כתובות ח ע"ב

דף ח - ב

ומיישבת הגמרא: כי תניא ההיא ברייתא שאף האבלים עצמם מצטרפים למנין - בברכת המזון, דהיינו שמצטרפין האבלים לזימון כיון שחייבים הם במצוות. ^[1]

וכי קאמר רבי יוחנן שאין האבלים מצטרפים למנין - בשורה שהיו עושים מסביב לאבל החוזר מן הקבר שהיה יושב בין העומדים, והם מנחמים אותו, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין האבל מצטרף לעשרה אנשים.

ואכתי תמהינן: אלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ^[2]

מברכים ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המנין.

ו"ברכת" אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המנין.

ותיקשי לדבריך שאתה אומר, שלא דיבר רבי יוחנן אלא בשורה: ברכה בשורה מי איכא [וכי יש ברכה בשורה]!?

ומכח קושיא זו מיישבת הגמרא את דברי רבי יוחנן באופן אחר:

אלא כי קאמר רבי יוחנן שאין האבלים מצטרפים למנין: בברכת אבלים שהיו מברכים ברחבה של העיר [והיא מתבארת לקמן] בסעודת ההבראה שהיו עושים לאבל בחזרה מבית הקברות, וברכה זו היו מברכים אותה בעשרה ואין האבלים מן המנין.

ואכתי תמהינן: אלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ^[3]

מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה, וחתנים מן המנין.

וברכת אבלים בעשרה "כל שבעה", ואין אבלים מן המנין.

ולדבריך שאתה מפרש את דברי רבי יוחנן שלא אמר אלא ברחבה: ברכת רחבה "כל שבעה" מי איכא, והרי אין מברכין אותה אלא בסעודת הבראה שעושין לאחר הקבורה!?

ומיישבת הגמרא: אכן משכחת לה ברכת רחבה כל שבעת ימי האבלות בפנים חדשות, כשהיו באים פנים חדשות לנחמו והם מקורביו ומיודעיו ממקומות אחרים ששמעו את שמועתו, היה מנהגם להברותו בביתו ומברכין שם אותה ברכה בעצמה שהיו מברכים בהבראת הרחבה. ^[4] ומה היא ברכת אבלים: ^[5]

כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה [רב חייא היה מלמד המקרא של בני ריש לקיש], ואמרי לה: "מתני" בריה דריש לקיש הוה [משניות הוא שהיה מלמד] -

שכיב ליה לרב חייא בר אבא ^[6] ינוקא, והיה יושב עליו שבעה.

יומא קמא לא אזל לגביה [ביום הראשון לאבלות לא הלך ריש לקיש לנחמו].

למחר, דבריה [לשון הנהגה הוא] ליהודה בר נחמני מתורגמניה [למחרת היום הראשון הנהיג עמו ריש לקיש את יהודה בר נחמני שהיה מתורגמנו להשמיע את דבריו לרבים].

אמר ליה ריש לקיש למתורגמנו: קום אימא מילתא כל קביל ינוקא [אמור דברי ניחומים על מיתת הילד]! ^[7] פתח ואמר: כתוב "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו" -

וכך הוא פירושו: ^[8] דור שאבות מנאצים להקב"ה, הרי הקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם, ומתים הבנים והבנות כשהם קטנים.

וזה הוא שאמר הכתוב: "וירא ה'" מה עשו אבות.

ואיכא דאמרי: לא תינוק היה המת, אלא בחור הוה.

והכי קאמר ליה, פסוק זה קרא עליו המתורגמן: "על כן על בחוריו [של האבות החוטאים] ^[9] לא ישמח ה', ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כולו חנף ומרע, וכל פה דובר נבלה, בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה" - מאי "ועוד ידו נטויה"? ^[10]

אמר רב חנן בר רב: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה

וזה הוא שאמר הכתוב "ועוד" והוא כמו: עולם "ועד", והיינו שעולמו של אדם נטויה להתהפך עליו מטוב לרע. ^[11]

תמהה הגמרא על ריש לקיש:

אתא לנחומי [בא לכאן כדי לנחם] וצעורי קא מצער ליה, שאומר לו כי בשל עוונותיו הוא שמת בנו!? ^[12]

ומפרשת הגמרא: הכי קאמר ריש לקיש ליה: חשיב את לאתפוסי אדרא, חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעוון הדור. ^[13]

אמר ליה ריש לקיש למתורגמנו:

קום אימא מילתא [אמור דברים] כנגד שבחו של הקב"ה!

פתח ואמר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל הגדול ברוב גדלו, אדיר וחזק ברוב נוראות, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר, ונפלאות עד אין מספר,, ברוך אתה ה' מחיה המתים.

עוד אמר ליה ריש לקיש למתורגמנו: קום אימא מילתא כנגד אבלים!

פתח המתורגמן ואמר: ^[14] אחינו המיוגעין המדוכאין באבל הזה, תנו לבבכם לחקור את זאת [שהכל מתים ולא תבכו יותר מדי], זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית, ^[15] רבים שתו, רבים ישתו,,, כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים, אחינו בעל נחמות ינחם אתכם, ברוך אתה ה' ^[16] מנחם אבלים.

אמר אביי: כל האומר כיוצא בזה: "רבים שתו" לימא [רבים שתו - יאמר]!

אבל "רבים ישתו" לא לימא [לא יאמר]!

וכן "משתה ראשונים" לימא [יאמר "משתה ראשונים הוא"]!

אבל "כך משתה אחרונים" לא לימא!

ומשום דאמר רבי שמעון בן לקיש: ^[17] וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

אמר רב יוסף: מאי קרא, היכן מלמד הכתוב שלא יפתח אדם פיו לשטן?

שנאמר: "לולי ה' שהותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו [כולנו כלים] ".

ומאי אהדר ליה נביא? ^[18] "שמעו דבר ה' קציני סדום [שרים שמעשיהם כסדום] האזינו תורת אלהינו עם עמורה" [פסוק סמוך הוא בישעיה].

אמר ליה: קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים!

פתח המתורגמן ואמר: אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, ^[19] אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה ה' משלם הגמול

עוד אמר ליה: קום אימא מילתא כנגד כל ישראל.

פתח ואמר: רבון העולמים! פדה והצל מלט הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, טרם נקרא ואתה תענה, ברוך אתה ה' עוצר המגפה.

אמר עולא: ואמרי לה במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה]:

עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל להרבות להשקותו לאבל בשתיה ואף על פי שאינו רוצה, ^[20] וכמו שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש":

שלשה כוסות קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו, היינו שהיה מנהגם לאכול פרפראות קודם הסעודה כגון כיסנין וסופגנין ואיסקריטין, וכשאוכלים אותן פרפראות היו משקים לאבל שלש כוסות.

שלשה כוסות בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו.

וארבעה כוסות לאחר אכילה, ואלו הם:

אחד כנגד הזן, בסוף ברכת הזן שבברכת המזון היה האבל שותה אותו ומוזגין לו כוס אחר.

ואחד כנגד ברכת הארץ.

ואחד כנגד בונה ירושלים.

ואחד כנגד הטוב והמטיב.

הוסיפו עליהם ארבעה כוסות נוספים בשביל ארבע ברכות שהיו מברכים: ^[21]

כוס אחד בברכה שהיו מברכים כנגד חזני [שמשי] העיר, לפי שהיו השמשים מתעסקים במתים ובשאר צרכי ציבור.

ואחד בברכה שהיו מברכים כנגד פרנסי העיר שהיועשירים ומבזבזים ממונם לקבורת עניים.

ואחד בברכה שהיו מברכים כנגד בית המקדש, שינחמנו הקב"ה בבניינו מאבלנו שאנו מתאבלים עליו כעל מת.

ואחד בברכה שהיו מברכים כנגד רבן גמליאל, ומפרש לקמן.

התחילו היו שותין ומשתכרין יותר מארבעה עשר כוסות, ^[22] והחזירו הדבר ליושנה לשתות רק עשרה כוסות. ^[23]

מאי רבן גמליאל?

דתניא: בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, כי היו העשירים קוברים את המת בכלים מכובדים ומפני הבושה היו העניים גם הם עושים כן עד שהיה קשה להם והיו מניחים העניים אותו ובורחין. ^[24]

עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו לרבן גמליאל בכלי פשתן.

ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן.

אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא, [כעת נוהג העולם להוציא את המת אפילו בתכריכי קנבוס שאינם שוים אלא דינר].

[מתורת האדם:] אמר ר' יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. ואקשינן עלה והא תני' חתני' ואבלי' מן המנין ופריק כי תניא ההיא בברכת המזון. כי קאמר ר"י בשורה והוינן בה אלא הא דאמר ר' יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכה בשורה מי איכא. והדרינן ופרקינן אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. ומקשינן אלא הא דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין. ברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין. ברכת רחבה כל שבעה מי איכא. ומפרקינן אין משכחת לה בפנים חדשות. כי הא דרב חייא מקרי בניה דריש לקיש הוה שכב ליה ינוקא. יומא קמא לא אזיל לגביה. למחר דבריה לר' יהודה בר נחמני מתורגמיניהואזל לגביה. אמר ליה קום ואימא כל קבל ינוקא. פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצין בו הקב"ה כועס על בניהם ומתים כשהם קטנים. ואת חשיבת לאתפוסי אדרא. א"ל קום ואימא מילתא כנגד שבחו של מקום. פתח ואמר האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק ברוב מוראו. מחיה מתים במאמרו. עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר. ברוך מתיה המתים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המנוגעים המדוכאים באבל הזה. תנו לבבכם לחקור את זאת. היא עומדת לעד. נתיב הוא מששת ימי בראשית. אתינו בעל הנחמות ינחם אתכם. ברוך מנחם אבלים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד מנחמי אבלים. פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים. המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו. דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר. אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם גמול. א"ל קום ואימא מילתא כנגד כל ישראל. פתח ואמר רבון העולמים פדה והצל עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן הבזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פרעניות המתרגשות בעולם. טרם נקרא ואתה תענה ברוך עוצר המגפה.
ויש אומרים שברכת הרחבה הזו טעונה כוס. דאמרינן בפרק אין בין המודר (דל"ח ע"ב) אמר ר' ירמיה א"ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום. מה היא. כוס של בית האבל. ופירשו חכמי הצרפתים ז"ל שברכות הללו ראשונה פותח בה בברוך בא"י אמ"ה האל הגדול ברוב גודלו. והאחרות כלן סמוכות לה. ואינן פותחות כסדר כל הברכות כלן ואיני נסכם לדעתם בזה. מפני שהם שנויות בלשון הגמרא בלא פתיחה ושם נשנו ברכת חתנים בפתיחות שלהם. ועוד אני רואה מתורגמיניה של ריש לקיש שלא היה עושה אותן כסומך אלא בכל אחת ואחת היה ריש לקיש מצוה אותו בה. נראה מזה שהן ברכות מפזרות וריש לקיש מכנסן. ומצינו בברכות של שבת תחלת ברכה בלא פתיחה. כגון צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כו' וכן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו. וכל הברכות הללו שבח ובקשת רחמים הן. ולא הקפידו בהן בפתיחה.
ובתשובות מצינו שנהגו לפני הגאוני' במקומנו כשחוזרין עם האבל מן הקבר מברכין על הכוס. בא"י אמ"ה דיין הרחמים שופט אמונות. שדינו דין אמת כדכתיב הצור תמים פעלו. בא"י מנחם אבלים. ושותין אבלים. ואמר רב פלטוי וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים. אנו אין מנהגנו בישיבה כל עיקר. ולא בבבל כלל. אבל אותם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה. מיהו אין צריכה עשרה שלא מצינו י' אלא בברכת רחבה בלבד. סובר הגאון הזה שאין ברכה זו של כוס ברכת רחבה. לפי שראה זו בברכת האבל. וברכת הרבה ברחבה כשמה. ובלשון אחר נמי שנאוה בגמרא כמו שכתבנו למעלה. ובירושלמי (פסחים ח,ח) מצינו עוד אלו הן ברכת אבלים מה שהן אומרים בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים מה שאומרים בשורה. וגם זה חולק עם הגמרא שלנו בפשוטן של דברים שבגמרא שלנו פירשו ברכת אבלים ברכת רחבה ולפנינו [בתוה"א שם] נסדר הענין כתיקון הכל.
ירושלמי בפרק בתולה נשאת (א,א) תניא ר"מ אומר ברכת חתנים כל שבעה. רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה. א"ל ר' זעירא והתני ר' יוסי ומר ברכת אבלים כל שבעה. אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה. מאי כדין מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו. מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין. פירוש מזכירין עמו ומנחמין עמו פנים חדשות לנחם ולהזכיר האבל. ומברכין עמהם כל שבעה. אית תניי תני אבלים מן המנין ואית תניי תני אין אבלים מן המנין. אמר ר' אבינא מאן דמר אין אבלים מן המנין באבלי אותו המת. ומאן דמר אבלים מן המנין באבלי מת אחר:

תנא עשרה כוסות וכו'. העתקנו במו"ק דף כ"ז:

בברכת המזון. פירש רש"י ז"ל: להצטרף לשלשה לזמן עליו, ואינו מחוור, דמאי קמ"ל, פשיטא הרי אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה. ויש לפרש לפי שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת דין אמת. ומפני תוספת זו היית סובר לומר שלא יהא מן המנין, קמ"ל.

החזירו הדבר ליושנו. פירש רש"י ז"ל: בעשרה. והנכון שהחזירוהו ליושנו ממש, דבטלים כולן ואין שותין אלא כדי סיפוקן, דבעשרה נמי איכא שכרות.

כי תניא ההיא בברכת המזון ומדלא פרקינן כדפרקינן לרב שמעי' דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא והא קי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משום דר' יוחנן אלים טפי אלא דלא אסתייע ליה מלתא לאסכום כדתנא ורב נמי לא הוא תנא דחשיב והיינו טעמא דמשום דוכתא דאיכא לשום אמורא פרכא ממתניתן אף על פי דאית ליה סייעתא ולא אמרי' איהו דאמר כהאי תנא. תוספות והא אוקמינן מתניתין בברכת המזון פירש"י ז"ל להצטרף לג' בברכת המזון והקשו עליו בתוס' מאי קמ"ל פשיטא שהרי אבל חייב בכל המצות ועוד דלא שייך בה כלל ענין אבילות לכך פי' דהיינו שופט בצדק דין אמת וכו' שמוסיף בה בהטוב ומטיב דס"ד אכיון דאבל היא לא מצטרפו וליבעי שיעור מן המנחמים קמ"ל דאבילים מן המנין וקשה לר"י שהרי התוספות הזה אין צריך מנין שהרי אפי' ביחיד חייב האבל לאומרה וכל דאפ"ה היינו סוברים כשאומרים אותה בזמנו מברך והשאר יוצאין ולא לצרף אבל במנין הזמון כיון שהוא מן המנחמים ולרש"י ז"ל יש ליישב משום דרגיל להוסיף בברכת המזון של אבילות ברוך מנחם אבילות כמו שאנו נוהגים היום היינו סוברים שלא יצטרף האבל בזמון קמ"ל שמצטרף שאין כאן אלא ברכה להקב"ה שמנחם לכל האבלים ומ"מ לא מצינו סמך אחר למנהגיו זה אבל מכאן יש לסמוך אותי לפירש"י ז"ל. כי אמר ר' יוחנן ברחבה פי' כשהיה חוזרין מבית הקברות והיו מגיעין לרחוב סמוך לעיר היו מברים שם את האבילים והיו אומרים שם ברכת רחבה האמורים לקמן וסדר הדברים ההם הנם כתובים בספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל. וא"ת אמאי לא משני לעיל איפכא ר"י בברכה וברייתא בשורה וי"ל משום דקתני לה דומיא דחתן דליכא שורה ואיכא מזון:

ברכת רחבה כל שבעה מי איכא אבל לגבי ברכת המזון ליכא למיפרך הכי דהא ודאי איכא כל שבעה אפי' בלא פנים חדשות:

מאי ועוד ידו נטויה אמר רבא הכל יודעים כלה וכו' פירש"י ז"ל דדריש ועוד כמו לעד כלומר עולמו שלו שהוא שבעים שנה:

א' נגד הזן וכו' פי' כל אלו הברכות שייכים בתנחומי אבילות הזן כדאמרינן במס' תענית ליבעי רחמי על שובע דלחיי יהיב וברכת הארץ כדכתיב למען יאריכון ימיך על האדמה ובונה ירושלים כדכתיב בבלע המות לנצח ח' פסוקים זה כענין בונה ירושלים.

החזירו הדבר ליושנה פירש"י ז"ל עשרה כוסות והנכון כמו שפירשו בתוספות שהחזירו הדבר ליושנה ממש שמבטלים כולם ואין שותים אלא בתוך הסעודה כדי סיפוקה דבסעודה נמי איכא שכרות וכן המנהג ותו לא מידי:

ברכת חתנים שהזכרנו בעשרה כמו שביארנו הן שש ברכות ליום ראשון או לשאר הימים ובפנים חדשות הן אשר ברא כל שבעה ובלא פנים חדשות וחתנים מן המנין שאף הוא מן השמחים וברכת אבלים ר"ל ברכת רחבה והוא שכשהיו חוזרין מן הקבר היו עומדין עליו בשורה שורות שורות לנחמו ומושיבין אותו ביניהם ויושבין עמו שורות שורות סביבו לנחמו וזהו נקרא תנחומי אבלים ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים בה מן המנין שאינו בכלל המנחמים וכשהיו מגיעים לרחבה של עיר היו עושין לו שם סעודה ראשונה ואומרים שם ברכת המזון בנוסח מחודש מעניני אבלות ויש מפרשים שברכה אחרת בפני עצמה היתה וקודם הבראה היתה נעשית ואחריה הבראה באה ואין שם בה אלא ברכת המזון גרידא וכן כתבו גדולי המפרשים וברכה זו מכל מקום אינה אלא בעשרה ואין אבלים מן המנין שהרי אינו מן המנחמין ובתלמוד המערב שבמסכת מגלה אמרו דוקא אבלים של אותו המת אבל אבלים של מת אחר עולים מן המנין וזה שאמרו בזו ברכת אבלים כל שבעה שאף כל שבעה כשהיו פנים חדשות באות לנחמו מקרוביו ומיודעיו שבמקומות אחרים ושמעו את שמועתו היה מנהגם להברותו בביתו ולעשות לו שורות לנחמו ומברכין שם אותה ברכה בעצמה שביארנו בהבראת רחבה ומתוך שהראשונה היו עושין אותה ברחבה היו קורין לכלם ברכת רחבה ומכל מקום האבל מצטרף לשלשה בני אדם לזמן עליו שהרי חייב הוא בכל המצות:

ברכה זו עיקרה לנחם את האבלים ומכל מקום כל אחד ואחד היה מוסיף בה כרצונו אם דרך דרשה להאריך על רעת אנשי הדור ושהוא חשוב ליענש עליהם או בדברים מעוררים את הלב אם בברכה אם להאריך בשבחו של הקב"ה אם לדבר כנגד האבלים אם כנגד המנחמים ולא עוד אלא שאם רצה לחתום בכל אחת מאלו עושה מעשה באחד שבא לנחם את קרובו שמת לו בן ובא עם התורגמן שלו ואמר לו קום אימא מילתא כל קביל ינוקא פתח ואמר וירא י"י וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבותיו מנאצין להקב"ה כועס על בניהם ומתים כשהם קטנים ואיכא דאמרי בחור הוה והכי אמר ליה על בחוריו לא ישמח י"י כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה הכל יודעים כלה למה נכנסה לחפה אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה אמר ליה אתת לנחמיה אדרבה צעורי מצערת לי אמר ליה הכי קאמינא חשיבת לאיתפוסי אדרא אמר ליה קום אימא כנגד שבחו של הב"ה פתח בברוך ואמר בא"י האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק במוראו מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא"י מחיה המתים אמר ליה קום אימא מילתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המנוגעים והמדוכאים באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זו היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו בכוס זה בעל נחמות ינחם אתכם בא"י מנחם אבלים ולא פתח בה בברוך שהרי עשאה סמוכה לחברתה וכל האומר כיוצא בזה לא יאמר רבים ישתו או כאשר שתו ראשונים כן ישתו אחרונים שלא יפתח אדם פיו לשטן אמר ליה קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו ר"ל שהיה מאכיל ומשקה לאחרים אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם בא"י משלם הגמול אמר ליה קום אימא מילתא כנגד כל ישראל אמר רבון כל העולמים פדה והצל את ישראל מן הדבר ומן הרעב ומן החרב מן השבי ומן הבזה מן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא בעולם טרם נקרא ואתה תענה בא"י עוצר מגפה וכל אלו סמוכות לחברתן עשאן וכן כל כיוצא בזה כפי כח המנחם:

עשרה כוסות תקנו בהבראה זו להשקותו בהם אע"פ שאינו רוצה כדי להרבות לו בשתיה במיני כסנין ופרפראות לפתוח את לבו שלשה קודם אכילה לחדד תאות מאכלו ושלשה בתוך אכילה לשרות אכילה במעיו וארבעה לאחר אכילה כל אחד על ברכה אחת של ברכת המזון שהן ארבעה ברכות:

בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחין אותו ובורחים מרוב בשתם כשלא היו מגיעים לשיעור הוצאה הצריכה לכך עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו בכך וכן ראוי לכל פרנס ודבר העיר להקל ראש בעצמו יותר ממה שאין ראוי לו כדי שילמדו אחרים ממנו ולא יבא ממונם לידי בזבוז:

החזירו את הדבר לישנו הפי' הנכון שבטלום לגמרי שלא היו שותין אלא כדי צרכן:

כי תניא ההיא בב"ה. פרש"י להצטרף לג' ולזמן עליו שהרי חייב בכל המצות ע"כ. והקשו עליו בתוס' דאם כן לא אתא לאשמועינן אלא דחייב במצות והל"ל בהדיא דחייב במצות ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דלא נימא דכיון שהוא אבל אין אחרים רוצים להצטרף עמו והכין דייק לשון רש"י שכתב להצטרף לג' ולא קצר כדרכו וכתב בברכת המזון לזמן עליו וכו' ואם מפני שהיו אומרים בברכת הטוב והמטיב אל אמת וכו' ניחא טפי וכמו שכתב הרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל בברכת המזון פרש"י ז"ל להצטרף לג' לזמן עליו ויש לתמוה מאי קמ"ל וכי כל השנה נמי אינו חייב לברך כן וראיתי למקצת גאונים ז"ל שאומרים נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ולפי שהוא מתנחם הייתי אומר שצריך ג' חוץ ממנו ובמקצת תשובות אמרו שהוא טעות וכן נמי משמע בברכות שאין מוסיפין בה כלום אלא בהטוב והמטיב שאומר אל אמת דיין אמת כו'. ושמא מפני תוספת זה הייתי סבור שאין אבל מן המנין ע"כ. עוד הקשו בתוס' על פרש"י ז"ל דא"כ מאי פריך ליה מברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ברכה בשורה מי איכא אלא ע"כ היינו בברכת המזון והדרא קושייא לדוכתיה דקתני ואבלים מן המנין ומוקמת ליה בברכת המזון ולפרש"י ז"ל לא קשיא מידי דכי קתני ברייתא אבלים מן המנין היינו להצטרף לזימון לומר נברך שאכלנו משלו אבל גבי ברכת אבלים שמברכים בברכת המזון קאמר ר' יוחנן שאינו מן המנין. ולמאי דכתב רש"י ז"ל לעיל אין כאן קושיא כלל שהוא כתב ז"ל ואין אבלים מן המנין. לקמן מפרש למאי הלכתא ע"כ. פי' דהך דשקיל וטרי תלמודא ואלא הא דאמר וכו' לאו היינו כדי לאקשויי ולמימר דהדרא קושיא לדוכתיה אלא בעי לפרושי למאי הלכתא קאמר ואין אבלים מן המנין ופריש לה בדרך שקלא וטריא והכין אורחא דתלמודא בכמה דוכתין והיינו דקאמר כי תניא ההיא בברכת המזון כי קאמר ר' יוחנן בשורה אלמא דלא סגי ליה לתרוצי לחוד אלא לפרושי נמי לר' יוחנן במאי דקאמר דאין אבלים מן המנין כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא דאוקימנא מתני' בברכת המזון פרש"י ז"ל להצטרף עם אחרים לזמן עליו והקשו עליו בתוס' דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דהרי האבל חייב בכל המצות ועוד דלא שייך בה כלל ענין אבלות לכך פירשו דהיינו שופט בצדק דיין אמת וכו'. שמוסיפין בהטוב והמטיב דסד"א דכיון דאבל הוא לא יצטרף וליבעי שיעור מן המנחמים קמ"ל דאבלים מן המנין וקשה לר"י שהרי התוס' הזה אין צריך מנין ואפי' ביחיד חייב האבל לאומרו ונ"ל דאפ"ה היינו סבורים כשאומרים אותה בזמון שהאחד מברך והשאר יוצאין אין לצרף האבל במנין הזמון כיון שהוא מן המתנחמים ולפרש"י ז"ל יש ליישב דמשום דרגילי להוסיף בברכת זימון של אבלות ברוך מנחם אבלים כמו שאנו נוהגים היום דהיינו סבורים שלא יצטרף האבל בזימון קמשמע לן שמצטרף שאין כאן אלא ברכה להקב"ה שמנחם לכל האבלים ומ"מ לא מצינו בשום מקום אחר סמך למנהג זה אבל מכאן יש לסמוך אותו לפרש"י ז"ל. ע"כ:
כאן חסר כמו שתי דפים
וז"ל שיטה ישנה נאמן לאוסרה עליו פי' לאו דקא טענה איהי משארסתני נאנסתי אלא כגון שמכחשת אותו שאומר פתח פתוח מצאתי וכן מפרש בירושלמי וה"ה אם טוענת איני יודעת ואף על גב דאמרינן לקמן לר"ג קיל שמא דאפילו בס"ס פסול וא"כ מאי פריך ספק ספיקא הוא י"ל דהתם משום דמעלה עשו ביוחסין אבל להתיר עצמה לבעלה ודאי נאמנת. ע"כ שיטה ישנה:

בד"ה כי תניא כו' דא"כ מאי פריך ליה מברכת אבלים בי' כו' אבל ברכת אבלים שמברכים בברכת המזון כו' עכ"ל אהא דמשני ליה מעיקרא כי קאמר ר"י בשורה ל"ק להו הכי דלישני ליה בברכת אבלים שבבהמ"ז דאפשר דלא אסיק אדעתיה כלל הא דברכת אבלים שבברכת המזון בעי מנין אבל השתא המקשה אסיק אדעתיה בברכת אבלים דבעי י' דע"כ לאו היינו בברכת הזימון לגבי אבלים דודאי לא הוה אלא בג' כשאר אדם אלא דהיינו ברכת אבלים שבבהמ"ז וא"כ לא תקשי ליה מידי אברכת הזימון דלעיל דהוה האבל מן המנין לפי פ"ה ודו"ק:

בד"ה אלא כי כו' אי גרסינן אלא משמע דההיא דלעיל נמי מעמיד ברחבה ותימה למה כו' וצ"ל דחדא כו' עכ"ל וק"ק לגירסא זו מי הכריחו לכך דההיא דלעיל נמי איירי ברחבה והוצרך למימר דחדא מכלל חברתה איתמר ואמאי לא ניחא ליה דקאי כדאוקמא לעיל בשורה ויש ליישב דע"כ דהנהו תרי מילי דר"י לגבי חתנים מן המנין חדא מכלל חברתה איתמר ומיהו למאי דל"ג אלא א"ש טפי דכולהו מילי דר"י צריכי לגבי אבלים ואגב דנקט אבלים בכולהו נקט נמי חתנים בכולהו ודו"ק:

כל קבל ינוקא כו'. עיין פרש"י ועי"ל כל קבל ינוקא למה מת ובאיזה חטא כיון דאינו בר עונשין ולמ"ד נמי בחור הוה לא הוה בר עונשין בב"ד של מעלה עד כ' שנין. ואמר

מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצים להקב"ה כו' דלפי התרגום מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן דהיינו הזכרים והנקבות ה"ל למכתב בנים ובנות אבל מדכתיב בניו ובנותיו משמע ליה דעם האבות מדבר שהם חטאו שנענשו בשבילם בניהם ובנותיהם:

על כן על בחוריו כו'. גם בכאן מדכתיב בחוריו בכינוי על אבות משמע ליה דבחטאם הוא.

ושאמר הכל יודעין כלה כו' ר"ל שהעונש מדה כנגד מדה לפי שהבחורים מנבלים פיהם בכלה הנכנסת לחופה יבא להם העונש בבחורים המגיעים לפרק החופה שלא ישמחו בהם והוא מבואר כי הכל יודעים שהכלה נכנסת לחופה ליחדה לשם אישות אלא כל המנבל פיו לשם זנות כמו כי נבלה עשה בישראל והיינו דובר נבלה:

אפילו נחתם כו'. עיין פרש"י ול"נ לפרש דה"ק בכל זאת לא שב אפו על העבר אבל ועוד היינו השנים שיהיה לו עוד כפי הגזירה של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה לא קאמר הופך עליו לרעה כי מפי עליון לא תצא הרעות אבל הוא מסלק מדתו הטובה שנגזרה לאדם לע' שנה וממילא נהפך לו לרעה והיינו ידו נטויה לסלק מדתו הטובה ועוד י"ל בכל זאת לא שב קאי על האדם אם בכל עונש דלעיל לא נתן לבו לשוב בתשובה אפו של הקב"ה מביא לו שעוד ידו לחתום גזר דין של ע' שנה לטובה נטויה להתהפך לרעה:

ושאמר חשיב את לאתפוסי אדרא. ע"פ מ"ש פרק במה בהמה כל שאפשר לו למחות כו' בכל העולם נתפס על כל העולם:

אימא מלתא כנגד שבחו של הקב"ה כו'. לפי שיש טועה לומר שיש ח"ו חסרון בחקו להמית החיים ויש מי שטועה לומר כי המחיה אינו ממית וב' רשויות בדבר אשר על זה נאמר אני אמית ואחיה וגו'. וע"כ אמר אימא מלתא כנגד שבחו כו' לבטל אלו הדעות הרעות ולזה אמר האל הגדול כו' כי זה בודאי גדולתו כי ברוב גדלו מדתו שלא כמדת ב"ו שהיה מוראו להמית החיים והקב"ה במוראו גם אחר שהמית החיים שוב ברוב נוראותיו הוא מחיה מתים וגם אין אלו דברים הפכים לתלות ח"ו בב' רשויות אבל עושה גדולות שאין ללב אדם בו חקר ויש בזה נפלאות ומכוסה מלב בני אדם עד אין מספר:

אימא מלתא כנגד אבלים כו'. שיתנו לבם על מיתת קרובם ולפי שיש מיתה בחטא ויש מיתה בלא חטא כדאמרינן פרק במה בהמה נחש שמת בעטיו של נחש ע"כ אמר תנו לבבכם לחקור ולפשפש את מיתה זאת מאיזה חטא באה ואם לא תמצאו אזי מ"מ זאת היא עומדת נתיב מו' ימי בראשות כמשמעו שכבר נגזר ממה שנעשה בששת ימי בראשית שאז חטאו אדם וחוה ונקנסה מיתה עליהם דהיינו בעטיו של נחש:

ואמר רבים שתו כו' כמשתה ראשונים כו' המשיל המיתה בשתיית כוס פורענות כמ"ש בכמה מקראות ועי"ל ע"פ מ"ש לא נברא יין אלא לנחם אבלים והיינו רבים שתו עשרה הכוסות דלקמן שבבית האבל והוא משתה ראשונה ולא לימא רבים ישתו כו':

לעולם אל יפתח אדם פיו כו'. הוא מבואר שהדבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג להיות החוטא מודה בדבר שראוי לכך וז"ש כמעט כסדום היינו וגו' שאמר כן בדרך הדמיון לענין העונש ובכן מדת הדין אהדר ליה דראוי לכך ע"ש החטא שמעו דבר ה' קציני סדום וגו':

אימא מלתא כנגד מנחמי אבלים כו'. כי זה הג"ח שהוא עם המתים הוא חסד של אמת יותר משאר ג"ח ולכך ראוי לשבחם ולברך אותם על זאת וז"ש אחינו ג"ח בני ג"ח המחזיקים בבריתו של א"א ר"ל אבותיהם של אחינו הם המחזיקים כו' שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו גו' שהם אבות של אחינו ומפורש בהאי קרא ג"ח כמבואר בפרק הערל ע"ש וקרא הג"ח בריתו של א"א שע"י נטיעת האשל אמר הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם כמפורש במדרשות:

ואמר אימא מלתא כנגד כל ישראל כו'. להתפלל על כלל ישראל להצילן ממיתות שאינן בטבע דהיינו פרט כאן דבר וחרב ורעב וביזה דנקט הוא השבייה דכולהו איתנהו ביה כדאמרינן פרק השותפין ולכך נגד ארבע פורעניות אלו שפרט כאן נקט ד' לשונות פדה והצל מלט והושע כו' וסיים בחתימה עוצר המגפה:

תנא י' כוסות תקנו כו'. הג' שקודם אכילה והג' שבתוך האכילה הם לצורך המאכל כדקאמר לפתוח ולשרות המאכל כדאמרי' בברכות אך אותן ארבע שאחר אכילה שבאו לשתות לכאורה אין זה הטעם א' כנגד הזן וא' כנגד ארץ כו' מספיק דלמה קבעו כוס לכל ברכה וברכה באבל טפי מבשאר כל אדם דסגי ליה בכוס א' לברכת המזון ונראה שהכוונה בזה שאלו הד' שאחר המאכל הם באו לשתות להרבות לו בשתייה כפרש"י וע"פ הכוונה רבים שתו כוס הפורענות שהוא רמז על ארבע כוסות של פורעניות שהקב"ה משקה את אומות העולם לעתיד לבא כדאיתא בב"ר וכיון דבעי ד' כוסות קבעו אותן גם לד' הברכות שבבהמ"ז ומה שהוסיפו עוד ד' כוסות ג"כ ע"פ הכוונה זו דאמרי' בב"ר דכנגדן הקב"ה משקה ד' כוסות של ישועה ונחמה לישראל לעתיד לבא וקבעו אותן בנחמות אבלים א' כנגד חזני עיר כו' וא' נגד בהמ"ק כו' כפרש"י תקנו עליו ברכת נחומין שינחמנו כו' נראה מפירושו דלא קבעו ברכה אלא אהך כוס דכנגד בהמ"ק אבל אהני ג' דחזני העיר ופרנסי העיר ודר"ג לא קבעו להם ברכה ואפשר שהיו שותין ע"ד שאמרו חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון וכך היו שותין חיי וחמרא לפום חזני העיר וכן בדפרנסי עיר ודר"ג ודקאמר נמי התחילו היו שותין ומשתכרין כו' כי מתוך ריבוי השתיה היו משתכרין ושותין יותר מזה השיעור י"ד כוסות החזירו כו'.

ושאמר בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו כו' לפי שהיו עשירים קוברין עצמן בכלים מכובדים ומפני הבושה היו גם העניים עושין כן עד שהיה קשה להן כו' ואהכי מייתי לה פרק ואלו מגלחין ע"ש:

גמ' פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו כו'. נ"ב חיבור הענין והברכות נראה בעיני לפרש על הסדר כי אחר שאמר המתורגמן על רב חייא בר אבא שהיה נתפס בעון הדור או הוא או בנו א"ל ר"ל שיאמר נגד שבחו של מקום להוציא מלבן של בני אדם שלא יאמרו ח"ו א"כ יש עול בחוקו יתעלה ח"ו כי אינו דומה למלך ב"ו שלפעמים מעוות המשפט כפי דת השרים ויועציו ותיקון מדינה לצורכו חלילה לומר כן במלך מ"ה באלף הבדלות על כן פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו כו' פי' אינו מוכרח כי גדול ברוב גדלו כו' אבל אין זה עול מאחר שהמות אינו נצחי שהרי סופו לחיות בתחיית המתים ושם ישולם שכרו ומ"מ אף בזה לא ימלט מן התרעומות וח"ו אם לא היתה המיתה הכרחית לבריות דאם לא כן אפשר שלא ימות וא"כ טעם זה טעם מיתה בלא חטא וח"ו כאילו הוא עול בחוקו על כן אמר שהוא נתיב מששת ימי בראשית א"כ אין חילוק אלא בהקדמת זמני בענין פגיעה שאינו לאבדן ויש כנגדו תשלום שכר ומאחר שהוא נתיב מששת ימי בראשית ע"כ אמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים כלומר ראוי הוא להיות כל אחד מחזיק במדותיו של אברהם אבינו להיות מגומלי חסדים שהרי הוא נתיב עולם גם עמך ובניך יגמלו חסד ועל דרך שאמר ר"מ דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטעון יטענוני' דידל ידלוניה כו' ואחר כך אמר נגד אותם שרוצים בכל אות נפשם להיות מגומלי חסדים אלא שאין סיפוק בידם או מיעוט בממון או בחלשות גופם חלילה שיהיו מקופחים בשכר ע"כ אמר נגד כל ישראל שלא יהיו בכלל כאלו המתיאשים מן המיתה או הפורענות כרשעים שאומרים רק שלום יהיה לנו ע"כ בקש עליהם רחמים להצילם מכל המתרגשות נ"ל:

שם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' נמחק. ונ"ב ברוב ספרים אינו וכן משמע מרש"י:

רש"י בד"ה בברכת המוון כו' שהרי הוא חייב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא כו' ומברכים לה בלא עשרה. נ"ב פי' לבד מאבלים אלא הוה אמרינן אבלים מן המנין ודו"ק:

רש"י ד"ה בשורה. ומושיבין אותו והן עומדים כו'. ובסנהדרין שם לא מצינו שהאבל היה יושב אלא הוא עומד וכל העם עוברין או איפכא ע"ש:

רש"י ד"ה עשרה כוסות. כדכתיב כו'. עי' עירובין (סה):

תד"ה כי תניא. מכאן משמע שברכת אבלים שבבה"מ לא הוי אלא בעשרה כו'. ובמגילה (כג ב) סתמו דסגי בג' וע"ש במרדכי סי' תתי"ד:

תד"ה אלא (בסופו). ומברכין לה בלא י'. נראה דר"ל אע"ג דליכא י' במנחמין זולת צירוף האבלים. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה לדעת מהרש"ל:

גמ' (בסוף העמוד) בצרדא. נ"ב מהכא משמע דאין קפידא כ"כ בפשתן דוקא. וכן לפרש"י היו ראשונים קוברים בבגדי משי:

גמ' כל המנבל פיו. עיין ט"ז יו"ד רסי' קכד:

כלה למה נכנסה לחופה וכו' כתי' הפורטי' עפ"י נבל כדוד חשבו להם כלי שיר ר"ל כמו ששירותו של דהע"ה מזמר עריצים ומכרית החוחים אשר ע"כ אותי' הסמוכי' לזמ"ר הם אותי' נח"ש ככה נמי הפורטי' על פי נבל ר"ל פי דובר נבלה הם מקבצים כל החוחים והקוצים לכן מתהפך גז"ד לרעה ר"ל פי נבל גמטרי' עק"ב עון עקבי יסובני:

תנו לבבכם לחקור את זאת יראה דהאבילות הוא על הגוף אבל הנשמה היא קיים לנצח מאירה באור העליון לא נבראת בבריאת של גוף כי היא חלק אלהי ממעל מאז צפונה שם עד הגיע עת צאתה לעוה"ז כאורח נטה ללון. עד עת החזירה לאכול מלחם אבי'. ולא יאמר אדם תינח בדורו' הראשוני' אבל אנחנו כחמורי' ומופסדי' ח"ו לא יאמר כן כי בכל דור ודור שתלן הקב"ה לצדיקי' ולא יאמר אדם צדיקי' שמתו בדורות האחרונים מפסידי' שאינם מתעדני' זמן רב כ"כ כמו דורו' הראשונים שכבר הם מתעדנים ימי' רבים זה לא ידמה כי אין הקב"ה מקפח והכל לפי הערך והשיעור והמקום העדן ההוא הוא למעלה מבחי' הזמן. ונבוא אל המכוון בעזהי"ת. בהקדי' כי הנשמה היא בכינוי נקבה לגבי הגוף כדכתי' משוכבת חיקך שמור פתחי פיך והיא הנשמה והעדן הצדיקי' נקרא משתה כמ"ש במס' שבת משל למלך שעשה סעודה לעבדיו. ובזוהר בהילולא דרשב"י. והא"ש והכי קאמר המודכאי' באבל הזה לשון זכר ר"ל אבילות של מיתת הגוף הכלה. תנו לבבכם לחקור את זאת חלק הנשמה שהיא נצחי' ותחנחמו מאבילכם כי זאת עומדת לעד. מכאן ואילך לא תאבד באבידת הגוף. וגם נתיב הוא מששת ימי בראשית כי לא נבראת בבריאת הגוף רבים ישתו בנועם העליון רבים מצדיקנו ועוד רבים ישתו ולא נאמר אנחנו חמורי' אנן. ולא יאמר נמי שיש עול בחקי' ח"ו שאחרונים מפסידי' זמן עדנם לא כן אלא כמשתה ראשונים כן משתה אחרונים ממש משוער לפי ערך. והיינו דאמר אביי אל יפתח פה לשטן כיון בפשטיותו י"ל דקאי אמיתה ממש ולא אשכר הצפון והשארת הנפש. וי"ל דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן אי לע"ל יבולע המות לנצח ממש ויחי' לעד או לא דהא איהו לא קאמר אלא רבים ישתו והיינו אחר שיאריכו וירבו כחול ימים ואין כאן פתיחת פיו לשטן. אמנם אביי ס"ל דלא לימא כן אולי נזכה לביאת המשיח ולעולם התקון ויבולע המות לנצח לגמרי ולא יראו אנשי דורינו המות כלל כי יחי' לעד ע"י ביאת המשיח ואלי' ז"ל שיהי' בב"א:

בעזהי"ת מה שחנני הי"ת בחי' הלו"ת סוגי' פתח פתוח יום ג"מ למב"י תקע"ג לפ"ק.

בתוספות בד"ה כי תניא ההיא וכו' פי' בקונטרס להצטרף לזימון ואין נראה לר"י וכו' לכך צריך לפרש וכו' עכ"ל. ונראה שרש"י לא רצה לפרש כן משום דלא שמיעא ליה הך סברא דברכת אבלים שבברכת המזון טעון עשרה מדלא תנן בפ"ד דמגילה דהתם תנן אין ברכת אבילים ותנחומי אבלים פחות מעשרה וסתם ברכת אבלים היינו בשורה או ברחבה כדמסקי' הכא אבל האי שבברכת המזון ע"כ לא מיקרי ברכת אבלים דאלת"ה לא הוי קאמר רבי יוחנן סתמא ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין דאיכא למטעי דאברכת המזון נמי קאי אע"כ דההיא לא מיקרי ברכת אבלים. ומה שהקשו בתוס' על פרש"י יש ליישב לפי שיטת ר' עמרם שהביא הטוי"ד דבברכת הזימון אומרים ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו וקס"ד שאין אבלים מן המנין דאיהו אינו מן המנחמין אלא מן המתנחמין ועוד דזימנין דכל השלשה אבלים ואי אמרת שהם מן המנין אין להם מנחם ומה שהקשו עוד על פירושו מל' המקשה כבר יישבו על נכון מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה דכיון דמצרפין האבל לברכת הזימון אין סברא לומר דלימא רבי יוחנן דבברכת האבל שבאותו ברכת הזימון יהא טעון להצטרף אחד מן השוק וזה ברור לענ"ד ולשון התוס' בזה צ"ע:

בד"ה אלא כי קאמר וכו' וצ"ל דחדא מכלל חברתה איתמר עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהיא גופא תיקשי אמאי הדר ביה משינויא קמא דטפי הו"ל לאוקמי קמייתא בשורה כדמעיקרא ולא נצטרך לומר חדא מכלל חברתה אתמר ע"ש בל' מהרש"א שישבו על נכון אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש דמשמע ליה לתלמודא דחדא מכלל חברתה אתמר ולא אמר ר' יוחנן כלל למימרא קמייתא דחתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין דהא בהאי לישנא איכא למיטעי דאברכת המזון נמי קאי אבל מאן דלא גרס אלא ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"י סתמא היינו משום דסמיך אאינך מימרי דידיה דקאמר וממילא דא"א לאוקמי האיך קמייתא בברכת המזון דא"כ כל הנך מימרות למה לי דהא אתיין במכ"ש מברכת המזון ולמאן דגריס אלא לא נ"ל לפרש כן דאמורא צריך לפרש דבריו כנ"ל וק"ל:

גמרא אמר ליה קום אימא מילתא כל קביל ינוקא וכו' יש לומר על דרך שאמרו במסכת שבת דף קנ"ג אחים הספידא דהתם קאימנא יש לומר על דרך הפשוט מפני שאמרו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת שלא יאריך בדרוש אלא המתעורר הספד. וז"ש דהתם קאימנא ואין ראוי לך אלא להחם ההספד. וגם יש לומר מפני שאמרו אין מועד בפני ת"ח כי לא יערב כל שמחה לפניו. ואמרו אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואמר ליה להחם ההספד שאין תנחומין ושמחה בעודו עומד לפניו. והענין כי הקבורה גורמת שכחה ולכך אין מקבלין תנחומין על החי וא"כ כל זמן שהוא קרוב לקבורתו יותר. אין נשכח כל כך ומקורב יותר אל החיים בהתעוררות ההספד ועומד אצלם ולכך אמרו המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו. והטעם שהוא מדה כנגד מדה כיון שהוא גורם שישכחו העולם על ידי אריכות הזמן ויצא מן הלב ע"כ כיון דאמרינן בשכר המספיד דידל ידלוניה ראוי גם כן במתעצל וגורם שכחת הלב מדה כנגד מדה במיתתו שיהיה נשכח מיד מן הלב וכיון שעיקר הזכירה בעודנו עומד קודם קבורה כמו שכתבנו שאין תנחומין בפניו ע"כ אמרו חז"ל הלשון שראוי להיות לו נקבר בחייו. וכמו דמצינו גבי בליעת קרח שאמר משה שירדו שאול חיים כדי שיאבדו מתוך הקהל וכמ"ש ופקודת כל אדם יפקד וגו' וכדי שישכחו מיד במיתתם מן הלב על ידי קבורתם מיד. וכן במתעצל ענשו כן מדה כמדתו והיינו דקאמר הכא כל קביל ינוקא. רצה לומר דהוא בפניו דקאי הכא:

שם דור שאבותיו מנאצים פירש"י שהכעיסוהו וגרמו לו וכו'. ענינו מפני שאמר הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על לב. ופירשו המפרשים שיש לומר שמיתת הצדיק מכפרת על עון הדור. והוא כקרבן העולה לרצון ולריח ניחח לכך אין שמים על לב שסוברים שהתרצה השי"ת בקרבנם. אבל באמת שלפעמים נהפוך הוא שהשי"ת מסלק את הצדיק מחמת כעסו על הדור וכוונת השי"ת כדי שיתעוררו מאימת הדין וישובו בתשובה כדכתיב נורא אלקים ממקדשך ואמרו חז"ל אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך וכאשר פרשנו בדברי ירמיה שאמר אל תאמרו אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה כי אם איש בחטאו יומת כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו. ויש לפרש שאמר להם שלא יאמרו שהצדיק היה מכפר על הדור ונשא עונם שהוא הבוסר ומה לנו להתאונן עוד כי כבר נתכפרו על זה אמר כי אין הדבר כן וכוונת השי"ת שידונו בעצמם ק"ו כי אם איש שהוא הצדיק בחטאו מת כ"ש שכל אדם האוכל הבוסר ומלא עונות תקהנה שניו וכמ"ש המפרשים בפסוק גבי ראובן שאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. שלמד ק"ו אם הילד שאינו בר עונשין איננו כ"ש אני שבלבל יצועי אבי אנה אני בא לכך שב לשקו ולתעניתו. ואם על ידי זה מתעוררים בתשובה מתכפר להם בתשובתם ואם לא ישימו על לב ח"ו תגדל מדת הדין והכעס כמאמר הכתוב על מה תכו עוד תוסיפו סרה והנה לא ינוח לצדיק ולא ינחם כי טוב לו שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי עולם הבא. אבל כשמתאספים ועושים תשובה ינחם כי על ידו השיב רבים מעון ואינו דומה רבים העושים וכו'. וכן הוא בתינוקות הנתפסים בעון הדור. וז"ש וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו שהבנים מתו מחמת כעס ולא מחמת רצון לקרבן כי אם להודיע ולייסר העם שיחזרו בתשובה כשיראו כעס הקטנים שלא חטאו עדיין כמ"ש הילד איננו כנ"ל וידונו ק"ו בעצמם. אבל כשאינם עושין תשובה ומהפכים הדבר מחמת חסרון האמונה למקרה. ח"ו יגדל העון והכעס. וז"ש כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם. והיה כוונתו להוכיח העם שיחזרו בתשובה ובזה ינוח רוח הילד העומד שם כמ"ש לקביל ינוקא:

והנה המתרגם פירש מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן והוא היפך הפירוש הנ"ל מפני שמצינו לפעמים להיפך שהאבות זוכים בשביל הדורות העתידים לצאת מהם כמ"ש ביעקב אשר פדה את אברהם ואמרו שזכות יעקב עמדה לו באור כשדים. וכן להיפך וירדוף עד דן פירש"י שתש כחו מפסל מיכה שיהיה בדן. ויש לנו בזה פירושים ודרושים רבים בס"ד ואין מקומו כאן. ובזה יש להבין מה שאמר הכתוב אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו הזכיר חטא הקל באבות ועון בבנים מפני שהענין שלפעמים גורמים הדור שיבא מהם והוא עדיין בכח אביהם שיחטא האב על ידי זה כמ"ש הכתוב יזכר עון אבותיו אל ה' וגו'. ואז אף שחטאו האבות אינו מצדם כי אם מחמת שאנחנו היינו אז בכח אבותינו ולכך מתיחס עונם אלינו ועלינו לסבלם. ולפ"ז יש לומר כפשטיה מכעס בניו ובנותיו שיחטאו וז"ש כי דור תהפוכות המה רצה לומר שלהיפך הוא בכח החוזר מן הדור שיבא אחר כך בנים לא אמון הם עתה בם ומרשיעים אותם. כנלענ"ד לפרש לפי התרגום. ואם הפי' כן. הוא נחמה לאבלים כדאיתא בב"ק דף ל"ז ע"א גבי עולא שניחם לר"ש בר יהודה בזה ולמד קל וחומר מעמון ומואב ע"ש שיש לומר שמת בשביל שיודע הקב"ה שלא יבא ממנו דור הגון וממיתו קודם זמנו כמ"ש דוד ע"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם רצה לומר קודם שיבואו רשעים לעולם יתמו החטאים ולא יהיו בעולם. אלא דכיון דאמר לו לקביל ינוקא היה בזה גנאי לתינוק ע"כ היפך הדבר שבשביל ניאוץ האבות הוא ולהורות להם תשובה כנ"ל. לכך מקשה דאדרבא היה לו לפרש איפכא שיהיה נחמה לאבלים ועתה צער הוא להם ע"ז קאמר דגם לאבלים אין צער דחשיב לאתפוסי אדרא ולא בעון עצמו:

שם הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נגזר עליו וכו'. הא דקאמר לשון כפול המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו מפני שבידיעה עצמה שהיא במחשבה אם מרבה לחשוב בו הוא ניבול. וכבר כתבו המפרשים כי הרהור הוא לשון הריון המוליד את הדיבור וממשיכו לתוך הפה. וצריך שמירה שלא יוציאו בשפתותיו. וזהו דקאמר הכל יודעים רצה לומר הידיעה היא ראויה לכל אדם והיא מצות נשואין. שהרי אדם הראשון שאל בת זוגו והקב"ה נעתר לו ובראה והשתדל בנשואין כמ"ש חז"ל. אבל מה שמרבה בתאוה והרהור הוא מנבל פיו וסופו שיביאהו להוציא דבר נבלה מפיו. ויש לפרש עפי"ז פסוק במשלי סימן ל"א אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. רצה לומר כי ענין הנשואין מצוה היא ומצינו לשון נשואין בפסוק ברות ובסוף שופטים וישאו נשים וכהנה רבות. אמנם אם נבלת בהתנשא רצה לומר בענין נשואין לחשוב ביותר למה כלה וכו' הוא בא לידי הרהור. וז"ש ואם זמות רצה לומר הרהור צריך אתה לשמור הפה ע"כ שים יד לפה כפירש"י. ואפשר לפרש יד לפה כענין ידות הכלים וידות נדרים שהוא האחיזה וההמשך בה ה"נ המחשבה היא יד והמשך לפה. ויש לפרש המשל בפסוק שאחריו שם כי מיץ אף יוציא דם הוא על אדם הראשון שבתחילה היה מחשבתו ובקשתו לבת זוגו כהוגן ונרצה להקב"ה. ומיץ אף שהרבה להתאוות כדאיתא בזוהר שאכלה פגה קודם זמן ונכשל בתאוה לעינים יוציא דם שהכעיס להקב"ה ונגזר עליו מיתה. גם ירמז מ"ש הכתוב בתאוה דרכיה דרכי מות. כי דם בר"ת דרכי מות. ואמרו חז"ל עשרה דורות מאדם עד נח היו מכעיסין ובאין וכו' והשחיתו דרכם. וזהו שאמרו ומיץ אפיים יוציא ריב כדכתיב לא ידון רוחי באדם ופירש"י לא יתרעם ולא יריב רוחי עלי הרי שכעסן גרם ריב ויש רמז ריב ר"ת רוחי ידין באדם. ויש לפרש מ"ש גזר של שבעים שנה שהרי נגזר עליו ביומו מיתה מיד אעפ"י שנברא לחיי עולם. כ"ש בזמן הזה שאין חיי האדם אלא שבעים שנה. ולהמפרשים שביום אכלך היינו אלף שנה יש לומר שנחסר לו מאותו יום עצמו שבעים שנה שמת בת"תקל שנה וק"ל:

שם חשוב את לאתפוסי אדרא. ענין החשיבות לפי פשוטו שצדיק אחד שקול כמו כל הדור ויש לפרש בזה הפסוק במשלי י"ד בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. מפני שאמרו חז"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים. והטעם כי לכל מכה הכתובה בתוכחה קדמה רפואה למכה כמאמר חז"ל כי על ידי התשובה תתרפא המכה להיטיב ביותר אחריתה מראשיתה. משא"כ מיתת צדיקים שהוא הולך וחסר כמו שאמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה וכו'. וכן בכל הדורות כי אעפ"י שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של אותו צדיק זרח השמש. מ"מ אין הצדיק השני במעלה של צדיק ראשון. וז"ש אעפ"י שכבר זרח השמש אפ"ה נקרא ובא השמש של צדיק ראשון וז"ש בכל עצב רצה לומר בכל מכה הכתובה בתורה כשמתעצב על לבו וחוזר בתשובה יתרפא ויהיה עוד מותר. אך בדבר שפתים רצה לומר המכה אשר לא כתובה הוא אך למחסור. ולכך לא נכתב מכה זו בתורה מפני שאין לה רפואה. ועוד כי בכל מכות הכתובות בתורה אם יטיבו מעשיהם כתיב והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ונתנם בכל שונאיך ונכתבו המכות בשביל זה. משא"כ מיתת צדיקים שאחד שקול כמו הרבה זה אינו אלא בישראל אבל באומות כתיב ידין בגוים מלא גויות ובישראל מחץ ראש על ארץ רבה שאחד נחשב כמו הרבה. ויש להבין בזה הפסוק לעשות נקמה בגוים וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו' לעשות בהם משפט כתוב רצה לומר הקללות הכתובים. אבל שיכפרו מלכיהם ונכבדיהם על הגוים ולאומים. זה ההידור והחשיבות אין בהם. וז"ש הכא חשיב את לאתפוסי אדרא:

ומ"ש ברב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות. הנה אמרו חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה פירוש בשמחה. ועוד אמרו השמחים ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ענין שמחה זו בהאמין האדם מה שאמר הכתוב מאת ה' לא תצא הרעות והטוב מה יתאונן אדם חי וגו' שהשי"ת אין בו שינוי ח"ו והוא טוב ומטיב לעולם. אלא שהשינוי מצד מעשה האדם מה שהוא ענין טובתו דאם אינו ראוי לכך חובתו היא טובתו. כמ"ש ביום אכלך ממנו מות תמות דכיון שאכל מעץ הדעת אין לו תקנה להיות חי אלא על ידי מיתתו בהפשטת חומר הזוהמא שהוטל בו. וז"ש הכתוב ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור שירידת הבור היא חייתו דאל"ה לא היה בא לחיות האמיתי. וכשקבלו התורה ובאו לחיות האמיתי שכלתה זוהמתן. נאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם ולא תצטרכו למות אך חבלתם מעשיכם לכן כאדם הראשון תמותון כי אין תקון זולת זה. לכך אמר הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד כי הטוב הוא הפשוט מאת השי"ת היחיד ומיוחד. אבל הרעות הוא לפי שינוי המקבלים. והנה אמרו חז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנים בה ורשעים נדונים וכו'. הרי דבדבר אחד שהוא השמש ימצא בו שנויים לפי המקבלים וז"ש עליהן הכתוב אומר ואוהביו וכו'. והצדיקים המאמינים בהשגחה זו מאת השי"ת. הם שמחים ביסורין כמו בטובתם כיון שמאמינים שזהו טובתם אלא שהחסד נסתר בלבוש מדת הדין ואינו נראה וזש"ה הראנו ה' חסדך רצה לומר ידענו כי הכל חסדים אבל אנו מבקשים שיהיה חסד נגלה לעינינו וכן אמר הושע לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף בחורבן בית ראשון ואמר לשון טרף כמ"ש חז"ל שהקדים שני שנים לונושנתם וזהו טרף קודם זמן. וירפאנו שזה היה רפואתינו. יך בבית שני ובזה יחבשנו ואמר יחיינו מיומים דהיינו שני בתי מקדשים כפירש"י רצה לומר שזה היה חיותינו כמ"ש חז"ל ששפך חמתו על העצים ואבנים. אבל היה חסד נסתר משא"כ ביום השלישי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו יקימנו ונחיה לפניו ויבוא כגשם לנו רצה לומר טובה הגלויה לעין כל וז"ש ברב גדלו אדיר וחזק. שהגבורות האדירים וחזקים הם ברוב גדלו שהוא חסד וכשהם כלולים זה בזה נקראו נוראות כמ"ש הכתוב הגדול הגבור והנורא והכללות הוא שעל ידי המיתה בא התחיה כנ"ל הרי המיתה היא החיות כמ"ש לעיל חייתני מירדי בור. וז"ש ברוב נוראות מחיה מתים וכו' עושה גדולות וכו' והוא ע"ד שאמרו חז"ל כי הגדול הגבור והנורא מרמזים על בחינות האבות הגדולה והחסד מצד אברהם אבינו ע"ה ופחד יצחק. ויעקב כלול משניהם לכך אמר מה נורא המקום הזה רמז לדבר כי ה"ויה א"לקים הגדו"ל הג"בור ה"נורא הוא גימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב. והנה מדת יעקב אין לו מיצרים כמ"ש חז"ל ואינו מן המספר לכך אמר ונפלאות עד אין מספר ויש לי בזה בס"ד הרבה ענינים ואין כאן מקומו:

ומ"ש תנו לבבכם לחקור וכו' יש לפרש ע"ד שאמר ירמיה אל תאמרו אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה כי אם איש בחטאו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שיניו עמ"ש לעיל בזה אך לפי פשוטו ענינו שלא יאמרו שהמיתה לדורות הוא בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת אלא שעיקר החטא באכילות עץ הדעת היה מחמת שהגביר על עצמו יצרו הרע בקנאה ותאוה וכבוד וכמ"ש הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכמ"ש המפרשים ז"ל וכיון שעדיין לא פסקו זוהמת הנחש מאתנו בקנאה ותאוה וכבוד א"כ כל אחד יש בו חטא עץ הדעת וז"ש כל אדם אוכל בוסר והיינו שאמר להם תנו לבבכם לחקור את זאת במה שהמיתה בא על ידו וזאת היא עומדת עדיין אלא שהתחלת הנתיב הוא מששת ימי בראשית וע"ז אמר כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים רצה לומר כמו שחטא אדם הראשון כן חטא אחרונים. ויש לפרש עוד דכוונתו היה שינחם אותם ה' בתוך אבילי ציון וז"ש להם תנו לבבכם לחקור את זאת דכתיב בה זאת מנוחתי עדי עד ואמר זאת היא עומדת לעד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומשעת חטא אדם הראשון נגזר כבר על החורבן כדאיתא במדרש גבי ויאמר לו איכה. וז"ש נתיב הוא מששת ימי בראשית וע"ז אמר כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים שאמרו חז"ל כל דור ודור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו וסיים בעל נחמות שינחם ציון ינחם אתכם:

ומ"ש גומלי חסדים בני גומלי חסדים בני אברהם אבינו שנאמר למען אשר יצוה וגו' יש לומר ע"ד שפרשנו במדרש הובא בילקוט חלק ב' דף ס"א גבי ר' אליעזר בן עזריה שדרש טף למה הם באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר ר' יהושע אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך וכו' וכתבנו מפני שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו. ולכאורה קשה דזה הוי כמשמש הרב על מנת לקבל פרס אלא הענין הוא מפני שאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה שכר עבירה עבירה שגוף השכר הוא גם כן מצוה שנחת רוח לפני הקב"ה בהתגלות מדותיו להטיב לבריותיו והחוטא ומונע השפע הוא פוגם במדות א"כ מה שאמרו לעבוד על מנת שלא לקבל פרס היינו בשביל הנאת עצמו לעולם הבא. אבל כשמכוין לנחת רוח לפני הקב"ה מה רב טובו וה' הוא הבוחן לבות וידע מחשבתו של אברהם אבינו ע"ה וכיון שדרש ראב"ע שעיקר ציווי הבאת הטף הוא רק בשביל ליתן שכר לכך אמר אשריך אברהם אבינו שכוונתו היה למצוה זו כדדרש ראב"ע שיצא מחלציך והנה אמרו חז"ל איזהו חסד של אמת זהו חסד שעושין עם המתים שאינם מצפים לתשלום גמול. וראיתי בספר מעשי ה' שפירש על פסוק לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שאין חסד של אמת גמור אלא חסד של הקב"ה כי האדם אף בגמילות חסד שעושין עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול מאותו אדם שמטיב עמו מ"מ הקב"ה משלם שכרו וזהו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אמנם כשאינו מכוין לתשלום גמול של השכר אלא בשביל נחת רוח של הקב"ה כמדת אברהם אבינו הוא גמילות חסד של אמת בודאי וזהו שאמר גומלי חסדים בני אברהם שאף שבעל הגמול ישלם לכם גמולכם אעפ"כ נקרא חסד של אמת כמדתו של אברהם אבינו ע"ה:

שם טרם נקרא אתה תענה ע"ש הכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים וגו' יש להבין כפל הדברים. וגם הוא קצת סתירה שהרי בתחלה אמר שעונה קודם הקריאה ואחר כך אמר בשעת הדיבור. וכן יש לדקדק במה שאמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואחר כך אמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. לכאורה אלו הפסוקים הם ענין אחד ולשון כפול. יש לומר מפני שמצינו שתקנו חז"ל בברכות שמונה עשרה שבתפלה שהם בתחלה סדר הבקשה ואחר כך סיום הברכה בשם מענין הבקשה כגון ברוך אתה ה' חונן הדעת. הרי דאנו מכנין שמו יתברך חונן הדעת והנה הפירוש בזה שהשי"ת הוא החונן הדעת באמת במי שראוי לקבלו. ואם לא נעשתה בקשתו של המבקש הוא ממניעת המקבל. אבל השי"ת הוא לעולם החונן הדעת. וכן במקבץ נדחי עמו ובונה ירושלים וכיוצא בהן. אעפ"י שאין אנו ראוים עתה לקבל קבוץ גלוית ובנין ירושלים מ"מ מאמינים אנו באמונה שלימה שעתיד השי"ת לאמת דבריו והוא נקרא מקבץ ובונה ע"ש העתיד. אבל בצדיקים שאמרו חז"ל שהם במעלה דאמרו משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' שהתפלה עושה פירות מיד כשיוצא מפיהם ותיכף שמוציאין בשפתותיהם נעשה בקשתם א"כ הוא מתאמת מיד שכיון ששאלו ויצא מפיהם נתקיים מיד. והנה לשון קריאה שייך על הזכרת השם כמו שאמרו לא כשאני נכתב אני נקרא ובכמה מקומות. ועפ"י זה יש לומר מה שאמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת רצה לומר שקוראים שמו באמת שבאמת נעשתה בקשתם כבר כיון שיצא מפיהם תפלתם הוא מתאמת מיד. וז"ש רצון יראיו וגו' רצה לומר שמשעה שהתפללו שמע שועתם ויושיעם א"כ קריאת שם באמת הוא. וז"ש והיה טרם יקראו קודם קריאת שמו י"ת הוא עונה כבר מפני שכשעוד הם מדברים ואני אשמע מיד נמצא נתאמת כבר בשעת קריאת השם. והוא הדבר שאמרו כאן טרם נקרא השי"ת בשמו אתה תענה ויתאמת כבר קריאת שמך עוצר המגפה:

שם בראשונה היה הוצאות המת קשה לקרוביו. הנה בתשובת מהר"ם מינץ סימן נ"ג וסימן נ"ה הביא בשם ראב"ן מזה ראיה דהוצאת קבורה מוטל על הקרובים. ועיין לקמן ריש פרק אלמנה ניזונת מ"ש שם. ומבואר בקונטרס אחרון סוף סימן קי"ח ע"ש:

הכל יודעין כלה וכו' עמ"ש אני בעניי בס' הקטן דברים אחדים דף ק"ס ע"ד בס"ד וביתר המאמר אחינו המיוגעין וכו' תנו לבכם לחקור את זאת וכו' רבים שתו וכו' עמ"ש אנא בריה קלה בס' הקטן ראש דוד פ' תולדות דף כ"ב ע"ג בס"ד: