דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

כתובות יב ע"ב - Steinsaltz

Once the members of the court saw that the priests were demeaning the widows, they instituted for them a marriage contract of two hundred dinars, so that they would treat them with greater esteem. Once they saw that the grooms were distancing themselves from them, as they said: Instead of marrying a widow who is the daughter of priests and paying a marriage contract of two hundred, let us go marry a virgin Israelite woman for the same price. Since men would no longer marry widows from priestly families, they restored matters to their original status. This indicates that the mishna and the baraita are addressing different time periods and different ordinances.

§ It is stated in the mishna that a court of priests would collect a marriage contract of four hundred dinars for a virgin daughter of a priest. Rav Yehuda said that Shmuel said: Not only with regard to a court of priests did the Sages say that they could collect a greater sum for the marriage contract of their daughters, but even families of distinguished lineage in Israel. If they wanted to act as the priests do, they may act in that manner.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who sought to act as the priests do, as in cases where an Israelite woman is married to a priest, or the daughter of a priest is married to an Israelite, may act in that manner. The Gemara infers: This allowance is specifically in cases where an Israelite woman is married to a priest, or the daughter of a priest is married to an Israelite, where there is an aspect of priesthood involved. However, apparently, in a case where the daughter of an Israelite is married to an Israelite, no, it is not allowed.

The Gemara rejects that inference. The baraita is stated employing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state a case where the daughter of an Israelite is married to an Israelite, as in that case the groom cannot say to her: By marrying you, I am raising your social status, and it is clear that women from distinguished families would demand a marriage contract with a greater sum. However, in a case where an Israelite woman is married to a priest, where he can say to her: I am raising your social status, as you are marrying into the priesthood, you might think to say no, the woman cannot demand a marriage contract with a greater sum. Therefore, the baraita teaches us that even in the case of a woman from a distinguished family of Israelites marrying a priest, she may demand a marriage contract with a greater sum.

MISHNA: There is a case of one who marries a woman and did not find her hymen intact, and she says: After you betrothed me I was raped, and his, i.e., her husband’s, field was inundated, meaning that it is his misfortune that she is not a virgin, as she was raped after betrothal. And he says: No; rather, you were raped before I betrothed you, and my transaction was a mistaken transaction. Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible. Rabbi Yehoshua says: It is not based on the statement emerging from her mouth that we conduct our lives; rather, this woman assumes the presumptive status of one who engaged in intercourse when she was not yet betrothed and she misled him, until she brings proof supporting her statement.

GEMARA: It was stated: With regard to one who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: I don’t know, Rav Yehuda and Rav Huna say: The respondent is obligated to pay, because he did not deny the claim, and Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan say: He is exempt from payment. The Gemara elaborates. Rav Huna and Rav Yehuda say that the respondent is obligated to pay based on the principle: When there is a certain claim, e.g., that of the claimant, and an uncertain claim, e.g., that of the respondent, the certain claim prevails. Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan say: The respondent is exempt based on the principle: Establish the money in the possession of its owner, and the burden of proof rests upon the claimant. Since the claimant does not support his claim with proof, the money remains in the possession of the respondent.

Abaye said to Rav Yosef: This ruling of Rav Huna and Rav Yehuda is essentially the statement of Shmuel, as we learned in a mishna (13a): In the case of an unmarried woman who was pregnant, and the Sages said to her: What is the nature of this fetus, i.e., who is the father. And she says: It is from a man called so-and-so and he is a priest and is certainly of valid lineage. Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible, and the fetus is deemed to be of valid lineage. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.

And Rav Shmuel bar Yehuda said to Rav Yehuda: Big-toothed one [shinnana], you said to us in the name of Shmuel that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel even in the first dispute, the dispute cited in the mishna, which is the first in a series of disputes with regard to conflicting claims. The Gemara asks: What is the meaning of even the first? What is unique about that dispute relative to the others? The Gemara answers: The novel element in the first dispute is that the claim of the bride is accepted despite the fact that although there is room to say: Establish the money in the possession of its owner, and since the money is in the possession of the husband and the woman is the claimant, Rabban Gamliel said that the certain claim of the bride prevails over the uncertain claim of the groom, who can only speculate about when she was raped.

The Gemara suggests: Let us say that it is Rav Yehuda and Rav Huna who say their ruling in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who says that a certain claim prevails over an uncertain one even to collect money from the possession of the respondent. And it is Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan who say their ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, that one does not collect money based merely on a claim.

The Gemara rejects that suggestion. Rav Naḥman could have said to you: That which I said, is even in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Rabban Gamliel says his ruling only there, with regard to claims of a groom and a bride, where there is a miggo, a halakhic argument that the ability to make a more advantageous claim grants credibility to the claim one actually makes, that bolsters the bride’s claim. She could have claimed that she wasn’t raped at all, but rather that her hymen was ruptured by wood. That is a more advantageous claim because she is not disgraced in the eyes of the groom. Therefore, her claim that she was raped is accorded credibility. However here, where one claims that another owes him money, what miggo is there bolstering his claim and according it credibility?

Alternatively, Rav Naḥman could have said to you: Rabban Gamliel says his ruling only there, where we say: Establish her legal status according to her presumptive status as a virgin, and the husband’s claim seeks to undermine that presumptive status. However here, what presumptive status does this claimant have supporting the claim that another owes him money? Therefore, even Rabban Gamliel would concede that his certain claim does not prevail.

The Gemara notes: Indeed, it is also reasonable to explain as we are teaching, that it is Rav Naḥman who said his ruling in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

כיון דחזו דמזלזלי בהו באלמנות, שהיו קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת, תקינו להו מאתן כדי שלא יתגרשו כל כך בקלות. ותיקנו כן רק לאלמנות כהנים, משום שהכהנים חשובים יותר, וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל.

כיון דחזו [שראו] חכמים דקא פרשין מינייהו שלא רצו להתחתן עם אלמנת כהן, משום דאמרי אינשי: עד דנסבינן אלמנת כהנים, ניזיל ניסיב בתולה בת ישראל [שהיו אומרים, במקום להתחתן עם אלמנת כהן שהיא בעולה, נלך ונתחתן עם בתולה בת ישראל] שהרי כתובתן שוה, לכן, אהדרינהו למלתייהו. החזירו את התקנה הראשונה שכתובת אלמנת כהנים היא מנה בלבד.

שנינו במשנה: בית דין של כהנים היו גובין לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא רק לבית דין של כהנים בלבד אמרו שיכולים לגבות יותר עבור כתובת בנותיהן, אלא אפילו משפחות המיוחסות בישראל, אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין לגבות לבנותיהן כתובה מרובה יותר, עושין.

מיתיבי לשמואל מהא דתניא: הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין לגבות כתובה יתירה, כגון בת ישראל שנשאת לכהן, וכן בת כהן שנשאת לישראל, עושין.

ומדייקת הגמרא מהלשון "כגון" של הברייתא:

דווקא כגון בת ישראל שנשאת לכהן, ובת כהן שנשאת לישראל, הוא שיכולים לגבות כתובה מרובה, משום דאיכא צד כהונה.

אבל בת ישראל שנשאת לישראל שאין בה שום צד כהונה, לא יוכלו לגבות לה כתובה מרובה ממאתיים.

ודחינן: אין לדייק כן. ומה שאמר התנא "כגון" - בתורת "לא מבעיא" קאמר, הוא אמר זאת, וכך אמר התנא:

לא מבעיא בת ישראל שנשאת לישראל, דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך [שאין יכול בעלה לומר לה שנתעלתה על ידו], ופשוט יותר שיכולה לגבות כתובה מרובה יותר ממאתיים.

אבל בת ישראל שנשאת לכהן, דמצי אמר לה בעלה הכהן: עלויי קא מעלינן ליך [שיכול לומר לה שעלתה לכהונה על ידו] אימא [הייתי אומר] שלא תוכל לגבות כתובה מרובה ממנו.

קמשמע לן שאפילו בכהאי גוונא, אם רוצה, גובה כתובה מרובה:

מתניתין:

שלשת המשניות הבאות דנות בענין נאמנות האשה, כשיש לנו ספק לגבי בעילתה, מתי נבעלה, איך נבעלה, ולמי נבעלה. בשלשת המשניות טענת האשה היא טענת ברי, ומכוחה היא נאמנת לרבן גמליאל ולרבי אליעזר, ואילו רבי יהושע טוען ש"לא מפיה אנו חיים" [וביאר הריטב"א את הביטוי הזה, שהעולם עומד על האמת, ואין אנו חיים על סמך האמת שלה].

יסוד המחלוקת הוא, במקום שיש חזקה, והתעורר ספק אם חל שינוי בחזקה, האם יכולה טענת ברי של האדם אשר בו תלוי השינוי בחזקה, הטוען שלא חל בה שינוי על ידו, לומר שאין לנו כלל להסתפק בדבר.

רבי יהושע סובר שטענת הברי של האדם שבו תלוי השינוי של החזקה אינה מעלה ואינה מורידה, ולכן עלינו לדון את הספק בהשתנות החזקה כאילו לא נוסף דבר להבהרת הספק בטענת הברי שלו. ואילו רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים שדי בטענת ברי של האדם ששינוי החזקה תלוי בו כדי שלא יתעורר אצלנו ספק שמא חל שינוי בחזקה.

הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, ובא לגרשה, ויש בין הבעל אשה ויכוח כמה מגיע לה בכתובתה.

היא אומרת: משארסתני נאנסתי! בזמן האירוסין הייתי בתולה, ורק אחר כך נאנסתי, ונסתחפה שדהו, מלשון מטר סוחף שמקלקל השדה, שמזלך גרם שנאנסתי ואינני בתולה בשעת הנישואין, ולכן מגיע לי כתובה מאתים.

והוא בעלה אומר: לא כי [שמא לא היה כמו שאמרת], אלא שמא עד שלא ארסתיך נאנסת, ובשעת האירוסין היית כבר בעולה, והיה מקחי מקח טעות.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: האשה נאמנת, כיון שהיא טוענת בתורת ודאי והוא טוען בתורת שמא, ונוטלת כתובתה, ודינה כבתולה.

רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין לסמוך על דבריה, אלא המוציא מחברו עליו להביא ראיה, וכיון שהיא רוצה להוציא ממנו כתובה, עליה להביא ראיה לדבריה.

ולכן הרי זו בחזקת בעולה, עד שלא תתארס כלומר שהיא בחזקת שהיתה בעולה בשעת האירוסין, והטעתו, והוי מקח טעות כדין הכונס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום, עד שתביא ראיה לדבריה, שנאנסה אחרי שנתארסה:

גמרא:

הגמרא מנסה לדמות את סברת מחלוקת משנתינו, לסברת מחלוקת אחרת ששנינו.

אתמר, שנינו: אדם התובע בטענת ברי "מנה לי בידך", והלה, הנתבע אומר לו בטענת "שמא", "איני יודע אם הלויתני". [7]

רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב הנתבע לשלם.

ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור הנתבע מלשלם. [ומכל מקום משביעים אותו שבועת היסת, מתקנת חכמים, שכן הוא כדבריו, שאינו יודע שהוא חייב לו מנה]. [8]

ומסבירה הגמרא את סברתם של החולקים:

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, משום שהם סוברים, שכאשר טענות הצדדים הם טענת "ברי" מצד אחד, וטענת "שמא" מצד שני הטוען "ברי" עדיף הוא על טענת שמא.

ואילו רב נחמן ורבי יוחנן אמרי "פטור", משום שהם סוברים, כיון שנגד טענת הברי של התובע ניצבת חזקת ממון של הנתבע [9]. לכן אוקי ממונא בחזקת מריה [השאר הממון בחזקת הבעלים שמחזיק בו], והולכים אחר חזקת ממון [10], היות והיא עדיפה יותר מה"ברי" של התובע [11].

אם כן, מבואר שיש מחלוקת בסברא באופן שיש מוציא ויש מוחזק, והמוציא טוען ברי, והמוחזק טוען שמא. שרב הונא ורבי יהודה סוברים שהטוען "ברי" עדיף מהמוחזק, [12] ורב נחמן ורבי יוחנן סוברים, שהמוחזק עדיף מהטוען "ברי".

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב הונא ורב יהודה, ששנינו עתה שהם סוברים כי מי שבא להוציא ממון בטענת "ברי" ממוחזק הטוען טענת "שמא", "ברי" עדיף - דשמואל היא!

דומה הוא בסברא לדברי שמואל, שאמר על משנתינו, שהלכה כרבן גמליאל, הסובר שנאמנת אשה בטענת ברי להוציא כתובתה מהבעל המוחזק, על אף שהוא טוען טענת שמא.

והיכן נאמרו דברי שמואל?

על הא דתנן לקמן במשנה שאחרי המשנה הבאה: אשה שלא היתה נשואה, והיתה מעוברת, ואין אנו יודעים למי נתעברה כדי שנדע האם העובר כשר להנשא כהונה או פסול לכהונה.

ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה, האם נתעברת מאדם שזרעו כשר או ממי שזרעו פסול?

ואמרה: מאיש פלוני נתעברתי, וכהן הוא! מיוחס הוא וכשר לכהונה.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, והעובר כשר לכהונה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא [חריף ושנון שכמותך [13]], הרי אמרת לן משמיה דשמואל [אמרת לנו כבר בשם שמואל] שהלכה כרבן גמליאל, במחלוקת שלו עם רבי יהושע אף בראשונה [במשנתנו, הקודמת למשנה זו, שבה נחלקו לענין תביעת כתובה, שרבן גמליאל אומר שנאמנת בטענת ברי, ובמשנתנו החידוש יותר גדול שהלכה כרבן גמליאל.

ואם כן, מכאן כבר אפשר ללמוד גם לענין מעוברת, שהלכה כרבן גמליאל, ואין צורך לחזור לומר שהלכה כרבן גמליאל גם לענין מעוברת.

והוינן בה: מאי "אף בראשונה"?

מדוע בתביעת כתובה, החידוש יותר גדול שהלכה כרבן גמליאל?

ומבארינן: החידוש הוא בכך, שאף על גב דאיכא למימר "אוקי ממונא בחזקת מריה", שיש להעמיד את הממון בחזקת הבעל, בכל זאת אמר רבן גמליאל שטענת ברי עדיף להוציא הממון מחזקתו כנגד טענת שמא של הבעל.

ועתה דנה הגמרא: לימא, האם יש לנו לומר, כי רב יהודה ורב הונא, דאמרי כרבן גמליאל, ששניהם סוברים שטענת "ברי" להוציא היא עדיפה מטענת "שמא" להחזיק. ואילו רב נחמן ורבי יוחנן, דאמרי כרבי יהושע, ששניהם סוברים שמוחזק, אפילו אם הוא טוען "שמא", עדיף הוא על טענת "ברי" הבאה להוציא ממון.

ודחינן: יש חילוק בסברה בין המקרה שדיבר עליו רב נחמן לגבי תביעת מנה, ובין המקרה שדיבר עליו רבן גמליאל לגבי תביעת כתובה.

וכך אמר לך רב נחמן: אנא, דאמרי בתביעת מנה שאין הלה יכול להוציא בטענת ברי מהמוחזק, אפילו אם המוחזק טוען טענת שמא, יכול אני לסבור אפילו כרבן גמליאל, שאמר בתביעת כתובה שהאשה נאמנת בטענת ברי להוציא כתובתה.

כי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם, במשנתינו ובמשנה הבאה, שנאמנת להוציא, אלא משום דאיכא מגו, שיש לה מגו שמסייע לטענתה, שיכלה לטעון טענה מעולה יותר, וכגון במשנתינו שטוענת משארסתני נאנסתי, יכלה היא לטעון מוכת עץ אני, שהיא טענה מעולה יותר, שאינה נפסלת בה לכהונה, ואילו בטענה שאמרה משארסתני נאנסתי נפסלת לכהונה, שהרי אשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן.

ומוכח מזה שלא טענה את הטענה המעולה יותר שהיא דוברת אמת.

וכן במשנה הבאה, שטוענת מוכת עץ אני, וכתובתי מנה, יש לה מיגו, שיכלה לטעון "מוכת עץ אני נהייתי תחתיך", ואז כתובתה מאתיים. ומכח המיגו נאמנת היא להוציא כתובתה מבעלה.

אבל הכא, במקרה שדיבר עליו רב נחמן לגבי תובעו מנה בטענת ברי, וטען הנתבע שמא, מאי מגו איכא לתובע שיהיה נאמן מחמת זה להוציא ממון מהמוחזק? ולכן סובר רב נחמן שמעמידים הממון בחזקת המוחזק ופטור מלשלם.

אי נמי, חילוק נוסף אפשר לחלק בסברה, בין המקרה שדיבר עליו רב נחמן לגבי תביעת מנה, לבין המקרה שדיבר עליו רבן גמליאל לגבי תביעת כתובה - שעד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם, בתביעת כתובה, שנאמנת להוציא מהבעל המוחזק בטענה כי אחר שארסה נאנסה, אלא משום דאמרינן אוקמה אחזקה, [14] שיש לה חזקת הגוף שמסייעת לה בטענתה, [15] שהרי הספק הוא על שעת האירוסין, אם היתה אז בתולה ונשתעבד לה כתובה של מאתים או שמא בעולה היתה. ויש לאשה חזקת הגוף שבתולה נולדה, והעמד אשה על חזקתה שעדיין בתולה היתה בשעת אירוסיה, ורק עכשיו, אחרי האירוסין נאנסה. [16]

אבל הכא לגבי תביעת מנה, בברי ושמא, מאי, איזו חזקה אית ליה להאי, לתובע, שיהיה נאמן מחמתה להוציא ממון מהמוחזק? [17]

ולכן סובר רב נחמן שעדיף המוחזק בממון, ופטור מלשלם.

ומסיימת הגמרא: הכי נמי מסתברא, כדקא משנינן, שיש לנו הכרח לומר דרב נחמן הוא דאמר כרבן גמליאל.

הערות

[7] אבל אם אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך, חייב, כדאיתא בב"ק (דף קיח.). ראשונים.

[8] ביסוד מחלוקת ברי ושמא, שיטת התוספות שלא נחלקו אלא באופן שהברי הוא טוב והשמא גרוע, כגון במנה לי בידך, שהתובע טוען טענת ברי בדבר שחברו יודע אם האמת בדבריו או לא, ויודע התובע שהנתבע יכחישנו אם אומר שקר, ולכן הרי זה ברי טוב, וטענת הספק של הנתבע היא גרועה, שהרי עליו לדעת אם קיבל ממנו בהלואה או פקדון וכיוצא או לא, ובזה הוא שסוברים רב הונא ורב יהודה שברי עדיף, אבל כשהברי גרוע והשמא טוב, כגון שור שנגח את הפרה ונמצאת עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת העובר מחמת הנגיחה, או משנגחה ילדה ועל ידי הנגיחה מת, אפילו שהניזק אומר ברי שהנגיחה המיתה את הולד, והמזיק אומר שמא, מודים הם שהמוציא מחברו עליו הראיה, מלבד לסומכוס שסובר בכל ממון המוטל בספק שחולקים ואין אומרים ברי עדיף, לפי שהניזק יודע שאין המזיק יכול להכחישו, שלא היה שם בשעת מעשה, ולכן הברי שלו גרוע, וטענת הספק של המזיק היא טובה, שאין עליו לדעת איך היה המעשה. אבל בעל התרומות (שער ל"ט ח"ב) בשם הרמב"ן חולק וסובר שלרב הונא ורב יהודה אין הבדל בין היה לו דעת ללא היה לו לדעת, ולעולם ברי ושמא ברי עדיף. (ועיין תומים סימן ע"ה ס"ק כ"ב)

[9] חזקת ממון - ממון שיש לנו ספק של מי הוא, אין מוציאין אותו מידי המוחזק בו, וכן בספק אם פלוני חייב לחברו ממון או לו, אין מוציאין מידו, אלא מעמידים הממון בחזקת בעליו, שאנו הולכים אחר חזקת ממון, היינו שמעמידים את הממון על חזקתו. בגדר חזקת ממון כתבו האחרונים שאינה חזקה המבררת את הספק, אלא ענינה שאי אפשר להוציא מידי המוחזק, וכן כתב בשו"ת מהרי"ק שורש ע"ב שאין לנו לבדות הנולד והשתנות הממון עד שיוכרח. וכתב בקונטרס הספיקות (כלל א' סי' ה - ו) שכל מקום שמעמידים את הממון בחזקתו, כודאי ממון הוא נחשב אצלו, ואף על פי שלפי האמת יש צד שאין הממון שלו, כיון שמספק אין מוציאין מידו, אנו דנים בו לכל דיני התורה כאילו הוא שלו, וכן כתב בשערי יושר (שער ה' פרק א') בדעתו. ולפיכך אינו צריך לחשוש משום ספק גזל, שלא אסרה תורה משום גזל אלא מה שהוא של חברו מצד דיני ממון, אבל מה שבדיני ממון הוא שלו, לא אסרתו תורה. אבל דעת השערי יושר (שער ה' פרק ח') שחזקת ממון שמועילה שיחשב הדבר שלו, הוא לענין ההשתמשות בפועל בלבד, שיש לו הזכות להשתמש בדבר, וזכות ודאית היא, אבל בנוגע לעצם הממון הדבר עדיין בספק, ולכן בכל מה שמסתעף מעצם קנין הממון ולא מזכות ההשתמשות, עדיין הדבר בספק. ודעת בעל הנתיבות המשפט בשו"ת חמדת שלמה (או"ח סי' ב'), שאף על פי שאין חזקת ממון מועילה שיחשב הממון שלו בודאי, אלא שמספק אין מוצאין מידו, מכל מקום אינו צריך לחשוש משום ספק גזל, לפי שלא אסרה תורה אלא ודאי גזל ולא ספק, ומכל מקום באופן שאין הספק עתיד להתברר, הוא זוכה בו מצד יאוש הבעלים. אבל דעת הישועות יעקב (חו"מ סי' כ"ה) שלסוברים שאם תפס מן המוחזק מוציאים מידו, חזקת ממון היא חזקה המבררת שהדבר של המוחזק.

[10] כתבו הרמב"ן (בב"ב דף לד:) והריטב"א (בב"מ ב:) שלא נאמרו הדברים אלא כשיש לנתבע חזקת ממון אבל באופן שאין לאחד מבעלי הדין חזקת ממון, ברי ושמא ברי עדיף.

[11] קצוה"ח סי' נ"ט ס"ק א'.

[12] צריך עיון איך מועיל טענת ברי להוציא ממון מיד הטוען שמא שהוא מוחזק. ויעוין בשערי יושר (שער ו' פרק י"ח) שכתב שהטעם שברי ושמא ברי עדיף, אינו משום שרגלים לדבר שהאמת כדברי התובע, אלא שהוא כלל בדיני ממון, שהתובע שטענתו טובה יותר זוכה בממון. וכעין זה ביאר הקובץ שיעורים (אות כ"ו). אמנם עדיין צריך עיון מדברי הרא"ש בדף ט' שכתב שיש דין ברי עדיף גם באיסורים ולא רק בממונות, ושם הרי אין הלכות טענות כלל, וכן הקשה הקובץ שיעורים (שם). ועיין באגרות משה [חושן משפט סימן כד, כה, כו] את הדיון בהרחבה מרובה בינו ובין מרן הגרא"מ ש"ך [בשנת תרפ"ב], בסברה האם הנתבע צריך לענות על טענת התובע, ואם אינו עונה לו בטענה הראויה, זוכה התובע מכח טענתו. ובשם הגרנ"ט זצ"ל ידוע לבאר, שדין ברי ושמא ברי עדיף, הוא לומר שלא להסתפק במקום שיש טענת ברי, שכיון שהבעל דין טוען ברי ואין מי שמכחישו אין לנו להסתפק ולומר שלא כדבריו. ובנתיבות המשפט (סי' ע"ה ס"ק ז') כתב שלסוברים שדווקא בשמא גרוע, ברי עדיף, הטעם שברי עדיף הוא לפי שרגלים לדבר שהטוען שמא משקר.

[13] בערוך ערך שן, פירש שיננא - מחודד בתלמוד, מלשון חץ שנון, ויש אומרים גדול השינים, ובשיטה מקובצת (לקמן דף יד.) פירש לפי ששיניו גדולות קרא לו שיננא, עיי"ש.

[14] סיוע זה של מיגו או חזקה מועיל אפילו כשהברי הוא גרוע והשמא טוב, כמו באומרת משארסתני נאנסתי, שהיא יודעת שאין הבעל יכול להכחישה ולכן הברי שלה גרוע והשמא של הבעל טוב, שאינו יכול לדעת מתי נאנסה. תוספות (ד"ה רב הונא).

[15] אפילו כשיש סיוע של חזקה להברי אין אומרים ברי עדיף אלא כשאומר ברי על פי ידיעת עצמו, ולא על פי אחר שאומר ברי. תוספות לקמן (דף עו. ד"ה רישא).

[16] ואפילו באופן שאין ידוע זמן האירוסין, אין אומרים שצריך להעמידה בחזקת שאינה ארוסה, ולומר שלא נתארסה עד אחר הבעילה. לפי שהספק הוא על הבעילה מתי היתה, ואומרים שעכשיו נבעלה. חוות דעת (סימן נ').

[17] כתב הקצוה"ח (סי' פ"ב ס"ק ז') שכשיש לטוען ברי חזקה שמסייעת לטענתו, אף כשטענת הברי היא טענה גרועה, ברי עדיף, ולכן במלוה בשטר שטען הלוה מחלת לי והמלוה אומר איני זוכר, כיון שחזקת ממון מסייעת ללוה, ברי עדיף ופטור.

כיון דחזו דמזלזלי בהו [שראו שמזלזלים הכהנים בהן, באלמנות] תקינו להו מאתן [תיקנו להן מאתים] זוז בכתובתן, כדי להחשיבן. כיון דחזו דקא פרשין מינייהו [שראו שהיו החתנים פורשים מהן] מלשאת אלמנות הכהנים, דאמרי [שהיו אומרים]: עד דנסבינן [שאנו נושאים] אלמנת כהנים ומתחייבים בכתובה מאתים — ניזיל ניסיב [נלך ונישא] בתולה בת ישראל, באותו סכום של כתובה, ולא היו נושאים את אלמנות הכהנים. על כן אהדרינהו למלתייהו [החזירון לדבריהן, לדינן] כמקודם. ואם כן, המשנה והתוספתא מדברות על זמנים שונים, ותקנות שונות באותו נושא.

א שנינו שבית דין של כהנים תיקנו כתובה כפולה לבתולות כהנים. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא בית דין של כהנים בלבד אמרו, אלא אפילו משפחות המיוחסות בישראל, אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין — עושין, והרשות בידם.

מיתיבי [מקשים] על כך: הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין, כגון בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל — עושין. ונדייק: כאן מדובר דווקא בבת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל הוא דאיכא [שיש] צד כהונה במשפחת החתן או הכלה. אבל לכאורה בת ישראל לישראל — לא!

ומשיבים: בלשון לא מבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], וכך יש להבין: לא מבעיא [נצרכה] לומר בת ישראל לישראל, דלא מצי אמר [שאין הוא, החתן, יכול לומר] לה: עלויי קא מעלינן ליך [מעלה אני אותך במעלות הייחוס] על ידי שאני נושא אותך, ולכן מובן שבנות משפחה מיוחסת תרצנה כתובה גדולה יותר, אבל בת ישראל לכהן, דמצי אמר [שיכול הכהן לומר] לה: עלויי קא מעלינן ליך [מעלה אני אותך בייחוס], שהרי את נעשית אשת כהן בנישואיך לי, אימא [אמור] שלא יוכלו בנות משפחות מיוחסות לגבות מהבעל כתובה מרובה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בת ישראל לכהן ממשפחה מיוחסת יכולה לעשות כן, וכל שכן בת ישראל לישראל.

ב משנה הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא אומרת: משארסתני (לאחר שארסתני) נאנסתי, ונסתחפה שדהו. כלומר, ההפסד הוא שלך, כי ברשותך אירע לי הדבר, והרי זה כאילו שטפון סחף את שדך. והוא אומר: לא כי, לא כך היה המעשה, אלא עד שלא ארסתיך נאנסת, והיה מקחי מקח טעות, שרציתי לשאת בתולה — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת היא. ר' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, כלומר, אין סומכים על דבריה, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס (לפני שהתארסה), ואנו מניחים שהטעתו בזה, עד שתביא ראיה לדבריה שהדבר אירע לאחר האירוסין.

ג גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: הבא לחבירו ואומר: "מנה לי בידך", כלומר, אתה חייב לי מנה, והלה (הנתבע) אומר: איני יודע. רב יהודה ורב הונא אמרי [אומרים]: במקרה כזה חייב הנתבע, שכיון שאינו מכחיש — חייב לשלם. ורב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור. ומסבירים את טעמיהם: רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: חייב, וטעמם: ברי (ודאי) ושמא — ברי עדיף, ומכיון שהתובע טוען טענת ודאי והנתבע אינו טוען טענת ודאי, אלא טענת שמא — טענת ברי עדיפה. רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור, ומדוע — אוקי ממונא [העמד את הממון] בחזקת מריה [בעליו], וכיון שהממון נמצא אצל הנתבע, והתובע אינו יכול להביא ראיה, והוא בא רק בטענה בלבד — אין מוציאים ממון בלא ראיה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של רב הונא ורב יהודה — מקורה בדברי שמואל היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אשה פנוייה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה, כלומר, ממי נתעברת? והיא אומרת: עובר זה מאיש פלוני, וכהן הוא ובודאי כשר הוא ביחוסו — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת לומר שהעובר כשר. ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

ואמר ליה [לו] רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] אמרת לן משמיה [אמרת לנו משמו] של שמואל: הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה. שאף במחלוקת במשנתנו, שהיא הראשונה בסדרת מחלוקות לענין טענות שונות, הלכה כדבריו. ושואלים: מאי [מה החידוש] אף בראשונה? במה שונה הלכה זו? ומסבירים: אף על גב דאיכא למימר [אף על פי שיש מקום לומר] במשנתנו אוקי ממונא [העמד את הממון] בחזקת מריה [בעליו], וכיון שהממון של הכתובה הוא בחזקת הבעל, והאשה היא הבאה להוציא ממנו — בכל זאת אמר רבן גמליאל כי טענת ברי של האשה עדיף מטענת שמא של הבעל. שהרי הוא אינו יודע בוודאות מתי נאנסה ואין טענתו אלא טענת שמא.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי רב יהודה ורב הונא דאמרי [שאומרים, סבורים הם] כדעת רבן גמליאל, שטענת ודאי עדיפה מטענת שמא אפילו להוציא ממון מחזקתו, והדין עם התובע. ואילו רב נחמן ור' יוחנן דאמרי [שאומרים] כדעת ר' יהושע שאין מוציאים ממון בטענה בלבד?

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב נחמן: אנא דאמרי [אני, מה שאמרתי], זה אפילו כדעת רבן גמליאל. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] בטענות שבין האיש והאשה, אלא משום דאיכא [שיש] טענת מגו [מתוך], שיש חיזוק לדברי האשה על ידי טענת "מיגו", שמתוך שהיתה האשה יכולה לטעון שלא נאנסה כלל, אלא שהיא מוכת עץ, ולא היתה מגנה את עצמה בכך לפני בעלה, ומתוך שלא טענה כך, אלא הודתה שנאנסה, ודאי אמת בפיה ועלינו להאמין לדבריה. אבל הכא [כאן] כשתובע ממון מחבירו מאי [מה, איזה] מגו איכא [יש] שנבוא להאמינו על פי דבריו בלבד? ולכן יודה אף רבן גמליאל שבתביעה זו אין להאמין לטענת הודאי להוציא ממון המוחזק.

אי נמי [או גם כן] אפשר לחלק בדרך אחרת: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] במשנתנו אלא דאמרינן אוקמה אחזקה [שאומרים אנו העמד אותה, את האשה, על חזקתה] וחזקתה שהיא מתחילתה בתולה, והבעל שטוען שלא היתה בתולה עוד לפני הנישואין הוא המנסה להוציא אותה מחזקת הבתולים שלה, אבל הכא, מאי [כאן, מה, איזו] חזקה אית ליה להאי [יש לו לזה] שתובע ממון חבירו? ולכן אף רבן גמליאל יודה שאין טענת הוודאי שלו מועילה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא כדקא משנינן [כך גם כן מסתבר לומר כפי שאנו מתרצים] שגם רב נחמן הוא שאמר כשיטת רבן גמליאל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Once the members of the court saw that the priests were demeaning the widows, they instituted for them a marriage contract of two hundred dinars, so that they would treat them with greater esteem. Once they saw that the grooms were distancing themselves from them, as they said: Instead of marrying a widow who is the daughter of priests and paying a marriage contract of two hundred, let us go marry a virgin Israelite woman for the same price. Since men would no longer marry widows from priestly families, they restored matters to their original status. This indicates that the mishna and the baraita are addressing different time periods and different ordinances.

§ It is stated in the mishna that a court of priests would collect a marriage contract of four hundred dinars for a virgin daughter of a priest. Rav Yehuda said that Shmuel said: Not only with regard to a court of priests did the Sages say that they could collect a greater sum for the marriage contract of their daughters, but even families of distinguished lineage in Israel. If they wanted to act as the priests do, they may act in that manner.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who sought to act as the priests do, as in cases where an Israelite woman is married to a priest, or the daughter of a priest is married to an Israelite, may act in that manner. The Gemara infers: This allowance is specifically in cases where an Israelite woman is married to a priest, or the daughter of a priest is married to an Israelite, where there is an aspect of priesthood involved. However, apparently, in a case where the daughter of an Israelite is married to an Israelite, no, it is not allowed.

The Gemara rejects that inference. The baraita is stated employing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state a case where the daughter of an Israelite is married to an Israelite, as in that case the groom cannot say to her: By marrying you, I am raising your social status, and it is clear that women from distinguished families would demand a marriage contract with a greater sum. However, in a case where an Israelite woman is married to a priest, where he can say to her: I am raising your social status, as you are marrying into the priesthood, you might think to say no, the woman cannot demand a marriage contract with a greater sum. Therefore, the baraita teaches us that even in the case of a woman from a distinguished family of Israelites marrying a priest, she may demand a marriage contract with a greater sum.

MISHNA: There is a case of one who marries a woman and did not find her hymen intact, and she says: After you betrothed me I was raped, and his, i.e., her husband’s, field was inundated, meaning that it is his misfortune that she is not a virgin, as she was raped after betrothal. And he says: No; rather, you were raped before I betrothed you, and my transaction was a mistaken transaction. Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible. Rabbi Yehoshua says: It is not based on the statement emerging from her mouth that we conduct our lives; rather, this woman assumes the presumptive status of one who engaged in intercourse when she was not yet betrothed and she misled him, until she brings proof supporting her statement.

GEMARA: It was stated: With regard to one who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: I don’t know, Rav Yehuda and Rav Huna say: The respondent is obligated to pay, because he did not deny the claim, and Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan say: He is exempt from payment. The Gemara elaborates. Rav Huna and Rav Yehuda say that the respondent is obligated to pay based on the principle: When there is a certain claim, e.g., that of the claimant, and an uncertain claim, e.g., that of the respondent, the certain claim prevails. Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan say: The respondent is exempt based on the principle: Establish the money in the possession of its owner, and the burden of proof rests upon the claimant. Since the claimant does not support his claim with proof, the money remains in the possession of the respondent.

Abaye said to Rav Yosef: This ruling of Rav Huna and Rav Yehuda is essentially the statement of Shmuel, as we learned in a mishna (13a): In the case of an unmarried woman who was pregnant, and the Sages said to her: What is the nature of this fetus, i.e., who is the father. And she says: It is from a man called so-and-so and he is a priest and is certainly of valid lineage. Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible, and the fetus is deemed to be of valid lineage. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.

And Rav Shmuel bar Yehuda said to Rav Yehuda: Big-toothed one [shinnana], you said to us in the name of Shmuel that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel even in the first dispute, the dispute cited in the mishna, which is the first in a series of disputes with regard to conflicting claims. The Gemara asks: What is the meaning of even the first? What is unique about that dispute relative to the others? The Gemara answers: The novel element in the first dispute is that the claim of the bride is accepted despite the fact that although there is room to say: Establish the money in the possession of its owner, and since the money is in the possession of the husband and the woman is the claimant, Rabban Gamliel said that the certain claim of the bride prevails over the uncertain claim of the groom, who can only speculate about when she was raped.

The Gemara suggests: Let us say that it is Rav Yehuda and Rav Huna who say their ruling in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who says that a certain claim prevails over an uncertain one even to collect money from the possession of the respondent. And it is Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan who say their ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, that one does not collect money based merely on a claim.

The Gemara rejects that suggestion. Rav Naḥman could have said to you: That which I said, is even in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Rabban Gamliel says his ruling only there, with regard to claims of a groom and a bride, where there is a miggo, a halakhic argument that the ability to make a more advantageous claim grants credibility to the claim one actually makes, that bolsters the bride’s claim. She could have claimed that she wasn’t raped at all, but rather that her hymen was ruptured by wood. That is a more advantageous claim because she is not disgraced in the eyes of the groom. Therefore, her claim that she was raped is accorded credibility. However here, where one claims that another owes him money, what miggo is there bolstering his claim and according it credibility?

Alternatively, Rav Naḥman could have said to you: Rabban Gamliel says his ruling only there, where we say: Establish her legal status according to her presumptive status as a virgin, and the husband’s claim seeks to undermine that presumptive status. However here, what presumptive status does this claimant have supporting the claim that another owes him money? Therefore, even Rabban Gamliel would concede that his certain claim does not prevail.

The Gemara notes: Indeed, it is also reasonable to explain as we are teaching, that it is Rav Naḥman who said his ruling in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתיים. והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתה מאתים, והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מינייהו, דאמרי עד דמנסבינן אלמנת כהנים ניזל נינסוב בתולה מישראל אהדרינהו למילתייהו. והאי לאו תקנה היא, אלא עקירת תקנה ואוקמי אדינא כשאר אלמנות, אלא דאצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא.

הא דאמרינן, לא מיבעיא בת ישראל לישראל דלא מציא אמר לה עלויי קא מעלינן ליך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן לך. קשיא לן, אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל, השתא בת ישראל לישראל עושין, בת כהן לישראל דגרועי מיגרע מיבעיא. ויש לומר, דאיידי דתני בת ישראל לכהן תני נמי בת כהן לישראל.

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ואפילו לאפוקי ממונא. וא"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, ואמרינן עלה מאי זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא, י"ל דשאני התם דשמא דידיה לא ריע אבל הכא שמא דידיה ריע דהוה ליה למידע. והא דאמרינן הכא דרב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת וכו', ומתניתין דשמא דידיה לא ריע דלית ליה למידע אימת נאנסה, דכל דכן פשיטא ליה לשמואל אפילו בשמא דלא ריע קאמר דבריא עדיף וכל שכן במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דשמא דידיה ריע קאמרינן בהא עדיף (עי' רשב"א ב"ק שם סד"ה דאפילו).
וא"ת מכל מקום דשמואל אדשמואל קשיא דהכא פסק כרבן גמליאל אף בראשונה ואפ"ג דשמא דידיה לא ריע והתם בפרק שור שנגח את הפרה אמר המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה לי דטעמיה דשמואל הכא בהא דפסק כרבן גמליאל לאו משום דבריא ושמא הוא אלא משום מגו אי נמי משום דאיכא חזקה דגופה וכדאמרינן במסקנא ומסקנא אפילו לשמואל אתיא, והוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכא ולטעמיך דשמואל אדשמואל קשיא אלא דבהרבה מקומות יש בתלמוד יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה.
והא דאקשינן בפרק השואל (ב"מ צז, ב) ממתניתין דשואל ושבורה לרב נחמן וכן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קטז, ב), הו בריא דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שאולה אם שכורה, וכן היה לזה להכיר אביו כמו שחברו מכירן.
וההיא נמי דזה אחי דבפרק נוחלין (ב"ב קלה, א), דאוקימנא כדאמרינן אין אנו יודעין, ואמרינן עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, התם נמי הוה ליה למידע אם אחיהם הוא ומילתא דעביד לאגלויי הוא, ובריא דידיה בריא מעליא ושמא דידהו גרוע דמסתמא מידע ידעי דאית להון אחא במדינת הים, ואסיקנא דרב נחמן אית ליה נמי דרבן גמליאל.
ומיהו הא דרב יהודה דשמואל היא דשמואל ודאי אית ליה בריא ושמא בריא עדיף בכל כי הא דשמא דידיה ריע כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע, וכן בפרק הבית והעליה (ב"מ שם), ואקשינן מיניהו לרב נחמן ולא אשכח להו פירוקא אלא כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ושמואל לית להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא חזרה שבועה לסיני, כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, א). גמרא, היו שניהם חשודין, הילכך על כרחין לשמואל מתניתין דהשואל והבית והעליה משום בריא ושמא בריא עדיף מיפרשא ליה ודרב יהודה דשמואל היא (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואני).
וא"ת, אם כן דשמואל נמי אית ליה דרב יהודה היכי אמרינן במסקנא הכי נמי מסתברא דרבן גמליאל משום דאית לה חזקה דגופה היא, דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני (קידושין נט, ב), ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דהא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ומאי ראיה איכא מיהא דשמואל לא פסק כרבן גמליאל משום טעמא דבריא ושמא דילמא כי פסק כרבן גמליאל לטעמיה הוא דאזיל ורב נחמן לית ליה דר"ג, ויש לומר דלאו משום מימרא דשמואל בלחוד הוא דאמרינן הכי, אלא הכי קאמרינן ובהא קימא לן כרבן גמליאל וכדפסיק שמואל כותיה. ומיקם הוא דקים להו דהלכתא כותיה, ואלא מיהו קושטא דמילתא דשמואל נמי דפסק בהא כרבן גמליאל לא משום בריא ושמא הוא, דהא בשמא כי הא דלא ריע לא קאמר שמואל, וכמו שכתבנו למעלה, אלא אף הוא משום מגו או משום חזקה דגופה קאמר (עי' רמב"ן וריטב"א).

עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו. כן גרס רש"י ז"ל, כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך ופסלה נפשה מכהונה נאמנת. ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואייתי לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה, וכדרבי אלעזר דאמר בסמוך (יג, א) דטענתייהו במנה ולא כלום, וכדאמרינן נמי ברישא פרק האשה שנתאלמנה לקמן (כתובות טז, א). אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופה, כלומר א"נ לרבי יוחנן דאמר טענתייהו מאתים ומנה דליכא מגו במציעותא, טעמיה דרבן גמליאל משום חזקה דגופה דמסייעא לבריא דידה.
ואם תאמר ואפילו לרבי אלעזר מאי מגו במציעותא איכא, ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא, דהא כיון דמדינא אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי, כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך, דאף היא לא מהימנא מדינא, דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימנא. יש לומר דאשכחן מגו כי הא דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי, ואפילו הכי כיון דהוה ליה למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום בריא ושמא, אבל במקום בריא ובריא לא, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין מט, ב) גמרא, אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו, היה לו לומר נזכרתי, אעפ"י שאילו אמר כן לא היה נאמן, אלא שהיה טענה יותר קרובה ממה שטען לא היה בלבי על זה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (יג, א, ד"ה רב) ושם (דף נ, א, ד"ה הא) בארתי בסיעתא דשמיא.

איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פי' ואיני יודע אם הלויתני אבל אם הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אליבא דכ"ע חייב וכדאיתא בהדיא בפרק הגוזל רב הונא ורב יהודא דאמרי תרווייהו ברי ושמא ברי עדיף וא"ת והא אמרי' בפ' הפרה אמר ר"י אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה מאי זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק ברי ומזיק שמא וא"כ קשיא דשמואל אדשמואל למאי דתנינן לומר הא דרב יהודא כדשמואל היא תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דה"ל לנתבע למידע וכיון שכן שמא דידיה גרוע וברי דתובע אלי' שלא יהיה מעזי פנים לומר כן אבל התם דה"ל מלתא דה"ל למזיק למידע שמא דידיה לא ריע וברי דניזק ריע דדילמא טעין ברי בשקרא משום דלא הוי מעיז פנים כיון דחברי' לא הוה ידע במלתיה והא דאמר הכא הא דרב יהודא דשמואל היא בכל דכן אמרי' לה ומיהו קשה אדשמואל דהתם בפ' שור שנגח לאידך שמואל דמתני' דתרווייהו לא הוו למידע ובהא אמר שמואל חייב ובאידך אמר פטור וי"ל דאין ה"נ דלמאי דקס"ד השתא דטעם דמתני' משום ברי ושמא בלחוד הול"ל ולטעמיך קשי' דשמואל אדשמואל בפ' שור שנגח אלא טובא איכא בתלמודא דיכול למימר ולטעמיך ולא אמר א"נ דלמאי דקס"ד השתא מצי לתרוצי מה זה כלל גדול בדין כלישנא בתרא דהתם דמוקמינן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן והא דאקשינן בפ' השואל ממתניתין דשואל אשכור לר"נ וכן בפ' הבית והעלייה כולהו ברי דידהו גמורים ושמא דידהו גרועים שהיה לו להכיר אם שאולה אם שכורה וכן היה לו להכיר אבניו כמו שמכירו חבירו וכן בפ' יש נוחלין דאוקמינן ואין אנו יודעים ואתמר עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הוה להו למידע אם אחיהם הוא דמסתמא מידע ידעי דאית ליה אחא במדינת הים. ור"י אמר כר' יהושע פי' ס"ל דליכא לפלוגי בינייהו ואע"ג דהא דשמא ריע ואידך אלים:

גרסת רש"י ז"ל ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא משום דאיכא מיגו אבל הכא מאי מגו איכא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה דגופה והכא פי' דבמתניתין איכא מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי יכולה לומר מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתים או כשלא הכיר בה לר"מ או באומרת מוכת עץ אני תחתיו לרבנן וכשאומרת מוכת עץ אני איכא מגו דיכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך באומרת מוכח עץ אני תחתיך ואית לה מאתים ואומרת מוכת עץ אני קודם לכן ואין לה אלא מנה לר"א דאמר לקמן דטענותייהו במנה ולאו כלום הוא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דלית לה חזקה דגופא כלומר א"נ לר"י דקאמר טענותייהו במנה ומאתים דליכא ליה מגו במציעתו טעמא דר"ג משום חזקה דגופיה ואיברא בריש פי האשה שנתארמלה אמר תלמודא להאי מגו ומיהו לא מגו הוא בקושט' דלר"י דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי ה"נ פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמא דהאי מהאי וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד אבל הכא מגו כל דהוא אמרינן וכן בפ' האשה משום דלדידה עדיפא לה משום דעתה למימר אידך טענת ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונוסחאות טובא איכא דלא גרסי' אלא מטעמא בתרא:

מסתברא ה"נ דא"כ קשיא הלכתא אהל' דהא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדינא ובהא א"ר יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג פי' וקי"ל כוותי' דשמואל דאלת"ה קשיא הלכה אהלכה א"ו כדאמרינן. ותדע דשמואל לית ליה דר"נ דהא מתניתין בפ' השואל ובפ' הבית והעלייה מקשינן מנייהו לר"נ ולא אשכחן ליה פרוקי אלא כשיש עסק שבועה ביניהם דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ושמואל ל"ל הכי אלא חזרה שבועה לסיני כדאי' בפ' כל הנשבעין הלכך ע"כ הנהו מתניתין בפרק השואל והבית והעלייה לשמואל היינו משום ברי ושמא ברי עדיף מפרשי' ליה וכדר"י דשמואל היא הילכך ע"כ ה"ק ובהא אמר שמואל הלכה כר"ג וקי"ל כוותיה ומוקים הוא דקים ליה הלכתא כותיה דשמואל ולאו מטעמא דשמואל אלא משום דאיכא חזקה דגופא ומשום דליכא הוכחה אחריני אמרינן הכי מסתברא הלכך מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור ואע"ג דה"ל למידע. טענתיי' במאי רי"א במאתים ומנה וא"ת א"כ לר' יהושע אמאי פטור הוא ה"ל מודה במקצת ואומר על השאר איני יודע וה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ותירץ ר"י ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דה"ל למידע ואפשר שהדין אמת ואע"פ שיש חולקין עליו כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו. אבל עוד י"ל דהכא ליכא מודה במקצת שמנה אחד מחויב גמור הוא שאינו יכול לכפור בו דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וליכא למטען שזינתה תחתיו דכשקדש ובעל לאלתר עסקינן כדבעינן למימר בסמוך בס"ד ועל השני חולקי' והלה אומר איני יודע וכאלו תבעוהו מנה בשטר ומנה על פה והודה על השטר ובאידך אמר איני יודע וכן איתא בירושלמי על מתניתין קמייתא בריש האשה שנתארמלה וכדבעינן למימר התם בס"ד:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי נסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ור' אליעזר אומר נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר"ם הלכה כרבן גמליאל אשר אמר נאמנת אבל לא שישביעה שבועת הסת אם טענתה אמת כמשפט כל טוען ואם היא מכחישתו ואומרת בתולה נמצאתי הנה הוא נאמן ולא תחייבהו שבועה ותפסיד עקר כתובה לפי שחכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וממה שיתחייב שתדע שהבוגרת והוא שיהיו לה ששה חדשים שלמים אחר הבאת שתי שערות ובתנאי גם כן שיהיו אלה השתי שערות צומחות אחר הי"ב שנים שאין לה טענת בתולים ר"ל טענת דמים לפי שכבר כלו בתוליה ואמנם יש לה טענת פתח פתוח כן הסכימו כל מי שראינו מאמרו מהגאונים ואשר התבאר אצלי שהענין בהפך טענת דמים יש לה טענת פתח פתוח אין לה:

אמר המאירי והיה מקחי מקח טעות ואין לך כלום שהרי כל שכנס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת הואיל וטענה שלה בבריא וטענה שלו בשמא ואע"פ שהיה לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה והמוציא מחברו עליו הראיה הרי יש כאן חזקה אחרת והיא שחזקת רוב נשים לינשא בתולות וכן שבזו מצטרף בטענתה דין מגו והוא מיגו דהיא מציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך שהיתה גם כן כתבתה מאתים אחר שתחתיו נעשית מוכת עץ וכן שהיתה כשירה לכהנה שאין מוכת עץ אסורה אלא לכהן גדול וכן שטענת מוכת עץ היה נוח לה יותר שאין לה בה שום פגם ומכל מקום אין צורך לאלו אלא לעשותן סעד שעיקר הדברים מכח טענת בריא הוא שאין טענת שמא טענה אצל טענת בריא ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים לסמוך על דבריה אלא אוקי ממונא בחזקת מריה והוא נאמן עד שתביא ראיה לדבריה ואע"פ שמצינו ר' יהושע שהוא סובר דין מגו כמו שיתבאר בפרק שני לא אמרה שם אלא כשהנתבע מתחיל להכניס עצמו בתביעה שלא היה הלה יודע בה כמו שיתבאר שם ומכל מקום הלכה כרבן גמליאל והיא נאמנת כמו שהתבאר אלא שיכול להשביעה הסת על כך או להחרים סתם:

היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה אמר המאירי מוכת עץ אני כלומר וקודם שאירסתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש ונחלקו בגמרא טענתיהו במאי אם במאתים ומנה או במנה ולא כלום ולפי מה שפסקנו למעלה אתה צריך לפרשה לענין פסק במנה ולא כלום כלומר מוכת עץ הייתי קודם שארסתני וכתבתי מנה שמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתבתה מנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ואין לך כלום שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל וכו' נאמנת מכח בריא ושמא ואע"פ שהוציאה עצמה מחזקת רוב נשים שהרי אף היא מודה שלא בתולה היתה בשעת אירוסין והיה לנו לילך אחר חזקת ממון מכל מקום אין טענת שמא טענה אצל טענת בריא ואף בזו מכל מקום יש בה דין מגו דמציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך אלא שאין צורך בכך ומה שאמר בה בגמרא דליכא מגו פירושה שהרי טענת מגו נוחה לה יותר:

ראוה מדברת עם אחד אמרו לה מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר"ם פי' אמרו מדברת כנוי ליחוד וטיב הוא הסבה ותמיד יאמרו טיב גיטין וקדושין טיב ע"ז ומשמשיה ר"ל סבותיהם ור' יהושע יחמיר ויאמר שאע"פ שהיא תרמוז לאיש מיוחד ידוע והוא בתכלית הכשרות הנה היא לא תאמן אלא היא בחזקת בעולה לפסול לה ותהיה פסולה מכהונה לפי שהיא בחזקת מי שנבעלה בעילת זנות והלכה כר"ג ומה שיתחייב שתדעהו שהכהן כאשר אירס בתולה ואחר האירוסין בעת הנשואין טען שלא מצאה בתולה הנה כבר אסרה עליו ויוכרח עליו שיפטרנה בגט לפי שהוא שויה אנפשיה חתכה דאסורא שיאמר אולי נבעלה אחר הקדושין ותהיה זונה ותאסר על הכהן בין נבעלה באונס או נבעלה ברצון על העקר הידוע שאונס בישראל משרא שרי ובכהנים אסור:

אמר המאירי פירוש עכשו רצה ללמד באשה שאין לה טענה עם הבעל אלא שהיא פנויה ובאה להכשיר את עצמה או את בתה לכהנה והוא שאמר ראוה מדברת עם אחד בשוק ור"ל נבעלה וכשבאין לחקור מה טיבו של בועל זה שמא נתין או ממזר או חלל שפוסלין אותה בביאתם היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא כלומר לא כהן דוקא אלא כל מי שביאתו אינה פוסלת לכהנה נאמנת ומשיאין אותה לכהנה שחזקתה כשרות ואין צריך לומר בראוה שנסתרה לבד שנאמנת לומר נבעלתי ולכשר נבעלתי מגו דמציא אמרה לא נבעלתי ואע"פ שזעירי ורב אשי נחלקו בגמרא והוא שזעירי אמר מאי מדברת נסתרה ורב אסי אמר נבעלה ואיתותב רב אסי אלמא הילכתא כזעירי אין זה כלום דרבותא דזעירי לא הוצרכה אלא לר' יהושע דאפילו בנסתרה קאמר דלא מהימנא ואנן הא קיימא לן כרבן גמליאל ואף בנבעלה נאמנת ור' יהושע אומר אינה נאמנת שכל שהפקירה עצמה אינה בודקת למי ופסולה לכהנה ופירשוה בגמרא לדעתי אף בראוה שנסתרה כזעירי ומשום מעלה עשו ביוחסין:

היתה מעוברת מה טיב העובר הזה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר"ם פי' אמר ר"ג נאמנת אין ענינו שתהא נאמנת שזה העובר בן לפלוני וייוחס אליו אמנם ענינו שתהא נאמנת באשר נבעלה לכשר ותהיה היא כשרה לכהונה וכן העובר אם היתה בת הנה היא גם כן כשרה לכהונה והלכה כר"ג אבל לכתחלה לא נתיר לזאת המעוברת או למי שנבעלה לספק שתנשא לכהן שאולי נבעלה לפסול לה אלא אם כן היו רוב כשרים מצויין אצלה והוא שיהיו רוב אנשי העיר ישראל כשרין ויפרוש אחד מן העיר ויבעול זאת חוץ לעיר ואז תנשא לכתחלה לכהן היא ובתה:

אמר המאירי היתה מעברת כלומר שזו שנאמרה היא שבאה להכשיר את עצמה וזו באה להכשיר את בתה והוא שאמר היתה מעברת וכשבאין לחקור ממי ומה טיבו של עובר זה כדי לידע אם בתה כשירה לכהנה היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא כלומר ממי שאין בתו פסולה לכהנה ולא מנתין וממזר עד שתעשה הבת כמוהו נאמנת ואע"פ שלא היתה לה חזקת כשרות מעולם הואיל ואין כאן הוצאת ממון ר' יהושע אומר אינה נאמנת והלכה בכלם כרבן גמליאל:

אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה אמר ר' יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא אמר הר"ם המעשה היה חוץ ממדינה שרובה כשרין והיה חוץ מזאת המדינה סיעה רובן כשרין גם כן ופירש אחד מזאת הסיעה ואנס אותה והיו תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה של מקום שנאנסה וזו היא חומרא לפי שאין לנו צורך כי אם לרוב אחד אבל מעלה עשו ביוחסין שהיא לא תנשא לכתחלה אלא בתרי רובי והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי משיאין לכהנה ר"ל שהם כשרים להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהנה הרי זו תנשא לכהנה ושאלו בה בגמרא ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר ואע"ג דאמר רב שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא לכתחלה עד דאיכא רוב כשירין סברא דנפשיה הוא ולא משום רבן גמליאל אמרה אי כר' יהושע אפילו ברוב כשרים פסיל והעמידוה לדעת שניהם ובתרי רובי ופירשו בה שבשעת קרונות היה מעשה ר"ל בחוץ לעיר שהיו קרונות בסיעות של בני אדם כשרים באות לשוק והרי יש כאן תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה ובתרי רובי אף ר' יהושע מודה ואף לרבן גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולים הכא בעי תרי רובי לענין פסק שבזו הואיל ותינוקת היתה וכן שבני הקרון נכרים ואינה מכירתם עד שתדע לטעון שלכשר נבעלה או אף שאין דרכה להיות טוענת כלל וכל שכן שאינה טוענת בריא אע"פ שהוא סובר שכל שאם טוענת כשירה פותחין לה כמו שאמרו בפרק שלישי ל"ו ע"א מכל מקום לינשא לכתחלה אין מכשירין אלא בתרי רובי הואיל ואינה טוענת וזהו שהקשו עליה משמועת מצא בה תינוק מושלך וכו' שאינו טוען כלום וזהו פירוש בקרונה של צפורי היה מעשה כלומר שהיה עם נכרי ואף היא לא ידעה למי אלא שאנו יודעים שרובן כשרים ועל דעת זה הביאו גדולי הפוסקים זו של תרי רובי ואפילו טוענת שאין טענת תינוקת כלום הא כל שהיא גדולה וטוענת בריא כשירה אף ברוב פסולין אלא שאף בזו יש אומרים דבעינן מיהא חד רובא לכתחלה כשמואל ואף בראשונה ר"ל מדברת ומעוברת סתם רוב העיר כשרים ויש בזה חולקים לומר שאף בכלן בעינן תרי רובי לכתחלה ואין נראה כן וגדולי הרבנים פירשו שמשנת ר' יוסי באה לדעת ר' יהושע וגורסין בגמרא לעולם כר' יהושע סבירא ליה ולדעתם לדידן דפסקינן כרבן גמליאל אף בזו לא בעינן תרי רובי ואין דבריהם נראין ועיקר הגירסא אמר ליה הכי אמר רב יהודה בשעת קרונות היה מעשה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה וכתבו הגאונים שמשביעין אותו היסת שאינו יודע ואע"פ שביארנו במשנתנו שברי ושמא ברי עדיף לא אמרוה במקום הוצאת ממון אלא במקום שיש חזקת כשרות לאשה ואע"פ שבפרק שני אמרו חזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא דוקא ברי וברי אבל ברי ושמא וחזקה דגופא ברי עדיף ואף בזו של מיגו ראיתי חכמי האחרונים שבספרד שכתבו שכל שיש חזקה לתובע נאמן ואיני יודע מה מקום בזה לחזקה ואף הם כתבו בסוגיא זו דרך כלל שכל מקום שאמרו הלכה כרב נחמן בדיני דוקא במקום שלא נחלקו בה אחרוני התלמוד הא כל שנחלקו בה האחרונים קיימא לן כבתרא אלא אם כן נפסקה בהדיא כרב נחמן:

זו שאמרו באיני יודע שפטור דוקא שאמר איני יודע בעיקר ההלואה אבל אם אמר יודע אני שהלוית אבל איני יודע אם פרעתיך ודאי חייב כמו שיתבאר באחרון של בבא קמא:

כבר ביארנו בכמה מקומות שאין אומרין מגו להוציא ממון על טענתו ומה שאמרו כאן עד כאן לא אמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו לא נאמר אלא דרך דחייה ומשא ומתן של סוגיא ואין הכרח ללמוד ממנה לומר דין מגו אף להוציא ממון כל שהוא בטענת בריא ושמא ועוד שאפשר שזהו מה שאמרו אחר כן אי נמי עד כאן לא אמר רבן גמליאל אלא דאמרינן אוקי איתתא אחזקה כלומר שאין טענת מגו מספקת לכך והוא צריך לטעם אחר ולא עוד אלא שלדעתי אין ללמוד מכאן למקומות אחרים שזו כתבתה בידה והרי היא מוחזקת בכתבתה והוא בא לפסלה ולהפקיע את חזקתה ואחר שכן ראוי להאמינה בסעד טענות אלו:

ב"ד של כהנים וכו'. אמר רב יהודה לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין ולא אמרי' דמחזי כעוקרים תיקון חכמים:

מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ר"ג ור"א אומרי' נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה היא אומרת וכו' מכאן מוכח שיש כתובה לארוסה ומשעת שאירסה נתחייב בכתובתה בתנאי ב"ד ומ"ה קאמרה ליה הכי דמקודם שנבעלה הוה משועבד לה ועכשיו שנאנסה לא הפסידה שעבודה דאי אמרת אין כתובה לארוסה עד שיכנסה וזאת כבר נבעלה קודם הנשואין אדרבה אומר הבעל לאשה נסתחפה שדך שהפסדת בתוליך ובעת הנשואין בעולה היית א"ו טעמא הוא משום דיש כתובה לארוסה ומשום אירוסין נתחייב לה:

והוא אומר לא כי וכו'. פי' ואין לך כלום דהכי אוקמיה רבא לעיל מקח טעות לגמרי משמע דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה א"ל כלום:

ר"ג ור"א אומרים נאמנת. פי' ואפילו לבעלה מותרת אם היה ישראל דמאי דאמרן לעיל שהבעל נאמן לאוסרה עליו דוקא בברי וברי דהוא אומר פתח פתוח מצאתי והיא אומרת לא כי אלא פתח סתום היה ומכחשה ליה התם בעל נאמן לאוסרה עליו דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא דאיהי טענה ברי ובעל שמא מותרת היא לו שהיא נאמנת בכל הן ליטול כתובתה והן להיות מותרת לו:

ור"י אומר וכו'. פי' בהא פליגי דר"ג סבר אוקי איתתא אחזקתה ובחזקת בתולה הות קיימא ומספיקא לא מפקינן לה מחזקתה ור"י סבר אוקי ממוניה בחזקת מריה ומן ספיקא לא מפקינן ממונא עד שתביא ראיה לדבריה מר אזיל בתר חזקה דגופא. ומר אזיל בתר חזקה דממונא. ואמרי' לקמן דהיכא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא דוקא בברי ושמא דאיהי טענה ברי והבעל שמא התם אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ומפקינן ממונא מחזקת מריה אבל בשמא ושמא מודה ר"ג דלא אזלי' בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה:

אר"י א"ש הלכה כר"ג ואי קשיא היכי פסיק שמואל הלכה כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מרי' והתנן בב"ק שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה ואם משילדה נגחה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד ואמרי' עלה בגמרא אר"י א"ש זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה למה לי' למימר זה כלל גדול בדין ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא והא במתני' איכא חזקה דגופא ואיכא חזקה דממונא דאוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה ומחמת נגיחת השור הפילה וחייב ליתן לו חצי נזק ולמזיק איכא חזקה דממונא וכיון דאית לניזק חזקה דגופא פליג ר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מריה ובשלמא אמתני' לא פליג ר"ג משום דהו"ל שמא ושמא דהכי אמרי' לקמן דבשמא ושמא לא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא אלא סבר המע"ה אלא במאי דאמרי' ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אמרי' המע"ה והא בהא מילתא פליג ר"ג דהיכא דתובע אומר ברי ונתבע אומר שמא אזלי' בתר חזקה דגופא ומפקינן ממונא מחזקת מריה והיכי אר"י משמיה דשמואל דחכמים פליגי על סומכוס ואמרי המע"ה ולמימרא דהלכה כחכמים דהא כחכמים איפסקא הלכתא וא"כ קשה דשמואל אדשמואל וי"ל דלא ק' דהיכי אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ואפיק ממונא מחזקת מריה ה"מ גבי אשה ובעל שכבר הבעל מחויב ועומד בכתובת האשה ושטר כתובה עליו והוא בא מספק לפטור א"ע ממה שהוא מחויב ועומד בו התם ודאי אר"ג אוקי אתתי' אחזקתה ואפיק ממונא מיני' דבעל כי היכי דהוה משועבד לה מעיקרא ור"י אפ"ה פליג עלי' ולא מפיק ממונא מחזקת מריה אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן (ואפילו) [ולא] בא לפטור עצמו [שנאמר] שנעמיד הניזק בחזקת הגוף ונוציא ממון ממנו אלא זה החיוב עכשיו יבוא עליו מספק וכיון שעכשיו רוצה לחול עליו מודה ר"ג דמספיקא לא מחייבינן לי' ואע"ג שיש לתובע חזקה דגופא אלא אמרי' המע"ה ולא ק' דשמואל אדשמואל:

איתמר מנה לי בידך והלה אמר א"י ר"ה ור"י אמרי חייב ר"נ ור"י אמרי פטור מלשלם ר"ה ור"י אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ר"נ ור"י אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מרי' פי' ומ"מ משבעי' לי' שבועת היסת שכן הוא כדבריו שא"י שחייב לו ונפטר:

לימא ר"ה ור"י דאמרי כר"ג ור"נ ור"י דאמרי כר' יהושע. פי' דהכא נמי אשה אומרת ברי ובעל אומר שמא אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפילו לר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דא"ל אוקי איתתא אחזקתה פי' מספקא לן אשעת אירוסין אי בתולה הוה ואי בעולה הוה העמד אשה על חזקתה ובתולה היתה והשתא היא דאיתנס לאחר אירוסין אבל הכא מאי חזקה אית לי' להאי תובע דנוקמי' אחזקתה לגבות הלכך זיל בתר חזקת דממונא דאל"כ [אלא] דרב נחמן לא מתוקם כר"ג אלא כר' יהושע וק' הילכתא אהלכתא. והמורה גריס ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא למימר מיגו. פי' מיגו דאי בעי' טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה ש"מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני מיגו דאי בעי' אמ' מוכ"ע אני תחתיך ואית לה מאתים וקאמרה מוכת עץ אני מקודם לכן ואין לה אלא מנה נאמנת אלא הכא גבי האי תובע מאי מיגו איכא וה"ה נמי דהוה מצי ר"נ למימר ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דבעל הוה מחויב לה כתובה מעיקרא ועכשיו הוא בא לפטור עצמו אבל במנה לי בידך שלא ידענו שנתחייב לו מקודם לכן אלא עכשיו אנו רוצים לחייבו לא אמר וכו' וכדכתיבנא לעיל אלא חד מתרי טעמא נקט. ה"נ מסתברא כדשנינן דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כר"נ בדיני. ובהא אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג ש"מ:

בית דין של כהנים וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל לא ב"ד של כהני' בלבד אלא אפי' משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין. מתיבי הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין עושה כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל הכי הוא דאיכא צד כהונ' אבל ישראל לא. לא מיבעי' קאמ' לא מיבעי בת ישראל לישראל דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינא ליך אבל בת ישראל כהן דמצי אמר לה עויי קא מעלינא ליך אימא לא קמ"ל:

אמר לך ר"נ אנא אפי' לרבן גמליאל ה"ג עד כאן לא קאמ' ר"ג הת' אלא דאיכ' למימ' מיגו אבל הכא מאי מיגו איכא אי נמי משום חזקה דגופ' אבל הכא מאי חזק' אית ליה להאי. ואיכא דמפ' דהיינו מיגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי איכא מיגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה. ואידך דקאמר' מוכת עץ אני קודם לכן מיגו דאיבעיא אמר' מוכת עץ אני תחתיך. ותמה האי מאי מיגו הוא דבקמייתא דאמרה דנאנסת דמצי אמרה מוכת עץ אני ומהימנה לר' אלעזר דאמר שלא הכשירו אלא בה דאית ליה חזקה דגופה כיון דסוף סוף עיקר הימנותי' משום לתא דחזקת גופי' הא תו למה לי משום מיגו משו' חזקה דגופה נמי איכא ליהמנו' דנאנסה תחתיו ואפי' לר' יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כולה משום חזקה דגופה דאע"ג דבתה לית לה חזקה דכשרות. קסבר ר' יוחנן דכיון דמכשרות בה לא סגיא דלאו בבתה דעובר ירך אמו הוא וחד גופ' הוא. ותו האי מאי מיגו הוא דהא כי אמ' מוכת עץ אני תחתיך היא גופה בפלוגת' דאלו לר' יהושע לא מהימנא. ואידך נמי דאמרת דהיינו דמהימנא כי אמרת מוכת עץ אני קודם לכן מיגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך היא גופ' מאי טעמ'. אילימא משום דהויא ברי הדרא לה קושיין לדוכתא מיהא ואי משוםחזקה דגופה מוכת עץ אני קודם לכן נמי היינו טעמא דמהימנא ולאו משום מיגו. ותו דלקמן מוכח בהדי' דבהא ליכא משו' מיגו דאתיא כגון שקידש ובעיל לאלתר וכדפרי' נמי לעיל ואע"ג דבאידך פרקין אמרי' ליה להאי מיגו בהני תרתי. התם לא משום מיגו גמור אמרי' להו למימרא דתיהוי הומנות' דר"ג משו' הכי. אלא אליבא דר' יהושע הוא דאמרי' להו דאע"ג דלא מודי ר' יהושע בהני. מודה היכא דאיכא מגו גמור והוא הדין דרבן גמליאל גופיה נמי לאו משום האי מיגו בלחוד הוא דאתי עלה אלא דמדר"ג לא משמע דלא נימא מיגו בעלמא אבל מדר' יהושע מהו דתימא כיון דפליג אהא דסבר ר' יהושע דלא אמרי' מגו כלל. קמ"ל דבהני הוא דפליג למימרא דלא מהימנ' ואע"ג דאיכא האי מיגו אבל בעלמא אית ליה מיגו והא דאמרי' קמייתא דאיכא למימ' מיגו לאו מיגו גמור הוא. אלא דאמרי' דאם אית' דמשקרא איהי דקסבר' דמהימנא כדקאמרה האי טענה אמאי לא אמרה אידך דאם איתא דמהימנא עדיפ' לה דרוחא טפי. ואיכא נוסחי דלא גרסי' ליה ואי גרסי' ליה איכא לפרושי לפי הדחק דלאו עיקר טעמ' הוא. אלא אסמכת' בעלמא דאסמכיה בהדי אידך ואידך עיקר. דאמרי' דהתם הוא דאיכ' חזקה דגופ' פיר' והיינו דמהימנא לומר נאנסתי תחתיך דבחזקת בתול' עומד' ובחזקת הכשר ואמרי' דהשתא הוא דנבעלה ואנוסה הית' וכי אמר' מוכת עץ אני. אמרי' אוקמ' אחזקה דגופה ובחזק' הכשר היא ואינ' דרוסת איש. ומיהו דווקא בדקא טענת, דאי לא אי בטוען טענת דמי' וודאי פשיטא דמהימן ואי דליכא טענת דמי' כגון שאבד' המפ' וטוען טענת פתח פתוח היינו דאמרי' בגמ' דהם האמינוהו להפסידה כתובתה ואסיקנא דהכי נמי מסתברא דר' נחמן כרבן גמליאל ולא פליגי וקיימ' לן כתרוייהו וק"ל דודאי הא דרב יהודה דשמואל היא ממאי מדאמרינן התם בפרק השואל את הפרה זה אומר שאולה מתה והלה אומר אינו יודע חייב ואמרינן עלה שמעת מינה מנה לי בידך והנה אומר אינו יודע חייב. ואוקמה רב נחמן בשיש עסק שבועה ביניהם וכן בפר' הבית והעליה ושמעי' ליה לשמואל דלית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כדאיתא בפרק כל הנשבעין. וכיון דכן לא סגי דלית ליה מנה בידך והלה אומר אינו יודע חייב כדמוכח במתני'. ואיכא דאמר דכי לית ליה לשמואל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם הני מילי בשבועה דרבנן אבל בשבועה דאורייתא אית ליה. וליתא כדמוכח התם בפרק כל הנשבעין ושם יתבאר בג"הי ותו קשי' דר' נחמן נמי היא דרב. דנמי לית ליה מחויב שבוע' שאינו יכול לישבע משלם. ומסתבר' דלא איכפת לן אי דרב אי דשמואל ולא אייתי לה הכא אלא משום דמתמהין עלה אי איתה דרב נחמן דאמר כר' יהושע דקיימא לן כוותיה בדינ' ואנן קי"ל כרבן גמליאל כדפסק שמואל. וכ"ת כיון דהא ודאי כרב יהודה דשמואל היא א"כ מאי האי דאמרי' דקשי' הלכתא אהלכת'. דקיימא לן הלכת' כרב נחמן. ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. ומאי קושי' דשמואל כרב יהודה. הא ליתא דבר מיהא מאי קושי' הא רב יהודה גופ' הוא דאמר לה משמיה דשמואל אלא דהכי קאמר ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל וקיימא לן כוותיה. וק"ל דהא וודאי לית ליה לשמואל בריא עדי' דהכי אמרי' התם בפר' שור שנגח את הפרה אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרי' זה כלל גדול בדין המוצי' מחבירו עליו הראיה למה לו למימר זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא. ותו דרב יהודה אדרב יהודה קשיא נמי. וי"ל דהא איכא לישנא אחרינא התם דמוקים לה למילתא אחרית' לשור שנמצא נגחן. ואכתי קשה לי דהתם מתרץ רב נחמן כשיש עסק שבועה ביניהן. ואשכחן התם בפרק כל הנשבעין דלית ליה לרב נחמן מחיוב שבועה שאינו יכול לישבע משלם דאמרי' התם אתא עובדא לקמיה דר"נ ואמר יחלוקו. וי"ל דהא לא איכפת לן דקסבר לה אליב' דנפשיה. אלא דמפר' לה אליבא דההוא תנא דהתם דאמר חזרה שבוע' למקומה דהכי קאמר חזרה שבוע' למחויב לה ודלא כמאן דאמר חזרה שבועה לסיני. כיון דכן מסתייה בהכי דמוקי' לההיא דהתם כשיש עסק שבועה ביניהן ואליבא דההוא תנא. מיהו ר"נ אליבא דנפשיה לית ליה הכי אלא יחלוקו רבינו נ"ר:

כיון דחזו דמזלזלי בהו. פרש"י ז"ל שהיתה קלה בעיניהם להוציאה לפי שהיתה כתובתה מועטת וקשה דמעיקרא נמי אמאי לא היתה קלה בעיניהם להוציאה כיון דמנה חשיב דבר מועט ונ"ל דקא מזלזלי בהו מחמת זו שתקנו לבתולה ד' מאות לפי שזלות בעיניהם שאין להם כתובה אלא רביע ממה שיש לבתולה ונמנעים מלישאם ופי' מזלזלי בהו ופרשי מינייהו חד הוא. לשון הרא"ש ז"ל:
וכן פירשו בתוס' והאריכו לחלק לפי פירושם בין לישנא דמזלזלי ללישנא דפרשי עיין בתוס'. ואתי שפיר לפירושם מאי דכתבו לעיל דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו אבל למאי דפירש רש"י ז"ל שהיתה קלה בעיניהם להוציאה לא אתי שפיר ואיפשר דהיינו קושיית התוספות שהקשו ז"ל דמעיקרא נמי הוו ידעי וכו' וקל להבין כנ"ל:

לא מבעיא קאמר וכו'. ואם תאמר למה ליה למתני בת כהן לישראל ויש לומר דזו ואצ"ל זו קתני ומיהו ק"ל למאי דס"ד מעיקרא מאי האי דאמרי דאיכא צד כהונה ומאי מהני האי טעמא לגבות מאתים יתרים בת ישראל לכהן ויש לומר דמעיקרא סברי' דהסכמה אחת היתה לבת ישראל ובת כהן לישראל שלא רצו הכהנים ליטול שררה גמורה לעצמם אלא כך תקינו דכל דאיכא צד כהונה תהא כתובתה מאתים (ד' מאות) ולהכי מהניא תקנתא לבת ישראל לכהן הא לא"ה לא מהניא כיון דעלוי מעליא ליה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמרינן לא מבעיא בת ישראל לישראל דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינא לך אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה קא מעלינא לך קשיא לן אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל השתא בת ישראל לישראל עושין בת כהן לישראל דגרועי גרע מבעיא ויש לומר דאיידי דתנא בת ישראל לכהן תנא נמי בת כהן לישראל עד כאן. ונראה לי דמעיקרא סברינן דה"פ דברייתא הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין כגון בת ישראל וכו' פי' קאי כגון בת ישראל וכו' והרוצה לעשות וכו' הכי פירושו הרוצה לעשות כגון מאן הוא דאמרינן דאם רוצה לעשות (כך) [כדרך] שהכהנים עושין דיעשה דוקא כגון בת ישראל לכהן וכו' דכיון דאיכא צד כהונה יכולין לעשות כן דרשאין הישראלים לתקן ארבע מאות לבנותיהן כשינשאו לכהנים כי היכי דנותנין הן ארבע מאות כשלוקחין בנותיהן של כהנים שלא להטיל קנאה בין אשתו של כהן לבתו של כהן ובין כלה לחמותה ומשני לא מבעיא קאמר לא מבעיא בת ישראל וכו' פירוש כי קאמר כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וכו' לא קאי אהרוצה לעשות וכו' אלא קאי אכדרך שהכהנים עושין וכו' וה"פ הרוצה לעשות פירוש איזה שירצה כדרך שהכהנים עושין שהכהנים תקנו כן שבין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לישראל כתובתה ארבע מאות זוז כדי שלא לחלק ביוחסיהן בין אשת כהן לבת כהן דכל היכא דאיכא צד כהונה כתובתה ארבע מאות הכי נמי המשפחות המיוחסות אם יתקנו בין בת שאינו מיוחס למיוחס ובין בת מיוחס לשאינו מיוחס שיהיה כתובתה ארבע מאות הרי הוא עשוי ומתוקן וברייתא דקתני הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין וכו' לא מיבעיא קאמר פירוש במכ"ש אנו למדין כן דאם בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינא ליך כתובתה ארבע מאות זוז כ"ש בת ישראל לישראל כנ"ל וקל להבין. ומרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל אזיל בשיטת הריטב"א ז"ל וז"ל כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וכו' יש בכאן קושיא אחת דהשתא הוי זו ואצ"ל זו ועוד דלמאי דמקשה דעדיין לא עלה על דעתו החילוק של עילויי קא מעלינא ליך מה סברא יש שמפני שיש צד כהונה יכתבו לה ארבע מאות זוז אלא ודאי להכי תקנו דאפילו בת ישראל לכהן ארבע מאות כדי שלא יהו אומרים הישראלים תראו הכהנים כיצד לקחו שררה לעצמם מפני כך עשו הכהנים תקנה שבכל מקום שהיו בו צד כהונה אפילו שיהיה להם הפסד וגריעותא כגון בת ישראל לכהונה שיכתבו להם ארבע מאות זוז והיינו דנקט החלוקה של בת ישראל קודם דהוי זו ואצ"ל זו כדי לומר לך שקודם תקנו לבת ישראל הנשאת לכהן ארבע מאות זוז ואחר כך תקנו אפילו לבת כהן הנשאת לישראל:

מתניתין הנושא את האשה וכו'. ר"ג ור"א אומרים נאמנת. איכא למידק אמאי דתני והלה אומר לא כי דמשמע לישנא דברי דבסוף המניח דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי וכתבו התוספות דהכא דליכא למטעי קתני לא כי אף על גב דאיירי בשמא ומ"מ קשיא למה ליה לתנא לעקם לישניה ולא קתני לשון ברור ויש לומר דאתא לאשמועינן דלא הוי טעמא דר"ג ולא תליא בהכי לכך לא קפיד בלישנא וטעמא דר"ג משום מגו כדאיתא בגמ' לקמן ואיפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל נאמנת. קס"ד משום דברי ושמא ברי עדיף ע"כ. פי' וכיון דלא קאי האי טעמא לכך לא קפיד בלישניה וכדכתי'. ועוד איכא למידק אמאי לא קתני חייב א"נ כתובתה ר"ג ור"א אומרים מאתים כי היכי דתני לקמן אתמר מנה לי בידך וכו' רב יהודה וכו' חייב ועוד למה ליה לרבי יהושע לאורוכי ולמימר ולא מפיה אנו חיין וכו' לא ה"ל למימר אלא בקיצור ר' יהושע אומר אינה נאמנת ויש לומר דלהכי נקט ר"ג נאמנת לאורויי דנאמנותא תליא בדידיה משום מגו או משום חזקתה ואי הוה תני חייב א"נ כתובתה מאתים הוה משתמע דמשום גריעות טענתיה דידיה הוא דמחייבינן ליה ומיהו ר' יהושע האריך בלישניה כדי לשלול כולהו טעמי דסוף הא קס"ד בגמ' דנאמנת משום דברי ושמא ברי עדיף הלכך הוצרך ר' יהושע למימר לא מפיה אנו חיין דלא נימא ברי עדיף וקתני אלא הרי זו בחזקת בעולה ולשלול טעמא דחזקה דאמרינן לקמן אליבא דר"ג ושוב קתני עד שתביא ראייה לדבריה לשלול טעמא דמגו דלקמן כנ"ל. ואיפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכתב נאמנת. קס"ד משום דשמא וברי ברי עדיף. ע"כ. א"נ יש לי לומר דכי קתני הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו אתא לשלולי טעמא דברי ושמא וזהו שכתב רש"י ז"ל עוד הרי זו בחזקת שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו. פי' כדי לשלול האי דקס"ד ברי ושמא ברי עדיף קתני ר' יהושע הרי זו בחזקת שנבעלה כו' ודוק ששינה רש"י לשון המשנה ונקט שנבעלה ולא נקט בעולה כלישנא דמתני' דאי אתי לשלול בחזקת בתולה וכדכתיבנא לעיל שייך למתני הרי זו בחזקת בעולה אבל כדי לשלול טעמא דברי ושמא שייך לישנא דנבעלה דלא הויא כאשר אמרה היא משארסתני נאנסתי וכו' אלא דנבעלה עד שלא תתארס. וקל להבין:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ר"ג ור"א אומרים נאמנת דהיא טוענת טענת ברי והוא שמא וברי ושמא ברי עדיף ואע"ג דר"ג ס"ל בעלמא אוקי ממונא בחזקת מריה הכא לא ס"ל הכי אלא מפקינן מיניה משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה וכי איתילידא בתולה איתילידא וכיון דטוענת ברי ואית לה חזקה מהימנא ורבי יהושע סבירא ליה שלא נסמוך על טענת ברי שהיא טוענת ולשון לא מפיה אנו חיין רוצה לומר אע"פ שהעולם עומד על האמת לא נעמוד אנחנו על האמת שלה כי שמא אינו כדבריה ואוקי ממונא בחזקת מאריה והלכה כר"ג ודוקא כשטוען טענת שמא כדכתיבנא אבל כשהיא בענין שיוכל לטעון טענת ברי כגון שקדש ובעל לאלתר וטוען ודאי קודם שארסתיך נאנסת הוו להו ברי וברי והלכך ברי דידיה עדיף ע"כ. ומ"מ להכי נקט תנא והלה אומר לא כי וכו' לאשמועינן דלא תליא עיקר טעמא בברי ושמא ברי עדיף וכדכתיבנא:
וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל ר"ג ור"א אומרים נאמנת ויש לה מאתים משום דאיהי ברי והוא שמא וברי ושמא ברי עדיף ואף ע"ג דלא אמרינן גבי ממונא ברי עדיפי זה הכלל המע"ה הכא שאני משום דאיכא מגו והכא איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה ש"מ דקושטא קאמרה א"נ משום דמוקי' לה אחזקתה דרוב נשים בתולות נשאות ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין כלומר אין אנו סומכין על דבורה שטוענת בטענת ברי אף ע"ג דתובע ברי כתבע שמא ור' יהושע לית ליה מגו כיון דהבעל מצאה בלא בתולים והוא מתחיל לטעון עליה תחילה שאם היתה היא יכולה לכסות היתה מכסה הלכך לא מהימנינן לה בשום מגו דיכלה למטען טענתא מעלייתא מהך דלא דמי לאידך מגו דמודה ר' יהושע באידך פירקין כגון האומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דהתם הנתבע מתחיל להכניס עצמו באותה תביעה ואי לאו דקושטא הוה לא היה מכניס עצמו בחשד זה. ע"כ:

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין וכו'. יש לדקדק מה ר"ל בזה הלשון של לא מפיה אנו חיין ועוד שלא היל"ל אלא אינה נאמנת לקושיא הא' י"ל שמפני שיש לנו שעל ג' דברים העולם עומד והא' מהם הוא על האמת וזו האשה אליבא דרבי יהושע אינה נאמנת ומש"ה אומר אין אנו חיין אלא על האמת ולקושיא הב' י"ל שבזה הלשון הוא מתרץ אמאי לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לכך תני דאפילו היא טוענת ברי לא מפיה אנו חיין מפני שהוא ברי גרוע ודוק ותשכח. ועוד אמר עד שתביא ראיה לדבריה להכחיש טעמו של ר"ג שאמר דמשום דאיכא מגו ראוי להאמינה וקאמר ר' יהושע עד שתביא ראיה לדבריה דמגו להוציא לא אמרינן ע"כ. ויש לי לומר דלכך קאמרי לא מפיה אנו חיין משום דהיא גרמה מיתה לעולם בחלקלקות שפתיה ופתוייה ומאחר שהיא גרמה מיתה לעולם אין אנו חיין אלא על הדין ועל התורה ועל האמת לכך אין להאמינה והיינו דלא קתני כי האי לישנא גבי איש כלל ואילו לטעמא דעל ג' דברים העולם עומד מה לי איש מה לי אשה. עוד כתב מרנא ורבנא זלה"ה ואם תאמר תיקשי מרבי יהושע לרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהא הכא אינו יכול לישבע לפי שטוען שמא וקאמר ר' יהושע דאפ"ה לא משלם י"ל דשאני התם דאיבעי ליה למידע אבל הכא לא איבעי ליה למידע ולפיכך לא משלם. עי"ל דמשום דב' תקנות הוו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ולא היו מודה מקצת הטענה דבשלמא כשהיה יכול לכפור הכל והודה במקצת אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא לא היה יכול לכפור הכל דלפחות מנה יש לה. ואם תאמר הכא נמי יכול לטעון לא כי אלא דרוסת איש תחתי ואין לך כלום י"ל דהא מתני' איירי כשקדש ובעל לאלתר דאי לא תימא הכי אמאי קאמרה איהי מוכת עץ אני סתם היה לה לומר מוכת עץ אני תחתיך אלא ודאי כשקדש ובעל לאלתר עסקינן ע"כ. והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון תלמידי הר"ר יונה ז"ל:

גמרא הא דרב יהודה דשמואל היא. ואף על גב דאסיקנא דר"ג אית ליה דרב נחמן מיהו האי דרב יהודה ודאי דשמואל היא משום הא דתנן בפרק השואל והלה אומר איני יודע חייב וכן בפ' הבית והעליה רב נחמן אוקמינהו כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינן יכולין לישבע משלמין ושמואל לית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כדאיתא בפרק כל הנשבעין [שבועות מז א'] הלכך הא דרב יהודה ע"כ דשמואל היא ודרב נמי היא דרב נמי הכי ס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אא"כ אתה אומר דרב תנא הוא ופליג אמתני' דהשואל ודפרק הבית והעליה ואי אמרת אמאי לא אמרינן דשמואל היא מההיא משום דלא פשיטא לן דלא שמעינן להו בפירוש דאמרי הכי ומאי איכפת לן אי דשמואל היא אי דרב כי היכי דנדחוק נפשין לאיתוייה מהתם ושמא היו מתרצים בה תירוץ אחר סוף דבר אין מקום לקושיא זו ואם תאמר כיון דשמואל כרב יהודה ס"ל היכי אמרינן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא מדאמר שמואל הלכה כר"ג הא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ולדידך מי ניחא נהי נמי דמההיא לא מוכחא דילמא שמואל כרב יהודה סבר לה כדקס"ל מעיקרא ועוד דרב יהודה הוא שאמר משמיה דשמואל אלא ה"ק ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וקי"ל הכי וליכא מאן דפליג ולאו משום מימרא דשמואל בלחוד אלא משום דקי"ל הכי כדאמרינן וקשיא הלכתא אהלכתא אלמא קים להו דהלכתא כדפסק שמואל ולא תצית לדברי מי שאומר דאית ליה לשמואל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם בשבועה דאורייתא שזה הוא שבוש גדול וגורם לערבוב ושבוש של אותה הלכה שבפרק כל הנשבעין וכבר כתבתי שם ראיות גמורות שאינו כך וכך כתב רבינו הגדול ז"ל ודקדקו בתוספות הא שמעינן ליה לשמואל דאמר פטור דגרסינן בריש פרק שור שנגח את הפרה אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה והוינן בה למה ליה למימר זה כלל גדול בדין אפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלמא לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וליטעמיך נמי דרב יהודה אדרב יהודה קשיא אלא איכא למימר לההוא לישנא סבירא לן דלא אמרינן ברי ושמא [ברי עדיף אלא] בכגון מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דברי דידיה ברי מעליא ושמא דהאי גרוע שהיה לו לידע [אבל בניזק ומזיק ששמא דידיה לא ה"ל לידע] וברי דהאי לאו מעליא שמשום שיודע בחבירו שלא היה שם מעיז פניו ותובעו בברי לא אמרינן דכי האי ברי עדיף תדע בשילהי המניח את הכד מוקמינן בגמ' למתני' דקתני המע"ה בברי ושמא ולא מקשינן מינה לרב הונא ורב יהודה ואם תאמר והא מתני' משארסתני נאנסתי דשמא מעליא הוא וברי גרוע ואפ"ה קס"ד דאמר שמואל ברי עדיף. אנן מק"ו קאמרי' דאי שמואל מחייב ברי כ"ש במנה לי בידך דרב יהודה ולמאי דס"ד מעיקרא ליכא לאקשויי דשמואל אדשמואל מההיא דפרק הפרה משום דהוה אמינא מאי זה כלל גדול דקאמר לאו לאתויי ניזק ברי ומזיק שמא אלא לכי ההיא דשור שנמצא נגחן כדמוקים לה התם וכל מילתא דלא שמעינן לה בהדיא לא מותבינן מינה תיובתא למאי דקס"ד מעיקרא כדכתיבנא והא דאקשינן בפ' השואל ממתני' דשאולה ושכורה לר"נ וכן בפרק הבית והעליה כולהו ברי דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שכורה או שאולה וכן היה לו לזה להכיר אבניו כמו שזה מכיר וכן הא דגרסינן בפרק יש נוחלין [בבא בתרא קלה א'] גבי מתני' דזה אחי אינו נאמן ואוקימנא כשאמרו אין אנו יודעין ואמר רבה עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור התם נמי היה לו לידע דמילתא דאיעבידא לאיגלוייא היא וברי דידיה ברי מעליא ושמא גרוע שאי אפשר שלא שמע ואיפשר דכל הנך סוגיות לא איכפת להו לאפלוגי בינייהו וכי אקשי מינייהו לרב נחמן הוה יכול למימר וליטעמיך לרב יהודה מי ניחא דהא מודה בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כיון דלא שמעינן ליה בהדיא דאמר הכי לא מקשינן משקלא וטריא דגמ' דהא איתמר בה לישנא אחרינא ועוד דכמה דוכתי בתלמודא דיכול לאקשויי וליטעמיך ולא מקשי. הרמב"ן ז"ל:

ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. מה שהזכיר רב נחמן לפני רבי יוחנן לפי שמתחלה היו שונין דברי רב נחמן בבבל ונודע להם אח"כ שגם ר' יוחנן היה אומר כן והגיהו ר' יוחנן. הרא"ש ז"ל:
גרש"י ז"ל ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא מגו אבל הכא מאי מגו איכא. א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה דגופא וה"פ דמתני' איכא מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי יכולה לומר מוכת עץ אני ולא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתן או בשלא הכיר בה לר"מ או באומרת מוכת עץ אני תחתיך לרבנן וכשאומרת מוכת עץ איכא מגו דיכולה למימר מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן ואמרה מוכת עץ קודם לכן ואין לה אלא מנה אליבא דר' אליעזר דאמר לקמן דטענתייהו במנה ולא כלום הוא א"נ ע"כ ל"א ר"ג אלא משום דאית לה חזקה דגופא כלומר א"נ לר' יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה דליכא מגו במציעתא טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ואיברא דלקמן בפרק האשה שנתאלמנה אמר תלמודא להאי מגו ומיהו לאו מגו הוא בקושטא דלרבי יהושע דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי הכא פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמי דהאי מהאי ועוד דלקמן מוכח דמתני' מפרש כשקדש ובעל לאלתר דלא מציא למטען מוכת עץ אני תחתיך וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד אלא הכחישה מגו כל דהוא אמרינן וכן בפרק האשה משום דלדידיה עדיפא לה לדעתה למימר אידך טענתה ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונוסחי טובא איכא דגרסי אלא מטעמא בתרא. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל ה"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם דאיכא למימר מגו וכו'. א"נ משום חזקה וכו' ואיכא דמפרשי דהיינו מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה ואידך דקאמרה מוכת עץ אני קודם לכן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ותימה האי מגו הוא דבקמייתא דאמרה דנאנסתי דמציא אמרה מוכת עץ אני ומהימנה לר' אליעזר דאמר שלא הכשירו אלא כדי דאית לה חזקה כיון דסוף סוף לא סגי לן בלאו האי טעמא הא תו למה לי משום מגו משום חזקה דגופא נמי איכא להימנא דנאנסה תחתיו ואפילו לרבי יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כולה משום חזקה דגופא דאע"ג דבתה לית לה חזקה דכשרות קסבר רבי יוחנן דכיון דמכשרת בה לא סגיא דלא אכשר בבתה דעובר ירך עמו הוא וחד גופא הוא. ותו האי מאי מגו הוא דהא כי הא דאמרה מוכת עץ אני תחתיך היא גופה בפלוגתא דאילו לרבי יהושע לא מהימנא ואידך נמי דאמרת דהיינו טעמא דמהימנא דאמרה מוכת עץ אני קודם לכן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך היא גופה מאי טעמא אילימא משום דהויא ברי הדרא קושיא לדוכתיה מיהא ואי משום חזקה דגופה מוכת עץ אני קודם לכן נמי היינו טעמא דמהימנא ולאו משום מגו [ותו דלקמן מוכח בהדיא דבהא ליכא משום מיגו] דאתיא כגון שקדש ובעל לאלתר וכדפרישית נמי לעיל ואף על גב דבאידך פי' אמרינן ליה להאי מגו [בהני תרתי התם לא משום מגו] גמור אמרינן להו למימר דתיהוי הימנותא דר"ג משום הכי אלא אליבא דרבי יהושע הוא דאמרינן להו דאע"ג דלא מודה ר' יהושע בהני מודה היכא דאיכא מגו גמור והוא הדין דר"ג גופיה נמי לאו משום האי מגו בלחוד הוא דאתי עליה אלא דמדר"ג לא משמע דלא נימא מגו בעלמא אבל מדרבי יהושע מהו דתימא כיון דפליג אהא דסבר ר' יהושע דלא אמרינן מגו כלל קמ"ל דבהני הוא דפליג למימר דלא מהימנא ואע"ג דאיכא האי מגו אבל בעלמא אית ליה מגו והא דאמרינן קמייתא דאיכא למימר מגו לאו מגו גמור הוא אלא דאמרינן דאם איתא דמשקרא איהי דקא סברה דמהימנא כדקאמרה האי טענה אמאי לא אמרה אידך דאם איתא דמהימנא האי עדיפא לה דרווחא טפי. ואיכא נוסחי דלא גרסי' ליה ואי גרסי ליה איכא לפרושי לפי הדחק דלאו עיקר טעמא היא אלא אסמכתא בעלמא דאסמכיה בהדי אידך ואידך עיקר דאמרינן דהתם הוא דאיכא חזקה דגופא פי' והיינו דמהימנא לומר נאנסתי תחתיך דבחזקת בתולה עומדת ובחזקת הכשר ואמרינן דהשתא הוא דנבעלה ואנוסה היתה וכי אמרה מוכת עץ אני אמרינן אוקמה אחזקה דגופה ובחזקת הכשר היא ואיכא דרוסת איש ומיהו דוקא כדקא טענה איהו דאי לא אי בטוען טענת דמים ודאי פשיטא מהימן ואי דליכא טענת דמים כגון שאבדה המפה וטוען טענת פתח פתוח היינו דאמרינן בגמרא דהם האמינוהו וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן מגו וכו'. כך גריס רש"י ז"ל כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך פסלה מכהונה נאמנת ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה וכרבי אלעזר דאמר בסמוך דטענתייהו הוא במנה ולא כלום וכדאמרינן נמי בריש פ' האשה שנתאלמנה א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאית לה חזקה דגופה כלומר ואם כן לרבי יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה דליכא מגו במציעתא טעמיה דר"ג משום חזקה דגופה דמסייעתא לברי דידה ואם תאמר ואפילו לר' אלעזר מאי מגו איכא במציעתא ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא דהא כיון דמדינא אפי' אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך דאף היא לא מהימנא מדינא דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימן ויש לומר דאשכחן מגו כי האי דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי ואפ"ה כיון דה"ל למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום ברי ושמא אבל במקום ברי וברי לא וכדאמרינן בפרק האיש מקדש [קידושין מט ב'] גמ' אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו היה לו לומר נזכרתי אע"פ שאילו אמר כן לא היה נאמן אלא שהיא טענה יותר קרובה ממנה שטען לא היה בלבי על זה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ושם הארכתי יותר בס"ד. ע"כ:
וכן כתב הרא"ש וז"ל ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא למימר מגו אע"ג דלקמן אמרינן אליבא דר' יוחנן לית ליה מגו מש"ה אמר טעמא אחרינא דחזקה. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא למימר מגו פירוש מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה משארסתני נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה ובסיפא לרבי אלעזר דאמר טענתייהו במנה ולא כלום איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן ולר' יוחנן דאמר במאתים ומנה ליכא מגו ואף על גב דר' יוחנן מתרץ השתא מלתא דר"ג דאמר ברי עדיף דר' יוחנן ורב נחמן אמרי פטור דאוקי ממונא בחזקת מאריה י"ל מש"ה קאמר א"נ כו'. וק"ל והא מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ועוד דחזקה דגופא לאפוקי ממונא היכי מהניא והא איכא חזקה דממונא כנגדה דעדיפא. ועוד היכא אשכחן כי האי מגו והא אי הוה טענה מוכת עץ אני לא פשיטא לן דמהימנא והכי נמי פליגי ר"ג ורבי יהושע בההיא וי"ל ה"ק בברי ושמא דמסייע לברי דידיה טעם ורגלים בההוא מודה רב נחמן דברי עדיף כיון דאידך שמא ולהאי מסייע טעם ורגלים כגון מגו כי הכא שהרי אשה זו אם היתה טוענת מוכת עץ אני היתה מכשרת עצמה יותר ומדלא טענה רגלים לדבר שהיא אינה רוצה לטעון אלא האמת א"נ משום דמסייע לה חזקה דגופה בהאי ברי ושמא מודה רב נחמן. עד כאן:

בד"ה כיון דחזו כו' מעיקרא מזלזלי כו' ובתר הכי נקט ופרשי עכ"ל דאל"כ מה תקנו בזה שוב דאהדרינהו למנה אלא ע"כ שלא היו פורשים כ"כ וק"ל:

בד"ה רב הונא כו' פריך שפיר ממתניתין דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין כו' עכ"ל דבריהם צ"ע הכא דהא ע"כ סיפא דהך דקתני יחלוקו לא אתיא אלא כסומכוס כדקאמר התם בגמרא בהדיא והך רישא ע"כ נמי כוותיה אתיא דאל"כ ליפלוג נמי ברישא לאשמועינן ביה דחולקין לסומכוס ובתוספות בפרק השואל כתבו בזה דרך נכון ע"ש:

בא"ד דהא בסוף המניח אית להו לרבנן בהדיא דאפילו כו' ושמואל סבר כרבנן כדמוכח כו' עכ"ל ק"ק ל"ל למינקט כלל הא רבנן סברי הכי בסוף המניח אלא דשמואל (א) גופיה סבר הכי במוכר שור לחבירו ויש ליישב ודו"ק:

גמ' כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל כו' אבל בת ישראל לכהן דמצי א"ל עלויי כו' יש לדקדק תינח בת ישראל לכהן דאיכא למימר הכי בת כהן לישראל ל"ל למתני דההיא עדיפא אפילו מבת כהן לכהן כפרש"י במתני' ונראה ליישב עוד בזה דהמקשה הוה ידע דאיכא לפרושי דכגון בת ישראל לכהן קאי אכדרך שהכהנים עושין והרוצה לעשות קושטא הוא דאיירי בבת ישראל לישראל אלא דא"כ ה"ל בת כהן לישראל זו ואצ"ל זו אלא דע"כ דה"פ דכגון בת ישראל לכהן היינו הך דהרוצה לעשות ובת כהן לישראל היינו הך דכדרך שהכהנים עושין והשתא מדייק המקשה שפיר מהך דהרוצה לעשות דהיינו בת ישראל לכהן דאיכא בהו צד כהונה כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בגמ' א"נ וכו' אלא דאמרינן אוקמה אחזקה. וגבי פלוגתא דמוכת עץ אני איכא למימר נמי מוקמי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות כן כתב הר"ן:

בתוס' ד"ה רב הונא וכו' עד וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך. משמע מתוך התוס' דהאי דפריך בשמעתין נימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כרבן גמליאל וכו' הכל הוא מדברי אביי דאמר רב יוסף והכל נמשך למעלה:

גמ' מאי חזקה אית ליה להאי כו' כצ"ל. ונ"ב וזה לשון הר"ן ובאידך פלוגתא דבסמוך דהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את איכא למימר נמי אוקמה אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות אבל הכא מאי חזקה איכא להאי תובע דנוקמי אחזקה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא כו'. תוס' בד"ה רב הונא כו' תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה כו'. נ"ב פי' זהו מ"ש שם זו דברי סומכוס כו' אבל חכ"א כו' ואומר שם כלל גדול בדין לאתויי אפילו ניזק אומר ברי כו':

גמ' בת כהן לישראל הוא דאיכא צד כהונה כו'. קשה דלמא ה"ק הרוצה לעשות בבת ישראל לישראל כדרך שהכהנים עושין בבת ישראל לכהן ובת כהן לישראל ואי לא סיים כגון בת כו' ה"א הרוצה לעשות באיכא צד כהונה כדרך שהכהנים עושין בכהונה משני צדדים להכי נקיט תרוייהו כיון דהשתא לא שייר אלא בת ישראל לישראל. דז"א דבאומר הרוצה לעשות סתם נכלל בו הכל:
ולפי האמת אינו מתורץ בת כהן לישראל למה דכ"ש הוא כמ"ש רש"י במתני':

גמ' מאי אף בראשונה. שלא תימא אמדברת קאי דלא איירי בממונא. לז"א מאי אף כ"ש היא ממעוברת דאינו אלא יחוד ולהכשיר בה שיש לה חזקה דכשרות אלא אהא דממונא קאי אע"ג כו':

גמ' אלא דאיכא מגו כו'. ואף דהוי מגו להוציא מהני אצל ברי ושמא ולעיל כתב התוס' בד"ה לא דקטעין טענת דמים בברי וברי דהיינו בתולה הייתי או הוא בא עלי באירוסין אפשר דל"א מגו להוציא וק"ל:

גמ' אי נמי כו' אוקמה אחזקה כו'. עיין פירש"י. וי"ל אדרבה כי נוקמה אחזקה דזינתה תחתיו לא יהא לה כלום דס' אונס ס' רצון ורובא רצון כיון דל"ל קול כמ"ש התוס' לעיל (כתובות דף ט') בד"ה ואבע"א ורובא עדיף מחזקת היתר. ונראה דלענין ממון כיון דאוקמה אחזקה ובשעת אירוסין בתולה הוית א"כ נשתעבד לה למאתים ונתחייב לה ודאי. מאתים והוי כא"י אם פרעתיך לאפוקי במנה לי בידך לא ס"ל ברי עדיף דא"י אם נתחייב לו מעולם. ואתיא ר"נ כר"ג. משא"כ גבי איסורא לעיל וק"ל נ"ל (ג) ולקמן בהיא אומרת מ"ע אני כו' יש לראות מאי חזקה יש דאין לומר אוקמה אחזקה ובשעת אירוסין בתולה הויא דנשתעבד לה ר' דהיא עצמה טוענת דלאו בתולה הוית וקודם שנתארסה היתה מ"ע. וי"ל כמ"ש הר"ן וז"ל ובאידך פלוגתא דהיא אומרת מ"ע כו' יש לומר נמי אוקי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות ודו"ק:
בתד"ה ר"ה ור"י כו' ל"ל דר"א דאמר מתוך כו'. הל' משמע דלית להו דינא דר"א ונ"מ בחשוד על השבועה דמשלם מטעמא דר"א. אבל יש לראות לכאורה מה קשה דלמא ס"ל נמי דר"א ודרשא דשבועות ה' כו' לכגון זה שכנגדו חשוד על השבועה כו' (ד) גם קושיא זאת לא תלוי בכאן דהו"ל להקשות דאביי אדאביי:

בא"ד וא"ל דרב יהודה כסומכוס כו' דלסומכוס לכל הפחות חולקין כו'. באמת אף סומכוס לא ס"ל חולקין במנה לי בידך כו' דא"כ לא שבקית חיי לכל בריה דכ"א יתבע אלף ויתן לו ת"ק אלא דוקא היכא דבלא טענתייהו איכא ס' לב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ודוחק לומר שר"ל דר"י כסומכוס דאית ליה היכא דאיכא ס' לב"ד בלא טענותיהם חולקים אף בשמא ושמא ולכן בדליכא דררא דממונא להאי ולהאי ס"ל בברי ושמא נוטל הכל:

בא"ד אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפילו כו'. וצריך ליתן טעם שסברת רבנן בברי ושמא להוציא מידי מוחזק טפי מסומכוס ובברי וברי בהיפך וי"ל דסומכוס ס"ל לעולם בכל ס' חולקין אף להוציא מיד המוחזק כ"ש שלא ליתן לגמרי להמוציא וע"ש בגמרא בב"מ ודו"ק:

בא"ד שהבעל א"י מתי נבעלה כו'. בלימא כתנאי דבסמוך הומ"ל הכי אמר לך ר"י אנא דאמרי אפילו כר"י ע"כ ל"ק ר"י דאינה נאמנת אלא בברי גרוע ושמא טוב רק ניחא ליה לשנויי הלכתא אהלכתא שיסבור ר"נ כר"ג וכה"נ מסתברא וק"ל:

בא"ד ושמואל סבר כרבנן כדמוכח במוכר שור לחבירו. בהא דהמוכר ליכא ברי ושמא כלל (ה) רק לענין אחר מרבה לה הכלל גדול להא"נ לזה כתב דבסוף המניח ס"ל לרבנן בהדיא כו':

במשנה היא אומרת כו' ונסתחפה שדך. כ"ה הגי' במשניות ונכון:

תוי"ט ד"ה לא כי. עמש"כ בב"ק (לה ב):

גמרא רב יהודה ורב הונא אמרי חייב. בבה"מ איתא ר"ה קודם לר"י וכ"ה לקמן בדברי אביי וכ"ה בציון התוס' כאן והוא הנכון:

גמ' שם עד כאן ל"א ר"ג התם אלא דאיכא מיגו. ולפ"ז בטענה מ"ע אני תחתיך דליכא מיגו לא מהימנא אפי' לר"ג וכ"כ הב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב ואפ"ה חשבינן לה למיגו. ועי' תוס' לקמן ר"ד הסמוך וצ"ע דבכה"ג אמרינן בב"מ (דף ב יח) איערומי קא מערים. ועי' לקמן (טז) ברש"י ד"ה הכא בסופו:

רש"י ד"ה אלא דאיכא מיגו. כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מ"ע אני כו'. ר"ל תחתיך דמקודם לא הוה לה אלא מנה כדמסיק וא"כ לא הוה מיגו. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (טז):

תד"ה רב הונא. דהתם (ר"ל בריש הפרה) משמע כו'. והמציין השתבש:

בסה"ד דהא בסוף המניח אית להו לרבנן כו'. קושיית המהרש"א בכאן תמוה דהא בהמוכר שור כו' ע"כ ליכא ברי ושמא כדמוכח ממש"כ התוס' דסוגיא דהכא אזלא להא"נ דהתם:

תד"ה אלא. האי שינויא כו' דלריו"ח בההיא דמ"ע ליכא מיגו. ובזה מדוייק לישנא דגמרא אמר לך ר"נ כו' ושביק לריו"ח בר זוגיה. אבל הא דמשמע דחזקה איתא גם שם. צ"ע דמש"כ הר"ן חזקת אינה מזנה הוא דוחק דלא הוה דומיא דחזקה דטענת משארסתני נאנסתי דהיינו שמעמידין אותה אחזקה דמעיקרא וחזקה דהר"ן הוא כעין רובא עי' קדושין (פ). ולעד"נ דרש"י הורנו במתק לשונו במש"כ אי בתולה הואי ונשתעבד לה במאתים דבג"ת אחרונות דלכאורה (שפת יתר הם) אורי לן דחזקה דהתם היינו דמשעה שנולדה עד ג' שנים היתה מוחזקת להיות כתובתה מאתים. ולר' אלעזר לקמן היתה מוחזקת מיהא להיות לה כתובה ודו"ק:

גמ' הא דרב הונא ור"י דשמואל היא. עיין יבמות יח ע"ב תד"ה דאי דרב:

מתני' היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי כו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת.
מסתפקנא באשת כהן שאומרת כן אם נאמנת ליטול כתובה די"ל דא"נ דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולאו כל כמינה לומר שנאנסה תחתיו ועבדה איסורא שנשאת לו באיסור. (אאב"ה אחי הרב רבי שלמה ני' הראה לי מ"ש בהגהת אשרי פרק הגוזל עצים (סימן י"ח) דדעת הריב"ם דלפטור עצמו מממון נאמן אף דמע"ר, ושלא לדחו' דלמא להוציא ממון שאני הראני שוב דברי בעה"ת שבב"י חו"מ (סימן לד אות מח) דכתב אדם הטוען על חבירו ענין שמע"ר טענתו טענה, ותשובת רמב"ן בב"י חו"מ (סימן עה אות יג) בטוען גזלתני או הלויתני ברבית כתב שלא להשביע על טענתו משום דלדבריו חשוד הוא, ותיפוק ליה דבהלויתני ברבית משוי נפשיה רשיעי וא"נ להוציא ממון ואף לכשת"ל דאין ה"נ אלא דנקט טעם השוה בכל גם בטענת גזלתני מ"מ הא הביא הב"י מיד בסמוך דברי תלמידי רשב"א שחלקו בין טענת גזלתני דמשביעים את הנתבע לבין טענת מנה של רבית יש לי בידך דס"ל דאין משביעין וטרחו לחלק ואמאי לא בפשוטו דברבית מע"ר בטענתו וא"נ להוציא ממון וממילא אין כאן שבועה, גם הא בהג"א הנ"ל כתב דל"א אאמע"ר כ"א לענין עדות וכן מורה לשון רש"י כתובות (דף יח ב' ד"ה אאמע"ר) דז"ל אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו, דקרוב הוא א"ע וקרוב פסול להעיד (וע' לקמן דף סג ע"ב על תוס' ד"ה אבל מ"ש אבא מארי מאורן של ישראל ז"ל ומ"ש שם בשם אחי) ובפ"ק דבב"מ (דף ג' ע"ב) הקשו בתוס' האיך נאמן לומר גבי אכלתי חלב מזיד הייתי והא אאמע"ר משמע דגם לאו לענין עדות אמרינן אאמע"ר עכ"ד אחי שי', ע' מ"ש לקמן (דף יח ע"ב) על התוס' ד"ה אין נאמנים ומ"ש שם בשם אחי שי').
תו י"ל דבממ"נ שאם תחתיו נאנסה הכשילתו בביאת איסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה:

מתני' והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות.
מכאן הוכיחו בתוס' (לעיל דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה) דמוציאין ממון בספק ספיקא, דהא איכא מאן דמפרש מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה, ואמאי אית לה מנה, דלמא אחר שנתארסה וברצון היה ולית לה כלום, אע"כ משום דהוי ס"ס ספק קודם שנתארסה וספק אונס.
ויש להשיב דהא וודאי לפי הטעס דס"ס באיסור מהני משוס דהספק ראשון מן התורה לקולא והוי ספק השני ספק דרבנן פשיטא דל"ש זה בממון, וע"כ התוס' אזלי בשיטת הסוברים דס"ס מטעם רוב, ולפ"ז קשה הא צריכים להבין ראייתם, דנהי דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מוכח כן הא מ"מ לאידך מ"ד וכדקיי"ל בנמצאת בעולה אין לה כלום לא מוכח ולא מידי, אך בפשוטו כוונתם כיון דעכ"פ מוכח כן לאותו מ"ד אף דלאידך מ"ד אינו מוכח מ"מ מהיכי תיתי להמציא פלוגתא חדשה ובזה קשה לי דהא אם נימא דלכ"ע מוציאין ממון בס"ס היינו ע"כ דס"ס עדיף מרוב, ומנ"ל זה דלמא באמת ס"ס הוא כרוב ולא יותר, ותליא בפלוגתא דרב ושמואל, אם הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ י"ל דמאן דאמר נמצאת בעולה יש לה מנה ומוכח ממתני' דמוציאין ממון בס"ס ס"ל באמת כרב דהולכין בממון אחר הרוב, אבל אנן דקיי"ל כשמואל גם בס"ס אין מוציאין ואין כאן פלוגתא חדשה:

גמרא עד כאן לא אמר ר' גמליאל התם אלא דאיכא מגו.
ובמכ"ע ג"כ הוי מגו דאי בעי אמרה מכ"ע אני תחתיך דהוי טענה מעולה שכתובתה מאתים והיינו לר"נ די"ל דס"ל כר"א דאמר טענתייהו במנה ולא כלום אבל לר"י דאמר במאתים ומנה ליכא מגו דהא גם עתה תובעת מאתים, וכ"כ תוס'.
ומ"מ קשה כיון דטעם מגו אינו מספיק לכ"ע לימא רק מטעם חזקה דמספיק לי' לכ"ע ולמאי הלכתא נימא לר"נ טעמא אחרינא מדלר"י, וי"ל למאי דקשה אמאי נאמן פ"פ מצאתי להפסידה כתובתה להאמין לדידה בתולה אני במגו דמע"ע אני תחתיך ובתוס' הקשו כן (בדף ט' ע"ב ד"ה לא) וי"ל בזה באמת דהך מ"ד ס"ל לטעמא דמגו, ובמכ"ע אני תחתיך באמת א"נ אלא דמ"מ הוי מגו דהיא טענה מעולה ומהני בצירוף ברי ושמא, וזהו ל"ש בטוענת בתולה אני, וכיון שכן י"ל דמש"ה הוצרכו לומר לר"נ טעמא דמגו כיון דר"נ א"ש ס"ל לעיל (דף יוד ריש ע"א) דטוען פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ומדלא מהימנא במגו דמכ"ע אני תחתיך מוכח דס"ל דבמכ"ע תחתיך באמת א"נ ומוכח דלית לי' מטעמא דחזקה אלא מטעם מגו.
ובנ"י בב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה כתב דמה דמשנינן רישא בב' פרות הא מרישא בלא"ה ליכא קושיא דהא הוי איני יודע אם החזרתי, היינו דלא בדוקא קתני דה"ה שכר חצי יום ושאל חצי יום דהוי א"י אם נתחייבתי עי"ש, וקשה לי הא בזה ליכא קושיא דהוי ברי וחזקת הגוף דהיינו חזקת חי דבהמה ומוציאין ממון כההיא דמשארסתני נאנסתי.
ולפי דברינו ניחא דהא התם משנינן כן לר"נ ולדידיה מוכח דהעיקר משום מגו אבל משום ברי וחזקת הגוף אין מוציאין ממון מדלא מהימנא.
ומיושב בהכי מה שיש לדקדק במה דנקטי' הפירכ' שם לימא תהוי תיובת' דר"נ ולא נקט לדר"נ ולדר"י והיינו דעל ר"נ הקושיא ביותר גם מרישא אבל על ר"י ליכא קושיא מרישא דאם בתחילה השכירות ואח"כ השאלה הוי ברי וחזקת הגוף דמוציאין ממון לר"י ואם בתחלה השאלה ואח"כ השכירות הוי א"י א"פ (אמנם אין בזה די ישוב בסוגי' דר"פ הבית ועליי' דאמרינן ג"כ לימא תהוי תיובתא דר"נ):

בתוספות בד"ה כיון דחזו דמזלזלי וכו' ונראה לר"י וכו' כיון דחזו דפרשי כו' היינו דנקט מעיקרא מזלזלי וכו' עכ"ל. הוצרכו לזה משום דלפרש"י בלא"ה א"ש הא דנקט מעיקרא מזלזלי ובתר הכי נקט דפרשי היינו משום דמזלזלי הוא לענין שהיו מגרשין אותם ופרשי מינייהו היינו דמעיקרא לא היו נושאין אותם. משא"כ לפי' ר"י דתרוייהו היינו לענין שלא היו נושאין אותם הוצרכו לפרש אמאי שני בלישנא כנ"ל ובעיקר קושית התוס' על רש"י ז"ל עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל:

במשנה הנושא את האשה וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו'. מדפסיק ותני נאמנת משמע דהיינו לגמרי לא שנא לענין כתובה ל"ש לענין איסורא דהכי הוא קושטא דמילתא אפילו לדברי החולקים על ר' יונה כמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דפתח פתוח והוא מל' הרא"ש ז"ל אפ"ה מודו הכא בגוונא דמתני' דהאיכא ס"ס. דמתני' ע"כ לא איירי בנתקדשה פחות מג' דא"כ האיך קאמר עד שלא ארסתיך דהרי בתוליה חוזרין ובאשת כהן נמי לא מיתוקמא מדאמרה משארסתני נאנסתי ורבי יהושע נמי לא קאמר אלא שמא עד שלא נתארסה והוי מקח טעות משמע דלא שייך בטענתייהו אלא מקח טעות אבל איסורא ליכא והיינו כדפרישית. אבל באידך מתני' דמוכת עץ אני נראה דפליגי ר"ג ור"י בין לענין איסורא בין לענין ממונא דר"ג אמר נאמנת בכל ענין משום דמוכת עץ שכיח כדמשמע מל' התוס' לעיל ובפרק אלו נערות דף ל"ו בד"ה החרשת ע"ש ובחידושינו. וא"כ אפילו באשת כהן איכא ס"ס. ולר"י דמוכת עץ לא שכיח קאמר לא מפיה אנו חיין ואם היא אשת כהן אסורה כנ"ל:

בתוספות בד"ה והוא אומר לא כי וכו' הכא דליכא למיטעי עכ"ל. ול"ל דאיירי בטוען ברי שנודע לו שנבעלה קודם אירוסין ולא נודע לו עד היום אחר שכנסה דא"כ אין זה ענין לטענת בתולים ומדקתני ולא מצא לה בתולים משמע שאין לו שום טענה אחרת וא"כ מסתמא טוען שמא עד שלא ארסתיך כנ"ל וק"ל:

בגמרא איתמר מנה לי בידך וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנין וכתיב נמי עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי ות"ל דבלא"ה מהדרינן אפילו בלא סימנין אלא בטביעת עין כיון שטוען ברי ואין אדם מכחישו בברי והמוצא טוען שמא. ותו הא לית ליה למוצא חזקת ממון כמ"ש התוספות סוף פ"ק דמציעא ולשיטת התוספות דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע א"ש ועיין בסמוך. מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה. ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק. ועוד דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בכמה דוכתי בראיות ברורות בעזה"י:

בתוספות בד"ה רב הונא ור"י וכו' ותימא דרב יהוד' גופא וכו' וי"ל דהתם ברי גרוע וכו' אבל קשה דבעי למימר הכא וכו' עד סוף הדיבור. והניחו הדבר בקושיא אם לא שנאמר דהו"מ למימר ולטעמיך ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דקאמרי ר"ה ור"י ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא באומר מנה לי בידך דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינש ברשיעא לא מחזקינן כדאיתא במסכת שבועות לענין שבועת היסת אלא דהתם איכא חזקה כנגדה דאין אדם מעיז פניו משא"כ הכא שהלה טוען שמא מש"ה התובע נאמן דמהיכי תיתי נחזיקנו ברשע ולפ"ז לא שייך הא מילתא בניזק אומר ברי ומזיק שמא דהתם בלא טענותיהם נולד מקום ספק כמ"ש שם התוספות במילתא דסומכוס וא"כ אף כשהניזק אומר ברי לא מהני דאנן אמרינן כי היכי דמספקא לדידן ה"נ מספקא ליה לדידיה ומה שטוען ברי איערומי קא מערים ובהכי לא הוי כגזלן דלא פרשי אינשי מספק ממונא כדאיתא ר"פ שנים אוחזין וזה לא שייך במנה לי בידך שאין הספק אלא עפ"י טענותיהם ולפי"ז ה"נ במשארסתני נאנסתי נמי הוי דומיא דמנה לי בידך כיון שהיא יודעת האמת ול"ל דמספקא לה א"כ מסתמא קושטא קאמרה דלא חשדינן לה במשקרת ובגזלנות כנ"ל ואי תיקשי מההיא דבעינן סימנין במוצא אבידה י"ל דהתם נמי לא משמע ליה דהוי גזלן בהכי אף אם משקר משום דמורה היתר ואמר חבראי לאו מידי חסר בה כדאיתא ברפ"ק דמציעא כה"ג כנ"ל ודוק וצ"ע:

בא"ד ועוד י"ל דסוגיא דהכא וכו' אלא כדאמר התם אי נמי לכי הא עכ"ל. והיינו לענין דלא אזלינן בממונא בתר רובא כי הא דאתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאמר שמואל יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך אע"ג דרובא זבני לרדיא ולכאורה קשיא לי דמההיא גופא מוכח טפי דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפילו בדאיכא נמי רובא דאי ס"ד דסבר שמואל ברי ושמא ברי עדיף הרי הלוקח טוען ברי שלקח לרדי' וטענת המוכר שמא והתם מוכח דבתר דעתא דלוקח אזלינן תו קשיא לי דבס"פ המדיר קאמר רבי יהודה גופא משמיה דשמואל גבי המחליף פרה בחמור ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה משמע דאי לא מייתי ראיה לא מהימן אע"ג שטוען ברי והלה מסתמא טוען שמא שאין החמור ברשותו ואע"ג דאית ליה לבעל החמור נמי חזקה דאית לן למימר דמוקמינן החמור אחזקתו שהיה חי ואפ"ה לא מהני וצ"ע ויש ליישב ושם יבואר בלשון התוספות בעזה"י:

בגמרא א"ל אביי הא דרב הונא ודרב יהודה דשמואל היא וכו' ואע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרא אמר ר"ג ברי עדיף ע"כ. ול"ל דשאני הכא במשארסתני נאנסתי דשטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפילו אי לא כתב לה כתובה אפ"ה כתובה כמעשה ב"ד דמי ותו לא מיקרי הבעל מוחזק הא ליתא דודאי לא תקנו כתובה ואיהו נמי לא כתב לה אלא בתנאי שתמצא בתולה כמ"ש לעיל דף י' בשם הרמב"ן ז"ל וא"כ כשטוען שמא אינה בתולה איתרע לה שטר כתובה והו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך. מיהו היה נ"ל ליישב בזה קושיית התוספות בד"ה אלא מאי מיגו איכא האי שינויא לא אתי אלא לרב נחמן דלרבי יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו ולכאורה הוא תמוה דלשינויא קמא אכתי קשה לרבי יוחנן ועיין מה שאפרש בסמוך. אבל למאי דפרישית איכא למימר דמעיקרא נמי לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין אלא לרב נחמן דאמר לעיל דף י"א דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ לפי טענתו איתרע לה כתובה לגמרי והכי הלכתא משא"כ לר"י דאמר בסמוך כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לא תקשי ליה מדר"ג דמתני' דשאני הכא דהו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי היא תובעת מאתים והוא אומר שמא אין לך אלא מנה ובכה"ג ר"י נמי מודה דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואע"ג דלכאורה האי מנה דמודה ביה הו"ל שעבוד קרקעות דכתובה כמעשה ב"ד דמי ואין נשבעין על הודאת שיעבוד קרקעות מ"מ הרמב"ם וסייעתו פסקו להדיא דבכה"ג שהבעל אומר בעולה נשאתיך חייב שבועה מדאורייתא וכן משמע להדיא בירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה ע"ש וכ"ש הכא דכתובה קמייתא בטעות הוי ואע"ג דהכא מה שמודה לה באותו מנה לא מפיו אנו חיין שלא יכול לפטור עצמו מאותו המנה מ"מ הא קי"ל לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מדרבי חייא קמייתא בפ"ק דמציעא דף ה' וה"נ אנן סהדי שחייב לה מנה. (ואע"ג דהכא אליבא דר"ג קיימינן ושם בסוגיא דפ"ק דמציעא דף ה' משמע דר"ג דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורין ע"כ סבר דקרא דכי הוא זה בא ללמד על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים כאבוה דר' אפטוריקי דפליג אדר"ח קמייתא אפ"ה איכא למימר דר' יוחנן סבר ליה כר"ג בחדא ופליג בחדא) נמצא דלפ"ז כל השקלא וטריא דהכא היינו למאן דסובר מקח טעות לגמרי משמע כדאיתא לעיל דכל גדולי הדור אמרו כן ולית להו דר"י דאמר מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה דלדידיה הו"ל מחוייב שבועה ואיל"מ מיהו כ"ז לשיטת הרמב"ם אבל קצת פוסקים כתבו דלא שייך הכא שבועה דאורייתא דהו"ל שיעבוד קרקעות והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

שם לימא רב יהודה ורב הונא וכו' אמר לך רב נחמן וכו'. ויש לדקדק דהו"ל לתלמודא למימר דרב הונא ורב יהודה ודאי תנאי היא דלא מיתוקמי כרבי יהושע ורב נחמן אמר לך כסוגית הש"ס בכל דוכתי והנלע"ד דודאי רב הונא ורב יהודה נמי מצי למימר אפילו כרבי יהושע והא דקאמר ר"י לא מפיה אנו חיין אע"ג דהוי ברי ושמא היינו משום דמה שטוענת משארסתני נאנסתי הוי טענה גרוע' דאונס קלא אית ליה כמ"ש התוספות בריש סוגיא דפ"פ והו"ל רצון רוב ומש"ה קאמר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיינו ברצון דנהי דלבתר אירוסין ליכא לספוקי ברצון דמוקמינן לה אחזקת היתר כמו שהארכתי בזה לעיל מ"מ קודם אירוסין יש לנו לומר יותר שזינתה ברצון דהו"ל רוב כמ"ש הרא"ש להדיא. וכיון שהרוב הוא נגד הברי שלה ה"ל כברי וברי כדאיתא בר"פ האשה שנתארמלה אף למסקנא כמו שאפרש שם בעזה"י והשתא נמי א"ש לשון לא כי דקתני במתני' דהכא משום דהו"ל כברי וברי וכן במתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני נמי טעמא דר"י משום דאזיל לטעמיה דמוכת עץ לא שכיח כמ"ש התו' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה וא"כ הדר הו"ל כברי וברי. והא דמקשה המקשן לימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג היינו משום דלמאי דס"ד דטעמיה דר"ג לא הוי אלא משום ברי ושמא גרידא א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא הוי כברי וברי היינו משום דרצון לגבי אונס לא מקרי רוב גמור כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דפ"פ או דמוקי למתני' דהכא שהיתה קטנה כשנתקדשה וא"כ פתוי קטנה אונס הוא ולא שייך בכה"ג אונס קלא אית ליה כמ"ש לעיל וא"כ מקשה שפיר לימא רב הונא ור"י דאמרי כר"ג משא"כ למאי דמשני דטעמא דר"ג משום דאיכא נמי מיגו או חזקה א"כ מוקמינן למתני' בנתקדשה כשהיא גדולה ואמרינן אונס קלא אית ליה ומש"ה קאמר רבי יהושע דאיהו מהימן כדפרישית וא"כ שפיר מיתוקמא נמי רב הונא ור"י אליבא דכ"ע כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אמר לך רב נחמן ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא מיגו וכו' א"נ ע"כ לא קאמר אלא משום דאיכא חזקה וכתבו התוספות דלרבי יוחנן לא סגי בשינויא קמא לענין מוכת עץ אני. וכבר הקשיתי לשאול א"כ כיון דלרבי יוחנן ע"כ צריך לשינויא בתרא א"כ לרב נחמן נמי סגי לן בשינויא בתרא. ועיין מה שאפרש בזה בלשון התוספות. תו קשיא לי במאי דמשמע מדברי התוספ' דלר"נ בשינויא קמא נמי מיתרצא ההיא דמוכת עץ משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דשקלת מאתים וכן פרש"י להדיא ולפ"ז משמע דבטוענת מוכת עץ אני תחתיך לר"ג נמי לא מהימנא דהא לית לה מיגו וברי ושמא לחוד לא מהני וזה תימא דמיגו כזו לא מצינו דוגמתה בתלמוד דהאיך קאמרינן מיגו דאי בעי טענה מוכת עץ אני תחתיך ובהאי טענה לא מהימנא ופשיטא דאיכא למימר איערומי קא מערמה. ולולי שאיני כדאי לפרש נגד פרש"י ותוספות היה נראה בעיני דהני תרי שינויי לא פליגי אלא דתרווייהו איצטרכו שינויא קמא קאי אההיא דמשארסתני נאנסתי דבהא לא שייך שינויא בתרא דאיכא חזקה דמאי חזקה איכא הכא דאדרבה אית לן למימר הרי בעולה לפניך שהרי מודית שנבעלה וא"כ י"ל דמוקמינן לה אחזקה דהשתא כמו שהיא בעולה עכשיו היתה בעולה מקודם שנתארסה כעין שכתבו התוספות בס"פ המדיר גבי המחליף פרה בחמור ע"ש ואף אם נאמר דחזקה קמייתא עדיפא ומכ"ש הכא דאיכא נמי ברי ושמא. אכתי לאידך גיסא נמי איכא חזקת ממון והרי בעולה לפניך. מש"ה איצטריך לשנויי אההיא מתניתין דמשארסתני נאנסתי דטעמא דר"ג משום מיגו אבל בההיא דמוכת עץ איצטריך לטעמא דחזקה דהתם ודאי איכא חזקה מעליא דמוקמינן לה בחזקת שלא נבעלה כלל אלא שהיא מוכת עץ דהא לר"ג מוכת עץ שכיח והשתא דבמוכת עץ מהימנא בלא מיגו מטעמא דחזקה א"כ בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דליכא חזקה מהימנא דהאיכא מיגו מעליא דאי הוי טענה מוכת עץ הוי מהימנא ור' יהושע לטעמיה דמוכת עץ לא שכיח וא"כ לא מהני לה חזקת הגוף דרובא וחזקת הגוף רובא עדיף ואפילו בממון וזה ברור. וא"כ בההיא דמשארסתני נאנסתי נמי פליג ר"י דאע"ג דר"י מודה במיגו מעליא כמ"ש התוס' לקמן בסמוך בד"ה רבי אסי מ"מ הכא ליכא מיגו מעליא כיון דבמוכת עץ גופא לא מהימנא כנ"ל נכון בעזה"י. ואף שרש"י ותוספות לא פירשו כן מ"מ בר"פ האשה שנתארמלה מוכח מפרש"י דתרווייהו שינויי דהכא איתנהו ושם אפרש בעזה"י. מיהו לפי' רש"י ותוספות לא תקשי מההיא דהרי בעולה לפניך שהקשיתי שהתוס' בפרק המדיר סוף דף ע"ה בד"ה רישא כאן נמצאו הרגישו בזה וכתבו דמתני' דהכא איירי בענין דלא שייך הרי בעולה לפניך ע"ש ומה שהקשיתי עוד לענין מוכת עץ דמיגו כזו לא מצינו סברי רש"י ותוספות דאפ"ה בהדי ברי ושמא מהני. ודו"ק היטב:

קונטרס אחרון
ע"ב גמרא אמר לך רב נחמן ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מיגו. ולכאורה הדבר תמוה דלא מצינו מיגו בזה כיון דאפילו הוי טענה מ"ע לא הוי מהימנא ותירצתי דאפ"ה כיון דאיכא נמי ברי ושמא מהני אפי' במיגו גרוע אלא דלפ"ז יש לתמוה שלא נזכר דין כזה בפוסקים דבברי ושמא ומיגו גרוע מחייבין ממון ויש ליישב לפמ"ש דשינויא בתרא עיקר דטעמא דר"ג הוי משום חזקה כדמשמע בר"פ האשה שנתארמלה ומסוגיא דאלו נערות דף ל"ח במוכת עץ בלשון התוספות שם ובס"פ המדיר גבי היו בה מומין וכן נראה מלשון הרי"ף ז"ל בשמעתין שלא הביא אלא לישנא דחזקה אלא דמלשון הרמב"ם נראה להיפך דשינוייא דמיגו עיקר שכן נראה מלשונו בפי' המשניות ובחיבורו פי"א מהל' אישות דמשמע מדבריו שם דבטוענת מ"ע אני תחתיו דליכא מיגו לא מהימנא והנראה בכוונת הרמב"ם ז"ל דכיון דאיכא תרי אוקימתא בגמרא דלחדא הוי טעמא משום מיגו ובאידך משום חזקה א"א להוציא ממון מספק עד דאיכא כולהו טעמי בהדי הדדי. מיהו בפנים העליתי דלענ"ד הנך תרי לישני לא פליגי אהדדי ותרווייהו צריכי מיהו היכא דאיכא חדא למעליותא סגי ובפרק המדיר הארכתי יותר ולדינא צריך עיון:

קונטרס אחרון
אי נמי ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה כו'. וכבר פירשתי בפנים דלאו משום תזקה לחוד מהימנא אלא משום דאיכא נמי ברי ושמא בהדי חזקה וכמו שהארכתי בפרק האשה שנתארמלה ובפרק אלו נערות דף ל"ח ובסוף פרק המדיר ולכאורה הוא מוכרח דאלת"ה תיקשי דשמואל אדשמואל דהכא פסיק כר"ג אף בקמייתא דבחזקת הגוף מוציאין ממון וא"כ משמע דמכ"ש ברובא דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ולשמואל איפכא שמעינן ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב אע"כ כדפרישית דדוקא בחזקה בהדי ברי ושמא קאמר שמואל הכא דהלכה כר"ג אלא שאף בזה הקשיתי לשאול דהא בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן מסיק שמואל הכי בר"פ הפרה ובר"פ המוכר פירות והתם איכא נמי רובא בהדי ברי ושמא והלוקח יודע ברי שלקחו לרדיא והמוכר שמא שאינו יודע מה שבלב הלוקח והתם משמע דבתר דעתא דלוקח אזלינן ובפנים הנחתי בקושיא אמנם נ"ל ליישב דשאני התם במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב תו לא מהני טענת ברי דלוקח דלאו בדעתא לחוד תליא מילתא דאדרבא איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לפרש שלוקחו לרדיא והא דאמרינן התם דאזלינן בתר דעתיה דלוקח היינו למאן דאזיל בממונא בתר רובא וא"כ לא היה הלוקח צריך לפרש דבריו ואדרבא המוכר היה לו להתנות כנ"ל נכון. ויתכן יותר למאי דפרישית בס"פ המדיר ובס"פ עשרה יוחסין דהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו דוקא היכא ששניהם בענין א' שהרוב שבא אחר החזקה מבטל החזקה מכאן ולהבא דהחזקה עשויה להשתנות משא"כ בעלמא היכא שהרוב בפני עצמו והחזקה בפני עצמו לעולם איכא למימר דחזקה עדיף מרובא כדמשמע לכאורה בר"פ המוכר פירות דאמרינן סברוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו ודחינן דשמואל מצי סבר דנהי דאזלינן בתר חזקה היינו דאיהו גופיה מוחזק ואף שכבר פירשתי בזה באריכות בכמה דוכתי דחזקה דפרק המוכר פירות לא איירי אלא בחזקה דאתא מכח אומדנא כדמוכח הסוגיא דהתם להדיא אפ"ה למאי דפרישית אין צורך לכך וכמו שאבאר בשם הירושלמי בר"פ האשה שנתארמלה ולפי זה יש לומר שפיר דלקושטא דמילתא אע"ג דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה אזלינן בממון בתר חזקה ואפשר דאף בחזקה לחוד כמו שפירש ר"י לקמן פרק אלו נערות דף ל"ח ובס"פ המדיר ע"ש. ומתוך מה שכתבתי יש ליישב קושיית התוס' בפ"ק דחולין דאף לבתר דקים לן מקרא דבכל מקום הולכין אחר החזקה אפ"ה איצטריך לן קרא דאזלינן בתר רוב ונתיישב ג"כ דלא הוי סברא הפוכה לרבי מאיר דלא אזיל בתר רובא דמטהר בתינוק שנמצא בצד העיסה ואפ"ה אזיל בתר חזקה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ה ע"ש ובפרק דחולין אבאר יותר בענין איסורין ובק"א לקמן ס"פ המדיר אבאר עוד לענין ממון ע"ש:

בתוספות בד"ה אלא דאיכא מיגו האי שינויא לא אתי וכו' הקשה הר"י מקורב"ל אכתי ע"כ וכו' עכ"ל. ולכאורה אין ענין קושיא זו לכאן ויש ליישב דאפשטיה דגמרא לא קשיא ליה דאיכא למימר דעיקר שינויא דגמרא אינו אלא לענין דלא תקשי הלכתא אהלכתא אבל בהא לא איכפת לן אי שמואל גופא סבר כרב הונא ור"י אלא דאנן לא קי"ל כוותיה בהא אלא כר"נ אבל מדברי התוס' הקודמים קשיא ליה להר"י מקורב"ל כיון דהאי שינויא קמא לא אתי שפיר לר' יוחנן וצריך שינויא בתרא א"כ למאי קאמר שינויא קמא ומשמע ליה לר"י מקורב"ל דשינויא קמא איצטריך משום מילתא דשמואל דלא להוי כר"ה ור"י ובהא לא סגי בשינויא בתרא כמ"ש בלשון התוספות בדבור הקודם דלשמואל לא מהני חזקת הגוף כדמוכח מההיא דמחליף פרה בחמור ומהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ומש"ה איצטריך לשמואל שינויא דמיגו וע"ז מקשה ר"י מקורב"ל שפיר דאכתי ע"כ סבר שמואל כר"ה ור"י כנ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה והוא אומר לא כי וכו' הכא דליכא למטעי וכו'. לכאורה קשה מזה על פי' ר"ח שכתבו התוס' לעיל דף ט' דמ"ע פתחה נעול א"כ במתניתין דלקמן באומרת מ"ע אני איכא למטעי דמיירי בברי וטוען פתח פתוח מצאתי. והא דנאמנת לר"ג היינו כמ"ש התוס' לעיל דרב אשי ס"ל באמת דהיא נאמנת כשטוען פתח פתוח או בלא מושמש א"כ קשה לרב יהודה אמר שמואל דס"ל דטוען פתח פתוח הבעל נאמן הא איכא למטעי. מיהו לפי המשמעות שם בב"ק דף ל"ה ע"ב למסקנא דמוקי למתניתין במזיק אומר שמא ע"כ דלא כי לאו דוקא אע"ג דר' אבא בר ממל דייק התם מלשון לא כי אפשר דהוא באמת ס"ל כרב אשי דאפילו בברי וברי היא נאמנת ורב יהודה אמר שמואל לית ליה הך דיוקא וכדמסיק התם. אך מדברי התוס' שם בב"ק משמע דאפילו למסקנא מדייק מלשון לא כי וצ"ע:

עוד היה נראה לי דיש לפרש לשון לא כי בברי וברי אף במשנה ראשונה כגון דמחולקים בזמן אירוסין שעל אותו שעה שאומרת שנאנסה הוא אומר שהיה קודם אירוסין והיא אומרת שאז כבר נתארסה. אלא יש לומר דבאמת היא נאמנת במיגו שהיתה אומרת שנאנסה קודם החופה או אח"כ. וכה"ג מוקי רבא דף ע"ה ע"ב דמתניתין ביש שהות אחר החופה והיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאחר נשואין נבעלה כמ"ש התוס' שם ד"ה רישא. אי נמי דנאמנת במיגו דמ"ע אני. מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה לא דקא טעין וכו' דהבעל נאמן משום דמיגו להוציא לא אמרינן וע"כ צ"ל דהא דרבא לקמן היינו משום דהוא טוען שמא כמ"ש הש"ך סוף סימן פ"ב בדיני מיגו דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא. אבל אי מוקמינן למתניתין בברי וברי אינה נאמנת וקשה דאיכא למיטעי ומיהו לפמ"ש לעיל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לא דקא טעין וכו' דבמקום שאין צריך לברי דידה אמרינן מיגו להוציא. א"כ יש לומר דהכא נמי אי שתקה ממילא הוי אמרינן דנאנסה אחר החופה משום כאן נמצא כאן היה ושפיר אמרינן מיגו להוציא. ולפמ"ש דלמסקנא באמת לא כי לאו דוקא א"כ ממילא דלר' אבא בר ממל יש לומר דס"ל באמת דאמרינן מיגו להוציא. ודוק:

בד"ה ורב הונא יש לומר אפילו למ"ד וכו' אלא שעד אחר מעיד וכו'. לכאורה מזה ראיה לדעת הרי"ף בח"מ סימן ע"ה שיכול להשביע בספק ע"פ עד אחד. מיהו לדעת הפוסקים בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אפילו במקום דלא הוי ליה למידע. א"כ לפמ"ש התוס' בסמוך דרב הונא ורב יהודה מיירי דוקא בשמא גרועה א"כ שפיר משכחת להא דר' אבא בשמא טובה דלא הוי ליה למידע וצ"ל דס"ל להתוס' דאף בהך דר' אבא בעינן דוקא דהוי ליה למידע. ונראה מדברי התוס' דאינו יכול להשביע את חבירו ע"פ ברי של קרוב אפילו הקרוב לפנינו כדעת הש"ך בשם הפוסקים בסימן ע"ה ס"ק פ"ג מדהוצרכו לאוקמי דר' אבא בשבועת עד א' ולא מוקי לה כדאמר הש"ס בסוף שבועות כגון שאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ובתובע בשמא ע"פ קרוב. אלא ע"כ ס"ל דבכה"ג אינו יכול לחייבו שבועה ע"פ ברי של אחר. והא דמשביע בספק ע"פ עד כשר הוא טעמא אחרינא משום דקי"ל דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה ושנים מחייבין אפילו בתובע בשמא ה"נ עד אחד מחייב שבועה אפילו בשמא. ונראה דטעמא דלא מוקי בהכי באמת משום דאם נימא דיכול להשביע ע"פ ברי של אחר. ה"נ נימא לר' הונא ור"י דס"ל ברי עדיף דנימא הכי אפילו ע"פ ברי של אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה ליה הא דר' אבא ולא מתרצא אפילו במשביע בספק ע"פ עד אחד והוצרכו לומר דברי של אחר לא מהני רק בשבועת עד אחד מטעם דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה. מיהו נראה דלדעת הפוסקים בסימן ע"ה דיכול לחייב שבועה אפילו באמר לי אבא אף שאין אביו לפנינו. נראה לענ"ד דמתורץ קושיות התוס' אפילו במודה במקצת כנ"ל והוא דודאי רב הונא ורב יהודה מודו כשאומר אמר לי אבא דלא מחשיב ברי להוציא ממון כיון שלא אמר אביו לפני ב"ד ובפני הנתבע ואפ"ה יכול להשביע ואין זה דוחק דפשטות משמעות הדרש כן הוא בין שניהם ולא בין שני היורשים דלמה ל"ל בין שני היורשים דהא עיקרא דמילתא הוא שהנתבע יורש וטוען איני יודע מכלל דאבהו בכה"ג חייב אלא דקמ"ל דאף דהתובע גם כן יורש ותובע מפי אביו. אפ"ה באבהו כה"ג הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כדעת הפוסקים הנ"ל א"כ ממילא מתורץ קושיות התוס' לרב הונא ורב יהודה. ודוק:

מיהו בעיקר קושיות התוס' נלענ"ד לתרץ דהא עיקר קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם כתיב בפרשת פקדון א"כ משכחת כשטוען היורש איני יודע אם נאנס הפקדון והוא פטור כדאיתא בב"ב דף ע' בשטר כיס היוצא על היתומים ואבהו כה"ג אם טוען איני יודע אם נאנס חייב לשלם מדר' אבא. ואין לומר דעל זה לא צריך קרא דהוי ליה איני יודע אם החזרתי דלכ"ע חייב. זה אינו דאף איני יודע אם החזרתי אינו חייב אלא כשתובע טוען ברי שלא החזיר. משא"כ בנאנסו שאין התובע טוען ברי שלא נאנס. ונראה דהתוס' לא ניחא להו בזה דלשטתייהו אזלו דכתבו לקמן דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא וכו' דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אלא החזרתי מיגו דנאנסו והתוס' כתבו בב"ב דף ל"ג ע"ב בעובדא דנסכא דר' אבא דנאמן מ"ה לומר החזרתי במיגו דנאנסו וא"צ שבועה כלל. נמצא לא שייך לומר דאבהון כה"ג חייב. חדא דלאו שבועה דאורייתא היא. ותו דבל"ז אם אומר איני יודע אם החזרתי לכ"ע חייב. אך לדעת הפוסקים דטענינן ליתמי נאנסו א"כ משכחת היכא דהיתומים מודים שלא החזיר אלא שטוענים שמא נאנסו דפטורים ואבהו כה"ג חייב. ועוד נלענ"ד דיש לתרץ מה שמקשין דאיך משכחת כלל שבועה בין היורשין כיון דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואין נשבעין על הקרקעות. ודוחק לומר ששיעבד אביהם מטלטלין אגב קרקע וההודאה הוא יתר על הקרקעות דהוי ליה מודה במקצת במטלטלין. ולפמ"ש דקרא מיירי בפקדון לק"מ דמיירי שהפקיד אצל אביהם מטלטלין שאין בהם סימן שהם שלו ותובע את פקדונו ואומר שאלו המטלטלין הן שלו. והיורש טוען שמא שלך נאנסו ואלו מטלטלין של אבינו. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' אפילו לדעת הפוסקים דלא טענינן ליתמי נאנסו דהא כתבו הפוסקים בח"מ סימן רצ"ו דעיקר השבועה מן התורה אינו אלא שאינו ברשותו ושבועת שלא פשעתי אינו אלא מצד גילגול. א"כ יש לומר דנהי דס"ל דנאנסו לא טענינן משום דלא שכיח. מ"מ טענינן להו שמא אינו ברשותו דאפילו נגנבו או נאבדו בפשיעה דשכיח. מ"מ כיון דאין הפקדון בעין אף שאביהם היה חייב לשלם מ"מ כיון שלא הניח קרקעות כבר הוי ליה מטלטלי דיתמי ושפיר טענינן להו שמא אינו ברשותו ודייקינן שפיר דאבהון בכה"ג אם היה טוען שאינו יודע אם אינו ברשותו ושמא נאנס חייב משום דר' אבא. ודוק:

בא"ד ועוד יש לומר וכו'. לכאורה משמע דלתירוץ בתרא ס"ל להתוס' דרב הונא ורב יהודה אפילו בשמא טוב מחייבו וקשה דהא מוכח משבועת נאנסו דאורייתא אע"ג דהוי ברי ושמא ולמה יצטרך לישבע ואי משום חזקת הפקדון שמסר בידו ומי עדיף מחזקת ממון ואפ"ה ברי עדיף. ואין לומר דגם רב הונא ור"י ס"ל דצריך לישבע א"כ מצינו נשבע ונוטל מן התורה ומתניתין מפורשת כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. מיהו יש לומר לפמ"ש התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב דבנשבע ונוטל לא שייך שבועה דאורייתא משום דלא שייך ביה אשתמוטי דקא משתמיט א"כ באמת היינו טעמא דאין צריך שבועה לרב הונא ורב יהודה משא"כ בנאנסו דשייך אשתמוטי אך דע"כ א"א לומר כן דהיינו טעמא כמו שיבואר שם. ויותר נראה דהתוס' לא כתבו תירוץ שני אלא לרווחא דמילתא דבל"ז אין שום סברא לומר לרב הונא ור"י היכא דלא הוי ליה למידע יתחייב לשלם כמ"ש הש"ך בסימן ע"ב דא"כ כל אחד יתבע חבירו בדבר שלא יכול לידע ויתחייב לשלם וק"ל:

בא"ד אלא כדקאמר התם וכו' בספר פני יהושע הקשה הא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן נמי ה"ל ברי ושמא דהלוקח טוען ברי דלרדיא זבין. ונלענ"ד דיש לומר כיון דקי"ל דדברים שבלב אינם דברים מה בכך שחשב בלבו אזלינן בתר רוב המכירות לרב או בתר חזקת ממון לשמואל תדע דאי הוי התם ברי א"כ לשמואל הוי ליה ברי ורובא וכיון דקי"ל דרובא עדיף מחזקה א"כ למאי דמשני דטעמא דר"ג משום ברי וחזקה אע"ג דהכא הוי השמא טוב כ"ש דברי ורובא מהני אלא ע"כ דהתם לאו ברי הוא. וק"ל:

תוס' ד"ה אלא דאיכא מיגו האי שינויא וכו'. ובאמת משמע כן הלשון אמר לך ר' נחמן. אלא דבאמת צריך להבין דלר' יוחנן לא משני מידי. וראיתי בספר פני יהושע שכתב דלר' יוחנן דס"ל במאתים ומנה בל"ז לק"מ דיש לומר טעמא דר"ג משום דה"ל הבעל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע אלא דלפ"ז אכתי לא אתי שפיר לימא ר' נחמן ור' יוחנן דאמרי כר' יהושע הא לר' יוחנן לק"מ. ונלענ"ד לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב בטעם הפוסקים דהא דה"ל בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם דוקא היכא דה"ל למידע אבל בלא ה"ל למידע פטור משום דאינו חייב שבועה כלל. כיון דאנן ידעינן שאינו יודע והתובע יודע גם כן שאין הנתבע יודע ע"ש שהאריך בזה. וא"כ במתניתין שאנו יודעין שאין הבעל יודע אימתי נאנסה ע"כ צ"ל מטעם ברי ושמא ברי עדיף אפילו היכא דלא ה"ל למידע דהא אין כאן חיוב שבועה כלל. מיהו לשיטת ר"ח שכתבו התוס' לעיל דף ט' דמ"ע פתחה נעול א"כ במתניתין שניה דמ"ע שפיר שייך ביה חיוב שבועה דהוי ליה למידע שהיא מ"ע ע"י שהיה פתחה נעול ושפיר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול ישבע. נמצא המקשה הקשה שפיר על ר"י ממשנה ראשונה מיהו הש"ס נקט בשנויא אמר לך ר' נחמן דלדידיה גם מתניתין דמ"ע טעמא משום מיגו דמ"ע אני תחתיך אבל לר"י מתניתין שניה משום דהוי ליה מחויב שבועה ואיני יכול לישבע ומתניתין קמייתא משום מיגו דמ"ע. ואין לומר הא לר"ח ז"ל לאו טענה מעליא היא דשמא יטעון פתח פתוח מצאתי כבר תירצנו זה לעיל בסוגיא דפתח פתוח. ודוק:

אך באמת לפי שיטת הפוסקים דלא שייך בכתובה שבועת התורה משום דה"ל שיעבוד קרקעות נמצא דלא הוי נמי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת להרמב"ם דס"ל בכתובה שבועה וכמ"ש בספר פני יהושע. ולכאורה היה נראה דהיינו טעמא דקאמר הש"ס לימא ר"י ורב הונא דקאמרי כר"ג ולא קאמר כר"ג ור"א דמתניתין משום דלר"א דס"ל בשבועות דף ל"ז נשבעין על הקרקעות יש לומר דטעמא דר"א משום דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אך נראה אפילו לדעת הפוסקים דליכא בכתובה שבועה דאורייתא היינו משום דקי"ל כחכמים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה. אבל למאי דמוקי ר"י במאתים ומנה ור' מאיר היא הא ס"ל לר"מ כתובת אשה נגבית ממטלטלין ומשכחת שפיר שבועה דאורייתא באין לו קרקעות דבל"ז כתבו הפוסקים דלמאי דקי"ל שיעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה דאורייתא אלא באין לו קרקעות. עוד נלע"ד דיש ליישב ע"פ זה הא דכתב הרמב"ם בטוען פתח פתוח דנאמן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה בלא שבועה ונתקשו המפרשים בזה דמנ"ל הא דאין צריך שבועה. ולפמ"ש יש לומר דלשיטתיה אזל דס"ל בכתובה שבועה וקשה ליה קושיא זו דלמ"ד מאתים ומנה דה"ל מחויב שבועה ואין יכול לישבע. ולא ניחא ליה לאוקמי באמת דפליגי ר"ג ור' יהושע במחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אך לפמ"ש דהיכי דבעל טוען ברי אלימא חזקה דאין אדם טורח כל כך דאין צריך שבועה כלל. א"כ אין כאן מקום לומר דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. כיון דאי הוי טען ברי הא נאמן בלא שבועה. אך נראה לפמ"ש התוס' לעיל דף י' דחזקה אין אדם טורח לא שייך למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אלא במקום דאסורה עליו. א"כ במתניתין דמשארסתני נאנסתי דמשמע דלא מיירי במקום דאסורה עליו דהיינו באשת כהן או בקידשה פחותה מג' שנים דכיון שהוא טוען עד שלא ארסתיך ע"כ שהיתה בת ג' שנים וכיון שהיא טוענת משארסתני נאנסתי ונשאת לו משמע דלא מיירי באשת כהן דאל"כ היתה אסורה לו להנשא. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא חיישינן לרצון היינו משום דמוקמינן אחזקת כשרות דידה. ואי ס"ד שאומרת שניסת לו באיסור הרי איתרע חזקת כשרות דידה. א"כ לא שייך כלל חזקה דאין אדם טורח בסעודה וא"כ שפיר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וצ"ל כנ"ל משום דלא הוי ליה למידע. ודוק:

מיהו לפמ"ש דלשנויא דרבא לקמן דף ע"ה ע"ב דמתניתין ביש שהות אחר החופה ומשום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ואלימא טפי חזקת הגוף אפילו באשת ישראל אסורא א"כ שפיר שייך חזקה דאין אדם טורח וליכא שבועה. נמצא יש לומר דממ"נ נאמנת לר"ג דבאין שהות דליכא חזקה דגופא דאדרבא כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין. אלא דבזה אינה נאסרת וליכא חזקה דאין אדם טורח ה"ל מחויב שבועה ואין יכול לישבע לר' יוחנן דס"ל במאתים ומנה וביש שהות דנאסרת וליכא שבועה נאמנת משום חזקה דגופא דאמרינן כאן נמצא כאן היה לאחר נשואין. ורבא דמוקי לאחר נשואין לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל מקח טעות לגמרי משמע ואין כאן מקום שבועה דאורייתא ודוק:

ולפ"ז ממילא מתורץ דבמתניתין דמ"ע בודאי אינה נאסרת עליו דהא הקשו התוס' לעיל בד"ה ואב"א וכו' דאכתי איכא ספק ספיקא ספק אונס ספק מ"ע. ותירצו דאין להסתפק במ"ע מדלא טענה. א"כ כשטוענת באמת איכא ס"ס ומותרת. וכיון דמותרת ליתא לחזקה דאין אדם טורח כנ"ל ושפיר הוי ליה מחויב ואינו יכול לישבע כנ"ל ואין הקושיא לר' יוחנן אלא ממתניתין קמייתא ושפיר משני דאיכא מיגו כנ"ל. ואין לפקפק על כל זה דהא אם היה טוען ברי עד שלא ארסתיך לא היתה נאסרת עליו וליכא לחזקה דאין אדם טורח. זה אינו דכיון דלפי טענתו השתא שאינו יודע אנו מאמינין לו שאינו יודע מטעם חזקה דאין אדם טורח שהרי נאסרת עליו. כבר כתבנו בשם הש"ך דכל שאנו מאמינין לו שאינו יודע אין שייך לומר מחויב שבועה ואין יכול לישבע. דכיון שאנו מאמינין לו אינו מחויב שבועה. ועיין ברא"ש. ומ"ש בקונטרס אחרון ודוק:

והנה נלע"ד דלשיטת ר"ח שכתבו התוס' לעיל דף ט' דמ"ע פתחה נעול אתיא שפיר טפי דהני תרי שינויא תרווייהו צריכו למשנה ראשונה דלפירוש ר"ח קשה מה זה מיגו דמ"ע הא יריאה שמא יכחיש אותה ויטעון פתח פתוח מצאתי. ואף דקי"ל דאמרינן מיגו דהעזה וכמ"ש לעיל דף ט' ע"ב ע"ש. מ"מ כיון דאם יכחיש אותה בברי יהיה נאמן כדאמרינן לעיל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן משום חזקה אין אדם טורח מה זה טענה מעליא כיון דבטענה זו יהיה לו חזקה דאין אדם טורח. ונראה דאתיא שפיר לפמ"ש התוס' לעיל דף י' דאינו נאמן לומר פתח פתוח למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אלא היכא שאסורה עליו ומתניתין מיירי באין אסורה עליו כמ"ש לעיל דהא בודאי היה הקידושין לאחר שלש שנים דהא הוא אומר עד שלא ארסתיך. וגם באשת כהן ליכא למימר דא"כ איך נשאת לו כנ"ל. אך לפמ"ש בריש מכילתין דאפילו באשת ישראל אם יש שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה וליכא רק חדא ספיקא דאונס ואסורה א"כ בכה"ג היה נאמן הבעל אם היה מכחישה בברי וליכא מיגו דמ"ע אלא דביש שהות בלא זה נאמנת ואין צריך למיגו. נמצא יצא לנו דביש שהות אחר החופה דאסורה עליו ליכא מיגו דמ"ע דיריאה שמא יכחישה ויהיה נאמן אלא דביש שהות היא נאמנת מטעם חזקה אלימא חזקת הגוף וכאן נמצא כאן היה ובאין שהות דליכא חזקה אדרבא נימא כאן נמצא כאן היה שנבעלה קודם אירוסין. אך דבאין שהות הרי מותרת עליו וליכא חזקה אין אדם טורח ואינו נאמן לומר פתח פתוח שפיר יש לה מיגו דמ"ע. א"כ הני תרתי שנויא צריכא במתניתין קמייתא מיגו באין שהות וחזקה ביש שהות. ודוק היטב בכ"ז ויותר יבואר באריכות לקמן בפרק ז דף ע"ה ע"ב:

תוס' ד"ה ר"ה ור"י אמרי חייב כו' לכאורה נראה דלית להו דר' אבא כו' והקשו המפ' לפי הס"ד דר"ג ור"י פליגי בהא ור"ג סבר דברי ושמא ברי עדיף אמאי לא פריך אר' אבא מר"ג דסבר ברי עדיף וע"כ שבועת ה' תהי' כו' לא קאי אמאי דמוקי לה ר' אבא רק אמאי דמוקי לה התם אליבא דרו"ש ע"ש ואף דר"י פליג וסבר דלאו ברי עדיף מ"מ מנ"ל לחדש דפליג נמי בהא בקרא דשבועת ה' כו' ע"ש:

ונראה לישב דהנה בס' הפלאה תירץ קושית תוס' וגם קושית המפ' אר' אבא הא הוי מטלטלי דיתמי ובאית לי' קרקע הוי שיעבוד קרקעות ותירץ דאיירי הקרא בפקדון וכגון שהפקיד אצלו מטלטלין שאין בהם סימן וטוענים היורשין שמא אין אלו מטלטלין שאתה טוען שלך רק שלנו והמטלטלין שלך נאנסו או שמא הם שלך והוא טוען ברי שאותן הם שלו דאביהם בכה"ג הי' חייב שמא נאנס או שמא אינו ברשותו משום דר' אבא והם פטורים דמחמת ברי ושמא לא הי' אביהם חייב דחזקה כל מה שביד אדם כו' ושפיר משכחת לה קרא דשבועת ה' כו' אף לר"ה ור"י ע"ש. והנה תוס' לא תירצו כך. ונראה דהנה קי"ל ח"מ ס' פ"ח דתבע דוקא והודה לו בדוקא כגון שטענו חפץ זה שלו והוא מודה לו חפץ אחר פטור אף ממה שמודה לו דהוי טענו חיטים והודה לו בשעורין דפטור אף משעורים ע"ש ואף באינו יודע אם חטים או שעורים ג"כ פטור משניהם ע"ש וא"כ ממילא אף אביהם הי' פטור כיון שהוא טוען מטלטלין אלו הם שלו והוא אומר איני יודע אם אלו הם שלך או אחרים שנאנסו וא"כ אף אם היו אותן האחרים בעין הי' ג"כ פטור משניהם דהוי ט"ח והודה לב"ש ובפרט לדעת רוב הפוסקים דנאנסו אינו רק גלגול על שבועה שאינו ברשותו דשמא הוא בעין בידו ע"ש וא"כ הכא אינו צריך לשבע דאינו ברשותו דליכא למיחש שמא הוא בעין בידו דז"א דאם הי' בעין ג"כ הי' פטור אף שמודה לו כנ"ל שמחל לו חפץ האחר או הודאה כמ"ש הפ' שם וממילא גם הגלגול אינו חייב ואף לדעת הרמב"ם ז"ל דבאינו יודע חטין או שעורין חייב מ"מ מוסכם שם מהפ' דמ"מ מתוך שאינו יכול לשבע משלם לא שייך בכה"ג כיון שאם הי' טוען ברי הי' פטור ורק מחמת השמא הוא חייב ע"ש וא"כ גם הכא אם הי' טוען ברי שמטלטלין אלו אינם שלך רק אחרים ונאנסו ודאי הי' פטור אף שהי' בעין דהוי ט"ח כו' כנ"ל וממילא לא שייך מתוך שאינו יכול לשבע כנ"ל אף לדעת הרמב"ם ז"ל וליכא לאוקמי בכה"ג ומקשה תוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל אמאי לא פריך אר' אבא מר"ג דלר"ג ליכא לאוקמי שבועת ה' כו' כמו ר"א כו' ולמ"ש מיושב דר"ג אף דסבר ברי עדיף יכול לאוקמי קרא כר"א וכמ"ש בס' הפלאה דאיירי בפקדון וכנ"ל דאי"ל כמ"ש דהוי ט"ח והל"ב דהא ר"ג סבר ט"ח והודה לו בשעורין חייב ושפיר איכא לאוקמי כה"ג כר' אבא וסבר מתוך כו' והתוס' הקשו שפיר לדידן וא"ש:

תוס' ד"ה אלא דאיכא מיגו כו' האי שנוייא לא אתיא אלא לר"נ דלר"י ליכא מיגו דגם עכשיו טוענת מאתים כו' ע"ש ותמה בס' פ"י ובשאר מפרשים הא קושית הש"ס הי' לימא תיהוי תיובתא דר"נ ור"י ומשני לר"נ לחוד ולר"י עדיין קשה דאליבי' ליכא מיגו כו' ע"ש:

ונראה לישב קושית התוס' דמשני שפיר אר"י דהנה לקמן כתבו התוס' דהא דסבר ר"י לא מפי' אנו חיין הוא דוקא בכה"ג דלא הוי מיגו מעליא כיון דגם אם תטעון מוכת עץ אני לא תהא נאמנת רק טענה מעליא יהי' ולכך סבר ר"י דאינה נאמנת אבל היכא דאיכא מיגו מעליא שתהא נאמנת בטענה שתטעון גם ר"י מודה דנאמנת ע"ש וכ"כ בש"מ והנה הטעם דלית לה הכא מיגו דבתולה אני כיון דאיירי הכא בטענת פתח פתוח לשטת רש"י ז"ל דמוכת עץ יש לה דם וכתבו הפ' משום דאף אם תטעון בתולה אני לא תהי' נאמנת דהא קי"ל נאמן להפסידה כתובתה ובל"ז אין לתרץ דלא הוי מיגו דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה ז"א כמ"ש הפ"י לעיל בשם הפ' דכיון שאינה מפקעת עצמה ממנו לא שייך חזקה הנ"ל ע"ש וא"ש וצ"ל כדברי המפ' דגם אם תכחישו ותטעון בתולה אני ג"כ לא תהי' נאמנת ולכך לא הוי מיגו כנ"ל:

ויש להקשות דהנה הטעם דנאמן להפסידה הוא משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והקשה טאה"ע ס' ס"ח בדרישה ופרישה למאי דפסקו דארוסה יש לה כתובה איך שייך חזקה הנ"ל שמא לכך טרח כדי להפסידה כתובתה שמקודם אם הי' מגרשה הי' צריך ליתן לה כתובה ולכך טרח כדי להפסידה ותירץ דודאי אם הי' ברור לו שתפסיד הי' אמרינן באמת כן אבל הכא איך ידע שתכחישו ותפסיד שמא תטעון משארסתני נאנסתי או מוכת עץ דנאמנת ולא תפסיד ולכך שייך שפיר חזקה הנ"ל ולכך נאמן להפסידה ע"ש. ולפ"ז קשה כיון שכתבו תוס' דגם ר"י מודה היכא דאית לה מיגו טוב שהיתה נאמנת ולכך לית לה מיגו דבתולה אני דגם אז לא תהא נאמנת כנ"ל וא"כ קשה הא לר"י שפיר תהי' נאמנת אם תטעון בתולה דלא שייך חזקה דאין אדם טורח כו' ז"א דיש לומר לכך טרח כדי להפסידה כקושית דו"פ הנ"ל ואי"ל כתירוצו דאינו ברור לו דשמא תטעון מוכת עץ או משארסתני נאנסתי כו' ז"א כיון דלר"י גם אם טוענת מוכת עץ או משא"נ אינה נאמנת וא"כ שפיר ברור לו שתפסיד ויש לומר לכך טרח ולא הוי חזקה כנ"ל ונאמנת וא"כ גם עכשיו בטוענת מוכת עץ אמאי אינה נאמנת הא היכא דאיכא מיגו טוב מודה ר"י וא"כ הכא ג"כ אית לה מיגו טוב שהיתה אומרת בתולה אני והיתה נאמנת דלא שייך חזקה כו' כיון שגם מוכת עץ אינה נאמנתו נאמנת בתולה אני וממילא נאמנת גם מוכת עץ דאית לה מיגו טוב שהיתה אומרת בתולה אני כנ"ל:

אך י"ל דז"א למ"ש הנמוקי יוסף ריש ב"מ שהקשה קושית תוס' דלהימן חצי' שלי במיגו דכולה שלי כו' ותירץ כיון דאם נימא דהדין הוא נאמן לא הוי מיגו דטח לו לטעון טענה שנאמן כל טענתו מטענה שנוטל חצי טענתו ולכך הדין הוא דאינו נאמן ואף דאי אינו נאמן שפיר הוי מיגו מ"מ כיון דאי נימא דנאמן ליכא מיגו לכך אינו נאמן ע"ש. וא"כ לפ"ז א"ש הכא דאיך נאמין לה במיגו דבתולה אני הלא אם נימא דהדין הוא דנאמנת באומרת מוכת עץ או משא"נ ממילא לית לה מיגו דלא תהי' נאמנת אם תאמר בתולה אני דשפיר יהי' לו חזקה דאין אדם טורח כו' דשייך שפיר תירוץ הדו"פ דאינו ברור לו שתפסיד כיון דהדין הוא דנאמנת בטוענת מוכת עץ וא"כ כיון דאם נאמר דהדין הוא דנאמנת מוכת עץ ממילא לית לה מיגו ואינה נאמנת וממילא אינה נאמנת אף דאי אינה נאמנת אית לה מיגו מ"מ אי נימא הדין דנאמנת לא יהי' לה מיגו ולכך אינה נאמנת כמ"ש הנ"י שם כנ"ל וא"ש דסבר ר"י דאינה נאמנת:

אך לכאורה קשה לר"ג דסבר דנאמנת במיגו דמוכת עץ משום דהוא טענה מעליא אף דלא תהא נאמנת אם תטעון מוכת עץ ולכאורה קשה ג"כ דהא אם נימא דהדין הוא דנאמנת עכשיו א"כ ודאי לא הוי מיגו דודאי נוח לה לטעון שתהי' נאמנת משתטעון טענה שלא תהי' נאמנת וע"כ דסבר משום דאי נימא שאינה נאמנת גם עכשיו א"כ הוי מיגו דהוא טענה מעליא וא"כ איך נימא דהדין הוא דאינה נאמנת א"כ אית לה מיגו ולכך נאמנת ודלא כנ"י וכעין זה כתוב בשיטה מקובצת ע"ש. וא"כ קשה למה אמר דלר"ג הטעם דאית לה מיגו דמוכת עץ הא בל"ז שפיר י"ל הטעם כמ"ש דאית לה מיגו דבתולה אני דשפיר תהי' נאמנת אם נאמר עכשיו דאינה נאמנת כמ"ש וכיון דאם נאמר דאינה נאמנת עכשיו יש לה מיגו ונאמנת ממילא אמרינן דנאמנת לר"ג דסבר דלא כסברת הנ"י הנ"ל. אך ז"א כיון דלר"ג אף מיגו דטענה מעליא ג"כ מהני אף שלא תהי' נאמנת כמ"ש משום דאי נימא דאינה נאמנת יהי' לה מיגו כנ"ל א"כ ממילא לית לה מיגו דבתולה אני דגם אז לא תהי' נאמנת ושייך שפיר חזקה אין אדם טורח כו' שאינו ברור לו שתפסיד דשמא תטעון מוכת עץ ותהי' נאמנת במיגו דטענה מעליא דג"כ מהני לר"ג ולכך ליכא מיגו דבתולה אני רק המיגו דמוכת עץ אני תחתיך כנ"ל דהוי מיגו דטענה מעליא כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' דלר"י עדיין קשה דליכא מיגו דתחתיך לא הוי כלל טענה מעליא כו' ולמ"ש מיושב דלר"י כיון דליכא מיגו דלא הוי טענה מעליא א"כ ממילא אית לה שפיר מיגו דבתולה אני דתהי' נאמנת אם נאמר דעכשיו אינה נאמנת דכיון דעכשיו ליכא מיגו ואינה נאמנת וברור לו וממילא תהי' נאמנת כשתאמר בתולה אני וממילא גם עכשיו שפיר אית לה מיגו דבתולה אני ונאמנת ומשני שפיר גם אליבא דר"י וא"ש. ואף דלכאורה ז"א דאף דלר"י ליכא מיגו במוכת עץ מ"מ בטוענת משארסתני נאנסתי שפיר אית לה מיגו דטענה מעליא ונאמנת וא"כ ממילא אם תטעון בתולה אני לא תהי' נאמנת דאינו ברור לו דשמא תטעון משארסתני נאנסתי ותהי' נאמנת וא"כ ממילא בטוענת מוכת עץ אינה נאמנת דלית לה מיגו כלל לר"י דגם בתולה אני לא תהי' נאמנת כנ"ל. אך באמת ז"א דהנה הש"מ הקשה אמאי אמר דמוכת עץ הוי טענה טובה משארסתני נאנסתי משום דלא פסלה נפשה מכהונה והקשו הא ב"ב ד' קל"ד גבי זה אחי דנאמן במיגו דגירשה ואף דיפסלה מכהונה כתבו שם הפוסקים דאין זה גריעותא כלל אם לא תנשא לכהן ואין כלל מעלה במה שאומר זה אחי שאינו פוסלה ע"ש. וא"כ גם הכא אמאי הוי טענה מעליא ותירצו דמ"מ משני הש"ס די"ל דזה מיקרי טענה מעליא ומנ"ל להקשות ע"ש וא"כ ממילא א"ש מ"ש דלר"י שפיר י"ל בהיפך דלא הוי טענה מעליא ואינה נאמנת במשארסתני נאנסתי וממילא נאמנת במיגו דבתולה אני אף במוכת עץ וכו' כמ"ש וא"ש. ולכאורה ליתא למ"ש דהא לקמן י"ג אמר לר"י וצריכא דאי אשמעינן במשארסתני נאנסתי ה"א הכא סבר ר"ג דאיכא מיגו אבל מוכת עץ דליכא מיגו לא ע"ש וא"כ למ"ש הוא בהיפך דהתם דליכא מיגו ודאי איכא מיגו דבתולה אני כמ"ש:

אך ז"א דכיון דס"ד דבמשארסתני נאנסתי איכא מיגו דהוי טענה מעליא במה דלא פסלה מכהונה א"כ ממילא שפיר ליכא מיגו במוכת עץ דלא תהי' נאמנת בתולה כנ"ל דאינו ברור שתטעון משא"נ אבל לפי האמת דאשמעינן דגם מוכת עץ נאמנת ממילא אמרינן שפיר דגם במשארסתני נאנסתי ליכא מיגו דלא הוי טענה מעליא כנ"ל וממילא איכא מיגו בשניהם דתהי' נאמנת כשתטעון בתולה כנ"ל ומשני שפיר אף אליבא דר"י וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה כבר כתבנו דקשה למ"ש הנ"י ריש ב"מ דהיכא דאם נימא דהדין הוא דנאמן במיגו לא יהי' לו מיגו דנוח לו לטעון טענה זו אמרינן דאינו נאמן אף דאי אינו נאמן הוי מיגו מ"מ איך נימא דנאמן ולכך הדין הוא דאינו נאמן ע"ש וא"כ קשה איך אמרינן הכא משארסתני נאנסתי נאמנת במיגו דמ"ע אף שלא תהא נאמנת משום דהוא טענה מעליא וקשה הא אי נימא דהוי מיגו ונאמנת ממילא לא הוי מיגו דנוח לה לטעון שתהי' נאמנת דאז לא תהי' נאמנת וממילא אינה נאמנת כמ"ש הנ"י שם ואף דאי אמרינן אינה נאמנת הוי מיגו שאז טענה מעליא מ"מ אי נאמנת ליכא מיגו ואינה נאמנת כדברי הנ"י:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה למה סבר ר"ידאינו מיגו טובה משום שאם תטעון מוכת עץ ג"כ לא תהי' נאמנת וקשה הא אם תטעון מוכת עץ תהי' נאמנת להיפך במיגו דמשארסתני נאנסתי וכיון שתהי' נאמנת ממילא גם עכשיו הוי מיגו טובה ונאמנת כשאומרת משארסתני נאנסתי. אך זה טעות דכיון דאינה נאמנת במשארסתני נאנסתי ממילא לא תהי' נאמנת כשתאמר מוכת עץ דלא יהי' לה מיגו וא"כ ממילא גם עכשיו ליכא מיגו ואינה נאמנת כשאומרת משארסתני נאנסתי:

וא"כ לפ"ז ממילא מיושב דאמרינן מיגו דמוכת עץ טענה מעליא ונאמנת עכשיו דאם נאמר דאינה נאמנת עכשיו א"כ אית לה מיגו שהיתה טוענת מ"ע שהוא טענה מעליא כיון דגם עכשיו אינה נאמנת ולא קשה מ"ש הא אם נאמר דנאמנת לית לה מיגו שטוענת משא"נ שתהי' נאמנת ואם תטעון מ"ע לא תהא נאמנת וליכא מיגו אם נאמר דנאמנת וכמ"ש הנ"י ולמ"ש מיושב דאם נאמר דהדין הוא עכשיו דנאמנת ודאי איכא מיגו דגם אם תטעון מוכת עץ תהי' נאמנת להיפך במיגו דמשארסתני נאנסתי כיון דהדין הוא עכשיו בטוענת משא"נ דנאמנת וא"כ כיון שתהי' נאמנת כשתטעון מ"ע ממילא הוי גם עכשיו מיגו כשטוענת משא"נ ונאמנת שפיר דלא שייך שנוח לה לטעון משא"נ כדי שתהי' נאמנת ז"א דגם אם תטעון מ"ע תהי' נאמנת במיגו דמשא"נ כנ"ל וא"כ עכשיו בטוענת משא"נ נאמנת דאיכא מיגו ממ"נ דאי נימא דהדין עכשיו שאינה נאמנת ודאי איכא מיגו שהיתה טוענת מ"ע דהוא טענה מעליא כיון דגם עכשיו אינה נאמנת ואם נאמר דהדין הוא עכשיו דנאמנת ג"כ אית לה מיגו שגם אם תטעון מוכת עץ תהי' נאמנת במיגו דמשארסתני נאנסתי כיון דעכשיו נאמנת וא"כ אית לה מיגו עכשיו ממ"נ ולכך נאמנת וא"ש אף לפי דברי הנ"י דשם:

אך לכאורה ז"א דאף אם נאמר הדין דעכשיו נאמנת מ"מ אם תטעון מוכת עץ לא תהי' נאמנת דלא יהי' לה מיגו דמשארסתני נאנסתי דהא פסלה נפשה מכהונה דלכך הוי מ"ע טענה מעליא וא"כ ליכא מיגו שנוח לה לטעון טענה מעליא שלא תפסול נפשה מכהונה אם נאמר דנאמנת וליכא מיגו ואינה נאמנת וממילא גם עכשיו אינה נאמנת בטוענת משארסתני נאנסתי דליכא מיגו אם נאמר דנאמנת כנ"ל:

אך ז"א לפי מאי שהקשה בש"מ איך אמר הכא דזה הוי טענה מעליא מה שאינה פוסלת נפשה מכהונה הא בזה אחי כתבו הרבה פוסקים דנאמנת אף להנשא לכהן אף דאינו נאמן רק במיגו דבידו לגרשה והקשו שם הראשונים איך הוי מיגו הא יפסול אותה מכהונה ותירצו דבזה אין קפידא אם תנשא לכהן או לא ואין כלל מעליותא במה שאומר זה אחי שאינ' פוסלה ולכך נאמן הכל ע"ש וא"כ הכא איך אמר דהוי טענה מעליא במה שאינה נפסלת ותירץ תירוץ אחד משום דיש סברא לכאן ולכאן דיש לומר דלא איכפת להו בפסול כהונה ויש לומר בהיפך ולכך התם והכא אין מגרעין כח המיגו בזה דהתם אין מגרעים המיגו ואמרינן דלא איכפת לי' וגם הכא אין מגרעין ואמרינן דעכ"פ הוא טענה מעליא והוי מיגו ע"ש וא"כ א"ש מ"ש דשפיר תהי' נאמנת אם תאמר מוכת עץ במיגו דמשארסתני נאנסתי דאז נאמר בהיפך דאין מגרעין כח המיגו ולא איכפת לה בפסול כהונה והוי מיגו ותהי' נאמנת וממילא גם עכשיו נאמנת ממ"נ כמ"ש ועכשיו אמרינין בהיפך דאין מגרעין המיגו והוי טענה מעליא וא"ש וגם לשאר תירוצים שם א"ש מ"ש ע"ש:

אך לכאורה קשה לפ"ז למה אמר הטעם דהוי מיגו משום שהוא טענה מעליא הא בל"ז הוי מיגו שתהי' נאמנת אז בהיפך במיגו דמשארסתני נאנסתי אך זה טעות כמ"ש כיון דעכשיו אינה נאמנת ממילא גם אז לא תהי' נאמנת:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל שהקשו דלר"י ליכא מיגו במוכת עץ דמ"ע תחתיך לא הוי טענה מעליא כיון דגם עכשיו יש לה מאתים כו' ולמ"ש מיושב דכיון דמשארסתני נאנסתי שפיר נאמנת במיגו דמ"ע דהוי טענה מעליא אף שלא תהי' נאמנת כמ"ש וא"כ כיון דהדין הוא עכשיו דנאמנת ממילא גם במוכת עץ שפיר נאמנת במיגו דמשארסתני נאנסתי וכמ"ש דאין מגרעין המיגו וכו' וא"ש אף לר"י דאיכא מיגו גם במוכת עץ כו' וא"ש:

ולא קשה מהא דאמר לקמן אי תני משא"נ ה"א בהא קאמר ר"ג דאיכא מיגו משא"כ במוכת עץ ולמ"ש גם התם איכא מיגו כמ"ש אך ז"א דכל זה מוכח לר"י עכשיו דתני במתניתין דגם מוכת עץ נאמנת אבל אי לא הוי תני רק במשא"נ הוי אמרינין שפיר דזה לא הוי מיגו בהיפך משום דפסלה נפשה מכהונה ומגרעין כח המיגו בזה ובאמת בזה אחי לא תנשא לכהן רק עכשיו דתני מוכת עץ אשמעינן שפיר כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה הב"ש הקשה מאי פריך הש"ס אר"נ ור"י ממתניתין דלמא שאני הכא דאית לה שטרא ולא מיקרי מוחזק כמו דקי"ל דאמרינן מיגו להוציא היכא דאיכא שטרא דאף דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי מ"מ גם מוחזק לא מיקרי הנתבע והוי כאלו אין שניהם מוחזקים ע"ש וא"כ גם הכא לכך במתניתין ברי עדיף דליכא חזקת ממון נגדו ע"ש ותירצו כל הפוסקים דבשלמא התם הי' השטר בודאי שטר כמו בסוטה אבל הכא הוא ספק אם הי' שטר כלל דשמא עד שלא ארסתיך נאנסה והוי כנסה בחזקת בתולה כו' ולא הי' שטר כלל דלא מהני כלל דאינו עומד לגבות כלל ולכך פריך שפיר ע"ש:

ולכאורה יש להקשות דהנה תוס' סוף פירקין כתבו דגבי אבידה ברוב ישראל לא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב משום דאם של ישראל לא הי' לו חזקת ממון לעולם דמיד הי' של בעל האבידה וא"כ הוא ספק אם יש לו כלל חזקת ממון או לא מהני שפיר הרוב ע"ש וע"ש במרדכי ג"כ תירוץ זה והטעם הוא משום דרוב הוא מכריע המעשה שכך הוא וחזקת ממון אינו מכריע רק שאין יכולין להוציא ממנו וא"כ כיון שזה ספק אם יש לו חזקת ממון ע"ז עצמו מכריע הרוב שאין לו חזקת ממון וע"ז ליכא נגד הרוב חזקת ממון כיון שהרוב מורה שאין לו כלל חזקת ממון ולכך מהני הרוב וע"ש:

ולפ"ז קשה הכא עדיין קושית הב"ש מאי פריך הא במתניתין אית לה שטר' ואין הוא מוחזק וא"ל כתירוצם דהכא הוא ספק אם יש לה כלל שטר ולמ"ש ז"א כיון דאי הוי שטר אין הוא מוחזק רק מחמת דהוא ספק וא"כ הוא הספק אם הוא מוחזק כלל או לא וע"ז שפיר ברי עדיף כיון דברי ושמא הוא ג"כ מכריע כמו שאומר התובע כמ"ש הפ' רק משום דאיכא נגדו חזקת ממון וא"כ כיון שהוא ספק אם יש לו חזקת ממון או לא דאם הוא שטר לית לי' חזקת ממון וא"כ ע"ז עצמו מכריע הברי דליכא חזקת ממון דנגד זה ליכא חזקת ממון כיון דהברי מורה דהוי שטר ולכך ברי עדיף במתני' והוא כמ"ש תוס' שם גבי רוב ומאי פריך הש"ס אברי ושמא דעלמא אר"נ ור"י:

אמנם זה לא קשה דכיון דהוא ספק אינו שטר העומד לגבות כלל אף אי באמת נאנסה אח"כ מ"מ כיון שאינה יכולה לגבות דשמא נאנסה קודם אינו עומד לגבות ולא הוי כגבוי ויש לו חזקת ממון בודאי דאין כלל ספק אם יש לו חזקת ממון דכיון דהוא ספק אף אי נאנסה אח"כ אית לי' חזקת ממון כיון דאינו עומד לגבות וא"כ ממילא לאו ברי עדיף דאית ליה חזקת ממון דכיון דבלא הברי הי' לו חזקת ממון בודאי כיון שלא הי' עומד לגבות ולא מספק וא"כ ע"י הברי צריך להוציא מודאי חזקת ממון וממילא לא מהני לר"נ ור"י ופריך שפיר:

אמנם למ"ש הפוסקים דהיכא דבידו לגבות כגון שהי' יכול לטעון טענה שהי' יכול לגבות מיקרי שפיר שטר העומד לגבות אף שאינו טוען כך כיון שהי' יכול לגבות ע"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית תוס' הנ"ל דמשני שפיר אף לר"י גם במוכת עץ דכיון דכשטוענת משארסתני נאנסתי שפיר נאמנת דאית לה מיגו דטענה מעליא וא"כ ממילא כשטוענת מוכת עץ ג"כ נאמנת אף דליכא מיגו דבכה"ג שפיר ברי עדיף כיון דאית לה שטרא וכמ"ש דהוא ספק אם יש לו חזקה כלל דהכא שפיר עומד לגבות כיון שהיתה יכולה לטעון משארסתני נאנסתי דהיתה גובה וממילא אף שאינה טוענת נאמנת בברי כיון דעומד לגבות כו' ומשני שפיר וא"ש:

בגמ' אמר רבה ז"א כנסה בחזקת בתולה כו' מנה כו'. ונדחקו תוס' דלמה תני שהרי כנסה ראשון ע"ש. גם בהא דר' אשי דמשני שאני הכא דכנסה ראשון והוא תמוה כיון דעדים מעידים שלא נסתרה למה לא יסמוך על עדותם ולמה יגרע עדים מחזקה שמוחזקת בבתולה עיין בתוס'. גם בקושיית הש"ס וניחוש שמא תחתיו זינתה ופי' תוס' דאף דבאשת ישראל מותרת מ"מ הי' לנו להפסידה כתובתה כדי שבאשת כהן יבא לב"ד ולפירש"י ז"ל שמא יתברר הדבר ע"ש. ותמוה מאוד איך בשביל זה נפסיד כתובתה שלא כדין שבאמת מגיע לה כדי שאשה אחרת שאסורה יבא בעלה לב"ד ומה לה לזה. ונראה לפרש למאי דקי"ל מילתא דלא רמיה עלי' דאינש לאו אדעתי' ופי' הראשונים ז"ל גבי לא עברתי בצד עמוד פלוני מס' שבועות ד' ל"ד דקאי אעדים דכיון דלא רמיא עליי' בשעת מעשה לאו אדעתייהו ואף שמעידים שעבר מ"מ יכול להיות שלא עבר כיון שלא הי' אז דבר הנוגע לעדות שידקדקו בדבר ע"ש בח"מ וא"כ י"ל כאן אף שעדים העידו שלא נסתרה תחת בעלה ראשון מ"מ אינו עדות כלל דהא לא רמיא עלייהו אז כלל כיון שכנסה לחופה מה עדות שייך אם נסתרת עם בעלה או לא ושפיר אמרינן מילתא דלא רמיא עלייהו כו' ולא הוי עדות אף שמעידים אח"כ שלא נסתרה ולכך שפיר כנסה בחזקת בעולה כנ"ל. וגם אין תועלת לידע אם נבעלה כדי שאם יגרשה או תתאלמן ותנשא לאחר יהי' כתובתה ר' או ק' דז"א דאף אם לא נבעלה כתובתה ק' כיון שנכנסה לחופה וגם לכ"ג אסורה כמ"ש הפ' אמנם י"ל דזה עצמו תועלת לידע כדי שאם תנשא לאחר ולא ימצא לה בתולים אם כבר בעולה לא יהי' לה טענת בתולים ואם לא נסתרה יהי' טענת בתולים ולא דמי לעמוד פלוני דלא רמיא כלל שאין שום תועלת אז משא"כ בזה שפיר מסקי אדעתייהו לידע אם נסתרה כדי באם תתאלמן ותנשא לאחר לידע לענין טענת בתולים אם להפסיד כתובתה. וכמו בקרוב ונתרחק כמבואר בח"מ ה"ע ס' ל"ג דהוי רמיא עלייהו אז דאם יתרחקו יהי' תועלת אי לאו משום תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש וכן כאן כנ"ל. אמנם אם אמרינן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה ק' וא"כ גם אם לא נסתרה לא יהי' לה ט"ב ושוב אין נ"מ כלל בעדות זה והוי לא רמיא כו' ושפיר כנסה בחזקת בעולה כנ"ל. ומיושב דדייק רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה ק' וממילא אין תועלת ולא רמיא כו' ושוב שפיר כנסה בחזקת בעולה ותני שפיר שהרי כנסה ראשון והיא בחזקת בעולה כנ"ל. אבל אם הי' הדין דכנסה בחזקת בתולה כו' אין לה כלום שפיר הי' תועלת אם נסתרה או לאו ושוב מהני עדותם דרמי' עלי' והי' גם כאן כנסה בחזקת בתולה כיון דיש עדים דלא נסתרה והי' כאן ג"כ כנסה בחזקת בתולה כו' ומוכח דכתובתה מנה וממילא היא בחזקת בעולה וא"ש:

ורב אשי אמר לעולם לית לה כלום וש"ה שהרי כנסה ראשון. היינו דהא באמת כל הנשואות בחזקת בעולה הם רק דנימא הכא דעדים מעידים שלא נסתרה יהי' לה ט"ב דבחזקת בתולה כו' ודחי דלא דמי דבשלמא בכל מקום דנשאה בחזקת בתולה ואדי והיא בעולה הוי מקח טעות אבל הכא הא תלי' זה בזה דאי נימא דגם כשנמצא' בעולה יהי' לה מנה שוב לא הוי כלל מקח טעות דכנסה בחזקת בעולה אף שיש עדים דלא רמי' עלייהו כנ"ל ומגיע לה באמת מנה רק דאם נאמר דהוי מקח טעות אז יהי' מקח טעות מדינא וא"כ אמרינן להיפוך דחכמים תיקנו שתהי' שוה כמו כל הנשואות שאין להם ט"ב אח"כ כמו כן אף בזו שיש עדים לא יהי' ג"כ לה ט"ב אח"כ וממילא כיון שהתקנה כן שוב באמת הדין כן דמגיע לה מנה דאף שהעידו לא רמי' עלייהו ובחזקת בעולה נשאה והשוו חכמים בכל הנשואות שלא יהי' להן טענת בתולים אף שיש עדים וממילא הדין כנ"ל וא"ש. ומיושב גם אח"כ דפריך שפיר וניחוש שמא תחתיו זינתה והיינו כפי' התוס' כיון דיכול להיות שיבא לידי איסור באשת כהן א"כ הי' לנו לומר להיפוך דכשיש עדים כו' יש לה טענת בתולים ומפסדת כתובתה. ואז יהי' באמת הדין כן דאין לה כתובה דיהי' רמי' עלייהו ומהני עדותם וכנסה בחזקת בתולה כו' ושפיר אין לה כלום ויש לה ט"ב ולא קשה הנ"ל דלמה תפסיד שלא כדין דז"א דכל הקושי' הוא דראוי יותר לתקן להיפוך שלא יהי' איסור ונאמר דמפסד' כנ"ל ואז באמת הדין דאין לה כו' ומפסד' כדין כו':

אך יש לדחות דא"כ מה משני שקידש ובעל לאלתר הא מ"מ כיון דבלא קידש ובעל לאלתר שפיר יש לה ט"ב א"כ שוב רמי' עלייהו אז דיש נ"מ אם תנשא לאחר ולא יבעול לאלתר. ושוב אף בעל לאלתר יהי' לה ט"ב. ועוד דהא רמי' עלייהו אם תנשא לכהן לענין איסור שתהי' אסורה ושוב אף באשת ישראל תפסיד הכתובה דכנסה בחזקת בתולה כיון שיש עדים והוי רמי' עלייהו כנ"ל ויהי' לה טענת בתולים כנ"ל. אמנם י"ל דלר"א לא קשיא לי' די"ל דסבר דלא אמרינן שיהי' רמי' עלייהו אז בשביל שמא תתאלמן ותנשא ולא יהי' לה בתולים ולכך משני שפיר שהרי כנסה ראשון והוי לא רמי' עלי' דבשעת מעשה אין שום נ"מ לא הוי עדות וממילא קשה הנ"ל. רק לרבה פריך למ"ש דלכך נקיט שהרי כנסה ראשון משום דכנסה בחזקת בתולה כו' יש לה ק' הוי לא רמי' כו' וע"כ דסבר דגם בשביל אח"כ הוי' רמי' עלייהו ופריך וניחוש שמא תחתיו זינתה ובאשת כהן אסורה ושפיר רמי' עלי' אם תנשא לכהן לענין איסור וכנסה בחזקת בתולה רק דיש לה ק' כמו בכל מקום בכנסה ב"ב ונ"ב ולמה נקיט משום דכנסה א'. וע"ז משני בקידש ובעל לאלתר וא"כ גם באשת כהן אינו ברור שיהי' נ"מ בעדותם דאף אם תתאלמן ותנשא לכהן ויקדש ויבעול לאלתר לא תיאסר ושוב הוי לא רמי' עלי' בשביל חשש רחוק כזה שתתאלמן ותנשא לכהן ולא יבעול לאלתר ולא יהי' לה בתולים דבמלתא דלא שכיח לא מיקרי רמי' עליו כמבואר בח"מ (ה"ע סי' לה) בראה עדות בהיותו נכרי ונתגייר דאמרינן דלא רמי' עלי' אז דגירות לא שכיח ע"ש בסמ"ע כנ"ל ומיושב בזה דהשמיטו הפ' האי שנויא דקידש ובעל לאלתר ע"ש ולהנ"ל א"ש דלר' אשי דקי"ל כוותי' לא צריכין כלל להאי שינויא רק לרבה כנ"ל ויש לדחות:

רש"י ז"ל פי' במשנה באלמנה מן הנשואין כתובתה מנה דבחזקת בעולה קאי ע"ש ולכאורה בנמצא לה בתולים למה יהי' מנה הא נתברר בודאי דבתולה היתה וצ"ל כיון דכל נשואה בחזקת בעולה תיקנו חכמים שבכל מקום לא יהי' לה רק מנה כיון דמתחילה נשאת בחזקת בעולה אף שנתברר שהיתה בתולה או דיש לחוש שמא בעל בהטי' כיון שהוא בהיתר או י"ל דלא הי' אפשר לתקן שיהי' חייב למפרע ר' משעת חופה כשנמצא לה אח"כ בתולים דא"כ כיון דבלא שטר כתובה הוי ביאת זנות א"כ כיון דא"א לכתוב לה כתובה על ר' כיון שבחזקת בעולה היא א"כ כשימצא בתולים יהי' הביאה זנות למפרע ובל"ז לא שייך לתקן רק משעה שמבורר שהיא בתולה ויהי' החיוב מתחיל כשנמצא לה בתולים ואז שוב היא בעולת עצמו ואין לה רק ק' כמו בקטן שהגדיל לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש והרמב"ן ז"ל כ' דאבד חינה כשהיתה נשואה ואין לה רק ק' אף שהיא בתולה. הר"ן ז"ל הקשה להפ' דחופה היינו יחוד והאיך תני ויש עדים שלא נסתרה ובמה כנסה. וי"ל בפשיטות דהעדים ראו אותן והם לא ראו את העדים דהוי יחוד ואעפ"כ לא נסתרו מהם וראו שלא נבעלה כנ"ל:

גמ' וניחוש שמא תחתיו זינתה כו' שקידש ובעל לאלתר הראשונים השמיטו דין זה דניבעי בעל לאלתר ותמוה דלרש"י ותוס' בלא קידש ובעל לאלתר מפסדת כתובתה:

ונראה דהנה תוס' תמהו מה פריך שמא תחתיו זינתה הא מ"מ לא הפסידה כתובתה אף באשת כהן דהוי ס"ס ס' אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס ולא מפסדה אף בכהן ותירוצם דחוק מאוד כמ"ש לעיל ועוד למה שכ' דגם באשת ישראל תפסיד משום גזירה דכהן ע"ש א"כ מה משני בבעל לאלתר הא מ"מ איכא למיגזר אטו לא בעל לאלתר וזה שייך יותר מלגזור אטו אשת כהן וצ"ל משום דאיכא תרתי לא שכיח יותר בכהן ובעל לאלתר ודוחק:

ונראה לישב [חסר]

מתני' הנושא כו' ונסתחפה שדהו. לכאורה אי ארוסה ל"ל כתובה והחיוב בשעת נשואין א"כ בשלמא לענין להפסיד גם ק' משום מקח טעות שייך נסתחפה כו'. אבל ק' דבתולה ר' ובעולה ק' וכיון דבשעת נשואין בעולה היא אין לה רק ק' ולא שייך מזלו גרם כיון שלא התחיל החיוב כו' ואונס רחמנא חייבי' לא אמרינן וכדבעי ריש פרקין בחלה או מעלה מזונות כיון שלא התחיל החיוב כו'. וגם לחד תי' תוס' שם דל"א מזלה גרם דלא מפקדה כו' לא שייך בזה שידור עמה ומ"מ ל"ל אלא ק' א"כ אדרבה מזלה גרם לפחות חיובה כו'. וכמו בשכירות ונשרף ופועל וחלה ע"ש ח"מ ס' של"ג וקצת י"ל דכמו בע"ע וחלה ג' אינו משלים בקדושין י"ז ע"ש בתוס' החילוקים בין שכיר וי"ל דגם הקנין לאישות חשוב קנין הגוף וחשוב נפחת רק מחצה כמו ג' שם כיון דדין בעולה ק' מחצה מבתולה. ויש לדחות. וגם לתוס' דכתובת בתולה מה"ת ובעולה דרבנן ע"ש. וא"כ בבתולה לא תיקנו חכמים כלל א"כ לענין החיוב דאורייתא דבתולה הוי כחלה שש דכל החיוב נפסד. ושוב אין כאן רק החיוב ק' דרבנן מבעולה כו'. וצ"ל דהחיוב בשעת חופה דכשהי' בתולה בשעת קדושין יהי' לה ר'. ודוחק מנ"ל הא. בפרט אי כ' בתולה מה"ת ודאי לא שייך כו'. ונראה דאף אי ארוסה ל"ל כתובה מ"מ נראה דדוקא נתאלמנה או נ' מן אירוסין אבל אי נשאת אח"כ מגיע לה משעת ארוסין עיין לקמן מ"ד מאימת גבי' כו'. ואי כתובה דרבנן חייבוהו כשבתולה בשעת קדושין לכשתנשא יש לה ר' משעת ארוסין ורק לענין משעבדי הספק כיון שאינו מבורר אז שתנשא דלמא כו' או סמפון כלענין תרומה והוי כדבר שאין קצובין כיון שלא ברור ללקוחות. אבל מוני' החיוב למפרע מעכשיו ואף אי כ' בתולה דאורייתא ג"כ י"ל כן דכמהר הבתולות היינו החיוב בקדושין דבתולה שעי"ז מחויבת להנשא לו דקנינו היא מה"ת דמה"ט אוכלת כו' ומ"מ החיוב רק כשתנשא ותבעל החיוב למפרע. משא"כ כשלא בא לידי נשואין או ארוסה ל"ל כתובה כנ"ל. וממילא שפיר נסתחפה שדהו לענין החיוב מאתים כיון שנשאת הי' החיוב בשעת קדושין שהיתה בתולה כו' דמה שבעולה בשעת נשואין נסתחפה כו'. דדוחק לומר דמיירי דוקא בכתב לה וכן מוכח לעיל י"א בברייתא דמוציא ש"ר זינתה תחתיו כו' יש לה ק' דהוי ל"ל תחתיו ברצון בסקילה באונס יש לה כיון דקודם נשואין נאנסה וס"ל ארוסה ל"ל כתובה כו'. וע"כ כנ"ל:

ומ"מ לכאורה קשה אי ארוסה ל"ל כתובה ולפי פי' הירושלמי הובא תוס' יומא ובש"ע דבתולה קנ' חופה משא"כ אלמנה ובעולה דוקא הביאה או היחוד דביאה משוי נשואה ע"ש הלין דכנסין כו'. וא"כ למאי דמשמע דקנין החופה או הביאה צריך ג"כ שיכוין לנשואין כשאר קנינים כמ"ש תוס' ז' ע"ב ד"ה ר"י פעמים שבא עלי' שלא לשם חופה ע"ש וא"כ הוי לי' כאן כיון דהי' סבור דבתולה בשעת חופה ונעשית נשואה בחופה לחוד מכיון שבאמת נאנסה בארוסין והיא בעולה לא משוי החופה נשואה רק הביאה כו' והוי לי' עודר בנכסי גר וסבור דהן שלו כו' דהי' סבור דכבר קנוי' ונשואה ע"י החופה וכדאמר יבמות נ"ב ע"ש. ולא נתכוין ביחוד והביאה לקנין נשואין ועדיין ארוסה ול"ל כתובה. וי"ל דלענין קנין הנשואין חשוב דעת אחרת מקנה והיא יודעת דבעולה היא דמשוי לה נשואה שכבר נאנסה. דדוקא בקדושין דאימעט כי תלקח כו' כ' הר"ן דלא חשוב ד"א מקנה משא"כ בנשואין. אך להפ' דגם בד"א מקנה צריך כונה לקנות כו' קשה. וי"ל אי א"א ע' ב' ב"ז ובעל לשם ק' לענין תנאים שוב הוי כסבר של גר אחר דמהני כדאמר גמ' יבמות שם כיון דמתכוין לאיזה קנין. אך י"ל כיון דעל תנאי וכשאין בטיל מחמת תנאי או מומין אינו מכוון לקדשה לא מהני. אך י"ל דהא דכ' תוס' דסתמא לא קני היינו בבית אבי' וכן משמע לשון הש"ס יבמות נ"ח שבא עלי' ארוסה בבית אבי' ע"ש משא"כ בכנסה לביתו אחר החופה גם סתמא קני וא"צ כונה לקנות. בפרט לטעם א' של הר"ן פ"ק דקדושין דהא דביאה גומר דילפינן מיבמה. ושם גם בלא נתכוון קני ע"ש. ממילא גם נשואה נעשית ממילא ביחוד או בביאה כו' אבל זה אין סברא לומר דכשהיא בתולה בשעת קדושין יגמור חופת הינומא אף דבעולה בשעת נשואין ועוד דעדיין קשה ולמ"ד כנסה בח"ב ונמצאת בעולה יש לה ק' מ"מ לא יהי' לה כלום מטעם עודר כו' ועדיין ארוסה ול"ל כתובה וצ"ל כו':

משארסתני נאנסתי כו' לתוס' לעיל ט' לכאורה אף באשת כהן הדין כן דג"כ בנאנסה כתובתה ר' כדאמר סוף נדרים. אמנם נראה דליתא דאאמע"ר ואינה נאמנת שנבעלה לו באסור ועוד דהוי עוברת ע"ד משה כמשמשתו נדה דהא הכשילתו ולמ"ד א"צ התראה הפסידהכתובתה. ועוד למ"ד אין חופה לפסולות וביאה דאיסורא לא גמרה כמ"ש הר"ן א"כ ארוסה היא למ"ד ל"ל כתובה. וע"כ בא' ישראל. ובנתקדשה פחותה מב"ג ג"כ ל"ל דהא טעין עד של"א כו'. וא"כ קשה לרש"י דמוכת עץ יש לה ט"ד רק פ"פ. א"כ ע"כ מיירי לא מצא בתולים טענת פ"פ וכשהיא דורקטי וכה"ג דאל"ה לא שייך היא אומרת מ"ע אני והוי ברי וברי וע"כ בפ"פ כו' וא"כ למ"ש תוס' י' דלמ"ד כנסה בבונ"ב יש לה ק' לא שייך א"א טורח כו' ואינו נאמן כשמותרת א"כ אית לה כאן מגו דבתולה אני דהי' נאמנת גם לר"י דלא איתרע החזקה ובמגו כזו מודה ר"י לפי' תוס' בהא דשור שחוט. לקמן ט"ז. ועוד למה אמר דבמ"ע ליכא מגו. וצ"ל דהוי מגו דהעזה ולהוציא י"ל דל"א:

לכאורה לתוס' לעיל דגם באשת כהן איכא ס"ס ס' מ"ע ס' אין תחתיו רק מדלא טענה מ"ע ושם לא הוי כאומרת טמאה אני לך דהא אומרת שמותרת משא"כ באומרת משארסתני נאנסתי אומרת טמאה אני ושוב מותרת מטעם ס"ס. אך ז"א כיון דההיתר דס"ס ס' אין תחתיו והוי מקח טעות ושוב אסורה מטעם שוי' ח' דאיסורא דאינ' משועבדת כו'. ויש לדחות:

לכאורה לר"י סוף פ' דא' דאנוסה צריכה להמתין ג"ח משום הבחנה. א"כ להפ' דגם באיסור דרבנן שייך א"א מע"ר א"כ כשאין בין הקדושין ונשואין ג"ח אינה נאמנת משארסתני נאנסתי דעברה על אסור הבחנה ואמרינן דע"כ אין תחתיו. וגם הכשילתו כו'. וי"ל דהיכא דידעה דנתהפכה לא משמע לה איסור:

נאמנת קשה טובא. הא כיון דלענין אסור חשוב לעיל ס"ס ס' אין תחתיו אף שהוא נגד חזקת הגוף ומצטרף בהדי ס' אונס אף שהוא נגד רוב רצון כמ"ש תוס' ט' ומהני להתירה. מכ"ש דיועיל ס"ס להחזיק ס' אין תחתיו ואי תחתיו ס' רצון דהרוב מסייע שתפסיד כתובתה אף שהוא נגד ברי. דהא התוס' כ' לעיל דמהני ס"ס גם להוציא למ"ד כנסה ב"ב כו' ק' ס' אין תחתיו ויש לה ק' אף שהוא נגד חזקה וס' אונס כו'. ול"א דמוקמינין אחזקת הגוף דתחתיו וממילא ס' רצון. וא"כ כ"ש דיהי' מהני להחזיק הס"ס לדידן דכנסה ב"ב כו' אין לה כלום עם ס' רצון כו'. ואף לענין ס' רצון הוי א"י אם פרעתיך מ"מ להפ' בלה"ל למידע פטור קשה. ועוד אי ארוסה ל"ל כתובה הוי א"י א"נ. ועוד דכשנולד ספק לפנינו והוי דררא דממונא לא חשיב א"י א"פ כמ"ש רשב"א ז"ל גטין פ' הזורק ע"ש. ואף דאמר לקמן ר"ג אלים לי' ברי דאף בחד ס' כו' וגם נגד רוב פסולין מ"מ להוציא קשה. ונראה דהטעם כיון דמאי דמפסדה כתובה ברצון הוא משום דאסורה עליו וא"כ כיון דלענין אסור מותרת דיש ס"ס וגם ברי. שוב א"י להפסידה כתובה משום ס' רצון כיון דמ"מ מותרת. ודמיא להא (דאמר רבא לעיל דאף דהגדילה יכולה למחות וראוי שלא יהי' לה כתובה דאזלה כו' מ"מ כיון דתקנו שלא תהא קלה להוציאה וכיון דדר עמה בהיתר שוב שייך שלא תהא כו' ע"ש אף דאם תמחה דר באיסור ולא שייך שלא תהא קלה כו' מ"מ כיון דלענין אסור לא חיישינין שוב יש לה כתובה כן בהנ"ל. ואף שיש לחלק דשם החשש להבא משא"כ כאן דלענין ממון החשש דכבר אסורה ובשביל שמכשילתו ג' לא עדיף מ"מ נראה כמו) דקי"ל בע"א שמת בעלה תנשא ותטול כתובתה משום מדרש כתובה כשתנשאי לאחר כמבואר בש"ס כו' ואף דהא לענין ממון שאינו נאמן אמרינן דאינה רשאי לינשא ג"כ וכי בשביל שתינשא באסור א"א יהי' לה כתובה. מ"מ אמרינן דכך תקנת החיוב שיהי' תלוי' בהיתר הנשואין ושוב כיון דלענין הנשואין מן הדין מותרת שוב חיוב ממילא כו'. ולא דמי לכל נכסי בעבד שהביא גטו פ"ק דגטין כיון דתלי' בנשואין כו'. וממילא גם לענין ההיתר לדור עמו ג"כ ממדרש כתובה דכשדר עמה בהיתר אית לה ממילא חיוב כתובה כנ"ל. ולא מהני מה שלענין כתובה הספק גם על מה שדר עמה כו' כיון ש ם וא"כ נראה דבאשת כהן אף דנאנסה אית לה כתובה מ"מ מודה ר"ג דאינה נאמנת אף בלאו הני טעמי שכתבתי לעיל דכיון דאסורה ורק לענין כתובה שוב הוי ס"ס להפסידה כו' דלא שייך מדרש כתובה כנ"ל:

אולם תוס' לא ס"ל סברא הנ"ל דאל"ה לא הוי דייקי לעיל בסוגי' דפ"פ דמהני ס"ס להוציא דאל"ה גם ק' לא יהי' לה מס' רצון ע"ש. ואפשר דלטעמייהו דלמ"ד כנסה ב"ב כו' ק' לא מהימן פ"פ רק באשת כהן דאסורה ע"ש לעיל י'. וא"כ כיון דע"כ בפ"פ מיירי כמ"ש לרש"י א"ל מגו דבתולה וע"כ באשת כהן כו' כמ"ש לעיל. וא"כ הטענה רק לממון ושפיר ס' רצון. משא"כ לדידן דל"ל כלום מיירי באשת ישראל ואעפ"כ חזקה א"א טורח כו' ושפיר ס' רצון לאי ספק ממדרש כתובה כו':

או י"ל דאי טוענת מה תחתיך שוב לא שייך ס"ס הנ"ל דהא באותו צד את"ל תחתיו שמא ברצון הא יש ב' ספיקות דיש לה ר' אי תחתיו ס' מ"ע ואת"ל ד"א שמא באונס וס"ס חשוב רוב גמור נגד צד הס' דרצון וכשיש רוב גמור לא מצטרף המיעוט לס"ס כמ"ש תוס' ט'. ושפיר נאמנת. וא"כ עתה דאומרת משא"נ אף דיש ס"ס שוב נאמנת מגו דמע"ת דהוי מגו גמורה שהי' מועיל כו'. וללישנא דטעמא דר"ג משום מגו. וא"כ לא הי' נאמנת מע"ת גם בלא ס"ס ושוב עכשיו יש ס"ס אולם שוב מהני מגו דטענה מעליתא כו' לא כי כו' תמוה כמ"ש ש"מ נהי דליכא למטעי כמ"ש תוס' מ"מ למה לי' לתנא כי האי לישנא דפלוגתייהו גם שאין טוען כלום. ונראה די"ל למ"ש לעיל דיש ס"ס שמא רצון. וקמ"ל דמיירי שמאמינה ע"ז דלאו רשיעה ואינו מסופק רק על אין תחתיי ואין ס"ס ושפיר דייק לישנא לא כי אלא משא"נ. היינו ע"ז אין מאמין לה משא"כ על רצון תחתיו כו'. וא"כ י"ל באין מאמין גם ארצון מודה ר"ג דפטור משום ס"ס כנ"ל. והי' מיושב בזה לישנא דמגו לר"ג דתמוה מאוד דלא מצינו כזה דאי נאמנת ליכא מיגו דאז שתטעון מע"ת לא תהי' נאמנת ושייך ארעומי מערים כדאמר פ"ק דב"מ חצי שני דא"א לפטרו משבועה דא"כ מערים כו'. וכן כאן איך אפשר להאמינה במגו דטענה מעלי' כיין דאי נאמנת עכשיו מעליא כוף ולהנ"ל מיושב דלא א שייך מערימה דמנא ידעא דיאמין על רצון ויהי' פטור משום ס"ס ושפיר הוי לה לטעון טענה מעלי'. ולכך כשבאמת מאמינה נאמנת משארסתני כו'. אך דפ' פסקו דבכל גווני נאמנת. וי"ל דנקיט לרבותא לר"י דאף שמאמינה וליכא ס"ס מ"מ סבר ר"י דאינה נאמנת כנ"ל:

עוד יש לומר. דהא כנסה ב"ב ונ"ב גרע משאר מומין ואינו ודאי קפידא דהא איכא מ"ד דיש לה ק' וא"כ גם לדידן י"ל דס' הוי אי מקפיד וא"י להוציא מספק. וא"כ איכא ס"ס לדידה ס' אח"כ ואת"ל קודם שמא אינו מקפיד ועכ"פ על ק' יש ס"ס. רק ז"א ד"ע הוי ברי ושמא להחזיק דטוען ברי שמקפיד ולכ"ע ברי עדים ואינו מצטרף לס"ס. וא"כ י"ל שפירדנקיט לא כי על הסיום דמקח טעות עד של"א והי' מקח טעות ע"ז צריך לטעון ברי שמקפיד כו' והוי טעות:

והי' כו' מקח טעות למ"ד כנסה כו' ק' ומפרש לעיל מ"ט מר' כו'. קשה למה לי' למיתני כלל מקח טעות הא בלא"ה בעולה ק'. וי"ל דהא בשלמא למ"ד מ"ט לגמרי שפיר מ"ש תוס' דליכא למטעי לא כי ברי דא"כ הכיר בה. אבל למ"ד ק' א"כ איכא למטעי לא כי ברי ומ"מ עכ"פ ל"ל אלא ק'. ובברי וברי באמת מודה ר"ג כדאמר פ"ב. ולכך תני לשון טעות מר' להורות דמיירי בלא הכיר בה וע"כ בטוען שמא כו'. לכאורה קשה גם למ"ד טעות לגמרי מ"מ איכא למטעי דמיירי בברי במקום שאין מכירין וא"י זמן הקדושין וטוען שקידש ובעל לאלתר דודאי לא תחתיו כדאמר לעיל והוי ברי שמקח טעות. והיא אומרת שהי' זמן בין הקדושין כו' וצ"ל דכה"ג פשיטא דנאמן מגו דא"א אשתי. ועוד דא"כ ל"ל חזקת הגוף כלל ואדרבה מסייע לו דהי' מאוחר כנ"ל:

ר"י כו' ה"ז בחזקת בעולה עש"ת כו'. ותמוה לישנא דבחזקת כו' עכ"פ אין חזקה על קודם רק דסבר דלא מהני חזקה דידה להוציא. והול"ל המע"ה או אינה נאמנת. דהא תפיסה לרוב הפ' מהני בטענת ברי ודררא דממונא כו'. וי"ל דרוב דרצון מדל"ל קול כמ"ש תוס' וחזקת כשרות דאחזיקי ברשיע' באסור א"א לא מחזקינין. בצרוף מורה דאין תחתיו וברצון ושוב כיון שיש יותר לתלות על קודם. ממילא כיון דהוי ב' במקום חדא הרי בעולה לפניך וחזקת פנוי' והא גבי בוגרת קדושין ע"ט בקדשה אבי' לחוד כ' תוס' דמודה שמואל דח' פנוי' והרי ב' לפניך ב' במקום א' וכמקוה כו'. ואף דליכא חסר ואתאי מ"מ כשיש סברא דרגילות לבא מצפרא ע"ש דאפילו להיפוך פ"ק דחולין בסכין פגום שיש יותר לתלות על אח"כ גם קמייתא כשרה ע"ש בתוס'. מכ"ש כשיש יותר לתלות על קודם מאח"כ לסייע לב' החזקות דמהני כמו חסר ואתי. בפרט לפי' הח"צ בת' דחסר ואתי הוא שיש לתלות יותר בקודם שהוא זמן רב מאח"כ ע"ש. וממילא חשיב בחזקת כמו מקוה ותרומה בחומץ כו' דהכא הריעותא בגופה דבעולה לפניך כנ"ל. ולקמן במ"ע דנקיט ר"י בחזקת ד"א י"ל משום דמ"ע לא שכיח כמ"ש תוס' דר"י סבר דמ"ע לא שכיח כו'. וגבי מעוברת ומדברת י"ל משום רוב פסולין נקיט כו':

עוד י"ל. דהא למ"ש ט"ז ס' ע"ה גבי מטבע מזויפת דחשיב א"י א"נ אף דהספק אם הי' פרעון כיון דקודם שנולד הספק הי' בחזקת שנפרע ע"ש. וממילא הי' ראוי' להיות במתני' א"י א"פ דקודם הריעותא בחזקת בתולה והחיוב לה כדין ר'. ואף דעכשיו הס' על למפרע מ"מ חשוב חזקת חיוב מה שהוחזק לנו שחייב והוי א"י א"פ דלט"ז גם בלה"ל למידע חייב. אך י"ל דדוקא במה שלא הי' עומד אז להתברר והי' בחזקת שכבר נפרע. משא"כ בבתולה אף אי ארוסה א"ל כתובה מ"מ כיון דודאי עתיד להתברר בנשואין אי בתולה או לא א"כ מיד הי' התחלת החיוב על ס' זה שכשתמצא בתולה יהי' החיוב למפרע. וכשלא ימצא בתולים לא התחיל החיוב כלל. ולא מבעי' לשטת תוס' גבי גבינות דחזקה דאתיא מכח רוב כשאיתרע הרוב בטל החזקה וחשוב חזקה שלא נתבררה גם הכא כיון דאיתרע לא הי' כל חזקה מבוררת רק אף להרא"ש שם דחשיב נתבררה מחמת הרוב. מ"מ כאן לא הי' החיוב כלל לענין אם לא ימצא בתולים. וכיון שהוא כן לא הוחזק חיוב למפרע כנ"ל. ושפיר הוצרך ר"י לומר אף על הספק ה"ז בחזקת בעולה עשל"ת והטעתו עד שתביא ראי' לדברי' היינו דמיד באירוסין הי' לענין אם לא תמצא בתולה בחזקת ספק בעולה ולא התחיל החיוב כנ"ל:

גמ' מנה לי בידך כו' ברי עדיף כו'. תמהו בתוס' הא ע"כ ל"ל משאיל"מ דקרא דשבועת ד' כו' אא"ל בנ' כו' והא אביי ס"ל ברי עדיף ואית לי' מתוך כו' ע"ש. ולכאורה י"ל דאינו מובן הטעם למה עדיף מע"א שאינו נוגע וא"נ להוציא כ"ש הבע"ד. והי' אפשר לרש"י ז"ל דבמלוה דפטור כ"ה רק משום א"א מעיז ופקדון דמעיז באמת כ"ה חייב שבועה. ולתוס' דדחו משום דגם פקדון שייך אא"מ אף דלא עשה טובה כיון דמכיר בשקרו. וא"כ בטוען שמא שאין שייך א"א מעיז שפיר יש עליו חיוב שבועה גם בכ"ה וחייב משום משאיל"מ אף דאם הי' טוען ברי הי' פטור משום דהי' ראי' הפוטרתו חזקה משא"כ עתה שאין הראי' שוב ממילא יש החיוב שבועה וכמו שנחלקו סמ"ע וש"ך כה"ג דהי' לו מגו. וכן בט"ח ע"ש. עכ"פ י"ל דס"ל הכי לר"ה ור"י שאין ראי' מכי הוא זה שכ' תוס' ריש ב"מ דהא כ"ה באמת פטור משום אא"מ ומ"מ חייבתו תורה אף דשייך על הכפירה א"א מעיז וכן ע"א הוצרך קרא כו'. וא"כ שפיר קרא דשבועת ה' שא"ל מתוך לא הי' כלל ברי עדיף. וכן מה שהקשו תוס' מר"י דפ' הפרה זה כלל כו' אפילו ניזק ברי ומזיק שמא כו' והא סבר ר"י ברי עדיף דהתם בקנס דאין נשבעין כמ"ש תוס' לא ס"ל כלל ברי עדיף. ומאי דמדמו למתני' וכאן כתובה הוי ש"ק ולא שייך מתוך. י"ל דזה למ"ד דאף שמא טוב ס"ל לר"י ברי עדיף וע"כ לאו משום משאיל"מ דלהנ"ל ליכא מתוך לתוס'. וע"כ פשיט ומדמי גם במתני' משא"כ למסקנא דע"כ דק בשמא גריע י"ל כנ"ל. והיינו דהקדים הא דר"ה ור"י דשמואל הוא כו' והא שמואל ל"ל מתוך וע"כ אין הטעם כנ"ל. ואמר אח"כ לימא בפלוגתא דר"ג ור"י ולא אמר מקודם הך כתנאי משום דהו"ל כו' משום מתוך וכתובה ש"ק משא"כ לשמואל כו'. משא"כ למסקנא י"ל כו'. ושפיר קרא דשבועת ה' כו' ולא בין היורשין דאבוהן כה"ג אף א"י בכל הי' חייב משום מתוך כנ"ל משא"כ יורשין כנ"ל:

עוד י"ל דס"ל לר"ה ור"י דהחיוב לצי"ש חשוב הודאה מקצת שהוא מקצת חיוב מהחיוב ב"ד ואפשר דבכלל כה"ז. והוי כנתחייב מקצת מתוך טענתו. ואף דק"ו מפיו ליכא איכא הק"ו מע"א דאמר ב"מ שם אי החיוב לצי"ש מה"ת בברי ושמא. ובשמא ושמא וע"א אינו חייב לצי"ש ושייך הק"ו מה ע"א שאינו מחויב לי"ש מחויב שבועה. ולא שייך הפירכא דעל מה שמעיד. דגם בזה על מה שאומר א"י על ממון זה יהי' החיוב שבועה. ושייך מתוך כו'. ואף דלכאורה ע"כ מה דחשיב כהודאה הוא דא"י שאינו חייב שוב הוי זה כפירה בברי על החיוב דבב"ד שא"י שחייב ויכול לשבע. מ"מ ז"א דהתורה חייבה לשבע שאינו חייב וזה אי"ל. ועוד דע"י גלגול חייב לשבע שאינו חייב ואי"ל ומשלם. ומיושב ג"כ ק' תוס' הנ"ל. וכן הקושי' משור שנגח כו' דשם בקלס דאין חיוב לצי"ש כלל כמפורש בירושלמי ובפ' לא ס"ל כלל ברי עדיף. וכן ג"כ דאין נשבעין על קנס כו' עוד י"ל דס"ל ברי עדיף לענין שיועיל תפיסה עכ"פ גם אחר שנולד הס' דגם בתקפו כהן איפליגי כו' כ"ש בברי לר"ה ור"י וממילא י"ל דהחיוב תפיסה חשוב הודאה מקצת למ"ש רשב"א שבועות לר"פ דלאפוקי מלך ולא מב"ק דס"ל פסול דרבנן מהני תפיסה וחשוב ממון. וכבר כ' הר"ן דשה"ע ומ"מ שוים מה דחשוב ממון לזה חשוב גם לזה. וכן הראב"ד בשן ימין ע"ש. וממילא י"ל דג"כ שוב כיון דמהני תפיסהחשוב כהודאה ושייך מתוך וחייב לגמרי. וי"ל ג"כ כנ"ל. אך נראה דליתא להנ"ל חדא דאותן החיובים לי"ש או תפיסה כיון שהוא על כל הממון ע"כ מה דנחשוב כמקצתו הוא מטעם השיוי ששוה זכותם אלו רק מקצת מחיוב גמור. וזה צריך שומא והוי כאינו במשקל ומנין. ואינו מוכרח. מ"מ פשטא דלישנא בכל מקום דברי עדיף לא משום מתוך שאיל"מ:

אמנם עיקר נראה לע"ד דהא לכאורה ק' תוס' תמוה מה זה הדיוק דלא שייך לדידהו הלימוד דבין שניהם ולא בין היורשים ולמה. הא פשיט לקמן ריש פ"ב דאף דשמא טוב מחייב ר"ג מ"מ ביורש חשוב ברי כמ"ש הרא"ש שם בנתאלמנה דטענינן לי' ע"ש והוא מוכרח בגמ'. ומ"מ כ' תוס' שבועות וכמה דוכתי דאיצטרך למעט יורשין ממשאיל"מ דמ"מ הי' חשוב שהשבועה עליהם ואי"ל רק דקמ"ל קרא דבלא הול"ל לא אמרינן מתוך ע"ש דע"כ לאו גזה"כ דא"כ לא הוי פריך מ"ל הוא כו' ע"ש. וא"כ שפיר גם למ"ד ברי עדיף מ"מ באבוהן דהוי אמר נ' א"ל ונ' לא ידענא הי' חייב מב' טעמים משום ברי עדיף וגם משום משאיל"מ וא"כ ס"ד ביורש נהי דנסתלק הטעם דברי עדיף דטוענין לי' וחשוב ברי כנ"ל מ"מ נשאר החיוב הב' משום משאיל"מ דזה ג"כ בלה"ל וביורש ג"כ ואיצטרך קרא למעוטי דלא אמר ביורש מתוך משום דלהל"ל ופטור גם משום מתוך. ושפיר מוכח דאבוה כה"ג שייך עלי' חיוב דמשאיל"מ ג"כ. דאל"ה א"צ למעוטי כו'. וממש כמו למ"ד לאו ברי עדיף. ונראה דקושייתם הוא דע"כ הפי' שבועת ד' כו' שניהם היינו דאף שטוען נ"י ונ' א"י ג"כ יש עליו החיוב שבועה לענין שחייב לשלם בשביל שאי"ל ועלה קאי המיעוט דלא בין היורש כו'. וע"ז קשיא להו איך שייך שיש עליו החיוב שבועה כיון שיש עליו חיוב תשלומין משום ברי עדיף וא"כ אין בזה האופן דמשתעי קרא שבועת ה' כו' גבי' כלל. ועוד דרש"י פי' פ' השואל למ"ד דבעי כפירה במקצת כו' די"ל דא"י לאו כפירה ע"ש ולדידן חשוב כפירה דהא פטור אבל אי ברי עדיף וחייב שוב לא חשוב כפירה שיהי' שייך לשון חיוב שבועה לשלם משום דאי"ל כנ"ל:

וא"כ נלע"ד לישב בפשיטות ק' תוס' הנ"ל דאדרבא מינה ילפי ר"ה ור"י דברי עדיף דהא לתוס' דבלא הוי למידע מועט דלא שייך מתוך רק בהוי ליה למידע. וודאי דמה"ת אינו משום קנס רק דאנו אומרים שיודע וחייב לשבע ואין מאמינים לו שא"י כיון דראוי לידע וקשה למה לא יהיה נאמן ע"ז שא"י וממילא פטור דאי באמת א"י לא שייך מתוך. והא אין זה רק כפירת שבועה דאם יודע חייב שבועה וכפי דבריו שא"י פטור משבועה. ואף אם יהיה חשוב כפירת ממון אמירתו א"י כיון דאם יודע ואינו רוצה לישבע חייב מ"מ עכ"פ טוען ברי שא"י ואין יותר מחיוב שבועה עליו שא"י באמת ופטור. וזה אף אם יחשב רגלים לדבר שיוכל להשביעו בטענת ספק דאין יודע אי יודע הנתבע או לא. ועוד דהוי ברי ושמא להחזיק ויהיה נאמן שא"י ולא שייך מתוך ופטור כמו יורש ושאר לא הוי ליה למידע דפטור וא"כ ע"כ מוכח מקרא דאינו נאמן כלל שאינו יודע במאי דהול"ל ומוציאין ממון בטעם זה דודאי משקר באמירתו א"י וממילא מוכח דאומר א"י חייב דברי עדיף. רק דמ"מ שם בנ' ידענא ונ' א"י נהי דברי לן שמשקר ובאמת יודע מ"מ אין בירור אם יודע שחייב באמת ואומר א"י כדי שלא ישבע שקר או דיודע שאינו חייב ואומר א"י כדי שלא ישבע גם באמת דהא חשוב גורם משום מי יימר דמשתבע באמת כדאמר פ' ש' ע' כנ"ל. וא"כ עדיין לא הי' לנו לחייבו בנ' לא ידענא כו' אף דמשקר בא"י. אך שפיר החיוב עליו ממ"נ דגם אם יודע שאינו חייב ומשקר א"י א"כ יש עליו עדיין החיוב שבועה ואינו חייב וכשאינו נשבע חייב לשלם. ושפיר הוצרכה תורה לחייבו בנ' כו' ונ' לא ידענא משום החיוב שבועה וצריך למעט ולא בין היורשים דלא שייך מתוך משום דלהו"ל למידע. דאבוה כה"ג הי' חייב רק משום מתוך לא משום ברי ושמא כנ"ל. משא"כ היכא דליכא חיוב שבועה וטוען על הכל א"י ע"כ כיון שאין מאמינים לו דא"י ואומרים שיודע ממילא ע"כ יודע דחייב והוא משקר א"י משום א"א מעיז פניו. דא"א לומר שיודע שאינו חייב א"כ למה משקר א"י ואינו טוען האמת ושפיר חייב מצד ברי עדיף לחוד. ושפיר בין במ"מ כשיש שבועה דלא שייך ברי עדיף חייב משום מתוך וכשאין חיוב שבועה שוב חייב מצד ברי עדיף כנ"ל וברור לע"ד דודאי צריך טעם מנ"ל לומר ברי עדיף להוציא ממון מה דרוב לא מהני וחזקה דגופא פליגי כנ"ל ולמ"ש א"ש דמוכח מקרא לדידהו כנ"ל וג"כ לס"ד דר"י דשמואל הוא והא לית לי' מתוך וא"א לומר כנ"ל ולכך הוי כנ"ל דגם בלה"ל ושמא טוב ג"כ ברי עדיף. משא"כ למסקנא הוא רק למאי דקי"ל מתוך כו' ודוקא ברי טוב ושמא גרוע דאין מאמינים שא"י וכנ"ל. ולרב וש' דלא ס"ל מתוך י"ל אפשר דיליף ממאי שמ"מ חייב שבועה ולא מהימן במגו דא"י כמ"ש תוס' ב"מ. ולא ס"ל תי' שם דאין עושה ברצון מסופק וכיון דלא ס"ל מתוך ויהי' פטור שייך המיגו כנ"ל. ומוכח דברי עדיף ויהי' חייב אם יאמר א"י. וא"כ הוכיחו ר"ה ור"י שפיר בין למאן דס"ל מתוך ובין למאן דלא ס"ל כו':

תוס' הנ"ל בטענו בס' ע"פ עד כו' דהי' מתוך כו'. לכאורה קשה דאם הי' טוען ברי לא הי' חייב שבועה כלל בט' בס' עפ"ע. דכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ דעד מסייע פוטר משבועה מק"ו דמחייב וכח מוחזק מרובה מהמוציא ע"ש. מכ"ש דק"ו זה מהני מדברי עדיף להוציא ממון ק"ו שיפטר משבועה ואין עדות הע"א חשוב ברי דק' לאחר בידך. ודוקא לדידן דלאו ברי עדיף ס' ע"פ עד מחייב שבועה משא"כ לר"ה ור"י. ועוד דיכול לשלם ולא ישבע ויחזור ויתבענו ויהי' ברי ושמא ויהי' חייב:

אך זה לא קשה דלא דמי לע"א שפרוע כו' דכאן כיון דחייבתו תורה לשבע או לשלם א"כ כשאינו נשבע כדין משלם וא"י כלל לחזור ולתבעו שיהי' ברי עדיף כיון דעל ברי זו אמרה תורה דחייב לשלם כשלא נשבע כנ"ל ועוד דיחזור ויתבענו אחר שישלם ויחייב שבועה. ול"א חוזר חלילה עשי"פ בכה"ג. ובעיקר הקושיא י"ל נהי דהוגד לו מע"א לא חשוב ברי לענין ממון מ"מ י"ל דגם שמא לא חשוב שיהי' ברי עדיף נגדו כנ"ל. ולענין שיפטר נגד ע"א משבועה הברי ושמא י"ל עוד דלהפ' דמיגו לפטורי משבועה נ"א הוא משום דחשוב איכא לברורי ע"י שבועה ולא מהני הראי' לפטרו. וממילא נסתר הק"ו דאף דמועיל ראי' לחייב אינו מועיל לפטור דאיכא לברורי. וכשאינו רוצה לשבע יש ראי' דשקר וחייב. וע"כ או דהרא"ש ז"ל מייתי הק"ו רק לענין פי' הקרא דע"א קם לשבועה בין לחיוב בין לפטור כיון דסתם ממעט דקם עכ"פ פטור כמו חיוב וא"כ לענין ברי ושמא לא שייך כנ"ל. או דטעמו כיון דע"א לשבועה כב' כמ"ש תוס' פ' ח"ה בנסכא דר"א שפיר הק"ו דלא שייך איכא לברורי דיש בירור כב' עדים וא"כ אדרבא בס' ע"פ עד ודאי דחייב שבועה דלענין שבועה כב' דלא מהני נגדו ראי' דברי ושמא כנ"ל. [או דרא"ש ז"ללטעמי' שפ' דמגו לפמ"ש אמרינן ע"ש פ' כ"ה דשבועה אתי לממון כשאינו נשבע. והטעם דלא ס"ל דיש הוכחה מדאינו נשבע דדלמא א"י. והיינו לדידן דלאו ברי עדיף משא"כ לר"ה ור"י אין מאמינים שא"י ושוב לא שייך טעם הנ"ל וחשוב שפיר מטעם איכא לברורי רק שבועה לחוד ולא שייך הקו' כו'] גם י"ל דס"ל לתוס' דאף דאם הי' טוען ברי הי' פטור משבועה משום הראי' דברי עדיף מ"מ כשטוען שמא דאין ראי' שוב חשוב משאיל"מ כמ"ש לעיל ודלא כהרמב"ם גבי א"י אם חטין או שעורין דאף דחייב לא הוי מתוך:

ובמ"ש לעיל מיושב ג"כ מה דקשה לס"ד דגמ' דגם בשמא טוב דלה"ל אמר ברי עדיף למה חייבה תורה ש"ש נאנסה וכה"ג הא הוי ברי ושמא לפטור משבועה. וגם יכול לתבעו אחר תשלומין כנ"ל. ובמ"ש מיושב כיון דחייבו תורה שבועה על ברי זו ע"כ שיש טעם מורה היתר או משום רגלים לדבר וכה"ג לא שייך ברי עדיף דצריך לברר ע"י שבועה וכו'. וממילא א"י לחזור ולתבעו כו' שוב ראיתי בס' הפלאה הקשה כנ"ל ע"ש שכ' דלרוחא דמלתא כ' כן. ותמוה דעכ"פ ס"ד דש"ס כן וצריכין לישב. ולע"ד כנ"ל:

מה שהוצרכו תוס' לס' עפ"א ולא בש' שומרין דאבוה חייב בא"י אם נאנסה י"ל דאין הוכחה דלס"ד דברי עדיף גם בלה"ל אפשר דדוקא בטוען ברי חייב ש"ש דהוי ברי וברי משא"כ ברי ושמא י"ל דפטרו משא"כ מע"א דילפינין מלא יקום כו' אבל קם כו' כמו שב' מחייבין ממון ע"ש ממילא גם בטענת ספק כדדייקי שם תוס' והפ' מהך כללא ע"ש. ועוד דלטעמייהו דלה"ל פטור א"כ החיוב רק דאינו נאמן שא"י. וא"כ אבוהן לא הי' חייב משום מתוך דהי' נאמן א"י מגו דנאנסה ויהי' נאמן בשבועה שא"י כמו בשטר החזרתי דבשלמא נ' לא ידענא בטענת ברי ליכא מגו דא"א מעיז משא"כ בטענת ספק והביאו רק בט' ס' בעד דלא מהני מגו נגד הע"א לפטור כמ"ש תוס' פ' ח"ה דהיינו נסכא דר"א ס"ל שכשיטעון ברי יצטרך לשבע נגד העד כנ"ל:

תוס' בא"ד. קשה דר"י אדר"י דאמר פ' הפרה זה כלל גדול אפילו ניזק ברי כו' המע"ה. ומסקי לחלק בין ברי טוב כו'. ועדיין תמוה לס"ד דש"ס הכא דמדמי למתני' דשמא טוב ומ"מ ס"ל ברי עדיף ע"ש שנדחקו דהומ"ל לטעמיך כו'. ולע"ד נראה לישב. וגם ק' הראשונה דאביי אית לי' משאיל"מ ע"ש. דהנה כה"ג הקשה למה הממע"ה הא ס' גזל ככל ס' אסור דאורייתא דלחומרא ובטענת שמא לא קשה דיהי' גם לתובע ס' גזל אבל ברי ושמא קשה ותי' דהתורה התירה ספק גזל ע"ש. ותמוה מנ"ל זה שיהי' קיל מכל איסור. ועוד דא"כ מה פריך פ' הפרה הממע"ה מקרא דמי בעל דברים כו' פשיטא כו' הא צריך להנ"ל. ולכך נראה דא"צ לזה ולא קיל כלל משאר ספק אסור. רק לע"ד ברור דכמו דקי"ל באמר לב' גזלתי כו' וא"י איזה מכם דפטור מדינא והיינו דא"צ להפסיד ממון שלו בודאי כדי שיקיים מצות השבה לאותו א' שודאי גזל. וע"כ הטעם דאף דבשאר מצות עשה צריך ליתן עד חומש ממונו כדי לקיימה:

מ"מ במצוה שמצד ממון חברו כמו השבת אבדה דהדין דאינו מחויב להפסיד כלל משלו. והיינו דמה חזית דממון חבירו עדיף מממון שלו ואף בנפשות הדין כן דחייך קודם דמה חזית כו' ורק להיפך לעשות מעשה אמרינן להיפוך מה חזית כו' כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ולכך גם בגזל אף דאם יפסיד משלו יקיים השבה מ"מ אינו מחויב להפסיד ודאי ממון שלו כדי שיקוים השבת הגזלה בשל חברו דאין החיוב רק להחזיר את של חברו כנ"ל. ולכך בגזל א' מב' מניח כו' וא"צ לשלם לכל א' כו'. וא"כ נראה מה"ט גופא כמו שא"צ להפסיד ודאי ממון שלו כדי לקיים השבה ודאי גזל דשל חברו כן בספק א"צ להפסיד ספק ממון שלו בשביל לקיים השבת ספק ממון של חברו וא"כ כיון שהוא יש לו זכות ספק בממון ולתובע זכות ספק בממון ממילא פטור דלמה ישלם ולהפסיד זכות ספיקו כדי שיקוים השבת זכות ספק של תובע. והוי ממש כמו ודאי ודאי כו' דמה חזית כו'. ולכך שפיר ס' ממון לקולא ופטור כנ"ל:

ונראה דבזה מיושב ק' תוס' מהא דנ' ידענא כו' דלמ"ד ברי עדיף לא אתי קרא להכי ע"ש. ולמ"ש י"ל דלמסקנא דלא סברי ר"ה ור"י ברי עדיף רק בשמא גרוע דהוי לי' למידע א"כ שפיר י"ל דטעמייהו ממש כמו גבי אמר לב' גזלתי בהפקידו ב' כריכות דהוי לי למידק ובפשיעתו נפסד קנסוהו חכמים דצריך לשלם לכל א' ומחויב בודאי להפסיד ודאי ממון שלו כדי שיהי' מקוים השבה לזה שמגיע לו מה"ט גופי' גם בכל ספק ברי עדיף דכיון דהוי לי' למידק וע"י שכחה שלו נפסד התובע אם מגיע לו באמת שפיר שייך קנס הנ"ל ומחויב למחול זכות ספיקו כדי לקיים השבת הספק ממון של חברו ככל ס' אסור וכיון שזה טוען ברי חייב דהוי כודאי וודאי וסוברים דמדינא הוא לא לצי"ש ע"ש וא"כ לא קשה כלל מקרא דשפיר צריך למתוך דמה"ת ודאי לאו ברי עדיף ורק מדרבנן כמו בגזל ופקדון כנ"ל. וא"כ זה שפיר למסקנא דדוקא בשמא גרוע אבל לס"ד דר"י דשמואל הוא דגם בשמא טוב שודאי א"י כמתניתין ג"כ סברי דברי עדיף א"כ ע"כ אין הטעם כנ"ל דלא שייך קנס בלה"ל למידע וע"כ דס"ל דמדינא חייב להפסיד זכות ס' שלו כדי לקיים השבה ספק של התובע כנ"ל. וי"ל דס"ל דבתבע לי' גם בגזל א' מה' חייב מדינא אף בודאי או דמחלקין בין ודאי דא"צ להפסיד משא"כ ספק ממון שלו חייב מדינא להפסיד כנ"ל. וא"כ י"ל דזה שייך בשאר חיובים אבל שם בתם דאינו משלם אלא מגופו ולא חייבתו תורה כלל לשלם ממון אחר רק מה שיש לו בגופו. א"כ שוב לענין להפסיד זכות ספק שלו בשביל ס' דתובע חשוב כמו לשלם מעלי' דא"צ דהא אפילו מערקנא לאגמא אין איסור כ"ש שא"צ למחול זכות ספיקו כדי שיגבה כיון דכשלא ימחול זכות ספיקו א"י לגבות מצד ספיקו לחוד כנ"ל א"כ שפיר פ' הפרה בתם לא שייך כלל ברי עדיף גם לשמואל כו' וא"ש וגם י"ל דבקנס לא שייך לחייבו דהא להנ"ל הטעם דכופין אותו שימחול זכות ספיקו כדי שיקיים השבה בספק. והיינו מה שיש חיוב כבר משא"כ בקנס דכל שלא חייבוהו ב"ד אין שום חיוב עליו גם לצי"ש א"כ כיון דכל שאינו מוחל אין חיוב א"כ א"צ למחול כדי שיתחייב. ושפיר לכ"ע לא אמרינן ברי עדיף כנ"ל:

הנה לכאורה קשה מה מקשים תוס' איך שייך התם ברי עדיף א"כ הוי מודה בקנס דמה שמודה שא"י וחייב עי"ז הוי מרשיע עצמו כנ"ל. וצ"ל או דסבירא להו דלא חשוב מודה בקנס רק דכל שאינו מכחיש חייב אבל אינו מודה שחייב רק א"י. ואף דלענין מתוך שאיל"מ כ' תוס' כן היינו דלא שייך רמי' שבועה כי היכי דלודי כיון דיפטר. משא"כ לענין ברי ושמא וקצת דוחק כיון דעכשיו ס"ד דשמא שבאמת א"י ג"כ חייב א"כ מודה שא"י הוי הודאה שחייב וחשוב מרשיע א"ע. גם י"ל דתוס' דייקי דאי כנ"ל א"כ מה קאמר זה כלל כו' אפילו ניזק ברי כו' המע"ה הא אף אי הי' ס"ל כסומכוס בברי ושמא ג"כ הי' פטור משום מודה בקנס כיון דמשום שמא יהי' החיוב א"כ אין עניןלהממע"ה. גם אפילו עדים אח"כ אפשר לא יחייבו דהוי מבקואכב"ע וע"כ דמיירי דהעדים שעל הנגיחה מעידים שהמזיק לא הי' שם בשעת נגיחה וא"א לו לידע בבירור א"כ לא חשוב מודה בקנס במ"ש א"י דהא יש עדים שא"י. וכיון דברי עדיף אף שודאי א"י שפיר אשמועינן דהמע"ה ושפיר קשיא להו דברי עדיף כנ"ל:

דמזלזלי בהו. באלמנות קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת תקינו להו מאתן דגנאי היה להן ואע''פ שאלמנות ישראל נמי כתובתן מנה מיהו כהנים חשיבי טפי וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל: מתני' נאמנת. קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף: הרי זו בחזקת. שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו: גמ' חייב. לשלם: פטור. מלשלם ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו: וכהן הוא. כלומר מיוחס הוא: אף בראשונה. גבי תביעת כתובה: [אוקי כתובה אחזקתה אחזקת הבעל ה''נ גבי מנה לי בידך איכא למימר נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ופטור: אלא דאיכא מגו]. כגון משארסתני נאנסתי וכגון היא אומרת מוכת עץ אני דאמרינן מגו דאי בעיא טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מוכת עץ אני [טענה מעלייתא] דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי [משארסתני] וקא מיפסלה נפשה דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ש''מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן וקא אמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לי אלא מנה: אבל הכא. גבי האי תובע מאי מגו איכא דלהמניה הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה: אוקמה אחזקה. מספקא לן אשעת ארוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים אי בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתניסה אחר אירוסין: מאי חזקה אית ליה להאי. תובע דנוקמיה אחזקיה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא:

כיון דחזו דמזלזלי בהו. פירש בקונטרס שהיו קלות בעיניהן להוציאן לפי שהיתה כתובתן מועטת וקשה דמעיקרא נמי הוו ידעי שקלות בעיניהן להוציאן כיון דמנה חשיב דבר מועט ונראה לר''י לפרש דמזלזלי בהו שמקצת בני אדם היו נמנעים מלנושאם לפי שהיו קלות בעיניהן שאין לה כתובה אלא רביע ממה שיש לה לבתולה ותקינו לה מאתן כיון דחזו דפרשי מינייהו לגמרי והיו קופצים קודם על בתולות ישראל ולא היה שום אדם קופץ עליהם אהדרינהו למילתייהו היינו דנקט מעיקרא מזלזלי שהיו נמנעים ולא לגמרי פורשים ובתר הכי נקט ופרשי:. בית דין של כהנים היו גובין כו' ולא מיחו בידם חכמים. אע''פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי וקא ס''ד דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפי' לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי ב''ד כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא: והוא אומר לא כי כו'. אע''ג דבסוף המניח (ב''ק דף לה: ושם) דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי הכא דליכא למיטעי קתני לא כי אע''ג דאיירי בשמא: מנה לי בידך והלה אומר איני יודע. פי' איני יודע אם הלויתני מעולם אבל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך תנן בהדיא בהגוזל בתרא (שם קיח.) דחייב: רב הונא ורב יהודה אמרי חייב. לכאורה נראה דלית להו דרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דטעמיה דר' אבא משום דדריש (שבועות ד' מז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין . שני היורשין כגון אמר מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואבוה כה''ג מתוך שאין יכול לישבע משלם ואי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב אין כאן שבועה דאפי' הוא אומר אין יודע בכל חייב ותימה דבפרק יש נוחלין (ב''ב דף קלה. ושם) גבי האומר זה אחי משמע דאביי אית ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ובפ' חזקת הבתים (שם לד. ושם) משמע דאית ליה לדר' אבא וי''ל דאפי' למ''ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה (ב''ק מו. ושם) אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע''ה ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אזיל בתר חזקת ממון ולהכי כי איכא ברי ושמא נוטל הכל והתם דקאמר אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה דהתם (בב''ב דף צב:) משמע דסבר כרבנן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ועוד דתנן בפרק השואל (ב''מ צז. ושם) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב וקאמר בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ור' יוחנן ומאי קושיא הא ע''כ מתני' כסומכוס אפי' לרב יהודה דלרבנן מודה רב יהודה דפטור ורב נחמן ורבי יוחנן ע''כ כרבנן דלסומכוס לכל הפחות חולקין אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפי' בברי ושמא פריך שפיר ממתני' דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין וי''ל דהתם ברי גרוע ושמא טוב דלפי שהמזיק לא היה שם טוען זה ברי ושמא דמזיק טוב דלא הוה ליה למידע אבל מנה לי בידך הברי טוב והשמא גרוע דהוה ליה לידע אם חייב אם לאו אבל קשה דבעי למימר הכא הא דרב יהודה דשמואל היא דפסק כרבן גמליאל והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל אינו יודע מתי נבעלה ואם כן תיקשי דשמואל אדשמואל דפ' הפרה (ב''ק מו. ושם) ויש לומר דה''מ למימר וליטעמיך ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא וקשה על זה דאפילו לפי אי נמי דהתם לא אתי שפיר דהא בסוף המניח (שם דף לה: ושם) אית להו לרבנן בהדיא דאפי' ניזק אומר ברי כו' ושמואל סובר כרבנן כדמוכח בהמוכר שור לחברו: אלא דאיכא מגו. האי שנויא לא אתיא אלא לרב נחמן דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מגו כדמוכח לקמן הקשה ה''ר יעקב מקורבי''ל אכתי ע''כ הא דרב יהודה דשמואל היא דאי לשמואל פטור תקשי ליה ממתניתין דהשואל (ב''מ ד' צז. ושם:) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב דלשמואל ליכא לשנויי כדמשני לרב נחמן ולרבי יוחנן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דשמואל אית ליה בהדיא בפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מז. ושם) דחזרה שבועה לסיני ולא משלם וי''ל דאיכא למימר דלעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע לשמואל פטור ומוקי שמואל מתני' דהשואל כשיש עסק שבועה וכההוא תנא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא סבר כאידך תנא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין (שם). [ועי' ביתר ביאור תוס' ב''מ צז: סד''ה רב הונא]:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד