כתובות ח ע"א

דף ח - א

א. ברכה על אסיפת העם:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם  שהכל ברא [הקב"ה] לכבודו.

וברכה זו נתקנה על אסיפת העם, הנאספים שם לגמול חסד, לשמח חתן וכלה, זכר לחסדי המקום, שנהג כך עם אדם הראשון, שנעשה לו "שושבין" ונתעסק בו, ואסיפה זו שנאספים העם - כבוד המקום היא, ולכך תיקנו לומר "שהכל ברא לכבודו". ^[1]

ב. וברכה על יצירת האדם, לפני שנבראה הנקבה: ^[2] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר האדם. ^[3]

ולאחר שתי ברכות אלו מתחילים לברך סדרה של ארבע ברכות על עניני הזווג, ועל הזכר והנקבה. ומתוך שסדר חדש של ברכות הוא הוא, לכן פותח בבברכה הראשונה מתוך ארבעת הברכות ב"ברוך" וגם חותם בה ב"ברוך", כדרך שאר ראשי סדרי ברכות.

ג. ברכה על יצירת זכר ונקבה:

וכן מברכים: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, ^[4] והתקין ^[5] לו [לאדם] ממנו [מצלעותיו של האדם] את האשה, שהיא בנין ^[6] עדי עד [בנין הנוהג לדורות].

וחותם: ברוך אתה ה', יוצר האדם. ^[7]

ד. ברכה על שמחת ציון העתידה:

שוש תשיש ותגל העקרה [ירושלים], בקבוץ בניה לתוכה בשמחה.

וחותם: ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. ^[8]

ה. ברכה ותפילה להצלחת הזוג:

שמח תשמח ריעים האהובים [החתן והכלהף שהם אהובים זה לזה, אנו מתפללים שיהיו שמחים בהצלחה כל ימיהם], כשמחך יצירך [אדם הראשון] בגן עדן מקדם [וכמו שנאמר: ויטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר].

וחותם: ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה [לעולם, בסיפוק מזונות וכל טוב].

ו. שבח שמשבחים לקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה. גילה, רינה, דיצה,,, חדוה, אהבה ואחוה, שלום וריעות,

מהרה, ה' אלהינו, ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים -

קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה,, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ^[9]

וחותם: ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה. ^[10]

לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דרבי שמעון בריה דרבי [לוי היה אצל רבי, בחתונתו של רבי שמעון, בנו של רבי].

בריך לוי רק חמש ברכות, אבל את ברכת "יוצר האדם" לא בירך.

ואילו רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה של רב אשי [בחתונתו של מר בנו של רב אשי], ובריך שית [שש] ברכות.

במסכת עירובין [יח א] נחלקו רב ושמואל בביאור מה שנאמר בפרשת בראשית ביצירת חוה: "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, ויישן. ויקח אחת מצלעותיו, ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלהים את הצלע [לשון צד הוא: כמו ולצלע המשכן אשר לקח מן האדם לאשה, ויבאה אל האדם".

אחד אמר: "פרצוף". דהיינו, שמתחלה, בעת בריאת האדם, נבראו לו שני פרצופין, מלפניו היה איש, ומאחוריו היתה אשה. ובעת יצירת חוה חילק הקב"ה את הפרצופין לשני בני אדם. ונמצא לפי שיטה זו, שמעולם לא היתה יצירת איש ללא אשה, אלא מיד נבראו איש ואשה.

ואילו אחד אמר: זנב היה לו לאדם הראשון, וממנו ברא הקב"ה את חוה. ונמצא לפי שיטה זו, שמתחילה היתה יצירת איש ללא אשה. ולאחר מכן היתה יצירה נוספת של חוה.

לימא בהא קמיפלגי, לוי ורב אסי:

דמר, לוי סבר: חדא יצירה הואי [יצירה אחת היתה של איש ואשה כאחת].

שכבר מתחילת יצירתו של אדם נבראו לו שני פרצופין, מקדימה ומאחורה, ולא היתה יצירה נפרדת לאיש ללא האשה. ואין כאן שתי יצירות לברך עליהן שתי ברכות.

ומר, רב אסי סבר: שתי יצירות הואי.

ולדעתו תחילה נברא האיש ללא האשה. אלא שלאחר מכן, יצר הקב"ה מזנבו של אדם הראשון את חוה. ולפיו, ברכה ראשונה נתקנה על היצירה הראשונה, שהיתה ללא הנקבה, וברכה שניה על יצירת הנקבה.

ודוחה הגמרא: לא בכך הם נחלקו!

אלא דכולי עלמא - חדא יצירה הואי, ובדבר אחר נחלקו:

מר לוי סבר: בתר מחשבה אזלינן, כי מתחילה עלתה במחשבתו של הקב"ה לבראות שנים, ועל שם אותה מחשבה מברכים שתי ברכות.

ומר רב אסי סבר: בתר מעשה אזלינן, ובמעשה לא נברא אלא אחד. ^[11]

כי הא דרב יהודה רמי הקשה מן המקראות, זה על זה:

כתיב בתחילת ספר בראשית "ויברא אלהים את האדם בצלמו", ומשמע שהיתה בריאה של אדם אחד בלבד.

ומאידך כתיב בהמשך הפסוק "זכר ונקבה בראם". ומשמע שהיתה בריאה של שנים.

הא כיצד יתקיימו שני המקראות הללו? -

בתחילה עלה במחשבה של הקב"ה לבראות שנים. ולבסוף נברא רק אחד ... רב אשי איקלע לבי רב כהנא [רב אשי היה אצל רב כהנא בחתונה שערך רב כהנא].

יומא קמא [ביום הראשון לנישואין] בריך כולהו, בירך רב אשי את כל ששת הברכות. ^[12]

מכאן, מיום הראשון ואילך, עד יום השביעי, רק אי איכא פנים חדשות [אם היו בסעודה פנים חדשות] בריך רב אשי את כולהו, ששת הברכות.

ואי לא היו פנים חדשות, אפושי שמחה בעלמא היא, אין כאן אלא ריבוי שמחה, ולפיכך אין אומרים את כל הברכות, אלא מברך:

א. שהשמחה במעונו ^[13] בתוך ברכת הזימון, קודם ברכת המזון.

ב. ו"אשר ברא", שהיא הברכה השישית והאחרונה מברכת חתנים.

ועתה מבארת הגמרא את דין אמירת "שהשמחה במעונו" בברכת הזימון: א. משבעה ימים מהנישואין ועד שלשים יום שלאחר הנישואין -

בין אם אמר החתן להו [למסובים] שהוא קיבצם יחד לסעודה מחמת הלולא [מחמת חתונתו], ובין אם לא אמר להו החתן למסובים שמחמת הלולא קיבצם -

בין כך ובין כך: מברך "שהשמחה במעונו".

ב. מכאן, משלשים יום ואילך -

אי אמר להו החתן למסובים שמחמת הלולא של חתונתו קבצם לסעודה, מברך "שהשמחה במעונו".

ואי לא אמר להם החתן למסובים שמחמת הלולא קיבצם - לא מברכים "שהשמחה במעונו".

ג. ודנה הגמרא: וכי אמר להו מחמת הילולא - עד אימת? עד מתי אומרים שהשמחה במעונו כשקיבצם לסעודה מחמת שמחת חתונתו? אמר רב פפי משמיה דרבא: עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודש] מהנישואין.

ד. ומעיקרא, קודם הנישואין, מאימת מברך "שהשמחה במעונו" בסעודה?

אמר רב פפי: מכי רמי שערי באסינתא.

יש מפרשים: מעת ששורין את השעורים בעריבת מים כדי להטיל שכר לצורך החופה.

ויש מפרשים: לשם החתן והכלה זורעים שעורים בעציץ, כסימן ברכה, לומר: פרו ורבו וצמחו כשעורים האלה. ^[14]

והיינו, משעה שמתחילים בהכנה המעשית לנישואין, שמאז בטוחים שהם לא יידחו, מתחילה שמחת הנישואין, ואפשר כבר לברך "שהשמחה במעונו".

ומקשינן: איני -

והא רב פפא עצמו איעסק לאבא מר, בריה [רב פפא עסק בשידוכו של בנו שנקרא "אבא מר"], ובריך "שהשמחה במעונו" החל משעת אירוסין, ולא המתין ל"כי רמו שערי באסינתא"!?

ומיישבת הגמרא: שאני רב פפא, דהוה טריח ליה, כבר היו מתוקנים לו בשעת האירוסין כל צרכי חופה וסעודת הנישואין לנשואי בנו, ולכן כבר מעתה התחילה אצלו השמחה, כי היות והכל היה מוכן, אין לחשוש לדחיית הנישואין.

רבינא, איעסק ליה לבריה בי רב חביבא [אירס את בנו עם בתו של רב חביבא], ובריך רבינא "שהשמחה במעונו" משעת אירוסין.

אמר רבינא על בי רב חביבא: קים לי בגוייהו דלא הדרי בהו [מכיר אני בהם שאין הם חוזרים בהם, ותתקיים החתונה].

ואולם לא אסתייע מילתא [לא נסתייע הדבר], והדרי בהו חזרו בהם בי רב חביבא ולא נתנו לו את האשה.

רב תחליפא בר מערבא איקלע לבבל, בריך בברכת חתנים שית אריכתא [שש ברכות ארוכות].

היינו, שבברכות הקצרות, שאין חותמים בהן ב"ברוך" משום שאין בהם תוספת אלא הכל הודאה אחת היא, היה רב תחליפא מוסיף בהם דברים, ומאחר שהוסיף היה גם חותם בהן בברוך.

ומסקנת הגמרא:

ולית הלכתא כוותיה דרב תחליפא.

רב חביבא, איקלע לבי מהולא, הזדמן לסעודת ברית מילה ובריך "שהשמחה במעונו".

וגם כאן מסקנת הגמרא היא:

ולית הלכתא כוותיה! שאין מברכים כך בברית משום דטרידי, היות דאית ליה צערא לינוקא, שהשמחה מתבלבלת כשרואים את צערו של התינוק. ^[15]

אמר רב נחמן אמר רב: החתנים עצמם נחשבים הם מן המנין של עשרה אנשים לברכת חתנים. והיינו, שאין צריך אלא תשעה אנשים, והחתן הוא העשירי.

ואולם, אין אבלים מן המנין. ^[16]

מיתיבי לרב, הסובר שהאבלים אינם מן המנין:

מהא דתניא: חתנים וגם אבלים מן המנין!? ותמהה הגמרא על הקושיה מדברי הברייתא על שיטת רב:

וכי מתניתא קא רמית עליה דרב [מברייתא מקשה אתה על רב]!?

והרי רב תנא הוא, ופליג!

בכחו של רב, שהוא תנא, לחלוק על הברייתא!

איתמר:

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין

מיתיבי לרבי יוחנן [שהוא אמורא] מהברייתא שנזכרה לעיל: חתנים וגם אבלים מן המנין!? ^[17]

והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, פירש רש"י ז"ל: שממנה התחלת ברכת הזיווג, הכל כמו שכתוב בפרושיו, ויש מפרשים (הרמב"ן. ועי' תוד"ה שהכל) לפי שאלמלא לא פתחוה בברוך היו נראות שתיהן כברכה אחת ולא היה היכר שיהיו שתי היצירות שתי ברכות, ור"ח ז"ל (בתוס' שם) כתב, דברכת יצירה פותחת בברוך, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, ע"כ. ונראה, שדעתו לומר, דכיון דללוי מגריעין לה, הויה לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. והטעם, שפותחת בברוך. אעפ"י שסמוכה לחברתה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סה, א מדפי הרי"ף), ורש"י ז"ל כן פירש, וכן ר"ח זצ"ל.
וגרסינן בירושלמי במסכת ברכות סוף פרק קמא (ה"ה) כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך. התיבון הרי הבדלה, שניה היא דמר רבי בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רובה הוה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו, שניה היא שאם היו שנים יושבים ואוכלין שאינן אומרים נברך, הרי הטוב והמטיב שניה היא, דמור רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב וכו', הקדושה שניה היא, שאם היה יושב וצופה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומרים בורא פרי הגפן וכו', והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך.

מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו. פירוש, פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה. וכדאמרינא לקמן ע"ב) משכחת לה בפנים חדשות דלא הוה תמן מעיקרא, דבפרק אלו מגלחין (מו"ק כא, א) ואם באו פנים חדשות חוליץ שפירושו דלא הוה תמן מעיקרא כלל, ולא נכנס שם כל ימי המשתה מברכין שבע ברכות, אעפ"י שלא אכל שם עכשיו, וברכת חתנים כל שבעה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה כל שמתוספין שם לשמח את החתן, וכן היא במסכת סופרים (פי"ט הל' יא). ונהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה בלשון הזה כתוב שם, אלמא אין הם תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחתם.
ועכשיו נהגו לברך בששי שהוא ראשון לנשואין במקומותינו, ובשבת כשבאין מבית הכנסת לפי שחתן יוצא מבית הכנסת ומוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסים אותם לחופה, ומפני כך מברכין דשמחה גדולה היא להם, אף על פי שכבר ברכו בששי, סמכו להם לברך בשבת, שאי אפשר שלא יהיה שם אחד שלא היה שם אתמול. ובתוספות (לעיל ד"ה והוא) אמרו בשבת כפנים חדשות, כדאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א) כיון שבאת שבת אמר הקב"ה למלאכי השבת אמרו שירה לפני שפנים חדשות באו לכאן, ועוד אמרו בתוספות, דיום שבאו פנים חדשות אפילו בלילה מברכין לילה ויום, ואע"פ שאינו שם עמהם שפנים חדשות באו הלילה פנים חדשות הן לכל אותו היום, ללילה ויום.
ותניא במסכת סופרים (פי"ט הלכה יא), גבי ברכת החודש וגומר על הכוס ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן וכו', וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאינו אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) כוס ראשון מברך על מזונו והשני אומר עליו קידוש היום וכו', ואמאי נמרינהו אחד כסא, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואקשינן, והא יו"ט אחר שבת דאמר רבא יקנה"ז, ופרקינן התם קידושא ואבדלתא חדא מצוה היא, אבל בברכת מזון וקדושא תרתי מילי נינהו, והכא נמי ברכת המזון וברכת חתנים תרתי מילי נינהו. וכן ראוי לעשות אלא שלא נהגו.
ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה, ואין שמחה אלא בחופה, כדאמרינן במסכת סוכה (כה, ב) חתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה, ואקשינן, וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה. ופסקינן, אין שמחה אלא בחופה, אלמא אין מברכין אלא בחופה. וכן אין מברכין אשר ברא אלא כל שבעה ובסופא, שאף הוא מכלל ברכת חתנים הוא, אבל שהשמחה במעונו אינה מכלל ברכת חתנים ומברכין אותה חוץ לחופה. ותדע לך, דהא מברכין אותה כל שנים עשר חודש וקודם כניסה לחופה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא. ועוד דאפילו בבי מקולא הוו סברי לברוכי אי לאו דאיכדא צערא לינוקא. ועוד, מדאמרינן ברית שית בריך חמש, שמע מינה דשהשמחה במעונו לאו מכלל ברכת חתנים היא, ומדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא, שמע מינ דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו, אבל אם לא זימן אדם, אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל, וכן נמי אינו מברך אשר ברא מן הטעם הזה אשר אמרנו.

הא דאמרינן הכא מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר תרתי יצירות הוו. פירוש: מאן דאמר חדא יצירה הואי סבר זנב היה, ומאן דאמר תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו, וכן מפורש בריש פרק עושין פסין בעירובין (יח, א). ורש"י ז"ל שפירש כאן בהיפך, אינו נכון. ור"ח ז"ל פירש, חדא יצירה הואי, חוה לבדה נוצרה מן הצלע, ומר סבר שתי יצירות הוו להו, אחת נוצרה עמו מקדם שבראה ואח"כ ברא לו חוה מצלעו. עד כאן.

מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא. פירוש: והוא שקדשו, אבל קודם אירוסין כלל, לא, דתרי בעינן שקדשו והוא דטריח להו, דלא הדרי בהו.

והא דאמרינן דרב תחליפא בריך שית אריכתא. פירש רש"י ז"ל: שהוסיף בהן דברים, וזה כדרך מה שפירש במסכת ברכות בפרק קמא (יא, א), באחת ארוכה ואחת קצרה, דפירש הוא ז"ל, דאחת ארוכה במילות, וכבר כתבתי שם שאי אפשר לפרש כן. אלא נראה לי, דאריכתא, היינו שפתח וחתם בכולן, וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה), וכמו שכתוב שם בס"ד.

מאי מברך אמר ר' יהודה שהכל וכו' ברוך יוצר ברוך אשר וכו'. הטעם שפותחין בברוך אע"פ שסמוכין לחבירתה וקי"ל דכל ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך כדאיתא בברכות ובערבי פסחים. יש שפיר' דלא אמרינן הכי אלא בסמוכה לחבירתה ארוכה שחותמות בברוך אע"פ שסמוכות אבל אין נראה כן בירושלמי ששם הקשו טעם לברכה קדושה הסמוכה לחבירתה לברכת בורא פרי הגפן ואמרי' שעה היא שאם יהיה אוכל מבעוד יום ובורך בורא פרי הגפן והקשו עוד והרי הבדלה ותרצו שניא היא דר' הי' מפז' רש"י ז"ל פירש הטעם דבהכל ברא לכבודו ברכה באפי נפשיה היא על העם המתאספים למצות והבדלת ברכת חתנים מברכת אשר יצר האדם והיא פותחת בברוך שאלמלא כן היו שתיהן נראות ברכה אחת ולא היה היכר שיהיה שתי היצרות שתי הברכות וגם זה נכון וברכה אשר ברא שפותחת בברוך פירש"י ז"ל וכן ר"ח והריא"ף ז"ל לפי שפעמים אינה סמוכה והוא כשאין שם פנים חדשות וכן עיקר:

ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו שהוא דמות תבניתו של אדם לגבי הקב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי נאמר על צורה בלא גוף ועל שאין לו רשות לעין לתפוס ולראות ועל האדם שהוא גוף אומר לשון תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. גרסת רש"י בשמחך יצירך בג"ע מקדם וכן הגירסות ברוב הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב"ם ז"ל גורס מקדם בעדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנגרש מן העדן וישכן מקדם לגן עדן ואע"פ ששם נאמר לגן וכאן בגן שמא יבא האדם לטעות באדם בענין וגם בלשון:

ג"ה ישמע בערי יהודה וחוצות ירושלים וכן נוהגין אבל הרמב"ם ז"ל גריס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים שאומרים הדיינים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומרים ישמע בערי יהודה ישמע שם הקול בחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ"פ קול השמחה מבפנים. ונהגו לומר ברכות אלו על הכוס ואעפ"כ אם אין שם כוס אינו מעכב וכן כתב הרמב"ם ז"ל וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אע"פ שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לו כנידה מדבריהם כדאי' התם במסכת כלה. וכתב הרמב"ם נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפי' לאחר כמה שנים ע"כ וכו' הדברים שאין חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה אא"כ בשעה שהוא לבא עליה. וברך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה ה' של יצירה:

לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הוה ומ"ס ב' יצירות הוה פירש"י ז"ל מ"ס חדא יצירה היא כמאן דאמר דו פרצופים נבראו שנבראו ביצירה אחד ומ"ס שתי יצירות הם כמ"ד זנב הוא שממנה חוה נבראת שהרי היו בכאן ב' יצירות בזו אחר זו ובתוספות הקשו עליו מדאמרי' פרק עושין פסין בשלמא למ"ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודי"ן דמשמע שני יצירות אלא למאן דאמר חדא יצירה האי מאי וייצר לכך פירש דמ"ד חדא יצירה הוי כמ"ד זנב הוי שלא נבראו מתחלה אלא פרצוף אחד ואע"פ שאח"כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה הוא אלא תולדה ומ"ד ב' יצירות כמ"ד דו פרצופים שנבראת מתחלה ב' יצירות ומיהו לשון יצירה א' וב' יצירות נהלם אחר לפרש"י ז"ל. ויש ליישב פרק עושין פסין לפרושי ה"ק בשלמא למ"ד דו פרצופים היינו דכתיב ויצר יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ"ד וכו' מאי וייצר דהא בשתי יצירות נבראו. והיו יודעים שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושהיו שם החתן והכלה כדאמרינן פרק הישן ובמס' סוכה החתן ושושביניו פטורים מן הסוכה פירש"י וליתבו בסוכה ולחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה פירוש כשיש שם סעודה שאין עושין שמחה בלא סעודה הא וודאי בברכה כדאי' במסכת סופרים וכדכתב לעיל וליתבו בסוכה ולחדו בסוכה אין סוכה אלא במקום חופה ומיהו ה"מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינו מברכת החתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמש ולא בעינא חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאית חתן וכלה אפילו רמי שערי באסינתא ואפילו גבי מהול הא סברי לברוכי. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותי דהא מברכת חתנים היא ובעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס' אומרים דכיון דלא בעי פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא עשרה כדאמרי' בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא הדדי נינהו ובענין זה דליברכו באפשי שמחה בעלמא וכן עיקר ואע"פ שמניתם ברכה אשר ברא בכלל ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמיד קורא ברכת חתנים אלא כשאומרים כל שבעה ברכת חתנים כדאמרינן לעיל מברכין ברכת חתנים כל שבעה אמר ר"י והוא שבאו פנים חדשות והדין רהטא בסוגיא דלעיל דאחד בתולה ואחד אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשובה מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנו לא הוצרכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרם אלא ז' וכדאמרינן בסמוך מז' ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לבד וכן אין לומר ברכת אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אע"ג דליתנייהו לתרוייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרי' מקמה הלולא דמשתמע ליכא אלא ארוס לחוד ואותם שמוליכין לכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום מברכין ברכו' בפנים חדשות ואי לא לא מברכין אלא שהשמחה ואשר ברא ואע"ג דאיכא פנים חדשות וכן עיקר:

כל תריסר ירחי שתא פי' שעד כאן נמשכת השמחה כדכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת לשמח את אשתו אשר לקח מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה היא ואמרינן נמי אי איתא מחמת הלולא וכו' שמעינן שאין מברכים שהשמח ה במעונו אלא כשעושה סעודת מריעות לחתונה אבל אי לא זימן אדם אלא חתן ובני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי' בתוך ז' וכן הסכימו כל רבותי ועוד הסכימו רבותי הא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמי באסכתא כלומר משיכינו צרכי סעודה דוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא דתרי בעינן קדושין והיא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך בשעת אירוסין קדושין הוה תמן שאין לשון ארוסה בכל התלמוד אלא בקדושין דאידך שדוכין קרי ליה והא דאמרינן קים ליה בגווה דלא הדרי בהו ה"ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דמלהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייע מלתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבוע:

רב תחליפא בריך שית אריכתא פירש"י ז"ל שהוסיף בהם דברים וחתם בהו ויפה כוון דמשו' תוספות לשון בעלמא לא מקרי אריכתא ולא עוד אלא שלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה"ה שאם לא היה מאריך לא היה לו לחתום בשום קצר שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפרק קמא דברכות רב חביבא אקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משים דטריד בכאן דקדוקי חכמי צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן שמחה כיון דאיכא צערא לינוקא ולא מסתברא נהי דלא קבעינן שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא מ"מ סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל לכנוס שם למצות מילה זהו מותר שלא נאסר לכנוס למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפי' בדוכתיה בס"ד. ויש מלמדין מכאן שבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא והכא שמחה שיצא מכלל נפל ובשם הר"ר טוביה כתבו בתוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר שלשים יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון שהוא כן ה"ה כשהוא חי שלא לתת דבריהם לשעורין ואין זה נכון בעיני כיון דבהא איכא סעודה ובהא ליכא סעודה אין הדברים נתונים לשעורין שהרי כל שאין שם סעודה אין שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שכתבו טעם לדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנאמר בה שמחה כגון ברית מילה כדכתיב שש אנכי על אמרתיך כדאיתא בפ' התכלת משא"כ בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חכמים ז"ל. והא דאמרינן אין החתנים מן המנין נקט לשון רבים משום חתונת רבות הבאות זו אחר זו וכדאיתא התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל אין לערב ברכה אחת לשני חתנים בבת אחת שאין לערבב שמחה בשמחה וכן קבלתי מרבותי ז"ל:

נוסח ברכות אלו וענינם כך הוא הראשונה שהכל ברא לכבודו והענין בה שמאחר שכונתנו לברך על הזווג וכל זווג הוא מדומה לזווגו של אדם הראשון עד שאנו רוצים להזכירו קודם זווג שלפנינו ואותו זווג היה במעשה בראשית היה בראוי לתקן ברכה על מעשה בראשית דרך כלל או שמא הטעם שהזווג בא לפרות ולרבות ולקיים היישוב כאמרו לא תהו בראה וזהו כבודו של מקום שעל ידי בריותיו כבודו מתפרסם ובאו אחר כך שתי יצירות אחת לעיקר בריאת אדם ואחת כנגד חוה והוא האחרון ואדם שבחתימתה ר"ל אשה כאמרו כתפארת אדם כל נפש אדם ומה שאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד ר"ל נוהג לדורות ואחר כך מברך על שמחת ציון העתידה מפני שאף היא נמשלה לזווג חתן וכלה כדכתיב ומשוש חתן על כלה והקדימוה לברכת זווג זה על שם אעלה את ירושלם על ראש שמחתי ואחר כך מברך על זווג זה לשמחם בזווגם ולהצליחם במעשי ידיהם ולשמחם כשמחת זווג ראשון בגן עדן וחותם בהם חתן וכלה ואחר כך מברך ברכה כוללת כל זיווג של בני אדם העתידים ורומז בה לנחמת ציון ואין במשמעה אלא שבח לשם על יצירת השמחה וענין הזווג ושמחת החתן עם כלתו והוא שחותם בה משמח חתן עם הכלה מפני שעיקרה על שמחת החתן וזה שאמר בה ונערים מנגינתם ולא אמר ובחורים מנגינתם כלשון המקרא לפי שנגינת בחורים נפיק מיניה חורבא כדכתיב זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ודרשו בה מה טעם זקנים משער שבתו משום דבחורים מנגינתם וכו':

ולענין פתיחתן וחתימתן שתים הראשונות פותחות בברוך ואין חותמות בברוך שהרי מטבע קצר הוא והשלישית פותחת בברוך אע"פ שהיא סמוכה לחברתה מפני ששתים הראשונות לא נתקנו לענין הזווג שהרי הראשונה על כלל מעשה בראשית והשניה על יצירת אדם ואין רמז לזווג עד שנברא הזווג וחותם בה שאין מטבע ארוך בלא חתימה והואיל וחותם בה נעשית רביעית סמוכה לחברתה ואין בה פתיחה ויש בה חתימה כדין ברכה הסמוכה לחברתה וכן החמשית וכן היה בדין בברכת אשר ברא אלא שנאמרה בפני עצמה כל שאין פנים חדשות שלא בסמיכות אחרת ומתוך כך צריכה פתיחה וחתימה וזה שתקנוה לאמרה בפני עצמה מפני שהיא מעין כלם ויש מפרשים בברכה שלישית שזה שפותחת בברוך הוא מפני שאינה סמוכה לחברתה ואין נקראת לדעתם סמוכה לחברתה אלא הסמוכה למטבע ארוך וכבר ביארנו מה שנראה לנו בסתירת דבריהם בשביעי של ברכות:

ברכת חתנים שהזכרנו יום ראשון אומרן באסיפת העם וחוזר וסודרן על כוס של ברכה ועל זה רמזו בבריתא ראשונה ר"ל מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ונהגו לעשות כן אף בשבת מטעם שכתבנו מפני שיש בו אסיפת עם מכאן ואילך אף בפנים חדשות אינן אלא בברכת המזון ועל זה רמזו בבריתא שניה מברכין ברכת חתנים כל שבעה:

שש ברכות שהזכרנו אינן מברכין אלא כל שבעה על הצדדין שביארנו אבל שהשמחה במעונו אומרו קודם שבעה ואחר שבעה וכיצד הוא הדין כל שלשים שמיום חפה ואילך כל שחתן מזמן אחרים לסעודתו אפילו לא הזכיר להם שמחמת הלולא הוא קוראם אומר שהשמחה במעונו ומשעברו שלושים יום אם לא הזכיר לו שמחמת הלולא הוא קוראם אינו אומר שהשמחה במעונו ואם הזכיר לו מחמת הלולא אומרו כל שנים עשר חדש וקודם שבעת ימי חפה מתחיל לאמרו משהתחילו להכין צרכי סעודה והוא שאמרו מכי רמו שערי באסיתא ר"ל משעה שהתחילו לשרות השעורים לצורך השכר ויש מפרשים משהתחילו לזרוע שעורים בעריבה דרך סימן טוב על צמיחתם וכן בכל שהתחילו להכין תכשיטין וצרכי חפה ומכל מקום דוקא בשכבר קדשו אבל כל שאין שם קדושין אין אומרים שהשמחה במעונו כלל וזהו שבזמן הזה לא נהגו לאמרו אף בסעודת חתן הנעשית בלילה שמחרתו כונס נמצא שאין אומרים שהשמחה במעונו קודם שבעה אלא בשתים קדושין והכנת צרכי סעודה או חפה וענין שהשמחה במעונו הוא דרך סמך רמז למה שאמרו בהגדה חגיגה דף י"ב ע"א שבעה רקיעים הם ואחד מהם שנקרא מעון שבו מלאכי השרת אומרים שירה:

סעודת הבן של ברית מילה אין אומרים בה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא והשמחה מתבלבלת ליראת צערו של תינוק ומכאן כתבו קצת גאונים שאף בסעודת חתן שמת אביו של חתן ואמה של כלה אינו אומר שהשמחה במעונו דהא איכא צערא ומכל מקום כתבו הגאונים שסעודה של פדיון הבן בכלל סעודת מצוה היא ואומרים בה שהשמחה במעונו:

מאי מברך אר"י שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. פי' תחלה מברך שהכל ברא לכבודו משום דברכת חתנים צריכה עשרה כדכתיב במקהלות ברכו ה' וכתיב ברוב עם הדרת מלך. וזו האסיפה היא על כבודו לברכו ברבים מ"ה מתחיל ומברך שהכל. אח"כ מברך יוצר האדם כנגד יצירה ראשונה שנברא לבדו. אח"כ מברך על יצירת שניהם האיך הפריד לו אשה מצלעותיו ומפני שמאריך דבריו חותם בה. אבל השתים הראשונות שהן קצרות אינו חותם בהן ואע"פ שהיא סמוכה לשלש ראשונות שבירך כבר פותח בה בברוך מפני שהשלש ראשונות פתיחה בברוך יש בהן. אבל חתימה אין בהם ואיזו נקרא ברכה הסמוכה לחברתה שאין פותחים בה בברוך כשמתחיל לאחרי' כגון ברכות י"ח וברכות ק"ש. אבל הסמוכה לברכה קטנה פותחים בה בברוך כמו שאנו עושים בק' ברכות שאותן שהם קצרות מברכין על כ"א וא' בפתיחה ולא יותר וכשמתחיל לברך ברכות הארוכות פותח בה בברוך. ואין סמיכות ברכות הקצרות פוטרת מלפתוח בה בברוך. ונ"ל שטועים הם בני אדם שמתחילים מאה ברכות מאלהי נשמה מפני שלא מצינו בשום מקום שיתחיל בברכות בלא פתיחת ברוך. וכך ראוי להתחיל ברוך אשר יצר את האדם בחכמה. ויש בה פתיחה לפניה וחתימה לאחריה. ואח"כ אומר אלהי נשמה וחותם בה בברוך ואינו פותח בה בברוך מפני שהיא סמוכה להו. אח"כ אומר כל הקצרות. ואח"כ אומר המעביר שינה. ופותח בברוך. מפני שסמיכות ברכות הקטנות אינה פוטרתה. ובברכת התורה פותח בה בברוך מפני שלא נתקנה עם סדר ק' ברכות אלא כשצריך ללמוד הילכך יש בה פתיחה. אח"כ מברך שוש תשיש קודם שיברך על שמחת החתן דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ומפני שהיא סמוכה לחתימת אשר יצר אינו פותח בה בברוך. אח"כ אומר שמח תשמח שישמח החתן והכלה כל ימיהם ואין זו שמחת הזיווג ומסיים בה משמח חתן וכלה ואינו פותח בה בברוך מפני שסמוכה היא לחתימת שוש תשיש. אח"כ אומר אשר ברא שהוא שמחת הזיווג וחותם בה משמח חתן עם הכלה ששמחים כשמזדווגים זה עם זה ואע"פ שהיא סמוכה לחתימה הראשונה שלפניה ודין הוא שלא נפתח בה בברוך. אפ"ה מפני שמברכים אותה לבדה בדליכא פנים חדשות הוא פותח בה בברוך:

רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אמר אי איכא פנים חדשות נבריך כולהו. ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא. מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. פי' יומא קמא בין בשעת כניסתן לחופה בין בסעודה מברך כולהו ואין צריך פנים חדשות דהא מכאן ואילך לא הוי אלא בסעודה. א"כ יומא קמא אפילו בסעודה מברך ז' ברכות בלא פנים חדשות. ומכאן ואילך בלא פנים חדשות מברך שהשמחה במעונו בברהמ"ז ואשר ברא שהוא עיקר ברכת החתונות בסוף ברהמ"ז. מז' ועד ל' בין אמר מחמת הלולא בין לא אמר מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו. פי' אבל לא אשר ברא שהוא ברכת החתונות. וכיון שעברו ז' ימי חתונות אינו ראו לברכם. מכאן ואילך אי אמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא. וכי אמר מחמת הלולא עד אימת. א"ר פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחי שתא. מעיקרא מאימת א"ר פפא מכי רמו שערי באסותא פי' כיון שמשליך השעורים בגיגית לעשות מהן שכר לצורך הסעודה אבל לא משעת אירוסין:

רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא בריך משעת אירוסין. אמר קים לי בגווייהו דלא הדרי ביה ולא אסתעייא מילתא והדרי ביה:

רב תחליפא איקלע לבבל בריך שית אריכתא. פי' הוסיף דברים על שהכל ועל יוצר האדם. והאריך בהן וחתם בהם ופסיק תלמודא ולית הלכתא (כסתם) [כוותיה]:

רב חביבא איקלע לסעודת המילה בריך שהשמחה במעונו ופסיק תלמודא ולית הלכתא [כוותיה] משום דאית ליה צערא לינוקא. אר"י אמר ר"י מברכין ברכת חתנים בעשרה כל ז'. וחתנים מן המנין ברכת אבלים כל ז' ואין אבלים מן המנין. והוא שבאו פנים חדשות. מאי ברכת אבלים ברכת רחבה פי' היו מברין את האבל ברחובה של עיר ומברכין שם כנגד השם וכנגד אבלים וכנגד המנחמים וכנגד כל ישראל כדמפרש בגמרא וצריכה עשרה ובאותן יו"ד אין אבלים מן המנין כברכת המזון כגון ג' לזימון ויו"ד לאלהינו:

דמר סובר חדא יצירה הוי. ומר סבר שתי יצירות הוי פירש"י ז"ל דמ"ד דחדא יצירה הוא ס"ל כמ"ד דו פרצופין היה ומ"ד דשתי יצירות הוי ס"ל כמ"ד זנב הי'. וממנו נבראת' ותמה הא התם מקשי' למ"ד זנב היה. קרא דכתיב ויוצר בשני יודין. ומאי דכתיב זכר ונקיבה בראם וניחא למ"ד דו פרצופין. ויש לפרש דהאי דקאמר היינו דכת' וייצר כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתי'. אלא למ"ד זנב מאי וייצר שלא היה תחלה אלא יצירה אחת בלבד. ומיהו בסוף למ"ד זנב היה חשי'שתי יצירות דשתי יצירות חלוקות היו. ומ"ד דו פרצופין לא חשיבא אלא יצירה אחת. ומחוורתא איפכא:

א"ר יצחק א"ר יוחנן חתני' מן המנין. ואין אבלים מן המנין. מיתבי חתנים ואבלים מן המנין. כי תני' האי לברכת המזון כלומ' להצטרף לזימון. ומדלא משנינן הכי לרב ש"מ דרב ס"ל דאפילו לזימון אין מצטרפין. והטעם לדעת הגאונים ז"ל שפירשו. לפי שהיו אומרים בברכת הזימון ברוך מנחם אבלים. ויש מהן אומר שזה טעות הוא. אלא לפי שהיה אומר בברכת הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת. ואין אחרי' רוצים לכלול עצמם עמהם. ולהכי בעינן שיעורא לבר מנייהו. וכן נראה בברכות. ולית הלכתא כרב אלא כר' יוחנן ולברכ' הזימון מצטרפי'. וכי תני' דאין מצטרפין ברחבה דאיכא ברכת אבלים. והא דתני' נמי מברכין ברכת אבלים כל שבעה ואין אבלים מן המנין משכחת ליה בפני' חדשות. ומאי נינהו ברכת אבלים הני דאיתמר בגמרא. ארבעה קמייתא האל הגדול ברוב גדלו וכו' ברוך מחיה המתים. תניתא אחינו המיוגעים וכו' ברוך מנחם אבלים תליתאי אחינו גומלי' חסדי' טובים וכו'. ברוך משלם הגמול בתריית' רבון עולמים פדה והצל וכו' ברוך עוצר המגפה. והראשונה פותחת בברוך ואידך כל חדא סמוכה לחברתה. וכן פירש"י ז"ל. והא דאמרינן קום אימא מילתא סידורא בעלמא א"ל אבל הני ברכו' מעיקרא איתקון:

מאי מברך אמר רב יהודה שהכל ברא לכבודו. כתבו התוס' וז"ל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פותחות בברוך אף על פי שכל אחת סמוכה לחברתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהוא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך כו' ע"כ. ולשונם מגומגם דמשמע דקשיא להו אתרווייהו אשהכל ברא לכבודו ואיוצר האדם אמאי פתחי בברוך וקשיא דאברכת אשר ברא מאי קשיא להו והא תחילת הברכות היא ודוחק לומר דמשום דמסדרי להו על הכוס ומתחלי לברך בפ"ה קרי לשהכל ברא נמי סמוכה לבפ"ה חדא דאין הכוס מעכב וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דהא אמרינן לקמן בריך שית בריך חמש וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ברכת חתנים נקרא הששה ברכות שהוזכרו למעלה וההמון קוראים אותן שבע ברכות מפני שמונים מכללם ברכת בפ"ה ע"כ. וכיון דלפעמים לא מברכי לה אכסא שפיר פותח בברוך דומיא דאשר ברא ועוד שכתבו התוספות שכל אחת סמוכה לחברתה אלמא דכל אחת מעכבת לחברתה מלפתוח בברוך ואין ענין לברכת בפ"ה הכא כלל ומיהו יש אומרים דברכת הכוס מעכב כמו שכתב בעל הטורים ז"ל באבן העזר ומ"מ קשיא אידך קושיא דאקשינן מלשון התוס' ודע שכתב הרב ז"ל בפי' על ההלכות דאפי' לימא דכל סמוכים אפי' למטבע אינן פותחות בברוך היינו טעמא דהני משום דיוצר האדם לא מקריא סמוכה לפי שהיא התחלת ברכת הזווג דשהכל לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש"י ז"ל ואשר יצר כיון דברכה זו ושלפניה תרווייהו מעין יצירה נינהו אילו לא היתה פותחת בברוך היה הכל דומה ברכה אחת וחכמים ראו לעשות ב' ברכות משום דסברי דאדם וחוה ב' יצירות הוו כמ"ד זנב היה ע"כ. ולכך הקדימו התוס' ואמרו דתרווייהו הני תרי סמוכה לחברתה מיקרו פי' מענין הזווג שהכל ברא אינו מענין אסיפת העם כלל כמו שכתב רש"י ז"ל. ומעתה הוצרכו לתרץ דהיינו טעמא דיוצר האדם פותחת בברוך משום דקצרות הן פי' הן מצד שהברכה הראשונה קצרה הן מצד שהיא עצמה קצרה היא לכך הוצרך לפתוח בברוך וברכת אשר יצר אע"ג דהיא עצמה ארוכה היא מכל מקום כיון דסמוך לקצרה בעינן לפתוח בה בברוך כדי שלא תראה כברכה אחת. נמצא שלא בחרו ממ"ש רש"י ז"ל כי אם התירוץ דברכת אשר ברא ודלא כהר"ן ז"ל שבחר מפי' רש"י ז"ל נמי מאי דפי' בברכת שהכל ברא לכבודו וכדכתיבנא כנ"ל. ודע שבתוס' כ"י אע"פ שכל אחת סמוכה לחברתה כיון דקצרות כו'. ובתוספות הדפוס כתוב דכיון כו' ואינו מתיישב והנוסחא האמיתית היא וכיון כו' ודוק ותשכח. וז"ל שיטה ישנה שהכל ברא בכבודו והך ברכה היא להקב"ה על אסיפת העם שנאספין שם לכבוד הקב"ה. ואם תאמר אם כן אמאי אין מברכין אותה בבית האירוסין דהא התם נמי נאספין העם. וי"ל דלא עבדינן האי ברכה אלא באסיפת שמחה ואכתי לא הויא השמחה עד שעת הנשואין. ע"כ:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ברכת אירוסין א"צ עשרה שלא אמרו אלא ברכת חתנים וברכת חתנים [לחוד] וברכת אירוסין לחוד. וכתב הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל וראיה לדבר מדחזינן בגמרא שנחלקו האמוראים שיש מי שלא היה חותם בברכת האירוסין ויש מי שהיה חותם ומאן דלא חתים מדמי ליה לברכת הפירות וברכת המצות ומאן דחתים מדמי ליה לקדושא ומדחזינן דמדמי ליה תלמודא לברכת המצות וקדושא ואבדלתא שמעינן דכי היכי דבהני לא בעינן עשרה הכי נמי בברכת אירוסין לא בעינן עשרה. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ולהאי סברא אין כאן קושיא מעיקרא דכיון דלא בעינן עשרה אין כאן אסיפה ופרסום. ומיהו הרא"ש העלה בפסקיו דבעינן עשרה בברכת אירוסין כברכת חתנים. עוד כתוב בשיטה ישנה יוצר האדם האי ברכה נמי שבח הוא להקב"ה על בריאת האדם והני תרתי אין חותמין לפי שהן מטבע קצרה ואחר כך אשר יצר את האדם והני ג' ברכות הם על דרך הפסוק כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו שהכל ברא לכבודו. יצרתיו יוצר האדם. אף עשיתיו אשר יצר את האדם והאי ברכה דאשר יצר היא כנגד חוה שברא הקב"ה לאדם וממנה יצאנו כולנו. ומצינו אדם שר"ל האשה דכתיב וכל נפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר וגו' והאי ברכה פותחת בברוך ולא מקריא ברכה הסמוכה לחברתה להני דלעיל דהני דלעיל הם מטבע קצר ומטבע קצר במטבע ארוך לא הוי סמוכה לחברתה ואף על גב דחזינן בברכת התורה דאמרינן לעסוק בדברי תורה דהוא מטבע קצר והדר אמרינן והערב נא דלא מתחיל בברוך אלמא מטבע ארוך במטבע קצר הויא סמוכה לחברתה. ויש לומר התם היינו טעמא דמקריא סמוכה לחברתה מפני שהכל ענין אחד שכל הברכות ברכת התורה הם אבל הני דהכא הראשונות הם ענין הודאה ואשר יצר תחלת הזיווג לא מקריא סמוכה לחברתה אבל ארוך בארוך אפילו לא הוו ענין אחד מקרי סמוכה לחברתה וכי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזיווג לאו זיווג ממש קאמרינן דלקמן אצטריך לן למימר דאכתי לא איירי מזיווג אלא כיון דאיירי באשה זווג מקרי. והד' מברכינן שוש תשיש והיא סמוכה לאשר יצר לפיכך אינה פותחת בברוך והוא מענין ירושלים שאנו מזכירין בה כדכתיב אם אשכחך ירושלים וגו' ולפיכך אין מזכירין אותה בתחלת הזיווג דעד השתא לא איירי בזיווג אלא משבחין להקב"ה שברא איש ואשה ואף על גב דלעיל קרינן אשר יצר ענין הזיווג הרי פרש"י דלאו זווג ממש הוא אלא הכנת הזווג נזכרת בה כדקרינן והתקין לו ממנו בנין עדי עד שאינו אלא הכנה בעלמא אי נמי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזווג והאי דלא הוי ברכת ירושלים קודמת לאשר יצר משום דלא מדכרינן שמחה בההיא ברכה דאשר יצר אבל בברכות שהן אחר בונה ירושלים בכולהו מדכרינן בהו שמחה וכן הדין שתהא ברכת ירושלים קודמת לברכות של שמחה וכן כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ומשמע בראש כל ברכות שלה והדר מברכינן שמח תשמח והיא סמוכה והיא מענין זווג האדם וחוה וחותם ברוך משמח החתן עם הכלה ולהכי אמר הכא עם הכלה שעל החתן והכלה של עתה קאמר אבל לעיל בברכת שמח תשמח דחתים חתן וכלה משום דעל אדם וחוה קאמר חתן וכלה שהיו כבר. ורש"י ז"ל פירש לעיל דמשום הכי אמרינן משמח חתן וכלה משום דלאו בשמחת חתונה אנו אומרים אלא תפלה היא שישמחם המקום בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתן עם הכלה אלא ברוך המשמחם שניהם כל ימיהם בספוק מזונות וכל דבר. ובאחרונה הוא שבח כו' אשר ברא משום הכי פותחת בברוך כיון דאיכא זימנין דלא סמוכה לברכה אחריתי כגון מיום ראשון ואילך היכא דליכא פנים חדשות כל שעתא נמי כשאינה סמוכה לחברתה דמי והיינו טעמא נמי דאשר בחר בנו כו' דברכת התורה דאף על פי שהיא סמוכה להערב נא כיון דאיכא זמן דלאו סמוכה לחברתה כגון הקורא בתורה בציבור לאו סמוכה לחברתה מיקרי. עד כאן לשון שיטה ישנה:
ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כתב הרב רבינו מאיר הלוי ז"ל ומסתברא דהיינו טעמא דתקון הני ברכתא כולהו בברכת חתנים דמשום כל חתן וכלה מעין זווג ראשון דאדם הראשון הוא דאמטו להכי תקינו ברכה לזווג ראשון מקמי ברכת זווג דחתן וכלה וכיון דתקינו ברכה לזווג ראשון דמיירי במעשה בראשית תקינו ברכה לקמי אכוליה מעשה בראשית שכל מה שברא המקום לא ברא אלא לכבודו. אי נמי להזכיר סבת הזווג שהוא עיקר יצירת האדם עולם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה וזהו כבודו של מקום שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריותיו כענין שנאמר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והדר מברכינן שתי ברכות חדא לעיקר ברייתו של אדם הראשון עד שלא נטלה ממנו הצלע ואח"כ נשתנית ברייתו מכמות שהיתה קודם לכן והדר מברכינן ברכה שלישית כנגד שמחת ירושלים העתידה שנמשלת לזווג חתן וכלה כענין שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך והא דנקט בקבוץ בניה לתוכה בשמחה משום רישיה דקרא דכתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכתיב רני עקרה לא ילדה וגו' כי רבים בני שוממה והיינו דאקדמוה מקמי זווג דחתונה משום דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואיכא למימר נמי דעיקר האי ברכה דשמחת ירושלים משום האי קרא אתקן והדר תקון שתי ברכות כנגד זווג החתן עם הכלה ושמחתן אלא שהברכה ראשונה תקנוה דרך בקשה לבקש רחמים על החתן ועל הכלה לשמחם בזווגן ולהצליחם במעשה ידיהם כשמחת זווג ראשון דגן עדן. והשניה גם היא כנגד שמחת הזווג אלא שתקנוה דרך שבח והודאה למקום על יצירת היצירה והזווג בעולם לשעבר ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלים וחותם בשמחת הזווג שפתח בה ואף על גב דהני תרתי ברכתא כנגד שמחת הזווג איתקין היינו טעמא דחתים בקדמיתא מינייהו משמח חתן וכלה ובבתרייתא משמח החתן עם הכלה משום דקמייתא דאיתהון דרך בקשה ובעידן רחמי אתרווייהו בעינן ואמטו להכי מברכינן משמח חתן וכלה דאי הוה מברכינן עם הכלה לא הוה משמע שמחה אלא גבי חתן שישמח בכלה או כל ימי זווגו עם הכלה ואין במשמע לשמח אלא שמחת החתן לבדו ששמח על עסקי הכלה דכי כתיבא שמחה גבי חתן כתיבא דכתיב ומשוש חתן על כלה. ועוד משום סירכא דבתולתא דאית לה צערא. הדין הוא טעמא דסברא דהני ברכתא. ועוד כתב טעמייהו לענין פתיחה וחתימה תרתי קמייתא פתח בהו בברוך ולית בהו חתימה דמטבע הכי הוא שלישית פותח בה בברוך וחותם בה בברוך פותח בה בברוך מאי ברכה הסמוכה לחברתה היא דכי אמרינן ברכה הסמוכה לחברתה היכא דקמייתא אית בה חתימה דחתימה דקמייתא הויא פתיחה לבתרייתא אבל הכא דתרתי בתרייתא לית בהו חתימה בעי פתיחה לשלישית דהא לאו סמוכה לברכת חברתה היא וחותם בה בברוך דכיון דצריך לחתום בה שתי יצירות נפיש להו דיבורא ובעי פתיחה וחתימה. רביעית אף על גב דמטבע ארוך הוא הויא ברכה הסמוכה לחברתה ולא בעי פתיחה אבל חתימה ודאי בעיא וכן אתה אומר בחמישית אבל ששית כיון דזמנין דבעיא בפני עצמה בעיא פתיחה וחתימה. ע"כ לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל וטעם של ברכות הללו בברכת אשר ברא ויוצר האדם ואשר יצר שהן פותחות בברוך אף על פי שהן סמוכות משום דאשר ברא פעמים שאינה סמוכה לחברתה כגון דליכא פנים חדשות ויוצר האדם משום דהוי מטבע קצר וכיון דליכא חתימה לא סגיא בלא פתיחה ואשר יצר נמי פותח בברוך כדי לחלק בין יצירה ליצירה שלא תראה כברכה אחת. ע"כ:

והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב בתשובה וז"ל וששאלת מכדי קי"ל דבכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה יש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך ויש מהם חותם ואינו פותח וכיון שכן היכי מברכינן ברוך אשר ברא שהיא פתוחה בברוך לאחר שמח תשמח שהיא ברכה שיש לה חתימה שהרי חותם ברוך משמח ציון בבניה והנה ברכה סמוכה לחברתה היא ואמאי פותחין בה בברוך ועוד הא דמברכינן ברוך אשר יצר כו'. אמאי פותחין בה בברוך והא סמוכה היא לברוך יוצר האדם. תשובה יש מי שאומר דהיינו טעמא דפותחין בברוך באשר ברא משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לענין אשר יצר דהיינו טעמא שפותחין בה בברוך משום שהיא ברכה דרבנן וקי"ל דברכה דרבנן פותחין בה בברוך ואף ע"פ שהיא סמוכה לחברתה וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן מדאמרינן לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דר"ש בריה ובריך חמש כלומר לא בריך אשר יצר את האדם בצלמו אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה דטעמיה דלוי דלא בריך אשר יצר לא משום דסבר דרבנן היא דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי אי נמי בתר מעשה אזלינן אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי אי נמי בתר מחשבה אזלינן הילכך הוא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר ששתי ברכות אלו ברוך יוצר האדם וברוך אשר יצר כיון ששתיהן על ענין אחד הן שהרי שתיהם על היצירה הם נמצאו כאילו ברכה אחת הם ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם ענין בפני עצמו אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא שהרי ענין אחד יש להם הילכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה לשהכל ברא לכבודו שהיא פתוחה בלא חתימה ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה יש לומר אף על גב דיוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת חשובין מכל מקום כיון שהוציאנו אותה בלשון שתי ברכות הרי יוצר האדם הפסיק בין שהכל לאשר יצר. וכשאתה מעיין בזה הפירוש שפירשנו ובזה הפירוק שפירקנו בענין אשר יצר אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר. עד כאן לשון הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובה:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל. ור"ח ז"ל כתב דברכת יצירה פותחת בברוך דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן ע"כ. ונראה שדעתו ז"ל לומר כיון דללוי מגרעינן לה הוי לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. ע"כ:

ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. פירוש בצלמו שהוא צלם דמות תבניתו של אדם כי לגבי קב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי להאמר על צורה בלא גוף ועל דבר שאין רשות לעין לשלוט לתפוס מראות ועל האדם שהוא גוף אומר תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד ן' אבי זמרא ז"ל וז"ל יש לדקדק דבשלמא צלם הוי מלה דקה אבל תבנית היא מלה גסה ולא שייך לאומרה אלא בדבר חומרי לא בהקב"ה לכך יש מי שמחק הגירסא ויש ליישב דברי רבינו תבניתו על האדם חוזר כלומר ובצלם דמות הבורא יתברך תבניתו של האדם ע"כ. ואף על פי שיש קצת חילוק ביניהם בפי' הברכה הכל עולה לענין אחד:

ג"ה ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים וכן נוהגין. אבל הרמב"ם גורס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים ואומרים הדייקנים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומר ישמע בערי יהודה אולי ישמע שם הקול מבחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ"פ קול השמחה מבפנים ונהגו העם לומר ברכות אלו על הכוס אף על פי שאין שם כוס אינו מעכב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אף על פי שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לבעלה כנדה מדבריהם כדאיתא התם במסכת כלה. וכתב הרמב"ם ז"ל נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה שנים ע"כ. ונראין דבריו שאינו חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה ואח"כ בשעה שרוצה לבא עליה. הריטב"א ז"ל:
בריך שית. כתב רש"י ז"ל יוצר האדם הוסיף ואזיל לשיטתיה ז"ל שכתב לעיל שהסדר מתחיל מאשר יצר הילכך כ"ע מברכין אשר יצר וביוצר האדם הוא דפליגי אבל לעיל כתב בתשובת הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל דבברכת אשר יצר הוא דפליגי דמאן דבריך חמש לא הוה מברך אשר יצר ומאן דבריך שית בריך לה ואזיל לשיטתיה ז"ל דמשני שנוייא אחרינא בטעם פתיחת ברכות אלו והסדר מתחיל מברכת שהכל ברא הילכך השניה היא הנוספת ובה פליגי והכין יש לפרש לשיטת התוספות ז"ל כנ"ל:
והריטב"א ז"ל כתב בסתם בריך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה אחת של יצירה. ע"כ:

לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה וכו'. פי' ואילו התם בעירובין לא שמעינן דפליגי בה כי אם רב ושמואל לבד. דמ"ס חדא יצירה הואי וכו' פרש"י ז"ל מ"ס חדא יצירה הואי כמ"ד דו פרצופין היו שנבראו ביצירה אחת ומ"ס ב' יצירות היו כמ"ד זנב היה שממנה נבראת חוה שהרי היו בכאן שתי יצירות בזו אחר זו פי' ומאן דבריך חמש כמאן דאמר חדא יצירה דהיינו מ"ד דו פרצופין ומאן דבריך שית כמ"ד שתי יצירות דהיינו מ"ד זנב היה. והקשו עליו מדאמרינן בפרק עושין פסין בשלמא למ"ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודין דמשמע ב' יצירות אלא למ"ד חדא יצירה הואי מאי דכתיב וייצר אלמא דמ"ד פרצוף הוא ניהו ס"ל ב' יצירות ומ"ד זנב הוא ניהו דאמר יצירה א'. ורש"י ז"ל כתב התם בפרק עושין פסין וז"ל ה"ג היינו דכתיב וייצר בתרי יודין דמשמע ב' יצירות פי' מדכתיב וייצר בשתי יודין משמע דבחדא נוצרו ולאו היינו שתי יצירות אלא מאי דאמרינן הכא שתי יצירות ע"כ כמ"ד זנב ואין כאן קושיא כלל. ומיהו אכתי קשיא דקאמר בתר הכי דכ"ע חדא יצירה הואי מ"ס בתר מחשבה אזלינן ובפרק עושין פסין משמע בהדיא דלמ"ד פרצוף אחד היה עלה במחשבה ליבראות שנים אבל למ"ד דדו פרצופין לא ס"ל הכי. ויש לתרץ דאיברא ודאי דהתם הכי קאמר בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב זכר ונקבה אלא למ"ד זנב מאי זכר ונקבה בראם לכדר' אבהו דר' אבהו רמי כתיב וכו' בתחלה עלה במחשבה וכו' ומשמע לכאורה כדכתיבנא. ומיהו יש לפרש דמאן דפריך בשלמא למ"ד וכו' אכתי לא ידע מילתיה דר' אבהו והתרצן חדש לו הא דר' אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב בצלם וגו' ברא אותו פי' דמכח קושיא אחריתי צריכין אנו לומר דבתחלה עלה במחשבה להבראות שנים והלכך לכ"ע יש לומר כן והא דר' אבהו מוסכם לדברי הכל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בתר מחשבה אזלינן. ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד. בעירובין בפרק עושין פסין. וקשה קצת למה ליה לרש"י ז"ל לאורויי עוד מקום דהא כיון דכתב ז"ל חדא יצירה הואי כמ"ד בעירובין וכו' וכאן הזכיר הפרק ולעיל לא הזכיר כן אלא לומר דמימרא דר' אבהו אינו מימרא נמשכת בתר פלוגתא דפרצוף וזנב דפליגי בהכי אלא הויא ליה כמימרא באפי נפשה שם בעירובין פרק עושין פסין ולדברי הכל ודוק וקל להבין כנ"ל. ואם תשאל ולמה ליה לתלמודא למימר דכ"ע חדא יצירה הואי וכו' כיון דלכ"ע היא ההיא דר' אבהו דבתחלה עלה במחשבה וכו'. הכי נמי הוה מצי למימר איפכא דכ"ע שתי יצירות הוו ומשום הכי אין לברך שית דמה שאחר כך נבראת חוה מן הזנב לאו יצירה חשיבה כדי לחדש עליה ברכה באפי נפשה אלא דבהכי פליגי דבתחלה שנים עלו במחשבה ונברא אחד מר אזיל בתר מחשבה ומר אזיל בתר מעשה. תשובתך פשיטא ליה לתלמודא דאי הוה ס"ל למאן דבריך שית דב' יצירות הוו תו לא הוי צריך מידי ולא הויא תליא פלוגתייהו בההיא דמחשבה כלל. ומיהו התוספות כתבו איפכא דמאן דאמר חדא יצירה היינו מ"ד פרצוף אחד הואי ומ"ד שתי יצירות היינו מ"ד דו פרצופין ומשמע ליה משמעות לשון איכא בינייהו בין רש"י והתוס'. ומיהו לדעת התוספות נמי מאן דבריך שית היינו כמ"ד פרצוף אחד הוא ומאן דבריך חמש היינו כמ"ד דו פרצופין דאין סברא לומר דמאן דבריך שית היינו כמ"ד דו פרצופין ומאן דבריך חמש כמ"ד פרצוף אחד דאדרבה איפכא מסתברא דמ"ד דו פרצופין למה ליה לאפלוגינהו משתי יצירות בשתי ברכות כיון דבחדא נוצרו אלא ודאי לדעת התוספות ז"ל הכין הוא פירושא דשמעתא דמר סבר חדא יצירה הואי פי' חדא יצירה הואי מתחלה ושוב נעשה היצירה האחרת ולהכי בריך שית ומר סבר שתי יצירות הוו מעיקרא ולהכי בריך חמש. ואם תאמר למה ליה למינקט האי לישנא דמשמע הפך כוונתו דמשום דחדא יצירה הואי משמע דאין לברך אלא חמש ומשום דשתי יצירות הוו משמע דיש לברך שית. ויש לומר דהא כתיבנא לעיל דלשיטת התוספות ז"ל יש לפרש דבברכת אשר יצר הנוספת הוא דפליגי הני אמוראי ודלא כפרש"י ז"ל כדכתיבנא והילכך ה"ק מ"ס חדא יצירה הואי מעיקרא וכיון שכן מאי דבריך מתחלה יוצר האדם כנגד אותה יצירה לבדה היא ובעי לברוכי עוד אשר יצר כנגד היצירה השניה ומר סבר שתי יצירות הוו מעיקרא וכיון שכן ברכת יוצר האדם דבריך מעיקרא נכללו בה שתי היצירות ומעתה למה ליה לברוכי עוד אשר יצר כנ"ל:
אבל מצאתי להריטב"א ז"ל שלא פירש כן שיטת התוס' ז"ל וז"ל והתוס' פי' דמ"ד חדא יצירה הואי כמ"ד זנב היה שלא נברא מתחילה אלא פרצוף אחד ואף על פי שלאח"כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה היא אלא תולדה ומ"ד שתי יצירות כמאן דאמר דו פרצופין שמתחלה נבראת שתי הצורות ומיהו לשון יצירה א' וב' יצירות הולם יותר לפרש"י ז"ל ויש ליישב לשון פ' עושין פסין לפי' ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד דו פרצופין הוו היינו דכתיב וייצר אחר שעלתה לשתים אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר דהא בב' יצירות נבראו. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמרינן הכא מ"ס חדא יצירה הואי ומ"ס תרתי יצירות הוו פי' מ"ד חדא יצירה הואי סבר זנב הוא ומ"ד תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו וכן מפורש בריש פרק עושין פסין ורש"י ז"ל שפי' כאן בהפך אינו נכון ור"ח ז"ל פי' חדא יצירה הואי חוה לבדה הנוצרה מן הצלע ומ"ס שתי יצירות הוו להו חדא נוצרה עמו מקדם כשנברא ואחר כך ברא לו חוה מצלעו ע"כ. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י ז"ל דמאן דסבר דחדא יצירה הואי סבר לה כמאן דאמר דו פרצופין ומ"ד דשתי יצירות הוו סבר לה כמ"ד זנב היה וממנה נבראת ותימה דהא התם מקשינן למ"ד זנב הוה קרא דכתיב וייצר בשני יודין ומאי דכתיב זכר ונקבה בראם וניחא למ"ד דו פרצופין ויש לפרש דהא דקאמר היינו דכתיב וייצר כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ"ד זנב היה מאי וייצר שלא היה תחילה אלא יצירה אחת בלבד ומיהו בסוף למ"ד זנב היה חשיבי שתי יצירות דשתי יצירות חלוקות היו ומ"ד דו פרצופין לא חשיבא אלא יצירה אחת ומחוורתא איפכא. ע"כ:
כתב הריטב"א והוי יודע שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושיהו שם החתן והכלה כדאמרינן בפרק הישן ומיהו ה"מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינה מברכת חתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמשה ולא בעינן חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאיכא חתן וכלה מכי רמו שערי באסינת' ואפי' בבי מהולא הוו סברי לברכה. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותינו הוא דהיא מברכת חתנים היא והלכך בעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס' אומרים דכיון דלא בעיא פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא בעיא עשרה כדאמרינן בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא כהדדי נינהו בענין זה דלתמני דאפושי שמחה בעלמא ונראה אף על פי שמנו ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמוד קורא ברכת חתנים אלא כשאומר כל ז' ברכות וכדאמרינן ברכת חתנים כל ז' אמר ר' יהודה והוא שבאו פנים חדשות והכין ריהטא סוגיין דלעיל דאחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשיבא מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנה לא הצריכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרו אלא עד ז' ודאמרינן בסמוך מז' ועד ל' מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לחוד וכן אין לומר אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אף על גב דלית להו לתרווייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרינן לה מקמא הילולא דמסתמא ליכא אלא ארוס לחוד ואותן שמוליכים הכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום לינה מברכים ז' ברכות בפנים חדשות ואי לא לא מברכים אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא אע"ג דאיכא פנים חדשות וזה נראה נכון ועיקר. ע"כ:

אפושי שמחה בעלמא. מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא ואמרינן נמי אי אתו מחמת הילולא וכו' שמעינן שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא כשעושה סעודת מרעות לחתנותו אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי' תוך ז' וכן הסכימו כל רבותי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה מצאתי בתשובה שאלה שבע ברכות של חתן מברכין מחופה ואילך וחופה הוא לשון שחופה אותה ונכנסה בבית החתן. משבעה ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו וכן נמי הא דאמרינן מעיקרא מאימת י"מ שהשמחה במעונו ואשר ברא תרווייהו שייכי בהדי הדדי דמשבעה ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו ומברך אשר ברא. וג' זמנים שנתנו חכמים בדבר כך הם יומא קמא מברך כולהו בין איכא פנים חדשות בין ליכא פנים חדשות. מיומא קמא ועד שבעה אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא לא מברך אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא. מז' ועד תלתין אף ע"ג דאיכא פנים חדשות לא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ויש מי שאומר דמשבעה ואילך לא מברכין אשר ברא דבגמ' לא אשכחן ברכת חתנים אלא כל שבעה בלבד ומ"מ שמחה איכא וכן נראה דהשמחה במעונו לאו באשר ברא תליא מילתא דהא מעיקרא מכי רמו שערי באסינתא דלא מברך אשר ברא וכו' חתן וכלה וכו' דהא אכתי לאו חתן הוא ומברך שהשמחה במעונו דמ"מ איכא שמחה ועוד חזינן דרב פפא סבר לה לברוכי בברכת מילה שהשמחה במעונו ואף ע"ג דלא שייך ביה אשר ברא. ע"כ:

משבעה ועד תלתין בין דאמר ליה וכו'. פי' כשהוא אומר לחברו בא עמי לבית המשתה בין אמר מחמת חופתי בין לא אמר לו מחמת חופתי מברך שהשמחה במעונו דמסתמא מחמת הילולא. עד אימת פי' עד אימת סומכין על דבריו שהוא אומר מחמת הילולא אתה קורא לי ומברכין שהשמחה במעונו. בפרושי הגאונים ז"ל:

עד תריסר ירחי שתא. שע"כ נמשכת שמחת החתן דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. הריטב"א ז"ל:

מברך שהשמחה במעונו. לשון ברכה זו כלפי הבורא אמר ורצה לומר נברך לבורא שהשמחה שלימה במעון שלו שאין לו לא עצב ולא דאגה. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל. וכתוב בפירושי הגאונים ז"ל נראה בעיני דהא דנקט מעון טפי משחק לפי שהיו מלאכי השרת במעון והיו מביאין לאדם סעודתו ביום שמחתו שנשא חוה כדאמרי' בחגיגה בפרק אין דורשין מעון שבו היו מלאכי השרת לכך כשנושאין את האשה אומרים שהשמחה במעונו כך שמעתי וכך מצאתי בפירושי הגאונים:

ומעיקרא מאימת. איכא דדייק ואמרי דכי אמרינן מעיקרא מאימת מכי רמו שערי כו' מברכין שהשמחה במעונו דוקא שיאכלו בבית שיעשו בו החופה דקי"ל אין שמחה אלא במקום החופה וכן אמרינן בפר' הישן ואית דאמרי דכי אמרינן דאין שמחה אלא במקום חופה דוקא אחר שנעשית החופה אבל קודם שנעשית בכל מקום מחמת הילולא הוי ומברך שהשמחה במעונו ומחזי נמי דכי מברכין שהשמחה במעונו דוקא כשהחתן מיסב עמהם. ואיכא דבעי אמאי לא מברכינן השתא שהשמחה במעונו קודם נשואין בליל ששי בסעודה דהא במילה אי לאו משום צערא דינוקא הוה אמרינן לה דכל כנופיא של שמחה היא וי"ל התם איתעבידא מצוה ואיכא שמחה אבל הכא למנהג דידן בליל ששי עדיין ליכא לא יום אירוסין ולא יום נשואין עד למחר. יש מי שאומר דלא מברכין שבע ברכות עד שיכתוב לה כתובה ולא מיקרי חופה אלא יחוד שמתיחד עמה ולא מיקרי יחוד עד שיכתוב לה כתובה כדאמרינן בפרק אף על פי כיון דסתם ביאה לחופה קיימא אלא חופה היינו יחוד ולא מקרי חופה. שיטה ישנה:

מכי רמו שערי באסינתא. יש מפרשים משעה שמתחילים להטיל השעורים בעריבה לעשות שכר דבכה"ג מוכחא מילתא דלא הדרי בהו כיון שמתקנים השכר ויש מפרשים שמנהגם היה לזרוע השעורים בעריבות ובשעת ברכה היו מוציאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שכמו שאלו השעורים גדלו כן ירבו ויפרו הם. תלמידי הרב רבינו יונה. וכ"כ רש"י. והגאונים כתבו וז"ל מכי רמו שערי באסינתא משעה ששורין השעורין בעריבה לעשות שכר ליום המשתה דכיון שמזמנין הסעודה כ"כ שוב אין חוזרין בדבר וסתם דעתן אהילולא ולא הויא ברכה לבטלה ול"א שנותנין עפר בעריבה וזורעין השעורים קודם ימי החופה ומביאין לפני החתן והכלה כשהן צמוחים ואומרים להם פרו ורבו כשעורים הללו שממהרין לצמוח קודם כל תבואה. פ"א מעת שנותנים השעורים במכתשת לפצלן לאכול בשמחת חתן לרבינו שרירא ולרבינו האיי גאון ודקאמריתו אתרא דלא נהיגי בשערי אתחלתא מאימת מדמתחילין לתקן סעודת חופה לפום מנהגיהון או דדיקרן אצוארי או דשחטין חיותא או דמגבלין עיסה כל אתרא לפום מנהגיהון ע"כ:
כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הסכימו רבותי דהא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא כלומר משיכינו צרכי החופה דדוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא אלא דתרי בעינן קדושין והוא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך משעת אירוסין קדושין הוו תמן שאין לשון אירוסין בכל התלמוד אלא הקדושין דאידך שדוכין קרו להו והא דאמרינן קים להו בגווייהו דלא הדרי בהו ה"ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דלמיהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייעא מילתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבע ע"כ. וכן פי' הרשב"א ורש"י לא פירש כן:

ורב תחליפא בריך שית אריכתא. פרש"י שהוסיף כאן דברים וזה כדרך מה שפי' במס' ברכות פ"ק באחת ארוכה ואחת קצרה שפי' הוא ז"ל שם דאחת ארוכה במלות וכבר כתבנו שם שא"א לפרש כן אלא נ"ל דאריכתא היינו שפתח וחתם בכולן וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתוב שם בס"ד. הרשב"א ז"ל. והריטב"א כתב וז"ל רב תחליפא בריך שית אריכתין פרש"י שהוסיף בהם דברים וחתם בהם ויפה כיון דמשום תוספת לשון בעלמא לא מיקרי אריכתא ולא עוד אלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה"ה שאם לא היה מאריך בלשון לא היה לו לחתום בשום צד שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפ"ק דברכות ע"כ. ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי ואית ליה צערא לינוקא מכאן דקדקו רבני צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן סעודת שמחה כיון דאיכא צערא דינוקא ולא מסתבר דנהי דלא קבעינן ברכת שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא דינוקא מכל מקום סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל ליכנס שם למצות מילה זה מותר שלא נאסר למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפרישנא בדוכתא בס"ד ויש למדין מכאן דבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא ואיכא שמחה שיצא מספק נפל ובשם ה"ר טוביה ז"ל כתבו התוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר ל' יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון דכן ה"ה כשהוא חי שלא לתת דברינו לשיעורין ואין זה טעם נכון בעיני דכיון דבהאי איכא סעודה ובהאי ליכא סעודה אין הדברים נתונין לשיעורין שהרי כל שאין שם סעודה לא שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שנתנו טעם בדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנכתב בה שמחה כגן ברית מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כדאיתא בפרק התכלת מה שאין כן בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חז"ל. הריטב"א ז"ל:

חתנים מן המנין. נקט לשון רבים משום חתנות רבות הבאות זו אחר זו וכדאמרינן התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל איו לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד שאין לערב שמחה בשמחה וכן מרבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ואין אבלים מן המנין. מפני שהם אינן מנחמין אלא מתנחמין אבל החתנים הם שמחים כשאר אנשי החופה ולפיכך איתנהו מן המנין. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

מתניתא קא רמית עליה כו'. פירוש אמשניות סתמיות פליג רב עלייהו וקיי"ל כוותיה כמו שכתב הרי"ף במסכת י"ט ואתרי קא רמית עליה ממתניתא:

רב תנא הוא ופליג. הקשו בתוס' אמאי לא משני כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני ר' יוחנן ותירצו דנראה לו דוחק להעמיד כן וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד וניחא ליה טפי למימר דפליג אבל ר' יוחנן לאו תנא הוא הלכך צריך לשנויי ולא בעי לשנויי ר' יוחנן דאמר כרב דר' יוחנן לא מחשיב ליה תנא דהא פליג עליה בכמה דוכתי ואם תשאל הרי מצינו ר' יוחנן הוזכר בברייתא דתניא בשילהי נזיר וכמה שיעור תפישה ר' יוחנן כו' אלמא דתנא הוי תשובתך זהו ר' יוחנן אחר שהיה תנא וכן כתבו בתוספות וכ"כ הריטב"א וז"ל מדלא פרקינן לר' יוחנן כדפרקינן לרב שמעיה דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא והא דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משום דר"י חכים טפי אלא דלא מסתייעא ליה מילתא לאסמוכי בתנא ורב נמי לאו תנא דחשיב והיינו דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אע"ג דאית ליה סייעתא מדרב ולא אמרינן הוא דאמר כי האי תנא תוספות ע"כ. ולי נראה דעיקר קושיא ליתא דרב נחמן דאמר משמיה דרב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ידע שפיר דרב אמרה בכל גווני דאין אבלים מן המנין ואפילו בברכת המזון ולהכי לא תירץ כי תניא ההיא בברכת המזון ומיהו ר' יצחק דאמרה משמיה דר' יוחנן ידע שפיר דלאו בכל גוונא אמרה רבי יוחנן ולהכי משני כי תניא ההיא כו'. תדע דרבי יצחק הוא ניהו דאמר תלתא מימרא אליבא דרבי יוחנן כדאיתא לקמן הלכך ידע שפיר במאי איירי רבי יוחנן אבל רב נחמן לא שמע מרב אלא אין אבלים מן המנין סתם דמשמע כלל כלל לא שוב מצאתי להרא"ה ז"ל שכתב וז"ל כי תניא ההיא לברכת המזון כלומר להצטרף לזמון ומדלא משנינן הכי לרב שמע מינה דרב סבירא ליה דאפי' לזימון אין מצטרפין והטעם לדעת הגאונים ז"ל יש שפירשו לפי שהיו אומרים בברכת המזון ברוך מנחם אבלים ויש אומרים שזה טעות הוא אלא לפי שהיו אומרים בברכת הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת ואין אחרים רוצים לכלול עצמן עמהם ולהכי בעינן שיעורא לבד מנייהו וכן נראה בברכות ולית הלכתא כרב אלא כרבי יוחנן ולברכת המזון מצטרפין וכי תניא דאין מצטרפין בברכה כו' ע"כ. משמע כדכתיבנא וזכיתי להסכים לדעתו ומיהו רש"י ז"ל כתב חתנים מן המנין. לעשרה הצריכין להמנות לברכת חתנים כדאמרינן לעיל. ואין אבלים מן המנין. לקמן מפרש הלכתא ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד ובספרי הדפוס יש טעות ואמימרא דרב קאי ומשמע דבעי לפרושי דכי משני לקמן כי תניא ההיא בברכת המזון אמימרא דרב נמי קאי ושקיל וטרי תלמודא למאי הלכתא אמרינן ואין אבלים מן המנין ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:

תד"ה שהכל ברא כו' ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר כו' עכ"ל לכאורה בשהכל ברא לכבודו מה שמתחלת בברוך לפי שאינה סמוכה אלא לבורא פ"ה ולא שייך בזה סמוכה דא"כ תקשי ליה נמי קידוש והבדלה ומה שאינו מסיים בה בברוך פרש"י ג"כ משום דהוי ברכה קצרה כברכת המצות והפירות אבל ר"ל בשהכל ברא לכבודו דלא חשיב ברכת יוצר האדם שאחריה כברכה הסמוכה שהרי מתחיל בה בברוך וכן בברכת יוצר האדם דלא חשיב ברכת אשר יצר שאחריה כברכה הסמוכה שהרי מתחיל בה בברוך על זה נתן רש"י טעם אחר דהיינו לפי שאינן מן הסדר ואינן מקריין סמוכות כי הסדר מתחיל מאשר יצר אבל לדברי התוספות הוי טעמן לפי שקצרות הן והיה נראה כברכה אחת אילו לא היה מתחיל בברכה שאחריה בברוך ובחידושינו בע"פ כתבנו שם דרך אחר ע"פ דבריהם שם ודו"ק:

פירוש שבע ברכות שהכל ברא לכבודו ויוצר כו'. נתקנה עד"ה כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והוא לפי שיש בהויית האדם שינוי משאר בעלי חיים שהאדם הוא נברא בגוף ונשמה ועוד שהנקבה נעשית מאדם ולא כן בשאר ב"ח וע"כ נאמר בהויית האדם ג' לשונות אלו בריאה שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו' והיא בריאת הנשמה. יצירה שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה היא יצירת הגוף. עשיה שנאמר ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וגו' וע"ש לכבודי בראתיו שהיא בריאת הנשמה יסד ברכת שהכל ברא לכבודו. וע"ש יצרתיו שהיא יצירת הגוף יסד ברכת יוצר האדם. וע"ש אף עשיתיו יסד והתקין לו ממנו בנין עדי עד שהאדם נברא יחידי והנקבה נבראת ממנו לקיום העולם וסיים גם בה יוצר האדם שהיא ודאי ג"כ נבראת ליצירת אדם לדורות:

ברכת שוש תשיש ותגל עקרה כו'. ע"ש הכתוב רני עקרה לא ילדה וגו' כי רבים בני שוממה וגו' ומפורש בפ"ק דברכות רני כ"י שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם והיינו שמשמח ציון שהיא שוממה בקבוץ בניה אז לתוכה:

ברכת שמח תשמח רעים כו' נתיסדה על שמחת החתונה שעושין עתה בגלות שאין שמחה לפני המקום ואסור לכל אדם למלא שחוק פיו וגם בשמחת חתן וכלה אמר והשבתי וגו' מחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וגו' שהם ארבע קולות אעפ"כ אנו מבקשין ממנו יתעלה ב"ה שבשביל שמחת החתן והכלה ישמח את רעים האהובים שהם השושבינים שישמחו החתן והכלה כמו ששמחת יצירך שהיית שושבינו כדאמרינן ויביאה אל האדם שקלעה וקשטה והביאה אליו ומלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם וסיים בא"י משמח חתן וכלה כי שמחה אחרת ליכא בגלות ואסורה לכל אדם:

ברכת אשר ברא ששון כו'. נתיסדה על שמחת חתן וכלה שתהיה שלימה לעתיד בעת הגאולה וע"ש הכתובים בירמיה כי בגלותן אמר והשבתי מערי יהודה וגו' קול ששון וגו' קול חתן וגו' שהן ארבע קולות ושוב בגאולה נאמר עוד ישמע במקום הזה וגו' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וגו' והוסיף קול אומר הודו וגו' ולזה אמר שאין להתייאש לנו בגלותנו המר שלא תשוב קול הששון והשמחה השלימה עוד אלינו שהרי מאי דלא הוה הוה כ"ש דמאי דהוה הוה וז"ש אשר ברא ששון ושמחה כו' דמאי דלא הוה הוה כ"ש שיש לנו להאמין דמאי דהוה הוה ובמהרה ישמע עוד בערי יהודה וגו' קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו' זכר כאן ד' קולות שנזכרו בהאי קרא דגבי גאולה ואמר קול מצהלות חתנים כו' תחת קול אומר הודו וגו' דהיינו שהחתנים מברכים ומודים בקולם לה' וכמ"ש במסכת ברכות דהמשמח חתן וכלה זוכה לה' קולות דכתובין גבי גאולתן של ישראל משא"כ בהשבתת הקולות בגלותן לא כתיבי רק ד' קולות דהיינו קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה אבל קול אומר הודו לה' וגו' לא ישבית גם בגלותן דהיינו לתת שירות ותשבחות להקב"ה על הנסים שעושה עמנו בכל עת ושעה:

מר סבר חדא יצירה הואי ומ"ס ב' יצירות כו'. עיין פרש"י ולפי דברי התוס' יהיה הפי' בהיפך חדא יצירה כמ"ד זנב שמתחלה לא נברא רק אדם וב' יצירות כמ"ד ב' פרצופין שמתחלת יצירתן היו ב' ומיהו ראיית התוס' אינה מכרעת לדחות פרש"י דודאי אליבא דמ"ד זנב מוכרחין לומר כן דמתחלה עלה במחשבה כו' דאלת"ה תקשה מאי זכר ונקבה בראם ואליבא דמאן דאמר פרצוף ניחא האי קרא מכ"מ למאי דאתינן לרמיות קראי אהדדי גם למאן דאמר פרצוף מויכרחין לומר דמתחלה עלה במחשבה לבראות ב' כו' פירוש דמתחלה עלה במחשבה לבראות ב' ממש בלי חבור כלל כשאר כל הנבראים ולבסוף ברא אחד דהיינו ב' פרצופין מחוברין כן נ"ל ליישב פרש"י:

ודע כי רש"י בחומש הביא דרשא זו ע"פ מדרש ב"ר מדכתיב זכר ונקבה ברא אותם וכתיב ויקח אחת מצלעותיו וכתב הרא"ם מה שהניח רש"י ז"ל דרשא דקראי דגמרא ותפס דרשא דקראי שדרשו בב"ר י"ל דרש"י דייק מההיא דכתובות דמ"ד פרצוף הוא עיקר מדקאמר שם דכ"ע חדא יצירה כו' והיינו כמ"ד פרצוף ולא קאמר כמ"ד זנב ודכ"ע ב' יצירות כו' עכ"ד ודבריו אינן מובנין לי דהא מ"מ בההיא דכתובות למ"ד פרצוף נמי הביא דרב יהודה דדריש לה מקראי דמייתי בגמרא אע"ג דסוגיא דפרק עושין פסין ודפרק הרואה דריש ליה נמי הכי למ"ד זנב מ"מ לא ה"ל להניח דרשא דגמרא כיון דלמ"ד פרצוף נמי דרשא זו בסוגיא דפ"ק דכתובות.

וענין בתחלה עלה במחשבה כו' כענין שאמרו בתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים כו' כן הוא הענין הזה בתחלה עלה במחשבה לבראות ב' כשאר הנבראים וכשראה שהאדם כולו קטטה ואין העולם יכול להתקיים כן וצריך שלום ושם י"ה ביניהם בראו אחד על שמו של הקב"ה שהוא יחיד בעולמו אולי שיהיה שלום ביניהם כאילו הם גוף אחד:

תוס' בד"ה שהכל כו' אעפ"י שכל אחת סמוכה לחבירתה כו'. נ"ב פי' יוצר האדם ואשר יצר ודו"ק:

בא"ד ועל שהכל ברא לכבודו כו'. נ"ב לאו שצריך טעם על שהכל ברא לכבודו אלא שר"ת פי' בעבור שהכל ברא ויוצר האדם קצרות משום הכי כל אחת גורמת לברכה שלאחריה שפותחת בברוך אבל רש"י פי' טעם אחר על מה שגורמת לברכה שלאחריה שפותחת בברוך ודו"ק:

בא"ד שאותה שלפניה היא כו' כצ"ל:

בד"ה רב תנא הוא כו' ומיהו איכא נמי ר' יוחנן שהיה תנא כו'. נ"ב פי' שהוא רבי יוחנן בן נורי ולא אותו סתם רבי יוחנן:

גמרא רב אסי איקלע לבי רב אשי כו'. עי' לקמן (כג) במהרש"א ד"ה רב אשי וכן מצינו בע"ז (לג ב) דפליגי רב אסי ורב אשי ודלא כסה"ד בהגהת הש"ס:

תד"ה שהכל (בסופו). ול"ג לכולהו דא"כ הוה משמע דג' ברכות הן. עי' מה שכתבתי בפסחים (כג ב):

גמ' רב אסי איקלע כו'. נ"ב אם זהו ר"א תלמיד [דרב]. צ"ל שהאריך ימים הרבה כי ר"א ורב יהודה תרוייהו תלמידי דרב וביום שמת רב יהודה נולד רבא וביום שמת רבא נולד רב אשי כדאיתא ר"פ י' יוחסין [עב:]:

שם קים לי בגוייהו דלא הדרי כו'. נ"ב נ"ל שפסקו לו נדוניא. ואח"כ פשטו לו הרגל. ופטרה בגט כאדמון [לקמן ק"ט א]:

רש"י סד"ה מכי רמו כו' כשעורים. נ"ב שצומחים מהר. שכן כתוב [שמות ט] והשעורה נוכתה וגו':

כָּל הַמְּנַבֵּל פִּיו וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו. נראה לי בס"ד 'מְּנַבֵּל פִּיו' רוצה לומר עושה דוגמת הזווג של איש ואשתו שהוא הכנסת מכחול בשפופרת עושה זה בפיו שמכווין השפתים שלו ומוציא ומכניס לשון שלו ביניהם כדרך שעושים הליצנים כן גם בידיהם שסוגרים כפם ומכניסים ומוציאים האצבע שם ועל זה אמרו מנבל פיו שאין דובר דבר אלא עושה ציור של נבלות בפיו. ומה שאמר 'מוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו' היינו שמדבר דברי נבלות.

מַר סָבַר: בָּתַר מַחֲשָׁבָה אַזְלִינָן, וּמַר סָבַר: בָּתַר מַעֲשֶׂה אַזְלִינָן. קשה אדרבה מסתבר טעמא לתקן כנגד המעשה! ונראה לי דהן אמת המעשה עדיפה היינו אצל האדם כי האדם במחשבה אינו פועל כלום אבל אצל הקדוש ברוך הוא המחשבה ולכך מר סבר בתר מחשבה אזלינן.
ובזה יובן בס"ד אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים (תהלים סב, יב) פירוש יצירה אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים בתורה בעשיית האדם והנה שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְנוּ בברכות נשואין שתקנו שתים כנגד שתי יצירות, ומשני כִּי עֹז לֵאלֹקִים דאצלו המחשבה היא יותר חזקה וגדולה מן המעשה לכך תיקנו שתים דאזלי בתר המחשבה.

בצלם דמות תבניתו ר"ל שבראו הקב"ה יחידי אעפ"י שכבר עלה במחשבה לבראו שנים מ"מ לכבוד האדם וחיבתו בראו א' שהי' ממש בצלם אלקי' שאין הזיווג נפרד ממנו ואח"כ התקין לו ממנו בנין עדי עד ר"ל בנין המקיים המין עדי עד. וזהו חביב אדם שנברא בצלם אלקי' חבה יתירה נודעת לו היינו שהקב"ה שינה מחשבתו משום חיבתו ונודעת מלשון ידיעה וזיווג והאדם ידע. והטעם שהתקין לו ממנו בנין ולא הניח ב' פרצופי' ויהי' הזיווג מבני' נ"ל משום שלא רצה הקב"ה שיהי' הזיווג הקדוש גורם פירודא דאז הי' א' והי' מזדווג מיני' ובי' ומוליד ולד הנפרד ממנו נמצא הזיווג גורם פירודא ולא הי' זה מדוגמא שלמעלה שהזיווג גורם דביקות ואחדות. אבל השתא הזיווג גורם אחדות שמזדווגים ב' רחוקי' וע"י הולד היו לבשר א' וזה טעם איסור נישואי קרובי' משום שהם בשר א' בלא"ה ע"י קרובים והי' הזיווג גורם קצת פירוד דנהי דמצד א' מתקרבי יותר ע"י שהיו לבשר א' בהולד הנולד מ"מ יהי' ג"כ ריחוק על ידיהם כגון אם הני אח ואחות יהי' הנולד מדרגה א' למטה בן אחותו ובן אחיו אבל כשנישאת לרחוקים הוה קירוב שלם ביניהם. וכעת מצאתי כעין טעם זה במאמר השכל בדבור לא תנאף ע"ש:

שוש תשיש ותגל העקרה ע"ש הקרא שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי'. ושם מסיים כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי' ע"כ מזכיר כאן לשון שוש תשיש ותגל. מ"מ צריך ישוב מתחיל בששון ומסיי' בקבוץ בני' בשמחה. ועוד מ"ט גבי ירושלים אומר שוש תשיש וגבי שמחת חתן וכלה אומר שמח תשמח. וי"ל דלשון ששון שייך יותר בשמחה רוחניו' ושמחה בגופני' ע"כ דרשו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר שמחה זו ימי"ט דכתי' ושמחת בחגיך והיינו שמחת הגוף באכילה ושתי' וכסות נקי אלא שנעשה לש"ש מ"מ שמחה גופני' היא. וששון זה מילה דכתי' שש אנכי על אמרתך וזהו היא ודאי שמחה רוחניו' דהרי איכא צערא לינוקא כדלקמי' בשמעתי'. וכ' בשל"ה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כשהוא מראה אהבת ה' בתענוגי' מתוך שמחה גופני' ושמחת יו"ט והדומה זה הוא היותר חביב בכל העבודו' וכן יהי' לע"ל ההיפך מן וישמן ישורון ויבעט. אלא אהבה בתענוגי' ע"כ אמר שוש תשיש ששון רוחני' תשיש בקבוץ בני' לתוכה בשמחת גופני' מלאי' כל טוב ונהרו אל ה' בתענוגי'. וזה הוא נוסח הברכה שני' שמח תשמח בשמחה גופניו' רעים האהובי' האלו כמו שהי' שמחת אדה"ר בג"ע מקדם קודם החטא שהיו מלאכי השרת מצנני' לו יין וצולי' לו בשר והי' משמש מטתו והכל לש"ש בלי שום תאוה והנאה גשמיו' כן תשמח רעי' האהובי' האלו וקורי' להם האהובי' ר"ל אהובי' למקום ב"ה ע"ד אהבה בתענוגי' ואמר בג"ע מקדם קודם החטא לאפוקי אח"כ הי' מקדם לג"ע ולא בג"ע מקדם וק"ל:

קול ששון עמהרש"א ח"א דמייתי נמי אידך קרא דמסיים בי' קול אומר הודו לד' כי טוב ומיני' ילפי' דהנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולו'. והענין כי בנישואי אשה יתעורר אדם בשני מיני עצבות א' שימות דאל"ה לא יצטרך לאשה לפ"ו לקיום המין ב' מיתה רוחניות יה"ר וצריך אשה להשתמר מן החטא וא"כ שמחה מנ"ל. והיינו דשרי להו ר"ז לרבנן ווי לן דמתנן ווי לן דמתנן ב' פעמים נגד ב' מיני מיתו' הנ"ל. אמנם הם השיבו לו הי תורה והי מצות דמגינן עלן. ר"ל עכ"פ איכא שמחה וטובה דאי לאו שהיא תכין לנו צרכי הבית והי' הכל מוטל עלי' דידי' לא הי' פנוי לעבודת ה' והני נשי בהאי זכיי' כמשחז"ל פשתן לובש חטי' כוסס לי' נמצאת מאירה את העיני' והיינו הי תורה והי מצות אי לאו נישואי אשה מהיכן הי' לנו תורה ומצות להגין עלינו. כי היינו צריכי' לבלות רוב ימינו בהכנת צרכי הגוף. וכבר כ' לעיל בסמוך כי ששון יצדק על רוחניו' ושמחה על גופני'. והיינו דקאמר אעפ"י שיהי' קול ששון וקול שמחה בשלימות ר"ל הרוחניו' בקדושה שיהיו נשמרים מיצה"ר וגם שמחה בכל צרכי העה"ז מבלי דאגת מלאכי המות שיצטרכו לקיום המין כי יבולע המות לנצח מ"מ יהי' קול חתן וקול כלה כי קול אומר הודו לד' כי טוב שע"י האשה יכול להודות לה' הי תורה והי מצות דמגין עליו:

קול מצהלות חתני' מחופתם תרי משמע היינו שם י"ה השרוי עליהם ונקרא ג"כ חתן כביכול כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקי':

ונערים לשון רבים לצרף גם שושבין דלעיל מט"ט הנקרא נער כמ"ש תוס' פא"ט:

שהשמחה במעונו ע"ד עוז וחדוה במקומו ויעיי' מזה פ' אין דורשין כאן בבתי גואי וכו' וק"ל:

א"ר נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. נ"ל הטעם דכיון דברכת חתנים ואבלים בעשרה וקי"ל כל בי עשרה שכינתא שריא ואין השכינה שורה מתוך עצבות לכן ראוי שיהיו י' בלא אבל משא"כ בחתן אדרבה הוא שרוי בשמחה של מצוה ולכך מצטרף לעשרה כנ"ל ועיין בסמוך:

שם מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין רב תנא הוא ופליג. ובירו' פ"ד דמגילה בעי לשנויי דאית תנא דתנא אבלים מן המנין ואית דתני אין אבלים מן המנין ומחלק בין אותו אבל דאינו מצטרף ואבלים אחרים מצטרפין אלא דמקשה והתנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם ואסיקנא בקושיא ע"ש:

בתוספות בד"ה רב תנא הוא ופליג לא בעי לשנויי וכו' דנראה לו דוחק וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דלקושטא דמלתא מוקמינן לברייתא דאבלים מן המנין בברכת המזון א"כ מהיכי תיתי לא נוקי הכי אליבא דרב ולענ"ד דלרב ע"כ מלתא דפסיקא קאמר דחתנים לעולם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין דאלת"ה קשה אדמפליג בין חתנים לאבלים לפלוג וליתני בדידיה באבלים גופא וליכא למימר דחתנים גופא אתי לאשמעינן בין בברכת המזון בין בברכת החופה דהשתא נמי לא שמעינן מידי דהא איכא למימר להיפך דחתנים דוקא בברכת המזון הם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין אלא ע"כ דבתרווייהו מילתא דפסיקא קאמר משא"כ לר' יוחנן אתי שפיר דלדידיה לא מצינן למימר דמילתא דפסיקא קאמר כיון דנקט כל הני מימרא כדמסקינן לא מיבעיא להגרסא שכתבו התוס' בד"ה אלא דחדא מכלל חברתה איתמר א"כ מוקמינן להני תרתי מימרא דרבי יוחנן במאי דמסתבר טפי דהיינו לרחבה ושורה אלא דאפילו אי לא גרסינן אלא ור' יוחנן תלת מימרי קאמר אפ"ה ע"כ מוקמינן תרתי ברחבה וחדא בשורה וכמ"ש התוס' לקמן אבל לית לן למימר דר' יוחנן בברכת המזון נמי קאמר דאינן מן המנין דא"כ לא הו"ל למימר אלא דבברכת המזון אינו מן המנין וממילא ידעינן דכ"ש בהנך כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא שהכל ברא לכבודו. יש לפרש מפני שתכלית הבריאה של כל העולם הוא בשביל האדם ובו נשלם הבריאה כמו שאמרו חז"ל שאדם אחור למעשה בראשית והאדם אינו נשלם אלא כשנזדוגה לו בת זוגו נמצא כשנשא אדם את חוה נשלם הבריאה בשלימות לכך מברכין על הבריאה שהכל ברא לכבודו. ומה שמברכין יוצר האדם שני פעמים היינו כדאיתא לקמן שתי יצירות עלה במחשבה והיינו דקאמר בצלמו בצלם דמות תבניתו. וכתב הריטב"א דהיינו דמות תבניתו של אדם דאין לייחס שם תבנית להקב"ה. ונראה דהיינו שיצר בו צלמו וצלם שלה בדמות תבניתו וידוע כי צלם אלקים הוא בנשמה והיינו כדאיתא לקמן ששנים עלה במחשבה להבראות והוא בריאת הנשמות במחשבה אבל הגוף נברא אחד ואחר כך התקין לו מגופו בנין עדי עד ופי' עדי עד פירש"י בנין הנוהג לדורות. רצה לומר דאף שבתחלה נבראת מצלעו נעשה מזה תיקון לדורות שתוולד בפני עצמה בשלימותה כמו שעלה ברצונו במחשבה תחלה. ונראה שעל זה תקנו לנשים לברך שעשני כרצונו. רצה לומר שנעשית בשלימות כפי שעלה ברצונו בתחלה. ויש עוד לפרש עוד לשון עדי עד על שם הכתוב ביחזקאל ותרבו ותגדלו ותבואו בעדי עדיים פירש"י ל' עד כמו בטחו בה' עדי עד רצה לומר כל שיעור הגדלות הראוי לקומה שלימה וכמו שאמרו חז"ל בשאר מעשה בראשית. שבקומתן נבראו וכן ברא הקב"ה אותה בכל שיעור קומתה בשלימות. ומה שמברכין שוש תשיש וכו' הוא לזכור את ירושלים בדיבור. דאף שאמרו חז"ל לעשות זכרון במעשה כמ"ש אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אזכרכי אם לא אעלה וגו' והיינו שצריך לזכור במחשבה ובדיבור ובמעשה כמו שאחז"ל במגילה ריש פ"ב גבי זכירת מחיית עמלק זכור בפה יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה והכא. נמי אם אשכחך בלב אם לא אזכרכי בפה. אם לא אעלה במעשה. ומה שאמרו שמח תשמח וכו' מפני שאמרו חז"ל בפסוק וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. פירש"י על עריות שנאסר להם. ואמרו חז"ל שעדיין אין עושין בשמחה דליכא כתובה דלא רמי ביה תיגרא. והענין כי יותר ישמחו בקרובים בשאר בשרם וכן מצינו בקין והבל שכל אחד נשא תאומה שנולדה עמו ויותר מזה באדם עצמו שהיתה מגופו ממש כמ"ש זאת הפעם עצם מעצמי. ועוד אמרו חז"ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף יש לפרש מפני שמצינו הנס בקריעת ים סוף יותר מבקיעת הירדן דבירדן כתיב ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד והיורדים תמו נכרתו, ופרש רש"י כדרך הליכתן בכל הנחלים. נמצא לא היה הנס אלא אחד, אבל בקריעת ים סוף כתיב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם והטעם יש לומר כדי שלא יהא מקום למצריים לילך עמהם יחד מצידיהם אלא מאחוריהם ממש. וישובו המים עליהם כשיעלו ישראל מתוך הים כמפורש בקרא א"כ היה הנס משני צדדים. וכן קשה לזווגם משני צדדים מחמת שהם רחוקים זה מזה משאר בשרם לכך אנו שואלים שישמח הקב"ה חתן וכלה שאינם קרובים משאר בשרם כשמחת אדם. הראשון שהיתה מגופו ממש.

בתוס' ד"ה שהכל וכו' הי' נראה ברכה אחת וכו'. לכאורה אינו מובן איך יאמר יוצר האדם בלא פתיחה ובלא חתימה אין זה ברכה כלל ולמה להו למימר משום שנראה כברכה אחת. ואפשר דקושיתם שיאמר בלא מלכות ויהיה כמו סיום ברכה הסמוכה לחברתה דאין בה מלכות. מיהו אכתי מ"ש דנראה כברכה אחת קשה הא כיון דאין בה הפסק מאמר אין לחתום כמו שכפירש"י מידי דהוי אברכת פירות ואברכת המצות. ואפשר דאפ"ה חיישינן לטעות ויותר נראה דהא דקשיא להו שלא יפתח ברכה שניה בברוך היינו שיתקנו להתחיל באיזה מאמר ואחר כך יסיים בא"י יוצר האדם בלא מלכות כמו ברכה הסמוכה לחברתה. ועל זה שפיר תירצו כיון שע"כ יצטרכו לתקן איזה מאמר א"כ כיון שיהיה הפסק מאמר איכא למיטעי שהכל ברכה אחת שפותחת בברוך וחותמת בברוך כדרך ברכה ארוכה שיש בה הפסק מאמר. וק"ל:

תוס' ד"ה רב תנא הוא וכו'. לא בעי לשנויי וכו'. לכאורה היה נלענ"ד לפי פירש"י לקמן בברכת המזון להצטרף לג' לזמן עליו. א"כ לרב דס"ל בריש פרק שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן מזמנין א"כ אין חידוש דיוכל לצרפו לשנים וליכא לפרושי להצטרפו לאחד דלא משמע הכי לשון מן המנין ור' יוחנן פליג עליה התם ושפיר שייך מן המנין. אלא דאכתי זה דוחק דיש לומר דמצטרף לקבעו חובה לזימן. ונראה דהנה יש לתרץ קושיות התוספות על רש"י דמפרש ברכת הזימון להצטרף לשלשה דמאי קמ"ל דהוי ליה למימר דחייב במצות. ונראה דס"ל לרש"י דטובא קמ"ל דה"א כיון דבעינן קביעות והסבה לברכת המזון כדאיתא בברכות דף מ"ב ע"ב וה"א כיון דאבל אינו מסיב ואוכל עמהן דחייב בכפית המטה לא הוי קביעות להצטרף עמהן ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בסעודה המפסקת בערב תשעה באב דאין מזמנין. קמ"ל דמצטרף. א"כ יש לומר דלרב דס"ל בפ' שלשה שאכלו דף מ"ח דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף הרי דס"ל דלא בעינן קביעות גמור לצירוף א"כ אי אפשר לפרש בברכת המזון דפשיטא דלא גרע מעלה של ירק דלא קבע כלל וזה דוחק גדול לומר דברייתא מיירי שלא קבע עמו אלא אחד ונ"מ לצרף עוד אחד על ידי עלה של ירק. משא"כ לר' יוחנן דס"ל אין מזמנין עד שיאכל כזית כמ"ש התוספות שם בשם ירושלמי אתא שפיר. אף דבש"ס משמע דאף ר"י ס"ל דמצטרף אפילו בעלה של ירק באמת צריך לחלק אליבא דר"י בין צירוף לג' לצירוף לעשרה כמ"ש התוספות שם ויש לומר דהיינו טעמא דפירש"י לג' ולא פירש לצירוף לעשרה לזמן בשם. דומי' דחתנים מן המנין דמיירי בעשרה משום דבעשרה סגי בעלה של ירק ומאי קמ"ל אבל לרב אין הכרח לחלק. ואין להקשות דלפ"ז הוה מצי לחלק ולאוקמא הא דאמר רב דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף היינו דוקא לעשרה זה אינו דהא בר"פ שלשה שאכלו אמר שם מר זוטרא אליבא דרב דלהצטרף לעשרה חמיר טפי ומסיים שם הש"ס והלכתא כותיה ומזה הוכיח שם הרא"ש בדף מ"ח לענין אכל עלה של ירק דכ"ש הוא שיצטרף לג' א"כ אין כאן מקום קושיא שיתרץ הש"ס כן משא"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל בפירוש חילוק זה שפיר משני ודוק:

כל זה כתבנו לפירש"י. ולענ"ד נראה ליישב אפילו לשיטת התוספות עפ"י מה דאיתא בירושלמי במגילה אית תניא אבלים מן המנין. ואית תניא אין אבלים מן המנין וכו'. ומחלק התם בין אותו אבל דאין מצטרף ובין אבלים אחרים דמצטרפים ומקשה התנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם וכו'. והנה באמת יש לתמוה הא דיליף ר"נ לעיל מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים וגו' הא משמע התם דלא היה בועז מצטרף לעשרה ומנ"ל לרב נחמן הכא דחתנים מן המנין שוב מצאתי בתשובות כנסת יחזקאל בהקדמת ספרו שתירץ דברי הרמב"ם שהביא פסוק ובמקהלות משום דקי"ל דחתנים מן המנין ולכך לא הביאו קרא דויקח עשרה אנשים. ואכתי לא מתרצא דברי ר"נ עצמו דאמר הכא חתנין מן המנין ולעיל יליף מקרא דבועז. ונראה דלר"נ צריך לחלק כדמחלק בירושלמי הנ"ל דהא דקאמר חתנים מן המנין היינו כמ"ש הרמב"ם וש"ע אם יש תשעה אנשים ושני חתנים מצטרף כל א' לברכת חבירו ויכולין לברך להם ברכת חתנים. אבל אותו חתן עצמו אין מצטרף. כדמשמע גבי בועז. אך לפ"ז הא דאמר ר"נ ואין האבלים מן המנין ע"כ צריך לפרש גם כן דאפילו אבלים אחרים אינן מן המנין וקשה קושיות הירושלמי דאין אבל נכנס לנחם האבלים אחרים ולא שייך לנחם שני אבלים כאחד. וצ"ל דבאמת לא מיירי ר"נ ברחבה אלא בברכת האבלים שבברכת המזון דבזה שפיר יש לומר בשני אבלים שיושבין בבית אחד להצטרף כ"א לברכת חבירו. דקמ"ל ר"נ דאין אבלים מן המנין. הרי דמוכח דר"נ אמר רב מיירי בברכת המזון. אבל ר"י יש לומר דס"ל באמת דאפילו אותו החתן מצטרף ושפיר קאמר דאותו חתן מצטרף ואותו האבל אינו מצטרף בברכת רחבה. ולפ"ז אתא שפיר נמי דברי הרמב"ם דכיון דר"י ס"ל דאותו חתן מצטרף ע"כ דלא יליף מקרא דבועז אלא מקרא דמקהלות וכיון דקי"ל כר' יוחנן לכך הביא הרמב"ם קרא דמקהלות. ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דף ז' ע"ב לשיטת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה אינו קונה דהא יליף ברכת נשואין מקרא דבועז אלמא דבבועז נשואין הוי תוך ז' נקיים דתבעוהו להנשא. ולפמ"ש דבאמת להרמב"ם לא ילפינן מקרא דבועז דע"כ עשרה אנשים דבועז הוא למדרש עמוני ולא עמונית כדס"ל לר' אבהו לעיל. ורב נחמן דדריש מקרא דבועז באמת צ"ל דס"ל כר' יהודה לעיל דאף בבית אירוסין מברכין אותו כמ"ש לעיל שם ודוק:

תוס' ד"ה רב תנא הוא ופליג וכו' יש להוכיח דר"י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב וכו'. וכד הוינא טליא נהירנ' שהקשה מורינו הרב מהר"א נחום דאמרי' לקמן דף ס"ט ע"א איבעיא להו ר' יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה או דילמא שמיע ליה ולא מקבל ליה וכו' ע"ש ולפי מה שהוכיחו התוס' מסוגיין דלא אמרינן רבי יוחנן תנא הוא ופליג והיא טובה תוכה"ת מגולה א"כ מאי איבעיא להו התם בדף ס"ט אי רבי יוחנן שמיע ליה הא דרבי ולא מקבל והא אי איפשר לומר הכי דאמורא לא פליג על תנא ומותבינן עליה ומסקינן בתיובתא אלא מוכרח דר' יוחנן לא שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה מקבל. והגם דכתבו התוס' הכא דאע"ג דרב תנא ופליג ר' יוחנן לא היה מחשיב אותו לתנא דהא תדיר פליג עליה. מ"מ הא ניחא לגבי דרב אבל לא לגביה דרבינו הקדוש דודאי הוא תנא ומותבינן לאמורא מיניה:
ואנכי עפר בו בפרק אמרתי דכונת הש"ס לקמן היינו דאיבעיא ליה אי ר' יוחנן שמע לדרבי ולא מקבל משום דאית ליה תנא דפליג על רבי ואמר אנא דאמרי כהאי תנא ולא הוצרך הש"ס לפרש להיותו דבר פשוט דר' יוחנן לא פליג על רבי אי לא אשכח תנא דקאי כוותיה. ואחר זמן רב הן כל יקר ראתה עיני להרב דרכי נועם בתשובות א"ה סי' י"ט דף פ"ו ע"ג שהקשה כדקשיא ליה למו"ה הנז' ופריק כדפריקנא לה בעניותין שהוא יודע שחכמים חולקין על רבי ועוד תירץ דירושלמי סבר דר' יוחנן תנא ופליג לפחות עם ר' דהוא תנא בתרא א"נ שיאמר ר' יוחנן דרבי לא אמר דבר זה מעולם זהת"ד ולי ההדיוט היותר נכון הוא מה שתירץ דר' ידע דאיכא תנאי דפליגי עליה והיינו כדשניין כאשר יראה המעיין דזהו הנכון אין צורך להאריך:
ואחר כמה שנים נדפסו שו"ת הרשב"א ח"ג וראיתי בסי' שס"ט שכתב בההיא דלקמן דף ס"ט כדאמרן שמח לבי ויגל. אמנם ממרוצת דברי הגאון רבינו האיי בתשובה הביאה מהר"י קולון ריש סי' צ"ד לא משמע הכי ע"ש ודוק:

(ח רע"א) שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך וכו'.—באור ענין זה לדעתנו הוא ע"פ הנודע, שטרם יאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע לא ידע תאוה גופנית וחמדת בשרים, לכן היו שניהם ערומים ולא יתבוששו, והתחברם יחד היה רק לשם פריה ורביה ללדת בנים ובנות. ובכן גם אנחנו מברכים את הרעים האהובים, שאף הם לא יתכוונו בזיווגם יחד לשם תענוג והנאת הגוף בלבד, כי באופן זה מותר לאדם מן הבהמה אין, וחרפה היא לנפש האדם העולה למעלה. אבל בעצם יכוונו לשם מצוה ולקיום המין, ואף כי מזה יהיה להם גם תענוג גופני אין בכך כלום, וכענין שאמרו "טובת הנאה אינה ממון".