כתובות י ע"א

א איתמר [נאמר], אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר: חכמים הם שתקנו להם לבנות ישראל כתובה: לבתולה מאתים זוז, ולאלמנה מנה, ולכן הם גם שהאמינוהו לגבי בתולה, שאם אמר "פתח פתוח מצאתי ואינה בתולה "— נאמן להפסידה את כתובתה. ושואלים: אם כן, כיון שהאמינוהו — מה הועילו חכמים בתקנתם שקבעו לה כתובה מאתיים, אם יכול לטעון שאינה בתולה, וטענתו תתקבל?

אמר רבא: חזקה, אין אדם טורח בסעודה של חתונה ומפסידה לחינם. שודאי לאחר שטרח בסעודת החתונה רוצה הוא לשאתה ולשמוח עמה, ואם בכל זאת טען שפתחה פתוח — ודאי אמת אומר.

ב תנא [שנה] החכם בתוספתא: הואיל וקנס חכמים הוא בכתובה — לא תגבה אלא מן הזיבורית (הגרועה) שבקרקעותיו של הבעל. ותוהים: וכי קנסא [קנס] הוא? מאי קנסא [מה קנס] הוא הכתובה? אלא תקן את הלשון ואימא [אמור] כך: הואיל ותקנת חכמים הוא ואינה חובה מן התורה — לא תגבה האשה את כתובתה אלא מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה.

ומקשים: ומי [והאם] אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בענין מפתה: "כסף ישקל כמהר הבתולת" (שמות כב, טז), לומר: שיהא זה, תשלום הקנס, כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה (כתשלום הקנס), שהם חמישים כסף, שהם מאתיים זוז. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!

ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא הזו. ושואלים: ומאי חזית דאפכת בתרייתא, איפוך קמייתא [ומה ראית שהפכת את האחרונה, הפוך את הראשונה], ושמא רבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שכתובה היא מדברי סופרים?

ומשיבים: הא שמעינא ליה [הרי שמענו אותו] לרבן שמעון בן גמליאל במקום אחר שאמר שכתובת אשה מדאורייתא [מן התורה] היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר, שאם נשא אשה בקפוטקיא, שהכסף של מדינה זו חשוב יותר, והגירושין היו במקום אחר — נותן לה בפרעון כתובתה ממעות קפוטקיא. משמע שההתחייבות שבכתובה היא מדין תורה, ולכן צריך לתת לה בכסף חשוב כפי שהתחייב לה בשעת הנישואין.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה שבין הברייתות: שהברייתא האחרונה כולה לפי שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, ואולם, חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא הברייתא וכך היא שנויה]: מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה (בתולה) מן התורה. אולם כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

ג מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד בא לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו]: פתח פתוח מצאתי כשבעלתי את אשתי. אמר ליה [לו] רב נחמן: אסבוהו כופרי [הספיגוהו, הלקוהו בענפי חריות דקל], מברכתא חביטא ליה [זונות חבוטות, מצויות לו]. שהיה איש זה רווק, ומניין הוא יודע אם פתח פתוח היה או לא, אם לא שמצוי הוא אצלן?

ומקשים: והא [והרי] רב נחמן הוא שאמר כי מהימן [נאמן] אדם בטענת פתח פתוח! ומשיבים: אכן, מהימן [נאמן] הוא, ומסבינן ליה כופרי [ומספיגים, מכים אותו בחריות דקל] מטעם אחר, אבל לא משום שאין מאמינים לו. רב אחאי משני [היה מתרץ] באופן אחר: כאן — בבחור אין מאמינים לו, שאינו בקי כל כך ומלקים אותו, כאן — בנשוי מאמינים לו.

סיפור אחר בנושא זה מסופר על דורות קודמים: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל, אמר ליה [לו] אותו אדם: פתח פתוח מצאתי. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: שמא הטיתה, כלומר, לא בעלת כדרכך אלא בהטיה, ולכן חושב אתה כי פתחה פתוח? אמשול לך משל: למה הדבר דומה? — לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפתח הבית, אם היטה את הדבר המעכב פתיחת הדלת — מצאו פתוח, לא היטה — מצאו נעול. ושמא הזדמן לך שהטית ובעלת באופן כזה שלא הבחנת שהפתח היה נעול ועדיין היא בתולה.

איכא דאמרי, הכי אמר ליה [יש שאומרים שכך אמר לו]: שמא במזיד הטיתה, ועקרת לדשא ועברא [ועקרת את המפתן והבריח]? אמשול לך משל: למה הדבר דומה? — לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפתח, היטה במזיד — מצאו פתוח, לא היטה במזיד — מצאו נעול.

וסיפור אחר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, אמר ליה [לו] אותו אדם: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו האשה הנתבעת: רבי, בתולה הייתי. אמר להם: הביאו לי אותו סודר, כלומר, את המצע שעליו נבעלה האשה. הביאו לו הסודר, ושראו במים וכבסו, ומצא עליו כמה טיפי דמים של דם בתולים. אמר לו: לך, זכה במקחך, שבתולה היתה והכל היה כשורה.

אמר ליה [לו] הונא מר בריה [בנו] של רבא מפרזקיא לרב אשי: אנן נמי נעביד הכי [אנו גם כן נעשה כך] כשיש תביעה כגון זו אצלנו, ונבדוק שמא היו דמים ונתכסו בזרע או בדבר אחר. אמר ליה [לו]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

איתמר, שנינו לבאר את נאמנות הבעל לטעון פתח פתוח מצאתי ולהפסיד בכך לאשתו את כתובתה -

אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: אילו היה חיוב הכתובה מן התורה, לא היה הבעל נאמן לטעון טענת בתולים ולהפסידה כתובתה אלא רק אם היה מוכיח את טענתו ב"עדות ידועה", ולא בטענת פתח פתוח מצאתי.

וכל נאמנותו לטעון כך ולהפסידה כתובתה, הוא משום שחכמים הם שתקנו להם לבנות ישראל שתהיה לבתולה כתובה של מאתים זוז, ולאלמנה כתובה של מנה [מאה זוז].

והם גם האמינוהו, שאפילו אם רק אמר פתח פתוח מצאתי, ולא הביא ראיה לדבריו - יהיה נאמן להפסידה כתובתה. ^[1]

והוינן בה: אם כן, שהאמינוהו חכמים לטעון טענת פתח פתוח מצאתי ולהפסידה כתובתה - מה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו לה כתובה?

והרי אם ירצה לגרשה משום שאינה מוצאת חן בעיניו, יוכל לעשות זאת בטענה גרידא של פתח פתוח מצאתי, בלי שיצטרך להביא ראיה לדבריו, ויפסידה כתובתה!?

אמר רבא: אין לנו לחשוש שמא יבוא לגרשה מיד כשישאנה, היות שיש לנו חזקה ש"אין אדם טורח בסעודה, ומפסידה"

ואם היה שונא אותה בשעה שכונסה לחופה, הוא לא היה טורח להכין את סעודת הנישואין ולגרשה מיד אחרי הנישואין. אלא היה מגרשה עוד בהיותה ארוסה, ולא היה כונסה.

וכמו כן, אין לנו לחוש שמא ישנאנה לאחר מכן, ויבוא להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח מצאתי, היות ואינו יכול לטעון טענה זו אלא מיד לאחר הנישואין.

ומביאה עתה ברייתא המבארת את חיוב הכתובה:

תנא בברייתא: הואיל וחיוב הכתובה "קנס חכמים" הוא - לא תגבה האשה את כתובתה [הנגבית מהקרקע של הבעל ולא מן המטלטלין שלו] אלא מן הקרקע הזיבורית [הפחותה] של הבעל.

אבל אם היתה הכתובה מן התורה, היתה גובה אותה מן העידית שבקרקעותיו.

ולפני שמשלימה הגמרא להביא את כל דברי הברייתא היא מפסיקה, ותמהה:

כיצד זה קורא התנא לחיוב הכתובה "קנסא"? -

וכי מאי קנסא הוא? על מה יש לנו לקונסו?

אלא אימא, תקן את לשון הברייתא, ואמור בה כך:

הואיל וחיוב הכתובה תקנת חכמים הוא - לא תגבה אותה אלא מן הקרקע הזיבורית שלו.

וממשיכה הגמרא להביא את סיום דברי הברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חיוב כתובת אשה - מן התורה הוא.

ופרכינן: ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי, שכתובת אשה היא מן התורה?

והתניא איפכא:

א. האונס נערה בתולה או המפתה אותה, צריך לשלם לאבי הנערה תשלום של חמישים שקלי כסף.

התשלום הזה נלמד משני פסוקים -

באונס נערה בתולה נאמר [דברים כב כט] "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף".

אך לא נאמר באלו מטבעות ישלם את חמישים הכסף, אם במעות, אם בשקלים.

ואילו במפתה נאמר [שמות כב טז], "כסף ישקול [כסף ישלם המפתה לאבי הנערה, בשקלים, בסכום שהוא] כמוהר הבתולות", שהוא הסכום של חמשים כסף, שצריך לשלם האונס על שהפסיד את בתוליה.

הקיש הכתוב זה לזה את תשלומי הקנס של המפתה והאונס, כדי ללמוד מתשלום אחד על משנהו - מצד אחד מלמד ההיקש, שיהא סכום השקלים שמשלם זה, המפתה, שנאמר בו "כסף ישקול" - כ"מוהר הבתולות", האמור באונס, שקנסו הכתוב בחמשים כסף.

ומצד שני מלמד ההיקש, שיהא "מוהר הבתולות" של חמישים כסף האמור באונס - כזה, כמו סוג המטבע שמשלם המפתה. דהיינו, שיהיו חמשים הכסף במטבעות של שקלים, ולא במעות.

ב. מכאן, מלשון הכתוב שקרא לתשלום הקנס בסך חמישים שקלים [שהם מאתיים זוז] עבור הפסד הבתולים "מוהר הבתולות"

- סמכו חכמים לכתובת אשה בסך מאתיים זוז, שהיא מן התורה. ^[2]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!

הרי שרבן שמעון בן גמליאל סובר שכתובת אשה אינה מן התורה, וזה להיפך ממה ששנינו לעיל, שלדבריו כתובת אשה היא מן התורה.

ומשנינן: איפוך, הפוך את השיטות בברייתא השניה, והעמד את רבן שמעון בן גמליאל במקום תנא קמא, והוא זה שסובר [בהתאם לשיטתו הנשנית לעיל], שכתובת אשה מן התורה.

ופרכינן: ומאי חזית דאפכת, מה ראית להפוך את הברייתא בתרייתא, את השיטות של החולקים בברייתא האחרונה, כדי להתאימן עם השיטות שבברייתא הקודמת, שהובאה לעיל?

איפוך קמייתא! הפוך את השיטות בברייתא לעיל, והתאם אותן לברייתא האחרונה!?

ומשנינן: כי הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל במקום אחר, דאמר כתובת אשה היא מדאורייתא.

דתנן [לקמן קי ב] בענין אופן התשלום של כתובה, כאשר יש הפרש בשיווי המטבע בין המקום שבו נכתבה הכתובה לבין המקום שבו היא מתגרשת.

בכל החיובים שהם מן התורה, הרי הכותב שטר חוב לחבירו במקום אחד, ובא לפרוע את החוב במקום אחר, ויש הפרשי שווי בין המטבעות שבשני המקומות, חייב ליתן לו כפי השער של המקום שהתחייב בו.

ובחיוב כתובה מצינו מחלוקת תנאים בדבר -

ולמשל, הנושא אשה במקום הנקרא קפוטקיא, שהמטבעות שלה גדולות יותר מהמטבעות שבארץ ישראל, והן שוות יותר מאשר המטבעות שבארץ ישראל, וגירשה בארץ ישראל -

לדעת תנא קמא יכול לתת לה את סכום המעות שהתחייב לה במטבעות של ארץ ישראל. כיון שלדעתו חיוב הכתובה הוא מדרבנן, ולכן הם הקלו עליו שיוכל לפרוע לה במעות של ארץ ישראל, השוות פחות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

נותן לה את תשלום כתובתה ממעות קפוטקיא השוות יותר, ואינו יכול לתת לה את סכום המטבעות הללו ממעות ארץ ישראל, לפי שהוא סבור שחיוב הכתובה הוא מן התורה. ^[3]

ואי בעית אימא, אפשר לתרץ את הסתירה בדברי רבן שמעון בן גמליאל, בתיקון הברייתא האחרונה, כך:

כולה, כל הברייתא האחרונה, בשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא נשנית.

וחסורי מיחסרא בדברי הברייתא, והכי קתני בה:

מכאן, סמכו חכמים לכתובת אשה בתולה,, שהיא מן התורה.

אבל כתובת אלמנה או אשה בעולה הנישאת לבעל אחר, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים -

שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ומביאה עתה הגמרא שני מקרים שבהם טען הבעל פתח פתוח מצאתי, ומה הורו בו:

א. מעשה בההוא אדם שנשא בתולה דאתא לקמיה דרב נחמן, ואמר ליה: פתח פתוח מצאתי.

אמר להו רב נחמן, לשלוחי בית דין הממונים על הלקאת חייבי מלקות: אסבוהו כופרי, הלקוהו בענפי דקל!

כי מנין לו להכיר ולדעת מהו "פתח פתוח"?

כנראה שזונות העיר הזאת, הנקראת מברכתא - חביטא ליה, שוכבות לפניו, עד שיהיה בקי בפתח פתוח.

ולכן, יש להלקותו על שמעיז פניו בבית דין לטעון טענה הבנויה על נסיונו מחמת זנות.

ופרכינן: והא רב נחמן הוא דאמר לעיל בשם שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר [בתחילת העמוד] שמהימן לטעון פתח פתוח מצאתי. ומשמע שמתקבל טיעונו, ולא מלקים אותו!?

ומשנינן: אכן מהימן הוא בדבריו שמצא פתח פתוח, ואולם מסבינן ליה כופרי, מלקים אותו בענפי דקלים על שטען כך, על סמך נסיונו בזנות.

ואילו רב אחאי משני, מתרץ את הסתירה בדברי רבן שמעון בן גמליאל, כך:

כאן בבחור, מלקים אותו, כי בחור אינו בקי בכך, ומלקים אותו על שהעז פניו בבית דין, לבוא ולטעון טענה המבוססת על הנסיון שרכש בזנותו.

כאן בנשוי, הבקי בכך מכח חיי אישות, והרי הוא נאמן, ואינו לוקה.

ב. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה: פתח פתוח מצאתי.

אמר ליה: שמא הטיתה בבעילתך הצידה, ולכן לא הרגשת בדוחק באותו מקום בשעה שפתחת את הפתח?

אמשול לך משל, למה הדבר דומה?

לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, והגיע לפתח ביתו הסגור, והיה בפתח דבר המעכב את הכניסה בו באופן ישיר, אך אם מטים את הדבר המעכב הצידה, ניתן אחר כך להכנס דרך הפתח ללא עיכוב.

ולכן, אם בלי משים לב היטה האדם הצידה את הדבר המעכב - מצאו לפתח כשהוא פתוח, ויכול להכנס בו ללא עיכוב.

אבל אם לא היטה את הדבר שמעכב את הכניסה - מצאו נעול, ועד שלא יטה את הדבר המעכב הצידה, לא יוכל להכנס.

וגם אתה, יתכן שבלי משים לב הטית בתחילת בעילתך הצידה, ובכך פתחת את הפתח, ובהמשך יכלת להכנס דרכו בלי עיכוב ודוחק. ולכן נדמה לך שהיה הפתח פתוח כבר בתחילת הביאה.

איכא דאמרי, אין זה שכיח שיבעול אדם בהטייה בלי כונה להטות. אלא הכי אמר ליה:

שמא במזיד הטיתה, בתחילת בעילתך, ואז עקרת לדשא ועברא? [משל הוא, עקרת בבת אחת את הדלת יחד עם הבריח שלה].

והיינו, שמא התכוונת לבעול בתחילת הבעילה בהטייה הצידה ובכח, שאז נפתח הפתח מכח ההטייה הצידה בכח, ובהמשך הבעילה שוב לא הרגשת דוחק, ולכן היה נדמה לך שהיה פתחה פתוח לפני הבעילה.

אמשול לך משל, למה הדבר דומה?

לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה, והגיע לביתו, והיה דבר המעכב בעדו את הכניסה בפתח -

אם היטה הצידה במזיד בכח את הדבר המעכב בעדו מלהכנס, מצאו לפתח כשהוא פתוח. ואם לא היטה במזיד - מצאו לפתח כשהוא נעול.

ועתה מביאה הגמרא מספר מקרים שבא אדם וטען שלא מצא דם בבעילת מצוה:

א. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי. אמר ליה: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם.

אמרה לו: רבי, בתולה הייתי כשבא עלי.

אמר להם: הביאו לי אותו סודר, הבגד שעליו נבעלה!

הביאו לו הסודר, ושראו במים, וכבסו, ומצא עליו כמה טיפי דמים.

אמר לו: לך זכה במקחך.

אמר ליה הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי: אנן, נמי נעביד הכי! נכבס את המפה מהלכלוך שעליה, להווכח אם אין בה דם.

הערות

^[1] הראשונים הקשו, מדוע צריכים "להאמינו", והרי האשה היא זאת הבאה להוציא ממון ממנו, ועליה להביא ראיה שהוא אינו דובר אמת. ותירצו, שיש רוב וחזקה המסייעים בידה, וכפי שיתברר להלן, והם יותר עדיפים על חזקת הממון של הבעל. ואילו הר"ן תירץ, שתיקון הכתובה עצמו ניתן שלא להאמינו על זנותה, שאם כן בטלה הכתובה שבידה, כי תמיד יוכל הבעל לטעון שזינתה ולא מגיע לה כתובה, וידרוש שהיא תביא ראיה כיון שהיא באה להוציא ממנו ממון. ולכן יש צורך להאמין לו על מציאת הפתח פתוח. הקשה השב שמעתתא [שמעתתא ב], הרי על אף שתיקנו לו שיהיה נאמן בטענתו לומר שמצא פתח פתוח, למה לא נטען עבורה, גם היא אינה טוענת, שנבעלה תחתיו באונס, וכמו שמצינו שטוענים כך לחרשת. ותירץ החזןן איש, שהיות והיא יודעת את הטענה הזאת ואינה טוענת אותה, הרי אפילו אם יש מקום לומר שלא טענה זאת מחמת בושה, הורעה טענתה, ואינה יכולה לעמוד מול חזקת הממון של בעלה.

^[2] רש"י מבאר שלמדו חכמים את הכתובה מן התורה, מכך שקראו הכתוב לתשלום של חמישים כסף "מוהר הבתולות". ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה שאין מכאן ראיה לחיוב כתובה, אלא מוהר הוא התשלום שהיה מקבל האב מהחתן, אך אין מכאן ראיה לחיוב כתובה כשמגרש הבעל את האשה או כשמת.

^[3] בספר אילת השחר דן בשאלה של האחרונים האם חיוב כתובה הוא חיוב המתחדש בכל שעה מהנישואין, ואם כן, מדוע כשבאו לארץ ישראל, לא משתנה החיוב מעתה לתת לה רק לפי מעות ארץ ישראל. ותירץ, שגם אם נאמר שחיוב הכתובה מתחדש בכל שעה, הרי סכום החיוב הוא מה שהתחייב לה בשעת הנישואין, לפי הערך של מקום הנישואין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ It was stated: Rav Naḥman said that Shmuel said in the name of Rabbi Shimon ben Elazar: The Sages instituted the marriage contract for Jewish women: For a virgin two hundred dinars and for a widow one hundred dinars. And they deemed the groom credible in that if he says with regard to his virgin bride: I encountered an unobstructed orifice and she is not a virgin, he is deemed credible, causing her to lose her marriage contract. The Gemara asks: If so, and the Sages deemed him credible, what did the Sages accomplish in their ordinance that the marriage contract of a virgin is two hundred dinars, if his claim that she is not a virgin is effective?

Rava said: The ordinance is effective due to the presumption that a person does not exert himself to prepare a wedding feast and then cause it to be lost. Investing in the wedding preparations clearly indicates that the groom’s intention is to marry the bride and rejoice with her. If, nevertheless, he claims that she is not a virgin, apparently he is telling the truth.

§ A Sage taught in a baraita: Since payment of the marriage contract is a penalty instituted by the Sages, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. The Gemara asks: A penalty? What penalty is there in a marriage contract? Rather, emend the baraita and say: Since it is a rabbinic ordinance and not a Torah obligation, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is an obligation by Torah law.

The Gemara asks: And did Rabban Shimon ben Gamliel say that? But isn’t it taught in a baraita that it is written with regard to a seducer: “He shall pay money according to the dowry of virgins” (Exodus 22:16)? The Torah establishes that this fine will be like the dowry of a virgin, and that the dowry of a virgin will be like this fine, i.e., fifty silver sela, or two hundred dinars. From here the Sages based their determination that a woman’s marriage contract is an obligation by Torah law. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law, but is by rabbinic law.

The Gemara resolves the contradiction between the statements of Rabban Shimon ben Gamliel: Reverse the attribution of opinions in this baraita. The Gemara asks: And what did you see that led you to reverse the attribution of opinions in the latter baraita? Reverse the attribution of opinions in the former, in the baraita, and say that Rabban Shimon ben Gamliel is the one who holds that the marriage contract is a rabbinic ordinance.

The Gemara answers: The reason is that we learned that it is Rabban Shimon ben Gamliel who said elsewhere that the marriage contract of a woman is an obligation by Torah law, as we learned in a mishna (110b) that Rabban Shimon ben Gamliel says that if a man marries a woman in Cappadocia, where the currency is more valuable, and he divorces her in Eretz Yisrael, he gives her payment for the marriage contract from the money of Cappadocia. From the fact that he is obligated to pay the marriage contract in the currency of the place where he undertook the obligation, apparently the marriage contract of a woman is an obligation by Torah law.

And if you wish, say instead that the entire latter baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, but the baraita is incomplete and it is teaching the following: From here, the Sages based their determination that a woman’s marriage contract in the case of a virgin is an obligation by Torah law. However, the marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law, as Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law.

§ The Gemara relates: A certain man who had never been married came before Rav Naḥman and said to him: I encountered an unobstructed orifice when I consummated the marriage. Rav Naḥman said in his regard: Flog him with palm branches [kufrei]; prostitutes [mevarakhta] are common around him. As he was never previously married, how was he able to determine whether or not the orifice was unobstructed, if he did not gain experience with prostitutes?

The Gemara asks: But isn’t Rav Naḥman he who said that he is deemed credible when he claims that he encountered an unobstructed orifice? The Gemara answers: Yes, he is deemed credible, and nevertheless, we flog him with palm branches. Rav Aḥai answered: Here, in the case where he is flogged, it is with regard to a bachelor, who is not accorded credibility, because he lacks experience. There, in the case where he is accorded credibility, it is with regard to one who has been married.

The Gemara relates a similar incident from an earlier era: A certain man who came before Rabban Gamliel said to him: I encountered an unobstructed orifice. Rabban Gamliel said to him: Perhaps you diverted your approach and therefore, you encountered no obstruction? I will tell you a parable to which this is similar. It is similar to a man who was walking in the blackness of night and darkness and he arrived at the entrance to the house; if he diverts the object preventing the door from opening, he finds it open; if he does not divert it, he finds it locked. Perhaps you too diverted your approach and entered from a different angle and that is why you did not encounter an obstruction.

Some say this is what Rabban Gamliel said to him: Maybe you diverted your approach intentionally and you displaced the door and the bolt. I will tell you a parable to which this is similar. It is similar to a man who is walking in the blackness of night and darkness and he arrives at his entrance. If he diverts intentionally, he finds it open; if he does not divert intentionally, he finds it locked.

The Gemara relates: A certain man who came before Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I was a virgin. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Bring me that cloth [sudar] on which you consummated the marriage. They brought him the cloth, and he soaked it in water and laundered it and found upon it several drops of blood from the rupture of the hymen. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to the groom: Go take possession of your acquisition, as she was a virgin and there is no need for concern.

Huna Mar, son of Rava, from Parzakya, said to Rav Ashi: Let us do so as well in similar cases and examine whether there is blood that is obscured by semen or another substance. Rav Ashi said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו וכו'. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר רבא, משמע דאדרבי שמעון בן אלעזר סמיך, לומר, דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אבל למאן דאמר כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן. וכן פירש רש"י ז"ל.
ואם תאמר, כיון דאיהו ברי והיא מכחישתו אי נמי שותקת כדאוקימנא לה להא דשמואל אפילו כמאן דאמר כתובת אשה דאורייתא אמאי לא מהימן, וגאון זצ"ל נמי דקאמר, דלענין תוספת, כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינהו חכמים כדכתיב בהלכות רב אלפסי ז"ל (בסוגיין), אמאי לא מהימן, שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, כדאמרינן לקמן (כתובות יט, ב) גבי תנאי היו דברינו אמר להוקימו תנאיכו וחוותו לדינא.
ויש לומר, דכיון דאיהי קא טענת בריא ואמרה בתולה שלמה נבעלתי. מדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה, או דילמא לא קיים לה שפיר, הילכך לבדה איכא להימונא אי לאו טעמא דהם המינוהו, אבל בשותקת דלא טענה מידי לא צריכין להאי טעמא כלל אלא מדינא מהימניה ליה, כדכתבינן. אי נמי,איכא למימר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשואות ואיכא נמי חזקה דגופה, הולכין אחר הרוב ואחר חזקה, והכי איתא בירושלמי בפרק שני (הלכה א) לא מדרבנן המנוה הואיל ואמר ברי, ועוד, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הרמב"ן נ"ר.

והא דאמרינן שהוא נאמן להפסידה כתובתה. הני מילי בטוען מיד, לאלתר, שנתיחד, הא בטוען לאחר זמן לא, דהורע כוחו, דאם איתא כדקאמר, כשנתייחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולאו כל כמיניה, וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב), טענת בתולים כל ל' יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי (בפירקין ה"ד) מייתי לה לפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי על שמעתין דהכא, והיינו טעמא נמי דביהודה אינו יכול לטעון טענה פתח פתוח, דכיון דלא טעין כשנתיחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון, ואתרע לה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא לפתח פתוח ושותק. ורש"י ז"ל פירש: שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר. ואינו נכון, אלא טעמא דמילתא כדאמרן. והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר, אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו, אבל לאחר זמן הוה ליה כמוציא לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ככל טוען לחברו פרעתיך, שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו.

ומהא דאמרינן נמי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן, דהא ליכא חזקה, וחזקה דגופה עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי, דהולכין אחר הרוב דבתולות נישאות וחזקה דגופה.

רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קיימא לן כותיה אלא דרבנן היא, ובשלהי מסכתין (לקמן כתובות קי, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא. ומיהו, אפילו לרשב"ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה, ואי טעין טענת פתח פתוח לא מהימן כדאמרן ומשום דאינה טענה מבוררת, אבל בטוען טענת דמים, מהימן דטענת מבוררת היא, וכדדיק מהא דאמרינן מיהא מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, לא, דקא טעין טענת דמים, כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן. ומיהו רש"י ז"ל פירש: כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר, אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד. וליכא, משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא בטענת דמים, ודאי לא סבירא ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
ומקצת מרבותינו הצרפתיים ז"ל אמרו (בתוד"ה לא ועי' ד"ה אמר): דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן, דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא משום דלא קים ליה כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך, אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסור, אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת לו, נאמן להפסידה כתובתה.
והביאו להן ראיה. מדתנן (לקמן כתובות יב, ב) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ר' יהושע אומר אינה נאמנת, ועד כאן לא פליגי עליה רבן גמליאל ורבי אליעזר אלא בברי(א) ושמא אבל בברי(א) וברי(א) לא, דכלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, אעפ"י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקמיה מתניתין כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומשום הכי בברי(א) ושמא נאמנת היא דכוותה בברי(א) וברי(א) איהו נאמן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה, אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד.
אלא בירושלמי (בפרקין ה"א) נראה כדבריהם, דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן, ולא מטעמם, אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם רע על אשתו, ואעפ"י שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למאן דאמר כתובת אשה מדבריהם, מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין.
ונראה לי להביא ראיה על זה, מדאמרינן לקמן (כתובות יב, א) אצל האוכל אצל חמיו ביהודה, אמר רב יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו'. ובגליל לא היו עושין כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ופירשה רבא, כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואם איתא, דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון, דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל, כלומר, שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה, הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ"י שלא נהג מנהג יהודה. וכי תימא, דבגליל לא היו מעמידין שושבינין, וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טענתיה, הא ליתא, דבגליל על כרחין מקום שנהגו להעמיד היא, דאי לא, מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר. ועוד, מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן, אלמא, מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם. והא דקתני ביהודה היו מעמידין שושבינין אחד לו ואחד לה ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שנים, לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל, אלא שלא היו עושין כן להעמיד שנים אחד לו ואחד לה. אבל אחד היו מעמידין, ואפילו הכי אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה. ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקימתא אחריתי, לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי אי ארישא אי אסיפא. כן נראה לי.
וכיון שכן, היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובה, אעפ"י שחייב בו את עצמו בקניין, וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא, נאמן. וכן כתב רבינו הרב (כנ"ל) נ"ר (הרמב"ן לקמן כתובות קי, ב).

הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית. פירוש: דאלו למאן דאמר דאורייתא גובה מן העידית, דהא מאונס גמרינן לה, ואונס ומפתה בעידית הן, כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא (ה, א). ויש לפרש, דאינה גובה אלא מן הבינונית, דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה, שהרי קנס ומפתה ואונס בכסף של צורי, ושל כתובה כסף מדינה, כדאיתא הכא בירושלמי (ה"ב), דלא למדוה אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה, וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה, וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים. ותדע לך, דאפילו מאן דאמר דאורייתא מכאן סמכו קאמר, והיינו דכולי עלמא גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית, כדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב), ושם (בד"ה וכתובת) הארכתי בסיעתא דשמיא.

רבי אחאי משני כאן בבחור כאן באלמון. פירש רש"י ז"ל: בבחור אינו נאמן ומנסבינן ליה כופרי, בנשוי נאמן ולא מנסבינן ליה כופרי, ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן. דאעפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכן פירש הראב"ד ז"ל: דבחור אינו נאמן, והיינו דמלקינן ליה, דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה, ודומה לאותה שאמרו (פסחים קיג, ב) הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה. וכמעשה דזיגוד וטוביה. ור"ח ז"ל פירש: שהוא נאמן. והראשון נראה לי עיקר, דהא מעיקרא הוה ס"ד דלא מהימני כלל, ואקשינן, והא איהו אמר הימניה רבנן, ופרקינן, מהימן ומנסביה ליה כופרי, והדר אמרינן, ואי נמי לא מהימניה דלא ס"ד וכאן בבחור וכאן בנשוי, כן נראה לי.

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פי' דווקא מהאי טעמא הא לאו הכי חזקה דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נינהו ומסייע להו חזקה דגופא דהא עדיפא מחזק' דממונא אבל השתא דמסייע לה תרי חזקות חזק' דממונא וחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה איהו נאמן ודוקא לעיקר כתובתה אבל בתוס' אינו נאמן והכי מוכח מה דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוה הא במה שלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרי' בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כולל בכל מקום אלא לדברי' המנויים שם כדפי' ר"ח שם ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הואיל ותקנות חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית פי' שאלו היתה מן התורה נאמר דיליף לה ממוהר הבתולות הי' ביד' לגבות מן העידית כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפי' לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן די שתגבה מן הזיבורית לדין תורה ואע"ג דרבנן תקנו לב"ח בבינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה. מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה לכתובה משפר ארג נכסין תנאי ממון הוא וקיים:

רשב"ג אמר נותן לה מעות קפוטקיא הקשה ר"י ז"ל כיון דסבר דכתובה דאורייתא מאתי' בעי למיתן לה מה לי מעות קפוטקיא או מעות של א"י וכו' ותירץ דאפ"ה מעות קפוטקיא עדיף טפי מכ"מ והנכון דאפי' לרשב"ג אין לה אלא מאתים של מדינה שלא אמר הכתוב חמשים כסף צורי אלא לאונס ומפתה דווקא אבל משום דמפקי' רחמנא בלשון מוהר יליף מינה רשב"ג דיש לבתולה מוהר מן התורה אבל אין לה קצבה מן התורה אלא כפי מה שירצו או כפי מה שיסמכו חכמים תדע שלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרשב"ג דכתובה אשה מאתי' צורי והכי ודאי מוכח לישנא דאמר רשב"ג מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה כלומר מצא סמך לתקן לה שום כתובה מן התור' ופסקו התם שתה' מאתי' כסף של מדינה וכן פי' הרמב"ם ז"ל ופסק ר"ת ז"ל כרשב"ג דאמר כתובה מאתים דכיון ששנינו במשנה נשא בקפוטקיא כמותו הא קיימא לן דבכ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה ומפני זה נהגי במקצת מקומות לכתוב בנוסח הכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ולפיכך אמרו ז"ל חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיא דכולא תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס"ל וההיא כללא דרשב"ג לאו דווקא הוא ואמוראי פליגו ביה בפ' המדיר. ועוד שלא אמרו הכללות במקום שחולק סוגיית התלמוד וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים כולם ז"ל הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד ואי כתוב דחזי ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה מדאורייתא ואסור להשהותה. והחכם ר' פנחס הלוי ז"ל כתב כי מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף (צורי) זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית:

אסבוה כופרי מברכתא חביטא ליה פי' רש"י ז"ל דבניחותא קאמר לה והקשו התוס' א"כ היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא קס"ד דבתימה קאמר ליה אסבוה כופרא על שהוציא שם רע וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכינן והא"ר נחמן הוא דאמר נאמן ומהדרינא בניחותא אמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי' ובנשוי מהימן ולא מסבינן כופרי ורב אחא משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי' ורב אחא לפרש בא וכן פי' רש"י ז"ל ויש לפרש עוד כי פרכינן והא ר"נ אמר מהימן להדיא ולא הזכי' כופרה כדקאמר הכא בגיטין מעשה ובא ר' אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן כופרי' לחוד ואינו מחוור דלפום האי כי פרכינן מרב נחמן דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר וא"ת ולכלהו פי' אי מסבת ליה כופרי אתה נועל פי' שלא יאמר כן ושמא יקיימה באיסור וי"ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפתח פתוח משום כופרי לא ממנע מלטעון דבטענות דמים פשיטא דליכא כופרי':

ההוא דאתא לקמיה דר"ג ואמר פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטית'. יש לפרש דמיירי בהנהו תהוי תרי ספיקא דלא מתסרא עלי' ואפי' הכי רצה דעתו בדברים של טעם א"נ אפי' היכא דליכא אלא חד ספק ראוי לדקדק עליו אולי טעה כשיחזק דבריו דודאי מצא פתח פתוח כי אז יהא נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הטה מצאו פתוח כשהי' הדלת פתוח הטה. שמא במזיד הטיתה פי' בתו' דלא הטה ממש דא"כ היכא קאמר ועקרת לדשא ועברוה אלא ה"ק הטית' לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק והכיר שכן אירע לו לפיכך לא אסרו עליו:

כתובת מנה מאתים אינה אלא מדברי סופרים ואע"פ שרבן שמעון בן גמליאל אומר מן התורה וכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות וכל שכן בכלל זה שהוא נדחה בכמה מקומות וכל שכן בדין זה שמצינו שמועה חולקת עמו כמו שאמרו בפרק אחרון דף ק"י ע"ב ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתבה דאוריתא וכן בהרבה מקומות אמרו מאי טעמא תקינו רבנן כתבה ומאחר שכן זה שנהגו לכתוב בגלילות אלו דחזו ליכי מדאוריתא לא כהלכה הוא ומכל מקום יש מפרשים כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ר"ל מדברי סופרים הריני משעבד עצמי ונכסי בהם כאלו הם מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים הם וכבר ידעת בכסף של דבריהם שהוא כסף מדינה ואינו אלא שמינית שבכסף צורי ונמצא שאין המאתים אלא כ"ה דינרין וכשהוא מקבלם עליו כשל תורה מחייב עצמו בשל כסף צורי ומכל מקום מקצת רבני צרפת פוסקים שכתבה מן התורה ומכלל משנת רבן שמעון בן גמליאל שהזכרנו ואין הדברים נראין:

וכתבת אלמנה מיהא אף לדעת רבן שמעון בן גמליאל אינה אלא מדברי סופרים:

כתבת אשה אינה נגבית אלא מן הזיבורית ודבר זה יש מפרשים אותו דוקא לדעת האומר כתבה מדרבנן שאע"פ שבעל חוב דינו בזיבורית והעמידוהו בבינונית משום נעילת דלת ואף באשה היה לנו להעמידה בבינונית משום חינא אינו דומה שבעל חוב שדינו בזיבורית ראוי להעלותו מדרגה אחת לבינונית אבל אשה שמן התורה אין לה כתבה כלל דיה שיעלוה לזיבורית הא לדעת האומר כתבה מן התורה יש לומר בה מן התורה בזיבורית כבעל חוב ומעלין אותה לבינונית ולא עוד אלא שיש אומרים שלדעת האומר כתבה דאוריתא נגבית היא מן העדית שהרי למדנוה מכסף ישקול האמור במפותה שנאמר עליה כמוהר הבתולות ר"ל שהקיש קנס של מפתה לקנס האונס מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים ומדקרי ליה מוהר אלמא כתבה דאוריתא וכל שכתוב בו כסף גובה מן העדית כמו שהתבאר בראשון של קמא דף ה' ע"א במה שאמרו שם אתיא תחת כסף וכו' וראשון עיקר ואף קצת מפרשים כתבו שאלו היתה שם נעילת דלת אע"פ שהיא מדרבנן היו מגבין אותה בבינונית הא מצד שאין בה נעילת דלת שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן שאינה אלא מדרבנן אינה נגבית אלא מן הזיבורית וכן ראינו הנחה פשוטה לכל הפוסקים אף לאותן שפסקו כתבה דאוריתא שאינה נגבית אלא מן הזיבורית:

כתב לאשה בכתבתה מאתים ממטבע היוצא ונשא בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא שהמעות שבה חשובין יותר נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שמאחר שכתבה מדרבנן מקילין בה אצלן ולדעת האומר כתבה דאוריתא כל שנשא בקפוטקיא אע"פ שגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיא שהרי נשתעבד לו בהם כדין מלוה הא כל שכתב לה מאתים סתם נותן לה בכל מקום שיגרש כסף מדינה ולדעת האומר כתבה מדאוריתא כסף צורי:

כל שביארנו בטענת פתח פתוח שנאמן דוקא באדם שכבר הורגל בענינים אלו עד שהדבר מצוי להיות בקי בענינים אלו ואע"פ שאף בזה אפשר שאינו ברור לו כמו שכתבנו למעלה מכל מקום סתמו שהוא בקי כגון שהיה נשאוי כבר או אדם שיודע בכך אבל בחור סתם אינו נאמן שאי אפשר לו בבקיאות זה ולא עוד אלא שמלקין אותו מדברי סופרים בחריות של דקל וכיוצא בהם על שהעיז בכך וזהו ענין אסבוה כופרי והטעם שמאחר שאינו נאמן אינו אלא כמוציא שם רע ודנין בו כרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כך ראיתיה לכל הפוסקים ולכל המפרשים ומכל מקום אני מפרש כאן בבחור כאן בנשאוי שהנשאוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ובבחור נאמן ומסבינן ליה כופרי ולפירוש זה שלש חלוקות בדבר שאם היה נשאוי כבר נאמן ואין בו מרדות ואם הוא בחור שלא אמרה מתורת בקיאות אלא שכך נראה לו מסברתו אינו נאמן ואין בו מרדות הא בחור שאמרה בבירור ומתורת בקיאות נאמן ומלקין אותו על שנעשה חשוד ופורץ גדר והדברים נראים:

אף בנשאוי ואדם הבקי הואיל ואפשר שאין הדבר ברור לו כל כך כשבא לבית דין פותחין לו בכך כלומר שמא מתוך שלא באת אלא כממשמש בכל הצדדין נזדמן לך שהטית או כלך לדרך זו שמא מתוך שבאת בטרוניא ובכח גדול ובמהירות נעקר לפניך הכל בנקל ונעשה לך כפתוח ואם נשתתק לטענה זו מתירין לו ומעמידין אותה על חזקת כשרותה ומכל מקום אם טוען ברי לי שפתח פתוח נזדמן לי דנין בו על הדרכים שכתבנו:

כבר ביארנו שטענת דמים ברורה יותר מטענת פתח פתוח ומכל מקום כל שאפשר לנו בה לבדקו בודקין אפילו היה הוא שמא והיא בריא מעתה כל שטוען בעלתי ולא מצאתי דם והיא טוענת שמצא או שותקת בודקין בסודר אם הסודר אינו לבן ואפשר ליבלע בו טפת דם או שעל ידי שכבת זרע שעליו נתחפו טיפי דמיה שורין אותו במים ומכבסין אותו ואם אבדה מפה או שאי אפשר בבדיקה זו כגון שהמים שבאותו מקום רפים ואין כבוסן לבן כל כך ואף הגיהוץ אינו מועיל שהרי שפשוף האבן מעביר את הדם דנין בו על הדרך שביארנו:

אמר ר"נ אמר שמואל משום ר"ש ב"א חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. והם הימנוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. א"ר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פי' המורה אין לחוש שיטעון כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחילה לא היה טורח בסעודה לכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא מתחלה [היה] מגרשה והגאון פי' אימתי הבעל מהימן כששניהם טוענים ברי על הפתח הבעל אומר פתח פתוח מצאתי והיא טוענת לא כי אלא פתח נעול מצאת ותרווייהו טענו טענות ברי אז הבעל מהימן אבל אם היא מודה ליה אין פתח פתוח מצאת אבל תחתיך נאנסתי ונסתפחה שדך או מוכת עץ אני ואית לי כתובה ואיהו אמר שמא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות כיון דאיהי טוענת ודאי ואיהו ספק אינו נאמן כדאמר לקמן דפסק שמואל הלכתא כרבן גמליאל דאמר דאשה נאמנת ולא קשיא דשמואל אדשמואל דלא דמי תרתי טעניתא להדדי דהכא טענו ברי וברי והתם טענו ברי ושמא ואית לה מיגו וחזקה. פי' מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה וכו' וחזקה דגופה דבתולה נולדה:

וראיתי כתוב בה"ג דאי עביד בעל סעודה רבתי דינא הוא דשקיל אודינא מן האשה מטעם רבה ואינו נ"ל דעד כאן לא האמינוהו אלא להפסידה כתובתה שהוא מוחזק בה אבל להוציא ממון ממנה אינו נאמן בטענתו. וכתב רבינו יצחק ז"ל חזינן לגאון דקאמר ה"מ לענין מנה מאתים אבל לתוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים אבל תוספת איהו כתב לה מנפשיה הלכך לא מהימן:

תנא הואיל וכן דכתובתה תיקון חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית. פי' אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית בינונית וזיבורית אין יכולה לומר תן לי עידית או בינונית ובשוויה אלא זיבורית נותן לה ובשוויה:

רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה. ומי ארשב"ג הכי והא תניא כסף ישקול כמוהר הבתולות מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. רשב"ג אומר כתובת אשה אינה מה"ת אלא מדברי סופרים. איפוך ומאי חזית דאפכית בתרייתא איפוך קמייתא. דהא שמעינן ליה לרשב"ג דאמר כתובת אשה דאורייתא פי' דתנן בפ' בתרא דמכילתין נשא אשה בא"י וכו' רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא פי' נשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא. עי' בסו"פ:

ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר פתח פתוח מצאתי אמר להו ר"נ אסבוהו כופרא. פי' הלקוהו בחריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין קוצין:

מברכתא חביטא ליה. פי' זונות מופקרות היו חבוטות לו שמכיר בפתח פתוח. והאר"נ האומר וכו' נאמן. נאמן ומספינן ליה כופרא. רב אחא משני כאן בבחור כאן בנשוי בחור לא מהימן ומספינן ליה כופרי נשוי מהימן ולא מספינן ליה כופרי:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג א"ל פ"פ מצאתי. א"ל שמא הטית אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שמהלך באישון לילה ואפילה הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעול. פי' בהגיעו לפתח ביתו הסגור ויש בו המעכבו מלפתוח. וכשמטין אותו לצדדין נפתח. ואי קשיא היכא שריא ליה. והא אמרן לעיל האומר פ"פ מצאתי מהימן לאוסרה עליו. תשובה אי הוה מהדר ליה ברי לי שלא הטיתי הוה אסורה עליו. אבל כיון דשתיק הרגיש ר"ג מתוך דבריו כמספקא ליה ואין טענתו טענה ברורה ולפיכך שריא עליה:

ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר לי' ר' פתח פתוח מצאתי אמ' להו רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה. והא רב נחמן אמ' מהימן. מהימן ומסבינן ליה כופרי. רב אהאי משני כאן בבחור כאן בנשוי. מסתבר' דאידי ואידי מהימן. דלא אתא רב אחאי לאיפלוגי בהימנותא מדלא מפרש לה בהדיא. ולא אתא אלא למימרא דבבחור מסבינן ליה כופרי ולא בנשוי. ותקנתא נמי היא לאסובי ליה כופרי בבחור משום דהאי טענה הוי מידי דלא קים ליה לאיניש שפיר ובבחור מסתברא דלא בקי. ואיכא למיחש דלא ליתי כל חד וחד לטעון הכי. ואע"ג דלא קים ליה שפיר אלא דדמי ליה'. והשתא כיון דמסבינן לי' כופרי ליכא מיחש דלימא. אי לאו דידע דקושטא קאמר ואי ידע נמי לא מימנע משום הכי. איכא דאמרי דבבחור לא מהימן ומשמע דאית להו למימר דלאפסידה כתובתה איתמר. אבל לאוסר' לא דהה שויה אנפשי' חתיכת דאיסור' ותפוש לשון ראשון דאידך משתבש דמה נפשך אי מברכתא חביט' ליה ליהמנוהו וליסבוהו כופרי ואי לא לא להימנוהו נמי ולא ליסבוהו כופרי ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי אמר לו פתח פתוח מצאתי אמר לו שמא הטית' אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שמהלך באישון לילה באפילה הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעל איכא דאמרי וכו':

חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים וכו'. מדנקט הכי ולא נקט איפכא האומר פ"פ מצאתי נאמן משום דחכמים תקנו כו' משמע דהא אתא לאשמועינן נמי דתקנת חכמים היא ומיהו איכא למימר דאפילו הויא דאורייתא נמי נאמן ומטעמא דבעי' למכתב בס"ד אלא קושטא דמילתא קאמר דתקנו חז"ל וכו' ורש"י ז"ל לא פירש כן. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' מדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר משמע דאדר"ש בן אלעזר סמיך לומר דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה כו' אבל למ"ד כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן וכן פרש"י ע"כ. והקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דאוקימנא להא דשמואל בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו מהימן ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן קיים תנאך ושטרך וחות לדינא ומה טעם אמרו הם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן וכדפרש"י ז"ל ותו דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינוהו חכמים ולא מהימן אמאי לא ואיכא למימר כי אצטריכינן להאי טעמא ה"מ בברי וברי כגון דאמרה בתולה שלימה נבעלתי דמדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה או לא קים ליה שפיר ועוד דאיכא גבה מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מצי מכחיש לה הילכך איהי מהימנא מדינא אלא שהם האמינוהו ויש לומר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה הולכין אחר רוב ואחר חזקה והכי איתא בירושלמי פרק ב' אלא דרבנן המנוהו הואיל וקאמר ברי לי וה"מ בטוען מיד פ"פ מצאתי אבל לא בטוען אחר זמן ולא באומר לאשתו שזנתה שבודאי אינו נאמן ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה ולא כל הימנו וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה והיינו דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כלומר שכיון שמיד בא עליה והוא טוען כך נאמן שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו אבל לאחר זמן כשאר כל הטענות אמלוכי הוא דאמליך ורוצה לגרשה והוא מוציא לעז עליה כדי לפוטרה בלא כלום. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תמיה מילתא דמשמע דהא דמהימן דרבנן הוא דמדינא לא מהימן כדאמרינן והם האמינוהו וקשה מדינא אמאי לא והא קי"ל המע"ה וכיון דכן תביא ראיה ותטול ויש אומרים משום דאיכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא נהירא דהא תינח מדברת שותקת מאי איכא למימר ואפשר דכי אצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת מיהו אכתי לא נהירא דהא מגו במקום חזקה הוא ובבבא בתרא [ה ב'] הויא בעיא ולא איפשיטא ואיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרים בהן זו דומה לזו וא"נ איכא למימר דהיינו הימנותא משום דלא קים ליה אבל הנכון דמדינא ודאי לא מהימן משום דאיכא רובא וחזקה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופא וכיון דכן אי כתובה דאורייתא דינא הוא דלא מהימן אי לאו משום דרבנן וכן כתבו הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן דמוקמינן לה אדינא ומיהו ה"מ דמהימן לאלתר אבל לאחר זמן אינו נאמן תדע דאמרינן הכא דביהודה ליכא טענת בתולים כיון שנתייחד עמה ולא טעין לאלתר וכ"ת ההוא דטעין אהשתא ליתא דאילו הוה מהימן למטען אההיא שעתא הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה ועכשיו לא מצאתי בתולים וכיון דכן מגו דאי בעי טעין אהשתא מהימן למטען אההיא שעתא אלא לאו כיון דנתייחד ולא טעין תו לא מהימן למטען כלל וכן אמרינן ביבמות בפרק בית שמאי [יבמות קיא ב'] טענת בתולים כל שלשים יום כו'. והכי מוכח טעמא דלא המנוהו אלא לפי שאין אדם טורח כו' וכיון דכן לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמא אבל בתר הכי לא דאמלוכי הוא דאמליך ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפוטרה בלא כלום כו' וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפילו לא בעל אלא לאחר כמה מהימן דאכתי איתיה להאי טעמא אבל אינו נאמן לומר שזנתה כו' ע"כ. וכבר הארכנו בזה לעיל:

וז"ל שיטה ישנה והם הימנוהו שאם אמר פ"פ כו'. שאם היתה כתובה מן התורה לא היה נאמן להפסידה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה. מורי יצ"ו. ואם תאמר נוקי חזקה דאין אדם טורח כנגד חזקה דגופה ורובא לא מהני לאפוקי ממונא י"ל חזקה דגופא עדיפא וחזקה דאין אדם טורח כו' אינה חזקת הגוף דהוא כדיני העולם בעלמא ע"כ. ומכל מקום שמעינן מהכא דכתובה דרבנן כיון דרב נחמן שהוא בתרא הכי ס"ל וכן משמע בהאשה רבה וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואומר ר"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפ' בתרא ומייתי לה בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתינו. כן כתבו בתוספות ויש לי לומר דלאו משום דס"ל לר"ת דהלכה כרשב"ג כתב כן אלא דפריש דהעולם נהגו לכתוב כן בכתובה כדי להחמיר בדיני הכתובה כדיני העולם וסמכו אדרשב"ג ואי לאו הא דרשב"ג לא היו כותבין כן אפילו כדי להחמיר כיון דליכא מ"ד הכי ודוק שכתב דסמכינן אדרשב"ג דמתני' וכו' ולא קצר ופסק להדיא כרשב"ג ומיהו הריטב"א ז"ל לא כתב כן וזה לשונו ופסק ר"ת ז"ל הלכתא כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא דכיון ששנינו במשנה נשאה בקפוטקיא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ומפני זה נהגו במקצת מקומות לכתוב בנוסח כתובה כסף זוזי וכו' דחזו ליכי מדאורייתא ולפר"י חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיין בכולה תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס"ל וההוא כללא דרשב"ג לאו דוקא הוא ואמוראי פליגי ביה בפרק המדיר ועוד שלא נאמרו הכללות במקום שחולקים סוגיית האמוראים וכן פסק הרמב"ם והגאונים כולם הילכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה והחכם הגדול ה"ר פינחס הלוי ז"ל פי' מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתן זוזי נקי ומן העדית כו':

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כל הגאונים פסקו הלכה כרבא וקשיא להו לרבני צרפת מדתנן בראשונה היו מעמידין להם שושבינין אחד לו ואחד לה למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה כלומר למשמש את החתן שלא יכניס מים ולא שום דבר לאבד את הבתולים ואת הכלה שלא תכניס לו דם צפור ורב אשי אסיק עלה בגמ' כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דכיון שלא מושמש יש לנו לומר ראה ואבד וזהו ודאי הלכה הוא דהא רב אשי דהוא בתרא אסיק הכי ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהכא משמע דאפילו לא משמשו אותו כלל נאמן להפסידה מנה מאתים משום דחזקה אין אדם טורח וכו'. והתם משמע דכל שלא ימשמש אינו נאמן לטעון טענת בתולים ונראה למורי הרב נ"ר להעמיד את שתיהן דהכא מיירי בשלא העמידו שושבינין כלל ולפיכך נאמן מטעם חזקה ואין שום הוכחה שראה ואבד והתם מיירי כשהעמידו שושבינין כדי למשמש והוא נכנס קודם שמשמשו אותו דכיון שהעמידו השושבינין כדי למשמש והוא לא המתין מוכחא מילתא ששום הערמה עשה ולפיכך אינו נאמן אחר כך. ומעתה כיון דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים אומרים הגאונים שאין גובין כסף זוזי מאתן אלא מכסף של דבריהם דהא קי"ל דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והוא שמינית של כסף צורי וכן הורו כל רבני צרפת ואמרו שהשיעור הוא כסף משקל אלפים וארבע מאות של כסף והוא קרוב לחמשים דינרים כיפיונ"ש ודעת רבני צרפת ז"ל שנותן לה כסף של תורה שהוא כסף צורי שאף על פי שהכתובה של דבריהם הם תקנו אותה שיהיה מהכסף של תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומסייעי למילתא מדחזינן בגמרא שלמדו כסף כתובה מאונס ומפתה וכיון שכסף של אונס ומפתה מן התורה הם הכי נמי כסף של כתובה והשתא לא קשה מידי מה שנהגו לכתוב בכתובות דחזו ליכי מדאורייתא ורוצה לומר דחזו ליכי כסף מן התורה של תורה. ויש להקשות מהא דתנן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה כו' נותן לה ממעות א"י שהם גרועים יותר ומקולי כתובה שנו כאן רשב"ג אומר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות קפוטקיא וכיון שהכתובה היא דבר קצוב מה לנו אם יתן לה ממעות קפוטקיא או מעות א"י שהרי מכל המטבע יכול לפורעה ואפילו אם יתן לה סובין שוה שיעור הכסף סגי לה בהכי. וי"א דהתם מיירי בשכתב לה יותר ממאתים כדתנן בית דין של כהנים היו גובים כן לבתולה ארבע מאות זוז ואמרינן עלה דאפילו משפחות מיוחסות שבא"י נמי מוסיפין ואין זה נראה כ"כ דודאי דברי הכל היא שהיתרון נותן לה ממעות המקום שנתחייב ורבינו יעקב ז"ל היה מתרץ שלא נחלקו אלא בתוספת דבקפוטקיא הוסיפו על מנה צורי ואותו התוספת חייב לתת אותו כדחזינן גבי בכור שהחיוב לתת לכהן התוספת שהוסיפו בסלעים הכא נמי חייב לתת אותו התוספת שהוסיפו וחכמים אומרים דכיון שלא גרשה בקפוטקיא אינו נותן לה התוספת שהיו מקילין בדין הכתובה, והרשב"א היה אומר שאף על פי שלא גרשה לשם נותן לה התוספת ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים וכתובה מאונס ומפתה נפקא וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת ה"נ בכתובה ולפיכך נראה למורי הרב נר"ו שהיינו יכולין לומר שאינו נותן לה לא מכסף של תורה ולא מכסף של דבריהם אלא כפי המטבע שבכל עיר ועיר שחכמים תקנו לבתולה מאתים ובשעה שתקנו הם תקנו מהמטבע שהיה בימיהם שהיה כמו הכסף האמור באונס ומפתה וחייבו גם כן לתת בכל דור ודור כפי המטבע שיצא בכל עיר ועיר והשתא לא קשה מידי מה שהיו חולקים חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם היה נותן לה ממעות א"י או ממעות קפוטקיא ויש ראיה לדבר מדתנא עלה בירושלמי הדא דאמרה נותן לה ממטבע היוצא ושמעתי כבר בא מעשה לפני מורי הרמב"ן נר"ו מגרונדא ודן על דעת הגאונים ורבני צרפת ז"ל וגם היה מצוה שלא יכתבו בכתובה אלא דחזו ליכי בלבד שהרי אנו רואין במסקנא דגמ' דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מדבריהם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל קרובי נ"ר אומר שאם היה בא מעשה לפניו הכתובה שהיה כתוב בה דחזו ליכי מדאורייתא בזה לא היינו מפקפקים והיינו מחייבים לתת לה כסף של תורה דכתובה ודאי דרבנן היא ומה שכתב מדאורייתא תנאי הוא שמתנה על עצמו שרוצה להוסיף ולתת לה כתובתה מכסף של תורה. עכ"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן. פי' מה הועילו היכא דליכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין ואם כן שמא ראה ואבד ואמר פ"פ מצאתי. הריטב"א ז"ל:

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה אם כן מה הועילו חכמים כו'. ואם תאמר הרי הועילו היכא דאיכא דמים דלא מצי טעין טענת פ"פ ויש לומר דבדמים איכא למימר שיטה. ואם תאמר הרי השושבינין או המפה יוכיחו אם היה דם או לא ויש לומר כיון דעיקר תקנת כתובה היתה תלויה בשושבינין או במפה בשעה שתקנו הכתובה היה להם לתקן השושבינין והמפה ולהכי פריך דכיון שלא תקנו השושבינין והמפה מה הועילו בתקנתן כל שכן שהשושבינין והמפה היו מנהג וזהו שכתב רש"י ז"ל שתקנו לה כתובה. כלומר בשעה שתקנו הכתובה כיון שלא תקנו השושבינין מה הועילו בתקנתן ע"כ. ולי הכי פריך הא ודאי כשתקנו חכמים תקנה זו היתה שוה לכל הנשים תקנה שרירא וקיימת ואם אתה אומר שבידו של זה להפקיעה מה הועילו חכמים בתקנתן לזאת האשה אף על גב דהועילו לשאר הנשים היכא דאיכא דמים מכל מקום לזאת לא הועילו ואנן בעי' שיהיה תקנתן שוה בכל הנשים שרירא וקיימת וזהו שכתב רש"י ז"ל אם כן. שבידו להפקיעה. מה הועילו בתקנתן. שתקנו לה כתובה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה הא דאמרינן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אע"ג דאהנו לן רבנן כל היכא דאיכא דם כדפרי' דלא מהימן אלא היכא דליכא דם ה"ק כיון דתקון רבנן כתובה מ"ט הימנוהו כלל ומאי אהנו להאיך דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובה ומהדרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא אתי למטען אלא משום קושטא. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אם כן מה הועילו וכו'. פי' שהרי יוכל לטעון פ"פ מצאתי ואפילו היכא דאיכא שושבינין ומצא דם דמצי אמר פרצה דחוקה היתה לפי' התוספות ז"ל ולפירוש רש"י באשה שהיא ממשפחת דורקטי יוכל לטעון פ"פ א"נ היכא דליכא שושבינין יכול לטעון בין טענת דמים בין טענת פ"פ. ע"כ:

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. באשת כהן או באשת ישראל פחותה מג' ניחא האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה שהרי אוסרה עליו בטענתו ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל ניחא משום דהוי מקח טעות ובודאי אית לן למימר דמשום הך טענה דלא מצא לה בתולים קא מגרש לה והוא לא היה משקר להפסיד סעודתו ולמאן דאמר יש לה מנה ואם בא לגרש מיד וליתן לה מנה ודאי נאמן אבל אם אמר לא בעינא לגרשה אלא לפחות כתובתה מאחר שמצאתיה בעולה שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה אלא מנה התם ודאי לא מהמנינן ליה דאיערומי קא מערים הואיל וליכא הפסד סעודה. הרא"ש ז"ל:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל מדקדקין בתוספות והיאך הוא מפסיד סעודתו שמא רוצה הוא לקיימה במנה ולא במאתים ומתרצים כיון שבתולה נשאה וטרח בסעודת שבעה אינו עשוי להפסיד שבח שלו. ואין צורך דמסתמא כל הטוען על הבתולה פ"פ ודמים דעתו להוציא שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה חזקה אין אדם טורח כו'. וביהודה לא אמרינן חזקה אין אדם טורח היכא דליכא שושבינין מפני שהן רמאין אבל היכא דאיכא שושבינין כיון דאי אפשר לן לתקוני תו האמינום וחזרנו לחזקה דאין אדם טורח ואם תאמר למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה מאי מפסידה דהא אית לה עדיין כתובה מנה יש לומר איהי ודאי לא תרצה לעמוד עמו בכתובה מנה. ע"כ:

וכתב הרשב"א דמהא דאמרינן נמי אין אדם טורח כו'. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופא ע"כ. ויש שפירש דהא דקאמר בסעודה לאו דוקא אלא כלומר בשמחת סעודה. וז"ל הריטב"א ז"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' פי' ודוקא מהאי טעמא הא לאו האי טעמא אע"ג דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ומסייע חזקה דגופה ההוא עדיפא מחזקה דממון אבל השתא דמסייע ליה תרי חזקי חזקה דממונא וחזקה דאין אדם טורח איהו מהימן ודוקא לעיקר כתובה אבל לתוספת לא דאינו תקנת חכמים והכי מוכח מאי דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוהו הא בשלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרינן בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כלל לכל מקום אלא לדברים המנויים שם כדפר"ח ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל. ע"כ:

הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית. פי' שאילו היתה מן התורה כיון דיליף לה ממוהר הבתולות היה דינה לגבות מן העדיות כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפינן לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן דיה שתגבה מן הזיבורית כב"ח לדין תורה ואף על גב דתקינו רבנן לב"ח בינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה משפר ארג נכסין דתנאי ממון הוא וקיים. הריטב"א ז"ל:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל הואיל ותקנת חכמים לא תגבה אלא מן הזיבורית אבל אם היתה מן התורה היתה גובה מן העדית ואם תאמר קשיא למ"ד ב"ח בזיבורית דאפילו אם היתה כתובה מן התורה אמאי הוה עדיפא מב"ח י"ל אם היתה כתובה מן התורה הוה נפקא לן מכמוהר הבתולות דכתיב באונס והוקשה לו לגבות מעדית דהא מד' אבות נזיקין הוא כדאמרינן בפ' קמא דב"ק. תוספות ז"ל. ע"כ:

והרשב"א כתב וז"ל הואיל ותקנת חכמים כו'. פירוש דאילו למ"ד דאורייתא גובה מן העדית דהא מהאונס ומפתה גמרינן לה כו' ויש לפרש דאינה גובה אלא מן הבינונית דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה שהרי קנס מפתה ואונס בכסף צורי ושל כתובה כסף מדינה כדאיתא הכי בירושלמי דלא למדוה אלא משום דאפקה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה וכל אחד כותב כרצונו אם במעט ואם הרבה וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים ותדע לך דאפי' מ"ד דאורייתא מכאן סמכו קאמר והיינו דכ"ע גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית כדתנן בפ' הניזקין ושם הארכתי בס"ד ע"כ. ולקמן גבי ילפותא דכסף ישקול אכתוב פלוגתא דהרא"ש ורש"י ז"ל בהך ילפותא:

רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קי"ל כוותיה אלא דרבנן היא ובשלהי מסכתין נאריך בה בס"ד ומיהו אפילו לרשב"ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה ואי טעין טענת פ"פ לא מהימן כדאמרן משום דאינה טענה מבוררת אבל בטען טענת דמים מהימן דטענה מבוררת היא וכדדייק מהא דאמרינן מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ לא דקא טעין טענת דמים כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן ומיהו רש"י פי' כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד וליכא משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פ"פ אלא בטענת דמים ודאי לא ס"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומקצת מרבותינו הצרפתי' ז"ל אמרו דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פ"פ משום דלא קים ליה אלא כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת נאמן אפילו להפסידה כתובתה והביאו להן ראיה מדתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ר' יהושע אומר אינה נאמנת וע"כ לא פליגי עליה ר"ג ור' אליעזר אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא דכלל גדול אמרו המוציא מחברו עליו הראיה אעפ"י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקומי מתני' כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומש"ה בברי ושמא אבל בברי וברי איהו מהימן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד אלא בירושלמי נראה כדבריהם דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן ולא מטעמם אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם על אשתו ואף על פי שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למ"ד כתובת אשה מדרבנן מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין. ונ"ל להביא ראיה על זה מדאמרינן לקמן גבי האוכל אצל חמיו ביהודה אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו' ובגליל לא היו עושין כן וכו' וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים ופירשה רבה כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים ואם איתא דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל כלומר שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ"י שלא נהג מנהג יהודה וכ"ת דבגליל לא היו מעמידין שושבינין וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טעניה הא ליתא דבגליל ע"כ מקום שנהגו להעמיד היא דאי לא מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר ועוד מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן אלמא מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם והא דקתני ביהודה היו מעמידין אחד לו ואחד לה [ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שניים לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל אלא שלא היו עושין כן להעמיד שניים אחד לו ואחד לה] אבל אחד היו מעמידין ואפ"ה אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקמתא אחריתי לא בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא אי אסיפא אי ארישא הוא דפליגי כנ"ל. וכיון שכן היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובתה אף על פי שחייב בו את עצמו בקנין וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא נאמן וכ"כ רבינו הרב נ"ר. הרשב"א:

כסף ישקול וכו'. ה"ג רש"י ז"ל שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה פי' שיהא זה אונס כמוהר הבתולות דמפתה לשון שקלים דכתיב ביה כסף ישקול ומוה' הבתולות דהיינו מפתה כזה כאונס לענין חמשים ומדאפיק רחמנא מפתה בלשון מוהר שהוא לשון נדונית אשה כדכתיב מהר ומתן ש"מ כתובה דאורייתא. ור"ת ז"ל גריס שיהא זה כמוהר הבתולות ותו לא פי' בכתובה והרי מוהר הבתולות בא ללמד שלמדנו דאיכא מהר דהיינו כתובה לבתולות וחמשים באונס ושקלים במפתה חזינן מג"ש דאשר לא אורשה אשר לא אורשה כדחזינן דדריש ר' עקיבא בפ' אלו נערות משמע דר"ע סבר כתובה דאורייתא. שיטה ישנה:
והרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דלא נהירא פי' רש"י ז"ל למדרש כתובה דאורייתא מלישנא דמוהר אלא נראה לפרש כן שיהא זה כמוהר הבתולות דהיינו כתובת האשה ונראה כאילו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפינן מג"ש אשר לא אורשה אף כתובה חמשים ע"כ. והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון הרשב"א ז"ל דאזיל בשיטת רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בסוף המסכתא על המתני' דתנן נשא אשה בארץ ישראל וז"ל איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב"ג כתובה דאורייתא כסף צורי בעי למיתן לה משום דחמשין זוזי צורי הוו בכסף של קנס וכדתניא בפרק קמא כמוהר הבתולות וכו' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. ולאו מילתא היא דרשב"ג לאו כסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להם מוהר ולא כסף מוהר הבתולות קאמר תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא פרק ד' אבות [בבא קמא ה א'] ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צורי הוא אעפ"י שפחת בפירוש לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דכתובה דאורייתא מאתים צורי ומשמע דאפילו לרבן שמעון בן גמליאל אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כשאר תורה שבעל פה קאמר וכדאמר במסכת חולין מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואף על גב דמדברי קבלה גמר לה ע"כ. ועוד האריך ז"ל בסוף המסכתא עיין שם. וכן כתב הרא"ה ז"ל בסוף המסכתא ויש מתרצים דרשב"ג לענין תוספת איירי ואינו נכון ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא חריף טפי ואף על גב דאפילו בנזקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפי' סובין ע"ד כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתובה וכן בב"ח עיין שם בריטב"א ז"ל בסוף המסכתא. ומשמע לי דרש"י ז"ל אף על גב דפירש מכאן סמכו. מדקרי ליה מוהר. היינו משום דבעי למידק לשון סמכו מיהו ס"ל ז"ל דלרשב"ג דס"ל כתובת אשה מן התורה לא תגבה מן הזבורית והכי דייק לשון הברייתא דלעיל דקתני הואיל ותקנת חכמים לא תגבה אלא מן הזיבורית רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה אלמא דפלוגתייהו תליא בהם אי תגבה מן הזיבורית אי לא וזהו שכתב רש"י ז"ל מן התורה. מכסף ישקול דלקמן ע"כ. פירוש אף על גב דמדקרי לה מוהר נפקא לן לקמן מכל מקום הרי כתיב ביה בהאי קרא כסף ישקול אלמא דכתובת אשה דומיא דהאי כסף דמפתה בעי למשקל כנ"ל. וקל להבין:

ומאי חזית דאפכת בתרייתא. פי' דעדיפא למיפך קמייתא דלא מפרשא בה טעמא הילכך אינה עיקר אבל בתרייתא דמפרשא ביה הדרשה אלמא היא עיקר ולא תלינן בה שיבושא והקשה מרנא ורבנא ז"ל ודקארי ליה וכי לא ידע המשנה דקאמר רשב"ג בהדיא דהוי דאורייתא ותירץ דאסיק אדעתיה דה"פ דמתני' דת"ק סבר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה מאתים ממעות א"י שנמצא שיהיו בא"י נוחות לצאת ויהיו המאתים שוים לפי שסובר שכתובת אשה דאורייתא ורשב"ג סובר שינתן לה ממעות קפוטקיא שבא"י שוין פחות ונמצא שנותן לה פחות ממאתים וזה קולא לפי שסובר שכתובת אשה דרבנן. ע"כ:

רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. אנשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י קאי דבתר שעבודא אזלינן אבל נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י וכל שכן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בא"י וק"ל כיון דקסבר כתובה דאורייתא ודאי כסף דאורייתא יהיב לה וכל כסף האמור בתורה כסף צורי דהיינו מעות קפוטקיא ואפילו נשא אשה בא"י וגרשה בא"י הוה לן למימר נותן לה ממעות קפוטקיא יש לומר אה"נ אי ליכא אלא שיעור כתובה גרידא דאסורה היא לו בלא כתובה דחמשים שקלים דאורייתא אבל רשב"ג מיירי בכתובה שכתב לה ת"ק זוז ואפילו כי לא יהיב אלא ממעות א"י סוף סוף יהיב לה כתובה שיעור נ' דאורייתא או יותר ומכל מקום מוכחינן כיון דאזיל ר"ג בתר שעבודא דאורייתא כדין שאר שטרות אלמא כתובה דאורייתא ונראה דר"ג קאי אפילו אנשא בא"י וגרשה שם ואפ"ה נותן לה ממעות קפוטקיא דכתובה דאורייתא וצ"ע. שיטה ישנה:

אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה. פרש"י ז"ל דבניחותא קאמר לה והקשו עליו בתוס' דאם כן היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא ס"ד דבתמיה קאמר אסבוהו כופרי על שהוציא שם רע [וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכי' דהא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומשני דבבחור קאמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי] ורב אחאי משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי ובנשוי נאמן ולא מסבי' ליה כופרי ורב אחא לפר' בא וכן פרש"י ויש לפרש עוד דכי פרכינן והא ר"נ אמר מהימן להדיא ולא הזכיר כופרי כדאמר הכא על ידי מעשה ובא רב אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן ליה כופרי בלחוד ואינו מחוור דלפום הא כי פרכינן מדר"נ דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר ואם תאמר ולכולהו פירושים אי אסבת ליה כופרי [אתה נועל פיו שלא יאמר כן ושמא יקיימנה באיסור וי"ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפ"פ משום כופרי לא] ממנע מלמטען ובטענת דמים פשיטא דליכא כופרי. הריטב"א:

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו רב אחא משני כאן בבחור וכו'. פרש"י ז"ל בבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי בנשוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן אבל לאוסרה עליו דאעפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושוייה חתיכה דאיסורא וכן פי' הראב"ד ז"ל דבחור אינו נאמן והיינו דמלקינן ליה דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה ודומה לאותה שאמרו הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה וכמעשה דזיגוד וטוביה ור"ח ז"ל פירש שהוא נאמן והראשון נ"ל עיקר דהא מעיקרא הוה ס"ד דלא הימניה כלל ואקשינן והא איהו מיהו אמר המנוהו רבנן ופרקינן מהימן ומסבינן ליה כופרי והדר אמרינן וא"נ לא המנוהו כדקס"ד וכאן בבחור וכאן בנשוי כנ"ל ע"כ. וכן בנוסחאות ספרים שלנו כתוב בפירושי רש"י בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו. נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי ע"כ. ולא פירש רש"י ז"ל דהמלקות בבחור היינו על שהוציא שם רע כמו שפירש הרשב"א ז"ל משום דלא מקרי שם רע ולא דמי לרואה דבר עבירה בחבירו דהכא לא קאמר בהדיא שזנתה דאפשר שפתחה פתוח משום דנאנסה א"נ מוכת עץ לדעת האומרים פתחה פתוח הילכך אין לנו להלקותו אלא משום דמעיז פניו ונשוי כיון דמהימן לא מסבינן ליה כופרי דאי מסבת ליה כופרי משום דהעיז פניו הרי אתה נועל פיו והרי הוא נאמן. כנ"ל פי' לפירוש רש"י ז"ל. ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב בשם רש"י ז"ל זה הלשון בחור מסבינן ליה כופרי דמנא ידיע ליה פ"פ מאי אי לאו דבעל כמה נשי והוה ליה חשוד על העריות ומלקינן ליה אבל נשוי דבקי בכך שהיה לו כבר אשה אחרת לבד מזו לא מסבינן ליה כופרי ומיהו תרוייהו נאמנין כדמפרש בגמ' לעיל טעמא דחזקה אין אדם טורח וכו'. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה רב אחא משני כאן בבחור וכו'. פרש"י ז"ל בבחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי בנשוי מהימן ואיכא דאמרי בין בבחור בין בנשוי מהימן אלא דבבחור מסבינן ליה כופרי ופירוש השני מפליג בין בחור בין נשוי א"נ פי' כי אמר רב נחמן מהימן ולא פי' מהימן ומסבינן ליה כופרי בנשוי אמרו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל רב אחאי משני כאן בבחור וכו'. מסתברא דאידי ואידי מהימן דלא אתא רב אחאי לאפלוגי בהימנותא מדלא מפרש לה בהדיא ולא אתא אלא למימר דבבחור מסבינן ליה כופרי ולא בנשוי ותקנתא נמי היא לאסובי ליה כופרי בבחור משום דהאי טענה הוי מידי דלא קים ליה לאיניש שפיר ובבחור מסתברא דלאו בקי ואיכא למיחש דלא ליתי כל חד וחד לטעון הכי ואף על גב דלא קים ליה שפיר אלא דדמי ליה והשתא כיון דמסבינן ליה כופרי ליכא למיחש דלימא אי לאו דידע דקושטא קאמר ואי ידע נמי לא ממנע משום הכי. איכא דאמרי דבבחור לא מהימן ומשמע דאית להו למימר דלהפסידה כתובתה איתמר אבל לאוסרה לא דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ותפוש לשון ראשון דאידך משתביש דמה נפשך אי מברכתא חביטא ליה ליהמנוהו ולסבוהו כופרי ואי לא לא הימנוהו נמי ולא לסבוהו כופרי. ע"כ:

מברכתא חביטא ליה. פירוש מברכתא נברכת של כובסין ונעשה בכינוי לאותו מקום וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכופרי פירוש עצים לחים הנלקחים מן חריות של דקל כי כבר חבט בנברכת כלומר ידע את הנשים שאילו לא היה רגיל בכך לא היה יודע דבר זה. מלקוטי הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז"ל:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג אמר פתח פתוח מצאתי כו'. נשוי הוה ולא אסבוהו כופרי. שיטה ישנה:

שמא הטית. יש לפרש דמיירי בהנהו דהוו בהו תרי ספיקי דלא מתסרא עליה ואפ"ה להפיס דעתו בדברים של טעם א"נ אפילו היכא דליכא אלא חדא ספיקא וראוי לדקדק עליו אולי טעה וכשיחזק דבריו דודאי מצא פ"פ אז יהיה נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה א"ל שמא הטית אומר הראב"ד ז"ל דאי טעין איהו פ"פ מצאתי והיא טוענת הטית נאמנת כיון דרוב בקיאין בהטייה וכאן היא היתה טוענת הטייה נאמנת היתה אלא שרצה ר"ג להפיס דעתו ולכך אמר ליה שמא הטית ונראה שאינה נאמנת והכא אף על פי שהיתה נאמנת היה רוצה לשום שלום ביניהם. ע"כ:

שמא הטית. פירוש למקום שהרחם רחב יותר ונדמה לך כפתוח. באישון לילה כו' פי' ואינו יכול להגיע למקום פתחו והולך למשמש בכותל לכוון את פתחו הטה כלומר אם הולך ממש בכותל על ידי הטייה כאיש המטה ומתעסק בפתחו כדי לפתחו נמצא שהגיע לפתח אם הטתו בידו לכאן ולכאן כדרך פתיחתו אז הוא נפתח ועל ידי הטייה זו מכיר את פתחו אבל אם לא הטה כלום אלא הולך וממשמש בכותל כדרכו אפילו כשהוא מגיע לפתחו נדמה לו כנעול שהרי אינו עושה שום ענין בפתיחת דלת להטותו אילך ואילך עד שיפתח. מליקוטי הגאונים ז"ל:

וז"ל הריטב"א הטה מצאו פתוח כו'. פי' כשהיה הדלת פתוח קצת. שמא במזיד הטית פי' בתוס' דלאו הטה ממש דאם כן היכי קאמר ועקרא לדשא ועברא אלא ה"ק הטית לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק הוא והכיר שכן אירע לו ולפיכך לא אסרוה עליו ע"כ:

א"ל רבי עדיין בתולה אני. פירשה הראב"ד ז"ל שהבעל הטה ואף על פי כן היתה סתומה ולא היה ריחה נודף והא דאמרינן לעיל שמא הטית פירוש ולכך מצאו פתוח יש לומר אחר בעילה חוזר ונסתם. ומורי יצ"ו מוכיח דבתוליה נפסדין אם הטה מהא דאמרינן במסכת נדה [סד ב'] בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אומר טמא אם איתא דדם בתולים הוה מעיקרא הוה אתי ומקשה ודילמא איתרמי כדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ומשני שאני שמואל דרב גובריה והרי רוב בקיאין אלא ודאי כדשמואל שלא היה מטה והיה בועל בלא דם ויש לדחות דדילמא מיירי שברי לו שלא הטה אבל בדשמואל כיון שאין בקיאין בה לא אפשר למהוי ברי אבל יש להביא ראיה מהא דאמרינן במסכת חגיגה [יד ב'] שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם או דילמא חיישינן שמא באמבטי עיברה ודשמואל לא שכיח ומסיק הכי דשמואל לא שכיח ולא מקשינן שמא הטה משמע שאם הטה לא הויא בתולה והא דהכא יש לומר שלא נגע בסימנין לכך היתה סתומה. שיטה ישנה:

בד"ה חזקה אין כו' ונראה דלא מהימן עכ"ל ר"ל הכא באשת ישראל והיא טוענת בתולה הייתי אינו נאמן כלל ונותן לה כתובה מאתים כיון דאין לו הך חזקה דאין אדם כו' והתם דאינו נותן לה אלא מנה היינו בנמצאת בעולה והיא אינה מכחישתו כלל או שיש עדים ובההיא דמשארסתני דאין לה רק מנה היינו נמי כיון שהודית שנבעלה מספק אוקי ממונא בחזקת מריה ואינו נותן לה רק מנה מכח ס"ס כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה מברכתא כו' ומשני מהימן כו' אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד כו' עכ"ל גם לפי"ז לדברי המתרץ צ"ל נמי דמברכתא חביטא ליה בניחותא קאמר אלא דלפי' שני הוצרכו לפרש כן דגם לדברי המקשה צ"ל דבניחותא קא"ל וק"ל:

גמרא אלא אימא הואיל ותקנת חכמים כו' כצ"ל:

שם רב אחאי משני כו'. נ"ב כך הוא לשונו עיין בריש מכילתין בד"ה פשיט רב אחאי כו':

רש"י בד"ה כמוהר כו' בתוליה שיהא כו' הד"א:

בד"ה מברכתא כו' זונות העיר הזאת ששמה מברכתא כו'. נ"ב פי' שם העיר מברכתא כדאיתא בעירובין הני דיכרי דאתו למברכתא נ"ל:

בא"ד מאחר שהוא בקי בפתח פתוח כו'. נ"ב רש"י סבר שבודאי נאמן רק שמלקין אותו משום זנות אבל בסוף כשמשני רב אחאי חוזר ואומר כאן בבחור כלומר אינו נאמן כל עיקר ומלקין משום העזה ודו"ק ולא כדעת התוס' שסוברים בבחור נאמן ולוקה ודו"ק:

תוס' בד"ה חזקה אין אדם טורח כו' נ"ב גליון. ובסופו דלא מהימן נמחק ונ"ב ס"א ונראה דלא מהימן:

בד"ה מברכתא חביטא ליה כו' בסופו ובנשוי. נ"ב נ"ל לפרש אבל בבחור נאמן ומלקינן כמ"ש הרא"ש להדיא והשתא אין חילוק בדין בין הך שינויא דרב אחא לשנויא דלעיל דבחור נאמן ומלקינן דאף לשנויא קמא צריכים לומר דבנשוי לא מלקינן אלא חילוק הלשון במה שאמר רב נחמן מהימן איכא בינייהו וכל זאת להך פי' אבל לפירוש הראשון של תוס' א"א לומר כן שהרי המקשן סבר שאינו מהימן והקשה מהא דרב ומשני ליה דמהימן אם כן אף שינויא בתרא צריך לומר שבא לשנות על עיקר הדין דאינו מהימן כדעת המקשן דאי הוי משני דמהימן הוי כשינויא קמא שהרי על עיקר הדין באין לשנות ודו"ק:

ברש"י בד"ה מברכתא חביטא ליה זונות העיר הזאת ששמה מברכתא כו'. ששמה מוסב על העיר כמו שאיתא בעירובין לבני מברכתא וכו' ואילו מוסב על הזונות הול"ל ששמן גם מברכתא הוא שם אחד:
בתד"ה אמר ר"נ כו' דרב אסי פליג אדר"נ כו'. וקשה דלמא רב אסי ס"ל נמי דמהימן משום חזקה ולקמן איירי באשת ישראל וס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה דהשתא לא מהימן דל"ש לומר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כמ"ש בסמוך. וי"ל דבכל גוונא קאמר לקמן דא"י לטעון טענת בתולים וק"ל:
בתד"ה חזקה כו' ונראה דלא מהימן. ור"נ ס"ל לקמן (כתובות דף י"א ע"ב) דמקח טעות לגמרי משמע ואין לה כתובה כלל:
בתד"ה הואיל כו'. בלא גמרא דהכא הו"ל להקשות ר"מ דפרק הניזקין אר"מ דפרק אף על פי:
בתד"ה מברכתא כו'. לפי' הראשון הקושיא א"ש דפריך בפשיטות דר"נ אדר"נ רק שהתי' דחוק שהעיקר חסר שצ"ל שמתרץ שמברכתא היא בל' ניחותא דמהימן ומלקי' לפי שחשוד ורב אחא חוזר ומפרש כדמעיקרא בתמיה והשתא בתחלה מפרשי' ליה בתמיה. ובניחותא. בתמיה. דא"ל השתא לפירוש זה נמי דרב אחא נמי מפרש לה בניחותא דא"כ מאי צריך לחלק בין בחור לנשוי הא הקושיא לא היה רק כאן אמר מהימן וכאן אמר לא מהימן ותיכף שנפרש ה"נ מהימן ומברכתא בניחותא מתורץ הכל ולהכי מפרשי פירוש אחר דלמקשה ולמתרץ לעולם מפרש בניחותא וא"כ התירוצים א"ש רק הקושיא דחוקה דא"כ דה"נ מהימן מאי פריך ופי' דהתם לא מפרש להלקותו כו'. וברש"י נראה שצ"ל שמפרש לה בתמיה בדברי המקשה ולזה סיים בחור לא מהימן ועיין באשר"י וק"ל אבל בח"ש לא פירש כן וק"ל:

רש"י ד"ה שיהא זה כמוהר. הקיש כו' ומה כסף האמור כאן שקלים כו'. וכ"ה לקמן בגמרא (לח סע"א). הן גבי מוציא ש"ר כתיב ג"כ מאה כסף וילפינן להו דהוו שקלים כסף קצוב מכסף קצוב כדאיתא בבכורות (ר"ד נא) ובפרש"י ושם יליף אונס ג"כ מזה וצ"ל דנקיט לה אגב. ועיקר קרא אינו אלא למילף מפתה מאונס למנין חמשים. אבל לקמן (לח ב) בד"ה הא סברא לא בא לשונו בדיוק ע"ש:

רש"י ד"ה מברכתא. העיר הזאת ששמה מברכתא. ונזכרת ג"כ בעירובין (מז ב. סא ב):

תד"ה הואיל. אם יצטרכו למכור כו'. ר"ל ואתו לידי תיגרא שתתלונן עליו לאמר אתה מוכר שעבוד כתובתי. אבל מלקוחות לא תוכל לטרוף לא מטלטלי ולא עידית אם יש בנ"ח אפי' זיבורית:

תד"ה נותן. לישדר מר תלתא כו'. כצ"ל:

גמ' הואיל וקנס כו' אלא אימא כו'. נ"ב יש לפרש שאינה חזרה ולא שבושי משבש לה אלא פרושי קמפרש. דודאי לא תקנוה חכמים בחנם. אלא מפני הפושעים שנותנים עיניהם באחרת. ומגרשין את זו בלי שום ערות דבר. לפיכך קנסוהו למגרש. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הא ודאי קנס הוא. ותנא דייקנא הוא. אלא משום דאכתי לא חטא בעת כתיבת הכתובה. להכי אקשי מאי קנסא שייך האידנא. ומשני אלא תקנת חכמים היא. דתקינו לה מידי דניחא לה. כדי שלא יעבור. ואם עובר. הרי קנס. ומפני שאינו כולל. שהגובה כתובתה במיתת הבעל. לא בתורת קנס נוטלתה. על כן קראוה גם תקנה. שהיא כללית לטוב ולחוטא. ולכן בסבה זו תקנו שתגבה מזיבורית:

תוס' סד"ה הואיל. וי"ל דטעמא כו'. נ"ב ול"נ היינו טעמא משום דלא אסמכתייהו עלייהו אלא אקרקעי דהם נכסים שיש להם אחריות (דוגמא לדבר בגנב ופרע בחובו ובהקפו דלא עשו בו תקנת השוק [ב"ק קט"ו א'] וק"ל) והיכא דאסמכתייהו אמטלטלי ה"נ דמשתעבדי לכתובה. כמו גמלי דערביא ואשלי דקמחוניא דאשה גובא פורנא מנייהו [לקמן ס"ז א']:

גמ' התם אונס הוה. ע' יבמות לה ע"א תד"ה אע"פ:

גמרא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
וא"ת למה לי האי טעמא ואמאי א"נ מדינא לטעון פתח פתוח, ותו דמה"ט דאין אדם טורח בסעודה נאמן רק אי כתובה דרבנן, והר"ן הביא דהרמב"ן הקשה כך וטרח לתרץ.
[אאב"ה כתב ע"ז רב אחד בזה"ל אני לא מצאתי בגמרא שיהי' חזקה אאט"ב ומפסידה טעם למה שנאמן הבעל אלא שנתנו טעם זה בגמרא דלא תיקשי מה הועילו חכמים בתקנתן והראשונים ז"ל לא תלו קושייתם בחזקה דאאט"ב כמו שהקשה מרן אבא רב הגולה נ"ע אלא דדקדקו מלשון חכמים תיקנו כו' והם אמרו דמשמע דאלו הי' כתובה דאורייתא לא היה נאמן והר"ן בתירוצו שהרכיב הדברים הוא רק אחר שכתב דגם אם היה מדאורייתא סברא הוא שלא להאמינו הוצרך לומר מה דבאמת נאמן הוא מטעם חזקה זו ועל כן אני עני בדעת איני מבין למה הי' בעיני הראשונים ז"ל הדבר הזה מאומת כ"כ דאם היה דאורייתא לא היה נאמן מה שדחק להם מאוד מחמת מה שהקשו על זה, והא אפשר לפרש דמ"ש שמואל חכמים תיקנו כו' היינו דאם הי' כתובה דאורייתא ודאי היה נאמן מהדין וכסברת הראשונים בקושייתם, ולא היה מהפלא דא"כ כל אדם יטעון כן כיון דאינו תקנה אלא דין ויהיה לו מ"מ מציאות אם ימצא אחד במשך כל ימים שהעולם עומד שלא יטעון כן וכמה וכמה צווים ודינים יש בתורה שאינן בנמצא כ"א לעתות רחוקות מאד, אך כיון דחכמים תיקנו הי' להם לחזק שיאמנו דבריהם, ואמר דמ"מ הם האמינוהו והעמידו על הדין שיהא נאמן כאלו הי' מדאורייתא, וע"ז הקשו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כי ודאי לא ימצא כזה שלא יטעון כ"א לימים רבים ובאחד האדם, ועל זה השיב דאאט"ב עכ"ל.
והשיב לו אחי חביבי הרב רבי שלמה ני' בזה"ל.
בנתי לרעי מרחוק כי לא בא לתפוס דברי אבי אבי רכב ישראל זצוק"ל, אחרי שדברי רו"מ עליו ז"ל איננם דקדוק בענין כ"א בלשון כי אלו כתב ז"ל להקשות מן מ"ש שמואל והם האמינוהו וכמו שהקשו הראשונים נ"ע כבר הי' נכון וכל כהאי אין חובה על כל אדם לדקדק, וכש"כ לאבי מאור הגולה נ"ע, אשר נודע כי מרוב טרדות למודו וטרדות הענינים במדינה וחוץ למדינה היו כל כתביו בחדושי דאורייתא ואף התשובות שהשיב רובן דרובן נכתבין אך בעש"ק יום דמפגרי ביה התלמידים אשר בישיבה וכמדומה אני שמ"ש רו"מ שי' על דברי אאמ"ו ז"ל כיון רק להוצעה אל קושיתו על הראשונים ז"ל, ובאמת גם לדברי רו"מ שי' שחז"ל העמידו דבריהם על הדין אף דהי' ראוי להם לחזק דבריהם מ"מ לא נופל היטב לשון והם האמינוהו דלא מטעם נאמנות שהאמינוהו הם ז"ל הוא נאמן, כ"א מצד הדין כיון דלא עשו חיזוק לדבריהם ממילא נשאר על הדין, ומ"מ מודינא ליה לרו"מ ני' שלולי דברי הראשונים ז"ל היה לנו אפשרות לפרש כן כי זהו אמת שעל דבר תורה אין קושי' אם יהיה הדין קשה המציאות, והרי יותר מזה מצינו דיש מאן דס"ל דעיר הנדחת ובית המנוגע ובן סורר ומורה לא היה ולא יהי' (פרק בן סורר ומורה דף עט ע"א) אך דעתנו קצרה להבין דבריהם כש"כ לחלוק עליהם, ומ"מ ההערה זאת אשר העיר כבודו שי' הביאה אותי לידי פלפול קצת בל אמנענו מהציגו בזה לפני מעלתו, דהנה יש להקשות במה דאיתא (בדף יג ע"א) אלא לר' יוחנן תרתי ל"ל כו' בתרייתא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מגו מהימנא, וקשה לי במה אשמע לן זה, הא גם בבתרייתא איכא מגו דהיתה מכחישתו וטוענת בתולה אני ואי דהוא נאמן לטעון פ"פ הא ר"י דסבר כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה לית ליה דשמואל דלדידיה ליתא לחזקה אאט"ב וכמ"ש התוס' (דף י' ע"א ד"ה חזקה) וי"ל דמה שהולידו התוס' דר"י לית ליה דשמואל יש לדחות עפמ"ש מעלתו ני' דהאי החזקה אאט"ב באמת אינו טעם אל הנאמנות וי"ל דגם לר"י הבעל נאמן, אף דליכא חזקה אאט"ב מ"מ נאמן מדינא ככל כופר הכל, ואי משום קושי' הש"ס מה הועילו חכמים בתקנתן י"ל דזהו קושיא רק למ"ד כנסה כו' אין לה כלום אבל לר"י אין זה קושיא כלל דכיון דיש לה מנה א"כ יצטרך לשבע שבועה דאורייתא דהוה מודה במקצת הטענה דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל בטוענת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך דחייב לישבע ש"ד ושפיר הועילו בתקנתם דודאי לא ישבע לשקר, אבל י"ל דמ"מ דברי התוס' דלר"י אין הבעל נאמן נכונים עפ"מ שהקשו התוס' (סוף דף ט) ע"מ דהבעל נאמן אמאי לא נאמינה לדידה במגו דמ"ע, ותירצו דהוי מגו במקום חזקה אאט"ב וא"כ לר"י דלדידי' ליתא לחזקה זו ממילא אין הבעל נאמן כיון דמגו דמ"ע שלה אינה נגד חזקה ונאמנת היא במגו ומעתה ל"ק קושייתי דלמא גם טעם דבתרייתא דמ"ע אני נאמנת הוא מטעם מגו דמכחשת, דהא מכחשת עצמו אינו כ"א מטעם מגו דמ"ע וע"כ דנאמנת בעצם טענת מ"ע בלא מגו:
ברם הדברים שאמרתי דלר"י דיש לה מנה ליכא קושי' מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דיתחייב ש"ד טעות הם שע"כ לא כתב הרמב"ם דחייב לישבע בטוען אלמנה נשאתיך אלא אחר התקנה דגובי' כתובה ממטלטלין וכמ"ש הרא"ש והה"מ עכ"ד אחי ני').
ובשם הרשב"א כתב הר"ן כיון דאית לה רוב וחזקה היא נאמנת מדינא, ובאמת קשה לי על הרמב"ן הא לקמן רפ"ב מקשינן דניזל בתר רוב נשים בתולות נשאות ופירש שם הרז"ה דגם לשמואל דס"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב פריך משום דהוי רובא וחזקה וברי מוציאין ממון, והרמב"ן סתר דבריו מטעם דליכא חזקת הגוף דדלמא נכנסה לחופה ולא נבעלה עיי"ש א"כ הכא שפיר קיימא הסברא דברוב וחזקה וברי מוציאין ממון נגד ברי דהמוחזק וצ"ע:

חכמי' תקנו להם לבנות ישראל וכו' ר"ל דודאי אע"ג דכתובה דרבנן מ"מ מכיון שמתחיי' עצמו לתת לה מאתי' הרי הוא מחוי' לתת לה מן התורה כפריעת כל בע"ח. ואי לא מועיל חזקה זו דאין אדם טורח וכו' לבטל שארי חיובי' לא יועיל נמי לבטל חיוב תשלומי הכתובה. דנהי דמדרבנן בעלמא הוא שיהי' צריך להתחיי' עצמו בכך מ"מ מכיון שהתחיי' עצמו הרי הוא דאוריי' ועיי' לקמן ר"פ הנושא אלא הכא מעיקרא כך התנו חכמים שלא תהי' ההתחייבו' אלא ע"מ שלא יטעון פ"פ אבל אם יטעון כן יהי' פטור מלשלם ופריך א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ר"ל כיון שהקפידו שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה. ואם בועל אשה אשר היא קלה בעיניו להוציאה עשו בעילתו כבעילת זנות א"כ אכתי במשפחת דורקטי שאין לה דמים או כהאי גוני בוגרת ומוכת עץ לר"ח תהי' בעילתו הראשונה בעילת זנות שהרי אם ירצה יטעון פ"פ ויוציאה בלי כתובה ומה נעשה לאותה בעילה ומשני חזקה ר"ל אותה בעילה אינה קלה בעיניו בלאה"נ משום דחזקה אין אדם טורח וכו' ובזה מיושבי' כמה ערעורי' ודקדוקי' וגם ק' תוס' לעיל ד"ה לא דקא טעין כו' דה"ל מגו במקום חזקה והא"ש דלאו משום חזקה מהימן אלא משום תקנתא דרבנן. והחזקה מהני שלא תהא קלה בעיניו וכו' ועיי' קידושי' מ"ה ע"ב משמע דרבא ס"ל דהא חזקה אלימתא היא ומועיל אפי' בקידושי' דאורי' אלא דהתם לא הוה נגד המגו משא"כ הכא דאיכא מגו וחזקת הגוף ורוב נשים בתולות נשאי' ועוד התם מסייעא לזה גם סברת אביי שארית ישראל וגו' דנהי דלא רצה לסמוך אהא לחוד מ"מ סברא גדולה היא לצרפו עם הך חזקה. ובמ"ש ניחא דעת הגאונים ז"ל דבתוס' כתובה לא מהימן הבעל משום כיון שהתחייב עצמו ה"ל חיוב דאוריי' והתם לא שייך לומר מעיקרא כך התנו חז"ל שיהי' נאמן שהרי חז"ל לא תקנו ולא התנו אלא שהוא מעצמו הוסיף ה"ל כשארי שיעבודי' דלא מועיל הך חזקה להפקיע שיעבודי'. ופסק הרמב"ם ז"ל דבתוס' נמי עכ"פ צריכה שתשבע האשה כמו בשארי שטרות שיכול לטעון השבע לי שלא פרעתיך וה"ה טען שהרי זה רק בטענת פרעון מפני ששטר עומד לפרעון ולא בשארי טענות ולפענ"ד הכא שאני דבלאה"נ הקשה רשב"א הובא בר"ן דבלא חזקה אין אדם טורח להמני' לי' לדידי' דה"ל כשטר שיש בו תנאי אם אמצאך בתולה תגבה מה שכתוב ליכי. וצריך בעל השטר להביא ראי' שיתקיים תנאו. ותי' הר"ן דמשום חזקת הגוף דידה ורוב בתולו' נשאי' ה"ל כאלו בודאי נתקיים התנאי. וא"כ עכ"פ אין מן התימה שהחמיר עלי' הרמב"ם שתשבע עכ"פ שנתקיים התנאי שהיא בתולה.

ועיי' תוס' בסנהדרי' ח' ע"א הקשו לר"מ דאית לי' כתובה דאורי' לא יאומן לטעון פ"פ ולפע"ד לפמ"ש בשם הר"ן דבלא חזקה נמי דין הוא שתבי' ראי' שנתקיים תנאו. אלא משום רובא וחזקה ונ"ל דתרווי' צריכי דחזקת הגוף נגד חזקת ממון לא הי' מהני וגם רוב לא מהני להוציא ממון וצריכי' תרוויי' ותינח למאי דקיי"ל לא חיישי' למיעוט ומיעוטא כמאן דליתא דמי משא"כ לר"מ דאפי' באיסורא מצרפי' מיעוטא לחזקה ומשוי לי' פלגא ופלגא מכ"ש הכא גבי חזקת ממון דעדיפא ואפי' בלא חזקה אין אדם טורח נמי לא תוציא כתובתה עד שתברר שנתקיי' התנאי וק"ל.

חכמי' תקנו להם לבנות ישראל עמ"ש מרדכי סוף מסכת כתוב' באריכות נפלא ועיקר הכל נלע"ד להכריע בדבריו דודאי מן התורה ליתן לה שום מוהר ומסרן הכתוב לחכמי' ושיערו ז"ל שהטעם משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכל מה שראו לתקן בזה שעי"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה הכל הוא מן התורה הנמסר לחז"ל כמו מלאכת חה"מ בדבר שאינו אבד וכה"ג טובא ועמ"ש בזה בס' נחלת שבעה ומ"ש נ"ל וא"ש דכתבי' דחזי ליכי מדאורי' דכל מה שראו חז"ל בענין זה הכל הוא מן התורה והנם יש לעיי' קצת בזה"ז אי עדיין הוא מן התורה והוא לפמ"ש רא"ש בתשו' ופסקו בש"ע ריש הלכות גטין דהמגרש אשתו ואין לו לשלם כתובתה תהי' עליו חוב בעלמא ואין לנו לעכב הגירושי' בשביל זה וא"כ אכתי תהי' קלה בעיניו. וי"ל דמדינא לא תגבה אלא ממקרקעי וא"א להבריחם והרי תטרוף מן הלקוחות שלו. ואם נשאית לאיש שאין לו קרקע איהי אפסדא נפשה ואמנם אחר תקנת הגאונים שתגבה גם ממטלטלי משום שעכשיו אין לנו קרקעות שכיחי' כל כך ועיקר מו"מ שלנו במטלטלין נ"ל באמת דמשום כן תקן רגמ"ה חרם שלא לגרש בע"כ ותקנה זו נתפשטה בכל ישראל כמ"ש בתשו' הר"ן הארכתי בתשובה בזה והיינו מטעם הנ"ל כיון דעכשיו כל עיקר סמיכות דעתה הוא אמטלטלין ויכול הוא להבריחם ולגרשה אח"כ והכתובה תהי' עליו חוב ויהי' קלה בעיניו להוציאה ע"כ תקן בחרמו שלא לגרש בע"כ. וא"כ יש לנו להסתפק אם גם בזה"ז דלא שייך טעם דקלה בעיניו שהרי חרם דרגמ"ה רביע עלי' אם כתובה דאורי' או לא. ויש לעיין בזה.

מכאן סמכו חכמי' לכתובת אשה מן התורה עמ"ש ר"ן בשם רמב"ן. אבל רש"י כ' מדקרי לי' מוהר ונ"ל דכוונתו על רישי' דקרא מדכתי' מהור ימהרנה לו לאשה ואח"כ כתי' שאם ימאן לתתה לו כסף ישקול כמוהר משמע דלכתחלה ישאנה וימהרנה ואם ימאן אבי' מ"מ עכ"פ יתן לה המוהר הראוי. א"כ מבואר דאם נושא אותה ימהרנה נמי והמוהר ההוא מפורש כמוהר הבתולה שהוא חמשים כסף סלעים וכן יש להבין מלשונו בפסוקי חומש ועמ"ש רמב"ן שם ורא"ם ואין להקשות א"כ אמאי קרי לי' לחמשי' דאונס ומפתה קנס הא דינא הוא על שהפסיד לה כתובתה לכשיקחנה אחר י"ל מ"מ לא הוה אלא טובת הנאה בעלמא שאם תמות היא תחלה אין לה כלום. והמאנס צריך לתת לה מיד וה"ל שפיר קנס.

דתנן רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקי' לכאורה אין הכרח למעיין שם דס"ל לרשב"ג כתובה מן התורה דאפשר דס"ל נמי מדרבנן אלא דלית לי' שהקילו בהאי מלתא טפי משארי בע"ח דאזלי' בתר מקום השיעבוד. וי"ל אי כתובה דרבנן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ השיעבוד הוא ביום היציאה והי' ראוי לשלם במקום שעומד שם ביום שמוציאה ולא במקום החופה והא דאמרי' התם מקולי כתובה שנו היינו במה שנותני' לה במקום החופה להקל זה הוא מקולי כתובה אבל רשב"ג דס"ל לעולם נותני' לה במקום החופה אפי' להחמיר זה ע"כ משום דס"ל כתובה דאורי' וק"ל.

בגמרא אתמר א"ר נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו וכו' והם האמינוהו וכו' אמר רבא חזקה. וכתב הר"ן ז"ל שהקשה הרמב"ן מאי איצטריך להנך טעמי ות"ל דאפילו הוי כתובה מדאורייתא ואפילו בלא חזקה דאין אדם טורח אפ"ה יש להאמין לבעל מעיקר הדין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי ותירץ הר"ן ז"ל דאפ"ה היה לנו לתקן שלא יהא נאמן מפני תיקון העולם שלא יתעלל בה וכו' ע"ש. ולענ"ד אין לשון הסוגיא משמע כדבריו מיהו לשיטת התוס' בדיבור הקודם אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל דהא איצטריך האי טעמא דחזקה דבלא"ה היה מן הדין להאמין את האשה דאע"ג דברי וברי הוא והוא מוחזק אפ"ה נאמנת במיגו דמוכת עץ אני אבל השתא דאיכא הני טעמא הו"ל מיגו במקום חזקה מיהו הר"ן ז"ל לשיטתו דבלא"ה לית ליה האי מיגו כמבואר בדבריו וכ"כ הרא"ש ז"ל ולולי דמסתפינא לצאת לידון בדבר החדש היה נלע"ד לפרש טעם אחר דאי כתובה דאורייתא ואי לאו טעמא דחזקה דאין אדם טורח היה בדין שהאשה נאמנת דקי"ל כרב המנונא דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ולאו דוקא לענין גרשתני אלא לכל מילי כדאשכחן נמי בנדרים וביבמות גבי השמים ביני לבינך ושם נתבאר בתוס' ובפוסקים ובמפרשים דכללא הוא כל היכא שהוא יודע אם משקרת אין מעיזה פניה ולכאורה נראין הדברים ק"ו השתא היכא שבאתה להפקיע עצמה ממנו אין מעיזה כ"ש היכא דיתבא תותיה כנ"ל אלא כמדומה לי שראיתי סברא להיפך דדוקא להפקיע עצמה ממנו אינה מעיזה ובסמוך אפרש בדרך אחר ליישב קושית הרמב"ן ז"ל:

קונטרס אחרון
בהא דאמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו כו' והקשה הרמב"ן ז"ל דבלא"ה אף למאן דאמר כתובה דאורייתא למה לא יהא נאמן ותירצו בתירוצים שונים כמו שדקדקתי בפנים אלא שכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאי לאו דהם אמרו והם אמרו היה בדין שהאשה נאמנת דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא שכתבתי דכמדומה לי שראיתי באיזה ספר להפך וברוך המקום שהחזיר לי אבידתי שמצאתי סברא זו בדברי מהרי"ק סי' ע"ב דדוקא היכא שתפקיע עצמה מיד בעלה צריך חזקה זו אבל היכא דיתבא תותי' לא. אמנם לאחר העיון מצאתי ראיתי שכתב ה"ה בטעם הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהל' אישות במצא מעות טמונים והיא אמרה ברי שלי הן דמהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכא שהוא יודע אם משקרת הרי להדיא כמ"ש ולפ"ז אמינא ולא מסתפינא דלסברא זו לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל:

בתוספות בד"ה אמר רב נחמן וכו' משמע דכתובה דרבנן וכו' ועוד אור"י דלא קי"ל כר"נ דאשכחן רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה וכו' והא דאמרינן בהאשה רבה וכו' עד סוף הדיבור. ומהמשך לשונם מבואר דלמ"ד כתובה דאורייתא לית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וקשיא לי טובא האיך אפשר לומר כן הא ר' מאיר אית ליה כתובה דאורייתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה הואיל וביבמות דף קי"ב אשכחן לר"מ דאמר טענת בתולים כל שלשים יום והובא בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין וע"כ היינו להפסידה כתובתה דאי לאוסרה עליו ודאי דלעולם נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אע"כ להפסידה כתובתה ובטענת פתח פתוח דבטענת דמים ליכא לאוקמי דכל שלשים יום ודאי ליכא שושבינים ועוד שהרי הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי כבר וטעמא דר"מ דמוקי אינש אנפשיה ומש"ה מהימן וא"כ א"א לאוקמי כלל בשושבינים כיון שאומרת נבעלתי ועוד דרש"י ותוס' כתבו שם דלר"מ לא שנא נסתרה ל"ש לא נסתרה נאמן כל שלשים יום וא"כ תו אין לחלק בין פתח פתוח לטענת דמים כיון שאין מברר טענתו אע"כ דהבעל נאמן לר"מ משום חזקה דאין אדם טורח וס"ל דהאי חזקה עד ל' יום מהני אלמא דלא תליא האי חזקה בכתובה דאורייתא או דרבנן. ולדעתי שיטת התוספות בזה צ"ע ליישב מיהו בלאו הכי כתב הרא"ש לקמן בשם רבינו תם ז"ל גבי מימרא דרב אשי דכל שלא משמש דלא פליג אדר"נ ע"ש ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה אמר רב נחמן כו' משמע דכתובה דרבנן. והקשיתי לשאול דלפ"ז קשה דר"מ אדר"מ אמנם בד"ה חזקה אין אדם טורח כו' כתבתי ליישב ולפ"ז משמע דקי"ל כתובה דאורייתא ועיין מ"ש בפרק הניזקין בהא דכתובת אשה בזיבורית ובהא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה דמאי שנא משאר חובות ועיין עוד בפרק הכותב לקמן ובקידושין ס"פ האומר גבי גובה כתובתה מן החבילה:

בגמרא א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן. ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי הועילו בתקנתן אם ימצא דם דתו לא מצי ליטעון פתח פתוח לפי פרש"י ותוספות בריש סוגיא דשמעתין שכתבו דלא מצי למיטען פ"פ אלא כשהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה וא"כ פשיטא דהא ודאי מלתא דלא שכיח היא ושפיר עבדי חכמים תקנתא דבלא"ה פשיטא לן בכולי תלמודא דלמלתא דלא שכיחי לא עבדו רבנן תקנתא. ויש ליישב דהגמרא מקשה דאי ס"ד דנאמן לטעון פ"פ להפסידה כתובתה א"כ לא אהני תקנת חכמים בתקנת הכתובה אא"כ שהוכרחו לתקן שיעמידו שושבינים לברר טענת דמים. ולקמן משמע דהעמדת שושבינים לאו תקנת חכמים היא אלא במנהגא תליא מילתא כדאיתא לקמן דף י"ב דבגליל לא היו עושים כן להעמיד שושבינים כנ"ל:

בתוספות בד"ה חזקה אין אדם טורח וכו' תימא תינח וכו' אבל למ"ד יש לה כתובה מנה וכו' ואמאי מהימן ואור"י דלא מהימן עכ"ל. וכבר כתבתי א"כ אמאי קאמר רבי יהושע באומרת מוכת עץ אני דאינה נאמנת ומפסדת כתובתה לגמרי ואמאי להימנה לדידה במגו דאי בעית היתה אומרת בתולה הייתי והוי מהימנא כיון שאינה מפסידה וליכא חזקה דאין אדם טורח אלא דבכה"ג לא הוי מיגו דהו"ל מיגו דהעזה אם תכחישנה כנ"ל בשיטת התוספות מיהו לולי דבריהם היה נלע"ד דאפילו למ"ד יש לה כתובה מנה מכ"ש דבכה"ג הבעל נאמן דכיון שרוצה לקיימה אינו עשוי להוציא לעז על אשתו בשביל ריוח מנה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ושמא תמות בחייו ויותר מזה נ"ל דבכה"ג נמי איכא חזקה יותר דהא קי"ל כל הפוחת לבתולה ממאתים הרי זה בעילת זנות ואפילו מחילה לא מהני וכ"ש שאם עושה כן ע"י תחבולות של רמיה להפסידה מנה שלא כדין הוי בעילתו זנות וקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דר"נ אמר שמואל משום רשב"א דשמעתין נמי סבר כתובה דאורייתא ובדאורייתא נמי אמרינן חזקה אין אדם טורח אלא הא דנקט חכמים תקנו היינו לענין היכא שאין מפסיד הסעודה וקאמר דאפ"ה מהימן משום דחכמים תקנו והיינו שתקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות דתקנתא דרבנן היא כדאיתא ריש פרק אעפ"י ובזה נתיישב מה שהקשיתי אליבא דרבי מאיר כנ"ל לולי שדברי התוס' לא משמע כן ודו"ק היטב:

במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים ופירש"י אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא והיינו כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע דהכי הלכתא. ולא ניחא ליה לפרש לענין לאוסרה עליו משום דספק ספיקא הוא דבאשת כהן ליכא לאוקמי כיון דגרושה וחלוצה קתני דאסורה לכהן ובנתקדשה פחותה מבת ג' נמי ליכא לאוקמי כיון דחלוצה קתני וע"כ גדולה הוא וא"כ לעולם לא משכחת לה אלא בענין שהוא ס"ס ולא מיתסרא וע"כ לענין כתובה איירי וכ"ש למאן דמוקי לקמן דף י"ב סיפא דמתניתין באלמנה מן הנשואין דאיירי שקידש ובעל לאלתר וא"כ ע"כ רישא דמתני' באלמנה מן האירוסין נמי בהכי איירי דתו לא שייך לאוסרה עליו מיהו לשיטת התוספות דלעיל בד"ה חזקה אין אדם טורח דכל היכא דלא מיתסרא עליו לא שייך הך חזקה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותו לא מהימן להפסידה כתובתה ע"כ מוקי למתניתין דהכא בטענת דמים שטענתו מבוררת כנ"ל וק"ל:

גמרא אתמר אמר רב נחמן וכו'. היקשו הרא"ה והר"ן ז"ל דמה צריך לחזקה דאין אדם טורח כיון דטוען ברי שלא נתחייב וקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. והר"ן תירץ משום קושיא דבסמוך מה הועילו חכמים בתקנתם היה ראוי שלא להאמינו. אך מפירש"י ז"ל לא משמע כן שכתב דאי הוי כתובה דאורייתא לא מהימן. משמע דמצד הדין לא מהימן. והרא"ה ז"ל תירץ משום דרוב נשים בתולות נשאות מסייע לחזקה דידה וחזקה ורובא עדיף מחזקת ממון ונראה דנקיט האי לשנא כדמצינו לקמן בר"פ ב' דרוב נשים בתולות נשאות. אבל באמת כוונתו דרוב נשים בתולות נמצאות דאל"כ הא במתניתין דמשארסתני נאנסתי מוקי רבא לקמן דף ע"ה ביש שהות אחר הנשואין ואפ"ה ס"ל לר' יהושע דהיא בחזקת בעולה עד שלא תתארס ולא אמרינן דהוי אחר הנשואין מטעם דרוב נשים בתולות נשאות וכיון דהוי רובא וחזקת הגוף וברי ודאי לא פליג ר' יהושע. וכן לעיל דמקשה לר"א והא ס"ס הוא ספק אינו תחתיו. וכבר כתבנו לעיל בריש מכילתין בתוס' ד"ה שאם היה וכו' דלרבא דס"ל לקמן דף מ"ה ביש שהות אחר הנשואין אמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ אסורה ביש שהות רק דהקושיא היא לר"א דפליג התם על רבא. ולסברת הרא"ה אכתי נימא ביש שהות אחר הנשואין מוקמינן ארובא דנשים בתולות נשאות וחזקת הגוף דהיה אחר הנשואין. ומאי מקשה והא ספק ספיקא הוא דלמא ביש שהות מיירי. אך העיקר דדוקא הכא שמכחשת ואומרת בתולה הייתי כשאר נשים שייך רוב נשים וכו' אבל כשנמצאת בעולה איתרע כבר רובא דרוב נשים בתולות נמצאות. וקצת יש להביא ראיה לשיטת הרא"ה דאל"כ לא משכחת קנס דאונס ומפתה דהא יוכל לפטור עצמו ולומר בעולה היתה שלא מצא דם ודוחק גדול לומר שצריכה להביא עדים שיצא דם וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דיכול לטעון פתח פתוח מצאתי אפילו יצא דם. א"כ יכול לומר פתח פתוח מצאתי ואפילו אם הוא מודה יש לומר דהוי ליה מודה בקנס כיון דיכול לפטור את עצמו בטענה זו. ותו דלא מצינו בשום מקום שיכול לפטור עצמו בטענה זו. ולדברי הרא"ה ניחא כיון דאיכא רובא דרוב נשים בתולות נמצאות וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. מיהו קשה לי דאכתי לא מתרצא דהא קושיא זו קשה נמי לקמן דף ע"ה ע"ב גבי מומין דאם נמצא ברשות הבעל עליו להביא ראיה משמע דברי דידיה לא מהני כמו שדייקו התוס' שם בד"ה רישא מנה לאבא בידך ע"ש. והתם לא שייך סברת הרא"ה והר"ן. ועמ"ש לעיל בשיטת רש"י דס"ל כמ"ש המפרשים. דהא דלא מהימן הוא מדאורייתא היינו משום חזקה דאין אשה מעיזה. ואתא שפיר גם בדף ע"ה דלא מהני ברי דידיה. והעיקר נלפענ"ד דלרבא דמשני לקמן שם דטעמא דעל הבעל להביא ראיה משום דכאן נמצא כאן היה. והכי ס"ל לשמואל שם למסקנא א"כ אפילו כשהוא טוען ברי אינו נאמן להחזיקה במומין מרשות לרשות. והוא הדין הכא כיון דהיא טוענת בתולה הייתי אין להחזיקה בנבעלת מרשות לרשות. וצ"ל משום חזקה דאין אדם טורח. מיהו לפ"ז דוקא באין שהות אחר החופה. אבל אם יש שהות יכול לומר דכיון דודאי היא משקרת אף דנבעלה תחתיו מ"מ שמא ברצון זינתה. וליכא למימר דהוי איני יודע אם פרעתי כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דהכא כיון שהיא משקרת בודאי לפי דבריו. א"כ אין ברי דידה נחשב לכלום. וקי"ל באיני יודע אם פרעתי כשהמלוה גם כן אומר איני יודע פטור ודוקא כשהמלוה טוען ברי שלא נפרע אבל הכא שטוען ברי שהיא משקרת אין כאן ברי דלפי טענתו הוא פטור ויבואר יותר בס"ד בקונטרס אחרון. ובזה מיושב קושיות ספר פ"י שהקשה מהא דס"ל לר' מאיר טענת בתולים כל שלשים יום והא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא ולמה נאמן. ולפמ"ש אתא שפיר דהא ר"מ מיירי בדאיכא שהות ובזה נאמן מדאורייתא שנבעלה תחתיו וטוען שמא ברצון. מיהו יש לומר דלפי מה דאיתא בח"מ ריש סימן פ"ב דבשטר אפילו טוענים שניהם ספק פרעון אוקי השטר על חזקתו. א"כ ה"נ יש לומר דליכא ברי דידה מ"מ אוקי הכתובה אחזקתה מיהו יש לומר כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ס"ח ס"ק כ"ב דכיון דלא מצא בתולים איתרע שטרא ע"ש. ודוק: וע"פ סברא זו נלענ"ד שיטה אחרת בדברי רב נחמן ויבואר בתוס' ד"ה חזקה וכו'. ועיין בקונטרס אחרון שכתבנו עוד ישוב על קושיות ספר פני יהושע הנ"ל:

והנה נלענ"ד דלשיטת הרמב"ם דמפרש טענת פתח פתוח אפילו ביצא דם אלא דתלינן בד' לילות או בדם נדה או בדם צדדין כמו שיבואר בס"ד באריכות בקונטרס אחרון. ואתי שפיר טפי ולא קשה קושיות הרא"ה ור"ן כלל דאף שטוען ברי מ"מ כיון שנמצא דם וצריך לתלות בד' לילות או בשאר מידי דלא שכיחא כמ"ש הפוסקים. א"כ הוי ליה רובא וחזקה דגופא דקי"ל דעדיף מחזקת ממון. ולכך צ"ל דהם אמרו והם אמרו. וע"ז שפיר קאמר דמה הועילו חכמים בתקנתם דלפירש"י צ"ל בדוחק קצת דמה הועילו בדורקטי או בנאבידה המפה. ולפיר"ח בבוגרת. משא"כ להרמב"ם דבכל הנשים יכול לטעון פריך שפיר דמה הועילו אפילו ימצא דם יאמר פתח פתוח מצאתי. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות פני יהושע לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא דכיון דהתם מיירי שטוען שלא מצא דם אלא שהיא אומרת שכבר בא עליה אפילו בדאורייתא מהימן. ונלענ"ד דמזה הוכרח הרמב"ם ז"ל לפרש כן. ועיין קונטרס אחרון. ודוק:

תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' משמע דכתובה דרבנן וכו' ועוד אומר ר"י וכו'. לכאורה משמע דכוונתם דכיון דרב אשי פליג אדר"נ היינו משום דס"ל כתובה דאורייתא וקי"ל כוותיה דרב אשי. מיהו ז"א דהא רב אשי מפרש הכי לקמן דף י"ב ברייתא דאמר רבי יהודה ביהודה וכו' ורבי יהודה שמעינן ליה לקמן דף נ"ו ע"ב דס"ל כתובה דרבנן. וע"כ צ"ל דרב אשי פליג אסברת ר"נ אפילו למ"ד כתובה דרבנן וא"כ אין ראיה דכתובה דאורייתא. וצ"ל דכוונתם דהא דסמכינן ארשב"ג דלא כר"נ היינו משום דבלא"ה לית הלכתא כוותיה בהך מימרא ועמ"ש לעיל דלשיטת רש"י יש לומר דלא פליג רב אשי אדר"נ כלל. ועיין לקמן דף י"ב ושם הארכנו בס"ד וק"ל: ונראה דלשיטת הר"ח והרי"ף יש לתרץ דרב אשי דס"ל תני כל שלא מושמש לא פליג על רב נחמן דס"ל דהבעל נאמן לומר פתח פתוח מצאתי. דלדידהו יש לומר דוקא בטענת פתח פתוח נאמן דליכא מיגו דמ"ע שפתחה נעול כמ"ש התוס' לעיל. אבל התם דמיירי בטענת דמים יש לה מיגו דמ"ע אני תחתיך. ואין לומר דאכתי יאומן הבעל במיגו דפתח פתוח מצאתי יש לומר דמיירי התם בבחור דאינו יכול לטעון פתח פתוח מצאתי כדמשני רב אחאי בסמוך. וכ"ש לשנויא קמא דמהימן. ומסבינן ליה כופרי דליכא מיגו דיאמר פתח פתוח. ואפשר דלכ"ע אין זה מיגו דעכ"פ צריך להעיז פניו וכן צ"ל ע"כ לשיטת הרמב"ם דאפילו יצא דם יכול לטעון פתח פתוח מצאתי. א"כ מה הועילו במשמוש החתן הא יכול לטעון פתח פתוח מצאתי ועיין בקונטרס אחרון. ודוק:

תוס' ד"ה חזקה וכו' תימא תינח וכו' אין להקשות על שיטת התוס' מסוגיא דלקמן דף ל"ו בחרשת ושוטה דמוקי רב ששת הא כר"ג הא כר' יהושע והא ברייתא דהתם מיירי בפתח פתוח לפירש"י שם ורב ששת ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לקמן דף י"א ע"ב וא"כ אינו נאמן אלא כשנאסרת עליו. והכא בחרשת ושוטה אינה נאסרת עליו לא מיבעיא באשת ישראל דלא גרעא מקטנה דפתויה אונס אלא אפילו באשת כהן הא הוי ליה ס"ס ספק אינו תחתיו וספק מוכת עץ כמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ואבע"א דבחרשת ושוטה לא שייך תירוצם שם מדלא טענה. ומיהו לפמ"ש הרא"ה דבאשת כהן איכא שני ספיקות להיפך דאפילו אינו תחתיו שמא לפסול נבעלה שפיר אסורה. אבל התוס' לעיל ד"ה ואבע"א לא ס"ל כשיטת הרא"ה כמ"ש לעיל וצ"ל דבחרשת ושוטה דלא שייך חזקה דבודקת ומזנה מודים התוס' דיש לחוש שנבעלה לפסול לה כמ"ש כ"ז לעיל בריש הסוגיא. ונראה יותר דהתוס' לא כתבו דלא מהימן אלא בטוענת ברי. אבל בחרשת ושוטה דליכא ברי דידה מהימן הוא כיון שטוען ברי. דנהי דאם היתה מכחשת היתה נאמנת כיון דלא שייך חזקה דאין אדם טורח. מ"מ אנן לא טענינן להו. ודוק: וכן כתבנו לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י ז"ל:

אמנם אלולי דבריהם נלענ"ד לתרץ קושיתם הכא וגם מה שהקשו לעיל דהכא משמע דכתובה דרבנן. ואנן נוהגין לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. וגם קושיות הרא"ה והר"ן דלמה לא מהימן הבעל בלא שום חזקה כיון דטוען ברי. ומלתא חדתא קא אמינא דאדרבא יש לומר דס"ל לרב נחמן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאה בעולה יש לה כתובה מנה ואפ"ה ס"ל הכא בטוען פתח פתוח והיא טוענת בתולה אני דמפסידה הכתובה לגמרי ומשום זה הוצרך לומר דהאמינוהו משום דכתובה דרבנן ומשום חזקה אין אדם טורח. והוא דכבר כתבנו לעיל דהא דמודה ר' יהושע למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה. הוא מטעם דבמנה הוי ס"ס כמ"ש התוס' לעיל. או מטעם שכתבנו לעיל כיון דארוסה אית לה כתובה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ואפילו נימא דארוסה לית לה כתובה או כיון דאחליה לשיעבודא קמא בשעת נשואין. הוי ליה התחלת החיוב משעת חופה. מ"מ כיון דר"ג ס"ל דמוקמינן אחזקת הגוף ה"נ מוקמינן לה אחזקת הגוף שהיה אחר הנשואין בדאיכא שהות. וכיון דעכ"פ כבר נתחייב משעת חופה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי. אך כל זה היכא דאיכא ברי דידה כמ"ש לעיל דבס"ס צריך ג"כ להיות ברי ושמא הא לאו הכי אין מוציאין ממון. וכן באינו יודע אם פרעתי דקי"ל דחייב לשלם היינו דוקא כשהתובע טוען ברי. אבל כששניהם אינם יודעים מבואר בח"מ סימן ע"ה דפטור לשלם. א"כ כיון דהכא מהימן הבעל שמצא פתח פתוח וע"כ מה שאומרת בתולה אני היא משקרת. וא"כ אזיל לה ברי דידה כיון דמחזקינן לה בשיקרא א"כ אפילו איכא ס"ס ואינו יודע אם פרעתי אפ"ה פטור כיון דליכא ברי ושפיר קאמר דנאמן להפסידה לגמרי אף מנה שניה משום חזקה דאין אדם טורח מחזקינן לה בשיקרא ואזיל לה ברי דידה. וא"כ ממילא מתורץ הכל דמנה ראשונה אף אי קי"ל כתובה דאורייתא יכול להפסידה מטעם ברי וברי רק דמנה שניה שיש לה אפילו נבעלה קודם שנתארסה ואין להפסידה רק מטעם שזינתה ברצון דבזה הוי ליה ס"ס ואינו יודע אם פרעתי לזה צריך הם אמרו והם אמרו. והטעם דהא כתובת בעולה לכ"ע היא מדרבנן דבקרא לא כתיב אלא מוהר הבתולות נמצא כיון דהס"ס הוא שיש לה מנה אפילו לא נבעלה תחתיו הוא מדרבנן שפיר שייך הם אמרו. ותו דמ"ש דהוי ליה אינו יודע אם פרעתי כיון שכבר נתחייב משעת חופה הוא ג"כ מדרבנן דמדאורייתא אין החיוב בא אלא בשעת ביאה כמ"ש לקמן דף נ"א בר"פ אעפ"י וכ"ש בכתובת ארוסה וכיון שהוא טוען שמא זינתה ברצון קודם שבא עליה ה"ל מדינא דאורייתא איני יודע אם הלויתני ובזה אתי שפיר הלשון חכמים תקנו לבתולה וכו' ולאלמנה וכו' לכאורה ולאלמנה מיותר הוא הכא. ולפמ"ש אתי שפיר דהא דקאמר חכמים תקנו לבתולה מאתים היינו בנכנס לחופה כמ"ש לקמן דף נ"א במתניתין דנקיט מפני שהוא תנאי ב"ד לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא משום כתובה שבשעת חופה א"כ מדאורייתא לא הוי ליה אינו יודע אם פרעתי. וגם מטעם ס"ס נאמן לומר שמשקרת הואיל דספק אינו תחתיו הוא כתובת בעולה והיינו כתובת אלמנה דהיא מדרבנן ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב:

בא"ד ולמ"ד לקמן כנסה וכו'. אף דאמר לקמן דף ע"ד סוף ע"א הכל מודים בקידשה על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקאי שם על שמואל ושמואל ס"ל לקמן דף נ"ז הלכה כר' מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. א"כ ע"כ נתחייב במנה. מיהו הר"ן כתב לקמן דף ע"ג דאף לר"מ יש לומר דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. ויש לומר דבאמת ס"ל הכי לשמואל דארוסה לית לה כתובה ועיין לקמן דף מ"ד בתוס' ד"ה והלכתא וכו' ועיין בסמוך:

בגמרא והם האמינוהו כתב הרא"ש וחזינן לגאון דקאמר ה"מ לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים אבל תוספת איהו כתב לה וכו'. אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה. וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אעפ"י שמרויח בטורח הסעודה פטור ממאתים של כתובה. גם לענין תוספת שמוסיף לה בשעת חופה איך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה וכו' דבריו אינם מובנים ואיך מיישב דיקדוק הגאון דמשמע משום דחכמים תיקנו. ונלע"ד לפרש דס"ל דהיכא דאיכא הוכחה מעליותא דודאי לא שייך דאתמול כתב לה ובזמן מועט נתחדש לו שנאה אין צריך לומר כלל משום דהם האמינוהו. והא דהוצרך הש"ס לומר משום דהם האמינוהו דלא נימא דמאתמול שנא אותה וערומי קא מערים להפסידה ואפ"ה אמרו חזקה אדם טורח בשביל הערמה זו וכיון דלא אלימא חזקה זו כל כך הוצרך לומר משום דהם האמינוהו אבל לענין תוספת שחייב את עצמו בשעת חופה ודאי נאמן. ולפ"ז צ"ל דארוסה יש לה כתובה ויש לפרש להיפך דלפמ"ש לעיל מוכח מדברי התוס' דס"ל לשמואל ע"כ הכא דארוסה לית לה כתובה. א"כ קשה דלמה הוצרך לומר חזקה אין אדם טורח והיינו ע"כ משום דלא שייך לומר דלאחר הטורח נתחדש לו שנאה בזמן מועט דאל"ה מה מועיל חזקה זו שמא אחר הטורח נתחדש לו השנאה א"כ בלא חזקה דאין אדם טורח ע"כ לא הוי שנאה מאתמול דכיון דארוסה לית לה כתובה היה יכול לגרשה מאתמול בלא כתובה. וצ"ל דמיירי באמת בכתב לה כתובה מן האירוסין. א"כ מוכח להדיא דלא כדברי הגאון דכיון דכתב לה ואפ"ה יכול להפסידה מטעם חזקה הוא הדין לענין תוספת. וע"כ צ"ל הא דקאמר חכמים תיקנו היינו דלא נימא דתקנת חכמים עדיפא טפי דא"כ מה הועילו ועכ"פ מוכח דמיירי נמי בכתב לה כתובה מן האירוסין ודוק:

מיהו נראה דהגאון מוקי לה בלא כתב לה וארוסה אית לה כתובה ולית ליה סברת התוס' דס"ל כנסה בחזקת בתולה אין לה כלום כנ"ל. אלא כמ"ש לעיל דר' נחמן ס"ל דמפסידה לגמרי אפילו למ"ד יש לה כתובה מנה וכמו שנתבאר באריכות ובאמת יש מדברי הגאון ראיה לדברינו הנ"ל. ובזה אתי שפיר לשון הגאון ה"מ לענין מנה ומאתים דלשון מנה אינו מובן אלא לפי הפירוש שכתבנו דמפסידה אפילו מנה שניה מטעם שמא ברצון ודוק:

(י ע"א) כתובות אשה מן התורה.—עי' מ"ש ביבמות מח ב.

חכמים תקנו לאשה כו'. כלומר אי הואי כתובתה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה אלא בעדות ידועה אבל כתובתה חכמים תיקנוה הם אמרו והם אמרו הם שתיקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטענת פתח פתוח: א''כ. שבידו להפקיעה: מה הועילו חכמים בתקנתן. שתקנו לה כתובה: חזקה אין אדם טורח בסעודה כו'. אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחילה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחילה: אלא מן הזיבורית. אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית וזיבורית ובינונית אינה יכולה לומר תן לי עידית או בינונית בשוויה אלא אם בא ליתן לה זיבורית בשוויה יתן: [מאי קנסא. כלומר מאי פשע דקא קנסינן ליה]: מן התורה. מכסף ישקול כדלקמן: כסף ישקול. במפתה נאמר: כמוהר הבתולות. האמור במאנס את הבתולה (דברים כב) קנסו הכתוב נ' כסף בשביל מוהר בתוליה: שיהא זה כמוהר הבתולות. הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן נ' אף כאן נ' ומה כסף האמור כאן שקלים דכתיב ישקול אף להלן שקלים דלא תימא מעות: מכאן סמכו. מדקרי לה מוהר: נותן לה ממעות קפוטקיא. בפרק בתרא תנן נשא אשה בא''י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א''י שהן קלות נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא''י נותן לה ממעות א''י מנין הכתוב בכתובה דאזלינן לקולא רשבג''א נותן לה ממעות קפוטקיא שנשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא: אסבוהו כופרי. הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין קוצין כדאמרינן בסוכה (דף לג.) ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם כתיב: מברכתא חביטא ליה. זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח: בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי: הטה. כשהגיע לפתח ביתו הסגור ויש בו דבר מעכבו מלפתוח וכשמטין אותו לצדדין נפתח: איכא דאמרי. בלא מתכוין לא שכיח הטיה ולא אמרי' שמא הטה אלא כך בדקו שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברא עקרת הדלת והבריח: הטה במזיד. במתכוין ובכח: וכבסו. שהיו טיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע:

אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו'. משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש''ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור''ת דסמכינן ארשב''ג דמתני' דפרק בתרא (דף קי:) דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא. וקי''ל כרשב''ג במשנתנו ועוד אור''י דלא קיימא לן כר''נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (דף יב.) תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי' רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) מ''ט תקינו רבנן כתובה ה''פ מ''ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה''נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה: חזקה אין אדם טורח כו'. תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ''ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ''ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן: הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כו'. תימה דר''מ אית ליה לקמן בפרק אע''פ (נו: ושם) דכתובה דאורייתא ובפ' הניזקין (גיטין מח: ושם) אמרי' דקסבר ר''מ דכתובת אשה בבינונית משום חינא וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש ב''ק (דף ה.) וכולן כאבות לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף ואמאי הפקיעו דינה ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי אלא לר''מ כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט.) הא מני ר''מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולמ''ד דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן וי''ל דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור עידית או מטלטלים וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם: נותן לה ממעות קפוטקיא. תימה לר''י מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות מ''מ אינו נותן לה אלא שוה נ' שקלים ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם בקפוטקיא נ' שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ' שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא כדאמרינן גבי ה' סלעים דפדיון בכור בפ' יש בכור (בכורות נ. ושם) לישדר מר תילתא אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא ומיהו בירושלמי דפירקין גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי: מברכתא חביטא ליה. פירוש הלקוהו שמוציא ש''ר על בת ישראל שהרי. משקר וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי הלכך לא מהימן והא אמר רב נחמן מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי ורב נחמן דאמר אסבוהו לא משום שלא היה מאמינו אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד על הזנות ורב אחא משני כדסבירא לן מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור ועי''ל בניחותא מברכתא חביטא ליה אף על פי שהוא נאמן הלקוהו לפי שחשוד על הזנות והאמר רב נחמן נאמן ולא פירש להלקותו ומשני מהימן ומסבינן ליה ורב נחמן לא איירי במלקות רב אחא אמר לעולם נאמן דאמר רב נחמן היינו בלא מלקות ובנשוי:

כתובות י ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד