כתובות כ ע"ב

ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הוא העד, אפילו שבעל דין עצמו מזכיר לו — נאמן, כי תלמיד חכם מדייק בדברים, ואם לא היה נזכר מעצמו כלל, לא היה מעיד. כי הא [כמו זה] שרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא [היה ידוע לו בעדות] בנוגע לרב כהנא. אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי: מי דכיר מר האי סהדותא [האם זוכר אדוני עדות זו]? אמר ליה [לו]: לא. הזכיר לו רב כהנא: ולאו הכי והכי הוה [ולא כך וכך היה] המעשה? אמר ליה [לו] רב אשי: לא ידענא [אינני יודע], לסוף אידכר [לבסוף נזכר] רב אשי בעצמו ואסהיד ליה [והעיד לו]. חזייה [ראהו] את רב כהנא דהוה מחסם [שהיה מהסס] ביחס לקבלת עדות זו, שמא דבריו הם שהשפיעו על עדותו של רב אשי. אמר ליה [לו] רב אשי: מי סברת עלך קא סמיכנא [והאם סבור אתה שעליך אני סומך]? אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי [אני הוא שהטלתי את הדבר על עצמי ונזכרתי], שלאחר מכן השתדלתי לחשוב שוב בדבר, ונזכרתי בעצמי את פרטי המאורע.

א באותו ענין של זכירת עדויות, מוסיפה הגמרא, תנן התם [שנינו שם במשנה]: התלוליות (ערימות עפר) הקרובות בין לעיר ובין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות — טמאות, משום החשש שמא נקבר מת תחתיהן. הרחוקות מן העיר, אם היו חדשות — טהורות, שאם אין אנשים זוכרים שנקבר שם אדם — ודאי טהורות הן. אם היו ישנות — טמאות. ומגדירים: איזוהי תלולית קרובה — זו שהיא עד מרחק חמישים אמה מן העיר, ואיזו היא ישנה — שהיתה יותר מששים שנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: קרובה משמעה שאין תלולית אחרת קרובה הימנה, ישנה היא — שאין אדם זוכרה, ואין לדברים אלה גבול קצוב.

ושואלים: מאי [מה היא] "עיר" ומאי [ומה היא] "דרך" זו שמדובר בה? אילימא [אם תאמר] "עיר" — כוונתו עיר ממש, "דרך" — הכוונה דרך ממש, שמדובר פה בכל עיר ובכל דרך. יש לתמוה: מספיקא מי מחזקינן [מספק האם אנחנו מחזיקים] טומאה בארץ ישראל? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש בהסבירו כיצד סמכו חכמים על הוכחה קלושה כדי לטהר מקום שהיה בו ספק טומאה בארץ ישראל: עילה, כלומר, איזושהי סיבה ואמתלה מצאו וטהרו את ארץ ישראל. משמע שאין אנו מחזיקים טומאה, אלא להיפך, משתדלים בכל מקרה למצוא דרך לטהר, וכיצד חוששים פה לכל תלולית הקרובה לעיר או לדרך בכל מקום? אמר ר' זירא: "עיר" — הכוונה עיר הסמוכה לבית הקברות, ו"דרך" — היא דרך בית הקברות, ולכן יש סיבה לחשוש לטומאה המצויה שם.

ושואלים: בשלמא [נניח] דרך בית הקברות, אפשר להבין שקבור אדם בתלולית, דזמנין דמתרמי [שפעמים שמזדמן] שצריך לקבור את המת ערב שבת בין השמשות ואין זמן להגיע לבית הקברות ממש ומקרו קברו [ומזדמנים שקוברים] בתל. אלא עיר הסמוכה לבית הקברות, הלא כולהי [הכל] לבית הקברות אזלי [הולכים], ומדוע שיקברו ליד העיר?

אמר ר' חנינא: מתוך שהנשים קוברות שם ליד העיר את נפליהן, ואין קוברים אותם בציבור, ואשה עצמה הולכת וקוברת שם. וכן מוכי שחין שאבריהם נושרים קוברים שם את זרועותיהם. ועל זה אמרו שעד מרחק חמשים אמה מן העיר אזלא איהי לחודה [הולכת היא האשה לבדה] וקוברת את הנפל בתלולית. טפי [ובמרחק יותר מזה] — דברא איניש בהדה [היא לוקחת אדם אחר איתה], משום שחוששת ללכת לבדה, ואז לבית הקברות אזלא [היא הולכת]. הלכך (על כן), טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן [אין אנו מחזיקים], אלא בכגון זה, שיש מקום סביר לחשש.

אמר רב חסדא: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ר' מאיר שקבע זמן זה לתלולית ישנה: האי סהדותא [עדות זו] עד שיתין שנין [ששים שנה] — מידכר [זכורה], טפי [יותר מזה] — לא מידכר [אינה זכורה], לכן קבע שיעור זמן זה גם לגבי טומאה. ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן, התם הוא דלא רמיא עליה [שם הוא שאין הדבר מוטל עליו], שהרי לא נתבקש אדם מסויים לבוא להעיד, ולכן נשכח הדבר. אבל הכא [כאן] כשמזמינים אדם לעדות, כיון דרמי עליה [שהיא מוטלת עליו], אפילו טובא נמי [הרבה זמן, יותר משישים שנה, גם כן] יזכור.

ב משנה שני עדים החתומים על השטר, זה, עד אחד אומר: "זהו כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי", וזה, העד האחר, אומר: "זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי" — הרי אלו נאמנין, ששניהם מעידים עדות שלימה על שתי החתימות. אם זה, עד אחד, אומר: "זה כתב ידי" וזה, העד האחר, אומר: "זה כתב ידי" ואין עד אחר המעיד על כתב היד של חבירו — צריכין לצרף עמהם אחר שיעיד על כתב היד של שניהם, שאם לא כן יוצא שכל עד מעיד רק חצי עדות. אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר "זה כתב ידי", ואם היו שני עדים כאלה, זוהי עדות שלימה.

ג גמרא ומסבירים את השיטות: כשתימצי [כשתדקדק ותמצה] לומר את טעמיהם של הדברים, לדברי רבי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

ואי העד צורבא מרבנן הוא, שאין חוששים שיעיד שקר מחמת שהזכירו הבעל דין, אלא ודאי נזכר באמת בעדותו - אפילו הבעל דין בעצמו יכול להזכירו.

כי הא [כאותו מעשה]: דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא [ראה עדות עבור רב כהנא].

אמר ליה רב כהנא: מי דכיר מר האי סהדותא [האם זוכר אתה את העדות]?

אמר ליה רב אשי: לא. אמר לו רב כהנא: ולאו הכי והכי הוה?!

אמר לו רב אשי: לא ידענא.

לסוף, אידכר רב אשי, ואסהיד ליה את העדות.

חזייה רב אשי לרב כהנא, דהוה מחסם. [ראה רב אשי שהיה רב כהנא מהסס האם להסתמך על עדותו].

אמר לו: מי סברת, עלך קא סמיכנא?! אנא הוא דרמאי אנפשאי, ואדכרי! [אני הוא שנתתי לב בדבר ונזכרתי].

דנה הגמרא, עד כמה זוכר אדם את עדותו?, ומביאה ראייה לנדון זה, מהא דתנן התם במסכת אהלות: התלוליות - תילי עפר, שדרך בני אדם לקבור בהם את מתיהם, ומספקא לן בתל שלפנינו האם נקבר שם מת או לא, אזי - התלוליות הקרובות, בין לעיר, ובין לדרך, ולקמן יבואר איזו עיר ואיזו דרך, אחד חדשות שלא היו כאן בעבר, שיש לומר - אילו נקבר שם אדם היה הדבר ידוע. ואחד ישנות, טמאות! משום שיש לחשוש מתוך שקרובות לעיר או לדרך, שמא הלכה לשם אשה יחידה וקברה את ניפלה שם, ולא נודע הדבר.

אבל התלוליות הרחוקות, אם חדשות הן - טהורות! משום שאם היו קוברים בהם היה הדבר ידוע.

אך התלוליות הישנות - טמאות! שמא קברו בהם בעבר ונשתכח הדבר.

ומבארת המשנה: איזוהי קרובה לעיר, שאמרנו בה שאפילו חדשה טמאה? - אם קרובה חמשים אמה.

ואיזו היא ישנה שאמרנו בה שאפילו היתה רחוקה טמאה? אם ישנה ששים שנה. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: קרובה - היינו כשאין קרובה הימנה, אבל אם יש קרובה הימנה, אפילו שתיהן בתוך חמשים אמה טהורה. משום שאם היתה אשה קוברת את נפליה היתה קוברתם בראשונה.

וישנה - היינו כשאין אדם זוכר שנעשה התל הזה בימיו.

ומבארת הגמרא: מאי עיר, ומאי דרך? אילימא, עיר, היינו עיר ממש, ודרך, היינו דרך ממש, מספיקא מי מחזקינן טומאה?!

והרי אמר ריש לקיש, "עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל", כלומר - שמצאו חכמים בצד אחד של העיר בית קברות, ותלו ששם קברו את כל מתיהם, וטיהרו את כל שאר צדדי העיר מכח עילה זו, משום שאין מחזיקים טומאה בקרקעה של ארץ ישראל, ואם כן מדוע כאן טימאו את התלולית מספק?

אמר רבי זירא: מאי עיר, שמטמאים את סביבותיה עד חמשים אמה? עיר הסמוכה לבית הקברות. וכן דרך, שמטמאים סביבותיה, איירי בדרך בית הקברות.

ומקשינן: בשלמא דרך בית הקברות, שפיר מטמאים את סביבותיה, משום דזמנין דמתרמי בין השמשות, ולא הספיקו להגיע עד בית הקברות, ומקרו וקברו בתל.

אלא עיר הסמוכה לבית הקברות, מדוע מטמאים את סביבותיה, והלא כולהי לבית הקברות אזלי, ואינם קוברים בתלים הסמוכים לה?

אמר רבי חנינא: לכך טימאו את התלים הסמוכים לעיר, מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן, ומוכי שחין שאיבריהם נופלים, קוברים בהם את זרועותיהם. ולכן - עד חמשים אמה, אזלא איהי לחודה לקבור את ניפלה, ואין הדבר מתפרסם, אך טפי מחמשים אמה - דברא איניש בהדה, [לוקחת אדם עמה] ולבית הקברות אזלא ^[64].

הלכך, טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן ואין מטמאים את התלים שיתרים על חמשים אמה מספק ^[65].

על כל פנים מוכיחה הגמרא לנידון דידן: אמר רב חסדא: שמע מינה מרבי מאיר, שאמר שישנה היינו עד שישים שנה, אבל יותר מכך חוששים שמא נקבר שם אדם ונשתכח הדבר. ומוכח שהאי סהדותא, עד שיתין שנין מידכר, טפי משישים שנה לא מידכר. ואין סומכים על עדותו של אדם אם עברו מזמן עדותו יותר משישים שנה.

ודחינן: ולא היא! התם הוא דאין אדם זוכר יותר משישים שנה משום שלא רמיא עליה, אבל הכא, לגבי עדות, כיון דרמי עליה להעיד - אפילו טובא נמי נאמן בעדותו.:

מתניתין:

העדים שבאו לקיים את השטר, זה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חבירי. וזה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חבירי. הרי אלו נאמנין. כיון שיש שני עדים על כל כתב וכתב.

אבל אם זה אומר: זה כתב ידי. וזה אומר: זה כתב ידי. - צריכין לצרף עמהם עוד עד אחר, כדי שיהיו שני עדים על כל כתב. דברי רבי.

וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. ^[66]:

גמרא:

מבארת הגמרא את טעמי המחלוקת: כשתימצי לומר, [היינו כשתדקדק בדברים תראה] שלדברי רבי - צריך צירוף עד אחר משום שסבר על כתב ידן הם מעידים, ואם כן צריך שני עדים על כל חתימה ^[67].

הערות

^[64] רש"י פירש שהטעם שברחוקות חדשות טהורות כיון שאם היתה קוברת שם את נפליה היה מתפרסם הדבר, כיון שאינה הולכת לשם לבדה, אלא עם אדם אחר. אך ישנות טמאות, שמא השתכח הדבר שקברו בהן. והקשו תוספות - אם כן מדוע הוסיפה הגמרא את המילים "ולבית הקברות אזלה", והלא אף אם לא הולכת לבית הקברות אין לחוש לטומאה כיון שיתפרסם הדבר? ולכן הכריחו כפירוש ר"ח שפירש: שלעולם אין סומכים על פרסום הדבר על ידי אחר, והטעם שרחוקות חדשות טהורות משום שאין קוברים בהם כלל אלא בבית הקברות, אך ישנות טמאות, שמא בעבר היתה העיר קרובה אליהם והתרחקה.

^[65] ובפשטות לדעת רבי חנינא, אין צריך להעמיד בעיר הסמוכה לבית הקברות, ואפילו בעיר שאינה סמוכה לבית הקברות חוששים שמא קברו שם הנשים את נפליהם, ואדרבה יותר מסתבר שקברו נפלים בעיר שאינה סמוכה מבעיר הסמוכה. והקשה הפני יהושע לפי זה לדעת הרמב"ם שפסק שרק בעיר הסמוכה לבית הקברות יש לטמא סביבותיה, ולא בשאר מקומות. וקשה לפי מסקנת הגמרא שלא נראה כן כנ"ל, אלא בכל מקום יש לטמא משום חשש נפלים? והניח בקושיא.

^[66] ודקדק השיטה מקובצת, שנאמן אדם לומר "זה כתב ידי", אפילו אם אינו זוכר את העדות, ואינו צריך לצרף עמו עד אחר. אך אם זוכר את העדות, כתב רב האי גאון, שאפילו לרבי אינו צריך לצרף עמו עד אחר, מכיון שעל המנה שבשטר הוא מעיד, ונאמן. אבל הירושלמי כתב, שלדעת רבנן צריך שיזכור העד את עדותו מעצמו, אבל אם אינו זוכרה, מודו רבנן שאינו נאמן אלא בצירוף עם עד אחר. ויעויין ברמב"ם (פרק ח' מהלכות עדות הלכה א'), ובכסף משנה שם, ביאר שדעת הרמב"ם כדעת הירושלמי. אך הש"ך (סימן מ"ו סעיף קטן לב) דקדק מדעת הרמב"ם, שאם אינו זוכר את העדות כלל לא יועיל אפילו צירוף עם עד אחר, ואינו נאמן בשום אופן לקיים את כתב ידו.

^[67] כתבו התוספות - שלדעת רבי אפילו אם יאמרו העדים בפירוש שבאו להעיד על המנה שבשטר, לא תועיל עדותם כדי לקיים את השטר, ותחשב המלוה כמלוה על פה. כיון שהשטר אינו מתקיים אלא כשמעידים על כתב ידם. וכן לרבנן, אף אם יאמרו בפירוש שמעידים על כתב ידם, כגון בגוונא שרבנן לחומרא כמובא לקמן, לא יועיל, ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים. ומבוארת דעת התוספות כדעת הירושלמי הנזכר בהערה הקודמת. אך לדעת השיטה מקובצת - אם העד זוכר את העדות ומעיד עליה בפירוש, אף רבי מודה שעל המנה שבשטר הוא מעיד.

ג גמרא ומסבירים את השיטות: כשתימצי [כשתדקדק ותמצה] לומר את טעמיהם של הדברים, לדברי רבי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if the witness is a Torah scholar, then even if the litigant himself jogged the witness’s memory, the witness may testify. A Torah scholar would not testify if he did not actually remember the testimony himself, as in that case involving Rav Ashi, who knew testimony relating to Rav Kahana. Rav Kahana said to Rav Ashi: Does the Master remember this testimony? Rav Ashi said to him: No. Rav Kahana said to him: Didn’t the incident transpire in such and such a manner? Rav Ashi said to him: I don’t know. Ultimately, Rav Ashi remembered the testimony and testified for Rav Kahana. He saw that Rav Kahana was hesitant [meḥassem] with regard to accepting his testimony, concerned that he had influenced the content of Rav Ashi’s testimony. Rav Ashi said to him: Do you think that I am relying on you? I made an effort, and I remembered the incident.

§ Apropos recalling testimony, the Gemara adds that we learned there in a mishna (Oholot 16:2): Mounds of dirt that are near either to a city or a path, whether these mounds are new or whether they are old, are ritually impure due to the concern that a corpse is buried there. With regard to the mounds that are distant from the city: If they are new they are ritually pure, as, were there a corpse buried there, someone would remember, and if they are old they are impure. The mishna elaborates: What is a mound that is near? It is one at a distance of up to fifty cubits. And what is a mound that is old? It is one that was there for more than sixty years; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A mound that is near is one that there is no mound closer than it. Old is referring to a mound that no one remembers. According to Rabbi Yehuda, the parameters are not quantifiable.

The Gemara asks: What is a city and what is a path in this context? If you say city means an actual city and a path is an actual path and the mishna is referring to any city or path, the question arises: Do we presume the existence of ritual impurity in Eretz Yisrael? But didn’t Reish Lakish say in explaining how the Sages, based on meager proof, deemed an area in Eretz Yisrael ritually pure where uncertainty arose with regard to its purity: They found a pretext and deemed Eretz Yisrael ritually pure. Apparently, one does not presume ritual impurity in Eretz Yisrael. Why, then, does the mishna declare that every mound of dirt near a city or a path is impure? Rabbi Zeira said: The word city in the mishna is referring to a city adjacent to the cemetery, and the word path is referring to the path leading to the cemetery. Therefore, the concern that a corpse may be buried in the mound is a reasonable one.

The Gemara asks: Granted, with regard to a mound located adjacent to the path leading to the cemetery, there is concern that a corpse is buried in the mound, as sometimes one happens to go to bury the corpse on Shabbat eve at twilight, and to avoid desecrating Shabbat, it happened that they buried the corpse in a mound on the path. However, with regard to a city adjacent to the cemetery, everyone goes to the cemetery to bury their dead. Why would anyone bury a corpse in a mound adjacent to the city?

Rabbi Ḥanina said: The mounds could be impure, since women bury their stillborn babies adjacent to the city, as there is no funeral in that case, and because those afflicted with boils bury their arms that withered and fell from their bodies. Until a distance of fifty cubits from the city, the woman goes alone and buries the stillborn in a mound. More than that distance, she takes a person with her, as she fears going alone, and she goes to the cemetery. Therefore, we are not presuming the existence of ritual impurity in Eretz Yisrael. The case of the mounds is an exception, as there is basis for deeming them impure.

Rav Ḥisda said: Conclude from the statement of Rabbi Meir, who established a time limit beyond which a mound is considered an old mound, that with regard to testimony, until sixty years have passed, it is remembered, and if more than sixty years have passed, it is not remembered. And the Gemara rejects that conclusion: That is not so. There, with regard to the mounds, it is a case where responsibility to attest to the status of the mound was not imposed upon him, and the matter is forgotten after the passage of sixty years. However, here, with regard to testimony in general, since responsibility to testify was imposed upon him, he remembers the testimony even after a greater period of time than sixty years has passed.

MISHNA: If this witness whose name is signed on a document says: This is my handwriting and this is the handwriting of my fellow witness, and that witness says: This is my handwriting and that is the handwriting of my fellow witness, these witnesses are deemed credible and the document is ratified, as together they provide testimony authenticating both signatures. If this witness says: This is my handwriting, and that witness says: This is my handwriting, and neither testifies with regard to the signature of the other, they must add another witness with them who will authenticate the signatures of the two witnesses, as otherwise, each of the witnesses would be testifying with regard to half the sum in the document; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: They need not add another witness with them. Rather, a person is deemed credible to say: This is my handwriting. The testimony of the two signatories about their own signatures is sufficient.

GEMARA: The Gemara says: When you analyze the reasoning for the opinions of the tanna’im, say that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם הוא דלא רמיא עילויה אבל הכא דרמיא עלויה אפילו טובא. ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עילויה, אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עילויה לא, ואף על גב דמסהיד בטפי משתין שנין לא מהימן.

אי צורבא מרבנן הוא פי' רש"י שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן הוא ופשוט הוא הנכון יותר דאע"ג שהבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני גבי העד שצריך שיזכור כשיזכרהו אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר כיון דהוא צורבא מרבנן לא סמיך אבעל דבר אי לאו דמדכר שפיר וכדאמר רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך קא סמכינא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכר:

תנן התם התלוליות הקרובות וכו' לימא ערעור ממש פירוש אע"ג שאינו מחזקת בית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק כדרך בית הקברות מספק מי מחזקי' טומאה והאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה שמצאו טומאה בקרקע והחזיקו לתלות עליה ולטהר את א"י אלמא מספק לא מחזקינן טומאה וטהרו את א"י גרסינן ולא גרסינן כל ויש גורסין צלעא כלומר צלע ופירש בעל הארוך צלע מצאו וטהרו ואמר בטומאה שהיו מחזיקין בו הצלע היתה וטהרו כל א"י והטעם לב' גרסאות שוה כי במקום אחד של א"י שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחר שהוחזק שם קבר ולא היה זורעת אותה וכשמצאו טומאה בקרקע אחר משום שהחזיקו הטומא' שם וטהרו שאר מקומות דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אא"כ נודעה או הוחזקו שם וכי הוחזקה תלינן בה בכל מה דאפשר כדי לטהר את שאר מקומות מאידך בית הקברות פירוש דרך הולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל זה נמצא קרוב לדרך הזה ורחוק מן העיר גרסי' ז"ל לפיכך עד חמשים אזלא לחודיה טפי דברי' אינש בהדה ולא גריס לבית הקברות אזלה כי הוא ז"ל פירש חדשות רחוקות טהורות כיון דרחוקות כולהו יותר מחמשים אמה דברה אינש בהדה ויש לה קול וישנות אע"פ שהן רחוקות טמאות שמא נשתכח הכל:

ולהאי פירוש קצת קשה הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה אין טמאות דגבי דרך לא הטמן ליה אלא משום דזימנין מתרמין ליה בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות מה לי ישנות ומה לי חדשות ותו לא אתי שפיר להאי פרושי למאי דתני בתוספתא עלה כי קתני ישנות מטמאות שאני אומר עיר או דרך היה שם ושכחו. ועוד היכי דייק מיניה רב חסדא דהאי סהדותא עד ס' שנין בלחוד מה ענין שכחת דבר לשכח' הקול כי הקול ודאי אינו נמשך ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי כדגריס רבי חננאל ז"ל וכן היה ברוב הספרים טפי לא מדברי אינש בהדה ולבית הקברות אזלה ופי' רש"י ז"ל בעד אמה אזלה לחוד טפי דברה בהדה ואזלה לבית הקברות וישנות בין לדרך ובין לעיר טמאות אע"פ שהן רחוקות וחיישינן שמא התלוליות קרובות היו ונתרחקו והא דלא חשיב אחזוקי טומאה דהוי מלתא דשכיחא שישוב העיר מתמעט או מתרבה והדרך ג"כ מתקלקל וזהו שאמרו בתוספתא שאני אומר דרך או עיר היה שם ושכחו השתא דייק רב חסדא דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם הכא נמי לענין סהדותא לא מדכר אפשר טפי מששים שנה ומהדרינן דשאני עדות דר"ח דרמי עלה ודייק בם טפי מכל מקום לענין עדות חזקה קיימא לן כרב חסדא דהא לא רמיא מלתא עלה:

מתני' זה אומר כתב ידי הוא זה וכו' גרסינן בירושלמי הם אמרו כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אין כתב ידם הוה תרי ותרי פירוש דאע"ג לרבנן אין אחד מהעדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים אחרים (מחרים) מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הא חשיב כאידך דבר אבל הם אומרים אינו כתב (ידם) ידינו ואחרים אומרים כתב ידם (ידינו) הוא. תני רבי חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פירוש העדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מעיד מהם אלא על שלו ואידך דמכחישי' ליה מעידים על כל אחד ואחד מהם והוי ליה תרי לגבי חד אמר רבי מתניתן אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר דפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' אמרי אי כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידם כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה:

תלי עפר שבבקעה בני אדם רגילין לקבור בהם נפליהם מפני שאין שם דרך לעבור עליו ומתוך כך אמרו שהתלוליות הסמוכות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות ולא כל עיר וכל דרך בכלל זה שאין מחזיקין טומאה אלא במקום שהדבר מצוי להיותה שם אלא דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות ובדרך בית הקברות שפעמים נשים יוצאות כדי להלך בנפליהן עד בית הקברות וכשמוצאות אותן תלוליות הן בעיר הן בדרך קוברות שם נפליהן ומתוך כך כל תלוליות שבמקומות אלו הן חדשות הן ישנות הרי הן בחזקת טומאה אבל הרחוקות חדשות טהורות והישנות טמאות שמא כבר היו קרובות ואע"פ שספק טומאה ברשות הרבים טהור מדברי סופרים עשאוה כודאי מפני שחזקתה בכך ויש מפרשים בתל המתלקט עשרה לתוך ארבעה שהוא כרשות היחיד ואין צורך בכך ואי זו היא קרובה כל שאין שם תלולית קרובה הימנה וישנה כל שאין אדם זוכרה מתי נעשית:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי לר"ם הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הרי אלו נאמנין שהרי כל אחד יכול להעיד על של עצמו כעד אחד דעלמא ונמצאו שנים מעידים על כל כתב וכתב זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חברו וכן זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חבירו צריכין שיצטרף אחר על כל כתב וכתב שיהיו שני עדים על כל אחד מהם דברי ר' וחכמים אומרים אינו צריך אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ופירשו בגמרא שמחלקתם הוא שלדברי ר' על כתב ידם הן מעידין כלומר כשמקיימין את השטר לפני בית דין באותן עדים החתומים עצמם אין כונתם לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר שאם כן היה די לנו בזה אומר כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די לנו בכך בראיית המעשה אלא שאין השאלה אלא כשאלת שאר עדים המקיימים ששואלים להם אם זה כתב ידם אם לאו הילכך צריך שנים לכל כתב כדין כל עדות ולדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים ר"ל שכל ששואלים לעד החתום בשטר אינו אלא אם ראה המעשה אם לא וכשהעיד כל אחד על חתימת ידו הרי יש לנו שני עדים על ראיית המעשה אלא שמכל מקום אין אנו צריכין שיהיו זכורים את המעשה כלל שאם כן היה צריך שיחקרוהו בית דין אי דכיר אי לא דכיר אלא אין צורך בזכירתו כלל שאין אנו אומרים שיהא עדות זה על ראיית המעשה ממש אלא שהוא כמעיד על ראיית המעשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל שהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו זכורים הענין אינו כלום והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום נראה לי שהוציאו דבר זה מתלמוד המערב הלכה ד' שרמזנו בו למעלה והוא שאמרו שם כותב אדם עדותו על השטר וכו' אמר רב הונא וכו' ואתיא רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ונראה לפרש לדעתם כותב אדם עדותו שחותם בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ר"ל זהו כתב ידי לרב הונא והוא שיזכור ההלואה מעצמו בלא ראיית הכתב כר' דאמר בזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר הואיל ואינו זוכר ההלואה מעצמו ולר' יוחנן אע"פ שאינו זוכר ההלואה מצד עצמו אלא אחר הכתב וכרבנן שמאחר שזוכר ההלואה אף מצד הכתב נאמן ומכל מקום דברים זרים הם ואף הירושלמי אפשר לפרשו בדרך אחרת כמו שכתבוה בתוספות אלא שרוב הפוסקים מחזיקים אותו כמשובש ומכל מקום לעיקר מחלקתנו הלכה כחכמים ואע"פ שזו של חכמים הוא קולא אצל מה שכתבנו חומרא הוא אצל דבר אחר והוא בשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו ר"ל על כתב אותו שמת שמאחר שזה העיד על כתב ידו ובאו שני עדים וקיימו חתימת האחר דיינו אע"פ שאין הקיום שוה אבל מכל מקום אם לא באו שני עדים על כתב זה שמת אלא שאף זה החי המעיד על כתב ידו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו אין זה כלום שמאחר שחקירת הענין כראיית המעשה כשהעיד על חתימת ידו נתקיים חצי העדות על פיו וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת האחר נתקיים עוד רביע העדות על ידו ונמצא נפיק כליה ממונא נכי ריבעא על ידו של זה ואנן חצי דבר לזה וחצי דבר לזה בעינן ואפילו אם היה אחד מן השוק בא להעיד גם כן על שלו שהם שנים על כל חתימה אין זה כלום שמאחר שהוא נאמן על שלו צירופו של אחר לא מעלה ולא מוריד והרי חתימת ידו מתקיימת על פיו לבד ואלו היינו אומרים על כתב ידן הן מעידין היה החי יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב ידו של חברו וכן מצטרף אותו אחר עמו להעיד על שלו שהרי אף הוא צריך לאחד שבשוק והוה ליה חצי דבר לזה וחצי דבר לזה וכבר ביארנו שהלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי פירוש בהזמה דמענש בכאשר זמם בעי' בפניהם אבל בהכחשה דלא מיענש לא בעי' בפניהם פי' המורה נהי דהזמה לא הוי לעונשן לא נפשות ולא ממון הכחשה הוי לבטל עדותן:

אמר מר או שכת"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין נאמנים קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור והוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרבי אסי דאמר ר"א אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד פי' אין מקיימין את השטר מתוך שטר אחר אלא אם כן קרא ערעור על אותו שטר האחר והוחזק בב"ד ע"י עדיו דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזויף הוא:

אמרי נהרדעא אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות והלקוחות אכלו ג' שנים ע"י שטרות הללו מקיימין שטר שלישי מהם אם דומין החתימות ובשופי פי' כשהן בלא ערעור ולא פליגי נהרדעאי אברייתא דהאי דבעי שתי שטרות של שתי שדות כגון דלא מקיימי מש"ה בעי' שאכלום בעליהם בשופי ג' שנים אבל אם [הם] מקיימין אפי' מחד מקיימין אמר ר"ש בר אשי וביוצא מת"י אחר פי' ששני שטרות הללו שמקיימין השלישי מהן יוצאים מת"י איש אחר אבל מתחת ידו לא פי' של זה המוציא את השלישי מ"ש מתחת ידו דלא דלמא זיופי זייף פי' הסתכל בכתב של אותן שני שטרות וכוון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותן חתימות מתחת יד אחר נמי דלמא אזיל וחזא ואתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין פי' שהמזייף צריך שיהא הכתב לפניו ויראה אות באות והלואי שיוכל לכוין ולצמצם ולעשות כמוהו:

ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים פי' אם עשהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד ע"פ אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו פי' בלא ראיית השטר זוכר קצת מעדיותו מאליו ואין זה מדבר משטר שיצא מת"י ומסרו למלוה או ללוקח דהתם אע"ג דלא דכירי לסהדותייהו כלל כיון שמעיד שזה כת"י ומקיים חתימתו או אחרים מעידין על חתימתו השטר קיים ואף על פי שאינו זוכר עדותו ואע"פ שמת חתימתו קיימת שעדים המעידים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא מיירי הכא אלא בעודו תחת ידו כגון ספר זכרונות שאדם כותב בו עסקיו שלא ישכחם גם העדות זו שנאמרה לו בפה כתבה שם שלא ישכחנה ומ"ה א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו אבל אם שכחה בטל כתבו ואל יראה ויעיד מתוך כתבו ואהני ליה כתבא שיעיין שם לפרקים ולא (יטרחנה) [ישכחנה] ור"י אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו פי' אלא לאחר שראה השטר נותן בלבו ויזכיר שלא נשתכחה ממנו כל כך רק כשמזכירים אותו נזכר אבל אם אינו נזכר כלל לא דהכי אמרינן בפרק ד' אחין לינחוהו גבי עדים אם מדכירי ליתי ולסהודי ואי לא זמנין דחזי מכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם:

(ארב"א) [אמר רבא] שמע מיניה מר' יוחנן הני תרי דידעי בסהדותא ומינשי חד מינייהו מדכיר ליה חברי' ומדכר איבעיא להו מלוה בעצמו מאי פי' אם בעל דין מזכירו עד שנזכר מאי ר"ח אמר אפילו מלוה בעצמו מר בר אשי אמר (אפי') מלוה בעצמו לא והלכתא מלוה בעצמו לא ואי צורבא מרבנן אפילו מלוה בעצמו פי' דאי לאו רמי אנפשי' ומדכיר שפיר לא הוי סמיך אספיקא למיקם לאסהודי כי הא דרב אשי הו"ל סהדותא לרב כהנא א"ל מדכיר מר ההוא סהדותא א"ל לא א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אדכיר ר"א ואזיל אסהיד ליה חזי' לרב כהנא דהוה קא מהסם פי' מגמגם פי' לתמוה על ר"א שהעיד בדבר א"ל מי סברת עלך קסמכנא אנא רמאי אנפשאי ואידכרי עיין בפסקי בפרק ד' אחין:

מתני' זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כת"י וזה כת"י של חבירי הרי אלו נאמנים זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כת"י צריכים שיצטרף אחר עמהן דברי רבי וחכ"א אין צריכין לצרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. רבי סבר תרי סהדי בעי' אכל חתימה וחתימה הלכך אם כל אחד העיד על שלו ועל של חבירו יש שני עדים אכל חתימה וחתימה ואם כל אחד ואחד מעיד על שלו ולא על של חבירו צריכים לצרף עמהן אחר שיכיר שתי החתימות שיבואו על כל חתימה שני עדים. וחכמים סברי כל אחד נאמן על חתימתו שבוודאי כשבאו העדים לקיים חתימת עדים אחרים צריכים להיות שנים על כל חתימה וחתימה אבל כשעדי השטר הן בעצמן מקיימין חתימתן אין צריכין צירוף אלא כל אחד נאמן לומר זה כתב ידי ופריש תלמודא טעמייהו כשתמצא לומר לדברי רבי על כת"י הן מעידין ולפיכך צריך שיצטרף עמהן אחר ולדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין והרי הם שנים ופי' המורה שהם זקוקין לומר אנחנו ראינו המלוה וחתמנו ואינו נ"ל שבין שזוכרין אותה ומעידין עליה בין אין זוכרין אותה שכבר שכחו העדות אלא שמכירין חתימתן ומעידין עליה. פליגי רבי ורבנן רבי סבר אע"פ שזוכרים ההלואה ומעידים עליה אפ"ה על כת"י מעידין שאם לא יקיימו החתימה הוה לה מלוה ע"פ ולא טרפא ממשעבדי א"נ מצי אידך למיטען פרעתי הלכך זקוקים אנו לעדותן לומר מכירים אנו חתימתינו ולשויי שטרא מעליא למיטרף מן הלקוחות ושלא לטעון פרעתי ורבנן סברי לא מיבעי אם זוכרים המלוה ומעידים עליה אלא אע"פ שאין זוכרים אותה כי אם מכירין חתימתן על מנה שבשטר מעידין שמתחלה כשחתמו העידו כל אחד על המנה גם עתה שבאים לקיים חתימתן כל עדותן אינה באה אלא על המנה ואע"פ שעכשיו אינן זוכרין אותו שכיון שבאים לקיים החתימה שנעשית על המנה נמצא שכל עדותן על זו הוא:

תנן התם התלוליו' וכו' עד מתוך שהנשי' קוברות שם נפלי' ומוכי שחין זרועותיהן עד נ' אמ' אזלה איהי לחודא טפי דברא איניש בהדה. פירש"י ז"ל טפי דברא איניש בהדה ואם איתא דקברה בתל קלא אית לה למילתא כיון דהוה אחרינא בהדה ומדלי תלה קלא ש"מ לבית הקברות אזלה. והיינו טעמא דמתניתא דקתני התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. קרובות לדרך נמי. משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי וקברי בתל:

אף על גב דלא הויא לחודה ואית לה קלא איידי דשכיחא מילתא טובא חיישינן לה ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות לא אזלה בדלא דברה אחרינא בהדה. ואם איתה דקברה קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות דחיישינן דלמא פסק קלא וכי תימא ומספק' היכי מחזקינן טומאה. ליתא דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן. אלא קרובות כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא ולית להו איתרע לה לחזקה ישנות כיון דליתיה להאי טעמא מוקמי אחזקתייהו ובחזקת טומאה קיימן והאי דקא פשיט מינה לסהדותא אע"ג דודאי קלא עביד דבטיל. שאני קלא דטומאה דמשום טהרות זהיר' ביה וקלא דלא פסוק הוא והיינו דקס"ד דכסהדותא דמי אבל רבינו חננאל ז"ל פי' טפי דברה אינש בהדה וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות אזלה. והיינו טעמא דמתניתין דקרובו' לעיר טמאות משום דאזלה לחודה וכיון דהויא לחודא לא אזל' לבית הקברו' אלא קברי בתל לדרך נמי טמאו' דזימנין דמיתרמי בין השמשות ומיקרי וקברו בתל אע"ג דלא הויא לחודה. רחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות בין לעיר ובין לדרך לא אזלה בדלא דברה צוות' בהדה. וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות קא אזל' ישנות טמאות דכיון דישנות בין לר' מאיר בין לר' יהודה אע"ג דהשתא רחוקות חיישינן שמ' קרובו' היו ונתרחקו שהיה תחילה שם עיר או בתים בסמוך. והשתא אתי' שפי' לפום האי פירושא פשיטותא דרב חסד.' דהשת' איכא לדמויי לסהדותא והא אנן חיישינן שמא היה שם עיר או בתים. ונשתכח הדבר. ומיהו לא נהיר היכי חיישינן לה והא קיי"ל דמספוק' לא מחזקינן טומאה אבל בתוספת' איתא הכי שאני אומר עיר או דרך היה שם ושמא שכחו. ואפשר דשניא הא. דמלתא דשכיחא היא שהעיר מתרבה או מתמעטת בית אחד או שני בתים:

ואי צורבא מרבנן הוא. פרש"י ז"ל שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן ופי' רש"י ז"ל הוא יותר נכון דאע"ג דבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני לגבי העד שצריך שיזכור כשיזכירוהו אבל לפי' רבי' ז"ל אתי שפיר דכיון דצורבא מרבנן הוא לא סמיך על בעל דבר אי לאו דמידכר שפיר וכדאמר ליה רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה והר"מ פי' אי צורבא מרבנן הוא הבעל דין לא יטעון לו לעולם אלא מה שהוא אמת ופרש"י ז"ל נראה יותר דא"ל רב כהנא מי סברת עלך סמיכנא אנא רמאי אנפשאי ואדכרי. ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל ואי צורבא מרבנן פי' רבינו האיי גאון ז"ל דהבעל דין קאי שאם הוא ת"ח יכול להזכיר לעד מפני שיירא מחטא ולא יבא להכשילו בדבר שאינו נזכר. והנכון דהעד קאי שאם העד ת"ח שמכיר הדברים ויכול להזכר מהאחר ואם לא יזכור מעצמו אינו חושש לדברי האחר מותר וזה הפי' מתקבל יותר כי בבעל דין יש להסתפק שמתוך שרואה שהדבר אמת ירצה להזכיר לעד יותר ממה שזוכר. מפי מורי הרב נר"ו. דקא מהסם פי' היה מגמגם ותמה על רב אשי שהיה חושב שהיה סומך על דבריו. ע"כ מתלמידי ה"ר יונה ז"ל:

התלוליות הקרובות וכו'. אין לפרש דטעם טומאתייהו משום דחיישינן להו לקברות דכיון שהם תלוליות איכא למיחש דילמא קברות נינהו דאי עשויין כעין קברות הא ודאי דמחזקי' בהן טומאה וליכא לאקשויי מספיקא מי מחזקינן טומאה ועוד דאין שום תל של קבר יכול להתקיים עד ששים שנה אם לא שיהיה בנוי עליו נפש ואי איכא נפש עליו הא ודאי קבר הוא ולא מקרי תל לכך הנכון כמו שפרש"י ז"ל התלוליות היינו תילי קרקע ולאו כעין קבר הוו כלל אלא כמין הרים קטנים וא"ת א"כ למה לי למתני תלוליות דהכי נמי בקעה הקרובה לעיר דרך לקבור שם ותירץ רש"י דדרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם נוטין מן הדרך לעבור עליו וא"ת תינח הקרובות לדרך אבל לגבי מאי דקתני בין לעיר פי' אעפ"י שרחוק מן הדרך למה לי שנקט תלוליות דהא ליכא דרך שם כדי להטות משם לעבור עליו וכך לי תלוליות כמו הבקעה. תשובתך לקמן תפרש עיר ודרך דהיינו עיר הסמוכה לבית הקברות ומעתה אע"ג דאמרינן בין לעיר פי' אע"ג שאין שם דרך פירושו אע"ג שאין שם דרך בית הקברות מיהו שאר דרך בעלמא עובר שם והילכך שפיר איכא למימר דמ"ה נקט תלוליות דדרך בני אדם לקבו' בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל. כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. וכתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשובותיו פי' סוגיא זו בארוכה סי' תמ"ח וכתב ז"ל דהא דנקט התלוליות בה"א אע"ג דלא קאי לא אקר' ולא אפלוגתא כדכתבנו בתוס' איכא למימר אגב אורחיה קמ"ל שיהו גבוהות קצת שאין אדם דורס עליהם אבל גבשושיות בעלמא לעולם טהורות שאין אדם קובר שם שמעלה על דעת דילמא דרסי ליה והיינו דקתני בה"א הידיעה ע"כ. ודע דלשיטת ר"ח ז"ל לעולם אין לקבור אלא בקרובות אבל ברחוקות אין דרך לקבור כלל והיינו טעמא דישנות טמאות ברחוקות משום דילמא קרובות היו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. אבל לשיטת רש"י ז"ל בין בקרובות בין ברחוקות דרך לקבור בתל ולהכי ישנות טמאות ברחוקות וחדשות טהורות דאי איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה ולהכי הקדים רש"י ז"ל הכא וכתב התלוליות וכו' ודרך בני אדם לקבור בתל וכו' וקל להבין:

הקרובות בין לעיר בין לדרך. פי' בין לעיר אעפ"י שרחוקות מן הדרך ובין לדרך אעפ"י שרחוקות מן העיר. ממרנא ורבנא ז"ל:

אחד חדשות וכו'. הקשו בתוספות דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להם ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות ואע"ג דלישנא דהך מתני' לא דייקא שפיר ובעי' לשנויי לה דה"ק אחת בתולות וכו' שנתארמלו וכו' בין מן האירוסין וכו' וכדאיתא התם בגמרא ומעתה י"ל דלא דייקינן מלישנא דהך מתני' כלל מ"ט איכא לאתויי דמזכיר שאינו פשוט קודם דאפי' למאי דשנינן לה הרי מזכיר אירוסין קודם נשואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם עיין שם בדוכתי' בפ' החולץ ובר"ה תנן אחד יבנה וכו' כתוב בתוס' ועיין תוס' זבחים פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ב ב)' ותוס' פסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) ותוס' מנחות סוף פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס"ג ב)' והכא יש לתרץ דלהכי תנינן אחד חדשות וכו' דמזכיר שאינו פשוט קודם דטעמא דחדשות טמאות היינו משום דהוו קרובות וסמוכות לעיר. ואיכא למימר אשה יחידה שהלכה וקברה שם נפל שלה והילכך להכי תני חדשות לאסמוכי למאי דתני קרובות כדי למתני מילתא בטעמא בהדי הדדי ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל וכו' אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמכה לעיר איכא למימר אשה יחידה וכו'. דוק ותשכח כנ"ל וראיתי חכם גדול שלפנינו שהקשה בתשובותיו וז"ל קשיא טובא על מה שפי' רש"י ז"ל אחד חדשות שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקב' שם מת מדכ' הוו דכירי ליה וכו'. ויש לתמוה דאמאי קאמר רש"י ז"ל ואם איתא שנקבר שם מת וכו' והלא לא מחזקי' טומאה בארץ ישראל ואין לחוש שנקבר שם מת אלא לנפלים הוא דחיישינן וכדאמרינן לקמן מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן עכ"ל. פי' לשון שנקבר שם מת קשיא ליה והכי קשיא ליה דלגבי מת בלאו טעמא דמדכר הוו דכירי איכא לאטהורינהו משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל ואפילו ישנות נמי יש לנו לטהרן מהאי טעמא ומעתה למה ליה לרש"י ז"ל למימר דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה וכו' פי' למתלייה טעם טהרתן משום דמדכר דכירי בלאו הכי נמי יש לטהר אפילו ישנות משום דלא מחזקי' טומאה בארץ ישראל אי לאו דאשה הולכת יחידה וקוברת שם נפל שלה. וי"ל דרש"י ז"ל אתא לפרושי מאי רבותא איכא בחדשות טפי מבישנות עד דקתני אחד חדשות ואחד ישנות וכו' וברחוקות קתני חדשות טהורות ישנות טמאות ולכך כתב ז"ל דאיכא למימר כיון דחדשה וכו' ומיירי כגון שהוחזקה טומאה שם דליכא למפרך ומספיקא מי מחזקי' טומאה וכו' ואפשר דמיירי בעיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות וכדמסיק תלמודא דמ"ה אפשר דמקרי הוחזקה טומאה שם וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד. א"נ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך פירכא דמספיקא מי מחזקי' טומאה ויש לנו לומר דכיון דדרך לקבור בתל הרי יש לנו להחזיק בהם טומאה ולומר דשמא נקבר שם מת ואהכי פי' רש"י ז"ל מה שפי' ולקמן נפרש מאי פריך תלמודא בס"ד:

איזו היא קרובה חמשים אמה. ואם תאמר והא לשון קרובה מידע ידיע דהיינו סמוכה לעיר ועד כמה יהיה המרחק דיהיה קרוי רחוקה וכו' רחוקים הוא דלא ידיע וכיון שכן איזו היא רחוקה הוה ליה למיבעיא והכי נמי איכא לאקשויי דהוה ליה למיבעי' אי זו היא חדשה דישנה מידע ידיע דכל שיש זמן רב הרבה מאד היא ישנה ועד כמה מיקרי חדשה הוא דלא ידעי' והלכך הוה ליה למיבעיא איזו היא חדשה דהא ודאי לא מקרי חדשה מיום או יומים לבד. וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל איזו היא קרובה. לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה. ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפילו היא רחוקה טמאה ששים שנה. ע"כ. פי' אין השאלה על הלשון אלא על הדין ועדיפא ליה למבעי על מה שאנו כוללים ואומרים דלעולם טמא ואין בו חלוק כלל ועוד דאי הוה בעי איזו היא רחוקה הוה ליה לאהדורי דהיינו יותר מחמשים אמה והתנא רוצה לקצר ובעי למנקט חשבון שלם דהיינו חמשים אמה ששים שנה והכין אורחיה דתנא למנקט חשבון שלם בלא שברים. ולהכי סיים רש"י ז"ל בלישניה חמשים אמה ששים שנה. כן נראה לי:

קרובה שאין קרובה הימנה. אין לפרש דה"ק דאפי' היא רחוקה כמה כיון שאין קרובה הימנה הרי היא קרובה דאם כן קשיא מאי טעמא דרבי יהודה דהקרובות אחד חדשות ואחד ישנות טמאות והרחוקות חדשות טהורות דהא אפי' קרובות דברה איניש בהדה כיון דרחוקות נינהו. אלא הנכון כמו שפי' רש"י ז"ל דודאי אפי' לרבי יהודה כל שרחוקה היא טפי מחמשים אמה החדשות טהורות כדמפרש בגמ' ור' יהודה ה"ק שאין קרובה הימנה דאם יש קרובה הימנה אפילו היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי הך. וראיתי לאחר מגדולי החכמים ז"ל שהקשה בתשובותיו על לשון רש"י ז"ל דאם כן אפי' ישנה להוי טהורה דודאי לא שבקה קרובה הימנה ואזלה לגבי דהך גברא חזינא תיובתא לא חזינא דבישנה איכא למיחש דילמא לא היתה קרובה הימנו והתל הקרוב הזה נתחדש אחר זמן דהא ישנה לרבי יהודה היינו שאין אדם זוכרה ואע"ג דרש"י ז"ל פליג עליה דר"ח ז"ל דפי' דישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב היינו דוקא לגבי עיר דאין העיר עשויה להשתנות כל כך שלא יהיה חורבנה ניכר אפילו לאחר ימים רבים אבל תילים עשויים להתחדש בכל יום. כן נראה לי:

שאין אדם זוכרה. יש לפרש דבהכי פליגי דר"מ ס"ל דכיון דעברו ששים שנה אע"ג דהיו ידעי ביה נשתכח הדבר מן היודעים ור"י ס"ל דכיון דהוו ידעי ביה מזהר זהירי ביה משום טהרות ולא פסיק קלא לעולם ומאי ישנה שאין אדם זוכרה פי' שאין אדם זוכר שלא היה כאן תל ולא נעשה תל זה בימי שום אחד מהדור הזה ואיכא למימר דעד שלא באו לעולם קברו בתל הזה ולא ידעו בו מעולם אבל אם הוו ידעי ביה מזהר הוו זהירי משום טהרות ודייק רב חסדא ש"מ האי סהדותא וכו' מדר' מאיר דאמר עד ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי הוא וע"כ לא פליג עליה ר' יהודה אלא דמשום מזהר זהירי ביה הא בעלמא מודה רבי יהודה לר"מ דטפי מששים שנה לא מדכר. ועוד יש לפרש דרבי יהודה נמי מודה דטפי מס' שנה לא מדכר והא אתא למימר דלאו בשנים קצובות תליא מילתא אלא כל שאין אדם זוכרה פי' אם אין אדם אומר זוכר אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן מקרי ישנה ופסיק קלא ואפילו אם נעשה התל בפחות מס' שנה ומיהו קושטא דמילתא היא דטפי מס' שנה לא מדכר ואפי' לרבי יהודה ואתיא דיוקי' דרב חסדא ככ"ע ואפי' לרבי יהודה. כנ"ל:

מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש שפיר דדמי כוותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה אע"פ שאינה מוחזקת העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות והכי מתפרשא מתני' לפי זה לדעת רש"י ז"ל הקרובות לעיר ולדרך אחד חדשות וא' ישנות טמאות שדרך בני אדם לקבור בתל ולכך כיון דקרובים הן איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה הרחוקות דאין אשה יחידה הולכת שם חדשות טהורות דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה ישנות טמאות שכבר נשתכח הדבר וכו'. וכמו שכתב רש"י ז"ל ומשום דלעולם מתפרשה מתני' בחד גוונא בין למאי דקא סלקא דעתין בין למאי דאסיק תלמודא להכי פירש רש"י ז"ל פירושו לעיל במתני' ור"ח ז"ל לא פי' כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ופריך תלמודא מספיקא מי מחזקינן טומאה פירוש כיון דלא הוחזק העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות משום דדרך לקבור בתל אין להחזיק טומאה בקרקעה של ארץ ישראל דקאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל ודע דבפרק בתרא דנזיר גבי הא דתנן מצא שלשה אם יש וכו' הרי זו שכונת קברות בודק הימנו ולהלן עשרים אמה וכו' ואיתא הך דר"ל בתרי דוכתי דמעיקרא הכי איתא א"ר בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח כיון דנתנה רשות לפנות מפנה להון ופריך תלמודא ולשוינהו שכונת קברות ומשני אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל ופרש"י ז"ל כיון שנתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפנה ג"כ להאי שלישי ופריך ואמאי מפנה להו לשוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומם ויחזיק לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיהן ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהיל על הטומאה ומשני אמר ר"ל עילה כלו' כשנתנה רשות לפנות כשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרין להלוך שם. עד כאן:

וכן פירש הרא"ש ז"ל במסכת נזיר עילה מצאו וכו'. פי' בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל משום כהנים ועושי טהרות ע"כ. ושוב אמרינן התם בדק עשרים אמה ולא מצא מאי פי' מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך שלשה אתרמויי אתרמי ואתקבו' להכא ולא קנו מקומן או דילמא כיון דשלשה הן מחזיקין ליה כשכונת קברות ואסור לפנותן אמר רב מנשיא אמר רב שכונת קברות מ"ט אמר ר"ל עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל ופי' רש"י ז"ל צלע של מתים מצאו דמתרגמינן צלע עילעא וטיהרו את ארץ ישראל כלומר אף על פי שאין כאן אלא הללו שלשה קברים אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר ושאר סביבות העיר טהורה ע"כ. והכא פרש"י ז"ל דההיא דר"ל דמעיקרא דפירש עילה היינו עלילה דבסברא מועטת טהרו ארץ ישראל והלכך קשיא דאע"ג דדרך לקבור בתל כיון דלא הוחזק שם בית הקברות אין להחזיק שם טומאה דהא קמן אף על גב דסוף סוף הרי מצאו שלשה מתים כיון דלא נמצאו שלשתן יחד אלא בדק ופנה בדק ופנה לא משוינן לה שכונת קברות דעלילה בעלמא מצאו חכמים כדי לטהר ארץ ישראל וכ"ש הכא דלא הוחזק כלל שם בית הקברות. ולא פירש רש"י ז"ל הכא בההיא דר"ל בתרא דהתם דהיינו צלע דדילמא שאני התם משום דמצאו צלע לכך תלו עליה וטהרו השאר אבל אם יסתפק לנו שום מקום בטומאה ולא נמצא במה לתלות דילמא הכי נמי דמחזיקים טומאה מספק ומתני' דהכא כיון דדרכן לקבור בתל הרי יש כאן ספק טומאה ולכך הקרובות לעיר מדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות דמהעיר ודרך הולכים לקבור שם. אבל התוספות ז"ל פירשו הכא נמי בההיא דר"ל בתרא דהתם דעילא מצאו היינו צלע וגריס עילעא וכן כתוב בערוך ס"א עילעא פי' צלע מצאו ואמרו הטומאה שהיו מוחזקים זו הצלע היתה וטיהרו כל ארץ ישראל. והכי פריך הא קמן דבשביל צלע אחד שמצאו טהרו כל השאר ולא החזיקו שום מקום אחר בטומא' והיכי ניקו אנן וניקשה דבשביל שדרך לקבור בתל נחזיק טומאה אע"ג דלא הוחזק שם טומאה כלל בודקין דלא הוחזק שם בית הקברות כלל כנ"ל. ולפרש"י ז"ל פירוש ארץ ישראל היינו קרקעה של ארץ ישראל ואפשר דארץ היינו קרקע דהא המקום עצמו שמצאו בה המתים טהרו ולהכי ל"ג כל ארץ ישראל אבל לפי' הערוך והתוספות גרסינן שפיר כל ארץ ישראל והכין גריס הערוך להדיא וכדכתבינן והיינו משום דלטהר השאר עסקינן דמשום צלע שמצאו טהרו השאר הלכך שפיר מצינן למגרס כל ארץ ישראל וא"נ לפי' הערוך מצינן למימר דהכי פריך דכיון שטהרו כל ארץ ישראל אלמא גם כל התלוליות טהרו אם לא שהוחזק בודאי שנקברו בהן כגון שהם סמוכין לבית הקברות:
וז"ל הריטב"א ז"ל אילימא עיר עיר ממש פי' אעפ"י שאינו מוחזק בבית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק בדרך בית הקברות מספק מי מחזקינן טומאה והא אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל פרש"י ז"ל עילה מלשון עלילה שמצאו טומאה בקרקעה והחזיקו לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל אלמא מספיקא לא מחזיקינן טומאה. וטהרו ארץ ישראל גרסי' ולא גרסי' כל. עכ"ל. ויש גורסים עילעא כלומר צלע ופירש בעל הערוך ז"ל צלע מצאו וטהרו ואמרו שהטומאה שהיו מחזיקים זו הצלע היתה וטהרו כל ארץ ישראל ע"כ. והטעם שוה לשתי הגירסאות כי במקום אחד בארץ ישראל שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחד שהוחזק שהיה שם קבר ולא היו יודעים אותו וכשמצאו טומאה בקרקע אחד בשם החזיקו הטומאה וטהרו שאר המקומות דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אלא אם כן נודעה או הוחזקה שם וכי הוחזקה תלי' לה בכל מאי דאיפשר למיתלי כדי לטהר את השאר ע"כ. ונוסחא אחרת נזדמנה לו לרב ז"ל בפירושו של רש"י והרי הנוסחאות הכתובות בפירושינו כתבתי אני מה שכתבתי ועולה יפה עם הסוגיא דפרק בתרא דנזיר וכדכתיבנא כנ"ל. והרא"ש ז"ל התם בפרק בתרא דנזיר הקשה דלשון הרי זו שכונת קברות לא משמע כפירושו של רש"י ז"ל דהתם ולכך כתב דה"פ בדק ולא מצא מאי פי' מותר לפנות אלו שלשה מכאן דקודם בדיקה חיישינן שמא מערות היו כאן מתוקנין לקברים וכיון שבדק ולא מצא הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות דאין דרך לקבור אלא במקום המיוחד לקברים הרבה. ופשט לו כיון דשלשה הם מחזקינן להו בשכונת קברות אף על פי שלא מצא יותר ול"ג הכא מאי טעמא אמר ר"ל עילה מצאו וכו'. עד כאן. והא כתיבנא לעיל דהרא"ש ז"ל פי' ההיא דר"ל דמעיקרא עילה לשון עלילה הלכך הכא ע"כ צריך לפרש לשון עלילה וכדפרישית לעיל לשיטתו של רש"י ז"ל ובשיטה ישנה כתוב והא אמר ר"ל עלעא מצאו וכו' יש מפרשים עלעא צלע פי' אבד להם אבר בארץ ישראל ומצאו צלע במקום אחד ותלאו באותו צלע וק"ל דר"ל אדר"ל דאמר בזבחים פרק פרת חטאת נשרפה חוץ מגיתה אמר ר"ל חוץ מן המקום הבדוק לה א"ל רבי יוחנן והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא אלמא לר"ל מחזיקין טומאה בארץ ישראל ושמא יש לומר פרת חטאת שאני דמחמירין בה טובא וצ"ע:

אמר רבי זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות. פירוש דרך ההולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל הזה נמצא קרוב לדרך העיר ורחוק מן העיר. הריטב"א ז"ל. וכן פי' מרנא ורבנא נ"ר בתשובותיו סי' תמ"ח וז"ל עיר עיר הסמוכה לבית הקברות בתוך חמשים אמה ודרך דרך בית הקברות שהולכין מעיר שאין בה בית הקברות לעי' שיש בה בית הקברות והתל הזה קרוב לדרך ורחוק מן העיר ונמצא קרוב לבאים מן העיר האחרת ורחוק מן העיר שיש בה בית הקברות ע"כ. ומוכרח לפרש כן דאם תפרש דרך בית הקברות דהיינו אותו דרך שהולכין ממנה מעיר לבית הקברות אם כן היינו עיר היינו דרך ואם התל קרוב לדרך ורחוק מהעיר היינו הרחוקות מן העיר והיה לנו לומר חדשות טהורות וישנות טמאות ואם קרוב נמי לעיר תיפוק ליה דקרובות לעיר וע"כ העיר מקרי עיר בית הקברות הדרך דרך בית הקברות וכולהו חדא נינהו וכדכתיבנא ואפשר לפרש דמעיקרא הכי קאמרינן אילימא עיר עיר ממש וכו' פי' עיר הרחוקה מבית הקברות ודרך שלא הוחזק בבית הקברות ומשני דעיר היינו הסמוכה לבית הקברות והתל סמוך לעיר פי' דבית הקברות למזרחה של עיר והתל למערבה של עיר ודרך בית הקברות היינו הדרך שהולכין ממנה מהעיר לבית הקברות והתל סמוך לאותו דרך ולא נהירא דאכתי קשיא ממה נפשך אם קרובות נמי לעיר תיפוק ליה משום דקרובות לעיר ואם רחוקות מהעיר היה לנו לדון בהם דין רחוקות דהנשים מהעיר הם יוצאות. ועוד דלשון עיר ממש לא ניחא שפיר אלא כדכתיבנא לעיל וכן פי' הריטב"א ז"ל וז"ל עיר עיר ממש אף על פי שלא הוחזקה בבית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק בדרך בית הקברות ע"כ. פי' דמעיקרא ס"ד דסמיכותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה אף על פי שלא הוחזקו בית הקברות ומשני דסמיכותייהו לעיר ולדרך שהוחזקו בבית הקברות גורם להם הטומאה הלכך בעינן לחלק בינייהו דדרך הויא מלתא באפי נפשה ולא שייך לעיר וכתב מרנא ורבנא זלה"ה דלפי' זה ניחא מאי דקשיא להו ז"ל כיון שהתלוליות קרובות חמשים אמה מן הדרך אמאי טמאות הרי כיון שהתל סוף חמשים אם כן אי אפשר שלא יהיה עד בית הקברות יותר מחמשים וא"כ דברה איניש בהדה ויש לה קול ודחקו לתרץ דבעיר יש קול ומהני בה קול שיש הרבה שומעים אבל בדרך לא מהני קלא שהרי מכמה עיירות באין בדרך אחת ונהי דיש לה קול באותה העיר שהלכה לשם בשאר עיירות ליכא קלא אבל בעיר מהני קלא ובמה שפירשתי ניחא טפי דאין החשש בתל הקרוב לדרך ורחוק מן העיר מפני הנשים היוצאות מן העיר ההיא אלא מפני חשש הבאים מהעיר האחרת שאין בה בית הקברות לזו העיר שיש בה. כן כתב מרנא ורבנא זלה"ה וצ"ע דכי אמרינן עד חמשים אמה וכו' טפי דברה איניש בהדה וכו' קאי אתל דכשהתל קרוב חמשים אמה אזלה איהי לחודא טפי דברה וכו' ומעתה אין מקום לקושיא זו ואפשר דבדרך יהיה הפי' כן ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד. דברה איניש בהדה וכו' פרש"י ז"ל דקרובות דאזלא לחודה לא ידיע דליכא מאן דאפיק לקלא אבל רחוקות דדברה איניש אי איתא דקברי התם קלא אית ליה אבל ישנות טמאות שכבר נשתכח הדבר וקשה טובא לפירושו חדא דמאי קאמר בשלמא דרך בית הקברות דזימנין וכו' כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דנשים קוברות שם נפליהן הכי ניחא ליה דרך דהא חדשות קשיא אמאי טמאות כיון דקרובות וחדשות אי איתא דקברי בה קלא אית ליה דאכתי לא אסיק אדעתא דאזלא יחידה ובשלמא ישנות ניחא דקברו בה ונשתכח הדבר ברוב הזמן אבל חדשות אמאי טמאות ותו דרחוקות ישנות אמאי טמאות דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות והאי טעמא ליכא למימר ברחוקות ובשלמא לר"ח דחייש שמא קרובות היו ניחא אבל לפרש"י ז"ל קשיא טובא וכן הקשה הריטב"א ז"ל וז"ל ולהאי פירושא קשה דאכתי הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה הן טמאות דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות דמה לי ישנות ומה לי חדשות:
ולזה כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל אחד חדשות ואחד ישנות טמאות פרש"י ז"ל חדשות קרובות לעיר לית ליה קלא דכיון דקרובה אזלא היא לחודה. הרחוקות מן העיר חדשות טהורות דטפי מחמשים אמה דברה איניש בהדה ואם איתא דקברה בתל קלא אית ליה למילתא מדליכא קלא ודאי לבית הקברות אזלא. קרובות לדרך אפי' חדשות טמאות משום דזימנין טובא מתרמי בין השמשות וקברי בתל ובודאי מתרמי הכי ולא חיישינן לקלא. הרחוקות מן הדרך חדשות טהורות מדליכא קלא ודאי שלא קברו בה בין השמשות מפני שהיו רחוקות להם והישנות בשתיהן טמאות שכבר נשכח הקול ולדברי חכמים קרובה שאין קרובה הימנה לפי שאין דרך אשה לקבור אלא בראשונה כשהיא יחידה ואם הלכה עם אחרים יש לדבר קול כך נראה מדברי הרב ז"ל. כן כתב הרמב"ן ז"ל ומתרצא שפיר מאי דאקשינן והקשה עליו מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה בתשובותיו סי' תמ"ח דכיון דתלמודא קאמר זימנין דמתרמי בין השמשות היכי מצי למימר דודאי הכי מתרמי ולא חיישינן לקלא אדרבה בין השמשות קלא אית ליה ומדכר דכירי אינשי מעשה שאירע שחשבו שיהיה להם שהות ללכת לבית הקברות ולא הספיק הזמן וקברו בתל מילתא דתמיה כי האי מדכר דכירי לה אינשי ומדלא אדכרו לה משמע דלא הוה ואמאי חדשות קרובות לדרך טמאות ע"כ. ולאו קושיא היא דתלמודא הכי קאמר זימנין דמתרמי בין השמשות וכו' פי' וכיון דשכיח טובא לאו מילתא דתמיה הוי ולא אדכרו לה אינשי:
וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל פרש"י ז"ל טפי דברה איניש בהדה ואם איתא דקברה בתל קלא אית לה למילתא כיון דהוה אחרינא בהדה ומדלית ליה קלא ש"מ לבית הקברות אזלא והיינו טעמא דמתני' דקתני התלוליות הקרובות בין לעי' בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות קרובות לעיר משום דאזלא איהי לחודא. קרובות לדרך נמי משום דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל ואף על גב דלא הויא לחודא ואית לה קלא איידי דשכיח מילתא טובא חיישינן לה ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורו' דכיון דרחוקו' לא אזלא בדלא דברה איניש אחרינא בהדה ואם איתא דקברה קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות (דחדשות) דדילמא פסק קלא ע"כ. והקשה עוד מרנא ורבנא ז"ל על מה שתירץ הרב ז"ל קושית דרחוקות מן הדרך אמאי דאמרי טמאות דהא כי תנן במתני' ישנות רחוקות טמאות אפי' רחוקות מן הדרך טובא אמרינן דטמאות ולרחוקות מן הדרך טובא לא שייך טעמא דזימנין דמקרי וקברי שם שאם יש להם שהות ללכת אפילו לתל הרחוק מן הדרך אפילו כמה הרי יש להם שהות ללכת לבית הקברות ע"כ. ואפשר דהכי קאמר הרחוקות מן הדרך ומיהו בית הקברות מרחקה טפי מינייהו ולהכי איכא למיחש נמי בהו דילמא אתרמי בין השמשות וקברי שם והקרובות לפי דשכיח טובא דאתרמי בין השמשות וקברי בהו להכי לא הוי דבר תמוה וכ"ע מחזיקים להו מקום טומאה להכי לית להו קלא וחיישינן להו אע"ג דלית לה קלא אבל רחוקות דלא שכיח למקבר בהו אי איתא דקברי בהו בשום פעם קלא אית לה למילתא משום דהוי דבר התמוה שקברו בזה המקום וחדשו שם קבר במקום שאין רגיל להיות בו קבר להכי מדכר דכירי לה אינשי כנ"ל פי' לפי' הרמב"ן ז"ל. ומרנא ורבנא ז"ל פי' בענין אחר ליישב שיטתו של רש"י ז"ל דמאן דפריך בשלמא לא אסיק אדעתיה שהנשים מתביישות לקבור נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן והולכות יחידות היכא דאיפשר כגון שהוא מקום קרוב ומש"ה פריך בשלמא דרך בית הקברות זימנין דבאין מעיר אחרת לקבור ולא קים להו מרחק המקום וחשבו דמצו מטו להתם שהרי אינם בני עיר זו דליהוו בקיאין בתחום שלה וזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל וטעמא דאית ליה קלא לא אסיק אדעתיה והיינו טעמא דחדשות קרובות טמאות ורש"י ז"ל פי' לעיל כפי המסקנא ולא כפי הקס"ד וטעמא דישנות רחוקות טמאות משום דהדרכים עבידי להשתנות ברוב הזמן ושמא תל זה קרוב לדרך היה ונשתנה בס' שנה אבל עיר לא עבידא דחרבה ומש"ה קאמר בשלמא דרך בית הקברות אף על גב דקשיא חדשות קרובות וישנות רחוקות איכא לתרוצי כדכתיבנא אלא עיר הסמוכה לבית הקברות כולהו לבית הקברות אזלי ולזימנין דמקרי בין השמשות לא חיישינן דהא כיון דקרוב הוא בני העיר ידעי אי מצו למיזל להתם או לא אמר רבינא וכו'. ע"כ:
וכן כתב מרנא ורבנא עוד בתשובותיו וז"ל ודאי דהמקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דקלא ולפי המסקנא לא קשיא דאיכא נמי חששא דילמא אשה הלכה יחידה וקברה שם וליכא דמדכר לה והשתא ניחא דלא הוו עיר ודרך מתרי טעמי ממש דדרך בית הקברות איכא משום דמקרי וקברי בין השמשות ואיכא משום אשה קוברת שם נפליה ועיר איכא טעמא דאשה קוברת שם נפליה ע"כ.ואיברא דבישנות רחוקות מצאתי בקונטריסין כתירוצו של מרנא ורבנא ז"ל וז"ל בשלמא דרך בית הקברות וכו' קשה שהספר אינו מתרץ אלא קרובות לדרך אבל רחוקות מן הדרך אינו מתרץ דבשלמא חדשות ורחוקות מן הדרך טהורות דכיון דבין השמשות הוא אינה הולכת לרחוקות אבל ישנות רחוקות מן הדרך אמאי טמאות והלא כיון דבין השמשות הוא אינה הולכת לרחוקות כי בחול הולכים לבית הקברות. ויש לומר הרחוקות מן הדרך והם ישנות טמאות משום דילמא היו קרובות לדרך ונחרב אותו הדרך ועשו דרך במקום אחר וחזרו להיות רחוקות מאותו הדרך שעשו כל זה עלה על דעת המקשן כשהקשה בשלמא דרך בית הקברות וכו' אפי' לפרש"י ז"ל אבל גבי עיר לא עלה על דעתו שהיתה קרובה ונחרבה דדרך רגיל ליחרב ולעשות דרך אחר חדש אבל עיר אין רגיל ליחרב לפי' רש"י אבל לפי' התוספות הכל רגיל ליחרב. עכ"ל הקונטריסין. ומיהו קשיא לי על מה שכתב הרב דהמקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דקלא דכיון שכן לא הוה ליה לאקשויי אלא עיר מאי טעמא ומאי שנא חדשות מישנות וקרובות מרחוקות ומעיקרא נמי למה ליה לאקשויי מספיקא מי מחזקינן טומאה והאמר ר"ל וכו' דבלא ההוא דר"ל דאמר עילה מצאו וכו' הוה יכול לאקשויי מ"ש חדשות מישנות ולפרושי טעמא דמתני' כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דקלא תדע דרש"י ז"ל דמתני' גופה פי' טעמא דקלא אלמא דבלאו האי טעמא אין המשנה מתפרשת כלל. עוד נסתפק מרנא ורבנא ז"ל במסקנא אי האי אוקמתא דעביד תלמודא בדרך בית הקברות שבקינן לה והיינו טעמא דדרך לקושטא דמילתא אלא דמתרצינן לה לעיר מתוך שהנשים קוברות וכו' ונמצא מתני' מתרי טעמי טעמא דדרך בית הקברות משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל וטעמא דתל הקרוב לעיר משום דאשה יחידה אזלא עד חמשים אמה טפי לא אזלא. או דילמא כי מתרצינן טעמא דעי' משום דהנשים וכו' הדרינן מטעמא דקאמר תלמודא בדרך ומוקמינן לתרווייהו מחד טעמא וצריך ליישב דה"ל לתלמודא למימר אלא אמר ר' חנינא מתוך וכו' ועוד צריך לישב לפי זה דאי איפשר דאתיא אתתא מעיר לעיר יחידה סמוך לבין השמשות ומקרי וקברה בתל הסמוך לדרך בתוך ששים אמה וכשהוא רחוק מחמשים אמה מן הדרך דברה איניש בהדה ומנין לה האיש באותה שעה וכ"ת שהביאתו עמה מן העיר שיצאתה משם וכי יודעת היתה שלא תספיק הזמן ללכת לבית הקברות ותצטרך לקבור בתל הסמוך לדרך או רחוק מן הדרך. וכתב הרב ז"ל דאיפשר דהדרינן ממאי דפשיטא ליה לתלמודא ומוקמינן לכולה מתניתין מחד טעמא בין דרך בין עיר וה"ק התלוליות הקרובות לדרך אעפ"י שרחוקות מן העיר אשה הולכת יחידה בדרך הכבוש ולא מרתתה ואם התל הוא קרוב לדרך בתוך חמשים אמה אינה חוששת כיון שמהפכת פניה רואה את הדרך אבל אם התל רחוק מן הדרך יותר מחמשים אמה דברה איניש מן העיר ללכת עמה בשביל אותו המרחק שמן הדרך עד התל והשתא לא צריכין למימר שבאתה מעיר אחרת אלא מאותה העיר שיש בה בית הקברות והא דלא קאמר תלמודא אלא משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל. ומיהו הנכון אצלי בפשט ההלכה דלא הדרינן לתרוצי אלא עיר לבד אבל דרך לא קשיא לן כלל ותירוצא דמעיקרא בדוכתיה קיימא והיינו שרש"י ז"ל בתחלה לא הזכיר אלא עיר ולא הזכיר דרך כלל משמע דדרך טעמא אחרינא אית בה כדמפרש תלמודא ולא משום טעמא דקלא כן כתב מרנא ורבנא ז"ל. והכין משמע מלשון הרמב"ן ז"ל דכתיבנא לעיל. דוק ותשכח:
ועוד הקשה מרנא ורבנא ז"ל ומוכי שחין זרועותיהן למה לי בחששת נפלים סגי ותו בשלמא אשה לא אזלא יחידה טפי מחמשים אמה אבל מוכי שחין אזלי טפי מחמשים אמה יחידים וליחוש טפי אפי' לתלוליות הרחוקות שמא קבר בהם זרועו ומטמא באבר מן המת וכמו שכתב רש"י ז"ל. ותירץ מרנא ורבנא ז"ל דה"ק מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן כל דאפשר להו אזלי יחידים שלא להתבייש עד חמשים אמה אזלי איהי לחודה טפי דברה איניש בהדה ואי איתא דקברו בה קלא אית ליה וכ"ת התינח אשה דדברה איניש בהדה מוכי שחין הולך הוא יחידי טפי מחמשים אמה ואף על גב דליכא למיחש לנפלים איכא למיחש לזרועות דהא אזלי טפי מחמשים אמה וקברי להו לזה תירץ דמוכה שחין נמי אמרי בתוך חמשים אמה דאשה קוברת נפליה ובלאו הכי התל טמא קובר הוא גם כן את זרועו אבל טפי מחמשים אינו קובר דמימר אמר אשה לא קברה מידי דאיניש דברה בהדה ולבית הקברות אזלא וכיון שהתל טהור גם הוא אינו קובר שם זרועו ומש"ה איצטריך ליה לר' חנינא לומר ומוכי שחין זרועותיהן כדי לתרוצי דלא תקשי לן זרועות כדכתבינא. ולדעת ר"ח ז"ל נראה דלהכי נקט מוכי שחין זרועותיהן דלא תיקשי לן נפלים מיעוטא הוא ומשום מיעוטא לא מחזקינן לה טומאה בארץ ישראל קמ"ל דאיכא זרועות מוכי שחין והוו תרי מיעוטי וחיישינן להו. ורש"י ז"ל סובר דמיעוטא דשכיח חיישינן ליה ולא הזכיר זרועות אלא לתרוצי דלא תקשי לן וכדכתיבנא כן כתב מרנא ורבנא ז"ל ועל פי דרכו מתורץ גם כן מה שהקשו התוספות ז"ל על פרש"י ז"ל דאמאי נקט ולבית הקברות אזלא ולשיטת מרנא ורבנא ז"ל ניחא דוק ותשכח. וקשיא לי תו כיון שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן למה ליה לאוקמה בעיר הסמוכה לבית הקברות אפי' בעיר ממש כדקאמר מעיקרא שאין לה בית הקברות כיון שהנשים קוברות בתל נפליהן איכא למימר עד נ' אמה אזלא היא לחודה טפי דברה איניש בהדה וכו' ולמה ליה לאוקמה כלל בעיר הסמוכה לבית הקברות. והיה נראה למימר דבעיר שאין בה בית הקברות ויש כאן תלוליות רחוקות טפי מנ' אמה ואין כאן אחרות קרובות כיון שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם ע"כ יש לנו להחזיקם בטמאות דהא ודאי שם קברו נפליהן דאין בעיר הזאת מקום אחר לקבור נפליהן אלא בתלוליות אלו דהרי אין כאן בית הקברות והלכך אפילו חדשות נמי יש לנו לטמויינהו דע"כ נקברו כאן אלא שלא נתפרסמו דומיא דמאי דכתב הרמב"ן ז"ל גבי דרך דהקרובות אפי' חדשות טמאות ואף על גב דליכא קול דכיון דשכיח טובא חיישינן לה ואף על גב דליכא קלא אבל השתא דהויא לה עיר הסמוכה לבית הקברות איכא למימר טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא ולהכי חדשות טהורות דאיכא למיתלי דאזלי לבית הקברות והשתא ניחא דנקט תלמודא ולבי"ה אזלא. ומיהו קשיא דמשמע דמשום הכי קאמר רבי זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות כדי להחזיק בה טומאה דומיא דדרך דקא מוקי לה בדרך בית הקברות כדי להחזיק שם טומאה והשתא לפי זה אדרבה להכי מוקי לה בעיר הסמוכה לבית הקברות כדי להקל עליה ולמימר דהרחוקות חדשות טהורות דבלאו הכי חדשות נמי טמאות כנ"ל דהכין הוא פירושא דשמעתא לרש"י ז"ל דמעיקרא נמי הוה ידעינן טעמא דנפלים ומתני' לא מתניא אלא בהכי דעד חמשים אמה אזלא לחודה טפי דברה איניש בהדה אלא דהוה קשיא לן דלית לן למיחש להכי דמספיקא לא מחזקינן טומאה ואתא רבי זירא לתרוצי דלהכי מחזקינן שם טומאה משום דהוחזקה העיר בבית הקברות והדרך בדרך בית הקברות הא לאו הכי אף על גב דדרך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן אין לנו להחזיק שם טומאה מחמת כך דהויא ליה ספק ומספיקא לא מחזקינן טומאה אבל השתא דכבר הוחזק שם בית הקברות חיישינן לנפלים ולזרועות ומאי עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות וה"פ דמתניתין הקרובות בין לעיר הסמוכה לבית הקברות ואף על גב דרחוקות מהדרך שהולכין בה לבית הקברות כגון שהתלוליות במזרחה של עיר והדרך שהולכין בה לבית הקברות למערבה של עיר. א"נ הקרובות לדרך שהולכין בה לבית הקברות ואף על גב דרחוקין מן העיר טפי מחמשים אמה ומ"מ סמוכין לעיר מקרי וכדבעינן למכתב בס"ד. ופריך תלמודא בשלמא דרך בית הקברות הא ודאי דאתחזק טומאה בהכי ואית לן למיחש לנפלים משום דזמנין דמתרמי בין השמשות וכו' והילכך יש לנו למיחש לנפלים ואמרינן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה ואפשר לומר דכי אמרינן הקרובות לדרך הכי נמי שהרי קרובות לעיר בתוך חמשים אמה וכ"ת תיפוק ליה שהם קרובות לעיר ליתא דכיון שהעיר רחוקה מבית הקברות אילולי שהתלוליות אלו קרובות לדרך בית הקברות פי' לדרך שהולכין משם מהעיר לבית הקברות לא הוה מחזקינן בהו טומאה וכדכתיבנא וה"פ דמתניתין הקרובות בין לעיר הסמוכה לבית הקברות בין לדרך בית הקברות ואף על גב דהעיר רחוקה מבית הקברות. ומיהו לעולם בעיר שהתלוליות היו קרובין לעיר חמשים אמה כדי שנאמר בהו אחד חדשות ואחד ישנות טמאות.ופריך תלמודא בשלמא דרך בית הקברות איכא למימר דהקרובות חדשות טמאות דאזלא אשה יחידה וכו' משום דאתחזק שם טומאה דזימנין דמתרמי בין השמשות וכו' הילכך אתחזק שם טומאה מקרי אלא עיר שסמוכה לבית הקברות היכי אמרינן דאתחזק שם טומאה משום דסמוכה לבית הקברות אדרבה כולהו לבית הקברות אזלי. ואכתי קשיא ומספיקא מי מחזקינן טומאה. ומשני אמר רבי חנינא מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן וכו' פי' דעד השתא הוה סברינן למימר דמתוך שהוחזק העיר לעיר בית הקברות והדרך לדרך בית הקברות להכי אמרינן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכוליה כדכתיבנא ולהכי פריך עליה והשתא מהדרינן דאיברא ודאי דמשום דהעיר סמוכה לבית הקברות והדרך לדרך בית הקברות להכי חיישינן לה לנפלים. ומיהו היינו לומר דאין האשה קוברת שם נפליה ומוכי שחין זרועותיהן אלא בעיר ודרך בית הקברות אבל עיר ודרך שלא הוחזק בבית הקברות כלל אין האשה קוברת שם נפליה ולא המוכה שחין זרועותיו דאינם רוצים לחדש מקום טומאה שם כיון שלא הוחזק שם בית הקברות כלל אבל בעיר ודרך בית הקברות דרך האשה לקבור שם נפליה ומוכה שחין זרועותיו ועיקר טעמא דמחזקינן שם טומאה משום נפלים וזרועות והיכי קאמרינן מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין וכו' להכי אמרינן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו' קצרו של דבר החילוק שיש בין למאי דס"ד מעיקרא למאי דמשני רבי חנינא היינו דמעיקרא סברנו למימר דמתוך שהוחזק שם בית הקברות להכי אמרינן עד חמשים אמה אזלא טפי דברה איניש וכו' ולעולם אפשר שהאשה קוברת שם נפליה אפילו דלא הוחזק שם קברות אלא דלא חיישינן להו משום דלא מחזיקין טומאה בארץ ישראל מספיקא ואפשר דלא תקבור שם נפליה אפילו שהוחזק שם קברות אלא כיון שהוחזק שם קברות מיחש חיישינן ולהכי פרכינן דמשום דהוה לה עיר הסמוכה לבית הקברות אזלי ואכתי הויא ליה ספיקא ולא מחזקינן טומאה בארץ ישראל מספיקא. ומשני ר' חנינא דהיכא דלא הוחזק שם קברות אין האשה קוברת שם נפליה וכשהוחזק שם קברות קרוב הדבר שהאשה תקבור שם נפליה ומוכה שחין זרועותיו ומתוך שהנשים קוברות וכו' הוא דמחזקינן שם טומאה אמרינן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו' ומיהו משום דהוחזק שם בית הקברות לא מחזקינן שם טומאה אלא משום שהנשים וכו' ומוכי שחין וכו' וכדכתיבנא והשתא ניחא דנקט מוכי שחין אף על גב דאזלי טפי כדי לאחזוקי טומאה שם ועם כל זה הרחוקות חדשות טהורות דמספיקא לא מחזיקים טומאה דאף על גב דמוכי שחין קוברין שם זרועותיהן מידי ספיקא לא נפיק ומספיקא לא מחזקינן טומאה. והשתא דאמרינן דלרבי חנינא עיקר מאי דמחזקינן שם טומאה הוא משום שהנשים קוברות וכו' ולא משום בית הקברות וכדכתיבנא מעתה יש להקשות דאפילו טפי נמי אף על גב דדברה איניש בהדה והיה לה להיות קול לא מפני כך תשבור החזקה שהנשים קוברות וכו' ומוכי שחין דהא אמרינן דקרוב לודאי הוא שהאשה תקבור שם נפליה לכך האריך ואמר ולבית הקברות אזלה פי' ואפשר דלבית הקברות אזלה. ומיהו לא מפני כך תטהר ישנות דהא הוחזק שם לקבור נפלים וזרועות וכדכתיבנא. והשתא ניחא קושית התוספות ז"ל ודע דאי לאו האי לישנא דנקט רבי חנינא ולבית הקברות אזלה הוה אמרינן דלרבי חנינא לא בעינן שיהא עיר הסמוכה לבית הקברות אלא מתוך שהנשים קוברות וכו' אמרינן דהקרובות אחד חדשות וכו' והרחוקות חדשות טהורות וכו' ולא תיקשי מספיקא מי מחזקינן טומאה וכו' דקרוב לודאי הוא שהאשה קוברת שם נפליה וכו' אבל השתא דנקט במילתיה ולבית הקברות אזלא אלמא דלא אמרינן דהאשה קוברת שם נפליה אלא כשיש שם בית הקברות אבל כשאין כאן בית הקברות אין האשה קוברת שם נפליה ולא מוכה שחין וכו' אלא מוליכין אותו לעיר אחרת דאינם רוצים לטמא את עירם כלל וכדפרישנא. כנ"ל פירושא דשמעתא לרש"י ז"ל והיינו דמסיים תלמודא הילכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן דוק ותשכח. ובספרים ישנים גרסינן הכי אמר רב חנא מתוך שהנשים וכו' טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא איהי הילכך טמאה ע"כ. והאי גירסא ניחא טפי למאי דפרישנא וקל להבין. ומיהו בכל ספרינו לא גרסינן הכי והריטב"א ז"ל כתב וז"ל גריס רש"י ז"ל לפי פירושו עד חמשים אמה אזלא לחודה טפי דברה איניש בהדה ולא גריס ולבית הקברות אזלא. ע"כ:
וכתב מרנא ורבנא על זה ז"ל אם קבלה נקבל אבל פשט הלשון לא משמע הכי שאם גירסת הספרים היא ורש"י מעביר עליה הקולמוס היה לו לומר ה"ג ול"ג כדרכו ואם זה גירסת הספרים מאי קשיא להו לתוספות ז"ל. וכתב עוד מרנא ורבנא ז"ל דאין לתרץ דה"ק טפי דברה איניש בהדה או לבית הקברות אזלא חדא דאכתי קשיא אידך דאי לבית הקברות אזלא ישנות רחוקות אמאי טהורות ותו דלישנא לא משמע דאו קאמר. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ואיכא למימר דתרי טעמי לטיבותא קאמר ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא הכל דוק ותשכח. ואין שום קושיא על פירושו של רש"י ז"ל. ודו"ק שרש"י ז"ל כתב פירושו לעיל במשנה ולא בשקלא וטריא דתלמודא אלמא דמעיקרא נמי הוה ידעינן מאי דאסיק עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו' ולא שקיל וטרי תלמודא אלא בפירוש עיר ודרך וכדכתיבנא והיינו דכתב רש"י ז"ל לעיל ועיר ודרך לקמן מפרש להו. ודוק נמי שכתב רש"י ז"ל לעיל דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר וכו' ואלו טעמא דדרך לא אדכר כלל אלמא דדרך נמי מהאי טעמא הוא ולעולם מהעיר מתחיל החמשים אמה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
ור"ח ז"ל פי' דישנות טמאות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב. ויש לפרש פי' לפרושו דס"ל לר"ח ז"ל דלעולם אין דרך לקבור ברחוקות כלל וישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו. אבל רש"י ז"ל ס"ל לפעמים קוברים נמי אפילו ברחוקות וטעמא דחדשות טהורות משום דאם איתא הוה ליה קול. והקשה הרמב"ן ז"ל לכל הפירושים ישנות רחוקות למה טמאות נהי דאפשר דנשתכח הקול או שהיו קרובין ונתרחקו מכל מקום ספיקא הוי ומספיקא מי מחזקינן טומאה. ותירץ ז"ל לדעת רש"י ז"ל שכיון שאף על פי שהיא לחוץ לחמשים אמה לדרך או לעיר או שיש קרובה ממנה מכל מקום קרובה היא לעיר ולדרך יותר מבית הקברות עצמו ודאי מקרי וקברי בתל וכל זמן שאין קול שובר החזקה בחזקת טומאה הם אבל לפר"ח ז"ל כיון דעכשיו רחוקות מן העיר הן ואין לחוש האיך אתה מטמא מספק לומר נתרחק העיר. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לרש"י ז"ל יש לתרץ קושית מספיקא מי מחזקינן טומאה הכין דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן אלא קרובות כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא וקלא לית להו איתרע לה לחזקה ולהכי חדשות טהורות אבל ישנות כיון דליתא להאי טעמא מוקמינן להו אחזקתייהו ובחזקת טומאה קיימין. אבל לפר"ח קשיא ואפשר דשניא האי דמילתא דשכיח היא שהעיר מתרבה ומתמעטת בית אחד או שני בתים. ע"כ:
ומרנא ורבנא ז"ל תירץ דהאי קושיא הוי בכלל קושית התלמוד מספיקא מי מחזקינן טומאה ותירץ מאי עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ומאי דרך דרך בית הקברות כיון שהעיר היא סמוכה לבית הקברות כל התלוליות שמן העיר ועד בית הקברות בחזקת טומאה הן אפילו רחוקות מן העיר כיון שהם בין העיר ובין בית הקברות אלא שאנחנו מסתפקים החדשות ורחוקות לרש"י ז"ל אי הוו קברי קלא אית להו וכיון דלית להו קלא יצאו מחזקת טומאה והישנות נשארו בחזקתן. ולר"ח ז"ל נמי חדשות טהורות כיון דרחוקות דברה איניש ולבית הקברות אזלא אבל ישנות טמאות דדילמא קרובות היו ואיכא תרי טעמי לטמא חדא דכולהו בחזקת טומאה קיימי ותו דדילמא קרובות הוו אבל חדשות ליכא אלא חד טעמא דבחזקת טומאה קיימי אבל ליכא לספוקי דילמא קרובות היו כיון דחדשות נינהו ע"כ. וצריך לומר לתירוצו ז"ל דלר"ח ז"ל ברחוקות נמי מתרמי דקברי ודבריו צל"ע. ודע שהתוספות כתבו וז"ל טמאות פ"ה דבקרובות אפילו חדשות טמאות משום דאזלא איהי לחודה וכו'. ולפיכך ישנות טמאות דאף על פי דדברה איניש וכו'. וקשה דא"כ אמאי צריך לומר וכו' הוה ליה למימר אלא דברה איניש בהדה ותו לא ולכך טפי חדשות טהורות כו'. ונראה לר"י כר"ח ז"ל דפי' דישנות טמאות אפילו רחוקות שמא קרובות היו וכו' ולפי' זה לא נאמר משום דדברה איניש בהדה יהיה הדבר ידוע יותר ולהכי אצטריך לומר ולבית הקברות אזלא ע"כ. וצריך פי' לפירושו ז"ל כי יש לדקדק בלשונו ז"ל דמאי ולפיכך ישנות טמאות וכו' דכתבו בלשון רש"י ז"ל לפיכך. ועוד מאי ולכך טפי חדשות טהורות וכו' שכתבו בקושייתם דלא היה צריך לאומרו כנ"ל. ועוד אמאי כתבו ולפי זה לא נאמר וכו' דהא עלה דהכי קיימינן וכולה שקלא וטריא בהכי. ומשמע לי דס"ל לתוספות ז"ל דבין לרש"י ז"ל ובין לר"ח ז"ל דרך לקבור הנפלים בתל ואפילו ברחוקות אלא דבקרובות איכא קול וברחוקות ליכא קול ובהכי פליגא רש"י ז"ל ור"ח ז"ל דלרש"י ז"ל הקול היינו דאותו דאזיל בהדה מוציא קול דקברה נפלה בתל ולא משום טומאה וטהרה קא מפיק ליה לקלא אלא שמספר לחבירו הדבר כמספר דברים בעלמא וחברך חברא אית ליה ולפיכך ישנות טמאות דאף על פי דדברה איניש בהדה נשתכח הדבר כיון דמעיקרא לא היה אלא ספור דברים בעלמא. ולר"מ ז"ל מאן דמפיק לה כדי שיזדהרו ביה כהנים וידעו העולם דמקום קבורה חדשו שם ולא יטמאו בו ולפיכך אפילו הישנות אין הדבר משתכח דכיון דיש איסור בדבר מזהר זהירי ביה והיה לנו לטהרן אלא דחיישינן שמא קרובות היו וכמו שכתב ר"ח ז"ל. ומעתה לשיטת רש"י ז"ל משום דדברה איניש בהדה בלחודה יהיה הדבר ידוע וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל הרחוקות. דאין אשה יחידה הולכת שם. ע"כ. והיינו משום דלגבי ספור דברים בעלמא כל שאינה הולכת יחידה בהכי סגי לאפוקי קלא כי האי. אבל לשיטת ר"ח ז"ל לא נאמר משום דדברה איניש בהדה יהיה הדבר ידוע יותר דכל עיר שאין שם בית הקברות ידוע אין שם אדם מקפיד לקבור בכל מקום שימצא ולהכי האי דאזיל בהדה לא מפיק לקלא דהכין אורחייהו לקבור בכל אשר ימצאו אבל כשיש בית הקברות ידוע וזאת האשה מחדשה קבר במקום אחר אז מאן דאזיל בהדה מפיק לה לקלא כדי שיזדהרו ביה כהנים וה"ק טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא וזאת האשה אם שנת' וקברה בדוכתא אחרינא קלא אית לה למילתא ומדלית להו קלא להכי חדשות טהורות ואפילו ישנות נמי הוה לן לטהרינהו אי לאו דחיישינן שמא קרובות היו ואזלא יחידה. כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל ולשיטת ר"ח ז"ל וניחא כל מאי דדייקינן לעיל דוק ותשכח. וניחא נמי מאי דקשיא ליה להרמב"ן ז"ל עליה דמספיקא מי מחזקינן טומאה דלדידיה נמי דרך לקבור אפילו ברחוקות וק"ל. והמפרשים ז"ל לא פירשו כן שיטתו של ר"ח ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ור"ח ז"ל פי' הקרובות לעיר אחד חדשות ואחד ישנות טמאות שהאשה הולכת שם יחידה וכן מוכה שחין לא טרח. רחוקות מן העיר חדשות טהורות דדברה איניש בהדה וכיון דאיכא צוותא לבית הקברות אזלא ישנות טמאות לר"מ שמא בתים מן העיר היו קרובות בתוך חמשים אמה וחרבו לרבנן שמא לא היה כאן תלולית קרובה הימנה והיו הנשים קוברות בזו. קרובות לדרך ודאי טמאות. רחוקות חדשות ודאי טהורות. ישנות שמא דרך בית הקברות היתה עוברת שם והחזירוה לצד אחר. וזה פירושו של ר"ח ז"ל. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל. אבל ר"ח ז"ל פי' טפי דברה איניש בהדה כיון דאית לה צוותא לבית הקברות אזלא והיינו טעמא דמתניתין דקרובות לעיר טמאות משום דאזלא לחודה וכיון דהויא לחודה לא אזלא לבית הקברות אלא קברה בתל והקרובות לדרך נמי טמאות דזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל אף על גב דלא הויא לחודה רחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות בין לעיר בין לדרך לא אזלא בדלא דברה צוות בהדה וכיון דאית לה צוות לבית הקברות אזלא ישנות טמאות דכיון דישנות בין לר"מ בין לרבי יהודה אע"ג דהשתא רחוקות חיישינן שמא קרובות ונתרחקו שהיה תחלה שם עיר או בתים בסמוך. ע"כ:

אמר רב חסדא ש"מ האי סהדותא וכו'. לשיטת ר"ח ז"ל דייק הכי מדקתני ישנות טמאות דחיישינן דילמא קרובות הוו וליכא איניש דמדכר לה למילתא ולדברי רש"י ז"ל דאיק ממאי דאמרינן נמי ישנות טמאות שכבר נשכח הקול ולא נהירא דהיכי מדמי רב חסדא קלא לסהדותא קלא ודאי עבידא דבטלה אבל לדברי ר"ח ז"ל קסבר דרב חסדא דרך ובתים מילתא דידיעא היא לכ"ע וכסהדותא דמי ואפילו הכי מפלגינן בגמרא בינייהו. ואיכא למימר קלא דטומאה נמי ידיעא משום טהרות והוא יותר מחוור מפר"ח ז"ל. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל:
אבל הריטב"א ז"ל כתב דלא נהירא פי' רש"י ז"ל דלא אתי שפיר להאי פירושא מאי דתניא בתוספתא [אהלות פט"ז ה"א] על הא דקתני ישנות טמאות שאני אומר עיר או דרך היה שם ושכחו. ועוד היכי דייק רב חסדא מינה דהאי סהדותא עד שתין שנין בלחוד מדכר מה ענין שכחת דבר שראה בעיניו לשכחת קול כי הקול ודאי אינו נמשך ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי לכך הנכון כגירסת ר"ח ז"ל וכן הוא ברוב הספרים טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא ופי' הוא ז"ל דעד חמשים וכו' וישנות בין לעיר בין לדרך טמאות אף על גב שהן רחוקות דחיישינן שמא בתחלה קרובות היו ונתרחקו והא דלא חשיב אחזוקי טומאה דהא מילתא דשכיחא שיישוב העיר מתמעטת או מתרבה והדרך גם כן מתחלף וזהו שאמר בתוספתא שאני אומר דרך או עיר היו שם ושכחו והשתא דייק רב חסדא הכי דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה ואילך אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם הכי נמי לענין סהדותא לא מדכר איניש טפי משתין שנין ומהדרינן דשאני עדות דרמיא עליה ודייק בה טפי ומכל מקום לענין עדות חזקה קי"ל כרב חסדא דהא לא רמיא מילתא עליה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

והראב"ד ז"ל בחדושיו פי' נמי כפי' ר"ח ז"ל וכתוב בשיטה ישנה וז"ל האי סהדותא וכו'. לרש"י ז"ל כיון דאמרינן ישנות טמאות ולא אמרינן אם איתא דקבר הוי התם מדכר הוו דכירי ליה שהרי מאחר שהתלוליות רחוקות דברה איניש בהדה ש"מ דטפי משתין שנה לא מדכר איניש סהדותא. ולהראב"ד ז"ל ה"פ מדאמרינן ישנות טמאות אף על פי שאין בני העיר זוכרין שהיתה אותה דרך קרובה לעיר מעולם אלמא דטפי משתין שנין לא מדכר איניש ומשום הכי ישנות טמאות דשמא עיר או דרך היתה שם ונשתכח. ע"כ:
והרמב"ם ז"ל פי' נמי כפי' ר"ח ז"ל שכתב בפ"ח מה' טומאת מת וז"ל התלוליות הקרובות לעיר הסמוכות לבית הקברות או לדרך בית הקברות אחד חדשות ואחד ישנות הרי אלו בחזקת טומאה מפני שהנשים קוברין שם את הנפלים ומוכי שחין קוברין שם איבריהם אבל הרחוקות החדשות טהורות והישנות טמאות שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה ואיזהו תל קרובה כל שאין שם תל אחר קרוב יותר הימנו וישן שאין אדם זוכרו ע"כ. הא קמן דפריש כר"ח ז"ל משום דהכין איתא בתוספתא וכמו שכתב הריטב"א ז"ל ומלישנא של הרמב"ם ז"ל משמע דטעם דדרך ועיר משום דהנשים קוברות שם הנפלים ולא כמו שפי' הרא"ה ז"ל שיטתו של ר"ח ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל אי ר' חנינא שביק תירוצא דדרך בדוכתא או לא ויש לי עוד להאריך בשמעתא זו ולטרדות הזמן וחילוף הזמנים בהמיר ארץ וצוק העתים לא יתנוני השב רוחי האל ברחמיו יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויניח ה' לנו ואשוב לעיין עוד בשמעתא זו ואאריך בה כראוי כי היא אורך ימינו וחיי נפשנו ובתורתו נהגה יומם ולילה אמן:

אפילו טובא וכו'. והיינו דאמרינן מעיד עליה לאחר כמה שנים משמע אפילו טפי מששים שנה. שיטה ישנה:

מתניתין זה אומר וכו'. גרסי' בירושלמי [ה"ג] הם אומרים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים אינו כתב ידם הוו תרי ותרי פירוש דאף על גב דלרבנן אין אחד מן העדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים האחרים מעידים על כל אחד ואחד לא חשיבי תרי לגבי חד דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הם חשיבי כאידך תרי אבל הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין עידי שטר ולא מורידין פי' שהעדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחשי להו מעידין על כל אחד ואחד והוו להו תרי לגבי חד אמר ר' מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אינם נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרינן אינו כתב ידינו לא מהימני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידן. כנ"ל פי' הירושלמי הזה. הריטב"א ז"ל:
וכבר כתב זה הרא"ה ז"ל לעיל גבי הא דתניא שנים חתומים על השטר ומתו וכו':
הרי אלו נאמנים. להכי נקט הך רישא לאשמועינן דלרבי אין דרך אחר להאמין אלו העדים אלא בהכין אבל זה אומר זה כתב ידי וכו' צריכין לצרף אחר עמהם ואפילו זוכרין המלוה בלא שטר ודלא כהירושלמי שכתבו התוספות ז"ל לעיל גבי פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן אי בעיא שיהא זוכרה מעצמו:

אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. להכי קתני הך לישנא יתירא לאשמועינן דלרבנן אפילו אין זוכרין המלוה אפילו על ידי השטר אין צריכין לצרף עמהן אחר ודלא כהירושלמי כנ"ל. ומיהו רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה וז"ל זה אומר זה כתב ידי וכו' שיצטרף עמהן דברי רבי שני הענינים הללו דבריו של רבי הן שאומר אין אדם לבדו נאמן לומר זה כתב ידי אלא בזמן שיש אחר עמו או העד האחד או אחרינא מעלמא והוא לבדו על כתב ידו כעד אחד דמי אבל חכמים אומרים אין צריך שיצטרף עמו אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ובזמן שזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי שטר כשר הוא וראוי לידע שאין דברים הללו אמורים בזמן שכל אחד אומר זוכר אני עיקר הדברים של עדות זו ויודע אני שפלוני זה שמני עד על עצמו בכך וכך כי בזמן שהוא אומר כן אפילו רבי אינו אומר שצריך אחר עמו כי על מנה שבשטר הוא בפירוש מעיד אלא דברים הללו בזמן שהעדים אומרים עיקר העדות אין אנו זוכרין אותה אלא כל אחד אומר הרי אני מעיד כי זה כתב ידי כדרך שאני מעיד על כתב ידי אדם אחר זה כתב ידו של פלוני רבי סבר כעד אחד הוא בדבר הזה כי לא על המנה שבשטר הוא מעיד וצריך שיצטרף אחר עמו ורבנן סברי אילו ודאי העיד על כתב ידי אדם אחר כך הוא אבל כתב ידי עצמו כמו שהעיד על המנה שבשטר דמי ואין צריך לצרף עמו אחר. ואם תאמר מי יאמר שלא זייף עליו ומדמהו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו אף אומרים לו אם באו ג' וד' וה' ואומרים זה כתב ידו של פלוני והם לא ראוהו כשהוא כתבו מי יאמר שלא זייף עליו ומדמין הן עליו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו אלא הלכה מקובלת היא אם יש עדים שהוא כתב ידן של עדים אף על פי שלא ראו שכתבוהו או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר וזה דומה לזה בעינינו אין נאמנין לפסלו אף ע"פ כי אפשר שהוא מזויף אף כאן נאמן אדם לומר זה כתב ידי ודומה כמי שאמר מעיד אני על מנה שבשטר זה אע"פ שלא אמר. ע"כ:

גמרא כשתמצא לומר לדברי רבי. פי' לשון מצוי והכי איתא בפ' ג' דמנחות אמר רבי כשהלכתי למצת מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע ואמרי לה למצת מדותיו ופי' הרגמ"ה ז"ל למצת מדותי לדקדק הלכותי למצת מדותיו לדקדק הלכותיו כנ"ל. ורש"י ז"ל פי' כשת"ל לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כשתמצא לומר לדברי רבי וכו'. פרש"י ז"ל כשתחקור הדברים על בוריין תמצא כי רבי שמצריך אחד מן השוק שיצטרף עם כל אחד ואחד סובר שאין מעידין עכשיו על הממון שבשטר אלא על החתימה וע"כ צריך שנים בכל חתימה וחתימה דכל דבר עדות בפני עצמו הוי ולדברי חכמים כשמעידין עכשיו על כתיבתן הוה כאילו מעידין על עיקר ההלואה שהיו עדים מתחלה ונמצא שיש לנו שני עדים שנתחייב לו מנה ואין אנחנו צריכין צירוף ונראים הדברים דדוקא שאינם זוכרין בהלואת המנה הוא שנחלקו ר' ורבנן אבל היכא שזוכרין במנה עצמו דברי הכל על המנה הם מעידים ואין צריכים צירוף. ע"כ:

וז"ל לקוטי הגאונים ז"ל כשתמצא לומר לדברי רבי דאמר צריכין לצרף וכו'. על כתיבת ידן הן מעידין פי' כלומר עיקר העדות על החתימה היא במה שכל אחד ואחד מעיד על חתימתו ומקיימה הילכך צריך אחד מן השוק שיעיד על שניהם דהוו להו שני עדים אכל חתימה וחתימה ומנה שבשטר ממילא קא גבי ליה מאחר שהעידו על חתימתן. על מנה שבשטר הן מעידים כלומר עיקר עדותן על הלואת החוב שבשטר שכשהוא אומר זה כתב ידי לא בא אלא להודיע שההלואה גמורה היא והלוה חייב לו מנה וכן חברו נמצאו שניהם על המנה הם מעידים ואין צריך לצרף עמהם אחר שעל ידי שנים הללו מקוים ועומד הוא ע"כ. וכתוב עוד דדמי לזה אומר מנה יש לו בידו וזה אומר מנה יש לו בידו דשניהם מצטרפין ואין צריכין לצרף עמהם אחר לעדותן אלא עדותן קיימת. ע"כ:

בפרש"י בד"ה שאין קרובה כו' דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה כו' עכ"ל וישנות טמאות אפי' ביש קרובה הימנה כיון שאין אדם זוכרה איכא למיחש שלא היה כאן תל הקרוב הימנה והרחוק עכשיו היה אז הקרוב וכן צ"ל הא דקאמר בשלמא דרך בית הקברות דזימנין כו' למאי דלא אסיק אדעתיה הך מלתא דקאמר עד חמשים אמה אזלא איהי לחודא טפי דברא כו' הוה ניחא ליה בדרך בה"ק היינו משום דאיכא למימר נמי הכי דבישנה אפי' בתל רחוק מדרך בה"ק אימא דלא היה הדרך כאן כמו שהוא עתה רחוק מן התל אלא שהיה הדרך של בה"ק קרוב לתל וזימנין דמתרמי בין השמשות ע"ש ואפי' במת גמור מקרי בכה"ג לקוברו בתל אם לא היה העיר קרובה לבה"ק אבל בעיר הסמוכה לבה"ק לא שייך ביה זימנין כו' דודאי במת גמור לבה"ק כולהו אזלי ומשני משום נפלים ומוכי שחין דאפי' בעיר הסמוך לקברות עד חמשים אמה אזלא לחודא כו' עם הנפל וזרועו וטפי דברא איניש בהדה והוה ידעי ליה בחדשות אבל בישנות שמא נשתכח הדבר כפרש"י וק"ק אמאי שינה רש"י הכא לפרש כן דע"כ גבי אין קרובה הימנה וגבי קרובה לדרך בה"ק ליכא לפרושי הא דבישנות טמאות אלא משום שמא קרובה היה כבר וא"כ אמאי לא נפרש נמי הכא כך וכפר"ח שכתבו התוס' ויש ליישב (ב) ודו"ק:

בגמ' ר"י אומר קרובה שאין קרובה הימנה וכו'. צ"ל דר"י נמי ס"ל דיש חילוק בין חדשות וישנות וקרובות ורחוקות כמו ת"ק ולא פליג את"ק אלא בהא דס"ל ראפילו בתוך חמשים אם יש קרובה יותר ממנה אין אותם הרחוקים יותר ממנה טמא וק"ל:

גמ' ש"מ מר' מאיר האי סהדותא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אפילו טובא כו' אסהדותיה אי מסהיד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ור' יוחנן אומר כו' ועד א' בעל פה אין מצטרפים דמשמע כו'. נ"ב פי' לאביי דס"ל הכי ומשמע הא שנים כו' לכ"ע מצטרפים וכל שכן לפי המסקנא דס"ל התם דעד אחד בשטר ואחד בעל פה מצטרפי ומשני לעולם שנים בשטר לא מצטרפי דעד אחד בשטר לא מהני והתם איירי שאותו שבעל פה ראה מסירת השטר מש"ה מהני כשנים לפי המסקנא ואביי אפילו הכי ס"ל דלא מהני וכ"ש שנים בשטר א"נ איירי ששנים חתומים בשטר והשני לא קיימו ואתא א' והעיד בעל פה בכה"ג פליגי אי מצרפי כדאיתא בירושלמי כו':

ברש"י בד"ה חדשות טהורות ובד"ה ישנות טמאות כו'. צריך להתישב דעת רש"י היאך מפרש ולבית הקברות אזלא [לישב ב' קושיות התוס'] גם ברבי יהודה שאין קרובה הימנה והוי כרחוקה וחדשה טהורה וכו' אבל ישנות טמאות אף שיש קרובה אמאי ואי משום דדלמא באותו פעם לא היה כאן תל הקרוב א"כ היינו סברת התוס' ואף בישינות טמאות לר"מ נימא הכי ועוד יש לראות דקאמר בשלמא דרך בית הקברות וכו' וזה ניחא ליה לכאורה בלא טעמא דעד חמשים אזלא וכו' דהא לא מפרש זה עד לבסוף ועוד דכאן דמיירי במת שלם הרבה נושאין וידוע הדבר וחדשות אמאי טמאות בקרובות וישינות אמאי טמאות ברחוקות ובזה י"ל כפירוש התוס' דדלמא מקודם היה הדרך סמוך לשם ולפירש"י צריך להתיישב. ואפ"ל דעיקר קושית הגמ' ומי מחזקינן טומאה וכו' הוא בתלוליות הנעשין מחדש והוא בחזקת טהרה שהרי עתה נעשה תל למה נחזיק טומאה כיון שלא ידעינן ריעותא שנטמא אבל בישינות כיון דלא הו"ל חזקת טהרה ואדרבא סתם תלוליות דרך בני אדם לקבור בתל מטמאין מספק דהא אף לפירוש התוס' נמי צ"ל ישינות אמאי טמאות ברחוקות לחוש חששא רחוקה שהיה העיר אצלה ונחרבה ומי מחזקינן טומאה וק"ל ולזה אמר מאי עיר וכו' מי מחזקינן בחדשות וכו' בשלמא דרך בית הקברות זימנין וכו' ואיכא ריעותא טובא דכי היכי שדרך לקבור בבית הקברות כן דרך לקבור בדרך בית הקברות בערב שבת בין השמשות דאין שהות לילך לבית הקברות וכיון דאיכא ריעותא מחזקינן אף בחדשות אף שאין אנו יודעין אבל רחוקים מדרך בית הקברות דליכא ריעותא לא מחזקינן טומאה בחדשות אבל עיר הסמוכה לבית הקברות כולהו לבית הקברות אזלי וא"כ ליכא ריעותא בעולם כיון דכולהו לבית הקברות אזלי ומהי תיתי שיקבור בסמוכה לעיר כיון דבית הקברות בעצמה סמוכה וחדשות אמאי טמאות ומשני ר"ח מתוך שהנשים וכו' ואם כן הוי ריעותא כמו בדרך בית הקברות דמיתרמי בע"ש בין השמשות וכ"ת מ"ש קרוב או רחוק דהא בית הקברות נמי קרוב ואפ"ה אמרת שאין דרכה לילך לשם א"כ ברחוק נמי בשלמא בדרך בית הקברות משום ע"ש בין השמשות ניחא לזה אמר עד נ' אמה אזלא היא לחודא ולהיות אשה ומוכה שחין יראים ללכת לחודא לבית הקברות מקברים שם אבל ברחוק מר' אמה לא אזלי לחודא וכי דברא אינש בהדה אזלא לבית הקברות וא"כ ליכא ריעותא כלל ברחוקות ולכן חדשות טהורות דמהי תיתי להחזיק טומאה כיון דליכא ריעותא ולא שמעי' שום דבר משא"כ בישינות כמו לפי' התוס' (ד) ודו"ק. וכל שאין קרובה הימנה לר"י אבל יש קרובה הימנה דליכא ריעותא חדשות טהורות וישינות טמאות דבישינות מחזיקין טומאה וק"ל:

רש"י ד"ה אפי' לעצמו. צ"ל אפילו עצמו:

גמ' שאין אדם זוכרה. עיין תוס' יו"ט פ"ב מ"ג דב"ב ד"ה לא יסמוך:

גמרא אוקי תרי להדי תרי כו' מידי דהוי אנכסי דבר שטיא.
תמיה לי דלאיזה ענין מביא ראיה מבר שטיא וכי עדיין לא ידענו דמספק לא מפקי' ממונא והרי פרכינן בפשיטות ומגבי' ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו הרי דמפשט פשיטא ליה דבתרי ותרי אין גובין, ואי דהראיה על הא דמקרע לא קרעינן והיינו דאם תפס מהני ומביא ראיה מבר שטיא דמהני תפיסה, הא באמת בבר שטיא לא מהני תפיסה ונהי דהטעם דבקרקע ל"ש תפיסה אבל במטלטלין מהני עכ"פ ליכא ראייה משם על תפיסה דמהני, וזהו תמיה עצומה לכאורה.
ואף דנראה דרש"י ד"ה ואוקי ממונא נזהר מזה. ודקדק לפרש ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ועל זה קאי הראייה מנכסי דבר שטיא, אבל מ"ע אין זה תעלה דהא זה ל"ש להאוקימתא דאין נאמנים דאוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה דזה פשוט דבספק אין מוציאין ממוחזק ובקרקע מי מקרי מוחזק זה אינו שייכות להאוקימתא, וזה ענין ודין בפני עצמו בקרקע מי מקרי מוחזק.
וי"ל למה דמבואר ביבמות (דף לא) דההיא דבר שטיא הטעם דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא בכל תרי ותרי מוקמי אחזקה מש"ה מוקמי הקרקע בחזקת מרא קמא אבל למ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא דתרי ותרי מסלקין לכל החזקות ה"נ לא מוקמי הקרקע בחמ"ק, והנה בפשוטו היה נראה כיון דאסתלק חזקת מ"ק מוקמי הקרקע ביד המוחזק דא"א להוציא מהמוחזק, אבל בכדי ליישב קו' הנ"ל י"ל דלמ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא מסלקין לכל החזקות ואפי' חזקת מוחזק ולא אלים חזקת המוחזק כלל במקום תו"ת והדין דיחלוקו, ולזה בתחלה פרכי' ומגבי' ביה כבשטרא מעליא היינו דמגבי' ביה כולא הא תו"ת נינהו, דעכ"פ אין גובה כולו, ור"נ הו"מ לשנוייה דבאמת לא מגבי' ביה כולו אלא יחלוקו אבל ר"נ ס"ל לקושטא דמלתא דבתו"ת אין מגבי' כלל דקיימי' חזקת ממון דתרי ותרי ס' דרבנן ועל זה מביא ראיה מבר שטיא דבתו"ת לא מסלקין החזקות:

זה אומר זה כ"י וזה כ"י של חבירי וכו' בירושלמי מפרש דכ"ע ס"ל על מנה שבשטר הם מעידים אלא שפליגי בזוכר מתוך השטר וכמ"ש תוס' סוף ד"ה ור"י אומר אעפ"י שאין זוכרה. והרמב"ם פ"ח מהלכות עדות כ' כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנים לומר אין אנו זוכרים ופסול והו"ל כחרשים ובשכ"י יוצא ממ"א לא מהימני. ודבריו צ"ע באמת במ"ש שאין זוכרים פסול והו"ל כחרשים מה בכך הא כ' לעיל דאפי' אינם קיימים מועיל מד"ס מיהת וא"כ ה"נ. ובכ"מ ר"ל דס"ל כהירושלמי הנ"ל ומיירי שכל א' מעיד רק על כ"י עצמו וכיון שאינם זוכרים ולא מצי להעיד על מנה שבשטר ממילא ליכא על קיום רק ע"א. ודבריו תמוהים דא"כ אמאי כ' ובשכ"י יוצא ממ"א אינם נאמנים. משמע אי מהימני פסול. ומ"ט בזה כיון שהשטר מקוים בקיום גמור. ועוד למה לי כ"י יוצא ממ"א אפי' בצרוף א' מן השוק סגי. אע"כ לא ס"ל להרמב"ם כהירושלמי. אלא נהי משום תיקון העולם תיקנו דמתו העדים חותכין דיני ממונות. והה"נ בשנשתתקו או נתחרשו. אבל כשהם קיימים בפנינו ואינם זוכרים על זה לא תיקנו דמידי דלא שכיחא הוא וגם נראה כמזויף כיון שא"א להם לזכור מתוך השטר ואפשר לזייף בכה"ג שיהיו עדים עצמם טועים בכ"י עצמם כמבואר כן בב"ב קס"ז ע"א. ומ"ש הרמב"ם הרי הם כחרשים צ"ל ה"ה כחרסים היינו כחספא בעלמא וכן מצאתי ג"כ. ונ"ל ראי' מש"ס מדפריך פשיטא ולא משני הוי סד"א לפרש מתני' כהירושלמי. אע"כ פשיטא להש"ס דאי הוי ס"ל לרבי דזוכר מתוך השטר לא מקרי זכירה אפי' צירוף א' מן השוק איננו מועיל ודלא כהירושלמי:

כשתמצי לומר לדברי רבי וכו'. לא נ"ל דפליגי בכוונת לשון העדים דמסתמא זוכרים הם כנ"ל ולכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא שמתוך השטר יזכרו המנה ומכ"ש כשמעידים בהדיא על מנה שבשטר. אלא רבי ס"ל נהי שכוונתם על מנה שבשטר מ"מ אכתי דלמא אותו שטר שחתמו על אותו המנה כבר נפרע וזייף זה מן אותו השטר שהי' בידו. ולעולם האי שטרא אחרינא. וע"כ צריכים הם להעיד על כ"י שזה הוא והו"ל רק ע"א על כל כ"י משו"ה בעי צירוף אחר. ורבנן ס"ל כולי האי לא חיישינן בקיום השטר דקיל. ר"ל כיון דעכ"פ אית לן סהדי דהאי הלואה משך זה ביניהם וגם נכתב שטר ביניהם וגם יש ע"א על כל חתימה וחתימה תו לא חיישינן. והאש"נ דקאמר מהו דתימא ספוקי מספקא לי' קמ"ל וקשה מה"ת לומר ספוקי מספקא לי' ואי יש סברא לומר כן מנ"ל דלאו הכי הוא. וי"ל משום דבב"ב ק"ע ע"א לחד לישנא איכא סברא דס"ל לרבי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולהך לישנא ע"כ א"א לומר כנ"ל דרבי מודה דעל מנה שבשטר הן מעידים אלא שמחמיר בקיום השטר טפי מרבנן וחייש שמא פרע וזייף את זה. ז"א דהא רבי מיקל בקיום וס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. וע"כ צ"ל דטעמא דרבי משום דמפרש לשון העדים וכוונתם שמעידים על כ"י וא"כ י"ל דרבי מספקא לי' בכוונת העדים קמ"ל שאין זאת הגי' עיקר וע"ש נ"ד ע"ב ובגירסת מהרש"א שם. וק"ל:

בא"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשיב שטר עכ"ל. ובהכי איירי הכא ואפילו אי תימא דהכא איירי בשני עדים שכל אחד כותב עדותו על השטר מ"מ כיון שכ"א כותב עדותו בפני עצמו ואין שניהם חתומין על שטר אחד. כל אחד הו"ל כשטר בע"א ולא הוי שטר אפילו ע"י צירוף כדאיתא בהגהת ש"ע סימן נ"א ע"ש:

בתוספות בד"ה א' חדשות וא' ישנות תימא דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכו' עד סוף הדיבור. למאי דמסקו התוספות בסמוך בד"ה טמאות דהעיקר כפי' רבינו חננאל דהא דמחמרינן בישנות אפילו ברחוקות היינו משום דחיישינן שמא היתה קרובה. א"כ לכאורה אין מקום לקושי' התוס' כאן דלענין קרובה דאיירי ברישא אין כאן שום פשיטות לטמא בישנות יותר מבחדשות. ועוד נראה דאדרבא יש סברא להחמיר טפי בחדשות כיון דסתם נעשה לצורך נפלים או למוכי שחין וא"כ בישנות איכא למימר אם תמצא לומר שנעשה התל לצורך מתים או מוכי שחין אכתי יש לתלות דלמא הוו ופנינהו לאח"כ. כדאיתא בזבחים ריש פרק בתרא דמה"ט א"י בדוקה מטומאת מתים דאע"ג דהוי הרוגי נבוכדנצר מ"מ פנינהו וכ"ש במוכי שחין איכא למיתלי שמא כבר נתעכל הבשר שעל האבר ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי אינו מטמא. משא"כ בחדשות דלא שייכי הני טעמי פשיטא דמטמאין. ומש"ה קתני א' חדשות וא' ישנות לאשמעינן דאפילו ישנות טמאות. מיהו צריכין לתירוץ התוספות כדי ליישב אפילו לשיטת רש"י דבחדשות יש לטהר טפי כיון שאין זוכרין דמה"ט מטהרינן בסיפא ודוק היטב:

בגמרא א"ר חנינא מתוך שהנשים קוברין שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם וכו' ולכאורה דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות דהא בעיר שאינה סמוכה כ"ש דשייך האי חששא יותר שקוברים נפליהם ומוכי שחין זרועותיהם כיון דאין להם בית קברות. ובאמת משיטפת לשון מהרש"א נראה דמוקי דוקא בעיר הסמוכה לבה"ק אבל באינה סמוכה אפי' רחוקות וחדשות טמאות כיון דלית להו דוכתא למיזל לבה"ק אלא דמלשון הש"ס משמע דלעולם בעיר הסמוכה יש לטמא יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אהלות שאין לטמא אלא בעיר הסמוכה לבה"ק וכן נראה מל' התוספת' דאהלות ומל' מורי זקיני בספר מגיני שלמה שכתב ליישב אלא שנ"ל דוחק וצ"ע:

בתוספות בד"ה טמאות פי' בקונטרס וכו' וקשה דא"כ אמאי צ"ל בסמוך וכו' ונראה לר"י כפירוש רבינו חננאל עד סוף הדיבור. בתוספת' דאהלות פי"ז מבואר להדיא כפירוש ר' חננאל דישנות טמאות שאני אומר שמא היה כאן דרך או עיר וזה ממש כפי' ר"ח דחיישינן שמא העיר או הדרך היה מעיקרא קרוב לתל הזה ואח"כ נתרחק. ולענ"ד נראה דרש"י ז"ל הרגיש ג"כ בהתוספתא. וכקושית מהרש"א ז"ל דלפרש"י נמי ע"כ לר' יהודה דאמר איזהו קרובה שאין קרובה הימנה וא"כ ע"כ האי דישנות טמאות היינו שמא מעיקרא היא קרובה שאין קרובה הימנה ועכשיו ניתוסף תל אחר קודם לזה והתוספתא אתיא כר"י משא"כ אליבא דר"מ דשקלינן וטרינן בשמעתין אליביה לא רצה רש"י לפרש כר"ח כיון דלר"מ קרובה ורחוקה היינו כשיעורא וא"כ הא דמטמאינן בישנות אפי' ברחוקות היינו אפי' רחוקות טובא מדלא יהיב שיעורא וזו אין סברא לומר שהעיר והדרך הגיע כ"כ בריחוק גדול ועוד דא"כ מה חילוק יש בין עיר סמוכה לבה"ק או לא. דהא אפילו באינה סמוכה יש לחוש בישנות דלמא מעיקרא היתה סמוכה כלשון התוספתא ממש ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך מצאו עילה וטהרו את א"י הא איכא למיחש בכל התלוליות שבכל השדות אפי' ברחוקות מהעיר והדרך שמא מקודם היו קרובות. ול"ל דאה"נ דלא טיהרו אלא שדות פשוטות ולא תלוליות הא ליתא דא"כ מעיקרא לא הוי מקשה הש"ס מידי אע"כ דמשמע להו דטיהרו לגמרי ובשלמא לר' יהודא איכא למימר דלעולם לא מטמאין אפילו בקרובה שאין קרובה הימנה אלא כשהתל תוך חמשים אמה. וכן נראה לכאורה מדקדוק לשון רש"י ז"ל בד"ה שאין קרובה הימנה דמשמע שלא בא ר"י אלא להקל ולא להחמיר אבל לר"מ ודאי קשה לכך הוצרך רש"י לפרש דאליבא דר"מ נמי לעולם חוץ לנ' אמה לית לן למיחש ולהחמיר שמא מעיקרא היו קרובות אלא הא דמטמאינן בישנות ורחוקו' היינו משום היכא דאזלא לחודא הוא דמפלגינן בין קרובה לרחוקה אבל היכא דדברא אינש בהדה אזלי אף לרחוקה. והא דלא אזלי לבה"ק היינו דלמא איתרמי בין השמשות דהא אפילו במת גמור חייש המקשה להכי כ"ש בנפלים ומוכי שחין אבל בחדשות טהורות ברחוקות. דכיון דאזלי אינשי בהדה מידכרו הוו דכירי למילתא כפרש"י. ומה שהקשו התוספות דא"כ אמאי צ"ל בסמוך ולבה"ק אזלא. נלע"ד דלפרש"י האי לבה"ק אזלא לאו עיקר טעמא הוא אלא מסקנא דמלתא הוא כיון דמסיק הש"ס שדרך התל הוא לצורך נפלים ומוכי שחין א"כ היה מהנראה לטמאות אפילו בחדשות דנהי דלא דכירי אינשי. מ"מ ע"כ הנפלים ומוכי שחין נקברו בתל הזה שהוא התל הראשון לכך מסיק הש"ס דכיון דדברא אינשי בהדה ולא דכירי אינשי א"כ מסתמא לבה"ק אזלי אבל היכא דלא שייך טעמא דאי איתא דקברי בתל הוו דכירי לה כגון בישנות לא תלינן דאזלא לבה"ק אפילו כשהתל רחוק דשמא איתרמי בין השמשות כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

פירש"י ד"ה חדשות טהורות וכו'. הקשה מהרש"א דכיון דלר' יהודה אף רש"י צריך לפרש דבישנות חיישינן שמא היה זה התל קרוב הוי ליה לפרש כן נמי אליבא דר"מ וכפירוש ר"ח ע"ש ונלענ"ד דקשה לרש"י הא דקאמר רב חסדא ש"מ מדר' מאיר והא קי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכן הקשה בב"י ח"מ סימן כ"ח ע"ש ונראה דס"ל לרב חסדא דלא פליג ר' יהודה בסברא זו אלא דר"י ור"מ לשיטתיי' אזלו דר"מ ס"ל דרחוקה משום דדברא אינש בהדה אית ליה קלא. ושפיר בששים שנה משתכח דומיא דכל סהדותא. אבל לר"י דס"ל שאין קרובה ממנה ולדידיה באמת צ"ל דחיישינן שהיתה התל קרובה וזה אין ענין לעדות דהוא דבר גלוי ומפורסם ואפילו לאחר ששים שנה מדכרי. ועוד יש לומר דלפי מאי דמשני הש"ס התם הוא דלא רמיא ליה וכו'. ופי' הרא"ש דלא משום דיחדוהו לעדים אלא דרמיא אנפשייהו להעיד כמו שפי' הב"ח בח"מ שם דבריו. א"כ ודאי אין לחלק בין רמי אנפשיה להעיד איזה דבר עדות לרמי אנפשיה אם היתה העיר קרובה דמהיכי תיתי לא יוכל לזכור. משא"כ לר"מ דהחשש הוא דשמא הי' קול ונשתכח שפיר יש לומר דכיון דלא היה עדות גמור אלא קלא לא שייך רמי אנפשיה עתה לזכור את הקול שהיה לפני ששים שנה א"כ מוכרח רש"י ז"ל לפרש כן ומתורץ קושיות מהרש"א ז"ל. וק"ל:

רש"י ד"ה שאין קרובה הימנה אבל אם יש קרובה הימנה אפילו היא בתוך חמשים אמה וכו'. משמע דס"ל דקרובה ורחוקה דקאמר ר"י הכל בתוך חמשים אמה אבל רחוקה יותר מנ' אמה אפילו אין קרובה הימנה טהורה דאל"כ ה"ל לפרש דלר""י לאו בחמשים אמה תליא אלא באין קרובה הימנה. ונראה דנפקא ליה משום דאל"ה מאי פסיקא ליה לר"י בעיר הסמוכה לבית הקברות דכל שיש קרובה הימנה קברי בתל הקרוב יותר הא זימנין דתל הסמוך הוא תוך חמשים ותל האחר הוא לאחר חמשים דבכה"ג כיון דקי"ל בבבא בתרא במתניתין דף כ"ה ע"א דמרחיקין הקברות מן העיר חמשים אמה א"כ ודאי דיש לחוש יותר שקברה בתל שלאחר חמשים כדין. אלא ע"כ דר' יהודה לא מיירי אלא בתוך חמשים אבל לאחר חמשים ס"ל כרבי מאיר דטהורות מטעם דדברא אינש בהדה. ומזה יש להוכיח מה שכתבנו לפירש"י לעיל דטעמי' דר"מ דלאחר חמשים דברא אינש בהדה ואית ליה קלא ומש"ה ס"ל ישנות ששים שנה כמ"ש לעיל ור"י דס"ל ישנות כל שאין אדם זוכרה היינו לטעמי' כנ"ל דאי נימא דר"י פליג דמדכיר יותר מששים שנה קשה דהוי ליה לברייתא לפרש בהדיא ישנות טמאות אפילו יותר מחמשים אמה כיון דבקרובה ורחוקה החדשות מיירי בתוך חמשים דוקא. ולפמ"ש ניחא דישנות דר' יהודה דהיינו שאין אדם זוכרה באמת אינו אלא בתוך חמשים. אבל לאחר נ' דין אחר הוא דתליא בששים שנה דאם היא לאחר נ' ואין קרובה הימנה כל שהיא ישנה ששים שנה טמאה כמו לר' מאיר ומתניתין לא מיירי בהכי ודוק:

ובזה אתי שפיר הא דקאמר בשלמא דרך וכו' ומשני אמר ר' חנינא מתוך וכו' עד חמשים אמה וכו' צריך להבין הא דהוצרך התרצן לחלק בין תוך חמשים לאחר חמשים בעיר יותר מבדרך יש לומר משום דבשלמא בדרך שהפי' הוא חמשים אמה בצדי הדרך שפיר קאמר דיותר מחמשים לא אזלה לצדי הדרך אבל בעיר דהפירוש הוא יותר מחמשים מן העיר קשה דמה חילוק יש אדרבא ביותר מנ' איכא חששא טפי כמ"ש לעיל דהא מרחיקין הקבר מן העיר חמשים אמה. וצ"ל דאדרבא היא הנותנת דאם התל הוא תוך נ' אמה אזלה יחידי וקוברת בציענה תוך חמשים מן העיר שלא כדין. אבל בתל שהוא רחוק יותר דברי אינש בהדא וקוברת בפרסום. וק"ל

שם אמר רב חסדא ש"מ וכו' אבל הכא כיון דרמיא וכו'. הנה לדעת הב"י הפירוש הוא דיחדוהו לעדות מתחלה. ולפירוש הב"ח כבר כתבנו דאע"ג דלא יחדוהו לעדים מ"מ רמי עתה אנפשיה ומדכר. אבל בקלא בעלמא נשכח בששים שנה. ועפ"ז נלענ"ד לפרש הא דאיתא במגילה דף י"ב ע"א אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב ואני דניאל בינותי בספרים מדקאמר בינותי מכלל דטעה. ופירש"י ספרים לשון ספור וחשבון וכן פי' בדניאל. ובאמת לא מצינו לשון ספרים על חשבון בכל המקרא עכ"פ הוי ליה למימר בספורים. ונלענ"ד דהבין מנבואת ירמיה שנתן סימן לישראל דעתידין ליגאל ע"י שלקח השדה מחנמאל דודו וכתיב ביה כה אמר ה' לקוח את הספרים האלה ושמתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. והנה איתא בגיטין דף ל"ו וע"א דאע"ג דאיכא עדי מסירה בעינן עדי חתימה דילמא מייתי עידי מסירה וזהו בעדים המיוחדים. אבל כאן שהיתה הנבואה מפורסמת בכל ישראל והיה קול למה הוצרך השי"ת לצוות לשמור הספרים בכלי חרס להיותם קיימים לעת הגאולה. ע"כ צ"ל שהוא יותר מששים שנה דלא מדכרי קלא לכ"ע וזה המעשה הי' בשעת חורבן ירושלים וגלות צדקיה כדכתיב הנה העיר ניתנה ביד הכשדים. ואי ס"ד דשבעים שנה הוא מגלות יהויכין כבר עברו י"א שנה עד חורבן העיר ולא נשאר ששים שנה עד הגאולה. ומדאמר השי"ת לסימן בספרים שישימם בכלי חרס ע"כ דשבעים שנה משעת חורבן הוא ואיכא חשש שיושכח הקול. וז"ש בינותי בספרים למלאות חרבות ירושלים שבעים שנה. ר"ל שמתוך נבואת הספרים הבין שהפירוש שבעים שנה הוא מחרבות ירושלים. ודוק:

במתניתין זה אומר זה כתב ידי וזה כתב יד חבירי. מקשים דבבא זו מייתרא ופשיטא דמהני. ונראה דלפמ"ש התוס' בשם הירושלמי דרבי ורבנן בגוף הדין פליגי אי מהני זכירה מתוך הכתב וכמו שיבואר לקמן בסוגיא בס"ד ולא במשמעות הלשון של זה כתב ידי וכן כתבו התוס' להדיא לפי שיטתם שיבואר לקמן דאפילו באומרים בפירוש פליגי. ונראה דמוכרח הוא מתוך הסוגיא דקאמר דה"א דרבי ספוקי מספקא ליה ולחומרא ואי במשמעות הלשון מספקא ליה קשה דגם ברישא כשמעיד גם כן על כתב יד חבירו יש להסתפק דילמא ע"א כונתו על מנה שבשטר וע"א כונתו על כתב ידו ממש. וא"כ נפקא להו תלתא ריבעא דממונא על פומא דחד סהדא. אותו שמעיד על מנה שבשטר וא"צ לחבירו וחבירו צריך לו אלא ודאי דלאו בספיקא דלישנא פליגי אלא בספיקא דדיני פליגי וא"כ אין לחלק בין אחד לחבירו ועיין מה שכתבנו לקמן בסוגיא. א"כ עכ"פ לאו מילתא דפשיטא היא כולי האי דהא דאי נימא דמספקא ליה בספיקא דלישנא יש לומר דגם ברישא לא מהני. ודוק: עוד יש לומר דהא גופא קמ"ל דמהני אף שאינם זוכרים אלא מתוך הכתב וכמו שיבואר בסמוך בין לשיטת הרמב"ם ז"ל ובין לשיטת החולקים עליו:

היינו מכפר היינו מזיח מזיח גזרות ומכפר עונות. אפשר לומר כי ידוע דע"י עונות האדם נבראים מקטרגים ואם יש כמה חוטאים ויש כמה מקטרגים זה גורם לגזור גזרות על הכלל ועל הפרט ואלה המקטרגי' תדיר שואלין דין לעשות נקמה להחוטא. ועל ידי הקרבנות מסלק המקטרגים ויסתם פיהם ואז מזיח גזרות דאין שואל דין ומזין את העולם כלל ופרט. ואח"ך מחבב לישראל וזוכר רחמיו ומכפר העונות לגמרי כרחם אב על בנים וכל האמור הם הקדמות ידועות מרז"ל והארכנו בעניותנו בהם במקומות אחרים בס"ד:

ואי צורבא מרבנן הוא. העד: אפי' לעצמו. של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי: מחסם. מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר: התלוליות. תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו: אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ''ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה: הרחוקות. דאין אשה יחידה הולכת שם: חדשות טהורות. דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה: ישנות טמאות. שכבר נשתכח הדבר מן היודעים: ואיזו היא קרובה. לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה: ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפי' היא רחוקה טמאה ששים שנה: שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה אפי' היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך: שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן: עילה מצאו. עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל במסכת נזיר בפרק בתרא אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקעה של ארץ ישראל: וטיהרו את א''י. גרסי' ולא גרסינן כל: דמתרמי בין השמשות. של ערב השבת ואין שהות לילך עד בית הקברות: ומוכי שחין. שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט:): ש''מ. מדקתני לעיל איזו היא ישנה ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי לה הוא האי סהדות' כו': אבל הכא. שעשאוהו עד בדבר אפילו טובא נמי סמכינן אסהדותיה אי מסהיד: מתני' הרי אלו נאמנין. דאיכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב: צריכים לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן אכל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא: גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו קסבר

שטרו בב''ד ויש לומר דע''א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב''ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר''א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ''מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב''ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש''י פי' בפירוש החומש. מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב''ד א''נ אומר ר''י דע''א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ''ת א''כ בשמעתין יביא כתבו לב''ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה''ר שמואל מוורדו''ן דאמר בחזקת הבתים (ב''ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא''צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר''י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע''פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר''י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א''צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע''י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע''י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי: אחד חדשות ואחד ישנות. תימה דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ (יבמות דף מא.) לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם ובר''ה (דף כט:) תנן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב''ד התם נקט דבר פשוט ברישא וכן בב''ק (דף נ:) אחד החופר בור שיח ומערה ובמס' סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' גבי מערכי מלחמה ורש''י נמי גריס בפ''ק דסוכה (דף כ. ושם) גבי מחצלת גדולה שעשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין בה רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה ופריך א' גדולה וא' קטנה מבעי ליה והיה כתוב בספרים להפך ורש''י מהפך הגירסא משום דדרך התנאים להזכיר הפשוט קודם ואומר ר''י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם כי ההיא דפליג ר' אליעזר את''ק בסוכה והוה ליה למימר אחת גדולה שאתה מודה לי כך תודה בקטנה וכן אחד יבנה פליג אדר' אליעזר דאמר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד ובב''ק (דף נ:) ובסוטה (דף מג.) קאי אקרא אבל הכא ובהחולץ לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחלה: [וע' תוס' שבת כ: ד''ה אחד מבושל פסחים פה. קח: סוכה כ. זבחים צב: ד''ה אי הכי ומנחות סג: ד''ה אחד שבת ועי' תוס' קדושין יג. ד''ה כשם]: טמאות. פירש בקונטרס דבקרובות אפילו חדשות טמאות משום דאזלא איהי לחודה ואין ידוע אם קברה שם אבל רחוקה דדברא איניש בהדה ואלמלי קברה איניש דאזיל בהדה היה מגלה ולפיכך ישנות טמאות דאע''פ דדברא איניש בהדה נשתכח הדבר וקשה [לר''י] דאם כן אמאי צ''ל בסמוך דדברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא לא הוה ליה למימר אלא דברא איניש בהדה ותו לא ולכך טפי חדשות טהורות דאם איתא דקברה שם היה הדבר ידוע ועוד אי לבית הקברות אזלא ישנות אמאי טמאות ונראה לר''י כר''ח דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב ולפי זה לא נאמר משום דדברא איניש בהדה היה ידוע יותר ולהכי איצטריך לומר ולבית הקברות אזלא: עילה מצאו. פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו.