כתובות י ע"ב

כתובות י ע"ב - Steinsaltz

Our calendering in Babylonia, which includes passing an abrasive stone over the garments to scrape off dirt, is like their laundering in Eretz Israel, and only in that manner do the garments in Babylonia reach that level of cleanliness. And if you say: Let us perform the process of calendering on cloths brought as proof that she was not a virgin, the stone removes any trace of blood. Therefore, the process would be ineffective.

The Gemara relates: A certain man who came before Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I am still a virgin. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Bring me two maidservants, one a virgin and one a non-virgin, to conduct a trial. They brought him the two maidservants, and he seated them on the opening of a barrel of wine. From the non-virgin, he discovered that the scent of the wine in the barrel diffuses from her mouth; from the virgin he discovered that the scent does not diffuse from her mouth. Then, he also seated that bride on the barrel, and the scent of the wine did not diffuse from her mouth. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to the groom: Go take possession of your acquisition, as she is a virgin.

The Gemara asks: Since Rabban Gamliel was familiar with this method of examination, let him use it to examine her initially. Why was the trial with the maidservants necessary? The Gemara answers: He learned that it was effective through tradition; however, he had never seen it in action, and he thought perhaps he was not sufficiently expert in that manner of examination, and it is improper conduct to demean Jewish women by subjecting them to that indignity for naught. Once he established the effectiveness of that method, he proceeded to examine the bride to resolve the matter.

The Gemara relates: A certain man who came before Rabban Gamliel the Elder said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I am from the family of Dorketi, who have neither menstrual blood nor blood from the rupture of the hymen. Rabban Gamliel investigated among her relatives to determine whether the claim with regard to her family was true, and discovered that the truth was in accordance with her statement. He said to him: Go take possession of your acquisition. Happy are you that you were privileged to marry a member of the Dorketi family, as those forms of blood will never pose a problem for you.

The Gemara elaborates: What is the meaning of Dorketi? It means truncated generation [dor katua]. Rabbi Ḥanina said: Rabban Gamliel consoled that man with vain words of consolation, because the absence of blood in this woman is a drawback. As Rabbi Ḥiyya taught: Just as leaven is fortuitous for dough, so too, blood is fortuitous for a woman. And it was taught in the name of Rabbi Meir: Any woman whose blood is plentiful, her children are plentiful. This bride, who lacks blood, will not produce many children.

It was stated that there is a dispute with regard to Rabban Gamliel’s reply. Rabbi Yirmeya bar Abba said that Rabban Gamliel said to the groom: Exercise your privilege and take possession of your acquisition. And Rabbi Yosei bar Avin said that Rabban Gamliel said to him: It is your misfortune to take possession of your acquisition. Granted, according to the one who says: It is your misfortune, that is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina, who said the consolation was vain. However, according to the one who says: Exercise your privilege, what is the privilege to which he is referring? The Gemara answers: The privilege is that thanks to the condition of the women of this family, he will not come to a situation of uncertainty whether she has the halakhic status of a menstruating woman.

The Gemara relates: A certain man who came before Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I was still a virgin. And the Gemara comments that this incident was during years of drought. Rabbi Yehuda HaNasi saw that their faces were black due to hunger. He instructed his attendants to tend to them and they took them into the bathhouse and bathed them and they fed them and gave them drink. Then they took them into a room, and the groom engaged in intercourse with her and found blood, as it was due to the famine that there was no blood. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Go take possession of your acquisition. Rabbi Yehuda HaNasi read this verse in their regard: “Their skin is shriveled upon their bones, it is withered, it has become like a stick” (Lamentations 4:8), in the sense that no blood flows from them.

MISHNA: With regard to a virgin, her marriage contract is two hundred dinars, and with regard to a widow, her marriage contract is one hundred dinars. With regard to a virgin who is a widow, a divorcée, or a ḥalutza who achieved that status from a state of betrothal, before marriage and before consummation of the marriage, for all of these their marriage contract is two hundred dinars, and they are subject to a claim concerning their virginity, as their presumptive status of virginity is intact.

GEMARA: What is the relationship between the term almana and its meaning, widow? Rav Ḥana of Baghdad said: A widow is called an almana after the maneh, one hundred dinars, which is the sum of her marriage contract. The Gemara asks: With regard to a widow from betrothal, whose marriage contract is two hundred dinars and not a maneh, what is there to say? The Gemara answers: Since they called this widow from marriage almana, this widow from betrothal they also called almana.

The Gemara asks: That explains the use of almana in the terminology of the Sages. However, with regard to the term almana that is written in the Torah, what is there to say? The rabbinic ordinance that the marriage contract of a widow is a maneh was not yet instituted. The Gemara answers: The Torah employs the term almana because the Sages are destined to institute the sum of a maneh for her in her marriage contract. The Gemara asks: And is a verse written for the future? The Gemara answers: Yes, indeed it is, as it is written: “And the name of the third river is Tigris; that is it which goes toward the east of Asshur” (Genesis 2:14). And Rav Yosef taught: Asshur, that is Seleucia. And did that city exist when the Torah was written? Rather, the Torah is referring to that city because it was destined to exist in the future. Here too, the Torah employs the term almana because a widow was destined to have a marriage contract of a maneh instituted for her.

Apropos the statement of Rav Ḥana of Baghdad, the Gemara cites additional statements of his. And Rav Ḥana of Baghdad said: Rain irrigates, saturates, and fertilizes the land, and refines the fruit and causes it to proliferate. Rava bar Rabbi Yishmael, and some say it was Rav Yeimar bar Shelamya who said: What is the verse that alludes to this? “Watering its ridges abundantly, settling its furrows, You make it soft with showers, You bless its growth” (Psalms 65:11). “Watering its ridges abundantly” indicates that the rain irrigates and saturates the land, “You make it soft with showers” indicates that it fertilizes the land, and “You bless its growth” indicates that it refines the fruit and causes it to proliferate.

Rabbi Elazar said: The term mizbe’aḥ, altar, is a rough acrostic representing its qualities. It moves [meziaḥ] sins and sustains [mezin], because as a result of the offerings sacrificed on the altar, sustenance is provided to all. It endears [meḥabev], and atones [mekhapper]. Mizbe’aḥ evokes the letters mem and zayin from the first two qualities, bet from meḥabev and the kaf from mekhapper. The Gemara asks: This quality, that the altar atones, is the same as that quality, that it moves sins. Why are they listed separately? The Gemara answers: The altar moves evil decrees, and atones for sins.

And Rav Ḥana of Baghdad said: Dates warm and satiate, loosen the bowels, strengthen, but do not pamper. Rav said: If one ate dates he should not issue halakhic rulings, as dates are intoxicating. The Gemara raises an objection: With regard to dates, in the morning and evening they have a positive effect on one who eats them; in the afternoon, they have a negative effect on one who eats them. At noon, their positive effect is unparalleled, and they negate three matters: A troubling thought, intestinal illness, and hemorrhoids. Apparently, the effect of dates is primarily a positive one.

The Gemara answers that there is no contradiction. Did we say that they are not exemplary? They are exemplary, and at the same time cause temporary distraction and intoxication, just as it is in the case of wine, as the Master said: One who drinks a quarter-log of wine should not issue halakhic rulings. And if you wish, say instead: This apparent contradiction is not difficult. This statement, which prohibits issuing a ruling under the influence of dates, is referring to one eating dates before he eats bread, when eating them can lead to intoxication. That statement, which enumerates the salutary effects of dates, is referring to one eating dates after he eats bread. As Abaye said: My mother told me that dates eaten before eating bread are destructive like an ax to a palm tree; dates eaten after eating bread are beneficial like a bolt to a door, which provides support.

Apropos the term door [dasha], the Gemara cites statements referring to its etymology as well as that of several other Aramaic terms. With regard to the word dasha, door, Rava said: It is an acrostic for derekh sham, meaning through there. With regard to the word darga, ladder or stair, Rava said: It is an acrostic for derekh gag, meaning way to the roof. With regard to the word purya, bed, Rav Pappa said: It is an acrostic for parin veravin aleha, meaning one procreates upon it. Rav Naḥman bar Yitzḥak said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

אמר ליה: גיהוץ שלנו - ככיבוס שלהם.

והיינו, המים שבארץ ישראל יפים הם לכיבוס [או שהיו לבני ארץ ישראל סממנים יפים לכיבוס], ולכן יכולים הם באמצעות הכיבוס ללבן את הבגד, ואז מתגלים עליו סימני הדם.

אך בבבל אין הבגד מתלבן היטב בכיבוס במים עד שישפשפו אותו באבן זכוכית [ושפשוף זה הוא הנקרא "גיהוץ"].

ואי אמרת ניעבד גיהוץ, שננקה בבבל את הבגד באמצעות גיהוץ - לא יתגלו עליו סימני הדם, היות ומעברא ליה חומרתא. השפשוף באבן זכוכית מעביר גם את סימני הדם מהבגד.

ב. ההוא גברא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי [בנו של רבי].

אמר ליה: רבי, בעלתי בעילת מצוה, ולא מצאתי דם.

אמרה ליה האשה לרבן גמליאל: רבי, עדיין בתולה אני, כי הוא בא עלי בלי להשיר את בתולי [בהטיה, או ביאה שאינה גמורה].

אמר להן רבן גמליאל לאנשיו: הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה.

הביאו לו את שתי השפחות הללו, והושיבן על פי חבית של יין.

בעולה, שפתחה פתוח - ריחה נודף, היו מריחים מפיה ריח של יין, שנכנס בה דרך פתחה.

בתולה שפתחה סתום - אין ריחה נודף.

ולאחר שהוכיח רבן גמליאל את אפשרות הבדיקה הזאת -

אף את זו שבאה לפניו וטענה שעדיין בתולה היא - הושיבה רבן גמליאל על החבית של היין, ולא היה ריחה נודף.

אמר לו רבן גמליאל לבעלה: לך זכה במקחך.

והוינן בה: מדוע הוצרך רבן גמליאל להביא את שתי השפחות ולבודקן באמצעות הריח? - ונבדוק מעיקרא, מתחילה, בגווה, בה עצמה!

ומשנינן: רבן גמליאל לא היה לו נסיון בבדיקה שכזאת, אלא רק גמרא הוה שמיע ליה, שהיתה לו קבלה במסורת שכך בדקו את בנות יבש גלעד. אבל מעשה של בדיקה שכזאת בפועל לא הוה חזי, לא נוכח בה.

ולכן, סבר רבן גמליאל, דלמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר, שמא אינו בקי לקיים בדיקה זו בצורה הנכונה, ולאו אורח ארעא, ואין זה דרך ארץ לזלזולי בבדיקה שכזאת בבנות ישראל, לנסות לעשות בהן בדיקה שכזאת בלי להיות בטוח בנכונות הבדיקה.

ג. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן. אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם.

אמרה לו האשה: רבי, ממשפחת דורקטי אני, שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים.

בדק רבן גמליאל בקרובותיה, ומצא כדבריה.

אמר לו: לך זכה במקחך, אשריך שזכית למשפחת דורקטי.

ומבארת הגמרא: מאי, מדוע נקראת משפחה זו בשם "דורקטי"? - דור קטוע.

שהם נבדלים [כמו "קטע" בפני עצמו] מכל האנשים, בכך שאין להן דם נדות ודם בתולים.

אמר רבי חנינא: תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש.

היות דתני רבי חייא: כשם שהשאור יפה להחמיץ את העיסה - כך דמים יפים לאשה.

ותנא משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובים.

ומביאה הגמרא שנחלקו אמוראים אם אכן רבן גמליאל ניחמו בכך או לאו.

אתמר, רבי ירמיה בר אבא אמר: "זכה במקחך" אמר ליה רבן גמליאל.

ואילו רבי יוסי בר אבין אמר: "נתחייב אתה במקחך [בעל כרחך] ", אמר ליה.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר "נתחייב אתה במקחך" - היינו דרבי חנינא, שלדבריו אין זו זכות אלא חובה לו, ולכן סבור רבי יוסי בר אבין שרבן גמליאל אכן לא ניחמו, אלא אמר לו במפורש נתחייבת במקחך.

אלא למאן דאמר "זכה במקחך" אמר לו - מאי זכותא היא לו באשה שאין לה דם, והרי הדמים יפים לאשה!? ומשנינן: הזכות היא בכך דלא אתי, שלעולם הוא לא יבוא לידי ספק נדה.

ד. ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי. אמר ליה: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם.

אמרה לו האשה: רבי, עדיין בתולה הייתי.

ומוסיפה גמרא: ומעשה זה בשני [שנות] בצורת הוה.

ראה רבי שפניהם שחורים מחמת רעב.

צוה עליהן, על אנשי ביתו, והכניסום למרחץ, והאכילום והשקום

ואחר כך הכניסום לחדר, בעל, ומצא דם.

אמר לו רבי: לך זכה במקחך.

קרי רבי עליהם את המקרא במגילת איכה [פרק ד]: "צפד [נדבק או השחיר] עורם על עצמם, יבש היה כעץ"

מתניתין:

א. אשה הנישאת כשהיא בתולה - כתובתה מאתים זוז.

ואלמנה הנישאת - כתובתה מנה, מאה זוז.

ב. בתולה שהיא אלמנה, או שהיא גרושה, ואו שמת בעלה ונפלה ליבום, וחלץ לה היבם, והרי היא "חלוצה" -

אם היה זה מן האירוסין, שעדיין לא נישאו, וגירשה בעלה הקודם או שנתאלמנה ממנו, ונישאו עתה שנית, היות ולא נבעלו [ואף לא היו קרובים לביאה בנישואין], כיון שבחזקת בתולה נשאון - כתובתן מאתים.

וכמו כן, על אף שהיו כבר מאורסות לבעלים הראשונים, כיון שלא נישאו להם ובחזקת בתולות נישאו - יש להן טענת בתולים, אם מצאון הבעלים השניים שאינן בתולות, והרי זה מקח טעות, ואיבדו את כל כתובתן, ואפילו מנה אינן מקבלות.

גמרא:

והוינן בה: מאי, מדוע נקרא שמה של אשה שמת בעלה "אלמנה"?

אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד או מבגדתא]: אלמנה נקראת כך, על שם מנה, מאה הזוז של כתובתה, אם באה להנשא שנית [והיינו "אלא מנה", רק מנה ולא מאתיים].

ומקשינן: אלמנה מן האירוסין, שכתובתה אינה מנה אלא מאתיים - מאי איכא למימר, מדוע היא נקראת אלמנה?

ומשנינן: איידי היות דהא, שמת בעלה מן הנישואין, קרי לה אלמנה הא, לכן גם זאת שנתאלמנה מן האירוסין, נמי קרי לה אלמנה.

ומוסיפה הגמרא להקשות:

"אלמנה" דכתיבא באורייתא, לפני שתקנו חכמים כתובות [ואי אפשר לומר עליה "אלא מנה", שמשמעותו מנה ולא מאתיים] - מאי איכא למימר, מדוע קראה לה התורה אלמנה?

ומשנינן: משום דעתידין רבנן דמתקני לה כתובה מנה, קראה לה כך התורה על שם העתיד. ^[1]

ופרכינן: ומי כתב קרא לעתיד?

ומשנינן: אין. שמצינו דכתיב [בראשית ב] "ושם הנהר השלישי חדקל, הוא ההולך קדמת אשור".

ותנא רב יוסף: אשור אינה שם האיזור ההוא [עד שתוכל לומר שכבר בבריאת העולם נקרא האיזור ההוא בשם אשור], אלא זו העיר הנקראת כיום סליקא, והיתה נקראת לפנים אשור.

וכיון שאשור הוא שם העיר ולא שם האיזור, הרי ברור שהיא נקראת כך רק משנבנתה העיר, ומי הואי בבריאת העולם העיר אשור?

אלא, מוכח שהיות דעתידה להקרא כך, קראה הכתוב אשור על שם העתיד.

אם כן, הכא נמי באלמנה, קראה הכתוב כך משום דעתידה להקרא כך, בשעה שיתקנו חכמים כתובות, ויאמרו שאין כתובתה של אשה שנישאת אחר מות בעלה מאתיים, "אלא מנה".

ומביאה עתה הגמרא מימרות נוספות של רב חנא בגדתאה:

ואמר רב חנא בגדתאה: מטר - משקה את האדמה, מרוה ומזבל אותה, ומעדן את פירותיה, וממשיך את תנובת הפירות.

אמר רבא בר רבי ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא? מנין לנו סמך מן הפסוק לענין זה? - נאמר בספר תהלים [סה יא] בבקשה על ירידת המטר על הארץ:

א. תלמיה, את השורות החרושות של האדמה - רוה בהשקאה ממי המטר.

ב. ובכך נחת, תביא נחת, לגדודיה. לגדודי האנשים המצפים למטר שירווה את הקרקע.

ג. ברביבים, בטפות של הגשם - תמוגגנה [תזבל את האדמה ותעדן פירותיה].

ד. ומכח המטר, צמחה תברך [שימשך גדולו].

ומביאה הגמרא דרשה דומה, בענין אחר:

אמר רבי אלעזר: "מזבח", הרי הוא לשון נוטריקון [צירוף של אותיות מכמה מילים] -

א. מזיח, ומניחה הגמרא שהכונה שהוא מדיח את העוונות.

ב. ומזין, שבזכות הקרבנות, הבאים מן המזון, העולם ניזון ומתברך.

ג. מחבב את ישראל אל אביהם שבשמים.

ד. מכפר עוונות.

והוינן בה: היינו "מכפר" - היינו "מזיח"!

כי הניחה הגמרא שמשמעות "מזיח" היא משמעות של כפרה, שהמזבח מדיח את העוונות [מזיח מלשון מדיח].

ואם כן תיקשי, מה המזבח מכפר ומה הוא מזיח [מדיח]?

ומשנינן: כך אמר רבי אלעזר: מזבח מזיח [מדיח, דוחה] את הגזירות הרעות מעל עם ישראל שלא יחולו.

וכמו כן הוא מכפר על העונות.

ואמר רב חנא בגדתאה: תמרי - משחנן, מחממות את גוף האדם, משבען, משביעות אותו, משלשלן, מביאות אותו לידי שלשול, מאשרן, מחזקות אותו, ולא מפנקן, אינן מביאות לאסטניסטיות [רגישות של פינוק].

אמר רב: מי שהוא רב המורה הוראה, אם אכל תמרים - אל יורה הלכה למעשה, משום שכרות. שיש בכוחן של תמרים לגרום לטרדת המחשבה כמו שכרות, ואסור מן התורה להורות הלכה למעשה בזמן שכרות.

מיתיבי על רב, האוסר להורות לאחר אכילת תמרים, מדברי הברייתא האומרת שאכילת תמרים יפה היא לאדם:

דתניא: תמרים יפה אכילתם לאדם אחר האכילה.

וכיון שדרך בני אדם [בזמנם] לאכול שתי סעודות ביום, אחת בצהריים ואחת בערב, וכמו כן דרכם היתה לאכול גם פת בשחרית.

לכן, אם אכלן לאחר פת שחרית בשחרית, ולאחר סעודתו בערבית - יפות הן לו.

אבל אם אכלן בשעת מנחה, סמוך לערוב היום, לאחר שישן אחר הצהריים, שאינה שעת האוכל - רעות הן לו.

ואילו אם אכלן בצהרים, לאחר ששבע מסעודת הצהריים - אין כמותן לטובה. שאכילתן אז יותר טובה מאכילתן לאחר סעודת הצהריים, היות והוא יכול להתפנות בשעות היום בבית הכסא הנמצא בשדות, אך בלילה קשה לו להתפנות שם. וכן עדיפה אכילתן אחר הסעודה בצהריים יותר מאשר בבוקר, היות שאכילת פת של שחרית אינה דומה לאכילה של סעודה ממש בצהריים.

ומבטלות התמרים הנאכלות בצהריים שלשה דברים:

מחשבה רעה, את דאגתו של אדם, לפי שהן משמחות את הלב, ושעת הצהריים ראויה היא לכך. שהיא שעת אורה וצהלה.

וחולי מעים, ותחתוניות [טחורים].

וכיון שאכילת תמרים יפה היא לו לאדם, מדוע אמר רב שהאוכל תמרים אל יורה הלכה?

ומשנינן: מי אמרינן, האם אמר רב דלא מעלו, שאין התמרים מועילות לו לאדם?

אלא אכן תמרים עלויי מעלו לו, טובה היא לו אכילתם, ולפי שעתא טרדא, אך לפרק זמן של אכילתן הן טורדות את מחשבתו ואינו ראוי להורות אז דבר הלכה.

מידי וכמו דהוה אחמרא, אחרי שתיית יין, דאמר מר: השותה רביעית יין - אל יורה אחר שתייתו, עד שתפוג השפעת שכרות היין על מחשבתו. ושתיית היין היא דבר טוב לאדם.

ואיבעית אימא, לא קשיא מהברייתא על דברי רב, כי יש לחלק בין שתי צורות של אכילת התמרים:

הא שאמר רב שהאוכל תמרים אל יורה - מדובר שאכלן מקמי נהמא, לפני אכילת הלחם, שאז גורמת אכילתן לטרדת דעתו.

הא שאמרה הברייתא שתמרים יפות לו לאדם - לבתר נהמא, לאחר אכילת הלחם.

דאמר אביי, אמרה לי אם [האומנת שגדלתו, לפי שהיה אביי יתום משעת לידתו]: אכילת תמרי מקמי נהמא, לפני אכילת הלחם, מזיקה לגוף האדם, כי, כמו ההכאה שמכה נרגא [גרזן] לדיקולא, לעץ הדקל.

ואילו אכילת תמרים בתר נהמא - מחזקת את גופו כי עברא לדשא. כמו שמחזק הבריח את עמידת הדלת.

ולמה נקראת הדלת "דשא" -

אמר רבא: נוטריקון, דרך שם.

ולמה קרוי הסולם "דרגא" -

אמר רבא: משום שהוא משמש דרך אל הגג.

ולמה קרויה המיטה "פוריא" -

אמר רב פפא: היות שפרין ורבין עליה.

אמר רב נחמן בר יצחק:

הערות

^[1] והקשה אילת השחר מדוע לא מוכיחה הגמרא מכאן את הדין של הפקר בית דין הפקר, שהוא מן התורה, שאמרה תורה, על שם העתיד, שיתקנו חכמים שיהיה לאלמנה מנה. ותירץ, שאין מכאן ראיה שיש כח ביד חכמים לחייב כתובה, אלא רק אלא רק שיתקנו חכמים שיתחייב הבעל מעצמו ליתן לה כתובה.

גיהוץ שלנו בבבל, שמעבירים אבן רכה על הבגד לשפשפו הוא ככיבוס שלהם בארץ ישראל, שרק אז מגיעים אנו לאותה דרגה של נקיון הבגד. ואין אנו יודעים לכבס בגדים במים כפי שהם עושים. ואי אמרת ניעבד [ואם אתה אומר שנעשה אנו] גיהוץ ואחר כך נבדוק — מעברא ליה חומרתא [מעבירה אותו, את כתם הדם, האבן] שבה משפשפים בשעת הגיהוץ. ולכן אין אנו יכולים לבדוק בדיקה זו.

ועוד מעשה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, אמר ליה [לו]: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה ליה [לו] האשה הנתבעת: רבי, עדיין בתולה אני. אמר להן: הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה לצורך נסיון. הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין, ומצא שהבעולה — היה ריחה של החבית נודף מפיה, והבתולה — אין ריחה נודף. לאחר מכן אף את זו האשה שטענה שהיא בתולה הושיבה ולא היה ריחה נודף. אמר לו לבעל: מסתבר שצודקת היא ובתולה היא — לך, זכה במקחך.

ושואלים: מאחר שידע רבן גמליאל דרך זו של בדיקה, ונבדוק מעיקרא בגווה [ושיבדוק מתחילה בה] ומדוע לא בדק מיד את האשה, וניסה תחילה בשתי השפחות? ומסבירים: גמרא הוה שמיע ליה [מסורת היה לו משמיעה], ואולם מעשה לא הוה חזי [ראה] שהדבר אמנם כן הוא, וסבר דלמא [שמא] לא קים ליה [ברור לו] בגווה דמלתא שפיר [בתוך, בפרטי, הדבר יפה], שאי אפשר להבחין היטב בבדיקה זו, ולאו אורח ארעא לזלזולי [ואין זו דרך ארץ לזלזל] בבנות ישראל ולהושיבן כך, וכיון שניסה וראה שהבדיקה עולה יפה — בדק באופן זה אף את האשה ההיא.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל הזקן, אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו האשה הנתבעת: רבי, ממשפחת דורקטי אני, שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים. בדק רבן גמליאל בקרובותיה אם אמנם נכון הדבר לגבי המשפחה, ומצא כדבריה. אמר לו: לך, זכה במקחך, אשריך שזכית למשפחת דורקטי, שאין לך בעיות עם דמים אלה.

ומסבירים: מאי [ומה היא לשון] "דורקטי" — כעין קיצור של המלים: דור קטוע. ומעירים: אמר ר' חנינא: תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש. כלומר, דברי תנחומים אלה אין בהם ממש, משום שבאמת יש חסרון באשה זו. דתני [ששנה] ר' חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה. ותנא [ושנה החכם] משום (משמו של) ר' מאיר: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובים. ואשה זו שאין לה דמים — מן הסתם גם לא יהיו לה בנים מרובים.

אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בגירסת הדברים. ר' ירמיה בר אבא אמר: "זכה במקחך" אמר ליה [לו], ור' יוסי בר אבין אמר: "נתחייב במקחך" אמר ליה [לו]: ומבררים: בשלמא למאן שאמר [נניח לשיטת מי שאומר] "נתחייב" — היינו [זהו] שאמר ר' חנינא שתנחומים של הבל הם, משום שאשה זו שדמיה מעטים יש פגם בפריון שלה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "זכה", מאי זכותא [מה הזכות שבכך]? ומשיבים: יש בכך זכות מצד אחר, דלא אתי [שאינו בא] על ידה לידי ספק נדה, שהרי אין לה דם נידה.

ועוד מסופר מעין אלה: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבי, אמר ליה [לו]: רבי בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו האשה הנתבעת: רבי עדיין בתולה הייתי. ומעירים: שבזמן מעשה זה שני [שנות] בצורת הוה [היו] השנים ההן, ראה רבי שפניהם שחורים מפני הרעב. צוה עליהן והכניסום למרחץ, והאכילום והשקום, והכניסום לחדר ושם בחדר בעל האיש ומצא דם. אמר לו: לך, זכה במקחך. שלא מצא עד אז דם משום ששניהם היו חלושים מאד. קרי [קרא] רבי עליהם מקרא זה: "צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ" (איכה ד, ח), עד שאין הדם יצא מהם.

א משנה בתולה — כתובתה מאתים זוז, ואלמנה — כתובתה מנה (מאה זוז). בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין, כל עוד היא בתולה — כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים, שהרי לא נישאו, והן עדיין בחזקת בתולות.

ב גמרא מסבירים: מאי [מה הוא לשון] "אלמנה" — אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: "אלמנה" — על שם מנה. שהוא כעין נוטריקון "אל מנה" — שמקבלת רק מנה. ושואלים: אם כן, אלמנה מן האירוסין שכתובתה כאמור מאתים, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע נקראת אף היא אלמנה! ומשיבים: איידי דהא קרי לה [כיון שזו, מן הנישואין, קוראים אותה] אלמנה, הא נמי קרי לה [זו, מן האירוסין, גם כן קוראים אותה] אלמנה.

ושואלים: זה הסבר למנהג דורות אחרונים, אבל אלמנה דכתיבא באורייתא [שנאמרה בתורה], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז לא היתה תקנה זו של כתובת אלמנה! ומשיבים: אף בתורה קראו לה כך, על שם שעתידין רבנן דמתקני [חכמים שיתקנו] לה כתובה של מנה. ותוהים: ומי כתב קרא [והאם נאמר מקרא] על שם העתיד? ומשיבים: אין [כן], דכתיב [שנאמר]: "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההלך קדמת אשור" (בראשית ב, יד), ותנא [ושנה] רב יוסף: אשור זו העיר סליקא. ויש לשאול ומי הואי [והאם היתה] עיר זו בזמן התורה? אלא נאמר כן בתורה משום שעתידה להיות עיר זו. הכא נמי [כאן גם כן] נקראה "אלמנה" משום שעתידה אשה כזו לקבל כתובה בשווי של מנה.

כיון שהזכרנו את דברי רב חנא בגדתאה, מזכירים דרשה אחרת משמו, ואמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: מטר — משקה, מרוה, ומזבל, ומעדן את הפירות, וממשיך (מוסיף, מרבה אותם). אמר רבא בר ר' ישמעאל, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים דבר זה — שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודה ברביבים תמגגנה צמחה תברך" (תהלים סה, יא). "תלמיה רוה" — משקה ומרוה, "ברביבים תמוגגנה" — מזבל, "צמחה תברך" — מעדן, וממשיך.

אמר ר' אלעזר מדרש בדרך דומה: מזבח הוא כעין נוטריקון של מזיח (מזיז) את החטאים, ומזין, שבזכותו ניזונים הכל, מחבב את ישראל על אביהם שבשמים, ומכפר. ושואלים: היינו [זהו] מכפר היינו [זהו] מזיח, שהרי לשניהם אותה משמעות! ומסבירים: אין הדבר כן, מזיח פירושו שהוא מזיז ומסלק את הגזירות, ומכפר הוא לעונות.

ועוד מביאים מה שאמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: תמרי [תמרים] יש בהן כמה מעלות, שהן: משחנן [מחממות], משבען [משביעות], משלשלן [משלשלות], מאשרן ולא מפנקן [מחזקות ואינן מפנקות]. אמר רב: אכל תמרים — אל יורה הלכה, משום שהתמרים יש בהן כדי לשכר. מיתיבי [מקשים] על כך: תמרים, שחרית וערבית — יפות לאוכל אותן, במנחה — רעות לאוכל אותן, בצהרים — אין כמותן לטוב, ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה (דאגה), וחולי מעים, ומחלת התחתוניות (טחורים). הרי שתמרים בדרך כלל טובים הם!

ומשיבים: זו איננה סתירה, מי אמרינן דלא מעלו [האם אמרנו שאינן מעולות]? עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא [מעולות הן, ולפי שעה גורמות הן טירדה ושכרות]. מידי דהוה אחמרא [כשם שהוא הדבר לגבי יין]. שאמר מר [החכם]: השותה רביעית יין — אל יורה, למרות שהוא משקה טוב. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — כשאוכל אותן מקמי נהמא [לפני הלחם], יכולות הן להזיק והן משכרות. הא [זה] — כשאוכל אותן לבתר נהמא [אחרי הלחם], ואז מעולות הן. שאמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): תמרי מקמי נהמא [התמרים שאוכלים לפני הלחם] — הן כי נרגא לדיקולא [כמו גרזן לדקל], כלומר, מזיקות ביותר. אבל האוכלם בתר נהמא [אחרי הלחם] — הרי הן כי עברא לדשא [כמו בריח לדלת] שמחזקות ומועילות.

כיון שהוזכרה המלה דשא, ועסקנו בדרשות של מילים, מביאים דרשה על המלה דשא [דלת], אמר רבא, הוא נוטריקון של המילים: דרך שם, כלומר, דרך שם נכנסים. דרגא [סולם, מדרגה] — אמר רבא, נוטריקון: דרך גג. פוריא [מיטה] — אמר רב פפא: אף זו כלשון קיצור, מפני שפרין ורבין עליה. אמר רב נחמן בר יצחק:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלמנה על שם מנה פי' אע"פ שהיא לשון אלם שהיא יושבת דומיא דתנא דייק למה הוסיפו לה של אלמנה:

ותני רב יוסף אשור זה סילוק פירש"י ז"ל מי הוה בנויה בבריאת עולם ולא נהירא דלמא בימי משה. ותו מבריאות עולם פריך ל"ל למינקט אשור זה סילוק מאשור גופי' אית ליה למיפרך וכן מארץ כוש ומארץ חוילה האמורים בפרשה לכך פי' בתו' מי הוה בימי משה והא אמרי' ביומא סלקות' סליקו וסילקותא בימי בית שני:

טען הוא בעלתי ולא מצאתי דם והיא טוענת עדין אני בתולה אע"פ שהוא טוען שמא שהרי אפשר שהטה ולא הרגיש והיא טוענת בבריא מאחר שיש בדבר בדיקה בודקין אותה ובדיקה הוגנת בענין זה להושיבה על פי חבית של יין ואם היא בתולה אין ריח היין נודף דרך פיה:

טען הוא בעלתי ולא מצאתי דם והיא אומרת בתולה הייתי אלא שאני ממשפחת דורקטי ר"ל דור קטוע שאין לבנותיהם לא דם נדות ולא דם בתולים אע"פ שהיא טוענת כך בבריא בודקין אותה בקרובותיה הואיל ואיפשר לבדוק אין סומכין על דבריה ומכל מקום יראה לי שאם היא מארץ רחוקה ואין לנו בדיקה בכך סומכין על דבריה שהרי מכל מקום בזו היא ברי והוא שמא ומכל מקום אם טוענת אני מטבע של דורקטי אע"פ שקרובותיה אינן מטבע זה אינו כלום שאף היא אינה יודעת בעצמה שיהא טבעה בכך שהרי רוב נשים אינן רואות קודם בגרות והרי בוגרת אין לה טענת דמים כמו שיתבאר:

טענה היא ששני בצורת היו ונתיבשה כל כך מתוך הרעבון עד שאין הדמים מצויין אף זו יש לה בדיקה והוא שתכף לדבר זה ירחיצנה בחמין ויעדנוה ויעגנוה במאכל ובמשתה ויחזור ויבעול ואם ראה דם נאמנת ואם לא ראה דם אינה נאמנת הא כל שאי אפשר לבדוק כל שהיא טוענת בבריא והוא אין לו טענת בריא כטענה שלה נאמנת:

בפרק שלישי יתבאר שהסומא ואילונית יש להם טענת בתולים שבנות דעה הן ובחזקת בתולות הן עומדות אבל החרשת והשוטה אין להם טענת בתולים שהרי בחזקת בעולות הן מתוך שאינן בנות דעה מופקרות הן לכל מוכת עץ אין לה טענת בתולים הבוגרת יש לה טענת פתח פתוח מפני שאף הבוגרת פתחה סתום אבל אין לה טענת דמים מפני שדמיה כלים ויש פוסקים בה הפך הדברים מצד גירסא שנזדמנה להם בספריהם בפרק שלישי כמו שיתבאר שם ולדעתם יש לבוגרת טענת דמים אבל לא טענת פתח פתוח ואף גדולי המחברים כתבוה כן ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו שם בוגרת כחבית פתוחה דמיא כלומר שהבתולים כלים ומתקלשים עד שאין אדם מרגיש בפירוקן ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה כשיטתנו ויש אומרין באילונית שכתבנו שיש לה טענת בתולים דוקא בששה חדשים שהם זמן נערות אבל אחר כן אף האילונית נקראת בוגרת לענין זה אם לטענת פתח אם לטענת דם כל אחד לשיטתו:

ובתלמוד המערב נתחדשו דברים לומר שבכל אלו שאין להם טענת בתולים דוקא להפסיד כתבה אבל לקיימה אינו רשאי וכבר כתבנו שבתלמוד שלנו אינו כן ומכל מקום לשון תלמוד המערב בזה בוגרת כחבית פתוחה הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובאת לפני ר' ואמר לה היכן הם אמרה לו מעלותיו של אבא היו גבוהות והאמינה הדא דתימא שלא להפסידה אבל לקיימה אינו רשאי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול וכו' הדא דתימא להפסיד כתבה אבל לקיימה אינו רשאי הנושא את האשה וכו' משארסתני נאנסתי וכו' נאמנת הדא דתימא להפסיד כתבה אבל לקיימה אינו רשאי וכלהון מן דמר ר' הילא מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג המנהג הזה הדא דתימא שלא להפסידה אבל לקיימה אינו רשאי:

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בתולה כתבתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להם טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו שנתגיירו שנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתבתן מאתים ויש להם טענת בתולים הגדול שבא על הקטנה והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מוכת עץ כתבתה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו שנתגיירו שנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים אמר הר"ם פי' העקר שכל שנבעלה והיתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הנה היא כאלו לא נבעלה ולא נפסדו בתוליה ואמרו הנה גדול ר"ל בן תשע שנים ויום אחד אשר התבאר במסכתא הקודמת במקומות רבים שביאתו ביאה והקטן הוא כאשר הוא פחות מאלו השנים אשר אין ביאתו ביאה וגדולה היא אשר היא בת ג' שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה אשר היא בת ג' שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה ביאה והקטנה תקרא אשר היא פחותה מאלו השנים וכבר ידעת ששפחה וגיורת ושבויה בחזקת בעולות לעולם:

אמר המאירי בתולה כתובתה מאתים אם מן התורה אם מדרבנן כל אחד לשיטתו על הדרכים שביארנו ואלמנה מנה וכלם מודים בה שמדרבנן היא ועקר הדברים ששתיהן מדברי סופרים וכמו שאמרו בכמה מקומות טעמא מאי תקינו רבנן כתבה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שביארנו ונתקן להם שיעור כתבה כפי חביבותם בתולה אלמנה וכו' כלומר בתולה שנתגרשה או נתאלמנה או נחלצה מן האירוסין אף זו כתבתה מאתים ויש לזה הנושאה עכשו עליה טענת בתולים אם לאסור אם להפסד כתבה על הדרכים שביארנו וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה פחות מבת שלש שנים ויום אחד כתבתן מאתים שחזקת בתולות גמורות עליהן ואפילו נבעלו בודאי שכל שבתוך שיעור זה כנותן אצבע בעין דמי ובתלמוד המערב אמרו למה זה דומה לעושה גומא בתוך בשר והיא חוזרת ומתמלאת ר' חייא תני לעוכר את העין והיא חוזרת וצוללת הגדול שבא על הקטנה ר"ל פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתבתה מאתים וזו כבר הוזכרה אלא שחזר ולמדה לצורך הבאה אחריה והיא הגדולה שבא עליה קטן פחות מבן תשע כתבתה מאתים שאף זו אינה ביאה כלל מוכת עץ והוא שנתקע עץ בבתוליה או שנבקעו מצד חבטה כתבתה מאתים דברי ר' מאיר מפני שהוא מדמה אותה לבוגרת וחכמים אומרים שמוכת עץ אין כתבתה אלא מנה מפני שהם מדמים אותה לבעולה והלכה כדבריהם ויתבאר בגמרא אפילו הכיר בה בשעת קדושין או אף בשעה שכתב לה הכתבה לדעת קצת הא כתבת מנה יש לה אפילו לא הכיר בה אלא שכנסה בחזקת בתולה ואין אומרין שמקח טעות הוא לגמרי ואין לה כלום אלא יש לה מיהא כתבת מנה וכן הלכה בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין כתבתה מנה הואיל ונכנסה לחפה אע"פ שהיא בתולה אין לה אלא כתבת מנה ובתלמוד המערב אמרו בתולה מן הנשואין בטל חינה ואין לה טענת בתולים להפסידה כתבתה הא לאסרה כל שהיא אשת כהן ואין בה אלא ספק אחד אסורה ומשנתנו שמוכחת שמותרת לו פירשוה בגמרא בשקדש השני ובעל סמוך לקדושין שאין לחוש לתחתיו זינתה הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה יתירה מבת שלש שנים ויום אחד אפילו הן בתולות עדין הואיל וחזקתן בעולות אין להם אלא כתבת מנה וכן אין להן טענת בתולים ויתבאר במסכתא זו שהבוגרת והסומא והאילונית כתבתן מאתים אבל חרשת אע"פ שתקנו בה נשואין מדבריהם לא תקנו לה כתבה אבל השוטה לא תקנו לה אפילו נשואין כלל ומכל מקום כל שכתב להן כתבה כתבתן קיימת ונראה שזהו שאמרו בבריתא פקח שנשא חרשת או שוטה כתבתן מאתים מפני שרוצה הוא להחזיק להם את הנכסים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חכם ששתה רביעית יין אל יורה ולא סוף דבר בשתיית יין אלא כל שאכל דברים המשכרים כגון תמרים ודבילה קעילית וכיוצא בהם ראוי לו להזהר מן ההוראה שאין הוראה בבלבול הדעת ושמעתא בעיא צילותא:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג. א"ל בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו רבי עדיין בתולה אני. אמר להן הביאו לי שתי שפחות א' בעולה וא' בתולה הביאו לו הושיבם על פי חבית של יין. בתולה אין ריחה נודף. בעולה ריחה נודף מפיה (כרימון) [כריח] בית היין. שנכנס לה דרך (הפגם הפגום) [פתח הפתוח] הושיבוה ולא היה ריחה נודף. אמר ליה לך כי במקחך. ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו רבי בתולה שלימה נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם בתולות ולא דם נדה בדק ר"ג בקרובותי' ומצא כדבריה א"ל לך זכי במקחך:

ההוא דאתא לקמיה דרבי. א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו בתולה שלימה אני. אלא שני בצורת הם. ראה פניה מוריקות. פי' מושחרים מחמת רעבון. צוה עליהם והכניסם למרחץ והאכילם והשקם והכניסם לחופה ובעל ומצא דם. א"ל לך זכי במקחך. קרא עליהם צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. צפד פי' לשון דבק:

מתני' בתולה כתובתה מאתים. ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים מן הנשואין כתובתן מנה. פי' בתולה שהיא אלמנה או גרושה וחלוצה מן האירוסין ונשאת. כתובתה מן השני מאתים שהרי בחזקת בתולה נשאת לו ויש לה טענות בתולים:

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי אמר לי' ר' בעלתי ולא מצאתי דם אמרה ליה ר' עדיין בתולה אני אמר לה הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעול' הביאו לו שתי שפחות והושיבן על פי חביות של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף הושיבה ואין ריחה נודף אמר לו לך זכי במיקחך וליבדוק מעיקרא בגו' דידה גמר' הוה שמיע' ליה מעשה לא הוה חזי וסבר לא קים ליה בגוה דמלת' שפיר ולאי אורח ארעא לזלזולי בנות ישראל. ההוא דאת' לקמי' דר"ג הזקן אמ' לו ר' בעלתי ולא מצאתי דם אמר' בתול' שלמ' נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי אני שאין לה' לא דם נדה ולא דם בתולי' בדק ר"ג בקרובותיה ונמצא כדבריה אמר לו לך זכה במקחך אשריך שזכית לדורקטו. אמר ר' חנינא תנחומין של הבל נחמו ר"ג לאותו האיש דתני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה ותנא משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין. איתמר ר' ירמי' אמר זכי במקחך אמ' לי' ר"י בר אבון אמ' נתחייבת במקחך אמ' לי' בשלמ' למ"ד נתחייבת היינו דר"ח אלא למ"ד זכה מאי זכות' דלא אתי לספק נד' ההוא דאת' לקמי' דר' א"ל בעלתי ולא מצאתי דם אמר' לי' ר' בתול' הייתי ושני בצרות הוי ראה ר' שפניהם שחורים צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה ובעל ומצא דם א' לי' לך זכה במקחך קרא עליהם ר' צפד עור' על עצמם יבש היה כעץ:

מתני' בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתה מאתים ויש להם טענת בתולי' הגיורת והשבוי' והשפחה שנפדו ושנתגיירו שנשתחרו פחותות מבנו' ג' שנים ויום א' כתובתן מאתי' ויש להן טענת בתולים:

גמ' ומי הואי כלומ' בימי משה א"ר אכל תמרי' אל יור' ואע"ג דמעליאן בתר נהמא לפי שעתא טרדן מידי דהוה אחמר':

ולאו אורח ארעא לזלזל בבנות ישראל. וזה היה זלזול שאף על פי שהיו עומדות במלבושיהן היו מתביישות והיו צריכות לבא לב"ד ולעלות על פי החבית ולפסק את רגליהן. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

איתמר רבי ירמיה בר אבא אמר זכה במקחך כו'. משמע לי דלא פליגי בלישנא דהכי אמר ליה דלתרווייהו זכה במקחך וכו' אמר ליה אלא דבהא פליגי דמר סבר דפירושו כמשמעו וזכה במקחך אמר ליה ומר סבר אין פירושו כמשמעו ונתחייב במקחך אמר לו פירוש דבע"כ יזכה במקחו והכי קאמר ליה לך בע"כ זכה במקחך ותקבל חובה הבאה לך במקחך. אי נמי להפיס דעתו של בעל אמר ליה זכה במקחך וכוונתו נתחייב במקחך בעי למימר ליה והוא על דרך סגי נהור ועל דרך זה קאמר ליה נמי אשריך שזכית למשפחת דורקטי והיינו דקאמר בשלמא למאן דאמר נתחייב היינו דרבי חייא כו' פי' והדוחק היינו דאין פירושו כמשמעו ומיהו אי בעי למימר דר"ג קאמר ליה בהדיא קאמר ליה בההוא לך נתחייבת במקחך אין כאן שום דוחק ואמאי קאמר בשלמא וכו' היה לו לקצר ואפשר לפרש דבפירוש אמר ליה נתחייבת במקחך ודוחקיה היינו דלמה ליה לר"ג לגנות בעיניו מקחו הא אמרינן לקמן בריש פרק ב' תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה כו' עד אמרו להן בית הלל לבית שמאי מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו כו' ומכל מקום מאי דפרישנא מעיקרא נ"ל עיקר והראיה מההיא דב"ה דמייתינן כנ"ל:

מתניתין בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה כו'. לא זו אף זו קתני ולא מבעיא בתולה אלמנה דלא בטל חינה כלל אלא אפילו גרושה דהוה אמינא דבטל חינה בקבלת גטה ולא מבעיא גרושה אלא אפילו חלוצה דבחליצתה לפני ב"ד של חמשה וגם כבר נמי היתה אלמנה איכא למימר דבטל חינה קמ"ל דכיון שהיתה מן האירוסין כתובתה מאתים אבל מן הנישואין אף על גב דבתולה היא כתובתה מנה ופירשו בירושלמי משום דבטל חינה וכן כתב הרשב"א ז"ל וכדבעינן למימר לקמן באידך מתני' בס"ד ונ"ל דאפילו ביהודה שהיו מייחדין כלה מן האירוסין כתובתה מאתים שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו דלא היה שם כי אם יחוד בעלמא כנ"ל:

ויש להן טענת בתולין. אין לפרש דלאוסרה עליו קאמר דאי הכי מן הנשואין נמי כל שכנסה בחזקת בתולה וכמו שכתבו התוספות לעיל בשמעתא דפתח פתוח גבי הא בגליל מצי טעין אלא להפסידה כתובתה מיירי והא אתא לאשמועינן למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אבדה כל כתובתה דיש להן טענת בתולים לאבד כל כתובתה ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה אתא לאשמועינן דלגבי מאתים לבד יש להן טענת בתולים פירוש לאבד מנה ממאתים ותשאר מנה לעולם וזהו שכתב רש"י ז"ל ויש להן טענת בתולים. אם לא מצאה השני בתולה אבדה כתובתה דמקח טעות הוא לו. ע"כ. כן כתוב בס"י ומה שכתוב בספר הדפוס אבדה כל כתובתה הוא טעות אלא נקט רש"י ז"ל לשון השוה לשתי הסברות. עוד יש לי לומר דלהכי נקט כתובתה מאתים ויש להן טענת בתולים דלא תימא דהיינו טעמא דכתובתה מאתים משום דכיון דלא נשאת הרי היא חינה עליה ואפילו תמצא בעולה אי נמי דלא תימא כיון דחכמים תקנו לה כתובה שוב אינו יכול לטעון עליה כדי לאבד כתובתה עד שיביא ראיה לדבריו דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום קמשמע לן דיש להן טענת בתולים ואם יטעון הבעל לא מצאתיה בתולה אבדה כתובתה:

גמרא מאי אלמנה כו'. פי' ובהכי מתפרשא מתניתין דקתני ואלמנה מנה דלמה ליה למתנייה הכא הוה ליה למתני דיני כתובתה מאתים בהדי הדדי ושוב לקמן באידך מתניתין דקתני בתולה אלמנה כו' מן הנשואין כתובתה מנה הוה ליה למפתח ולמתני אלמנה מנה אי נמי בשלמא בתולה קתני לה משום דאיכא מאן דאמר כתובת בתולה מן התורה ואפילו למאן דאמר מדרבנן מכל מקום איכא למימר דיש לה סמך בעלמא מן התורה מדאפקיה רחמנא בלשון מוהר להכי פתח ותנא בתולה כתובתה מאתים אבל אלמנה מנה למה לי למתנייה כלל הרי אפילו בתולה אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה כדקתני לקמן במתניתין ומיהו השתא דאמר רב חנא אלמנה על שם מנה אתי שפיר דהיינו נמי דקתני מתניתין ואלמנה מנה כנ"ל:

אלמנה על שם מנה. פירוש לישנא קטיע נקט אל כמו אלא וחסר אות אלף וזהו שכתב רש"י ז"ל על שם מנה. שאם נשאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה. אי נמי הכי קאמר אל מנה פירוש שחסר ממנה מנה מהמאתים וכן מצאתי בפירושי הגאונים ז"ל וז"ל על שום מנה כלומר אל מנה דמשמע הסיר מנה ממאתים דבתולה ירושלמי דיה לאלמנה שתטול מחצית בתולה עד כאן. ומה שכתב רש"י ז"ל על שם מנה שאם נשאת וכו' משום שהוקשה לו והרי לא נקראת אלמנה אלא עד שלא נשאת (וכו') עדיין בעודה פנויה לכך כתב רש"י ז"ל שאם נשאת. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלמנה על שום מנה פי' אע"פ שהוא לשון אלם שהיא יושבת דומיה רב חנא דייקא למה הוסיפו בהי' של אלמנה ע"כ. והוא נכון:
אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר. ואם תאמר בשלמא לשיטת הרא"ש ז"ל דלעיל דיליף כתובת בתולה מן התורה מדכתיב כמוהר הבתולות והיינו כתובה והיקשא להכי הוא דאתא ניחא אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא יליף אלא מקארי ליה מוהר הכא נמי קארי ליה אלמנה על שם מנה ותפשוט מהכא דכתובת אלמנה מנה דאורייתא ותירצו בתוספות דליכא למימר הכי דהא מנה בימי משה לא היה ואין לך לומר דהזכירה תורה מנה על שם העתיד וכדמשני ולא תפשוט דאם כן למה היה לקרותה על שם מנה העתיד והרי לא הזכירה תורה לעולם אלא ככר אלא ודאי על שם דעתידין רבנן דמתקני לה מנה וכדמשני תלמודא כנ"ל:

ותנא רב יוסף אשור זו סליקת ומי הואי. פרש"י ז"ל ומי הואי בבריאת העולם וקשה למה ליה לאתויי הא דר"י תקשי ליה קרא ומי הוה אשור בבריאת העולם וכן נמי ה"ל למפרך מאידך קרא הוא הסובב את כל ארץ כוש ומי הוה כוש בבריאת עולם ותירצו בתוספות דאי לאו דרב יוסף לא היה מצי למפרך דמצינן למימר דאשור וכוש שם המחוז ולא שם העיר ומימות העולם היה שמם כך וזהו שכתב רש"י ז"ל זו סליקא. של עיר. ע"כ. אבל אכתי קשיא להו דמאי נפקא מינה אי לא הוה בבריאת העולם כיון שהיה בימי משה כתבו משה לברר הדבר ובאלמנה נמי אי הוה מנה בימי משה לא הוה קשיא לן אם כתבו משה אפילו על העתיד וכן הקשו בשיטה ישנה דלאו בבריאת עולם נכתבה תורה אלא בימי משה וכבר נבנית העיר ובמאי שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמתו על פי' התורה דלא היה משה אלא כמעתיק מספר קדמון ניחא ומכל מקום קשיא להו לתוס' דאפשר שהקדימה וכתבה תורה מה שעתיד להיות בימי משה שתנתן התורה על ידו כדי שיבורר לו כל הדברים על מתכונתם אבל מה שלא יהיה בימיו לא כתבה תורה. והתוספות ז"ל פירשו ותנא רב יוסף אשור זו סליקת פירוש אינו אשור שהיה בימי משה דקים ליה דחדקל אינו הולך לקדמת אותה העיר שקורין אשור אלא זו סליקת שחדקל הולך ומי הואי סליקת בימי משה דקים ליה דסליקת לא נבנה בימי משה דסליקא בנה סליקת ובבית שני היה דמני ליה עם מלכי יון וכדאיתא בפרק קמא דיומא. ונ"ל דמעיקרא הכי פריך ומי כתיב קרא על שם העתיד פי' שיקרא שם חדש על שם העתיד ומיהו לא פריך דהיכי כתיב בקרא העתיד דהרי כוש וחוילה כתיבי על שם העתיד אלא הכי פריך ומי כתיב קרא לקרות שם על דבר העתיד וכן כתב רש"י ז"ל ומי כתיב קרא. לקרות שם על דבר העתיד. כן כתוב בפירושי הישנים מכתיבת יד ומה שכתוב בדפוס טעות ומשני אין דכתיב ושם הנהר וכו' ותנא רב יוסף וכו' הא קמן דעדיין לא היה ושינה התורה שמה וקראה אשור אלמא דשפיר קרי שם על דבר העתיד ואפשר שיש איזה טעם למה קראה אשור כנ"ל:

מאי תלמיה רוה. והיינו משקה ומרוה. נחת גדודיה היינו מזבל. וגדודיה הם מוטצטץ בלע"ז. ורביבים תמוגגנה מעדן. צמחה תברך ממשיך. ור"ש והראב"ד ז"ל פירשו בע"א. שיטה ישנה:

מזבח מזיח וכו'. פי' כמו נוטריקון הוא אבל מכפר אין בתיבת מזבח כי אם המ"ם לבד אבל מזיח מחבב הרי במזבח שלשה תיבות ומזין ב' תיבות והוי כמו נוטריקון:

היינו מכפר וכו'. אין פירושו דמכפר היינו מזיח דאם כן למה ליה לאורוכי היינו מכפר היינו מזיח לא הוה ליה למימר אלא מכפר היינו מזיח א"נ איפכא ולמה ליה למימר היינו אלא פירוש היינו כמו הי ניהו ולישנא קטיעא הוא וכן פירש רש"י ז"ל ולהכי משני מזיח גזרות ומכפר עונות דלא הוה ליה לשנויי אלא מזיח גזרות ולמה ליה למימר תו ומכפר עונות. כנ"ל:

בד"ה בתולה כו' דלרבותא נקט חלוצה דסד"א כיון דשומרת יבם בו' עכ"ל משום דכל חלוצה בכלל אלמנה היא הוצרכו לומר דלרבותא נקט כו' ומיהו לקמן דתני בסיפא בתולה כו' וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה לא הוה איצטריך ליה למיתני חלוצה דבכלל אלמנה היא וכ"ש דמהאי טעמא כנשואה דמיא ויש ליישב דאגב רישא נקט חלוצה בסיפא ועיין בר"ן וק"ל:

בעולה ריחה נודף בתולה כו'. עיין במסכת יבמות:

דור קטוע. עיין פרש"י ובערוך מפורש דור קטוע שלא תלד ויפסוק הדור כו' עכ"ל וכדאמרינן לקמן כך דמים יפין לאשה כו' שדמיה מרובים בניה מרובים וק"ל:

אלמנה ע"ש מנה כו' הגם כי מצינו כן בלשון זכר כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו וגו' דריש אלמנה ע"ש מנה ואיכא למימר איידי דקרי לה אלמנה קרי לזכר אלמן כדאמרינן באלמנה מן הארוסין:

ותנא רב יוסף אשור זו סליקא כו'. עיין בדברי התוס' מה שכתבו וכן מכוש לא מצי למפרך דמצינו למימר דאשור וכוש שם המחוז כו' ולענין כוש אף לפי האמת יש לפרשו מלשון מחוז וכן בחוילה אלא באשור היה קבלתם דהוא שם העיר ונראה עוד לדקדק כן מלשון המקרא דכתיב ארץ החוילה וארץ כוש אבל באשור לא כתיב ארץ דמשמע שם העיר טפי ורש"י בפי' החומש כתב כוש ואשור עדיין לא היו וכתב המקרא על העתיד עכ"ל והוא ע"פ ב"ר שהזכיר גם כוש ולא ידעתי למה לא הזכיר גם חוילה דכתיב מקמיה וכמ"ש בב"ר גם כן גבי חוילה ודברי התוס' קצת מגומגם שכתבו בסוף דבריהם וסביב סליקא הולך חדקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה עכ"ל דמהיכא תיתי לן שהיה אשור אחר קודם משה עד שהוצרכו לומר ולא אצל אשור שהיה בימי משה:

מטר משקה מרוה כו' מזבח מזיח מזין כו'. גבי מזבח ודאי דאיכא לפרושי דמלשון מזבח דריש ליה נוטריקון אבל גבי מטר וכן לקמן גבי תמרי משחנן כו' אין מקום לפרש דמלשון דריש ליה אלא דחשיב בכל הנהו המעלות טובות שבהן בלי הוראה מלשון ונראה לפרש במעלות המזבח שזכר נרמזו בלשון מזבח לפי הקרבנות שמקטירין עליו.

ואמר מזיח גזירות רעות הוא הקטורת שנקטר עליו כמ"ש ויעמוד בין המתים וגו' ותעצר המגפה.

ואמר מזין הוא הקרבן תמיד ושאר עולות שנקרבו עליו שנאמר בו לחמי לאשי ריח וגו' וכי ללחם שלנו הוא צריך אבל הוא לחם ומזון שלנו.

ואמר מחבב על השלמים שנקרבו עליו שהם מביאים שלום וחבה בין ישראל לאביהם שבשמים. ואמר מכפר על החטאות והאשמות שבאו לכפרה על עונות ע"פ הכוונה זו איתא במדרש ויקרא רבה שדרשו מלשון שע"כ נקרא מזבח מ' מחילה ז' זכות ב' ברכה ח' חיום היינו מחילה במקום מכפר שהם חטאות ואשמות זכות במקום מחבב השלמים המביאים זכות ושלום להם ברכה במקום מזין שהם הקרבת תמידים ועולות חיים במקום מזיח שהוא הקטורת כמ"ש ויעמוד בין המתים ובין החיים וק"ל:

[דשא אמר רבא דרך שם כו'. מבואר פרק המוציא יין ע"ש]:

בתוס' ר"ה ותנא רב יוסף וכו' עד אבל קשה וכו' כיון דהוי בימי משה שפיר. ה"ל למכתב. יל"ד מדאמרי התוס' כיון דהוי בימי משה שפיר ה"ל למכתב דר"ל ואין צריכין בשביל כך לומר דדברה תורה על שם עתיד והא התורה היתה כתובה במרום אלפים שנה קודם בריאת עולם וא"כ ע"כ צ"ל שנכתב ע"ש עתיד וצ"ל דהכי מקשו התוס' דמה מייתי ראיה מאשור דכתיב קרא ע"ש עתיד בדבר שלא היה בימי משה אלא דעתידין רבנן לתקן דדלמא שאני אשור אע"ג דלא היתה בבריאת עולם והתורה נכתבה קודם בריאת עולם מ"מ כיון שהיתה בימי משה שהוא עתיד להעתיק התורה שפיר ה"ל למכתב ע"ש עתיד אבל במנה דלא הוי אפילו בימי משה מנ"ל דכתביה לעתיד וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י וכו'. פירוש ובזה יתורץ ג"כ קושיא הראשונה הא דלא הקשה בלא רב יוסף דמשום כיון דהשתא לא פריך מבריאת עולם אלא מימי משה וא"כ בלא ר"י לא מצי למפרך דהוה אמרינן דלמא אשור היה בימי משה ולכך שפיר כתב קרא על נהר הדקל שהולך קדמת אשור דבימי משה היה סובב אשור ולכך מביא רב יוסף דאמר אשור זו סליקא וקים ליה דאותה העיר ששמה סליקא לא היתה בימי משה ואנן חזינן בימינו שנהר חדקל הוא סובב העיר ששמה סליקא וא"כ לא נוכל לומר שכתבה כן התורה משום שבימי משה היה הנהר סובב אשור שהרי אשור שהוא סליקא לא היתה בימיו וזהו כוונת התוס' במה שכתבו אח"כ וסביב סליקא הולך חדקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה נ"ל ודו"ק:

גמרא דור קטוע מדם כו' אמרה לו רבי בתולה הייתי ושני בצורת הוה כו' כצ"ל. ונ"ב באלפסי גריס אבל בשנת בצורת הואי:

שם ראה רבי שפניהם שחורים כו'. נ"ב בס"א גרסינן ראה רבי שפניה שחורים צוה עליה והכניסה למרחץ והאכילה כו' אבל ברי"ף ורא"ש גורסין כגירסא שלנו ואפשר אגב דידה האכילוהו אי נמי חשש רבי דשמא לא יהיה לו כח בבעילה וק"ל:

שם ואמר רב חנא בגדתאי כו' משקה מרוה כו' כצ"ל. ונ"ב נראה לפרש לא די שהוא משקה הארץ ואין צריך להשקות ברגליו אלא אפילו משביע בהשקאה שאין צריך כל כך הרבה מטר כמו שהיה צריך בהשקאת הרגל וע"ד שאמרו אין טפה יורד מלמעלה שלא יעלה התהום טפחיים מלמטה ולפי זה מיושב הפסוק שפיר רוה נחת גדודיה פי' הרויה תהיה נחת רוח לבני אדם בענין שלא יהא מטר הרבה שקשה לבריות ומש"ה אמר כרביבים ור"ל שאינו מטר שוטף נ"ל:

גמ' מאי אלמנה כו' לא משמע ליה דהוי שם העצם כמו בתולה. וא"ל דהו"ל לקרות בעולה דמן האירוסין לאו בעולה היא. [אח"ז כתב בלשון זה] לא מקשה מאי בתולה דכל דבר צריך שיהיה לו שם ומה לי שם זה או אחר אבל למה נשתנה שמה אח"כ לאלמנה דהא בתחלה היתה קרואה בתולה למה אתה נותן לה שם אחר ושפיר הול"ל ואינה בתולה או ושהיה לה בעל [כתובתה מנה]:

גמ' ותחתוניות וכו'. מכאן משמע קצת דתחתוניות לאו היינו שלשול דתמרים משלשלין מיהו היינו לשבח משלשלי קצת אך לא שלשול יתירא והיינו תחתוניות וכמו שהתמרים מבטלין חולי מעיים אף שמשלשלים. מיהו ע"כ תחתוניות ודאי לאו הוא שלשול יתירא דא"כ היינו חולי מעיים:

ברש"י בד"ה דור קטוע שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים. אפשר הא דלא מפרש דור קטוע שהדורות נקטעים שאין בניהם מרובין משום דלמאי דקאמר ר"ג אשריך שזכית למשפחת דור קטוע משמע לכאורה דל"ל הא דר"ח כשם שהשאור כו':

ברש"י בד"ה מבטלת מחשבה רעה דאגה כו' וצהרים שעת אורה כו'. מפרש לה אדסמוך בצהרים ואפשר לומר מדלא חשב לה רב חנא בשבחא דתמרים הך דמבטלת מחשבה רעה. מיהו אהא דחולי מעיים ותחתוניות לא נתן טעם:
בתד"ה בתולה כו' נקיט חלוצה כו'. דכל חלוצה אלמנה היא ומה לי זקוקה ליבם או יש לו בנים מקודם או אין לו אחים באופן שאינה זקוקה מי מפיק מכלל אלמנה לז"א דסד"א כו' ובסיפא נקיט חלוצה מן הנשואין היפך של הרישא ועיין בר"ן במתני' וק"ל:
בתד"ה אלמנה כו'. וזה א"ל דכתובת מנה דאורייתא וקרי לה מנה ע"ש מטבע העתידה (ת) דאין לזה טעם כיון שכתובה דאורייתא למה שביק מטבע היוצא באותה שעה לקוראה ע"ש מטבע העתידה להיות:
בתד"ה ותנא כו' וסביב סליקא הולך חדקל כו'. דלפירש"י שפיר י"ל שהיה אצל אשור שהיה בימי משה כמ"ש מן הארץ ההוא יצא אשור כו'. ומייתי ר"י דשם העיר הוא וסביב אותה העיר הבנויה הולך חדקל ועיר ודאי לא היה בבריאת העולם ואף שיהיה אותה העיר סליקא זו אשור שבנה אשור הראשון וא"כ ודאי היה בימי משה מ"מ כיון שבשעת בריאת העולם שמספר מנהרות עודנה לא היתה בעולם ש"מ שכתוב ע"ש העתיד גם אצ"ל רק שהיה קים ליה לר"י דאשור דקרא הוא שם עיר ולא שם המחוז אבל לפי' התוס' צ"ל דהיה קים ליה דאשור הוא המקום סליקא ועוד היה קים ליה דסליקא אין זה אשור שהיה בימי משה דאל"כ לא מייתי שום ראיה דשאני התם דהוי בימי כתיבת התורה ועי' בפרש"י בחומש וק"ל:

גמרא וריבא"א נתחייבת במקחך א"ל. כצ"ל וכן בסמוך:

גמ' שם אלמנה על שם מנה. ונ"ל דאותיות אל הם לשימוש שם התואר ולקוח מלשון ערבי כמו שפי' המבארים במלות אלגביש. אלקום. ועי' בס' א"ק לר"ש לעוויזאהן בשם אלסר ובהערה למטה. והבונה בע"י נדחק בזה ע"ש:

רש"י ד"ה ויש לה טענת בתולים. אבדה כל כתובתה כו'. ברש"י שברי"ף ליתא מלת כל. ונכון. דפלוגתא היא לקמן בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אם יש לה מנה או אין לה כלום:

רש"י ד"ה אין כמותם. לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות כו'. ק"ל דאדרבה דהא אמרינן בברכות (סב) לעולם ינהיג אדם א"ע שחרית וערבית כדי שלא יהא צריך להרחיק. ולפמש"כ המפרש בתמיד (כז ב) בד"ה חשיך דהיינו בתחלת הלילה (ועי' כ"מ בפ"ה מהל' דעות ה"ו) יל"ק. ולולי פירושו הנל"פ לפי שבערבית אין דרך לאכול הרבה וכפי אזהרת הרופאים:

תד"ה ותנא (בסופו). ולא אצל אשור שהיה בימי משה. מש"כ המהרש"א בח"א מהיכי תיתי לן שהיה אשור אחר קודם משה. לכאורה אישתמיטתיה כתוב הדר מן הארץ ההוא יצא אשור (בראשית י׳:י״א). אולם עיקר ברייתא דרב יוסף אהאי קרא איתמר ביומא (י). וכן יל"פ קרא באכה אשורה (שם כה) דהיינו נמי סליקא. ומקראי דבלעם עד מה אשור תשבך וענו אשור. בלא"ה ל"ק כיון דכתיבי בנבואתו דלעתיד. וכמו שמצינו הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. אך קשה מקרא דבני שם עילם ואשור:

תד"ה אמר. וי"ל אע"ג דלא מחייב על ביאת מקדש אסור להורות כו'. ק"ל א"כ מאי פריך רב אחא לרב אשי בכריתות שם על הא דלא רצה להתיר נדר אחר ששתה יין מזוג מהא דא"ר דהלכה כר"א:

גמ' ולאו אורח ארעא לזלזולי בב"י. נ"ב אע"ג דבשפחה נמי אסור לזלזולי דילמא יהיב להו דמי בשתן. כדשמואל כדבדק באמתיה [נדה מ"ז א']:

רש"י ד"ה שחרית כו' לאחר אכילה יפות. נ"ב בבתרא דיומא [פג:] מפיק מקרא דמיני מתיקה יפות אחר אכילה. ואיתא התם דקודם אכילה מגרר גריר תאות המאכל. דלמא הא דקאמר הכא רעות. לומר שלא יעורר תאות אכילה שלא בשעתה:

מַאי אַלְמָנָה? אָמַר רַבִּי חַנָּא בַּגְדָּתָאָה: 'אַלְמָנָה' עַל שֵׁם מָנֶה. פירוש 'אל מנה' אין לה מנה דחסר לה מנה ממאתים דבתולה. או הכונה 'אל מנה' פירוש תלך אצל נותני מנה ולא אצל נותני מאתים. אך קשה אמאי לא שאל מאי בתולה?
ונראה לי בס"ד כי ידוע דהדם עצמו נקרא בתולים והוא כמו פתולים כי בי־ת תתחלף בפ־ה באותיות בומ־ף והוא מאי דכתיב נַפְתּוּלֵי אֱלֹקִים נִפְתַּלְתִּי (בראשית ל, ח) שעניינו חיבור, שזה הדם מחבר כותלי אותו מקום בפנים לסגור הפתח שביציאתו משם נפתח הפתח ולכן הבועל ואינו מוצא דם בתולים טוען 'פתח פתוח מצאתי' ועל כן הבת בתחלתה נקראת בתולה ואין בזה לשאל 'מאי בתולה' כי ידוע הוא שנקראת כן על שם הדם המצוי בה הנקרא בתולים כאמור אבל על אלמנה שואל 'מאי אלמנה' כי אין בגופה דבר יתרון וחידוש שתהיה נקראת על שמו אלמנה ומשני שנקראת על שם מנה שהיא משונית מן הבתולה שיש לה מאתים כי זו אין לה אלא מנה.
או יובן ששאל 'מאי אלמנה' שהיא אינה כדאי לשם זה שהוא לשון חוזק כמו בָּרִיא אוּלָם (תהלים עג, ד) ושם זה ראוי לבתולה שיש לה חוזק ואומץ טפי, ומשני נקראת על שם מנה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שנקראת על שם מנה היינו דאל־ף של אלמנה יתחלף באות ה־א באחה"ע ואם כן אותיות אלמנה הוא לה מנה עד כאן דבריו נר"ו.

'מָטָר' מַשְׁקֶה, מַרְוֶה וּמְזַבֵּל וּמְעַדֵּן וּמַמְשִׁיךְ. נראה לי נקיט חמשה דברים כנגד חמשה גבורות כי המטר הוא בסוד הגבורות כמו שאמרו רז"ל (תענית ב.) למה נקרא גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה ולכן נקיט חמשה פעולות טובות שיוצאין מן חמשה גבורות.

'מִזְבֵּחַ' מֵזִיחַ וּמֵזִין, מְחַבֵּב וּמְכַפֵּר. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל שעל ידי המזבח נתקנים הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] דהיינו על ידי כונת המקריב שהוא חי מדבר, והקרבן שהוא חי בלתי מדבר, ונסכים וסלתות שהם צומח, והמלח שהוא דומם. ולכן כנגד ד' תיקונים הנזכר נקיט הכא ד' תוארים פעולות טובות שהם מֵזִיחַ וּמֵזִין מְחַבֵּב וּמְכַפֵּר.
וסופי תיבות שלהם 'נבחר' וראשי תיבות שלהם ארבעה מימי־ן דאותיות מזבח אם תרבעם תמצא בהם ארבעה מימי־ן ואותיות אמצעיות של מֵזִיחַ י־ז עולה טוב [17] וכן אותיות של מֵזִין עולה טוב ואותיות אמצעיות של מְחַבֵּב ושל מְכַפֵּר ביחד עולה מספר נס [110] שהוא מספר שם הוי־ה במלוי אלפין [יו־ד ה־א וא־ו ה־א = 45] ושם אדנ־י [65] בסוד מ־ם שבלוחות בנס עומדין (שבת קד.) שימשך טוב וטוב משניהם.
ובזה יובן רמז הכתוב במשלי (משלי ל, לג) וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם, דהמזבח יש בו ארבעה פעולות טובות שהם מֵזִיחַ מֵזִין מְחַבֵּב מְכַפֵּר דראשי תיבות שלהן ד' פעמים מ' והיינו דָם רוצה לומר ד' פעמים מ־ם וְהָאַף שהוא הכעס והרוגז שראוי להיות על ידי העונות המזבח שבו יהיה ד' פעמים מ־ם מוציאו ממחנה ישראל.
ונראה לפרש בס"ד ענין ארבע פעולות טובות אלו דנקיט גבי מזבח והוא מֵזִיחַ גזרות זהו העדר הרע וּמֵזִין זהו השגת הטוב שתמורת הרע יבא טוב וידוע אם ישראל ניצולין בזכות האבות לא יזכו אלא רק להעדר הרע אבל לא יזכו שיבא טוב תמורת הרע אבל אם יהיו ניצולין בזכותם יזכו שיבא להם טוב תמורת הרע כמו שנאמר (דברים כג, ו) וַיַּהֲפֹךְ הֳ' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק (תהלים יח, כ) וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי, רוצה לומר אם יוציאני למרחב שיביא לי טובה תמורת הרעה זו הוכחה כי יחלצני בשביל שחפץ בי ולא בזכות אחרים. גם ידוע אם יהיו ניצולין בזכות האבות ישאר רושם העונות שלהם במקומו אבל אם בזכותן לא ישאר אפילו רושם והיה כלא היה.
ולזה אמר מֵזִיחַ גזרות וּמֵזִין שהוא טובה במקום רעה אז מוכרח שהוא מְחַבֵּב ישראל שהם ניצולין בזכותם וגם עוד מְכַפֵּר לשון קנוח שלא ישאר מן העונות אפילו רושם.

'תַּמְרֵי' מְשַׁחְנָן, מַשְׂבְּעָן, מְשַׁלְּשְׁלָן, מְאַשְּׁרָן וְלָא מְפַנְּקָן. נחית להודיע שבחן כדי שיהיו עמלי תורה מרגילים עצמם בהם כי הוא היה מאנשי עירינו בגדאד יע"א [יגן עליה אלוקים] שהיתה עיר חשובה שבבבל ששם מצוים תמרים הרבה ונמצא מנה להם חמשה מיני חשיבות ולכן הצדיק נמשל לתמר דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) כי הצדיק צריך שיהיה שלם במזון שהם התורה והמצות בחמשה שהם: מעשה ודבור וכונה ומחשבה ורעותא דלבא. רמז לדבר וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ 'בְשִׂמְחָה' (תהלים סח, ד) אותיות 'בחמשה'.

'דָּשָׁא' אָמַר רָבָא: דֶּרֶךְ שָׁם. הדבר הזה יפלא מה מקום מצא מסדר הש"ס להביא דברי רבא, הלא כאן נזכר שם דָּשָׁא בדברי אביי בדרך העברה בעלמא ולמאי מודיעינו כאן מה שאמר רבא בשם דָּשָׁא? וכבר דרשות אלו הביאם המסדר בגמרא דשבת (שבת עז:) עם שאר דרשות כיוצא בהם.
ונראה לי בס"ד כי מסדר תלמודא מצא קושיא בדברי אביו אשר הובאו כאן דאמר 'תַּמְרֵי בָּתַר נַהֲמָא כִּי עִבְרָא לְדָשָׁא' וקשיא ליה הלא הדשא הוא הדלת והבריח אינו מחזק גוף הדלת ורק מחזק מניעת הכניסה ומחזק סתימת הפתיחה שסתמו אותה בדלת שהוא הדשא, אך את גוף הדשא עצמו אינה מחזקתו שאינה מוספת בו כלום מה שאין כן התמרים הם מחזקים את הגוף עצמו ממש!
ולכן קשיא ליה איך מדמי חיזוק הגוף בתמרים לחיזוק הדלת בבריח דהא הבריח אינו מחזק את גוף הדלת שאינו מוסיף חוזק בגופו של דלת כי אם רק מחזק מניעת הכניסה בפתיחה אשר עשו המניעה על ידי הדלת דעתה על ידי הבריח אין האדם יכול לדחות את הדלת וליכנס לפנים בפתיחה ההיא?
ועל כן הביא מסדר הש"ס האי מילתא דרבא דאמר 'דָּשָׁא' דֶּרֶךְ שָׁם דמשמע אין גוף הדלת נקרא דשא כי אם הפתיחה של הפתח אשר נסתמה בדלת היא הנקראת 'דָּשָׁא' שהוא רוצה לומר דֶּרֶךְ שָׁם כלומר דרך זאת הפתיחה ילכו ויבואו שם ואם כן לפי זה שפיר אמר אביי תמרי מחזיקין ומתקנין את הגוף כמו הבריח שמחזיק ומתקן את הפתיחה שסותמין אותה בדלת שלא יוכל אדם לקלקל תיקון שלה ולהכנס לפנים.
וכיון שהביא דברי רבא במשמעות 'דָּשָׁא' הביא מה שאמר כיוצא בזה ב'דַּרְגָא' וב'פּוּרְיָא' כדי שעל ידי כך יביא דברי רב נחמן בר יצחק מה שדרש בשם 'אַיְלוֹנִית' שזה שייך להאי מתניתין דמכלתין יען כי רב נחמן בר יצחק סמך דרשה זו של אילונית לדרשות רבא ורב פפא באומרו אַף אָנוּ נֹאמַר: 'אַיְלוֹנִית' דּוּכְרָנִיתָא דְּלָא יָלְדָה, רוצה לומר כיון שדרשו רבא ורב פפא השמות גם אנו נדרוש את השמות.
ונראה לפרש בס"ד מה שרמזו רבנן בדרשת שמות אלו דראיתי להגאון חיד"א ז"ל שכתב 'דָּשָׁא' ראשי תיבות דבור שינה אכילה עיין שם. ונראה לי בס"ד רמז רבא בשלשה דברים אלו דראשי תיבות שלהם דש־א ענין מוסרי שבכל שלשה דברים אלו צריך האדם למעט ולא להרבות כי רבויים הוא נזק אך מאחר שהגוף מתענג בהם איך אפשר שלא ירבה בהם?
ולזה לימד אותנו מוסר גדול שהאדם אף על פי שהוא יושב בביתו וארמונו יצייר בדעתו שהוא מהולכי דרכים וכאלו הוא מהלך בדרך דאז הטבע יחייב לכל הולכי דרכים למעט באכילה ולמעט בשינה ולמעט בדיבור כי סתם הולכי דרכים אין הולכי רגלי אלא רוכבים והרוכב קשה עליו להרבות בדבור עם חבירו אלא שם הוא משכן השתיקה ושם עיניו לאורח שלו.
ולזה אמר 'דָּשָׁא' רוצה לומר בשלשה דברים שהם ראשי תיבות דש־א על האדם לצייר בדעתו דֶּרֶךְ שָׁם כלומר שהוא מהלך בדרך שאז הטבע יכריחו למעט בהם וכן הוא ישלוט על תאותו למעט בהם.
ואמר עוד 'דַּרְגָא' אָמַר רָבָא דֶּרֶךְ גַּג רמז בדרגא של סולם עליית העולמות כמו שנאמר (בראשית כח, יב) וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וכל צדיק עושה לו סולם בעבודת הבורא שהם התורה והמצות להעלות בו עליותיו ולהעלות בו העולמות, וחלום יעקב אבינו עליו השלום הנזכר היה על סולם שהיה לו אשר עשה אותו מעסק התורה והמצות ובזה הסולם צריך לדקדק איך לעשות כי עליית העולמות ועליית הספירות לכלול התחתון בעליון.
כי ידוע שכל העולמות וכל הספירות עומדים זה על גבי זה במדרגות והיינו כי העשר ספירות המה סדורים ג' מדרגות זו למעלה מזו כי חכמה בינה דעת נקראים שלשה עליונות עומדים למעלה מן חסד גבורה תפארת שנקראים ג' אמצעיות וכן חסד גבורה תפארת שהם שלשה אמצעיות עומדים למעלה מן נצח הוד יסוד שנקראים שלשה תחתונות. ומנין עלייתם הוא להעלות ג' של נצח הוד יסוד במקום ג' של חסד גבורה תפארת וכן שלשה של חסד גבורה תפארת במקום שלשה של חכמה בינה דעת וכן על זה הדרך מעולם לעולם עד אין סוף!
נמצא העליות הם שלש במקום שלש וזהו 'דַּרְגָא' הוא סולם שעושה לו האדם מעסק התורה והמצות להעלות בו עליותיו צריך שתהיה עליותיו דֶּרֶךְ ג־ג דהיינו שלש במקום שלש וגג הוא שלש ושלש.
או 'דַּרְגָא' דֶּרֶךְ גַּג רוצה לומר שיעשה בו עליה מתתא לעילא לניצוצי הקדושה וזהו דֶּרֶךְ גַּג רוצה לומר מתתא לעילא. ואמר 'פּוּרְיָא' שֶׁפָּרִין וְרָבִין עָלֶיהָ, היינו פריה ורביה דפוריא הוא ראשי תיבות 'פריה ורביה' שהם הולדה של זכר ונקבה שהם כנגד אותיות ו־ה שבשם הוי־ה שמספרם י"א ונרמז באותיות י־א דפוריא.

גיהוץ שלנו וכו'. לכאורה צ"ל דע"כ הבדיקה היה לטובתה דודאי אין לחייבו כתובה כשלא מצא דם או להתירה באשת כהן מטעם זה דשמא יש טיפת דם וחיפהו שכבת זרע. אף דקי"ל לענין בועל בעילת מצוה ופורש אפילו לא מצא דם כמ"ש הרא"ש והרשב"א וכמה גאונים מדקאמר הש"ס סתם בועל בעילת מצוה ופורש לחומרא אבל להתיר באשת כהן אפילו לעשות מזה ספק לענין ספק ספיקא משום דהוי ספק חסרון ידיעה וכ"ש להוציא ממנו הכתובה ודאי לא אמרינן והיינו שהשמיטו הרי"ף והרא"ש עובדא זו דלא נ"מ לדידן. אך לפ"ז צ"ל אכתי הא דלא עבדינן הכא לטובתה דשמא ימצא דם ע"י כיבוס דידן או גיהוץ וכיון ששאלו אנן נמי נעביד הכי לטובתה אין התשובה מספקת. וצ"ל דאטרוחי בכדי לא מטריחנן ודוחק. וכ"ש לפמ"ש הר"ן והש"ע בא"ח סימן תקנ"א דאפשר דכיבוס שלנו ככיבוס של ארץ ישראל ודוקא גיהוץ דבבל ככיבוס דארץ ישראל. ואפשר לפרש דמה ששאלו אנן נמי נעביד הכי היינו לענין בועל בעילת מצוה ופורש דחיישינן אפילו לא מצא דם שמא חיפוהו שכבת זרע ואמאי נבדוק על ידי כיבוס ואם לא ימצא תטהר ועל זה שפיר השיבו דהכיבוס שלנו אפשר דאינו מעביר הש"ז ושמא חיפוהו והגיהוץ שמא מעביר גם הדם ואין לסמוך להקל:

שם בגמרא וליבדוק מעיקרא. הלשון מעיקרא אינו מדוקדק. ותו דלמה ליה למימר משום זילזול אלא הול"ל למימר דלא קים ליה שפיר. ונראה דודאי ידע המקשן דלא קים ליה ונסה בשפחות. אלא דהקושיא דנבדוק אותה בתחלה אם ריחה נודף ולא נצטרך אח"כ לנסות אלא ע"י שפחה אחת דאם לא תהיה ריחה נודף יבדוק אח"כ ע"י שפחה בעולה אם ימצא ריחה נודף ידע בבירור דבתולה היא ואם תהיה ריחה נודף יבדוק אח"כ ע"י שפחה בתולה וכשלא תהיה ריחה נודף ידע בבירור דבעולה היא. ותו דקשה אי ס"ל לר"ג דהיכא דליכא לברורי הבעל מהימן כיון שטוען ברי משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה א"כ כל הבדיקה היה להכחישו ואם יבדוק אותה מעיקרא ותהיה ריחה נודף תו אין צריך ליקח שום שפחה שאף לא קים ליה ואינו יכול לבדקה הרי הבעל מהימן ואי ס"ל דהיא נאמנת משום דיש לומר שהטה ולא ידע כמ"ש הב"ש בסימן ס"ח דהוי ליה כברי ושמא. קשה להיפך דיבדוק אותה תחלה דאם תמצא שאין ריחה נודף תו אין צריך לבדיקת שום שפחה דממ"נ אם אינו יכול לבדוק הרי היא נאמנת. ואפילו נימא שהיה במקום שאסורה לו כמ"ש לקמן וס"ל דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה והיה הבדיקה לשני הצדדים דאם תמצא בתולה תהיה מותרת לו דע"כ טעה. ואם תמצא בעולה תפסיד כתובתה. אכתי קשה שיבדקנה תחלה וסגי בשפחה אחת כנ"ל. ועל זה קאמר כיון דלא קים ליה חשש שמא תמצא השפחה בדומה לה. נמצא דזה הנסיון אינו כלום ויהיה בתולה ובעולה שוין וזילזל בחנם בבת ישראל. וק"ל: ונלע"ד הא דלא צוה ר"ג ברבי לבדוק ע"י שיבעול עוד הפעם כההיא דלעיל דאתי לקמיה דר"ג. וכן רבי לקמן בשני בצורת. ודוחק לומר שהיתה אשת כהן או קדשה פחותה מג' שנים דאסורה לו. ויותר נראה דלעיל דוקא בפתח פתוח חקר ר"ג שמא אינו בקי כמ"ש הרא"ש משא"כ הכא בטענת דמים לא חיישינן להטיה ובהא דרבי שאני שהיה שנת בצורת שראה שפניהם שחורים הא לאו הכי אף אם ימצא דם אח"כ יש לתלות בדם נדה אע"ג דדם נדה לא שכיח הא קי"ל בר"פ התנוקת בעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם טמאה דאם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי ולא תלינן בהטיה. וה"נ כיון שהבעל אומר שלא הטה אף אם ימצא דם יש לומר שהוא דם נדה. משא"כ בשנת בצורת דמוכחא מילתא. מיהו ברמב"ם וש"ע סימן ס"ח משמע דלעולם חוזר ובועל ועמ"ש שם בקונטרס אחרון באריכות:

תוס' ד"ה בתולה וכו'. והא דנקט בסיפא חלוצה מן הנשואין עיין מ"ש בקונטרס אחרון:

תוס' ד"ה אלמנה דכתיבא וכו' והא ליכא למימר וכו'. נראה דאין קושיתם על המקשה דהא מפורש בברייתא לעיל דכתובת אלמנה היא מדברי סופרים אלא קושיתם אליבא דאמת דנילף מהכא דכתובת אלמנה היא מן התורה דאין לנו לומר דנכתב על שם העתיד אלא היכא דמוכרח לומר כן. ועל זה תירצו דכיון דלא היה מנה בימי משה ע"כ קרא זה על שם העתיד נאמר ומ"ש דלא הזכירה תורה אלא ככר רצה לומר דמצינו בתורה בפרשת פקודי ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל הרי דצירף השקלים לככרים ולא צירפם למנים. מיהו מלשון רש"י ד"ה דכתיבא באורייתא ועדיין לא נתקנו הכתובות משמע דאין הקושיא כמ"ש התוס' משום דלא היה מנה בימי משה אלא משום דלא נתקנו הכתובות ונראה מדבריו דלא קשיא דנימא באמת דכתובת אלמנה מדאורייתא מדכתיב באורייתא אלמנה דאפילו אם היה התיקון בשעת מתן תורה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. מ"מ בשביל שנקראת אלמנה מחמת התיקון וכתבה התורה זה השם אלמנה כפי לשון בני אדם אכתי בשביל זה לא יהיה נתינת הכתובה מן התורה. תדע דאף לפי דברי התוס' דלא היה מנה באותו הפעם ג"כ נזכר בזה השם נתינת האלמנה ואפ"ה אמרינן דשמא בעלמא אדכרא רחמנא כמו זה יש לומר אפילו היה התקון באותו הפעם ולא דמי למוהר הבתולות דיליף מיניה דכתובת בתולה מדאורייתא דהתם כתיבה הנתינה מפורש בתורה. וצ"ל לפירש"י ז"ל דמצד הסברא קאמר דלא נתקנה הכתובות בימי משה. ועוד יש לומר דאפילו אם נימא דמשעה שנאמרה פרשת גרושין עשו התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הא מצינו אלמנה קודם מתן תורה דכתיב בתמר שבי אלמנה בית אביך וקודם מתן תורה לא שייך כלל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דאין גרושין לבני נח. ומה שפירש רש"י גבי ולבני הפילגשים אשר לאברהם נשים בכתובה פילגשים בלא כתובה וכן גבי וקח לי משם שני גדיי עזים פי' כך כתב לה יצחק בכתובתה צ"ל דהיינו כתובת בתולות לפ"ז יש לומר לפירש"י דהא דכתב קרא על שם העתיד היינו דעכ"פ היה בימי משה תיקון כתובת אלמנה. ונכתב בתמר ע"ש העתיד שיהיה בימי משה ממילא מתורץ בזה מה שהקשו תוס' בד"ה ותנא וכו' אבל קשה וכו'. וק"ל:

ויש להביא קצת ראיה למ"ש דס"ל לרש"י ז"ל דאף דכתבו התורה השם כפי המנהג אפ"ה אינו מדאורייתא ממה שפירש"י במגילה דף כ"ב ע"ב בר"ח שאין בו ביטול מלאכה מדכתיב בקרא ביום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה והרי אין לנו שום אוסר לעשות מלאכה בר"ח מדברי קבלה הרי דאף דנקרא כן מפני המנהג אין בזה שום איסור וה"נ כן הוא. וכה"ג איתא בסנהדרין דף מ"ו ע"ב דאין להביא ראיה לקבורה מן התורה מדאקבור צדיקי ומשאר מילי דדילמא מנהגא הרי דאף דנכתב המנהג בתורה אפ"ה אינו מדאורייתא:

שם בתוס' ד"ה ותנא וכו' אבל קשה וכו'. כבר כתבנו דיש לפרש דגם במנה דאלמנה כבר היה המנהג בימי משה אלא דכתב בתמר אף שהיה קודם המנהג ע"ש העתיד שהיה בימיו והיינו דומיא דאשור. ומ"ש התוס' ולא אצל אשור שהיה בימי משם. וכתב מהרש"א בחידושי אגדות דמנ"ל שהיה אשור בימי משה יש לומר כיון דכתיב בקרא משה יצא אשור ויבן את ננוה וגו' הרי שהיה ארץ אשור שידוע לנו שהוא ננוה כמפורש בקרא. וגם בנבואות בלעם כתיב וענו אשור עד מה אשור תשבך משמע שהיה כבר אשור על מקומו:

שם מזבח מזיח מזין. כתב מהרש"א בחידושי אגדות דמזין שנאמר לחמי כפירש"י ובב"ב סוף פרק חזקת משמע שם דקאמר לא נאכל לחם שבטלו מנחות משמע דעיקר המזון שהוא הלחם היה בזכות המנחות. ויש לפרש הא דקאמר בריש ברכות שאמר להם דוד לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו ע"ש מ"ש תוספות בבור מתמלא רצה לומר דאי אפשר לפרנס זה מזה שיחסר לזה מה שיתן לזה. אבל בהקומץ משביע את הארי לא מפרשי תוס'. ויש לפרש מפני שהמזון היה בזכות המנחות ובנוב וגבעון בימי דוד ס"ל לחכמים דאין מנחה קריבה בהן כדאיתא בפרק פרת חטאת. וזה שאמר שאין הקומץ קרב על המזבח שנקרא איריאל ואמר דלכך הם חסירים פרנסה שאין הברכה שורה בו וממילא אין הבור וכו' ויש לנו בס"ד פירוש אחר בזה ואין כאן מקומו:

תוס ד"ה אמר רב וכו' וא"ת וכו'. נלע"ד דלפי מה שפסק הרמב"ם ריש הלכות ביאת מקדש דין ב' היה שכור משאר משקין אסור לכנוס למקדש ואם נכנס וכו' הרי זה לוקה ועבודתו כשרה וכו' ופירש דבריו הרשב"א בתשובה והביאו הכסף משנה שם דאף דאמר בש"ס הלכה כר"א ס"ל דר"א לא פליג על ר' יהודה בשאר דברים המשכרים והא דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כר"י היינו משום דלר"א בעינן שיעור הראוי לשכר (ממילא מיושב קושיות התוספות). והנה הכ"מ תמה שם דלא פסק כסתם מתניתין דבפרק אלו מומין דמפרש הש"ס שם מתניתין דחשיב שכור בין הני דפסולים ואינם מחללין עבודה דמיירי בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י. ואיך פסק הרמב"ם דלא כסתם מתניתין. ותירוצו דחוק מאוד ע"ש. ולדידי קשיא טובא טפי דלפי מאי דס"ל להרמב"ם דר' יהודה גופיה דס"ל באזהרה אפ"ה עבודתו כשרה. א"כ למה מוקי הש"ס שם מתניתין דלא כר' יהודה הא אדרבא לר"י אתיא מתניתין שפיר טפי דשאר דברים המשכרים אסור מדאורייתא ואינו מחלל עבודה. ונראה דהרמב"ם מפרש דהש"ס מדייק שם מדנקט לשון שכור משמע דשתה שיעור הראוי לשכר כמו שדייקו התוס' שם. והיינו דלא כר"י דלר' יהודה אפילו בשאר דברים לא בעינן שיעור הראוי לשכר וע"כ תנא דמתניתין ס"ל דלא כר"י אלא כר"א כנ"ל. והא דלא קאמר שם מתניתין ר"א היא. היינו משום דודאי ת"ק דמתניתין שם לאו ר"א עצמו הוא מדקתני בסיפא שם ר"א אומר אף בעלי הדלדולים (מיהו אית דגרסי שם ר"א בן יעקב ע"ש בתי"ט) א"כ פסק הרמב"ם הוא כסתם מתניתין דסוף פרק אלו מומין ומוכח מדברי רב דהכא ג"כ כותיה. אלא דלכאורה קשה דהא בברייתא דזבחים דף י"ד ע"ב נקט נמי לשון שכור ומשמע נמי שיעור הראוי לשכור וע"כ מיירי בשאר דברים כמ"ש התוס' שם ומשמע דמחלל עבודה מדנקט גבי זר ואונן. מיהו אין בזה קושיא כל כך דדוקא בס"פ אלו מומין מדייק הש"ס שפיר מדחשיב מתניתין הני דמחללין עבודה בפני עצמו והני דלא מחללין בפני עצמו. אבל בברייתא שם יש לומר דאינו מדקדק. מיהו יותר נראה דלפי מאי דפסיק הרמב"ם דבנתן לתוך היין מים ושתה יותר מרביעית מחלל עבודה והראב"ד שם חולק עליו דהא דקאמר הש"ס ביותר מרביעית חייב אפילו רמי ביה מיא היינו באזהרה ולא מחלל עבודה. ונראה דהרמב"ם מדייק ליה מדלא מוקי הש"ס מתניתין דס"פ אלו מומין ביין מזוג דאינו חייב ברביעית ולהכי נקט שכור ולא שתוי יין דהוי משמע ברביעית אלא ע"כ דבזה נמי מחלל עבודה וממילא אתי שפיר ברייתא דזבחים דמיירי ביין מזוג נמצא דברי הרמב"ם מוכרחים בש"ס ומ"ש התוס' דמתניתין דס"פ אלו מומין הוא איסור מדרבנן אף למאן דפליג על ר"י לכאורה יותר הוי להו להביא ראיה מר"א עצמו מדקאמר ר"א בסיפא שם אף בעלי הדלדולין משמע דמודה לת"ק בשכור מדקאמר אף. מיהו יש לומר דאף אאחרינא קאי כדמפרש הש"ס בקידושין דף ל"ז גבי ר"א אומראף החדש מיהו קשה לי דמשמע מן הש"ס דכריתות שם דאין איסור בהוראה אלא במאי דחייב מן התורה בעבודה מדפריך שם על רב אשי דלא אורי מיומא טבא לחבריה מרב דאמר הלכה כר"א. וקשה הא ר"א פטור קאמר משמע דלכתחלה אסור כמ"ש הראב"ד שם בהשגות. וצ"ל דקושיות הש"ס הוא משום דכיון דליכא חיוב מדאורייתא בעבודה מותר בהוראה אפילו לכתחלה כמ"ש הראב"ד שם א"כ אכתי לא מתרצה הא דרב הכא ויש ליישב. ודוק:

א"ר אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר. אפשר לומר דהקרבנות מקרבין העולמות עליונים ויש יחוד וכשיש יחוד הסט"א בורחת כמ"ש בזהר הקדוש ומתבטלים המקטרגים ועל כן מזיח גזרות וכשמתבטלים גזירות רעות מזין משפיע שפע ברכה ואז ה' ברחמיו מחבב ישראל ומכפר:

דשא אמר רבא דרך שם וכו'. עמ"ש אני הדל בקונטריס זה לעיל בשבת על דף ע"ז בס"ד:

(י ע"ב) תנחומים של הבל וכו'.—כעין זה בב"ב טז ב.

גיהוץ. לשיקיי''ר באבן הזכוכית: ככיבוס שלהן. שהיו מימיהם יפים לכבס או סמנין יפים היו להן לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיה מגוהץ: מעברא ליה חומרתא. שפשוף האבן מעביר את הדם: חומרתא. אבן כדאמרינן בגיטין (דף סט:) ונזדהר בחומרתא דנפק מיניה אבן הנמצאת באמה מחמת חולי: ריחה נודף. מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח: גמרא הוה שמיע ליה. שעשו כן לבנות יבש גלעד במסכת יבמות (דף ס:): דור קטוע. שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים: יפין לאשה. למהר לה הריון: נתחייב במקחך. על כרחך תקבל חובה הבאה לך במקחך לשון אין חבין לאדם (לקמן דף יא.) דבר שהוא לרעתו קרוי חובה: שפניהם שחורים. מחמת רעבון: צפד עורם. דונש פירש כמו דבק עורם על עצמם ומנחם פירש שחר עורם: מתני' בתולה אלמנה וגרושה. בין בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת: כתובתה. מן השני: מאתים. שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו: ויש להם טענת בתולים. אם לא מצאה הב' בתולה אבדה כל כתובתה דמקח טעות היא לו: גמ' בגדתאה. דמן בגדת: על שם מנה. שאם נשאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה: דכתיבא באורייתא. ועדיין לא נתקנו כתובות: ומי כתיב קרא. לקרות על שם דבר העתיד: זו סליקא. שם עיר: ומי הואי. העיר בנויה בבריאת עולם דכתיב ההולך קדמת אשור: [מטר. ולא מאותיות דריש הכי אלא לפום סברא]: מזבל. את הארץ: מעדן. נותן עדנה וזיו בפירות: תלמיה. של א''י: רוה נחת גדודיה כאשר ברביבים תמוגגנה. רוה הרי משקה ומרוה תמוגגנה הרי מזבל מעדן וממשיך את הפירות נפקא מצמחה תברך. תמוגגנה דישטנפי''ר: מזיח. קס''ד מזיח עונות: מזין. בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנו' באין מן המזון וגורמין לו ברכה: מחבב. את ישראל אל אביהם: היינו מזיח היינו מכפר. הי ניהו מזיח הי ניהו מכפר: מזיח גזירות. רעות מעל ישראל: משחנן. מחממות: משלשלן. שלשול: מאשרן. מחזיקות כח כמו אשרו חמוץ (ישעיהו א): ולא מפנקן. אינן מרבות אסטניסא על הלב וכלן לשבח: אל יורה. שום הוראה לפי שטורדות דעתו כשיכור: שחרית וערבית יפות. כללא דמילתא לאחר אכילה יפות שחרית דרכן של בני אדם בפת שחרית כדאמר בהמקבל (ב''מ קז:) ערבית לאחר אכילה: במנחה רעות. שהן קודם אכילה לאחר שינת הצהרים: בצהרים. לאחר הסעודה שאכל ושבע: אין כמותם. וטובות יותר מערבית לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות לבית הכסא בכל עת שירצה אבל בלילה טורח הוא לו: מבטלות מחשבה רעה. דאגה לפי שמשמחות את הלב וצהרים שעת אורה וצהלה היא: כי עברא לדשא. מחזיקות את הגוף כבריח את הדלת:

בתולה אלמנה גרושה חלוצה. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסלקא דעתך אמינא כיון דשומרת יבם לא מיחסרא כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה''א דכנשואה דמיא קמ''ל: אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר. והא ליכא למימר דתפשוט מהכא דכתובת אלמנה מנה ' מדאורייתא דהא מנה לא היה בימי משה דלא הזכירה תורה אלא ככר והא דאמרינן בבכורות (דף ה. ושם) ' משה רבינו נאמן היה ובקי בחשבונות אלא שמנה של קודש כפול היה לא שהיה מנה בימי משה אלא כלומר כמו שמנה של קודש בימי יחזקאל כפול היה כך היה ככר של קודש כפול בימי משה: ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי. פי' בקונטרס ומי הואי בבריאת עולם ובלא רב יוסף מאשור וכן מכוש לא מצי למיפרך דמצינן למימר דאשור וכוש שם המחוז ולא שם העיר ומימות עולם היה שמם כך אבל קשה דמאי מייתי מאשור דאשור אע''ג דלא הוה בבריאת עולם כיון דהוה בימי משה שפיר הוה ליה למכתב אבל . מנה לא היה לו לכתוב כיון שעדיין לא היה בדורו ונראה לר''י לפרש ' דסליקא בימי משה מי הואי דקים ליה דסליקא לא היה בימי משה וסביב סליקא הולך חדקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה: אמר רב אכל תמרים אל יורה. ואם תאמר דבפ''ג דכריתות (דף יג: ושם) (אמר רב הונא) אמר רב הלכה כר' אלעזר דאינו מחייב על שאר משכרין אלא על היין בלבד וי''ל אע''ג דלא מחייב על ביאת מקדש אסור להורות וה''נ משמע בס''פ אלו מומין (בכורות מה:) דפסול לעבודה למאן דלא מחייב אשאר משכרין אף על גב דעבודה לא אחיל הוא הדין נמי דאל יורה:

כתובות י ע"ב