא תלי במיתה כגון אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אית להו זמנו של שטר מוכיח עליו. ואיכא דבעי למימר דר' יוסי גופיה לית ליה הכא זמנו של שטר מוכיח עליו משום האי טעמא דכתיבנא אלא לגבי מתנת קרקע דה"ק גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ואף על גב דתלי במיתה לית לן בה וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפ' מי שאחזו [גיטין עב א'] דתנן התם הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ואמר רב הונא עלה חולצת ומוקמינן לה לרב הונא כר' יוסי ואקשינן ה"ה חליצה נמי לא תבעי וכו' כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דגבי גיטא לא אמר ר' יוסי היכא דתלי במיתה נימא אף על גב דבעלמא פשיטא ליה הכא מספקא ליה כדקס"ד למימר התם בעל פה אלא ודאי רבי יוסי אית ליה אפילו היכא דתלי במיתה כי ההיא דפ' (מי שמת) [יש נוחלין] ורבנן לית להו הכי כדאמרן לעיל ומפרקא קושיין ממילא דרישא לאפוקי מדרבי יוסי הויא לאפוקי מדרבותינו לא הויא. ואיכא מאן דמפרקא דרישא הויא לאפוקי דרבי יוסי בשטר וסיפא אפילו בעל פה סד"א הואיל ואמר על פה אם מתי יהא גט בטולי בטליה לזמן השטר קמ"ל ממשנה יתירא וכי ההיא סוגיא דהתם דאמרינן וכ"ת כי אמר רבי יוסי וכו' אבל על פה לא אמר וקשיא ליה דהא התם משמע דהא דרבותינו על פה היא כדאיתא התם בסוגיא דשמעתא ואם כן מרישא נמי שמעת מינה אלא דאיכא לדחוקי דת"ק לאפוקי ממילתא דרבותינו דאמרי דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בשטר. ואין זה נכון. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל תלמידו הרא"ה ז"ל והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו קשי' לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה וכ"ת כי קאמרי רבותינו מחיים אבל רישא דתלי במיתה לא משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים דהא לא מגרש לה אלא משום יבם ודילמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו אלא אי אמר לה בהדיא והא רבותינו בשיטתא דרבי יוסי אמרו ורבי יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמרה כדתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ר' יוסי אומר אינו צריך ושמעינן ליה לרבי יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון מהא דאמרינן התם בגיטין פ' מי שאחזו אהא דזה גיטך אם מתי אמר רב הונא חולצת ואמרינן דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרכינן אי כר' יוסי חליצה נמי לא תבעי ואמרינן דמספקא ליה לרב הונא אי הלכה כרבי יוסי בעל פה או לא ואילו בין גיטין למתנה לא מפרשינן כלל אף על גב דהתם תלי במיתה הוא. ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר' יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם ויש לומר דר' יוסי עדיפא ליה מרבותינו דלר' יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לאחר מיתה ואילו לרבותינו לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים ואנא אמינא דשני לן בינייהו והיינו דלא שני לן ברישא ובהא אפשר דאילו רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא אבל סיפא מפקא מינייהו דהא סיפא דאפילו מחיים לא אמרינן והכי קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל והיינו דלא מפלגינן בהו כלל התם בגיטין. והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תירץ דאי מרישא ה"א ההוא כשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו חדש או שנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אבל מסופה ממשנה יתירא שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר' יוסי כלל. ולא נהירא כדכתיבנא בפ' מי שאחזו בס"ד ע"כ:
ובשיטה הישנה מצאתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל דע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא בשטר מתנות דעלמא דהתנאי כתוב בשטר עצמו הילכך אזמן דכתוב בשטר עצמו סמיך אבל בגיטין אין דרך לכתוב את התנאים בגט אלא בעל פה מתנה ואומר הרי זה גיטך אם יקיים כך ואף על פי שאדם יוכל לכתוב בגט לאחר התורף אין דרך לכתוב בו בגט א"נ כיון דלבתר התורף כתוב ליה הוה ליה בעל פה ולא קאי אזמן הכתוב בתורף ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל משמע דהתנאי כתוב בגט ולקמן אפרש שיטתו ז"ל בס"ד:
וז"ל הרשב"א ז"ל ודילמא לאפוקי מדרבותינו חבורא חבורתא בהאי מלתא וק' להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה דקתני הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואילו רבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא דה"ל כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה וכ"ש באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש דלא אתני בהדיא במיתה ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפי' לאחר מיתה פליגי עליה דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו ומיהו בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומי זמנו של שטר בגופו של נכסים ותנאה דלאחר מיתה בפירוש וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ואילו לרבותינו הוי גט דזמנו מוכיח עליו באם לא באתי והוה כמהיום אם מתי לדעת רבותינו כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס וז"ל אי לאו סיפא ה"א דוקא בדאתני במיתה בפירוש הוא דפליג תנא דמתני' דלא אמר כלום הא באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש הוי גט כרבותינו דהתירוה לזו בפי' לינשא קמ"ל וזה התירוץ נראה יפה וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס תאנא רבותינו התירוה לינשא אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי הורה ולא הודו לו כל כו' אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתקה לכי נפקא קאמר לה אלא באם תצא מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ומר לא סבר לה כר' יוסי ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר ובין למר לא אמר ולא כלום דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל אם לאו הכל מודים בה דלכי נפקא קאמר דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין מדאמרינן התם בגמ' זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת אלמא מפשט פשיטא להו דלאחר מיתה לר' יוסי חולצת כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה דזמנו של שטר מוכיח עליו ואף על פי שכתבתי בפרק קורדיאקוס מענין אחר משמן של הראשונים נוחי נפש ז"ל צ"ל יותר והילכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לאפוקי ממש מדרבותינו. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וז"ל לאפוקי מדרבותינו וא"ת מרישא נמי שמעינן לאפוקי מרבותינו דקתני הרי זה גיטך אם מתי אינו גט ולר' יוסי הוי כמו מהיום אם מתי והוי גט ואם כן לא אצטריך סיפא אלא למידק הא חלה הרי זה גט יש לומר מרישא לא שמעינן לאפוקי מרבותינו דאיכא לאוקמי כגון שאין כתוב זמן אבל הך בבא יתירא דאם לא באתי אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו וא"ת אי לא כתוב זמן הא אמרינן ג' גיטין פסולין י"ל דהתם אם נשאת הולד כשר והכא קתני לא עשה ולא כלום. או א"נ כתוב בו זמן מאוחר ומת קודם הזמן. ע"כ:
וכן כתוב בתוס' וכ"כ הריטב"א ז"ל וז"ל ודילמא לאפוקי מרבותינו פירוש דלהכי נקט סיפא דאם לא באתי לאשמועינן דלא אמרינן זמנו של גט מוכיח עליו וא"ת הא נמי מרישא שמעינן לה מדקתני לא אמר כלום וי"ל דאי לא קתני אלא רישא בלחוד ה"א דמיירי בגט שאין בו זמן וכ"ת אם אין בו זמן בלאו הכי נמי פסול ויש לומר כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חדש דליכא למימר ביה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירא דקתני סיפא אשמועינן דאפילו יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ועוד יש בזה תירוצים אחרים הרבה אבל זה קל ונכון. ע"כ:

ולי אין צורך לומר דממשנה יתירא הוא דאשמועינן דאם לא באתי אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו דע"כ צריך לכתוב זמן כדי לידע מתי ישלימו הי"ב חדש שהתנה ולפרש נמי הזמן באיזה יום נכתב ואותו הזמן הכתוב בו מוכיח עליו וה"ל כאילו אמר מעכשיו לדעת רבותינו ואתא תנא לאפוקי מדעתם מיהו לכאורה היה נראה לפרש מה שכתב רש"י דלמא הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו'. דבעי לפרושי דממשנה יתירא ידעינן לה וכמו שכתבו הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל אבל כד מעיינת בפרש"י ז"ל שפיר תמצא ששיטה אחרת יש לו לרב ז"ל ועיקר קושיא ליתא לשיטתו דאיהו ז"ל כתב וזה לשונו לאפוקי מדרבותינו אצטריך דפליגי עליה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משהה גיטא עד י"ב חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט. עוד כתב זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה וכו', ע"כ. פירוש לפירושו דרבותינו לאו בכל גוונא סברי דזמנו של שטר מוכיח אלא דוקא כשיש הכרח או ייתור דה"ל למכתב הכי וכתב הכי וכיון שכן דוקא בהך דאם לא באתי דע"כ קדים למימר זמן כדי שידע מתי השלמת הי"ב חדש ומשמע מלשון המשנה דמעיקרא כתוב בגט זמן כתיבתו כדי להתנות עליו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' וכיון שכן איכא לשיולי דלמה ליה למכתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט ובהכי סגי במקום זמן הגט ואין צריך לכתוב עוד זמן בגט דאי משום שמא יחפה על בת אחותו ליכא ואם משום פירי ליכא אלא ודאי לכך כתב זמן כתיבתו לומר דאם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע אבל היכא שאין הכרח דע"כ צריך למכתב הזמן בתוך גט כגון רישא דמתני' דקאמר הרי זה גיטך אם מתי דע"כ צריך למכתב הזמן בגט דהא תנן ג' גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן ומאי דקאמר אם מתי לא חשיב זמן דאין אדם יודע מתי ימות הילכך כיון דע"כ צריך לכתוב הזמן בגט אין כאן הוכחה למדייניה כאומר מעכשיו כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל דוק ותשכח שכל לשונותיו מדוייקין בזה. שוב מצאתי בגיליון תוס' שכתוב וז"ל והר"ש מפרש דרבותינו לא סברי כר' יוסי בכל מקום אלא באם לא באתי עד י"ב חדש בשהיה יכול לכתוב אותו זמן של אחר י"ב חדש וכתב זמן שעומד בו התם סברי כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בזה גיטך אם מתי או מהיום ולאחר מיתה שאינו יודע הזמן מתי ימות ואין יכול לכתוב אותו במקום הזמן לא סברי כותיה ואתי שפיר נמי דלא קאמר לאפוקי מדר' יוסי דאי ר' יוסי איכא למפרך הא תנא ליה רישא, ע"כ. וזכיתי להסכים לדעתו מיהו הייתי סבור דר' יוסי נמי ס"ל הכין ולא קאמר רבי יוסי בלאחר מיתה זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנת קרקע אבל בגט דצריך לכתוב זמן בגט ואי לא כתיב ביה זמן פסול לאו מטעמא דכתיבנא ומשום דרבי יוסי לא איירי בגט לכך לא קאמר לאפוקי מדר' יוסי ואם תשאל למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר ואמרינן מאן רבותינו וכו' האי במאי דקאמר דתניא ורבותינו התירוה לינשא סגי, תשובתך דה"א דמש"ה התירוה להנשא משום דסברי דכיון שנותן הגט לידה לא אמרינן בכל כי האי אין גט לאחר מיתה כמו שחלקו התוס' בפ"ק דגטין וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן אכתי איכא לאקשויי הא תנא ליה רישא דמרישא נמי שמעינן דאף על גב שנותן הגט לידה אין גט לאחר מיתה לכך מסיים ואזיל ואמרינן מאן רבותינו וכו' ומעתה לא שמעינן לה מרישא וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
עוד הקשה הרמב"ן ז"ל הא דדחיק דילמא לאפוקי מדרבותינו דשמע מינה דלרבותינו גיטא הוא דהא התירוה לינשא והיכי דחינן לה בהכי דהא ממילא שמעינן אין אונס בגיטין שאם יש אונס בגיטין משום אונסא הוא דבטיל ליה גיטא ואפילו אמר נמי מעכשיו בפי' דעדיף מזמנו של שטר וכדאמר בסמוך ואיכא למימר מדרבותינו לא בעי לאתויי ראיה דדילמא רבותינו תרתי לקולא אית להו חדא זמנו של שטר מוכיח ועוד אין אונס בגיטין ורבנן פליגי אתרווייהו ומש"ה אייתי מסיפא ממילתיה דת"ק. ועוד יש לפרש מילתייהו דרבותינו כשהתנה ואמר אף על פי שנאנס אם לא בא יהא גט וקמ"ל זמנו של שטר כמעכשיו הוא וכדפרישית לת"ק. וא"ת א"ה היכי מייתי ראיה מסיפא דקתני מעכשיו אם לא באתי דילמא התם נמי כשהתנה כך לאו קושיא היא דא"כ מאי קמ"ל הא תנא ליה רישא מהיום אם מתי הרי זה גט וכ"ש הכא דלא תלי במיתה כלל. ע"כ:

והרא"ה ז"ל תירץ כתירוצא בתרא וז"ל היכא דמתרצי דרבותינו דילמא תרתי ס"ל לקולא דס"ל כר' יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגי דרבנן אתרווייהו ולא נהירא דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי דההיא דרבותינו אמורא הוא דהיינו ר' יהודה נשיאה ואם איתא דרבותינו סברי להו הכי ודאי עדיפא לן לאתויי מינה מדשמואל ואיכא למימר דרבותינו איירי כגון דאתני בהדיא אבל הא דהדר מותבינן מסיפא מעכשיו וכו'. ליכא לדחויי כדאתני דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה דהא תו למה לי היינו רישא מהיום אם כו'. ע"כ:
והרשב"א ז"ל תירץ דאה"נ דמדרבותינו מצי לאתויי דאין אונס בגיטין אלא כל היכא דמצי לאתויי מתני' לא בעי למידק מדרבותינו וכי דחינן מתני' במעכשיו מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אידחיא נמי הא דרבותינו דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא. עד כאן:

וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אלא מעתה סיפא וכו'. ה"ה דהו"מ לאתויי מדרבותינו אלא דניחא ליה לאתויי ממתני'. ע"כ:

ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי וכו'. וקשה למאי דפרישנא לעיל בשיטת רש"י ז"ל דמעיקרא שפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אם כן מאי קמייתי השתא מסיפא וי"ל דאה"נ דשפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אלא כולה הך מתני' מייתרא דרישא וסיפא דהא קתני רישא הרי זה גיטך אם מתי כו' לא אמר כלום מעכשיו אם מתי וכו' הרי זה גיטך אם מתי וכו' הרי זה גיטך הילכך מעיקרא דרישא הוא דמייתרא לאשמועינן הא חלה הרי זה גט וסיפא אצטריך לאפוקי מדרבותינו דדוקא משום דאמר מעכשיו הוא דהוי גט הא לא אמר מעכשיו אינו גט ורבותינו התירוה לינשא אף על גב דלא אמר מעכשיו והשתא דדחי ליה דרישא דילמא לאפוקי מדרבותינו ואצטריך מעתה קא מייתי מסיפא דדילמא יתורא דהך סיפא דמתני' דהא מייתורא נמי וכדכתיבנא דילמא אצטריך לאשמועינן מת וה"ה חלה פי' דדילמא מיירי בדליכא יבם קמיה דהשתא ליכא למימר טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ולא אתא אלא לאשמועינן אין אונס בגיטין דאין לך אונס גדול ממיתה ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מסיפא גמר רבא דאין אונס בגיטין. פי' הא אתא למימר דמסיפא גמר רבא כלומר מייתורא דסיפא דעד השתא הוה אמרינן דמייתורא דרישא גמר וא"ת אם כן אמאי קאמר וה"ה חלה כיון דס"ד השתא דסיפא מיירי בדליכא יבם אם כן כל שכן חלה הוה ליה למימר ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל הרי זה גט. ואע"ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין וה"ה חלה, ע"כ. פי' הא דקאמר וה"ה חלה לא קאי אמת אלא דמעיקרא ילפינן דאין אונס בגיטין ולגבי שאר אונסין קאמר הוא הדין חלה ומשום דקאמר לעיל לפיכך חלה הוא וכו' ועלה קאמר רבא ולענין גיטין אינו כן לכך כולה שקלא וטריא דתלמודא קאי אחלה ומיהו כי קאמר אלא מסיפא וכו' היינו דגמיר אין אונס בגיטין וכולהו אונסין קאמר ומשום דמשמע ליה דמיירי בדליכא יבם ומייתורא לאשמועינן אין אונס בגיטין ומשני דילמא מת דוקא כו' פי' דסיפא מיירי בדאיכא יבם ואדרבא מייתורא דסיפא שמעינן דיש אונס בגיטין וסיפא לדיוקא אתא דדוקא מת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דסתמא דאיניש כד יהיב גיטא במעכשיו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם הוא דיהיב והלכך לדיוקא אתא דדוקא מת הא חלה ה"ז גט כנ"ל:
שוב מצאתי בגיליון תוס' כיוצא בזה שפירשתי ולא כפירושי ממש וז"ל גיליון תוס' דילמא היא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה דליכא למימר דהוי מטעם דיש אונס דגבי מת פשיטא דאין אונס דניחא ליה דלא תפול קמי יבם ומייתי מסיפא ואף על גב דידע טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם מ"מ דייק מייתורא ממתני' דס"ד דרישא מיירי ביבם וסיפא לא מיירי ביבם ולא אתא לאשמועינן אלא דמת וה"ה לחלה ומשום לא דילמא מת דוקא וסיפא נמי מיירי ביבם ודרך התנא לכפול. ע"כ:

אלא מהא דההוא דאמר להו אי לא אתינא וכו'. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא והבו לה ואתיא אפילו כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בע"פ ומש"ה אי בעי לבטולי מצי לבטולי כדמשמע בפרק השולח [גיטין לד א'] דפרכינן מינה לרבא דאמר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא ופריק אטו התם לבטולי קא אתי [לקיומי תנאיה קא אתי] והא לא אקיים אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואי לה יהביה ניהלה תו לא מצי לבטולי לר' יוסי דה"ל כמהיום אם לא באתי דלא מצי לבטולי לכ"ע ותדע לך דאילו נתקרע הגט או שנשרף תוך י"ב חדש מגורשת אלמא גט גמור הוא אלא ודאי דאמר להו לסהדי וזמנו הכתוב בתוכו לשלישית הגט לא מעלה ולא מוריד וא"נ בדיהביה ניהלה ואתיא כרבנן ומדלית ביה עכשיו והראשון נראה עיקר, הרשב"א ז"ל:

וכן כתב תלמידו בחידושין וז"ל ואלא מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא כלומר אפילו כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואנו רואין הגט כאילו היה בו מעכשיו ואפי' בע"פ כגון שאמר לעדים אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין כתובו והבו לה ומ"מ אי בעי לבטולי מצי לבטולי לכ"ע כדמשמע בפ' השולח דפרכינן להא דרבא דס"ל דגלויי דעתא בגיטא מילתא ופריק אטו לבטולי וכו'. אלמא אם בא וביטל הרי הוא בטל ואפילו אביי דס"ל לגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וקיימא לן כותיה מודה הוא דאי בעי לבטולי בהדיא מצי לבטל השתא ניחזי בחדא כמאן אי יהביה ניהלה תו לא מצי לבטוליה דמגורשת גמורה היא ותדע לך דהא אילו נתקרע וכו' אלמא גט גמור הוא ואלא דיהביה לעדים ואמר להו אי לא אתינא וכו' וזמנו הכתוב בתוכו לשליחות הגט לא מעלה ולא מוריד ויכול הוא לבטלו ומהכא שמעינן דמי שנתחייב לחברו מנה וקודם שהגיע השטר ליד המלוה השלישו אותו ביד שליש בשביל תנאים שהיו ביניהם אף על פי שכתוב בו בשטר מעכשיו אינו מעלה ולא מוריד מאחר שהשלישו אותו ונוהגין בו כל דיני אסמכתא. רבינו נר"ו עד כאן:

ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז"ל אמר שמואל לא שמיה מתיא וא"ת וליבטליה בהדיא שהרי ביד הבעל לבטלו י"ל אי בטיל ליה אה"נ דבטיל אבל האי גברא היה מתכוון שיהא הגט בטל מפני קיום התנאי בלא ביטול ואמר שמואל שלא נתקיים התנאי זה מפורש במס' גיטין פרק השולח דאמרינן התם גילוי דעתא בגיטא מילתא היא ומקשינן עלה מהא דאמר שמואל לא שמיה מתיא ומשנינן אטו האי גברא לבטולי גיטא קא אתי האי גברא לקיומי תנאי' קא בעי וי"ל דלעולם אינו יכול לבטל הגט משהגיע לידה אי אתני ליה במעכשיו ואי קשיא ההיא דהשולח דמקשינן מהא דשמואל ולא משנינן במשהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אפילו בביטול גמור וכל שכן בגילוי דעתא יש לומר דהיינו מאי דמשני התם אטו האי גברא לבטולי גיטא אתי והרי אם היה רוצה לבטלו לא היה יכול כיון שהגיע גט לידה ואמר לה מעכשיו אלא לקיומי תנאיה הוא דאתא שחשב שנתקיים וזה דחוק אבל הדין נראה אמת דלעולם משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו היכא דאתני עליה במעכשיו א"נ בסתמא דקי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח כו'. וע"כ אנו מתקשים התם בפרק השולח למה לא תירץ כן ויש לומר משום דההוא מעשה בלא מעכשיו היה התנאי ומקשינן מינה אליבא דרבנן דאמרי הרי זה גיטך אם לא מתי לא אמר כלום שאין זמנו של שטר מוכיח עליו ואף על גב דקי"ל כר' יוסי הרי זה כאילו הקשה לימא שמואל דלא כרבנן. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה:

לא שמיה מתיא. לכאורה יש לפרש דההוא גברא קאמר חזו דאתאי כו' פי' הריני בא אלא שהנהר הפסיקני ומה יש לי עוד לעשות והוה ליה כאילו באתי דיש טענת אונס והשיב שמואל דלא שמיה מתיא דאין טענת אונס בגיטין והיינו דמייתי שפיר להדיא מדשמואל דאין אונס בגיטין וליתא להאי פירושא כלל חדא דהא כתיבנא לעיל בשיטת הרשב"א ז"ל דמאן דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי אינו גט לרבא לפי דגילה דעתו בגיטו והא דאמרינן אין אונס היינו היכא שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס וכדכתיבנא ואין לחלק משום דקאמר הכא וה"ל כאילו באתי דקאמר דחזו דאתאי דסוף סוף הרי מגלה דעתו בתוך זמנו שאינו יכול לקיים התנאי ומפני כך אומר דה"ל כאילו הוא בא ובטל הגט וכל כה"ג גטו בטל וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ומפקינן לה נמי הכין מלשון רש"י ועוד דלישנא דשמואל דקאמר לא שמיה מתיא לא דייק דה"ל למימר להדיא אין אונס בגיטין לכך נראה דהאי גברא בסוף השלשים עד שלא השלימו כל הל' יום אתא לעבור הנהר ולא היה בינו ובין העיר כי אם הנהר לבד וחשב דבביאתו לעבור הנהר סגי וה"ל כאילו בא לעיר ולהכי קאמר חזו דאתאי פי' ראו שכבר באתי וקאמר שמואל דלא שמיה מתיא ואין לומר דה"ק שמואל שלא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש וכיון שכן איכא למימר דמש"ה קאמר לא שמיה מתיא משום דהיה באפשר לבא עדיין לעיר שהמעבורת היתה עוברת לצד האחר וזה האיש בחושבו דבביאתו לעבור הנהר סגי הלך לו ולהכי קאמר שמואל לא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש ומעתה אין מכאן ראיה לומר אין אונס בגיטין דדילמא הכא לא היה אונס כלל אלא דההוא גברא טעה בחשבו שכבר בא והוא עדיין לא בא ולכך לא המתין עד שתחזור המעבורת לצד האחר הא ודאי ליכא למימר הכי כלל דאם כן למה ליה למדכר בההוא עובדא ופסקיה מברא כלל אלא ודאי הכין קאמר שמואל לא שמיה מתיא והוי גיטא מעתה אם רצתה תנשא לאחר ואף על גב דצריכה להמתין ג' חדשים מ"מ נפקא מינה דאם מת הוא בסוף היום עד שלא ישלימו הל' יום גרושה נקראת ולא אלמנה ונפסלה לכהונה וע"כ היינו משום דנאנס ולא יכול לבא דאם היה באפשר לבא למה אם רצתה תנשא לאחר ונקראת גרושה מעכשיו דילמא היה בא ועד שישלימו כל השלשים יום שהתנה ולא יבא אז יהיה גט אלא ודאי לא יהיה באפשר לבא כלל כל אותו היום וש"מ ממילא אין אונס בגיטין ואם תשאל אף על גב דנאנס ולא יכול לבא למה תנשא לאחר עד שלא ישלימו כל הל' יום והא בפרק מי שאחזו עלה דמתני' דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט אבעיא לן כי שרינן לה לאלתר שרינן לה דהא ודאי לא אתי או דילמא לאחר י"ב חדש שרינן לה לכי מקיים התנאי ולא איפשיטא וכתב הרי"ף ז"ל דלחומרא עבדינן ולא פטרינן לה בלא חליצה ושרינן לה לעלמא אלא לאחר י"ב חדש לכי מקיים תנאיה ואם כן הכא נמי לא תנשא לאחר עד שישלימו כל השלשים יום משלם ולא קיים תנאו. תשובתך כבר הקשו בתוס' שם ולאלתר מה יש לחוש והא ודאי נתקיים התנאי דכיון שמת לא ישוב עוד לביתו ותירצו דאיכא למיגזר אטו לא מת. והר"ן תירץ שם משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י"ב חדש ומש"ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי. הילכך הכא דקאמר חזו דאתאי וחושב שכבר קיים תנאו וגם אנוס הוא שאינו יכול לבא ליבם למימר האי טעמא כלל ומעתה תנשא, כנ"ל. וזהו שכתב רש"י חזו דאתאי. שבאתי. לא שמיה מתיא. והוי גיטא ואם רצתה תנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום. ע"כ. פי' מהיום קאי נמי אתנשא לאחר ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמועינן רש"י פשיטא דתנשא לאחר כיון דהויא גיטא כנ"ל:

דילמא אונסא דשכיח שאני. וא"ת דהכא משמע דרבא אפילו באונסא דלא שכיח אמר דאין טוענין ובפרק מי שאחזו תנן הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט אלמא טוענין טענת אונס דאונסא דלא שכיח וכ"ת התם משום דאמר מחולי זה והרי לא מת הא אתינן עלה בגמ' ההוא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתייליד לסוף אפיקו בה נהרא ואמר רבא אונסא דלא שכיח הוא ומדמינן לה התם להא דנפל עליו הבית או נשכו נחש, יש לומר שאני התם דאונסא דלא מסיק אדעתיה הוא אבל הכא דמיירי רבא בחלה נהי דאונסא דלא שכיח הוא אבל אונסא דמסיק אדעתיה הוא, תדע דאפילו למ"ד טוענין טענת אונס במת לא טענינן דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם והתם בנשכו נחש ונפל עליו הבית טענינן אלא ודאי משום אונסא דלא מסיק אדעתיה הוא ולא חל הגט כלל ולא נכתב על אותו אונס ותדע לך דאפילו למ"ד טוענין במקח וממכר שהוא תלוי בדעת אחרים לא טענינן כדכתיבנא לעיל וההוא עובדא דבפ' מי שאחזו מקח וממכר הוה וכתב דנפל עליו הבית נמי אף על גב דמדינא טענינן נתקון שיהא גט כדמתקנינן הכא יש לומר התם לא שייך משום צנועות ומשום פרוצות שהרי מת לפנינו אי נמי דמילתא דלא שכיח לא תקון רבנן. שיטה ישנה לא נודע למי:

אלא רבא סברא דנפשיה קאמר. כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש לה למתניתא בהכי מת הוא דוקא אבל חלה לא ובסיפא מת וה"ה חלה משום דאין טענת אונס בגיטין דסברא הוא דרבנן בכי הא מלתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות והני מתני' למידק מיניה ודוקיא תני להו דלא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה. כנ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא דמאי שנא דבגיטין הוא דאמר האי סברא ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא דנפשיה. ע"כ:

משום צנועות ומשום פרוצות. וא"ת היאך איתתא כי אתיא לקמן שרינן לה לאנסובי או לא אי אמרת שרינן לה צנועות אמאי מעגיני לבתר י"ב חדש ואי מגרמייהו מעגיני ולא שרינן למה ליה לתקוני להו ואי אמרת אסרינן לה לאנסובי ומש"ה מתקנין לצנועות אטו כל מאן דמיעגנא בדינא מתקנין לה רבנן והלא באשה שטבעה בעלה במשל"ס דמיעגנא ולא תקון לה רבנן ולא עקרו הקדושין וכ"ת רבנן לא מפקעי קדושי בלא גיטא כלל והא גרסינן ביבמות פרק בית שמאי גבי ההיא דהוה בנרש דאקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבה אבי כורסיה ואתא איניש אחרינא ואותבה וחטפה מיניה והוו רב ברונא ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא מבתרא ואמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן אף הם עשו לו שלא כהוגן ואפקעי לקדושיה. י"ל כשהקדושין עצמן שלא ברצון חכמים עוקרין אותם בלא גט אבל כשהקדושין כהוגן וברצון חכמים ובאין לעקור אותן מפני מאורע שבא אחר כן אינן עוקרין אותן בלא גט כלל ונכון הוא זה אלא הא קמ"ל אי אסרינן לה לאנסובי מאי האי דאמרינן בצנועות וסברא דאניס אף ב"ד נמי סברי הכי ואסרי לה ותו פרוצות היכי שבקינן להו לאנסובי אלא ודאי שרינן להו לאנסובי משום דסמכינן ארובא שאינן אנוסין וצנועות מחמירות על עצמן מפני שהן חוששות שמא יהיו בניהם ממזרים והא דקרינן אינך פרוצות אף על גב דב"ד עבדי דלא חיישו לממזרות בניהם קרינן להו פרוצות ולא גרסינן בפרוצות וסברה לא אניס דב"ד נמי סברי הכי דהא שרו לה לאנסובי. ובעלי התוס' מפרשים משום פרוצות שיודעות דאניס ואמרי לא אניס וגרסי ואמרה לא אניס ואף על גב דאמרינן בעלמא מידק דייקא ומנסבא ה"מ במקום שהחמרת עליה בסופה דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה צריך אתה להקל בתחילתה כדאיתא בהאשה רבה אבל הכא שמן הדין מותרת לא דייקא שהרי אפילו יביא בעלה עדים שהיה אנוס מותרת לחזור לו. שיטה ישנה לא נודע למי:

והרשב"א כתב וז"ל משום צנועות ומשום פרוצות ה"ג משום צנועות דאי אמרת לא להוי גיטא זימנין דלא אניס וסברה דאניס ומיעגנה ויתבה ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זימנין דאניס וסברה לא אניס וקיימא ומנסבא ונמצא גט בטל כך היא הגירסא ברוב הספרים ויש לפרש כך משום צנועות דאי אמרת לא להוי וכו'. זימנין דלא אניס ואף על גב דשרינן לה לאנסובי ולא מחזקינן ליה באונס דזיל בתר רובא ורובא דאינשי לאו מינס אנסי ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא ואפילו בחולה תנן נותנו בחזקת שהוא קיים אפ"ה תדאג מלינשא והיינו דקרי להו צנועות ומשום פרוצות דכי שרינן לה לאנסובי קיימא ומנסבא ולא דייקא שפיר דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא ליה קים לי בגויה דלא חייש לתנאי והיינו דקרינן להו פרוצות משום דלא דייקי שפיר ויש ספרים דגרסי בפרוצות ואמרין לא אניס והכל עולה לטעם א' דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס דמימר אמרה אם איתא דאניס קלא אית לה וקיימא ומינסבא. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל משום צנועות ומשום פרוצות כלומר דעביד רבנן תקנתא דלא ליעגנו צנועות שלא כדין ולא ליקלקלן פרוצות כשיעמדו על קו הדין ולא נוכל למחות בידם וכדמפרש ואזיל ומשום צנועות דאי אמרת דלא להוי גיטא זמנין דלא אניס וסברה אניס וליעגנה ויתבא כן הגירסא בספרים שלנו. וי"ג ואמרה אניס כלומר שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא דאי דסברה הכי מה צנועות שייך כאן והא סברה דאניס, ואין צריך למחוק הגירסא שלנו דאילו מדינא כל היכא דליכא ראיה לית לה לחוש לאונס הילכך כשלבה נוקפה וחוששת שהוא אנוס צניעות גדולה היה לה ומיעגנה לפנים משורת הדין ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זימנין דאניס ואמרה לא אניס ומיקרי ונסבא פי' זימנין דאניס ויהא קול בעיר מזה ואיהי אמרה דלא אניס וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות בידה דאפילו תימא יש אונס צריך לברר האונס. ע"כ:
ומלשון רש"י משמע דהצנועות מחמירין על עצמן דמדינא הויא גט אלא שהם דואגות לינשא ומיעגני נפשייהו ולכך יש לתקן בעבורם ופרוצות עבדי כדינא ומ"מ מתקני רבנן בעבורם כדי שלא ירבו ממזרים בישראל וזהו שכתב ז"ל זמנין דלא אניס. והוי גיטא. וסברה. דילמא אניס ואינו גט ותדאג לינשא. ומינסבא. ונסיבא ויאמר נאנסתי נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים לפיכך אמרו יהא גט. ע"כ:
והתוספות ז"ל מפרשים דאיברא ודאי דהצנועות מחמירות על עצמן דמדינא לית להו למיחש ולהכי יש לתקן בעבורם מיהו הפרוצות אף על גב דיודעות בודאי דאניס או שיצא קול דאניס אמרה דלא אניס ואזלא ומינסבא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והיינו דמקרו פרוצות דידעי שפיר דשלא כדין עבדי, ואפשר דלשיטת רש"י ז"ל דצנועות אף על גב דכל העולם אומרים דלא אניס מיעגנה ויתבה דסברה דילמא כל העולם טועים בו ודילמא אניס, מיהו אינו בהכרח לפרש כן וקשה דכיון דצנועות מחמירי על עצמן הא ודאי שמחמתם לבדם ראוי לתקן ואם כן מת בתוך י"ב נמי יהא גט מהאי טעמא דזימנין דלא מת וסברה דמת ומעגנה ויתבה, ואין לומר דלא מצינן למימר מת בתוך שנים עשר חדש דהא אין גט לאחר מיתה ואין כאן גט כלל דהא אין מתים מגרשים והיכי מצי לתקן שיהא כאן גט ורבנן לא מפקעי קדושין בלא גיטא כלל וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה. וכן כתב הרשב"א וכדבעי למכתב קמן בס"ד. דהא רבנן התירוה לינשא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו הילכך מצי לתקוני משום צנועות ומשום פרוצות כדעת רבותינו והדרא קושיא לדוכתיה ואם היינו מפרשים דצנועות אף על גב דכל העולם אומרים דלא אניס מיעגנה דסברה כל העולם טועים ניחא דגבי אונס איכא למטעי דסברי דלא אניס ואיהו יש לו אונס נסתר שאין העולם בקיאים בו ולהכי חיישי הצנועות ומש"ה ראוי לתקן בעבורם אבל אם כל העולם אומרים לא מת למה לה למיחש דילמא מת והא ליכא למטעי בהכי מיהו התוספות לא פירשו כן. ואם היינו מפרשים נמי דצנועות מדינא מעגני נפשייהו הילכך ודאי משום צנועות בלחודייהו לא עבדי רבנן תקנתא דאטו כל מאן דמעגנה מדינא מתקני לה רבנן אלא עיקר תקנה משום פרוצות והיינו דהאריך תלמודא וקאמר אלא רבא סברא כו' משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות כו' כלומר דמשום תרווייהו תקינו רבנן ולא משום צנועות לבדן ומעתה לא תקשי מההיא דמת בתוך י"ב חדש דבההיא לא שייך למגזר משום פרוצות דאי מת בתוך י"ב חדש ואמרה לא מת ומת הכא הויא יבמה לשוק ואין בניה ממזרים ומשום צנועות לחוד לא עבדי תקנתא וכדכתיבנא כנ"ל. מיהו התוספות לא פירשו כן ותירצו קושיא זו דמיתה קלא אית לה. אי נמי מיתה לא שכיח וכן תירץ הרא"ש וז"ל זימנין דלא אניס כו' ומן הדין הויא מציא לאנסובי דלית לן למימר דאניס דרובא לא אניסי להכי קרי להו צנועות ופרוצות אפילו יצא הקול דאניס אמרי לא אניס ואין הקול אמת וגרסינן גבי צנועות וסברה וגבי פרוצות ואמרה ואין לפרש דמן הדין לית לה לאנסובי עד שנדע בודאי דאניס והא דקרי להו צנועות משום דכל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע דהא לא קיימא הכי בפ"ק דנדה דפריך התם אטו שאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא הוי רשע לא הוי. ע"כ:
וכן כתבו הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל וז"ל משום צנועות ומשום פרוצות כלומר דאלו מוקמינן להא אדינא ואמרינן דיש אונס ומיהו מסתמא לית לן למיחש לאונס והיינו דאיכא משום צנועות ומשום פרוצות דזימנין דלא אניס ומדינא שריא אפי' מסתמא וזימנין דהוי הכי קושטא וסברה דאניס דחיישא להכי לפנים משורת הדין שלא תבא לידי תקלה כיון דאי איתא לאונס טענינן ליה ולהכי מיעגנה ויתבא ומשום פרוצות נמי דכיון דמדינא לית לן למיחש לאונס בעי למיקם אדינא וזימנין דאניס ודינא דלא להוי גיטא ואזלה ומנסבא ונפיק מיניה חורבה דנמצא גט בטל ובניה ממזרים ואף על גב דכדין מנסבין קרי להו פרוצות לאפוקי צנועות אבל פרוצות לאו דוקא. ע"כ:
וכתוב בשיטה מיבעיא ליה לרבה ז"ל אם נתן קדושין ואמר לה אם באתי מכאן ועד שלשים יום ונאנס ולא בא דאיכא נמי טעמא דצנועות ופרוצות זימנין דלא אניס ולא נתקיים התנאי ואינה מקודשת וסברה אניס והרי הוא כאילו בא וקדושיו קדושין ומיעגנא ויתבא אי נמי זימנין דאניס וקדושיו קדושין ואמרה לא אניס ולא נתקיים התנאי ואזלא ומינסבא אי אפקעינהו רבנן לקידושיה בכי האי גוונא או דילמא מילתא דלא שכיח הוא בקדושין ולא תקינו ע"כ. אבל הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל כתבו דאע"ג דלגבי שאר דברים גיטין וקדושין שוין הן לגבי הא מילתא אינן שוין ובגיטין שייכא האי תקנתא אבל לא בקדושין דבקידושין כה"ג מן הדין היא מקודשת כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני דלית לן למיחש לאונס דאילו אניס ודאי לא היו קידושין כיון דאמרת יש אונס אלא דלא חיישינן להכי ומקדשה מדינא וכיון דמדינא מקודשת תו ליכא משום צנועות ופרוצות דלא צנועות איכא דהא מדינא מעגנה ואנן לא עבדינן תקנתא אלא להיכא דמעגנה שלא כדין והילכך אם נתברר שנאנס אינה מקודשת דטוענין טענת אונס ומשום פרוצות נמי ליכא דהא מדינא מקודשת היא ואסורה לעלמא הילכך בקידושין לא משכחת לה האי חששא ואילו קאמר נמי אם באתי תהא מקודשת ונאנס ולא בא בזו דברי הכל אין אונס ואפילו בגיטין לכ"ע בין לקיים הגט בין לבטל הגט ואף על גב דבביטול הגט לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות אפילו הכי בהא דאמר אם באתי ונאנס ולא בא לדברי הכל אין אונס שכיון שנתבטל אף ע"פ שנתבטל מתוך אונס ליכא למימר דחשבינן ליה כאילו לא נתבטל דמכל מקום הרי לא נתקיים. וראיה לדבר איצטלית דפרק מי שאחזו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתן לי איצטליתי ואבדה איצטליתו ואמרו חכמים דאינה נותנת לו את דמיה דאיצטלית דוקא קאמר ואמאי תיפוק ליה דאנוסה היא ולמ"ד דטוענין טענת אונס בגיטין הוה לן למימר התם דהרי הוא כאילו נתקיים התנאי וראיה לזה גם כן מנתינה בעל כרחו למ"ד לא שמה נתינה ובטלה גיטא דמכל מקום הרי לא נתקיים התנאי ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדעת עצמו כגון אם לא באתי אם לא עשיתי כך וכך או אם באתי או אם עשיתי כך וכך וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מילתא כחד נינהו אבל בתולה בדעת אחרים כגון אם יבא פלוני אם לא יבא לא אלא כל היכא דנתקיים התנאי אף על פי דנתקיים מתוך אונס המעשה קיים שאין כוונתם בזה אלא שתעשה המעשה והרי נעשה אבל בתולה בדעת עצמו סבור הוא לקיים תנאו וכשנאנס ולא קיימו הרי הוא כאילו נאנס על עיקר המעשה למפרע והיינו דאמרינן יש אונס וזה ראוי לומר בתולה בדעת עצמו אי נמי בתולה בדעתה אם תבא אם לא תבא מיהו בתולה בה ודאי לא שייך למימר בה כלל תקנתא לעולם מה שאין כן בתולה בדעת אחרים וכן הדין במתנה וכן במכר והוי יודע דאף על גב דאמרינן טעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות טעמא דעיקר תקנתא אמרינן אבל לא פלוג רבנן והוא הדין אפילו היכא דליכא למיחש משום צנועות ומשום פרוצות וכגון דאמר לה זה גיטך אם באתי ונאנס ובא דבהא ליכא למיחש משום צנועות ומשום פרוצות דהא אתא אפילו הכי לעולם אין אונס. וראיה לזה מחלתה היא ופירסה נדה דאמרינן לעיל דבממון טוענין טענת אונס ועלה אמרי' דלענין גיטין אינו כן אלמא דאפילו באונס דבביתה דאיהי ידעה ליה מתחלה ועד סוף דליכא משום אמרינן דאין טוענין אותו וכן יש להביא ראיה מההוא עובדא דפרק כל הגט בההוא דאמר אי לא מפייסנא עד תלתא יומין להוי גיטא ופייסה ולא אפייסה ואיתמר בה תרי לישני משמיה דרב יוסף חד אמר דהוה גיטא וחד אמר דלא הוי גיטא ואיתמר עלה הא כמ"ד יש אונס והא כמ"ד אין אונס בגיטין והא התם דליתא לטעמא דצנועות ופרוצות ואפילו הכי למ"ד אין אונס אמרינן דהוי גיטא אלמא דלא שנא וכדפרישית מפי מורי נר"ו הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ודוקא בגיטין דאיתיה להאי טעמא אמרינן דאין אונס והגט קיים אבל במתנה או במקח וממכר דלא שייך האי טעמא לא הילכך האומר לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא זה שלך ונאנס ולא בא המתנה בטלה וכן דעת הרמ"ה ז"ל ודייק נמי מדקאמר ולענין גיטין דמשמע דלא אמרינן אין אונס אלא בגיטין אבל לא בדבר ממון. ע"כ:

בפרש"י בד"ה מת הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה כו' ניתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוס' אין לדקדק על דבריהם. מאי קאמר ליתני חלה וכ"ש מת דהא במת בכה"ג בתנאי דאם לא באתי כו' בלאו הכי אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה די"ל דאיכא לקיומי במעכשיו דאין זה גט לאחר מיתה דהא למפרע מעכשיו מגורשת ואפ"ה אינו גט משום דיש אונס בגיטין במת מכל שכן בחלה ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוספות בזה דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ומה בכך דאי נמי אסיק אדעתיה למימר הכי ולא הוה מת מכ"ש דחלה הא מ"מ אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה די"ל במעכשיו איכא נפקותא דאי הוה אסיק אדעתיה למימר לא ניחא ליה דתפול קמי יבם לא הוה מת מכ"ש דחלה והוה גט ואע"ג דבהדיא תנא בסיפא גבי מעכשיו דהוי גט לא נחית השתא למידק מידי מסיפא ודו"ק היטב:

תוס' בד"ה לפיכך חלה כו' די"ל דארוסתו אגידה ביה טפי מיבמתו כו' עכ"ל ואין לדקדק דהא לדבריהם נמי אית לן למימר הך סברא דארוסתו אגידה ביה טפי דאל"כ מאי קמיבעיא ליה הכא בארוסתו תפשוט ליה מההוא דיבם דדוקא עמד בדין אבל לא עמד לא די"ל דלפום דקמבעיא ליה הכא ה"נ דהכי קמבעיא ליה אי איכא לפלוגי בין עמד בדין ובין לא עמד בדין ודוקא נקט התם עמד בדין ואי ליכא לפלוגי ולאו דוקא נקט התם עמד בדין ואין לדקדק נמי לדברי התוס' רב אשי אמאי לא מוקי לה באונס דחלה הוא ולאחר שהגיע זמן דהא כיון דע"כ לא נישאו איידי קתני ניחא ליה לאוקמא בפשיטות בלא חלה כלל דחלה נמי דחייב ליתן לה משום דלא חולה היה בהגעת זמן הוא וק"ל:

בד"ה ודלמא כו' ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט כו' עכ"ל משום דלפי סברתו דהשתא גט זה פסול מתרי טעמי דהיינו משום דיש אונס ומשום דאין גט לאחר מיתה וכיון דהתנא ודאי דינא אתי לאשמועינן ואנן חד מינייהו נמי לא שמעינן מיניה דבכל חד וחד מינייהו איכא למימר דלא מטעם זה פסול אלא מאידך טעמא ולא ה"ל למיתני הך בבא כלל דאית ביה תרי פסולי ולא שמעינן מיניה מאיזה טעם הוא פסול וקאמרי דשפיר שמעינן מיניה תרוייהו דאי יש אונס גרידא אתא כו' ומיהו למאי דמסיק לאפוקי מרבותינו ודאי לא שמעינן הך דיש אונס כלל אלא הך דאין גט לאחר מיתה גרידא ודו"ק:

בד"ה דלמא לאפוקי כו' הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט כו' עכ"ל ומיהו אכתי קשה דמאי קאמר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו דלא לחנם נכתב זמנו כו' כפרש"י הא איכא למימר דנכתב זמנו כדי שיהא גט כשר לכתחלה ויש ליישב דה"ק (ב) דלא לחנם נכתב זמנו בכה"ג דאם לא באתי כו' דהוי סגי כשכתוב בו שבוע או שנה או חודש דכשר אף לכתחלה ודו"ק:

בד"ה דלמא מת כו' וי"ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק כו' עכ"ל לא הוו איצטריכו למימר השתא דאכלו ארי לא הוה שכיח כלל אלא הוה כמו חלה ולא כמת בעלמא דאיכא למימר בזה דמסיק אדעתיה דלא ניחא כו' אלא לקמן שפסקו כלישנא קמא דרבא דחלה נמי לא הוה אונס אע"ג דלא שכיח הוא ע"כ אית לן למימר הך דאכלו ארי לא שכיח כלל וג' מיני אונס הן כו' כמ"ש לקמן וק"ל:

רש"י בד"ה זמנו כו' ואם לא כתב כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מסיפא צ"ל ואלא כו':

תוס' בד"ה פשיט רב אחאי כו' פריך רב אחאי כו'. נ"ב וכן לקמן (כתובות דף י') רב אחאי משני כו':

בד"ה דלמא כו' בשכתוב בו שבוע שנה חדש דאמרינן וכו' כצ"ל:

גמ' ודלמא לאפוקי מדרבותינו כו'. ק' ס"ס נסתיים דאין אונס מדהתירוה רבותינו נהי דמשום גט לאחר מיתה אין כאן דס"ל כר' יוסי זמנו של כו' מ"מ ליבטל גיטא מטעם אונס. י"ל דמת שאני דלא ניחא וכו' כדבסמוך רק למאי דרצה להוכיח מסיפא קודם שנחית להך סברא ניחא ליה למידק ממתני' גופיה דמ"ש אי מדייק מן מעכשיו או מהיכא דכתיב בו זמן דהוי כמו מעכשיו לרבותינו ועדיפא טפי להוכיח מהיכא דכתב בפירוש מעכשיו דלכ"ע הוי גט וש"מ דאין אונס וכו' וק"ל:

ברש"י בד"ה היא גופא קמ"ל כלומר כו'. דקשה אכתי ליתני אפילו חלה אינו גט וידענא במת במכ"ש מטעם אונס לז"א אפילו בלא אונס משום דאין גט לאח"מ:
בתד"ה לפיכך וכו' בחלה קודם הגעת זמן כו'. ולפי"ז איכא דבעי מבעיא בחלה קודם הגעת זמן ומאי פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דלמא התם בהגיע זמן ואח"כ אירע אונס שחלתה שכבר נתחייב לה מזונות ולהכי אף דאיתניס והעיכוב מצדה מעלה לה מזונות אבל בחלתה קודם הגעת זמן שלא נתחייב מעולם במזונות אפילו בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות ואפשר לפרש דודאי בחלה הוא לא קא מבעיא ליה אלא בחלה קודם שהגיע זמן דבחלה לאחר כך אמרי' שם ברח וה"ה חלה מעלה לה מזונות אבל חלתה היא מבעיא ליה בכל גוונא ופשיט ליה מיהא חדא [דהיינו חלתה לאחר זמן אבל קודם זמן נוכל לומר אף בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות. והא דקא מבעי דוקא באת"ל חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מאי משום דרוצה למיבעיא בחלתה בין קודם זמן בין לאחר זמן] דהשתא נמי לא נפשט פירסה נדה שלא בשעת וסתה גם אין להקשות דמאי קמיבעיא ליה ללשון ב' תפשוט מהתם דדוקא עמד בדין שהגיע זמן חיובא אלא צ"ל דארוסתו אגידא ביה טפי כמו לפ"ה (ודוקא) [ודוחק כצ"ל] דמיבעיא ליה אי עמד בדין דוקא נקיט או לא דודאי דוקא נקיט כדקתני בהדיא שלשה חדשים ראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אין ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם די"ל דשאני התם ייבמה שצריך העמדה בדין דמקודם מנ"ל שיכנסנה. או שמא אחד מהאחין יחלוץ לה או ויבמה וכה"ג. וקשה לי לפי' [התוס' נהי דהא ל"ק] ליתני רבותא אפילו חלה דכי ברח מחמת מרדין הוי אונס כחלה. אבל לאיכא דמבעיא ליתני אפילו חלתה או ברחה דהוי רבותא טפי דאפ"ה מעלה לה מזונות אלא צ"ל גם לפירושם דארוסתו אגידא טפי כמו לפ"ה ודוחק לומר דבחלתה היא מבעיא ליה נמי לברייתא ואפשר דנקיט ברח דאיירי בין באונס בין בפשיעה משא"כ פשיעה גבי דידה אין מעלה לה מזונות:

בא"ד ולפירושו אין להקשות כו'. אפ"ל דרש"י מפרש שפיר דהאמת הוא כלישנא קמא דבגמרא ולאיכא דבעיא מבעי ליה פי' ברח מחמת אונס וה"ה חלה לא ברח בפשיעה דוקא ועיין לקמן (כתובות דף כ"ז) ריש ע"ב בתוס':
בתד"ה מת הוא דאינו גט כו' הא חלה וכו'. וכפירש"י דאי ס"ד חלה כו' ניתני חלה כ"ש מת שהוא אונס גדול. ק' למה להו לפרש כן לא יהא מת אונס כלל. ואף כי אסיק אדעתיה דבהאי אונס דמת לא ניחא ליה דתבטל גיטא. מ"מ למאי קתני מת אינו גט אי לאו לדייק חלה ה"ז גט דלגופא דאין גט לאחר מיתה לא אצטריך דמרישא שמעינן לה וכה"ג מפרש רש"י גופיה בהיא גופיה קמ"ל כלומר וכו' לאו לדיוקא וכו'. ואפ"ל דהוצרכו לפרש כן. דל"ת דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה. והך מציעתא אתי לאשמעינן דאונס מבטל גיטא ומטעם אונס נמי אינו גט ונ"מ היכא דלא הוי גט לאחר מיתה כגון במעכשיו אפ"ה אינו גט משום דיש טענת אונס בגיטין וכ"ת הא קתני סיפא מעכשיו אם מת ה"ז גט השתא אכתי לא נחית לדיוקא מסיפא ומדקדק מרישא כל מה שיכול לדקדק וא"ל דלמא לעולם אסיק אדעתיה הך סברא רק ידע דא"א לאומרו לה"א מדבסיפא הוי גט ש"מ דלקושטא נשאר סברא דאונס דמת לא מבטל גיטא (ג) לכך כתבו דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא אינו גט משום אונס א"כ לאשמעינן חלה דהוי אונס מועט כו' אע"כ לדיוקא נקיט דחלה הוי גט ואינו אונס לבטולי גיטא:
וא"ל דהו"ל לתלמודא לשנויי כן מכח של"ת דלא ניחא ליה דתבטל כו' להכי קתני מת לרבותא דאפילו אונס דמת מבטל גיטא אע"ג דה"א דלא ניחא ליה וכו' דהא ע"כ לפי האמת הך סברא דלא ניחא דתבטל כו' קיימא מדבסיפא מעכשיו ה"ז גט וק"ל:
בתד"ה ודלמא כו' ואתי לאשמועינן תרוייהו דיש אונס כו'. כתב מוהר"ש משום דכיון דלסברא דהשתא גט זה פסול מב' טעמים דיש אונס ואין גט לאחר מיתה וכיון דהתנא דינא אתי לאשמעינן ואנן חד מנייהו נמי לא שמעינן מינה דבכ"א מנייהו י"ל דלא מטעם זה פסול אלא מאידך טעמא ולא הו"ל למיתני הך בבא כלל דאית ביה תרי פסולין ולא שמעינן מאיזה טעם וקאמרי דשפיר שמעינן מיניה תרוייהו וכו' ע"כ. ויותר נראה דקשה להו למה שאמרו היא גופיה קמ"ל דאין גט לאחר מיתה א"כ איך תליא זה בתנאי אם לא באתי וכו' נימא כפשוטו ה"ז גיטך [לאחר מותי] ואף שפירש"י לאשמעינן היא גופא ואפילו בלא תנאי מ"מ הו"ל לאשמעי' במתני' אפילו בלא תנאי בשלמא אי אין אונס וכל עצמות התנא בהך בבא לדיוקא אתי דחלה דומיא דמת הוי גט נקיט תנא שפיר תנאי. לז"א לאשמעי' תרוייהו וכו' ואף [למאי דאמר לקמן] דבא לאשמעי' לאפוקי מדרבותינו מ"מ יכול להורות בלא תנאי ובדכתב בו זמן דאין תלוי בתנאי כדמשמע ממ"ש התוס' בסמוך בד"ה דלמא לאפוקי אבל מרישא לא שמעי' לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמי כשאין כתוב בו זמן וכו':
ויש לראות לפי האמת דנסתיים מסיפא דאונס דמת ע"כ לא מבטל גיטא מדהוי גט במעכשיו משום דלא ניחא ליה וכו' א"כ נידוק ממציעתא דאין אונס וכו' ונקיט מת לדיוקא דחלה הוי גט ולהכי נקט תנאי דאי יש אונס וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה ולאפוקי מדרבותינו לא הו"ל למינקט תנאי דא"ל לאורויי נמי דיש אונס [כתי' התוס'] דהא קושטא הוא דבמת אין אונס ואפ"ל דודאי במעכשיו הוי גט מטעם דלא ניחא ליה כו' דרוצה שיהיה גט למפרע ולא תיזקק ליבם אבל בלא מעכשיו ישנו ב' טעמים לפסול משום דהוי גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ואת"ל יש גט לאחר מיתה מ"מ פסול מטעם אונס כיון דמ"מ זקוקה ליבם שאין הגט חל עד לאחר מיתה ואז כבר זקוקה ליבם ואף דלגבי מת אין נ"מ השתא דממה נפשך בלא מעכשיו פסול מטעם אין גט לאחר מיתה ובמעכשיו כשר ואף הך אונס דמת לא מבטל משום דלא ניחא וכו' מ"מ נ"מ לשאר אונס כחלה דפסול משום דיש אונס ובזה ניחא דל"ק כלל מסיפא אמ"ש לעיל דאכתי לא אסיק רבא ועיין (ד):
ומ"ש מוהר"ש יצ"ו ומיהו למאי דמסיק לאפוקי מדרבותינו לא שמעי' מיניה אלא הא דאין גט לאחר מיתה עד כאן לא אבין למו. א' דזה הודילמא לעולם אימא לך כו' והוא גופא כו' סמך עצמו אודילמא לאפוקי מדרבותינו אף שי"ל שכ"א הוא קושיא באפי נפשיה מ"מ מי דוחק אותם לכך [דכי היכי דיתיישב בתר דמסיק לאפוקי מדרבותינו אף דלא נשמע ייהו. רק הא דאין גט לאחר מיתה כך י"ל בתי' קמא דסמיך עלה דתי' בתרא] ועוד היאך תלוי לאפוקי מרבותינו בתנאי לפי' התוס' [דלפירש"י מסיק הגאון לקמן דתלוי בתנאי] הא כתבו בסמוך אבל מהאי דרישא וכו' וכמ"ש לעיל. (ח) ואפשר לומר דמ"ש בסמוך דמרישא לאשמעינן לאפוקי מדרבותינו כו' אין ר"ל אבל ממציעתא שמעי' מכח משנה יתירתא [דבאמת גם ממציעתא לולי דמיירי בתנאי לא שמעינן לאפוקי דאפשר דליכא זמן. ומיתורא לא שמעי'] רק בזה דנקיט תנאי הורה לן זמן דכ' אם לא באתי מכאן יום פלוני עד יב"ח א"כ בהכרח כתוב בו זמן של היום יום הכתיבה דאל"כ מנא ידעי' אימתי כלו היב"ח דא"ל שכתוב בו היום שיבא א"כ הו"ל לומר לר"ח פלוני ולא הו"ל למתני' להזכיר מכאן עד י"ב חדש [א"ו מכאן יום פלוני עד יב"ח כך יש ליישב דברי התוספות ול"ק אמהרש"א די"ל גם תוס' ס"ל דלא מוכח כ"א מחמת דנקיט תנאי] וק"ל:
בתד"ה ודלמא לאפוקי מדרבותינו אבל מהאי דרישא כו' והא דאמרי' ג' גיטין פסולין וכו'. אפ"ל שרש"י מיישב זה. דתקשי במ"ש רש"י בד"ה זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו כו' הא צריך לכתחלה לכתוב זמן בו דאי לא"ה לא תנשא ודלמא להכי כתוב בו זמן. אף דיש לדחוק לומר לא לחנם נכתב בו זמן כה"ג דהוי סגי בשבוע שנה חודש ואף לשינויא א' של תוס' שכ' נשאת כו' [דלכאורה לא אסקי אדעתייהו הא דשבוע שנה כו'. י"ל דבאמת גם בתירוץ הראשון נחתו להכי דסגי בשבוע שנה]. רק החילוק שבין התירוצים דלראשון איירי רישא דמתני' באין כתוב בו זמן כלל ולשני בכתוב בו שבוע [אבל באמת לב' התירוצים סברי התוס' דבכתוב זמנו ביום מיוחד שפיר הוי זמנו מוכיח עליו מדלא כתוב בו שבוע] וזה פשוט. אבל נראה יותר דעת רש"י ז"ל דלאו לחנם נכתב בו יום הכתיבה אם לא להודיע שמעכשיו מגרשה אם לא יבא דאי לא משוי גיטא עד יב"ח למה כתב זמן של יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט דהשתא נמי הוי זמן בתוכו. והזמן שניתקן הוא להודיע אימתי נתגרשה וחל הגט אי לטעם שמא יחפה או פירי א"ו כוונתו מהיום ולהכי איצטריך ליה למיכתב זמן מהיום וק"ל. ובזה מיושב קושית התוס' דאי מרישא לא שמעי' לאפוקי דאף דכתוב בו זמן אין מוכיח עליו שמגרשה למפרע מהיום דהא אצטריך למיכתב זמן שתנשא לכתחלה ולא היה אפשר למכתב זמן לכשימות דמנא ידע מאי אמרת דלא הוי צריך למיכתב זמן כלל כיון דכתוב בו לכשימות הוי זמן שפיר ול"ש שמא יחפה כו' כ"ש דלא הקשו התוס' מידי מרישא [דפשיטא דמצי איירי בלא כתוב בו זמן כלל כיון דא"צ למיכתב בו זמן כלל] ודו"ק:
בתד"ה ודלמא מת דוקא וכו' וא"ת בפרק מי שאחזו וכו'. לא תפסו בפשטא דמתני' [ארבא דס"ל אין אונס וכמו שהקשו התוס' בסמוך באמת] דלמאי דס"ל אין אונס משום דאסיק אדעתיה האונס ואפ"ה נתן גט ודאי דאיכא לאיפלוגי בפשיטות דאונסא דאכלו ארי לא אסיק אדעתיה אבל למאי דקאמר עתה דיש אונס משום דלא אסיק אדעתיה שיארע אונס ולהכי חלה אינו גט ואפ"ה מת הוי גט משום טעמא דאנן סהדי אילו אסיק אדעתיה שימות אפ"ה היה נותן גט וא"כ באכלו ארי נמי אף דודאי לא אסיק אדעתיה מ"מ אלו אסיק אדעתיה לא הוי ניחא ליה לבטולי גיטא בהכי משום דלא ניחא ליה כו' ותי' דאף בזה כיון דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה כו' משא"כ במת אע"ג דלא אסיק אדעתיה שיהיה וסבר שלא יעלה ושלא יבא מ"מ אסיק אם יארע שיהיה שיהא גט. ובזה א"ש מ"ש דל"ש כלל דלא הול"ל כלל. ואף ששכיח כחלה הא חלה נמי אינו גט ודוקא בסמוך היה צריך לחלק בין ג' אונסים. ל"ש כלל כו' אלא דאי שכיח כחלה ודאי היה גט משום דלא ביחא כו' כמו במת דהוי כשכיח דחלה ושניהם ל"ש כ"כ מדחלה אינו גט דלא אסיק אדעתיה [אפ"ה במת הוי גט] וק"ל:

גמרא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו כו'. וסברא זו ל"א על שעת ווסתייהו שתאמר נסתחפה שדהו ואפי' למ"ד וסתות דרבנן משום דגביה איתא חזקת ממון:

גמ' שם לעולם כו' חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל כו'. עי' תוספות שנדחקו. ול"נ דקמ"ל מלתא דפסיקא דבכ"ע אינו גט אפי' אם התנה בפירוש דגם אם לא יבא מחמת איזה אונס שיהיה גט. ומסיפא דייק שפיר דמשמע ג"כ דבכ"ע הוי גט אפילו לא התנה בפירוש. ועי' בסמוך עוד פי' אחר נכון בס"ד:

גמ' שם ורבותינו התירוה להנשא. ויש לנו לפשוט מהם דאין טענת אונס. אלא כיון דטעמייהו הוא דהוה כמהיום ניחא ליה יותר לפשוט ממתניתין דמעכשיו. ולפמ"ש לעיל בסמוך בלא"ה א"ש:

רש"י ד"ה אינו גט. ואם אין לו בנים כו'. כצ"ל. ונ"מ נמי להנשא לכהן. ובזה י"ל הא דקאמר והיא גופא קמ"ל כו'. דנראה דאפי' את"ל יש טענת אונס בגיטין מ"מ נפסלה לכהונה משום ריח הגט דדוקא בלא נעשה התנאי כלל אמרו ב"ה גיטין (דף פא) דלא פסלה (ולפ"ז מ"ש רש"י בסה"ע וגם לכהונה נפסלה. אינו מדויק. דכיון דמותרת לינשא כש"כ דנפסלה מהכהונה. וגם קשה דהיכי דייקינן דאין טענת אונס דדלמא לענין דנפסלת לכהונה קאמר דלא שמיה מתיא) אבל משום דאין גט לאחר מיתה אף ריח הגט אין בו. ולישנא דחלה נמי אינו גט הוא אשגרת לישנא:

רש"י ד"ה דלמא. לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני כו'. אף די"ל דלהכי כתב מכאן ועד יב"ח כדי לחשוב היב"ח מיום צאתו כדכתב הר"ן בנדרים (עב ב) ע"ש. מ"מ אם לא היתה כוונתו לשיהא הגט מיום הכתיבה ע"כ לא כתב הזמן אלא לחשוב ממנו היב"ח וא"כ הל"ל אם לא באתי לר"ח פלוני:

תד"ה פשיט. ולכך משנה לשונו פריך ר"א כו'. וכן בבכורות (ה) הוי בה ר"א:

תד"ה לא נשאו. מקובלין כו'. כה"ג בנדרים (לה) לפי' הרא"ש והר"ן בד"ה דיקא נמי ועמ"ש שם:

בא"ד הל"ל נמי בל"ר אוכלות משלהם. כצ"ל:

תד"ה דלמא מת. וי"ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה כו'. דברי המהרש"א בזה מגומגמין דע"כ צריך לחילוק דאכלו ארי לא שכיח כלל הואיל דמת מעצמו לכ"ע אין טענת אונס ואף דהוא שכיח ולא שכיח:

תוס' ד"ה לא נשאו וכו' מקובלין היו כך. וכן בנדרים דף לה ע"א בר"ן ד"ה דיקא נמי:

גמרא אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא.
וא"ת הא מ"מ ס"ד דבסיפא דאם לא באתי דאסורה ליבם דהעולם לא ידעו שמת תוך יב"ח ויאמרו דהיא גרושת אחיו, והרי תוס' בגיטין סוף פ' מי שאחזו (דף עו ע"ב ד"ה דהא) כתבו במה דמספקינן במעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש דאסורה להנשא עד כלות יב"ח דהעולם א"י שמת ויתמהו על זה שמתירים להנשא, א"כ ה"נ י"ל דאסורה ליבם דלא ידעו שמת תוך י"ב חודש ויאמרו דהיא גרושת אחיו, וי"ל דמ"מ ליתני חלה ונדע ג"כ דלא גזרינן לזה מדמותרת ליבם ול"א דלא ידעו דחלה בתוך י"ב חודש.
וא"ת למה באמת בחלה ובמת לא חיישינן לזה כמו דחיישינן במעכשיו ומת תוך יב"ח, י"ל דהתם אין הפסד כ"כ בהמתנת זמן מלהנשא עד אחר יב"ח אבל הכא דאסרה לחלוטין ליבם לא החמירו בזה, ועוד י"ל דהתם במעכשיו דדנין דהגט יהיה גט להתירה בלא חליצה, דהמיתה אין מתיר אותה אלא הגט, וע"י המיתה ידוע שיתקיים התנאי והדין דהגט יהיה מתירה, בזה חיישינן שיאמרו דהגט לא התירה עדיין דאולי יבא למחר אבל הכא באם לא באתי דדנין דאין גט להתירה ליבם דההיתר הוא מכח המיתה בזה לא חיישינן דהעולם לא ידעו שמת ונכון בעזה"י:

גמרא דלמא לאפוקי מדרבותינו דתני' ורבותינו התירוה להנשא.
פירש"י דרבותינו ס"ל דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכח שיהא גט למפרע מהיום דאי לא משוה גיטא אלא עד יב"ח למה כתב זמן לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני.
ותמוה לי הא התנאי הוא שלא יבא תוך יב"ח דהיינו מיום כתיבה ואילך, ואם היה כותב סתם אם לא באתי לר"ח פלוני אין ידוע אימת היה התנאי זה אם חודש אחד מקודם ר"ח פלוני אם שנים הרבה.
ואלולי פירש"י היה נראה דלישנא הר"ז גיטך אם לא באתי משמע דאומר כן בע"פ בשעת נתינת הגט לידה, והכי משמע להדיא בגיטין (דע"ב ע"ב) ומי מספקא ליה עיי"ש, וכיון דלא נכתב התנאי בשטר וסמך על התנאי שבע"פ שפיר היה יכול להתנות לומר ר"ח פלוני, ואפשר דמה"ט גופא פסיקא ליה בגיטין דמיירי בע"פ דאם הכל בכתב לא אמרינן בזה זמנו של שטר מוכיח וכנ"ל, ולשון רש"י קשה לי:

תד"ה דלמא לאפוקי אבל מההיא דרישא (אאב"ה עמ"ש אאמ"ו בחידושי גיטין (דף עב ע"א) ביאור דברי תוס' דהכא):

גמרא דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם.
ר"ל דמסתמא לא ניחא ליה דתפול קמיה ורש"י ז"ל כתב דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב שאם ימות שלא תזקק ליבם וכו' משמע כיון דזהו עיקר כונתו בגט דלא תצטרך ליבם מש"ה לא ניחוש ליה בההיא אונסא דמיתה למבטל גיטא, ובער אנכי לא אדע מהיכן פסיקא דכתב לה הגט משום זה דלמא בלאו חששא דנפילת יבם כתב לה גט שלא תהא יושבת גלמודה יותר מיב"ח, וכי נימא ביש לו בנים דודאי כתיבתו היה שלא מכח יבום דיהיה הדין דאם מת תוך י"ב חודש דלא יהיה גט וכשרה לכהונה אלא ודאי בפשוטו דאמרי' דמסתמא ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ולשון רש"י קשה לי:

אמאי אוכלת משלו ואוכלת בתרומה מו' בהפלאה ש' דקדק על אריכת לשון המקשן שהזכיר תרומה בדבריו. ולכאורה הי' נ"ל לפי מאי דקיי"ל תבעי' לנשא ונתפייסה צריכה זיי"ן נקיים. וצ"ל דבהגיע זמן צריך לתבוע ז' ימים קודם שתהא מוכנת לחופה ליום המועד. אמנם הא מבעי' לי' אי חלה הוא ואינו מעלה מזונות מפני חליו מאחר שנרפה הוצרכה ז' נקיים מחמת תביעה אי מעלה לה מזונות או לא דהא חזינין אפי' את"ל חלה מעלה לה מזונות מ"מ בפרסה נדה מבעי' לי' ואיכא למימר אפי' אי פרסה נדה אינה מעלה היינו כשפרסה בודאי ומחמת עצמה ותבעה. אבל הכא דספיקא הוה ומחמת תביעתו אתי אפשר דעדיף טפי. וא"כ ליכא למפשט מאוכלת בשלו דלמא מיירי באיסתנס ע"י תביעה ולא בחלה ופרסה נדה לכן אמר אמאי אוכלת בתרומה הא באלו ימי נקיים היא מחזקת עצמה לטמאה ואיך תאכל בתרומה אע"כ לא מיירי בכה"ג אלא דאסתנת בחלה או חלתה ומעלה לה מזונות וק"ל. א"נ י"ל לפמ"ש לעיל דהר"ן הקשה אפרסה נדה מ"ט לא יעלה לה מזונות דהא יכול לכונסה. ותי' דנהי דחופת נדה שרי' מ"מ אי אמר לא בעי' אלא חופה הראוי' לביאה אין כופין אותו לזון והקשינו על זה דבלא"ה לק"מ קו' הר"ן דמי נוכל לכופו למשדי זוזי בכדי דדלמא לא ימצא לה בתולים. והנה י"ל דס"ל להר"ן תינח באשת כהן דאסורה לו בחד ספק אבל באשת ישראל א"נ ימצא פ"פ מ"מ ה"ל ס"ס ונהי דכיון דאפשר לברורי צריך לברר ע"י ב"ד ויצא קול ויבואו עדים. מ"מ לאו כל כמיני' לעכב מזונותיה בשביל זה ושפיר הקשה. ולפ"ז י"ל דרב אחאי רצה לפשוט מהך מתני' דאתניסא בכל גוני מעלה לה מזונות. ולכאורה ה"א דוקא בפרסה נדה דמצי לכונסה וכקו' הר"ן משא"כ בחלה וחלתה מנ"ל. לכן מייתי סיפא דאוכלת בתרומה. וא"נ משכחת גם בפרסה נדה אוכלת בתרומה בימים שבין טבילתה ליום ד' שאחר הטבילה. מ"מ ע"כ מיירי באשת כהן האוכלת בתרומה ובאשת כהן הא יכולו לומר לא בעי' למשדי זוזי בכדי דבחד ספיקא נאסרת ואפ"ה מעלה לה מזונות וא"כ ה"ה חלה וחלתה וק"ל.

אמר רבא ולענין גטין אינו כן פירש"י אלפיכך קאי. וכן פירש"י לקמן גבי וכן בגטין. רצה בזה דאפשר דקאי ארב אחאי דפשיט אין אונס ולענין גטין אינו כן אלא יש אונס וכן י"ל בלשנא בתרא. ובענין הזה הי' אפשר לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או תרווייהו לשני ס"ל אין אונס או תרווייהו יש אונס וחד לישנא קאי אלפיכך וחד אפשיטותא דרב אחאי ומסוגי' דשמעתין לא משמע כן לכן פירש"י אלפיכך קאי ונראה משום דפשטא להש"ס דלענין גטין אינו כן לא מצי קאי ארב אחאי ולמימר יש אונס בגטין. משום דרב אחאי קאי נמי אפרסה נדה ובגטין בכה"ג משכחה לי' בהתנה ה"ז גטיך ע"מ שלא אעבור נגד פניך תשמיש י"ל אם יבא לקיים תנאי והיא פרסה נדה ונימא גם בזה יש אונס בגטין וז"א דה"ל אונסא דשכיחא טובא ולכ"ע אין אונס כמו חזי דאתאי. ובלישנא בתרא נמי לא הו"מ דקאי אדרב אחאי וכן לענין גטין למימרא אין אונס בגטין כמו בחלה הוא דכיון בנישואין עכ"פ באניס בתקנתא דרבנן לכ"ע אינו מעלה לה מזונות והיינו דהם אמרו והם תקנו ג"כ שלא יעלה מזונות. אמנם בגט בכה"ג אי אנס בתקנתא דרבנן כגון שאירע יום תנאו ביום דאינו ראיי' לנשואין מדרבנן ואין שום סברא לחלק ולומר בשארי דוכתא אין אונס ובתקנתא דרבנן יש אונס א"כ מאי וכן לגטין הא אין המשך שייכות לזה עם זה אע"כ לא קאי אלפיכך. ובזה ניחא נמי דקאמר אלמא קסבר כאלו חדש לנו דבר שלא אמרו רבא בהדי' והיינו כנ"ל משום דאפשר לפרש דקאי אדרב אחאי.

אלמא קסבר רבא אין אונס בגטין. ז"ל המ"ל פי"א מה' מכירה הל' ב' והנה כל הצדדים האלו הוא שנתקיי' התנאי וחל המעשה אלא שקיום התנאי הי' באונס. אך באמר ה"ז גטיך אם לא באתי ואנסוהו גוים והביאו דנמצא שנתבטל הגט באונס ועיי' בזה דברי הריב"ש הביאו דבריו במהר"ם אלשקר בתשובה דאף אי יש טענת אונס בגטין הכא לא שייך לומר וכו' כיון שנתבטל משום אונס לא חשיב. משום דטענת אונס לא שייך אלא בקיום התנאי וכו' אך בביטול התנאי אף שיתבטל באונס לא שייך ולומר דלא יחשב ביטול. כיון שהי' באונס דהא כיון שנתבטל אף שהי' באונס אין כאן גט - ומינה דבממנות נמי כל שנתבטל התנאי אף שהי' באונס אין כאן חיוב עכ"ל וצלע"ג דהא הך דאונס נפקא לן מולנערה לא תעשה דבר כמבואר בנדרים כ"ז ובגטין ע"ג ואתנאי מייתא לי' התם. ואונס דנערה בטול התנאי הוא שעובר על דברי תורה. ומ"מ מועיל טענת אונס ועמ"ש ה"ה פ"ט מהל' גירושין הל' ח' וז"ל ובעטור כ' איתשיל קמי' ריש כלי יש אונס בקדושין או לא ולא איפשט עכ"ל. והנה ע"כ א"א לומר דהי' התנאי אם לא יבוא יהי' קדושין ונאנס ולא בא דמאי קמבעי' דכיון דקיי"ל מדינא דאורי' יש אונס ורק בגט משום צניעות ופרוצות הקילו לבטל הקדושין ולשוי' פנוי' וזה לא שייך הכא בקדושין דאי שמא אין אונס אדרבא נשוי' א"א ואיכא משום צנועת. אע"כ איפוך שאמר אם אבוא יהי' קדושין ונאנס ולא בא ומספקא אי נימא אין אונס ולא הוה קדושין אע"ג דההוא בטול התנאי הוא אפ"ה ס"ל מדינא יש אונס ומספקא לי' אי עבדי' תקנתא בקדושין ש"מ דלא ס"ל כהרי"ף הנ"ל. ועמ"ש לקמן בלישנא בתרא אי"ה. מנ"ל לרבא הא. אבל לא בעי מ"ט דרבא דהו"ה ס"ל מדאצטריך ולנערה לא תעשה דבר ש"מ בתנאי דעלמא אין טענת אונס. ובלישנא בתרא צ"ל איפכא דהוה ס"ל ילפי' מולנערה ל"ת דבר.

הא תני לי' רישא הר"ן בגטין אמתני' דאם לא באתי מכאן עד יב"ח הקשה הא תנא לי' רישא אם מתי ותי' ה"א התם שהזכיר הל' טפי גט אחר מיתה ע"ש מלתא בטעמא ובגליון שם תמה על הר"ן מש"ס דשמעתין דהקשה הש"ס כן. ולהר"ן הא לק"מ. ולפע"ד לפמ"ש תוס' ד"ה ודלמא דע"כ תרתי אשמועי' דיש אונס ואין גט. ועל זה המרכז סובב כל השקלא וטרי' דמדלא נקט חלה ש"מ אתא לאשמועי' אין גט אחר מיתה ומדלא נקט אם מתי ש"מ אשמועי' יש אונס וזה הי' נשמע נמי מחלה ולא נקט אם לא באתי אלא לאשמועי' בעלמא נמי פסול משום אין גט אחר מיתה. והיינו באם מתי דבתנאי דיב"ח הא לא נפקא מידי בהך טעמא. דהא יש אונס. ורק לאשמועי' אם מתי. וזה כבר נשמע מרישא. ושפיר פריך הש"ס. והר"ן קאי למסקנא דאין אונס והך משום אין גט לאחר מיתה לחוד נגע בי' לכן הוצרך לתרוצי וק"ל.

ובזה מיושב נמי מה שהקשה פ"י דע"כ שמא רבא ס"ל כרבותינו שהתירוה להנשא משום דה"ל כמעכשיו. וא"כ ס"ל אין אונס. וי"ל משו"ה דקדק לומר מאן רבותינו ב"ד דשרי משחא משום דבע"ז פרק אין מעמידין דמשום דשרי כבר משחא וס"ל נמי זמנו של שטר מוכיח עליו לא יכולים להתיר הפת דא"כ קרו להו ב"ד שרי כיון שהתירו ג' זבחים ע"ש ובחדושינו שם. וא"כ כיון דמשנתינו מוכח ע"כ דס"ל יש אונס לפי זאת הה"א אי ס"ד דב"ד דשרו משהא ס"ל אין אונס אכתי ה"ל ב"ד שרי דהרי שרי ג' דברים תרי הני דאמרן. ועוד אין אונס בגטין. ואע"כ הוה צ"ל דאינהו מיירי בהתנה על כל אונסא דאתילד ובכה"ג. ולא אתא לאשמועי' אלא הך דזמנו של שטר מוכיח עליו ותל"מ ומיושב קו' פ"י הנ"ל וק"ל.

דלמא לאפוקי מרבותינו וכו' ר"ל דמתני' דאם מתי מצי איירי בלא זמן ובגוני שכ' תוס' ד"ה דלמא. אבל אם לא באתי מיירי ע"כ שכתוב בו זמן דאל"ה מנ"ל ידעי' מתי נתחיל למזונות יב"ח. ואין לומר א"כ איך מוכיח זמנו של שטר הא צריך הי' לו להזכיר משום יב"ח ז"א כבר נזהר מזה רש"י בצחותו דהי' לו לכתוב עד חדש פלוני בשנת פלוני מבלי הזכיר הזמן ודלא כסמ"ע סי' רנ"ח ע"ש.

משום צנועות ומשום פרוצות וכו' לכאורה משמע לפ"ז אפי' התנה ואמר שאם יארע לו אונס יתבטל התנאי. מ"מ לא מועיל משום האי טעמא. וכן משמע ממ"ש פ"י דמשו"ה עשו בעילתו בעילת זנות על לא חמס עשה וכ' ז"ל דתיקון חכמים הי' דכל המקדש על תנאי יהי' כוונתו שלא יתבטל ע"י שום אונס והוה גיטא מדינא. ואם יטעון ויאמר לא היתה כוונתי כך ונמצא עובר על דברי חכמים עשו עמו שלא כהוגן ואפקו אינהו קדושיו מני' עכ"ד. א"כ ה"ה נמי שלא יתנה כן להדי' ואם התנה אינו מועיל ואפקוענהי לקדושיו מני'. אמנם בטוש"ע א"ע סי' קמ"ד מבואר להדי' דאם התנה שיתבטל ע"י אונס מתבטל. וצ"ל דס"ל דלא תקנו רבנן אלא כעין דאורי' ה"ל דמן התורה נמי גבי אונסא דשכיח טובא קיי"ל אין אונס דה"ל לאתנויי' ואם התנה באמת מועיל ככה עשו חז"ל דבלא שכיח נמי שיהי' כל הנותן גט נותן דעתו על כל אונסין ויתנה עליהם ואי לא יעשה כן אפסיד נפשי' אבל אי התנה מועיל כנ"ל. ובזה נ"ל ליישב דברי המקוצועות הביאו המרדכי ס"פ כל הגט והג"ה מיימני פ"ט מהל' גירושין לחלק דבאונס דבידי שמים יש אונס בגיטין. ובהא ניחא לי הך דאכלו ארי וכ' עוד שם דב' לישנא דרבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי הא מיירי באונסא בידי אדם דאין אונס והא מיירי בידי שמים דיש אונס ודבריו נפלאו חדא הא תרווייהו לישנא קאי אלפיכך דשמואל ואיך יחלוק את השווים. ועוד הא כל שקלא וטרי' דהש"ס קאי עליי' ומיירי בחלה ועיי' ב"י סי' קמ"ד מ"ש בזה ובמ"כ דבריו אין להם שחר. והנלע"ד בזה סברת בעל המקצוע' לחלק בכנ"ל. הא כך לפמ"ש התרומות הביאו המרדכי פ' מי שאחזו איך מועיל תנאו אם מתי הא קיי"ל אין ברירה ופירש"י בפ' כל הגט דוקא תנאי התלוי' בידי אדם לא שייך בי' ברירה אבל כל התולה בידי שמים תלוי' בברירה ואנן קיי"ל אין ברירה ותי' בשם ר"י ור"ת דמיתה לגביא חולה ה"ל מלתא העומד להתברר ובכי האי גוני אפי' בתלוי' בידי שמים יש ברירה ע"ש ובס' התרומה ע"כ והשתא י"ל לפי הנ"ל דהא כל עצמו לא אמרי' אין אונס משום דה"ל לאתנויי' ובמידי דתלי' בידי שמים לא מצי לאתניי' דקי"ל אין ברירה. זהי סברת ספר המקצועות. והשתא לפ"ז גם ס' המקציע לא אמר אלא בחלה וחלתה וכה"ג דהוה בידי שמים. משא"כ באונס בתקנתא דרבנן כגון לארוסה ה"ז גיטך אם לא אכניסך בר"ח ניסן ואקלע ביום א' ואניס בתקנתא דרבנן בכה"ג לא שייך ברירה דה"ל מלתא דעביד להתברר טפי ממיתה. וה"ל לאתנויי' ומדלא התנה אין טענת אונס טענה. והשתא לפ"ז שפיר מא"ח ומא"ח ילפי' דלשנא קמא אמר ולענין גטין אינו כן. קאי אדשמואל גופי' ועכשיו ששינו שקדו הגיע זמנו בא' בשבת וכו' וע"ז אמר ולענין גטין אינו כן דאניס כה"ג דלא שייך בי' ברירה אין אונס בגטין. ובלישנא בתרא קאי רבא אלפיכך חלה וחלתה דה"ל אונס בידי שמים על זה אמר וכן לענין גטין דאניס בידי שמים דלא ה"ל לאתנויי. בזה יש אונס וא"ש ואלו ואלו דא"ח. אך כל זה לבתר דמסיק דטעמא משום צניעות ופרוצו' אבל מן התורה יש אונס א"כ יש לחלק כנ"ל משא"כ לפי הס"ד בתרתי לשני הוה ס"ל להש"ס דמדאוריי' קאמר יש אונס או אין אונס וכמ"ש בתחילת הסוגי'. ופשוט דבדאורי' אין לחלק בין אונס בידי שמים בין אונס בידי אדם לכן שפיר שקיל וטרי' מחלה הוא וחלתה היא. וכל דברי המקציעות נכונים בעזה"י.

קונטרס אחרון
גמרא רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר אין אונס בגיטין. והסכימו כל הפוסקים דהלכה כהאי לישנא קמא דרבא והסכימו ג"כ דדוקא באונס דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה ומת דשמעתין אבל באונס דלא שכיח כלל בגיטין נמי יש אונס והביאו ראיה מסוגיא דאכלו ארי דפ' מי שאחזו ועיין מה שכתבתי בפנים. מיהו מאי דמשמע לכאורה מדבריהם דבאונס דלא שכיח כלל ולא אסיק אדעתיה הו"ל כאילו לא נתקיים התנאי ואינו גט כלל כמו שפירש"י ותוספות וכל המפרשים בהאי דאכלו ארי אין לנו. וא"כ משמע דה"ה בממון דקיי"ל דיש אונס היינו נמי כה"ג והוי כאילו לא נתקיים התנאי (כלל) וכבר כתבתי בפנים דקשיא לי בגוה בהא דמקשה בגמרא מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט וכוונת המקשה היינו משום דאל"כ ליתני חלה והאיך אפשר לומר דבחלה אינו גט כלל דהו"ל כאילו בא תוך י"ב חודש ומהיכי תיתי דילמא אף אם לא חלה נמי לא היה בדעתו לבא וכ"ש בהאי דאכלו ארי גופא היאך אפשר לומר דאינו גט כלל כשאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואמאי שמא אם לא אכלו ארי נמי לא היה עומד מחולי זה והיאך אפשר לומר דהו"ל כאילו עמד בפועל. לכך נ"ל דהא דמסקינן אכלו ארי אין לנו ומסקינן נמי דברייתא משבשתא היא היינו במאי דתני סיפא ה"ז גט דמשמע דהוי ודאי מגורשת והא ודאי ליתא אבל מ"מ לית לן למימר דסיפא דברייתא לענין דינא הוי דומיא דרישא ממש דאינו גט כלל אלא דבסיפא הוי ספק גט דמידי ספיקא לא נפקא מטעמא דפרישית וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש"י ז"ל שם בההיא דאכלו ארי אין לנו שכתב שאין לנו לומר שיהא גט. וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאכלו ארי הוי ספק מגורשת אלא דמלשון הרא"ש והר"ן והה"מ משמע דהרמב"ם ז"ל מספקא ליה לעניין דינא אי פליג ש"ס דילן אירושלמי ולכאורה נראה דוחק ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק בדבריו אלא דמעיקר הדין משמע ליה להרמב"ם דהוי ספק מגורשת. וכה"ג נ"ל לפרש בלשון הש"ע בא"ע סי' קמ"ה סעי' ו' ע"ש ולפ"ז צ"ל דמה שכתב בסי' קמ"ח סעי' א' באכלו ארי או הכישו נחש דמבטל הגט אין הכוונה לומר דבטל לגמרי אלא דבטל להא מילתא לחוד דמסיק שם הש"ע שהיא זקוקה ליבם והאי לישנא משמע דחולצת ולא מתייבמת ועיין בב"ש סי' קמ"ה ס"ק י' דקשיא ליה פסקי הש"ע אהדדי ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל עיקר מילתא נקט דזקוקה ליבם וסמיך עצמו אמאי שכתב בסי' קמ"ה כן נ"ל ועדיין צ"ע. ובחידושי הרא"ה ז"ל בשמעתין מצאתי שכתב ג"כ דבממון נהי דקיי"ל יש אונס אפ"ה בתנאי שהוא בקום ועשה ואירע אונס אין לנו לומר כאילו נתקיים התנאי והוא ברור ופשוט ולפ"ז לע"ד נראין הדברים ק"ו בהאי דאם לא באתי ובהאי דאם לא אעמוד מחולי זה אין לנו לומר שיתבטל הגט לגמרי כאילו בא ועמד אלא כדפרישית דכה"ג ספיקא מיהא הוי מעיקר הדין וכדמשמע נמי מההיא דפסקיה מברא וכמ"ש בפנים. ומעתה נראה לדון כן בין בגיטין בין בממון כן נ"ל. אמנם למעשה עדיין צ"ע:

בד"ה לפיכך חלה וכו' וקשה לר"י וכו' די"ל דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו וכו' עכ"ל. וכתב המהרש"א דלשיטתם נמי ע"כ הוצרכו לזו הסברא דאל"כ מאי קמיבעיא ליה הכא בחלה תיפשוט מיבמה דבעינן דוקא עמד בדין וחלה הא לא עמד בדין לא וכו' ונדחק ליישב. ולענ"ד יש לתמוה טובא על דבריו דהכא נמי לא קא מיבעיא ליה בחלה אלא לאחר שהגיע זמן חיוב המזונות לאחר י"ב חודש. ואף שהתוספ' כתבו דאיירי בחלה קודם שהגיע הזמן מ"מ ע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא לענין מזונות אחר שהגיע הזמן ממילא משא"כ לענין עמד בדין לא שייך כלל חיוב מזונות והעמדה בדין כיון שחלה. והגיע הזמן דהכא היינו כעמד בדין דהתם ביבמה דקודם שעמד בדין פשיטא דאין שום סברא כלל לחייבו במזונות דשמא יחלוץ לה ואפילו בעמד בדין כתב ר"י בעל התוס' שם דהיינו דוקא כשנתרצה לייבם ולא הוצרכו התוס' לומר דארוסה אגידא טפי מיבמתו אלא לענין יבם שעמד בדין וזה ברור וק"ל:

ברש"י בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דאי ס"ד חלה נמי אינו גט נתני חלה וכ"ש מת דאין אונס גדול מזה עכ"ל. עיין במהרש"א. ולענ"ד בחנם נדחק דלמאי דבעי למימר דבמת שייך נמי טעמא משום אונס הוי מצי לאוקמי כרבותינו דבסמוך דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי גט לאחר מיתה ואפ"ה אינו גט משום אונס אלא דקשיא לן א"כ ליתני חלה וכ"ש מת דהוי אונס יותר כנ"ל לפי פי' רש"י ותוס' אלא שגם על דבריהם יש לי לדקדק למה הוצרכו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דהא דדייק מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט היינו דממשנה יתירא דייק וסמיך אהא דמקשה בסמוך דפשיטא דמת אינו גט דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה אלא ע"כ דלא תנא מת אלא לדיוקא דחלה ה"ז גט ולכאורה שזה מוכרח דבלא"ה קשיא לי מאי מדייק הש"ס דאין אונס בגיטין מדקתני מת ולא קתני חלה דלכאורה אפילו אם יש אונס בגיטין לא שייך למיתני דחלה אינו גט כלל ומותרת להתייבם דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירע אונס נמי לא היה בדעתו לקיים התנאי ולבא תוך י"ב חודש כדמשמע לכאורה בסמוך בההיא דקאמר חזו דאתאי חזו דאתאי אבל למאי דפרישית א"ש דמדקתני משנה יתירא מת אינו גט ע"כ לדיוקא אצטריך דחלה הוי גט גמור דאל"כ מאי קמ"ל כנ"ל. ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט לאו דוקא אינו גט לגמרי אלא ספק גט ולישנא דמקשה נקט דומיא דלשון המשנה ועוד דשפיר משכחת לה נמי דאינו גט כלל כגון דאמר חזו דאתאי וכיוצא בזה ועדיין צ"ע מההיא דאכלו ארי שהביאו התוספת ומדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל והש"ע משמע דאפילו באכלו ארי דהוי אונס דלא סליק אדעתא ולכ"ע יש אונס אפ"ה הוי ספק גט במעכשיו והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע ודו"ק:

בד"ה דלמא לאפוקי מרבותינו וכו' דאי לא משוי גיטא עד י"ב חודש למה כתב יום וכו' לכתוב אם לא באתי ליום פלוני עכ"ל. כבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בגיטין דף ע"ב ודף ע"ו ובכמה דרכים ע"ש. ואף שמל' רש"י כאן סותר לקצת דברי אפ"ה יש ליישב ואין להאריך כאן מיהו מה דמשמע כאן מל' רש"י ז"ל דאיירי שנכתב התנאי דאם לא באתי בגוף הגט התם לא משמע כן דבגמרא דף ע"ג בעי לדייק מדרבותינו דאפילו בתנאי בעל פה הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ע"ש ויש ליישב ואין להאריך:

בתוספת בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דא"כ מאי דחי הש"ס דלמא לאפוקי מדרבותינו דאכתי מדרבותינו גופא שהתירוה לינשא מוכח טפי דאין אונס בגיטין דאי יש אונס בגיטין למה התירוה להנשא בלא חליצה נהי. דזמנו של שטר מוכיח אכתי לא הוי גט משום אונס כיון דלא סליק אדעתיה דמת שאני והנלע"ד דנהי דלעיל דדייק מת הוא דאינו גט לא אסיק אדעתיה האי סברא דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם היינו משום דלא פסקא ליה דמתני' דקתני מת אינו גט היינו דוקא בזקוקה ליבם כיון דסתמא קתני ואפילו באינה זקוקה ליבם נמי נפקא מיניה דמת אינו גט שמותרת לכהן וא"כ מדייק שפיר משא"כ בההיא דרבותינו התירוה להינשא דע"כ איירי בזקוקה ליבם שהתירוה לינשא לשוק א"כ ודאי מסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם כנ"ל. אמנם למאי דפרישית בסמוך דממשנה יתירא דייק אתי שפיר טפי דאפי' אי סליק אדעתיה האי סברא אפ"ה מוכח שפיר ממשנה יתירא ודוק היטב:

בד"ה ודלמא לעולם אימ' לך וכו' ואתא לאשמעי' תרוייהו וכו' עכ"ל. ועם כל זה הסוגיא תמוה דכיון דמתרי טעמי לא הוי גט לא שמעינן חדא מינייהו ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמעיקרא לא דייק אלא ממשנה יתירא א"כ מקשה שפיר דלמא לאשמעינן היא גופא קמ"ל ולעולם דאסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ובלא"ה נמי מצינן למימר כיון דלאו משנה יתירא היא מיתוקמא שפיר בענין דלא מבטל גיטא משום אונס כגון שהתנה שלא יועיל לו טענת אונס ובתר הכי מדייק מסיפא דמעכשיו והיינו נמי ממשנה יתירא דמרישא שמעינן דאפילו מעכשיו אם מתי הרי זה גט אע"כ לאשמעינן דלא מבטל גיטא משום אונס ודחי הש"ס דלמא מת שאני והיא גופא קמ"ל דמת לא הוי אונס אבל חלה הוי אונס כנ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה דלמא לאפוקי מרבותינו אבל מההיא דרישא וכו' דאיכא לאוקמי בשאין כתוב בו זמן וכו' והא דאמרי' ג' גיטין וכו' עכ"ל. גם את זה לא ידעתי למה הוצרכו לכך דלפי סוגית הש"ס בגיטין דף ע"ב משמע להדיא דממתניתין דסיפא לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא כשהתנה בעל פה וא"כ למאי דמשמע להו דרישא איכא לאוקמי כשאין כתוב זמן בשטר בסיפא נמי איכא לאוקומי בכה"ג דמה שאמר אם לא באתי לזמן י"ב חודש נמי לא נזכר בשטר כ"א בעל פה. ומאי פסקא דסיפא איירי שכתב ביה זמן טפי מרישא. ואי ממשנה יתירה דייק א"כ בפשיטות מצינן למימר דקתני סיפא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' התנה תנאי בגוף השטר אפ"ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דאי מרישא הוי אמינא דבתנאי בע"פ איירי כדמפליג הש"ס להדיא בין תנאי בעל פה לתנאי בשטר וצ"ע. מיהו יש ליישב סברת התוספת דע"כ איירי סיפא שכתוב בו זמן מדקתני ורבותינו התירוה לינשא לכתחילה וגט שאין בו זמן פסול לכתחלה אלא שגם זה דוחק דאכתי סיפא דמתני' גופא לא שמעינן הא מילתא דהאי דרבותינו לא נזכר במשנה. מיהו בלא"ה כבר כתבתי בחדושי גיטין דמרישא דמתני' לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא אם הזכיר בפירוש אם מתי שנראין הדברים שמחמת מיתה מגרשה ואיכא למימר דטעי וסבר יש גט לאחר מיתה מש"ה איצטריך לאשמעינן דבשאר תנאים דאם לא באתי נמי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כן נ"ל ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד והא דאמרינן ג' גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן כתבו כן לשיטתם במס' גיטין ובפ' גט פשוט אבל לסברת הרשב"ם ז"ל בפ' ג"פ דף קע"ב משמע להדיא דמצינן גט שאין בו זמן דכשר לכתחילה והיינו היכא שאין עליו עידי חתימה כלל אלא עידי מסירה לבד אליבא דר"א דהלכתא כוותיה דע"מ כרתי ולפ"ז א"ש טפי וק"ל:

תוס' בד"ה מצי אמר ליה וכו' ועוד דהאשה וכו'. הקשה הרא"ה ז"ל דהא בקטלנית למאן דאמר מזל גורם תלינן בדידה. ולא הבנתי קושיתו דהתם כיון שמוחזקת בג' אנשים ע"כ היא גורמת אבל מסתמא תלינן בדידיה כמ"ש התוס'. ובאמת לענין רואה דם מחמת תשמיש בג' פעמים תלינן במזל דידיה ואמרינן נסתחפה שדהו כדאיתא באה"ע סימן קי"ז:

תוספות בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דהשתא וכו'. משמע מדבריהם דלמסקנא אין צריך לשנוי' קמא. וקשה דהוי ליה למימר אלא. ולולי דבריהם ז"ל נלע"ד דיש לומר דהא דקאמר דלא ניחא ליה דתפול קמיה יבם היינו דוקא במעכשיו דע"כ הא דקאמר מעכשיו אין בו שום תועלת דהא עכ"פ באותן הימים היא כאשת איש. וספק מגורשת. וע"כ הוא משום דלא תפול קמי יבם שפיר קאמר דילמא מת דוקא. אבל בלא מעכשיו מהיכי תיתי נימא דלא ניחא ליה ביבום ולא אסיק אדעתיה כלל. ובזה ניחא מה דהקשה בספר פני יהושע בהא דקאמר ודילמא לאפוקי מרבותינו. הא מרבותינו גופיה מוכח דאין אונס דאי לאו הכי כי זמנו מוכיח עליו מאי הוי הא אנוס הוא. ולפמ"ש כיון דס"ל דהזמן מוכיח על זה דרוצה שתתגרש מעכשיו שפיר יש לומר טעמא דלקמן דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. והא דקאמר אלא מסיפא. הוא הדין דהוי מצי למימר מרבותינו. אלא כיון דמפורש בסיפא פריך טפי מסיפא וק"ל:

תוס' ד"ה דילמא לאפוקי וכו'. אי נמי במאוחר. נראה מדבריהם ז"ל דבגט מאוחר מגורשת מיד ולא בזמן הכתוב בו. דאי לאו הכי כיון שהזמן הכתוב בו הוא לאחר מיתה. א"כ אפילו לא כתב בפירוש לאחר מיתה אינו גט. ולפמ"ש התוספות בגיטין דף י"ז ע"א וכן דעת כמה פוסקים דאינה מגורשת אלא מזמן הכתוב בו אי אפשר לתרוצי בהכי. ובמהרש"א ז"ל הקשה דמאי קאמר זמנו של שטר מוכיח הא תקנו חז"ל לכתוב זמן בגיטין. והנלע"ד דההוכחא הוא שפיר דאי משום תקנת זמן לבד ולא שתתגרש בו מעכשיו למה כתב זה הזמן דהשתא כיון דדעתו שתתגרש לאחר שנים עשר חודש היה לו לאחר הזמן ולכתוב זמן שלאחר י"ב חודש. וכדעת התוס' בגיטין והפוסקים דמגורשת בזמן הכתוב בו. אלא ודאי דרוצה שתתגרש מעכשיו. ובמאוחר לא תתגרש מיד. ולפ"ז ממילא יש לתרץ קושיות התוס' ז"ל דמרישא לא מוכח לאפוקי מדרבותינו דלא מיירי בשנים עשר חודש. אלא באם מתי לא שייך זה דיכתוב זמן מיתתו דאינו יודע מתי ימות והוצרך לכתוב זמן בגט. ובזה מובן הא דאסיק הש"ס מאן רבותינו וכו' ס"ל כר' יוסי וכו'. דלכאורה לא היה מן הצורך לפרש הכא טעמייהו דרבותינו. אלא דבא לתרץ דלא נשמע מרישא כיון דטעמיה משום זמנו של שטר מוכיח וברישא ליכא הוכחא כנ"ל ודוק:

ולכאורה היה נראה דיש לתרץ קושיות התוס' בפשטות דיש לומר ברישא באמת מיירי באין בו זמן. ולא שייך בזה תקנת הזמן כיון שכתב בו שלא תתגרש אלא לאחר מיתה דהא אמרינן בגיטין דף י"ז דתקנת הזמן היה משום בת אחותו או משום פירות וכל זה לא שייך אם אינה מתגרשת אלא לאחר מיתתו. אך נראה דכיון דתקנו זמן בגיטין תו לא פלוג. ותו דזה אינו אלא לפי' רש"י הכא דהתנאי אם מתי כתוב בתוך הגט. אבל לפי מאי דמשמע בגיטין דמיירי בתנאי בע"פ. א"כ צריך הזמן משום בת אחותו. ומחוורתא כמ"ש לעיל. ובלימוד הישיבה אמרתי דיש לומר מאי דמסיק ביה דינא דשרו משחא. דלפמ"ש דהא דלא נשמע מרישא הוא משום דטעמיה דה"ל לאחר הזמן והומ"ל דטעמיה משום דס"ל כר' אליעזר ואבא שאול בבבא בתרא דף ק"ע דגט שאין בו זמן כשר. ולכך זמנו מוכיח שהוא מעכשיו. ולפ"ז נשמע מרישא. אך דקאמר במסכת ע"ז כשהתירו השמן אמר ליה רב שמלאי שמעיה בימינו תתיר אף הפת ואמר ליה כיון שהתיר הכא ובשמן א"כ קרו ליה בית דינא שריא בתלת מילי. ואי ס"ד דהתירו גט שאין בו זמן הוי ליה תלת מילי וק"ל:

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כו' אין גט לאחר מיתה הא תני לי' רישא כו'. הנה הר"ן ז"ל פ' מי שאחזו הקשה קושית הש"ס דהכא למה תני הסיפא דאם לא באתי הא כבר אשמעינן ברישא דאין גט לאחר מיתה ע"ש מה שתירץ. ותירוצו לא שייך הכא לס"ד דיש אונס ולכך פריך הכא שפיר ע"ש בס' ת"ג. אך תמהו עליו בס' שער המלך הלא למאי דמסקינן דאין אונס בגיטין א"כ צריך הסיפא לאשמעינן דאין אונס בגיטין כדאמרינן הכא דדייקינן מינה הא חלה הוי גט וכיון דתירוצו אינו אלא לפי המסקנא דאין אונס א"כ למה מתרץ תירוץ אחר ע"ש:

ונראה לישב דהנה תוס' הכא ד"ה ה"ז גיטך כו'. ובגיטין פ"ק י"ג הקשו למה לי' למיתני הכא דאין גט לאחר מיתה הא משנה מפורשת היא האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה ותירצו שם דה"א דוקא התם משום דהנתינה לא הי' אלא לאחר מיתה לכך לא מהני אבל הכא בהרי זה גיטך אם מתי דהי' הנתינה מחיים שנתן לה מיד מגורשת שפיר אף לאחר מיתה. לכך איצטריך הכא לאשמעינן דאף בכה"ג לא הוי גט ע"ש:

ויש להקשות למאי דאמרינן בגיטין דף ע"ז ע"ב דפריך רבא אטו ידה מי לא קניא לי' לבעל ואיך אשה יכולה לקבל גיטה הא כתיב ונתן בידה אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצירה באין כאחת א"ל רבינא לר"א רבא יד דאשה קשיא לי' הא לא קשה דנהי דקנה לה למעשה ידי' ידה גופה לא קני כו' ע"ש. והקשו שם בתוס' וברשב"א ז"ל הא מאי קאמר אטו ידה גופה קניא לי' הלא גם בחצר אין גוף החצר נקנה לו רק לפירות ואעפ"כ אמרינן דאינה יכולה לקבל ע"י. וכן ידי' ג"כ נקנין לו למעשה ידי'. ותירץ הרשב"א ז"ל דכיוןדיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא מקרי קנוי לו ואף דלא אמרה. ולשטת הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים אה"ע ס' צ"ג דאף לענין הקדש מיקרי שלו כל זמן שלא אמרה אף שיכולה לומר איני ניזונית כו'. מ"מ הכא כיון שמקבלת הגט א"כ כיון שע"י הגט ממילא נפטרת ממעשה ידי' א"כ במה שמקבלת הגט הוי כאלו אומרת איני ניזונית ואיני עושה שאומרת באמת כך כיון שמקבלת הגט ולענין זה לא בעינן לומר גיטה וידה דאין זה תלוי בזה דאף אם אינו גט מ"מ אין לו המעשה ידי' כיון שאומרת אנו"ע. ומסיק הרשב"א ז"ל דלמ"ד דתיקנו מזונות תחת מעשה ידי' ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. באמת צריכין לומר גם במקבלת בעצמה הגט דלכך מהני משום דגיטה וידה באין כאחת דע"י הגט יש לה יד ע"ש שבשעה שמקבלת הגט בא לה היד ג"כ ולכך הוי גט ע"ש:

והנה לפ"ז קשה לכאורה איך מהני הכא שנותן לה הגט שתתגרש מכאן ועד שנים עשר חודש. וכן בכל מקום שמגרשה לאחר זמן הלא הכא קשה קושית הש"ס דאין לה יד לקבל הגט ולא הוי נתינה לר"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית כו'. ואי"ל כדמשני דגיטה וידה באין כא' דהכא כיון שאינה מתגרשת מיד א"כ אף אם הוי גט אין לה יד עכשיו לקבל הגט ולא הוי נתינה וממילא איך מתגרשת אף לאחר הזמן כיון דלא שייך גיטה וידה באין כא'. אך באמת זה אינו דשפיר הוי נתינה בשעה שמתגרשת לאחר הזמן דאז אמרינן גיטה וידה באין כא' והוי שפיר נתינה דבשעה שמתגרשת לאחר הזמן אז מגיע לה היד והוי שפיר נתינה בשעה זו. וא"כ לפ"ז קשה הכא קושית תוס' הא משנה מפורשת היא דאין גט לאחר מיתה ואי"ל כתירוצם דה"א דוקא התם שהנתינה היא לאחר מיתה ולכך לא מהני אבל הכא במכאן ועד י"ב חודש הי' הנתינה מחיים וכן באם מתי כו'. דז"א דכיון דגירשה רק לאחר י"ב חודש או לאחר מיתה. א"כ ממילא אין לה יד לקבל הגט בשעה שקיבלה דאז לא היתה מגורשת עדיין דלא שייך גיטה וידה כו' כנ"ל ולא הוי נתינה וע"כ הא דמגורשת הוא משום דהוי נתינה כשמגיע הזמן דהיינו לאחר י"ב חודש בשעה שמגורשת וכמ"ש וא"כ הוי הנתינה ממילא לאחר מיתה והיכא דהנתינה לאחר מיתה ודאי לא מהני. ואף שנתן לה מחיים מ"מ הוי רק הנתינה לאחר מיתה וכמ"ש וא"כ קשה קושית התוס' הנ"ל לר"ל דסבר דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. וכן אף לרבא דסבר דיכולה לומר אנו"ע ג"כ קשה קושיא הנ"ל לפמ"ש הרשב"א ז"ל שם בעצמו דבאמת מאי מהני שיכולה לומר איני עושה כיון שלא אמרה וכל זמן שאינה אומרת מיקרי שלו כמ"ש לשטת הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן נעשה כאומרת ע"ש. וכתב הוא ז"ל דמ"מ כיון שבקבלתה הגט אם הוי גט ממילא פטורה ממעשה ידי' והוא פטור ממזונות וא"כ כיון שמקבלת הגט אומרת אנוא"ע כמ"ש ע"ש. וא"כ הכא דאינו מגרשה רק לאחר י"ב חודש א"כ ממילא לא הוי כאומרת אנוא"ע בשעה שמקבלת הגט. ז"א דשפיר מגיע לה מזונות אף אי הוי גט ואינה אומרת כלל אנוא"ע בקבלתה הגט ונעשה כאומרת לא אמרינן רק היכא דאומרת באמת והכא אינה אומרת בקבלתה. וא"כ ממילא הוי שלו ואין לה יד ולא הוי גט כלל כמ"ש דלא הי' אז נתינה כלל רק לאחר מיתה ובכה"ג ודאי אין גט לאחר מיתה וקשה קושית התוס' הנ"ל. [ודוחק לומר דאיירי באשה שאמרה אנוא"ע לרבא דזה לא שכיח כמ"ש התוס' לקמן פ' אע"פ ועוד דזה ליתא במתניתן וממילא ליכא לאוקמי בכה"ג דלא מוכח כמ"ש בש"מ ע"ש]:

אמנם נראה לישב דהנה שם איתא בש"ס דאם מתי שתי לשונות משמע מהיום וגם לאחר מיתה. לכך אם לא אמר מהיום לא הוי גט ואי אמר מהיום הוי גט ע"ש. והקשו אמאי אי לא אמר מהיום לא הוי גט כלל כיון דהוא משמע ב' לשונות ולא ידעינן א"כ הוי ספק גירושין והוי גט ואינו גט. ותירצו דאמרינן מסתמא אם הי' רוצה שיהי' גט לא הי' אומר לשון כזה שאינו רק ספק גירושין והי' לו לומר שתהי' ודאי מגורשת. ולכך אנו אומרים שודאי הי' כוונתו שלא תהי' מגורשת כלל ורצה לשחק בה וכוונתו לאחר מיתה ואינו גט. ואף אם יהי' ספק מה מזיק לו אבל אם הי' כוונתו שתתגרש למה לו לומר שיהי' רק ספק ע"ש. ולפ"ז א"ש דהנה קי"ל דאף דהדין הוא גם במגורשת ואינה מגורשת דחייב לזונה וזוכה במעשה ידי'. מ"מ כתבו האחרונים דכיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה רק דקודם שאמרה מיקרי שלו לשטת הרמב"ם כמ"ש לעיל. אבל בגט ואינו גט כיון דמדינא אין לה מזונות ואין לו מעשה ידי' רק משום דאגודה בי'. אבל מ"מ לא מיקרי שלו לענין הקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית וא"ע ע"ש. וא"כ לפ"ז מיושב דשפיר מוכח דאין גט לאחר מיתה אף כשהי' הנתינה מחיים דאי נימא דבאמת יש גט לאחר מיתה רק כמ"ש דאין לה יד כיון שמגרשה לאחר מיתה ולכך הוי הנתינה לאחר מיתה כמ"ש וא"כ כאן אם נימא דהיא ספק מגורשת שפיר אית לה יד דלא מיקרי שלו כמ"ש. וא"כ בזה גיטך אם מתי כיון דמשמע ב' לשונות מהיום ולאחר מיתה וא"כ הוי ספק אם הי' כוונתו מהיום ומגורשת או לא א"כ ממילא אית לה יד דאין מעשה ידי' שלו כמ"ש וא"כ ממילא הוי ודאי מגורשת דאף אי כיוון באמת לאחר מיתה מ"מ כיון שיש לה יד שמא כיוון מחיים א"כ הוי הנתינה מחיים ושפיר בכה"ג יש גט לאחר מיתה ואף דבאמת לא הוי אף ספק אין הטעם רק משום דאמרינן מסתמא אם הי' כוונתו לגרשה לא הי' אומר לשון זה שאינה מגורשת רק ספק גירושין וא"כ למ"ש אם היא מגורשת מספק ממילא הוי ודאי גט דהי' הנתינה מחיים א"כ שפיר הי' כוונתו שתתגרש ותהי' שפיר ודאי מגורשת אף שהוא ספק והי' שפיר כוונתו מחיים והוי ספק כיון דמשמע ב' לשונות וממילא יש לה יד והוי ודאי מגורשת ואמאי לא הוי גט ומוכח שפיר דאף היכא דהי' הנתינה מחיים אין גט לאחר מיתה. וא"כ אף אם הוא ספק ויש לה יד מ"מ אם כיוון לאחר מיתה לא הוי גט אף דהי' הנתינה מחיים ואינו רק ספק גירושין ולכך לא הוי גט כלל כמ"ש דאם הי' כוונתו לגרשה לא הי' אומר לשון כזה שאינו רק ספק וא"ש:

אך לפמ"ש הפ"י שם אהא דאמר רבא ורבה בעמד דחוזר משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואפקעינהו רבנן לקדושין ע"ש. והקשה הא לא פשע מידי ולא עבר אתקנת חכמים ולמה הפקיעו משום שיאמרו. ותירץ דהחכמים תקנו שאם יגרש בתנאי כזה לא יגרש באופן שיסבול ב' פירושים שנוכל לומר דהוי גט אף בעמד ולכך אנו אומרים דמסתמא לא עבר על תקנת חכמים. ואם יערער שאעפ"כ כיוון בכה"ג הפקיעו הקדושין ע"ש דגם ברישא דזה גיטך אם מתי י"ל דלכך לא הוי גט כלל אף ספק גט אף דמשמע ב' לשונות משום דמסתמא לא גירש באופן זה לעבור על תקנתם ע"ש. וא"כ קשה קושיא הראשונה עדיין דגם הכא הוי הנתינה לאחר מיתה דאי"ל כמ"ש דמוכח מזה גיטך אם מתי כמ"ש דז"א כמ"שהפ"י דמסתמא לא גירש כך וקשה כנ"ל. ומוכח ע"כ דאף היכא דלא עבר על תקנת חכמים יש כח בידם להפקיע הקדושין ולא אמרינן סברת הפ"י דחכמים תיקנו כנ"ל:

והנה השיטה מקובצת כתב כאן דלכך אמרינן יש אונס בגיטין לפי המסקנא ללישנא אחרינא משום דסברי דלא אמרינן אפקעינהו רבנן לקדושין היכא שלא פשע ולא עבר על תקנתם ע"ש וא"כ לכאורה מוכח מהתם דהפקיעו אף היכא שלא עבר וצ"ל כדברי הפ"י שם דחכמים תיקנו שלא לגרש כך וקשה קושיא הנ"ל. אך ללשון זה סברינן האי סברא דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם וממילא א"ש. אבל לדידן דלא סברינן סברא זו כמ"ש תוס' א"כ ממילא מוכח שפיר מרישא דזה גיטך אם מתי דאין אונס בגיטין וא"כ קשה מאי אמר ללישנא קמא אין גט לאחר מיתה הא תנא לי' רישא הלא גם זה לא צריך כמ"ש דהוי הנתינה לאחר מיתה. וע"כ צ"ל כמ"ש ודלא כפי' דהחכמים לא תיקנו. וא"כ ממילא מוכח דאין אונס בגיטין ומאי פריך הש"ס. אך זה לא קשה מידי דעכשיו להס"ד דלא ידע עדיין הטעם דאין אונס משום אפקעינהו רק מדינא א"כ לא מוכח מידי ופריך שפיר:

ולפ"ז מיושבים ממילא דברי הר"ן ז"ל שהקשו מאי מקשה הר"ן ז"ל הא צריך הסיפא לאשמעינן דאין אונס בגיטין כמ"ש ולמ"ש ז"א דלמסקנא דהטעם דאין אונס בגיטין הוא משום אפקעינהו רבנן לקדושין ממילא מוכח מרישא דאין אונס בגיטין דמוכח דאף היכא דלא עבר אתקנתם הפקיעו הקדושין דהתם לא תיקנו דאל"כ קשה כמ"ש דהוי הנתינה לאחר מיתה וכיון דלא תיקנו ואעפ"כ הפקיעו מוכח ממילא דאין אונס בגיטין לפי המסקנא. ומקשה הר"ן ז"ל שפיר וא"ש:

תוס' ד"ה דלמא לאפוקי מדרבותינו והקשו האם רישא איירי מסתמא ביש בו זמן וא"כ מוכח ממילא דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ע"ש. והקשו המפ' למ"ש הפ"י גיטין דף ע"ג ע"ב דפריך התם לשיטת התוס' אמאי מהני במהיום ולאחר מיתה כיון דתנא ובלבד שימות הא אין גט לאחר מיתה ומשני דהוי כאומר מעת שאני בעולם ע"ש. והקשה הפ"י לשטת הר"ן ז"ל דלישנא דמהיום הכי משמע א"כ אף לר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוי כמהיום מ"מ כיון דלא אמר לישנא דמהיום הוי גט לאחר מיתה כיון דלא הוי כאומר מעת שאני בעולם ואינו רק בשעת מיתה ע"ש מ"ש כהרא"ש ז"ל. וא"כ מאי מקשה תוס' הכא דגם רישא איירי ביש בו זמן מאי בכך הא אעפ"כ לא מוכח דלא כר"י. די"ל כקושית הפ"י דאעפ"כ הוי הגט בשעת מיתה משא"כ מהיום ולאחר י"ב חודש ע"ש:

ונראה לישב קושית הפ"י ז"ל. דהנה הלחם משנה ה' גירושין פ' ט' ה' ך' הקשה מאי פריך הש"ס גיטין ע"ב ע"א אהא דזה גיטך אם מתי אלמא דאם מתי כלאחר מיתה דמי והדר תני כו'. והקשה הא קי"ל בכל תנאי דאם שאינו כמעכשיו רק בשעה שנתקיים התנאי אז חל המעשה. וא"כ מנ"ל דאם מתי משמע לאחר מיתה דלמא ג"כ חל בשעת מיתה כמו כל תנאי דאם בעלמא ולכך לא הוי גט משא"כ במעכשיו ומאי פריך. ותירץ דאם הי' חל בשעת מיתה שפיר הי' מהני הגט אף דאין גט לאחר מיתה דדווקא בשאר תנאים שלא נתקיים רק לאחר מיתה וכבר מת מקודם אז לא הוי גט אבל בכה"ג שהגט חל בשעת מיתה שפיר מהני דגט ומיתה באין כא' והוא דומי' דגיטה וחצירה ע"ש. וקשיא לי על דבריו דהנה כל הפוסקים כתבו הטעם דאין גט לאחר מיתה אף בעשה שליח שהשליח הוא במקומו מ"מ אינו יכול לגרש רק כשהוא בעלה אז נתנה לו התורה כח להפקיע האישות ע"י גירושין. אבל כשמת מקודם כבר הפקיעה התורה האישות ע"י מיתה וממילא אינו יכול להפקיע ע"י גירושין שאינו אישה ע"ש שזה מוסכם וכן פירש"י ז"ל גיטין דף י"ג ע"ש؛

והנה בתמורה דף כ"ה ע"א אמרינן אמר על הבכור עם יציאת רובו הרי זה עולה מהו ופשיט לי' מדבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר דאתו בהדי הדדי. וכן בבכור בשעה שנעשה בכור אמר הוא שיהי' עולה ואמר אביי מאי תיבעי לי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון שזה שנעשה בכור הוא דברי הרב שהתורה אמרה שנעשה ממילא בכור בשעה זו והוא ע"י דיבורו רוצה לעשות בשעה זו דבר אחר וכיון שבאים בבת אחת שומעין לדברי הרב והוא בכור ע"ש והכי קי"ל וא"כ הכא בתנאי דאם שאין הגט חל רק בשעת מיתה. וא"כ איך נימא דהוי גט הלא בשעה זו באה הפקעת התורה את האישות ע"י מיתה שהתורה אמרה שכשימות יפקע האישות ממילא ובשעה זו רוצה הוא להפקיע האישות ע"י דיבורו של הגירושין וממילא לא הוי גט דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"כ עדיין קושיית הלחם משנה במקומה עומדת. מנ"ל דלישנא דאם מתי משמע לאחר מיתה. וע"כ באמת צ"ל כדברי הר"ן ז"ל שם שפי' תירוצו של אביי באמת כדברי הלח"מ שכן כוונתו דלישנא דאם מתי כיון דהוא ככל תנאי דעלמא לכך לא מהני ע"ש. אך לפ"ז קשה קושית הש"מ שהקשה למה לי' למתני כלל לישנא דאם מתי הא תני לאחר מיתה דלא הוי גט. ותירץ דקמ"ל דלשון אם מתי משמע לאחר מיתה. וכן תירצו תוס' גיטין דף י"ג. ולמ"ש קשה כנ"ל למה לי' למיתני אם מתי הא הוי ככל תנאי דעלמא דלא מהני ובאמת לא משמע כלל לאחר מיתה כמ"ש וליתני לאחר מיתה לחוד דלא הוי גט משום אין גט לאחר מיתה וכנ"ל:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות למ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דגם באשה שיכולה לקבל גיטה הוא הטעם משום גיטה וידה באין כא' היכא דאינה אומרת איני ניזונית ואיני עושה כגון במגרשה לזמן וכבר כתבנו דקשה איך יכול לגרש לאחר ל' יום הא כיון דעכשיו אין לה יד אף שמתגרשת א"כ ממילא לא הוי נתינה וכתבנו דבאמת מגורשת אז לאחר ל' יום ומגיע לה היד ע"ש:

ויש להקשות דהנה הב"ש הקשה למאי דקי"ל דטלי גיטך מעל גבי קרקע לא הוי גט דבעינן ונתן בידה וכתבו תוס' גבי הא דאמר ר' חסדא גט בידו ומשיחה בידה אם אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מגורשת וכתבו תוס' דדוקא היכא שמחמת כובד הגט הי' נקרע המשיחה אבל היכא שהיא קפצה ידה בחוזק עד שלא יכול להביאו אצלו אינה מגורשת דהוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שבשעה שנותן לה לא הוי כריתות כיון שיכול לנתקו ורק אח"כ מגורשת בשעה שקפצה ידה ואז אינו נותן לה שכבר הוא בידה ולכך אינה מגורשת. והקשה הוא ז"ל א"כ בכל מגרש לזמן איך מגורשת הא בשעה שמגורשת כבר היא בידה ואינו נותן לה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ותירץ דהתם לא הי' נתינה בשום פעם אבל הכא בא לידה בנתינה רק דלא היתה מגורשת אז ולכך מהני ע"ש. וא"כ למ"ש קשה עדיין איך מהני במגרש לזמן לאחר ל' יום הא אין לה יד בשעה שמתגרשת ולא הוי נתינה ואי"ל כמ"ש דאעפ"כ מגורשת בשעה שמגיע הזמן הל' יום דז"א כקושית הב"ש דהא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דבשעה שמתגרשת אינו נותן לה הגט שכבר היא בידה דלא שייך תירוצו דבא לידה בנתינה מתחילה דז"א דלא הי' כלל נתינה מעולם דבשעה שנתן לה לא היתה עדיין מגורשת ולא הי' לה יד ולאהי' נתינה כלל וממילא הוי עכשיו טלי גיטך מע"ג קרקע כיון שלא בא לידה בנתינה וא"כ איך הוי גט במגרש לאחר זמן:

אמנם ז"א דקי"ל גם בחצר שלו אם נותן לה החצר וגם הגט בתוכו ג"כ מהני משום דזה הוי נתינה מידו לידה וא"כ גם הכא כיון שידה הי' מקודם שלו ובשעה שמתגרשת נותן לה בזה היד וגם הגט הוי שפיר נתינה בשעה שמתגרשת שאז נותן לה בידו שקודם הגירושין לא הי' כלל בידה רק בידו רק בשעה שמתגרשת מגיע לידה והוי שפיר נתינה דלא דמי לגט בידה ומשיחה בידו דכבר הי' בידה קודם הגירושין ולא הוי נתינה דהתם אומרת איני ניזונית ואיני עושה בקבלתה הגט כמ"ש הרשב"א ז"ל והי' לה יד מקודם ולכך לא הוי עכשיו נתינה כיון שכבר הוא בידה מקודם. אבל הכא מגיע עכשיו לידה בשעה שמתגרשת והוי שפיר עכשיו נתינה ולכך מהני. אך לפ"ז קשה הכא במגרשה לאחר מיתה דאינה מגורשת משום אין גט לאחר מיתה ואי לא הוי תני הכא ה"א דיש גט לאחר מיתה ומהני כמ"ש תוס' הלא אף אי יש גט כו' מ"מ הכא שפיר לא מהני כמ"ש כיון שבשעה שקיבלה הגט לא הי' לה יד ולא הי' נתינה א"כ ממילא אח"כ בשעה שמתגרשת הוי טלי גיטך מע"ג קרקע דא"ל כמ"ש דהוי נתינה משום שלא הי' לה יד מקודם דז"א דכיון דמת קודם הגירושין א"כ יש לה יד משעה שמת בלא נתינת הגט ושפיר הי' הגט בידה משעה שמת וממילא לא הוי עכשיו נתינה דכבר יש לה יד זולתו ואינו נותן לה היד והוי טלי גיטך מע"ג קרקע כנ"ל ולא מהני ואף אם יש גט לאחר מיתה מ"מ לא מהני ולא שמעינן מהכא דאין גט לאחר מיתה היכא שנותן לאח"כ ע"י שליח או בשאר גווני דהוי נתינה די"ל דשפיר מהני דיש גט לאחר מיתה:

אמנם י"ל לפמ"ש דהר"ן ז"ל כתב דתירוץ אביי בהא דזה גיטך אם מתי הוא דמגורשת רק בשעה שנתקיים התנאי והוא בשעת מיתה ולא מהני וכבר כתבנו לעיל הטעם דלא מהני בכה"ג דלא כלחם משנה ולפ"ז מיושב דמוכח שפיר דאין גט לאחר מיתה דהנה באמת בכל מקום הוי נתינה טלי מע"ג קרקע רק בגט בעינן נתינה מידו לידה ולכך לא מהני. וא"כ כיון דמגרשה בשעת מיתה ממילא שפיר מהני כיון דנימא דיש גט לאחר מיתה רק דלא הוי הכא נתינה מפני שכבר יש לה יד מקודם ע"י המיתה א"כ לענין זה שפיר אמרינן גיטה ומיתה באין כאחד דהוי שפיר נתינה מידו לידה כיון שקודם המיתה הי' ידה שלו וא"כ כיון שבשעת מיתה מתגרשת וכיון שבשעה זו נותנו לידה שמגיע לה יד בשעה זו נותנו מידו לידה כיון שמקודם לא הי' לה יד והי' שפיר מהני הגט בזה גיטך אם מתי רק דלכך לא מהני משום אין גט לאחר מיתה ומוכח שפיר דאין גט לאחר מיתה וא"ש:

וא"כ לפ"ז מיושב ממילא לא קושית הש"מ מ"ש לשיטת הר"ן ז"ל דליתני גיטך לאחר מיתה לחוד ושמעינן שפיר דאין גט לאחר מיתה כו' ולמה תני אם מתי כמ"ש ולמ"ש א"ש דמזה גיטך לאחר מיתה לא מוכח כלל דאין גט לאחר מיתה כמ"ש דהכא לא הוי כלל נתינה רק מאם מתי שמעינן לה והוצרך שפיר למיתני אם מתי וכו':

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הפ"י הנ"ל שהקשה דהא י"ל גם ברישא כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו רק כיון דלא אמר בפירוש לישנא דמהיום ממילא אינו חל רק בשעת מיתה ע"ש. ולמ"ש מיושב דאם נאמר כן קשה קושית הש"מ דליתני לאחר מיתה לחוד דאי"ל כמ"ש כיון דאמרינן כר"י. וא"כ אף באומר לאחר מיתה חל הגט בשעת מיתה ושפיר הוי נתינה ומוכח דאין גט לאחר מיתה וכו' וא"ש:

ולפ"ז יש לישב ג"כ מה שהקשו לשיטת הפוסקים שכתבו דר"י לא סבר זמנו של שטר מוכיח רק לענין ממון ולא לענין גיטין רק דרבותינו סברי כר"י אף לענין גיטין ע"ש. וא"כ י"ל דמתניתין אתיא שפיר כר"י רק דלא כרבותינו ולכך לא מהני לענין גיטין ע"ש ולמ"ש מיושב דא"כ קשה קושית הש"מ הנ"ל דליתני לאחר מיתה לחוד דאי"ל כמ"ש דלא הוי נתינה דלית לה יד דז"א כיון דלענין ממון אמרינן שפיר זמנו של שטר כו' והוי כמעכשיו וממילא לא מיקרי מעשה ידי' שלו ושפיר אית לה יד והוי נתינה בשעה שנותן לה הגט דגיטה וידה באין כאחד ומוכח ממילא הטעם דאין גט לאחר מיתה וא"ש:

ואף לדברי הלח"מ ז"ל יש לישב דהנה יש להקשות על דבריו למאי דאמרינן בקדושין דף נ' ע"ב. דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ולכך במקדש שתי אחיות שתיהם אינם מקודשות כיון שאם יקדשה בזה אחר זה לא תהי' אחרונה מקודשת ממילא גם בבת אחת אינן מקודשות כלל. וכן במעשר וכל הדברים ע"ש. והקשה שם בתוס' רי"ד למה אמרינן דאין איסור חל על איסור ובבת אחת חיילי נימא ג"כ כל שאין בזא"ז אפילו בב"א אינו ותירץ דזה לא שייך רק בדבר הבא מחמת עשייתו אבל בדבר הבא מחמת התורה לא שייך זה דאיך נימא דגם בב"א אינו וא"כ אין כאן איסור כלל והלא התורה אמרה שיש כאן איסור ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה אדברי לח"מ ז"ל בתנאי דאם שכתב דכיון דהגט חל בשעת מיתה שפיר מהני ולמ"ש ז"א דכיון דהפקעת הגט והפקעת המיתה באין בב"א וא"כ כיון דאמרינן דאין גט לאחר מיתה ואם הפקעת הגט בא אח"כ לא מהני וגם הפקעת המיתה לא מהני אחר הפקעת הגט א"כ כיון שאינו בזה אחר זה ממילא גם בב"א אינו ולענין המיתה אין לומר שלא יהי' מהני הפקעת המיתה ג"כ מחמת שאינו בזא"ז דז"א כדברי התוס' רי"ד כיון דזה הוא מחמת התורה ושפיר מהני אבל הגט שהיא מחמת עשייתו שפיר לא מהני כמ"ש ובהא דגיטה וחצירה באין כא' א"ש דהתם שניהם חלין בבת אחת ובכה"ג שפיר מהני כמ"ש תוס' בעירובין ד' נ' ע"א ע"ש כיון ששניהם מהני אבל היכא דלא מהני אלא אחת לא מהני כלל ע"ש. אך באמת אביי לא סבירא לי' הא דרבה ע"ש בקדושין וברשב"א ז"ל והתם משני אביי הא קושיא דאם מתי ע"ש אבל לדידן דקי"ל כרבה ממילא א"ש כמ"ש؛

ויש לעיין ג"כ בהא דבכור עם יציאת רובו יהא עולה למה לא אמר דלא מהני משום כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו ולכך לא מהני שיהא עולה שזה הוא מחמת דיבורו אבל בכור הוא מחמת התורה ומהני והי' אפשר לומר דזה הוא כוונת הש"ס דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין ומהני דברי הרב ע"ש אך אביי אמר זה התם והוא לא סבר הא דרבה וא"ש דהוצרך לומר כן ע"ש וא"ש:

בגמ' אלא רבא סברא דנפשי' קאמר כו'. והקשה בש"מ כיון דמתניתין לא מוכח מידי כדשני רק מסברא דנפשי' וכיון דאיכא ברבא גופי' תרי לישנא וללישנא בתרא סבר הוא עצמו דיש אונס ואמאי בש"ס פ' השולח תפסו באמת בפשיטות דאין אונס דאמר אי משום אונס אין אונס בגיטין לקולא ע"ש. ועוד הקשה למה אמר אלא רבא סברא דנפשי' כו' הלא קאי על רבא והל"ל אלא סברא דנפשי' כו'. וכן בהקושיא פריך ג"כ אלמא קסבר רבא כו' מנ"ל לרבא הא הלא קאי עלי' ומשמע דלדידי' לא קשה כלל רק על רבא ע"ש בשיטה מקובצת:

ונראה לישב דהנה שם בגיטין ע"ג דפריך אלמא אם מתי כלאחר מיתה כו' ומשני אביי אם מתי שתי לשונות משמע ע"ש והקשו הפוסקים דאמאי בלא אמר מהיום רק אם מתי לא הוי גט כלל נימא דהוי ספק גירושין כיון דמשמע ב' לשונות וי"ל דכיוון מהיום ע"ש:

ונראה לישב דהנה בתוס' הכא ד"ה וסברה כו' הקשו אמאי בזה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת לא הוי גט משום אין גט לאחר מיתה אמאי לא הפקיעו ג"כ הקדושין משום צניעות ופריצות כמו דהפקיע באונס ע"ש. ותירץ בשיטה מקובצת דהחכמים לא הפקיעו הקדושין רק היכא דגירשה ויש לה גט רק דהגט לא מהני כגון באונס דבאמת גירשה ונעשה מעשה הגירושין רק דלא מהני משום האונס בכה"ג הפקיעו ועשו החכמים תקנה אבל היכא דאין לה גט כלל לא עשו תקנה והכא כיון דאין גט לאחר מיתה א"כ לא גירשה כלל דמעשה הגירושין הוא לגרשה בעודו בחיים דלאחר מיתה אינו בעלה כלל. וא"כ כיון שלא גירשה בחיים אין כאן כלל מעשה גירושין ובכה"ג לא עשו תקנה ע"ש ואף שדחה אח"כ מ"מ סברא זו לא דחה ע"ש:

והנה בב"ש אה"ע ס' ל' ס"ק ט' כתב בשם הג"א דהא דקיי"ל זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו הוי ספק קדושין הוא דוקא בב' כתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג הוי ספק אבל בכת א' ואינם יודעין אם קרוב לה או לו לא הוי קדושין כלל אף מספק דכיון שהעדים מסופקים ואינם יודעין דבר ברור הוי מקדש בלא עדים דאין חוששין לקדושין כלל ע"ש וכתבו הפוסקים דלשיטתו איך משכחת לה בכל מקום ספק קדושין הא הוי מקדש בלא עדים ותירצו דדוקא בס' קרוב לה או לא דהספק הוא במעשה הקדושין עצמו אם נעשה כלל מעשה הקדושין דמעשה הקדושין הוא שיתן הכסף לידה ויקדשה וכיון שמסופקים אם בא הכסף לידה ושמא לא נעשה כלל מעשה הקדושין ולכך לא מהני אבל בכל מקום שודאי בא לידה וקדשה רק דהספק אם מהני הקדושין הוי שפיר מקדש בעדים והוי ספק קדושין. ולפ"ז מיושב הכא מ"ש כיון דאם מתי משמע ב' לשונות הוי ספק גירושין כנ"ל. ולמ"ש א"ש דקי"ל דמגרש בלא עדים לא הוי גט כלל א"כ כיון למ"ש הש"מ דהיכא דאין גט לאחר מיתה לא נעשה כלל מעשה הגירושין כיון שלא גירשה כלל בחיים בעודו בעלה כמ"ש. וא"כ כיון דמשמע ב' לשונות והוא ספק אם כיוון לאחר מיתה א"כ הוי מגרש בלא עדים כיון דהוא ספק אם נעשה כלל מעשה הגירושין ולכך לא הוי גט כלל אף מספק כיון דמשמע ב' לשונות וא"ש:

אמנם ז"א לפמ"ש הפ"י כיון דאם מתי משמע ב' לשונות נימא דודאי הי' כוונתו מהיום כיון דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה כמו דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו בגיטין ואף דליכא הוכחה מהזמן דהי' צריך לכתוב הזמן בגט וע"כ דאמרינן כיון שיש לתלות שכוונתו הי' מהיום דנוכל לומר דאם מתי קאי על הזמן והי' כוונתו מהיום ממילא תלינן אף דליכא הוכחה משום דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה. וא"כ גם באם מתי כיון דמשמע ב' לשונות נתלה ג"כ שכיוון מהיום מה"ט ותירצו דכיון דדברים שבלב אינן דברים אף באומדנא דמוכח לשטת הרבה פוסקים רק היכא דמוכח מהדיבור עצמו לא מחמת כונתו ולכך לא מהני אף אם מוכח שכיוון מהיום מחמת אדם יודע כיון דהוי דברים שבלב והדיבור עצמו משמע ב' לשונות ודוקא בזמנו של שטר בל"ז ג"כ משמע דקאי על הזמן ומשמע מהיום רק דזה לחוד לא מהני וכיון דאיכא גם הטעם דאדם יודע שפיר מהני אבל הכא באם מתי לא מהני ע"ש:

וא"כ לפ"ז קשה עדיין דהוי ספק גירושין כיון דמשמע ב' לשונות דאי"ל כמ"ש דהוי מגרש בלא עדים כיון דהספק הוא אם גירשה כלל דז"א כיון דאמרינן דאדם יודע שאין גט כו' וודאי הי' כוונתו מהיום רק דהספק הוא אם מהני דשמא הוי דברים שבלב וא"כ הוא גירשה בודאי מהיום רק הספק הוא שמא לא מהני הגירושין והוי שפיר ספק גירושין דהוי מגרש בעדים כמו בכל ס' גירושין וקשה כנ"ל:

אך י"ל כמ"ש המפ' דלכך לא הוי ספק דמוקמינן לה בחזקת אשת איש דדוקא בזמנו של שטר איתרע טובא אבל הכא דלא איתרע מוקמינן לה שפיר אחזקת אשת איש ואף דעכשיו כבר מת וודאי יצאה מחזקת א"א מ"מ איכא דחזקה דלא הי' כוונתו מחיים ולא גירשה מקודם רק היתה בחזקת א"א עד שעת מיתה ע"ש וא"ש:

אך באמת לפמ"ש לעיל בשם הלח"מ שהקשה אף דאם מתי אינו משמע לאחר מיתה מ"מ הוי ככל תנאי דאם דאינה מגורשת רק משעת קיום התנאי ואילך וממילא אינו גט לאחר מיתה ותירץ דאעפ"כ מגורשת בשעת מיתה ושפיר מהני כמ"ש לעיל וא"כ לפ"ז ממילא לא שייך תירוץ הנ"ל דאוקמה בחזקת אשת איש דז"א דעכשיו שמת ודאי יצאה מחזקת א"א ואי"ל כנ"ל דאעפ"כ מוקמינן לה אחזקה שהי' כוונתו לאח"מ ולא יצאה מחזקת א"א עד שעת מיתה ולא כיוון מהיום דז"א לדברי הלח"מ כיון דגם אם נאמר שלא כיוון לאחר מיתה אעפ"כ הוי ככל תנאי דאם ואינה מגורשת רק בשעת מיתה כנ"ל וגם לא יצאה מחזקת אשת איש עד שעת מיתה ואעפ"כ הוי גט א"כ לענין זה ליכא חזקת א"א וא"כ קשה כו' דליהוי ספק גירושין כמ"ש וא"כ צ"ל דלא כסברת הפ"י דלא אמרינן אדם יודע שאין גט לאח"מ וכמ"ש הר"ן ז"ל שמא כיוון לשחק בה ע"ש וא"כ א"ש דלא הוי ספק כמ"ש דהוי מגרש בלא עדים וכנ"ל. אך לפ"ז ממילא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו בגיטין כיון דליכא הוכחה מהזמן וסברא דאדם יודע לא אמרינן כמ"ש וא"כ ממילא מוכח לכאורה מרישא דזה גיטך אם מתי דלא אמרינן זמנו ש"ש מוכיח עליו ודלא כר"י כמ"ש וא"כ לכאורה מוכח דאין אונס בגיטין כהוכחת הש"ס הכא מסיפא דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ואי"ל דקמ"ל דלא כרבותינו וכתבו תוס' דמוכח ממשנה יתירא דמרישא לא מוכח ע"ש וא"כ למ"ש שפיר מוכח מרישא דלא כרבותינו וממילא מוכח מסיפא דאין אונס בגיטין כנ"ל. אך באמת הש"ס דחה שפיר לרבא דסבר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו א"כ ממילא ליתא לסברת הלח"מ כמ"ש לעיל וא"כ לא מוכח מרישא די"ל משום חזקת אשת איש וכו'. אבל באמת לפי מה שפסק הרמב"ם דלא כרבה בהא דכל שאינו בזאח"ז בב"א אינו א"כ ממילא א"ש סברת הלח"מ וממילא ליכא חזקת אשת איש וצ"ל כנ"ל ומוכח מרישא דלא כרבותינו וממילא מוכח מסיפא דאין אונס בגיטין ולכך תפס הש"ס בפשיטות אי משום אונס אין אונס בגיטין. ומיושב שפיר קושית הש"מ דדייק' הש"ס רבא סברא דנפשי' ואלמא קסבר רבא ולמ"ש מיושב דלדידן מוכח שפיר ממתניתין רק לרבא וכנ"ל וא"ש:

ולפ"ז יש לישב ג"כ מה שיש להקשות על דברי הלח"מ אלו שכתב דהיכא דהגט חל בשעת מיתה שפיר מהני דא"כ קשה מאי פריך הש"ס שם ע"ג ע"ב אמהיום ולאחר מיתה אמאי מהני כיון דבתוך הזמן היא כאשת איש לכל דברי' משום דלא הוברר עד שעת מיתה ע"ש וא"כ הוי גט לאחר מיתה ע"ש. ולדברי הלח"מ קשה כיון שבשעת מיתה נתברר ממילא הוי הגט בשעת מיתה ושפיר מהני. ולמ"ש מיושב דפריך שפיר לרבא דאמר כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו א"כ לא מהני היכא דחל בשעת מיתהוכמ"ש אבל לדידן שפיר מהני ואף אביי דמשני התם דאם מתי ב' לשונות משמע ג"כ פליג אדבה במס' קדושין דף נ"א וברשב"א ז"ל ע"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב מאי שהקשו כל הפוסקים לדידן דקי"ל אין ברירה איך מהני גט שכ"מ במהיום אם מתי למאי דמדמי לה בש"ס פ' כל הגט דאם אין ברירה לא מהני כיון דלא נתברר השעה הסמוכה למיתה עד שעת מיתה הוי גט לאחר מיתה ולא מהני ע"ש וא"כ לדידן דקי"ל אין ברירה איך מהני הא אין גט לאח"מ ע"ש. ולמ"ש א"ש דבאמת כיון דבשעת מיתה שפיר נתברר והוי שפיר גט בשעת מיתה וממילא מהני כמ"ש הלח"מ ולא הוי גט לאחר מיתה רק דהש"ס מדמי שפיר לרבא דאמר כל שאינו בזאח"ז בב"א אינו וממילא לא מהני כמ"ש אבל לדידן ממילא א"ש דלא קי"ל כרבא בהא וא"ש. אך לשיטת התוס' עדיין קשה שפסקו כרבא בהא דכל שאינו בזאח"ז כו'. אך י"ל למ"ש בעירובין דהוא דרבנן לא אמרינן סברא זו דכל שאינו בזאח"ז להחמיר ע"ש בתוס' עירובין וא"כ למ"ש הפ' דהא דבדאורייתא אין ברירה הוא מדרבנן ע"ש וא"כ שפיר מהני אף מדרבנן כיון דמדאורייתא הגט חל מהיום רק מדרבנן אינו חל רק בשעת מיתה דאין ברירה וממילא שפיר מהני דלא אמרינן כל שאינו בזאח"ז אינו בב"א בדרבנן ולכך שפיר מהני וא"ש. אך לפ"מ שדחינו לעיל דברי הלח"מ עדיין קשה כנ"ל:

ולמ"ש מיושב ג"כ מאי שכתבנו לעיל דקשה איך מוכח מהכא דאין גט לאחר מיתה דלמא הכא הוי נתינה לאחר מיתה ובכה"ג ודאי לא מהני כמ"ש תוס' גיטין י"ג ולמ"ש א"ש דא"כ קשה באם מתי הא הוי ספק גירושין דאי"ל כמ"ש דהוי מגרש בלא עדים כיון דהספק הוא במעשה עצמו כמ"ש דז"א דזה א"ש לפי האמת דאין גט לאחר מיתה אבל אם נימא דיש גט לאחר מיתה רק דהכא לא מהני הנתינה כו' א"כ נעשה ג"כ ודאי מעשה הגירושין רק דהספק הוא אם מהני והוי מגרש בעדים והוי ספק גירושין כנ"ל ומוכח שפיר דאין גט כו':

עיין בס' הפלאה תוס' ד"ה מת הוא דאינו גט כו' וכתב בס' הנ"ל דלולי דברי התוס' הי' נראה לו דלא אמרינן האי סברא דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם רק במעכשיו אבל באם לא שייך כיון שאין הגט רק לאח"כ וא"כ הכא דלא איירי במעכשיו ממילא ידע שפיר האי סברא ואעפ"כ לא שייך כאן ע"ש:

ולמ"ש המהרש"א ז"ל ליתא דודאי פשוט שגם התוס' סוברים כך דלא שייך ניחא לי' דלא תפול קמי יבם רק במעכשיו רק דהמהרש"א ז"ל הקשה למה להו לתוס' לומר דמת הוי אונס מרובה וכ"ש אונס מועט הלא בל"ז מת אינו גט משום אין גט לאחר מיתה ותירץ דיכולין לומר דאיירי במעכשיו או דאתיא כרבותינו דזמנו של שטר מוכיח ומסיפא דמעכשיו לא ידע עדיין ולכך הקשו תוס' דגם מת הוי אונס מרובה וכ"ש חלה דאונס מועט וא"כ קשה אף אי איירי במעכשיו ע"ש וא"כ על זה כתבו תוס' שפיר דלא ידע האי סברא דניחא לי' דלא תפול קמי יבם דאם ידע א"כ איכא לאוקמי שפיר במעכשיו או כרבותינו וביש בו זמן וכדברי מהרש"א ז"ל וממילא הוי מת רבותא טפי משום האי סברא דלא ניחא לי' כיון דאיירי במעכשיו ושייך שפיר האי סברא דניחא לי' ולא קשה דמת הוא אונס מרובה וכנ"ל ולכך הוכיחו שפיר דלא ידע עכשיו ופריך שפיר אבל זה פשוט דבלא מעכשיו לא שייך סברא הנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה דילמא לאפוקי מדרבותינו כו' והקשו הלא גם זה מוכח מרישא דאם מתי וכו' והקשה הפ"י למאי דפריך הש"ס אמהיום ולאחר מיתה כיון שאינה מגורשת רק בשעת מיתה הוי גט לאחר מיתה כיון שבדעתו לאחר הזמן עד שעת מיתה ומשני דהוי כאומר מעת שאני בעולם ופירש הר"ן ז"ל דלישנא דמהיום משמע הכי א"כ ברישא דאם מתי אף דאמרינן זמנו של שטר מוכיח מ"מ כיון דלא אמר לישנא דמהיום ממילא הוי גט לאחר מיתה דזמנו של שטר אינו משמע מעת שאני בעולם וא"כ לא מוכח מרישא כלל לאפוקי מדרבותינו משא"כ בהא דמכאן ועד י"ב חודש דאין דעתו לאחר ומאי מקשה התוס' וכן בש"ס התם קשה ע"ש ועיין לעיל (מ"ש אקושיא):

ונראה לישב דהנה יש להקשות הכא בזה גיטך אם מתי דלא הוי גט משום אין גט לאחר מיתה למאי דקי"ל במשפטי התנאים דאם התנאי והמעשה בדבר אחד לא מהני התנאי והמעשה קיים וכתבו תוס' גיטין ע"ה ע"ב וקדושין ו' ע"א דהיכא דהתנאי סותר למעשה זה מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד כגון בהרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר אי אמרינן דע"מ לאו כאומר מעכשיו א"כ אינה מגורשת רק כשמחזרת הנייר ובשעה זו אינה בידה ולא הוי גט א"כ התנאי סותר למעשה הגירושין דע"י התנאי אינו גט כלל ולכך לא מהני התנאי משא"כ אי ע"מ כמעכשיו אינו סותר המעשה דשפיר הוי גט למפרע אם נתקיים התנאי ממילא מהני שפיר ע"ש. וא"כ קשה הכא בתנאי דאם מתי אמאי לא הוי גט הא כיון דע"י התנאי אינו גט כלל משום אין גט לאחר מיתה ואף כשימות אינו גט א"כ סותר התנאי להמעשה גירושין והוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל והמעשה קיים וממילא הוי גט ומגורשת מיד ולא הוי גט לאחר מיתה כיון דהתנאי בטל ואמאי לא הוי גט:

ולכאורה לא הי' קשה כיון דאמר בש"ס התם דאם מתי הוא כלאחר מיתה ובלאחר לא בעי דיני תנאי דהוא רק קובע זמן כמו לאחר ל' יום. אך ז"א למ"ש הר"ן ז"ל שם הטעם דאמר אביי אם מתי כלאחר מיתה דמיא הוא משום דהוי ככל תנאי דאם בעלמא דאינה מגורשת רק בשעת קיום התנאי והכא קיום התנאי הוא בשעת מיתה ואין גט לאחר מיתה ע"ש. ולפ"ז שפיר קשה כמ"ש כיון דהוא תנאי דאם ובעינן דיני תנאי א"כ כיון דלא הוי גט אף אם נתקיים התנאי דאין גט לאח"מ א"כ סותר למעשה ולא הוי תנאי כלל והוי גט ממילא:

ונראה לישב דהנה הפוסקים הקשו למה בעינן משפטי התנאי בדיני ממונות במתנה או מכירה הא קי"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ויכול לחזור בו א"כ נהי דלא מהני מטעם תנאי להני מחמת שחוזר בו תוך כדי דיבור ואינו רוצה רק שיהי' באופן זה ותירצו דדוקא כשחוזר תוך כ"ד אז מהני שעוקר כל הדיבור וחוזר בו וזה יכול תוך כ"ד אבל בתנאי שאינו עוקר כל המעשה רק שיהי' באופן זה ורוצה שישאר המעשה ראשון בזה לא מהני תוך כדי דיבור ע"ש. וא"כ לכאורה קשה לפ"ז אמאי לא מהני כשהתנאי סותר למעשה משום משפטי התנאים הלא בכה"ג מהני שפיר מחמת תוך כדי דיבור כיון שע"י התנאי עוקר המעשה מכל וכל אף כשיתקיים התנאי א"כ שפיר תוך כדי דיבור כדיבור דמי וממילא מהני התנאי ולא מהני המעשה כלל. אך באמת זה לא קשה דקי"ל בכל התורה תוך כ"ד כדיבור חוץ בקדושין וגירושין ולכך לא מהני בהרי גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דבגירושין תוך כ"ד לאו כדיבור ולא מהני מטעם חזרה רק מטעם תנאי והוי תנאי ומעשה בדבר א' ולא מהני וא"ש:

והנה הפ' כתבו דאף במקדש ובמגרש דלא מהני תוך כדי דיבור הוא דוקא היכא שהמעשה נגמר מיד ונעשה אז אינו יכול לחזור תוך כ"ד כסברת הר"ן ז"ל בנדרים דף פ"ז ע"א שדבר גדול להתגרש מיד עושה בהסכמת הדעת מאוד ע"ש. אבל היכא שאין הקדושין או הגירושין נגמרים מיד כגון במקדש על תנאי שפיר יכול לחזור תוך כדי דיבור ע"ש ואעפ"כ א"ש מ"ש דלא הוי תנאי כיון דהמעשה בלא התנאי נגמר מיד ולא מהני חזרה:

והנה כבר כתבנו בהפ"י ז"ל הקשה כיון דאם מתי משמע ג"כ מהיום נימא דודאי כיוון מהיום דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה ותרצו דהוי דברים שבלב ואינם דברים דהלשון משמע לאחר מיתה כמ"ש הר"ן ז"ל ואף שודאי כיוון מהיום מ"מ הוי דברים שבלב ואינן דברים. והפוסקים כתבו דהא דדברים שבלב אינן דברים הוא דוקא היכא שהדיבור שבלב סותר לדיבור שבפה ובכה"ג שרוצה לבטל בדבריו שבלב הדברים שבפה לא מהני והדיבור שבפה קיים אבל היכא שאינו מבטל שפיר מהני עיין בפ':

ולפ"ז ממילא א"ש דהנה הכא כיון דודאי הי' כוונתו מהיום כמ"ש הפ"י דאדם יודע שאין גט לאח"מ רק דלא מהני דהוי דברים שבלב והיינו שסותר לדיבור שבפה שאמר אם מתי ואמרינן דהדיבור שבפה קיים ולא שבלב כמ"ש וא"כ הכא כיון דהיכא דהתנאי סותר למעשה לא הוי תנאי כלל וא"כ לא מהני כלל הדיבור דאם מתי אם לא נאמר מהיום אם מתי א"כ ממילא מהני הכא הדברים שבלב שכוונתו מהיום דלא שייך כו' דסותר לדיבור שבפה ונימא דשבפה קיים ולא שבלב דז"א דאם לא נימא הדיבור שבלב לא מהני כלל הדיבור שבפה דהוי תנאי סותר למעשה וכמ"ש (א"ש) ורק ע"י הדיבור שבלב מהני הדיבור שבפה ושפיר מהני כוונתו מהיום אם מתי והוי תנאי דמהיום אם מתי כיון שאינו סותר לדיבור שבפה כמ"ש:

וא"כ א"ש דכיון דאמרינן לענין זה הוי דברים שבלב דברים ואינה מגורשת רק במהיום אם מתי וא"כ אין הגירושין נגמרים ונעשים מיד שעדיין תלוי' בתנאי דאם מתי ובכה"ג כבר כתבנו דשפיר תוך כדי דיבור כדיבור אף בגירושין א"כ ממילא מהני שפיר התנאי דאם מתי מחמת חזרה כיון שסותר למעשה והוא תוך כ"ד ואף שכוונתו הי' מהיום מ"מ דברים שבלב אינם דברים היכא שסותר למה שבפה והכא שפיר סותר להדיבור שבפה דאם מתי משמע לאחר מיתה דאין לומר כמ"ש דלא הוי סותר כיון שהדיבור שבפה ודאי לא מהני מחמת תנאי ומעשה בדבר אחד זה אינו דהדיבור דאם מתי שפיר מהני מחמת החזרה כיון דהוא תוך כדי דיבור ואף דבגירושין לא מהני תוך כדי דיבור ולא מהני החזרה מ"מ היכא דאינו נגמר הדבר מהני חזרה תכ"ד. וא"כ אף אם נאמר דלא מהני חזרה מ"מ מהני משום תנאי רק דלא מהני דהתנאי סותר למעשה וא"כ כיון דלא מהני הדיבור דאם מתי ממילא מהני הדברים שבלב שהי' כוונתו מהיום כיון שאינו סותר מה שבפה דלא מהני וא"כ כיון שמהני כוונתו מהיום אם מתי לא נגמר הדבר מיד וכיון שלא נגמר ממילא מהני מטעם חזרה תוך כדי דיבור כיון דאף אי לא מהני לא נגמר הדבר מיד דכיון דלא מהני מהני הדברים שבלב וכיון שלא נגמר מהני החזרה תוך כדי דיבור וממילא לא מהני מה שהי' כוונתו מהיום אם מתי דהוי דברים שבלב שסותר מה שבפה כיון דאם מתי מהני מטעם חזרה תוך כ"ד ולכך מהני הדיבור דאם מתי מטעם חזרה והוי גט לאחר מיתה ולכך לא הוי גט וא"ש והבן:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית הפ"י הנ"ל שהקשה דמרישא לא מוכח די"ל שפיר זמנו ש"ש מוכיח ואעפ"כ הוי גט לאחר מיתה כמ"ש ולמ"ש א"ש דאם נימא דאף שכיוון מהיום אם מתי הוי גט לאחר מיתה ולא מהני ולכך לא הוי גט דז"א דא"כ קשה אדרבה דודאי הוי גט דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וסותר למעשה דא"ל כמ"ש דז"א דאף שכוונתו הי' מהיום לא מהני כדברי הפ"י ולא מהני החזרה דבגירושין תכ"ד לאו כדיבור ומחמת הדברים שבלב לא מהני א"כ לא מהני מחמת תנאי דהוא סותר למעשה כנ"ל ושפיר הוי גט ומוכח שפיר מרישא כנ"ל וא"ש:

ובזה יתישב מאי שהקשו הראשונים אהא דפריך הש"ס ם התם במהיום אם מתי כיון דלא נגמר עוד המיתה הא אין גט לאחר מיתה ומשני דהוי כאומר מעת שאני בעולם ע"ש והקשו איך נתיר מספק שמא לא הי' כוונתו מעת שאני בעולם ותירץ הר"ן ז"ל דלישנא דמהיום הכי משמע ע"ש. ולמ"ש מיושב מקושית הש"ס הוא בהיפך כיון דאף אם אמר מהיום ג"כ לא הוי גט משום אין גט לאחר מיתה א"כ אף בלא אמר מהיום ג"כ הוי גט דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד כמ"ש דהתנאי סותר למעשה דאי"ל כמ"ש כיון דגם במהיום אינו גט וממילא לא מהני הדברים שבלב ושפיר נגמר מיד וממילא לא מהני החזרה תוך כ"ד בגירושין והוי גט אף בלא מהיום וע"ז משני שפיר דהוי כאומר מעת שאני בעולם וא"כ במהיום מותרת ממ"נ אם כיוון מעת שאני בעולם ודאי מותרת ואי לא כיון כך א"כ ג"כ מותרת דלא מהני התנאי כלל דסותר למעשה אבל בלא מהיום אסור די"ל דכיוון מעת שאני בעולם דלפי האמת הוא כך [וקושית הפ"י לא הי' רק דלא מוכח מרישא די"ל כך ע"ש] וא"ש:

בגמ' ודילמא לאפוקי מדרבותינו כו' והקשה בס' פ"י אמאי לא הוכיח מרבותינו גופייהו דהתורה להנשא משום דזמנו של שטר מוכיח ומאי מהני נהי דהוי כמעכשיו מ"מ לא מהני מטעם אונס ומוכח דאין אונס בגיטין ע"ש:

ונראה לישב דהנה המהרש"א ז"ל הקשה איך אמרינן הכא זמנו של שטר מוכיח איך יש כאן הוכחה ממה שכתב זמן הלא הוצרך לכתוב דגט שאין בו זמן פסול לכתחילה להנשא ע"ש וכתב בס' הפלאה דאף דכל הטעם דגט שאין בו זמן פסול הוא כר"י משום בת אחותו ובזה גיטך אם מתי לא שייך זה כיון שאין הגט רק לאח"כ ודחה זה כיון דאיירי הכא שהתנאי הוא בע"פ ולא כתוב בגט עצמו א"כ עדיין שייך זה החשש בב"א ואף דעידי החתימה ודאי יודעים מהתנאי הנ"ל כיון שנמסר מיד וגם צריך להיות אותן עדים עצמם מ"מ יש לחוש שתביא הגט בלא עדי חתימה רק שיקיימו אותו עדים אחרים ולא נדע מהתנאי דאם מתי ולא נהרגה:

ונראה לישב דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דכל עדות שבשטר אינו מדברי תורה אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מהני דשאין עידי החתימה מעידין בע"פ בפנינו דמפיהם ולא מפי כתבם רק מדרבנן מהני ע"ש. והשיג עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ בכל גיטין וגירושין איך מהני כשאין עידי החתימה בפנינו ובש"ס משמע דמהני מדאורייתא והב"ש באה"ע כתב דבאמת בכל הגיטין בכה"ג הוא רק מדרבנן דאפקעינהו רבנן לקדושין ע"ש וכן כתב בפ"י גיטין פ' השולח דף ל"ו ע"ש. אך לכאורה אין טעם לדברים אלו דנימא ברוב גיטין שהפקיעו הקדושין למפרע וכתב באורים ותומים ח"מ ס' כ"ח ס"ק ט"ז דבאמת הכשרו של גט הוא מדאורייתא דוקא כשחתומים עליו עדים וזה צותה התורה שיהיו חתומים עליו עדים ולענין זה לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם שזה אינו לראי' רק הכשרו של גט ומהני הגט שפיר מן התורה והיא מגורשת מן הדין ואין לה עונש משמים כפנוי' גמורה אבל אם בא לפני הב"ד שיהי' העידי חתימה לראי' לעניןזה לא מהני מדאורייתא דמפיהם ולא מפי כתבם ואין סומכין על עדות זה להחזיקה בפנוי' מדאורייתא עד שיהי' העדים בפנינו ויעידו בע"פ רק דתקנת חכמים הי' לקבל העדות מפי כתב אף לענין לסמוך עליו וזה הוא באמת מחמת אפקעינהו לקדושין אם הוא שקר אבל הוא אמת שגירשה שפיר מגורשת מן התורה ע"ש באו"ת באורך:

והנה לפ"ז לכאורה קשה קושית התוס' דפ' השולח ל"ג דעדיין יכול לחפות על בת אחותו ויתן לה גט כנ"ל והיא תראה הגט לפני הב"ד כשלא יהי' עידי חתימה ותהי' מותרת מטעם אפקעינהו לקדושין דמדאורייתא אין סומכין על העדות לפני ב"ד רק מטעם אפקעינהו וממילא היא פנוי' למפרע דהכא לא שייך תירוץ התוס' דהיכא דמחפה עלי' כדין לא חששו כיון דבאמת פטורה דז"א דכיון שבאמת גירשה מהני הגט מן התורה ואינה פנוי' למפרע וחייבת מיתה רק דאין הב"ד סומכין ע"ז רק מחמת אפקעינהו א"כ יחפה עלי' שלא כדין וקשה כנ"ל. וצ"ל כמ"ש הפ' דכיון שזינתה קודם הגט לא הפקיעו ולא תיקנו חכמים בכה"ג ובאמת אין הב"ד סומכין על גט כזה בלא עידי חתימה בפנינו היכא שזינתה קודם ולא מהני הגט כלל ואין סומכין עליו דהוי מפי כתבם ע"ש:

אמנם לפ"ז קשה דהנה תוס' גיטין דף י"ז ד"ה משום הקשו איך שייך חשש דבת אחותו בגט שאין בו זמן הא מוקמינן לה בחזקת אשת איש שזינתה קודם הגט ונהרוג אותה ותירצו דהרי גרושה לפנינו ולא מהני החזקה דאף אי גירשה אח"כ מ"מ עכשיו היא ודאי מגורשת ע"ש. ולמ"ש קשה קושית תוס' הנ"ל דשפיר נהרוג אותה מטעם חזקה ודאי גירשה אחר שזינתה ואי"ל כתירוצם דז"א דכיון שאין העידי חתימה מעידים לפנינו בע"פ רק מדרבנן מהני ואם זינתה מקודם לא תיקנו כלל כנ"ל וא"כ מוקמינן לה אחזקה שזינתה מקודם וא"כ גם עכשיו עדיין אינה מגורשת דהוי מפי כתבם ואין סומכין עלי' כיון שזינתה מקודם וא"כ לא שייך החשש דב"א וכשר גט שאין בו זמן. אך י"ל כמ"ש הפ' דיש לחוש גם כשהעידי חתימה בפנינו שמא ישכחו זמן החתימה וא"כ א"ש דבכה"ג שפיר לא נהרוג אותה דהרי גרושה לפנינו כיון שהעדים מעידים ע"פ ודרישה וחקירה לא בעי כמ"ש הפ' די"ל אף מדאורייתא לא בעי. ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א ז"ל די"ל שפיר כתירוץ ס' הפלאה כיון דאמר גיטך אם מתי לא שייך החשש דב"א ואי"ל כמ"ש כיון שהתנאי בע"פ יש לחוש שלא יהי' העידי חתימה בפנינו דז"א דאם לא יהי' בפנינו ודאי נהרוג אותה כמ"ש. ולפ"ז מיושב קושיא הראשונה דהנה הטעם דיש אונס כתב בש"מ משום דלא שייך להפקיע הקדושין היכא דלא פשע וא"כ לרבותינו דסברו זמנו ש"ש מוכיח יקשה קושית מהרש"א ז"ל וצ"ל כנ"ל וממילא ע"כ דהפקיעו הקדושין היכא דלא פשע כנ"ל וממילא לא מוכח לרבנן דפליגי דאין אונס ולכך הוצרך להוכיח מרבנן וא"ש ואין להאריך: