כתובות יז ע"א

כתובות יז ע"א - Steinsaltz

One recites praise of the bride as she is, emphasizing her good qualities. And Beit Hillel say: One recites: A fair and attractive bride. Beit Shammai said to Beit Hillel: In a case where the bride was lame or blind, does one say with regard to her: A fair and attractive bride? But the Torah states: “Keep you from a false matter” (Exodus 23:7). Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your statement, with regard to one who acquired an inferior acquisition from the market, should another praise it and enhance its value in his eyes or condemn it and diminish its value in his eyes? You must say that he should praise it and enhance its value in his eyes and refrain from causing him anguish. From here the Sages said: A person’s disposition should always be empathetic with mankind, and treat everyone courteously. In this case too, once the groom has married his bride, one praises her as being fair and attractive.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: This is what they sing before brides in the West, in Eretz Yisrael: No eye shadow, and no rouge, and no braiding of the hair, and yet she is comparable to a graceful ibex. The Gemara relates: When the Sages ordained Rabbi Zeira, this is what they metaphorically sang with regard to him in his praise: No eye shadow, and no rouge, and no braiding of the hair, and yet she is comparable to a graceful ibex.

On a related note, the Gemara relates: When the Sages ordained Rabbi Ami and Rabbi Asi, this is what they sang to them: Anyone from people of this kind and anyone from people of that kind, ordain them for us. Do not ordain for us others, neither from those who corrupt [sarmisin] halakhot, nor from those who are worthless [sarmitin]. And some say: Not from those who provide only one-fifth [ḥamisin] of the reason for a halakha, and not from those whose knowledge is incomplete [turmisin].

The Gemara relates another instance of singing the praise of the Sages: When Rabbi Abbahu would come from the academy to the house of the emperor, the maidservants of the emperor’s house would go out to greet him, and this is what they sang to him: Master of his people and leader of his nation, candle of illumination, blessed is your arrival in peace.

With regard to the mitzva of bringing joy to the bride and groom, the Gemara relates: The Sages said about Rabbi Yehuda bar Elai that he would take a myrtle branch and dance before the bride, and say: A fair and attractive bride. Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak would base his dance on three myrtle branches that he would juggle. Rabbi Zeira said: The old man is humiliating us, as through his conduct he is demeaning the Torah and the Torah scholars. It is further related: When Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak died, a pillar of fire demarcated between him and everyone else, and we learn through tradition that a pillar of fire demarcates only for either one person in a generation or for two people in a generation.

Rabbi Zeira said: His branch [shotitei] was effective for the old man, as it is due to this mitzva that he fulfilled so enthusiastically that he was privileged to receive this great reward. And some say that Rabbi Zeira said: His nonsense [shetutei] was effective for the old man. And some say that he said: His method [shittatei] was effective for the old man.

Rav Aḥa would place the bride on his shoulders and dance. The Sages said to him: What is the ruling? Is it permitted for us to do so as well? He said to them: If brides are comparable for you to a beam, fine, but if not, no, you may not.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: It is permitted to look at the face of a bride throughout all seven days of the wedding celebration, in order to endear her to her husband, whose appreciation of her beauty will be thereby enhanced. The Gemara notes: And the halakha is not in accordance with his opinion, as it is prohibited to look at any married woman, even a bride.

§ The Sages taught: One reroutes the funeral procession for burial of a corpse to yield before the wedding procession of a bride. And both this, the funeral procession, and that, the wedding procession, yield before a king of Israel. They said about King Agrippa [Agrippas] that although he was not required to do so, he rerouted his entourage before the wedding procession of a bride, and the Sages praised him for doing so.

The Gemara asks: The Sages praised him; is that to say by inference that he did well in yielding? But didn’t Rav Ashi say: Even according to the one who said with regard to a Nasi who relinquishes the honor due him that his honor is relinquished, i.e., he may do so, with regard to a king who relinquishes the honor due him, his honor is not relinquished. As the Master said that the meaning of the verse “You shall place a king over you” (Deuteronomy 17:15) is that his awe shall be upon you. The Torah established that the subjects’ awe is an essential component of kingship and it is not the prerogative of the king to waive it. The Gemara answers: It was at a crossroads that he encountered the wedding procession, and the fact that he yielded to the bride was not obvious to onlookers. Therefore, the honor due the king was not compromised.

The Sages taught: One suspends the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. The Sages said about Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, that he would suspend the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. In what case is this statement said? In a case where there are not enough people with him, i.e., accompanying the corpse, to satisfy all his needs, i.e., to appropriately honor him. However, if there are enough people with him to satisfy all his needs, one does not suspend Torah study.

The Gemara asks: And how many people constitute all his needs? Rav Shmuel bar Eini said in the name of Rav: Twelve thousand men and six thousand additional men each sounding a shofar to herald the approaching funeral procession. And some say: Thirteen thousand men and, among them, six thousand men sounding a shofar. Ulla said: All his needs means a crowd large enough so that the men in the funeral possession form a partition stretching from the gate of the city [abbula] until the cemetery. Rav Sheshet, and some say Rabbi Yoḥanan, said: The number of people required for taking of the Torah from the Jewish people with the death of a Torah scholar is equivalent to the number present at its giving to the Jewish people. Just as its giving took place with six hundred thousand men present at Sinai, so too, the taking of the Torah at the funeral of a Torah scholar is with six hundred thousand men. The Gemara notes: This applies only to one who read the Bible and studied mishna, i.e., one who is a student of Torah, and consequently worthy of that honor.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

בית שמאי אומרים: אסור לשקר ולהגזים בשבחיה, אלא משבחים את הכלה כמות שהיא! ואם אין במה לשבחה, שותקים!

ובית הלל אומרים: מותר לומר שכלה נאה, וחסודה היא, כיון שבעיני בעלה אכן נאה וחסודה היא ^[17].

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת, או סומא, וכי אומרים לה כלה נאה וחסודה?! והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק?!

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ^[18] האם ישבחנו בעיניו, או יגננו בעיניו?! הוי אומר, ישבחנו בעיניו! אף כאן ישבח את הכלה בעיני בעלה. אך דעת בית שמאי, שעדיף לשתוק ולא לשקר.

ומכאן, [היינו מדברי בית הלל הללו] אמרו חכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" - לומר לכל אדם את מה שברצונו לשמוע.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא [כך אמרו לפני הכלות בארץ ישראל]: כלה זו אף אם לא תשים כחל ולא שרק ולא פירכוס, ובכל זאת תהא יעלת חן.

כי סמכו רבנן לרבי זירא לרבנות, שרו ליה הכי: לא כחל [שאינו צבוע, כמאמרם ז"ל - השמרו מן הצבועים] ולא שרק [שאינו נראה בריא, אלא פניו מכסיפים מעמל התורה] ולא פירכוס [שאינו לבוש כמנהג הרבנים] ובכל זאת הרי הוא יעלת חן. על פי הגהות ר"י עמדין.

כי סמכו רבנן לרבי אמי ולרבי אסי, שרו להו הכי: כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא, [כלומר, סמכו לנו רק אנשים כגון אלו] ולא תסמכו לנא, לא מן סרמיסין [היינו מסרסי הלכות], ולא מן סרמיטין [לשון סמרטוטים], ואמרי לה, לא מן חמיסין [שאומרים רק חמישית הטעם], ולא מן טורמיסין [יש שפרשו אנשי חמס].

ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא [מבית המדרש], לבי קיסר, נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה [יצאו שפחות הקיסר לפניו] ומשרין ליה הכי: רבא דעמיה [נשיא עמו] ומדברנא דאומתיה [ומנהיג אומתו] בוצינא דנהורא [עמוד האור, על שם זיו פניו שהיה מבהיק], בריך מתייך לשלם ^[19]!

אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה.

וכן מעשה ברב שמואל בר רב יצחק שהיה מרקד לפני הכלה אתלת, כלומר בשלש בדי הדס, שהיה זורקם בזה אחר זה וחוזר ותופסם.

אמר לו רב זירא, קא מכסיף לן סבא, הרי גורם אתה זלזול בכבוד תלמידי חכמים.

כי נח נפשיה [כשנפטר רב שמואל] איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא, והיה אותו עמוד עשוי כעין מחיצה של הדס בינו לבין העם. (בראשית רבה פרשה נט')

וגמירי, [ומקובלנו] - דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא, אי לתרי בדרא.

אמר רבי זירא, אהנייה ליה שזכה לכך משום שוטיתיה [ענף ההדס שהיה מרקד בו] לסבא, ואמרי לה, שטותיה [שהיה מתנהג כשוטה] לסבא, ואמרי לה, שיטתיה [דרכו ומנהגו] לסבא.

רב אחא היה מרכיב לה - לכלה, אכתפיה ומרקד.

אמרי ליה רבנן, אנן, מהו למיעבד הכי, האם לא נחשוש להרהור עבירה?

אמר להו, אי דמיין עלייכו ככשורא, - היינו כקורת עץ, לחיי! אין לחשוש. ואי לא, לא.

אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רב יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, על ידי שרואה שהכל מסתכלים בה נכנס יופיה בליבו.

ולית הלכתא כוותיה, משום שחוששים להרהורי עבירה.

תנו רבנן במסכת שמחות: תהלוכת חתן וכלה, ולויית המת, ושיירתו של המלך שהגיעו לדרך אחת, ואין מקום אלא לאחת מהן, מעבירין את המת לדרך אחרת, מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל.

אמרו עליו על אגריפס המלך, שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים.

ומקשינן: שבחוהו?! מכלל דשפיר עבד! והא אמר רב אשי, אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול, בכל אופן, מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול! משום דאמר מר: כתיב - "שום תשים עליך מלך", כפל הכתוב לשון "שימה" לומר - שתהא אימתו עליך, ואפילו אם ימחול על כבודו, עליך לשוב ולהמליכו עליך, ואם כן היאך מחל אגריפס המלך על כבודו?

ומשנינן: התם פרשת דרכים הואי, ולא היה ניכר הדבר שעבר מלפני הכלה, ולכך לא הקפידו על שמחל על כבודו.

תנו רבנן: אם רצו לבטל, הרי שמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת כלה.

וכן אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה ^[20].

במה דברים אמורים, כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין.

וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי [שנים עשר אלף] גברי, ושיתא אלפי שיפורי [כרוזים המכריזים שיבואו לכבדו].

ואמרי לה, תליסר אלפי [שלשה עשר אלף] גברי, ומינייהו - ומתוכם - שיתא אלפי שיפורי.

עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא [משער העיר] ועד סיכרא [הקבר].

רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה של התורה, כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא.

הערות

^[17] ויעויין בט"ז (אבן העזר סימן ס"ה) שאף לבית הלל אסור לשקר לגמרי, אלא רק לומר שנאה וחסודה היא, כיון שבעיני בעלה אכן כך הוא. אך מדברי הראשונים בסוגיין משמע שמותר אף לשקר לגמרי מפני דרכי שלום.

^[18] הרש"ש דקדק את לשון הגמרא - "הלוקח מקח מן השוק" - שדוקא מי שלוקח מן השוק אסור לומר לו שמקח רע הוא, כיון, שכעת אינו יכול לבטל את המקח ולקבל את כספו בחזרה, אבל הלוקח מן התגר, שיכול לקבל את כספו חזרה באם יוברר לו שעשה מקח רע, ודאי שמצוה לומר לו את האמת, כדי שלא יגרם לו נזק.

^[19] רש"י פירש - "ברוך בואך לשלום", והקשה הריטב"א, מה שייך לברך את עצם הביאה ? ולכן פירש בדרך שונה - "ברוך המביאך לשלום", וברכה היא לקב"ה שהביאו לשלום.

^[20] כך פירש בשיטה ישנה, ולפירושו, אין חיוב לבטל תורה, אלא רק אם רוצים, מותר לבטל תורה. וראיה לדבר ממה שהביאה המשנה מרבי יהודה בר אילעאי שביטל תורה, ואם היה חיוב לבטל תורה, מדוע רק רבי יהודה בר אלעאי ביטל?! אך הריטב"א פירש - שחובה לבטל תורה ללוית המת והראיה מרבי יהודה בר אלעאי, שאפילו הוא שהיתה תורתו אומנותו, בכל אופן ביטל תורה ללוית המת. וכן ההלכה.

כלה כמות שהיא. כלומר, משבחים את הכלה לפי מעלותיה. ובית הלל אומרים: לכבודה של כל כלה שרים: "כלה נאה וחסודה". אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה הכלה חיגרת או סומא (עוורת), אומרים לה: "כלה נאה וחסודה"? והרי התורה אמרה: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז)! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח (קנה) מקח רע מן השוק, האם אדם אחר הרואה אותו לאחר שקנה ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר — ישבחנו בעיניו ולא יגרום לו עוגמת נפש. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וינהג עמם בנימוס. ואף כאן, כיון שבחר בכלה זו, משבחים אותה שהיא נאה וחסודה.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא [כך שרים לפני הכלות בארץ ישראל]: "לא כחל (צבע לעינים) ולא שרק (צבע לפנים) ולא פירכוס (קליעת שיער) ובכל זאת יעלת חן". ומספרים: כי [כאשר] סמכו רבנן [חכמים] לר' זירא ומינוהו בתואר "רבי", שרו ליה הכי [לו כך], כפי ששרים לכלה: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן".

אגב כך מספרים: כי [כאשר] סמכו רבנן [חכמים] את ר' אמי ולר' אסי שרו להו הכי [להם כך]: "כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא [הכל כמו מזה והכל כמו מזה סמכו לנו], לא [אל] תסמכו לנא [לנו] לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין (אנשים חסרי ערך וריקנים)". ואמרי לה [ויש אומרים שאמרו]: "לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין".

ועוד בענין שירות של שבח, מסופר: ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי [כאשר היה בא מהישיבה לבית] הקיסר, נפקן אמהתא דבי [היו יוצאות השפחות של בית] הקיסר לאפיה [לפניו] ומשרין ליה הכי [והיו שרות לו כך]: "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם [גדול עמו ומנהיג אומתו, נר המאיר, ברוך בואך לשלום]".

ושוב לענין המצוה לשמח חתן וכלה: אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד (ענף) של הדס, ומרקד לפני הכלה, ואומר: "כלה נאה וחסודה". מספרים: רב שמואל בר רב יצחק היה מרקד אתלת [על שלושה ענפים כאלה]. אמר ר' זירא: קא מכסיף לן סבא [הרי מבייש אותנו הזקן], שעל ידי ריקודים אלה הוא מזלזל בכבוד תורתו וגורם בושה לתלמידי חכמים. ומסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רב שמואל בר רב יצחק, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא [הפסיק, חצץ, עמוד של אש בינו ובין כל העולם], וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא [ואנו למודים במסורת שאין מפסיק עמוד אש כזה] אלא אי לחד בדרא, אי לתרי בדרא [או לאחד בדור, או לשניים בדור].

אמר ר' זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא [הועיל לו הבד שלו לזקן], שבזכות מצוה זו שדקדק בה, זכה לשכר מרובה זה. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר בלשון אחרת קצת: שהועילה לו שטותיה לסבא [שטותו לזקן], שהתנהג כשוטה כשרקד לפני הכלה. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: הועילה לו שיטתיה לסבא [שיטתו, מנהגו, לזקן].

ועוד מסופר: רב אחא היה מרכיב לה [אותה], את הכלה אכתפיה [על כתיפו] והיה מרקד עימה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: אנן [אנחנו] מהו למיעבד הכי [שנעשה כך, כמוך]? אמר להו [להם]: אי דמיין עלייכו ככשורא [אם דומות הן הכלות עליכם כקורה בלבד] שאין אתם מהרהרים אודותיה — לחיי [בסדר], ואי [ואם] לא — לא תעשו כן.

ועוד בענין זה, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה ימי המשתה של החתונה, כדי לחבבה על בעלה, שיראה שהכל מסתכלים ביופיה. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], כלומר, שאסור להסתכל באשת איש אפילו היא כלה.

א ועוד בכבוד הכלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעבירין את המת מלפני כלה, שאם יש הלוויית המת ויש שיירה המלווה את הכלה — שיירת הלוויית המת ממתינה עד שתעבור שיירת הכלה. וזה וזה ממתינות מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, למרות שלא היה חייב לעשות כן, ושבחוהו חכמים על כך.

ושואלים: שבחוהו — מכלל הדברים אתה למד דשפיר עבד [שיפה עשה]?! והא [והרי] אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, ורשאי לעשות כן, אבל מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שאין הדבר תלוי בו. שאמר מר [החכם]: מה שאמר הכתוב "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), כוונתו — שתהא אימתו עליך. שמצוה מן התורה היא שיהא מורא של מלכות על הבריות, ואף המלך אינו רשאי למחול על כבודו! ומשיבים: פרשת דרכים הואי [היתה], והוא פנה לדרך אחרת, ולא היה ניכר שהוא מוחל על כבודו, ואין בכך מיעוט מורא של מלכות ומשום כך שיבחוהו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מבטלין אפילו תלמוד תורה לצורך הוצאת המת לקבורה ולהכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים שעושים כן — כשאין עמו עם המת או עם הכלה אנשים כל צרכו. אבל אם יש עמו כל צרכו, שיש לו מלווים כדי כבודו — אין מבטלין.

ושואלים: וכמה הוא כל צרכו של מת? אמר רב שמואל בר איני משמיה [משמו] של רב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי [שנים עשר אלף אנשים ועוד ששת אלפים אנשים התוקעים בשופרות] כדי להודיע שיבואו ללוותו. ואמרי לה [ויש אומרים]: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי [שלושה עשר אלף איש ומהם ששת אלפים שופרות]. עולא אמר: מהו כדי כבודו — כגון דחייצי גברי [שחוצצים אנשים של שיירת ההלוויה] מאבולא (שער העיר) ועד סיכרא (מקום הקבר), מספר אנשים כזה צריכים ללוותו. רב ששת ואיתימא [ויש אומרים] שר' יוחנן אמר זאת: נטילתה של תורה, במותו של תלמיד חכם — כנתינתה, מה נתינתה היתה בששים רבוא, מספר בני ישראל במתן תורה — אף נטילתה כשמלווים אותו, בששים רבוא. ומעירים: והני מילי למאן דקרי ותני [ודברים אלה אמורים דווקא ביחס למי שקרא מקרא ושנה משנה] שהוא בן תורה, שצריך לכבדו כך,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתורת האדם:] ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה בשביל מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. פי' מעבירי' אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירי' את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה א'. ואי קשיא לך ההי' דתני' התם באבל (פרק י"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין. אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכלן. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו. מכאן היה ר' אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה. אלא כל שבעה. דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה. אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמת חתן וכלה ולברך להן שש. אלא שזו של אבל קודמת.
ובתוספתא דמגילה (ג,ח) קתני: אמר ר' אליעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אלו לבית האבל. ואלו לבית המשתה. אלו לסעודת נשואין. ואלו לשבוע הבן. ואלו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם מליקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית האבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל. משנה ר' ישמעאל היא. והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן.
ובמכילתא אחריתי דאבל (אבל רבתי) תניא. יתומה לשאת ויתומה ליארס. יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן. שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת. שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה. הכלה קודמת. המלך והמלכה. המלך קודם. שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם. ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם. מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת. אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה. שכבוד החיים קודם.
ובשאלתות דרב אחא (בראשית א,ג). ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם. הוצאת המת עדיף. דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה. או דילמא הכנסת כלה עדיף. משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא. וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהיר'. דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה. למקרא מגילה. ודוחה טומאה. ונזיר. ופסח. ומילה. ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כלה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה. משא"כ במת אחר כמו שביארנו. והר"ם ז"ל כתב. מי שהיו לפניו מת וכלה. מניח את הכלה ועוסק עם המת. וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו:

[מתורת האדם:] מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כ"צ אמר ר' שמואל בר איליא משמי' דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחיצי גברי מאבולא לסכרי. פירוש מפתח העיר לקבר, רב ששת ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני. אבל למאן דמתני כלומר ששמש ת"ח בלמוד לית לי' שעורא.
לבעל הלכות: לא קרי. כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן והוא הדין לאשה ותינוק. ורב נטרונאי אמר כי ליכא עשרה מבטלינן. וטעמא דמסתבר הוא. דהא איכא קדיש ושור' וברכ' אבלי' ומעמד ומושב דבעו עשרה. ואיכא מאן דקא מוקי להך שמעתא כולה במת מצוה דוקא. וקא גמרי לה מדאמרינן פרק מגלה נקראת [ד"ג ע"ב] פשיט' לי מת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה לחופה.
ואיכא דמפרשי לה הכי: מותר לבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. והיינו דקתני אמרו עליו על ר"י בר אלעאי. שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אלמא שאר רבנן לא מבטלי דרשות קתני. לפום הכי קאמר רבא פשיטא לי דמת מצוה. דהחמירה בו תורה יותר משאר מתים עדיף מת"ת. דהא אפילו שאר מתים שקולין כת"ת.
ובירושלמי בפרק אחרון דכלאים (ט,א) תאני אין מקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסה הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא. מאן דנפיק לי' לא אמר לי' כלום מאן דיתיב לי' לא אמר לי' כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני'. אמר חד לחבריה את לבוש כלאים. א"ל לר' אמי שלח מאנן והב לי'. עד כאן גירסא ירושלמית. ונראה להם מכאן דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת. מותר לבטל קאמר.
ואין דעתנו מסכמת לפי' הזה ולסברא הזאת אלא מבטלין ת"ת להוצאת המת חובה קתני. לומר דהוצאת המת קודמת. ודאמרינן התם מת מצוה עדיף ה"ק פשיטא לי דמת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דהא אפילו לשאר מתים מבטלין ת"ת כל שכן למת מצוה. עבודה ומת מצוה מ"מ עדיף מולאחותו אלא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף. ומשום דקבעי עלה מת מצוה ומקרא מגילה קאמר הכי דכולא מלתא בעיא. ופשטא משום הך בעיא נקיט לה. וההיא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבהמ"ד. אין מדקדקין עליו להפשיטו שת"ת דוחה לאו זה. וכן אם הי' כהן יושב בבהמ"ד וטומאה מן המת מאהלת עליו. אין מצריכין אותו לזה לצאת. דמותר להטמא משום דברי תורה ומייתי תרין עובדי דכלאים ומת. דר' יוסה הוה מתני לתלמידיו. והי' שם בשכונה שלו מת. שאהל שלו נכנס לשם ומי שיצא מתלמידיו הכהנים לא אמר לי' כלום ומי שישב ודחה טומאה בשביל תלמוד תורה לא אמר לי' כלום.
וכן הענין הזה שנוי בירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות ג,א) דגרסינן התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה. דר' יוסה הוה יתיב מתני ועל מיתא. מאן דיתיב לא אמר לי' כלום. ר' נחומי בריה דר' חייא בר אבא לא הוה עבר תחות כפתה דקסרין ור' אמי הוה עבר. פי' שהיה שם טומאה ור' אמי הי' עובר שהיתה דרך בהמ"ד עוברת שם. ולא היה צריך להקיף. דסבר מטמא כהן לת"ת. ר' חזקיה ור' נתן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין בפלטיותא דקסרין. הגיעו לכפה ופירש ר' נתן הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במה הויתון עסקין. אמר ר' חזקי' לר' יעקב בר אחא. לא תימא לי' כלום. אין משום דבאש לי' דפרש. שמטמא כהן לתלמוד תורה לא ידעין ואין משום דהוה בייסן לא ידעין. וזהו ענין הירושלמי בבירור. ומיהו בגמרא דילן לא משמע שתדחה טומאה משום ת"ת. אלא חוצה לארץ ובית הפרס. אבל טומאה דאורייתא לא.
מ"מ נאמר במת שאין עמו כל צרכו. חייבי' לבטל ת"ת להוצאתו. וכבר כתבנו למעלה זו ששנוי' באבל בבנו של ר"ע. עד כאן היינו חייבין בת"ח מכאן ואילך אני ואתם בכבודו של מת. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף. מדתני וכו' ש"מ למת מצוה מבטלין ואפי' עם הארץ. וה"מ למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלינן שווין דבריו לדברינו בדיניהם. אבל מה שפירשנו הוא הנכון.
ירושלמי בפרק אלו עוברין (פסחים ג,ז): נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה למורי בטבריה שלחין אמרין ליה גמיל חסד הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריה. וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה הלמוד קודם. דלימא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון. מייתי קומי ר' אליעזר. אמר לון אן הייתון אמרין ליה גמלין חסד ולא הוו תמן חורנן אמרין ליה מניח הוה פי' גמלינן חסד שלוו את המת. ואמר להם ר' אליעזר. ולא היו שם אחרים. ולמה בטלתם מתלמוד תורה. והשיבו שכן שלנו הי'. ונהגנו עמו דרך ארץ לגמול לו חסד ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו הם לאו. אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה ת"ת שלו קודם.
ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין. אלא כיון דאיכא יורשין ומחייבי בקבורתו. אי נמי חבורתה דתיפלגא בהו מיתא אין מבטלין. דהא אפילו במלאכה דרשות מותרים. כדאמרינן לעיל.
בפרק מי שמת (די"ח ע"א) אמר רחבה א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו. עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם ליוהו מה שכרו אמר רבי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו.
ובירושלמי (ביכורים ג,ג) א"ר יוסי אילין דקמי' מקמי מיתיא לה קיימים אלא מקומי אילין דגמלין לי' חסד. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. שמע מינה. עומדין מלפני המת וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין ע"כ. לומר שאפילו במקום שאין מלוין אותו עומדי' מפניו:

כלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל.

הא דאמרינן אהני ליה שוטיתיה לסבא. אם תאמר, מנא ידעינן דמשום הא הוא דאפסיק ליה, דילמא משום מצוות אחרות שסגל לעצמו היה, בבראשית רבא (פר' נט אות ד) כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו', נחות שבישתא דנורא ואיתעבידת כמין שבישתא דהדס, ומשום הכי ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה.

הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין תלמוד תורה להכין לו צרכיו, אלא אם כן הוא ממתי מצוה שאין לו מתעסק בצרכיו. והא דאמרינן במועד קטן (כז, ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא.
והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה (ג, ב) פשיטא לי מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דשמעינא מנן לכאורה דדוקא מת מצוה אבל לשאר מתים לא, יש לפרש, דהתם לאו דוקא, אלא משום דכולה שמעתא דהתם איירי במת מצוה, והכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף, דהא אפילו בשאר מתים תניא דמבטלין. ויש מי שפירש (רמב"ן בשם א"ד, רא"ה, רא"ש סי' ה') דהאי מבטלין דהכא רשות, לומר דאי בעי מבטלין וההיא דהתם חובה, והביאו ראיה מדאמרינן הכא אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה מבטל, אלמא כולהו רבנן לא מבטלי, וההיא דהתם, הכי קאמר כיון דשארא בתלמוד תורה דאי בעי מבטל כדתניא מבטלין וכו', פשיטא לי דמת מצוה ודאי עדיף.

בריך מתייך לשלם פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלום ולא נהירא דלא אשכחן ברכה על גופה שלביאה לכך נ"ל ברוך המביאך לשלום וברכה הוא להש"י שהביאך לשלום:

אהני ליה שוטיתי' ואמרי ליה שטותי' פירש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהוא נוהג ור"י ז"ל פירש מלשון ארז שיטה שאף ארז שיטה הוא כדאית' במסכת ראש השנה וא"ת מנא ידעי שמפני זכות מצוה זאת היא וי"ל שהעמוד היה דומה לבד של הדס וכן בבראשית רבה מעבירין את המת מלפני כלה פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ"ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים ומינה שמעינן דלענין האבל קודם וזה שאמר שם האבל והחתן אבל קודם שזה אוכל ומאכיל לאחרי' וזה אוכל משל אחרים ע"כ וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת עצמו האבל קודם להכלה להתפרנס מקופ' של צדקה למ"ד נשיא וכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך פירש רש"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במס' סוטה כיון שהוא מלך נותנים לו כבוד פרשת דרכים הוה פי' ולא היה ניכר מעולם שיהיה עובר מלפני הכלה ושמעי' מיניה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמר שם מצוה שאני הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד משא"כ בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן:

ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה עיקר הפירוש דבריית' כפשטי' דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמר על ר' יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי' נמי שתורתו אומנתו כרב יהודה בר אלעאי והא דקאמר בפ"ק דמגילה פשיט' לן מת מצוה ות"ת מת עדיף לא למימרא דמ"מ חובה ושאר המתים רשות אלא משום דבעי למימר מ"מ ומקרא מגילה מאי נקיט בהכי מת מצוה למה שאמר בפ"ק דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלים בבה"מ ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתיי' מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דית' לא א"ל כלום האי לאו לענין הוצאת המת איירי אלא לפני כהן שהיה שונה בבהמ"ד והיה שם אדם גוסס בסמוך שהיה עוברת הטומאה לבהמ"ד שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי הוא ואם רצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מתלמודא דסבירא להו לבני מערבא דטומאה כהנים אפי' בדאורייתא נדחת מפני תלמוד תורה ופליגו אתלמוד דינן שלא התירו זו אלא לטומאה דרבנן ארץ העמים ובית הפרס כדאי' בפ"ק דעכו"ם וכן מוכח בירושלמי בפרק מי שמתו מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה ואמרינן ר' יוסי הוי מתני' וכו' וכן אמרו שם ר' אמי הוי יתיב ומתני' ואמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ר' אמי שלח מאנך והב ליה ע"כ והיינו משום דס"ל ת"ת דוחה לאו דכלאים וה"נ בתלמוד דילן כדאית' בפ' מי שמתו והא דאמרינן בירושלמי ומנון בעניית בית נרש' בלוז תלמוד קודם למעשה ר' אבוהו שלח לרב חנינא בריה למר בטבריה שלחן אמרין לי' גמול חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטבריה כבר פרשו עלי' רבנן דקסרין מהו דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ וא"ת הכי הא אמרינן בתלמוד דילן דאם יש כל צרכו שם אין מבטלין ודוקא להוצאת המת מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואע"פ שאמרו שם במועד קטן מ"מ בעיר כל בעלי אומניות אסורין במלאכה הכא דליכא חברתא התם הוא בשאר מלאכות אבל לא עוסקים במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם והקשו בתוספת על שמעתין מדגרס' בהלכות דרך ארץ אר"ע מתחלה ששמשת מלפני חכמים פעם אחד פגשתי במ"מ ונטפלתי בו ד' מילין עד שבאתי לבית הקברות וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי ע"כ ותירץ ר"ת דהתם מת מצוה היה והיה לו לקוברו במקומו דקי"ל מת מצוה קונה מקומו והכי מוכח (מ"מ קנה מקומו) במסכת שמחות שאמר שם כן וכשעובר על ד"ת חייב מיתה אר"ע פעם אחד וכו':

וה"מ למאן דקרי ותני אבל דמתני לית ליה שעורא ומאן דלא קרי ותני אמר בשאלתות דבעשרה סגי ליה ומיהו בספר המצות לרב מאיר מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכלם מלאים מצות כרמון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה ולאשה בעשרה סגי לה:

מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה ומגדולי החכמים היו מרכיבים אותה על כתפיהם אלא שדבר זה לא הותר אלא למי שמוצא עצמו נקי מכל הרהור הא לאחר אסור אפילו להסתכל בפני כלה לחבבה על בעלה לא הותר אלא למי שבקי בעצמו:

מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני המלך ואפילו היה המלך רוצה לעבור מלפני הכלה אינו רשאי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומכל מקום אם היה בפרשת דרכים עד שאין הדבר ניכר להדיא שמפניה הוא נדחה ועבר מלפניה הרי זה משובח ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה בפרשת דרכים ושבחוהו חכמים ובבריתא דאבל רבתי פרק י"א אמרו שאף הוא אמר לסיעתו אני כתרי בכל יום זו אין כתרה אלא שעה אחת תטול כתרה ותלך:

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה ובמת מיהא דוקא כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אם קרא ושנה ולא לימד הוזכרו בה שיעורין בגמרא והממוצע שביניהם ושראוי לפסוק כמותו לדעתי הוא מה שאמרו כגון דחייצי אינשי מבבא דאבולא עד סיכרא ונראה לי בפירושו שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאין משם עד מקום הקבר הואיל והמת עובר לפניהם חייבין ללותו אע"פ שיש במלוים יותר מכדי צרכו אבל העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורין אחר שיש שם כדי צרכו ולא עוד אלא שאף בטול מלאכה בדין זה לדעתנו כמו שביארנו במקומו ואם לימד לאחרים אין לו שיעור אלא כל היודע בדבר יבא ומכל מקום כל שלא קרא ולא שנה אין מבטלין אלא בכדי שיתעסקו בו וכן כתוב בשאלתות פרשת ויקרבו בני ישראל ומכל מקום כתבו הגאונים דבציר מעשרה לא וכן הדין נותן שהרי יש שם קדיש ושורה וברכת אבילים ומעמד ומושב שצריכים עשרה ויש מפרשין שלא נאמרו דברים אלו אלא למת מצוה הא לשאר מתים שמוטלין על קרוביהם אין מבטלין תלמוד תורה בשבילם וממה שאמרו בראשון של מגלה ג' ע"ב תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו' אלמא שמועה זו דוקא נאמרה במת מצוה הא לשאר מתים אינו רשאי לבטל ודברים משבשים הם שלא אמרו שם תלמוד תורה ומת מצוה אלא דאיידי דבעי למיתנא עבודה ומת מצוה תנא נמי תלמוד תורה ומת מצוה ומכל מקום אף לכל מתים כן ויש מפרשים שבמת מצוה יש חובה לבטל ובשאר המתים רשות ומבטלין האמור כאן פירושו מתורת רשות והוא שאמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה וכו' אלמא הא שאר חכמים לא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים הלכה א' אין מדקדקים במת ובכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום מאן דיתיב לא אמר ליה כלום ר' אמי הוה יתיב מתני ואמר ליה חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר' אמי שלח מנך והב ליה כלומר דרך כעס אמר לו כן על שדקדק עליו על זה בבית המדרש והרי מכל מקום שאמרו מאן דיתיב לא אמר ליה מידי ומכל מקום אין הדברים נראין שאם כן למה אמרו במסכת מועד קטן כ"ז ע"ב שבזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיהא שם כל צרכו ובתלמיד חכם אף בשיש שם כל צרכו אלמא כל שבתלמיד חכם אין בו צורך למת מצוה כלל אלא ודאי חובה היא ומה שאמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי פירושו אע"פ שהיתה תורתו אמנותו וכל שכן האחרים וזו שבתלמוד המערב בענין כלאים פירושו שתלמוד תורה דוחהו ונראה שבכלאים של סופרים נאמרה ואף זו שבמת פירושה לענין טומאה כגון איסור אהל שבמת ובתלמידים כהנים נאמרה ובטומאת סופרים כענין האמור בחוצה לארץ ובבית הפרס ואף כאן היה בשכונת בית המדרש מת שהיה אי זה ספק אהל ממנו בבית המדרש וכן אתה מוצא בפרק מי שמתו בתלמוד המערב הלכה א' מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה נשמעיניה מן הדא ר' יוסי הוא מתני וכו' כמו שכתבנוהו אלמא לענין טומאה איתמר:

ונשוב לענין השמועה והוא שהכנסת כלה קודמת להוצאת המת ולא הוזכר בה שיעור אלא כל הבא לשם זוכה שכל שהוא לחבבה כל שהם רבים יותר השמחה מהודרת ביותר:

ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר"י בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר ר"ש בר (איקא) [איני] משמיה דרב תליסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברא ומנייהו שיתא אלפי שיפורי פי' מכריזין עליו שיבואו לכבדו וגם מקוננים ומספידים אותו בחלילים עולא אמר כגון דחייצי גברא מאבולא ועד סכרא פי' מפתח העיר עד הקבר ר"ש ואיתימא ר' אמי ואיתימא רבי יוחנן נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי' דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למתני לתלמידים לית ליה שיעורא וכתב המורה וממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין ת"ת אם יש לו מתעסקים כדי קבורה בעלמא בשאלתות דרב אחא מצאתי כן:

ר' שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת אמר ר' זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה איפסיק ליה עמודא דנורא ביניה ובין עמא וגמירי דלא מפסי' אלא או לחד בדרא או לתרין בדרא. אמר ר' זיר' אהניא ליה שוטיתיה לסבא פרשו בבראשית רבא ונחת עמודא דנורא ואיתעבידא כמין שבישתא דהדס וזהו שהכירו שזכה באותה מצוה:

ת"ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל לא סוף דבר אמרו בדרך. שהוא הדין לכל דבריהם שהכלה קודמת וכן אמרו במסכת שמחות בפירו' המת והכלה הכלה קודם. המת והמילה המילה קודם שזה כבוד החיים וזה כבוד החיים. ואע"פ שאמרו אבל וחתן אבל קודם לא לענין אבל אמרו. אלא לענין אבל עצמו ולענין סעודתן ששתיהן כבוד החיים והטעם כמו שאמרו שם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרי' וכן הדין אם באו להתפרנס מקופה של צדקה שהכלה קודמת וזה שלא כדברי הרב ר' משה בר מיימון ז"ל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים. שבחוהו מכלל דשפי' עבד והאמ' רב אשי אע"פ שאמרו נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתי' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך התם פרשת דרכים הוי. ואע"ג דאגריפס לא הוה חזי למלכות כדאי' בסוטה בהדיא. כיון שנתמנה ראוי לנהג בו כדיני מלכו':

ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל אם יש עמו כל צרכו אין מבטילין וכמה כל צרכו אמ' רב איוי' תליס' אלפי גברי ושית' אלפי שיפורי ואמרי לה תלוס' אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצו גברי מאבולה ועד שיכרא רב ששת אמ' כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בששיםריבוא דווקא להוצאתו וזו היא שעת הוצאתו בלבד הא לאו הכי אין מבטלין. ואע"פ שאמרו מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכ' ה"מ לשאר בני אדם. להוציא תלמידי חכמי' העסוקין במלאכ' שמים. וי"א מבטלין רשות. והיינו דאמרי' אמרו עליו על ר"י בר' אלעאי שהיה מבטל ואילו היה חובה לא הוצרכו לאומרו. לפי דבריה' עול' יפה הא דאמרי' במגילה תלמוד תורה ומת מצוה מת מצו' עדיף דווקא מת מצוה אבל שאר מתים לא. וה"מ למאן דקארי ותאני אבל למתני לית ליה שעורה. ומאן דלא קרי ותני פירשו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא. ואתתא וודאי דבעשרה סגיא:

והרשב"א ז"ל תפס עיקר כלשון ראשון שפי' הרא"ש ז"ל וז"ל כלה כמות שהיא כלומר משבחין אותה באבר יפה שבה ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת ואפ"ה קאמרי להו ב"ה דמגנה אותה בעיניו דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף אלא אומר כלה נאה וחסודה כך פירש הרב בן מיגש ז"ל. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל כלה כמות שהיא יש שפירשו שיאמר הלשון הסתום הזה והא דאמרינן יגנו בעיניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש"י ז"ל פי' לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה כלומר שאם יש בה מום ישתוק א"נ יזכור דבר נאה שלה דלא סגיא שלא יהיה בה שום דבר נאה וב"ה אומרים ישבחנה לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר גופה ע"כ:
כלה נאה וחסודה כלומר כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה כלומר בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי פי' לפי' אפילו שתהיה כעורה אפשר בחוט של חסד וכדאמרינן גבי אסתר הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן מה בזה:

ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. פי' דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק. הריטב"א ז"ל. וז"ל לקוטי הגאונים הוי אומר ישבחנו בעיניו כך הוא דרך ארץ לשבח מקחו בפניו שלא יהא לוקח עצב. ע"כ:

מכאן אמרו חכמים. פי' מדברי ב"ה מעורבת עם הבריות פי' ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן אע"פ שאין השבח בהן לישנא אחרינא תהא דעתו נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולן אע"פ שאינו הגון כל כך כמו שמקלסין את הכלה אע"פ שאינה הגונה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מתייך לשלם. פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלם ולא נהירא דלא שייך ברכה על גופה של ביאה לכך פר"י ברוך המביאך לשלם וברכה היא לשי"ת שהביאו לשלום. הריטב"א ז"ל:

אהני ליה שוטיתיה לסבא. איכא דתמיה ליה מנא ליה לרבי זירא דמשום הא הוא דאפסיק דילמא משום דנפישי זכותיה במילי אחריני מכל בני דריה והא מילתא מפרקא אמאי דאמרינן בבראשית רבה [פ' נט אות ה] כד דמיך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו' ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבישתא דהדס ואיתא נמי בירו' במסכת פיאה פ"ג ומהא ידע רבי זירא דשוטיתיה דאסא גרמא ליה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה י"ל עמודא דנורא היה עשוי כעין בדי הדס ובבראשית רבה גרסי' כי נח נפשיה נעשית לו מחיצה של הדס בינו לבין העם ע"כ:
ואמרי לה שיטתיה פי' רש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהיה נוהג ואפשר דלשיטה זו ניחא מאי דאקשינן בסמוך דכיון שזה היה מנהגו תמיד מש"ה ידע רבי זירא דמנהגו זה גרמא ליה על כל בני דריה ומש"ה נדי הך לישנא מאידך לישנא דתני שוטיתיה אבל ר"ח ז"ל פי' מלשון ארז שטה דאף ההדס מין ארז הוא כדאיתא במס' ר"ה. כן כתב הריטב"א ז"ל כנ"ל. והקשה לפי' ר"ח ז"ל היינו שוטיתיה ואפשר דכפי שהיה נראה בעמוד הכי אמרינן לה דלמר ס"ל דנראה בעמוד כעין שוטיתא דהדס ולהכי אמרי לה אהני ליה שוטיתיה. ולמר ס"ל נעשה העמוד כעין ארז שטה ולהכי אמרי לה שיטתיה כנ"ל:

מותר להסתכל וכו'. פי' אעפ"י ששנינו כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה אינו מנוקה מדינה של גיהנם כאילו מסתכל במקום התורף. לחבבה על בעלה פי' כדי שישיב אל לבו שמרוב יפיה מסתכלין בה ומתחבבת על בעלה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל ז' הוא דאין מסתכלין הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסת' לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא"ם הלוי ז"ל:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ולית הלכתא כותיה יש מפרשין דדוקא כל שבעה אינו מותר אבל ביום הראשון שהוא עיקר החבוב אצל בעלה מותר ואומר מורי הרב נר"ו שאפילו יום ראשון ואפילו שעה אחת אינו מותר וא"ת כיון שאינו מותר לראותה היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע י"ל דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה ואומרים כל העולם זו כלה פלוני' אותה חזקה היא כמו ראיה דהא קי"ל דסוקלין ושורפין על החזקה, ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ בענין אחר דדוקא להסתכל אמרו דאינו מותר אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר. ע"כ:

מעבירין את המת מלפני הכלה. פי' מסלקין את המת מן הדרך שהכלה עוברת שם כשהולכת מבית אביה לבית בעלה אם פגעו זה בזה שידח' המת מפני הכלה דכבוד הבריות עדיף. וזה וזה מפני מלכי ישראל. העובר דרך שם שמניחין אלו וילכו כולם אחרי המלך דאמר קרא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אגריפס המלך שעבר מלפני הכל'. פי' פגע בדרך בכלה ונסתלק הוא וגדודיו מן הדרך שלא יניחו בני החופה את הכלה ולבוא אחריו. מלקוטי הגאונים ז"ל:
וכתב הרמב"ן ז"ל דלכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת להוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המילה קודמת שזה כבוד המתים וזה כבוד החיים ע"כ. ומינה שמעינן דלענין האבל עצמו האבל קודם וזהו שאמרו שם האבל והחתן האבל קודם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אוכל משל אחרים ע"כ. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. כן כתב הריטב"א ז"ל:

שבחוהו מכלל דשפיר עבד. דהיה באפשר לומר דשבחוהו משום דנהג קלות ראש בעצמו משום מצוה אע"ג דשלא כדין עבד מ"מ הורה ענוה יתירה ומיהו מ"מ לא שייך לשון שבחוהו אלא בדבר דשפיר עבד ואין בו מכשול עון כלל. אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו. שנאמר שום תשים עליך מלך. כתב רש"י ז"ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי' דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש וכתבו תלמידי רבי' יונה ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתיב שום תשים עליך מלך ודרשי' שתהא אימתו עליך ואם כן לא היה לו לעשות כדי שהם לא ימעטו פעמים אחרות ממוראו ומכבודו. ומתרצים פרשת דרכים הואי כלומר הוא עשה בענין שלא יכירו שהיה מוחל על כבודו כי שני דרכים היו והראה להם שלא היה רוצה ללכת בדרך שהיתה הכלה הולכת אלא בדרך האחרת. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:
ומצאתי בשם רש"י ז"ל ממהדורא קמא פרשת דרכים הואי דרך מתפצלת ומתפרשת לכמה דרכים ושם פגע בכלה והוא נטה לדרך האחרת לימין או לשמאל ולא נראה כמסתלק מלפני הכלה:
וז"ל הריטב"א ז"ל פרשת דרכים הואי פי' ולא היה ניכר לעולם שעובר מפני הכלה ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל פי' ר"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במסכת סוטה מ"מ כיון שמלך נוהגין בו כבוד כמלך ע"כ:
ושמעינן מינה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמרו מצוה שאני התם הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד מה שאין כן בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה וא"ת לישני ליה מצוה שאני כדמתרץ התם במסכת סוטה גבי אגריפס המלך שקרא מעומד ושבחוהו חכמים ומקשה שבחוהו מכלל דשפיר עבד וכו' ומשני מצוה שאני י"ל כבוד תורה שאני ועוד שאם היתה הכלה ממתנת עד שיעבור אגריפס לא היה בכך כלום ואין בזה גריעות מצוה ע"כ:

מבטלין ת"ת מפני הוצאת המת. איכא דאמרי מבטלין רשות יש בדבר לבטל ת"ת מפני הוצאתו וכן נראה מדאמרינן אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה מבטל וכו' ואם חובה לבטל כל החכמים היו מתבטלין לכך ואמאי נקט רבי יהודה בר אלעאי וכן משמע מהא דאמרינן בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש פי' אם רצו מבטלין ואם רצו אין מבטלין ואי קשיא הא דגרסי' במסכת שמחות אמר רבי עקיבא כך היתה תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי בו מת ונטפלתי בו ד' מילין וכשהרצתי דברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי י"ל התם לא מפני שנתבטל מת"ת אלא משום דלא הוה ליה לסלוקיה משם דמת מצוה קנה מקומו כדקתני ריש מסכת שמחות מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. ותימה נהי דמת מצוה קנה מקומו אבל אם רצה לסלקו משם בשביל להוליכו לבית הקברות ולקוברו לכבודו מה איסורא יש בכך והיה אפשר לומר דענשו של רבי עקיבא לפי שאין להתבטל אלא בשעה שמוציאין אותו לקוברו אבל מדקתני רישא והעובר על דברי חכמים וכו' משמע שהעונש היה מפני שהזיזו ממקומו. שיטה ישנה:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מבטלין ת"ת וכו'. עיקר הפירוש דברייתא כפשוטא דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם ואפי' לפני מי שתורתו אומנתו כר' יהודה בר אלעאי. והא דאמרי' בפ"ק דמגלה [ג ב'] פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף כדקתני וכו' לאו למימרא דמת מצוה חובה ושאר מתים רשות אלא משום דבעי' לומר מת מצוה ומקרא מגילה מאי נקט בהא מת מצוה. ומה שאמרו בפרק בתרא דכלאים בירושלמי [ה"ב] תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבה"מ רבי יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום ההיא לא לענין הוצאת המת היה אלא לענין כהן שהיה שונה בבית המדרש והיה שם אדם גוסס בסמוך שעוברת הטומאה כשימות בבית המדרש שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי ואם רצה ליטמא מטמא כדי שלא יתבטל מתלמודו דס"ל לבני מערבא דטומאת כהנים אפי' בטומאה דאורייתא נדחית מפני ת"ת ופליג אגמרא דילן שלא התירו זה אלא בטומאה דרבנן ובית הפרס כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים וכן מוכיח בירושלמי בפ' מי שמתו [ה"א] שאמרו שם מהו שיטמא כהן לת"ת ואמרי' רבי יוסי הוה מתני וכו'. וכן אמרו שם רבי אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר רבי אמי שלח מאנין והב ליה ע"כ. והיינו משום דס"ל דת"ת דוחה לאו דכלאים והא נמי דלא כגמ' דילן כדאיתא בפ' מי שמתו והא דאמרי' בירושלמי [פסחים פ"ג ה"ז] נמנו בעליית בית קסדא בלוד התלמוד קודם וכו' כבר פירשו עליה הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה וכו' ע"כ. ואתיא כי הא דאמרינן בגמרא דילן שאם יש כל צרכו אין מתבטלין ודוקא להוצאתו ממש מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואף על פי שאמרו שם במסכת מועד קטן מת בעיר כל בעלי אומניות אסורים במלאכה היכא דליכא חברותא התם קאי בשאר מלאכות אבל לא בעוסקין במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרי' מבטלין ת"ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרי' במסכת מ"ק מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה ת"ת לא מבטלינן הואיל שאינו מוטל עליו לקוברו ויש יורשין לקוברו והא דאמרינן בפ"ק דמגילה פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת וכו'. דשמעת מינה אבל שאר מתים ת"ת עדיף. י"ל דההיא לאו דוקא מת מצוה אלא מילתא כולה דהתם במת מצוה מיירי ולהכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף דהא אפי' בשאר מתים נמי תניא דמבטלין ואיכא למימר דהאי דמבטלין דהכא רשות כלומר אי בעי מבטל ובההיא ה"ק כיון דשאר מתים כת"ת מת מצוה פשיטא לי דעדיף מיניה דסמיכנא לי' מדאמרי אמרו עליו על רבי יהודה ב"א שהיה מבטל אלמא שאר רבנן לא מבטלי ואינו נכון אלא מעשה שראו לרבי יהודה ב"א הביאו לראיה שמבטלין. ע"כ:

וכמה כל צורכו וכו'. מדיהבי שיעורא להוצאת המת ולא יהבי שיעורא להכנסת כלה ש"מ דלית לה שיעורא. מלקוטי הגאונים ז"ל:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ולענין הוצאת כלה נראה דכיון שהוא מפני כבוד החיים לחבבה על בעלה די לה כשמוליכין אותה לפי כבודה ויש אומרים דלגבי כלה אין לה שיעור ולעולם מבטלין כי ברוב עם הדרת החתן והכלה ומוסיף יותר בשמחה ובחבוב ודייק הכי מדאמרינן מעבירין את המת מפני הכלה דמשמע שיותר היו חוששין לכבוד הכלה מלכבוד המת ודייק נמי דקאמרינן כל צורכו ולא קאמר כל צרכם. ע"כ:

כנתינתה כך נטילתה. לאו אנטילת הגוף קאמר ולאו אנטילת נשמה קאמר שלא ניתנה הגוף בששים ריבוא ולא הנשמה ניתנה בששים ריבוא אלא אנטילת תורה ונתינת תורה קאמר כשמוציאין המת שקרא ושנה מדמין הדבר כאילו תורה ניטלה כשם שקבלוה בששים ריבוא כך בשעה שניטל בעל תורה צריכין להתכנס ששים ריבוא אי שכיחו או מאי דאפשר. כן כתבו רבי' שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל:

וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל כנתינתה כך נטילתה וכו'. פי' שמיתת החכם היא כנטילת התורה כדאמרינן הא למה זה דומה לס"ת שנשרף. ורב אחא ז"ל פי' דלהכי מדמו להו שהתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והנשמה קרויה נר דכתיב נר אלהים נשמת אדם. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה כנתינתה בס' ריבוא דנשמה נמשלה לתורה דכתיב נר אלהים נשמת אדם וכתיב כי נר מצוה ותורה אור. אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי' דמתני שלומד לאחרים וזכין על ידו ואית דאמרי שטרח לעצמו ולמד תלמודא דגמ' ומדקא יהיב שיעורא למאן דקרי ותני משמע דלמאן דלא קרי ולא תני סגי ליה בעשרה ואינו מבטל ת"ת וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל. תלמידי הרב ר' יונה ז"ל:
ומיהו כתב בספר המצות לר"מ מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם דכולם מלאים מצות כרמון ואין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה. הריטב"א ז"ל:
ובאשה נחלקו המפרשים ז"ל י"א שנותנין דין דלא קרי ולא תני. וי"א שדינה כמאן דקרי ותני שאחר שאינה מצווה לקרות אם אינה יודעת אין בכך כלום ולא נפחות משיעור מאן דקרי ותני. והרב מורי נר"ו אומר שאם היתה אשה שיש בה יראת שמים וזהירה להוליך בניה לבית המדרש ומדקדקת במצות דיהבינן לה דין כמאן דקרי ותני כיון שהיתה זריזה במה שהיתה מצווה אבל האיש שהוא מצווה ללמוד תורה ולא למד סגי ליה בעשרה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

בפרש"י בד"ה טורמיסין לא איתפרש עכ"ל ועיין בערוך בערך חמס:

כי סמכו כו' שרו ליה הכי לא כחל כו'. ע"פ מ"ש בסוטה לא תתייראו מן הפרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושין מבקשין שכר כפנחס ועושין מעשה זמרי כפרש"י שם דהיינו שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועים מבחוץ ואין תוכן כברן כו' אומרין לבריות לכבדן כפנחס עכ"ל וז"ש לא כחל שהוא צבע לעינים כי האדם יראה לעינים ולא שרק שהוא צבע לפנים ע"ד שאמרו בסוטה שאין הדור רואה אלא לפנים דהיינו שאין תוכו כברו ולא פירכוס שהוא קליעת שער שמראין עצמן כנזירים וחסידים אבל יעלת חן מן התורה שהיא ודאי מעלת חן ללומדיה [וכה"ג כתבנו בחידושינו פרק קמא דסנהדרין באורך ע"ש]:

לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין כו' בערוך בערך חמס על כל אלו הלשונות עיין שם בטוב על ב' הפירושים בזה כי בעונינו רבים מהרבנים שנכשלים בזה בדור הזה וראוי הדבר לתקן ע"פ חכמי ארצות וקצינים:

[רבא דעמא ומדברנא כו'. מפורש פ"ק דסנהדרין ע"ש]:

אמרו עליו על ר"י בר' אלעי שהיה כו'. אשמועי' דאע"פ שהיה תורתו אומנתו היה מבטל ת"ת והיה מרקד לפני הכלה וכדתני באידך ברייתא דלקמן וק"ל:

רב שמואל ב"י מרקד אתלת פרש"י אתלת ג' בדין זורק א' ומקבל א' עכ"ל. וכה"ג אמרינן פרק החליל בשמחת בית השואבה רשב"ג היה נוטל ח' אבוקות וזורק א' ונוטל א' ואין נוגעים כו' אבל א"כ ה"ל לתלמודא לפרושי הכא כדמפרש לה התם ועוד דלא הל"ל אתלת אלא בתלת ועוד מאי קא מתמה עליה ר' זירא ולולי פירושו נראה לפרש דהכא ה"פ שהיה מרקד אתלת דהוה מרקד נגד תלתא שאר אינשי שמרקדים לפני הכלה והשתא ניחא דקאמר ר' זירא קא מכסיף לן האי סבא דאנן נערים לגביה ולא מרקדינן רק חדא והוא מרקד כתלתא דילן אע"ג דהוא סבא ודו"ק:

איפסק עמודא דנורא כו' אלא לחד בדרא כו'. דהוא רמז שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו כדאמרינן כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו לעוה"ב וע"ז אמר דאהני ליה שיטתיה לסבא כו' ר"ל דבדבר קל יזכה הצדיק למעלה כזאת:

רש"י בד"ה טורמיסין עד ריקנין. נ"ב הג"ה:

גמ' כלה נאה וחסודה. אפ"ל מלשון חסידה וכמ"ש המ"כ על בת כ' כבת ז' ליופי אעפ"כ בת ק' כבת כ' לחטא שתרוייהו יחד הוא מעלה ועד"ז שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל בהחן והיופי ואף לפירש"י חסודה מלשון חוט של חסד דהיינו מעלת חן אפ"ל כענין שאמרו סוף לולב וערבה כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו' ועד"ז שקר החן וגו' מצד עצמה רק עי"כ נמשך ממנה שאשה יראת ה' היא תתהלל כי כל שיש עליה חן בידוע וכו':

גמ' אהני ליה שוטיתיה כו'. כי ג' דברים עשה מסתמא כמו ר"י בר אילעאי שנזכר מקודם נגד בד של הדס אמר שוטיתיה שוט של הדס וכפירש"י נגד הב' ומרקד אמרי ליה שטותיה דהוי דרך שטות נגד הג' ואומר כלה נאה וחסודה אמר שיטתיה שתפס שיטת ב"ה:

גמ' שתהא אימתו עליך. רש"י מפרש משימות הרבה קדריש. והיה נ"ל לפרש מלת עליך קדריש דהול"ל שום תשים לך מלך עליך משמע שתהא אימתו עליך ודו"ק:
בתד"ה כמות שהיא וכו' ישתוקו כו'. לפי"ז ה"ל לסיומי ב"ה אלא מי שלקח מקח רע ישבחנו או ישתוק יגננו מאן דכר שמיה וצ"ל דגם ע"י שתיקה כאן בכלה הוי כגנאי כיון דשאר כלות משבחין ואומרים לפניה ודו"ק:
בתד"ה מבטלין וכו' לאו משום ביטול תורה וכו'. המ"ל משום ביטול תורה כיון שהיה יכול לקוברו במקומו נמצא שטלטול ד' מילין היה שלא לצורך ולא הו"ל לבטל ת"ת אבל הוצאת המת כדי להוליכו לקוברו שפיר מבטלין ת"ת אבל קושטא משני כדאיתא במסכת שמחות העובר על דברי חכמים כו' ודו"ק:
בתד"ה להוצאת המת וכו'. עיין באשר"י ובר"ן דיש מפרשים דהכי פרושו הרשות בידו ולה"ק אמרו עליו על ר"י בר אילעאי שהיה מבטל ונהג כעין חובה וכיון דבשאר מתים שקולין ממילא מ"מ עדיף חובה לבטל ולפי"ז הא דמסיים בד"א וכו' אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין היינו אינו רשאי לבטל:

בא"ד והא דאמרי' במ"ק כו'. יש לקשר זה דבל"ז הייתי אומר ששניהם שקולין ול"ק מהא דמותרין בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דה"נ מותר בת"ת וכי היכי דאינו מחויב לבטל ממלאכה לת"ת נמי אינו מחויב לבטל להוצאת המת דת"ת ומת שקולין אך עתה דהביאו התוס' מה דקאמר התם מ"מ עדיף ומביא ראיה מהכא מבטלין ש"מ דמבטלין ר"ל חובה לבטל מת"ת דהוצאת המת עדיף א"כ ה"נ חייב לבטל ממלאכה דלא עדיפא מת"ת ודו"ק:

גמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו'. יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים. ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני. משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת. וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י:

רש"י ד"ה פירכוס. קליעת שער. עי' לעיל (ד ב) תד"ה פוקסת:

רש"י ד"ה בריך מתייך לשלם. ברוך בואך בשלום. בע"י הגירסא לשלום ונכון כלישנא דגמרא לשלם עי' שלהי ברכות:

רש"י ד"ה שום תשים. שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם כו'. בקדושין (עו ב) דריש מזה כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. ואולי משום דכתיב בקרא ג' שימות דרשינן לתרוייהו:

תד"ה שיטתיה. מ"מ שניהם מין ארז. כדאיתא בר"ה (כג):

גמ' שרק. נ"ב שי"ן שמאלית והוא מלשון מקרא [זכריה א] אדומים שרוקים:

שם כי סמכו כו' ויעלת חן. נ"ב אע"פ שהוא לשון נקבה. שייך שפיר בת"ח על שם התורה שנאמר בה [משלי ה] אילת אהבים ויעלת חן וגו'. גם נמשלו הת"ח לכלה מקושטת בכ"ד תכשיטין. כך צ"ל מקושט בכ"ד ספרים [מ"ר שמות פמ"א) ומ"ש לא כחל. נ"ל שר"ל שאינו צבוע בגוון הכשרות כמ"ש השמרי מן הצבועים. ולא שרק. ע"ש שפניו מכסיפין מחמת התורה שמתשת כח ואין מראהו יפה כבריא שפניו מאדימים. ולא פירכוס. שאינו מלובש בגדם נאים כמ"ש (שבת קמה:) מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים. משא"כ בת"ח שבא"י:

שם תריסר אלפי כו'. נ"ב בימי רבותינו שבבבל היו שם קהלות גדולות מישראל קבוץ עם רב מאד. כמ"ש באגרת רשר"ג:

רש"י ד"ה טורמיסין כו'. נ"ב בערוך פי' ששונין שני הלכות ממסכת. נראה שהוא מלשון נוטריקון הרי משנה:

תוס' סד"ה ישבתנו כו'. ג"כ וב"ה סברי לאו היינו שקר דאמרינן שלשה חינות הן חן אשה על בעלה. א"כ אמת אומרים לו. כי מאחר שנשאה ואין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו (לקמן עה:) ודאי נושאת חן בעיניו היא. משו"ה אפילו היו בה כל המומין. כלה נאה וחסודה היא ודאי אצלו. ויזכה כמקחו שחוט חסד משוך עליה ביותר:

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. נראה לי בחרו בלשון זה לרמוז לפי דרכם על כנסת ישראל שתתעלה גם היא במצות הנשואין אשר עשו ישראל והיא נקראת כַּלָּה. ואמר נָאָה בחמשה גבורות שהם נוי לה וַחֲסוּדָה בחמשה חסדים.
ונראה לי אף על גב דדברים אלו אומרים לזו הכלה שלפניהם אין כאן חשש שקר, דמכוונים על הנפש כי בנות ישראל יש להם נפש קדושה בודאי ועליה אומרים כלה נאה וחסודה!
אמנם הריטב"א ז"ל נתן טעם כל שהוא משום דרכי השלום אין בו חשש 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' ולפי זה יש להקשות למה השיבו בית הלל לבית שמאי ממנהג העולם? יאמרו להם הלכה זו דמשום דרכי השלום ליכא איסורא, ודין זה מוכרח דמצינו שינה הקדוש ברוך הוא מפני דרכי השלום ומהאי טעמא אמרו בגמרא דיבמות דמצוה לשנות מפני דרכי השלום!
ונראה לי בס"ד דאמרי בית שמאי זה תינח היכא דאיכא קטטה בודאי אז מצוה לשנות כדי שלא יהיה מריבה אך כאן החתן ראה את אשתו ורצה בה ולקחה ועתה אינו מהרהר אחריה כלום ולמה תשנה ותשקר? ויותר טוב לשתוק! לכך הביאו בית הלל דבר זה מנהגו של עולם לוקח חפץ מן השוק צריך להשביחו בפניו ואף על פי שאין הלוקח קורא תגר על קניית החפץ, ולכן השתא אם ישתקו יאמר החתן מאחר דאפילו לוקח חפץ משבחים אותו בפניו ולאשתי שלקחתיה למה שותקין ואין משבחין? אלא ודאי מומין יש בה! ונמצא שתיקה דילהון יתעורר ממנה שנאה בין החתן לכלתו ולכך הוי זה בעת קטטה ומריבה שצריך להשביחה אפילו בדברי שקר.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש דברי בית שמאי ובית הלל בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל הטעם שמוכר האב את בתו ולא מוכר בנו והוא דתנן (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) מי חוזר על מי? בעל אבדה שהוא זכר חוזר על אבידתו שהיא הנקבה. אם כן הנקבה כשהיא בבית אביה היא של בעלה הזכר והיא אבדה שלו שמונחת בבית אביה ושנינו (בבא מציעא כח:) המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל, ולכן האב חייב במזונותיה וכל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה או עד שתנשא לאיש שתחזור האבדה לבעליה.
וזה הטעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדונייא לחתנים ופוסקין להם מעות כי מנהגן תורה הוא דתמן תנינן אם היה שכרן יותר מאכילתן אז היתר לבעלים ואולי כל שבח שלה עולה יותר מן מזונותיה לכן נותן האב נדונייא לבעל כדי להחזיר לו המותר כלומר בתי היא חשובה מאד השבח שלה עלה יתר מן מזונותיה והא לך המותר! עד כאן דבריו, יעוין שם.
והנה שבחים של האשה הם בעניינים חלוקים יש ראוי להשביחה בתואר ויופי ויש ראוי להשביחה במידות הטובות ויראת שמים ויש ראוי להשביחה באמנות ידים מלאכה פלונית ומלאכה פלונית ורבים המה ויש ראוי להשביחה על בינתה ושכלה ודעתה ויש ראוי להשביחה על זריזות שלה ועוד כמה עניינים חלוקים.
ובית שמאי אומרים 'כלה כמו שהיא' שאם היא משובחת מצד אומנות ומלאכות ישבחוה בהם ואם היא משובחת בדבר אחר ישביחוה בו באופן באותו דבר שראוי להשביחה בו ישבחוה ולא ישקרו.
אמנם בית הלל חוששין לתקנת האב וסבירא ליה דאם היא ראויה לשבח במלאכות או בזריזות או בבינת הלב וכיוצא אם ידברו בשבחה בדברים אלו איכא למיחש שמא תתגנה הנדונייא בעיני הבעל כי יאמר אשה כזאת ודאי יש אצל אביה סך גדול יתרון נוסף על מזונותיה ודאי שיתן הנדונייא כפלי כפליים על סך שנתן!
ולכן כדי שלא תמעט בעיני החתן הנדונייא שנתן אביה סבירא ליה לבית הלל אם ראויה שתשובח במלאכות ומעשה ידיה וחכמתה ובינתה וזריזותה לא ישבחו אותה בשבחים אלו כדי שלא תמעט הנדונייא בעיניו אלא ישבחו אותה בדברים אלו בלבד האחת נאה ביופי והשניה חסודה לשון חסידות שיש לה יראת שמים ביותר שנזהרת במילי דחסידותא נמי, יען כי מאלו השני עניינים אין בא יתרון לענין ממון דאם היא יפה וגם חסודה מה הרווחה יש לאביה מזה? ואדרבה להפך! אבל שאר דברים לא יזכירו בשבחה.

הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"?. הא דנקטו מומין אלו שהם חסרון אברים להדיא ולא אמרו בסתם הרי שהיתה מכוערת או שחורה איך אומרים נאה?
כי למכוערת או שחורה אפשר לעשות לה תיקון לפי שעה בצבעונים וקשוטי זהב ותתראה נאה לפי שעה ואין נראה דבריהם שקר להדיה אצל החתן אך חגרת או סומא שהוא חסרון בגופה להדיא אין לזה תיקון אפילו לפי שעה ואם יאמרו נאה הרי ניכר דבריהם שקר לפני החתן ומה יועילו דברים אלו.

כִּי סָמְכוּ רַבָּנָן לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: "לָא כָּחָל וְלָא שָׂרָק וְלָא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן". נראה לי בס"ד האדם נשלם בחכמת התורה מרבותיו וחבריו ותלמידיו כמו שאמרו (בתענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם. וכאן באו לשבחו שאפילו לָא כָּחָל רוצה לומר אפילו אם לא היה למד תורה מרבותיו וְלָא שָׂרָק אפילו אם לא היה למד מחבריו וְלָא פִּרְכּוּס אפילו אם לא היה למד מתלמידיו עם כל זה יַעֲלַת חֵן שהיתה חכמתו מרובה משל אחרים מיניה וביה מחמת כי לבו פתוח כפתחו של אולם והיה לבו נחל נובע חכמה ובינה ודעת.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש נקטו ג' דברים אלו 'כָּחָל שָׂרָק פִּרְכּוּס' כנגד שלשה דברים המסבבין לתלמידי חכמים שיעלה לגדולה יותר מחביריו האחד אם הוא עשיר גם כן והשני אם היא בר אבהן שאבותיו גדולים והשלישי אם הוא בעל לשון צח ויש לו כח הדיבור יפה לרצות לאחרים בנועם לשונו. וכאן באו לשבח לרבי זירא מה שהעלה חן על חביריו לא מחמת עושר ולא מחמת כבוד אבותיו ולא מחמת נעימות שפתיו וצחות לשונו אלא העלה חן מיניה וביה מרוב גודל חכמתו ובינתו! עד כאן דבריו נר"ו.

רָבָא דְּעַמֵּיהּ, וּמְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם. נראה בודאי מן השמים שמו בפיהם דברים לשבח את קדוש אלקים רבי אבהו ולכן יש לדרוש בדברים אלו רָבָא דְּעַמֵּיהּ שמלמדם תורה מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ בענייני גשמיות ודרך ארץ בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמאיר להם בזכותו למעלה לבטל מעליהם גזרות קשות ורעות בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם רוצה לומר ביאתך אצלינו היא שלום לנו שמתברכים בביאתו אצלם על דרך מה שנאמר (בראשית לט, ה) וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף.
או יש חכם שולט באומתו ומנהיגם בכח הניתן לו מן המלכות ויש שהם סרים למשמעתו משום כבוד תורתו. וכאן אף על פי דרבי אבהו גדול היה בבית קיסר ויש לו כח ממשלה בעמו מאת הקיסר עם כל זה משום כבוד תורתו שהוא רָבָא דְּעַמֵּיהּ הוא מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ שסרים למשמעתו.
ומה שאמר בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא יש לו דעת ושכל רחב להתנהג בכמה אופנים לכל אחד כפי מזגו וטבעו ושכלו ועניינו ולכך קראוהו בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא לפי כי נראה באור כמה גוונים כן הוא לכל אחד מאיר לו כפי טבעו ומזגו ובינתו.
או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (פסחים קיב.) אל תשב בעיר שראשיה תלמידי חכמים יען כי עוסקים בלימודם ואין שמים לב על הנהגת העיר וצורכי ציבור, ולזה שבחו את רבי אבהו אף על פי שהוא רַבָּה דְּעַמֵּיהּ חכם וראש ישיבה עם כל זה ידיו רב לו להיות מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ שעוסק בצרכי ציבור ומנהיגם כראוי ועוד גם כן היתה לו זאת שלא נתמעטה אור תורתו מחמת עסקו בצרכי ציבור אלא עודנו בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמנהיר עיני חכמים בהלכה, או יובן בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא דהכל מדליקין ממנו והוא אינו חסר כלום. בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם פירוש אף על פי שכפי מנהגו של עולם מוכרח שימצא לך שונאים בבית קיסר מחמת קנאה כי כן דרכם לקנאת באיש יהודי בעל גדולה עם כל זה אקיים בך 'בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ' (משלי טז, ז) לכך מַתְּיָךְ לִשְׁלָם כי הכל בשלום עמך.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה. נראה לי בס"ד טעם שהיה נוטל הדס לסימן טוב שיזכו לבנים צדיקים שנקראים הדסים. או יובן הֲדַס [69] עולה מספר בן טוב [69] שיזכו לבן טוב חכם וירא שמים.

רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת. נראה לי בס"ד טעם למספר שלש כנגד הארת שם י־ה שזכו בו איש ואשתו בנשואין וידוע כי אותיות י־ה הם ג' ספירות קוץ של יו־ד בכתר ויו־ד עצמה חכמה ואות ה' בינה.
או יובן כנגד ג' אותיות אדם שזכו בהם עתה על ידי נשואין כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית ה, ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם.
או יובן כנגד שפע בני חיי מזוני שזוכים לזה עתה על ידי שלימות מצוה זו במחשבה ודבור ומעשה.
ועוד נראה לי בס"ד מְרַקֵּד אַתְּלָת כי במערבא אמרי לחתן 'מָצָא' או 'מוֹצֶא' היינו מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) או מוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו) כי המובחרת היא אשה בעלת שלש אותיות ולא האשה בעלת ארבע והמובחר הוא 'מָצָא' שהוא שלש אותיות כנגד 'טוֹב' שהוא ג' אותיות ולא כנגד 'מִמָּוֶת' שהוא ארבע אותיות. ולכך מְרַקֵּד אַתְּלָת מעלה שלשה ומוריד שלשה.
או יובן בס"ד מְרַקֵּד אַתְּלָת כנגד ג' זמנים שיש לאיש ואשה הא' בזווגם יחד בעולם הנשמות והב' כשבאו לעולם הזה הוא בבית אביו והיא בבית אביה עד נשואין והג' אחר שנשאו זה את זה שהם דרים זה עם זה וזמן השלישי נשלם עתה בעת שהוא מרקד לכך מְרַקֵּד אַתְּלָת.
והנה ענין הרקוד פירש רש"י זורק אחד ומקבל אחד שעושה עליה וירידה. ונראה לי בס"ד שרמז בזה על עניינם דלגבי האיש אתמר (יבמות סג.) 'נחות דרגא ונסיב אתתא' וזו היא ירידה אך לגבי אשה נאמר עליה שאמרו (כתובות מח.) 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'. או יובן עליה רמז לעליית ניצוצי קדושה בסוד מ"ן [מיין נוקבין] וירידה רמז לירידת מ"ד [מיין דוכרין].

קָא מַכְסִיף לָן סָבָא. קשה והלא התנא הגדול רבי יהודה בר אלעאי דקדים מיניה הוה עביד הכי שנוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה?
ונראה לי בס"ד דרבי יהודה אפשר לא הוה עביד זה בפומבי לפני המון העם אך רב שמואל הוה עביד הכי לפני המון העם.
ועוד נראה לי דלא אמר קא מכסיף לן מכח הרקוד דהא הכל יודעין שמצוה גדולה איכא לשמח חתן וכלה אך מקודם היה דרכן של סואבי יין לרקד בחניות ובמשתאות כדי שיתנו להם יין לשתות וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסחים (פסחים מט.) ענין מרקד בי כובי ולכן אמר 'מַכְסִיף לָן' שיאמרו המון העם אין כונתו בשביל מצוה אלא כדי לשתות יין!
אבל רבי יהודה היה ידוע לכל שאין יכול מצד טבעו ומזגו לשתות יין וכמו שאמר הוא עצמו (נדרים מט:) לאותה מטרוניתא שאין שותה יין אלא רק ארבע כוסות של ליל פסח, ועל זאת השתיה היה לו כאב הראש מפסח ועד החג כדאיתא בירושלמי (ירושלמי פסחים י, א) ואם כן הכל יודעים שעיקר בשביל מצוה וליכא בזה זלזול.

רַב אַחָא מַרְכִּיב לָהּ אַכַּתְפֵיהּ וּמְרַקֵּד. נראה ודאי שהיתה יושבת על כסא והוא מרכיב הכסא על כתפו ומרקד באופן שלא היה נוגע גופה בגופו וזה פשוט וברור.
ומה שהיה מַרְכִּיב אַכַּתְפֵיהּ כי כתף [500] הוא מספר ת"ק שהוא מלוי שם שדי [שי־ן דל־ת יו־ד = 500] שממנו מתברכים רמ"ח אברים של האיש ורנ"ב אברים של האשה שהם סך הכל ת"ק [כלומר 252+ 248 = 500] כנודע ורמז להם בזה כי עתה על ידי נשואין נשלם אצלכם הארת מלוי שם שדי הרמוז בכת־ף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שהכתף בו רמוז מלוי שם שדי שעולה מספר כתף.

אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן: אַנָן, מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכִי?. קשה מה מצאו טעם שיש להם היתר בזה טפי מזולתם כדי שבאו לשאול על זאת הלא אדרבה החכם צריך להשמר יותר בדברים כאלה כי יצרו גדול יותר, וכנזכר בגמרא (סוכה נב.) גבי אביי דתנא ליה ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו?
ונראה לי בס"ד דאיתא ביבמות (יבמות סד:) דרבי אבא בר זבדא ורב גידל אעקור מפרקיה דרב הונא וכן רב חלבו ורב ששת נמי אעקור מפרקיה דרב הונא גם רב אחא בר יעקב שהוא רב אחא דהכא אמר התם שתין סבי הוינא וכולהו אעקור מפרקיה דרב הונא לבר מאנא דקיימי בנפשאי הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב) עיין שם.
ולכן יש לומר רבנן דאמרי הכא לרב אחא אַנָן מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכִי הן הם רבנן דאעקור מפרקיה דרב הונא וחשבו כיון דאעקור אין כאן חשש שכבת זרע לבטלה ולהכי שרי להו. והשיב להם רב אחא אף על גב דאדם הנעקר מכח עכבת ההשתנה אינו מוציא זרע עם כל זה ההרהור אסור בו ולכן אִי דַּמְיָא עֲלַיְכוּ כִּכְשׁוּרָא דאין כאן הרהור מותר ואם לאו אסור.
ואפשר דהם חשבו שגם הוא נעשה עקר מפרקיה דרב הונא דאין בו חשש הוצאת שכבת זרע לבטלה ולכן התיר לעצמו להרכיבה על כתפו ואינו חושש, והשיב דאין זה תלוי בזה דאף על פי שהנעקר מחמת השתן אינו מוציא שכבת זרע לבטלה עם כל זה אסור בהרהור.
והא דאמר לו כִּכְשׁוּרָא ולא אמר לו כאבן מפני שהאדם נדמה לעץ כמו שנאמר כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט).

גמ' מרקד אתלת. ירושלמי פ"א דפאה על מתני' א' ובשינוי קצת ועוד במ"ר בראשית פ' נט:

תוס' ד"ה מבטלין וכו' דגדול שימושה. ברכות דף ז ע"ב:

כלה כמות שהיא. כ' מורי בהפלאה ז"ל דמשבחי' אותה במה שנמשלה כנסת ישראל ושבת לכלה. ולפע"ד דגם ב"ה שאומרי' כלה נאה וחסודה י"ל שיתכוונו האומרי' על כלה עליונה כ"י ושבת ות"ח דאיקרי כלה. ואין בזה משום גניבת דעת כדאמרי' פג"ה אם יש שם חבר עיר מותר ע"ש וה"נ כיון דאורחא כך מי שלקח מקח מן השוק וכו'. ואולי להכי שרו במערבא לא כחל ולא שרק וכו' לפמ"ש מהרש"א בח"א דשרו לר' זירא לא כחל וכו' ר"ל שאיננו צבוע אלא תוכו כברו וה"נ שרו במערבא לכלה נאה וחסודה לא כחל וכו' ר"ל שאין אנו אומרים כן ע"ד צבועה ולכווין לכלה אחרת כי זאת היא המעלת חן. ונ"ל ר' יהודה בר אילעא רצה להשמר טפי מדבר שקר ע"כ נקט בד הדס המרמז על הצדיקי' ובפרט לת"ח המשולשי' במקרא משנה ותלמוד לעומת ההדס כלה נאה וחסודה. ורב אחא עשה בהיפך הי' מרכיב לה אכתפי' לומר שאין שום זיוף בדבר כי בוודאי כוונתו אהכלה הלזו. והיינו דקאמר כי דמי' לכו כי כשורא היינו משום דמ"ש על הכלה בעצם שהיא נאה משום דאין אשה אלא לבנים. ולהא מילתא מיהת נאה היא אפי' חיגרת וסומא והיינו כי כשורי לצלמא שעשוי' לצור בו צורות וה"נ אי דמיין בעינינו שאין אשה אלא לצור צורות הולד אזי אמת הוא שהיא נאה. ואל"ה ה"ל מדבר שקר תרחק ועיי' הפלאה:

כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא. יראה דלר' אמי ור' אסי הזהירו שאם יבואו הם לסמוך אחרים לא יסמכו אלא צדיקים וחכמים כיוצא בהם. אלא היות כל א' מהצדיקים הי' מחשב על עצמו בענותנותו כי קטן הוא. ע"כ אמרו לר' אמי שלא יסמוך כ"א חכם כמו ר' אסי ולרב אסי הזהירו שלא יסמוך כ"א כעין רב אמי והיינו כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא ולכל א' אמרו כל מן דין נגד חברו וק"ל:

כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כוותי'. וכ' הפוסקים נהי דבפניה אין להסתכל מ"מ מצוה להסתכל בבגדי צבעוני' שלה ובחי' תורה אמרתי היינו דגבי רבקה כתי' ותקח הצעיף ותתכס דעד עכשיו לא נתיראה שיסתכל בה אליעזר כי צדיק גמור. אך עתה שבא יצחק ומצוה להסתכל בבגדי' חששה שיבוא אליעזר להסתכל בפני' ע"כ לקחה הצעיף להתכסות:

לא תסמכו לנא לא מן סרמיסן בערוך ערך חמס מפרש סרמיסן המבולבלי' ומסוכסכי' כמו פקיעות של צמר המסוכסך. וסרמיטין כמו אלו המסוכסכי' קצת כמו כתב שהתיבו' מבולבלי' זה בתוך זה אעפ"י שאינו כסכסוך הראשון מ"מ לא יסמכוהו. חמיסין החוטפי' הדברי' מפי שומעיהם ואינם ממתינין עד שהדברי' יוצאי' מפי אומרם. טרמיסין שאינם יכולי' לסדר הדברי' היוצאי' מפיהם לאזן שומעיהם. עוד פי' סרמיסי' המסרסי' המסכתא ולומדי' ממנו פרק א' או ב' כגון אלו הלומדי' ג"ה כל הבשר ואינם לומדי' כל המסכתא מרישא עד גמירא. סרמיטין הלומדי' הלכה א' או איזה הלכו' מהמסכתא. חמיסין הלומדים חמשית המסכתא. תרמיסי' הלומדי' תרי תלתי מסכתא ע"ש: אמרו עליו על ר"י בר אילעי. ערא"ש שכ' רבותא דידי' שהי' תורתו אומנתו. ופי' כיון שהי' לו תלמידים רבים הוי כעין ת"ת דרבים. ונ"ל עוד שהי' מונע תלמידיו משמוש חכמים. ומוכח דלא כתי' תוס' דשמוש חכמים גדול ממת מצוה. ועיי' מ"ש מ"ו נ"י מספ"ק דמגילה דמוכח מיעקב דגדול ת"ת. דלמא משום שמוש ששימש י"ד שנים בבית עבר. וכן מעזרא לא מוכח שם דלמא משום ששימש את ברוך בן נרי'. אבל ת"ת לחוד לא. וי"ל דוודאי לא עדיף מלמוד תורה אלא כ"ש דהיינו כדאיתא פ"ק דע"ז לטמא בית הפרס דרבנן ללמוד לפני רבו. אבל איסור דאורייתא אין בין ת"ת לשימוש. ר"ל אי הי' מונע עי"ז מכבוד או"א וכה"ג אי הוי ס"ד דת"ת אינו דוחה כיבוד או"א או בנין בהמ"ק. א"כ משום שמוש לחוד לא הי' נדחה כי אין ההפרש בין ת"ת בלא שמוש לת"ת עם שמוש כ"כ גדול. ועיי' היטיב מ"ש מג"א סי' תמ"ז ס"ק י"ג בענין זה ושפיר יליף ספ"ק דמגילה. ומ"ש תוס' בשמעתין דר"ע הי' כאלו שופך דם משום שנתבטל משמוש. ר"ל דנתבטל משניהם דזמן ת"ת ושמושה קדים. משא"כ יעקב ועזרא שהיו לומדים בלא רבם ג"כ בלא שמוש ואין ההפרש בין למוד בלא שמוש ללמוד עם שמוש גדול כ"כ וק"ל:

והנה שם הקשה בטורי אבן מנ"ל דגדול ת"ת דלמא שקולים הם ואיזה מהם שירצה יקדים לחברו וכדר"פ מפנין גבי הכנסת אורחים ובטול בה"מ ע"ש ותי' אה"נ אלא משום דגבי עזרא הוה נמי ישיבת ח"ל בבבל ואפ"ה דחי ת"ת ישיבת א"י ובנין בהמ"ק ש"מ דלגבי בהמ"ק לחוד ת"ת גדול וזה נכון:

אמנם מ"ש גבי יעקב לתרץ כן דבית מדרשו של יעקב בח"ל הי' בעבר הנהר לא נ"ל כלל דמשמע דבית מדרשו של שם ועבר גבי הדדי הוי קיימו ושם הי' מלכי צדק מלך שלם היינו ירושלים וסדורי מקראות ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כך הוא מתחלה יצא ממגורי אביו מחברון כמ"ש רמב"ן ונטמן י"ד שנים בבית עבר בא"י ואח"כ יצא משם לילך לחרן אלא בתחלה הלך לבאר שבע אצל אשל של א"א ע"ה להתפלל שם כמ"ש רמב"ן על התורה ר"פ ויצא ומשם יצא מיד לחרן ולא הי' בין יציאתו מבאר שבע להליכתו לחרן לבית לבן כלום כ"א מעשה הסולם הי' בין יציאה ראשונה לשני'. והטמנתו בבית עבר הי' קודם לזה וכל זה ברור. וקו' טורי אבן קו' עצומה ולא ראיתי לה פותר. והנה לכאורה בפשיטות הו"מ להוכיח דגדול ת"ת מכיבוד או"א. דאי ס"ד שוים הם א"כ הא מוכח דת"ת גדול מבנין בהמ"ק ויהי' נמי כיבוד או"א גדול מבהמ"ק והנה כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו לומר שאם צוה אביו לחלל לא ישמע לו ואי ס"ד כיבוד אב גדול מבנין בהמ"ק א"כ יש ללמוד ק"ו דבהמ"ק אינו דוחה שבת מק"ו דכיבוד או"א וא"כ ל"ל קרא דא"ר את שבתותי תשמורו שלא יהי' בהמ"ק דוחה שבת הא מק"ו דכיבוד או"א נפקא. אע"כ כיבוד אב גרע מת"ת. ויש לדחות זה עפ"י שיטת הש"ס יבמות וי"ו ע"א כלכם חייבים בכבודי ע"ש וק"ל:

וע"ד דרוש אמרתי דוודאי שוים ליכא למימר דהרי כל אהבתו של יצחק לעשו הי' על כיבדו אותו מיעקב כמ"ש ברבה על ציד בפיו והביאו רמב"ן. ואי ס"ד שוים הם לא הי' לו ליעקב לבחור לעצמו לישב באהלי תורה ולהניח מצות כיבוד לעשו וגרם לו כל הצער הזה. אע"כ אין כאן ברירה כי מצות כיבוד נדחית מפני ת"ת. אלא דזה יש לדחות דאדרבה חזי מה עלתה בי' ביעקב שנענש על שפי' מאביו אעפ"י שהי' אונס מחמת נפשות. אע"כ משום שהוא גרם לעצמו שהרי כיבוד או"א גדול מת"ת והי' לו לכבד אביו ולא לגרום אהבה לעשו עד שלבסוף נצטרך לברוח ולפרוש מאביו כ"ב שנה ומוכח בהיפך דכיבוד אב גדול. ומשום כן אמר הש"ס דזה א"א דא"כ הי' לו להיות נענש גם על היותו מתעכב בבית עבר שהרי באת להוכיח דכיבוד גדול מת"ת. אע"כ לכל הפחות שוים הם ומשום כן לא נענש על היותו בבית עבר ולא הי' העונש על שהוא גרם לעצמו וכנ"ל. אלא הקב"ה מדקדק עם צדיקיו ואעפ"י שהי' מוכרח לברוח מ"מ דקדק הקב"ה עמו א"כ ממילא הדרין לכללין דת"ת גדול דאל"כ לא הי' יעקב מניח לעשו לכבד אב טפי מיני' דידי':

ודע דצלע"ג מנ"ל דאהטמנתו בבית עבר לא נענש דלמא אהני הוא דנענש אבל על י"ד שנים שהי' בבית לבן עד שנולד יוסף שטנו של עשו אהני לא נענש כי הי' מוכרח ואונס מחמת נפשות. אך מה שנתעכב י"ד שנים בבית עבר ולא מיהר לילך אצל לבן אהני הוא דנענש וכן על ששה שנים שנתעכב עוד אחר לידת יוסף וב' שנים שעשה על הדרך וה"ל כ"ב שנים ולעולם כיבוד או"א גדול מת"ת. וי"ל לפמ"ש בחידו' תורה שלנו פ' ויצא מה שנתעכב יעקב עוד ששה שנים אחר שנולד יוסף שטנו של עשו הי' להרכיש רכוש לקנות מערת המכפלה כדי שלא יצטרך ליתן לעשו מעות א"י ראה יעקב להרוויח בח"ל וכמ"ש רש"י פ' ויחי בפסוק אשר כריתי. ובכל כה"ג מותר לצאת מא"י לח"ל להציל ממון ישראל מיד עע"א כמבואר בפ"ק דע"ז דאפי' כו' ומעלה בערכאות שלהן ואפי' בשבת ומטמא בבית הפרס להציל מידם וה"נ הציל מידו ממון א"י הקדוש. ושם אמרתי שזהו רמז בדברי יעקב מתי אעשה גם אנכי לביתי ר"ל לקברי הנקרא בית בפ"ק דמ"ק לחרוב ביתך וליתיב אושפיזך דהאי עלמא אושפיזא וקברו ביתו. ומשום כן אמר ללבן לא תתן לי מאומה ר"ל לא יהי' שלי מאומה מכל הרכוש כ"א לעשו יהי'. וא"כ זה קודם לכיבוד או"א והכרח גדול ואפ"ה נענש אעפ"י שהי' אונס מפני עשו מכ"ש שהי' נענש על י"ד שנים הראשונים וע"כ י"ד דבית עבר לא חשיב וצ"ע:

בגמרא ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולה"כ אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מבטל וכו'. לכאורה נראה דמייתי הא דר"י ב"ר אילעאי לאשמעי' דאפילו ת"ת דרבים מבטלין כדאשכחן בפ"ב דסנהדרין דף כ' אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיו יושבין ששה באמה ועוסקין בתורה וכ"כ התוספות בפ"ק דמגילה דמההיא דשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין ואפשר דכונתם למ"ש. אלא שמצאתי שם בל' רש"י ז"ל דת"ת דרבים היינו דוקא כל ישראל כמעשה דיהושע. ולפ"ז נ"ל דמ"ש התוס' שם דמשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין היינו מדאמרינן בסמוך כנתינתה כך נטילתה בס' ריבוא וא"כ ממילא כל ישראל מתבטלין מת"ת ועוסקין בהוצאת המת. והא דמייתי ר' יהודה בר אילעאי היינו כמ"ש הרא"ש דאפילו היכא דתורתו אומנתו מבטל ע"ש:

בתוספות בד"ה להוצאת המת וכו' לא במת מצוה איירי וכו' אע"ג דבפ"ק דמגילה וכו' נקט מ"מ אגב מילי אחריני דהוו דוקא מת מצוה עכ"ל. משמע מלשונם דבמילי אחריני דנקט התם דהיינו עבודה אין מבטלין אלא במת מצוה דוקא. וקשיא לי דלפמ"ש בסמוך בשם התוס' דמגילה דאפילו ת"ת דרבים מבטלין ומייתי מסוגיא דהכא וא"כ כיון דסוגיא דהכא משמע להו דלאו דוקא מת מצוה אלא בכל המתים מבטלין ועלה כתבו דאפילו ת"ת דרבים א"כ כ"ש בעבודה יש לנו לומר דלאו דוקא מת מצוה דהא מסקינן שם במגילה דת"ת דרבים חמור מעבודה. אלא שראיתי שהתוספות שם כתבו דסוגיא דהכא איירי דוקא למאן דקרי ותני. וא"כ קשה למאי הוצרכו לפרש דמת מצוה דנקט במגילה היינו אגב מילי אחריני דהא בפשיטות מצינן למימר דבמגילה איירי דוקא במת מצוה והיינו למאן דלא קרי ותני והא דאמרינן הכא דלכל הוצאת המת מבטלין היינו במאן דקרי ותני דע"כ בהכי איירי מדמבטלין אפי' ת"ת דרבים. ועוד דלפ"ז לא הוי קשה נמי מההיא דפרק אלו מגלחין דשרי בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דהתם נמי במאן דלא קרי ותני איירי ויש ליישב ודו"ק:

ב"ש אומרים כלה כמות שהיא. יש לומר ע"ד שאמרו ביבמות דף ס"ג ע"ב אמר רבא בא וראה כמה טובה וכו' שהתורה נמשלה בה וכו'. א"כ יש לומר כיון שמצינו שכנסת ישראל נמשלה לכלה כמו שנאמר אתי מלבנון כלה ושבת נקרא כלה בואו ונצא לקראת כלה וזהו שמרקדין לפניה כמה חשובה כלה כמות שהיא רצה לומר שדברים גדולים נמשלים בה כמות שהיא:

שם לא תסמכו לנא וכו'. ז"ל הערוך בשם גאון אל תסמכו לנו מן המסכסכים את הדברים זה בזה כמטוה מסוכסך אלא שמסלסלים אותן ומעמידים דבר על אופניו ולא מן שאין טעמיהן ברורין ככתב מסורטט ולא מן שחוטפין את הדבר כחמוסין אלא מיושבין ולא מן שאין מתקנין את הדברים ומייפין אותן ומי שטעמיהן כטורמוס עכ"ל. והדברים עתיקין ויש לנו בזה להאריך בס"ד ואין כאן מקומו:

שם רבא דעמא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא. נראה שפירושו שאמר אף שהוא נשיא בעמיו ואפ"ה הוא מנהיג את הדור ומשמשם. כמ"ש עבדות נתתי לכם. וכ"ש במרביצי תורה שנאמר בהן ויט שכמו לסבול וגו' שמקבל עליו עול תלמידים ללמדם ולהבינם ולהדריכם. והיינו דאמרי כי אתא ממתיבתא דאע"ג דהוא רבא דעמיה אפ"ה הוא מדברנא דאומתיה. ודמו דבר זה לבוצינא דנהורא דהיינו אור הנר דאף שיתרון האור מן החשך. מ"מ האור משמש את החשך ומאיר לו. ומה שאמרו בריך מיתייך לשלם עיין פירש"י. אבל הריטב"א פירש שברכו להש"י שהביאו לשלם לפ"ז היה צריך לגרוס מייתיך לשלם בשני יו"דין קודם התי"ו:

שם אמרו עליו על ר"י וכו' ר' שמואל בר' יצחק מרקד אתלת פירש"י שלשה בדין וידוע דג' בדין של הדס מרמזין לג' אבות והיה כוונת ר' יהודה בר' אלעי להמשיך עליה חוט של חסד מבחינת אברהם ולכך אמר כלה נאה וחסודה ור' שמואל היה כוונתו להמשיך עליה מבחינת ג' אבות. ואפשר דירמוז בזה מ"ש בזוהר בפסוק וה' הולך לפניהם בעמוד ענן בחינת אברהם ועמוד אש בחינת יצחק ע"ש וכיון דאיהו כלל ימינא ושמאלה כחדא לכך זכה לעמודא דנורא:

שם גמרא אי דמיין עלייכי ככשורא וכו'. יש לומר ע"ד שאמרו לקמן בדף פ"ו ואגביה מיניה ככשורא לצלמא משום שדרך הוא לצייר את הקורה והמסתכל בציורו אינו מתבונן אל תוכו כי אם על הציור שעליו הכא נמי קי"ל דמותר להסתכל בתכשיטי כלה אבל לא בה עצמה כדאיתא בש"ע וזהו שאמר אי דמיין עלייכי ככשורא שלא תסתכלו בה אלא בתכשיטין שעליה שריא. וק"ל:

שם וזה וזה לפני מלך. לכאורה הוי סגיא למיתני מעבירין את הכלה לפני המלך וכ"ש מת. וצ"ל דאפילו אי איכא תרוייהו מת וכלה כבוד המלך דוחה שניהם. ולכאורה נראה דאם המלך מוחל על כבודו יש לומר דלענין מת עדיף טפי לפמ"ש התוס' בסוטה דף מ"א דהא דלא משני הכא דמצוה שאני. משום דהכלה עצמה חייבת יותר בכבודו שהרי אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. וזה לא שייך גבי מת דנעשה חפשי מן המצות אבל מלשון התוס' הכא משמע דדוקא לחלוק כבוד לתורה שרי למחול וק"ל: ונראה עוד דיש לומר דכבוד תורה עדיף טפי מכבוד כלה כגון במת ת"ח אע"ג דכבר עסוקין במצות כלה ופטורין מהלוית המת. מ"מ כבוד תורה עדיף ומעבירין הכלה מלפניו כדאיתא ברפ"ק דמגילה דכבוד תורה עדיף אפילו מעבודה. ואפילו במלך יש לומר דעדיף כבוד ת"ח כשמת. ולא דמי להא דאמרינן בסוטה שם דמלך יושב וקורא אע"ג דהוי כבוד תורה דכבוד ת"ח עדיף מכבוד תורה עצמה כדאיתא במכות כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי ת"ח. וראיה מהא דאמרינן במכות דף ט"ו בדוד לאחר שמת עירא היאירי היה לומד על גבי קרקע. ואע"ג דכשת"ח חי אין למלך לכבדו בפרהסיא כדאיתא לקמן סוף פרק הנושא והיינו כמ"ש תוס' בסוטה ולא אימתך עליו. אבל כשמת לא שייך זה כנ"ל.

שם פרשת דרכים הוי. משמע דבכה"ג רשאי למחול על כבודו אבל אם רוצה יכול לילך בתחלה על דרך שהכלה כבר הולכת עליה אע"פ שהוא יכול לילך על דרך אחר. וכן בכלה כה"ג יכולה לילך בתחלה על דרך שמוליכין בו את המת אע"פ שהיא יכולה לילך דרך אחר והמת ע"כ נדחה מן הדרך. ואין לתמוה דהא קי"ל בכל עשה שדוחה לא תעשה דהיכא דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה. מ"מ הכא לא מיקרי דחויה. תדע דהא אמרינן לקמן דף מ' גבי אונס דלא דחי משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. א"כ ה"נ אמאי דחי להעביר את המת לפני הכלה הא אי איהי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. דנראה פשוט דכלה יכולה למחול על כבודה דלא מצינו דאין כבודו מחול אלא במלך אבל גבי נשיא ורבו מהני מחילה. ואמרינן נמי לקמן דף מ"ח האומר אל יספדוני שומעין לו ואפילו נימא דכלה שאני משום פגם משפחה כדאיתא לקמן דף מ"א גבי בושת ופגם. מ"מ קשה ממלך עצמו דאמרינן בסוטה שם דמלך יכול למחול על כבודו משום כבוד התורה ולא אמרינן דכיון דמצי מחיל צריך למחול אלא ע"כ דאין זה דחויה כלל כיון דכבודו עדיף. א"כ יש לומר דהוא הדין בפרשת דרכים אינו מחויב לסלק מן הדרך וצ"ע:

רש"י ד"ה מעבירין וכו' כשכלה יוצאה מבית אביה. נראה דכוונתו דהא דנקט כלה ולא נקט מלפני החתן דבשלמא לעיל גבי מרקדין דרך הוא לרקד לפני הכלה ולשבחה כדי לחבבה על בעלה. לכך פירש דהדרך הוא כן שמוליכין את הכלה מבית אביה וזהו עיקר הכנסת כלה. אבל אין לומר דדוקא כבוד כלה קודם ולא כבוד חתן ולדמות להא דאמרינן בפרק מציאת האשה דנשואי יתומה מקופה של צדקה קודם לנשואי יתום משום שבושתה מרובה. דאין ראיה מזה לענין כבוד דהא כתב הרמב"ם והביאו הריטב"א שהמלך קודם להכלה להתפרנס מקופה של צדקה אלמא לענין בזיון שאני:

תוס' ד"ה מלך שמחל וכו' אע"ג דלא היה מלך גמור וכו'. כוונתם מהא דקאמר שם בסוטה שנתחייבו כלייה משום שחנפו לו. לכאורה אין מזה ראיה אלא שלא למנותו לכתחילה. וצ"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דמדאורייתא היה אסור למנותו דלענין מלך בעינן שיהיה אביו מישראל מדאורייתא מדשנה עליו הכתוב מקרב אחיך והוא ממילא בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי וכיון דקי"ל כרבא דאמר בריש תמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ אין לו דין מלך. ויש קצת ראיה לדבר מריש ב"ב דף ד' גבי הורדוס אמר ליה האי לאו מלך הוא אמר ליה ולהוי עשיר בעלמא משמע שהסכים בבא בן בוטא שאין לו דין מלך. ונראה דאביי נמי מודה בזה דאף דס"ל אי עביד מהני מ"מ לענין אימתו עליך מודה כיון דעשה דשום תשים עליך שיהיה אימתו עליך לא כתיב אלא גבי אחיך. מיהו תירוצם דחוק דנהי שנהגו בו כבוד מ"מ לא שייך בזה דין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דזה דוקא במלך גמור. ולפירש"י שם דמדאורייתא לא בעינן אביו מישראל אתי שפיר טפי וק"ל:

תוס' ד"ה מבטלין וכו' ויש לומר דהתם לאו משום ביטול תורה וכו'. הקשה מהר"ם שיף דאכתי הוי ליה למימר משום ביטול תורה משום דכיון דמת מצוה קונה מקומו לא היה מצוה בביטולו. ונראה דלק"מ דהא דמ"מ קונה מקומו היינו דוקא לקברו במקום מציאתו אבל במקום אחר אין לו רשות לקברו אלא או להחזירו למקום מציאתו או לבית הקברות א"כ אי משום ביטול תורה לא שייך לומר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דכל שעת הליכתו היה מחויב לחזור למקום מציאתו דהרי כשהיה קרוב לבית הקברות יותר מלמקום מציאתו אז היה מתבטל יותר אם יחזירהו למקום מציאתו וכבר היה צריך להוליכו לבית הקברות אלא ודאי משום דמת מצוה קונה מקומו ואף בפסיעה אחרונה חייב שהיה לו להחזירו יותר למקום מציאתו ואדרבא מוכח משם דאף דהיה צריך להתבטל יותר מ"מ כבוד המת עדיף שקונה מקומו. ודוחק לומר שהיה הבית הקברות לאחריו ממש דאפילו בפסיעה אחרונה היה מתבטל מלמודו יותר מאלו החזירו למקום מציאתו שהוא דרך הליכתו לרבו. וק"ל:

ומה שכתבו בשם הר"י מקורביל משמע דס"ל דשימוש ת"ח עדיף ממת מצוה והוא פלאי דהא מוכיח בספ"ק דמגילה דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש דכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים לא הניחו אותו עזרא. ומכיבוד אב ואם מיעקב ששימש את עבר. וצ"ל לדבריו דגדול ת"ת היינו שימוש ואי ס"ד דדוחה אפילו מת מצוה א"כ לא היה צריך לראיות אלו דאין לך מצוה שנדחית מת מצוה מפניו וכיון שדוחה מ"מ כ"ש שאר מצות ותו דקי"ל בע"ז דף י"ג בהולך ללמוד תורה דמותר לטמא בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא והרי מ"מ דוחה אפילו כהן גדול ונזיר וצע"ג. ונראה דאף הר"י מקורביל מודה דמת מצוה עדיף משימוש ת"ח אלא דכוונתו דהכא כיון דקונה מקומו וליכא אלא תוספת כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות וזה אינו דוחה שימוש אף דהכא מבטלין תלמוד תורה משום תוספת כבוד המת. אבל שימוש גדול מת"ת לענין זה ולא ניחא להר"י מקורביל מה שכתבו בתירוצם הראשון דמת מצוה קונה מקומו וזהו כבודו יותר ואסור להוליכו לבה"ק אלא ודאי דמצוה יותר להוליכו לבית הקברות מפני כבודו ולא היה תקנת יהושע אלא דאין בעל השדה יכול למחות וא"כ היה ראוי לבטל ת"ת מפני תוספת כבוד המת כדהכא אלא משום דשימוש גדול א"צ להוסיף בכבודו אלא לקוברו במקומו כתקנת יהושע. ונראה דס"ל דהא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דאפילו כשהיה סמוך לבית הקברות לא היה לו לבטל מלימודו היינו שהיה יכול לקוברו בדרך בכל מקום שהוא דאין בזה אלא משום תוספת כבוד המת דמה לו למת מקום מציאתו או מקום אחר. משא"כ לתירוצם קמא דלית להו הא דשימוש עדיף וא"כ כיון דמבטלין הכא ת"ת משום תוספת כבוד המת ע"כ הא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה לאו משום ביטול תורה דודאי הוא יותר כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות ממקום אחר שלא נמצא שם ע"כ הוצרכו לומר דכל החיוב היה שהיה לו להחזירו למקום מציאתו שזה יותר כבודו כתקנת יהושע. ודוק:

מכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות. יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם:

רבי אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרי ליה הכי רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם. צריך להבין אמאי נכתב בתלמוד הקדוש מילי דאמהתא דבי קיסר ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמן השמים שמו דברים אלו בפיהם והגם שהם לא כיונו רק פשטי הדברים מ"מ איכא בינייהו מילי שפירי ואמטול הכין עיפינהו וסדרינהו בתלמוד הקדוש ואפשר לומר עוד דרך רמז דאיכא בהני מילי ובודאי הם לא ידעו אלא פשט הפשט. והוא דהגדול בישראל אשר פעולתו אמת וצדק זוכה ליחד אמת וצדק שהם ת"ת ומלכות. וזה רמז רבא דעמיה מדברנא דאומתיה באמת וצדק אז זוכה ליחד מ' עם היסוד ואנו אומרים לשכינה בוצינא דנהורא שהיא מ' בריך מתייך לשלם שהוא היסוד כלומר ברוך יהא מי שהביאך אצל היסוד ויהיה יחוד ע"י הגדול המנהיג ישראל בצד"ק ומשפ"ט:

אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס וכו'. אפשר דלרוב קדושתו היה מכוין למעלה ליחד הדודים כי ב"ד גימטריא ו' רמז לקב"ה הד"ס רמז למ' שנקראת הדסה ומרקד לפני הכלה העליונה והיה אומר כלה שהיא מ' נאה נשפעת מן' שערי בינה ומתחברת עם ו' קב"ה וזה רמז נא"ה. וחסודה שממשיך לה חסדים. וכיון דכל נשי ישראל הן אחוזות במ' היה עושה לפני הכלה התחתונה ומחשבתו ודיבורו ומעשהו מכוין למעלה ומשם יושפע שפע לכלה זו וא"ש ההי"ב:
וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דלא קאמרי א"ר יהודה בר אלעאי קא מכסיף לן שהיה מפורסם בחסידות וכו' ע"ש ואין צורך לזה ומה גם שיש בזה מיעוט כבוד לרב שמואל בר יצחק שלא היה מפורסם בחסידות. אמנם האמת נראה דמין הרקוד שהיה עושה ר"ש בר יצחק בג' בדים נוטל א' וכו' היה זלזול לעיני ההמון מה שאין כן רבי יהודה בר אלעאי שהיה כדרך שעושים בישוב ונחת ומשום הכי דוקא אר"ש בר יצחק אמרו וזה פשוט. והרב חוות יאיר בתשובותיו סימן ר"ה אגב שטפיה כתב דר"י בר אלעאי מרקד אתלת ואמרו עליו קא מכסיף לן סבא ע"ש:

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה. לכאורה יפלא למען דעת איך התיר ר' יונתן התר זה והא אמרו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה וכו'. ועוד יש להרגיש על הש"ס דקאמר ולית הלכתא כוותיה דמשמע דיש סברא והאיכא צדדין לקיימה אך ברוח מבינתם הכריעו חכמי הש"ס דלית הלכתא כוותיה והו"ל לש"ס לומר כלשון שיובן דאין מקום לדבריו כלל:
וחזה הוית להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל נראה דס"ל כי הא דאמר בעירובין דף ל"ב מוטב דלעבד חבר אסורא זוטא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ואפ"ה לית הלכתא כוותיה דאפשר לחבבה בלא הסתכלות כי ההסתכלות איסור רב כמ"ש ביומא דף ע"ד טוב מראה עינים באשה יותר מגוף המעשה עכ"ל ולא ריוה הרב צמאונינו דהכא ליכא ע"ה דעביד איסורא רבה והיכי שרי שום איסור. וסוף דבריו אינם מיושבים דאמר דאפשר לחבבה בלא הסתכלות ומשמע דאי לאו הכי שרי וסיים דהוא איסור רב וא"כ לא שרי אף דאי אפשר בלאו הכי ואין להאריך ועמ"ש בשיטה מקובצת ודוק: והיה אפשר לומר דרבי יונתן לאו בשופטני עסיק ולא מיירי אלא במי שיודע בעצמו שלא יבא להרהור אז שרי כדי לחבבה אבל אם אפשר שיבא לידי הרהור ודאי אסור. ואפ"ה לית הלכתא כותיה דמזה יבא להסתכל גם מי שיבא לידי הרהור וחוטא:

ולית הלכתא כוותיה. כתוב בקצור פסקי הרא"ש אסור להסתכל בפני הכלה ואפילו ביום ראשון עכ"ל ולאו דוקא דאסור אפילו בשעה ראשונה וכמ"ש הרא"ש בפסקיו וכ"כ הטור עצמו (שהוא חיבר קצור פסקי הרא"ש) באה"ע סימן ס"ה וכ"כ באגודה אסור להסתכל בכלה ע"ש וכן פסק מרן בש"ע:

כי סמכו רבנן לר' זירא שרו ליה הכי לא כחל וכו' יש להעיר דאמאי שרו לר' זירא כמה דהוו משרו קמי כלתא. ותו דלא שייך כל כך בסמיכה. ואפשר במ"ש פ"ק דסנהדרין דר' זירא הוה מטמר מלמסמכיה דא"ר אלעזר הוי קבל וקיים כיון דשמע להא דא"ר אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמציה ליה אנפשיה. ובירושלמי דבכורים איתא נמי להא דר' זירא ושם נאמר כיון דשמע הדין תניא דתני חכם חתן נשיא גדולה מכפרת קבל עליה. וכבר נודע דלמ"ד ענוה גדולה מכלם והיא עיקר כל המעלות כנודע ומאחר דר' זירא ידו אוחזת בעקב ענוה היא העולה למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם וא"צ ליופי אחר ממדות ושלמיות כי הענוה פנת יקרת וכל המעלות נגררות אחריה וז"ש לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן כי כשיש בו ענוה סגי למצוא חן דדא קני מה חסר. ובכלל ענותנותו דמאי דאמצי נפשיה היינו משום דמוחלין לו על עונותיו וזהו מענותנותו ולרמוז זה כחדא שריי"ן שירת הכלה לרמוז בהאי דאמצי נפשיה היינו שהושוה עצמו לחתן וכלה דמתכפרין ולהכי קביל עליה והכל לפי רוב הענוה כי לא היה צריך לזה דצדיק גמור הוא:

רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא וכו' יש להרגיש דאמאי סדרו זה בתלמוד ומה חכמה יש בזה. ואפשר דבדברי הני אמהתא דקיסר אף שהם לא כיונו האלהים עשה כי שבח יתנו לו לפי כבודו דר' אבהו. והוא כי לפעמים אפי' ריש גרגרותא משמיא אוקמוה כי קרא ה' לפרנס הוא הדב"ר אחד לדור הגם שלא יהיה ראוי לפי חכמתו להיות לראש שעתא קיימא ליה לרעות ביעקב ויהי להם לראש. לא כן רבי אבהו כי מצד חכמתו ראוי לראש והנה צור"ף דהמני"ה רחמנא להנהיג העם וז"ש רבא דעמיה שמצד חכמתו הוא ראש כי ר"ב הוא וזכה להיות מדברנא דאומתיה ולא מצד שהוא מנהיג לחוד היה לראש:
(ב) ונוסף עוד כי זכה לתורה ולגמילות חסדים והגיע לפרקו האיש מקדש ומישר הדורים וזכה לנר מצוה ותורה אור וזהו רבא דעמיה בתורה ראש ישיבה וגמילות חסדים מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא נר המאיר כי בשתים עלתה לו נר מצוה ותורה אור:
(ג) ובסגנון אחר כי יעלה על לב דהא דהוה מפלח בי קיסר יוצא בגרעון שמאבד הזמן וכאשר ר' אבהו עצמו חש לזה כמשז"ל דבעת סילוקו אחוו ליה י"ג נהרי דאפרסמא דכיא ותמה כל אילין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וזהו רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בין בהיותו רבא דעמיה ראש ישיבה ועוסק בתורה בין בהיותו מדברנא דאומתיה. הוא בוצינא דנהורא כי תורתו ומעשיו הן מזהירי"ן ותתענג בדשן נפשו י"ג נהרי דאפרסמא:
(ד) ועוד כלול בזה דר' אבהו ענותנא הוא וכמ"ש בסוטה דף מ' ואלו לא היה מטעם שהוא מנהיג לא היה מקבל להתנהג בטכסיס ראש אך כדי שהמון העם יהיה להם פחד ויתקנו מעשיהם לזה היה כטכסיס ראש והוא לא עשה אלא לפנים וזהו רבא דעמיה מה שהיה בסוג רבא דעמיה לא מלבו רק שהיה מדברנא דאומתיה והיה מוכרח מפני העם כדבר האמור:
(ה) גם אפשר דיש הפרש בין הנהגת הראש להנהגת מנהיג העם כי הראש יש לו יותר כבוד ויקר הערך יותר ממנהיג בעלמא ור' אבהו מענותנותיה בשגם היה ראש מר ניהו רבא דעמיה לא היה מחזיק עצמו לראש רק מדברנא דאומתיה כמו מנהיג שאין לו מעלה כל כך:
(ו) ובסגנון אחר אפשר במ"ש פ"ק דסוטה לא הוו עיילי ליהודה במתיבתא דרקיעא ואל עמו תביאנו למדנו כי עמו נקראים בני הישיבה ויתכן כי מצדקת ר' אבהו ומענותנותו הגם שהיה ראש ישיבה לא היה מראה רבנות אלא להדיוטות לא לת"ח וזהו רבא דעמיה שהיה רב לעמיה הם בני הישיבה ועכ"ז לא עליהם היה מראה חשיבותו כי אם מדברנא דאומתיה המון העם לא לעמיה שהם הת"ח:
(ז) ודרך פשוט אפשר דהיה רבא דעמיה הם בני עירו ומצודתו פרוסה על שאר העם מישראל שהם במדינות אחרות אשר בממשלת הקיסר והיינו מדברנא דאומתיה על כללות אומתו ישראל הנפוצים במקומות אחרות וק"ל. וזאת היתה למסדר התלמוד לקבוע הני מילי שוררו הנשי"ם אמהתא דבי קיסר אשר נזדמן בפיהם לשון זה וכסומא בארוכה יפה שיחתן:

אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה יש להרגיש מ"ט לקח בד הדס והריקוד בב"ד יהיה. ואפשר במ"ש פ"ק דמגילה אסתר ירקרקת היתה כהדס וחוט של חסד משוך עליה. והנה בסוגיין כתוב בשיטה מקובצת וז"ל כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה פירוש בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה רש"י מהדורא קמא. פי' לפי' דאפי' שהיא כעורה אפשר בחוט של חסד כדאמרינן גבי אסתר עכ"ל. וידוע דר"י בר אלעאי הוא חסיד וכמ"ש בש"ס דכי קאמר מעשה בחסיד א' היינו ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי. ואמטו להכי כדי שלא לשקר באומרו כלה נאה וחסודה נטל בד הדס לרמוז להדסה היא אסתר שהיתה ירקרקת כהדס וחוט של חסד משוך עליה וכן הוא שאומר כלה נאה וחסודה רמז דאפשר לחוט של חסד משוך עליה כמ"ש בשיטה מקובצת:

מרקיד אתלת וכו' אהניא ליה שוטיתיה וכו' מה שפירש מהרש"א מרקיד אתלת כמו ג' בני אדם והקשה על פירש"י נעלם ממנו ב"ר פ' נ"ט שאמרו מרקד אתלת שבשין ויש איזה שינוי בין סוגיין לב"ר וירוש' פ"ק דפאה ופ' כל צלמים ועמדתי קצת על זה בס' הקטן ראש דוד דף צ"א ע"ד ודף צ"ב. ושם דרך דרש פירשתי הני תלתא דשוטיתיה ואמרי לה שטותיה ואמרי לה שטתיה מאי נפקא מינה ומה טעם כל הסברות הללו ע"ש:

(יז סע"א) מאבולא ועד סיכרא.—עי' רש"י, ומצינו ג"כ "סיכרא" שם עיר (עי' לקמן ק ע"ב וחולין צד ב).

כמות שהיא. לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה: חסודה. חוט של חסד משוך עליה: מכאן אמרו. מדברי ב''ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. לעשות לאיש ואיש כרצונו: משרו. משוררים: לא כחל. אינה צריכה כחל: ולא שרק. צבע המאדים את הפנים: פירכוס. קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן: כל מן דין. כל כמות אלו הוו סומכין לנו לקרותן רבי ולמנותם דיינין: סרמיסין. מסרסין הלכות בהיפך טעמיהן: סרמיטין. לשון סמרטוטין: חמיסין. אומרים חמישית הטעם: טורמיסין. לא איתפרש: (טורמיסין כי ההיא דאמר בב''ר (פ' מ''א) על טורמיסין למיקרב למסאנא דמטרוניתא אנשים ריקנים): ממתיבתא. מבית המדרש: רבא דעמיה. נשיא בעמו: מדברנא. מנהיג: בריך מתייך לשלם. ברוך בואך לשלום: בוצינא דנהורא. על שהיה קלסתר פניו מבהיק כדאמרינן בב''ב (דף נח.) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דרבי יוחנן דנפקי זיהרורית מיניה כדמפרש התם: אתלת. שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת: מכסיף לן סבא. שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו: שוטיתיה. שוט של הדס שהיה מרקד בו: שיטתיה. שיטתו ומנהגו: שטותיה. שהיה מתנהג כשוטה: מרכיב לה אכתפיה. את הכלה: כי כשורא. כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה: לחבבה. כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו: מעבירין. כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת (אפילו) דרך אחרת: אפילו למ''ד. פלוגתא בפרק קמא דקדושין: שום תשים עליך מלך. ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה: פרשת דרכים הוה. ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך: שיפורי. מכריזין עליו שיבואו לכבדו: דחייצי גברי מאבולא לסיכרא. משער העיר ההיא עד הקבר: נטילתה. של תורה ממנו כנתינתה בסיני נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל: למאן דקרי. מקרא: ותני. משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:

כלה כמות שהיא. ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב''ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי: ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. וב''ש סברי אע''ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק: שיטתיה לסבא. פר''ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ''א) אע''ג דלא הוי ממש מין אחד מ''מ שניהם מין ארז וא''ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי''ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (פ' סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא: מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אע''ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ''מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור: פרשת דרכים הואי. הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (ג''ז שם) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה: [ת''ר מעבירין את המת מלפני הכלה. מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת החתן יוצא תחלה ושושביניו ושוב יוצא האבל ומנחמיו וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו דהא כבודו קודם וכן בבקר כשמוליכים הכלה לבית החתן מוליכין הכלה תחלה אם יש מת בעיר או יקברוהו קודם שיגיע הזמן דהכנסת כלה. להראבי''ה]: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. וקשה. דבהלכות דרך ארץ אמר ר''ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר''א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי''ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ''ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה' וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר''ר יהודה מקורבי''ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת''ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה: להוצאת המת. לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע''ג דבפ''ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת''ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו''ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא:

כתובות יז ע"א