דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

כתובות כב ע"א - Steinsaltz

the witnesses who testified that he is unfit and the judges who testified that he is fit are two witnesses and two witnesses who contradict them, and in that case, the allegation of theft is not completely eliminated. If it was a challenge based on an allegation of flawed lineage, e.g., he is a Canaanite slave and therefore unfit to serve as a judge, that is a mere revealing of a matter that will ultimately be revealed in any case and does not require actual testimony. Therefore, there is no conflict of interest preventing the judges from asserting his fitness after they signed. The Gemara concludes: Actually, I will say to you that it was a challenge based on an allegation of theft, and these judges say: We know about him that he repented and is now fit to serve as a judge. In that case, their testimony does not contradict the original testimony that he was guilty of theft.

§ Rabbi Zeira said: This matter, I heard from Rabbi Abba, and if it was not for Rabbi Abba of Akko, I would have forgotten it. With regard to a case of three judges who convened as a tribunal to ratify a document, and one of them died before signing the ratification, the surviving judges must emend the standard formula of the ratification and write: We were convened in a session of three judges, and one of the judges is no longer alive. In that way it is clear that although only two judges signed, the document was ratified by three judges.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And if the judges wrote in the ratification: This document was produced before us, the court; they no longer need to add that they were three judges, as, when unmodified, the term court connotes a tribunal of three judges. The Gemara asks: And perhaps it was an impudent court, and that is in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Two judges who convened a tribunal and judged, their verdict is a binding verdict; however, because they contravened the rabbinic ordinance mandating that a court be comprised of three judges, they are called an impudent court. Therefore, writing: Before us, the court, does not rule out the possibility that the document was ratified by fewer than three judges.

The Gemara answers: It is clear that the document was ratified by the requisite three judges, as it is written in the ratification: Before us, the court of our teacher Rav Ashi, which presumably conforms to rabbinic protocol. The Gemara asks: And perhaps the Rabbis of the court of Rav Ashi hold in accordance with the opinion of Shmuel and they convened an impudent court, whose ruling is binding. The Gemara answers: It is clear, as it is written in the ratification: Before us, the court of our teacher Rav Ashi, and our teacher Rav Ashi said to us how to ratify the document.

MISHNA: With regard to a woman who said: I was a married woman and now I am a divorcée, she is deemed credible and permitted to remarry, as the mouth that prohibited and established that she was married is the mouth that permitted, and established that she is divorced. However, if there are witnesses that she was a married woman, and she says: I am a divorcée, she is not deemed credible. Similarly, with regard to a woman who said: I was taken captive but I am pure, as I was not raped in captivity, she is deemed credible and permitted to marry a priest, as the mouth that prohibited and established that she was taken captive is the mouth that permitted and established that she was not defiled. But if there are witnesses that she was taken captive, and she says: I am pure, she is not deemed credible. And if witnesses came after she married, this woman need not leave her husband.

GEMARA: Rav Asi said: From where in the Torah is the principle: The mouth that prohibited is the mouth that permitted, derived? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazeh] as a wife” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her off “to the man [la’ish]” without revealing his identity, he rendered her forbidden to all men. When he then says “this [hazeh],” thereby identifying the man to whom he married her off, he renders her permitted to her husband.

The Gemara asks: Why do I need to derive this from the verse? It is based on logic: He rendered her forbidden and he rendered her permitted. Rather, where this verse is necessary, is in order to derive the halakha that Rav Huna said that Rav said, as Rav Huna said that Rav said: From where in the Torah is it derived that a father is deemed credible to render his daughter forbidden? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to the man [la’ish]” (Deuteronomy 22:16). The Gemara asks: Why do I need the subsequent term “this [hazeh]”?

The Gemara explains: The verse is necessary to derive the halakha that Rabbi Yona taught; as Rabbi Yona taught in a baraita that in the verse: “I gave my daughter to this man,” written in the context of a husband slandering his wife, “this” is written to infer: The halakhot in this passage apply to a man who slanders his wife and not to the yavam, in the case of levirate marriage.

§ The Sages taught with regard to the woman who said: I am a married woman, and then said: I am unmarried, that she is deemed credible. The Gemara asks: But didn’t she render herself an entity of prohibition? When she said that she was married she rendered herself forbidden to all men. How then can she abrogate the prohibition? The Gemara answers that Rava bar Rav Huna said: It is referring to a case where she provided a rationale [amatla] for her initial statement and explained why she said that she was a married woman. That was also taught in a baraita with regard to the woman who said: I am a married woman, and then said: I am unmarried, that she is not deemed credible. And if she provided a rationale for her initial statement, she is deemed credible.

And there was also an incident involving an important woman who was outstanding in beauty, and many men were clamoring to betroth her. And she said to them: I am already betrothed. Sometime later she arose and betrothed herself to a man. The Sages said to her: What did you see that led you to do so? She said to them: Initially, when unscrupulous people approached me seeking to marry me, I said: I am betrothed. Now that scrupulous people approached me, I arose and betrothed myself to one of them. And the Gemara notes: This halakha was raised by Rav Aḥa Sar HaBira before the Sages in Usha, the seat of the Sanhedrin, and the Sages said: If she provided a rationale for her statement, she is deemed credible.

Shmuel raised a dilemma before Rav: If a woman said to her husband: I am ritually impure as I am menstruating, and then said: I am pure, what is the halakha? Is she permitted based on her latter statement, or did she render herself an entity of prohibition with her first statement and therefore remains forbidden? Rav said to him: Even in that case, if she provided a

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

הרי תרי ותרי נינהו? והיה לנו לפוסלו מספק [82]? ואי איירי שיצא עליו ערער דפגם משפחה, כגון שאמרו "עבד הוא", מדוע אינם נאמנים משחתמו, והלא רק גלוי מלתא בעלמא הוא, שאינו עבד, ודבר זה הוא מילתא דעבידא לגלויי, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי [83].

[ואם תאמר, מכל מקום כיון שנוגעים בעדותם יפסלו, אף על פי שאין חשש משקר, שהרי אפילו משה ואהרן פסולים לעדות משום פסול קורבה, וא"כ אף נוגע יפסל לעדות משום שקרוב הוא אצל עצמו, ואפילו אם אין חשש משקר?

יש לומר - דהכא כיון שאין צריך אלא גלוי מלתא על יחוסו, אין צריך לדיני הגדת עדות, ולכן נאמנים. רש"י, ועל פי התוספות רי"ד.]

ומשנינן: לעולם אימא לך, שיצא עליו ערער דגזלנותא, ובכל זאת לא הוי תרי ותרי, משום דקאמרי הני - ידעינן ביה דעבד תשובה! ואם כן אינם סותרים את עדות הראשונים, ולכן נאמנים.

אמר רב זירא, הא מלתא שאומר לקמן, מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו שהזכירה לי רבי אבא דמן עכו לאחר זמן, שכחתה.

שלשה שישבו לקיים את השטר, ואחרי שהעידו בפניהם, וקודם שחתמו על האשרתא - מת אחד מהם. צריכין למיכתב באשרתא: "במותב תלתא הוינא, וחד ליתוהי". [במושב שלשה היינו, ואחד מת ואיננו], כיון שקיום שטרות בשלשה, ובשטר זה חתומים רק שניים, יבא הרואה לומר שנתקיים שטר זה בשניים, לכן כותבים בשטר שבשעת הקיום היו כאן שלשה.

אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה - "שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא" [שטר זה בא לפני בית דין], תו לא צריך לכתוב בו "וחד ליתוהי", כיון שאין בית דין פחות משלשה.

ומקשינן: ודלמא יחשוב הרואה שבית דין חצוף הוא שקיימו על ידי שני דיינים, וכדעת שמואל, דאמר שמואל: "שנים שדנו, דיניהם דין, אלא שנקרא ב"ד חצוף", ואם כן עדיין צריך לכתוב בשטר - "וחד ליתוהי", לומר שלא סמכו כאן על דינו של שמואל?

ומשנינן: דאיירי כשכתיב ביה "שטר זה נפק קדם בי דינא דרבנא אשי", שהיה בית דין חשוב, ובודאי לא דן בשניים.

ומקשינן: דלמא עדיין יחשוב הרואה שרבנן דבי רב אשי, כדעת שמואל סבירא להו, ודנו בשניים?

ומשנינן: דאיירי כשכתיב ביה "ואמר לנא רבנא אשי", וכיון שנעשה במצות רב אשי, ודאי שלא נעשה בפחות משלשה.:

מתניתין:

האשה שאמרה: "אשת איש הייתי, וגרושה אני. " נאמנת. כיון שהפה שאסר ואמר אשת איש הייתי, הוא הפה שהתיר ואמר גרושה אני [84].

ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת - "גרושה אני", אינה נאמנת. כיון שכעת ליכא "הפה שאסר", שהרי נאסרה על ידי העדים.

אמרה - "נשביתי בין העובדי כוכבים, וטהורה אני, שלא נבעלתי להם", ואין עדים שנישבית, נאמנת. משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת - "טהורה אני", אינה נאמנת.

ואם משנשאת באו העדים, הרי זו לא תצא. ובגמרא יבואר על מה נאמר דין זה.:

גמרא:

אמר רב אסי: מנין למדנו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מן התורה? שנאמר בפרשת "מוציא שם רע": "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה".

ודרשינן: כשאמר "את בתי נתתי לאיש", הרי אסרה לכל העולם, כיון שאין אנו יודעים לאיזה איש נתנה, ומספק הרי היא אסורה לכל העולם.

וכשהוסיף ואמר "הזה", הרי התירה לבעלה, ומוכח שנאמן להתירה כיון ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" [85].

ומקשינן: למה לי קרא, והלא סברא היא שנאמן להתירה, כיון שהוא אסרה, והוא שרי לה? אלא, אין הכי נמי, אין צריך פסוק כדי לומר שנאמן האב להתיר את ביתו, וכי איצטריך קרא, לכדרב הונא אמר רב.

דאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה?

שנאמר - "את בתי נתתי לאיש", ומוכח שנתינת הבת תלויה באב, ונאמן לומר שהשיאה, ולאוסרה לכל העולם [86].

ומקשינן: אכתי, מה שהוסיף הפסוק ואמר - "הזה", למה לי? הרי מה שנאמן להתירה לבעלה סברא היא, כדלעיל?

ומתרצינן: מיבעי ליה, לכדתני ר' יונה. דתני ר' יונה: נאמר בפרשת מוציא שם רע - "את בתי נתתי לאיש הזה", ודרשינן: "לאיש הזה" דוקא, ולא ליבם. כלומר: שאין הבעל מתחייב מלקות ומאה כסף כדין מוציא שם רע רק כאשר הוא האדם שנתנה לו האשה, אבל אם מת הבעל הראשון בלא בנים, ויבמה אחיו, ואחר כך הוציא שם רע על נישואי אחיו הראשון, אינו מתחייב משום מוציא שם רע.

תנו רבנן בברייתא: האשה שאמרה - "אשת איש אני". וחזרה ואמרה אפילו לאחר זמן - "פנויה אני" - נאמנת.

ומקשינן: אמאי נאמנת, והא "שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא" [87]?

ומשנינן: אמר רבא בר רב הונא: הא דתני שנאמנת איירי כגון שנתנה אמתלא [טעם] לדבריה, להסביר אמאי חזרה בה. כמו שיבואר בהמשך הגמרא [88].

תניא נמי הכי, שנאמנת לחזור בה על ידי אמתלה: האשה שאמרה - "אשת איש אני", וחזרה לאחר זמן ואמרה - "פנויה אני", אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת.

ומעשה נמי, באשה אחת גדולה [חשובה] שבנוסף לכך היתה גם גדולה בנוי, וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם - "מקודשת אני".

לימים, עמדה וקידשה את עצמה.

אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן, והלא שוית אנפשך חתיכא דאיסורא כשאמרת "מקודשת אני", והיאך הלכת וקידשת את עצמך?

אמרה להם: בתחלה, שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי - "מקודשת אני". עכשיו, שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי. ומכאן ראיה נוספת שנאמנת לחזור בה על ידי אמתלה.

וזו הלכה, שבאה לפנינו אשה שחזרה בה על ידי אמתלה, והעלה נדון זה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.

עוד דנה הגמרא בדיני אמתלא:

בעא מיניה שמואל מרב: האשה שאמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, ונתנה אמתלא לדבריה, מהו? האם נאמנת להתיר את עצמה על ידי אמתלא [89]?

אמר ליה רב לשמואל: אף בזו אם נתנה  אמתלא לדבריה נאמנת [90].

הערות

[82] כך פירש רש"י. והקשו התוספות, מדוע פסלוהו מספק, הרי היה לנו להעמידו בחזקת כשרות בספק? ולכן פירשו התוספות כפירוש ר"ח: שאם קרא הערער קודם שחתמו, ובאו עדים אחרים מן השוק והכשירוהו - חותם עמהם. כיון שלא התבטל מושב הבי"ד. אבל אם לא באו העדים המכשירים עד שחתמו, ובשעה שחתמו עדיין היה השלישי בחזקת פסול, אינו יכול לחתום עמהם כיון שכעת כבר התבטל מושב הבית דין. אמנם אחר שיבואו העדים השניים יוכשר מספק, כיון שנעמידהו בחזקתו. ועל זה הקשתה הגמרא - כיון שתרי ותרי נינהו, ולא נפסל כיון שמעמידים אותו בחזקתו, א"כ איגלאי מלתא למפרע שלא יתבטל מושב הבי"ד? ואי איירי כשהעידו עליו שהוא עבד, א"כ מעולם לא היה בחזקת כשרות ולכן מספק נפסל, והתרי השניים אינם יכולים להכשירו? ומשנינן - שהעידו עליו שהיה גזלן, וחתם, ואח"כ העידו השניים שחזר בתשובה, וא"כ אינו נכשר לעדות למפרע, אלא רק מכאן ולהבא, ובשעה שחתם הרי התבטל מושב הבי"ד, ולכן אינו חותם עמהם. והתוספות רי"ד תירצו על קושיית התוספות - שמכיון שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, אין מעמידים בחזקת כשרות. ויש להקשות עליו, והלא קיימא לן כרב הונא ששתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, מעמידים כל אחת בחזקת כשרות ויכולה להעיד בפני עצמה, ומאי שנא מנידון דידן שאין מעמידים בחזקת כשרות? ותירץ הב"ח - שיש לחלק, שבשתי כיתי עדים המכחישים זו את זו - הרי אין כאן עדות ממש על כל אחת, אלא שממילא אם ישנה כאן הכחשה הרי מספקא לן מי מהן העידה שקר, ובספק כזה אכן אפשר להעמיד בחזקת כשרות אבל בנידון דידן שיש עדות מפורשת על אדם מסויים שפסול הוא לעדות, ועדות מפורשת שכשר, דבר זה הוי ספיקא דאורייתא, ואין מעמידים אותו בחזקת כשרות.

[83] והקשו התוספות: היאך יתגלה שאינו עבד, הרי לעולם תעיד הכת שכנגדם שעבד הוא, ויהיה כתרי ותרי ויפסל מספק? ותירץ התוספות רי"ד - שמדובר כשהכת הפוסלת לא פוסלת בודאי אלא רק מספק, ולכן שייך שתתגלה האמת שאינו עבד בודאי.

[84] הקשה הגאון רבי עקיבא אייגר - מדוע נאמנת רק משום דין "הפה שאסר", הלא אף בלא "הפה שאסר" עלינו להתירה, כיון שלא שויא אנפשה חתיכא דאיסורא, והרי הטעם שנאסרת כשאומרת "אשת איש אני", הוא משום ש"שויא אנפשא חתיכא דאיסורא", וכאן כשאמרה מיד - "וגרושה אני", הרי לא שויא אנפשה איסור? והניח קושיא זו ב"צריך עיון גדול". וכתב על זה ה"קובץ שיעורים" - הרי נחלקו הראשונים מדוע אדם נאמן כש"שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", יש אומרים שהטעם מצד נדר, ויש אומרים שיש לאדם נאמנות להעיד על עצמו איסור. ואם כן כל קושיית רבי עקיבא אייגר לא שייכת רק אם נאמר שהטעם שאדם נאמן לאסור על עצמו הוא משום נדר, ואם כן הכא הרי לא נדרה לאיסור כיון שאמרה מיד שגרושה היא. אך אם נאמר שהטעם מצד נאמנות, אם כן אילולי דין "הפה שאסר", לא הייתה נאמנת לומר שגרושה היא, כיון שנאמנת רק לאסור ולא להתיר. ברם - אפשר לומר שקושיית רבי עקיבא שייכת גם לפי הצד שיש לאדם נאמנות להעיד על עצמו איסור, ונאמר שסבר רבי עקיבא אייגר שנאמנותו של האדם אינה מכח ה"הגדת עדות" שאמר, אלא שאם יוצא מדבריו לאיסור נאמן, ואם כן הכא הרי לא יוצא מדבריה איסור כיון שאומרת מיד שגרושה היא.

[85] וכתבו התוספות - שדבר ברור הוא שאם אמר בעלמא - "את בתי נתתי לאיש הזה", נאמן אף בלא דין "הפה שאסר", כיון שאינו אלא מפרש את דיבורו הראשון. והכא איירי כשבא חתנו לפניו, ואמר האב - "את בתי נתתי", ושתק. ואז נראה מתוך דבריו שאין זה האיש העומד בפנינו, ואחר כך הוסיף ואמר "הזה", שבכהאי גוונא, נראה שסותר את דבריו הראשונים. ואלמלי דין "הפה שאסר", אינו נאמן לפרש את דבריו הראשונים בצורה זו. ומבואר מדברי התוספות, שנאמן אפילו לאחר זמן לתקן את דיבורו על יד "הפה שאסר". וכתב הגאון רבי עקיבא אייגר, שהמקור לדעת התוספות הוא בדברי הגמרא במסכת קידושין, לגבי אשה שנתקדשה ואין ידוע למי, ובא אדם וטען שהתקדשה לו, נאמן. ולא חשיב כ"דבר שבערוה", כיון שאינו אלא מברר את המציאות. ואם כן הכא נמי האב נאמן אפילו לאחר זמן כמו עד אחד, שהרי בכל מקום שנאמן עד אחד אפילו קרוב נאמן. והקשה רעק"א - אם כן אמאי בעינן לדין "הפה שאסר", תיפוק ליה שנאמן כמו עד אחד? ותירץ - שמכיון שנראה כמכחיש דבריו הראשונים, הוי כעד אחד בהכחשה שאינו נאמן, אלמלי דין "הפה שאסר", שעל ידו יכול לפרש את דבריו הראשונים באופן זה. אמנם במשנתינו כשאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני" אינה נאמנת אלא כשאמרה "וגרושה אני" בתוך כדי דיבור, אבל לאחר כדי דיבור אינה נאמנת, מכיון שכבר התקבלה עדותה הראשונה.

[86] הקשו התוספות - למה לי קרא שנאמן האב לאסור את בתו, הרי בידו לקדשה, וכל דבר שבידו נאמן עליו? ותירצו - שבנידון דידן לא חשיב כל כך "בידו", כיון שאינו יכול לכוף אף אדם לקדשה, ושמא לא ימצא מי שיקדשנה, ולכן קא משמע לן קרא שבכל אופן נאמן לאוסרה. והסתפקו התוספות- האם ה"קא משמע לן" בפסוק הוא שאין צריך שיהיה בידו, ובכל גווני נאמן לאוסרנ, ואם כן אפילו בוגרת שאין בידו לקדשה יהיה נאמן לומר "קידשתיה כשהייתה קטנה", ולאוסרה. או דלמא - שקא משמע לן, שאף על פי שכאן אין הדבר כל כך בידו, בכל אופן חשיב כ"בידו". ואם כן בוגרת שאינו בידו כלל, אינו נאמן לאוסרה. אמנם ברש"י ובריטב"א משמע שהכא נאמן לאוסרה כיון שבידו לקדשה, ודבר זה גופא השמיענו הפסוק. ואם כן ודאי שבבוגרת שאינה בידו אינו נאמן לאוסרה.

[87] ואין להקשות, שתהא נאמנת משום ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כיון שכאשר סותרת את דיבורה הראשון, כמו בנידון דידן שחזרה בה ואמרה "פנויה אני", לא שייך דין "הפה שאסר". על פי דברי הרא"ה.

[88] ומבואר שמועילה אמתלא היכן שנאמנותה היא מצד "שויא אנפשא חתיכא דאיסורא". ויש להסתפק, היכא שנאמן מדין "עד אחד נאמן באיסורים", האם גם בזה תועיל אמתלא לחזור מעדותו. וב"שב שמעתתא" הביא את דעת חכמי פרובינצא, שאב שאמר שקידש את בתו אינו נאמן לחזור אפילו על ידי אמתלא. והקשה עליהם - הרי בהמשך הגמרא מובא שאשה שאמרה "טמאה אני", יכולה לחזור בה על ידי אמתלא, ושם הרי נאמנת מדין "עד אחד נאמן באיסורים"? ותירץ - דהתם נמי אינה נאמנת מדין "עד אחד", כיון שיש כנגדה חזקת טהרה, ועד אחד אינו נאמן להעיד נגד "איתחזק", ולכן כל נאמנותה היא מדין "שויא אנפשא", ואכן בזה מועילה אמתלא.

[89] ובאר הר"ן שמספקא לן האם כיון שבידה לטבול דלמא לא סמכינן על האמתלא, או לא. אמנם יש מן הראשונים שפרשו שמספקא לן האם צריכה לתת אמתלא לדבריה או לא, כיון שאיסור נידה קל יותר מאיסור אשת איש, ולכן לא החמירו בו להצריכה אמתלא. ולכאורה נידון זה תלוי בגדר הנאמנות שמועילה כנגדה אמתלא, אי אמרינן שאמתלא מועילה אף נגד נאמנות גמורה כגון נאמנות של עד אחד, אם כן אין זה חומרא אלא נאמנות מעיקר הדין. ובזה אין סברא לחלק בין נידה לשאר איסורים. אך אי נאמר שאמתלא לא מועילה אלא נגד "שויא אנפשא", בזה אולי יש לחלק בחומרת ה איסורים.

[90] וכתב הרא"ה - שאם אמרה התקדשתי לפלוני וחזרה בה, לא מהני אמתלא כיון שחבה לאחרים, וכן נפסק להלכה. ומבואר בפתחי תשובה (אבן העזר מז' ס"ק ג') שהחוב הוא במה שכעת צריך לתת לה שוב את כסף הקידושין, ואינה נאמנת אף לענין להתירה לעולם כיון שאי אפשר לחלק בין הממון לאיסור. ודייק מכאן הקצות החושן - שלדעת הרא"ה בממון לעולם לא מועילה אמתלא, כיון שתמיד הוא חב לאחרים על ידי חזרתו. ונחלקו הפוסקים, בגוונא שחוזרת בה תוך כדי דיבור, האם יכולה גם לחוב לאחרים, יש אומרים שבכהאי גוונא יכולה גם לחוב לאחרים, כיון שעוקרת את הגדתה הראשונה. ויש אומרים שאינה חוזרת, כיון שאין כאן דין של הגדת עדות, אלא רק גילוי מלתא בעלמא, ובזה לא מועילה חזרה תוך כדי דיבור היכן שחבה לאחרים.

תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם] ואין שני הדיינים יכולים לבטל לגמרי את העדות הראשונה שפסלה אותו. אי ערער [אם הכוונה לערעור] של פגם משפחה, כגון שטוענים שהוא עבד, ופסול לדון, הרי גלוי מלתא [דבר] בעלמא [בלבד] הוא שעתיד להתברר, ואין צורך לכך בעדות גמורה, ומדוע ייפסלו לאחר שחתמו? ומשיבים: לעולם אימא [אומר] לך כי המדובר בערער דגזלנותא [ערעור של גזלנות], וקאמרי הני [ואומרים אלה] הדיינים: ידעינן ביה דעבד [יודעים אנו בו שעשה] תשובה ומעכשיו כשר הוא, ואין כאן איפוא סתירה בין שתי כיתות העדים.

א אמר ר' זירא: הא מלתא [דבר זה] מר' אבא שמיע לי [שמעתי אותו], ואי לאו [ואם לא] ר' אבא שמן העיר עכו שכחתה [הייתי שוכח אותו], שהוא הזכירני הלכה זו. ומהי הלכה זו? שלשה שישבו כבית־דין לקיים את השטר ומת אחד מהם לפני שחתם — צריכין למיכתב [לכתוב] נוסח זה: "במותב תלתא הוינא, וחד ליתוהי [במושב שלושה היינו ואחד איננו]".

אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה [ואם כתב בו] בשטר הקיום: "שטרא דנן נפק לקדמנא, בי דינא [שטר זה יצא לפנינו, בית הדין]"— תו לא צריך [שוב אינו צריך] להוסיף ששלושה היו, כי סתם בית דין הוא של שלושה דיינים. ומקשים: ודלמא [ושמא] בית דין חצוף הוא, וכדברי שמואל, שאמר שמואל: שנים שדנו, אף שלא נהגו כראוי, מכל מקום דיניהם דין, אלא שנקרא בית דין חצוף. ואם כתוב סתם "בית דין", אפשר לחשוב שהיה זה בית דין חצוף!

ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו]: "כגון בי דינא דרבנא [בית הדין של רבינו] אשי", ומן הסתם בית דין כזה נוהג כראוי. ושואלים: ודלמא רבנן דבי [ושמא חכמים של בית] רב אשי כדעת שמואל סבירא להו [סבורים הם] ועשו בית דין חצוף! ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו]: "ואמר לנא רבנא [לנו רבינו] אשי", שבמקרה כזה ודאי אין לחשוב שעשו שלא כדין.

ב משנה האשה שאמרה: "אשת איש הייתי ועכשיו גרושה אני" — נאמנת להינשא. שהפה שאסר, היא עצמה שאמרה שהיתה נשואה, הוא גם הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת: "גרושה אני" — אינה נאמנת, שכן עדות אחרים היא שאסרתה. וכן אם אמרה: "נשביתי על ידי גוים, ואף על פי כן עדיין טהורה אני", שלא נאנסה בהיותה שבויה ומותרת להינשא לכהן — נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת: "טהורה אני" — אינה נאמנת. ואולם אם אמרה "נשביתי וטהורה אני" והשיאוה על פי דבריה, ומשנשאת באו עדים שנשבית — הרי זו לא תצא.

ג גמרא אמר רב אסי: מנין להלכה זו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה" (דברים כב, טז). כיון שאמר "לאיש" — אסרה על כל העולם כולו, שהרי אמר שהשיא אותה ולא פירש למי, ולאחר שאמר "הזה" — התירה לבעלה.

ושואלים: לדבר זה למה לי קרא [כתוב] מיוחד ללמד על זה? הלא סברא היא: הוא אסרה והוא שרי לה [התיר אותה]! שהלא דיבורו הוא המקור היחיד לידיעתנו, הן לאסור והן להתיר. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך כתוב זה] של "לאיש הזה" הרי זה לכפי שאמר רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו הקטנה מן התורה — שנאמר: "את בתי נתתי לאיש" ומכאן משמע שסומכים על דיבורו בענין זה ונאסרת על כולם. ושואלים: לפי הסברה של רב הונא, המלה "הזה" למה לי?

ומסבירים: מיבעי ליה לכדתני [נצרך לו הדבר לכ פי ששנה] ר' יונה. דתני [ששנה] ר' יונה ברייתא זו: נאמר בפרשה של מוציא שם רע "את בתי נתתי לאיש הזה" ויש להדגיש: "הזה" — ולא ליבם, שדין מוציא שם רע הוא דווקא בבעל, ולא ביבם.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: האשה שאמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" — נאמנת. ומקשים: והא שוויה לנפשה [והרי עשתה את עצמה] כחתיכה דאיסורא [של איסור], שכיון שאמרה שהיא אשת איש, נמצא שאסרה את עצמה לכל, וכיצד יכולה היא לחזור ולהתיר איסור זה? ומשיבים: אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא (תירוץ, הסבר) לדבריה מדוע אמרה קודם שאשת איש היתה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" — אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה הראשונים — נאמנת.

ומעשה נמי [גם כן] באשה אחת גדולה (חשובה) שהיתה גדולה בנוי (ביופי), וקפצו עליה (חיזרו אחריה) בני אדם רבים לקדשה. ואמרה להם "מקודשת אני כבר ". לימים עמדה וקידשה את עצמה. אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? שהרי אמרת שמקודשת את?! אמרה להם: בתחלה שבאו עלי לשאת אותי אנשים שאינם מהוגנים — אמרתי "מקודשת אני" כדי להיפטר מהם, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים — עמדתי וקדשתי את עצמי לאחד מהם. ומעירים: וזו הלכה העלה (הביא) רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא (ששם היה מושב הסנהדרין) ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה — נאמנת.

בעא מיניה [שאל אותו] שמואל מרב: אשה שאמרה לבעלה "טמאה אני" בנדה, וחזרה ואמרה "טהורה אני" מהו? האם סומכים על דבריה האחרונים, או שמא נאמר שעשתה עצמה כחתיכת איסור? אמר ליה [לו]: אף בזו, אם נתנה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the witnesses who testified that he is unfit and the judges who testified that he is fit are two witnesses and two witnesses who contradict them, and in that case, the allegation of theft is not completely eliminated. If it was a challenge based on an allegation of flawed lineage, e.g., he is a Canaanite slave and therefore unfit to serve as a judge, that is a mere revealing of a matter that will ultimately be revealed in any case and does not require actual testimony. Therefore, there is no conflict of interest preventing the judges from asserting his fitness after they signed. The Gemara concludes: Actually, I will say to you that it was a challenge based on an allegation of theft, and these judges say: We know about him that he repented and is now fit to serve as a judge. In that case, their testimony does not contradict the original testimony that he was guilty of theft.

§ Rabbi Zeira said: This matter, I heard from Rabbi Abba, and if it was not for Rabbi Abba of Akko, I would have forgotten it. With regard to a case of three judges who convened as a tribunal to ratify a document, and one of them died before signing the ratification, the surviving judges must emend the standard formula of the ratification and write: We were convened in a session of three judges, and one of the judges is no longer alive. In that way it is clear that although only two judges signed, the document was ratified by three judges.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And if the judges wrote in the ratification: This document was produced before us, the court; they no longer need to add that they were three judges, as, when unmodified, the term court connotes a tribunal of three judges. The Gemara asks: And perhaps it was an impudent court, and that is in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Two judges who convened a tribunal and judged, their verdict is a binding verdict; however, because they contravened the rabbinic ordinance mandating that a court be comprised of three judges, they are called an impudent court. Therefore, writing: Before us, the court, does not rule out the possibility that the document was ratified by fewer than three judges.

The Gemara answers: It is clear that the document was ratified by the requisite three judges, as it is written in the ratification: Before us, the court of our teacher Rav Ashi, which presumably conforms to rabbinic protocol. The Gemara asks: And perhaps the Rabbis of the court of Rav Ashi hold in accordance with the opinion of Shmuel and they convened an impudent court, whose ruling is binding. The Gemara answers: It is clear, as it is written in the ratification: Before us, the court of our teacher Rav Ashi, and our teacher Rav Ashi said to us how to ratify the document.

MISHNA: With regard to a woman who said: I was a married woman and now I am a divorcée, she is deemed credible and permitted to remarry, as the mouth that prohibited and established that she was married is the mouth that permitted, and established that she is divorced. However, if there are witnesses that she was a married woman, and she says: I am a divorcée, she is not deemed credible. Similarly, with regard to a woman who said: I was taken captive but I am pure, as I was not raped in captivity, she is deemed credible and permitted to marry a priest, as the mouth that prohibited and established that she was taken captive is the mouth that permitted and established that she was not defiled. But if there are witnesses that she was taken captive, and she says: I am pure, she is not deemed credible. And if witnesses came after she married, this woman need not leave her husband.

GEMARA: Rav Asi said: From where in the Torah is the principle: The mouth that prohibited is the mouth that permitted, derived? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazeh] as a wife” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her off “to the man [la’ish]” without revealing his identity, he rendered her forbidden to all men. When he then says “this [hazeh],” thereby identifying the man to whom he married her off, he renders her permitted to her husband.

The Gemara asks: Why do I need to derive this from the verse? It is based on logic: He rendered her forbidden and he rendered her permitted. Rather, where this verse is necessary, is in order to derive the halakha that Rav Huna said that Rav said, as Rav Huna said that Rav said: From where in the Torah is it derived that a father is deemed credible to render his daughter forbidden? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to the man [la’ish]” (Deuteronomy 22:16). The Gemara asks: Why do I need the subsequent term “this [hazeh]”?

The Gemara explains: The verse is necessary to derive the halakha that Rabbi Yona taught; as Rabbi Yona taught in a baraita that in the verse: “I gave my daughter to this man,” written in the context of a husband slandering his wife, “this” is written to infer: The halakhot in this passage apply to a man who slanders his wife and not to the yavam, in the case of levirate marriage.

§ The Sages taught with regard to the woman who said: I am a married woman, and then said: I am unmarried, that she is deemed credible. The Gemara asks: But didn’t she render herself an entity of prohibition? When she said that she was married she rendered herself forbidden to all men. How then can she abrogate the prohibition? The Gemara answers that Rava bar Rav Huna said: It is referring to a case where she provided a rationale [amatla] for her initial statement and explained why she said that she was a married woman. That was also taught in a baraita with regard to the woman who said: I am a married woman, and then said: I am unmarried, that she is not deemed credible. And if she provided a rationale for her initial statement, she is deemed credible.

And there was also an incident involving an important woman who was outstanding in beauty, and many men were clamoring to betroth her. And she said to them: I am already betrothed. Sometime later she arose and betrothed herself to a man. The Sages said to her: What did you see that led you to do so? She said to them: Initially, when unscrupulous people approached me seeking to marry me, I said: I am betrothed. Now that scrupulous people approached me, I arose and betrothed myself to one of them. And the Gemara notes: This halakha was raised by Rav Aḥa Sar HaBira before the Sages in Usha, the seat of the Sanhedrin, and the Sages said: If she provided a rationale for her statement, she is deemed credible.

Shmuel raised a dilemma before Rav: If a woman said to her husband: I am ritually impure as I am menstruating, and then said: I am pure, what is the halakha? Is she permitted based on her latter statement, or did she render herself an entity of prohibition with her first statement and therefore remains forbidden? Rav said to him: Even in that case, if she provided a

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב אסי מנין להפה שאסר הפה שהתיר מן התורה, שנאמר (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה, הזה התירה. קשיא לי דהכא משמע דלרב אסי דוקא אב הוא דנאמן להתירה, ומשום מיגו, הא אחר לא, ואלו בקידושין פרק האומר (סג, ב) אית (ליה) לרב אסי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה, דתנן התם קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר אף לכנוס, ויש לומר: דהתם היינו טעמא משום דאמר חזקה לא משקר דרתותי מירתת דילמא מידכר אב ולא מחפה עליה וכטעמא דאמרי אליבא דרב דאקשינן עליה מדתנן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופרקינן: דאמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא בהדי רתותי מירתת. והכי נמי משמע בברייתא דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס, והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו, כן נראה לי.

למה לי קראי הוא אסרה הוא התירה. אבל למתניתין לא קשיא לן כלל, דאורחא דמתניתין למיתנא מאי דתלי בסברא, ואי נמי משום דרבי יהושע פליג אמיגו דר"ג (לעיל כתובות יג, א) אצטריך לאשמועינן דבהני מיגו מודה הוא.
ולמאי דסליק אדעתין השדתא דקרא לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאצטריך, ולומר דבלא מגו לא מהימן, קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דכיון דמשום מגו הוא, אם כן אלו בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דיבור פירש לפלוני הוא שקדשתי לא יהא נאמן דהא ליכא מגו, ואין הדעת נותנת כך, ואמרו דכל כי האי גוונא שאינו סותר דבריו הראשונים נאמן הוא בלא מגו, והכא דמשמע דאינו נאמן אלא היכא דאיכא מגו, איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי, דהשתא איכא למיחש דכיון דלא אמר מיד לאיש הזה דהא קמיה קאי, דילמא לאו היינו האי והילכך היכא דליכא מגו לא מהימן. אי נמי איכא למימר דאפילו תמצא לומר דבכי האי גוונא אפילו בלא מגו מהימן, מכל מקום קרא יתירא קא דרשינן ואם אינו ענין כאן שהרי אפילו לאחר זמן מהימן, דסברא היא, תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן משום מגו.

אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. כלומר אפילו לאחר כדי דיבור וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר, טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה. אבל תוך כדי דיבור נאמן אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה, מפני שהיא יכולה לחזור בה, דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ מע"ז וקידושין (נדרים פז, א). ואם תאמר אם כן אשת איש הייתי וגרושה אני ונשבתי וטהורה אני וכן שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו, למה לי משום מגו, תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה הא יכולים הם לחזור בהן תוך כדי דיבור דמגו נמי כתוך כדי דיבור הוא. יש לומר, דשאני התם דעומדין בדיבורן הן אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר, וכיון שכן אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני. כך נראה.

הא דבעא מיניה שמואל מיניה דרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. ואמר ליה רב אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. דמשמע דאיכא לאיפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי, איכא למימר משום דבאשת איש איכא למיסמך אאמתלא דדברים הנכרים הן דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנין, אבל בטמאה אני לך למה לה למימר כך לימא לה בפירוש לית ליה אנא בחילי (עי' תוד"ה ואפילו וירושלמי בפירקין סה"ב) או בושה אני מאמך או מאחותך, ואהדר ליה רב דאפילו הכי נאמנת.

אלא גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו וכו' מקשים מנ"ל שיהא עניניו מתברר מאליו למחר להתכשר דלמא יתברר לפסול וי"ל דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ומהדרינן דלמא ידעינן בזה דעבד תשובה בהא ליכא הכחשה דסהדי קדמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדותו וכן פירש הרי"ף ז"ל וזה לפי שיטת' שהם פוסקים דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל לדעת ר' חננאל ז"ל שוהא פוסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה פי' רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חביריו או אחרים וחותם משחתמו אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם דנהי דאתכשרו מכאן ואילך כשחתמו בכאן דהא במותב תלתא כחדא שפסולו של זה הפסק בנתיים ופרכינן והיכי דמי אלימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי ננהו וכאלו אין כאן עדים ואוקי גברא אחזקתיה וכאלו היה כשר מעולם ולא נתבטל הצירוף וכ"ש כי ערער דפגם משפחה היה דגלוי מלתא בעלמא הוא ואוקי בידיה אחזקתיה ופרקי' לעולם ערעור דגזלנות' וכגון דאמר ידעי' ביה דעבד תשובה דאפילו לפי עדותן של אלו גזלן היה וליכא למימר אוקי גברא אחזקתיה והרי נתבטל הצירוף ביניהם וא"ת כיון שהעידו אלו שעשה תשובה קודם ערעור של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשר היה כשחתמו וי"ל דהא ליתא כי אין זה נכשר עד שיעידו בב"ד ועוד דאפי' הוא נכשר למפרע ומשום דעבד תשובה כיון דלא נתברר הכשירו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף צריכא למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי' אין הקפידא אלא דלכתב במותב תלתא כחדא הווינא. ואע"ג דלא כתבינן וחד ליתוהי דכיון דכתב דהוי במותב תלתא למה לי למכתב וחד ליתוהי אמאי צריך טפי עדיף כי כתב בי דינא מכי כתבי במותב תלתא כחדא הוינא. וא"ת דמיירי כי כתבי וחד ליתוהי האיך חשו לב"ד חציף אלא ודאי כדאמרן וכן משמע לעיל וכן פירשו התוספות. ודלמא כרבנן דבי רב כשמואל סבירא ליה ושמעינן מהכא דלית הלכתא כדשמואל ובדיעבד הוא הרי דיניהן דין ואע"ג דרב נחמן סובר התם כשמואל הוא סוגיא דהכא דנהירא כרבי אבהו דאמר אין ראיה דין ובתוספתא דחו דהכא ה"ק דלמא כדשמואל סבירא ר"ל בקיום שטרות דרבנן ואנן קי"ל דאדרבה אף שמואל מודה בקיום שטרות כדאיתא בפרק חזקת הבתים דההיא דברי הכל היא וכיון דסוגיון דהכא איכא לפרושי הכי לית לן למדחי דשמואל ור"נ דהלכתא כוותייהו בדינא משום דהכא כר' אבוהו וכן פסק ר"ת ז"ל ופסקו הלכה כר' אבהו וכן דעת רבותי והא כתיבנא לה בדוכתיה בס"ד:

אלמא רב אשי וכו' פי' וכיון בעצת רב אשי ומדעתו נזקקין לקיימן מסתמא כהלכה עשאוהו ורב אשי מסתמא לא סבירא ליה אלא כהלכתא וה"ה כל שכתוב בהנפק שעשאו מדעת אדם גדול ובקי בדינים:

מתניתין האשה שאמרה אשת איש אני וכו' מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפום מאי דס"ד השתא דדוקא שאמר תוך כדי דבור לפלוני קדשתיך אבל למסקנא כדפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה שאפילו שלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן הוא נאמן דגלוי מלתא בעלמא הוא דהא כיון שאמר לא קדשה לא סגי שלא קדשה לשם פלוני והכי מוכח במסכת קדושין כדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא ואתא כמסקנא דהכא ויש מקשין דאכתי למה קרא שיהא נאמן לאוסרה דהא כיון שבידו לקדשה פשיטא שיהא נאמן במיגו עליה. ומתרצין שאין זה מגו גמור שאין בידו לקדשה כיון דבעינן דעת המקדש והנכון דהכא כוליה חדא דקרא אשמעינן שבידו לקדשה ומינה שהוא נאמן לאוסרה:

ואם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אומר בשם ר' יחיאל שאם אמרה מתחילה אשת איש הייתי אינה צריכה אמתלא לדברי' דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא אבל עדים שאמרו א"א היתה אין ראיה שהוא פנויה אלא דאינהו לא ידעו אי נתגשה אי לאו והיינו דתנן אם יש עדים שהיתה אשת איש וכו' ונכון הוא בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת וא"ת מאי אף בזו והלא איסור א"א חמור הוא דאית ביה מיתת ב"ד וי"ל דה"ק אף בזו שיש לה תקנה בטבילה נאמנת ולא אמרינן הכא תיזל ותטבול כך פי' רש"י ז"ל ואפי' הכי לא עביד שמואל עובדא בנפשיה המעשה הזה הביא הירושלמי ואמרינן התם שמואל בעי לאזדקוקי לאנתתיה אמרה לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני אמר לה אמש טמאה שמירין טהורה אמרה לו לא הוית בתולה עד עד כאן. פירוש שמירין לשון היום בלשון יוני הוא היום בלשון עברי ופירוש לא הוי בתולה שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיתה תשמיש קשה לה והלכתא כל שנתנה אמתלא הנכרת שאין בה שום הערמה הרי היא נאמנת בין לטומאת נדה בין לשאר דברים:

שלשה שישבו לקיים את השטר וקבלו עדות בשלשה דיינים ומת אחד מהם קודם שחתם והרי אי אפשר לחתום אלא השנים כיצד הם עושין כותבים במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי והרי עכשו נתברר לנו ששלשה היו וכדין נתקיים שקיום שטרות דין הוא וצריך שלשה ואע"פ שאין כאן אלא חתימת שנים הואיל ונתברר על פי השנים שנתקיים בשלשה דיינו שאף כל שלא כתבו את הקיום אם העידו עדים שבפני בית דין נתקיים גובין בה וכל שלא כתבו כן אין מגבין בו שמא לא נתקיים אלא בשנים הא מכל מקום כל שחתמו בו שלשה אין צורך לכתוב במותב תלתא אלא שהמנהג פשוט לכתבו ויש אומרין שצריך לכתבו מפני שיש לחוש שזה שלא בפני זה חתמו והנפק דין גמור הוא וצריך שיחתמו ביחד אלא שאין פוסלין אותו בכך:

זה שכתבנו שצריך לברר ולכתוב וחד ליתוהי אפילו קראו עצמם בית דין כגון שכתבו אנחנו בי דינא אזדקיקנא אשטרא דנן דהנפק לקדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו' הדין כן הואיל ואין שם חתומים אלא שנים שמא הם טעו לקרות עצמם בית דין ממה שאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף ואין הלכה כן לדעת רוב פוסקים כמו שביארנו בסנהדרין ואף לדעת הפוסקים כמותו הם מפרשים שאף שמואל מודה שאין קיום שטרות אלא בשלשה שהרי רב נחמן סובר בזו כשמואל כדאיתא בסנהדרין ה' ע"ב והוא עצמו אמר בפרק חזקת הבתים בסוגיית שלש ארצות לחזקה דבקיום שטרות תלתא בעי וכתבו הטעם בתוספות שאם אינה אלא בשנים מאי אולמיהו מעדים החתומים בה ומכל מקום כל שקראו עצמם בית דין וכן שלשון הטופס מוכיח ששלשה היו כגון שכתבו אנחנא בי דינא איזדקיקנא אשטרא דנן דהנפק קדמנא ומדאישתמודענא חתמות ידיהו דסהדי ואסהידנא קמי חברין עלה דהיא היא וכו' וכן כל כיוצא בזה או שכתבו אמר לנא חד מיננא אי אישתמודענא לחתימות ידיהו דנסהיד עלה קמיה ואמרנא ליה דאישתמודענא ואסהידנא וכן כל כיוצא בזה כשר וכן הדין בלא מת אלא שאינו יודע לחתום או שנאנס אלא שכותבין וחד לא מצי השתא למיחתם או שכותבין האונס אם רצו:

זה שהכשרנו בחתימת השנים דוקא בקיום שטרות ודומיהן שאין חתימת הדיינין שבו באה לזכות אלא להעיד שנתקיים בפניהם והרי אם באו אותם השנים או שנים אחרים והעידו שנתקיים השטר בשלשה אע"פ שאין שם שום קיום גובין בה כמו שכתבנו אבל בשאר מעשה בית דין הכתובים לזכות בממון כגון שטר חליטאתא ואדרכתא כל שאין שם שלשה חתומים אינו כלום שהרי אף אם יבאו שנים ויעידו שהחליטוה בית דין בשלשה אינו כלום ואחר שאותו שטר בא לזכות צריך שיחתמו שלשה ושתתקיים חתימת השלשה וכל שאין חתימת שלשתם מתקיימת אין גובין בה וכן כתבוה גאוני ספרד והביאוה ממעשה דרבה בר שילא האמור בפרק הנושא דף ק"ד ע"ב שפסלו האדרכתא כשלא נכתב בה אישתמודענא וכו' ולא אמרו למרי אדרכתא אייתי ראיה דהני ניכסי דמיתנא אינון אלמא שאף אם היה מביא עדים בכך הואיל ואדרכתא גופה לאו שפיר כתיבא אין גובה בה שגוף האדרכתא הוא המזכה והרי אין גופה כלום ומכל מקום בתלמוד המערב סנהדרין פ"ה ה"ה ראיתי שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים וכותבין אע"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו וגדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שכתוב בו במותב תלתא וחתמו בו שלשה ונתקיימה חתימת השנים גובין בה וכן נראה שהרי זה כשנים שהעידו שנתקיימה בשלשה:

כל שהשטר מתקיים בבית דין ראוי להם לכתוב הדרך שנתקיים בו ומכל מקום אם לא כתבו הדרך שנתקיים בו כל שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואיתקיים שטרא דנא קדמנא כדחזי דיו שאין חוששין לבית דין טועין:

ושמנה דרכים כתבו הגאונים בענין הקיום הראשון שהעדים עצמן מעידים על כתב ידן בפני בית דין והם כותבים בדרך זה אנחנא בי דינא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דסהדוהי פלוני ופלוני ומדאתו פלני ופלני הנזכרים ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים השני שאחרים מקיימין את הכתב וכותבין בה ומדאתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתמות ידיהו דפלוני ופלוני דהיא היא וכו' ואם שנים מעידים באחד ושנים באחר אף הם כותבים את הענין כמו שהוא השלישי כתב ידם יוצא ממקום אחר אם משטר אחר שהוחזק בבית דין אם משני שטרות וכותבין בה ומדהנפקו הנהו תרין שטרי או שטרא חד דאיתחזק בבי דינא דהוו חתימי עלה אילין סהדיא גופיהו ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיהו דבהדין שטרא ואישתמודענא דהיא היא אשרנוהו וכו' הרביעי שהעדים החתומים קיימין ואין יודעין לא לקרות ולא לכתוב אלא שבשעה שחתמו קרעו להם נייר חלק שצריך לקבל עדותם על פה ומקיימין אותו וכותבין בו הנפק וכו' ומדאתו קדמנא סהדיא דחתימי בגוה ובדיקנא להו ולא הוו ידעין למיקרי ואסהידו בפומיהו אמילתא דכתיבא בשטרא דנן ואיכוון סהדותיהו בהדי מאי דכתיב בשטרא אשרנוהו וכו' החמשי לדעת החוכך לומר שעד ודיין מצטרפין וכותבין ומדאתא חד סהדא או פלוני סהדא דחתים בשטרא ואסהיד אחתמות ידיה ואתא פלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא וכו' הששי שמת אחד מהם וחברו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד עליו שצריך לכתוב חתימת ידו בפני בית דין לקיימה משם וכותבין הענין בנסח זה אנחנא דייני דחתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דחד מסהדוהי ליתוהי ואידך סהדא איתיה קדמנא ומדכתב הדין סהדא דקדמנא חתמות ידיה אחספא קדמנא ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיה דשטרא וקיימנא לה ובתר דנא אסהיד הוא ופלוני בהדיה אחתמות ידיה דאידך סהדא דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי השביעי שהבית דין מכירין חתימת ידי העדים וכותבין בה ומדאישתמודענא חתמות ידיהון וכו' השמיני שהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר והעידו לפניו וכותבין ומדאישתמודענא אנחנא פלוני ופלוני חתמות ידיהו וכו' ואסהידנא עליה קמיה דפלוני חברין וכו':

וכל שאין בשטר חלק לקיים בו מלפף בו קלף אחר וכותב בה וקיומיה מלפף בגוויה וכותב בה סימן מובהק:

ובתלמוד המערב גיטין פ"ט ה"ז אמרו שצריך לכתוב בקיום במקום פלוני ובמעמד פלוני:

עדים החתומים שאמרו אין זה כתב ידינו ואחרים אמרו כתב ידם הוא מקיימין אותה על פי האחרים וכן התבאר בתלמוד המערב ה"ג ומכל מקום אם אמרו דומה זה לכתב ידינו אבל מעולם לא חתמנו בזה וודאי כתב ידינו הוא שנזדייף דנין בה להחמיר:

גדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהעדים מכירין בשמו של עד שהוא כתב ידו אע"פ שאין מכירין בשמו של אביו בן קיום הוא הואיל ומכל מקום מכירין כתיבת ידו בשמו ודאי הוא הוא שכתב והוא שאמרו בתלמוד המערב גיטין פ"ט ה"ח רב הושעיא חתים ע' ורב חסדא ס' למדנו שבאות אחת ניכרת החתימה ויש חוככים לומר כן אף בשמכירין כתב האב עם תיבת בן ר"ל אע"פ שאין מכירין כתיבת ידו בשמו אלא במלת הבן ובשם האב ר"ל בן פלוני שכל שמכיר שהוא חתם בשתי מלות ר"ל בן פלוני והוא בן אותו הפלוני ודאי הוא הוא שחתם ודברים אלו מכל מקום אין מסורות לכל אדם אלא לדיינין מובהקין ויודעין בדיני עדות:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת אם משנשאת באו העדים הרי זו לא תצא אמר הר"ם אם משנשאת ירצה בו אם משהתירוה להנשא הרי זה לא תצא מהתירה ואפי' באו עדים שנשבית אולם אם באו עדים שנטמאת אפי' היו לה כמה בנים תצא ואם אמרה אשת איש אני ואחר זמן אמרה פנויה אני ואמנם אמרתי אשת איש מפני כך וכך הנה אם היה דבורה נאות ונותנת פנים לדבורה הראשון נאמנת כאשר לא היו שם עדים:

אמר המאירי פירוש אשה שלא הרגשנו בה שום חזקת אישות כגון שהיתה בחזקת פנויה או שבאה ממקום אחר ולא ראינו בעל הולך ובא עמה ואף עכשיו אין גט יוצא מתחת ידה ובאה לפני בית דין ואמרה נתקדשתי אלא שנתגרשתי נאמנת ומותרת לינשא לכתחלה לישראל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת רוצה אני לינשא שגרושה אני אין מתירין אותה לינשא אלא שאם נשאת אין מוציאין אותה וכן האשה שאמרה נשביתי לבין הגוים וסתם שבאים מתעללים בשבויות שלהם אלא שהיא אומרת טהורה אני ר"ל שלא התעלל בי נאמנת ומותרת לכהן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויתבאר בגמרא שאפילו היה שם עד אחד שהיא שבויה הא אם נודע על ידי עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה כמו שיתבאר ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ופירשו בגמרא לא סוף דבר משנשאת אלא אף משהתירוה לינשא ר"ל שכל שבאה ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה אע"פ שבאו עדים אחר כן שנשבית אין מוציאין אותה מהיתירה הראשון ונחלקו בגמרא אם נאמר כן דוקא בשבויה ומשום דבשבויה הקלו או שמא אף באשת איש ר"ל שאם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני והתירוה לינשא ואחר כך באו עדים שנשואה היא אם נאמר בה גם כן שלא נוציאה מחזקת היתרה ופסקו בה גדולי הדורות שאף באשת איש כן כל שהתרנוה אין מוציאין אותה מחזקת התירה וגאוני ספרד פסקו בה דוקא בשבויה ובגמרא נרחיב בה את הדברים בע"ה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר האמור בכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו שהם נאמנים ודוקא בתוך כדי דבור אבל באשת איש הייתי שחזרה ואמרה גרושה אני אף לאחר זמן נאמנת וכן בנשביתי אפילו אם לאחר זמן אמרה טהורה אני וכן בשדה אם אמר של אביך היתה ולאחר זמן חזר ואמר לקחתיה ממנו נאמן כמו שאמרו בפרק אחרון ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ואוקים אפטרופא אתא לקמיה דאביי אמר ליה תנן עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין תלם אחד עשיתי לו סימן אמר ליה שפיר קאמרת דאמ"ר יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו סימן נאמן זיל והב ליה מיהת תלם אחד הוה איבא עליה דבבא דדיקלי אמר ליה אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו אמר ליה שפיר קאמרת דאמ"ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן ופירשו בה גדולי הרבנים מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר שרוב חזקתו של מחזיק אינה אלא על ידו של עורר שעשה סימן אלמא שאף לאחר זמן כן כמו שכתבנו והטעם בכלם מפני שאין אנו מצריכין לתוך כדי דבור אלא מטעם חוזר ומגיד ואין דין חוזר ומגיד נאמר בבעל דבר אלא בעדים:

האב נאמן לאסר את בתו קטנה או נערה ולומר קדשתיה שהרי מכל מקום בידו לקדשה כמו שיתבאר:

היבם אינו נדון במלקות ומאה כסף בהוצאת שם רע שעל קדושי אחיו ר"ל שאם כנס את יבמתו מן האירוסין וטוען שלא מצא בה בתולים והביא עדים שזינתה תחת אחיו משנתארסה ונמצאו זוממין פטור מן המלקות ומן התשלומין כמו שיתבאר במסכתא זו:

כל מה שביארנו במשנתנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמן אף לאחר זמן פירושו כשאין דבור אחרון שלה פוסל את הראשון אבל כל שדבור אחרון שלה פוסל את הראשון אינה נאמנת אלא בתוך כדי דבור הא לאחר זמן לא ומכל מקום אם נתנה אמתלא לדבריה על שהיתה מעמדת עצמה תחלה בחזקת איסור נאמנת כיצד אמרה אשת איש אני כלומר שעכשו אני אשת איש אם חזרה תוך כדי דבור ואמרה פנויה אני נאמנת שכל תוך כדי דבור כדבור חוץ מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש אבל אם לאחר שיעור זה אמרה פנויה אני והדבר ידוע שלא על צד אלמנות וגירושין אומרת כן שאף היא לפנינו היתה כל אותה שעה או אף לאחר כמה אלא שנתברר שלא נתאלמנה או נתגרשה אחר כן או שאף היא אומרת פנויה אני כלומר ואיני אשת איש כמו שאמרתי אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר זו שהייתי אומרת אשת איש אני מטעם זה הייתי אומרת כן נאמנת ומעשה באחת שאמרה מקדשת אני ולימים קדשה עצמה ואמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם תחלה היו קופצים עלי בני אדם שאינן מהוגנים לי אמרתי להם מקדשת אני עכשו שבאו לי בני אדם המהוגנין לי עמדתי וקדשתי את עצמי והעלוה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומכל מקום כל שלא אמרה אשת איש אני אלא אומן איש הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת בלא אמתלא שהרי אף כשהחזיקה עצמה באישות לא החזיקה עצמה באיסור שהרי לא אמרה אלא הייתי ושמא לא אמרה הייתי אלא לאפוקי השתא:

אף אשה שאמרה לבעלה נדה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ובתלמוד המערב הלכה ה' אמרו שמואל בעא מיזדקקא לאינתתיה אמרה ליה טמאה אני בתר הכי חזרה ואמרה לו טהורה אני אמר לה איתתם טמאה סימרון טהורה פירוש איתתם היום ופירוש סימרון פתאום כל כך אמרה ליה לית בחיילי ההיא שעתא כלומר מצטערת הייתי בחולי ונמנעתי ומכל מקום טהורה אני וכן בכל צד אמתלא ומכל מקום אם הוחזקה נדה בשכנותיה על ידי לבישת בגדי נדות אע"פ שאם אמרה ספרתי וטבלתי נאמנת אם אמרה לא נטמאתי יראה שאינה נאמנת אף באמתלא שהרי משהוחזקה הויא ליה כודאי נדה ללקות עליה כמו שיתבאר בפרק המדיר ואין דרך לעשות מעשה המחזיקה בנדה משום אמתלא וכן כתבוה גדולי הדור אלא שנראה לי שהכל לפי חזק האמתלא ואף זו של שמואל שנאמר עליו כאן אפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה יראה שסבת מניעתו מצד שהאמתלא היתה חלושה בעיניו שאין האשה נמנעת מלומר לבעלה לית אנא בחיילי והוה לה למימר הכי מעיקרא אבל באמתלא חזקה לא היה נמנע:

א"ר זירא האי מילתא מר' אבא שמיעא לי שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכים למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי' צריכים להודיע למה לא חתם הג' שיש לך לומר הא' היה קרובו או פסול ומפני זה לא חתם ובעבור זה האשרתא היא פסולה והמורה פי' צריכים לכתוב קודם שיחתמוהו דקיום שטרות בשלשה והרואה ב' חתומים יאמר שבשנים קיימוהו ואי כתיב [ביה] הא שטרא דנן נפק קדמנא בב"ד תו לא צריך דלא מקרי ב"ד בציר מתלתא. ודגאון פי' אם כתבו בפנינו בב"ד הנפק שטרא דנן ואע"ג דלא כתבו במותב תלתא תו לא צריך למכתב וחד ליתוהי דסתם ב"ד כשרי' משמע ולא פסולים ולא קרובים ומקשינן דלמא ב"ד חצוף הוא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף פי' והאשרתא בטילה דלית הלכתא כשמואל אלא כר' אבהו דאמר אין דיניהם דין ומהדר דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי פי' ב"ד מומחה שבדור והמורה פי' אורחא דמילתא נקט שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסי' בימי רנב"י דהוא מרה שמעתתא ובודאי בי דינא דר' אשי לא עביד בתרין ומקשי' ודלמא ב"ד דר' אשי כשמואל ס"ל ואין הלכה כמותן ומהדר דכתיב ביה אמר לנא רבנא אשי פי' רב אשי צוה לנו להזקק לו וכיון שע"פ ר"א עשו בוודאי בי ג' היו דר"א לא טעה בדשמואל דלית הל' כוותיה וכ"ש אם כתבו בבי ב"ד במותב תלתא כחדא הוינא דתו ליכא למיחש לא לדשמואל ולא לקרוב ופסול שחותמים בו שנים ואין צריכין לומר וחד ליתוהי ודוקא אם מת אבל אם חי צריך לחתום שלא יאמרו השנים שהעידו בפניהם חתמו והשלישי לא העידו בפניו ומש"ה לא חתם והאשרתא בטלה:

מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. ת"ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה וא"ל מקודשת אני לימים עמדה וקדשה א"ע א"ל חכמים מה ראית א"ל בתחלה שבאו עלי בני אדם שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי בני אדם שהן הגונים לי עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה ר"א שר הבירה לפני חכמים ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני פי' נדה וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת:

תנא מיניה מ' זמנין ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה פי' פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש ממנ' עד שטבלה:

ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז ל"ת ואם נשאת לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי פי' בא על ספק כרת אר"ש כגון שנשאת לאחד מעדיה פי' שאמרו מת שאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו אבל זה אומר ברי לו אבל לאיניש דעלמא תצא ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות מת לא ישא את אשתו דוקא בחד אבל בתרי ליכא למיחש כדאוקימנא התם דתרי לא חשידי. היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי פי' שבאתה גם היא משם ואומרת מת בעלי ואם על העדים סמכה תצא ור"מ ב"י פליג ואמר שאם באו עדי האוסרים תחלה ואח"כ נשאת ואפילו לאחד מעידיה ואע"ג דאמרה ברי לי תצא עיין בהאשה רבה. אר"י ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת ל"ת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואוקמי' רבא דראה ר"י דברי ר' מנחם בר"י בגירושין ולא ראה דבריו במיתה מ"ש מיתה אינה יכולה להכחישתו פי' אם יבא בעלה א"י לומר לו מת אתה הלכך אי לא דברי לה שמת מירתתא ולא מינסבא עד דדייקא שפיר דחיישי לקלקולא גירושין יכולה להכחישתו פי' אם יבא ויאמר לא גרשתיך היא תאמר גרשתני הלכך אי שרית לה סמכא אדעתא ומינסבא ע"פ עדות הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר ומי מחצפי בי' והאמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקתה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ היכא דליכא עדים דמסייע לה אבל היכא דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזה ומדמקשינן ממילתא דר"ה ש"מ דהכי הל' שאין התלמוד מקשה אלא מהל' פסוקה כך העמדנו נמי בגיטין בריש פ' התקבל:

אמר ר' זירא מילתא כו' עד במיתב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוה. נקט ליה לישנ' רוויחא ולאו למימר' דצריך ליה למיכתב הכי דמסתייה בדכתיב במותב תלתא. תדע דהא קיי"ל דאי כתיב בי דינא תו לא צריך. וכל דכן כי כתיב ביה בהדיא במותב תלתא. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהיכא דבא לקיים כת' הדיינין ולא מצא לקיים אלא שנים מהן מסתברא ליה דתו לא צרי' ולא חיישי' אאידך דילמא זייפא הוא ולא הוו להו אלא תרי. ואע"ג דלא כתיב ביה במותב תלת' ולא בי דינא. וראיתו מההיא דאמרי' לעיל עד ודיין מצטרפין ולא חיישי' לזיוף ורבא נמי לא פרכת אלא משום דיין אחד. הא בשני דיינין מודה דוודאי שני דיינין כעד אחד ודיין אחד. וליתא לפרכ' דהא. ולא חיישי' דילמא מזויף הוא ומיהו צ"ת בדיין אחד טעמא מאי קס"ד דלא חיישי' דילמא מזויף הוא ואיכא למימר דאתיא דומיא דאידך דקיימא לן בשני' חתומין על השטר ולא מצאו לקיים אלא כתב אחד מהן שהו' קם לשביע' אע"ג דאלו הוה בלחוד לא כלום הוא דעד אחד בכתב לא כלום הוא ה"נ לא חיישי' וטעמא וודאי משום דקיום שטרו' דרבנן וליכא למידחי דכי מודה רבא בשני דיינין ודווקא דכתיב ביה במותב תלתא כחדא דהא רבא אפי' בדיין אחד בהדי עד אחד הוה מודה. אי לאו משום משום טעמא דלא מסהדי אחדא מילתא. וגבי דיין אחד לא מהני לן במותב תלתא אלא בתרי דהוו להו תרי מגו תלתא. ודומיא דהכי מוד' וודאי בתרי והיינו אע"ג דלא כתיב ביה במותב תלתא וזהו הנכון וממנה את' דן אפי' לעד ודיין כגון שבא לפנינו עד אח' והעי' על כתב ידן של עדי'. וכת' ידו של דיין יוצא ממקו' אחר השתא וודאי מהני דהשתא אמאי דמסהיד האי מסהיד האי. ואית לן תרי סהדי אחתמות ידי העדים. מסתברא לענין קיום שטרות דצריך לכתוב העדים המעידין על כתב ידן כדי שיהא אפשר להכחישן. ותו דהא קיימא לן הדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו. וכיון שכן שמא עידי קיום אלו קרובים היו אבל בדיעבד כשר בי דינא בתר בי דינא לא דייק:

אמר רב נחמן בר יצחק וכו' עד דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי. אי אפש' לפרש דה"ק דבי דינא דרבנא אשי לא הוי ב"ד חצוף דא"כ מאי האי דמהדרי' דדילמא בי דינא דרבנא אשי כדשמואל ס"ל הא אפי' לשמואל ב"ד חצוף מיה' הוי אלא ה"ק דכת' בי דינ' דרבנ' אשי וכיון דקיימא לן דליתא לדשמואל בי דינא דרבנא אשי לא ס"ל מידי דלא כהלכתא ואפ"ה ק"ל דילמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל ס"ל ואמרינן דכתיב ביה אמ' לנא רבנא וכו' כלומר להזקיקנו על קיום שטר זה ואמינא ליה לרבנא אשי דניתו לאזדקוקי עלה או דאשתמודעינא ליה לחתמות ידיהון דכיון דאמעולתי' אזדקקו עלה וודאי אפימי' אקיים וכסבריה. ורב אשי וודאי לית ליה דשמואל ומיניה דלית הילכתא כשמואל. וכן כתבתי במסכת' סנהדרין בראיו' ברורו' בס"ד ותו לא מידי:

מתני' האשה שאמרה אשת איש וכו' אמ' רב אסי מנין להפה כו' עד והוא שרי לה פי' וקרא הוא דלא צריך אבל מתני' וודאי צריכה לאשמעינן. אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התור' שנא' את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה. ודין הוא שהרי בידו לקדשה. וקמ"ל דאע"ג דתלי בדעת אחרים נאמן. הזה למה לי ההוא מיבעי לי' לכדר' הונ' הזה ולא ליבם דמוצי' שם רע על נישואי אחיו פטו' תמה ולימא ליה דכיאיצטריך קרא באומ' אחר זמן לפלוני קדשתיה דלא קאמר לאלתר דכיון דכן לא הוי ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר וקמ"ל דאפ"ה מהימן. ואיכא למימר דהא פשיטא ליה. דכיון דנאמן לאוסרה נאמן להתיר' ולהכי עדיפא ליה לאוקמי קרא לכדר' הונא:

תניא אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנות. כלומ' אע"פ שסותרת דבריה שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר' ואם נתנ' אמתל' לדבריה נאמנת. כלומר בדברים הניכרים אצלינו אמת אע"פ שאין ידועין לנו. ואיפשר באומרת מקודשת אני לפלו' לא סמכינן באמתלא שכבר הודת לו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. והא דבעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור' אני מהו מספק' ליה בהא משום דאפשר בתקנתא:

אי נמי משום דכל לגבי בעל הוה לה למימרא מילת' כדאית' וא"ל אף בזו כו':

וז"ל הריטב"א ז"ל תרי ותרי נינהו פרש"י ז"ל תרי ותרי נינהו וכל תרי ותרי ספיקא הוא ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים האיך חותם דהא ספק פסול הוא ואילו ערעור דפגם משפחה שמעידין עליו שהוא עבד גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו משחתמו יעידו עליו שאין זה גמר כי סוף שיתברר ענינו מאליו ואין עדותם אלא גלויי מילתא בעלמא. ויש מקשים ומנלן שהיה מתברר מאליו ענינו למחר להכשר דילמא יתברר לפסול. ויש לומר דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הם עומדות. ומהדרינן דאמרינן ידעינן ביה דעבד תשובה דבהא ליכא הכחשה דסהדי קמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדות. וכן פי' הרי"ף ז"ל. וזה לפי שיטתם שהם פוסקין דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל דעת ר"ח ז"ל שפסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה פי' ר"י ז"ל עד שלא חתמו מעידין עליו חבירו או אחרים וחותם משחתמו אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם בזה דנהי דמתכשרי מכאן ואילך כשחתמו בכאן לא היו במותב תלתא כחדא שפסול של זה הפסיק בינתים ופרכינן והיכי דמי אילימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכאילו אין כאן עדים דמי ואוקי גברא אחזקתיה וכאילו היה כשר לעולם ולא נתבטל הצירוף וכל שכן אי ערעור דפגם משפחה הוה דגלויי מילתא בעלמא הוא ואוקי גברא אחזקתיה ופרקינן דלעולם ערעור דגזלנותא וכגון דאמרי ידעינן ביה דעבד תשובה שאפילו לפי עדותם של אלו גזלן היה וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה והרי נתבטל הצירוף בינתים. ואם תאמר וכיון שהעידו שעשה תשובה משמע שכבר עשה תשובה קודם ערעורים של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשחתמו כשר היה. ויש לומר דהא ליתא שאין זה נכשר עד שהעידו עליו בב"ד. ועוד אפילו הוא נכשר למפרע משום שחזר בתשובה כיון שלא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף. ע"כ:
כתב בהשלמה מה שכתב הרי"ף ז"ל דחזקת ממונא עדיף מחזקה דגופא דוקא בברי וברי אבל בברי ושמא קי"ל דאיהי מהימנא משום חזקה דגופא כיון דאיהי ברי ובעל שמא וטעם הדבר דבברי וברי לא אזלינן בתר חזקה דגופא שאם נכשיר השנים נפסול השנים האחרים אף על גב דגבי עדות לא פסלו להו וקי"ל התם זו באה בפני עצמה ומעידה דמכל מקום שנים מהם שקר העידו ואמאי אזלינן בתר חזקה דגופא לגבי הני מדלגבי הני הילכך אזלינן בתר חזקה דממונא ודאי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה כדאמר בהאי פירקא גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד אנן נחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן אלמא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמוחזק לן באבוה דכהן הוא אף על פי שמעידין על עיקר לידתו שהוא בן גרושה או בן חלוצה ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת קדושין בפרק האומר גבי ינאי היכי דמי אילימא דאתו בי תרי ואמרי אשתבאי ואתו בי תרי ואמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני דאמרי אשתבאי אלמא כיון דעל עיקר לידתו הם מעידין שהוא בפסלות לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה איכא למימר דשני לן בין תרומה ליוחסין דכי מוקמינן גברא אחזקה דכשרות הני מילי לענין תרומה אבל איוחסין לא ומילתא דינאי ליוחסין הוה שהיה עומד ומקריב קרבנות בכל יום ומה שכתב הב"ה בזה גם בהאי שמעתא דעד נעשה דיין הם דברים רחוקים מדעתא ע"כ. כן מצאתי בפירושי הרב המעילי ז"ל על ההלכות:

צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. כיון שאין חותמין אלא שנים שאם לא יכתבוה איכא למיטעי ולומר שאין צריך ב"ד בקיום השטר ומה שכתבו מתחלה במותב תלתא כחדא הוינא לא לשם ב"ד אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא השנים שחתמו אבל כשכתבו וחד ליתוהי ליכא למיטעי אבל אם לא נכתב וחד ליתוהי פשיטא דלא נפסל בהכי תדע מדקאמר בתר הכי ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך פי' לא צריך ליה למכתב וחד ליתוהי מדפריך ודילמא ב"ד חצוף הוא. תוספי הרא"ש ז"ל וכן כתב בפסקיו:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי' אין הקפדה אלא דלכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואף על גב דלא כתבו וחד ליתוהי דכיון דכתבי במותב תלתא כחדא למה ליה למכתב וחד ליתוהי ואמאי פריך טפי מי עדיפי כי כתיב בי דינא מהיכא דכתבי במותב תלתא כחדא הוינא וכ"ת דמיירי בדכתבי וחד ליתוהי אם כן האיך חשו לב"ד חצוף אלא ודאי כדאמרן וכן פי' בתוס' ע"כ. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות. וכך כתבו בשיטה ישנה צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי לפירושא בעלמא כתבי ליה ואי כתיב ביה בי דינא תו לא צריך דתרי לא מקרו בי דינא. וכן הלכה דלית הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. וק"ל הא דגרסינן בגיטין פרק השולח בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ומפרש טעמא תרי נמי בי דינא קרו להו וכן גבי פרוזבול סגי בתרי דהתם מייתי רב נחמן ראיה מפרוזבול דתנן מוסרני לכם פלוני וכו' אלמא בתרי סגי וקי"ל התם כרב נחמן. ויש לומר בדבר שאינו צריך משא ומתן בשנים סגי אבל לדין שצריך משא ומתן אין שנים דנין וקיום שטרות אף על פי שאינו צריך משא ומתן טעמא אחרינא הוא שלא יהא כעד מפי עד והא דתלינן להו בגמרא בחד טעמא דמקשינן ודילמא ב"ד חצוף הוא כדשמואל אלמא דינין וקיום שטרות טעם אחד יש להם ה"פ ודילמא ב"ד חצוף הוא וס"ל בשטרות נמי כשמואל בדין וכן מוכח דכשמואל ס"ל לאו דוקא מדמקשינן ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל ואף על גב דשמואל לא אמר לכתחלה דהא ב"ד חצוף קרי ליה פירושו כשמואל ס"ל דלכתחלה נמי אלא דבהא יש לומר דשמואל בקיום שטרות שאינו צריך משא ומתן ס"ל דאפילו לכתחלה סגי בתרי ועוד דלא שייך ב"ד חצוף הוא אלא בדין מפני שאין ביניהם מכריע כשיש ביניהם מחלוקת וצריכין להגיד סברותם לאחרים להכריע ונמצאו סברותם של זה וזה מתגלות וזהו פי' ב"ד חצוף:

דאמר לנא רבנא אשי וכו'. פי' דכיון דבעצת רב אשי ומדעתו נזקקו לקיימו מסתמא כהלכה עשאוהו דרב אשי מסתמא לא ס"ל אלא כהלכתא וה"ה כל שכתוב בהנפק שעשו מדעת אדם גדול בקי בדינין. הריטב"א ז"ל:
ל"ג ואמרן ליה לרבנא אשי ומאן דגריס לה מפרש אמר לנו שנשב בדין ואמרן שיצטרף עמנו ולא נהירא דאם כן בהכי סגי ולא צריך למכתב במותב תלתא הוינא דהא לנא משמע דתרי ורב אשי שנצטרף עמהם הא תלתא. אמי"ץ. שיטה ישנה:

מתניתין האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו'. שהפה שאסר וכו'. ונאמין אותה במגו שהיתה יכולה לומר פנויה אני כיון שאין לנו עדים שיודעים שהיתה אשת איש ודוקא באומרת בתוך כדי דבור גרושה אני אבל לאחר זמן לא מהימנא אלא אם כן נתנה אמתלא לדבריה שהרי הודאת עצמה כמאה עדים וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה והשתא דקאמרה גרושה אני מיהדר הוא דקא הדרה ולפיכך לא מהימנא אבל כשאומרת בתוך כדי דבור גרושה אני לאו מיהדר קא הדרה בה אלא מתחלה באת לברר דבריה נתכוונה. ואם יש עדים וכו' ואם נשאת קודם שבאו עדים תצא ודוקא כשאומרת שלא בפני בעלה אבל בפני בעלה נאמנת דקי"ל חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה כדבעינן למימר קמן. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

גמרא אמר רב אשי מנין להפה שאסר וכו'. קשיא לי דהכא משמע דלרב אשי דוקא אב הוא דנאמן להתירה הא אחר לא ואילו בקדושין פרק האומר [סג ב'] אית ליה לרב אשי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה דתנן התם קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ואמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אשי אמר אף לכנוס. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דאמר חזקה לא משקר דרתותי מרתת דילמא מדכר אב ולא מחפה עלה מדתני זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס ופרקינן אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחרינא בהדיה רתותי מרתת והכי נמי משמע בברייתא דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

למה לי קרא הוא אסרה וכו'. אבל למתני' לא קשיא לן כלל דאורחא דמתני' למתני מאי דתליא בסברא וא"נ משום דרבי יהושע פליג אמגו דר"ג אצטריך לאשמועינן דבהאי מגו מודה הוא. ולמאי דסליק אדעתין השתא דקרא לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאצטריך ולומר דבלא מגו לא מהימן קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דכיון דמשום מגו הוא אם כן אילו בא ואמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דבור פירש לפלוני הוא שקדשתי לא יהא נאמן דהא ליכא מגו ואין הדעת נותנת כן. ותירצו הם דכל זמן שאינו סותר את דבריו הראשונים כי הכא שדבריו הראשונים עומדים אלא שמפרש הוא למי קדשה אפילו בלא מגו מהימן והכא דמשמע דלא מהימן משום דליכא מגו איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי והשתא איכא למיחש דכיון דלא אמר מיד לאיש הזה דהא קמיה קאי דילמא לאו היינו האי והילכך היכא דליכא מגו לא מהימן אי נמי איכא למימר דאפי' ת"ל בכי האי גוונא אפילו בלא מגו מהימן מכל מקום קרא יתירה קא דרשינן ואם אינו ענין כאן שהרי אפילו לאחר זמן מהימן דסברא הוא תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן משום מגו. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל מנין להפה שאסר וכו'. ולפי מה דס"ד השתא דדוקא שאמר תוך כדי דבור לפלוני קדשתיה אבל במסקנא דפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה אפילו כשלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן הוא נאמן דגלויי מילתא בעלמא היא דהא כיון שאמר שקדשה לא סגיא שלא קדשה לשום פלוני והכי מוכח במס' קדושין כדכתיבנא התם בס"ד. ואתיא כמסקנא דהכא. ויש מקשים ואכתי למה לי קרא שיהא נאמן לאוסרה דהא כיון דבידו לקדשה פשיטא דנאמן עליה במגו. ומתרצים שאין זה מגו גמור שאין הדבר בידו לקדשה כיון דבעינן דעת מקדש והנכון דהכא כולה מילתא חדא דקרא אשמועינן שבידו לקדשה ומינה שיהא נאמן לאסרה. ע"כ:

אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. פי' אף לאחר כדי דבור וכגון שנתנה אמתלא לדבריה כדאזיל ומפרש ורבותא קמ"ל לא מבעיא חזרה ואמרה גרושה אני דמתקנת דבורה דנאמנת בנתנה אמתלא לדבריה אלא אפילו חזרה ואמרה פנויה אני אף לאחר כדי דבור אם נתנה אמתלא לדבריה מהימנא. שיטה ישנה:
והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא דלא מתרץ לה בחוזרת תוך כדי דבור משום דאי הכי פשיטא ועוד דלא שייך חזרה ואמרה תוך כדי דבור. שיטה ישנה:
וז"ל הרא"ה ז"ל אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת כלומר אף על פי שסותרת דבריה שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כלומר בדברים הניכרים לנו אמת אף על פי שאינן ידועין לנו ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודית לנו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. עד כאן:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל פי' אמתלא טענה שנראה אמת כענין המעשה שהביא בסמוך. וכתב הרמ"ה ז"ל והיכא דלא נתנה אמתלא לדבריה דקתני אינה נאמנת דוקא לאחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דקי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מעבודת כוכבים ומגדף ומקדש ומגרש. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת כלומר אפילו לאחר כדי דבור וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה כלומר טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה אבל תוך כדי דבור נאמנת אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה מפני שהיא יכולה לחזור בה דכל תוך כדי דבור כדבור דמי בר מעבודת כוכבים ואם תאמר אם כן אשת איש הייתי וגרושה אני ונשבתי וטהורה אני וכן שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו למה לי משום מגו תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה הא יכולין לחזור בתוך כדי דבור דמגו נמי בתוך כדי דבור הוא. ויש לומר דשאני התם דעומדין בדבורם אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר וכיון שכן אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני. ובסוף הפרק אכתוב תשובת הראב"ד ז"ל שהאריך בזה ומשם תבין כל מה שכתבו הני רבוותא ז"ל בס"ד:

ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. אומרים בשם רבינו יחיאל ז"ל שאם אמרה בתחלה אשת איש הייתי אינה צריכה אמתלא דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא אבל עדים שאמרו אשת איש היתה אין ראיה שהיא פנויה עכשיו אלא דאינהו לא ידעי שנתגרשה אם לאו והיינו דתנן ואם יש עדים שהיתה אשת איש וכו' ונכון הוא. הריטב"א ז"ל:

וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. יש לפרש אם צריכה אמתלא אי לא משום דנדה קילא לה מאשת איש שאין בה מיתה. כן כתב הרא"ש ז"ל. א"נ דהא ודאי כל מדאורייתא חדא היא דאין לחלק בין נדה לאשת איש כלל אלא היינו טעמא דאסיק אדעתין דלא צריכה אמתלא משום דכיון דיש לה תקנה דהא מיא בשקעא תיזיל ותטבול אי לאו דקושטא הכין לא עברא אדאורייתא כולי האי במידי דיש לה תקנה לאחר ז'. ומיהו לא נהירא האי פירוש כלל חדא מדלא קאמר אף היא צריכה אמתלא ועוד אמאי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה ואין לומר משום דלא נתנה אמתלא לדבריה דהא מייתי הירושלמי עובדא היכי הוה ומייתי לה ר"ח ז"ל בפירושיו ומוכח בהדיא דבנתנה אמתלא לדבריה מיירי לכך הנכון דה"פ אי מועיל אמתלא אי לאו אף על פי דקילא מאשת איש סד"א כיון דאפילו אי לא מהימנא תשתרי לאחר ז' אם כן לא נסמוך על אמתלא ולא דמי לאשת איש דאם לא נאמין אין לה היתר. וכן פי' הריטב"א ז"ל וז"ל אף בזו אי נתנה אמתלא וכו'. ואם תאמר מאי אף בזו והלא אשת איש חמור טפי דאית בה מיתת ב"ד. ויש לומר דה"ק אף בזו שיש לה תקנה בטבילה נאמנת ולא אמרינן הא מיא בשקעא תיזיל ותטבול. כן פי' ר"י ז"ל ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דמשמע דאיכא לאפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי איכא למימר משום דבאשת איש איכא למסמך אאמתלא דדברים הניכרים הם דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנים אבל בטמאה אני לך למה לה למימר כך לימא ליה בפי' לית אנא בחילי או בושה אני מאמך או מאחותך ואהדר ליה דאפ"ה נאמנת. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל הא דבעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וכו'. מספקא ליה בהא משום דאפשר בתקנתה א"כ משום דכל לגבי בעל הוה ליה למימרא מילתא כדאיתא. ואמר ליה אף בזו וכו' עד כאן:

תוס' בד"ה תרי ותרי כו' אי ערעור דגזלנותא כו' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה כו' עכ"ל אבל הרי"ף כתב דלא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה לאפוקי ממונא מחזקת מריה קמא והביא ראיה מההיא דלעיל באו שנים ואמרו כתב ידם הוא אבל אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דלא מגבינן ביה לאפוקי ממונא מחזקתיה ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה ועיין בזה באורך בר"ן ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה במותב תלתא כו' ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ומיירי דלא כתב וחד ליתוהי כו' עכ"ל ובודאי דלא עדיף בי דינא דמשמע ג' מדכתיב בהדיא במותב ג' וק"ל:

בד"ה מנין להפה כו' ותימה דאם בא כו' ולאחר שעה כו' כיון דהשתא ליכא מגו כו' עכ"ל דהכי משמע להו דליכא למימר מגו אלא בתוך כדי דבור ולא לאחר זמן ובההוא דבסמוך דחזרה ואמרה פנויה אני דאינה נאמנת אלא ע"י אמתלא משום דחזרה ואמרה כן לאחר כדי דבור והיה נראה לומר דהתם כיון דסתרה דבריה דמעיקרא א"א אני בעי אמתלא אפילו תוך כדי דבור משא"כ הכא א"א הייתי כו' ולקמן משמע מדבריהם דבסוף נמי נאמן משום מגו בלא אמתלא וק"ל:

בא"ד מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה כו' עכ"ל ר"ל כיון דקאי האיש קמיה ולא אמר אביה את בתי נתתי לזה או לאיש הזה כדכתיב אלא דלא ה"ל להפסיק עד לאחר כדי דבור בין מה שאמר שקידש את בתו לאיש ובין מי הוא אילו הוה מכירו מעיקרא וא"כ ה"ל כסותר דבריו ואינו נאמן אלא במגו דהיינו תוך כדי דבור וק"ל:

בתוס' ד"ה במותב תלתא וכו' פירוש צריך לכתוב וכו'. ר"ל לכתחלה וחד ליתוהי אע"ג דכתב במותב תלתא דאם לא יכתבו וחד ליתוהי אתי לומר שא"צ ב"ד בקיום שטרות ומה שכתבו במותב תלתא לא לשם ב"ד כתבו אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו:

בא"ד אבל ודאי אם לא כתב וחד ליתוהי וכו'. ר"ל אבל ודאי בדיעבד אם לא כתב וחד ליתוהי כשר בדיעבד ועיין בהרא"ש ובח"ה סימן מ"ו:

תוס' בד"ה תרי ותרי נינהו כו' ועוד דלרב חסדא כו'. נ"ב יש בכאן להקשות מאי ועוד דקאמר מכ"ש לרב חסדא דכשר דסלק הני עדות והוי כאילו לא העידו כלל ואפילו בלא חזקה הוא כשר ונ"ל דס"ד דתוס' דלא תימא בשלמא לרב הונא דסבר כל כת בפני עצמה באה א"כ אפילו יצא עליו קול ערעור כשר שהרי עדיו בצדיו שמכשירין ואוקמינן אחזקה ובטל הערעור אבל לרב חסדא הוה אמינא אפילו סלקו כל העדים והוי כולהו שקרא מ"מ נשאר קול ערעור והקול נתפשט וליכא כאן עדים כשרים שבטלוהו אפילו הכי כשר שהרי אם כת אחת כו' כמו שהוכיחו התוס' ודו"ק:

בד"ה במותב תלתא כו' דלא כתב וחד ליתוהי כו'. נ"ב פי' דמ"ש בי דינא דמוכח נמי דלא הוי פחות מתלתא אפילו הכי כשר כי חתמו שנים ואין כאן שקרא הכי נמי כי כתב בי תלתא הוינא וק"ל:

גמ' צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי. עיקר דינא דר' זירא שבא להשמיענו במת א' מהן דהשתא לא הוי אלא ב' חתומים ויטעה הרואה לומר שקיום שטרות בשנים ולכן צריכין לכתוב במותב תלתא משא"כ כשהמה חיים א"צ לכתוב שהרי ג' חתומים וקיום דנפק מבי דינא דמר שמואל לעיל לא כתוב בי' במותב תלתא. מיהו רש"י פי' לעיל וחותם עמהם על מה שכותבין אשרנוהו וכו' במותב תלתא וכו' משום דהכי טפי שפיר דמי אבל אינו חובה רק וחד ליתוהי יכתוב לכתחלה [במת א' מהן] אף שאינו מעכב בדיעבד שלא יאמרו אחד מהתלתא קרוב או פסול היה ולכן לא חתם. אבל [מה שאמר] ואי כתוב ביה ב"ד תו ל"צ היינו משום דב"ד ודאי כשרים היו. עיין בר"ן ובתשובות הריב"ש בזה ובאשר"י. ולמאי דמסיק דכתוב ביה ואמר לנא רבנא אשי לפי"ז ל"צ למיכתב [לא בי דינא ולא חד ליתוהי וכן משמע בש"ך ועיין באורים ותומים]:

גמ' ואמר לנא רבנא אשי. ואף אם ר"א כשמואל ס"ל וכן ר"נ גופא [לשיטת רש"י בגיטין דהוא ר"נ בר יצחק] ס"ל כן. מ"מ כיון דב"ד חצוף מיהו הוי ודאי לתלתא אמר:
בתד"ה תרי וכו' ועוד לר"ח וכו'. יש בכאן להעמיק קצת ודו"ק ועיין בח"ש מ"ש בזה גם עיין באשר"י ורי"ף ור"ן באורך:
בתד"ה ודלמא רבנן וכו' ור"נ גופא. סבר דקיום שטרות בג' בפרק חזקת הבתים וכו'. אף דהכא גופא קאמר ר"נ אי כתוב ביה בי דינא תו ל"צ לא הוכיחו מכאן ואפ"ל שהוכיחו סתם ר"נ מסתם ר"נ שהוא ר"נ בר יעקב כדאיתא בתוס' פ"ב דגיטין בסופו ויש לישב בלא"ה [דקאמר ל"צ לדידך] ועיין ודו"ק:
בתד"ה מנין להפה שאסר וכו' נתתי לזה או לאיש הזה ביחד וכו'. מכח הכרח יתורא דקרא מוקמי' ומפרש לקרא בזה האופן בסותר את דבריו ומהימן בתכ"ד במגו. ולועוד אומר ר"י צריכא לאוקמי לענין אחר לגמרי לא לענין הך נידון דבת. וא"ל לפירוש ראשון מה מקשה בגמ' הזה למ"ל הא אצטריך דאי לאו הכי אם לא נכתב הזה הוי נאסרה אכ"ע אי הוי ילפינן מקרא אף שלא אמר תיכף הזה נאמן אח"כ ואפ"ל לאיש הזה למ"ל מקשה בגמ' לא ליכתב רק את בתי נתתי וכ"מ קצת מרש"י את בתי נתתי אלמא בדידי' וכו' ולא תפס לאיש הזה. מיהו בלאו הכי נמי אינו קושיא וק"ל:

תד"ה תרי (בסופו). הוי בחזקת פסלות עד שנודע לנו כשרותו. בש"ך שם ס"ק ס"ו הביא ראיה לסתור דבריהם מהא דקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל וכ"ש לענין הכשר. ול"נ דאף לרבא אינו אלא בעד זומם מטעם דחידוש הוא או משום פסידא דלקוחות. אבל בלא"ה הסברא נותנת שיפסל למפרע. וא"כ לאכשורי ודאי מתכשר למפרע:

במשנה ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני א"נ. בתור"ע אות כ"א הקשה דמאי איריא באומרת עתה אחר שבאו עדים הא אפילו אמרה תחלה טרם ביאת העדים א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפילו באו עדים אחר שנשאת לא מהני (אליבא דרבה ב"א לקמן כג). לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן באות כ"ג דוהיא אומרת כו' ר"ל שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם ע"ש:

גמ' וזו הלכה העלה ר"א שר הבירה כו'. ב"ב (קמו). ועי' לקמן (פח) בפרש"י:

האשה שאמרה א"א אני וחזרה כו'. נ"ב נראה דהא ודבסמוך באמרה שלא בפני ב"ד וגם לא אמרה לסהדי הוו עלי עדים בכה"ג הוא דכי נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אבל בדרך הודאה גמורה בב"ד או באפי סהדי. תו לא מהימנא באמתלא. אם לא תוך כדי דבור. עמ"ש בתשו' בס"ד:

גמ' למה לי קרא סברא. ב"ק מו ע"ב נדה כה ע"א:

גמרא מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' לאיש אסרה הזה התירה.
אבל בלאו מגו מחמת פירוש לדבריו אינו נאמן דמיירי דקאי האיש שקידש לו קמי' דמשמע שאינו מכירו מדלא אמר את בתי נתתי לזה, כ"כ בתוס'.
וקשה לי נהי דמצד פירוש לדבריו אין ראוי להאמינו מ"מ יהיה נאמן עתה מדין עדות, דהא בבא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט, כיון שבא רק לברר ע"א נאמן (וכמ"ש הר"ן בארוכה בקידושין) והעיקר בידנו דכ"מ דע"א נאמן קרוב נאמן, וא"כ להימניה לאב מדין עדות וי"ל דקרא אתי אף דאותו פלוני מכחישו שלא קדשה לו דמדין עדות היה ע"א בהכחשה ועדותו במה דאומר לזה נתבטלה ונתקיימו דבריו ראשונים שנתקדשה ומיתתו של פלוני אינו מתירה לעלמא, אי לא דנאמן מטעם מגו, אבל התוספות בקושייתם שפיר הקשו, דאם ראוי להאמינו מטעם מפרש דבריו ממילא גם במכחישו נאמן, דהוי כאלו מתחלה לא אמר רק שנתקדשה לפלוני ואף דפלוני מכחישו מ"ע מיתתו מתרת דהא על קדושי אחר מעולם לא הגיד האב.
ומ"מ לשון התוס' במ"ש דמשמע שאינו מכירו מדלא אמר לאיש הזה בלי הפסק מרובה, קשיא לי טובא דמשמע דבהפסק מועט לא נשמע שאינו מכירו, א"כ מה סיימו הלכך לא יהא נאמן אלא תוך כד"ד דאיכא מגו, והא תוך כד"ד דליכא הפסק מרובה שוב א"צ למגו, דיהא נאמן לפרש, ובהפסק מרובה שוב גם מגו ליכא וצריך התבוננות:

גמרא מניין שהאב נאמן לאסור את בתו, שנאמר את בתי נתתי וכו'.
בתוס' ז"ל הקשו למה לי קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם בידו לקדשה.
ויראה לשיטת ר"ת שבמרדכי דמה דנאמן היכא דבידו, היינו רק היכא דליכא דמכחיש ליה, לא קשיא ולא מידי די"ל דאצטריך קרא היכא דזה המקדש מכחיש להאב, זולת אם נימא דהתוס' ז"ל ס"ל דגם מה שהאמינה התורה להאב הוא רק היכא דליכא הכחשה וזהו באמת דבר ראוי להסתפק בו.
אבל יראה ראי' דהאב נאמן גם בדאיכא דמכחיש לי', ממה דאמרינן בפרק האומר (קידושין דף סה ע"א) סד"א דאורייתא הימניה רחמנא לאב מדרבנן הימניה לדידה (להאם שאומרת קדשתי את בתי) שתהיה נאמנת מדרבנן לאסרה, והרי התם הוא מכחיש ואומר לא קדשתי את בתך, אלמא דדומיא דהכי מ"מ האב נאמן.
אך לקושטא דמלתא התוס' לא ס"ל כהמרדכי דמדבריהם בפרק ג' דקדושין (דף סה ע"ב ד"ה נטמאו) מבואר דמטעם בידו גם בהכחשה נאמן.
ויראה ראיה לדבריהם ממה דפרכינן בקדושין שם (דף סד ע"א) והא בידו להשיאה לחלל, הרי דאף בנשבית והיא מכחישתו, ואף אם אינה מכחישתו ואמרה טהורה אני נהימנה במגו דהכחישתו לומר לא נטמאתי, אע"כ בדבר שבידו לא מועיל הכחשה (ובאמת מ"ש בשם המרדכי הוא שכן ראיתי למוהר"ש איידלס שהביא כן בשמו, ואנכי בעניי לא מצאתי כן) וא"כ יפה הקשו, דלמ"ל קרא הא אף במכחיש להאב יהא נאמן מטעם בידו.
גם ק"ל על קושית תוס' הא אדרבה מאותה ראיה מההיא דגרשתי משם הוי תירוץ על קושייתם, דהא מבואר שם דבגרשתי א"נ למפרע אלא על להבא ובקרא דנתתי את בתי הא אומר שקדשה כבר קודם שזינתה, ולומר דקושייתם על לשון הגמרא מנין לאב שנאמן לאסור דמשמע על הנאמנות לאיסור בעי קרא ויקשה למ"ד שם בגרשתי דפלגי' דבוריה ואם אמר גרשתי למפרע נאמן לענין מכאן ולהבא, וה"נ באב שאמר קדשתי בתי מכבר נאמן לאסרה מכאן ולהבא, הא מ"מ י"ל דנ"מ באומר קדשתי לפלוני מכבר ועתה הוא מת לענין לאוסרה על קרוביו או לאסרה מחמת שזקוקה ליבם דל"ש להאמינו מכאן ולהבא מדין בידו כיון דעכשיו מת וילפינן זה מקרא דהא מה מנינן ליה על למפרע דסוקלין אותה, ואף לדבריהם קדושין (דף סג ע"א) דבאמת א"נ לסקלה והקרא וסקלוה לא קאי על בתי נתתי א"כ מהקרא דנאמן לאסור אין ראיה דנאמן למפרע די"ל דאסורה משום דנחמן על מכאן ולהבא דפלגי' דיבוריה, מ"מ י"ל דאדרבא מכח דאייתר מוכח דאתי' להיכא דל"ש כלל לענין מכאן ולהבא וכנ"ל.
ולדינא לפי הנראה מתירוצם שם דטעמא דקרא כיון דהוא קצת בידו, הדבר ספק אם אמר קדשתי מכבר דהא קיי"ל דלא פלגי' דבוריה וא"כ אם למפרע א"נ גם לענין להבא א"נ, וכן לענין היכא דל"ש כלל מכאן ולהבא וכנ"ל, אם נימא דהתורה האמינתו להאב מכח שקצת בידו כאילו הוא בידו לגמרי ולא יותר וצ"ע לדינא:

תרי ותרי נינהו עמ"ש תוס' ומ"ש מהרש"א בשם הרי"ף. ולפע"ד לא לכך נתכווין הרי"ף ז"ל דוודאי אי כבר חתם הדיין על הקיום ואח"כ אתו תרי ותרי נפסל הקיום דומיא דלעיל גבי שטר. אבל עד שלא חתם העידו על ההוא גברא תרי ותרי ונשאר גברא בכשרותו ויכול עוד להעיד על כמה נפשות איך לא נכשיר שטרות וקיומם שהוא חתום עליו. אבל כוונת הרי"ף ז"ל דגם גברא פסול הכא להעיד מכאן ואילך דבשלמא ב' כיתי עדים אין כאן לפנינו כת א' שברי לנו שנפסלו עפ"י ב' עדים אדרבא על כל כת קאמר היא היא שפסלה את האחרת בעדותה. משא"כ ההוא גברא שברי לנו ששני עדים אמרו עליו שהוא גזלן. ונהי שיש ג"כ ב' שמסייעין לו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ולא מכשרינן לי' לשום עדות. ומ"ש תוס' דלר"ח נמי קשה א"א להולמו דא"כ איך עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם ומשמע שהם יחתמו עמו והרי לר"ח הם פסולים וצ"ע. ומ"ש תוס' איך אפשר לבאר פגם משפחה. לפע"ד משכחת לי' בשכת הראשונה לא העידו עליו שנולד מן השפחה אלא אביו אמר עליו שהוא עבד וכמבואר בב"ב קכ"ז ע"ב ובח"מ סי' רע"ט ס"ד ע"ש והו"ל עבד גמור ע"י עדותו של אביו ועתה אתו בי תרי אחריני ומעידים שראוהו נולד מאשה שאין שום פיקפוק שהיא כשרה ומוכח שאביו שקר ענה בו אבל עדים לא הוכחשו וק"ל:

אי ערעור דפגם משפחה פירש"י עבד ופסול לדין ולהעיד ק"ו מאשה. רצה בזה משום דאמרינן דפסול דעבד הוי כפסול דגר דלא ידון לישראל אבל דן הוא גר חבירו. א"כ משכחת לי' שהעדים השניים יעידו על בעל השטר שהוא ג"כ עבד ואין כאן הכחשה ולא גילוי מילתא משו"ה פירש"י דפסול להעיד מק"ו מאשה ומאותו ק"ו גופי' פסול נמי לדין. וא"כ כי היכי דאשה לא תדון ואפי' חברתה הה"נ עבד לא ידון אפי' חבירו מיהו לפ"ז הו"מ למימר ערעור דפגם משפחה שהעידו עליו שהוא גר והאחרים יגידו שגם בעל השטר הוא גר. וצ"ל דא"כ אין כאן נוגע בעדות דאין זה בזיון שישבו עם גר צדק כרב מרי בר רחל ושמעי' ואבטליון. והנה צ"ל מ"ט לא משני דהנך שניים פסלו לקמאי בגזלנותא או מזמי להו. וצ"ל דלישנא לא משמע הכי מעידים עליו משמע עליו ממש. וא"כ גם הנ"ל לא א"ש קצת דאם מעידים על בעל השטר לא הוי עליו:

ודלמא ב"ד חציף הוא. אע"ג דבעלמא ב"ד בתר ב"ד לא דייקי הכא חשדינן להו בהכי משום דהו"ל למכתב וחד ליתני' ולא כתבו כן ש"מ דלא גמירי:

האשה שאמרה א"א הייתי. כ' ה"ה פי"ב מה' גירושין דאפי' אחר כדי דבור דלא מועיל מגו מ"מ הכא ליכא אלא ברור דברי' הראשונים דמעיקרא נמי אמרה א"א הייתי ולא אמרה א"א אני. ושכ"כ נמי ר' יחיאל. וכן פסק טא"ע סי' קנ"ב. ור"ל שאמרה עד"מ כבר נשאתי לאיש הזה כמה שנים דבכה"ג י"ל שכבר נתגרשה עתה דאלו אמרה הייתי מכבר ועכשיו אינני א"כ הרי הוא כאמרה מיד גרושה אני אע"כ כמ"ש ומ"מ צ"ע דא"כ אינו דומה לסיפא דנשביתי דלכ"ע בעי' תוך כדי דיבור דמטעם מגו אתאינן עלה. וגם אינו דומה למודה דר"י דר"פ ולקמן כ"ג ע"ב מקשה ש"ס כל הני למה לי ועביד צריכותא. ואי איתא הא לא דמי להדדי. ולכאורה הי' נ"ל לפמ"ש הרא"ה דלהפקיע עצמה מבעלה אם הוא לפנינו לא יועיל הפה שאסר. ומ"מ מודה הוא דבתוך כדי דבור מועיל במגו דאומרת איני אשתך ועיי' היטב בב"ש סס"י קנ"ב דמפרש להאי שיטה יפה ועיין בר"ן בשמעתין. א"כ לפ"ז נ"ל לדינא האמת עם ר' יחיאל דמהימנת אפי' אחר כדי דיבור כשאין הבעל לפנינו ומתניתין כשהבעל לפנינו ומיירי תוך כדי דיבור ומהימנת להפקיע משיעבוד בעלה והוי שפיר דומיא. וא"כ הדר קו' הרמ"ך על הרמב"ם שם דהו"ל לזכור דמיירי תוך כדי דיבור דווקא דומיא דנשביתי דבת בקתא היא. ור"ל דבשלמא משנתינו נקט סתמא סמכה עצמה דמיירי דומיא דנשביתי. משא"כ הרמב"ם דנשביתי מייתי לה בפי"ח מא"ב וההיא בה' גירושין והכא איכא למנועי הו"ל לפרושי:

ומ"מ אכתי צריך מ"ט לא נאמין לאחר כד"ד במגו דאי בעי תאמר פנוי' אני ותאומן ע"י אמתלא. וי"ל דלאו לכ"ע מהני אמתלא אלא א"כ ברור לפנינו בדברים משו"ה מדקדק הש"ס מעשה באשה א' שהיתה גדולה בנוי וכל זה האריכות למה אלא לומר שהיתה גדולה ממשפחה חשובה וכה"ג ואינה ראויה שתתרצה לכל הקופצים וגם היתה גדולה בנוי וראוי' היא שיקפצו עלי' הרבה ב"א ועי"ז נתברר לנו האמתלא שא"א לה שלא תאמר מקודשת אני:

א"נ י"ל כיון שצריכה להוציא האמתלא מפי' כדמשמע בש"ס א"ל חכמים מה ראית לעשות כן וכן משמע להדיא בירושלמי דצריכים להוציא אמתלאי מפי' ולאו כ"ע חכים להמציא אמתלא של שקר משום כן אין זה מגו. ועיין בי"ד סי' קפ"ה וש"ך שם סק"ד. ומיהו בחי' שם ביארתי בראיות דכל היכא דגם מעיקרא לא האמינו לה כגון שהי' לה קטטה עם בעלה ואמרה טמאה אני והבין הבעל שמחמת קטטה אמרה כן. אם חזרה לומר טהורה אני לא בעי להוציא אמתלא מפי' דלא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא מעולם. שהרי מעיקרא הבין כן שהיא טהורה וכל כיוצא בזה:

ועוד בלא"ה כ' ריא"ז בקידושין דף רמ"ב ע"ב דלא מהני אמתלא טפי משלשים יום לא יותר והביאו גם ב"ש סי' י"ט סק"ב והריא"ז כ' שכן הוא בירושלמי להדיא ושכן משמע בש"ס דילן דאמרינן הוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו ודבריו סתומים. ונראה לפרש דבב"ב קמ"ז ע"ב אמרינן כל שהוחזק בעיר שלשים יום לא חיישינן לרמאות וכ' רשב"ם הטעם דכל כך לא הוי עביד משום רמאות. וא"כ הרי התם אית לי' טעם ואמתלא שרוצה לרמאות הבריות ואפ"ה אמרינן טפי משלשים יום לא עביד הכי א"כ ש"מ דמשום אמתלא לא יעשה אדם להחזיק בשקר שלשים יום. ומ"מ נלע"ד הכל לפי הענין דהרי יש לחלק בין עשה כן לעשות רמאות ושקר. ובין משום שעשה כן משום טעם הגון ואמת כגון האי אשה גדולה דראוי לה להיזהר בשיקרא דידה אפילו כמה שנים ולא להנשא למי שאינו הגון. ע"כ אין בזה לדיין אלא מה שעיניו רואות ועיין בתשובת חו"י סי' קל"ח הפריז על המדה ובתשובה הארכתי. ועיין בראב"ד פ"ח מה' א"ב הי"ט משם יש ללמוד דאפי' בטען כן בפני ב"ד יכול לחזור בו ע"י אמתלאי וכן מבואר במה שהורה צמח צדק סי' ק"ד ע"ש. ואמנם בשאילת יעב"ץ ח"ב סס"י קי"ב פליג וס"ל דהו"ל כחוזר וטוען דאפי' בממון לא מהני ע"ש. ולא נהירא דאיסורא קיל בהא מממונא דאדם נאמן על עצמו ובלבד שתהי' אמתלא מספקת שלא הי' אפשר לו בענין אחר כ"א לטעון כן בב"ד זמן כך וכך ולחזור בו עכשיו ועיין עוד בדיני אמתלאות בסוף ספר באר שבע שגם דבריו צ"ע למעלה:

את בתי נתתי לאיש תרתי ילפינן מינה מדכתיב לשון נתתי משמע שהרשות ביד האב לתתה דכסף קידושין שלו וכדפרש"י ומדלא כתיב כי יתן איש את בתו לאיש ומ"ט אפקה רחמנא הך דינא בלשון אמירת האב שהוא אומר את בתי נתתי אלא להורות שבדיבורו נאמן לאסור את בתו ועפ"ז תבין דברי תוס' ישינים וק"ל:

אמרה טמאה אני. עיי' ר"ן שהספק משום דאיכא למימר הא מיא בשיקתותא דנהרא זילי טבילא. וא"כ בתחילת ימי נידתה שעדיין צריכה שתמתין ימים מלטבול ולא שייך איכא מיא בשיקתותא דנהרא ה"נ דלא מבעי' לן. אמנם מהר"מ מטיקטין בגליון רי"ף כתב משום דא"א אני לא אסרה עצמה בהחלט שאפשר שתתגרש או ימות בעלה משא"כ טמאה אני ע"כ תתסר ז' ימים ע"ש. נמצא לפ"ז הוא בהיפך דאחר ז' ימים לא מבעי' לן דוודאי מהני אמתלא ונפקא מיני' למי שירצה לנהוג חסידות כשמואל. ובחי' לש"ע יו"ד שם הארכתי בזה עוד:

בפרש"י בד"ה תרי ותרי וכו' ולא מתכשר בהכי עכ"ל. וכ"כ הרי"ף ז"ל והוסיף דהא דלא מוקמינן לכל א' אחזקת כשרות היינו משום דחזקת ממון עדיפא ומביא ראייה מדמקשינן לעיל דף י"ט ע"ב ומגבינן ביה כבשטרא מעליא והא תרי ותרי נינהו אלמא דלא מוקמינן לסהדי אחזקת כשרות בתרי ותרי היכא דאיכא חזקת ממון. ובאמת שראייתו בזה אינה מוכרחת שכבר כתבו התוס' לעיל דף כ' בד"ה אלא א"ר נחמן דהתם לא שייך חזקת כשרות ע"ש והרי"ף ז"ל לא נחית לתירוץ התוס' אבל אכתי קושיית התוס' בשמעתין במקומה עומדת דהא בההיא דרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה נמי מוקמינן להו אחזקת כשרות אף ע"ג דאיכא חזקת ממון כנגדה. מיהו הרא"ש ז"ל בשמעתין כתב לתרץ קושיית התוספות ולחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דרב הונא דהכא בערעור דגזלנות כיון שרוצין הכת ראשונה לפסלו לעדות ולשבועה לא מוקמינן ליה אחזקת כשרות דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן לא אזלינן בהו בתר שום חזקה. וקשיא לי דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול הכת שנייה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא ומה לי ערעור דעדות שקר והנלע"ד ליישב דשאני התם בההיא דר"ה כיון דמדאורייתא בתרי ותרי מוקמינן לכולהו אחזקת כשרות מדרבנן נמי לא רצו להחמיר ולומר דלא מהני חזקה דא"כ יפסלו שתי הכתות לעדות ולשבועה וממ"נ יפסלו כת א' שלא כדין ומיחזי כחוכא ואיטלולא. משא"כ הכא בערעור דגזלנותא שאין הספק אלא על האחד מהג' בלבד החמירו חכמים לומר דלא אזלינן בתר חזקה כמו בכל תרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן כנ"ל נכון והמעיין היטב בלשון הרא"ש יראה שבכלל דברי דבריו אלא שקיצר במובן. ומתוך מה שכתבתי ממילא רווחא שמעתתא דלעיל דף כ"ד ליישב מה שהקשו התוס' בד"ה אלא אמר ר"נ דהתם נמי בעדים שאמרו פסולי עדות היו אין הספק אלא בכת ראשונה ולא דמי לדרב הונא ודו"ק:

בתוס' ד"ה תרי ותרי נינהו פי' בקונטרס וכו' וקשה דהא הכא אליבא דר"ה וכו' וע"ק לר"י דקאמר אי ערער וכו' וזה תימא איך יתברר וכו' דתרי כמאה עכ"ל. וכבר כתבתי ליישב קושייתם הראשונה בשיטת הרא"ש לעיל בסמוך. אמנם בקושייתם השניה עמדתי משתומם ודבריהם אינן מובנים לי דבלא"ה הא דקאמר בגמרא אי ערעור דבני משפחה היינו בענין שעדות הדייני' מתברר יותר שהראשונים העידו בטעות כדאמרינן בעלמא בודקין עד שמגיעין לדבר ברור בפסול משפחות דאלת"ה אי זה טעם הוסיף המקשה במאי דקאמר אי ערעור דבני משפחה דסוף סוף אכתי קשה קושיא הראשונה תרי ותרי נינהו אע"כ דבפסול משפחה שייך יותר בירור גמור שיבררו שהראשונים העידו בטעות תיתי מהי תיתי. א"כ תו לא שייך לומר תרי כמאה. ואחר העיון מצאתי שהש"ך כ"כ בח"מ סימן מ"ו ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הרמה ודברי התוספות צריכין עיון בזה ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה כפי' רבינו חננאל וכו' אי ערעור דפגם משפחה וכו' ואלו מזימין אותם עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ למה שינה המקשה לשונו וטעמו וקאמר אי ערעור דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא דבערעור דגזלנותא גופא הומ"ל הכי אי ערעור ע"י עידי הזמה גילוי מילתא בעלמא הוא ויש ליישב ודו"ק:

במשנה האשה שאמרה וכו' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. נראה דהאי אינה נאמנת היינו שאסורה לעלמא וכן לענין שאם נתקדשה מאחר א"צ גט בחיי בעלה ומותרת לחזור לבעלה דלאו כל הימנה לשוויה עליה חתיכה דאיסורא כדאמרינן גבי טמאה אני לך. ובריש קידושין גבי דביתהו דרבי חייא. אבל אם מת בעלה ודאי חוששין לקידושי שני דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא וצריכה ממנו גט ולפי זה מ"ש הטור אה"ע סי' קנ"ב דאם נתקדשה אינה צריכה גט משני היינו נמי לענין דמותרת לבעלה הראשון וכ"כ הב"ח שם ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי לשיטת הסוברים דע"א שהעיד באשה שמת בעלה נאמן מדאוריי' ומצאתי סמך לדבריהם בספרי פרשת שופטים לא יקום עד אחד באיש אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ד"ר יהודה. והא דאסקינן ביבמות דמשום עגונא הקילו רבנן היינו שהקילו שלא להחמיר מדרבנן ולשיטתם ע"כ צ"ל דהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאיסור דוקא כגון בעידי טומאה אבל להתיר ע"א נאמן כמ"ש התוס' בריש האשה רבה. וכן נראה ג"כ מלשון הספרא לכל עון אינו קם אבל קם הוא להשיאה ועון היינו לאיסורא ואפשר דהיינו נמי טעמא דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין דע"א אינו נאמן לאיסור אבל להתיר נאמן ואם כן תקשי דברי הטור שכתב בההיא דמשנתינו שאם נתקדשה לאחר אינה צריכה ממנו גט ואמאי הא מדאורייתא נאמנת להתיר עצמה דכל היכא דע"א נאמן אפילו הבעל דבר עצמו נאמן. ונהי דלא קשיא לשיטת הסוברים עד אחד בעיגונא דנאמן מדאורייתא היינו משום מילתא דעבידא לאגלויי א"כ בגירושין לא שייך האי טעמ' אלא למאן דס"ל דטעמא דע"א בעיגונא נאמן מדאורייתא היינו משום דדייקא ומינסבא וא"כ שייך האי טעמא אפי' בגירושין היכא שכבר ניסת לאחר כדמוכח בשמעתין מלשון התו' וכמו שאפרש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ודוחק לומר דהטור כתב כן משום דקאי כשיטת הסוברים דע"א בעיגונא היינו מדרבנן. דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה בההיא דמשנתינו אלא משום דחיישי לחומרא לדרבי אושעיא לקמן ולישנא קמא דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה. הא בלא"ה כ"ע מודו דאין צריכה גט. אבל למאי דפרישית א"ש כיון דבלא"ה ע"כ הא דאינה צריכה גט לא משכחת אלא לענין דלא מיתסרא אבעלה הראשון וא"כ לאיסור ודאי לא מהימנא כדפרישית כן נראה לי ובתשובה הארכתי ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א כו' אינה נאמנת. כתבתי דנ"ל שאם קיבלה קידושין מאדם אחר ואח"כ מת בעלה ודאי חוששין לקידושין ואסורה לעלמא עד שיתן לה השני גט דלגבי דנפשה מהימנא ושוויה אנפשה חתיכה דאיסורא וכ"כ הב"ח שם אלא שהוספתי בפנים דאפשר דיש כאן חשש קידושין דאורייתא לשיטת הסוברים דע"א דנאמן להעיד שמת בעלה הוי מדאורייתא והבאתי ראיה מלשון הסיפרי דמייתי לה מקרא דנאמן באשה להשיאה ולכאורה משמע דאין לחלק בין מיתה לגירושין דאדרבה בעידי מיתה איכא תרי חזקה לאיסורא דמוקמינן להאשה בחזקת א"א ולבעלה בחזקת שהוא קיים כמ"ש הריב"ש להדיא בסי' שע"ח וא"כ כ"ש בעידי גירושין דליכא אלא חדא חזקה אלא דבריש גיטין העליתי דההיא דרשא דסיפרי אסמכתא בעלמא ועוד דאף אם נאמר דהוי דרשא גמורה היינו דוקא בעידי מיתה ולא בעידי גירושין ע"ש באריכות:

בתוספות בד"ה מניין להפה שאסר וכו' משמע דאין האב נאמן להתיר וכו' אלא מחמת מיגו עכ"ל. כוונתם דאף למאי דמסקינן דמוקמינן קרא דאת בתי נתתי לענין שנאמן לאסור והתם אף על גב דלית ליה מיגו נאמן מ"מ לא ילפינן מהכא שנאמן להתיר דקל מחמור לא ילפינן אע"כ דמה שנאמן להתיר אכתי בסברא קמייתא קיימינן דלא צריך קרא דסברא הוא הוא אסר לה והוא שרי לה וא"כ משמע דהיכא דלית ליה מיגו לא מהימן והקשה שפיר כנ"ל ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה שנאמן לאסור וכו' שבידו לקדשה כדאמרינן בפ' נערה וכו' מניין שאם אמר קדשתיה לפלוני שנאמן עכ"ל. מ"ש כדאמרינן בפרק נערה אעיקר מלתא קאי שהאב זכאי בקדושי בתו ובידו לקדשה למי שירצה וילפינן נמי מהאי קרא גופא דאת בתי נתתי. אבל במה שפירש מניין שנאמן לאסור בתו דקאי אהא שנאמן לומר קדשתיך לפלוני לכאורה אין הלשון מדוקדק דבקידושין דף ס"ד משמע דלהא לא צריך קרא דפשיטא דנאמן כיון דבידו לקדשה אלא הא דקאמר רב הונא מניין שהאב נאמן לאסור היינו דנאמן לומר קדשתיך וגרשתיך אע"ג דאין בידו לגרשה ויליף לה מדכתיב את בתי נתתי לאיש משמע דאפילו אם אמר קדשתיה ואיני יודע למי קדשתיה דנאמן דאף על גב דאין זה בידו כן פרש"י גופא שם בקדושין וא"כ לשונו כאן צ"ע. מיהו בתוס' ישנים שנדפס מחדש כתוב בענין אחר:

תוס' ד"ה תרי ותרי וכו' וקשה דהכא וכו'. וכה"ג הקשו התוס' לעיל דף כ' ד"ה אלא אמר רב נחמן וכו' ע"ש. ולע"ד נראה ליישב פירש"י ז"ל דאדרבא רב הונא הכא ורב נחמן לעיל דף כ' לשיטתייהו דכיון דס"ל דכל אחת כשרה בפני עצמה א"כ כיון דכת אחת מעידה על זה השטר שהוא פסול או שהקיום שזה הדיין רוצה לקיים הוא פסול מספיקא אין להוציא ממון דאית לן לאוקמי ממונא בחזקת מריה כהאי נכסי דבר שטיא לעיל דודאי חזקת ממון עדיף מחזקת כשרות דהאי כמ"ש הר"ן. והעיקר בזה אף דבשני כיתי עדים המכחישים זה את זה כשרה כל אחת להעיד בפני עצמה אפילו להוציא ממון היינו משום דהכל הולך אחר עיקר העדות כיון דהכחשה דידהו אינו על זה הממון שאנו דנין בו השתא א"כ מוקמינן כבר כל כת בחזקת כשרות וממילא דכשרים כ"א לעדות אחרת אפילו להוציא ממון משא"כ הכא ולעיל דף כ' דעיקר עדותן שמכוונים להעיד על זה השטר או הקיום שהוא פסול אמרינן דאוקי ממונא בחזקת מריה. ועיין לקמן דף כ"ו ע"ב בתוס' שם ד"ה אנן אחתינן מה שכתבנו שם בכה"ג דהכל תלוי בעיקר העדות שמכונין להעיד עליו וכן נראה לדעת הרי"ף דס"ל הכא דהעד נשאר פסול לעולם והטעם משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה. דמ"מ אין להקשות בהך שני כיתי עדים המכחישות דכל אחת כשרה דמוקמינן אחזקתה משום דאין העדים מעידין עיקר עדותן לפסול זה את זה כמו הכא אלא עיקר כונת עדותן שם על עדות אחר אף שממילא שייך בזה גם כן לפסול זה את זה מ"מ כיון דאין עיקר עדותן על זה מוקמינן כל אחת על חזקתה כנלענ"ד. ונ"מ מזה דאם שני כיתות עדים כל אחת מעידה על חברתה שהם פסולים בגזלנותא ומעידים בבת אחת פסולים כל אחת אפילו לעדות אחרת דלא שייך לאוקמי אחזקת כשרות כיון דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אין להוציא ממון מספיקא וצ"ע. ודוק:

בא"ד בא ערעור וביטל ועד המושב וכו'. לפי משמעות דבריהם שכבר נפסל קשה לע"ד דנהי דהתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לקמן דף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינן וכו' דאפילו בכה"ג מועיל ההכחשה לאוקמי בחזקת כשרות דלא כר"י בר ברוך שם. ויבואר בסוגיא שלפנינו באריכות בס"ד. מ"מ כיון דאמרינן שם דלת"ק בכה"ג שכבר נפסל חיישינן לזילותא דביה דינא ולא מכשרינן בספק אע"ג דאיכא לאוקמי אחזקה. א"כ נהי דרשב"ג פליג בהא מ"מ הא הכא לרב קיימינן ורב ס"ל דחיישינן לזילותא דביה דינא דהא קאמר בר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב דרב ס"ל כר' מנחם בר יוסי בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא. ובריש פרק חזקת הבתים אמרינן דטעמא דר' מנחם בר' יוסי משום דחיישינן לזילותא דביה דינא ומשמע שם דמדמה הך זילותא דביה דינא להך דקאמר דתליא באשלי רברבי ע"ש ואדרבא הוי מצי לפרש איפכא דכיון דתרי ותרי נינהו לא מתכשר משום זילותא דבי דינא ואפילו קודם שחתמו נמי. וצ"ל דהתוספות אזלי לאידך תירוצא שם בר"פ האשה רבה ובאמת לפי מאי דס"ל כר' מנחם בר"י הקושיא איפכא ועכ"פ ממ"נ מקשה ודוק:

בא"ד לעולם ערעור דגזלנותא וכו' וכיון דמודו לקמאי וכו'. לפ"ז הוי מצי למימר נמי בפגם משפחה ואומרים שנשתחרר וכיון דמודו לקמאי בטל הועד. ומיהו לכאורה כיון דקי"ל דגר פסול לדון וקיום שטרות דין הוא אינו מועיל אפילו נשתחרר. מיהו מפירש"י לא משמע כן דדוקא עבד פסול משום דאיתקש לאשה וכן משמע מלשון הש"ע שכתב בפגם משפחה שעכו"ם הוא ולא נתגייר משמע דגר כשר בקיום שטרות וצ"ל טעמא דבלא כפיה יכול לדון וצ"ע וק"ל:

תוספות מנין להפה שאסר וכו' ותימא דאם בא אחד וכו'. לכאורה קושיתם הוא ממעשים בכל יום דנאמן האב אח"כ לומר ולהודיע למי קידשה. ולולא דבריהם ז"ל היה נראה דלכאורה קשה דהא רב אסי גופיה ס"ל בקידושין דף ס"ג ע"ב ותניא כוותיה באומר קידשתי את בתי ואינו יודע למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קידשתיה דנאמן. א"כ לפי משמעות הכתוב דהבעל מודה. מהיכא תיתי לא יאומן הבעל בלא אב (ולפי תירוצם יש ליישב קצת דהכא הוי כעין הכחשה בתחלה) אבל באמת יש לומר דהכא שאני דהא קאמר רב אסי שם טעמא משום דלא חציף אינש דמירתת פן יכחיש האב א"כ יש לומר כשהאב אומר גם כן לזה קידשתיה שוב לא מירתת וגרע טפי ואין לסמוך על הבעל אע"ג דיש לומר דאכתי יש להאב מיגו דאי בעי שתק ולא קאמר הזה והיה הבעל נאמן דנהי דנאמר כן עכ"פ מוכח מ"ה דנאמן במיגו. וממילא דמוכח הפה שאסר וכו' דהיינו נמי מיגו דאי בעי שתק. ולפ"ז ממילא דלא קשה מידי ממעשים בכל יום דנאמן האב אח"כ לומר לזה דהא כשהבעל מודה לדברי האב שפיר נאמן האב משום דאי בעי שתק ולא אמר שלזה קידשה והיה הבעל נאמן. ואין לומר דאכתי תקשה מאשה עצמה שאמרה נתקדשתי ואחר כך אמרה לזה דמעשים בכל יום דנאמנת אע"ג דאמרינן בקידושין שם דבכה"ג אין הבעל נאמן משום דלא שייך סברא דלא חציף משום שמחפה עליו. זה אינו דנלע"ד דלא איצטריך לסברת הפה שאסר וכו' אלא באב דוקא דהיא בעצמה אינה יודעת אבל כשהיא אמרה לזה והבעל מודה כיון ששניהם אומרים ברי למה לא יאומנו והתם בקידושין שאני דהיא אמרה שאינה יודעת. אבל כששניהם אומרים ברי לא גרע מהא דקאמר לקמן בניסת לאחד מעדים והיא אומרת ברי דאפילו בתרי ותרי לא תצא. ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"א במתניתין כן היה נלענ"ד ליישב:

שוב נלענ"ד דלאו ממעשים בכל יום קשה להו אלא מצד הסברא. דהא משמע בקידושין שם דלא בעינן סברא דלא חציף אינש אלא כשרוצה לכנוס. אבל לגרש נאמן דהא אפילו רב דלית ליה סברא דלא חציף משום דשמא יצרו תקפו אפ"ה מודה דנאמן לגרש. אלמא דעד אחד נאמן בזה אע"ג דקי"ל דהיכא דאתחזק איסורא דאשת איש אין עד אחד נאמן כדאיתא בריש פרק האשה רבה ובריש גיטין ע"כ צ"ל דכיון דעכ"פ ידוע שלאחד נתקדשה לא מקרי אתחזק איסורא ונאמן עד אחד לומר לזה נתקדשה ולמה יגרע האב משאר עד א'. ואין לומר דהכא כיון דקאמר סתם בתחלה גרע טפי דהוי ליה כחוזר ומגיד דהא כתב הטור בח"מ סימן כ"ט דעדים שאמרו תנאי היה דבריהם נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר ואין להם מיגו נאמנים לפרש דבריהם ואין זה חוזר ומגיד וה"נ לא הוי רק לפרש דבריו ועדיף משם דהא גם בתחלה אמר שקידשה לאחד וכיון דע"כ עד א' נאמן בזה למה לא יאומן בעצמו כן נלענ"ד פירוש דבריהם ז"ל:

וראיתי בטור אהע"ז סימן קנ"ב דאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת אפילו אמרה גרושה אני לאחר כדי דיבור נאמנת משמע דמפרש להפה שאסר הוא הפה שהתיר דהכא דלאו מטעם מיגו הוא. אלא מטעם דכיון דלא נאסרה אלא על פיה נאמנת לפרש דבריה הראשונים אפילו לאחר כדי דיבור. והוא ע"פ שיטתו בח"מ סימן כ"ט בעדים שאמרו תנאי כנ"ל. נראה דקשה ליה קושיות התוס' דהא יליף מבתי נתתי והתם הוא רק לפרש דבריו הראשונים וע"כ צ"ל דבאמת פי' דברי רב אסי כן דמתניתין נמי מיירי שמפרשת דבריה ובאמת נאמנת אפילו לאחר כדי דיבור אלא דאכתי לא אתי שפיר האיך מוכח זה מקרא דקרא משמע תוך כדי דיבור. וצ"ל דאף הוא ס"ל כסברת התוס' בתירוצם דמיתורא דקרא שמעינן דתוך כדי דיבור פשיטא הוא דהא קי"ל בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי. ונאמן אפילו לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי מכ"ש לפרש דבריו אלא דמיתורא קמ"ל אפילו לאחר כדי דיבור ואפ"ה מקשה הש"ס דגם זה סברא הוא. הוא אסרה והוא שרי לה ר"ל כיון שלא נאסרה אלא על פיו נאמן לפרש דבריו:

עוד יש לומר בישוב דברי הטור דהנה לכאורה קשה דהא משמע דקרא מיירי דאיכא עדים על הקידושין תדע דהא מיירי במוציא שם רע על פי עדים שמעידים שזינתה כדאיתא לקמן דף מ"ו וע"כ שהתרו בה מדחייבת סקילה וא"כ איך שייך לומר הפה שאסר. ותו דרב אסי עצמו ס"ל בקידושין דף ס"ג ע"ב דהאב נאמן אף ליסקול דאכולה מילתא קאי וקשה דהא א"א ליסקול בלא התראה והאיך התרו בה העדים כיון שלא ידעו מן הקידושין וע"כ צ"ל דהעדים אומרין ששמעו מפי האב שנתקדשה לאיש וע"פ דבריו התרו בה וכשבא האב לבית דין אמר לאיש הזה. הרי דמוכח מקרא דנאמן האב אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש הטור שהרי כבר אמר לפני עדים שקידשה אפילו הכי קמ"ל קרא דנאמן עתה לפרש דבריו. ודוק:

בגמרא אלא כי איצטריך לכדרב הונא אמר רב וכו'. לכאורה קשה דהאיך נשמע משם דנאמן לאסור הא התם ע"כ איכא עדים דהא היו צריכין להתרות בה. ואין לומר כמ"ש לעיל בשיטת הטור. דמיירי דהעדים בעצמן אינם יודעין אלא ששמעו מפי האב. דזהו לרב אסי דס"ל לשיטתו דנאמן ליסקול אכולה מילתא קאי. אבל למאי דקי"ל דאינו נאמן ליסקל ע"כ דהעדים יודעים בעצמן. ונראה דאכתי מוכח מהא דכתיב בקרא דאם נמצא ששקר היה נותן מאה כסף והיינו ע"י הזמה. א"כ כיון שהוזמו העדים שוב אין עדים על הקידושין דקי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל והיו פסולים בשעה דהעידו על הקידושין ואפ"ה האב נאמן לאסור. ויש לפרש בזה הא דקאמר רב אסי שם דאכולה מילתא קאי רצה לומר אפילו לא הוזמו דמיירי ע"כ הכל ששמעו העדים מפי האב כנ"ל. ודוק:

שם תוס' ישינים ד"ה מנין וכו' תימא מה צריך קרא וכו'. לכאורה היה נראה לע"ד לולי דבריהם ז"ל דלפי מאי דקי"ל דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן למפרע יש לומר דקמ"ל הכא דנאמן אפילו למפרע. ואין לומר דא"כ מאי ראיה מקרא דאת בתי נתתי וגו' דכבר כתבתי דאפילו למ"ד דנאמן ליסקל דהוי למפרע מ"מ צריך לומר שאמר כבר לפני העדים דאל"כ האיך התרו בה. מ"מ יש לומר דרב הונא מיירי למפרע ויליף מקרא מיתורא משום דלהבא א"צ קרא דבידו לקדשה סברא היא ותו דמסתמא מיירי קרא כשהיא יודעת גם כן דהא כבר נכנסה לחופה. ואיכא תנאי לקמן דמוציא שם רע היינו כשבעל כבר וא"כ ע"כ היא בעצמה יודעת כשנבעלה. ואפילו למ"ד בלא בעיל יש לומר דרב הונא אמר רב לשיטתו דס"ל חופה קונה. והכי ס"ל נמי לרב ביבמות דף נ"ו לפירש"י שם. ומה צריך לנאמנות האב ע"כ על הקידושין למפרע. ועוד נלע"ד דקמ"ל קרא שנאמן לאסור את בתו לומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דנאמן בזה כדאיתא בקידושין דף ס"ד אף שנאסרת לכל העולם ויליף מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דלאיש מיותר דהוי ליה למימר את בתי נתתי לזה אלא דקרא אתי לאורוי דלאיש אסרה והיינו שאמר לאיש ואיני יודע למי ונאמן לאוסרה לכל העולם וזה אין בידו דאם יקדש אותה עתה מסתמא ידעו העדים למי קידשה והיינו דמקשה הזה למה ליה דהא עיקר קרא לאשמעינן היכא דלא אמר הזה. ודוק:

בא"ד ואע"ג דלקמן בפרק נערה וכו'. נראה דלפמ"ש לעיל בשיטת הטור דע"כ העדים שהתרו בה שמעו גם כן מהאב שאמר שקידשה א"כ שפיר יש לומר דאף דעתה היא נערה מ"מ יש לומר שהעדים שמעו מן האב כשהיתה עדיין קטנה שקידשה ואז היה נאמן משום שהיה בידו לקדשה. ואף דעתה כשאומר לפני בית דין שלזה קידשה כבר היא נערה מ"מ נאמן דהא קי"ל דנאמן האב לומר לזה קידשתיה אפילו כשהיא כבר בוגרת כיון שאמר בתחלה בעודה נערה שקידשה כדאיתא באה"ע סימן ל"ז סעיף כ"א. ועוד נראה דיש ליישב קושיתם ע"פ מה דאיתא בקידושין דף ס"ג ע"ב דנאמן האב לומר בתי זו בת י"ב שנים וכו' ע"ש. נמצא יש לומר דשפיר פריך ואימא ה"מ קטנה וכו' דיש לומר דדילמא קרא מיירי שאין ידוע שהיא נערה כי אם ע"פ האב נמצא האב נאמן במיגו לומר שקידשה דאי בעי הוי אמר שעדיין קטנה היא שהיה בידו לקדשה ובחידושי קידושין שם הארכנו בזה בס"ד יע"ש:

שם בגמרא והא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו'. יש לדקדק דאפילו בלא הך סברא שוויה אנפשיה וכו' תיפוק ליה כיון דנאמנת לומר אשת איש אני הואיל דבידה לקדש את עצמה ה"ל כע"א שאמר נתנסך יינך או טבח שאמר על בהמה שהיא טריפה דאינו נאמן שוב לחזור מדבריו ולומר שקר אמרתי כדאיתא בי"ד סימן א' וסימן קכ"ז א"כ ה"נ כיון כיון שאמרה אשת איש אני הרי היא כעד אחד שנאמן באיסורין האיך יכולה לחזור בה. וצ"ל בדוחק דעדיפא מיניה מקשה. מיהו צריך להבין דלמה כאן מועיל אמתלא ובעדים קי"ל בח"מ סימן כ"ט דאפילו נתנו אמתלא וטעם לדבריהם אינם נאמנים לחזור. וכן איתא לעיל דף י"ח ע"ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' משמע דאפילו נתנו אמתלא לדבריהם אינם נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנים במיגו דאי בעי שתקו. וצריך לחלק בין כשהעידו לפני בית דין אין יכולים לחזור אפילו באמתלא ובין עד אחד שאמר שלא בפני בית דין אע"ג דנאמן יכול לחזור ע"פ אמתלא. ואפשר דעפ"ז יש לומר נמי דאע"ג דבעדים שאמרו שקר העדנו או אפילו אנוסים היינו מחמת ממון אינן נאמנים אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ויש להם מיגו היינו דוקא כיון שהעידו בפני בית דין או שחתמו בשטר דהוי כנחקרה עדותן בבית דין אבל בעד אחד באיסורין שאמר שלא בפני בית דין נאמן כשיש לו מיגו אפילו בלא אמתלא. מיהו מלשון רב דאמר בסמוך גבי טמאה אני וכו' אף בזו אם נתנה אמתלא משמע דבלא אמתלא אפילו היה זמן שתוכל לומר שספרה וטבלה אפ"ה אינה נאמנת לומר טהורה אני מעיקרא במיגו דהיתה אומרת שכבר טבלה. ועוד נראה דיש לומר דבפנויה שאמרה מקודשת אני נמי איכא מיגו דהיתה יכולה לומר שנתקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי דאפילו בעדים קי"ל לעיל דף י"ט ע"ב דנאמנים לומר תנאי היה דברינו אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר אלא דבעדים לא שייך מיגו דאין אומרים מיגו בשנים לכך אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוי כאלו נתקיים השטר כדאיתא שם אבל בעד אחד באיסורין יש לה מיגו דהיתה יכולה לומר כן א"כ בעובדא דאשה שאמרה מקודשת אני יש לה מיגו ואפ"ה אמרו חכמים דדוקא נתנה אמתלא לדבריה נאמנת . אך לפמ"ש לעיל דבעדים שאמרו תנאי אינן נאמנים אלא לקיים התנאי אבל לא לומר שהיה תנאי ועבר על התנאי יש לומר דגם באשה הדין כן וא"כ אין זה מיגו. ולפ"ז אפשר ליישב קצת מה שדקדקנו בהא דמקשה והא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ולא מקשה מטעם עדות כנ"ל משום דהוי מצי למימר דנאמנת משום שיש לה מיגו שאמרה שנתקדשה על תנאי ואפילו לפמ"ש דאין מועיל בזה מיגו מ"מ אין כל כך קושיא דהרי רמי בר חמא הוי סבר לעיל דף י"ח ע"ב בתחלה דאפילו עדים נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון כשיש להם מיגו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. לכך מקשה והא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא דבזה אין מועיל מיגו דעכ"פ כבר הוי ליה חתיכה דאיסורא. מיהו אין לומר דבאמת אפילו באמתלא אינה נאמנת אלא כשיש לה מיגו כמו גבי עדים ולפרש הא דאם נתנה אמתלא היינו משום שיש לה מיגו דתנאי כנ"ל וכן באמרה טמאה אני וכו' היינו דוקא במיגו שהיתה יכולה לומר שספרה וטבלה. דזה אינו דהא בעובדא דשמואל שכתבו התוס' שאמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה משמע שלא היה שיעור ספירה וטבילה אפ"ה אמר רב אם נתנה אמתלא נאמנת ועיין בסמוך ודוק:

שם זו הלכה העלה רב אחאי וכו'. משמע שהיתה השאלה אם מועיל האמתלא כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה חזרה ואמרה מדקאמר רב אף בזו אם נתנה משמע דהשאלה היתה אם מועיל האמתלא. אלא דאכתי יש לדקדק לשון אם נתנה דכיון ששאל אם מועיל אמתלא הוי ליה למימר כיון שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ויש לומר לפמ"ש הפוסקים דלשון אמתלא היינו שנתנה לדבריה טעם המקובל לפני בית דין שהוא אמת והיינו דקאמר אם נתנה אמתלא. רצה לומר אם מבינים הבית דין שדבריה כנים הם נאמנת אבל אם מבינים הבית דין שאין הטעם קרוב לאמת אינה נאמנת. והיינו שכתבו הפוסקים באה"ע סימן מ"ז סעיף ד' ואם נתנה אמתלא וראינו בדבריה ממש וכו'. או שנתנה ואין בו ממש וכו' דהא עיקר פירוש לשון אם נתנה וכו' ולפמ"ש דבאמרה מקודשת איכא מיגו דהיתה יכולה לומר שהיה תנאי בקידושין נשמע דאפילו במקום מיגו צריך שיהא טעם הניכר לבית דין וצ"ע לדינא דהא גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דאפילו אם אין ניכרים לבית דין שהאמת עמם. ואפשר דעדים אלימי טפי. וק"ל:

תרי ותרי נינהו. כי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי דקי''ל לקמן בפרקין (דף כו.) אין ערער פחות משנים: דפגם משפחה. שהעידו עליו שהוא עבד ועבד פסול לדין ולעדות ק''ו מאשה כדאמר בפ' החובל (ב''ק פח.): גלוי מילתא בעלמא הוא. משחתמו אמאי אין מעידין עליו מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא דבר זה צריכין הן לברר ודבר העשוי לגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיבורר הדבר ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינן אלא מגלי דבר בעלמא: דעבד תשובה. והשיב את הגזלה: ואי לאו רבי אבא דמן עכו. שהזכירה לי לאחר זמן: שכחתה. שכחתיה: ומת אחד מהן. עד שלא חתמו: צריכין למיכתב כו'. דקיום השטר בשלשה והרואה שנים חתומין בו יאמר שבשנים קיימוהו: ואי כתב ביה שטרא דנן נפק קדמנא בי דינא תו לא צריך. דלא מקרי בי דינא בציר מתלתא: בי דינא דרבנא אשי. אורחא דמילתא נקט שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בר יצחק דהוא מרא דשמעתא דודאי בי דינא דרב אשי לא עבדין בתרין: ואמר לנא רבנא אשי. לאזדקוקי ליה ולקיומי דכיון דרב אשי גופיה הזקיקן איהו ודאי לתלתא אמר ויש מפרשין ואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ולא נהירא לי דאי רב אשי חד מנהון מאי ואמר לנא דכתבי ביה: מתני' נשביתי. לבין העובדי כוכבים: וטהורה אני. שלא נבעלתי לעובד כוכבים: נאמנת. ומותרת לכהן: ואם משניסת באו עדים. בגמרא מפרש אהייא קאי: גמ' נתתי לאיש אסרה. לכל העולם דלא ידעינן למאן וכי אמר הזה התירה לו: שנאמן לאסור את בתו. כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה כדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה מנין שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל: את בתי נתתי. אלמא בדידיה תליא נתינה והימניה קרא למימר הכי: הזה למה לי. כיון דלאו להפה שאסר מיבעי ליה: ולא ליבם. אם הוציא שם רע על נישואי אחיו שאין היבם נידון כמוציא שם רע ליענש במאה כסף והכי מוכח לקמן בפרק נערה:

תרי ותרי נינהו. פירש בקונטרס וכי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה (שבועות דף מז:) דזו באה בפני עצמה ומעידה דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה ועוד דלרב חסדא דאמר (שם) בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אע''ג דאין אדם מכחישה וכ''ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני וע''ק לר''י דקאמר אי ערער דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא ופי' הקונט' דדבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזהו תימה איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו ב' אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישן דתרי כמאה על כן נראה כפר''ח דלא איירי בעדות דיינין אלא בעדות אחרים וה''פ אם עד שלא חתמו קרא ערער על אחד מהם מעידים שנים מן השוק עליו וחותם דהוי כאילו ישבו בית דין אחר שהכשירוהו ולא בטל וועד המושב וחותמין משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער בא ערער וביטל וועד המושב של אותו ב''ד אע''פ שאחרי כן העידו אחרים שהוא כשר כיון שביטל ההוא מושב בטל וצריך לחזור ולהושיב ב''ד על כך ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולא מיפסיל דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכיון דאיגלאי מלתא דמעולם לא היה פסול הרי לא היה בטל וועד המושב של אותו ב''ד אי ערער דפגם משפחה שאמרו עליו שהוא עבד ואלו מזימים אותם דאי אומרים שאינו עבד א''כ היה נפסל דליכא למימר אוקי גברא אחזקה דאם הוא עבד לא היה לו חזקת כשרות מעולם א''כ גלוי מילתא בעלמא הוא דכיון דאיגלאי מלתא דכשר היה מה איכפת לן בההוא ערעור ולא בטל וועד המושב לעולם ערער דגזלנותא ודקאמרי הנך סהדי ידעינן ביה דעבד תשובה וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוא הוה ערער דידהו ערער ובטל וועד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל הוי בחזקת פסלות עד שנודע לנו כשרותו: במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. פירוש צריך לכתוב וחד ליתוהי כיון דכתב בהדיא במותב תלתא הוינא ואין חותמין בו כי אם שנים אבל ודאי אם לא כתב וחד ליתוהי כשר תדע מדקאמר ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ומיירי דלא כתב וחד ליתוהי מדפריך ודלמא ב''ד חצוף הוה: ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו. פי' כמו שסובר שמואל בעלמא כן סבירא להו בקיום שטרות אבל שמואל מצי סבר שפיר דבקיום שטרות בעי ג' דהא רב נחמן סבר לה כשמואל בפ''ק דסנהדרין (דף ג. ושם) דשנים שדנו דיניהם דין ורב נחמן גופיה סבר דקיום שטרות בשלשה בפ' חזקת הבתים (ב''ב מ.) גבי ג' ארצות לחזקה: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש וגו'. משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימה דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלוני קדשתיה לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר''י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע''ג דליכא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהא נאמן אחר כך אלא תוך כדי דבור דאיכא מגו ועוד אומר ר''י דאיכא למימר אפילו בכה''ג מהימן בלא מגו וקרא יתירא קדריש ואם אינו ענין כאן דאפילו לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהא נאמן לפרש למי נתנה אע''פ שלא פירש מתחלה שלא היה חושש לפרש תנהו ענין להיכא דאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן בתוך כדי דבור במגו: [מנין לאב שנאמן לאסור וכו'. תימה מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאמר ביש נוחלין (ב''ב קלד:) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וי''ל דהכא אין בידו כל כך דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה (כדאיתא קדושין סד.) להכי איצטריך קרא ומיהו אם אמר על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן דהשתא אין בידו כלל דאף על גב דלקמן בפ' נערה שנתפתתה (דף מו.) פריך ואימא הנ''מ קטנה אבל נערה איהי תיקדש נפשה לפי זה היה צ''ל דנאמן לאסור אפילו בשעה שאין בידו לקדשה דקרא בנערה כתיב ובעי למימר דאין בידו לקדשה ואת בתי נתתי כשהיתה קטנה וגזרת הכתוב הוא דנאמן אע''פ שאין בידו אבל לפי המסקנא לא נאמר כן]

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד