כתובות טז ע"ב

וזו, הואיל ואין לה קול, שאין עדים המעידים שנישאה בתולה — איתרע לה רובא [נשבר לה, נהרס, כוחו של הרוב].

ותוהים: אי [אם] אומר אתה ככלל שכל הנשאת כשהיא בתולה יש לה קול — כי אתו [כאשר באים] עדים המעידים על כך שנישאה בתולה, ומאידך לא יצא קול המאשר עובדה זו, מאי הוי [מה יש]? הנך סהדי שקרי נינהו [אלה, עדי שקר הם], שהרי הם עומדים כנגד חזקה! אלא אמר רבינא, כך יש לומר: לא כל, אלא רוב הנשאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא [נשבר לה הרוב] ועדים המעידים שיצאה בהינומה, שהוא סימן המעיד על כך שהיא בתולה, עדיפים מרוב זה.

א שנינו במשנה שאם יש עדים שיצתה לחופה בהינומא וראשה פרוע — כתובתה מאתים. ושואלים: וליחוש דלמא מפקא [ונחשוש שמא מוציאה, מביאה] היא עדים שראוה הולכת לחופה בהינומה וראשה פרוע, בהאי בי דינא [בבית דין זה], וגביא [וגובה] על פי העדים את סכום כתובתה, והדר מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא [וחוזרת ושוב מוציאה את הכתובה עצמה בבית דין זה, אחר], וגביא [וגובה] בה על ידה פעם שניה? שהרי כאן מדובר כשלא היתה כתובה בידה כשבאה לגבות ולכן הביאה עדים, ויש לחשוש שמא החביאה את הכתובה, ותגבה פעמיים! אמר ר' אבהו: זאת אומרת שכותבין שובר. שכאשר האשה מקבלת את סכום הכתובה היא כותבת לו שובר (קבלה), שקיבלה את הסכום הזה. ואם תבוא לתובעו שנית — יוציא הבעל את השובר. רב פפא אמר: אין כותבים שובר, ואולם כאן במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכים על תנאי בית דין הקובע לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עסקינן [עוסקים אנו], ומשום כך אין לחשוש שתוציא את כתובתה.

ואיכא דמתני לה אברייתא [ויש ששונים אותה, את המחלוקת שבין ר' אבהו לרב פפא, על ברייתא]. ששנינו: איבדה אשה את כתובתה, או הטמינה (החביאה) את כתובתה ואומרת שאינה זוכרת היכן היא, או שנשרפה כתובתה ואין הוכחה ביחס לגובה סכום הכתובה המגיע לה, אם רקדו לפניה בשעת החתונה, או שחקו לפניה, או העבירו לפניה כוס של בשורה, או מפה של בתולים, שכל אלה היו מנהגים שהיו נהוגים רק בחתונה של בתולה, אם יש לה עדים באחד מכל המעשים האלו שנעשו בנישואיה — כתובתה מאתים.

ושאלו: וליחוש דלמא מפקא [ונחשוש שמא מוציאה, מביאה] היא עדים המעידים על סימנים אלה בהאי בי דינא [בבית דין זה] וגביא [וגובה] כתובה מאתים, והדר מפקא לכתובתה בהאי בי דינא [ותחזור ותוציא את כתובתה, שהחביאה אותה, בבית דין זה, אחר] וגביא [ותגבה] בה פעם שניה! על כך אמר ר' אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: אין כותבים שובר, ואולם כאן במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו].

ושואלים על דברי רב פפא: והא [והרי] "איבדה כתובתה" קתני [שנה] בברייתא, משמע שמדובר כאן במקום שכותבים כתובה! ומשיבים: צריך לומר שכתב לה איהו [הוא] כתובה שלא כמנהג הרגיל באותו מקום. ומקשים: כיון שמדובר כאן שכתב לה כתובה, סוף סוף יש לחשוש שמא מפקא לה [מוציאה אותה] וגביא [וגובה] בה! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "איבדה" ששנינו — איבדה באור (באש), כלומר, אבידה של כליון, וכגון שהיו עדים שראו שנשרפה הכתובה, כך שאין לחשוש יותר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] היינו [זהו] ששנינו בהמשך: "נשרפה", ויש כאן איפוא כפל דברים? ועוד: מה ששנינו בין השאר גם הטמינה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי כאן בודאי יש מקום לחשוש! ותו [ועוד]: המקרה ששנינו שאיבדה כתובתה למה לי לשנותו? שלפי פירוש זה אין בכך כל חידוש בהלכה! אלא, כך צריך לומר שהמקרים המפורטים בברייתא זו מבארים זה את זה, ובצורה זו: כל טענה של אשה שאיבדה כתובתה — כי [כמו] שהטמינה בפנינו דמי [נחשבת], ולא יהבינן [ואין אנו נותנים] לה את דמי הכתובה, אפילו תביא עדים שרקדו לפניה, שחוששים אנו שמא תוציא לאחר מכן את כתובתה בבית דין אחר, עד דאמרי [שאומרים] עדים שנשרפה כתובתה.

ומעירים: מאן דמתני לה [מי ששונה אותה], את מחלוקת אמוראים זו על הברייתא — כל שכן ששונה אותה אמתניתין [על משנתנו], כי דברי רב פפא מבארים יפה את המשנה. ומאן דמתני לה אמתניתין [ומי ששונה אותה על משנתנו] — אבל על הברייתא לא שנה את דברי רב פפא, כי קושיא [כמו הקושיה] שהזכרנו למעלה, שיש קושיה מלשון הברייתא על דברי רב פפא האומר שמדובר פה במקום שלא נוהגים לכתוב כתובה, ואי אפשר לתרץ קושיה זו אלא בדוחק.

ב שנינו במשנה: אם יש עדים שיצאה בהינומא — גובה כתובה מאתים. ושואלים: וליחוש דלמא מפקא [ונחשוש שמא מוציאה, מביאה] היא את עדי הינומא שיעידו לטובתה בהאי בי דינא [בבית דין זה] וגביא [וגובה] כתובה מאתים, והדר מפקא [וחוזרת ומוציאה] בשנית את עדי הינומא בבי דינא אחרינא [בבית דין אחר] וגביא [וגובה] שוב. שהרי היא גובה על פי העדים, ויכולה להביא עדים כאלה כמה פעמים! ומשיבים: במקום שלא אפשר באופן אחר ודאי כתבינן [כותבים אנו] שובר, אפילו לדעת מי שסובר שבדרך כלל אין כותבים שובר.

ג באותה ברייתא שנינו: העבירו לפניה כוס של בשורה. ושואלים: מאי [מה היא] "כוס של בשורה" זו? אמר רב אדא בר אהבה: כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, לפני הכלה הבתולה. כלומר: ראויה היתה זו לאכול בתרומה אם נישאת לכהן. מתקיף לה [מקשה על כך] על טעם זה רב פפא: אטו [וכי] אלמנה מי לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה כשנישאת פעם שניה לכהן הדיוט, ואם כן מה ראיה היא מענין התרומה שבתולה היא? אלא אמר רב פפא: מעבירים כוס זו, לא כדי לרמוז שהיא ראויה לתרומה, אלא לומר: כלה זו בבחינת ראשית, שעדיין לא נבעלה, כפי שתרומה היא ראשית ההפרשה מן התבואה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: המנהג הוא שחבית של יין מעבירין לפניה. אמר רב אדא בר אהבה: אם היתה בנישואיה בתולה — מעבירין לפניה חבית סתומה של יין, ואם היתה בעולה — מעבירין לפניה חבית פתוחה. ושואלים: אמאי [מדוע] נעשה כן? ניעבר קמי [נעביר את החבית הסתומה רק לפני] בתולה וקמי [ולפני] בעולה לא ניעבר [נעביר] חבית כלל! ומדוע מפרסמים ברבים שהיא בעולה? ומסבירים: יש צורך בדבר, כי זימנין דתפסה [פעמים שתופסת] הבעולה מאתים לכתובתה, ואמרה [ואומרת]: אנא [אני] בתולה הואי [הייתי], והאי [וזה] שלא עברו קמאי [העבירו לפני] את החבית הזו — אתנוסי הוא דאתניסו [משום שנאנסו] מאיזושהי סיבה ולא יכלו לעשות זאת. ולכן מעבירים לפניה חבית פתוחה, כדי שיזכרו אנשים שלא היתה בתולה.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מרקדין לפני הכלה, מה אומרים לפניה בזמן הריקוד? בית שמאי אומרים:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. לכן הבעל נאמן לומר אלמנה נשאתיך.

ומקשינן: אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי, הרי הנך סהדי שקרי נינהו, שאילו הייתה בתולה הרבה היו יודעים שיצאה בהינומא?

אלא, אמר רבינא: לא תימא "כל הנישאת בתולה יש לה קול". אלא רק רוב הנשאת

בתולה יש לה קול. וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. אבל כשיבואו עדים נאמינם לומר בתולה הייתה, כיון שיש מיעוט בתולות שאין להן קול, ושמא זו מן המיעוט היא.

שנינו במשנה שאשה שאבדה כתובתה, אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' גובה מאתיים בכתובתה:

ומקשינן: ליחוש דלמא מפקא עדים שיצאה בהינומא בהאי בי דינא, וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד, וגביא בה ^[12]?

ומתרצינן: אמר רבי אבהו, על כרחינו משנה זאת אומרת, שבמקום שאין כתובה כותבין שובר לבעל, לראיה שפרע לאשה את כתובתה, ואינו יכול לומר, איני פורע עד שתוציאי את כתובתיך, שמא תתבעיני פעם נוספת בבית דין, אלא כותבים לו שובר ועליו מוטלת האחריות לשמור על שוברו ^[13].

ונחלקו בדין זה במסכת בבא בתרא, וקיימא לן כמאן דאמר "אין כותבין שובר", ואין גובין מן הלווה עד שיוציא המלוה את שטרו, משום שנמצא הלוה צריך לשמור את שוברו כל חייו מן העכברים כדי שלא יחזור המלוה ויתבענו שנית.

רב פפא אמר, לעולם אין כותבין שובר, ובמשנתנו במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ולכן אין לחוש שמא תוציא את כתובתה במקום אחר ותגבה ממנו פעם שניה.

ואיכא דמתני לה לנדון זה שדנו בו רבי אבהו ורב פפא - אברייתא, ששנינו: אשה שאיבדה כתובתה, או הטמינה כתובתה, או נשרפה כתובתה, ורקדו לפניה, שחקו לפניה, העבירו לפניה כוס של בשורה [יבואר בהמשך הגמרא], או מפה של בתולים, שכל אלה מנהג לעשותם בנישואי בתולה, אם יש לה עדים באחד מכל אלו - כתובתה מאתים. ואהא אקשינן: וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא, והדר מפקא לכתובתה בהאי ב"ד וגביא בה?

ועל קושיא זו נאמרו תרוצי הגמרא לעיל - אמר רבי אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן.

ומקשינן: היאך אפשר לומר את תירוצו של רב פפא על הברייתא, והא איבדה כתובתה קתני בברייתא, ואם כן ודאי מדובר במקום שכותבים כתובה, ודלא כרב פפא שהעמיד במקום שאין כותבים כתובה?

ומתרצינן: לעולם כרב פפא, והברייתא עוסקת בגוונא דכתב לה איהו כתובה אע"פ שמנהג המקום שלא לכתוב כתובה.

ומקשינן: סוף סוף כיון שהייתה כתובה ניחוש דלמא מפקא לה בבית דין אחר וגביא בה פעם שנייה?

ומתרצינן: מאי "איבדה" שאמרה הברייתא? ! איבדה באור! ואם כן שוב אין לחוש שתוציאנה במקום אחר ^[14].

ומקשינן: אי הכי "איבדה" היינו "נשרפה", ומדוע חזרה הברייתא ואמרה פעם נוספת דין זה?

ועוד קשה - "הטמינה כתובתה" מאי איכא למימר, ניחוש דלמא מפקא לכתובתה בבית דין אחר וגביא בה?

ותו קשיא - אפילו אם תאמר ש"נשרפה כתובתה" הוא פירוש ל"איבדה כתובתה", אכתי קשיא למה לי למימר "איבדה כתובתה", והלא היינו "הטמינה כתובתה"?

ומתרצינן: אלא, כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה, דחישינן שמא תוציא כתובתה בבית דין אחר ותגבה בה פעם נוספת.

וכך הוא באור הברייתא: איבדה כתובתה - כהטמינה כתובתה, ואינה נאמנת, עד דאמרי עדים ^[15] נשרפה כתובתה, שאז נאמנת אם יהיו עדים שיצאה בהינומא או בשאר מנהגי הבתולות, וגובה מאתיים.

מאן דמתני לה, היינו לדברי רבי אבהו ורב פפא אברייתא, ואע"פ שעוסקת הברייתא במקרה שאבדה כתובתה, אין מכאן ראייה שכותבים שובר, משום ש"כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כנ"ל, אם כן - כל שכן אמתניתין, שאין להביא ראייה ממשנתינו שכותבים שובר משום שמדובר במקום שאין כותבים כתובה, כנ"ל.

ומאן דמתני לה לדברי רבי אבהו ורב פפא אמתניתין בלבד, אבל אברייתא לא יתרץ כנ"ל - "כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כי קושיא, ויעדיף להוכיח מהברייתא שכותבים שובר ולא לדחוק כתירוצינו לעיל.

שנינו במשנה שאם יש עדים כו' נאמנת.:

ומקשינן: למאן דאמר שאין כותבים שובר, אמאי נאמנת, וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בית דין וגביא, והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא?

ומתרצינן: שבמקום דלא אפשר, כגון היכן שאין כותבים כתובה, וגובה כתובתה רק על ידי עידי הינומא, אזי ודאי שכתבינן שובר, שאם לא כן היאך תגבה את כתובתה?!

שנינו במשנה שאם יש עדים שהעבירו לפניה כוס של בשורה, גובה מאתיים:

ומבארת הגמרא: מאי כוס של בשורה? אמר רב אדא בר אהבה, כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, כלומר - ראויה היתה זו לאכול בתרומה, אם הייתה נישאת לכהן, כיון שלא נמצאה בעולה מחמת זנות, אלא בתולה.

ומקשינן: מתקיף לה רב פפא - אטו אם הייתה אלמנה, מי לא אכלה בתרומה?! ואם כן מה הראייה מכך שראויה לאכול בתרומה שאכן בתולה היא, דלמא אלמנה הייתה, ואף אלמנה אוכלת בתרומה?

אלא אמר רב פפא - הטעם שמעבירים לפניה כוס של תרומה, לומר - שזו ראשית, היינו נבעלת לראשונה, כתרומה שהיא ראשית לכל הפירות.

מביאה הגמרא מנהגים נוספים שנהגו בבתולה:

תניא: רבי יהודה אומר, חבית של יין מעבירין לפניה.

ואמר רב אדא בר אהבה לבאר את דבריו: שאף לפני בעולה היו מעבירים חבית של יין, אלא שאם הייתה בתולה, מעבירין לפניה חבית סתומה. ואם הייתה בעולה, מעבירין לפניה חבית פתוחה.

ומקשינן: אמאי מעבירים חבית יין אף לפני בעולה, ניעבר רק קמי בתולה, וקמי בעולה לא ניעבר כלל?

ומשנינן: אם לא נעביר לפני בעולה כלל, זימנין דתפסה מאתים שלא בפני עדים או בית דין, ואמרה - אנא בתולה הואי, והאי דלא עברו קמאי, אתנוסי הוא דאתניסו, ותהא נאמנת במיגו שתאמר לא היו דברים מעולם ^[16].

ולכן תקנו חכמים לעשות היכר מיוחד לבעולה למען הסר כל ספק.

תנו רבנן בברייתא: כיצד מרקדין לפני הכלה? [כלומר - איזה שבחים מותר לומר בפניה?]

הערות

^[12] והקשו התוספות, למאן דאמר "הטוען אחר מעשה בית דין אינו נאמן", אכתי מאי נפקא מינה לבעל אם לא תתן לא את כתובתה, והלא לעולם תוכל לתובעו שנית בבית דין אחר אפילו בלא כתובה? ותירצו - עדיין איכא נפקא מינא, שכאשר אין לה כתובה יכול הבעל לטעון "פרעתי מנה", במיגו שהיה טוען "אלמנה נשאתיך". או אם תתבענו במקום שאין מכירים אותם, יוכל לטעון הבעל פרעתי הכל, במיגו שהיה טוען - אין את אשתי כלל.

^[13] הקשו התוספות: עדיין אין להביא ראייה ממשנתנו למחלוקת זו, משום שבנידון דידן על כרחינו כותבים שובר לכולי עלמא, כיון שגם אם תחזיר האשה את כתובתה לבעלה, עדיין יש מקום לחוש שמא תתבענו בבית דין אחר בעידי הינומא, ותהא נאמנת, למאן דאמר "הטוען אחר מעשה בית דין אינו נאמן"? ותירצו - שיש להביא ראיה בכל אופן, משום שבמקרה שאינה מחזירה לו את הכתובה, הרי יהיה עליו לשמור שוברו יותר טוב מאשר במקרה שתחזיר לו את הכתובה, ולכן אם בעלמא אין כותבים שובר, יכול הבעל לומר לה שאינו מכון לפרוע עד שתחזיר לו את הכתובה, כדי שלא יצטרך לשמור על שוברו שמירה מעולה כל כך. אך אם בעלמא כותבים שובר - הרי שלא חיישינן לטורח שמירתו. על פי באור תוספות הרא"ש.

^[14] והקשו התוספות, אם כן, מדוע נדחק רב פפא להעמיד במקום שאין כותבים כתובה וכתב לה איהו, והלא אפילו במקום שכותבים כתובה, אם יש עדים שנשרפה באור שוב אין לחוש שמא תוציאנה בבית דין אחר ותגבה בה פעם שניה? ותירצו - שבמקום שכותבים כתובה אף אם יש עדים שנשרפה הכתובה באור, מכל מקום יש לחוש שמא כתב לה כתובה פעם נוספת, משום שאסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה. ברם - אם יש עדים שנשרפה הכתובה אחר הגירושין, שאז אין חשש שמא כתב לה כתובה נוספת, גובה כתובתה אף במקום שכותבין כתובה. אך הראב"ד פירש את הגמרא באופן אחר לגמרי - דאיירי כשאמרה האשה שכתב לה בעלה כתובה, ואבדה לה, ואין לבעל עדים שכתב לה, ולכן נאמנת במיגו שהייתה אומרת שלא כתב לה מעולם ואהא מקשינן - סוף סוף ניחוש שמא תמצא את הכתובה אחר כך ותגבה פעם שניה? ומשנינן - דאיירי שאמרה האשה שנשרפה הכתובה באור, ונאמנת במיגו כנ"ל. ואם כן לא קשיא קושיית התוספות, משום שכל המיגו לא שייך אלא במקום שאין כותבים כתובה.

^[15] כך הגירסא לדעת התוספות שהובא לעיל. אך לדעת הראב"ד הנ"ל צריך לגרוס "עד דאמרה איהי נשרפה כתובתה", כיון שאינה נאמנת מכח עדים אלא מכח מיגו שהיתה אומרת שלא כתב לה כתובה כלל.

^[16] אבל בלא המיגו אינה נאמנת, ותפיסתה גם כן לא מועילה, ומוציאים את הממון מידה, כיון שתפיסה אחר שנולד הספק לא מהניא, כמבואר בסוגיא בריש מסכת בבא מציעא (דף ו' ע"ב), וכאן הלא נולד הספק בזמן נישואיה, האם הייתה בתולה או בעולה, והדין שעליה להביא ראיה שבתולה הייתה, ולא תועיל לזה תפיסה. כך סברו התוספות. אך דעת הרמב"ן שבנידון דידן תועיל תפיסתה, אף אם תתפוס בעדים ולא יהיה לה מיגו דלא היו דברים מעולם, כיון שמדובר שתפסה קודם שבאו לבית דין לדון על כתובתה, וחשיב כתפיסה קודם שנולד הספק, ומהני האי תפיסה לומר לבעל - המוציא מחבירו עליו הראיה, ועליך להוכיח שבעולה הייתה ולא בתולה. ויש לדקדק מדברי רש"י שכתב - "זימנין דתפסה מאתיים. בלא בית דין:. " ולא כתב "בלא עדים", כדעת התוספות, ומשמע שסבר כדעת הרמב"ן, שבסוגין חשיב כתפיסה קודם שנולד הספק. ואמנם נדון זה תלוי בסוגית תקפו כהן, בריש מסכת בבא מציעא, ואין כאן המקום להאריך.

וזו, הואיל ואין לה קול, שאין עדים המעידים שנישאה בתולה — איתרע לה רובא [נשבר לה, נהרס, כוחו של הרוב].

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מרקדין לפני הכלה, מה אומרים לפניה בזמן הריקוד? בית שמאי אומרים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and with regard to this woman, because her marriage did not generate publicity, the effect of the majority is undermined.

The Gemara asks: If in fact, the marriage of anyone who is married as a virgin generates publicity, and the marriage of this woman did not generate publicity, when witnesses come, what of it? These are false witnesses, as their testimony runs counter to the presumption governing all marriages. Rather, Ravina said that it is not a universal presumption, but a majority. The marriage of most women who are married as virgins generates publicity, but for this woman, since her marriage did not generate publicity, the effect of the majority is undermined. Therefore, the testimony that she went out of her father’s house to her wedding with a hinnuma overrides the lack of publicity.

§ It was stated in the mishna: If there are witnesses that she went out of her father’s house to her wedding with a hinnuma, or with her hair uncovered, in a manner typical of virgins, payment of her marriage contract is two hundred dinars. The Gemara asks: And since she collects payment without producing her marriage contract, let us be concerned that she might produce witnesses in this court and collect payment, and then produce her marriage contract in that other court and collect with it payment a second time. Rabbi Abbahu said: This indicates that one writes a receipt indicating that the woman received payment. Were the woman to attempt to collect payment of her marriage contract a second time, her husband would produce the receipt. Rav Pappa said: We are dealing in the mishna with a place where one does not write a marriage contract. It is only in a case where there is no concern lest she produce her marriage contract that she collects payment based on the testimony of witnesses.

And there are some who teach the dispute between Rabbi Abbahu and Rav Pappa with regard to the baraita that says: In a case where a woman lost her marriage contract or concealed her marriage contract and she claims that she is unable to find it; or her marriage contract was burned, and there is no proof with regard to the sum to which she is entitled; or practices performed exclusively at the weddings of virgins were performed at her wedding, e.g., people danced before her, or played before her, or passed before her a cup of good tidings or a cloth of virginity; if she has witnesses with regard to any one of these practices, her marriage contract is two hundred dinars.

The Gemara asks: And since she collects payment without producing her marriage contract, let us be concerned that she might produce witnesses in this court and collect payment, and then produce her marriage contract in that other court and collect payment with it a second time. Rabbi Abbahu said: This indicates that one writes a receipt indicating that the woman received payment. Were the woman to attempt to collect payment of her marriage contract a second time, her husband would produce the receipt. Rav Pappa said: We are dealing in the mishna with a place where one does not write a marriage contract.

The Gemara asks: But how could Rav Pappa say that the baraita is dealing with a place where one does not write a marriage contract? Isn’t it taught in that baraita: If a woman lost her marriage contract? The Gemara answers: The baraita is referring to a case where her husband wrote her a marriage contract contrary to the local custom. The Gemara asks: If he wrote her a marriage contract, the concern remains that ultimately she will produce the marriage contract and collect payment with it a second time. The Gemara answers: What is the meaning of lost? The woman lost her marriage contract in the fire. In that case, there is no longer any concern.

The Gemara asks: If so, that is the case of: Her marriage contract was burned, listed separately in the baraita. And furthermore, what is there to say with regard to the case of concealed, where the concern that she will collect payment twice remains? And furthermore, if burned comes to explain the meaning of lost, why do I need the baraita to list the case of lost at all? It would have been sufficient for the baraita to mention the case of a burned marriage contract. Rather, the meaning of the baraita is: The legal status of any case where the woman claims that she lost her marriage contract is like that of a case where she concealed it before us, and we give her payment of her marriage contract only when the witnesses say that her marriage contract was burned. Otherwise, even if witnesses testify that the practices characteristic of the wedding of a virgin were performed at her wedding, she does not collect payment of her marriage contract.

The Gemara notes: The one who teaches this dispute between Rabbi Abbahu and Rav Pappa with regard to the baraita, all the more so would he teach it with regard to the mishna. Applying Rav Pappa’s opinion to the mishna does not necessitate the emendation and reinterpretation necessitated by its application to the baraita. However, the one who teaches this dispute with regard to the mishna would not teach it then with regard to the baraita, in accordance with the difficulty raised there, as the plain meaning of the baraita is that it is a place where one writes a marriage contract.

With regard to that same passage in the mishna: If there are witnesses that she went out of her father’s house to her wedding with a hinnuma, or with her hair uncovered, in a manner typical of virgins, payment of her marriage contract is two hundred dinars, the Gemara asks: But let us be concerned lest she first produce witnesses that she went out with a hinnuma, in this court, and collect payment, and then produce witnesses that she went out with a hinnuma, in that court, and collect payment a second time. The Gemara answers: In a place where it is not possible to guarantee that she will not collect her marriage contract more than once in any other way, certainly we write a receipt, even according to the opinion that as a rule, one does not write a receipt.

§ It is taught in that baraita: Or passed before her a cup of good tidings. The Gemara asks: What is a cup of good tidings? Rav Adda bar Ahava says: A cup of teruma wine is passed before the virgin bride, meaning that this woman would have been eligible to eat teruma had she married a priest. Rav Pappa strongly objects to this: Is that to say that a widow does not eat teruma if she marries a priest? Clearly she does. Therefore, what is the proof from teruma that she is a virgin? Rather, Rav Pappa says: The cup of teruma is passed before her to indicate that this bride is first, as she has not yet engaged in intercourse, like teruma that is the first gift separated from the produce.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The custom is that one passes a barrel of wine before her. Rav Adda bar Ahava said: One passes a sealed barrel of wine before a virgin, and one passes an open barrel of wine before a non-virgin. The Gemara asks: Why is that necessary? Let us pass the sealed barrel before the virgin, and before the non-virgin let us not pass a barrel at all. Why is it necessary to publicize the fact that she is a non-virgin? The Gemara explains: It is necessary, as, at times there could be a case where a non-virgin unilaterally seized two hundred dinars as payment for her marriage contract and said: I was a virgin, and the fact that they did not pass a sealed barrel before me was due to circumstances beyond their control. In order to prevent deceit of that kind, an open barrel is passed before the non-virgin, so that people will remember that she is not a virgin.

§ The Sages taught: How does one dance before the bride, i.e., what does one recite while dancing at her wedding? Beit Shammai say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי כל הנישאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי, שהדי שקרי נינהו. כלומר, שאילו יצאתה בהינומא רבים היו יודעים בדבר, וכיון שאין אדם זוכר אלא אלו בלבד שהדי שקרי נינהו, דלא יצאתה מעולם בהינומא, וכן פירש רש"י ז"ל כאן (ד"ה כי). אבל בריש פרק המוכר פירות (שם, שם) פירש בענין אחר, וזה הנכון. ושם הארכתי בסיעתא דשמיא.

הא דאקשינן וליחוש דילמא מפקה כתובתה וגביה בה, ולא אקשינן דילמא כבר פרעה. יש מי שפירש (הרמב"ן): משום דקיימא לן (ב"מ יז, א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי, אלא אנן היכי יהבינן לה השתא ודילמא מפקה כתובתה וגביא ביה זימנא אחריתי. ומסתברא, משום דחששא זו כוללת בין נתאלמנה, שהיתומים טוענין לה, בין נתגרשה, שהבעל בעצמו טוען, ולגבי בעל אם הוא טוען היאך נחוש אנו שמא פרעה, ולגבי יתומים גם כן פעמים שבאים בטענת אביהם שלא פרעה אלא שאינו חייב לה אלא מנה, אבל חששא זו דילמא מפקה כתובתה וגביא בה זימנא אחרינא, הויא ודאי חששא בכולהו.
והא דלא אקשינן הכא, וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא, יש לומר, משום דניחא ליה לאקשויי בחשש שהיא יכולה לגבות אפילו בבי דינא זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא, דכיון דמפקה לה כתובתה לא דכירי לה בית דין שנפרעה זימנא אחריתי בלא כתובה, אבל בעידי הינומא אי איפשר לה לגבות בבית דין זה זמנא אחריתי אלא בבית דין אחר, דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה בית דין. והיינו, דהכא אמרינן וליחוש דילמא מפקה כתובתה וגביא בה. ולקמן אמרינן וליחוש דילמא מפקה עידי הינומא בהאי בית דינא וגביא, והדר מפקה עידי הינומא בבית דינא אחרינא וגביה בה.

ופרקינן אמר רבי אבהו זאת אומרת כותבין שובר. ואף על גב דאמרינן התם בשילהי גט פשוט (ב"ב קעא, ב) טעמא דמאן דאמר כותבין שובר משום עבד לוה לאיש מלוה, לאו עיקר טעמא הוא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם. ועיקר טעמא משום דלא יאכל הלה וחדי, דחשש אבדת שובר אינו ברי. ועוד, שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקתא היא, אבל אי לא כתיבנא נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. ועוד יש לי לומר, דלא פלוג, דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרות משום עבד לוה, אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק.

רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. ופירשו רבותינו הצרפתים ז"ל (עי' תוס' שאנץ): דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר, על כרחין לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דאלו לרבי יוחנן על כרחיה צריך הוא לשמור כתובה מן העכברים במקום שכותבין כתובה (עי' רמב"ן רא"ה ושילר"ן).
ומיהו לפי מה שפסק רבינו אלפסי ז"ל, דבמקום שכותבין כתובה יכול הוא לומר פרעתי, דלא אמרו טוען אחר מעשה בית דין לא אמר ולא כלום אלא במקום שאין כותבין כתובה, רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן, אלא במקום שכותבין עד דמפקא שטר כתובתה לא גביא, ובמקום שאין כותבין הא אמרינן לקמן דמודה הוא רב פפא היכא דלא איפשר כותבין שטר שובר.

מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי: והא אבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו, וליחוש דילמא מקא לה וגביה בה, מאי אבדה אבדה באור, א"ה היינו נשרפה, ועוד הטמינה מאי איכא למימר, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דאמרה נשרפה כתובתה. ופירש הראב"ד ז"ל: דכתב לה איהו, וכיון דבמקום שאין כותבין הוא ואמרה איהי שנאבדה כתובתה, שורת הדין נאמנת מגו דאיבעיא אמרה לא כתב לי. ואקשינן, וליחוש דילמא מפקא וגביא, כלומר, כי מהימנא לה מאי הוי, מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחא לה ומפקא לה וגביא. ומקצת נוסחאות יש דכתוב בהן בהדיא, וליחוש דילמא משכחא ליה, ואפילו לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא, עיקרא דחששא קאמר, דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא. ופרקינן, מאי אבדה אבדה באור, אי הכי היינו נשרפה ומה לי למימר תרתי, לימא נשרפה. ועוד, בהטמינה הא איכא למיחש דילמא למחר מדכר היכא הטמינה ומפקה וגביא, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, כלומר, במקום שאין כותבין וכתב לה איהו, והכי קאמר: אבדה כתובתה כאלו הטמינה כתובתה, ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה עד דאמרה נשרפה כתובתה, ובדאמרה נשרפה ודאי יהבינן לה דמהימנינן לה, מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי.
וקשיא לי, דאם כן ברייתא דוקא בנתאלמנה, דאיכא מיגו, אבל בנתגרשה, דליכא מיגו לא, דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע האמת במנה שכתב לה. ועוד, שמא יראה היא לומר לא כתב לי, דשמא זוכר הוא את עדיו ותתבדה ותאחז, ואפילו בנתאלמנה נמי מיחש חיישינן, דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה ותתחזק כפרנית, ואפילו במקום עדים לבית דין, אמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים רתיתי מירתת. ועוד, מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנישואיה דהרבה יודעין בה שכתב לה, ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא דכתב לה איהו, על כרחין פירושו דכתב לה איהו והיא מודה, אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה ומהימנא משום מיגו, התם לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קאי. ומסתבר לי דהא דאמרינן אלא כל אבידה כהטמינה בפנינו דמי, מהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמיגו ומוקי לה כדינא. ולא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה אלא עד דאמרי עדים, וכן גרס רש"י ז"ל, וכן היא בנוסחי דווקנא הבאים מספרד, וכן גרס ר"ח ז"ל, והכי קאמר: לעולם במקום שאין כותבין כתובה, וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן ליה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובה. ואם תאמר, מי דוחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין, לוקמה כפשטה אפילו במקום שכותבין, דכיון דאמרו עדים נשרפה תו ליכא למיחש דילמא מפקא. יש לומר, משום דאכתי איכא למיחש לעדי הינומא כדאיתא בסמוך, ואף על גב דאמרינן דמודה רב פפא דהיכא דלא איפשר כתבינן, הכי קאמר, מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר. משום דכיון דלא איפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחית מעיקרא, ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו, אבל במקום שכותבין כתובה לא קרינא ביה לא איפשר. ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה, משום דאיהו כבר כתב ואיהי היא דאפסידא אנפשה שלא נזהרה כתובתה. כנ"ל.
אלא דאכתי קשיא לי, לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל (בפרק הכותב), דלא אמרינן טוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין, אם כן אפילו במקום שכותבין כשאמרו עדים נשרפה כתובתה, תגבה, דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זמנא אחרינא. ועוד, דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר, על כרחין אית ליה דטוענין אחר מעשה בית דין במקום שכותבין, דאי לא נמצא צריך לשמור כתובה מן העכברים, וכמו שכתבתי למעלה (בד"ה רב פפא) משום רבותינו הצרפתים ז"ל.
ולפיכך נראה לי, דהשתא קא הדר ביה לגמרי, ומוקי לה אפילו במקום שכותבין.
והא דקתני אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים, למאן דאמר דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל דאינו יכול לומר פרעתי, ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר פרעתי, הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון אלא טענתיהו במאתים, וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים היכא דלא טעין פרעתי, ולא מהימן משום מגו דאי בעי אמר פרעתי, דמגו במקום עדים לא אמרינן. והוא הדין בנתאלמנה ומודין לו היתומים שלא נפרעה. ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים, דמשום הכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין משום דקתני אם יש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים, דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר פרעתי ואלו במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי למאן דאמר כותבין שובר, כדכתבינן לעיל. והעיקר כמו שכתבתי במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר, כלומר, דאינהו דאפסידו אנפשיהו שנהגו שלא לכתוב כתובה כמו שפירשתי למעלה (שם).

הא דאמרינן זמנין דתפסה מאתים. אמרה אנא נמי בתולה הואי. יש מי שפירש (הרמב"ן להלן (כתובות יז, ב); הרא"ה) שתפסה אפילו בעדים. וקשיא להו, הא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ו, א) תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, וניחא להו, דהתם כשרבו עליה תחילה, אבל הכא דתקפה אחד בפנינו, הילכך מההיא שעתה הוה דינא דיחלוקו, וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו הוה ליה כגוזל של חבירו, אבל הכא דתפסה מקמי דנחלקו בה ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל אמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראיה.
ואינו מחוור כלל, דכל מאי דאית ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה, והיינו נסכא דר' אבא (ב"ב לג, ב). וכן נמי תקפו כהן דאמרו שם (ב"מ ו, א) מוציאין אותו מידו.
והא דאמרינן לקמן (כתובות יט, ב) גבי שנים החתומים על שטר ומתו, ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו וכו', אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, ואסיקנא (לקמן כתובות כ, א) דאינן נאמנין ולא מיקרע קרעינן לשטרא ולא אגבויי מגבינן ביה, ואי תפס לא מפקינן מיניה, איכא למימר דההיא נמי בדתפס שלא בעדים. ומיהו, ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן, דאם כן, אף אתה צריך לומר, דרישא דקתני אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, אי תפס אפילו שלא בעדים מפקינן מיניה, ואין נכון לומר כן, דכיון דאיכא שטרא בידיה, ומדינא לא בעינן קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה,דלא קרינן בכי הא מגו במקום עדים, כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה, אלא ודאי ההיא אפילו בדתפס בעדים היא, ואפילו הכי כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו, כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרי דדידיה תפס לא מפקינן מיניה, ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, דילמא סבירא לן כמאן דאמר ביבמות פרק ארבעה אחים (יבמות לא, א) תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה, וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר, אבל כאן, ודאי אי תפסיה בעדים מפקינן מיניה, כדין כל תופס מרשות חברו שמוציאין מידו, ואינו נאמן לומר אין תפסי ודידי תפסי, וכל שכן זו שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל, ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמו שהיא אומרת שהוא חייב לה, ואם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה, יהיה כל אחד ואחד הולך ותופס בשל חברו ויאמר לו יש לי בידך כנגדן כסות או פירות.
והעיקר בשתפסה שלא בעדים, ואפילו הכי כיון שהעבירו בפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במגו דאי בעי אמרה דלא תפסה, דהוה ליה מגו במקום עדים, והוא הנכון.

והא דלא עברו קמאי איתנוסי הוא דאנוס. פירש רש"י ז"ל: שכורים היו מאונס יין דמשתה. והיינו, דבמקום שאין מעבירין בפניה, אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע, והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש, לא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עבדי לי הינומא איתנוסי הוא דאיתנוס, דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחר סעודה ובחבית של יין שהן משתכרין לפעמים מאותו יין עצמו, אבל בהינומא שהן עניינין של קודם סעודה אין חוששין לדבריה אלו אמרה שנאנסה בכך. והיינו נמי דאמרינן לקמן (כתובות יז, ב), אלמנה מאי, תני רב יוסף ארמלתה דלית לה כיסני, ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עביד כסני אתנוסי הוא דאתנוסי, ומיהו רבינו ת"ם ז"ל (ספר הישר סי' טז) גורס שם: דאית לה כיסני.

אלא אימא רוב נשאות יש לה קול. פירוש השתא דאיכ' עדים אמרינן הא איתתא הוה ממעוטא דלית ליה קלא:

וניחוש דלמא מפקא לה לכתובה וגבי' בב"ד א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר. פירוש דמתני' נאמן דאמר כותבין שובר והקשו בתוס' מאי זאת אומרת דהא מ"ד אין כותבין שובר טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שובר מן העכברים והכא כי מדיהבא ליה כתובה צריך לשמור מן העכברים למאן דסבר אפי' במקום שאין כותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותרצו דאפ"ה טפי ה"ל לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינה קל לה לתבעה כתובתה אם יאבד ממנו השובר:

ר"פ וכו' איכ' דמתני לה אהא דתניא וכו' ר"פ אמר במקום שאין כותבין עסקינן. פירוש דהשתא ליכ' למיחש דמפקה כתובה דהא אבדה כתובתה קתני. דכתב לה איהו כלומר שהיא מודה שכתב לה:

א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מא"ל. וא"ת הא דכ"ע תקשה כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובה אפי' למ"ד כותבין שובר לא אמר כן אלא בטוען ואבד שט"ח וכדאית' בפ' גט פשוט וסברא נמי הוי. וי"ל דהטמינה ר"ל הניחותו להצניע במקום טמון ואינה יודעת היכן ולהכי פרכינן השתא דמ"מ דניחוש דשמא דאחר זכירה הצניעתו ותוציאנו לגבותו יש גורסין ותו אבדה ל"ל וטעות הוא דהא פרכינן היינו נשרפ' ובנוסח דיקאני לא גרסי' לה דליתא כפירש"י ז"ל אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי פירוש דחיישינן דילמא משכחת ומפקת לה והאי אוקימתא מוכחא דהכי גרסי' בבריית' אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובה דלמאן דגרס אבד' כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה וכו' לא אתי האי אוקימת' כלל לפום האי לישנא ודוחק הוא לפירש"י דהשת' מפרשינן לישנא דבריית' אי אוקימת' נשרפה אם יש עדים שנשרפה דליכ' למיחש למידי הביא עדים באחד מכל אלו מאתים. והקשו עליו דאי איכ' שנשרפה אמאי אוקמי ר"פ במקום שאין כותבין אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה ואפילו למ"ד דאין כותבין שובר הכא ליכ' למיחש דמפקה כתובה וכ"ת דבמקום שכותבין חיישינן לשתי כתובות משא"כ במקום שאין כותבין דאע"ג דכתב לה חדא לא הוה הדרי כתב לה כתובה אחריתי הא ליתא דהא קי"ל בפ"ק דב"מ אפי' במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות ותו דאי איכ' עדים שנשרפה לא סגי' דלא ראוה וקראוה וא"כ ליתו ולסהדי אי כתב לה בתולה או אלמנה דהא ליכ' לשנויי דדכירי בהאי ולא דכירי בהאי דכה"ג לא בעי לשנויי בפרק חזקת הבתים בשמעתין דאומן. לכן הנכון לפרש הכא ליכא עדים כלל אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה ונשרפה או אבדה או הטמינה ואיהי ודאי מהימנא בה כי במקום שאין כותבין מגו דאי בעי אמרה שלא כתב לה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיהו אע"ג דמהימנא שטענה אבדה כמי שהטמינה בפנינו דמי דחיישינן דשמא לאחר תמציאנה ותוציאנה ולמ"ד אין כותבין שובר ולהכי חיישינן להכא מדינא אבל כשאמרה שנשרפה הא ליכא למיחש לכתובה כלל:

וניחוש דלמא מפקא עידי הינומ' בהאי בי דינא וגבי' בי' והדר מפקא עידי הינומ' וגביא ביה בב"ד אחריתי. פי' לר"פ פרכינן אליבא דמ"ד אין כותבין שובר היאך אמר שתגבה כתובתה בעדים דהא איכ' למיחש בהכי במקום שאין כותבין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בשלמא למ"ד כותבין שובר בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו פי' דאפילו במקום שטר אמרינן וכ"ש במקום עדים אבל למ"ד אין כותבין שובר וחוששין שלא יבא לידי פסידא בהא נמי ליחוש וליעבדו שום תקנה או יכול לטעון אחר ב"ד ופרקינן בהא כיון דלא אפשר מודה הוא שכותבין שובר ומוטב שישמור שובר מן העכברים משיבטל הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' כיון דלא אפשר לאשה למיעבד מידי אחריני אלא למכתב שובר. ולענין פסק הלכה הא דק"ל דכותבין שובר ורב פפא נמי דחוי הוא דקא מדחי:

ראוי' זו לאכול בתרומה אם נישאת לכהן שהיא עדיין בתולה וזו תחלת נשואין שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם. זימנין דתפסה מאתים פירש"י ז"ל דתפסה שלא בב"ד וה"ה שתפסה שלא בעדים דאית לה מיגו לומר תפסו ובדין תפסו דאי בעדים תפסו לית לה מיגו לומר וכי מהימנא לומר אתנוסי אתניס אלא ודאי כדאמרן וכן פירש רש"י ז"ל:

כיצד מרקדין לפני הכלה כלה כמות שהיא יש שפירש שאומר הלשון סתום והא דלא אמר יגנהו לפניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש"י פי' לפי יפי' וחשיבת' מקלסין בה כלומר שאם בה מום ישתוק וא"כ יזכור דבר נאה שבא דלא סגי' שלא יהא בה שום דבר נאה וב"ה אומרים שישבחו לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר. ישבחנו בפניו או יגננו בפניו פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק:

כבר ביארנו במשנה שכל שיש לה עדי הינומא וכיוצא בה יש לה מאתים וביארנו הענין בין במקום שאין כותבין כתבה בין במקום שכותבין וטוענת שאבד ושמא תאמר במקום שכותבין כתבה מיהא ניחוש שמא אחר שתגבה בעדים אלו תוציא כתבתה בבית דין אחר ותחזור ותגבה ודאי זאת אומרת כותבין שובר כלומר אף במקום שיש שטר ר"ל שאין הלוה יכול לעכב את הפרעון לומר או יוציא שטרו או יפסיד אלא כל שזה טוען שאבד כופין אותו לפרוע על ידי כתיבת שובר וישמור את שוברו ואפילו טוענת שהטמינה כתבתה ואינה יודעת היכן שהיא מודה שהוא בעין:

לא היו עדי הינומא וכיוצא בה אלא שתפשה מאתים והיורש בא להוציא את המנה מתוך שטוען שאלמנה נשאת אין מוציאין מידה אלא אם כן מוציא עדים שאלמנה נשאת או שיצאה בסימני אלמנות כגון העברת חבית פתוחה לפניה וכיוצא בה כפי מנהג המקומות והוא שאמרו כאן זימנין דתפשה מאתן וכו' ומכל מקום דוקא בתפיסה מחיים אבל תפיסה שלאחר מיתה אינה כלום וכן שתפשה שלא בעדים שהיתה יכולה לטעון לא תפשתי וכשהוא מוציא עדים בסימני אלמנות הוה ליה מגו במקום עדים ואינו מועיל לה כלום אבל בשאינו מוציא עדים בכך הועילה לה תפישתה הא כל שתפישתה בעדים אין האחר נקרא מוציא בכך שאין כאן דין מסופק ליאמר עליו אי תפש וכו':

וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בי דינא וגביא ומפקא כתובתה או עדי הינומא בב"ד אחרינא וגביא א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר פי' ולא מצי אידך למימר א"א לשמור שוברי מפני העכברים אלא או תקרע לי שטרא או לא אית לך כלום אלא פורעו בע"כ והוא כותב לו שובר ודלא כמ"ד בב"ב דאין כותבין שובר והכי אסיקנא שם בג"פ [דף קעא ע"ב] דכותבין שובר:

ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה. ב"ש אומרים כלה כמות שהיא פי' לפי יפיה וחשיבותה מקלסין אותה ולא במה שאין בה ובה"א כלה נאה וחסודה חוט של חסד משוך עליה ומראיתה נאה פי' נאה בעיני הבריות אמרי ב"ש לב"ה לדבריך הרי שהיתה חגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק א"ל ב"ה לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות פי' לומר דבר המתקבל ואע"פ שאומר שקר:

וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא והדר מפקא לה לכתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה. אמר ר' אבהו זאת אומרת כותבין שובר. ופרישנא במתני' דלא קשיא ליה כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקר' כלל. דאיכא לאוקמוה כשחייב מוד' כדפרישנ' במתני'. וכ"ש לדברי הגאונים ז"ל שהם סבורים שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפי' במקום שכותבין כתוב'. ואע"פ שאין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה. וכן לפי דעתנו שהיא נאמנת לומר לא כתב לי. אבל לפי דעתנו קשה היכי ש"מ שכותבין שובר דשאני הכא דלא אפשר דאפי' בעדי' נמי מציא גביא. וכיון דכן אפי' מהדרא ליה שטר כתובה מאי אהני ליה דאכתי הוא צריך לשמרו מן העכברים. דאי לא הא מציא למיגבא מיניה בסהדי. וכיון דכן היכי תפשו' מינה בעלמא דשאני הכא דלא אפשר. ובמקום דלא אפש' ודאי כותבין שובר. וי"ל דאפי' הכי אלו הוה קים לן דאין כותבין שובר לעולם אינה גובה אלא א"כ מחזירתו שטר כתובה. דאע"ג דלא מצי למימ' פרעתי בין הכי ובין הכי. מ"מ קל עליה לתובעו כששטר כתובת' בידה יות' מע"י עדים. ולדברי האומ' אין כותבין שובר לעולם מחמירין על המלו' כל מה שאפש' לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו. וכיון דאמרת במתני' שנפרעת בעדים ש"מ דכותבין שובר ואפי' בעלמא. כשחייב מודה והלה אומ' אבד שטרי. וכ"ת ובעלמא היכי כתבינן שובר. ואמאי לא חיישי' שמא מכר שטרו ויבא הלוקח ויחזו' ויגבה ממנו כיון דאיכ' ריעות' דשטרא לא בידיה י"ל הא לא איכפ' לן דהא קיימ' לן דאית' לדשמואל דאמ' המוכ' שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. וכ"ת א"כ תיפשו' מינ' לדברי האומ' כותבין שובר דאית' לדשמואל. י"ל היכריחא לא הוי דאיכ' לאוקמוה כגון שיש עדי' שאבד השטר דהשתא תו ליכ' למיחש כי היכי דלא חיישי' כי איתי' לשטרא. דכתב לה איהו נראה שפרש"י ז"ל דכתב לה איהו בעדים דהכי כתב במתרצת' דאמרי' אלא כל אבדה כהטמינ' בפנינו דמי נשרפה כתובתה כו' נשרפ' בעדים אלמ' קסבר דכי אמרי' נמי דכת' לה בעדי' קאמרי' דאי לא לא בעינן עדים בשרפה דכיון דבכתיב' ליכא עדים רק אפומא מהימנא לומ' נשרפ' מיגו דאי בעיא אמר' לא כתב לי דהא מקום שאין כותבין הוא ולדידי' מפרשי' דכתב לה איהו בעדי' ומאי איבד' באור נמי בעדים. ואינו נכון דא"כ מ"ט מוקמינן לה במקו' שאין כותבין אפי' במקו' שכותבין נמי כיון דיש עדים דנשרפ'. ובתוספו' כתבו דאיצטריך דאי במקום שכותבין כיון דנשרפה אע"פ שנשרפה בפני עדים. הוי לה כשאר שטרות דעלמא ונאמן לומר פרעתי. ואף ע"ג דאית לה לאוקמוה בשחייב מודה דהכי אית לן לאוקמוה לר' אבהו. עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין ואע"ג דכתב לה איהו כיון דנשרפה ע"י עדים הוה לה כמאן דלא כתב לה ואזלינן בתר מנהגא ואינו נאמן לומ' פרעתי. וזהו לפי שטת הרב אלפסי ז"ל שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין. ולא במקום שכותבין כיון שאין כתובה בידה. ואף לפי שטתו אינו מחוו' כיון דנשרפה כתובתה בעדים. והפי' הנכון כמו שפירש הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל דכתב לה איהו דקאמר' איהי דכתב לה איהו. ומאי איבדה איבדה באור דקאמר' איהי. ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. ולפום האי פי' הא דמפרכינן וליחוש דילמא מפקא ליה לכתובתה אף על גב דמהימנא לדידן במאי דקאמר' ומהימנא לה דאיבד' כתובת'. מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. הכי פרכינן אי איבד' מאי הוי כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר ניחוש דילמא משכח לה ומפקא לה וגביא בה. וכ"ת ולדידן אמאי לא אוקמה אפי' במקום שכותבין וכשיש עדים שנשרפה. י"ל אי דאיכ' עדים לימרו עדים מאי הוה כת' בה ואי אמר' בשיש עדים לזו ולא לזו לא ניחא לן לאוקומי בהכי. והכי שיטת' דתלמודא כדמוכח בבא בתר' גבי אומן אומ' שתים קצצת לי. והא דאמרי' ועוד הטמינה מאי איכא למימר השתא הוא דקשיא לן. אבל מעיקרא קס"ד דהכי קאמר הטמינ' כתובת' אינה יודעת היכן הטמינה אבל כפשטא ליכ' למימר דבהא כ"ע ס"ל אין כותבין שוב'. אלא כל אבד' כהטמינ' בפנינו דמי ולא יהבינן לה נשרפה כתובתה כו' פי' ע"פ עצמה ולעולם במקו' שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה ולא במקו' שכותבין ונשרפה ע"פ עדי' כדפרישנא ואמרי' דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה כוס של בושרת או מפה של בתולים אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים. איכ' נוסחי דכת' להו לעיל אבדה כתובת' העמינ' כתובת' נשרפה כתובת' ולפום הא סלקא שפיר האי אוקמת' אבל לנסחי דגרסי' לעיל אבדה כתובת' נשרפ' כתובת' העמינ' כתובת' אמרי דהשתא תרוצי מתרצי' לה דהאי לא איכ' לפרושי דהכי קאמר דאבדה כהטמינה:

וליחוש דילמ' מפקא עדי' כו' לרב פפא מקשי' בין אמתני' בין אמתנית' דקאמ' במקום שאין כותבין כתובה עסיקי' דכיון דכן כותבין שובר דליכא למיחש למידי דמאי טעמא אין כותבין שובר משום חששא השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה. ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינ' וגביא והדרא ומפק' עדים בהאי בי דינא וגביא. ומהדרי' דהא לא אפש' ובמקו' דלא אפש' וודאי כותבין שובר.

מאי כוס של בשור' אמר רב אדא בר אהב' כוס של יין של תרומה מעבירין לפניה ופריש רב פפא לומר זאת ראשית כתרומה ראשית תניא ר"י אומר חבית של יין מעבירין לפניה אמ' רב אדא בר אהבה בתולה מעבירין לפניה סתומ' בעולה מעבירין לפניה פתוחה אמאי נעבר קמא בתול' וקמ' אלמנ' לא נעביר כלל. זמנין דתפש' מאתים ואמר' אנא נמי בתול' הואי והא דלא איעברו קמאי איתנוסי הוא דאיתניס פרש"י ז"ל אונס שכרות וגבי הינומא וראשי פרוע ל"ל הכי דשע' נישואין הוא ואין נושאין אלא כן. ותו דלאו שעת שכרות הוא והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי ותני רב יוסף ארמלת' דלית ליה כיסני. איכ' למימר דלפני סעוד' היו באין שלא בשעת שכרות. ויש ספרים שכתוב בהם ארמלתא דאית לה כיסני ולא בתולה וזו היא ראיתה. והא דאמרי' זימנין דתפשה מאתים פי' הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל שלא בעדים דאי תפשה בעדים מאי הוי הא ק"ל תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו. ואמרי' נמי תקפו כהן מוציאין אותה מידו. ואפשר דאפי' בעדים ושאני הכי דהרי מילתא דעבידא לאיגלויי היא וכבר כתבתיו שם:

וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא. פי' איתרע ליה דאפי' לרב דאזיל בתר רובא לא אזלינן בתריה אבל לא איבטיל לגמרי דטפי עדיף רובא דרוב נשים בתולות נשאות מרובא דרוב הנשאות יש להן קול והיינו דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו וכו' ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא כלומר אמאי סגי לן בהאי סהדותא דלא מעליא הוא כיון שבקטנו ראה ואמרינן כיון שרוב נשים בתולות נשאות גלוי מילתא בעלמא הוא אלמא אע"ג דרוב הנשאות בתולות יש להן קול וההיא אין לה קול לא איבטיל ליה רובא דרוב נשים בתולות נשאות לגמרי משום דעדיף טפי וכדכתיבנא דליכא למימר דההיא כשיש לה קול דא"כ לרב דאזיל בתר רובא עדות למה לי. עכ"ל הר"ן ז"ל בחדושיו לבתרא פ' המוכר פירות:

אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו. פי' דאע"ג דעדים עדיפי מקלא אע"ג דאיתחזק בב"ד וכדמוכח בשילהי מסכת גיטין התם הוא דדילמא קלא דשקרא הוא דאפקוה אויבים ודכותה אבל במידי דהוי מדינא דאית ליה קלא לעולם ליתא לקלא האי חזקה אלימא מסהדות' דהא כ"ע סהדי דאם איתא דהוה קלא הוה ידעי לה למילתא וזה דבר ברור. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל אי כל הנשאת וכו' סהדי שקרי נינהו כלומר שאילו יצאת בהינומא רבים היו יודעין בדבר וכיון שאין אדם זוכרי' אלא אלו בלבד סהדי שקרי נינהו שלא יצאת בהינומא מעולם וכן פרש"י ז"ל כאן אבל בריש פ' המוכר פירות פי' בענין אחר וזה הנכון ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה סהדי שקרי כו'. ואע"ג דעדים מבטלי קלא כדאמרינן בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא לב א'] דנפיק עלה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתו עדים ואמרו דכהן הוא ואסקיניה אלמא עדים עדיפי מקלא לא דמי דהכא הקול הוא לסייע דבריהם וכיון דכל הנשאת בתולה יש לה קול איך אפשר שלא יצא קול לזו עדים גופייהו הוה להו לאפוקי קלא וכיון דליכא קלא ודאי שקרי נינהו. ע"כ:

אלא אימא רוב הנשאת יש לה קול. פי' דהשתא כי איכא עדים אמרי' דהאי אתתא הות ממיעוט דלית להו קול. הריטב"א ז"ל:

וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. קס"ד דמתני' במקום שכותבין כתובה וא"ת אי מתני' במקום שכותבין כתובה היכי קתני אם יש עדים שיצאת וכו' הא ליכא עדים בעל מהימן כדפרישי' במתני' י"ל דילמא הכי דייקי' הא ליכא עדים בעל מהימן בשבועה. שיטה ישנה:
הא דאקשי וליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגבי בה ולא חיישינן דילמא כבר פרעה יש לפרש משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי כתובה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אלא ניחוש דילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה זימנא אחריתי ואמר רבי אבהו זאת אומרת כותבין שובר ואע"ג דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה מיהו כיון דמחייב לה כותבין שובר ומילתא בעלמא הוא דקאמר התם משום דעבד לוה לאיש מלוה. אבל לפי דעת רבינו אלפסי ז"ל שהוא סובר דבמקום שכותבין כתובה אי מפקא כתובה גביא ואי לא לא גביא דנאמן לומר פרעתי צריך לומר דלא חיישינן דילמא פרעה כשהודה אביהן של יתומים בשעת מיתה אבל לא הודה טוענין ליתומים כבר פרעך אביהן וגבי גרושה ודאי אינו נאמן לומר פרעתי קודם גרושין דלא עביד איניש דפרע גו זמניה וכן דן רבינו הגדול ז"ל בתשובות ובפרק שנים אוחזים אפרש דעתו בס"ד. וקשה לי לפי לשון ראשון כיון דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום על כרחין כותבין שובר לכתובה דכל אלמנה גובה בעדי מיתה ומאי קשיא ליה הכא והלא אפי' כשתוציא כתובה מתחת ידה ותחזירנה לבעל צריך הוא לשמור שוברו או הכתובה שהחזירה לו מן העכברים הילכך בין שהוציאה אותו בין שלא הוציאה אותו גובה ויכתוב שובר ולא אפשר אלא בהכי וי"ל דלמ"ד אין כותבין לעולם אינה גובה עד שתוציא הכתובה דקיל עליה לתובעו בכתובה יותר מעידי מיתה וממעטין לה תביעתה שמא יאבד שוברו וחזרו ואכלה וי"ל דסוגין דלא כר' יוחנן לפי' רש"י. הרמב"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאקשי' וליחוש דילמא מפקא כתובתה וכו' ולא אקשינן דילמא כבר פרעה יש מי שפירש משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי אלא אנן היכי יהבינן לה השתא ודילמא מפקא כתובתה וגביא בה זימנא אחריתי ומסתברא משום דחששא זו כוללת בין נתאלמנה שהיתומים טוענין לה בין נתגרשה שבעל בעצמו טוען לה ולגבי בעל אם הוא טוען האיך נחוש אנו שמא פרעה ולגבי יתומים ג"כ פעמים שבאין בטענת אביהן שלא פרעה וגביא בה זימנא אחריתי הויא ודאי חששא בכולהו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. הא פרישנא במתני' דלא קשיא ליה כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקרא כלל דאיכא לאוקמי כשחייב מודה כדפרישנא במתני' וכ"ש לדברי הגאונים ז"ל שהם סוברין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפי' במקום שכותבין כתובה ואף על פי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ובין לפי דעתנו שהיא נאמנת לומר לא כתב לי אבל לפי דעתו קשיא היכי ש"מ דכותבין שובר דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכי דאפי' בעדים נמי מציא גביא וכיון שכן אפילו מהדרה ליה שטר כתובה מאי אהני ליה דאכתי הוא צריך לשומרו מן העכברים דאי לא הא מציא למגבא מיניה בסהדי וכיון דכן היכי תפשוט מינה בעלמא דשאני הכא דלא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. וי"ל דאפ"ה אילו הוה קים לן דאין כותבין שובר לעולם אינה גובה אא"כ מחזירתו שטר כתובה דאע"ג דלא מצי למימר פרעתי בין הכי ובין הכי מ"מ קל עלה לתובעו כששטר כתובתה בידה יותר מעל ידי עדים ולדברי האומרים אין כותבין שובר לעולם מחמירין על המלוה כל מה שאפשר לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו וכיון דאמרת במתני' שנפרעת בעדים ש"מ שכותבין שובר ואפילו בעלמא כשחייב מודה והלה אומר אבד שטרי. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל וליחוש דילמא מפקא לכתובה וכו'. לא מבעיא למ"ד דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דשפיר פריך דאילו לא הוה הכתובה בידה מהימן לומר פרעתי אלא אפי' למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ואפילו אם אין הכתובה בידה תגבה ממנו מאתים בעידי הינומא אפ"ה שפיר פריך משום דבכל שעה לא תוכל למצוא עידי הינומא ואם תתבע כתובתה בעידי גירושין נאמן לומר פרעתיך מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך וכיון דיכול לבא לידי הפסד אין לפרוע לה עד שתחזיר לו הכתובה. ע"כ:

והשמיט הרא"ש ז"ל מה שכתבו התוספות ז"ל דאם יהיה במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהא נאמן לומר וכו'. דהא התוספות עצמם כתבו בפ' הכותב גבי מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' דאין לומר דנפקא מינה נמי דמה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וכו' עיין שם ויש לחלק בין הכא להתם דוק ותשכח. עוד כתב הרא"ש ז"ל ומשני זאת אומרת כותבין שובר וא"ת היכי משמע מהכא דכותבין שובר למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דילמא בעלמא אין כותבין שובר והכא היינו טעמא דאע"ג שתחזיר לו הכתובה אכתי צריך לשובר דחייש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא דכה"ג אמרי' בסמוך דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר ולמאי דפרישי' ניחא דאי לאו דבעלמא כותבין שובר אעפ"י דבלאו הכי הוא זקוק כאן לשובר אין לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה שהרי הוא זקוק לשמור עכשיו שוברו מן העכברים יותר משאם היתה מחזרת לו הכתובה משום דבכל שעה לא תמצא עידי הינומא כדפרישי'. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל זאת אומרת כותבין שובר פי' דמתני' כמאן דאמר כותבין שובר והקשו בתוספות מאי זאת אומרת דהא מ"ד אין כותבין שובר טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים והכא כי מהדרא ליה כתובתה צריך הוא לשומרה מן העכברים למאן דסבר דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותירצו דאפ"ה טפי עדיף ליה לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינו קל לה לתובעו בעדים כמו שיהא קל לה לתובעו בכתובה אם יאבד ממנו השובר. ע"כ:
הקשה הרא"ה ז"ל ובעלמא היכי כתבינן שובר ואמאי לא חיישינן שמא מכר שטרו ויבא הלוקח ויחזור ויגבה ממנו כיון דאיכא ריעותא דשטרא לאו בידיה ותירץ דהא לא איכפת לן דהא קי"ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכ"ת אם כן תפשוט מינה לדברי האומר כותבין שובר דאיתא לדשמואל יש לומר הכרחא לא הוי דאיכא לאוקמא כגון שיש עדים שאבד השטר דהשתא תו ליכא למיחש כי היכי דלא חיישינן כי איתיה לשטרא ע"כ:
הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא אקשי' הכא וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא ותירץ משום דניחא ליה לאקשויי בחששא שהיא יכולה לגבות אפי' בב"ד זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא דכיון דמפקא כתובתה לא דכירי לה ב"ד שנפרעת זימנא אחרינא בלא כתובה אבל בעידי הינומא אי אפשר לה לגבות בב"ד זה זימנא אחרינא אלא בב"ד אחר דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה ב"ד והיינו דהכא אמרינן וליחוש דילמא מפקא כתובתה וגביא בה ולקמן אמרי' וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא עידי הינומא בב"ד אחרינא וגביא בה. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה וא"ת תקשי ליה נמי דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא וגביא בהו י"ל אי לאו הך חששא דדילמא מפקא לה לכתובה אין לחוש להוצאת עדים דכיון דבמקום שכותבין כתובה עסקי' הרי יוכל לומר פרעתי כל היכא דלא מפקא כתובתה אלא עכשיו כשהיא תובעתו משום דלא פרעה אינו רוצה לכפור ומודה שלא פרעה אבל הכי מקשי אע"פ שהוא מודה איך נחייבהו לפרוע דהא דילמא מפקא כתובתה בב"ד אחרינא וכו'. ע"כ:

ודע שהתוספות ז"ל מפרשי' דכי פריך הכא וליחוש דילמא מפקא וכו'. היינו לומר דלא תגבה כתובתה כלל ואפילו על ידי עידי הינומא הילכך אי לאו משום דאיכא למיחש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה דבקל לה לתובעו בכתובה משום דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא לרב פפא פריך אמאי שביק טעמיה דרבי אבהו דאין כאן בית מיחוש וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ואין לפרש דהכא נמי פריך וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' פי' ונתקין מידי שלא תצא שום תקלה מתחת ידינו ומיהו לא פריך שלא תגבה כתובתה דאין סברא לאבד זכותה דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:

זאת אומרת כותבין שובר ואע"ג דאמרי' התם בשלהי גט פשוט טעמא דמ"ד כותבין שובר משום דעבד לוה וכו'. לאו עיקר טעמא הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם ועיקר טעמא משום דלא יאכל הלה וחדי דחשש אבידת שובר אינו ברי ועוד שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקא היא אלא אי לא כתבינן נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. עוד יש לי לומר דלא פלוג דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרו' משום עבד לוה אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק. הרשב"א ז"ל. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בזה לעיל:

רב פפא וכו'. ופי' רבותינו הצרפתים ז"ל דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר ע"כ [לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאלו לר"י ע"כ] צריך הוא לשמור הכתובה מן העכברים במקום שכותבין ומיהו למאי דפסק הרי"ף דלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן אלא במקום שכותבין עד דמפקא שטר כתובה לא גביא ובמקום שאין כותבין הא אמרינן לקמן דמודה רב פפא דכותבין שובר. הרשב"א ז"ל:
ואיכא דמתני לה אברייתא פי' להא דרבי אבהו ודרב פפא ומיהו לא שבקי' מלפרושי מתני' ומפרשי' ברייתא דקושיא דליחוש בין אמתני' ובין אברייתא מקשי לה כנ"ל וכן פי' רש"י ז"ל:

הטמינה כתובתה וכו'. פי' היא אומרת הטמינה כתובתה ויודעין היכן הטמינה אבל אין לפרש שאנו יודעין שהטמינה כתובתה והיכן היא דלעולם בכה"ג ליכא מ"ד כותבין שובר. שיטה ישנה. וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד והשתא להאי פירושא ברייתא לא זו אף זו קתני לא מבעיא כשהיא אומרת שאבדה כתובתה דכתובתה מאתים דהא אפשר שימצאנה אדם ויביאנה לב"ד ונחזי כתובתה אם היא אלמנה או בתולה הילכך ודאי אינה משקרת אלא אפילו כשהיא אומרת שהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה דהא ודאי כשהטמינה כתובתה בביתה הטמינה במקום שאין יד כל אדם שולטת בו ואי אפשר שתבא ליד ב"ד והילכך איכא למימר דמשקרת ולא מבעיא הטמינה מ"מ הרי היא אומרת שעדיין היא בעולם ואפשר שתמצא אלא אפילו נשרפה שאין הכתובה בעולם דאיכא למימר דמשקרא קמ"ל דכיון דיש עדים שרקדו לפניה וכו' הרי היא בחזקת בתולה וכתובתה מאתים כנ"ל:

רקדו לפניה וכו'. פי' לפניה הרקידה והשחיקה אין עושין אלא לפני הבתולות דאית בהו שמחה יתרה אבל כוס של בשורה ומפה של בתולים אפשר שתעשה אפי' לפני מי שהיתה אלמנה מן הנשואין כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה ומעתה שפיר מתפרשה מתנית' בלא זו אף זו. דוק ותשכח כנ"ל:

רב פפא אמר במקום שאין כותבין כו'. פי' דהשתא ליכא למיחש דמפקא כתובה. הריטב"א ז"ל. הא אבדה כתובתה קתני דכ' לה איהו כלומר שהוא מודה שכתב לה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל דכתב לה איהו פי' הראב"ד ז"ל דה"ק דאמרה היא איהו כתב לי ואבדתיה ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי אבל במקום שכותבין כתובה אין כותבין שובר דדילמא לא אבדה כתובתה ואי אמרת נכתוב שובר נמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים ומקשינן נהי דמהימנא לה דאבדה כתובתה ליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה כלו' למחר וליומא אחרא משכחת לה ומפקא לה. מאי אבדה באור כלומר איהי טענה הכי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דמהימנא במקום שאין כותבין. ויפה כיון ואף ע"ג דלא נהירא לישנא דגמ' דקא אמר ודילמא מפקא לה דהוה ליה למימר ודילמא משכחת לה אבל מצאתי נוסחאות שכתוב בה משכחת לה וגביא בה ע"כ. ובספרינו אין הגירסא כן ולא נזכר קושיא זו בסגנון זה:

וז"ל שיטה ישנה דכתב לה איהו פי' הם מודים שנתרצו בשעת נשואין וכתב לה כתובה אלא שהיא אומרת אבדתי כתובתי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ומהימנא דהא במקום שאין כותבין עסקינן ומקשה סוף סוף משכחת לה פי' אפילו לדבריה שאומרת שאבדה כתובתה ויש להאמינה יש לחוש דילמא משכחת לה וכו'. מאי אבדה אבדה באור ויש להאמין משום מגו. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל דכתב לה איהו. נראה שפרש"י ז"ל דכתב לה איהו בעדים דהכי כתב במתרצת' דאמרינן אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי נשרפה כתובתה וכו' נשרפה בעדים אלמא קסבר דכי אמרינן דכתב לה בעדים קא אמרי דאי לא בעיא עדים בשרפה דכיון דבכתיבה ליכא עדים אלא אפומא מהימנא לומר נשרפה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דהא במקום שאין כותבין הוא ולדידיה מפרשים דכ' לה איהו בעדים ומאי אבדה באור נמי בעדים. ואינו נכון דאם כן מאי טעמא מוקמינן לה במקום שאין כותבין אפי' במקום שכותבין נמי כיון שיש עדים דנשרפה ובתוספות כתבו דאיצטריך דאי במקום שאין כותבין כיון דנשרפה אע"פ שנשרפה בפני עדים הויא לה כשאר שטרי דעלמא ונאמן לומר פרעתי ואית ליה לאוקמה כשחייב מודה דהכי אית לן לאוקמה לר' אבהו עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין ואע"ג דכתב לה איהו כיון דנשרפה על ידי עדים הוה לה כמאן דלא כתב לה ואזלינן בתר מנהגא ואינו נאמן לומר פרעתי וזהו לפי שיטת הרי"ף ז"ל שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין ולא במקום שכותבין כיון שאין כתובה בידה ואף לפי שיטתו אינו מחוור כיון דנשרפה כתובתה בעדים והפי' הנכון כמו שפירש הרב ר' אברהם אב ב"ד דכתב לה איהו דקאמרה איהי דכתב לה איהו ומאי אבדה אבדה באור דקאמרה איהי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ולפום האי פירושא הא דפרכינן וליחוש דילמא מפקא לה לכתובתה אף ע"ג דמהימנא לדידן במאי דקא אמרה ומהימנינן לה דאבדה כתובתה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי הכי פרכינן אי אבדה מאי הוי כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר ניחוש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא בה. וכ"ת ולדידן אמאי לא אוקמה אפי' במקום שכותבין וכשיש עדים שנשרפה י"ל אי דאיכא עדים לימרו עדים מאי הוה כתיב בה ואי אמרת כשיש עדים לזו ולא לזו לא ניחא לן לאוקמה בהכי והכי שיטתא דתלמודא כדמוכח בבבא בתרא גבי אומן אומר שתים קצצת לי. והא דאמרי' ועוד הטמינה מאי איכא למימר השתא הוא דקשיא לן אבל מעיקרא קס"ד דה"ק הטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה אבל כפשטא ליכא למימר דבהא לכ"ע אין כותבין שובר אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי ולא יהבינן לה. נשרפה כתובתה וכו' פי' על פי עצמה ולעולם במקום שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה ולא במקום שכותבין ונשרפה על פי עדים כדפרשי' ואמרינן דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה וכו' אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים. איכא נוסחי דכתיב להו לעיל אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה ולפום הא סלקא שפיר האי אוקמתא אבל לנוסחי דגרסינן לעיל אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה אמרי דהשתא תרוצי מתרצינא לה דהאי ליכא לפרושי דה"ק דאבדה כהטמינה. עד כאן:
וז"ל הרשב"א ז"ל מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי והא אבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו וליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה מאי אבדה אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן עד דאמרה נשרפה כתובתה ופי' הראב"ד ז"ל דכתב לה איהו וכיון דבמקום שאין כותבין הוא ואמרה איהי דנאבדה כתובתה שורת הדין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ואקשינן וניחוש דילמא מפקא וגביא כלומר כי מהימנינן לה מאי הוה מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא ומקצת נוסחאות יש דכתוב בה בהדיא וליחוש דילמא משכחת לה ואפי' לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא עיקרא דחששא קאמר דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא ופרקינן מאי אבדה אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ומה לי למימר תרתי לימא נשרפה ועוד בהטמינה הא איכא למיחש למחר מדכר לה היכן הטמינה ומפקא וגביא אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי כלומר במקום שאין כותבין וכתב לה איהו וה"ק אבדה כתובתה כאילו הטמינה כתובתה ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה עד שאמרה נשרפה כתובתה וכדאמרה נשרפה ודאי יהבינן לה דמהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. וקשיא לי דאם כן ברייתא דוקא בנתאלמנה דאיכא מגו אבל בנתגרשה דליכא מגו לא דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע באמת במנה דכתב לה ועוד שמא יראה היא לומר אכתי לא כתב לי דשמא יזכור הוא את עידיו ותתבדה ותאחז ואפי' בנתאלמנה נמי מיחש חיישה דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה ותתחזק דפרעה ואפילו במקום דאיכא עדים לב"ד אמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים ארתותי מרתת ועוד מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנשואיה דהרבה יודעין בה שכתב לה ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא דכתב לה איהו ע"כ הכי פירושו דכתב לה איהו והיא מודה אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה ומהימנא משום מגו התם לא דייקי' ליה כולי האי כיון דלא קאי. ומסתבר לי דהא דאמרינן אלא אבדה כהטמינה בפנינו דמי מיהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמגו ומחזיק לה בדינא ונ"ל דלא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה אלא עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה [וכן גרס רש"י ז"ל וכן היא בנוסחי דוק' הבאים מספרד וכן גרס ר"ח ז"ל וה"ק לעולם במקום שאין כותבין כתובה וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובתה] ואם תאמר מי דחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין לוקמה כפשטה אפילו במקום שכותבין דכיון דאמרי עדים נשרפה תו ליכא למיחש דילמא מפקא י"ל משום דאכתי איכא למיחש לעידי הינומא כדאיתא בסמוך ואף על גב דאמרינן ומודה רב פפא דהיכא דלא אפשר כתבינן ה"ק מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר משום דכיון דלא אפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחית מעיקרא ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו אבל במקום שכותבין כתובה לא קרינא ביה לא אפשר ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה משום דאיהו כבר כתב ואיהי דאפסידה אנפשה שלא נזהרה בכתובתה כנ"ל. אלא דאכתי ק"ל לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דלא אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין אם כן אפי' במקום שכותבין כשאמרו עדים נשרפה כתובתה דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זימנא אחרינא ועוד דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר ע"כ אית ליה דטוענין אחר מעשה ב"ד במקום שכותבין דאי לא נמצא צריך לשמור כתובתה מן העכברים וכמו שכתבתי למעלה משם רבותינו ז"ל ולפיכך נ"ל דהשתא קא הדר ביה לגמרי ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים למאן דאמר דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל דאינו יכול לומר פרעתי ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר פרעתי הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון אלא טענתייהו במאתים וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים היכא דלא טען פרעתי ולא מהימן משום מגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים לא אמרינן וה"ה בנתאלמנה ומודו היתומים שלא נפרעה ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל דמה דאוקמה רב פפא במקום שאין כותבין משום דקתני אם יש עדים מכל אלו כתובתה מאתים דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר פרעתי ואילו במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי למ"ד כותבין שובר. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל מאי אבדה אבדה באור ואם תאמר אמאי מוקי לה במקום שאין כותבין וכתב לה אפי' במקום שכותבין נמי ותירץ ר"ת דבמקום שכותבין ונשרפה חיישינן שמא כתב לה כתובה אחרת אבל במקום שאין כותבין וכתב לה דשנה המנהג פעם אחת היכא דנאבדה לא חיישינן שמא כתב לה פעם אחרת. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אי הכי וכו'. אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי וכו'. ואם תאמר אם כן הכי הוה ליה למתני אבדה הטמינה נשרפה פי' אבדה הרי זו כאילו אמרה שהטמינה ויודעת היכן היא עד דאמרה נשרפה י"ל הכי קאמר אבדה צריך שתאמר נשרפה דאי לא אמרה נשרפה הרי זו כהטמינה כתובתה ורש"י גריס עד דאמרי עדים נשרפה פי' עדים משמע דאי אמרה איהי לא מהימנא ותימא אמאי לא מהימנא משום מגו כדאמרן נראה דודאי הרב ז"ל מפרש דכתב לה איהו שיש עדים בכך ופי' אבדה כתובתה שיש עדים שאבדה כתובתה ומקשינן אכתי ליחוש דילמא מפקה לכתובתה וגביא בה וכו' עד דאמרי נשרפה וכן שהעדים מעידים שנשרפה פורעה וכותבת לו שובר דהא איכא למיחש דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא וגביא דהא במקום שאין כותבין עסקינן וא"ת כיון דאתית להכי מאי שנא דמוקמת לה במקום שאין כותבין וכדכתב לה איהו תוקמא במקום שכותבין ואיכא עדים שנפרעה כתובתה דבלא שום שובר פרע לה דליכא למיחש דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא דבעדים לא גביא במקום שכותבין עד דמפקא כתובתה דבעל יכול לטעון פרעתי. י"ל דניחא ליה לרב פפא לאוקמה במקום שאין כותבין משום דמשמע ליה דאם יש עדים באחד מכל אלו יש לה כתובה מאתים על כרחיה קאמר שאינו יכול לכפור ולומר פרעתי ובמקום שכותבין יכול הוא לומר אם ירצה פרעתי אבל במקום שאין כותבין אף ע"ג דכתב לה איהו כיון שיש עדים שנשרפה חזר הדין לדין מקום שאין כותבין ולא מצי למימר פרעתי ועוד במקום שכותבין אף על פי שיש עדים שנשרפה מצי טעין כתובה אחרת כתבתי לה ורגלים לדבר דבמקום שכותבין הוא לא יעמוד עצמו בלא כתובה אחר שנשרפה זו. ולא נהירא דשמא נשרפה אחר מיתת הבעל או אחר שנתגרשה אמי"ץ ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל תחלת לשון הרמב"ן ז"ל והילך שארית לשונו ז"ל ואקשינן תו בגמרא א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר פי' דמעיקרא בס"ד דהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה והא קמ"ל דאע"ג דאיכא למיחש דילמא משכחת לה אפ"ה יהבי לה כתובתה. ותו אבדה למה לי כלומר למה לי למתני אבדה באור הוה ליה למימר נשרפה. ומפרקינן אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי פי' וה"ק אבדה כתובתה הטמינה כתובתה כלומר אם אמרה אבדה כתובתה לא מהימנא דהטמינה אי נמי הרי כהטמינה דדילמא משכחת לה. נשרפה כתובתה ורקדו לפניה אם יש עדים שרקדו לפניה כתובתה מאתים ולפי אותן הנוסחאות דגרסי מעיקרא ברייתא אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה השתא תרוצי מתרץ ותני ה"ק ולהכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין שתהא נאמנת היא לומר נשרפה או משום מגו או משום דאיהו אפסיד אנפשיה. ורש"י ז"ל פי' דאם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה תביא עדים שרקדו לפניה שהוא סימן לבתולה ותגבה מאתים וכן פר"ח ז"ל. ותמיה לן אם יש עדים שנשרפה היכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין אפי' במקום שכותבין נמי נהי שהחזירה לה כתובה שהרי יש עדים שנשרפה והך אוקמתא לרב פפא היא. ובתוספות מפרשים דכתב לה בעדים ונשרפה בעדים וחזר הדין למנהג המקום שאין כותבין ואינו יכול לומר פרעתי ולא לומר לא אפרע שכך נהגו לכתוב שובר אבל במקום שכותבין נהי דאין יכול לומר לא אפרע אבל יכול לומר פרוע היה ואע"ג דמשום קושיא דילמא מפקא אתינן לה מיהו רב פפא ניחא ליה לאוקמיה ברייתא כפשטה אפי' כשאין חייב מודה. ואינו מחוור ונכון ע"כ. וכבר כתבתי קצת לשון הריטב"א ז"ל וזהו שארית לשונו בכל הסוגיא אי הכי היינו נשרפה פי' דאפי' תימא דאבדה אבדה בים מכל מקום היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר ואם תאמר הא דכ"ע תקשי כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובתה דאפי' מאן דאמר כותבין שובר לא אמר כן אלא כשטען שאבד שטר חובו וכדאיתא בפ' גט פשוט וסברא נמי הוא וי"ל דהטמינה ר"ל שהניחתו להצניעו במקום טמון ואינה יודעת היכן ולהכי פרכינן השתא דמ"מ ניחוש שמא למחר תהא זכורה היכן הצניעתו ותוציאנו לגבות בו. יש גורסים ותו אבדה למה לי וטעות הוא דהא פרכינן היינו נשרפה ונוסחי דוקני לא גרסינן לה וליתא דפי' רש"י ז"ל אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי פי' דחיישינן דילמא משכחת לה ומפקא לה והאי אוקמתא מוכחא כה"ג בברייתא אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה דלמאן דגריס אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה לא אתיא האי אוקמתא כלל לפום האי לישנא ודוחק הוא לפרש דהשתא מפרשינן לישנא דברייתא להאי אוקמתא. נשרפה אם יש עדים שנשרפה וכו' פי' רש"י ז"ל אם יש עדים שנשרפה דהשתא ליכא למיחש מידי הביא עדים באחד מכל אלו ותגבה מאתים והקשו עליו דאם איכא עדים שנשרפה אמאי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה ואפילו למ"ד אין כותבין שובר דהא ליכא למיחש דמפקא כתובה וכתב דבמקום שכותבין חיישינן לשתי כתובות מה שאין כן במקום שאין כותבין דאף ע"ג דכתב לה חדא כתובה לא הוה הדר וכתב לה כתובה אחריתי. הא ליתא דהא קי"ל בפ"ק דמציעא [כ א'] דאפי' במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות ותו דאי איכא עדים שנשרפה לא סגיא שלא ראוה וקראוה וא"כ ליתו וליסהדו אי כתוב בה בתולה או אלמנה דהא ליכא לשנויי דדכירי בהא ולא דכירי בהא דהא כי האי גוונא לא בעי בפ' חזקת בשמעתתא דאומן וכך הנכון לפרש הכא ליכא עדים כלל אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה ונשרפה או אבדה והטמינה ואיהי ודאי מהימנא בהכי במקום שאין כותבין דמגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיהו אע"ג דמהימנא כל שטוענת נאבדה כמו שהטמינה לפנינו דמי דחיישינן שמא למחר תמצאנה ותוציאנה ולמ"ד אין כותבין שובר חיישינן להכי מדינא אבל כשאמרה שנשרפה הא ליכא למיחש לכתובה כלל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וכו'. פי' לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אברייתא דליחוש לעדי מיתה בבי דינא אחרינא אבל לההוא בי דינא לא חיישינן דודאי מידכר להו כיון דתרי זימני גביא בעידי הינומא [אבל חד זימנא בעדי הינומא] וחדא זימנא בכתובה טעו ולא דכירי. ומפרקינן במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר ורב פפא דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה הכי נמי קאמר אי במקום שכותבין כתובה לעולם אין כותבין שובר דאפשר בחזרת הכתובה לבעל אלא הכא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ומשום דלא אפשר הוא דכותבין שובר דהכי נהוג ואיהו אפסידו אנפשייהו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אמתנית' דקאמר במקום שאין כותבין כתובה עסקי' וכיון דכן כותבין שובר דליכא למיחש למידי דמאי טעמא אין כותבין שובר משום חששא השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא ומהדרינן דהא לא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וכו'. פירוש לרב פפא פרכינן אליבא דמ"ד אין כותבין שובר היאך אמרו שתגבה כתובתה בעדים דהא איכא למיחש להכי במקום שאין כותבין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכ"ש למ"ד כותבין שובר בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו יפה דאפילו במקום שטר אמרו כן וכ"ש במקום עדים אבל למ"ד אין כותבין שובר וחשש שלא יבא הלוה לידי פסידא בהא נמי נחוש וליעבדו שום תקנה או יוכל לטעון אחר מעשה ב"ד ופרקינן דבהא כיון דלא אפשר מודה הוא דכותבין שובר ומוטב שישמור שובר מן העכברים מהבטל דין הטוען אחר מעשה ב"ד כיון דלא אפשר לאשה למעבד מידי אחרינא אלא למכתב שובר. ולענין פסק הלכה הא קי"ל דכותבין שובר ורב פפא נמי דחויי הוא דקא מדחי ע"כ. ודע שבקצת ספרים תפיס לשון הברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש כו' ואיכא למידק דהא קושיא לרב פפא בין אמתני' בין אברייתא וכדכתיבנא וא"כ אמאי תופס לשון הברייתא וי"ל דלאלומי פירכיה תפיס לשון הברייתא משום דאיכא למימר דלעדי הינומא זימנא אחריתי לא חיישינן דדילמא לא משכחת להו וכדכתיבנא לעיל אבל השתא דקתני בברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו הא ודאי דבקל תמצא שום עדות מא' מכל אלו ואיכא למיחש להכי והא דנקט עידי הינומא בתחלה ובסוף ולא נקט סתם וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא בה והדרא ומפקא עדי אחריני בבי דינא אחרינא משום דמסתמא איהי לא בקיאה בדינא ולית לן למיחש אלא סהדי דאהניא לה מעיקרא כיוצא בהן תביא לבי דינא אחרינא דהיינו עדי הינומא ועדי הינומא או עדי ראשה פרוע ועדי ראשה פרוע אלא דחדא מינייהו נקט אבל ליכא למיחש דתביא עדי הינומא ושוב תביא עדי ראשה פרוע דמסתמא לא בקיאה ולהכי לא חיישינן שתזייף ותביא ואם תאמר אם כן מאי אהני לה כדי לאלומי פירכין מאי דקתני בברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו וכו' וכיון שכן הדר' קושיין דמעיקרא לדוכתא וי"ל דמכל מקום טפי איכא למיחש כשיש הרבה ראיות להיותה בתולה ממה דליכא אלא חדא ומיהו בנוסחי דוקני לא גרסינן אם יש עדים באחת וכו' ואינו תופס בברייתא כלל אלא אדרב פפא פריך בין אמתניתין בין אברייתא וכמו שפירשו המפרשים ז"ל לא היה צריך לומר עדי הינומא אלא ואזלה בב"ד אחרינא וגביא בלא עדים כיון דבמקום שאין כותבין הוא אלא לרבותא נקט עדי הינומא דאפילו מאתים חזרה וגביא ע"כ:
וכתוב עוד בשיטה ישנה וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' אנתארמלה מקשינן לד"ה אבל אנתגרשה למאן דאמר גט גובה עיקר ל"ק דבגיטא גביא וקרעי' לה וכתבינן עליה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום וכו' ע"כ:

ראויה זו לאכול בתרומה. אם נשאת לכהן דבתולה שלימה נמצאת ולא בעולה שתפסול מחמת זנות. מתקיף לה וכו'. ומאי זו עדות ללא נשאת אלמנה. רש"י ז"ל. ותמה קצת והלא אם נשאת אלמנה אין להעביר לפניה כוס של בשורות ולזו אין בשורה מוצאת אלא לבעל ראשון שכנסה פנויה. שיטה ישנה. ודע דשניא הך סימן משאר סימנין דשאר סימנין אין טעם בסימנייהו לבתולה שכך נהגו משום דהן בתולות אבל ההיא דכוס של תרומה איכא טעמא רבה להעשות כן לבתולה וכדקאמר תלמודא כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה ומעתה אתקיף עלה שפיר דמה עדות זו ללא נשאת אלמנה ואין להקשות דאיכא למימר דהיינו טעמא משום דבבתולה ידעינן בודאי שלא נבעלה לפסול לה ולהכי מעבירין לפניה כוס של תרומה לומר ראויה היתה זו בודאי לאכול בתרומה אבל הבעולה לא ידעינן בודאי דדילמא נבעלה ואנן לא ידעינן ולהכי אין מעבירין לפניה די"ל דאלמנה מן הנשואין נמי כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה היה לנו להעביר לפניה כוס ש"ת דהא ידעינן בודאי דלא נבעלה לפסול לה וזהו שכתב רש"י ז"ל מתקיף לה רב פפא. ומה זו עדות ללא נשאת אלמנה. ודוק שלא כתב ז"ל ללא נשאת בעולה. וקל להבין. כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ראויה זו לאכול בתרומה פי' ראויה זו לאכול בתרומה אם נשאת לכהן שהרי עדיין בתולה היא וזו תחלת נשואיה שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם:
זו ראשית. כתרומה אף על גב דאלמנה מן הארוסין אינה ראשית כתרומה ואפי' הכי כתובתה מאתים הכי קאמר זו ראשית בעילתה ראשית וכן פירש רש"י ז"ל:

בעולה מעבירין לפניה חבית פתוחה ובתולה מן הנשואין אין מעבירין לפניה כלל והכי איתא בירושלמי ואע"ג דאיכא למיחש לזימנין דתפסה ר' וכו'. שיטה ישנה:

זמנין דתפסה מאתים וכו'. יש מי שפירש שתפסה אפילו בעדים וקשיא להו הא דאמרינן בריש פרק דמציעא [ו א'] תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו וניחא להו דהתם כשרבו עליה תחלה הלכך מההיא שעתא הוה דינא דיחלוקו וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו הוה ליה כגוזל של חבירו אבל הכא דתפסה מקמי דנחלקו בה ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל אמרינן ביה המע"ה. ואינו מחוור כלל דכל מאי דאיתא ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה והיינו נסכא דרבי אבא וכן נמי גבי תקפו כהן שאמרו שם מוציאין אותו מידו והא דאמרינן לקמן גבי שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו וכו' אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואסיקנא דאינן נאמנין ולא מקרע קרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה ואי תפס לא מפקינן איכא למימר דההיא נמי כשתפס שלא בעדים ומיהו ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן דאם כן אף אתה צריך לומר דרישא דקתני אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין אי תפס אפי' שלא בעדים מפקינן מיניה ואין זה נכון לומר כן דכיון דאיכא שטרא בידיה ומדינא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אי תפס שלא בב"ד לא מפקינן מיניה דלא קרינן בכי הא מגו במקום עדים כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה אלא ודאי ההיא אפילו כדתפס בעדים היא ואפילו הכי כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרין דדידיה תפס לא מפקינן מיניה ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה דילמא סבירא ליה כמאן דאמר ביבמות פרק ד' אחין [יבמות לא א'] תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה וכמו שכתבתי בקדושין פ' האומר אבל כאן ודאי אי תפסה בעדים מפקינן מינה כדין כל תופס מרשות חבירו שמוציאין מידו ואינו נאמן לומר אין תפסי ודידי תפסי וכל שכן זו שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמה שהיא אומרת שהוא חייב לה ואם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה כי כל אחד ואחד יהא הולך ותופס בשל חבירו ויאמר לו יש לי בידך כנגדן כסות או פירות והעיקר כשתפסה שלא בעדים ואפ"ה כיון דהעבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה דלא תפסה דהוי ליה מגו במקום עדים והוא הנכון. הרשב"א ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל זימנין דתפסה מאתים פי' רש"י ז"ל דתפסה שלא בבית דין וה"ה נמי שתפסה שלא בעדים דאית לה מגו לומר תפסי ובדין תפסי דאי בעדים תפסה לית לה מגו ואמאי מהימנא לומר איתנוסי איתנוס אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"י ז"ל. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דקאמרינן הכא דמהניא תפיסה משום דאיכא למימר המע"ה ולקמן נמי הכי משמע כדאמרינן אין נאמנים לפוסלו לומר דלא קרעינן לשטרא ואם תפס אין מוציאים אותו מידו [ואיכא למידק עלה דהא אמרינן בריש ב"מ תקפה א' בפנינו מוציאין אותה מידו] ואיכא למימר התם היינו טעמא דמוציאין משום דמקמי הכי איפליגו בה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי הלכך מההיא שעתא הוה דינא דתרווייהו שוין בה לחלוק וזה יטול חציה וזה יטול חציה וכי תקפה בפנינו לא מהניא תפיסתו אבל הכא מקמי דתיתי לבי דינא ומקמי דיטעון אלמנה נשאתיך תפסה הלכך כי אתו בתר הכי ומתעצמין בדין אמרינן המע"ה ואין זה נכון דהא אמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותה מידו ומה בין זו לזו. והראב"ד ז"ל כתב דלא תפסה בסהדי קא אמרינן דההיא ודאי לא מהניא תפיסתו דתפסה אחר בפנינו מוציאין אותה מידו אלא אי תפסה בלא סהדי קאמרינן דלא מפקינן מינה מגו דאי בעיא אמרה להד"ם כי אמרה נמי איתנוסי אתנוס מהימנא וההיא דאמרינן לקמן אין נאמנין לפוסלו ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה והוא מאן דתפיס הכי נמי קאמרה דאי תפיס שלא בעדים לא מפקי' מיני' ומשו' מגו ואפ"ה אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו ומפקינן מיניה דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ול"נ דכל תרי ותרי בעדים אין מוציאין מידו במטלטלין מה שאין כן בשאר הספקות כגון תקפה כהן וכגון תקפה אחר בפנינו דעדים אלומי ולא מפקינן כנגדן והא דזמנין דתפס' כדברי הראב"ד ז"ל ויש לומר דכיון דמילתא דאעבידא לאגלויי היא אי תפסי בפנינו נמי לא מפקינן מיניה כדאמרינן בפרק המקבל [בבא מציעא קי א'] פירות בחזקת אוכליהן עומדין ואקשינן והאמר רב נחמן קרקע בחזקת בעליה עומדת ה"מ במילתא דלא עבידא לאגלויי אבל במילתא דעבידא לאגלויי אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן ובפרק קמא דבבא מציעא כתבתי לסברא זו ופרשתי דיני תפיסות בארוכה. וה"מ מטלטלי אבל במקרקעי לא מהניא תפיסה אלא כיון שהוחזקו נכסים לבני משפחה המע"ה כדאמר בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] ובההיא דבפרק המקבל ולקמן נמי אמרינן כיון דאית ליה חזקה דאבהתא אוקי נכסי בחזקת בר שטיא ואף על גב דלקוחות הם והתם מקרקעי הוו כדפרש"י ז"ל אבל מטלטלי כה"ג בחזקת לקוחות קיימי. עד כאן:

ובשיטה ישנה כתוב זימנין דתפסה ר' וכו'. פי' דתפסה בלא עדים דאי תפסה בעדים ודאי לא מהימנא ומפקינן מינה אלא ודאי דתפסה בלא עדים ומהימנא משום מגו דמציא למשתק והאי דאצטריך למימר והאי דלא וכו' איתנוסי אתנוס שלא נאמר מגו זו רעועה היא שהרי דבריה רעועין דהיאך אפשר דבתולה היתה והא איכא סהדי שהיו שם בשעה שהמנהג להעביר חבית סתומה לפניה אבל השתא שמעבירין לפניה חבית סתומה יביאו עדים שחבית פתוחה העבירו לפניה ויכחישוה ואינה יכולה לומר הא דלא סתמוה אתנוסי הוא דאתנוס דנקל הוא לסותמה ועוד הוה להו שלא להעביר לפניה כלל קודם שיעביר לפניה פתוחה ובמתני' דתנן אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' ולא מתקני' לאלמנה דבר אחר נגד הינומא כדמתקנינן בחבית משום דבהינומא לא מציא אמרה הא דלא עבדו לי הינומא אתנוסי הוא דאתנוס דהינומא שמחה גדולה היא ועיקר גדול לשמחת הבתולה ולעולם לא יפשעו בה ועוד היכא דאיכא לתקוני מתקנינן. ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל והיכא שמנהג העיר לרקוד לפניה ולשחק לפניה או לעשות דברים כיוצא באלו שעושין לבתולה ואין לאשה הזאת עדים שעשו לה כך והיא טוענת ואומרת אמת הוא שלא עשו לי אבל אתנוסי הוא דאתניסו ומפני האונס נמנעו אי תפסה שלא בעדים לא מפקי' מינה דמגו שהיתה יכולה לומר לא תפסתי כי אמרה תפסתי וכדין תפסתי נאמנת מיהו נראין הדברים דדוקא באלו ובכיוצא באלו שאינם עיקר השמחה כל כך מצי למימר אתנוסי אתנוס אבל בחילוק קליות או בהינומא וראשה פרוע וכיוצא בהן שהם עיקר השמחה אינה יכולה לומר אתנוסי הוא דאתניס דכיון שדרך לעשותן בשעת נשואין עצמן והם עיקר השמחה אם היה אמת שהיה בא להם אונס קודם היו מניחין הכל משיעשו הנשואין בלא הינומא ובלא קליות ואי תפסה מפקי' מינה כך נראה למורי הרב נר"ו. ע"כ:

אתנוסי הוא דאתניסו. פירש"י ז"ל אונס יין אבל בהינומא דמתני' ליכא למימר הכי דהא לא מנסבי לה אא"כ ראשה פרוע ועבדי לה הינומא ותו דההיא שעתא עדיין לא עבדי סעודה כי היכי דליתנוס מאונס יין והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי וכו'. הרמב"ן:

וז"ל הרא"ה ז"ל איתנוסי וכו'. פרש"י ז"ל אונס שכרות וגבי הינומא וראשה פרוע ליכא למימר הכי דשעת נשואין הוא ואין נושאין אלא כן ותו דלאו שעת שכרות הוא והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי ותני רב יוסף אלמנה דלית לה כיסני איכא למימר דלפני סעודה היו באין שלא בשעת שכרות ויש ספרים שכתוב בהן ארמלתא דאית לה כיסני ולא בתולה וזו היא ראייתה. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל שכורים היו מאונס יין דמשתה והיינו דבמקום שאין מעבירין בפניה אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש דלא חיישינן דילמא תפשה מאתים ואמרה הא דלא עבדו לי הינומא אתנוסי אתנוס דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחרי סעודה ובחבית של יין שהן משתכרין לפעמים באותו יין עצמו אבל בהינומא שהם עניינין של קודם סעודה אין חוששין לדבריה אם אמרה שנאנסו בכך והיינו נמי דאמרינן לקמן אלמנה מאי תני רב יוסף ארמלתא כיסני ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עביד כיסני אתנוסי הוא דאתנוס ומיהו ר"ת ז"ל גורס שם דאית לה כיסני. ע"כ:
כיצד מרקדין פי' מה היו אומרים בשבחה כשמרקדין לפניה כלה כמות שהיא פירוש אם נאה אומר נאה ואם כעורה אומר כעורה. ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב שאין משבחין אותה בדברים שאין בה אלא בדברים שישנן בה לפי שכל אדם אי אפשר שאין בו דבר אחד של שבח הילכך אם היא כעורה אין משבחין אותה ביופי לפי שהוא משקר וכתיב מדבר שקר תרחק אלא משבח אותה באותו דבר שבח שיש לה ויש לנו לפרש כלה כמות שהיא כלומר אין מזכירין שבחיה ולא מפרטין אותן שמא לא יאמרו האמת ויבואו לידי כזב אלא מסתם הדבר ואומר כלה כמות שהיא כלומר כלה זו כמו שעשאה הקב"ה שמשמע דבר לשבח אם היתה משובחת ולגנאי אם היא מגונה וזה הפי' הוא נכון שנראה לנו ע"כ. בלקוטי הגאונים ז"ל:

בד"ה וליחוש כו' אלא אפילו למאן דאמר דלא מצי טעין כו' מפסיד במה שהכתובה כו' עכ"ל ויש לדקדק דלמ"ד לא מצי טעין אחר מעשה ב"ד למאי דס"ד דאין כותבין שובר תקשי ליה בפשיטות תגבה כתובתה לעולם כמה פעמים ע"פ עדים שהיא אשתו בין בבתולה בין באלמנה ואיכא למימר דאע"ג דלא מצי טעין פרעתי מצי לעכב דמי הכתובה בידו עד שתחזיר. לו הכתובה וכ"כ התוס' בפרק הכותב וק"ק דא"כ מנ"מ במצי טעין פרעתי או לא ויש ליישב (ב) ושם יפורש ודו"ק:

בא"ד יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה כו' עכ"ל ר"ל במאי דאמר פרעתי כולו יהא נאמן מיהת על מנה במגו דאלמנה כו' וק"ל:

בד"ה זאת אומרת כו' אע"ג דהכא לא אפשר כו' דלמא תשרוף כתובתה בעדים כו' עכ"ל ר"ל לקמן דפריך וליחוש דלמא מפקא עדים כו' והדר כו' היינו לרב פפא דמוקי לה במקום שאין כותבין כמו שפרש"י אבל הכא קשיא להו לרבי אבהו דמוכח מהכא דכותבין בעלמא שובר היכא דאיכא למיחש לפסידא הא איכא למימר דשאני הכא דא"א דלמא תשרוף בעדים וא"א לה להחזיר לו הכתובה ותגבה ודאי בעדי שריפה והדרא כו' אבל בעלמא היכא דלית לה עדים שנשרפה אין כותבין שובר אלא שתחזיר לו הכתובה ובתירוצם מיתרצא נמי הא דק"ל למאן דאמר דלא אמר כלום למה לא נכתוב שובר אי משום דצריך לשמור שוברו מפני העכברים השתא נמי שתחזיר לו הכתובה צריך הוא לשמור הכתובה מפני העכברים דניחוש דאחר שתגבה כתובתה ותחזיר לו הכתובה הדרא ומפקא בעדי הינומא ודו"ק:

בתוס' ד"ה וליחוש וכו' עד אלא אפילו למ"ד דלא מצי טעין וכו'. יש מקשין מה צריכים התוס' לפי' זה דהא פשיטא דאיכא נפקותא במה שתשיב לו הכתובה שאם תתבענו פעם אחרת אז יוציא הוא הכתובה שבידו שכבר פרע לה ואינה קושיא כלל דא"כ מה לי בין שתכתוב לו שובר ובין שתשיב הכתובה דהא השתא נמי יהיה צריך לשמור הכתובה מן העכברים אבל לפי' התוס' ניחא דאין כותבין שובר דשמא יאבד לו או יאכלו העכברים אבל כשתשיב לו הכתובה אע"פ שתאבד ממנו עכ"פ יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאלמנה נשאתיך או אין את אשתי אבל כשתהיה הכתובה בידה יצטרך לשלם לה מנה:

ד"ה זאת אומרת וכו' עד דאיכא למיחש דלמא תשרוף כתובתה בעדים וכו'. ר"ל דהא אפילו למאן דאמר אין כותבים שובר ואינו צריך לשלם עד שיחזיר לו השטר חוב מ"מ אם הביא עדים שנשרף השטר חוב ע"כ צריך לשלם לו והכי נמי תביא עדים שנשרפה כתובתה ואה"כ הדרא נביא בעדי הינומא וא"כ על כרחך זקוק לשובר וכו':

תוס' בד"ה וזו כו' דראה בקוטנו כו'. נ"ב בלא תירוץ זה איירי הסוגיא דלקמן כה"ג שהוא ראה בקטנותו וגדול עמו ודו"ק:

בד"ה ותו כו' אם נאמר דנשרפה כו' כצ"ל:

גמ' פיסקא דאם יש עדים וכו' צ"ל אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו'. ותופס במתני' [וליחוש דלמא מפקא עידי הינומא כו']:

גמ' במקום דלא אפשר ודאי כתבי' שובר. כ"ז אזיל לר"פ כמ"ש רש"י וק"ל:

גמ' אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה כו'. ודעת רב אדא בר אהבה דמ"מ הסי' מורה שבתולה היתה ולכך מעבירין עתה לפניה כוס של בשורה שעתה נתבשר הדבר שראויה לאכול בתרומה שהרי בתולה שלימה היתה אבל אילו אלמנה היתה היאך תלוי הסימן עתה כאן מה נודע היום יותר מקודם לכן דשמא טמאה היתה וק"ל ומ"מ מקשה דאין זה קאי מסימן זו דהסימן אינו מורה רק על הראויה לאכול בתרומה ואלמנה מי לא אכלה נמי בתרומה ודו"ק:

גמ' זימנין דתפסה כו' ואמרה איתניסא כו'. אע"ג דהשתא אכתי נמי זימנין דאיתניס ולא עברו לפניה חבית פחותה והיא אלמנה ותפסה מאתים ואמרה בתולה אני והאי דלא עברה איתניסי וכו' מ"מ מה שבידם לתקן תקנו דודאי אונס באמת לא שכיח רק חששא הוא זימנין דתפסה וכו' אף היכא שבאמת לא היה אונס וכל אלמנה [שתתפוס] תטעון אונס הוי אף שאינו משא"כ השתא בכל אלמנות מעבירין לפניה פתוחה ואי איתניס ולא העביר הוא לא שכיח ואיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל להעביר לפניה משא"כ אם היה סימן באלמנה שלא להעביר מה הו"ל למיעבד וק"ל:

גמ' כיצד מרקדין. הגמ' מפרש קודם העבירו לפניה כוס של בשורה ואח"כ כיצד מרקדין דקאי ארקדו לפניה שנזכר מקודם בברייתא:
בתד"ה זאת אומרת וכו' דאיכא למיחש דלמא תשרוף וכו'. ודאי מהא דלמא תיגבה כתובתה ותחזיר הכתובה לבעל ותחזור ותגבה בעידי הינומא מהא לא מוכח דהכא הוי לא אפשר דמ"מ דייק שפיר זאת אומרת כותבין שובר מדיכלה לגבות בעידי הינומא בלא כתובה והול"ל שלא תגבה אלא בכתובה דוקא וא"כ לא תוכל לחזור ולגבות בעידי הינומא דאף למ"ד הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום ואף במקום שכותבין כתובה מ"מ ס"ל דיכולה לתבוע כתובתה בלא כתובה ולא מצי למיטען פרעתי [וא"כ בכה"ג ודאי כותבין שובר דלא אפשר לתקן בחזרת הכתובה דאף דתחזיר הכתובה מ"מ יכולה לתבוע בעידי הינומא בלא כתובה ול"ד לשטר דיכול לטעון החזר לי שטרי דוקא דאז בלא שטר לא תוכל לתובעני משא"כ בכתובה דהטוען אחר מב"ד ל"א כלום וא"ל דהיא גופא נתקן שלא תוכל לגבות כ"א בכתובה כדי שלא תגבה כמה פעמים דתקנה כי האי לא מצינו רק היכא דאפשר בחזרת השטר אמרינן דיחזור לו השטר דוקא אבל לבטל כח מב"ד שהוא כמאן דנקיט שטרא זה לא אמרינן אם לא היכא שיוכל לומר החזיר לי שטרי כדי שלא יהיה לי הפסד ע"י מה שתחזיק השטר] וכמ"ש התוס' בדבור הקודם וליחוש דלמא מפקא וכו' כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה הכתובה ת"י וכו'. דקשה להו אלא מאי אם תגבה בכתובתה בתחלה מ"מ למ"ד לא אמר כלום תוכל לחזור ולגבות ומה נ"מ אם גובית בעידי הינומא בתחלה או בכתובתה לזה כתב דמ"מ מפסיד במה שהכתובה ת"י וכו' ומש"ה דייק שפיר זאת אומרת כותבין שובר מדיכלה לגבות בעידי הינומא הא יכול הבעל לבא לידי הפסד ע"י כתובה במקום שאין מכירין או בדליכא עידי הינומא וא"כ היה לנו לומר מחמת חששא זאת שיכול הבעל לפעמים לבא לידי הפסד ע"י הכתובה לא תגבה לעולם במקום שכותבין כתובה אלא דוקא שתחזיר הכתובה דהשתא לא יבא הבעל לעולם לידי הפסד דבלא כתובה לא מצי לגבות והזאת אומרת קאי אע"ג דלא יוכל לטעון אחר מעשה ב"ד פרעתי והיינו במקום שאין כותבין או אף שכותבין ויש עדים שנשרפה הכתובה אף דבשאר שטר יכול לומר פרעתיך בכתובה דהוי מעשה ב"ד לא מצי למיטען פרעתי אבל היכא שיכול להיות שהכתובה בידה לא הו"ל לבעל לפרוע לה רק לעכב המעות בידו עד שתחזיר לו כתובתה כיון שיוכל לבא לידי הפסד במה שתעכב בידה אלא אמרינן שתכתוב לו שובר דהשתא לא יוכל לבא לידי הפסד וש"מ דכותבין שובר וצריך הבעל לשמור שוברו מן העכברים דאם יפסיד שוברו תוכל היא לתבוע הכתובה אף במקום שאין מכירין אף בלא עידי הינומא ע"י הכתובה משא"כ אם נאמר שתחזיר הכתובה א"צ הבעל לשמור הכתובה מן העכברים דאף שיאבד הכתובה ג"כ כיון שהכתובה אינה ת"י לא יוכל לבא לידי הפסד [כ"ז פירוש דברי התוס' ד"ה וליחוש. ולכך לא הקשו תוס' כפשוטו דהוי לא אפשר בלא שריפת הכתובה דאף אם תחזיר הכתובה תגבה בעידי הינומא דכיון דנאמר דע"י שיוכל לבא לידי הפסד צריכה להחזיר הכתובה דוקא א"כ לא תוכל לחזור ולגבות בעידי הינומא כנ"ל] אבל הקשו דהכא לא אפשר אף אם נאמר שלא הי"ל לגבות אלא בכתובה מטעם הנ"ל מ"מ אם רוצה לעשות ערמה תיזל ותשרוף הכתובה בעדים דהשתא ע"כ גביא בעידי הינומא ותחזור ותגבה וכו' אבל לעולם בשטרי הלואה דליכא למיחש לכך דאם ישרוף בעדים כשירצה לגבות בפעם שנית יוכל הלוה לומר פרעתיך שאינו מעשה ב"ד אין כותבין שובר לזה כתבו דמ"מ דייק שפיר וכו' דאף באם תשרוף תוכל לגבות הרבה פעמים מ"מ כ"ז שלא תשרוף יש לו הפסד יותר במה שהכתובה בידה דהיינו במקום שאין מכירין וכו' ובדליכא עידי הינומא ודו"ק:
בתד"ה ותו איבדה למ"ל וכו' הוי פי' דנאבדה וכו' אע"ג דזה דוחק הוא דהא מפסיק בהטמינה מ"מ לא ניחא להו לפרש דה"פ למאי דמשני איבדה באור א"כ היינו נשרפה בעצמו. ותו ר"ל א"ת דאיבדה אין פי' באור רק במים או בדבר אחר מ"מ איבדה למ"ל מה לי באור או בדבר אחר דא"כ לא הו"ל איבדה ל"ל אלא ותו נשרפה למ"ל כאשר הוא קושיא ראשונה א"ה היינו נשרפה ולמ"ל תו נשרפה וכן א"ת איבדה היינו בדבר אחר מ"מ אכתי למ"ל נשרפה ולכך פי' התוס' דהאי ותו היינו אם נפרש דנשרפה הוי פי' דאיבדה דהשתא ליכא לאקשויי למ"ל נשרפה דא"כ לא הייתי מפרש איבדה באור רק כפשטיה וק"ל:

גמרא אי כל הנישאת כו'. עי' גה"ש. ויש להוסיף עוד יבמות (לז):

רש"י ד"ה דלא מפקא. צ"ל דלמא מפקא:

רש"י ד"ה ראויה היתה זו כו'. ולא בעולה שתפסל לכהן מחמת זנות. ע"כ היינו כר"א ביבמות (סא ב) דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ולכן לא פי' דראויה לאכול בתרומה אם היתה בת כהן משום דאף לר"א לא מיפסלא מתרומה כמש"כ התוס' שם (סט) בד"ה לא פוסלין:

תד"ה וליחוש. יהא נאמן לומר פרעתי מנה במיגו כו' אלמנה כו'. עי' מהרש"א. ול"י מאי דחקו להוציא דבריהם מפשטן. ולא עוד אלא על פירושו יש לדון הרבה כמש"כ בב"ב (קלד ב) בס"ד ע"ש:

תד"ה כותבין. ושטרי מקח דאמר התם. הוא שם (קסט):

כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה?. קשה הוה ליה למימר 'כיצד מקלסין' כי בדברי קלוס משתעו בית שמאי ובית הלל ולאו בגוף הריקוד?
ונראה לי בס"ד דהתנא קרי לקלוס בשם רקוד מלשון הרקדת הקמח, להבדיל הפסולת שבו לזרקם וליקח הסולת נקי כן קלוס זה צריך לעשות בהרקדה שידקדק להעלים המומין ולהזכיר השבח דוקא.
אך מקשים אמאי לא אמר 'כיצד מרקדין לפני החתן'? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהאשה ניחא לה אפילו באדם פחות ובעל מום ושחור ד'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' ולכן אין צריכין להמציא לחתן חן בעיני הכלה אך הכלה צריך שתמצא חן בעיני החתן לכך עושין הקלוס לה.
ועוד הכלה כיון שנשאת נקשרת בחבלי החתן שאינה יכולה לבעוט בו ולישא איש אחר ד'אתתא לבי תרי לא חזיה' אבל החתן אפשר שיקח לו אשה אחרת על כלתו אם לא תמצא חן בעיניו לכך עוסקין בקלוס שלה דוקא עד כאן דבריו נר"ו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. פירשו התוספות ז"ל דאם יש בה מום ישתוקו. והקשה הרי"ף ז"ל כיון דלבעלת מום ישתוקו, אם כן אין אומרים כלה כמות שהיא! עיין שם. וגם לפירוש שני קשה כי לשון כמות שהיא לאו משמע שיעלימו דבר.
ונראה לי בס"ד הכונה המרקד אומר דברים אלו 'כלה כמות שהיא' והכונה לומר בעת שראה אותה החתן קודם ארוסין לא עשו לה סרק וכחל ושאר מיני יפוי כדי שתטב בעיניו אלא הראו אותה לו כמו שהיא והוטבה בעיניו.
או יובן בס"ד הכונה דאיש ואשתו קודם בואם לעולם הזה נזדווגו זה בזה בעולם הנשמות וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. נמצא הלוקח בת זוגו אז כמו שהם מחוברים זה בזה למטה כן השרשים שלהם מחוברים זה בזה למעלה בעולם הנשמות. ולזה אמר המרקד 'כלה כמות שהיא' רצונו לומר החתן לקח בת זוגו ולא חטפה מזולתו ונמצא זו היא כלה של החתן כאן בעולם התחתון כמו שהיא באמת בעולם העליון במקום שרשים שלהם ששם יחדיו ידובקו.

גמ' או כל הנישאת. כעין זה נדה דף כט ע"א:

גמרא בפסקא שניי', אם יש עדים. וליחוש כו' במקום דלא אפשר כו'.
משמע דפירכת הש"ס היה גם על מתני' לאוקימתא דר"פ דמוקי לה במקום שא"כ, וקשה דא"כ מיד כדמשני ר"פ אמתני' במקום שא"כ לפרוך דמ"מ ניחוש דלמא מפקי עידי הינומא, ואלולי שאיני כדאי היה נ"ל דזהו במקום שאין כותבין, וגם איהו לא כתב לה ודאי ליכא קושיא דליחוש דלמא מפקא דא"כ לא תגבה ולאיזה ענין נתחייבו בנשואין בכתובה הא ידוע דלעולם לא תגבה ובודאי נתחייבו ע"ד כן לפרוע וליקח שובר, אלא דהציון קאי אברייתא דמיירי בכתב לה ונשרפה דבזה בעידן התחייבותו כתובה היה ע"ד לפרוע שתחזיר לו הכתובה ולא ע"ד ליטול שובר בזה פרכינן דאף דעתה נשרפה הכתובה מ"מ ניחוש דלמא מפקא, ומשני דמ"מ כל שעתה אי אפשר אף דבעידן התחייבות היה אפשר מ"מ כותבין שובר:

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. פי' רשב"ם ר"פ המוכר פירות דאין הריעותא במה שלא ידעו כולי עלמא. אלא שהעדים עצמן שהיו באותו מעשה ויודעים שיצאה בהינומא. אינם יודעים שנישאת בתולה. ולפ"ז י"ל ק' תוס' ולמימר דהמעיד בגדלו מה שראה בקטנו יודע נמי שהיתה בתולה והוה רובא מעליותא וק"ל:

וליחוש דלמא מפקא עדים וכו' כ' תוס' דאיכא נפקא מינה היכי דליכא עדי הינומא וכו' הקשה פ"י כיון דרוב נשים בתולות נישאות מסתמא יהי' קול. ודבריו תמוהים. הא מיירי הכא באשה שלא הי' קול דמשו"ה צריכא דמייתי עדי הינומא. וא"כ הרי קמן דזו לית לה קול א"כ יחוש הבעל למקום אחר כיוצא בזה ולא יהי' לה שם גם עידי הינומא ויפסיד ע"י הכתובה:

עוד כ' תוס' דנפקא מיני' במקום שאין מכירי' נאמן במגו דאין את אשתי גם פה הקשה פ"י לפמ"ש הש"ס לקמן פ"ט דיכול לומר לא גרשתיך ע"ש וכל דבריו תמוהי' ז"ל. דהכא איכא למיחש שתוציא הכתובה ותאמר אשתך אני וכשיודה יתחייב שאר כסות ואם יאמר גרשתיך יתחייב בכתובה ולא הוי טענו חטי' והודה בשעורי'. דהיא תובעת חטי' ושעורי' באומרת אשתך אני מתחייב בשתיהם בשאר כסות כל זמן שהיא תחתיו. ובכתובה לכשיגרשנה. ועוד שתמסור שטר כתובה לאחר ותאמר שמכרה בטובת הנאה וכשיתבע את הבעל אם יטעון לא גרשתי אשתי תבוא היא לתבוע שארה כסותה דה"ל חטי' לזה ושעורי' לזה וק"ל:

מתקיף לי' ר"פ אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה. י"ל רב אדא בר אהבה ס"ל כמ"ד דהולכי' אחר רוב נשים בתולו' נישאו' נמצא דבשעת נישואי' ליכא למיחש שמא בשעת גבי' כתובה לא יהי' קול דסתמא יש לה קול. ואין עושי' תקנתא אלא לפרסם שנמצאת בתולה שלימה בבית בעלה וכשרה לכהונה. וממילא מסתעף מיני'. דאי אירע בשעת גבי' כתובה דלא ימצא קול שהי' בתולה. סגי בעדי' שהעבירו כוס בשורה. ור"פ ס"ל אין הולכי' בממון אחר הרוב אפי' רוב מעלי' אפי' יהי' קול שהי' בתולה. נמצא צריכי' למיעבד תקנתא בשעת נישואי' לפרסם שלא היתה אלמנה וק"ל:

זמנין דתפסה מאתי' פירש"י בלא ב"ד ומשמע עדי' מיהת יהי' בדבר. ודלא כתוס' דליכא למיעבד תקנתא לתפיסה בלא עדים. דמה יועיל תקנתא ואז תכפור הכל ותאמר לא תפסתי ואתי' דברי רש"י כמ"ד מגו מועיל נגד המנהג רק מגו גרוע אינו מועיל כמ"ש פוסקי' בהא דב"מ ק"י ע"ש והכא הוה מגו גרוע עכ"פ דמגו דאי בעי אמרה טענה מעליותא העבירו לפני באמת ומדטענה טענה גרועה איתנוסי איתנסי ה"ל מגו גרוע עכ"פ ובחילוק קליות דלית בי' טירחא הוה מגו גרוע נגד המנהג ולא מהימנת. אבל בחביות דאיכא טרחא מועיל מגו גרוע אע"ג שהוא נגד המנהג. ואין לומר דל מנהג מהכא אמאי תגבה במגו גרוע י"ל כיון דרוב נשי' בתולו' נישאו' ומה"ט מועיל עדים גרועי' להעיד מה שראו בקטנם ה"נ מועיל מגו גרוע אם לא יהי' נגד המנהג:

בתוספות בד"ה וליחוש דלמא מפקא וכו' כיון שיכול לבא לידי הפסד שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהיו לה עידי הינומא יהא נאמן לומר פרעתיך מנה עכ"ל. וקשיא לי האיך נפסידה כתובתה משום שיבא הבעל בטענה שיוכל להפסיד ע"י שלא תמצא אח"כ עידי הינומא. שהרי אף אם לא תמצא אח"כ עידי הינומא תהא נאמנת לגבות מאתים דרוב נשים בתולות נישאות כדמקשי הש"ס לעיל. והא דשנינן לעיל דרוב הנישאות בתולות יש לה קול ואיתרע לה רובא לא שייך הכא דכיון שהוא מודה לה עכשיו שהיא בתולה א"כ בודאי יהיה לה קול דרוב הנישאות בתולות יש לה קול ול"ל שמא תתבענו במקום שא"א שיגיע הקול דאכתי נוקמא ארוב דרוב נשים בתולות נישאות כיון דלא איתרע רובא בהכי במקום שא"א שיצא הקול. ובמקום שראוי שיצא הקול בודאי יהיה לה קול. מיהו לשיטת התוס' שכתבו לעיל דהא דמקשי כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי לרב פריך דהולכין בממון אחר הרוב. א"כ איכא למימר דשקלא וטריא דהכא קאי אליבא דהלכתא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. אבל למאי דפרישית בסמוך דלכ"ע שייך רוב נשים בתולות נישאות כיון דאיכא נמי חזקה א"כ לא יתכן לפרש כן. מיהו בלא"ה לקמן דף פ"ט מפרש רש"י בע"א דיוכל לבוא לידי הפסד שתוציא הכתובה לאחר מיתתו ותגבה שלא כדין מן היורשים ומה שיש לדקדק בזה אפרש לקמן דף פ"ט בתכלית האריכות בעזה"י ודו"ק:

בא"ד או אם יהא במקום שאין מכירין וכו' יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי והשתא שהכתובה בידה וכו'. מפשט לשון התוס' משמע דאנתגרשה קאי וקשיא לי א"כ עכשיו נמי שהכתובה בידה יהא נאמן לומר פרעתוך במיגו דלא גרשתיך ואם יהיו עידי גירושין יכירו ג"כ שהיא אשתו. ובאמת מצאתי מקום ליישב דבריהם בזה דלקמן דף פ"ט דקאמר הש"ס האי מיגו דלא גרשתיך הקשו התוס' דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב לה בשאר וכסות ותירצו שם דהו"ל כטענו חטין והודה לו בשעורים דקי"ל דפטור לגמרי. וא"כ למאי דאוקמינן לעיל בסמוך למתני' כר"ג לא שייך לומר כן דבריש פ"ק דמציעא דף ה' אשכחן להדיא דר"ג מחייב בטענו חיטין והודה בשעורין ע"ש. ומיהו מסתימת ל' התוספות לא משמע כן. ויש לפ' יותר דברי תוספ' לענין נתארמלה שיטענו היורשים פרענו במיגו שלא היתה אשת אביו כנ"ל ודו"ק היטב:

בגמרא אם יש עדים בא' מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש דלמא מפקא וכו' והדר מפקא עידי הינומא וכו'. ויש לתמוה דמקשה אברייתא ואמאי לא מקשה הכי אמתני' ונראה לי ליישב דלכאורה קושיא זו לא מצי קאי אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום וס"ל נמי אין כותבין שובר והיינו לאוקימתא דר"פ לעיל בשמעתין וא"כ לא מצי לאקשויי אמתני' דמצינן לשנויי דמאן דאית ליה אין כותבין שובר סבר דמצי למיטען פרעתי אחר מעשה ב"ד. אלא דהכא מקשה שפיר למאי דמוקי ר"פ לברייתא דאין כותבין שובר ובמקום שאין כותבין ואיצטריך ליה נמי לאוקמי דאיבדה באור וקשה קושית התוס' כיון דאיבדה באור לוקמיה אפילו במקום שכותבין וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דאיכא למיחש שמא כתב לה כתובה אחרת. ואכתי קשיא לן מאי דוחקא דר"פ דהא מצינן לאוקמי בפשיטות כגון שהבעל מודה שלא כתב לה כתובה אחרת ואפילו במקום שכותבין. אע"כ דמשמע ליה לר"פ כיון דברייתא סתמא קתני אם יש עדים בא' מכל אלו כתובתה מאתים ולא קתני טענתייהו במאי אלמא דמילתא דפסיקא קתני דלעולם אינה צריכה אלא לעדים באחד מכל אלו ואז גובה כתובתה ואין הבעל יכול להפסידה בשום ענין לפ"ז ממילא שמעינן נמי דאין הבעל יכול לטעון פרעתי עכשיו דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום וא"כ מקשה שפיר לאוקימתא דר"פ בברייתא וניחוש דלמא מפקא עדים והדר מפקא עדים וכו' כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתו' בד"ה איתנוסי הוא דאיתנסו כגון דאיכא מיגו עכ"ל. ויש לדקדק כיון דאיכא מיגו מאי איריא דקאמר איתנוסי הוא דאיתנסו ות"ל דאפילו היכא דליכא אונס נמי מהימנא במיגו דהא אסקינן לעיל בשמעתין דלאו כל הנישאת בתולה יש לה קול אלא רוב יש להן קול וא"כ היכא דאיכא מיגו מהימנא לומר שעשו לה כמנהג הבתולות אלא שאין כאן קול. וכ"ש לפמ"ש התוספות דאכתי רוב נשים בתולות נישאות עדיף טפי מרוב הנישאות בתולות יש להם קול. וא"כ פשיטא כיון דאיכא מיגו מהימנא. ולכאורה היה נראה דלרווחא דמילתא נקט איתנוסי הוא דאיתנסו שאפילו אם יבואו עדים שלא עשו לה כמנהג הבתולות אפ"ה תהא נאמנת לומר דאיתנוסי הוא דאיתנסו אלא דלפ"ז לא א"ש מה שפירש ר"ת דבסימן קליות שהוא דבר קל לא שייך איתנוסי וכו' ומש"ה לא חיישינן דלמא תפסה ולמאי דפרישית אכתי הוי לן למיחש דלמא תפסה ותאמר שלא היה הקול. ותהא נאמנת במיגו והיה לנו לתקן לעשות סימן ג"כ לאלמנה ול"ל דהא דאמרינן לעיל דלאו כל הנישאת בתולה יש לה קול אלא רוב היינו מה"ט גופא דיש מיעוט שאין להם קול כגון דאיתנסו. אלא דממה שהקשו לעיל בשמעתין אי כל הנישאת יש לה קול סהדי שקרי נינהו ומשני רבינא לא תימא כל הנישאת אלא רוב א"כ ע"כ דאע"ג שיש עידי הינומא אפ"ה איכא מיעוט שאין להם קול והדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע:

בא"ד וא"ת בחילוק קליות דאמר לקמן וכו' אמאי לא חיישינן וכו' עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא קשיא להו הכי אמילתא דת"ק דקאמר כוס יין של תרומה מעבירין לפניה. ול"ל דאה"נ שהיו עושין איזה סימן אחר לאלמנה דא"כ הו"ל לרב אדא בר אהבה לפרושי כדמפרש אליבא דרבי יהודה. ויש ליישב דר"א לא בא אלא לפרש טעמא דר"י במאי דפליג את"ק דמה לי כוס או חבית ובהכי ניחא ליה דלר' יהודא היו עושין ב' הסימנים בענין א' וק"ל:

תוס' ד"ה וזו הואיל וכו'. ויש לומר דרוב נשים וכו'. לכאורה סברא זו מוכרחת אליבא דרב. אבל לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואיכא לאוקמי מתניתין דלקמן ואלו נאמנין ביש לה קול איכא למימר דהיכא דליכא קלא איתרע ליה רובא ובאמת אין הקטן נאמן. ולפ"ז קשה על הרמב"ם וטוש"ע באה"ע סימן צ"ו ובח"מ סימן ל"ה דכתבו סתמא דקטן נאמן משמע אפילו דליכא קלא. וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ע שכתבנו בסמוך דמנ"ל הא. ואדרבא מלשון מתניתין דכאן דנקט אם יש עדים משמע טפי דאין הקטן נאמן אלא היכא דאיכא קלא. אבל היכא דאין לה קול בעינן עדים גמורים ואפילו לפמ"ש לעיל דביורשים לא טענינן להו דנשאה כשהיא אלמנה אלא היכא דלית לה קלא אבל בבעל עצמו אפילו היכא דאיכא קלא מהימן ולכך בעינן עדות הקטן. מזה נראה דהרמב"ם וטוש"ע כולהו ס"ל כשיטת בעל המאור דהקושיא אף לשמואל משום דהוי ליה רובא וחזקה וע"כ צריך לשנויא דש"ס דמיירי במקום דליכא קלא וע"כ הא דצריך לעדות הקטן היינו היכא דליכא קלא:

מיהו אכתי קשה לי דלפמ"ש לעיל דאף לשיטת בעל המאור ז"ל אין הקושיא לשמואל דניזל בתר רובא וחזקה אלא משום דס"ל לשמואל אין כותבין שובר וצריך לאוקמי במקום שאין כותבין כתובה דלכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי ואין לו לבעל מיגו דפרעתי וכן צ"ל במתניתין דקטן נאמן להעיד שיצאה בהינומא דמיירי במקום שאין כותבין כתובה דאל"כ אין הבעל צריך לשלם כיון דאינה מוציאה הכתובה וס"ל לשמואל דאין כותבין שובר. וא"כ מוכח שפיר כדברי התוס' דמיירי במקום שאין קול. אבל למאי דקי"ל כותבין שובר שפיר איכא לאוקמי' מתניתין במקום שכותבין כתובה. וכיון דפסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל דלקמן דף פ"ט דבמקום שכותבין כתובה יכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד. א"כ יש לומר דמתניתין דקטן מיירי בדאיכא קלא. והא דצריך לעדות הקטן משום דהבעל נאמן במיגו דפרעתי. אבל היכא דליכא קלא יש לומר דאין הקטן נאמן כנ"ל. אך דלפמ"ש לעיל דאפילו לר' יוחנן דס"ל דאין יכול לטעון אחר מעשה ב"ד מ"מ הוי מצי לאוקמי במקום שכותבין. ואע"ג דלית ליה מיגו דפרעתי. מ"מ כיון דאיתרע שאינה מוציאה הכתובה יכול לטעון דאלמנה היתה כיון דאיתרע חזקתה שאבידה כתובתה. אלא דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתניתין דוקא במקום שאין לה עדים שנאבידה כתובתה ואיתרע חזקתה דהא סתמא נקטא מתניתין. א"כ יש לתרץ נמי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דהא כתב הרמ"א ז"ל בסימן ק' סעיף ו' בהג"ה דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אם יש עדים שנאבידה כתובתה אינו יכול לטעון פרעתי. א"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין דקטן במקום שכותבין ומשום מיגו דפרעתי. וצריך לתרץ כדברי התוספות. ודוק:

תוס' ד"ה וליחוש וכו' או אם יהיה במקום שאין מכירין וכו'. הקשו המפרשים דהא לקמן דף פ"ט כתבו התוס' דאין חשש בזה דהא יהיה נאמן במיגו דלא גרשתי אפילו אם יהיה כתובתה בידה. ובספר פני יהושע תירץ לפמ"ש התוס' דף פ"ט ע"ב דאם יאמר לא גרשתיך לא יתחייב בשאר וכסות משום דה"ל טענו בחיטין והודה לו בשעורין והכי קושיות הש"ס למאי דמוקי מתניתין לעיל כר"ג דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורין. והוא דוחק חדא וכי משום דמהדר לאוקמי מתניתין אף כר"ג משום דהלכתא כוותיה נימא בהכרח דבכל מילי אתיא כר"ג במאי דלא קי"ל כוותיה. אדרבא הא מצינו דסתם רבי מילתא דחכמים בסתם בפרק שבועות הדיינין. ותו לפמ"ש התוס' בס"פ המניח אפילו ר"ג מודה דפטור משעורין אלא דמחייב שבועה. ויותר היה נראה לומר כיון דקי"ל הטעם דפטור משעורין בח"מ סימן פ"ח או משום דיכול לומר משטה הייתי בך בהודאת שעורין או מטעם מחילה בשעורין דמדלא תבעו מחלה לו. והכא לא שייך משטה וכיון דממ"נ חייב או כתובה או שאר וכסות. וע"כ צ"ל מטעם מחילה וכיון דסתם מתניתין ר' מאיר דס"ל דלא מהני מחילה בשאר וכסות כדאיתא לקמן דף נ"ו א"כ אם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. ובלא"ה צ"ל ע"כ דהקושיא משום דסתם מתניתין ר"מ מדלא מוקי מתניתין במקום שכותבין ונשרף כתובה בעדים וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ד"ה מאי איבדה וכו' דבמקום שכותבין אפילו נשרפה איכא למיחש שמא כתב לה כתובה אחרת משום דאסור להשהותה בלא כתובה וזו דברי ר' מאיר כדאיתא בפרק אעפ"י דף נ"ז. מיהו אין אנו צריכין לכל זה כמבואר בחדושינו באריכות לקמן דף פ"ט בס"ד ושם יתבאר מה שיש עוד לעיין בדבריהם אלו. ודוק:

תוס' ד"ה ותו איבדה וכו'. אע"ג וכו' לולי דבריהם ז"ל נלע"ד דהאי ותו היינו קושיא אפילו למ"ד כותבין שובר דכיון דקתני הטמינה כתובתה כותבין שובר כ"ש באבידה. בשלמא הא דקתני נשרפה יש לומר לפמ"ש לעיל דקושיות הש"ס וכיון דרוב נשים בתולות נשאות וכו' אין הקושיא אלא היכא דלא איתרע אבל היכא דאיתרע שאינה מוציאה הכתובה לפנינו יכול לטעון שלא היתה בתולה א"כ טובא קמ"ל הא דקתני נשרפה אע"ג דלא איתרע כיון שיש עדים שנשרפה אפ"ה בעינן עדים שרקדו בפניה כדמשני הש"ס לעיל הואיל ואין לה קול איתרע רובא. אבל איבדה קשה כיון דקתני הטמינה למה ליה איבדה. ולפ"ז צריך להבין מאי משני דאיבדה כהטמינה למ"ד כותבין שובר. ויש ליישב לפמ"ש במתניתין דאפילו ביש עידי הינומא מ"מ במקום דאיתרע מצי טעין דפרע לה או מחלה לו הכתובה וכתב לה כתובה אחרת על מנה כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ס"ו ס"ג וא"כ יכול לפרש איבדה כי הטמינה לאו משום דאין כותבין שובר אלא משום דאינו מועיל העדים שרקדו לפניה כיון דאיתרע יכול לטעון פרעתי כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דהאי אלא כל איבדה היא סתירה לדברי ר' אבהו דאמר זאת אומרת כותבין שובר דאדרבא בברייתא קתני אבידה כי הטמינה דמשמע דאין כותבין שובר. ונהי דיש ליישב כנ"ל מ"מ אין הוכחה דכותבין שובר דיותר יש לומר כפשטיה. ומנשרפה אין ראיה דהא יש לומר דנשרפה אחר גירושין כמ"ש התוס' ד"ה מאי וכו'. גם יש לומר דבאמת למאי דמסיק אלא כל איבדה כי הטמינה ס"ל להברייתא דאין כותבין שובר דהא פלוגתא דתנאי היא בב"ב וכן צ"ל ע"כ לר' יוחנן דס"ל דאינו יכול לטעון אחר מעשה ב"ד אפילו היכא דאיתרע כמ"ש תוס' והרא"ש וס"ל נמי דכותבין שובר א"כ איך יפורש איבדה כי הטמינה ע"כ צ"ל דאתיא כתנא דאין כותבין שובר והיינו דקאמר מאן דמתני אמתניתין אבל אברייתא לא כי קושין רצה לומר קושיא דאיבדה למה לי דליכא לאוכוחי מהך ברייתא דכותבין שובר ודוק:

שם גמרא אלמנה מי לא אכלה בתרומה. נראה מפירש"י בד"ה ראוי היתה וכו' דבתולה שלימה נמצאת ולא בעולה שתפסל לכהונה וכו' דלפי הס"ד היה סימן זה לאחר שנמצאו לה בתולים להודיע שהיא כשרה לכהונה וממילא הוא ראיה דנשאת כשהיא בתולה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה אלמנה מי לא אכלה בתרומה רצה לומר דלפי מאי דאיתא לעיל דף י"ב דאפילו באלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה פריך וניחוש שמא תחתיו זינתה דאפ"ה לענין כהונה חיישינן שנבעלה אע"ג דכתובתה מנה א"כ שפיר פריך דיש לומר דהיתה אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה והודיע שהיא כשרה לכהונה ואפ"ה יש לומר דכתובתה מנה. ומשני שזה ראשית ועשו סימן זה בשעת נשואין קודם הבעילה להודיע שכתובתה מאתים. ועיין מ"ש לקמן גבי ארמלתא לית לה כסני. וק"ל:

וזו הואיל ואין לה קול. שאין מעיד עליה שיצתה בהינומא: כי אתו עדים מאי הוי. כיון דחזקה דיש לה קול הרבה היו יודעין: דלמא מפקא עדים. עדי הינומא: כותבין שובר. שכשיפרע לה כתובתה תכתוב לו שקבלה כתובתה ויהיה בידו לזכות: זאת אומרת. ודלא כמאן דאמר אין כותבין בבבא בתרא: רב פפא אמר. לעולם אין כותבין דנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים ומי שיש לו שטר על חברו או יביא השטר ויחזירנו או לא יטול כלום ומתני' במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה דליכא למיחש לדלמא הדרה ומפקא לה: דמתני לה. לדרבי אבהו ולדרב פפא: הטמינה כתובתה. והיא תובעת מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך: רקדו לפניה. אם יש עדים שרקדו לפניה ביום נישואיה: כוס של בשורה. המבשר עליה סימני בתולות ולקמן מפרש מאי היא: אלא. הכי קאמר כל איבדה כמי שהטמינה בפנינו דמי ולא גביא והכי קתני איבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה אם רקדו לפניה וכו' והכי פירושה אמרה אבד שטר כתובתה הרי היא כמו שהטמינה כתובתה בפנינו כדי להוציא ולגבות פעם שניה ואינה גובה כלום אא''כ תביא השטר ואם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה דהשתא ליכא למיחש למידי תביא עדים שרקדו לפניה שזהו סימן לבתולה ותגבה מאתים: מאן דמתני לה. לדרבי אבהו ורב פפא אברייתא: כל שכן אמתניתין. דכיון דאברייתא דקתני בהדיא איבדה כתובתה גביא ועלה קאמר רב פפא דלא גביא ומתרץ לה דחדא קתני איבדה כתובת' הרי היא כמו שהטמינה וכשנשרפה הוא דקא גביא ולעולם אין כותבין שובר כל שכן דאמתני' איכא למיתני פלוגתא דרב פפא אדר' אבהו למימר דבמקום שאין כותבין כתובה עסקי': ומאן דמתני. פלוגתא דרב פפא ודר' אבהו אמתני': אבל אברייתא לא. מתני ליה דודאי שמעינן מינה דכותבין שובר דהא במקום שכותבין כתובה עסקינן: כי קושיין. דקתני איבדה כתובתה ולא ניחא לשנויי שינויא דחיקא למימר איבדה כתובת' כהטמינה כתובתה קאמר: כיון דלא אפשר. כגון במקום שאין כותבין כתובה וגובות על פי עדים ויש לחוש לשמא תלך לב''ד אחר ותביא עדים אחרים ותגבה פעם שניה ודאי כתבינן שובר: ראויה היתה זו לאכול בתרומה. אי נישאת לכהן דבתולה שלמה נמצאת ולא בעולה שתפסל לכהן מחמת זנות: מתקיף לה רב פפא. ומה זו עדות ללא נישאת אלמנה: אטו. אי נישאת כשהיא אלמנה לכהן הדיוט מי לא אכלה בתרומה: זו ראשית. בעילתה ראשית: זימנין דתפסה מאתים. בלא בית דין וכי בעינן לאפוקי מינה משום דאין עדים שהעבירו לפניה אמרה איתנוסי הוא דאיתניסו שיכורים היו מאונס יין המשתה הלכך השתא אתו עדים שהעבירו לפניה פתוחה ותו ליכא מידי: כיצד מרקדים. מה אומרים לפניה:

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. תימה דתנן בפירקין (לקמן כח.) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנותן זכורני בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע וקאמר בגמ' מ''ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא והשתא היכי מיירי אם יש לה קול למה צריך שום עדות לרב ניזיל בתר רובא כדפריך הכא ואי אין לה קול א''כ איתרע לה רובא ויצטרך שני עדים כשרים וכי תימא דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינן קול הא פריך הכא סהדי שקרי נינהו ויש לומר דרוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב נשים הנישאות בתולות יש לה קול וכי אין לה קול לא יתרע כל כך רוב דבתולות נישאות שלא יועיל עדות דראה בקוטנו ואחר עמו: וליחוש דלמא מפקא כו'. ואפי' ע''י עדי הינומא לא היה לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה כתובה תחת ידה דלא מיבעיא למ''ד דיכול לטעון אחר מעשה ב''ד דמפסיד דאם לא יהיה לה כתובה יהי' נאמן לומר פרעתי אלא אפילו למ''ד דלא מצי טעין אחר מעשה בית דין מפסיד במה שהכתובה תחת ידה שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהיו לה עדי הינומא יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך או אם יהא במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהיה נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי והשתא שהכתובה בידה תוציא מאתים וכיון שיכול לבא לידי הפסד אין לו לפרוע: זאת אומרת כותבין שובר. אע''ג דהכא לא אפשר דאיכא למיחש דלמא תשרוף כתובתה בעדים והדרא וגביא בעדי הינומא כדאמרינן. בסמוך ודלמא הדרא ומפקא בעדי הינומא וגביא למ''ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וע''כ זקוק הוא לשובר מ''מ דייק שפיר דבעלמא נמי כותבין שובר דאי אין כותבין בעלמא למה יפרע כאן כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שהכתובה בידה כדפירשנו: כותבין שובר. אע''ג דבפרק גט פשוט (ב''ב קעא: ושם) מפרש טעמא דמאן דאמר כותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה לאו דוקא לוה אלא הוא הדין בכל חוב כמו כתובה דהכא ושטרי מקח דאמר התם דכותבין שובר: מאי איבדה איבדה באור. וא''ת א''כ אפי' במקום שכותבין הוה ליה לאוקמי ומאי דוחקא לאוקמי במקום שאין כותבין וכתב לה איהו ואור''ת דבמקום שכותבין ונשרפה איכא למיחש שכתב לה כתובה אחרת דאסור להשהותה בלא כתובה מיהו הוה מצי לאוקומה במקום שכותבין ונשרפה אחר הגירושין דליכא למיחש שמא כתב לה אחרת אלא שנראה לו דוחק: ותו איבדה למה לי. אף על גב דלכאורה היינו פירכא קמייתא דפריך היינו נשרפה יש ליישב דהכי קאמר ותו אפילו אם נאמר דנשרפה הוי פירושא דנאבדה מכל מקום תקשי איבדה למה לי: איתנוסי הוא דאיתניסו. נראה דמיירי כגון דאיכא מגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום דאי לאו הכי אמאי מהימנא ואם תאמר בחילוק קליות דאמר לקמן ארמלתא לית לה כסני אמאי לא חיישינן דלמא תפסה כו' כדאמר הכא ואומר רבינו תם דדוקא בדבר שיש טורח כגון חבית דהכא יכולה לומר דאיתניסו אבל קליות ושאר דברים שהן קלים לעשות לא:

כתובות טז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד