כתובות ו ע"א

כתובות ו ע"א - Steinsaltz

Or, is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who ruled that one who is destructive in causing a wound on Shabbat is liable if he did so intentionally?

With regard to the halakha of engaging in intercourse with one’s virgin bride on Shabbat, it was stated that in the school of Rav they say: Rav permitted doing so and Shmuel prohibited doing so. In Neharde’a, where Shmuel lived, they say: Rav prohibited doing so and Shmuel permitted doing so. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic is: These are lenient with regard to themselves, and those are lenient with regard to themselves. Each attributes the lenient ruling to the local halakhic authority, whose ruling is binding in that locale.

The Gemara asks: And did Rav permit engaging in intercourse in those circumstances? But didn’t Rav Shimi bar Ḥizkiyya say in the name of Rav: In the case of this cloth stopper of a barrel [nazyata], it is prohibited to insert it tightly in the spout of the barrel on a Festival, because in the process liquid will be squeezed from the cloth, and squeezing liquids is prohibited on Shabbat and Festivals. Apparently, Rav prohibits even unintentional actions.

The Gemara answers: In the case of the barrel, even Rabbi Shimon concedes, as it is Abaye and Rava who both say: Rabbi Shimon concedes in the case of: Cut off its head and will it not die, i.e., a case that involves inevitable consequences like the decapitation of an animal, that the action is forbidden. Here, the liquid will inevitably be squeezed from the cloth.

The Gemara asks: But didn’t Rav Ḥiyya bar Ashi say that Rav said with regard to unintentional acts: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Rav Ḥanan bar Ami said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And Rav Ḥiyya bar Avin taught these rulings directly, without citing additional men who transmitted them. Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. How then did Rav permit intercourse with one’s virgin bride on Shabbat?

The Gemara answers: Actually, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. According to that version that said that the blood is pooled, he is destructive vis-à-vis the opening. According to that version that said that blood is flowing through blood vessels attached to the body, he is destructive in causing the wound, and Rabbi Yehuda concedes that it is permitted.

Rav Ḥisda raised an objection from a mishna (Nidda 64b). With regard to a young girl whose time to see the flow of menstrual blood has not arrived, as she has not yet reached puberty, and she married, Beit Shammai say: One gives her four nights during which she may engage in intercourse, as any blood is attributed to the ruptured hymen. Beit Hillel say: There is no limit. Rather, any blood she sees is attributed to the ruptured hymen until the wound heals.

If, however, her time to see the flow of menstrual blood has arrived, as she has reached the age of puberty, even if she has not yet menstruated, and she married, Beit Shammai say: One gives her the first night, during which the blood is attributed to the wound. Thereafter, the blood is presumed to be menstrual blood, and she is forbidden to her husband. Beit Hillel say: One gives her from Wednesday, the day designated for marriage of a virgin, until the conclusion of Shabbat, four nights. During that period, any blood is attributed to the wound, and she is permitted to her husband.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

או הלכה כרבי שמעון, שהמקלקל בחבורה חייב.

ולפי הצד הזה, אסור לבעול בתחילה בשבת, אם נפסוק בדבר שאינו מתכוין כרבי יהודה.

בבי, בבית מדרשו של רב, אמרי אנשי בית המדרש: רב שרי, ושמואל אסר.

ואילו בנהרדעא, במקומו של שמואל, אמרי: רב אסר, ושמואל שרי

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך, כדי לדעת מי הם הסוברים שרב התיר ושמואל אסר, ומי הם הסוברים להיפך -

אלו מקילין לעצמן, ואלו מקילין לעצמן

והיינו, שאנשי בית מדרשו של רב, ההולכים בשיטתו, סוברים שרב הוא המתיר ושמואל הוא האוסר. ואילו אנשי נהרדעא, שהיא מקומו של שמואל, סוברים ששמואל הוא המתיר ורב הוא האוסר, והם הולכים לקולא, בשיטת שמואל רבם.

ותמהה הגמרא לשיטת בית מדרשו של רב, הסוברים שרב הוא המתיר:

וכי רב שרי, התיר לבעול בתחילה בשבת?

והרי לכאורה כל ההיתר בנוי על שני יסודות: האחד, שהבועל אינו מתכוין להוצאת הדם. והשני, ש"דבר שאינו מתכוין" מותר.

ואילו אנו מוצאים שרב סובר כרבי יהודה, ש"דבר שאינו מתכוין אסור", שהרי -

והאמר רב שימי בר חזקיה, משמיה דרב: האי מסוכריא דנזייתא, פקק העשוי מבלאי בגדים, שסותמים בו את הנקב של גיגית שכר - אסור להדוקה ביומא טבא!

אין להדק את הפקק בתוך הנקב, כיון שהפקק הזה, העשוי מבלאי בגדים, ספוג בו שכר, ואם יהדק את הפקק בנקב, ייסחט ממנו השכר, ואסור לסחוט ביום טוב [וכל שכן בשבת].

ומוכח, שאף על גב שאינו מתכוין לסחיטה, אסר רב להדק את הפקק.

ומוכח, שרב סובר כרבי יהודה בדבר שאינו מתכוין, שאסור. וכם כן, האיך יתכן לומר שרב התיר לבעול בתחילה בשבת!?

ומתרצת הגמרא: לעולם סבר רב כרבי שמעון, שדבר שאינו מתכוין מותר, ולכן הוא התיר לבעול בתחילה בשבת.

אלא שבההוא, בסחיטת הפקק בלי כונת סחיטה - אפילו רבי שמעון מודה שאסור, היות ובודאי ייסחט השכר מהפקק.

דאביי ורבא, דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות", שחייב עליו, גם אם לא התכוון לעשותו. ^[1]

אך עדיין מקשה הגמרא, לפי שאי אפשר לתרץ שרב סובר הלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין, שהרי מצאנו כי רב סובר שהלכה כרבי יהודה - והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה בדבר שאינו מתכוין כרבי יהודה.

ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון.

ואילו רב חייא בר אבין מתני לה, שנה את מחלוקת רב ושמואל כשלעצמה, ב"לא גברי", והיינו, שלא ציין שמות אמוראים האומרים זאת בשם רב ובשם שמואל, אלא אמר זאת ישירות בשמם -

רב אמר: הלכה כרבי יהודה. ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון!

ולכן חוזרת בה הגמרא מההנחה שרב סובר כרבי שמעון, ומתרצת תירוץ אחר -

לעולם, רב - כרבי יהודה סבירא ליה,, שדבר שאינו מתכוין אסור.

וכך יש להסביר את היתרו של רב לבעול בתחילה בשבת - להך לישנא, לפי המהלך הראשון לעיל, דאמר "דם מיפקד פקיד", וכל הנידון באיסור הבעילה בשבת הוא רק מצד בנין הפתח -

יש לתרץ, שסבר רב, שהבועל את הבתולה אינו מתקן את הפתח, אלא מקלקל הוא אצל הפתח. לפי שאשה בתולה חשובה מאשה בעולה, והמקלקל במלאכת בנין אינו חייב.

ואילו להך לישנא, לפי המהלך השני, דאמר "דם חבורי מיחבר", ויש איסור חבלה בהוצאתו, על אף שאינו מתכוין להוצאת הדם -

יש לתרץ, שסבר רב, היות ו"מקלקל בחבורה" הוא, שהוצאת הדם קילקול היא לו, הרי הלכה כרבי יהודה במקלקל בחבורה, שדינו כשאר המקלקלים, והוא פטור.

מתיב רב חסדא על הסוברים שאין לבעול בתחילה בשבת, ^[2] מהמשנה במסכת נדה [סד בא]:

א. אשה נטמאת בטומאת נדה כאשר היא רואה דם שיוצא מן מקור דמיה [מהרחם].

ב. בתולה שנבעלה וראתה דם בתולים, אינה נטמאת בטומאת נדה מן התורה, לפי שאין זה דם היוצא מן מקור דמיה, אלא הוא "דם מכה", היוצא כתוצאה מביתוק הבתולים.

ג. מדין המשנה אין דם בתולים אוסר אותה כלל, אלא שחזרו רבותינו, ונמנו וגזרו גם על דם בתולים שיטמא אותה, ולכן החתן בועל בעילת מצוה ופורש, ותהיה אסורה לו עד שתטבול ותטהר כדין נדה [מסכת נדה סה ב].

ד. כיון שמדין המשנה אין דם הבתולים אוסר כלל, נחלקו בית שמאי ובית הלל עד מתי נחשבים הדמים שרואה האשה בבעילותיה הראשונות כדם בתולים, הבאים מהמכה שנוצרה בשעת ביתוק הבתולים, ואין לחוש שמא הוא דם נדה היוצא מן הרחם.

ה. במסכת נדה מתבאר כי מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל היא בארבעה פרקי הזמן של אשה בענין ראיית הדם.

ושני פרקי הזמן הראשונים מבוארים כאן.

פרק הזמן הראשון הוא -

תינוקת, כל קטנה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד נקראית לענין זה "תינוקת", שלא הגיע זמנה לראות דם נדה, כי באופן רגיל אין הקטנות רואות דם נדה לפני שמלאו להם שתים עשרה שנה ויום אחד, ונשאת -

בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות לשמש, על אף שממשיכה לראות דם, כיון שבמשך ארבעת הלילות הראשונים יש לתלות שעדיין לא התרפאה המכה, והדם הוא דם בתולים, ולא דם נדה הבא מן הרחם.

ובית הלל אומרים: מותר להמשיך ולשמש עמה [כיון שהיא קטנה שלא הגיע זמנה לראות] ואפשר לתלות את הדם בדם בתולים - עד שתחיה תתרפא המכה.

והיינו, עד שתהיה פעם אחת שתשמש בה ולא תראה בה דם, שאז יש הוכחה שהתרפאה המכה, ולכן הדם שתראה בבעילה לאחר מכן הוא דם נדה.

ופרק הזמן השני שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל הוא:

הגיע זמנה לראות, שהיא בגיל הנערות, שראוי לה לראות בו דם נדות, אך עדיין לא ראתה דם נדה בהיותה בבית אביה, ונשאת -

בית שמאי אומרים: נותנין לה את כל הלילה הראשון, וכל דם שתראה בכל בעילותיה בלילה הזה יש לתלות אותו בדם בתולים, ותו לא!

ואילו בית הלל אומרים: יש להחשיב את דמה כדם בתולים, עד מוצאי שבת, ועד בכלל.

ונמצא, שיכולה היא לשמש למרות שהיא רואה דם, החל מאור ליום חמישי ועד למוצאי שבת - ארבעה לילות.

הערות

^[1] "פסיק רישיה ולא ימות" נאמר כמשל, למצב שבו עושה אדם מעשה אחד שיש בו שתי פעולות, ובמעשהו הוא מתכוין רק לאחת מהן, אך ודאי שיעשה גם את הדבר השני. כגון החותך ראשו של אדם ["פסיק רישיה"], שיש במעשהו שתי פעולות, חיתוך הראש והריגת האדם, והוא "מתכוין" רק לחתוך את ראשו אך לא להמיתו. והיות שחיתוך הראש אינו יכול להעשות בלי המתת האדם, הכל מודים בו שאין ההמתה נחשבת ל"דבר שאינו מתכוין". אלא הוא חייב על ההמתה של האדם מדין רוצח, כאילו התכוין להריגתו. וגם מי שמהדק את הפקק הלח בתוך הנקב, הרי הוא בגדר של "פסיק רישיה ולא ימות" לגבי סחיטת השכר מהפקק. שהרי לא יתכן לתקוע את הפקק הלח בנקב מבלי שיסחט השכר מתוכו. אך הבועל את הבתולה בשבת, אין זה דבר מוחלט שייצא הדם, וכפי שיבואר להלן. דוגמא זו של חיתוך הראש של אדם בלי כונה להורגו, מביא הערוך בערך "פסק", ומבאר, שאדם החותך ראשו של אדם ואומר שעושה זאת מפני שהוא צריך לדם ואינו מתכוין להורגו, מונח במעשהו כונת הריגה, וניחא לו בהריגתו. ולפי הדוגמא הזאת אומר הערוך, ש"פסיק רישיה" במקום שלא ניחא לו בדבר השני, מותר לעשותו בשבת. והיא שיטת הערוך, המובאת בתוס' כאן ובמקומות רבים בש"ס. אך הרמב"ם בתחילת הלכות שבת כתב דוגמא ל"פסיק רישיה" באדם החותך ראש של עוף שלא בכונה להורגו, אלא כדי לצחק בו את הקטן, שודאי ימות העוף. ולפי הדוגמא הזאת של הרמב"ם אכן יש צורך בנטילת הראש של העוף כדי לצחק בו את הקטן, וכל משמעות הפסיק רישיה היא בכך שודאי יעשה את מעשה ההריגה, אך לא צריך להגיע לכך שניחא לו בהריגתו [אך עיין בחידושי רבינו חיים הלוי בהלכות שבת, שהעמיד את הרמב"ם בשיטת הערוך].

^[2] הריטב"א כתב שהכוונה היא לשמואל אך בלשונות רש"י לקמן מתבאר שהוא לא קבע שהקושיות הן לפי שמואל בדוקא.

או הלכה כשיטת ר' שמעון, שהמקלקל בחבורה חייב אם הוא עושה זאת מתוך כוונה תחילה.

איתמר [נאמר] לגבי פסק ההלכה בבעיה זו: בבי [בבית מדרשו] של רב אמרי [היו אומרים] כי רב שרי [התיר] ושמואל אסר. בנהרדעא, עירו של שמואל, אמרי [אומרים], מוסרים את ההלכה להיפך: רב אסר ושמואל שרי [התיר]. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך (הסימן לכך) לזכור את השיטות ומוסריהן: שאלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן. שהצד השווה בשיטות אלה הוא שבכל מקום אומרים שהרב שהוא רבם (וכשיטתו הם נוהגים), הוא זה שהתיר.

לעצם הענין שואלים: והאם רב שרי [התיר] בענין זה? והאמר [והרי אמר] רב שימי בר חזקיה משמיה [משמו] של רב: האי מסוכריא דנזייתא [אותו פקק העשוי מסמרטוטים ששמים בנקב חבית יין] — אסור להדוקה ביומא טבא [להדק אותו ביום טוב], כי תוך כדי ההידוק נסחט המשקה מתוך האריג, וסחיטה אסורה בשבת וביום טוב. משמע מכאן שאפילו בדבר שאין מתכוון אוסר רב!

ומשיבים: מכאן אין קושיה, שכן בענין ההוא של החבית, אפילו ר' שמעון מודה, שאביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, כאשר הדבר הוא תוצאה הכרחית מן המעשה, כפי שהכרחי הוא שבעל חיים מת כאשר כורתים את ראשו, והעושה כן אינו יכול לומר שלא התכוון לכך. ולא התיר ר' שמעון בדבר שאינו מתכוון, אלא כאשר התוצאה שלא התכוון לה אינה הכרחית, ואילו כאן — בהכרח תהיה סחיטה כתוצאה מההידוק.

וחוזרים ומקשים: והא [והרי] אמר רב חייא בר אשי אמר רב במפורש: הלכה כר' יהודה במלאכה שאינו מתכוון לה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כר' שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה [היה שונה את ההלכות הללו] בלא גברי [שמות האנשים] שמסרו אותן, אלא במישרין, רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון. ואם כן ברור שפסק רב כשיטת ר' יהודה. ואם כן כיצד התיר לבעול בתחילה בשבת?

ומסבירים: לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה [הוא סבור], אלא להך לישנא דאמר [לאותה לשון, שיטה, שאמרנו] שדם מיפקד פקיד [פקוד, צבור הוא], והחשש הוא רק בגלל עשיית פתח, צריך לומר שהוא סבור שמקלקל הוא אצל הפתח, ובזה אפילו ר' יהודה מתיר. ולהך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמרנו] שהדם חבורי מיחבר [מחובר], צריכים לומר שלדעתו מקלקל בחבורה הוא, ואף בזה ר' יהודה מתיר.

מתיב [מקשה] רב חסדא: וכי יש מקום לאסור ביאת בתולה בשבת? והלא שנינו: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דם נידה ונשאת, בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות, שאם היא נבעלת ורואה דם במשך ארבעת הלילות הראשונים, קובעים שהדם הזה הוא דם הבתולים ומותרת לבעלה, ובית הלל אומרים: אין לכך קצבה, אלא עד שתחיה המכה (יבריא הפצע) של הבתולים, גם אם נמשך הדבר זמן רב.

ואם הגיע זמנה לראות כבר דם נידה, שהיא כבר נערה, אף על פי שלא ראתה עדיין ונשאת, בית שמאי אומרים: נותנין לה רק לילה הראשון, שמניחים שהדם שהיא רואה בלילה זה הוא דם בתולים, ובשאר הימים חוששים שמא דם נידה הוא, ואסור. ובית הלל אומרים: נותנים לה זמן מיום רביעי, שהוא היום שנקבע כזמן מיועד לחתונת בתולה, עד מוצאי שבת, שהם ארבעה לילות. שבכל הלילות האלו מותרת לבעלה, ומניחים שהדם שרואה בימים אלו הוא דם בתולים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or, is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who ruled that one who is destructive in causing a wound on Shabbat is liable if he did so intentionally?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האי מסוכריא דנזיאתה אסור להדוקא ביומא טבא. פירש רש"י ז"ל: סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים, אסור להדוקה משום סחיטה, ואמרינן, בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והרב רבי נתן בעל הערוך ז"ל (ערך סבר ה, הובא בתוד"ה האי) כתב, דלא אמרינן פסיק רישיה ולא ימות אלא בדאית ליה הנאה מינה, וכדמוכח בסוכה (לג, ב), דאמרינן התם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אלעזר ברבי שמעון מתיר. ואקשינן, והא קא מתקן מנא, סבר לה כאבוה, דאמר, דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחרת, אלמא בדאית ליה הנאה מיניה אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא שרי לרבי שמעון.
ועוד, דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לד, ב), תניא ר' יהודה אומר, עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך המים בשביל שתפיג צינתן, ומקשינן, והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר. אלמא אע"ג דעל כרחין מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מיניה. ועוד, דאמרינן בשבת פרק הבונה (שבת קג, א) המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת ואם ליפותן כל שהוא, ואקשינן, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והאי על כרחיה מיפה הוא, ופרקינן, לא צריכה דעביד בארעא דלא דיליה. כלומר, דאינו נהנה ממנו, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דבר שאין מתכוין מיקרי.
ועוד, דאמרינן (כלאים פ"ט מ"ה; שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא, דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוין לו ואין נהנה ממנו, דאינו צריך לו, אלמא, כל מלאכה שאינו נהנה ממנו ואינו מתכוין לה, אף על פי שהוא כפסיק רישיה ולא ימות, פטור ומותר לרבי שמעון.
ופירש הוא ז"ל: דההיא מסוכריא דנזייאתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי, דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה ולא ימות, ונהנה ממנו, אף על פי שאינו מתכוין לכך הרי הוא נהנה, ואסור. וכן פירש ר"ח ז"ל. והויא לה כאותה שאמרו בפרק דרבי אליעזר דתולין (שבת קמא, א), לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה.
ורבינו יצחק ז"ל (עי' תוד"ה האי, שבת מא, ב, תוד"ה מיחם, וריטב"א כאן בשם ר"י) פירש כרש"י ז"ל, ואמר: דאף על גב דפסיק רישיה ולא ימות בדלית ליה הנאה מיניה שרי, הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסור, כיון דפסיק רישיה הוא. והא דמשני בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכא דעביד בארעא דלא דיליה, לפטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא.
והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל (שבת קמג, א) ס, אם יש לו בית אחיזה מקנחין, כלומר, משום דנסחט הוא על כרחיה, ומוקמינן לה בגמרא אפילו לרבי שמעון, דפסיק רישיה ולא ימות הוא. וזו אינה ראיה, דוודאי הוא נהנה במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה, מדתנן (שם קז, ב) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור, ודוקא משום צערא דגופא דאמרינן בפרק האורג (שבת קז, א) מ דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, אלמא, אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא. וההיא דפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) דשרי ר' אלעזר ב"ר שמעון למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי, היינו טעמא, לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן, דמיחזי כמתקן מנא, לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי, דאינו נהנה בתיקון זה, שרי.
והא דאמרינן בזבחים בשלהי כל התדיר (זבחים צא, ב) כל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים, ומקשינן והא קא מכבה, ומוקי לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, דאי אפשר לזלף שלא יכבה, איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא. וההוא דמוכרי כסות, לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר, דרך הנאה שיהנה ממנו. וההיא דיומא, במסקנא משום דלא הגיעו לצירוף וליתא, [והיינו] לאוקמא אליבא דר' יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו כשהגיעו לצירוף שרי כל שאינו מתכוין, וכדמוכח נמי בפרק כירה (שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו, דאקשינן והלא מצרף, ופרקינן הא מני רבי שמעון היא, ולא שני בשלא הגיע לצירוף, דאלמא לרבי שמעון כל שאינו מתכוין מותר.
ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא, דחאה רבי הרב (הרמב"ן) נ"ר דלאו משום צערא דגופא התירו, דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער, אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סממנין, וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא היינו טעמא, לפי שאינו מתכוין לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה, ומההיא טעמא ממש דאמרן, דכל שאינו נהנה ואינו מתכוין אפילו בפסיק רישיה שרי.
ורבינו תם ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין, דבחבית של מים, בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין, מצידה שרי דלאבוד אזיל, מלמעלה אסיר דלאו לאבוד אזיל, וטעמא דמילתא, משום דתרי גווני סחיטה הן, חדא, להוציא משקין המובלעין בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים, והא כיון דלאבוד קא עביד מותר, דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת לליבוני מנא, ולא קפידא משקין המובלעין כלל, וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים, שאין ליבון בשאר משקין, משום דיין ושמן אינן בני ליבון ואדרבה מלכלכין הן את הבגד.
והביא ראיה, מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (שבת קלט, ב), מותר לסנן את היין בסודרין, ואי אמרת אית ביה משום ליבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי. ובכי הא גוונא אתיא התם בפרק אלול קשרים (שם קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגעו באמת המים, היכי ליעביד, ליקף קא מרבה בהליכה, ליעבור בתוכה מאני במיא ואתי ליה סחיטה, אלמא, כל האי גוונא גזרינן ביה משום סחיטה. ובמסכת ביצה (יח, א) אמרינן, מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין, משום דליכא סחיטה ביין הוא.
הא דלא פריך נמי דשמואל אדשמואל, משום דלדידיה לא קשיא, אלא אליבא דבי רב דלא בקיאין במילי דשמואל, אבל אליבא דנהרדעי דתלמידי דשמואל הוו ובקיאין במילי לא קשיא כלל. ובמסקנא נמי לא תיקשי כלל לא לרב ולא לשמואל.

לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה. להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח, כלומר, ולדם הוא צריך. ולהך לישנא דאמרת דם חיבור מיחבר מקלקל בחבורה הוא, כלומר, ולהנאת עצמו הוא צריך.

בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר ופרכינן ורב שרי דס"ד דטעמא דאסר רב היינו משום דקי"ל דבר שאינו מתכוון מותר והכא דבר שאינו מתכוון הוא:

האמר רב מסוכריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא פירש"י סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך נקב וסתמי' להדוקא בבלאי בגדים אסור להדק ומשום סחיטה עכ"ל. פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין נסחט ואינו הולך לאיבוד א"נ שהנקב הוא מן הצד ומניחין תחת הגיגית לקבל דבר הנסחט דהשתא אינו משום סחיטה והיינו דאמר התם מותר לסנן היין בסוכרין ולא חיישינן שמא יבא לידי סחיטה כדחיישינן הכא במאי דמנח סוכרא אפומא דכובא וטעמיה דמלתיה דסוחט חייב או משום מפרק שהיא תולדה דדש או משום ליבון או משום צובע ואלו הכא בההיא כובא וודאי דמסנן יין בסוכריא ליכא משום מלבין ולא משום צובע אדרבה היין מלכלך את הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסור דרבנן וכי גזור רבנן הני מילי היכא דצריך למשקה או דניחא ליה בגוויה אבל היכא דאזיל לאיבוד לא גזרו ביה רבנן ומיהו אומר ר"י שלא הורה ר"ש בשום פסיק רישיה ולא ימות אלא דניחא ליה ואית ליה הנאה מיניה וכדאמרינן פרק הבונה התולש עשבים בשבת אם חפר קרקע כל שהו ואם לאכילה במלא פינא ופרכינן דלאכילה נמי הא קא מתקן ארעא ממילא ופסיק רישיה ולא ימות הוא ומהדרי' כגון דעבד בארעיה דלאו דיליה ועוד הובא על זה ראיות אחרות ואע"פ שיש חולקין עליו ודוחין ראיותיו מכ"מ טעמא קמא עיקר דכל דאזול לאבוד בלבד נסחט שאין גדולי קרקע אין בו משום סחיטה כלל מדרבנן לכך יש לפרש פירושו על דרך שכתבנו. והרב בעל הערוך פי' מסוכרא דנזייתא מגופית החביות שמהדקין אותה וכי מהדק לה שפיר משוה לה דופן ואסור משום בונה והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות וכההיא דאמר במס' שבת גבי אבן שכך בונה:

לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להאי לישנא קמא דאמר דם מיפקד פקיד ולהך לישנא דאמר דם חבורי מחבר איכא למידק קשיא דרב אדרב ולשמואל אשמואל לא קשיא והא אסר שמואל אליבא דבי רב משום דאינהו לא בקיאי ובמילי דשמואל למאי דמפרקין דרב מפרק נמי בשמואל דלהאי לישנא דאמר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך דאפ"ת מקלקל בחבורה הוא קסבר רבי שמעון מקלקל בחבורה חייב:

מתיב רב חסדא תינוקות וקושיין למאן דאסר אפילו לרבי שמעון דהיינו שמואל אליביה דבי רב דאלו לרב אליבא דנהרדעא ליכא למיפרך דאיהו אמר לך אנא דאמרי אליבא דר' יודא דאסר דבר שאינו מתכווין ומתני' דתנוקות כר"ש דשרי וכן פריך מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת פירש אע"ג שלא שייך למיתני התם דם בתולים ד' לילות או עד שתחיה המכה אלא למי שבעל אדלקמן סמיך דדייק לה מיתורא דמתני' דקתני לישנא יתירה עד מוצאי שבת ארבע לילות קתני ובפירש"י דאי לא אתיא אלא לאשמועי' התם דם בתולים אמאי נקט עד מוצאי שבת ליתני נותנין לה ד' לילות לדם טוהר אלא על כרחך לישנא יתירה משום בעילת שבת ומילתא אגב אורחא קמ"ל שנותנין לה היתר בעילה לכתחילה:

הא עד מוצאי שבת לבעול לכתחלה ומתחלה ואילך משלימין לו ד' לילות לדם טוהר וזה ברור וא"צ לפנים ודחינן דדלמא האי יתורא לא אתיא לאשמועינן דשרי לבעול בתחלה בשבת אלא אע"ג דלא בעיל בליל ד' דשרי לבעול בעילה שניה בשבת ואע"ג שהיה פורץ פרצה דחוקה וכדשמואל והקשו בתוספות דהכא מדמיי' בעילה שניה לפרצה דחוקה כדשמואל ואלו במסכת נידה פרק תינוקות מדמיין לה לביאה ראשונה ותרצו דהתם לפום לישנא דדם מיפקד פקיד והכא לפום לישנא דדם חבורי מחבר עוד הקשו מאי פרכי' לעיל מיתורא דמתניתין דלהכי קחני תרתי לא לאשמועינן שאם שמשה ימים לא הפסידה לילות וזימנין דפריך תלמודא סתמא אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא וכדפרכינן במס' קדושין לא קנה ואנן דקי"ל דקנה:

מגופה של בגד הנתונה על פי חבית ונקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיתא אסור להדקה ביום טוב שהרי יש כאן סחיטה שהיין יוצא על ידה ואע"פ שאינו מתכוין לכך מכל מקום פסיק רישיה הוא ומכל מקום התירו הגאונים בענין זה כל זמן שהיין הנסחט הולך לאבוד מפני שדעתם שסחיטת יין ושמן ושכר ופירות אין איסורן מתורת כבוס ולבון אלא מתורת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה מוציא היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה ממנו וכל שהולך לאבוד אינו כעין דישה ונמצא שהברזות שלנו שהם של נעורת אין בהם משום סחיטה אחר שהנסחט מהם הולך לאבוד וכן כשסתם בעץ אע"פ שכרך בגד על העץ מותר ויש בדין סחיטה איסור אחר משום ליבון והיא בבגד השרוי במים וכבר ביארנו הענין על מתכנתו ברביעי של ביצה ויש מגלגלין בשמועה זו הרבה דברים בדין דבר שאין מתכוין ובפסיק רישיה וכבר ביארנום במסכת שבת:

הבועל את הבתולה דין התלמוד בה שתולין בדם בתולים שהוא דם טוהר בלא הגיע זמנה לראות ר"ל קודם שיגיעו ימי נערותה עד שתחיה המכה והוא שתשמש בלא דם ואפילו ראתה כבר בבית אביה ובהגיע זמנה ר"ל שהגיעו ימי הנעורים ארבעה לילות אם לא ראתה כבר ואם ראתה כבר כל הלילה ובבוגרת אם לא ראתה כל הלילה ואם ראתה בועל בעילת מצוה ופורש ומכל מקום התבאר באחרון של נדה שרבותינו חזרו ונמנו שאף בתינוקת שלא הגיע זמנה יהא בועל בעילת מצוה ופורש ואפילו לא ראתה דם כלל בביאתה צריך לפרוש הואיל ורוב נשים יש להם דם בתולים שמא אף זו ראתה דם טפה כחרדל ואבד או שחפתו שכבת זרע וכן אין תולין בהטיה מצד שאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם שאין הדבר מצוי ואף בבוגרת כן ואע"פ שאין טענת בתולים מפני שבתוליה כלים בתוך מעיה כמו שהתבאר בתלמוד המערב שבמסכת יבמות מכל מקום הואיל ומקצת בוגרות יש להם לא חלקו בהן ומכל מקום פורש שאמרנו לא כפורש מן הנדה ודאית שיהא צריך להמתין עד שימות מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו שהרי מן הדין דמיה טהורין אלא גומר ביאתו לגמרי ופורש בלא שום פקפוק והוא שאמרו שם אלא מעתה לרבותינו בעל נפש לא יגמור ביאתו והשיבו אם כן לבו נוקפו ופורש ר"ל אף קודם השרת בתולים וגדולי המפרשים החמירו בזו ואין דבריהם נראין:

האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ואפילו ר"ש מודה בהא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות. פי' המורה סתימת נקב גיגית שמוציאים ממנו השכר וסותמים אותו בבלאי בגדים אסור להדוקה משום סחיטה. ואינו נראה כלל שמה שמשימים בנקב שמוציא ממנו מים או יין בלאי בגדים אין בו משום סחיטה שאינו מוכנין לא ללבנם ולא לקבל ממנו משקה ולאיבוד אזיל א"כ אמאי ליתסר. ור' נתן בעל הערוך פי' משום ר"ח ז"ל מטלית שמשימים על הגיגית לסתום פי' (ומפרקת) [ומהדקה] המטלית שם וזהו פתרון יפה. דודאי באותו המטלית קפיד אם תשרה. ומה שסוחט ממנו אסור משום מלבן שדומה לסוחט בגדים שרויים. וזה שאנו משימין בברזא של חביות מתיר ר' נתן בפירוש מפני שהולך לאיבוד:

או הלכה כר"ש. ואם תאמר הך בעילה בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון שריא והיכי מצי למנקט חומרי דתרווייהו והתניא מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך. יש לומר ה"מ כשחומרא זו סותרת זו כגון ההיא דכמה חסרון בשדרה שמחמיר לענין טומאה כב"ש דאמרי שתי חוליות דאי לא חסרה אלא חוליא אחת נטמא באהל ומחמיר בטרפה כב"ה דבחוליא אחת טרפה דחשיב חסרון והרי חומרות אלו סותרות זו את זו אבל דבר שאין מתכוון ומקלקל בחבורה שני ענינים הם ואינם תלוין זה בזה ובידינו לפסוק בחדא כר' יהודה ובחדא כר"ש וכן ההיא דמקשינן בפרק אלו טרפות האי תורא בין לרב בין לשמואל שרי וחומרות דסתרן אהדדי. ודוק:
והקשה הראב"ד ז"ל אהא (כיון) דמספקא לן אי הלכה כר' יהודה באין מתכוון וכר"ש במקלקל בחבורה מהא דגרסינן בפרק אלו הנחנקין [פד ב'] והרי שבת דשגגת סקילה ותנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואי מספקא לן אי הלכה כר' יהודה וכר"ש בחדא הרי אתה מוצא כאן שגגת סקילה וליתא דהתם לתרוצי מתני' אתינן ומסתמא סתם מתני' כחד תנא. שיטה ישנה:

האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה וכו'. פירש רש"י ז"ל וכן בערוך בערך סכר בחד לישנא דאסור משום סחיטה וקשה לר"ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקין דאסור דבכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון אלא דוקא במים והביא ראיה מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כדגזרינן גבי מים כדאמרינן וכו' (וכן כתב) כמו שכתבו התוספות ויש מפרשים דאסור משום מפרק כמו סחיטת זיתים וענבים ואין להקשות דהא תנן מסננין את היין בסודרין ולא גזרינן משום מפרק דהיכן מצינו בשום מקום שגזרו עד שנגזור אנן דבשלמא לפירוש רש"י ז"ל דאסור משום סחיטה איכא לאקשויי דהא מצינו לגבי מים בכמה דוכתי דגזרו משום סחיטה אבל מפרק ביין לא מצינו שגזרו בשום מקום עד שנקשה דנגזור הכא ובקונטריסין מצאתי וז"ל וקשה אם כן אמאי מסננין את היין בסודרין והאיכא למיחש שמא יסחוט והיה אסור משום מפרק וי"ל כיון שסינן את היין בעבור שנשאר בבגד שהוא דבר מועט אין לחוש משום סחיטה אבל כשהבגד הוא מתלבן יש לחוש משום סחיטה אף על פי שהוא דבר מועט ע"כ. ובמ"ש אין אנו צריכים לכל זה ומיהו ק"ל לר"ת דליכא נמי משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אף על גב דהוי פסיק רישיה וכו' וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואף על גב דמשצ"ל אסור לר"ש הכא דלא ניחא ליה כלל שרי טפי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר דליכא דר"ש מזלפין וכו' ועוד מייתי ראיה מפרק לולב הגזול [סוכה לג ב'] דקאמר ראב"ש ממעטים בי"ט פירוש ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא הוא ומוקי ליה במתכוון לאכילה וסבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא ונראה לר"י דלא קשה וכו' ככתוב בתוספות ומצינו למימר נמי דאסור משום מפרק ואף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וההוא דמתיר ר"ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה ומיהו יש לחלק דההיא דמזלפין גופא זלוף עצמו הויא מצוה אבל גבי הושענא כשממעט הענבים אינו אלא תיקון המצוה ואין המיעוט עצמו מצוה ונראה לר"י לפרש דה"פ והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך וכו' ככתוב בתוספות ורש"י ז"ל התם בפ' לולב הגזול לא פירש לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כי משני דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי דפריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' אלא הקושיא דמעיקרא קאי לתרוצי דפריך (דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי) והא מתקן מנא ומשני דאית ליה הושענא אחריתי ולא הויא מתקן כלל דוק ותשכח שם ומעתה אין מכאן ראיה לבעל הערוך כלל ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים המפיס מורסא וכו' ככתוב בתוספות דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוון נמי חייב והקשו בקונטריסין על זה נימא דניחא ליה מן הפה ולעולם פטור וטעמא דפטור משום צערא ותירצו דאי ניחא ליה מן הפה כיון דלפי שעה הוא צריך המלאכה כדי להוציא הליחה מיד אם כן הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה וחייב דלא דמי לחופר גומא דהוי מצ"ל דהתם אף על פי שאינו צריך הגומא עכשיו לאחר זמן הוא צריך אותה כדי שלא יתלכלך והוי משצ"ל אבל זה צריך הוא המלאכה כדי שיוציא הליחה מיד לפי שעה ואי הוה ניחא ליה היה חייב אפילו כי לא מכוון נמי ומשום צערא אין לפוטרו ע"כ. אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית כבשין שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל ואין צריך למים היוצאים והשתא אף על גב דאין צריך היה לכתוב אסור וכתבו בקונטריסין דאף על גב דאיכא תרתי משצ"ל ופסיק רישיה דלא ניחא ליה ומ"מ קשה קצת:
עוד כתבו בקונטריסין וז"ל וקשה לפי' ר"ת ז"ל שהקשה על פי' רש"י ז"ל והא לא פי' מסוכרייתא דנזייתא אמאי אסור ואם כן תיקשי לרב אדרב דגבי מסוכרייתא דנזייתא קאמר רב דאסור והכא בפרק חבית קאמר פטור ומותר וי"ל שר"ת יפרש דהוי פסיק רישיה דניחא ליה קצת דאף על גב דהנסחט הולך לאיבוד מ"מ קצת ניחא ליה לפי שהוא מלבן קצת ומ"ה אסור. ע"כ:
ואומר ר"י שמצינו למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהן כמו אוכלא דאפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפילו למימיהן פטור אבל אסור:
וכתב בגליון תוספות וז"ל אבל תימא הוא לומר שיחלוק רב על סברת התלמוד דקאמר התם למימיהן חייב חטאת לגופו פטור ומותר אף על גב דהוי משקה שרי לגופן דמסתמא רב לא פליג עליה אלא במאי דקאמר למימיהן חייב חטאת. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא פרש"י ז"ל נקב שבצד החבית ואסור משום סחיטה ואחרים פירשו מגופה שבדופן החבית שעושין מעץ ולהדקיה הוא דאסור דבטיל ליה ומשוי ליה דופן כי ההיא דאמרינן בפרק כל הכלים גבי אבן שבקירויא כגון דהדקיה שויא דופן לקירויא ואע"ג דאיהו לא מכוון להכי מודה ר"ש בפסיק רישיה כו'. אבל נקב שבצד החבית שרי ואף על גב דאיכא סחיטה כיון דלא ניחא ליה בהכי אף על גב דפסיק רישיה בכי הא לא מודה ר"ש שכך מצאו לרבי נתן בעל הערוך ז"ל ומייתי ראיה מהא דאמרינן במסכת סוכה ואסור למעטן בי"ט ראב"ש מתיר ואוקימנא דסבר לה כאבוה דדבר שאין מתכוון מותר ומקשי עליה פסיק רישיה וכו' ופריק כגון דאית ליה הושענא אחריתי דכיון דאית ליה הושענא אחריתא הוה ליה שאינו מתכוון ושרי ואמאי שרי הא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' אלא ש"מ כיון דלא ניחא ליה דאית ליה הושענא אחריתי הוה ליה שאינו מתכוון ושרי דמלאכת שבת מסורה ללב שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמסכת שבת פרק הבונה [שבת קג א'] נמי אמרינן המלקט עצים מתוך שדהו אם לייפות בכל שהוא ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה אלמא כיון דלא מכוון כלל דהא לא ניחא ליה אף על גב דהוא פסיק רישיה וכו' דבר שאין מתכוון מיקרי ובפרק כל כתבי דשקיל ליה בברזי פירוש דלא ניחא ליה דהא מפסיד עוד וכן בפרק ר' אליעזר דמילה אמרינן ואי דאיכא אחר ליעבד אחר דלא ניחא ליה ולרבא נמי פריך ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש דלאביי מוקמי דסברא פריך ואין זו הסברא נכונה בעיני ואיכא דמקשו עלה הא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין [קמא א'] לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה אלא דאיכא למימר התם ניחא ליה שהרי השמן חוזר לפך וראוי להדלקה. ושמעתי לר"ת ז"ל דאומר דתרי גוני סחיטה נינהו חדא להוציא ממנו משקין המובלעין ביה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והא כיון דלאיבוד אזיל מותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל וחדא ללבוני מנא והיא כעין הכבוס והך סחיטה לא אסירא אלא במיא אבל בחמרא לא וכל שכן ברזא דשריא אף על גב דאיכא סחיטה שלא מצינו סחיטת ליבון ביין ושמן אלא במים משום דיין ושמן ל"מ חוורי לא מחוורי אלא לכלוכי נמי מלכלכי. וזו הסברא נראית יותר שמאחר שאין המשקין היוצאים ממנה ראויין אינה סחיטה כלל והביאו ראיה לדבר ממאי דאמרינן במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דתולין [קלט ב'] מותר לסנן את היין בסודרין ואי ס"ד אית בה משום סחיטה היכי שרי נגזור דילמא אתי למיסחט כדאמרינן התם בכמה דוכתי בכה"ג גזרהמשום סחיטה ועוד דהא בכה"ג בפ' אלו קשרים היה מהלך בשבת ופגע באמת המים וכו' דאמרינן התם לינחות במים אתי לידי סחיטה אלמא כל כי האי גוונא גזרינן משום סחיטה הילכך ש"מ דהא דאמרינן מותר לסנן בסודרין וליכא משום סחיטה דביין ליכא משום סחיטה שאם היה בו משום סחיטה לשרות נמי אסור משום גזרה דילמא אתי לידי סחיטה ולא עוד אלא דשרייה גופה אסירא דאמרינן פרק חטאת העוף בזבחים שרייתו זהו כבוסו אלמא אי איכא ביין ושמן משום סחיטה אסור לשרות הסודרין ביין. מיהו הא לא נהירא דהא בפרק אלו קשרים לא אסרינן משום דמכבסי מאניה במיא אלא משום דילמא סחיט ועוד דבפ' במה טומנין אמרינן הדר חזיה דפריס דסתודר אפומא דכובא כו' א"ל ר' זירא אמאי א"ל השתא חזית לסוף חזייה דקא עצר אלמא דלא מתסר עד דעצר ובמסכת ביצה אמרינן מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזרה דילמא אתי לידי סחיטה ולא אסרינן ליה בהדיא משום ששרייתו זהו כבוסו. ובמסכת שבת אבאר בס"ד. ע"כ:

והרשב"א ז"ל האריך נמי בזה וכתב ז"ל וזה לשונו והרב רבי נתן ז"ל בעל הערוך כתב דלא אמרינן פסיק רישיה וכו'. אלא כדאית ליה הנאה מיניה וכדמוכח בפרק לולב הגזול דאמרינן התם היו ענביו וכו' כדאית ליה הושענא אחריתי וכו' ועוד דאמרינן בפרק אמר להם הממונה תניא ר' יהודה אומר עששיות של ברזל כו' אלמא אף על גב דע"כ מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מניה שרי ועוד דאמרינן בפרק הבונה המלקט עצים כו' ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה כלומר דאינו נהנה ממנו ואף ע"ג דפסיק רישיה כו' דבר שאין מתכוון מיקרי. ועוד דאמרי' מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף על גב דפסיק רישיה כו' דעל כרחיה לבוש הוא כלאים אלא שאין מתכוון לו ואין נהנה ממנו דאינו צריך לו אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנו דאין צריך לו ואינו מתכוון לה אף על פי שהיא בפסיק רישיה וכו' פטור ומותר לרבי שמעון ופירש הוא ז"ל דהאי מסוכרייא דנזייתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה כו' ונהנה ממנו אע"פ שאינו מתכוון לכך הרי הוא (מתכוון) [נהנה] ואסור וכן פר"ח והויא ליה כאותה שאמרו בפרק תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה. ור"י פירש כרש"י ז"ל ואמר דאף על גב דפסיק רישיה כו' ולית ליה הנאה מיניה שרי הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור כיון דפסיק רישיה הוא והא דמשני בפרק הבונה לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה לפוטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל [שבת קמג א'] הספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו כו' כלומר משום דע"כ נסחט הוא ומוקמינן לה בגמ' אפילו לר"ש דפסיק רישיה כו' וזו אינה ראיה דודאי נהנה הוא במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה מדתנן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא דגופא כדאמרינן בפרק האורג [שבת קז א'] ממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ אלמא אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא וההיא דפרק לולב הגזול דשרי ראב"ש למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי (אית ליה) היינו טעמא לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן דמחזי כמתקן מנא לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי דאינו נהנה בתיקון זה שרי. והא דאמרינן בשילהי כל התדיר כל המתנדב יין או מים מזלפו על גבי האישים ומקשינן והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש ואף על גב דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף שלא יכבה איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא וההיא דמוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש כלומר דרך הנאה שיהנה ממנו וההיא דיומא במסקנא משום דלא הגיע לצירוף וליתא והיינו לאוקמא אליבא דר' יהודה אבל לר"ש אפילו כשהגיעו לצירוף שרי שאינו מתכוון וכדמוכח נמי בפרק כירה [שבת מא ב'] גבי המיחם שפינהו דאקשינן והלא מצרף ופרקינן הא ר"ש היא ולא שני כשלא הגיע לצירוף דאלמא לר"ש כל שאינו מתכוון שרי. ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא דחאה רבינו הרב נ"ר דלאו (דיליה) משום צערא דגופא התירו דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סמנים וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא היינו טעמא לפי שאינו מתכוון לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה ומההוא טעמא ממש דאמרן כל שאינו נהנה ואינו מתכוון אפילו בפסיק רישיה שרי. ור"ת ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין דבחבית של מים בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה ובחבית של שאר משקין מצידה שרי דלאיבוד אזיל מלמעלה אסור דלאו לאיבוד אזיל וטעמא דמילתא משום דתרי גווני סחיטה חד להוציא משקין המובלעים בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והאי כיון דלאיבוד קא עביד ומותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת ללבוני מנא וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים והביא ראיה מדקאמרינן בפרק תולין מותר לסנן את היין בסודרין ואי אמרת אית ביה משום לבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין משום דליכא סחיטה ביין הוא, ע"כ. ואני קצרתי קצת מלשונו ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא פרש"י ז"ל מטלית שנותנין בנקב החבית ואסור להדוקיה משום דאתי לידי סחיטה וק"ל והא סחיטה תולדה דמלבן הוא ואין לבון ביין ויש מפרשים מפני שמפרק היין מן המטלית דהיא תולדה דדש ולא נהירא שהרי היין הולך לאבוד ולא ליין היוצא הוא צריך וי"ל כגון שנתן כלי תחתיו א"נ מה שנכנס מן המטלית תוך החבית נסחט לתוך החבית אבל הא ק"ל שאין אסור משום דש אלא כשמפרק דבר מתוך דבר והיה שם מתחלת ברייתו כגון ענבים ותבואה לכך פירש ר"ת ז"ל משום דמשוי למסוכריא דופן אסור והוא תולדה וכדמשמע בפרק נוטל דקאמר גבי כלכלה והאבן בתוכה בכלכלה פחותה עסקינן דשויוה לדופן לכלכלה אבל כי לא מהדיק לא בטליה לגבי כלי למהוי דופן. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב פרש"י ז"ל סתימת הנקב גיגית וכו'. וי"ל פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין הנסחט אינו הולך לאבוד אי נמי שהנקב הוא מן הצד ויש כלי תחת הגיגית לקבל הנסחט דהשתא איכא משום סחיטה אבל אם הוא בענין שהדבר הנסחט הולך לאבוד אין כאן משום סחיטה והיינו דאמרינן התם מותר לסנן היין בסודרין ולא חשו שמא איכא סחיטה וטעמא דמילתא משום דסוחט חייב או משום מפרק שהוא תולדה דדש או משום צובע ואלו הכא בהאי ברזא ליכא משום מלבן ולא משום צובע דאדרבא היין מלכלך הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אין מן התורה אלא בדבר שהוא גדולי קרקע שהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסורא דרבנן וכי גזור רבנן היכא שהוא צריך למשקה או דניחא ליה בגויה אבל היכא דאזיל לאבוד כי הא לא גזור רבנן. ע"כ:

ה"ג ברוב הפוסקים ורב שרי והא רב חייא בר אשי וכו'. והכי גרסי כל המפרשים ז"ל וקשיא להו ז"ל דשמואל נמי קשיא ואפילו לספרים דלא גרסי הכא ורב שרי משמע דלרב לחודיה קא פריך וקאי אמאי דקאמר מעיקרא ורב שרי דהא לא משנינן אלא לרב וכדקאמר לעולם רב כר' יהודה כו' וכיון שכן לכל הספרים קשיא דאמאי לא פריך נמי אדשמואל אליבא דבי רב. ונראה לי לתרץ דבשלמא לרב דשרי פריך שפיר דע"כ דבר שאין מתכוון מותר סבירא ליה אבל שמואל דאסר דילמא משום שמא ישחוט בן עוף הוא דאסר וכדתניא לעיל בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש כו' ואמרינן לעיל דהיינו שמא ישחוט בן עוף וכתבו התוספות ז"ל בריש שמעתין וכדכתבינן לעיל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ורב שרי והאמר רב כו'. איכא למידק דשמואל נמי קשיא ואיכא למימר דשמואל לבי רב הוא דקשיה ולא לנהרדעי ואינהו ליכא למירמא עלייהו האיך מלתא דשמואל דאינהו לא אמרי משמיה הלכה כר"ש דשמואל נהרדעי הוה ונהרדעי אמרי לה ומיהו כי מתרצינן בגמ' להך לישנא דאמרת חבורי מחבר כו' לשמואל נמי איכא לפרוקי הכי דכיון דדם חבורי מחבר אי משום דם אסיר אי משום פתח אסור ואף על גב דלמאי דאמרינן את"ל כו' לר"ש שרי מיהו אפשר דאיהו ס"ל כדאיבעיא לן מעיקרא. ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ורב שרי והאמר רב(י) חייא כו'. לרב הוא דמקשה אליבא דבי רב דאמרי לעיל דרב שרי ולא מקשי אדבי שמואל דהא אמרי הלכה כר"ש ולדברי בי רב דאמרי דשמואל אסר דבי שמואל עדיפא דאמרי דשרי דבי רב לאפקועי כדשמואל ולבסוף כיון דאיפריקא הא דרב תו לא קשיא נמי אפילו לדבי רב דהא אפשר דאפילו לר"ש מיתסר את"ל דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך דר"ש הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב, ע"כ. הרשב"א:

וז"ל שיטה ורב שרי והאמר רב חייא כו'. וא"ת תיקשי ליה דשמואל אדשמואל דבי רב אמרי שמואל אסר והא שמואל אמר הלכה כר"ש ואף על גב דודאי הוה מצי לתרוצי דמשום דקסבר לפתח הוא צריך אסר או משום דקסבר לדם הוא צריך ודם חבורי מחבר הוה ליה לתלמודא לאקשויי ולתרוצי כדמקשי ומתרץ דרב אדרב י"ל משום דדבי רב לא בקיאי במילתיה דשמואל ובנהרדעי דבקיעי (אפילו) בדבריו אמרי שמואל שרי לא חש לאקשויי דשמואל אדשמואל. ע"כ:

לעולם רב כר' יהודה כו'. ראיתי מי שהקשה אמאי לא קאמר אלא ולשיטת התוספות דאמרי בכמה דוכתי דהיכא דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא קאמר אלא ניחא אבל לשיטת רש"י קשיא ותירץ דמ"ה לא קאמר אלא משום דמאי דאמרינן לעיל מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' הוא אמת ופשוט הוא. עוד הקשה למה אמר לעולם קי"ל רב כר' יהודה ס"ל וכו' ותירץ לפי שיש לחלק דבדבר של מצוה סבר כר' שמעון אבל בשאינו דבר של מצוה סבר כר' יהודה לכך אמר לעולם בין בדבר של מצוה בין בדבר שאינו של מצוה סבר כר' יהודה, ע"כ:

ולי נראה לכך קאמר לעולם רב כר' יהודה וכו'. כדי לתרוצי נמי אפילו קמייתא דמסוכרייא דנזייאתא ולא נצטרך לתירוצא דלעיל ומיהו קושטא דמילתא הכין דמודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' לכך לא קאמר אלא אבל כדי לתרוצי לההיא דמסוכרייתא וכו' לא צריכנא לה ובההיא תירוצא דהכא סגי כנ"ל. ומיהו אכתי קשיא לי דלמה ליה להאריך כולי האי להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד וכו' להך לישנא וכו' לישני בקוצר לעולם רב כר' יהודה ס"ל והכא מקלקל הוא דהא פשיטא דבהאי טעמא סגי לתרווייהו לישני ונ"ל משום דלא שוו בתירוצייהו האריך וקאמר להך לישנא וכו' דללישנא דקאמר דם מפקד פקיד בעינן למימר דבמקלקל [בחבורה] מודה ר' יהודה לר"ש (והילכך כי קאמר הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור) וללישנא דקאמר דם חבורי מחבר בעינן למימר דבמקלקל בחבורה פליג ר' יהודה עלה דרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואיהו ס"ל מקלקל בחבורה פטור והילכך כי קאמר רב הלכה כר' יהודה אתרווייהו קאי אפלוגתא דדבר שאין מתכוון ואפלוגתא דמקלקל בחבורה דתרווייהו הלכה כר' יהודה דדבר שאין מתכוון אסור ומקלקל בחבורה פטור כנ"ל. והכין דייק לשון רש"י ז"ל דוק ותשכח. ולהך לישנא דחבורי מחבר אתי שפיר הא דקאמר לעולם רב כר' יהודה ס"ל פירוש לעולם בין בפלוגתא דדבר שאין מתכוון בין בפלוגתא דמקלקל בחבורה רב כר' יהודה ס"ל כנ"ל. ואכתי איכא למידק דכי אמרינן לעיל מקלקל הוא אצל הפתח דשרי ללישנא קמא דמיפקד פקיד היינו את"ל לדם הוא צריך וכי אמרינן בלישנא חדא מקלקל בחבורה שרי היינו את"ל להנאת עצמו הוא צריך ומעתה יש כאן חסרון דהל"ל להך לישנא דאמר דם מיפקד וכו' לדם הוא צריך ומקלקל וכו' להך לישנא וכו' להנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה וכו' וראיתי להרשב"א ז"ל שהרגיש בקושיא זאת וכתב וז"ל לעולם רב כר' יהודה ס"ל להך לישנא דאמרה דם מפקד וכו' אצל הפתח כלומר ולדם הוא צריך. ע"כ:
ונ"ל דאזיל לשיטתיה ז"ל שכתב לעיל דכי אמרי בלישנא קמא לפתח הוא צריך ואסור היינו אפילו את"ל מקלקל הוא אצל הפתח וכי אמרינן נמי בלישנא בתרא לדם הוא צריך ואסור היינו אפילו במקלקל וכדכתיבנא לעיל ומיהו אנן השתא כדי לתרוצי להא דרב אפשר דס"ל דכיון דמקלקל הוא אצל הפתח שרי אפילו את"ל לפתח הוא צריך והכי נמי ללישנא בתרא מקלקל בחבורה שרי אפילו את"ל לדם הוא צריך ומעתה אין שום לשון חסר מן הספר:

ובתוספות כתבו וז"ל לעולם רב כר' יהודה וכו'. לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר"ש סבירא ליה להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא וכו', ע"כ. פירוש לפירושם קשיא להו לתוספות ז"ל קושית המפרשים ז"ל דשמואל אדשמואל נמי קשיא ולא היו גורסין ורב שרי בקושיא השניה אלא בגירסת ספרינו דגרסי והא רב חייא כרב אשי ומ"מ קשיא להו לתוס' דמשני לעולם רב כר' יהודה כו' אלמא דרב אדרב קשיא ולא דשמואל אדשמואל וכן הריטב"א ז"ל הקשה קושיא זו ( בתירוץ) וז"ל לעולם רב כר' יהודה להך לישנא וכו' איכא למידק וכי דרב אדרב קשיא דשמואל אדשמואל לא קשיא והא אסר שמואל אליבא דבי רב ואיהו אמר הלכה כר"ש ע"כ. והכי נמי קשיא להו לתוס' ז"ל ותירצו דלשמואל נמי איכא לשנויי הכין ומיהו אכתי איכא לאקשויי דשינוייא דרב אדרב פשיט טפי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דהא ודאי כי אמרינן מקלקל הוא כדאיתא לעיל בבעיין שרי לר' יהודה אבל שינוייא דשמואל אדשמואל בשלמא ללישנא בתרא מחבורי מחבר פשיטא נמי לשמואל כי אמרינן מקלקל בחבורה אסור לר"ש אבל ללישנא קמא דמפקד פקיד בכל גוונא שתאמר דשרי לר' יהודה אבל שינוייא דשמואל הכי נמי שרי לר"ש אם לא שתאמר לפתח הוא צריך ומתקן הוא לפיכך מאי דפרישנא בסמוך וכיון דצריכין אנו כדי לתרץ דשמואל אדשמואל לומר צד חדש שלא הוזכר בבעיין דלעיל בלישנא קמא השתא קשיא דה"ל לתלמודא לאקשויי נמי דשמואל אדשמואל ולשנויי כדמקשי ומשני דרב אדרב והא נמי תירצו בתוספות דלשמואל נמי איכא לשנויי לעולם ס"ל להך לישנא וכו' פי' ואין אנו צריכין לומר צד חדש אלא בצדדין עצמן דלעיל נתרץ קושייתינו דשמואל להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ואסור פי' בכל גוונא ואפילו תימא מקלקל הוא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר וכו', ע"כ. ואדרבה ניחא טפי לשינוייא דשמואל דאין אנו צריכין כי אם צד אחד ובזה נאסור ואילו לשינוייא דרב צריכין אנו לצדד כמה צדדין עד שנסיב צד היתר כדאיתא לעיל. וקל להבין כנ"ל:

מתיב רב חסדא תינוקת וכו'. לרב דאסר אליבא דנהרדעי לא פריך דטעמא דרב משום דס"ל דבר שאין מתכוון אסור ובהא לא קשיא מידי בכמה משניות דסתמי אין מתכוון אסור אבל לשמואל דאסר ואמרי בי רב אפילו ליכא דר"ש קשיא ליה הך מתני' דשרי לבעול מני לא ר"ש ולא רבי יהודה אף על גב דאיכא ברייתות לעיל דסברי אסור לבעול וכן ברייתא לקמן מ"מ שפיר פריך שביק מתני' ועביד כברייתא, גליון תוס'. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם ר"י ז"ל:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו'. לכך מייתי האי רישא משום דעיקר הכרחא מדקתני עד מוצאי שבת וכו' ולא קתני עד ארבעה לילות כדקתני רישא וכדבעינן למיכתב לקמן בס"ד:

וב"ה אומרים עד שתחיה המכה. אבל ד' לילות נותנים לה לעולם אפילו היכא דחייתה המכה דאי לא תימא הכי הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ועוד דאף בהגיע זמנה לראות יהבי לה ב"ה ד' לילות אף אם חייתה המכה. הרא"ש ז"ל:

תד"ה האי מסוכרייתא כו' דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחלה כו' דההוא דמתיר ר"ש לזלף כו' דמצוה שאני כו' עכ"ל ומיהו אהא דפריך הכא ממסוכרייתא לא בעי למימר דהכא דמצוה שאני דלא קאמרינן הכי דמצוה שאני אלא בההיא דזילוף וגבי הושענא דאיכא נמי האי טעמא דלא ניחא ליה ולעיל נמי שכתבו התוספות לחלק בין ההיא דגרירה ובין ההיא דהכא משום מצוה היינו נמי משום דאית ביה נמי תרתי אין מתכוין ומקלקל אבל הכא דפריך ממסוכרייתא אכתי לא אסיק אדעתיה דמקלקל הוא כדמסיק לבסוף ודו"ק:

בא"ד ועוד יש לומר דכל דבר שאדם עושה במזיד כו' ולהכי גבי מסננין כו' וא"ש ההיא דנדה כו' עכ"ל וכל הנהו דלעיל שכתבו התוס' כתוב בהגהות אשר"י לרשב"ם וז"ל במתכוין ליכא למגזר שמא יסחוט רק בטבילת כלי גזרו כו' א"נ שלא ישרה רק מעט כגון להסתפג באלונטית כו' והיכא דאיכא למיחש פן יפלו כו' ע"ש:

בא"ד דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל כו' מאי פסיק רישיה כו' דמתכוין לעשותו כו' עכ"ל וה"ה מדברי המקשה ה"מ לדחויי דמאי פריך מיניה אדהכא דלא איירי במתכוין אלא משום אידך צדדא ואם אין בדעתו לבטלה וכו' נקטו דברי המתרץ וק"ל:

בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל כו' שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים כו' ואשמעינן דשרי להשיר כו' עכ"ל ודקאמר דאי לא בעיל כו' היינו דאי לא בעיל בעילה גמורה כפרש"י אלא שהשיר מקצת בתולים מצי בעיל להשיר עוד אפילו בשבת ואין סברא לחלק בין השיר כבר מקצתן קודם השבת ללא השיר כלל קודם השבת ובעל בתחלה בשבת ופירשו כן משום דעד מוצאי שבת ד' לילות היינו לאשמועינן שמותר לו לבעול בכולן ולתלות כולן בדם בתולים וק"ל:

גמרא איתמר בבי רב אמרי כו' נמחק איתמר. ונ"ב בס"א אינו:

שם האי מסוכריא דנזייתא כו'. נ"ב הערוך גורם בבי"ת והוא לשון נקב אבל ברש"י אני מסופק אם מפרש בלשון נקב או מלשון סתימה והוא בכ"ף מלשון סכר מיא:

תוס' בד"ה האי מסוכריא כו' ואיגלאי מילתא דכלי עבד כו'. נ"ב פי' ויהיה חייב משום מלאכה שאינו צריך לגופה וק"ל:

בא"ד דנדה מערמת וטובלת כו'. נ"ב פי' כך הוא לפי מסקנא דהתם דמפרש טעם אחר אאין מטבילים הכלים משום דחיישינן שמא שהה כליו מלטבול ויניח בטומאתם עד יו"ט שיהא פנוי ובתוך כך יבוא לידי תקלה להשתמש בהן תרומה אבל רב יוסף דמפ' משום סחיטה פריך ליה אביי מהא דמערמת וטובלת כו' ומשני ליה מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ודו"ק ובהגהת מהרי"ח מצאתי שמשום הכי גזרו בטבילת כלים משום דטריד במצוה אבל בשאר מתכוין לשרותן במים או ביין לא גזרו ולפי זה צ"ל נמי דגבי מערמת שרי משום דזכורה היא כו' אבל מדברי התוס' דהכא לא משמע הכי ודו"ק:

בא"ד ומיהו איכא למימר התם כו' כצ"ל:

גמ' או הלכה כר"ש כו' ארנב"י כו'. פרק קמא דעירובין דף ח' משמע דלרנב"י מיקרי חלוקה האחרונה מהאיבעיות [דהיינו דנימא הלכה כר"י בדבר שא"מ וכר"ש במקלקל בחבורה] ב' חומרי דסתרי אהדדי כיון דס"ס לכ"ע לר"י ור"ש אי מקלקל בחבורה הוא ולהנאת עצמו צריך שרי ע"ש: סוגיא דפתח פתוח

רש"י ד"ה שלא הגיע זמנה. במסכת נדה כו' הוא שם (ה):

תד"ה האי. וכן בפרק נוטל ספוג כו' משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו. ל"י מהיכא פסיקא להו דר"ל משום סחיטת שמן. דלמא משום מים הנבלעים בו. וכ"מ שם בפירוש הרמב"ם:

בא"ד כיון שהנסחט הולך לאיבוד כו'. בהגהה שבגליון משמע דמחלק בין מלאכה שאצ"ל לפס"ר דלא ניחא ליה. היינו דשאצ"ל הוא דא"צ לאותו דבר אבל מ"מ לא קפיד אם בא הדבר. ולא ניחא ליה הוא דקפיד עה"ד שבא כי יותר הוה ניחא ליה אם לא היה בא כי הכא דהולך לאיבוד. אבל ל"מ כן מהא דמייתי הערוך ראיה מהושענא דהתם ודאי לא קפיד על כשרונה. וכן ממה שהקשו התוס' עליו לקמן ממפיס מורסא. דודאי לא קפיד אם יהיה לה פה. ול"נ דהחילוק הוא דמשאצ"ל הוא דמכוון לאותו דבר אלא שא"צ לו כההיא דחופר בור וא"צ אלא לעפרו דמכוון לחפירה. וכן הוצאת המת מכוון להוציאו משא"כ פס"ר דלא ניחא ליה אינו מכוון להמלאכה כלל:

בא"ד דההיא דמתיר ר"ש לזלף כו' דמצוה שאני. מש"כ המהרש"א ומיהו אהא דפריך כו' לא בעי למימר דמצוה שאני כו'. ול"נ דע"כ לא אמרי התוס' דמצוה שאני אלא לר"ש. אבל למאי דס"ד השתא דההיא דמסוכרייא אתיא כר"י לא מהני הא דמצוה:

בא"ד וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי כו'. עמש"כ שם בס"ד:

תד"ה מאי. אלא דפריך ליה מגופה דברייתא. הא דתינוקת מתניתין היא. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד:

תד"ה האי מסוכרייתא כו' והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי.
קשה לי הא פ"ר דלא ניחא ליה הוי משא"צ לגופה דלר"י חייב וא"כ י"ל דרב סבר בהאי כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מצינו דשמואל סבר כן דבדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש ובמשאצ"ל ס"ל כר"י כדאיתא בשבת, והא דמתרצינן דמודה ר"ש בפ"ר היינו דאלו לא הודה ר"ש בפ"ר דמ"מ מקרי אינו מתכוין א"כ אא"ל דסבר בהא כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מ"מ הוי אינו מכוין דבזה ס"ל כר"ש ולזה אמרינן דמודה ר"ש דלא מקרי אינו מכוין ובשארי איסורים אסור לר"ש אלא דבשבת הוי משאצ"ל, וי"ל דרב ס"ל בהא כר"י דמשאצ"ל חייב, וצריך התיישבות:

בא"ד ועל פי' הערוך קשה דתנן המפיס מורסא ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומותר ודוקא משום צערא אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל.
תימא הא מפיס מורסא מכוין להמלאכה דהיינו לפתוח המורסא דזהו המלאכה אלא דאין צריך לגופה להוציא ולהכניס אויר אלא להוציא ממנה ליחה ופשיטא דזהו אסור כמו כל מלאכה שאצ"ל כמו מכבה וחופר בור, והערוך אינו מתיר רק באינו מכוין כמו בגיגית דאינו מכוין שיעשה כלל הסחיטה ומה זה שהקשו (אב"ה עיין בכורות דף כה ע"א תד"ה גוזז במספרים):

ורב שרי והאמר רב שימי כו' האי מסוכרית דנזייתא מ"ש ר"י להקשות על הערוך ממחט של יד דטעמא דמשום צערא הא לא"ה שרי י"ל לפמ"ש הרא"ש פ' שמנה שרצים סי' ט' דהערוך נמי לא אמרה אלא בשבת אבל לא בשארי איסורי' דלא תני' במלאכת מחשבת ע"ש א"כ למ"ד מקלקל בחבורה חייב הא מסקי' בכריתות י"ט דלדידי' מתעסק נמי חייב דלענין חבורה לא בעי' מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה את"ל וכו'. א"כ ה"ה דמודה הערוך לאסור פ"ר דלא ניחא לי' והאש"נ ר"פ הנחנקי' פריך על רב דלא משביק לברי' למשביק לי' סילוא מהא דמחט של יד התם אינו צריך לגופה הוא ולא משני התם לא ניחא לי' משא"כ ברא לגבי אבא חייב אפי' לא ניחא לי' דלגבי שארי איסורי' אין חלוק אע"כ אי לאו דמשני מ"ד דמקלקל בחבורה חייב אינו צריכה לגופה הוא לא מהני הך דלא ניחא לי' למ"ד מקלקל חיוב משום דלא בעי מלאכת מחשבת. ולפ"ז למ"ש לעיל דלפע"ד כל מלאכות הנעשית ע"י חבורה אפי' בנין וכדומה הכל בכלל מקלקל בחבורה דחייב א"כ ממילא דלק"מ נמי ממפיס מורסא וק"ל.

והנה בברכת הזבח הקשה בשם מהר"מ מפראג אהרא"ש הנ"ל דמייתי ראי' מס"ד דש"ס דזבחי' דפריך והא מכבה אע"כ בשארי איסורי' מודה הערוך לאסור פ"ר דלא ניחא לי' עכ"ד הרא"ש והקשה הנ"ל הא במסקנא מסיק דלר"ש שרי לזלף ולא חיישי' לפ"ר משום דלא ניחא לי' וכמ"ש הרא"ש בשם הערוך בפ' הבונה וכד מייתי תוס' בשמעתין דראיית הערוך הוא מהא דמזלפו ע"ג אישם והנה לכאורה שיטת הרא"ש בהערוך מוכרח מהא דמזלפו דאי ס"ד דגם בשארי איסורי' מותר פ"ר א"כ קשה הא אנן קיי"ל דלא כשמואל כמ"ש כל הפוסקי' ערמב"ם וטעמא משום דס"ל כר"ע דס"ל נמי כר"ש דאין מתכוון מותר ואפ"ה ס"ל יין לספלים וכ"כ תוס' שם. וע"כ צ"ל דס"ד בשארי איסורי' פ"ר דלא ניחא לי' ולא שרי'. ושמואל הא דס"ל הכי ואנן כר"ע קיי"ל וכ"כ מג"א סי' ש"כ ס"ק כ'. אלא דלא הועיל עדיין דא"כ איך יחלוק שמואל אר"ע. ונ"ל ביישוב ג"כ ראיתו של הערוך מהא דלולב הגזול דמשני דאית לי' הושענא אחריתי וע"ש בתוס' וברא"ש פ' הבונה הנ"ל. וי"ל דס"ל להערוך אי הפי' כמ"ש הרא"ש דכיון דאית לי' הושענא ה"ל אין מתכוון א"כ מ"ט דרבנן דלא שרי' במקום מצוה דאין מתכוון איסור דרבנן בעלמא הוא אפי' לר' יהודה וקיל הוא שאינו אסור משום גזירה מתכוון דא"כ ר"ש נמי הוה אוסר אלא משום הא ליכא למגזר. ורק משום אין מתכוון דשארי איסורי' דאסור מן התורה לר' יהודה משא"כ לר"ש כמבואר כל זה בתוס' בסוגי' דמצרף וכיון שכן איסורו קיל ופשוט לי' לבעל הערוך דהי' מותר במקום מצוה. ואע"כ הפי' כמ"ש הוא ז"ל דהוה פ"ר דלא ניחא לי' לכן לרבנן דאסרו אין מתכוון א"כ הכא איכא למגזר ב' גזירות א' לא ניחא לי' דשבת אטו לא ניחא לי' דעלמא. וחדא אטו ניחא לי' דשבת דניחא דאין מתכוון אטו מתכוון לא גזרי' מ"מ בפ"ר גופי' לא ניחא אטו ניחא גזרי'. וראבר"ש ס"ל בעלמא נמי שרי' פ"ר דלא ניחא לי' ולא הוה רק חדא גזירה משום ניחא לי' ומשום מצוה שרי' וא"ש. נמצא לפ"ז מוכח דראבר"ש דס"ל כאבוה באין מתכוון מתיר נמי לא ניחא לי' בשארי איסורי' וס"ל לשמואל דמזלפו ע"ג אשים כר"ש אליבא ראבר"ש ברי' ומ"מ אנן כר"ע קיי"ל בהא וא"ש. ומיושב נמי מה שצ"ע מש"ס דפראד"מ קל"ב ע"א דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ופי' הערוך דלגבי הוה פ"ר דלא ניחא לי' כמ"ש הרא"ש פ' הבונה הנ"ל וקשה הא מאיסור צרעת איירי התם. ולכ"ע חייב פ"ר דל"נ לי' והא"ש דעכ"פ ק' לראבר"ש הנ"ל האי בשר מאי עביד לי' דאי איכא אחר ליעבד אחר וק"ל.

והנה מהא דמזלפו נראה ראי' ברורה להערוך דמ"ש הרא"ש שם דאפשר דמזלפו ע"ג עצים וכה"ג ע"י טיפין דקים צלע"ג לפי פירש"י שם בזבחי' הא ר"ש הא ר' יהודה דלר"י דאין מתכוון אסור ע"כ מפקינין קרא ממשמעותי' ע"ש וקשה אמאי לא נימא קרא כמשמעותי' ויזלפנו בטיפי' דקים או ע"ג עצים אע"כ צ"ל ע"ג עצים לא מקרי אש וטיפי' דקי' נמי א"א דלא מכבה לשעתו עכ"פ והדר ה"ל פ"ר ומ"ט שרי' לר"ש אע"כ משום דלא ניחא לי'. וראיתי לאלוף נעורי במראה כהן הקשה דה"ל להרא"ש לדחוי' בקצור דנהי דמדאוריי' שרי מ"מ מנ"ל להתיר מדרבנן וכמו שדחי ההוא דעביד בארעי' דחברי' ולפע"ד דלק"מ דפלוגתת הערוך עם תוס' היא כך הערוך ס"ל דכיון דפ"ר הוה דבר שאין מתכוון. אלא משום דפ"ר הוא מחייב אפי' אינו מכוון. א"כ כיון דלא ניחא לי' לא הוה בסוג פ"ר הדר ה"ל אין מתכוון ושרי' אפי' מדרבנן. ותוס' ס"ל דגם אי לא ניחא לי' לא מפקע מכלל פ"ר. ולא פטרוהו אלא משום דאינו צריכא לגופי' וא"כ הא כל מלאכה שאצ"ל מדרבנן מיהת אסור וה"נ אסור זהו סברת פלוגתתם לפע"ד. והשתא אי מפרשי' התם כפי' הערוך דהזילוף הוא פ"ר דלא ניחא לי' אלא נימא מדרבנן מיהת אסור ע"כ נימא דטעם שריותי' מדאורי' משום מלאכה שאצ"ל פטור א"כ הי' ק' קו' הש"ס שם בזבחי' הא שמואל במלאכה שאצ"ל ס"ל כר' יהודה גבי גחלת ע"ש אע"כ הוצרך הרא"ש למדחי דאין הפי' כהערוך. ובר מן דין נמי הא בשארי איסורי' אין חלוק בין צריכא לגופי' או לא צריכא לגופי' רק באין מתכוון יש חלוק אבל באצ"ל אין חלוק כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה את"ל ואי הי' הרא"ש מודה לפי' הערוך אלא דמדאו' מזלפו ע"ג אשי' א"כ כבר הי' מוכח עכ"פ דדינא דפ"ר דלא ניחא שייך נמי בשארי איסורי' מן התורה מיהת וא"כ ע"כ הטעם משים אין מתכוון ולא משום אצ"ל וממילא דפטור בשבת ומותר. משום כן הוצרך הרא"ש לדחות דברי הערוך ממקום אחר וי"ל בזה נמי מ"ש תוס' התם מצוה שאני די"ל נהי דס"ל להערוך דדבר שאין מתכוון דקיל איסורי' שרי' במקום מצוה. כמ"ש לעיל בשמו מ"מ אי ס"ד דפ"ר דלא ניחא מטעם אצ"ל אתאי' עלה לא הוה שרי' נמי במקום מצוה דמלאכה שאצ"ל חמור טפי דאפי' במקום מצוה לא שרי' וכמ"ש תוס' בשמעתין לר"ת בד"ה לדם הוא צריך. ובזה יובן נמי ראיית הערוך מפ' הבונה לא צריכא דעביד בארעי דחברי' דהי' קשה לי' להערוך מ"ט נאדו אביי ורבא משינויי' דרב יוסף באגם שנו כיון דלדידהו נמי לא אתי' כר"ע אלא כר"ש דלשיטת התוס' דפ"ר דלא ניחא משום שאצ"ל פטור א"כ לר' יהודה חייב ולא אתי' בריתא אלא כר"ש ולר' יוסף דמוקי לי' באגם דלא שייך יפוי אתי' כר"ע וא"כ מ"ט נאדו משינויי' דרב יוסף וי"ל עפמ"ש תוס' שם ד"ה אם. וס"ל להערוך דמזה מוכח דפ"ר דל"נ לי' הוא מטעם אין מתכוון דלר"ש שרי' לגמרי ולר' יהודה נמי ליכא חיוב חטאת ואתי' בריתא לכ"ע דלענין חיוב חטאת מתני'. וכן מיושב נמי ראיתו מפראד"מ הנ"ל ואי איכא אחר ליעבד אחר דליכא למימר דמן התורה שרי' ומדרבנן מיהת אסור דהתם לענין מילה בצרעת דה"ל שארי איסורי' לא שרי' מלאכה שאצ"ל אי לאו משום שאין מתכוון.

אמנם מה שהקשה הרא"ש הא התם קאי הש"ס לס"ד דאביי דפ"ר שרי' לגמרי הנה בודאי לפירש"י שלפנינו קשה אבל נ"ל דהערוך לא הי' מפרש כן דדוחק גדול שהש"ס שקיל וטרי להס"ד דאביי מה דלא נפקא מגי' מידי. אלא י"ל דעיקר ק' הש"ס היא האי בשר מאי עביד לי' ר"ל דכתי' לעשות להתיר במוט שעל כתיפו א"כ מכ"ש מילה שהיא מצוה וא"כ בשר צ"ל וק' זו היא ברשב"א וס"ל להמקשן לר' יהודה לק"מ דמוקי לעשות לאין מתכוון בלא פ"ר ובשר לפ"ר אבל לר"ש דאין מתכוון מותר וע"כ לעשות קאי אמוט על כתיפו כשהיא פ"ר א"כ בשר ל"ל ומשני כשמכוון להדי' דגרע מפ"ר. וס"ל להמקשן דלרבא דמוקי האי בשר לבינוני פשיטא לי' דמיירי בשהבינוני בן דעת ואפשר שיהי' בן י"ח שנה ולא הבי' ב' שערות דה"ל ביננו דלא מחייב כרת ומ"מ כיון דבר כוונה הוא ומכוון לתקן עצמו איצטריך קרא להכי אבל לאביי דמוקי לי' לקטן דלאו בר כוונה הוא הי' קשה לי' ל"ל קרא דאי איכא אחר למול אחר שלא בפני אביו וערשב"א. וא"כ הק' היא למסקנא ולא לס"ד. וא"ש כל דברי הערוך.

ועדיין פש גבן חדא ליישב הך דמייתי הערוך ראי' מהא בדשקיל לי' בברזא. והקשה רא"ש התם משום דאין דרך הפשט בכך. ולדידי ק' בלא"ה להערוך מה צורך ראי' מתיק הספר הא פ"ר דל"נ לי' שרי' לגמרי אפי' שלא במקום מצוה הנה למ"ד במגלה ר"פ בני העיר דירושלי' לא נתחלקה לשבטים. ועורות קדשים בעלי אושפזין נוטלי' אותם בזרוע ה"ל כמו ארעא דחברי' ומשו"ה שרי' ואפי' להחולקי' אהערוך וס"ל דמדרבנן אסור בארעא דחברי' מ"מ הכא שרי כמו תיק הספר. ועכצ"ל דעכ"פ אנשי ירושלי' עצמם דהעור שלהם מאי א"ל ומשו"ה משני דשקיל לי' בברזי ר"ל אנשי ירושלי' שקלי להו בברזי. ומיושב ק' תוס' שם מהא דתנן בפסחים חשכה כל א' נוטל פסחו בעורו התם מיירי מכל ישראל חוץ מאנשי ירושלים. והשתא י"ל ראי' משם לשיטת הערוך דמדשביק הש"ס רובא דעלמא וקאמר שינויי לאנשי ירושלים לחוד ה"ל למימר שינויי השייך לרובא דעלמא שהי' נוטלים הפסח בעורו כמבואר במתני' וה"ל למימר שאני התם דבעלי אושפיזן נוטלי' אותו בזרוע. אע"כ אהני לא שייך לדמויי' לתיק הספר דכיון דנוטלי' אותם בעלי אושפזין ה"ל פ"ר דלא ניחא להו ושרי' אפי' בעלמא. ומשו"ה אמר דמיירי באנשי ירושלי' דניחא לה אלא דשקלי בברזא דאין דרך הפשט בכך. ומ"מ אי לאו ראי' דתיק הספר הי' עכ"פ אסור מדרבנן וא"ש וכל דברי הערוך נכונים. אלא דלדינא צ"ע דאנן קיי"ל כר"ע דיין לספלי' וכראבר"ש דבאית לי' הושענא אחריתי ממעטין בי"ט ולהנ"ל א"א עיי' וק"ל.

אסור להדוקי בי"ט עמ"ש תוס' בשם הערוך משום דמבטלו שם ה"ל כבונה וכמתקן מנא. נ"ל סברת הערוך דע"י ההדוק בתוך ה"ל פ"ר שלא יתלכלך וימאס ויהי' מוקצה אח"כ לטלו משם וממילא מבטלו שם וה"ל עושה כלי בלא כוונתו ועיי' כה"ג שבת מ"ב ע"ב פירש"י במתני' אין נותני' וכו' ע"ש ואע"ג דשם קכ"ח ע"א אמרי' במוקצה לטלטול ס"ל לרב כר"ש דשרי' הנה לפמ"ש תוס' שם י"ט ע"ב ד"ה הני וכו' דבמוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר' יהודה א"ש. ואפי' להחולקי' אהתוס' י"ל בי"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' אוסר רב מוקצה כבריש מס' ביצה ומשו"ה דקדק הכא לומר אסור להדוקי בי"ט. מתיב רב חסדא תינוקת וכו' לפי מה שהשריש מ"ו בהפלאה נ"י דביאה שני' דלא בעיל עדיין שפיר לא הוה מקלקל אצל הפתח כיון דעכ"פ הערה והוצ.יא קצת בתולי' בלילה הראשונה כמ"ש תוס'. א"כ קשה מאי ס"ד דר"ח דשרי' הא א"ל מפקד פקיד ומכוון נמי להנאת עצמו מ"מ הא ממילא נעשית הפתח ומתקן הוה ולא מקלקל. וע"כ משום דהוה דבר שאין מתכוון. וא"כ ע"כ ר' יהודה יחלוק אמתני' ומהקושיין על רב דפסק להדי' הלכה כר' יהודה ודוחק לומר דק' ר"ח באמת אינו אלא לשמואל. וי"ל דמ"מ מנ"ל לרב דטעמא דמתני' משום אין מתכוון ודלא כר' יהודה דלמא כר"ע ומשום דס"ל לא שייך בנין גבי אדם עמ"ש בזה לעיל והא"ש הא מייתו ר"ח רישי' דתינוקו' שלא הגיע זמנה דמזה יש קצת הכרח להנ"ל דהא ב"ש נקט ד' לילות ולא סיים בי' עד מוצאי שבת כדמסיים ב"ה וכן דקדק מו' בהפלאה. אע"כ טעמא דב"ה דמתיר לבעול בשבת משום דס"ל לא שייך בנין באדם. וב"ש לטעמי' דס"ל לר"א בשבת צ"ד ע"ב במתני' דגודלת חייב משום בונה כדמפורש שם צ"ה ע"א ור"א שמותו היא מתלמידי שמאי וס"ל יש בנין באדם משו"ה אסור בשבת באמת.

ב"ש אומרי' נותני' לה ד' לילות כבר כתבתי בסמוך לדקדק מ"ט לא נקט ב"ש עד מ"ש כמו ב"ה וי"ל דעיקור רבותא הוא דלא נימא לפתח הוא צריך בין להס"ד קמ"ל דמותר לבעול או למסקנא וקמ"ל דמותר להשיר צרורות להרוויח הפתח. וכל זה בגדול שבא על הגדולה דחזי להתעבר ממנו וצריך הוא להפתח אצטריך לאשמועני' דשרי' משא"כ ב"ש מיירי מתינוקו' שלא הגיעה לימי הנעורי' דבלא"ה לא מיתעברא א"כ פשיטא דשרי' למבעל בשבת.

ובזה ניחא נמי הא דמייתי ר"ח רישא משום דאל"ה הו"מ למימר דמתני' מיירי שהחתן הוא קטן לא מיבעי' לשיטת הר"י הברזילי שהבי' הרב"י בא"ע סי' מ"ג דהאב יכול לקדש אשה לבנו קטן ועיי' מ"ש בחידושי למס' נדה נ"ב ע"א דאפי' נישואי' נמי אלא אפי' בלאה"נ משכחת לי' ביבם קטן עיי' יבמות ס"א ע"ב ונדה מ"ה ע"א וא"כ שפיר קאמרה מתני' דיש לה ד' לילות עד מ"ש ונפקא מני' לקטן וא"ל פשיטא כיון דא"א לפתח י"ל דלא נימא דם חבורי מחבר. והא"ש דא"כ ב"ש נמי ה"ל לאשמועי' הא דלא נימא דם חבורי מחבר אע"כ דלא אתי' מוני' לאשמועי' דינא דדם אלא דינא דפתח. ומיירי בגדול הבא על הגדולה ואפ"ה לא חיישי'. וב"ש דמיירי מתינוקות שלא הגיעה לימי הנעורי' לא אצטריך לאשמעי' הא.

ובזה מיושב נמי ק' תוס' בנדה ר"פ התינוקות ד"ה רב אמר וכו' דה"ל לשנויי קמ"ל דלא הפסידה לילות והא"ש משום דלא משמע לי' לשנויי הכי דא"כ מ"ט לא נקט ב"ש הכי ועמ"ש לקמן אי"ה בהא דאמר רבי לא הפסידה לילות. אמנם אכתי יש לעיין דמשמע בכל ההלכה דאיסורא דבעילה עלי' דידי' רמי' ולא עלה דידה כלל וכן בדין דהא הוא יכול לעשות הפתח ולהוציא הדם בלא סיועא דידה כלל דהא קיי"ל אי רצתה הרי היא כקרקע עולם. אמנם היא בלא דידי' לא תוכל אעפ"י שתוכל למעך באצבע מ"מ באותו אופן שהוא עושה הפתח לא תוכל היא לחוד בשום אופן כמ"ש סברא זו בתוס' שבת צ"ג ע"א ד"ה אמר מר. נמצא א"נ לא תהי' כקרקע עולם ותסייע לו ה"ל זה יכול וזה אינו יכול דלכ"ע פטורה ע"ש בשבת צ"ג ע"א הנ"ל. נמצא איסורא עלי' דידי' רמי' וא"כ דלמא משנתינו בקטן כנ"ל והואיל כל איסור הבעילה הוא רק דרבנן אין ב"ד מצווי' להפרישו ולמיספי' לי' בידים נמי שרי לכן אעפ"י שהיא גדולה שרי' לה להבעל לו בשבת דהיא לא עבדא איסורא. ואיהו נמי איסורא דרבנן קעביד שרי למיספי' לי' בידים. ומ"מ אין נותני' לו יותר מד' דאפי' אי הך ספק דם בתולי' לא הוה אלא דרבנן. מ"מ היא אסורה להבעל לו משום נדה דרבנן מיהת. ועוד דספיקא דאורייתא נמי הוה. וא"ש השתא נמי לב"ש לא הוצרך לאשמועי' עד מ"ש דכיון דאיירי בקטנה וה"ל שניהם קטנים ופשיטא דשרי' היא למיספא לי' דאיהו נמי קטנה היא. וצ"ל דפשיטא לי' לר"ח דאפי' איסורא דרבנן נמי לא שרי' למיספא לי' בידים. עיי' כל זה היטב במשנה למלך סוף הלכות מאכלות אסורו' בענין זה באריכות ועמ"ש בחי' למס' נדה ס"פ יוצא דופן.

ב"ה אומרי ד' לילות עד מ"ש ער"פ תינוקות ס"ל לרב דאתי להורות דלא הפסידה ימים. י"ל דס"ל לרב דמסתמא עיקר מתני' לא איירי אלא בדיני בעולת בתולים ולא באיסורי שבת וס"ל כמ"ש הרב"י בטא"ח סי' ע' דמנהג אנשי מצרים לישא בליל יום ג' הנכנסות ליום ד' וא"כ עד מ"ש ולא עד בכלל וא"כ ע"כ שמשה ביום לא הפסידה לילה דאל"כ ה"ל למימר עד יום השבת ולא עד בכלל וממילא מוכח נמי דמותר לבעול בשבת ולוי ס"ל דאסור למיבעל בליל ג' הנכנסו' לד' משום דזמן רב כזה חיישי' לאקרורי דעתא ועד מ"ש ובכלל קאמר וע"כ לא אתי אלא לאשמועי' הא דשמואל וק"ל.

בגמרא ורב שרי והאמר רב מסוכרייא וכו' ויש להקשות לפי שיטת התוספות ביומא דף ל"ד ובפ' כירה דף מ"א דמאן דאוסר בדבר שאינו מתכוון בשבת היינו מדרבנן ומדאורייתא לכ"ע שרי א"כ מאי מקשה הכא דרב אדרב דלמא הא דמתיר רב לבעול בשבת היינו משום דבמקום מצוה שרי בדבר שאינו מתכוון ואף שהמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דלא שרינן במקום מצוה אלא בדאיכא תרתי למעליותא ולענ"ד אין זה מוכרח אלא שכך היה סברת האבעיין לפי שיטת ר"ת דאי לדם הוא צריך אסור אע"ג שאין הטעם אלא שלא יתלכלך דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ואפ"ה פשיטא ליה דאסור לכתחלה אף במקום מצוה ואי לאו לדם הא צריך הוא דשרינן במקום מצוה אי מקלקל הוא דהו"ל תרתי למעליותא נמצא דכל זה לסברת האבעיין אבל אכתי לא שייך להקשות דרב אדרב דלמא רב סובר דבחדא למעליותא נמי שרינן במקום מצוה כמו במפיס מורסא דמשום צערא שרי כמ"ש התוס' לעיל ולקמן. ומכ"ש לשיטת רש"י ור"י דאפילו לסברת האבעיין אין מוכרח לחלק בין תרתי למעליותא או חדא במקום מצוה מיהו לשיטת רש"י ביומא דדבר שאינו מתכוון למאן דאוסר היינו מדאורייתא אתי שפיר אבל לסברת התוס' קשה. ועוד דלענ"ד מוכרח דאף לפי המסקנא דמשנינן דרב שרי משום מקלקל ע"כ היינו משום דבמקום מצוה שרינן ליה לכתחלה משום טעמא דמקלקל לחוד דליכא למימר דשאני התם דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוון הא ליתא דלכאורה נראה דרב מתיר לגמרי אפילו לבבליים דהכי משמע לישנא דאלו מקילין לעצמם ורב בבבל הוה ולגבי דידהו הו"ל פסיק רישא שאין בקיאין בהטייה אם לא שנאמר דכיון דמסקינן דמקלקל הוא הו"ל נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה והו"ל תרתי למעליותא אלא דהא נמי ליתא שהתוספות לא כתבו כן אף לפי שיטת הערוך אלא אליבא דר' שמעון דלדידי' פסיק רישא לא הוי אלא מדרבנן בשבת כמ"ש פ' כירה משא"כ הכא דלמסקנא רב כר"י ס"ל ולדידיה פסיק רישא מדאורייתא אסור וא"כ אפילו אי לא ניחא ליה אין להתיר אלא משום מקלקל לחוד אלמא דבמקום מצוה בחדא למעליותא נמי שרי והדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא הו"ל לשנויי מצוה שאני לשיטת התוספות דדבר שאינו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן ותו קשיא מאי משני מעיקרא אמסוכרייא דנזייתא דאסר רב משום פסיק רישא דא"כ ה"נ הו"ל למיסר מיהו לבבליים דהו"ל פסיק רישא ואפשר דאין הכי נמי דמעיקרא הוי סבר דרב לא שרי אלא לבקיאין ועיין מה שאפרש לקמן בסוף הסוגיא ודוק היטב:

קונטרס אחרון
גמרא ורב שרי והאמר רב מסוכרייא דנזייתא כו'. מכאן קשה על שיטת התוספות בפרק כירה ד' מ"א דמאן דאסר דבר שאין מתכוון בשבת היינו מדרבנן בעלמא וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי דשמא הכא שרי משום מצוה כמו שהוכחתי בפנים וא"כ לכאורה הסוגייא מכריח כפרש"י וגם בזה הארכתי בפ' כירה ע"ש:

בתוספות בד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא וכו' ועל פי' הערוך קשה וכו' ודוקא משום צערא וכו' וכן מחט של יד עכ"ל. ואף שאיני כדאי לבדוק אחר דברי רבינו הגדול ר"י בעל התוספות דנהירין ליה שבילי דכולי תלמודא מ"מ ללמוד אני צריך שלא מצאתי דבר זה מבואר דהא דשרו במפיס מורסא היינו דוקא משום צערא וכן במחט של יד רק שמצאתי סוף פרק האורג שדקדק כן ר"י מהסוגיא דהתם מדמדמה הש"ס מפיס מורסא למחט של יד אמנם לפי פי' הערוך אין צורך לזה דאהא גופא מייתי ראי' ממחט של יד דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי לכתחלה ובלא"ה יש לדקדק טובא בדברי התוספות דסוף פרק האורג ואין כאן מקומו להאריך ולקמן גבי מפיס מורסא אפרש עוד דלשיטת רש"י לא הוי פסיק רישא לענין פתח וא"כ א"ש טפי הסוגיא דס"פ האורג והמשכיל יבין:

קונטרס אחרון
בתוספות האי מסוכרייתא דנזייתא כו' והקשו על פי' הערוך במה שפסק דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מסוגייא ס"פ האורג גבי מחט של יד ליטול בו הקוץ וכתבתי ליישב ודעתי להאריך בפרק האורג אי"ה. וגם במה שכתבו התוספות לקמן גבי מפיס מורסא דהוי פסיק רישיה לענין פתח וכתבתי בפנים דלשיטת רש"י דמפרש דלעשות לה פה היינו שמתכוון לייפותה ושיהיה זה הפתח ליום מחר א"כ אם אינו מכוין לעשות בענין זה אלא להוציא ליחה תו לא הוי פסיק רישא ונתיישב בזה קושיית התוספות שם בפרק האורג לענין מחט ליטול בו הקוץ ושם אבאר באריכות אי"ה:

בתוספות בד"ה לעולם רב כר' יהודה ס"ל לשמואל נמי איכא לשנויי וכו' לפתח הוא צריך וכו' עד סוף הדיבור. והוצרכו לפרש כן לפי שיטתם ומ"מ נראה דוחק לומר דרב ושמואל פליגי אי לדם הוא צריך או לפתח ועוד דלא הוי שתיק הש"ס לפרש לתרץ נמי דשמואל אדשמואל. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דלמאי דפרישית לעיל לא שייך להקשות דשמואל אדשמואל דנהי דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר אפ"ה א"ש דאסור לבבליים לבעול שאין בקיאין בהטייה דהו"ל פסיק רישיה דשמואל בבבל היה ולמסקנא נמי רב שרי אף לבבליי' משום דלהאי לישנא דדם חבורי מיחבר מקלקל בחבורה פטור ושמואל סובר דמקלקל בחבורה חייב. ואיכא למימר דאזלי לטעמיהו משום דאשכחן סתם מתני' דמחט של יד ליטול הקוץ וא"כ תרוייהו ס"ל כהאי סתם מתני' אלא דרב לטעמיה דדבר שאינו מתכוין אסור א"כ ע"כ הא דשרי ליטול הקוץ היינו משום דמקלקל בחבורה פטור ושמואל לטעמיה דדבר שאין מתכוין מותר ומש"ה שרי ליטול הקוץ אבל מקלקל בחבורה לעולם אימא לך דחייב ומש"ה אוסר לבבליים לבעול משום דהו"ל פסיק רישא. ולאידך לישנא נמי דדם מיפקד פקיד מצינן למימר דאזלי לטעמייהו דהא בליטול את הקוץ ודאי חבורי מיחבר ואפ"ה אשכחן סתם מתני' דשרי וא"כ לרב דאוסר בדבר שאינו מתכוון ע"כ הא דשרי בקוץ היינו משום מקלקל לחוד ואע"ג דמקלקל פטור אבל אסור אפ"ה משום צערא שרי לכתחלה וא"כ ה"נ שרי לבעול אף לבבליים דהו"ל מקלקל אצל הפתח ומשום מצוה שרינן לכתחלה כמו משום צערא כמ"ש התוס' לקמן גבי מפיס מורסא משא"כ לשמואל דטעמא דמחט של יד ליטול את הקוץ שרי לכתחלה היינו משום דבר שאינו מתכוון אבל משום צערא לא שרינן היכא דאיכא איסורא דרבנן וא"כ ה"נ משום מצוה לא שרינן איסורא דרבנן לכתחל' ומש"ה אסר שמואל לבעול והיינו לבבליים דוקא. כנ"ל נכון וברור בעזה"י לפי השיטה שכתבתי לעיל אמנם לשיטת התוספות מוכח דלמסקנא נמי לא התיר רב לבבליים אלא לבקיאין בהטייה דוקא דאיכא תרתי דבר שאינו מתכוין ומקלקל והיינו לפי שיטתם דדבר שאינו מתכוון לרב לא אסור אלא מדרבנן והיכא דאיכא תרתי שרי במקום מצוה לכך הוצרכו לפ' בע"א והנלע"ד כתבתי לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל וכו' דלמאי נקט עד מוצאי שבת וכו' ומשני לבר משבת ומוצאי שבת נקט משום רצופין וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהסוגיא דחוקה מאד וכתב שלולי דבריהם היה מפרש בענין אחר ע"ש ולענ"ד לולי דבריהם נראה דעיקר סברת המקשה דמשמע ליה דאיירי בדלא בעל עדיין בעילה גמורה דאי שבעל בעילה גמורה לא הוי מקילין כ"כ ליתן לה ארבע לילות דלא עדיפא מבוגרת שכיון שכלו מקצת בתולים אע"ג דאית לה דם בתולים אפ"ה אין נותנין לה אלא לילה אחת וע"כ הוי משמע ליה דאיירי שלא בעל עדיין בעילה גמורה אלא בהטיי' בענין שאין הפתח פתוח ואע"פ כן הוציא מקצת הדם כמ"ש התוס' לעיל שיכול להוציא דם בלא עשיית הפתח ומש"ה עדיפא מבוגרת שפתחה פתות לשיטת רש"י ותוספת וע"ז משני דאיירי כשבעל ואפ"ה עדיפא מבוגרת כנ"ל לולי שהתוספת לא כתבו כן וק"ל והא דמקשה אי כשבעל מאי קמ"ל היינו דלמאי נקט עד מוצאי שבת וכמ"ש נ"ל מדקדוק לשון רש"י ז"ל:

בגמרא ורב שרי והאמר רב שימי וכו'. לכאורה למאי דקאמר ביבמות דף ל"ד ע"א דבנשואין מיקרי טעה בדבר מצוה וקי"ל כר' יהושע היכא דטריד לעשות מצוה וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור. א"כ אפילו למ"ד דבר שאין מתכוין אסור מ"מ כיון דטרוד בטרדת מצוה כדאיתא לקמן והוא אינו מתכוין אלא להטות בשבת. ואף אם יעקור בתולים הוי ליה טועה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור. ולא דמי לשאר דבר שאין מתכוין דליכא מצוה וליכא טירדה. וצ"ל דאפ"ה איסורא איכא לכתחילה. ויותר נראה דהאי סוגיא אתיא כתירוצא בתרא ביבמות שם אליבא דרב דנשואין אין זמנו בהול כפירש"י שם כיון דאין זמן קבוע למצוה מודה ר' יהושע. וק"ל:

בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' וא"ת מעיקרא דמשני וכו'. לכאורה היה נראה לפמ"ש לעיל דלפמ"ש בספר מגיני שלמה דנשאת בליל ד' וה"ה דנבעלת בו א"כ שפיר מצינו ד' לילות חוץ משבת ונהי דמסתמא נבעלת בליל ה' משום ברכה כדלעיל. מ"מ אין קושיא למאי דמשני בתחלה לבר משבת דאיכא למימר דמשכחת בנשאת בליל ד'. ונראה לפרש בזה סמיכות דבריהם דלפי מאי שהקדימו דהא דמשני לבר משבת הא דנקט מוצאי שבת לאשמעינן דבעינן רצופים ע"כ דלא חשיב ד' לילות מליל ד' לבר משבת. א"כ הא מפסיק לה שבת ואינן רצופים בשלמא אי חשבינן מליל ה' אע"ג דאמר לבר משבת זה נקרא רצופים כיון דאם בעיל בליל שבת תולה בדם בתולים ה"ה אפילו לא בעיל. אבל אי בליל ד' לא שייך לומר דהוי רצופים דהא הוי ה' לילות ולא תיקנו אלא ד' לילות דהא בחול אין נותנין יותר מד' לילות רצופים ושפיר הקשו. ודוק:

בגמרא מתיב רב חסדא וכו' בית שמאי אומרים נותנין לה ד' לילות וכו'. לכאורה היה נראה להביא ראיה לדברי ר"י שכתבו התוס' לעיל דהא דאמרינן לדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה מדלא נקטו ב"ש נותנין לה עד מוצאי שבת ד' לילות כלישנא דב"ה בסיפא אלא דכיון דהא דנקט עד מוצאי שבת היינו דקמ"ל דמותר ליבעול בתחלה בשבת אע"ג דלדם הוא צריך דהיינו לראות אם היא בתולה. א"כ ברישא דמיירי בתינוקות שלא הגיע לימי הנעורים כפירש"י בד"ה שלא הגיע וכו'. א"כ הא קייש לומר פיתוי קטנה אונס הוא ואין נאסרת על בעלה ואין צריך לדם לראות אם היא בתולה ואפילו באשת כהן למ"ד דכהן נושא קטנה כדאיתא ביבמות דף ס"א. מ"מ הא כתבו התוס' לקמן דף ט' בד"ה אבעית אימא דהא דנאסרת באשת כהן ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא דספק אינה תחתיו וספק מ"ע דאי איתא דהוי מ"ע הוי טענה וזה לא שייך בקטנה כדקי"ל לקמן דף ל"ו דטענינן לחרשת ושוטה וה"ה לקטנה ועמ"ש לקמן דף ט' ובקונטרס אחרון סימן ס"ח. גם אין לומר דנפקא מיניה לענין כתובה דאם היתה בעולה כתובתה מנה. לא מיבעיא לדעת רש"י ז"ל לקמן דף ל"ו ע"א דטענינן לחרשת ושוטה אפילו לענין כתובה ה"ה לקטנה ואפילו לדעת התוס' שם דלא טענינן מספיקא לאפוקי מחזקת ממון יש לומר דמודים אליבא דב"ש דהא ס"ל לב"ש לקמן דף פ"א בכה"ג בספק זנות גבי מתו עד שלא שתו דלא הפסידו כתובתה משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כ"ש הכא יש לומר דודאי אין יכול להפסידה מספיקא. ונראה דהיינו דמשמע ליה לרב חסדא דמיירי בלא בעיל ואפשר לומר דמש"ה מייתי רישא דמתניתין. ודוק:

ומיהו אכתי דחיקא טובא לפי' ר"י דהא פירש"י בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה וכו' וכל דם שהוא מוציא תמיד וכו'. א"כ כיון דבעיל בעילה ראשונה קודם שבת כבר יודע שהיא בתולה. א"כ מאי שייך לומר בשבת דלדם הוא צריך וצריך לדחוקי דמיתורא דמוצאי שבת שמעינן אפילו היכא דלא בעיל כלל. וכדאיתא בר"פ התינוקת וקי"ל דשרי למיבעל לכתחלה בשבת עיין תוס' שם. אך נלענ"ד ליישב עפ"י מה דאיתא בריש פרק התינוקת בעיל ולא מצא דם ואח"כ בעיל ומצא דם ר"ח אמר טמאה ור"א אמר טהורה דילמא איתרמי ליד כדשמואל וכו'. וכתבו שם התוס' ד"ה ור"א אומר טהורה וכו' דבביאה שניה כשלא מצא דם תו לא תלינן בהטייה וכך כתבו שם דף י"א ע"ב נמצא לפ"ז שפיר יש לומר דצריך לדם דאם לא יצא דם תו אין לתלות בדם בתולים אם ימצא אח"כ כשיבעול פעם אחרת. והא דלא פירש הר"י לעיל כן משום דהתם האיבעיא אליבא דהלכתא וכבר קי"ל כמשנה אחרונה דבועל בעילת מצוה ופורש. משא"כ הכא דמיירי לפי משנה ראשונה:

עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש התוס' שם הטעם דבביאה שניה לא תלינן בהטיה כיון שכבר התחיל הדם לצאת א"כ יש לומר דבביאה שניה הוי ליה פסיק רישא ואפילו לפירוש ר"י דלא שייך בביאה שניה לומר לדם הוא צריך מ"מ כיון דהוי פסיק רישא הא כתבו התוס' לעיל דאפילו אי מקלקל בחבורה פטור מ"מ בעינן נמי שלא יתכוין דאי לאו הכי אסור לכתחלה ובפסיק רישא הוי כמו מתכוין והוכחת רב חסדא דע"כ דם מיפקד פקיד ולענין פתח שפיר יש לתלות בהטיה אף בפעם שניה ודוק:

ובפשטות יש לומר לשיטת ר"י דקושיות רב חסדא אזלי ללישנא קמא דפשיטא ליה דדם מיפקד פקיד והאיבעיא הוא לענין עשיית הפתח וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה לעולם וכו' לשמואל נמי איכא לשנויי וכו' להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך וכו'. ועל זה מקשה שפיר דעשיית הפתח שייך אף בביאה שניה ובהכי א"ש טפי הא דמשני כדשמואל דאמר פרצה דחוקה וכו' דכיון דמיירי בעשיית הפתח שכבר נפתח הוי ליה ממש כדינא דשמואל בפירצה דחוקה דהחשש הוא נמי מחמת עשיית פתח ואין צריך לדחוקי כפירש"י ד"ה שמשיר צרורות והאי נמי וכו' וק"ל:

או הלכה כר''ש. דמקלקל בחבורה חייב כיון דתימצי לומר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין דאסור: בנהרדעא. מקומו של שמואל: וסימניך. שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא לדבי רב: אלו מקילין לעצמן. דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר: ורב שרי. בתמיה אלמא דבר שאין מתכוין מותר סבירא ליה: מסוכריא דנזייתא. סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים: אסור להדוקה. משום סחיטה: מודה ר''ש כו'. אבל כאן יש שבקיאים בהטייה כדלקמן: הלכה כרבי יהודה. באין מתכוין: בלא גברי. בלא אמוראי אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב ושמואל גופייהו: להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד. והאיסור משום פתח הוא: מקלקל הוא אצל הפתח. ובמקלקל מודה רבי יהודה: מקלקל בחבורה הוא. ורב סבר לה כרבי יהודה אף במקלקל בחבורה לקולא דקא פטר בה רבי יהודה: שלא הגיע זמנה לראות. במסכת נדה אמר אימתי הגיע זמנה לראות משיגיעו ימי הנעורים: נותנין לה ארבעה לילות. שכל דמים שתראה בהן מחמת תשמיש מחזקינן להו בדם בתולים: עד שתחיה המכה. כל זמן שאינה משמשת בלא דם לא חיתה המכה: הגיע זמנה לראות. ולא ראתה: לילה הראשון. אפילו לבעילות הרבה:

במקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין כגון גבי כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין כו' (כלאים פ''ט מ''ה) ותנן נמי נזיר חופף ומפספס כו' (נזיר דף מב.) הילכך בחבורה נמי שרי: האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה כו'. פירש בקונטרס וכן ר''ח ובערוך. בחד לישנא וכן בסדר תנאים ואמוראים דאסור משום סחיטה וקשה לר''ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים וראיה לדבר מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כמו גבי מים כדאמרינן באלו קשרים (שבת דף קיג:) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' היכי ליעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה ותניא נמי בפרק חבית (שם דף קמז: ושם) ומסתפג באלונטית ולא יביאה בידו ומפרש בגמ' דאתי לידי סחיטה ובפ''ב דביצה (דף יח. ושם) אומר דלכ''ע אין מטבילין את הכלים ומפרש בגמרא גזירה משום סחיטה ואילו בפרק תולין (שבת דף קלט:) תנן מסננין את היין בסודרין אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה ובריש המביא (ביצה דף ל.) נמי קאמר ליפרוס סודרא עליה ולא קאמר אתי לידי סחיטה והיינו משום דלא שייך ליבון אלא גבי מים והא דאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער משמע דשייך סחיטה בשמן וכן בפ' נוטל (שם דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו ההיא סחיטה אור''ת דהויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים והכא אומר ר''ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אע''ג דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) אליבא דר''ש מזלפין יין על גבי האישים אע''ג דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג: ושם) דקאמר ר''א בר''ש ממעטים ענבים בי''ט פי' ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר''ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אע''ג דפסיק רישיה הוא ונראה לר''י דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון כמו במים ומ''מ לא חיישינן בהו שמא יסחוט כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק ואף ע''ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר''ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וראיות הערוך אינן ראיות דההיא דמתיר ר''ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א''נ הכי פי' והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר''ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא אבל לר''י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז.) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע''ג דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא אבל אי לאו הכי אסור אע''ג דלא ניחא ליה כלל אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שם קמה.) כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל וא''צ למים היוצאין והשתא אע''ג דא''צ היה להיות אסור ואור''י דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפי' למימיהם פטור אבל אסור ועוד י''ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה דף יח.) וכן בפ''ח דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני ובערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת ואין נראה לר''י דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו ואם אין בדעתו לבטלה שם א''כ לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי וי''ל בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי: לעולם רב כר''י ס''ל כו'. לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר''ש ס''ל להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר לדם הוא צריך:. מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אע''ג דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצ''ש לאשמועי' דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך י''ב חדש והכי פי' נותנין לה ד' לילות עד מוצ''ש שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים עד מוצ''ש ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבר משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופים והוה מצי למיפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפי' מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני וא''ת מעיקרא דמשני לבר משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות וי''ל דהוה ס''ד דהכי פירושו נותנין לה עד מוצאי שבת לבר משבת שהן בין הכל ד' לילות ואיהו פריך דמשמע דבעיל ד' לילות ומשני כשבעל וקמ''ל כמו שמפרש בתר הכי אע''ג דהוי פירצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולין אפ''ה שרי:

כתובות ו ע"א